קרבן   פסח

ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות, איש לפי אכלו תכוסו על השה. שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו. והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים... ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו. ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו. (שמות יב ד)

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח, כל בן נכר לא יאכל בו. וכל עבד איש מקנת כסף, ומלתה אתו אז יאכל בו. תושב ושכיר לא יאכל בו. בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, ועצם לא תשברו בו. כל עדת ישראל יעשו אותו. וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והיה כאזרח הארץ, וכל ערל לא יאכל בו. תורה אחת יהיה לאזרח, ולגר הגר בתוככם. (שם שם מד)

לא תזבח על חמץ דם זבחי, ולא ילין חלב חגי עד בקר. (שם כג יח)

וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו. בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו, ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו. וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח. ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני, ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל... דבר אל בני ישראל לאמר, איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו, על מצות ומרורים יאכלוהו. לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו, ככל חקת הפסח יעשו אותו. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא... (במדבר ט ב)

ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים, ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. לא תוכל לזבח את הפסח, באחד שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב, כבא השמש מועד צאתך ממצרים. ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו, ופנית בבקר והלכת לאהליך. (דברים טז ד)

וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלים, לעשות פסח לה' אלקי ישראל. ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני. כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו לירושלים. ויישר הדבר בעיני המלך ובעיני כל הקהל. ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה' אלקי ישראל בירושלים, כי לא לרוב עשו ככתוב... ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבלון, ויהיו משחיקים עליהם ומלעיגים בם. אך אנשים מאשר ומנשה ומזבולון נכנעו ויבאו לירושלים. גם ביהודה היתה יד האלקים לתת להם לב אחד, לעשות מצות המלך והשרים בדבר ה'. ויאספו ירושלים עם רב לעשות את חג המצות בחודש השני, קהל לרוב מאד... וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש השני, והכהנים והלוים נכלמו ויתקדשו ויביאו עולות בית ה'. ויעמדו על עמדם כמשפטם כתורת משה איש האלקים, הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים... כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד... כי חזקיהו מלך יהודה הרים לקהל אלף פרים ושבעת אלפים צאן, והשרים הרימו לקהל פרים אלף וצאן עשרת אלפים, ויתקדשו כהנים לרוב... (דהי"ב ל א והלאה)

ויעש יאשיהו בירושלים פסח לה', וישחטו הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון. ויעמד הכהנים על משמרותם, ויחזקם לעבודת בית ה'... וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים לכל הנמצא למספר שלשים אלף, ובקר שלשת אלפים, אלה מרכוש המלך. ושרי לנדבה לעם לכהנים וללוים הרימו חלקיהו וזכריהו ויחיאל נגידי בית האלקים לכהנים נתנו לפסחים אלפים ושש מאות ובקר שלש מאות. וכנניהו ושמעיהו ונתנאל אחיו וחשביהו ויעיאל ויוזבד שרי הלוים הרימו ללוים לפסחים חמשת אלפים ובקר חמש מאות. ותכון העבודה, ויעמדו הכהנים על עמדם והלוים על מחלקותם כמצות המלך. וישחטו הפסח, ויזרקו הכהנים מידם והלוים מפשיטים. ויסירו העלה לתתם למפלגות לבית אבות לבני העם להקריב לה' ככתוב בספר משה וכן לבקר. ויבשלו הפסח באש כמשפט, והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם. ואחר הכינו להם ולכהנים כי הכהנים בני אהרן בהעלות העולה והחלבים עד לילה, והלוים הכינו להם ולכהנים בני אהרן... ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו והכהנים והלוים וכל יהודה וישראל הנמצא ויושבי ירושלים. (שם לה א והלאה)

זהר:

אמר רבי אלעזר, אלוה של מצרים שה היה, וצוה הקב"ה לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש, כמה דאת אמר, פסילי אלהיהם תשרפון באש, כדי שהיא ריחו נודף, ועוד ראשו על כרעיו ועל קרבו, ועוד שעצמותיו מושלכים בשוק, וזאת היתה למצרים קשה מכולן, הדא הוא דכתיב שפטים... (שמות שכ)

בבית אחד יאכל וגו' מצוה זו היא, לאכול את הפסח על מצות ומרורים. מצת כתוב (בלי ו'), מה זה, כנגד זה, (המרורים שחייב הכתוב לאכלם יחד. ומשיב), אלא להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, שכתוב, וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו', וכאשר אוכלים את הפסח להראות כל מה שעשו להם במצרים בגלות ההוא ובשעבוד ההוא, (ועל כן אוכלים אותו על מצות ומרורים).

מה כתוב, ועצם לא תשברו בו, להראות בו בזיון, ובכל אלהי מצרים, כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום, וזה היה קשה להם מכל, כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר, (דהיינו לאלהים אחרים שלהם), וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בזיון, ועל כן כתוב, ועצם לא תשברו בו, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. 

עוד (יש לפרש), המצרים שהיו באים אחר כך ורואים אלו העצמות שהכלבים סוחבים אותם ממקום למקום ושוברים אותם, היו המצרים טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם, וזהו בטול עכו"ם הגדול ביותר מצדם, ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כחות האחרים, אי אז נכנעו ביותר כשהבטול (ע"ז) נמצא מצדם עצמם, ועל כן לא בטלו ישראל אותם, שכתוב ועצם לא תשברו בו. (בא קצד)

וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו', א"ר אבא מהו הטעם שהזהיר אותם כאן על הפסח, והרי כבר נאמר להם במצרים, אלא בשנה השנית היה, וישראל חשבו שהפסח אינו נוהג אלא במצרים, וכיון שעשו אותו פעם אחת במצרים, חשבו שלא צריך יותר, בא הקב"ה והזהירם עליו, שלא יחשבו שעבר זמנו במצרים ואין צריך יותר, ומשום זה (הזהיר) במדבר סיני בשנה השנית, לתקן להם לדורי דורות.

(פירוש אחר), אף על פי שהזהירם במצרים צוה אותם עתה פעם שנית באותו המקום, שכל מצות התורה ניתנו בו, ועל כן בשנה השנית. מהו בשנה השנית בחדש הראשון, אלא סוד עליון הוא, (יש) אחד שנקרא שנה, (ויש) אחד שנקרא חדש, מה בין זה לזה, חדש היא הלבנה (דהיינו המלכות), שנה זה השמש, (שהוא ז"א), המאיר ללבנה, (ובשנה השנית בחדש הראשון יורה על זווג ז"א ומלכות הנקראים שנה וחדש, במקום מדבר סיני, שהוא זווג שני לאחר יציאת מצרים, שזה היה בזמן שכל מצות התורה נמסרו בו, (כי על ידי זווג זו"ן שבמדבר סיני ניתנו כל מצות התורה). (בהעלותך נו)

...א"ר יהודה ודאי הכל לקוח אפילו בחדש השני, (דהיינו שגם בחדש השני לוקח המלכות וז"א כאחד, כמו בפסח ראשון, אבל) הוא אינו שוה כמי שלוקח הפסח בזמנו. מהו הטעם, הוא משום שזה הלוקח הפסח בזמנו מקבל ממטה למעלה ואינו יורד, משום שמעלין בקדש ואין מורידין, וזה שלוקח הפסח אחר זמנו יורד ממעלה למטה משום זה הם שוים בכל ואינם שוים, כי זה עולה ואינו יורד, וזה יורד ואינו עולה. משום זה מי שמקריב הפסח במועדו הוא יותר משובח, אשרי הם ישראל שזוכים בכל, כי זוכים בתורה, וכל מי שזוכה בתורה זוכה בשם הקדוש, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא...

מצוה שיעשו פסח שני על אלו שלא יכלו (לעשות הפסח במועדו, שהיו בדרך רחוקה) או שנטמאו בטומאה אחרת. אם סוד הפסח שהוא סוד האמונה שישראל נכנסו בה שולטת בחדש ניסן, ואז הוא הזמן לשמחה, איך אלו שלא יכלו לעשותו במועדו או שנטמאו יכלו לעשות הפסח בחדש השני, הרי עבר זמנו.

אלא כיון שכנסת ישראל (שהיא המלכות), מתעטרת בעטרות שלה, (דהיינו במוחין דג"ר), בחדש ניסן אינה מסירה הכתרים והעטרות ממנה כל שלשים יום. וכל אלו שלשים יום מיום שיצאו ישראל מפסח יושבת המטרוניתא בעטרותיה, וכל צבאיה בשמחה, ומי שרוצה לראות המטרוניתא יכול לראות, והכרוז קורא כל מי שלא יכול לראות המטרוניתא יבא ויראה מטרם שננעלו השערים. מתי מכריז הכרוז, הוא בי"ד לחדש השני, כי משם עד שבעה ימים השערים פתוחים. מכאן ולהלאה סוגרים השערים, ועל זה (מביאים) פסח שני.

מצוה זו היא שחיטת הפסח בזמנו, ואחריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותם כמשפטם, והטמאים יהיו נדחים לפסח שני, שהיא מצוה שלישית. תנאים ואמוראים, יש בני אדם שהם כמו חולין דטהרה, מצד מיכאל, וכמו חולין מהקדש, כגון בשר קדש והם מצד גבריאל (שמיכאל וגבריאל הם) כהן ולוי, (דהיינו חסד וגבורה). ויש בני אדם שהם כימים טובים והם קדש קדשים.

השכינה היא פסח ראשון מצד הימין, (כי חדש הראשון הוא קו ימין), ופסח שני משמאל, (כי חדש השני הוא קו שמאל, כי ניסן אייר הם חסד וגבורה), פסח ראשון מימין, ששם החכמה, (כי החכמה היא בקו ימין), פסח שני הוא בשמאל, ששם בינה, (כי הבינה היא בקו שמאל), ומשום שבגבורה, (דהיינו בקו שמאל) נעברים כל אש זרה שהם כקש וכתבן כלפי אש הגבורה, על כן נדחים הטמאים לפסח שני. (בהעלותך עא, ועיין שם עוד)

ר' חייא פתח, בארבעה עשר יום לחדש פסח וגו', שה לקרבן פסח למה, אלא היראה של המצרים ואלהים שלהם היה שה, משום שהמצרים עובדים למזל טלה, ומשום זה עובדים לשה, תא חזי, כתוב הן נזבח את תועבת מצרים מהו תועבת מצרים, וכי על ששונאים אותו כתוב תועבת מצרים, אלא יראת המצרים ואלוה שלהם נקרא תועבת מצרים, כמו שכתוב כתועבות הגוים...

ועל כן השה לפסח למה, אלא שהיראה של המצרים ואלוה שלהם היה שה, אמר הקב"ה מבעשור לחדש קחו האלוה של המצרים ותפשו אותו ויהיה אסור ותפוש בתפישה שלכם יום אחד ושנים ושלשה, וביום הרביעי הוציאוהו לדין והתקבצו עליו.

ובשעה שהמצרים היו שומעים קול יראתם שהוא תפוס בתפישה של ישראל ולא יכלו להצילו, היו בוכים, והיה קשה עליהם, כאילו הם עצמם נתעקדו לההרג. אמר הקב"ה יהיה תפוש ברשותכם יום אחר יום ארבעה ימים כדי שיראו אותו כשהוא אסור, וביום הרביעי הוציאוהו להרגו, ויראו המצרים איך אתם עושים בו דין, וזה, (דהיינו) אלו הדינים שהיו עושים ביראתם היו קשים להם יותר מכל המכות שהביא עליהם הקב"ה.

אחר כך דנים אותו באש, שכתוב פסילי אלהיהם תשרפון באש, אמר הקב"ה אל תאכלו ממנו נא, שלא יאמרו המצרים שברצון ותשוקה אל אלוה שלנו אוכלים אותו כך, אלא התקינו אותו צלי, ולא מבושל, כי אלו יהיה מבושל יהיה מכוסה (בסיר תחת המים) ולא יראו אותו, אלא התקון שלו הוא שיראו אותו כך כשהוא נשרף באש, משום שריחו מתפשט.

ועוד ראשו כפוף עליו על כרעיו, שלא יאמרו שחיה או דבר אחר הוא, אלא שיכירו אותו שהוא האלוה שלהם, ועוד, שלא יאכלו אותו בתאוה אלא על השובע, בדרך קלון ובזיון, ועוד עצם לא תשברו בו, אלא שיראו עצמותיו מוטלות בשוק, ולא יוכלו להצילו, ועל כן כתוב, ובאלהיהם עשה ה' שפטים, דהיינו דינים רבים. ועוד ומקלכם בידכם ולא חרב ורומח ושאר כלי מלחמה, (להראות שאינכם יראים מפניהם)... (פנחס תשכא, וראה שם עוד)

מכילתא:

בעשור לחודש, להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, ופסח דורות מקחו כל זמן. ויקחו להם, וכי כלן היו לוקחין, אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו. איש שה לבית אבות, בכלל שה גדי וטלה, שנאמר שה כשבים ושה עזים. שומע אני שה אחד לכלן, תלמוד לומר שה לבית אבות, אין לבית אבות אלא למשפחות, שנאמר למשפחותם לבית אבותם, והרי שהיו עשר משפחות לבית אב אחד, שומע אני שה אחד לכולם, תלמוד לומר שה לבית אבות. (בא פרשה ג)

ואם ימעט הבית מהיות משה, בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט, בלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא. ר' יהודה אומר בלבד שלא יהא שם אחד מחבורה הראשונה שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר. ולקח הוא ושכנו, ר' עקיבא אומר מנין אתה אומר שאם רוצה אדם לעשות פסחו יחידי שהוא רשאי, שנאמר ולקח הוא ושכנו...

במכסת נפשות, אין מכסת אלא מנין, שישחטנו למנוייו ואם שחטו שלא למנוייו עבר על מצוה. שומע אני שיהא כשר, תלמוד לומר איש לפי אכלו תכוסו, שנה עליו הכתוב לפסול... תלמוד לומר איש לפי אכלו יצאו החולה והקטן שאינן יכולין לאכול כזית שאין שוחטין עליהן. תכוסו על השה, רבי (יאשיה) אומר לשון סורסי הוא זה, כאדם שאומר לחברו כוס (שחוט) לי טלה זה. על השה, רבי ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שנמנים על הפסח ומושכים את ידיהם ממנו עד שישחט, ובלבד שלא יניח הפסח כמות שהוא... (שם)

בן שנה, אין לי אלא בן שנה, כל שנתו מנין, היה רבי ישמעאל אומר קל וחומר ומה אם עולה חמורה כשרה לבא כל שנתה כבת שנתה, פסח שהוא קל אינו דין שיוכשר כל שנתו כבן שנתו... יהיה לכם, להביא פסח דורות שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים, דברי ר' אליעזר, ר' יאשיה אומר תקחו למה נאמר, לפי שנאמר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, צאן לפסח ובקר לחגיגה, אתה אומר כן או אינו אלא אחד זה ואחד זה בפסח, ומה אני מקיים שה תמים זכר פסח מצרים, אבל פסח דורות יביא מזה ומזה, תלמוד לומר מן הכבשים ומן העזים תקחו... עד שיבא כתוב שלישי ויכריע ביניהן, תלמוד לומר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, צאן לפסח ולא בקר לפסח... (פרשה ד)

ושחטו אותו וגו', מכאן אמרו הפסח נשחט בשלש כתות, קהל ועדה וישראל. בין הערבים, שומע אני עם דמדומי חמה, תלמוד לומר בערב. אי בערב יכול משתחשך, תלמוד לומר כבא השמש, אי כבא השמש ובשלת ואכלת, תלמוד לומר מועד צאתך הפסיק הענין, ובשלת ואכלת משחשכה, ר' אומר הרי הוא אומר שם תזבח את הפסח בערב, שומע אני כשמועו, תלמוד לומר מועד צאתך ממצרים, אימתי יצאו ישראל ממצרים, משש שעות ולמעלה, וכן הוא אומר ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו'. ר' נתן אומר, מנין לבין הערבים שהוא משש שעות ולמעלה, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה בצהרים אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. ר' שמעון בן יוחאי אומר בא הכתוב להשית ראשון אחרון ואחרון ראשון, מועד צאתך ממצרים לשחיטתו, כבא השמש לצלייתו, בערב לאכילתו. בין בתירא אומר בין הערבים (בין שני הערבים) שחטהו, תן ערב לשחיטתו תן ערב לאכילתו. (פרשה ה)

ואכלו את הבשר, בשר ולא גידים, ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים. בלילה הזה, שומע אני כל הלילה, תלמוד לומר ולא תותירו ממנו עד בקר. אני אקרא והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, עד בקר למה נאמר, לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בקר, ואי זה זה עמוד השחר. מכאן אמרו אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה, ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה... ועשו סייג לתורה. ר' אלעזר אומר נאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. 

צלי אש, ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלה ולא צלי התנור אלא צלי אש הצלוי מן החי. ומצות על מרורים יאכלוהו, (הוסיף לו הכתוב שתי מצות חוץ מן המצוה האמורה בגופו, ואיזה זה ועצם לא תשברו בו, צלי אש ומצות), מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה צלי ומרור. ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, תלמוד לומר יאכלוהו. אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח, (יכול כך) אם אין להם פסח (אין) יוצאין במצה ומרור, הרי אתה דן, הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה, הא למדת כמו שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור...

אל תאכלו ממנו נא, אין נא אלא חי, ובשל מבושל, לחייב על החי ועל המבושל... אין לי אלא מים שאר כל המשקין מנין, היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר, הא אם מים שאינן מפיגין טעמן הרי הן אסורין בבשול, שאר המשקין שהן מפיגין טעמן דין הוא שיהו אסורין בבשול. ר' עקיבא אומר אין לי אלא מים, שאר כל משקין מנין, תלמוד לומר ובשל מבושל, להביא שאר המשקין... ובשל, אין בשל אלא צלי, שנאמר ובשלת ואכלת, ואומר ויבשלו את הפסח באש כמשפט, והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות... (שם פרשה ו)

ושחטו הפסח, מצוה שישחטנו לשמו, אבל שחטו שלא לשמו עבר על מצוה, שומע אני יוכשר, תלמוד לומר משכו וקחו לכם, שנה עליו כתוב לפסול, מכאן אמרו, כל הזבחים שלא נזבחו לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת. (שם פרשה יא)

ומלתה אותו אז יאכל בו, רבו, מגיד שמילת עבדיו מעכבתו לאכול בפסח, אין לי אלא מילת עבדיו מילת זכריו מנין, הרי אתה דן נאמר כאן אז ונאמר להלן אז, מה להלן מילת זכרים אף כאן מילת זכרים... דברי ר' ישמעאל, רבי אליעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו לאכול בפסח...

בבית אחד יאכל, בחבורה אחת הכתוב מדבר, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בית אחד כמשמעו, כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן אמרו נאכל בשני מקומות ואין נאכל בשתי חבורות, רבי שמעון בן יוחאי אומר, בשני מקומות כיצד, היו בבית אחד ובקעה אחת הקורה ויוצאים לחוץ, היו בחצר וירדו גשמים עליהם ונכנסו בתוך הבית, נמצא אוכלים אותו בשני מקומות.

לא תוציא מן הבית, חוץ לחבורה, אתה אומר חוץ לחבורה, או אינו אלא חוץ לבית, תלמוד לומר חוצה, חוץ לאכילתו, הא אם הוציא עבר על מצוה, שומע אני יהא כשר... ועצם לא תשברו בו למה נאמר, והלא כבר נאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה, לפי שנאמר ואכלו את הבשר, הבשר שחוצה לעצם, אתה אומר הבשר שחוצה לעצם או אינו אלא הבשר שבתוך העצם, הא מה אני מקיים ועצם לא תשברו בו, עצם שאין בו בשר, תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו, עצם שיש בו בשר... (פרשה טו)

ספרי:

ועשית פסח, שתהא עשייתו לשם פסח, שאם עשאו שלא לשמו פסול. אין לי אלא שחיטתו, מנין לרבות קבול דמו וזריקת דמו, יכול אף צלייתו והדחת קרביו, תלמוד לומר וזבחת פסח, זביחה בכלל היתה, ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך, מה זביחה מיוחדת שהיא משום עבודה אף כל שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינם משום עבודה. לה' אלקיך, לשם המיוחד... צאן ובקר, והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, אם כן למה נאמר צאן ובקר, צאן לפסח ובקר לחגיגה... (ראה קכח קכט)

לא תוכל לזבח את הפסח, ר' יהודה אומר מנין (לשוחט את הפסח על החמץ בארבעה עשר שעובר בלא תעשה), שאין שוחטין את הפסח על היחיד, תלמוד לומר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. ר' יוסי אומר פעמים שהוא אחד ושוחטין אותו עליו, ופעמים שהם עשרה ואין יכולים לאכלו אין שוחטים אותו עליהם שלא יביאו את הפסח לידי פסול...

כי אם אל המקום וגו' רבי אליעזר אומר בערב אתה זובח, וכבוא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף, ר' יהושע אומר בערב אתה זובח, וכבא השמש אתה אוכל, עד מתי עד מועד צאתך ממצרים. (שם קלב וקלג)

תלמוד בבלי:

משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה. מאי טעמא משום דבני חבורה זריזין הן... (שבת יט ב)

וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב... (שם קמח א)

ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים, אמר כתיב כל בן נכר לא יאכל בו, כל ערל לא יאכל בו, ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה, אמר ליה לא, כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה, כי סליק אמר להו מאליה ספו לי, אמרו ליה אליה לגבוה סלקא, אמרו ליה מאן אמר לך הכי, אמר להו רבי יהודה בן בתירא, אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו, שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך ר' יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים. (פסחים ג ב)

אין מבשלין את הפסח במשקין ובמי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהן, תנו רבנן במים, אין לי אלא במים שאר משקין מניין, אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין, שאר משקין שמפיגין טעמן לא כל שכן. רבי אומר, במים אין לי אלא במים, שאר משקין מניין, תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום, מאי בינייהו, איכא בינייהו צלי קידר, ורבנן האי בשר מבושל מאי עבדי להו, מבעי ליה לכדתניא בשלו ואחר כך צלאו, או שצלאו ואחר כך בשלו חייב, בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו הא צלי אש הוא, אמאי, אמר רב כהנא הא מני רבי יוסי היא... עולא אמר אפילו תימא ר"מ, שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל מכל מקום... (שם מ ב)

תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה, בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת, חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו... (שם נח א)

הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, קהל ועדה וישראל, נכנסה כת הראשונה נתמלאה העזרה נעלו דלתות העזרה, תקעו הריעו ותקעו, הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב, שורה שכולה כסף כסף ושורה שכולה זהב זהב, לא היו מעורבין, ולא היו לבזיכין שולים, שמא יניחום ויקרש הדם. שחט ישראל וקבל הכהן, נותנו לחברו וחברו לחברו, ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן, כהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד. יצתה כת ראשונה ונכנסה כת שניה, יצתה שניה נכנסה שלישית, כמעשה הראשונה כך מעשה השניה והשלישית, קראו את ההלל, אם גמרו שנו ואם שנו שלשו, אף על פי שלא שלשו מימיהם, ר' יהודה אומר מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לאהבתי כי ישמע ה' מפני שעמה מועטין.

כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים, ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובת זרקו זריקה אחת על גבי המזבח, ולא הודו לו חכמים.

כיצד תולין ומפשיטין, אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין, כל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט מקלות דקים וחלקים היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט, ר"א אומר י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט, קרעו והוציא את אימוריו נתנו במגיס והקטירן על גבי המזבח, יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית, שניה בחיל, והשלישית במקומה עומדת, חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן. א"ר יצחק אין הפסח נשחט אלא בג' כתות של שלשים שלשים בני אדם... (שם סד א, וראה שם עוד)

אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטרת חלביו, אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת. הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת, ר' אליעזר אומר דוחין. אמר ר"א והלא דין הוא, מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת, אלו שהן משום שבות לא ידחו את השבת, א"ל רבי יהושע יום טוב יוכיח, שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות, א"ל ר"א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה, השיב ר' עקיבא ואמר...

תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, שלחו וקראו לו, אמרו לו כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו, אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת, אמרו לו מנין לך, אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת, ועוד קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן, מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו, רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון... (שם סה ב, וראה שם עוד)

כיצד צולין את הפסח, מביאין שפוד של רמון ותוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו, דברי ר' יוסי הגלילי, ר"ע אומר כמין בישול הוא זה, אלא תולין חוצה לו, אין תולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא א"ר צדוק מעשה בר"ג שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. וניתי של מתכת, איידי דחם מקצתו חם כולו, וקמטוי (נצלה) מחמת השפוד, ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, וניתי של דקל, איידי דאית ליה שיבי מפיק מיא והוי כמבושל...

ונותן את כרעיו וכו', תניא רבי ישמעאל קוריהו תוך תוך, ר"ט קוריהו גדי מקולס. תנו רבנן איזהו גדי מקולס דאסור לאכול בלילי פסח בזמן הזה, כל שצלאו כולו כאחד, נחתך ממנו אבר נשלק ממנו אבר אין זה גדי מקולס... (שם עד א, וראה שם עוד)

הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחלתו אלא לאכילה... (שם עו ב)

נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה, נטמא מיעוט הקהל הטהורין עושין את הראשון והטמאין עושין את השני. תנו רבנן, הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין, ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה, שאין קרבן ציבור חלוק... איתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין, רב אמר מחצה על מחצה כרוב, ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב. רב אמר מחצה על מחצה כרוב, הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן, ורב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב, טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני... (שם עט א, וראה שם עוד)

נטמא שלם או רובו שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה, נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן, הציקנין שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה... הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד, נטמאו הבעלים או שמתו תעובר צורתו וישרף בששה עשר, ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף זה ישרף מיד לפי שאין לו אוכלין... (שם פ ב, וראה שם עוד)

כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסים... השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים, אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה את הארבעים, בשלמא מותיר בטהור, דתניא לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר וגו' בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקה, דברי רבי יהודה, רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, אלא שובר בטמא מנלן, דאמר קרא ועצם לא תשברו בו, בו בכשר ולא בפסול... (שם פג ב, וראה שם עוד)

לעולם נמנין עליו עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד, נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, רבי שמעון אומר עד שיזרוק את הדם... אמר אביי מחלוקת לימשך, דרבנן סברי מהיות משה, מחיותיה דשה, ור"ש סבר מהוייתיה דשה, אבל לימנות דברי הכל עד שישחט, דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו... הממנה עמו אחר בחלקו רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו, והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן... (שם פט א)

אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים, השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים, גר שנתגייר ערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר... (שם צא ב, וראה שם עוד)

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה, שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת. איתמר היה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו, רב נחמן אמר הורצה, רב ששת אמר לא הורצה. רב נחמן אמר הורצה, מיחס הוא דחס רחמנא עליו, ואי עבדי תבא עליו ברכה, ורב ששת אמר לא הורצה, מידחא דחייה רחמנא כטמא... (שם צב ב, וראה שם עוד)

איזו היא דרך רחוקה, מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא, ר"א אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ, אמר ליה רבי יוסי לפיכך נקוד על ה' לומר לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ. אמר עולא מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא... גופא אמר עולא איזה הוא דרך רחוקה, כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, ורב יהודה אמר כל שאין יכול ליכנס בשעת אכילה, והא טמא שרץ דאין יכול ליכנס בשעת שחיטה וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ולרב יהודה קשיא דאמר כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, והא טמא שרץ דאין יכול ליכנס בשעת שחיטה, וקאמרת שוחטין וזורקין על טמא שרץ... 

תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, תלמוד לומר ובדרך לא היה, והלה היה בדרך, היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו יכול לא יהא חייב, תלמוד לומר ובדרך לא היה, והרי לא היה בדרך. (שם צג ב)

מה בין פסח הראשון לשני, הראשון אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני חמץ ומצה עמו בבית, הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל באכילתו, זה וזה טעון הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת... תנו רבנן ככל חוקת הפסח יעשו אותו, יכול כשם שהראשון אסור בבל יראה ובל ימצא כך שני אסור בבל יראה ובל ימצא, תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו, ואין לי אלא מצות עשה, מצות לא תעשה מנין, תלמוד לומר לא ישאירו ממנו עד בקר, ואין לי אלא מצות לא תעשה שניתק לעשה, מצות לא תעשה גמור מנין, תלמוד לומר ועצם לא ישברו בו, מה הפרט מפורש מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור, אף כל מצות עשה ולא תעשה שניתק לעשה ולא תעשה גמור...

הראשון טעון הלל באכילתו וכו', מנא הני מיליף א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק אמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, לילה המקודש לחג טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג אין טעון הלל. זה וזה טעונין הלל בעשייתן וכו', מאי טעמא, איבעית אימא לילה קא ממעט יום לא קא ממעט, ואיבעית אימא אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אמרים הלל... (שם צה א, וראה שם עוד)

ר"א אומר מנין לפסח דורות שאין בא אלא מן החולין, נאמר פסח במצרים ונאמר פסח בדורות, מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין, אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין... (יבמות מו א)

...אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים, אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום, אמר רבי זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא... (נדרים לו א)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם. אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה, נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד. (נזיר כג א)

...דאמר רבא אכל נא לוקה שתים, משום נא ומשום כי אם צלי אש, מבושל לוקה שתים, משום מבושל ומשום כי אם צלי אש, נא ומבושל לוקה שלש, משום נא ומשום מבושל ומשום לא תאכלנו כי אם צלי אש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות... (בבא מציעא קטו ב)

תנו רבנן אין מעברין את השנה מפני הטומאה, רבי יהודה אומר מעברין, אמר רבי יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה, ובקש רחמים על עצמו דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב, כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד... ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש משום שהשיא את ישראל לעשות פסח שני... (סנהדרין יב א)

פסח מנלן, דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח, שיהו כל עשיותיו לשם פסח, אשכחן שינוי קודש, שינוי בעלים מנלן, דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא, שתהא זביחה לשם פסח, אם אינו ענין לשינוי קודש תניהו ענין לשינוי בעלים, אשכחן למצוה, לעכב מנלן, אמר קרא וזבחת פסח לה' אלקיך וגו', מתקיף לה רב ספרא האי וזבחת להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מנין למותר פסח שקרב שלמים, שנאמר וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים, מכאן למותר הפסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר, ומאי ניהו שלמים... (זבחים ז ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן, פסח בזמנו לשמו כשר שלא לשמו פסול, ובשאר ימות השנה לשמו פסול, שלא לשמו כשר, מנא הני מילי, אמר אבוה דשמואל אמר קרא ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' דבר הבא מן הצאן יהיה לזבח שלמים... (שם ח ב, וראה שם עוד)

הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן קבל והלך וזרק שלא לשמן או לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן פסולים... (שם יג א)

הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד, שינה באכילתן הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם, ונאכלין בכל העיר בכל מאכל לשני ימים ולילה אחד, הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל אלא צלי. (שם נו ב)

...ופסח גופיה מנא לן, דתניא ר' אליעזר אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות, מה פסח האמור במצרים לא בא אלא מן החולין, אף פסח האמור לדורות לא בא אלא מן החולין, אמר לו רבי עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר, אמר ליה אף על פי שאי אפשר ראייה גדולה היא ונלמד הימנה... (מנחות פב א)

והא תניא המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח, ילדה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה שלמים, ילדה ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים, ר"א אומר הוא עצמו יקרב בשלמים... אמר ליה רבא (ר' אלעזר) אחר הפסח קא אמרת, שאני אחר הפסח דמותר פסח גופיה קרב שלמים... (תמורה יט א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

ואכילת פסחים עד שיעלה עמוד השחר, אנן תנינן אכילת פסחים אית דלא תני אכילת פסחים, מאן תנא אכילת פסחים רבנן, ומאן דלא תנא אכילת פסחים ר' אליעזר, ומאי טעמא דרבי אליעזר, נאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה, מה לילה שנאמר להלן חצות, אף כאן חצות... (ברכות ז א)

אמר ליה אוכלי פסחים בשעתן זריזין הן כאוכלי תרומה, תדע לך שהוא כן דתנינן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ותנינן משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה... (מעשר שני טו א)

משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה... תמן תנינן חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן, ואת אמר הכין, א"ר יוסי חבורות זריזין הן, פסח מחזירו את שלם ואין את מחזירו מחותך, ר' שמואל בשם ר' זעירא מפני פסולו א"ר יוסי ויאות, לאוכלו אין את יכול דכתיב לא תאכלו ממנו נא, לצלותו אין את יכול שלא יהא כצולה בשבת, מתוך שאת אומר שהוא מותר אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבעוד יום, מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא צולה אותו כל צרכו מבעוד יום... (שבת יג ב)

מנין שהוא צריך לשחוט לשמו, ר' בא בשם רב, ואמרתם זבח פסח הוא, לומר אם שחטו לשם פסח הרי הוא פסח, ואם לאו אינו פסח, שאר כל מעשיו מנין, ועשית פסח, שיהו כל מעשיו לשם פסח, מעתה אפילו הקטר אימורין, תלמוד לומר זבח, מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה, יצאו הקטר אימורין שאינן מעכבין את הכפרה... (פסחים לב א)

מדרש רבה:

דבר אחר החדש הזה לכם, ר"מ אומר לי ולכם היא הגאולה כביכול אני נפדיתי עמכם, שנאמר אשר פדית לך ממצרים גוי ואלקיו, וקבעו החדש הזה לי ולכם שאני רואה דם הפסח ומכפר עליכם, שנאמר דברו אל כל עדת בני ישראל, ותהא שמחתכם שלימה, אפילו מי שהוא עני שה תמים זכר בן שנה, שה בשביל אלקים יראה לו השה וגו', תמים לשמו של הקב"ה, שנאמר הצור תמים פעלו, זכר שהוא הורג כל בכוריהם של מצרים וחס על בכוריהם של ישראל, מן הכבשים ומן העזים תקחו, כשם שאני הורג האדם והבהמה השבי ושפחה כך רשות בידכם ליטול מכל מקום שאתם רוצים והיו משמרין אותו שהוא לכם שמחה גדולה, שנאמר והיה לכם למשמרת, ושחטו אותו אתם שוחטים פסח ואני שוחט בכורים. ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות, שאני פוסח עליכם ומגין עליכם, והיו זהירין בו שבלילה הוא נאכל, שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, בשביל אברהם שהצלתיו מכבשן האש, ומצות בשביל שרה שעשתה למלאכי השרת עוגות ולא טעמו לחם, מרורים בשביל יעקב כשם שנרדפו בניו במצרים כך רדפו עשו, ולא תותירו ממנו עד בקר, כשם שאיני משייר נשמה בבכורי מצרים כך לא תותירו ממנו עד בקר... (שמות טו יג)

דבר אחר יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה, למה ששניהן דומין זה לזה, בזה נאמר זאת חקת הפסח, ובזה נאמר זאת חקת התורה, ואי אתה יודע אי זו חקה גדולה מזו, משל לשתי מטרוניות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת, נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחריה, כך בפסח נאמר בו חקה, ובפרה נאמר בה חוקה, ומי גדולה, הפרה שאוכלי פסח צריכין לה... (שם יט ב)

השמיעיני את קולך זו קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קורין את ההלל קולן עולה למרום, מתלא אמר פסחא בביתא, והלילא מתברא אברייאה (משבר העליות והתקרות). (שיר ב לא)

מדרש תנחומא:

זאת חקת הפסח, אין לי אלא פסח מצרים, פסח דורות מנין, תלמוד לומר ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו, כל בן נכר, אחד ישראל רשע ואחד נכרי במשמע, כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה וקטן, תלמוד לומר מקנת כסף מכל מקום, תושב ושכיר תושב זה גר שאינו עובד ע"ז, אבל שאר איסורין עושה, שכיר זה עובד ע"ג, מה תושב ושכיר האמור בפרשת פסח פסל בו את הערל, אף תושב ושכיר האמור בתרומה פסל בו את הערל. בבית אחד יאכל, והא כתיב על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, הא למדנו שנאכל פסח בשני מקומות, ומה אני מקיים בבית אחד, בחבורה אחת, כיצד בשני מקומות, היו יושבין ונבקעה עליהם קורה, יצאו לחוץ ירדו עליהם גשמים ונכנסו לבית הרי זה בשני מקומות, אם כן מהו לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, חוץ לחבורה. מן הבשר, בשר שבחוצה לעצם, ולא מה שבתוך העצם... כל עדת ישראל למה, לפי שנאמר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם, מגיד שפסח דורות בערבוביא. וכי יגור אתם גר, יכול כשנתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בי"ד אף גר בי"ד, ואם נתגייר בין ב' פסחים יעשה פסח שני... (בא י)

תוספתא:

בני חבורה שהומנו על פסח, אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו ואם לא לא יאכלו, הומנו עליו זה אחר זה, ראשונים שיש להן יאכלו והאחרונים לא יאכלו, וצריכין לעשות פסח שני שכבר נזרק עליהם הדם. בני חבורה שרצו למנות אחרים על פסחיהם הרשות בידן, רצו להמנות ולהמשך אחרים על פסחיהם הרשות בידן, הממנה אחרים על פסחו הרשות בידו, רצו למשוך ולמנות אחרים על פסחן הרשות בידם, ובלבד הן נמשכין והולכין ובלבד שנשתייר מחבורה הראשונה דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר בין מחבורה ראשונה, ובין מחבורה האחרונה, ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא... (פסחים פרק ז, וראה שם עוד)

ילקוט שמעוני:

דבר אל בני ישראל, בני ישראל עושים פסח שני ואין הגרים עושין פסח שני, איש, איש עושה פסח שני ואין קטן עושה פסח שני, ר"ש אומר איש עושה פסח שני ואין צבור עושים פסח שני, איש לרבות את כל שלא נזרק עליהם את הדם שיהו עושים פסח שני. כי יהיה טמא ועשה פסח, יכול כל הטמאים יהו עושים פסח, הרי מי שהוזה הזאה אחת וזב שראה ראיה אחת והקטן והחולה ומחוסר כפורים וטבול יום והאונן והמפקח את הגל וכל מי שהבטיחוהו להוציאו מן בית האסורין, תלמוד לומר כי יהיה טמא לנפש, טמא מת עושה פסח שני ואין כל אלו עושים פסח שני... (במדבר פרק ט, תשכא)

ילקוט ראובני:

המצרים היו מלחשין באוזן הטלה ושד עולה מתוך האוזן ומגיד עתידות, לכך צוה משכו לבזיונן וקחו לכם צאן לשחיטת פסחים...(בא)

תרגום יונתן:

ואם ימעט הבית - ואין זעירין אינשי ביתא ממנין עשרא כמיסת למיכול אימרא... (שמות יב ד)

רש"י:

והיה כי תבואו אל הארץ - תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית על פי הדבור. (שם שם כה)

בבית אחד יאכל - בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקו בו, אתה אומר בחבורה אחת או אינו אלא בבית אחד כמשמעו, וללמד שאם התחילו והיו אוכלים בחצר וירדו גשמים שלא יכנסו לבית, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות. לא תוציא מן הבית - מן החבורה... (שם שם מג)

רמב"ן:

איש שה לבית אבות - טעם המצוה הזאת, בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכן צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם, אלא בגזרת עליון, ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו, וכך אמר קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים. (שם שם ג)

...והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה כל אחד צוואה בפני עצמה. (שם שם ח)

אל תאכלו ממנו נא - זו מצוה לדורות שכל המצות בכאן בגוף הפסח מצוה לדורות, אבל המצוה באוכלים כגון מתניכם חגורים והדם על המשקוף איננו רק בפסח מצרים, וכן אמר הכתוב בפסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו, ולא ישאירו ממנו עד בקר... (שם שם ט)

...ויתכן שהוצרך למצוה הזו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ, דכתיב "והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת", ועוד נאמר שם "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני ועבדת את העבודה הזאת", ועוד נאמר שם "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה", ועכשיו רצה הקב"ה וצוה שיעשו אותו כדי שתהיה זכר גאולתם והנסים שנעשו להם ולאבותיהם נעתק להם מן האבות הראוים לבניהם ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון. והנה אמר תחלה "והיה כי תבאו אל הארץ", לומר שאין מצוה זו נוהגת בחוצה לארץ לדורות, ועכשו צוה שינהגו בה במדבר. ועל דעת רבותינו לא עשו אותה אלא בשנה זו בלבד, שלא היו יכולין לעשותה לפי שנולדו להם בנים ועבדים ולא יכלו לימול אותם מן הטעם שהזכירו שהיה להם לסכנה. אבל בספרי אמרו "ויעשו את הפסח בראשון" וגו', בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד, וכן הוא אומר "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה", דרשו כן מן הכתוב הזה שאמר "ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים"... לרמוז שלא עשו אותו במדבר רק ביום הזה, והוא גנותן, ויתכן שהגנות הזה היא קלקלתם בענין המרגלים שממנה נתנדו ולא נשבה בהם הרוח הצפונית ולא מלו, ולפיכך נאסרו בכל הקדשים... (במדבר ט א, וראה שם עוד)

משנה תורה:

מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות, ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה, ואחד האיש ואחד האשה חייבין במצוה זו. ומי שבטל מצוה זו בזדון ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה הרי זה חייב כרת, ואם ביטלה בשגגה פטור.

אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים, אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד, וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, שנאמר "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך", מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד, אפילו בשעת היתר הבמות.

דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד, ואחר ששופכים דמו מפשיטים אותו וקורעין את בטנו ומוציאין את אימוריו ומקטירין אותן חלבין כל זבח וזבח לבדו, ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו ומביא לביתו לירושלים וצולהו ואוכל לערב.

המניח אמורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר לא ילין חלב חגי עד בקר, ואף על פי שעבר אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה. ומקטירין חלבי פסחים כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. במה דברים אמורים כשחל ארבעה עשר להיות בשבת, שהרי חלבי שבת קריבין ביום טוב, אבל אם חל ארבעה עשר להיות בחול אין מקטירין חלבי חול ביום טוב.

הפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", קהל ועדה וישראל, ואין פוחתין משלשים בני אדם בכל כת וכת. היו הכל חמשים, נכנסים בתחלה שלשים ושוחטין, ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה, וחוזרין ויוצאין עשרה ונכנסין עשרה. היו פחות מחמשים אין שוחטין את הפסח לכתחלה, ואם שחטו כשר, ואם שחטו כולן בבת אחת כשר. כיצד נשחט, נכנסה הכת הראשונה עד שתתמלא העזרה, ונועלין דלתות העזרה ומתחילין לשחוט את פסחיהן, וכל זמן שהן שוחטין ומקריבין קוראים הלויים את הלל, אם גמרו ההלל ועדיין לא שלמה הכת מלהקריב, שונים ואם שנו ולא שלמו להקריב משלשין ומעולם לא שלשו.

על כל קריאה וקריאה תוקעין שלש תקיעות בחצוצרות, תקיעה תרועה ותקיעה, הואיל ואין לו נסכים לתקוע בשעת ניסוך תוקעין בשעת שחיטה.

הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהן מזרקי כסף ומזרקי זהב, שורה שכולה כסף כסף, שורה שכולה זהב זהב, ולא היו מעורבים כדי שיהיה להם נוי, ולא היו למזרקין שולים כדי שלא יניחום ויקרש הדם.

שחט השוחט וקבל הכהן, נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל כהן הקרוב למזבח, שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד, ומקבל מזרק אחד מלא ואחר כך מחזיר את הריקן. ותולין ומפשיטין את כולו, וקורעו וממחה את קרביו עד שמסיר מהן הצואה והפרש ומוציא את האימורין ונותנן בכלי ומולחן ומקטירן הכהן על גבי המזבח. וכיצד תולין ומפשיטין, מסמרות של ברזל היו קבועין בכותלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין, וכל מי שלא מצא מקום לתלות מקלות דקים וחלקים היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט.

שלמו מלהקריב פותחין דלתות העזרה ויוצאת כת הראשונה ונכנסה שנייה יצאת שנייה ונכנסת שלישית, כמעשה ראשונה כך מעשה שנייה ושלישית, שלמה כת שלישית ויוצאת רוחצים את העזרה.

חל ארבעה עשר להיות בשבת, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ורוחצין את העזרה בשבת, שאין איסור שבות במקדש, אפילו דבר שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא.

אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו לביתו בשבת, אלא כת הראשונה יוצאין בפסחיהם ויושבין בהר הבית, והשניה יוצאין בפסחיהן ויושבין בחיל, והשלישית עומדין במקומן בעזרה ושוהים הכל עד מוצאי שבת, והולך כל אחד בפסחו לביתו.

שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין את השבת, שאין אפשר לעשותן קודם השבת, שהרי קבוע לו זמן, שנאמר במועדו, אבל הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו בכלי אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן קודם השבת, ואם יכול לחתוך יבלתו בידו בשבת חותך, ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל, וכן צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין את השבת, שהרי אפשר לעשותן לאחר השבת.

שכח ולא הביא סכין לא יביאנה בשבת, אלא נותנה בין קרני הכבש או בצמרו ומכישו עד שמביאו לעזרה ומקדישו שם, ואף על פי שהוא מחמר בשבת, מחמר כלאחר יד הוא, ומפני המצוה מותר. במה דברים אמורים כשלא הקדיש פסחו עדיין ולא אמר זה פסח, אבל אם הקדישו לא יביא סכין עליו מפני שהוא עובד בקדשים, ומפני מה התירה להקדיש פסחו בשבת, הואיל וקבוע לו זמן מותר להקדישו בשבת, וכן מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב ואינו חושש.

השוחט את הפסח ונמצא בעל מום או טריפה הרי זה שוחט אחר בין בחול בין בשבת אפילו מאה זה אחר זה שוחט והולך עד שיכשר אחד או עד שתחשך וידחה לשני, שהרי אנוס הוא, (קרבן פסח א א והלאה)

אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר "תכוסו על השה", מלמד שמתמנים עליו כשהוא חי, ואלו המתמנים על הפסח הם הנקרים בני חבורה.

יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו, ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד, שנאמר "יעשו אותו". אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול, היה אחד מבני חבורה קטן או זקן או חולה, אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו, ואם לאו אין שוחטין עליו, שנאמר "איש לפי אכלו", עד שיהיה ראוי לאכול. אפילו חבורה של מאה ואין כל אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן. אין עושין חבורת נשים ועבדים, או קטנים ועבדים מפני שלא תהיה קלות ראש ביניהן, אבל עושים חבורה כולה נשים, אפילו בפסח שני, או כולה עבדים, ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל בני החבורה, לא שתהיה חבורה כולה קטנים, שאינן בני דעת, וכן אין עושין חבורה כולה חולים או זקנים או אוננים, אף על פי שהן יכולין לאכול, הואיל ואכילתם מעוטה, שמא ישאירו הפסח ויביאוהו לידי פיסול, ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. וכן אין עושין חבורה כולה גרים, שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פיסול, ואם שחטו עליהן כשר.

שחטו שלא למנוייו או למי שאין כל אחד מהן יכול לאכול כזית, או ששחטו לערלים או לטמאים פסול. שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאין כשר, שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהם.

שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול, שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן. (ראה ראב"ד). שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול, שהרי יש מחשבת ערלים בזריקה. שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו, לפי שאין מחשבת אוכלים בזריקה.

מי שהוא בריא בשעת שחיטה וחולה בשעת זריקה, או חולה בשעת שחיטה ובריא בשעת זריקה אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהיה בריא משעת שחיטה עד שעת זריקה.

שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואם שתקו ולא מיחו הרי זה מדעתן. שחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים והלכו ושחטו הן לעצמן יוצאין בשל רבן. שחט על ידי אשתו ובנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים ושחטו הן לעצמן, אין לך מיחוי גדול מזה, ואין יוצאין אלא בשל עצמן.

האשה שהיא בבית בעלה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה, היתה נחפזת ללכת לבית אביה ברגל הראשון הסמוך לנישואיה כדרך כל הבנות, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל אביה, מכאן ואילך תאכל ממקום שהיא רוצה, והיא שתברור לה מקום שתרצה בשעת שחיטה. וכן יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה. במה דברים אמורים ביתום קטן, אבל גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים, והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון...

עד כמה נמנים על הפסח, עד שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד, ונמנין עליו ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, כיון שנשחט אינו יכול למשוך את ידו שהרי נשחט עליו, נמנו עליו וחזרו אחרים ונמנו עליו, ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מעשות פסח שני, ואחרונים שרבו עד שלא נמצא בו כזית לכל אחד אינן אוכלין וחייבים לעשות פסח שני.

הממנה אחרים עמו על חלקו ולא ידעו בהן בני החבורה, הרי בני החבורה רשאין ליתן לו חלקו אחר שיצלה בעת האכילה, ובני החבורה אוכלין משלהן והוא אוכל חלקו עם האחרים שמנה עליו בחבורה שניה, וכן בני החבורה שהיה אחד מהן גרגרן רשאים להוציאו מהן, ונותנין לו חלקו ויאכלהו בחבורתו, ואם אינו זולל אינן רשאין ליחלק. (שם ב א והלאה)

חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאת יבלת בעור אחד מהן כולם יצאו לבית השריפה, ואם נתערבו קודם זריקת דמן חייבין בפסח שני, נתערבו אחר זריקה פטורין מלעשות פסח שני, שאם הקריבו פסח שני נמצא זה שקרב בראשון קרבן כשר מביא חולין לעזרה, ואם נמנו כולן על פסח אחד נמצא נשחט שלא למחוייב וזה כמי שנשחט שלא למנוייו, ואם התנה כל אחד מהן ואמר אם אינו פסח יהיה שלמים דם הפסח בשפיכה ודם השלמים בזריקה, והניתנין בזריקה אל יתנם בשפיכה לכתחילה, לפיכך פטורין מפסח שני. (שם ג ט)

כבר נתבאר בהלכות פסולי המוקדשין שהפסח אינו נשחט אלא לשם פסח ולשם בעליו, ואם שחטו במחשבת שינוי השם פסול. השוחט את הפסח על בני חבורה, ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו, אם היה נאמן להן סומכין על דבריו, ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח, ויביא פסח שני.

בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה, אף על פי שהאימורין טהורין לא יזרוק את הדם, שאין הפסח בא אלא לאכילה, ואם זרק לא הורצה, ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה, שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא, ואינו מרצה על הזדון, נטמאו מקצת האברים שורף את הטמאים ואוכל את הטהורים, נטמאו האימורים והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב. נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק את הדם, ואם זרק לא הורצה, לפיכך חייבין בפסח שני, שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא אם נטמא בטומאת התהום, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש.

הפסח שיצא מירושלים או שנטמא בארבעה עשר ישרף מיד, נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם, אפילו נטמאו או מתו קודם זריקת הדם מניחין אותו עד שתעובר צורתו ואחר כך ישרף. לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני הרי זה ישרף מיד. במה דברים אמורים שישרף אם נטמאו הבעלים, כשנטמאו כל בני החבורה, אבל אם נטמאו מקצתן זכו טהורים בחלקם של טמאים, אף על פי שנטמאו מקצתן אחר שהתחילו לאכול זכו הטהורים, שעדיין לא התחילו, אבל אם התחילו כולן ונטמאו מקצתן לא זכו טהורים בחלקן של טמאים, אלא הטהורים אוכלין חלקם וחלק הטמאים ישרף. והוא הדין אם מתו מקצתן. נטמא שלם או רובו שורפים אותו לפני הבירה בפני הכל כדי לביישן עד שיזהרו בו, ושורפין אותו מעצי המערכה כדי שלא יחשדו אותן ויאמרו מעצי המערכה גנבו, לפיכך אם ישרפוהו בקש ובקנים ורצו לשרוף משל עצמן שורפין. נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן, אבל לא מעצי המערכה, שלא ישארו מהן אצלם וימעלו בהן.

המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח. ואם לא נפל בה מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים. הפריש פסחו ומת, לא יביאנו בנו אחריו לשם הפסח אלא לשם שלמים. ואם היה ממונה עם אביו עליו יביאנו לשם פסח. במה דברים אמורים כשמת אביו אחר חצות ארבעה עשר, אבל קודם חצות הרי זה נדחה לפסח שני, מפני שהוא אונן כמו שיתבאר, ויביא פסחו זה בשני...

המפריש מעות לפסחו והותירו יביא המותר שלמים, הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו הרי המעות שיקח מהן בחלקם חולין, אף על פי שזה הפריש טלה לפסחו וזה הפריש מעות לפסחו ולקח ממנו המעות ומנהו על פסחו, הרי המעות חולין, שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ואת חגיגתן ואת מעות פסחיהן וחגיגתן.

עצים של צליית הפסח כפסח, וכן מצה ומרור הואיל והן מכשירי הפסח הרי הם כפסח, ואם לקח ממעות הפסח ממי שמנה אותן עמו כדי למנותן עמו במצה ומרור, או להיות לו חלק בעצים שצולה בהן הרי המעות חולין. (שם ד א והלאה, וראה שם עוד)

מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון, הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים, ושחיטת הפסח זה מצות עשה בפני עצמו, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו, לפיכך חייבין עליו כרת.

כיצד, מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור. הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני, ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד. אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת. ומי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו את הדם, אף על פי שבא לערב לא הורצה וחייב בפסח שני.

טמא שיכול ליטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן, וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן, הרי זה מזיד בראשון, לפיכך אם לא עשה את השני אפילו בשגגה חייב כרת.

כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח, כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו, שנאמר "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו". ואם שחט קודם שימול אותם, הפסח פסול. וכן טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו, ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים...

גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור.

נשים שנדחו לשני, בין מפני האונס והשגגה בין מפני הטומאה ודרך רחוקה הרי פסח שני להם רשות, רצו שוחטין רצו אין שוחטין, לפיכך אין שוחטין עליהן בפני עצמן בשבת בפסח שני. אבל אם היתה האשה אחת מבני חבורה מותר. ואי זו היא דרך רחוקה חמשה עשר מיל חוץ לחומת ירושלים.

מי שהיה בינו ובין ירושלים יום ארבעה עשר עם עליית השמש חמשה עשר מיל או יתר הרי זה דרך רחוקה, היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה, מפני שהוא יכול להגיע לירושלים אחר חצות כשיהלך ברגליו בנחת. הלך ולא הגיע מפני שעכבוהו הבהמות בדחקם, או שהיה בירושלים והיה חולה ברגליו ולא הגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה. מי שהיה חבוש חוץ לחומת ירושלים והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו וכשיצא לערב יאכל. במה דברים אמורים כשהיה חבוש ביד ישראל, אבל אם היה חבוש ביד עכו"ם אין שוחטין עליו עד שיצא... וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ששחטו עליהן, ואחר שנזרק הדם נטמאו במת והרי אינן יכולין לאכול, הרי אלו פטורין מלעשות פסח שני. (שם ה א והלאה)

אי זהו טמא שנדחה לפסח שני, כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בלילי חמשה עשה בניסן מפני טומאתו, כגון זבים וזבות, נדות ויולדות ובועלי נדות, אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהן ביום ארבעה עשר הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול, ולערב כשיעריב שמשו אוכל את הפסח.

טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר, אף על פי שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב, אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני, שנאמר "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה, ועל זה שאלו אם ישחט עליהן ואם יאכלו לערב, ופירש להן שאין שוחטין עליהן. במה דברים אמורים בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן, אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו, וכשיעריב שמשו אוכל פסחו (ראה ראב"ד).

זב שראה שתי ראיות וספר שבעה ימים וטבל בשביעי שוחטין עליו והוא אוכל לערב, ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם הרי זה פטור מלעשות פסח שני, וכן שומרת יום כנגד יום טובלת ביום השימור כמו שביארנו בביאות אסורות, ושוחטין עליה והיא אוכלת לערב, ואם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח פטורה מלעשות פסח שני, ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה, שהרי אינה טובלת עד ליל שמיני, ואינה ראויה לאכול קדשים עד ליל תשיעי... (שם ו א והלאה, וראה שם עוד)

האונן ראוי לאכול הפסח לערב, מפני שאנינות לילה מדבריהם לא העמידו דבריהם במקום כרת בדבר זה, אלא שוחטין עליו וטובל ואחר כך אוכל כדי שיפרוש מאנינותו ולא יסיח דעתו. במה דברים אמורים שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח, אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני, ואם שחטו עליו וזרקו הדם טובל ואוכל לערב... (שם שם ט, וראה שם עוד)

רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר הטמאים, אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת אינן נדחין אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה, הטמאים עם טהורים, שנאמר "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", יחידים נדחים ואין הצבור נדחה, ודבר זה בטומאת המת בלבד כמו שביארנו בביאת המקדש.

היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולן עושין בראשון, והטהורים עושין לעצמן בטהרה והטמאים עושין לעצמן בטומאה ואוכלין אותו בטומאה, ואם היו טמאי המת עודפין על הטהורים אפילו אחד יעשו כולן בטומאה...

פסח שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה, ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת שנדחית להם הטומאה הזאת ולכיוצא בהן מטמאי מגע טומאות, אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן כגון זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים לא יאכלו ממנו ואם אכלו פטורין. מפי השמועה למדו הנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה, והנאכל לטמאין אין חייבין עליו משום טומאה, אפילו אכלו טמאי המת מהאימורין שלו פטורין. במה דברים אמורים שהפסח יאכל בטומאה כשנטמאו הצבור קודם זריקת הדם, אבל אם נטמאו לאחר זריקת הדם לא יאכל... (שם ז א והלאה, וראה שם עוד)

אכילת בשר הפסח בליל חמשה עשר מצות עשה, שנאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. 

ואין מצה ומרור מעכבין, אם לא מצאו מצה ומרור יוצאין ידי חובתן באכילת בשר הפסח לבדו, אבל מרור בלא פסח אינו מצוה, שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו".

מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו, וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמשה עשר לחדש אייר מצות עשה, שנאמר בו "על מצות ומרורים יאכלוהו". ושניהן אינן נאכלין אלא צלי אש, והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה, שנאמר "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים", אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהן נכללות בלאו אחד. אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה, שנאמר "כי אם צלי אש", בשעה שמצוה לאכלו צלי חייב על אכילת נא ומבושל, אבל מבעוד יום פטור.

אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום עבר על מצות עשה, שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה", בלילה ולא ביום, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא.

נא שהזהירה עליו תורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין, אבל אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה, וביטל מצות עשה, שנאמר צלי אש, הא שאינו צלי אסור, צלהו כל צרכו עד שנתחרך ואכלו פטור. מבושל שהזהירה עליו תורה בין בנתבשל במים בין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות, שנאמר ובשל מבושל, ריבה הכל. צלהו ואחר כך בשלו או שבשלו ואחר כך צלהו או שעשהו צלי קדרה ואכלו חייב, אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ודבש ובשאר משקין ומי פירות, חוץ מן המים, ומותר לטבל הבשר אחר שנצלה במשקים ובמי פירות.

אין צולין את הפסח על גבי כלי אבן או כלי מתכות, שנאמר "צלי אש", לא צלי דבר אחר, לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור צולין עליו, ואין צולין אותו בשפוד של מתכת, שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו. הסיק את התנור וגרף את כל האש ותלהו בתנור וצלהו הרי זה אסור, שאין זה צלי אש. חתכו ותלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש. צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה הרי זה אסור, שאין זה צלי אש. כיצד צולין אותו, תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה, ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו, ולא יתנם בתוכו שזה כמין בישול הוא. ושפוד של רמון היו בוררין לצלייתו כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלהו. נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרס...

כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה, ודין תורה שיאכל כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכבר ביארנו בהלכות חמץ ומצה שהוא טעון הלל בשעת אכילתו, ושאין בני חבורה חוזרין ואוכלין אחר שנרדמו בשינה אפילו בתחלת הלילה. (שם פרק ח א והלאה, וראה שם עוד)

כל האוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת, ואין מוציאין ממנו מן החבורה שיאכל בה, והמוציא ממנו כזית בשר מחבורה לחבורה בליל חמשה עשר לוקה, שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה", והוא שיניחנו בחוץ, שהוצאה כתובה בו, כשבת, לפיכך צריך עקירה והנחה כהוצאת שבת. ואין מוציא אחר מוציא בפסח, שכיון שהוציאו הראשון נפסל. מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ, והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ, החלונות ועובי הכותלים כלפנים, הגגים והעליות אינן בכלל הבית.

בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה, והרי הוא כבשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, או בשר קדשים קלים שיצא חוץ לחומות ירושלים, שהכל בשריפה ולוקין על אכילתו כמו שביארנו במעשה הקרבנות...

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה מהן לעשות לה היקף, שנאמר "מן הבשר חוצה", מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין, ואלו הופכין את פניהן אילך ואוכלין, כדי שלא יראו מעורבים...

שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין, וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק, שאין הפסח נאכל בשתי חבורות, ואינן נעקרין מחבורה לחבורה.

בני חבורה שנכנסו שלשה מהן או יתר לאכול פסחיהן ולא באו שאר בני חבורה, אם נכנסו בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסחים וחזר המעורר לכולן על השאר ולא באו הרי אלו שנכנסו אוכלין עד שישבעו, ואין ממתינין לשאר, ואפילו באו המתאחרין אחר כך ומצאו אלו השלשה שאכלו הכל אין משלמים להן כדי חלקם. אבל אם נכנסו שנים בלבד הרי אלו ממתינים. במה דברים אמורים בשעת כניסתן לאכול, אבל בעת שנפטרין אין אדם צריך להמתין לחבירו, אפילו גמר אחד בלבד מלאכול יצא ואינו צריך להמתין. (ראה ראב"ד).

המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח שני למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה, ואינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות, ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר, ואין מאכילין ממנו לנכרי אפילו גר תושב או שכיר, שנאמר "תושב ושכיר לא יאכל בו".

ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה, שנאמר "כל ערל לא יאכל בו", הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור, וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר.

כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו מלשחוט הפסח כך מעכבתו מלאכול, שנאמר ומלתה אותו אז יאכל בו, כיצד, קנה עבד אחר שנשחט הפסח או שהיה לו בן שלא הגיע זמנו להמול אלא אחר שחיטת הפסח, הרי זה אסור לאכול עד שימול אותן, וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה, כגון שחלצתו חמה שצריך שבעת ימים מעת לעת מיום הבראתו, וכגון שכאבה עינו ונרפאת לאחר שחיטה, או שהיה טומטום ונקרע אחר שחיטת הפסח ונמצא זכר. (שם פרק ט א והלאה, וראה שם עוד)

השובר עצם בפסח טהור הרי זה לוקה, שנאמר "ועצם לא תשברו בו", וכן נאמר בפסח שני "עצם לא תשברו בו". אבל פסח שבא בטומאה, אם שבר בו עצם אינו לוקה. מפי השמועה למדו לא תשברו בו בטהור ולא בטמא. אחד השובר את העצם בלילי חמשה עשר או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים הרי זה לוקה. לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה.

אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר או שיש בו מוח, אבל עצם שאין בו מוח ושאין עליו כזית בשר אינו חייב על שבירתו. היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו...

הסחוסין שהן כמו עצמים רכים הרי אלו מותרין לאכל. היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכים לא יאכל אותן שזה שובר עצם, ואם אכל לוקה, שאחד השובר עצם קשה או עצם רך. זה הכלל, כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתו, כגון ראשי כנפיים והסחוסים. (ראה ראב"ד)...

כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך העצמות מן הפרק ומפרקן אם רצה, וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה, שאין מנקין אותו כשאר הבשר ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם. (ראה ראב"ד). ואם חתכו חתיכות חתיכות כשר והוא שלא יחסר אבר.

צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר, שנאמר "לא תותירו ממנו עד בקר", וכן בשני שנאמר "לא ישאירו ממנו עד בקר", ואם השאיר ממנו בין בראשון בין בשני עבר בלא תעשה, ואינו לוקה על לאו זה, שהרי ניתק לעשה, שנאמר "והנותר ממנו באש תשרופו".

כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים ביום י"ד מן הבקר או מן הצאן גדולים או קטנים זכרים או נקבות ככל זבחי השלמים וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר... (שם י א והלאה)

מה בין פסח ראשון לפסח שני, הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובל ימצא, ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה, וטעון הלל באכילתו, ומביאין עמו חגיגה, ואפשר שיבא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת כמו שביארנו. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל באכילתו, ומוציאין אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאין עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה. ושניהם דוחין את השבת, וטעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור, ואין מותירין מהן, ואין שוברין בהן את העצם. ולמה לא ישוה השני לראשון לכל הדברים, מאחר שנאמר "ככל חקת הפסח יעשו", לפי שפירש בו מקצת חקת הפסח, ללמד שאינה שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו, והן המצות שבגופו והם חקת הפסח, שכלל זה שנאמר במצרים שילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ולשתי המזוזות ושיאכל בחפזון, אין אותן הדברים נוהגות לדורות, ולא נעשו אלא בפסח מצרים בלבד. (שם שם טו)

אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים, וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום ארבעה עשר, כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב.

ערבי פסחים בין בחול בין בשבת היה התמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה כדי שיהיה להם פנאי לשחוט פסחיהם. ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחילת זמנו, וקרב בשבע ומחצה כדי שיהיה להם ריוח לצלות קודם שיכנס שבת. (תמידין ומוספין א ד)

ארבעה עשר שחל להיות בשבת מקטרין חלבי הפסחים בלילי יום טוב, מפני שהם כחלבי שבת. (שם שם ח)

חזקוני:

בבית אחד יאכל - לפי הפשט בבית שכל אחד ואחד בית אב יהא נאכל, ולא ישלחו ממנו מנות איש לרעהו, שאין זה דרך חפזון, אלא דרך בני אדם הקבועים על הסעודה. אי נמי פן יפגע בהם המשחית, וכתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". ועצם לא תשברו בו - להוציא ממנו המוח, כדי שלא תבואו לידי איחור, כי כל ענינו דרך חפזון... דבר אחר דינו היה להיות נאכל על השובע כדי שיהא טעם הפסח בפיו, אם ישבור בו עצם נראה כגרגרן ורעבתן... (שמות יב מו)

ספר החינוך:

לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה או גדי בבית הבחירה, וזה נקרא קרבן פסח... משרשי מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם השי"ת ביציאת מצרים... (בא מצוה ה)

שלא לאכול מבשר הפסח נא ובשל... משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכר נס יציאת מצרים, וזה שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל כדי למלא בטנם, ואנו, שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושררות, מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדרה... (שם מצוה ז)

שלא לשבר עצם מכל עצמות הפסח... משרשי המצוה לזכר נסי מצרים כמו שכתבנו באחרות, וגם זה גזע מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים, ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ותוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה יצוה אותנו השי"ת לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, הלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו. דע, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן, ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות... (שם מצוה טז, וראה שם עוד)

שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד שיהיה חמץ ברשותנו עד שנוציאנו... משרשי המצוה, לפי שקביעות זמן בכל הענינים הוא קיום עשייתן, ידוע הדבר אצל כל אדם, ועל כן בדבר הפסח שהוא דבר גדול אצלנו בקיום הדת, כמו שכתבנו למעלה, צוה הא-ל ב"ה שנעשה ענינו בסדר ובקביעות זמן לכל דבר ודבר מדבריו, ולא תבוא מצוה ממצות ענין המועד הזה בגבול חברתה, ועל כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחלה ואחר כך להתחיל בקרבן הפסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב... (משפטים מצוה פט)

שיעשה פסח שני בארבעה עשר באייר, כל מי שלא יכול לעשות פסח ראשון בארבעה עשר בניסן, כגון מחמת טומאה או שהיה בדרך רחוקה... משרשי המצוה, לפי שמצות הפסח הוא אות חזק וברור לכל רואי השמש בחדוש העולם, כי אז בעת ההיא עשה עמנו הא-ל ב"ה נסים ונפלאות גדולות ושינה טבע העולם לעיני עמים רבים, וראו כל עמי הארץ כי השגחתו ויכלתו בתחתונים, ואז בעת ההיא האמינו הכל ויאמינו כל הבאים אחריהם לעולם באמת שהוא ב"ה ברא העולם יש מאין בעת שרצה, והיא העת הידועה, ואף על פי שבריאת היש מן האין הוא דבר נמנע מדרך הטבע, כי כמו כן נמנע לבקע מצולות ים עד עבור בתוכו עם כבד ביבשה וישובו למקומן, ולהחיות עם גדול ורב ארבעים שנה מלחם היורד מן השמים יום יום, ויתר האותות והמופתים שעשה לנו בעת ההיא שכולן נתחדשו בהפך הטבעים, וענין חדוש העולם הוא העמוד החזק באמונתנו ובתורתנו, כי למאמיני הקדמות אין תורה וחלק לעולם הבא עם ישראל, על כן היה מרצונו ב"ה לזכות במצוה זו הנכבדת כל איש מישראל, ואל יעכבהו אונס ורחוק מקום מעשותה... (בהעלותך מצוה שפ)

שמנענו מהקריב שה הפסח בבמת יחיד, ואפילו בשעת היתר הבמות, וענין הבמות הוא, שהיה כל יחיד ויחיד מישראל שרצונו להקריב קרבן בונה בנין בכל מקום שירצה ומקריב שם קרבנותיו לשי"ת קודם בנין בית הבחירה... אבל קרבן פסח אין מקריבין אותו לעולם אלא בבמת רבים, והוא המקום שהיה המשכן שם... משרשי המצוה, לקבע בנפשנו גודל ענין הפסח ויוקר המצוה, כי כבוד המצוה ופרסומה יותר כשיעשוה במקום מסוים הכל יחד... (ראה מצוה תפז)

בעל הטורים:

איש לפי אכלו - בגימטריא אכל כזית, לומר לך שאם אכל כזית יצא. תכסו על השה שה תמים - שצריך ב' שיים, א' לפסח וא' לחגיגה. (שמות יב ד)

יאכלוהו - וסמיך ליה אל תאכלו, לומר שיאכלוהו דוקא לשם פסח ולא לשם אכילה גסה. (שם שם ט)

וידבר ה' אל משה - סמך פרשת פסח לטהרת הלוים, רמז שהלוים מפשיטין. (במדבר ט א)

הרקאנטי:

דברו אל כל עדת - פסח מצרים מקחו היה מבעשור, רמז לעשר ספירות בלימה, ובעניני הפסח אתן לך כלל אחד, כבר ביארנו כי גאולת מצרים היתה על ידי מלאך הגואל בכח השם הגדול, זהו "אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה", והשה מן הפסח רומז אליה, ובעבור היותה כלולה מן הרחמים על כן צוה להיות זכר, כי המדות כוללות זו את זו, כענין שאמרו רז"ל כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, וצוה גם כן להיותו תמים, כי הוא בא לרצון השם הנכבד, רמז לשכינה שנאמר בה "כלך יפה רעיתי ומום אין בך", כי מאחר שבא לשים שלום בעולם, כל מדות הדין ספו תמו, והכל שלום הפך ישמע בה על פני תמיד חלי ומכה, והבן זה מאד. והיתה מצות שחיטתו בין הערבים בעת תפלת המנחה שתיקן יצחק אבינו ע"ה, וכבר ידעת ענינה ונתינת הדם על המשקוף ועל המזוזות הוא דוגמת הקרבה למדה ההיא, כענין שנאמר "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם" וגו', והיתה מצות אכילתו בלילה, רמז למדת לילה, ועל כן לא תותירו ממנו עד בקר, וטעם להיותו צלי אש לרמוז לאש של מעלה אוכלת אש, וצריך להתיש כחה וכח המקטרגים המקבלים משם, וזה טעם איסור בשל מבושל במים. (בא)

אברבנאל:

טעם הפרשה: מזל טלה הוא מזל מצרים, ותכלית גבורתו בי"ד וט"ו ניסן, שאז השמש במחציתו, וגם ישראל עבדו לו אחורי הדלת והמזוזה. והנה המכות היו על ידי אמצעים המוגבלים כפי מה שהושם בהם, כי אם היה מהשגחת ה' הפרטית היה על פי שורת הדין לכל החייבים. ובטל כח מזל טלה, ועל ידי זה כל הבכורות התלוים בשלטנו, וגם בכורי ישראל העובדים לו. וכדי להצילם ציום בקרבן פסח, א', בן שנתו דוגמתו עבדו במצרים, ב', יקשרוהו בכרעי המטה וישפכו דמו כאשר המזל בגבורתו, להודיע כי לה' המלוכה. ג', שה לבית אבות כי הטלה אז בית כבוד לשמש, ד', ימנו עליו להודיע שכולם מאמינים, ה', נתינת הדם בדבר נבזה כאזוב במקומות בו שמים זכרון העכו"ם, י', יאכלו צלי כדי שיריחוהו המצרים ולא יוכלו להרע להם, ז', על ראשו ועל כרעיו שלא תפסל צורתו... (שמות יב)

ספורנו:

זבח פסח הוא - זה הזבח נעשה בשביל הפסיחה שהיתה עתיד להעשות בחצי הלילה של אחריו, ומפני שאין זבח בלילה הוצרך לעשותו בזה הזמן הנמשך אחר הלילה של אחריו, כענין הקרבנות, והוצרך כל אחד להקריב כי הנס נעשה לכל יחיד בפני עצמו ולא לצבור בכלל. (שמות יב כז)

בין הערבים פסח לה' - הזכיר ענין הפסח, אף על פי שאין יומו מקרא קדש, כי היא סבת השתנות זמני המועדים, כי אמנם היות הכונה שיהיה זמן זבח הפסח לדורות מכוון עם הזמן שהיה הזבח של אותה פסיחה, שנעשית בחצי אותה הלילה בכוון, היא סבה שיהיה זה מסור לבית דין ועבוריהם וחשבונם כמו בשאר, "שמור את חדש האביב ועשית פסח" וגו', ובאה הקבלה על זה שיקבעו חדוש הלבנה של פסח שיהיה באביב. (ויקרא כג ה)

כי בחדש האביב - כיוון ורצה שתהיה יציאתך בעת שנשלם החדוש של אביב, והוא הנגוד בהיות טלה אלהי מצרים עם השמש בגבורתו, והירח בנגודו. לילה - כי אותו הנגוד היה אז בלילה, ובהיות שאין קרבן בלילה הוצרך להקדים הקרבתו ביום הקודם לאותו הנגוד, ולזכרון זה קבע כן לדורות. (דברים טז א)

תאכל עליו מצות - שבהיותו קרבן זכרון הגאולה שהיתה ברגע קטן אין ראוי לאכול עמו חמץ שהוא צריך עכוב בעשייתו מלוש בצק עד חמצתו, לחם עוני, לחם שהיו אוכלים בענים ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים. (שם שם ג)

לא תוכל לזבח את הפסח - אף על פי שפסח מצרים נעשה בזולת מזבח ובזולת מקדש, לא יעשה כן לדורות. (שם שם ה)

מהר"ל:

...וצוה אותו לאכול צלי אש על ראשו על כרעיו ועל קרבו, שכבר אמרנו שקרבן זה צוה הקב"ה להורות על שהוא ית' יחיד בעולמו, ולפיכך כל המעשים מן קרבן זה נמשכים אחר ענין זה, להורות על האחדות, ולפיכך מצותו על ראשו ועל כרעיו. וצוה הקב"ה גם כן שיאכל צלי אש, כי בשר מבושל הוא נפרד לחלקים על ידי בשול, אבל צלי הוא מתקשה ונעשה אחד. וכן צוה שלא יאכל ממנו נא שלא נצלה כל צרכו, לפי שזה אינו אחד כי אם על ידי צלי שיוצא הרוטב והליחות ומתקשה ועושה בשרו אחד גמור. וכן מה שנשחט בין הערבים הוא זמן מיוחד שאינו לא מן יום שעבר ולא מן הלילה, ומורה זה על זמן מיוחד בפני עצמו, לכך בו ראוי שיהיה שחיטת הקרבן למי שהוא מיוחד. ופירוש זה הוא מחזיק הפירוש אשר פירשנו בספר גור אריה בלשון "בין הערבים", שרצה לומר הזמן שהוא בין הימים, דהיינו בין היום שעבר ובין היום שיבא. ועוד יש לומר מה שנשחט בין הערבים, כי היום מתיחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וכל הנמצאים נפסדים, והוא יתברך אחד בלבד קיים, ובשביל כך הוא יתברך אחד מפני שכל הנמצאים נפסדים שבים אל מי שבראם, ומתחלת הערב שמש שהחמה מתחלה בשקיעה הוא התחלת הפסד וההעדר האור, ואז ישחט הפסח לשמו שהוא אחד, שזה הזמן מורה על אחדות אשר הנמצאים נפסדים והוא קיים נצחי, וכל הנמצאים בעולם עם התחלת השקיעה הם נוטים עם הערב היום אל השינה, והיא כמו מיתה והעדר והחושך כמו העדר הנמצאים, והוא יתברך נצחי, ולכך אז הוא ראוי להקריב קרבן הפסח... (גבורות ה' פרק לו)

זאת חקת הפסח, המצוה הזאת מצות הפסח במצרים ובדורות, ותימה למה לא נכתבה פרשה זאת למעלה קודם ויהי בחצי הלילה, עם שאר דיני הפסח. ויראה שכל מצוה הנאמרה למעלה יש בהן מצות עשה על מצות ומרורים יאכלוהו, ואף אל תאכלו ממנו נא יש בה שם מצות עשה, "כי אם צלי אש"... ואותן המצות שהם תקון הפסח צוה להם בראש חדש ניסן, כדכתיב קרא לפי שהם תקונו של פסח, ובעשרה לחדש צוה על לקיחתו ובי"ד לשחטו, אבל מצות שהם בלא תעשה, כמו אלו המצות שהן כאן, "כל בן נכר לא יאכל וכל ערל לא יאכל בו, לא תוציא מן הבית חוצה" וכל אשר נזכר בכאן לא בא רק ללאו, ואין זה תקון עשייתו. ובי"ד נאמרה פרשה זאת, וכן פירש רש"י שבי"ד נאמרה ולא נאמרה בראש חדש, ולכך חלק בין הפרשיות, דאם נכתבה פרשה זאת למעלה הייתי אומר שגם בראש חדש נאמרה, כלל הדבר, כמו שאמרנו למעלה, שהדבור על העשיה היה בראש חדש, והלקיחה בי' בחדש, ובי"ד השחיטה...

אמנם פסח שני הנקרא בלשון חכמים פסח קטן, בא בשביל עבודת היחיד, כי חלוק יש בין הכלל אשר הקב"ה הוא אלקיהם ובין היחיד, וכמו שיש עבודה לכלל מצד הכלל, כלומר שזה העם לו יתברך, כך יש עבודה מצד הפרט שהוא אלקיו של זה הפרט, ויש חלוק ביניהם... הרי ההפרש שיש בין המרובים ובין מועטים, כי המרובים הקב"ה מלך עליהם והוא אלקיהם על כל פנים, וביחיד הוא אלקיו כאשר הוא מקבל אלקותו, וכאשר התבאר למעלה. ולפיכך יש שני פסחים, פסח ראשון לצבור, ופסח שני ליחיד, דהיינו יחיד נדחה לפסח שני ואין רבים נדחים, כי רבים אין צריכים הכנה, שאף בטומאתם השי"ת אלקיהם והם עבדים לו, שאף על גב שאין ראוים מצד עצמם, אבל היחיד הוא צריך טהרה וקדושה, שאם היחיד יש לו הכנת עצמו אז השם יתברך לו לאלקים, ואם לא אין השי"ת לו לאלקים... ולפיכך רבים אינם נדחים שאין צריכים טהרה, אבל היחיד צריך טהרה ונדחה, ומי שלא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני בחדש השני, והוא מורה על העבודה של יחידים, שהוא בא בחדש השני, ואינו רק יום אחד יום פרטי בלבד... (שם פרק לח)

...והקב"ה כאשר לקח ישראל אליו קנו המעלה מצד העלה שהוא הקב"ה ולכך לא הגיע להם המכה, כי מדריגת ישראל שיש להם מצד שהם אל השי"ת הוא יותר מן מדריגת הבכור שהוא ראשית העלול, וישראל יש להם דביקות בעלה, ומפני קנין המעלה הזאת שהוא דבר חדוש שלא היה בכל המכות, צוה להקריב קרבן פסח, כי מאחר שלא היו ישראל אפשר להיות נצולים מן מכת בכורות כי אם על ידי שהם נחשבים של הקב"ה והם לחלקו, צוה להם להקריב קרבן, כי באיזה ענין הם שלו ומה הם צריכים לו כי אם להקריב לפניו לעבוד לו, ובעבודה הם שלו. וכיון שבעבודה הם שלו לכך לא הגיע להם מכת בכורות כלל. ומפני כך נקרא הקרבן הזה פסח, כתרגומו חייס, שהוא לשון רחמנות. וביאור ענין זה, שכיון שאתם חלקו של הקב"ה הוא מרחם וחס על אשר לו שלא יאבד, וזהו ענין פסח כאשר תבין.

וזהו פירוש הכתוב "וככה תאכלו אותו וגו' ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'", פירוש כי לכך יש לכם לאכול הקרבן הזה שהוא פסח לה', שיהא מרחם עליכם בקרבן זה שאתם עובדים לפניו בקרבן הזה, ובזה אתם שלו וראוי לרחם על שלו, ומפני שהשי"ת לקח ובחר בישראל בפרט מכל האומות להיות שלו, מורה בזה שהוא יחיד, שכיון שהוא יחיד בוחר באומה יחידית לא בכלל האומות, שזה נותן ענין האחדות להיות לו עם מיוחד, שאם אין כאן אחדות לא היה בוחר באומה יחידית, אלא שהוא יחיד בוחר ביחיד, וזאת העבודה היא עבודה מאומה יחידה למי שהוא אחד. וזהו עצם הקרבן הזה, לכך היתה כל העבודה הזאת בענין אחדות, כי היה מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו, שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק רק על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו, כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד שהרי יש בו חלקים, אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות, וכן "בבית אחד יאכל", כל הענין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות, או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, דפלוגתא דתנאי הוא במסכת פסחים, כל הדבר הזה שיהא מעשה הקרבן ואכילתו בענין האחדות ולא בענין החלוק. 

וכן שה תמים בן שנה, מפני כי בן שנה הוא אחד בשנים, ואם היה ב' שנים היה יוצא מן האחדות, וכל הדברים האלו נמשך לענין האחדות. ודוקא שה ולא עגל, כי שה לדקותו נחשב אחד לגמרי... ומצותו בזכר ולא בנקיבה, כי האחדות הוא מן הצורה והחלוק הוא מן החומר, ודבר זה מבואר, ומפני שהזכר יותר נחשב צורה מן החומר, לכך הפסח אינו בא רק מן הזכרים, וכן אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כי אם צלי אש, הכל ענין זה, כי הבשול במים או בשאר משקים חלקיו מתפרדים על ידי הבשול ומתחלקין, אבל צלי אש מכח האש אדרבה נעשה הבשר אחד... אבל שבירת עצמות אין זה לאכילה ונקרא שבירה ופירוד, ודבר זה לא יתכן בפסח, ועוד כי שבירת העצם במה שהוא עצם שבירותו יותר נקרא פירוד וחילוק. כלל הדבר, כי ראוי שיהיה הפסח קרבן אחד מפני שהוא מורה על השי"ת שהוא אחד, כי העבודה הזאת שיש לישראל היא מצד האחדות שהוא יתברך אחד, ולכך בחר באומה יחידה גם כן כיון שהוא יחיד. ועוד כי הקרבן הזה הוא עיקר העבודה שהוא יתברך אלקיהם של ישראל, והוא יחיד באלקותו, ולכך הקרבן הזה צריך שיהיה אחד, ולא כן שאר קרבן שאין אותו הקרבן הוא עיקר העבודה במה שהוא אלקיהם, שהרי דוקא בקרבן זה כתיב ועבדת את העבודה וגו', ונקרא קרבן זה עבודה סתם, ולכך קרבן זה הוא לאלקותו יתברך, והוא אחד באלקותו.

וכן שחיטת הקרבן אחר חצות מורה זה על האחדות כמו שהתבאר למעלה בפרק שלשים וששה, כי אין לכפול הדברים, וכמה דברים ביארנו שכל עבודת הקרבן הזה בענין האחדות עד שכל ענין הקרבן הוא באחדות.

ומה שאמרה תורה לאכול הפסח על מצות ומרורים הוא גם כן דבר זה, כדי להוציא מלבן של אפיקורסים, שהם אומרים כי מן האחד לא יבא רבוי רק מכח אחד יבא דבר אחד בלבד, ולפיכך כאשר יראו הרבוי בעולם, וכבר הוחלט להם כי מן האחד הגמור לא יבא הרבוי, אמרו שהתחלות הם יותר מאחד, ודבר זה בא להוציא מלבם, ואמרה תורה כי הקרבן הזה שהוא לא-ל אחד יתברך ויתעלה יהיה הקרבן נאכל על מצות ומרורים, כי המצה מורה על החירות והמרור הוא מורה על השעבוד, כי מאתו שהוא אחד יבא החירות והפכו הוא השעבוד, שהוא המוחץ והוא הרופא...

ועוד יש לך לדעת כי הפסח הוא עצמו מה שישראל הם לה', כמו שנתבאר פעמים הרבה מאד, ואחר המדריגה העליונה הזאת שישראל הם להקב"ה נמשך אחר זה הגאולה שהוא המצה, ונמשך אחר זה גם כן השעבוד כאשר המקבל ראוי לזה, והכל הוא מצד שיש להם מדריגה העליונה הזאת, ולפיכך הפסח נאכל על מצות ומרורים, כי הפסח מה שישראל הם לה' שנקרא פסח על שם שפסח על בתי בני ישראל ולא היה המשחית בהם, וזה הוא בשביל שישראל הם אל השי"ת, ואין דבר מכה במה שהוא שלו, וישראל הם של השי"ת במה שהם עבדים עובדים לפניו, ועל ידי זה היו נצולים, כמו שהתבאר זה למעלה. ומן מדריגה העליונה שישראל הם של הקב"ה דבר זה מביא גאולה ומביא מרירות, כי כן נותן המדה, כאשר הם שלמים יש להם הגאולה, והשעבוד כאשר יש בהם חסרון.

ועוד אחר שהפסח כמו שאמרנו למעלה מורה על שאנחנו להקב"ה, ובשביל כך יש יציאה לישראל מן רשות האומות כי הוא יתברך אלקי האלהים המושל על כל הכחות ועל כל האומות, ובשביל זה אנו יכולים לצאת מרשות האומות, ואם לא כן באיזה צד אנו יכולים לצאת מרשות מצרים אם לא בזה שאנו לו יתברך, והוא מוציא אותנו מרשות אחרים, וכמו שאנו אל השי"ת, ומצד הזה הוא גואל אותנו, כן מצד הזה יש שעבוד לישראל יותר מכל האומות... (שם פרק ס)

והנה אלו ג' ימים שהיה נעשה בהם מצות הפסח, דהיינו יום א' בחודש שבו היה המצוה לדבר אל בני ישראל, ובעשור לחדש שהיה לקיחת הפסח, ובי"ד לחודש שהוא שחיטת הפסח, היה כדי לשעבד אל השי"ת השכל והנפש והגוף, כי כאשר ישעבד השכל נמשך מזה שיעבוד נפשו ונמשך מזה שיעבוד גופו, שהוא קשה מהכל, כאשר יש לו לשעבד יצרו אל השי"ת. אמנם מה שבחר דוקא שתהיה הלקיחה דוקא בעשור לחדש, כי העשירי מיוחד לקדושה, כדכתיב "העשירי יהיה קודש", לפיכך צוה ליקח בעשור ולהקדיש הקרבן לשמים, ודבר זה ראוי שיהיה בעשור דוקא, אבל יש עוד מה שהיה הדבור ביום אחד לחדש, והלקיחה בעשור לחדש, וההקרבה בי"ד לחדש, מפני כי כבר אמרנו כי הפסח הוא עבודת השי"ת, והעבודה הזאת היא שאנו עובדין לו שהוא יתברך אחד ואין זולתו, ולפיכך ראוי לעבוד אליו, ולפיכך כל ענין עבודת הפסח שהיה הקרבן אחד בכל צד מפני שהוא לא-ל אחד יתברך, ולפיכך פרשנו בחבור גבורות השם (ל"ה) שהיה הקרבן הזה כל ענין שלו שיהיה אחד... לפיכך המצוה באחד לחדש, כי אחד בחודש מורה על התחלה, ובפרט אחד לחדש ניסן שהוא התחלת העולם... (דרשה לשבת הגדול)

וזה אמרם במדרש והביא אותו הטור, כי פסח מצרים היה ביום ה', נמצא עשור לחודש היה ביום השבת, בו לקחו הפסח והיו קושרין אותו בכרעי המטה, והיו המצרים שואלים אותם למה לכם, והיו משיבין אותם לשחטו לשם אלקינו... אבל הדבר הזה, כי זה בשביל כי עשור לחדש לא היה רק עד אחד, ואין עד אחד נחשב עדות, ולפיכך היה צריך עוד עד המורה שהוא ית' אחד, והוא השבת, וזהו כי השבת גם כן אחד מורה על השם שהוא אחד, כמו שישראל מעידין מפני שהם אחד על השי"ת שהוא אחד, כך השבת שהוא אחד, כי השבת הוא אחד שאין לו זיווג... ולפיכך השבת מעיד גם כן כי יש אחד גמור בלי שום שניות כלל, והוא השי"ת, והוא קודם, ולכך השבת וישראל שניהם הם מעידים... ומעתה יש שני עדים בעשור לחודש המעידים שהוא ית' אחד...

אמנם שחיטת הפסח היתה בי"ד, כי אימתי יהיה ה' אחד ושמו אחד, כשיסלק יצר הרע מן העולם, אשר היצר הרע מסית אחר עבודת אלילים, והיצר הרע עצמו קראו חז"ל אל אחר... ולפיכך לעתיד בסילוק יצר הרע מן העולם אז לא יהיה שום שניות, ואז יהיה ה' אחד לגמרי, ולפיכך אחר ביעור שאור וחמץ שהוא מורה סילוק יצר הרע מן העולם, אז ישחטו הפסח שהוא עבודה אל השי"ת שהוא אחד לגמרי, לכך אמרו אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, אחר שעבר י"ג יום, כי אחד מספרו י"ג, אז מתחיל לבדוק חמץ, כי כאשר יגיע זמן שיהיה האחדות בעולם אז בודקין החמץ בחורין ובסדקין לבער אותו ולסלקו מן העולם... (שם)

של"ה:

פסח רומז שלא יהיה לבעל הדין לחלוק כדרך קצת הכופרים, אף שמאמינים במציאות השי"ת, ושהוא השי"ת חידש העולם מאין, מכל מקום אומרים שנתנו לבני אדם, ומאן דאלים גבר, על זה בא הפסח, שעשה השי"ת דין במצרים אף באלהיהם, וחמל על ישראל וכו', ומרור הוא חסא רומז לזאת התורה שהיא תושיה אבל לטוב לנו... (מסכת פסחים מצה עשירה)

סודות קרבן פסח לפי פשטן הוא להראות כי גדול ה' מכל האלקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד, ולו ית' הכח והיכולת אף שחלק מכבודו לצבא מעלה ושם אותם לשוטרים בארץ, איש איש לפי פקודתו, מכל מקום ברצונו נותן וברצונו נוטל, כי הנה שר מצרים הוא מרכבת המשנה, כלומר דרך משל שני למרכבת, על כן הוא שר הראשון משבעים שרים שלמעלה, והוא הבכור, כי בכור לשון גדולה, כמו שכתוב "אף אני בכור אתנהו", וכמו שהבכור הוא הראשון לנולדים אחריו, כן שר של מצרים לשרים הבאים אחריו, ותחת הע' שרים הם מערכת השמים וצבאיהם, על כן מזל טלה שהוא הראשון של מזלות והוא הבכור שלהם, והראשון הוא בחלקו, והיו מצרים עובדים אותו על שם השר שלהם, על כן תועבת מצרים כל רועה צאן, וממשלתו בחדש ניסן כנודע, אמר הקב"ה החודש הזה לכם, בניסן נגאלו, וצוה השי"ת ליקח שה לשוחטו, ובזה הכניע מערכת שלהם שהוא טלה, ועשה משפט באלהיהם שהוא שר שלהם, להודיע כי ידו"ד הוא האלקים אין עוד מלבדו, כי אין כח בשום שר ומושל, ובזה נתבטלו כל העבודות זרות...

המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו, הנה מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח. הטעם כי בעוד כחות הטומאה והערלה עליו, אינו ראוי לידבק בשכינה, ובהגלות אות ברית קודש אז השכינה יונקת ממקום טהרה. ועוד יש ענין על מה שישראל לא נגאלו רק בדם פסח ובדם מילה, הארכתי בו במסכת פסחים... (תורה שבכתב בא)

רמח"ל:

ואולם כשהגיע הזמן שיגאלו, הוצרך שיגלה להם גלוי מאור קדושתו יתברך, ובו יתדבקו נשמותיהם של ישראל, וימשכו אחריו ויתעלו משפלותם, ויתפרדו מן הטומאה שהיו שקועים בה, וזה נעשה על ידי קרבן פסח, ובו נאמר להם "משכו וקחו לכם", שפירשו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה... (מאמר החכמה)

אור החיים:

ויקחו להם איש - אכן ירצה על דרך אומרם ז"ל בפסוק ויקחו לי תרומה, אמר הקב"ה קחו אותי עמכם, והוא אומר כאן לצד כי זו מצוה ראשונה הודיעם השגת המצות, כי בעשותם ישרה עליהם ה' שכינתו בסוד "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך"... כי במצוה זו יקחו להם לקיחה גדולה ועצומה והוא איש שהוא אלקינו מלכנו.

וראיתי לתת לב למה לא צוה ה' בפסח מצרים על הטמאים והערלים, ובני הנכר שלא יאכלו מפסח... והנה לפי דבריהם ז"ל הוזהרו ישראל על שניהם, על המילה כאמור בקבלה "ואראך מתבוססת בדמיך", ואמרו ז"ל דם פסח ודם מילה. ועל בן נכר דרשו ז"ל בפסוק "משכו" וגו', משכו ידיכם מע"ז, הרי שהזהיר על הדבר כי קודם מצות הפסח יצאו מכלל מע"ז ויכנסו בכלל ישראל. וכל זה אינו מספיק לקושיתנו, כי למה לא באו הדברים בדברי ה' בעיקר המצוה... ולפי זה אפשר שירמוז הכתוב באומרו "ויקחו" פירוש מלבד מצות המילה ומצות משיכתם מע"ז שהוא בחינת בן נכר שצוה ה' הוסיף עוד לומר ויקחו וגו'... (שמות יב ג)

לפי אכלו - ...פירוש על אותם שהם רגילים לבא אצלו לאכול וסומכים על שלחנו לפי מה שהם ימנה עמו ושם קנו מקומם. עוד יתבאר על דרך אומרם שאינן שוחטין עליו הגם שבשעת שחיטה אינו ראוי, כיון שיכול לאכול בלילה שוחטין עליו, והוא אומרו לפי אכלו, פירוש הולכין ונמנין בשעת שחיטה על שעת אכילה... וכל שבשבעת אכילתו הוא ראוי לאוכלו הגם שבשעת שחיטה לא היה ראוי שוחטין עליו, ולפי זה הוא הדין טמא מת אם היה יום ז' שלו חל ביום י"ד שוחטין עליו ואוכל לערב... 

ומן העזים תקחו - טעם שהוצרך לומר תקחו לומר אפילו יש כבשים יכול ליקח מן העזים, לזה סמך לקיחה לעזים. (שם שם ד, וראה שם עוד)

והיה לכם למשמרת - ...שהיו ישראל במצרים סרוכים קצת בחוקי ע"ז מצד היותם בין המצרים, ואשר על כן מלבד שצוה שיעקרו מאותם פרטים שידמו להם, נתחכם עוד א-ל עליון לעקור בחינת הרע מהם ולעשות תיקון עון זה, ואמר שיקחו הטלה שהיא ע"ז של מצרים, שבה היה לישראל המכשולות, ויעשו בו מצוה האמורה בענין, ובזה יהיה להם תיקון לשמירת עון ע"ז... (שם שם ו)

בין הערבים פסח לה' - פירוש חלק הנוגע לה' מקרבן פסח, שהוא מתן דמים והקטרת חלבים יהיה בין הערבים, אבל חלק הנוגע לישראל שהוא אכילת הבשר יהיה בליל ט"ו. עוד ירצה באומרו פסח לה', לצד שפסח מצרים שהוא פסח ראשון עשאוהו לאהבת הערב והמועיל, הערב שאמרו ז"ל שנתבשם פסחו של משה מריח גן עדן, והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות יעשוהו לשם ה', הגם שאין בו אחד משתיהן. (ויקרא כג ו)

רש"ר הירש:

...בשום קרבן אין האכילה כה חיונית כמו לגבי קרבן הפסח, "שלא בא מתחילתו אלא לאכילה", כי מהו להיות לבן חורין ולאדם עצמאי, אם לא ליהנות הנאה מעצמו. מהותה של אי התלות והעצמאות היא, זכותו של אדם להפנות אל עצמו את כל אישיותו על כל שלוחותיה וכשרונותיה, לכן, סבורים אנו, כה חיונית דוקא בקרבן זה אכילתו שלו, אכילת הפסח למי שנימנה עליו, שסימל בו את אישיותו עוד בטרם הקרבת הזבח, ובהקרבתו ביטא את ביטול הווייתו ואת מלא התמסרותו. אכילת הפסח מסמלת את החירות והעצמאות, שישראל זוכים בה תוך התמסרותם לה'. באכילת הפסח הם חוזרים וזוכים בעצמם אחרי שהיו עד כה עבדים, בטלים באישיות אדוניהם, משום כך שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו פסול, שכן שחיטה שלא למנוייו איננה אלא שיעבוד, ואילו שחיטה שלא לאוכליו היא הקרבה בלא חידוש עצמאות... (שמות יב ז, וראה שם עוד)

בקרבן הפסח עומד עם ישראל, מכונס למשפחותיו, כ"צאן" מול ה', ובאכילת הפסח מוחזרת לו אישיותו, גאולה ממות פיזי וחברתי. חידוש נצחי הוא של הברית הכרותה עם ה', למען דרכו של עם ישראל בכל תקופות ההיסטוריה. ואולם תנאי יסודי בדבר, לא יטול חלק אלא מי ששותף לברית זו שבין ה' וישראל, שותפות לאומית על ידי לידה, יחס של קנין או בחירה, ושותפות של השקפה, ואת הסמל של שותפות זו, המילה, הטביע על עצמו ועל בני ביתו... (שם שם מג)

העמק דבר:

במכסת נפשות - לא שיחלקו בקנין השה לפי ערך עשירות של האיש, אלא לפי הנפשות יהיה התשלומין, שהרי החוב מוטל אפילו על עני המחזר על הפתחים... איש לפי אכלו - היינו שמי שאוכל יותר מחבירו משלם יותר, דיבואר להלן דפסח מצרים היה נאכל כל הסעודה פסח, ולא כמו לדורות, שהיה נאכל חגיגה בעיקר הסעודה, ורק לצאת ידי מצות פסח היה נאכל כזית אחד או שנים. (שמות יב ד)

צלי אש ומצות על מרורים - בפרשת בהעלותך באכילת פסח דורות כתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", למדנו דהפסח הוא עיקר המצוה ומצות ומרורים טפלים לו, ומשום הכי מצוה בכריכה כדעת הלל הזקן, ואפילו רבנן דפליגי בזה, מודי דמצוה לעשות כן, מה שאינו כן כאן כתיב "צלי אש ומצות", מבואר דשניהם שוין במצוה, ורק המרור טפל להם, ומכאן למדנו שלדורות גם כן כשר בדיעבד בלי כריכה...

יאכלוהו - זה הלשון משמע שלא יאכלו אלא אותו ולא יותר, וכדתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן... עוד יש להבין הא דכתיב במקרא זה שתי פעמים ואכלו יאכלוהו, אכן לשיטת הרמב"ם בהלכות פסח דלכתחלה בעינן שיהא שני זיתים פסח, היינו כזית בתחלת הסעודה לתיאבון, וכזית לאפיקומן, וכמו שקבעו חז"ל בזמן הזה במצות מצה, אלא שמכל מקום אם אין לו אלא כזית אחד אוכלו באפיקומן, כך הוא מעיקר הדין של תורה, מצוה בשני זיתי פסח, והיינו דכתיב ואכלו את הבשר וגו' כזית פסח תחלה, ובסוף עוד יאכלהו. אבל שיטת רבותינו התוספות אינו כן, ומעולם לא אכלו פסח אלא כזית בסוף, ואם כן יש לפרש הא דכתיב שתי פעמים מצות אכילה בזה המקרא, משום דמשונה היה עוד מצות אכילת פסח מצרים מפסח דורות... שאכלו את הבשר כל הסעודה ולבסוף היה מצוה לאכול אפיקומן פסח, ולפי זה דיוק "בלילה הזה" מתפרש כמשמעו, ולא לדורות. (שם שם ח)

בשנה השנית - מיותר, ורוצה לומר שרק אז עשו פסח, ואין לומר שהטעם משום שלא היו נמולים, שאין מילת זכרים מעכבת אלא כשאפשר למול, כבפרק הערל, שאם היה הבן חולה אינו מעכב... והעיקר כתוספות קדושין ל"ז דבפסח נאמר ביאה לארץ... אמנם פסח שאינו ריח ניחוח היו יכולים להקריב (אחרי מרגלים), ועל זה אמר בגנותן הכתוב מדבר, שלא נתעוררו מעצמם להקריבו, אבל מצד הדין לא היו חייבים להקריב. (במדבר ט א)

...והפרשה מיירי אחר החורבן נ"ד שנה, עד שחרש רופוס ההיכל, שבזה המשך היו אסורים להקריב קרבנות שכתוב בהם ריח ניחוח... זולת פסח שאינו קרב לריח ניחוח, משום הכי קרב אחר החורבן, כדאיתא בסנהדרין פ"א שבזמן רבן גמליאל תלו עבור השנה בשביל פסחים, ורבן גמליאל היה אחר החורבן, וכל זה רמזה התורה כאן, הוציאך וגו' לילה, וידוע דלילה רומז על חשכת הגלות, לרמוז כי עוד לפנינו לסבל עול הגלות ולהיות בטוח על הגאולה. ובא הפסח בזמן הזה להתבונן ולזכר כל זה. (דברים טז א)

משך חכמה:

...ולכן אמר משכו מעו"ג וההרגשות תקחו למצוות לחיי המשפחה ואהבת רעים שה לבית אבות, ולמנות עם השכנים, והמכון האמיתי שיהיו התאחדות האומה בכלל, ולכן נשים בראשון חובה, וכל ישראל עולים לבית הבחירה בשער אחד לקיים מצות פסח, ומטעם זה כתבה התורה ושחטו כל קהל, שכל ישראל שוחטין פסח אחד, היינו שכוונת התורה התאחדות האומה בכללה, ובזה יהיו עסוקים כל ההרגשות... (שמות יב כה)

למה נגרע - ...והא דהקריבו בשנה ב' ובגלגל על פי הדיבור היה, והטעם שנצטוו נראה דמצאנו בכל מקום שהובדלו מע"ז לעבודת השי"ת לשמו המיוחד היה על ידי פסח, כמו שמצאנו בחזקיה אחרי שביערו כל הטומאה והוציאו הנדה, והביאו קרבנות לכפר על שגגת ע"ז עשה פסח לה', כי הפסח מורה על ההשגחה הפרטית, אשר מצוינים בה ישראל מכל העמים, אשר הבדיל בין עמו בני ישראל למצרים, והבדיל בין בכור לאינו בכור, ומורה על היותו בעצמו יתברך הפועל בלי שום אמצעי ומסובב, ושלא כהאומרים אשר מסר השגחתו לרום מעלתו לכחות הגלגלים, ומורה אשר השי"ת רוצה בקיום הנמצאים, ובהיותם על צד היושר והחסד וחברה האנושית, אשר מטעם זה נאכל לחבורות, ואין שוחטין על היחיד... אף משריש בלבב ישראל כי כולם שוין ועם קדוש לה' אלקיו, וכל אדם ראוי לבא לההשגה האלקית, לכן אין חזה ושוק בפסח. ומורה על רצון השי"ת כי יבטל השעבוד מהאדם להאדם, ועבדי הם ולא עבדים לעבדים... לכן צוה השי"ת לחוג הפסח, ליחד כל כחות הטבע לשם המיוחד יתברך, ולהזכיר על כל מפעלות מצרים אשר השי"ת הרס כל סדרי הטבע, ולעורר כי הם אינם פועלים ברצון כלום, רק כגרזן ביד החוצב, על זה אמרה התורה "פסח לה'". ולזה בניסן דרוב אביב מורה הפסח שלא לטעות אחרי המוחש לכבד את גרמי השמים הפועלים הטבעיים, ועוד כוונות עמוקות הנעלמים ממנו אשר הפסח הוא מטהר מעו"ג. ולכן ביאשיה שטהר את יהודה וירושלים מן האשרים וכו' עשה פסח לד'. ולכן מובן מה שכתוב "ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי השופטים", כי להוראה כזו לטהרן מעו"ג, שזה בעצם תקפו של עשיית הפסח במצרים, לא נעשה מימות השופטים, שלא היה אחרי טעיות כל ישראל בעו"ג שיבדלו מעו"ג בטהרה גמורה ויעשו פסח כמוהו. ואם כי בחזקיה היה כן, זה לא נעשה כטהרת הקודש, וגם לא כל ישראל רק שבט יהודה ובנימין. ולכן אחרי שעשו ישראל העגל צוה השי"ת בשנה השנית לעשות הפסח, להרחיקם ולטהרם, וכן בשנת הארבעים שטעו לבעל פעור, אז צוה השי"ת לעשות פסח בגלגל, אף שהיה קודם כיבוש וחילוק. (במדבר ט יד)

שפת אמת:

בענין מצות קרבן פסח שהקדים הכתוב החודש הזה לכם, כי מילה ופסח הם ב' מצות עשה החמורים שחייבין עליהם כרת, והם מצות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצות, ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה, ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע, כמו שכתוב "מי יעלה לנו השמימה" ראשי תיבות מילה, וכמו כן על ידי הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העולם שהוא תחת הזמן, וביציאת מצרים יצאו בני ישראל מחיובא דכוכבי ומזלי כדאיתא בזוהר הקדש... והקרבת הפסח בי"ד והשבתת שאור הוא הסרת הערלה להיות הזמן יוכל להתעלות למעלה, שכמו שיש יציאת מצרים בנפש, כמו כן בזמן, ולכן הקדים החודש הזה לכם, ישראל דקדשינהו לזמנים, וזה בא על ידי יציאת מצרים והשבתת חמץ ושחיטת פסח בערב פסח... ובכל זה יכולין בני ישראל להעביר כל ממשלת הסט"א ולהעלות כל העולם למעלה מן הזמן, ועל ידי ב' תיקונים אלו, מילה ופסח שהם העברת הערלה מוכנים אחר כך לתורה ומצות, ולכן כתב בהם ונכרתו מי שעובר עליהם... (בא תרנ"ב)

החודש הזה לכם... וביציאת מצרים זכו בני ישראל לברית הלשון, וזה מצות פסח, פה סח, ולמען תספר, ולכן המצוה באכילת קרבן פסח, והגם כי אין אכילה מעכבת, מכל מקום צריך להיות ראוי לאכלו, כמו שכתוב "לפי אכלו תכוסו", והוא תיקון הפה, וזה שאמר "בעבור זה עשה ה' לי", בעבור למסור לנו כח הפה לספר תהלות ה'. והנה ב' מצות עשה שחייבים עליהם כרת, פסח ומילה, והם ברית הלשון וברית המעור, ונקראו בריתות שעיקר החיות תלוי בהם, וממילא העובר עליהם נכרת חייו מן העולם... (שם תרנ"ו)

ובי"ד היו מקיימין בני ישראל ב' מצות, דם פסח ודם מילה, והם ב' המצות שחייבין עליהם כרת, מה שאינו כן בשום מצות עשה אחרת, שהם עיקר המצות שעל ידיהם זכו בני ישראל אחר כך לתורה, וכתיב "לא בשמים היא וגו' מי יעלה לנו וגו', ולא מעבר לים וגו' קרוב הדבר בפיך ובלבבך" וגו', ורמזו ראשי תיבות מילה. ויש לומר עוד ולא מעבר לים הרמז על מצות פסח ויציאת מצרים, וב' אלו הם בחינת בפיך ובלבבך, פסח פה סח, ברית הלשון, והוא בחינת תורה שבעל פה, ומילה בלבבך, ברית המעור, והוא בחינת תורה שבכתב במה שחתם בריתו בבשרנו... (שבת הגדול תרמ"ג)

משכו ידיכם מע"ז וכו', כי פסח ומילה הם מצות עשה שיש בהם כרת, ומילה הוא תיקון ליצרא דעריות, שאי אפשר להתקדש בזה בלי סייעתא דשמיא בכח בריתו שחתם בבשרנו, ופסח הוא תיקון ליצרא דע"ז וכל כת דסט"א, כדאיתא בזוה"ק בשחיטת טלה שהיא ראש דכל ע"ז, ונמסר לבני ישראל שישחטו וישרפוהו באש, לכן סמך חג המצות לאלהי מסכה לא תעשה לך, ויתכן שלכן אחר כך שהיה גלוי לפניו ית' שעתיד בית המקדש לחרוב ולא יעשו פסח, נתן כח לאנשי כנסת הגדולה לבטל יצרא דע"ז. ויתכן גם כן לומר שבשנים שביטלו הפסח לכן נכשלו בע"ז בימי מלכי ישראל. וזאת עיקר השבח ביציאת מצרים שנתבטל כח ע"ז בעולם, וזה שאמר מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו וכו', ועל ידי יציאת מצרים ופסח נעקר יצרא דע"ז וקרבנו המקום ב"ה לעבודתו. (שם תרמ"ח)

עבדים היינו לפרעה במצרים... ולכן צוה לשחוט טלה לפסח להראות כי אין מזל לישראל, והם למעלה מהנהגת המזלות, ולכן בני ישראל מקדשין הזמנים, לפי שהם למעלה מן הזמן שתלוי במזלות, ולכן הם נותנים קדושה וברכה אל הזמנים ואל העולם... (פסח תרס"ג)

שם משמואל:

וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, וברש"י האחד הקריב לפסח והאחד מטעמים, ולפנינו בפרקי דר' אליעזר איתא אחד לפסח ואחד לחגיגה, ויש להבין למה לא אמר יצחק לעשו שיעשה לו שנים אחד לפסח ואחד לחגיגה. וכ"ק אדומו"ר זצללה"ה הגיד, כי פסח הוא ביעור ע"ז כבזוהר הקדש, והוא נחש הקדמוני, ועשו היה מרכבה טמאה אליו, וכמו שנרמז בתרגום איש יודע ציד, גבר נחשירכן, ועל כן כשניטלו הברכות מעשו היה אז זמן ביעור ע"ז, אבל מעיקרא כשצוה יצחק את עשו לא היה בעור ע"ז כלל ולא היה ענין לפסח...

וכן גם לפי הדעת שאחד לפסח ואחד לחגיגה, דפסח וחגיגה נמי נגד שתי בחינות אלו, פסח שהוא ביעור ע"ז כנ"ל הוא בחינת אתכפיא, ובזה הכניע את השר של מצרים ונגאלו ישראל, וחגיגה היא לשמוח בה', כענין שכתוב (ישעיה ס"א) "שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלקי", והוא דביקות ישראל לאביהן שבשמים, וזה שלמים, שלום למזבח ולכהנים ולבעלים, שנכלל הכל בקדושה, והוא בחינת אתהפכא, אך יצחק שהיה חושב לאתכפיא לבד לא היה צריך שתים... (תולדות תרע"ד)

וכאשר רצה השי"ת לגאול אותנו ממצרים בעודנו ערום ועריה נתן לנו שתי מצות אלו, פסח ומילה, שהם מקבילים לעומת שני הכחות הרעים הנ"ל, פסח נקרא עבודה מורה שהוא עבד ה', ויקבל עליו עול מלכות שמים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהוא עבד ה', ומזונותיו משל רבו, והוא לעומת שהיה במצרים בלי עול מלכות שמים, מילה היא סילוק הערלה שהיא סילוק תגבורת התאוה, כמו שאמר הרמב"ם במורה נבוכים.

ולפי האמור יש ליתן טעם מה שמילה מעכבת בפסח, כי פסח שמורה עבדות ועול מלכות שמים אם הוא בהכרח מיראת עונש עדיין אין זה משובח, אלא צריך לקבל עול מלכות שמים באהבה, וכדאיתא בתנא דבי אליהו לקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה, והנה כל עוד שהערלה בו יש בו נטיה לאהבות חיצוניות, ואי אפשר להיות מקבל עליו מלכות שמים באהבה, על כן מילה שהיא סילוק אהבות חיצוניות ובאין לעומתה לאהבת השי"ת מעכבת בפסח...

ולפי האמור יש לפרש מספר הימים שהיתה לקיחתו קודם לשחיטתו ולא סגי ליה באותו יום או מאתמול, דהנה כבר אמרנו שבגלות מצרים היו כלולים כל ארבע המלכיות, וזהו שגזר עליהם ד' גזירות, ובמדרש דורש המקרא "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז" על ארבע המלכיות, וגם דורשהו על ארבע הגזירות, ומוכח שענינם אחד, וכבר הארכנו בזה איך ארבע הגזירות מקביל ענינן לד' מלכיות, וכן נרמזו כל ד' כחות הטומאה של פרעה שעמדו נגד ישראל בפסוק אחד, "וימררו את חייהם בעבודה קשה" זה כלל, ואחר כך פרט ארבעה דברים במה היתה העבודה קשה, "בחומר, ובלבנים, ובכל עבודה בשדה", הא שלש גזירות, ואמר עוד "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך", ובמדרש שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, שהיא גזירה אחרת שהיתה מהלכת בכל שלש הקודמות, והיא מקבילה לד' המלכיות, שהרביעית נאמרה בפסוק בפני עצמו, לומר ששקולה או יתירה משלשתן, הרי כי כחו של פרעה היה כפול ארבעה, ועל כן לסלק כחו זה היה נדרש שמסירת הנפש שהיתה להם בלקיחת השה תהיה נמי ד' ימים יום אחר יום שפרקו מעליהם עול מלכותו ויראתו, עד שנתפרסם הדבר מאד שזהו פריקת עול מלכותו לגמרי ולא במקרה, ובמה שמסרו נפשם בפריקת עול מלכותו זכו לעומתו לקבל עליהם עול מלכות שמים שלמה, ורק אז יכלו לגשת לעשות הפסח. והנה כל זה הוא במצות הפסח שהוא עול מלכות שמים, שהיו צריכין לד' ימים מקודם לפרוק מעליהם עול מלכות הרשעה מכל צד, אבל מילה שהיא הבריחה מאהבות חיצוניות, אין ענין לזה, ואינם צריכים להקדמה כלל... (ויקהל תרע"ה)

ובדוגמא זו היה במצרים, שהיו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ולפי הסדר לא היה אפשר לגאלם, אלא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, היינו שהשפיע עליהם מעלמא דאתכסיא והגביה אותם למעלה דרך דילוג וקפיצה למעלה מהסדר, ואז בהכרח נפרדה מהם טומאת מצרים, וזהו שבזוהר הקדוש בכמה מקומות דאדכר חמשים זמנין באורייתא יציאת מצרים, לאחזאה דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, כי יובל היא שער הנ' ששם אין לטומאת מצרים שום מציאות, ופרחה טומאתם מהם, וזהו ענין קרבן פסח שפירש"י לשון דילוג וקפיצה, והיינו שבשביל שנגבהו למעלה מן הסדר דרך דילוג וקפיצה למעלה מקום שאין לטומאה מציאות כלל פרחה טומאתם מהם, וזהו שבזוהר הקדש דאתדכו למיכל על פתורא דאבוהון, כי בלתי טהרה זו על ידי דילוג וקפיצה אי אפשר לזכות לפסח, כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, מה גם למיסב עם המלך על שלחנו... (שם תרע"ז, וראה שם עוד)

ולפי האמור יש ליתן טעם למה אין הפסח נאכל אלא למנויו, על פי מה שכבר הגדנו הא דניתנו להם פסח ומילה כדי להתעסק בהם, שיהיה להם לזכות כדי שיגאלו ולא מצוות אחרות, משום דאין בכל מצות התורה שיהיה חיוב כרת על ביטול מצות עשה אלא פסח ומילה, ובהרמב"ם בפירושו לאבות שמעונשן של עבירות נודע שכרן... ועל כן פסח ומילה שחייבין על ביטולן כרת, שהיא כריתה ממקור החיים הוא השי"ת, כענף הנכרת מהאילן, מובן אשר בקיומן נעשין מקושרים בהשי"ת היפוך הכרת, וזהו שנתבקש לענין הגאולה, שמאחר שנעשו מקושרים בהשי"ת עלו ממצרים בעלות השכינה שהיתה עמהם במצרים...

והנה לעיל אמרנו שבכל קישור והתאחדות צריכין שמירה לבל יתאחד גם כן דבר שאינו ראוי, ומכל שכן במצרים שהיתה מלאה כחות חיצונים וכישוף, עד שאפילו תפלה קלה לא התפלל משה רבינו ע"ה בתוך הכרך מפני שהיא מלאה גלולים, בודאי היו צריכין לשמירה יתירה, והנה החיבור שבא על ידי מצות מילה היא עצמה היתה שמירה מעולה, שכל ענינה של סילוק הערלה היא הרחקת כחות חיצוניים... אך להחיבור שעל ידי מצות הפסח צריך שמירה, והתיקון לזה הוא מה שאין הפסח בא אלא למנוייו, וזהו חלקו ששייך אליו היפוך לגמרי מגזל שמחבר לו מה שאינו שייך אליו, על כן זה גורם שלעומתו לא יתחבר מה שאינו ראוי באחדותם כנ"ל, ובאשר היו אז במצרים שמלאה גלולים, על כן צריכין לשמירה יתירה מכל הקרבנות שהיה די מה שהוא שלו ואינו גזל, ובפסח נצרך לתוספת שמירה שיהיה למנוייו דוקא... (ויקרא תרע"ה)

ולעיקר זה באה מצות הפסח להסב בסעודתא דמלכא באהבה רבה להורות על תכלית הכל, עד שאמרו ז"ל על כזית מצה באחרונה, שרומז על עולם הבא, אחרית ותכלית הכל, ועל כן פסח לשון דילוג וקפיצה מורה על התחדשות יוצאת מהיקש הסדר והטבע, כך ישראל עם היותם במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה שלא יפלו בשער הנ' דטומאה, באותו זמן עצמו פנים חדשות באו לכאן, להיות מסובין אפתורא דמלכא, וזה מורה שישראל הם למעלה מהשמש, ולמעלה מהשמש יש התחדשות... (שמיני תרע"ט)

ונראה דהנה פסח הוא ביעור ע"ז, כבזוהר הקדש פרשת בא, וכן רמוז בדברי רז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, והנה במצרים היו צריכין לבער הע"ז של מצרים, וגם מתוך עומק הלב של ישראל, אך בכלל העולם אין נעשה ביעור ע"ז מחמת פסח מצרים, שאין כלל העולם תלוי במצרים, והנה במדבר ארץ לא עבר בה איש בודאי לא נצרך לביעור ע"ז שאין שם ע"ז כלל, ומעומק לב ישראל כבר נתבער עוד במצרים ועלו מעלה מעלה עד שפסקה זוהמתם וקבלו התורה, ובמאמר לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם, על כן בודאי לא נצרך במדבר לפסח שהוא ביעור ע"ז, אך בבואם לארץ שוב הוצרכו לביעור ע"ז מארץ ישראל, ואפילו אחר שביערו הע"ז מארץ ישראל נמי יש לומר דהנה אמרו ז"ל (יומא נ"ד) מציון מכלל יופי אלקים הופיע, שמציון משתיתו של עולם... הרי שבארץ ישראל שורש החיות, וממנה מתפשטת החיות לכל העולם, ועל כן יש סברא לומר, דכמו שחיות כל העולם היא מהתפשטות החיות מארץ ישראל, כן נמי כח ביעור ע"ז שעל ידי קרבן פסח בארץ ישראל מועיל נמי לענין ביעור ע"ז בכל העולם, ועל כן מצות הפסח לעולם זאת על ישראל, אף שנעדר הע"ז מארץ ישראל.

ולפי האמור יובן שלאחר חטא העגל שחזרה הזוהמא להתפשט בלבות בני ישראל, שוב היו נצרכין לפסח גם במדבר לענין ביעור ע"ז מעומק לבות ישראל, ועל כן היא מצוה מחודשת, שלא יתכן לומר להם מתחילה טרם חטאו כדי שלא יהיו מוכרחים לחטא, והדברים עתיקים... (בהעלותך תרע"ד)

ר' צדוק:

...שעיקר ההבדל בין האומות לישראל שהם נותנים כבוד לסבות אמצעיות ואנחנו משיבים כל הכבוד לסבה ראשונה ולא לאמצעיים, כגון השתדלות בעולם הזה במשא ומתן... שאנחנו יודעים שבאמת הכל מהשי"ת, והם חושבים שיש ממש בסבה זו לבד. וכן ענין הגדי הוא סבה אמצעית על ידו לרמוז שאנו עמו, ופסחתי וגו', והם עבדו לו שחשבו שיש בו ממש להועיל על הפסיחה שהיה אחר כך על ידו. ולכך אין נשחט ונאכל אלא למנויו, כי מסתמא הכל מסודר מלמעלה מי המנויים על זה ומי על זה שיחוסם משתוה ודומה ויכולים להזדוג ביחוסם יחד. ולכן רק הפסח שלא לשמו פסול, כי בפסח שלא לשמו רוצה לומר שאין יחוסם והיותם עם מיוחד לה' אמת ומנתק הקרבן לענין אחר, ולכך פסול, כי אם היחוס בטל אין מקום לקרבן כלל... (חלק א אור זרוע לצדיק עמוד כו)

...ואחר כך מצות אכילת פסח שהוא הבשר, אין שמחה אלא בבשר, שזוכין אחר כך ליישר הלב לישרי לב שמחה, וזה שנאמר "ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו", שלא יוכלו לזכות לאכילת הבשר שהוא לישרי לב שמחה, רק על ידי שזוכין מקודם למצה שהוא לכו לחמו בלחמי תורה שבעל פה, ומרורים שהוא היגיעה בתורה שבעל פה, הרב חכמה לתקן הרב כעס, והוא שזוכין להאור הנגנז לעמלי תורה שבעל פה, אור זרוע לצדיק, ואחר כך יכולים לזכות לישרי לב שמחה, לאכילת בשר פסח, שזה מעלה יתירה שמתיישר הלב ונעשה גם הלב כסיל מלא קדושה ונתרוקן הרע ממנו, ובפסח באה המצוה בלחם מצה, והיינו לברר את עצמו שיתרוקן הרע מלב כסיל ויבערו מכל וכל השאור ושבעיסה שמרמז ליצר הרע... (פרי צדיק פסח א)

ויש לומר בזה דהנה עיקר ענין קרבן פסח הוא שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם, והמשחית ידוע שהוא השטן הוא מלאך המות, והוא היצר הרע שבנפש המסית ומדיח ועולה ומקטרג וכו', והוא השאור שבעיסה, ועל ידי שנשתקעו אבותינו במצרים בסיבתו במ"ט שערי טומאה, מזה עצמו היה הקטרוג גדול מאד מה נשתנו אלו מאלו, עד שכביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו הוצרך לעמוד על הפסח להושיעם מכף מעוון וחומץ, וזה הענין נוהג גם לדורות כאשר מקריבין הפסח כמו שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל" וגו', שכביכול השי"ת מרחם על כל פרטי נפשות ישראל אשר נשתקעו בעומק השפלותם מצד השאור שבעיסה לעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו... ועל זה נאמר בפרשת ראה "תאכל עליו מצות", עליו דייקא, שמכח הפסח נשפע על הנפש כח להשבית השאור מנפשו בקדושת אכילת המצה, וגם בדורותינו אלה שאין לנו מקדש להקריב הפסח הקיווי של כל נפש ישראל אשר מצפה לזה שאם היה ביכולת בכל לבו ונפשו היה מוכן להקריב הפסח, הרי זה חשוב לפני השי"ת כאלו הקרבנו הפסח להיות נשפע קדושתו זאת עלינו כמאז, ורחמנא לבא בעי... (שם ד)