קרבן   פר כהן משיח

(ראה גם: כהן גדול, קרבן-חטאת)

 

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לה' לחטאת. והביא את הפר אל פתח אהל מועד לפני ה', וסמך את ידו על ראש הפר ושחט את הפר לפני ה'. ולקח הכהן המשיח מדם הפר, והביא אותו אל אהל מועד. וטבל הכהן את אצבעו בדם, והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקדש. ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני ה' אשר באהל מועד, ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד... (ויקרא ד ג)

ספרא:

משיח, יכול זה המלך, תלמוד לומר הכהן, אי כהן יכול המרובה בבגדים, תלמוד לומר משיח. אי משיח יכול אף משיח מלחמה, תלמוד לומר המשיח, שאין על גביו משיח... יכול יביא על הקודמות, תלמוד לומר משיח יחטא, כשיחטא והוא משיח לא כשיחטא ועודנו הדיוט. ר"ש אומר אם נודע לו עד שלא נתמנה ואחר כך נתמנה חייב, ואם משנתמנה נודע לו פטור... (ויקרא-נפש פרשה ב)

לאשמת העם, הרי משיח כצבור, מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, אף משיח לא יביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה... (שם פרק ב)

והביא, אף לאחר יום הכפורים, את הפר, פר הוא מביא ואינו מביא חלופים... (שם פרשה ג)

תלמוד בבלי:

הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר, שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג פטור, שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לצבור... תלמוד לומר לאשמת העם, הרי הוא משיח כצבור, מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה, אף משיח אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. אימא מה צבור הורה ועשו אחריו בהוראתו חייבין אף משיח כשהורה ועשו אחריו בהוראתו יהא חייב, תלמוד לומר והקריב על חטאתו אשר חטא, על מה שחטא הוא מביא ואין מביא על מה שחטאו אחרים...

הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו, הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור, שאין בית דין חייבין עד יורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכן המשיח... (הוריות ו ב, וראה שם עוד)

כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מגדולתו, כהן משיח מביא פר והנשיא מביא שעיר. משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא, וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא, כהן משיח מביא פר והנשיא כהדיוט... מנא הני מילי, דתנו רבנן והקריב על חטאתו, מלמד שמביא חטאתו משעבר, שיכול והלא דין הוא... חטאו עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו הרי אלו כהדיוטות, ר"ש אומר אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבים, ומשנתמנו פטורים... מנא הני מילי, דתנו רבנן אם הכהן המשיח יחטא (לאשמת), פרט לקודמות, שיכול והלא דין הוא, ומה נשיא שמביא בשגגת מעשה אין מביא על הקודמות, משיח שאין מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אינו דין שלא יביא על הקודמות, לא אם אמרת בנשיא שכן אין מביא חטאתו משעבר... תלמוד לומר המשיח יחטא, חטא כשהוא משיח מביא, כשהוא הדיוט אינו מביא... (שם ט ב, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

אין בין כהן משיח בשמן המשחה למרובה בגדים אלא פר הבא על כל המצוות... תני כהן משיח מביא פר, אין המרובה בגדים מביא פר, ודלא כר"מ, דר"מ אמר המרובה בגדים מביא פר, מאי טעמא דר"מ, משיח מה תלמוד לומר כהן, לרבות את המרובה בגדים, מה טעמון דרבנן, משיח יכול זה המלך, תלמוד לומר כהן, אי כהן יכול אף מרובה בגדים, תלמוד לומר משיח, או יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה, תלמוד לומר משיח שאין על גביו משיח... (מגילה יג א)

משנה תורה:

שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן, שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן. ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו, ואם הקטיר שניהן כאחד אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד.

נפל מהם כל שהוא בקטורת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה, ואין הקטרה פחותה מכזית.

העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור, שנאמר "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים, אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור, הואיל והוא מן הקרבן לוקה. כיצד, המעלה מבשר חטאת ואשם או מבשר קדשים קלים או משיירי המנחות או ממותר העומר או מחטאת העוף או מלחם הפנים ושתי הלחם או מלוג שמן של מצורע, המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה, אף על פי שאין כל אלו ראויין להקטרה, הואיל והן קרויין קרבן חייב עליהן, שנאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'" וגו'. (איסורי המזבח ה א והלאה)

כל המנחות הקריבות לגבי מזבח מצה, וכן שירי המנחות שאוכלין הכהנים אף על פי שהן מותרין לאכלן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר "לא תאפה חמץ חלקם", אפילו חלקם לא יחמיצו, ואם החמיץ שיריה לוקה, והמחמץ אחר המחמץ חייב, ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה.

כיצד, לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר "לא תעשה חמץ", ונאמר "לא תאפה חמץ", לחייב על כל מעשה יחידי שבה. עשה חמץ מתחלה ועד סוף לוקה על כל מעשה מהן. הניח שאור על גבי העיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה לוקה, שהנחת השאור הוא המעשה...

המחמץ מנחה פסולה פטור, שנאמר "אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ", הכשירה להשם לא הפסולה. המצה כשהיא כשירה ויצאת לחוץ וחזר וחמצה אחר שנפסלה ביציאתה אינו לוקה, חמצה בראשו של מזבח אינו לוקה, שנאמר "אשר תקריבו", וכבר קרבה זו והיא כשירה.

המחמץ לחם הפנים לוקה, שנאמר "כל המנחה", אבל מנחת נסכים אין בה מלקות, שאם גבלה במים הרי נפסלה קודם שתחמץ, ואם גבלה ביין של נסכים מי פירות הן ואין מחמיצין.

החטים של מנחות אין לותתין אותן שמא יחמיצו, שהרי בחוץ לותתין אותן, ואין הכל זריזין לשומרן, אבל מנחת העומר הואיל והיא של צבור לותתין אותה, שהרי הצבור זריזין הן ומשמרין אותה.

כל המנחות הנאפות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, הואיל ולישתן ואפייתן בפנים בעזרה אנשי פנים זריזין הן... (מעשה הקרבנות יב יד והלאה)

ספר החינוך:

שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח... והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע, וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מוהל היוצא מן הפירות המתוקין, ובכלל "לא תקטירו" גם כן שלא לתת ממנו בפטום הקטורת. שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצא אפילו רמז קטון מהם, ואולם מפני שכבר הודעתי בפתח דברי שכונתי שאלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחלת בואם לשמע דברי ספר, כי יש לדברי התורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחלה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל, על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחלת המחשבה...

ואומר עניני הקרבן כולם לעורר מחשבת המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר, ועל כן בהרחיק החמץ שהוא נעשה בשהיה גדולה מקרבנו, יקח דמיון לקנות מדת הזריזות והקלות והמהירות במעשה השם ב"ה, וכמו שאמרו ז"ל הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו', ונתחיב הענין במנחת היחידים יותר ממנחת הצבור, לפי שהיאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה, ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הצבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת. אבל בלחם הפנים, אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת צבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת, תקפיד התורה בה, ונצטוינו גם כן בה תהיה מצה.

ובענין הרחקת הדבש נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו, כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו וצריכים למחיתו ושומרים בריאות אבריו... (ויקרא מצוה קיז)

בעל הטורים:

לא תעשה חמץ - לפי שיצר הרע דומה לשאור, ומטעם זה גם כן הזהיר על הדבש, שיצר הרע מתוק לאדם כדבש. (ויקרא ב יא)

רבינו בחיי:

כי כל שאור - ...ועל דרך הפשט כי הקרבן לכפר בו כל עונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו רז"ל לענין חמץ ומצה בפסח, צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע... ולכן הוא מרחיקם מיצר הרע שלא לשוב לע"ז. ודבש גם כן יצר הרע, כי דב"ש בגימטריא אשה, והאשה היא יצר הרע, כי כן מצינו באדם הראשון, כשחטא אמר "האשה אשר נתת עמדי", רצה לומר יצר הרע שיצרת בי, והאשה אמרה הנחש השיאני, וזה סוד נחש והאשה והאיבה, ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן, כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו, ודי למבין. ועל דרך הקבלה השאור והדבש רמז למדת הדין כידוע מלשון חמץ, ולפי שהם דברים שיצאו ממזגם לכך הם מרוחקים מן המזבח, על כן אמר "לא תקטירו ממנו אשה לה'", כי כיון שהכוונה לשם המיוחד לא תאפה חמץ ולא תקטירו שאור ודבש. (שם)

אברבנאל:

כי כל שאור וכל דבש - השאור נאסר כדי שלא יעכב את הקרבן עד שיחמיץ, והשאור עצמו אינו ראוי לאכילה. והדבש שלא ימהרו להביא הקרבן, כי הדבש מעכל את הבשר, ושלא ילקקו הכהנים אצבעותיהם ויהיה מכשול. ועוד שהשאור רומז ליצר הרע, והדבש מסיר השכל, וצריך להרחיקם. (שם)

של"ה:

שלא להקטיר שאור ודבש, זה לשון הרב הנ"ל (ר' מנחם הבבלי), טעם מצוה זו, מדקאמר תקטירו ולא אמר תקריבו, ללמד שעם הקרבן צריך הכנעה, כדי שיהיה לרצון, והשאור והדבש כיצד נמשך אחריהם ומגביהים עצמם בטבע, והכפרה תלויה בהכנעה, שהרי כל המנחות באות מצה, והקטיגור לא יעשה סניגור, ואין זה קישור רק כאשר אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני אדם, שהם המקטרגים אשר פני ה' חלקם. (תורה שבכתב ויקרא)

כלי יקר:

כי כל שאור וכל דבש - קרבן ראשית תקריבו אותם לה', פירש"י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים, כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העולם הזה, המכונים בדבש, כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק, כך כל חמדות העולם הזה הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע, כמו שאמר ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות י"ז), רצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב. וב' אלו הכרחיים למציאות האדם, כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות, ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות, כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה, לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה', אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.

על כן נאמר "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה', אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי שלימות האמיתי, אשר אי אפשר להשיגו בלעדם. ומזה הטעם אין מקריבין מהם כי אם השאור לקרבן ראשית ביום מתן תורה, כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע, והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ, כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש, כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש, כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה, וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו. (ויקרא ב יא)

רש"ר הירש:

כל שאור וכל דבש - ...מצה היא סמל העבדות, לעומת השאור וחמץ המסמלים עצמאות וריבונות, ביום הזכרון של יציאת מצרים נשבית כל שאור וחמץ מגבולנו, את מקומם תקח המצה, והיא תזכיר לנו מחדש את העובדה, שלא בידינו קנינו חירות ועצמאות, אלא בחסד ה'. אך בעמדנו במקדש מול מזבח התורה נזכיר עובדה זו כל שעה, כי הלחם שנקריב שם לאות השתעבדות יהיה מצה תמיד, כי רק משהמרנו עבדות פרעה בעבודת ה' זכינו מידי ה' בלחם החירות. עצמאות מדינית בקרב העמים הובטחה לנו בשכר קבלת עול מלכות ה', דבר זה יבוא לידי ביטוי בחג השבועות, שהוא יום הזכרון של מתן תורה, אז ייראה ישראל לפני ה' בשתי לחם חמץ של חירות ועצמאות, כך יבטא, שזכה בחירות ובעצמאות בשכר קבלת עול תורה ומצוות...

בדרך זו יש להבין גם את איסור הקטרת דבש, חשיבות הבעלות על הארץ באה לידי ביטוי על ידי דבש ו"מתיקת פרי", הפירות ראויים כמות שהם למאכל אדם, משום כך יפים הם לסמל את קניין הארץ. אך ישראל ירשו את ארצם, רק בשכר עשיית מצות ה', משום כך ביום מתן תורה מתחיל זמן הבאת ביכורים, לומר כי הארץ שבידינו איננה שלנו אלא רק בשכר קיום התורה.

אם נסכם את שני אלה נוכל לומר, שאור ודבש המסמלים עצמאות וירושת הארץ יהיו במקדש רק מ­תנים ולא מ תנים, משום כך הם מצויים במקדש רק בבחינת שיריים, אכילתם מותנית על ידי הקטרה או הקרבה אחרת, וזה להם "המתיר", שאור ודבש הם השיריים של התורה, והתורה להם הדבר המתיר...

איסור שאור מקיף יותר מאיסור דבש, דבר זה רמוז גם בלשון הכתוב "כל המנחה וגו' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו". דבש אסור רק בהקטרה, אך מותר לערב שיריים בדבש, והתערובת מותרת באכילה. כנגד זה שאור כביטוי של ריבונות הוא ניגוד גמור למושג הכניעה של המנחה, משום כך שאור אסור לחלוטין בכל שלב של עשיית המנחה. (שם, וראה שם עוד)

העמק דבר:

כי כל שאור - ...ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא על ידי תחבולות בני אדם, משום הכי הזהיר הכתוב בבית המקדש ללמדנו דכל המתקרב יותר לה' ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש... ודבש שבא להמתיק, וזה אינו ראוי למאכל הבא להקטרה לגבוה, אף על גב שהוא בריאה פשוטה... וקבע הקב"ה עולמו בזה האופן כדי שיגיע ההשגחה העליונה לפי המעשים בטוב, שהרי אם היה הטוב בהחלט בלי רע וכן הרע בהחלט לא היה אפשר להיות ההשגחה לפי המעשים אלא לצדיק גמור או לרשע גמור, ולא למי שראוי להרעה והטבה, מה שאינו כן עתה מגיעה השתלשלות הענינים משעה רעה לתכלית הטוב מצומצם לפי המעשים בהשגחתו יתברך... ומלח בטבעו אות הוא על זה הברית שברא עולמו באופן שישגיח על יצוריו בכלל ועל ישראל בפרט, משום הכי אף על גב שבא להמתיק המאכל מכל מקום לא תשבית מעל מנחתך כדי להתבונן על הברית של ההשגחה, ולהיפך הוא דבש תחלתו מתוק וערב וסופו רע ואחריתה תוגה, על כן לא תבא בית ה' להקטרה. (שם שם יא ויג)