קרבן   שחוטי חוץ

(ראה גם: קרבן-הקרבה)

 

איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאם לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן, וזבחו זבחי שלמים לה' אותם... ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם. ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם, אשר יעלה עולה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה', ונכרת האיש ההוא מעמיו. (ויקרא יז ד)

ספרא:

בני ישראל חייבין משום השוחט והמעלה בחוץ, ואין העכו"ם חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ, ולא זו בלבד, אלא שהעכו"ם מותרים לעשות במה בכל מקום ולהעלות לשמים...

איש איש מבית ישראל אשר ישחט, יכול השוחט חטאת בדרום יהיה חייב, תלמוד לומר מחוץ למחנה, אי מחוץ למנה יכול עד שישחט חוץ לג' מחנות, ומנין אף במחנה לויה, תלמוד לומר במחנה, אי במחנה יכול אף השוחט חטאת בדרום יהיה חייב, תלמוד לומר מחוץ למחנה, מה מחוץ למחנה מיוחד שאינו כשר לשחיטת כל זבח, אף מחנה שאינו כשר לשחיטת כל זבח, יצא השוחט חטאת בדרום שהוא כשר לשחיטת קדשים קלים. אין לי אלא השוחט את הבהמה יהיה חייב מנין לשוחט את העוף יהיה חייב, תלמוד לומר או אשר ישחט. יכול המולק את העוף יהיה חייב, ודין הוא... תלמוד לומר אשר ישחט, על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה.

יכול השוחט חולין בפנים יהא חייב, ודין הוא, ומה אם קדשים שהיה להם שעת היתר בחוץ חייבים עליהם משום שוחט בחוץ, חולין שלא היתה להם שעת היתר בפנים אינו דין שיהיה חייבים עליהם משום השוחט בפנים, תלמוד לומר קרבן, על הקרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין. אי קרבן יכול יהיו חייבים על הקדש בדק הבית, תלמוד לומר אל פתח אהל מועד לא הביאו, יצא הקדש בדק הבית שאינו בא אל פתח אהל מועד. אוציא את הקדש בדק הבית שאינו בא אל אהל מועד ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטריפה ויוצא הדופן ובני יונה שעבר זמנם ובעלי מום קבועים, תלמוד לומר להקריב, הכשרים ליקרב, יצאו אלו שאינם כשרים ליקרב. או יכול אוציא את אלו שאינן כשרים ליקרב ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח, תלמוד לומר לה', המיוחדים לשם, יצאו אלו שאין מיוחדים לשם.

או אוציא את אלו שאינן מיוחדים לשם ולא אוציא עולה ומחוסרת זמן בגופה, וחטאת בין בגופה בין בבעלים, ותורים שלא הגיע זמנם ובעלי מומים עוברים, תלמוד לומר לפני משכן ה', הכשרים ליקרב עכשיו, יצאו אלו שאין כשרים אלא לאחר זמן. רבי שמעון אומר הואיל והם כשרים לאחר זמן יהיו חייבים עליהם בלא תעשה.... (אחרי פרק ו)

ואליהם תאמר, ככל האמור בענין, ישראל, אלו ישראל, גר אלו הגרים, אשר יגור אלו נשי הגרים, בתוכם לרבות נשים ועבדים. ואם כן למה נאמר איש איש, לרבות שנים שהעלו, דברי ר"ש... ר' יוסי אומר ההוא, אחד שהעלה חייב שנים שהעלו פטורים. אשר יעלה עולה או זבח, אין לי אלא עולה מנין אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים, תלמוד לומר זבח, ומנין לרבות את הדם, תלמוד לומר או זבח. מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ושלשת לוגין מים ושלשת לוגין יין, תלמוד לומר אל פתח אהל מועד לא יביאנו, כל שהוא בא אל פתח אהל מועד חייבים עליו...

יכול המעלה פחות מכזית מן העולה פחות מכזית מן האימורין, פחות מכזית מן הקומץ פחות מג' לוגין יין יהא חייב, תלמוד לומר אותו, על השלם הוא חייב ואינו חייב על המקצת. יכול המעלה מבשר חטאת מבשר אשם מבשר קדש קדשים מבשר קדשים קלים מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי המנחות יהא חייב, תלמוד לומר עולה, מה עולה מיוחדת שהיא ראויה לאישים, יצאו אלו שאין ראויין לאישים. יכול היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש המסדר את השולחן והמטיב את הנרות הקומץ והמקבל דמים בחוץ יהא חייב, תלמוד לומר אשר יעלה עולה, מה העלאה מיוחדת שהיא גמר עבודה יצאו אלו שאינם גמר עבודה... (שם פרק י)

תלמוד בבלי:

תנו רבנן, איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה, ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה', אי קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקרא קרבן, כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה', תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו, כל הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ, כל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ. אוציא את אלו שאין ראוין לפתח אהל מועד ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד, תלמוד לומר לה', מי שמיוחדין לה', יצאו אלו שאין מיוחדין לשם. (יומא סג א)

השוחט ומעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה, רבי יוסי הגלילי אומר שחט בפנים והעלה בחוץ, שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור, שלא העלה אלא דבר פסול, אמרו לו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו... בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך, וכי הא דא"ר אבין א"ר אלעזר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, אלא שחיטה בשלמא עונש דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אלא אזהרה מנלן, אמר קרא ולא יזבחו עוד... (זבחים קו א, וראה שם עוד)

תנו רבנן, במחנה, יכול השוחט עולה בדרום יהא חייב, תלמוד לומר אל מחוץ למחנה, יכול חוץ לשלש מחנות, תלמוד לומר או עז במחנה, מנין אף במחנה לויה, תלמוד לומר במחנה, אי במחנה יכול השוחט עולה בדרום יהא חייב, תלמוד לומר או אל מחוץ למחנה, מה חוץ למחנה מיוחד שאין ראוי לשחיטת קדשים ולשחיטת כל זבח, יצא דרום שאף על פי שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים ראוי לשחיטת קדשים קלים... (שם קז ב, וראה שם עוד)

אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש והקריבן בחוץ חייב, המעלה כזית מן העולה ומן האימורין בחוץ חייב. תנו רבנן, אשר יעלה עולה או זבח, אין לי אלא עולה, מנין לרבות אימורי אשם ואימורי חטאת ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים, תלמוד לומר זבח, מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח והמנסך שלשת לוגין יין ושלשת לוגין מים, תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו, כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. ואין לי אלא קדשים כשרים מנין לרבות פסולין, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולין וזרקו את דמו והניתנין למטה שנתנן למעלה והניתנין למעלה שנתנן למטה... תלמוד לומר לא יביאנו לעשות, כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ... (שם קט א, וראה שם עוד עד סוף הפרק)

מדרש תנחומא:

...ישעיה אמר שוחט השור מכה איש (ישעיה ס"ו)...דבר אחר שוחט השור מכה איש, עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, אמר הקב"ה מי שהוא מקריב שור חוץ מאהל מועד כמכה איש, כאלו נפש שוחט, שנאמר דם יחשב לאיש ההוא דם שפך... (אחרי יב)

רש"י:

דם יחשב - כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו. דם שפך - לרבות את הזורק דמים בחוץ. (ויקרא יז ד)

אשר יעלה עולה - לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ, שאם שחט אחד והעלה חבירו שניהן חייבין. (שם שם ח)

רמב"ן:

אל אהרן ואל בניו - בעבור היות הפרשה אזהרה להקריב כל הקרבנות באהל מועד יזהיר הכהנים שהם המקריבים הקרבן שלא יקריבום בחוץ, ויזהיר גם ישראל שיביאום להם שם ולא יקריבו אותם בחוץ על ידי עצמם. והנכון בפרשה מה שהזכירו רבותינו שאסר בשר תאוה לישראל במדבר ולא יאכלו רק שלמים שיעשו על מזבח ה', ולכך אמר שכל מי שישחוט משלשת מיני הבהמות אשר מהן יביאו כל הקרבנות שיביאום כולם אל פתח אהל מועד ויעשו אותם זבחי שלמים... ואמר שאם ישחטם במקום אחר יהיה חייב כרת. והקרוב בלשון הכתוב, כי מתחלה חייב כרת כל שוחט בחוץ אפילו החולין, והוא האיסור בבשר התאוה, ואחרי כן הזהיר שלא יעשה מזבח לה' בחוץ ויקריב עליו השלמים הנזכרים או עולה כענין הנעשה במוקדשין בשעת היתר הבמות, רק בפתח אהל מועד יעלה אותם לשם... ומה שכתב רש"י במקודשין הכתוב מדבר וכו', הוא מדרשו של האומר בשר תאוה לא איתסר כלל, ועל דעתו נשנית הברייתא שבתורת כהנים, אבל דרך ישוב המקראות על אופניהם ודרך חכמים בהגדות וברוב המקומות כמו שפירשנו. (שם שם ב)

משנה תורה:

כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות מצות עשה להקריבן בבית הבחירה, שנאמר ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך, וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן מחוצה לארץ לבית הבחירה...

המקריב קרבן חוץ לעזרה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה. שנאמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", ואם הקריב במזיד חייב כרת, שנאמר "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת מעמיו", בשוגג מביא חטאת קבועה.

וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה, אף על פי שלא העלם אם היה מזיד חייב כרת, שנאמר "אשר ישחט שור או כשב או עז וגו', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת", ואם שחט בשוגג מביא חטאת קבועה. והיכן הזהיר על השחיטה בחוץ בהקש, נאמר "שם תעלה עולותיך", ונאמר "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך", מה העליה בחוץ שענש עליה הזהיר עליה בפירוש, שנאמר "השמר לך פן תעלה עולותיך", אף עשיה שבכלל השחיטה שענש שעליה בפירוש הרי הוא מוזהר עליה, שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר.

השוחט קדשים והעלם בחוץ חייב שתים, אחת על השחיטה ואחת על העלייה, שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העליה, וכן אם שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה. אינו חייב אלא על שחיטת קדשים הראויין ליקרב לגבי מזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח או מחטאות המתות הרי זה פטור, שנאמר "לפני משכן ה'", וכל שאינו ראוי לבא אל משכן ה' אין חייבין עליו.

שחט בחוץ מחוסר זמן בגופו או בבעלים הואיל ואינו ראוי עתה לבא בפנים פטור. אי זהו מחוסר זמן בגופו, בהמה בתוך שבעת ימי הלידה, ותורין שלא הגיע זמנן, ואותו ואת בנו שנשחט אחד מהם היום שאין השני ראוי עד למחר...

אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור, שהרי לא נקבע האיסור, אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב, הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים וכשר כמו שיתבאר, וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו. (ראה ראב"ד)...

השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור, שהרי הן מחוסרים מעשה, ואחר כך יהיו ראויין ליקרב לפני השם, כמו שביארנו, והשוחט את הפסח בחוץ אפילו בשאר ימות השנה, בין לשמו בין שלא לשמו חייב, שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא...

היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב, שנאמר "אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה", אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ, או שהיה גופה בפנים וצוארה בחוץ חייב, עד שתהיה הבהמה כולה במקדש, שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", אבל השוחט בגגו של היכל, אף על פי שאינו ראוי לזביחה כלל הרי זה פטור.

שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין, שנאמר אשר ישחט או אשר ישחט, אחד ולא שנים, ואחד ששחט בחוץ, אף על פי שלא נתכוון לשחוט קדשים אלו לה', הרי זה חייב, שנאמר "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך", אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא בקרבן הרי זה חייב.

השוחט בחוץ בלילה חייב, הואיל והשחיטה בלילה כשירה בחוץ, וכן אם העלה בלילה מזה ששחט בחוץ בלילה חייב על העלאה, אבל אם שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור, לפי שלא העלה אלא דבר פסול שאין לך שחיטה כשירה בלילה במקדש, וכן אם קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור. (ראה ראב"ד).

וכן המולק את העוף בחוץ פטור, ואם העלהו פטור, מלק בפנים והעלה בחוץ חייב על העלאה. שחט בפנים והעלהו בחוץ פטור, שלא העלה אלא דבר שאינו ראוי ליקרב... (מעשה הקרבנות יח א והלאה, וראה שם עוד)

אין המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ, אבל אם העלה על הסלע או על האבן פטור, שאין קרוי קרבן אלא על המזבח, ואף על פי שהוא בחוץ, שנאמר ויבן נח מזבח, ואינו חייב עד שיעלה לשם, שנאמר לעשות אותו לה', עד שיתכוין לשם.

אינו חייב אלא על העלאה דבר הראוי לאשים ולמזבח, כגון העולה, שנאמר "אשר יעלה עולה או זבח", מה עולה שראויה לאשים, אף כל שראוי לאשים הוא שחייבין על העלאתו בחוץ. מכאן אמרו, הזורק את הדם או המקטיר איברי עולה או אימורין או קומץ או לבונה או קטורת או מנחת כהנים או מנחת נסכים או המנסך שלשה לוגין יין או מים בחוץ חייב, שנאמר לא יביאנו לעשות אותו, כל המתקבל בפנים חייבין עליו בחוץ.

אבל הזורק שירי הדם בחוץ אפילו שירי דמים הפנימים פטור, שזריקת שירי הדם שירי מצוה הם ואינן מעכבין, וכן המנסך יין או מים פחות משלשה לוגין בחוץ פטור, בין בחג בין בשאר ימות השנה, הואיל וחסר השיעור הרי אינו ראויין להתקבל בפנים, וכן המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם מבשר שלמים בין של יחיד בין של צבור משירי מנחות משתי הלחם מלחם הפנים בחוץ פטור, שכל אלו ראויין לאכילה לא לאשים.

המעלה את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין, ואף על פי שלא הפרישן אין בשר הזבח חוצץ, וכאילו הקטיר האימורים בפני עצמן, אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור, שאין הקומץ ברור ומובדל. קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריב כולה בחוץ חייב.

היוצק הבולל והפותת ומולח ומניף והמגיש והמסדר את השולחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור, לפי שכל אחד מאלו אינו גמר עבודה, ונאמר "אשר יעלה עולה או זבח", מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה חייבין עליו.

פרה אדומה ששרפה חוץ למקום שריפתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתודה עליו פטור, שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו. אבל קדשים פסולין שהיה פיסולן בקודש אם העלה מהן בחוץ חייב. כיצד, כגון הלן והיוצא והטמא ושנפסל במחשבת העובד שכולן נשרפין כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, אם עבר והעלה מהם בחוץ חייב, שנאמר "לעשות אותו לה'", כל הנעשה לה' חייבין עליו, ואלו נעשו לשם.

כל דבר שחייבין על העלאתו בחוץ, כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב, בין שהעלה בפנים תחלה ושייר ממנו כזית והעלהו בחוץ, בין שהניח הכל בפנים ולקח ממנו כזית והעלהו בחוץ, אבל אם חסר אותו דבר הקרב כל שהוא בפנים והעלה שאריתו בחוץ פטור. כיצד, הקומץ או הלבונה והאימורין והעולה ומנחה הנשרפת והנסכין שחסרו מקצתם בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור, שהרי נאמר "לעשות אותו", על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר, הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק, לפיכך אינו לוקה...

העלה וחזר והעלה חייב כל כל אבר ואבר. זרק הדם והעלה האיברים חייב שתים, שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה, שהרי נאמר "אשר יעלה עולה", ונאמר "לעשות אותו". העלה אבר חסר פטור, שנאמר "לעשות אותו", על השלם הוא חייב. (ראה ראב"ד).

שנים ששחטו פטורים. שנים שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבין, שנאמר "איש איש אשר יעלה עולה", אפילו איש ואיש שהעלו חייבין.

הזורק מקצת מתנות בחוץ חייב. המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן בפנים חייב על הניתן בחוץ, שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים. ואם נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור, שהן שירים, אבל אם קבל בשני כוסות, בין שנתן שניהן בחוץ או אחד בחוץ ואחד בפנים, או אחד בפנים ואחד בחוץ הרי זה חייב.

הקומץ והלבונה של מנחה שהקריב אחד מהן בחוץ, או הקריב האחד בפנים והשני בחוץ חייב. וכן שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שהקריב אחד מהן בחוץ או אחד בפנים והשני בחוץ חייב.

מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב, מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים, שהרי מותר להקריב אף על פי שאין בית, מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

השוחט קדשי נכרים בחוץ חייב, וכן המעלה אותן בחוץ. והנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום, והוא שיקריבו בבמה שיבנו, ואסור לסייען ולעשות שליחותן, שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ, ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם הא-ל ברוך הוא. (שם יט א והלאה, וראה שם עוד)

הרקאנטי:

ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו', הטעם בעבור שהיו ישראל במדבר מקום שממשלת מדת הדין העזה, אסר להם שחוטי חוץ פן יטעו בה, וזהו דם שפך, והבן זה, וכבר פירשתי טעם ונכרת האיש מקרב עמיו... (אחרי)

עקדה:

אשר ישחט - במצוה זו הקפידה תורה על תקון הנפש והרחקתה משבושי דעות שירחיקו מאלקים, ולכן ציותה שלא יקריבו כי אם באהל מועד ועל ידי הכהן המיוחד, ואחר כך הקפידה על תקון הכח החמרי, שלא יהיה שטוף באכילת דם וכו'... וזרק הכהן את הדם - לרמוז שיחויב למסר נפשו החיונית לה' ולקדש בה שמו, שהרי עושים כן גם לתקות ממון וכבוד וכו'. (ויקרא יז ג שער סד)

ספורנו:

דם יחשב - כמו שהיה הענין קודם המבול, שלא הותר להם להרוג בעלי חיים לאכלם. (שם)

כלי יקר:

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים - סמך פרשה זו לכאן, לפי שיש מקום למינים לטעות ולומר ששליחת השעיר המדברה הוא לשעירים חלילה, על כן הזהירם מיד על שחיטת חוץ, והורה שרצה ה' אדרבא למנוע מהם הזביחה לשעירים אשר התעסקו בהם לפנים, וענין השעיר אינו עבודה וזביחה כי אם חלקו של סמאל... דם יחשב פירש"י כשופך דם האדם וכו', לפי שהשוחט בחוץ לשעירים מושך כחו מן מאדים המשפיע החרב וההריגה, נמצא שיפה אמר דם יחשב לאיש ההוא, כי הוא חשוב באמת לשופך דם כי זה כחו של אלוהו. (שם שם ז)

רש"ר הירש:

ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים - ... הם חיות החופש של המדבר והיער, נמצא ששעירי השדה הם הניגוד הגדול ביותר לחזון האנושי של התורה, עתה קרבנו של אדם מבטא את אישיותו והוא מבקש לזכות בו לקירבת ה', לשם כך מביאו אל הכהן, אל מקדש התורה שהוא התנאי והמתווך לקירבת ה', אך אם מביאו לשעירים על פני השדה, הרי הוא סוגד לבהמיות החיה ללא ביקורת, ורואה בה את חזונו האנושי, הוא כופר באופיו האלוקי של האדם המבדיל בין אדם לבהמה... (ויקרא יז ז)

...נעיין עתה בהלכות אלה, השוחט קדשים ומעלם בחוץ חייב, אם עשה כן לשם ה', גדולה מזו אמרו בהעלאה רק המעלה לה' חייב, ולא המעלה להדיוט, ואינו חייב אלא אם כן העלה דבר הראוי לפנים והקריב על גבי מזבח. וברור מכל זה, שאין בשחוטי חוץ משום סרך ע"ז, אין בהם התנכרות לה' אלא התנכרות לתורה המונחת במקדשו. משנקבע מקום לתורה זו, משעת איסור במות, הרי זו משמעות הקרבה לה' בחוץ, כסבור הוא המקריב, שאפשר לזכות בקירבת ה' בלא תיווך התורה, בלי ללכת בדרך התורה, כסבור שהוא יכול לפנות עורף לתורה, ויחד עם זה לפנות אל ה', אך בכך ניתק את עצמו ואת עתידו מיסוד ישראל...

השוחט קדשים לה' בחוץ לא בפתח אהל מועד מאמין, שה' חפץ בהשמדה עצמית, ואילו השוחט קדשים להדיוט בחוץ עומד בתחום ההשקפה של הזובח לשעירים על פני השדה... הוא בא להתייחס לה', ובאותה שעה פונה עורף לתורה, שהרי בקרבנו העמיד את עצמו מחוץ לתחום התורה, באותה שעה סיכן כל טהרתה ואמיתה של הכרת ה', כי האל שהוא קורא לו ומתקרב לו בקרבנו אפשר שאיננו אלא "על פני השדה", אין הוא אלא אל טבעי שנתגלה על ידי השקפה אנושית, אך אין זה הא-ל החופשי והאישי של התורה... (שם שם ח, וראה שם עוד)

תורה תמימה:

אשר ישחט - חייב על השחיטה ולא על המליקה, נראה הטעם דחייב רק כשנראה שמחלל קדשים לשם הדיוט, ומליקה אסורה להדיוט ואין לטעות בה.. (שם שם ג)

שפת אמת:

ובמדרש בענין שחוטי חוץ, ויתרון ארץ בכל הוא וגו', אפילו דברים שנראין מיותרין. כלל הענין כי אין דבר בעולם שאינו נכלל בציור עליון, דכתיב "וירא אלקים את כל אשר עשה" וגו', והוא ציור של שלימות כל הבריאה שהוא בודאי בצלם עליון. ולכן כל דבר שניתקן על ידי המצוה הרי הוא בכלל עיקר הבריאה, והתורה הקפידה כל כך על שחוטי חוץ, דכתיב דם שפך, פירוש על ידי שנעשה ממנו קרבן נדבקה הבהמה בשורשה, והיא בכלל ציור הבריאה, ולכן השחיטה בחוץ כשופך דם אדם שממעט הדמות כביכול כנ"ל, זה שאמר "ויתרון ארץ", ארץ היא הביטול שהגרעין מתבטל ונשרש בארץ, אז מוציא פירות על ידי שנתבטל אל השורש שנקרא בכל, שכולל ומאחד כל הבריאה כנ"ל. (אחרי תרל"ח)