קרבן   שני הלחם

(ראה גם: בכורים, קרבן-עומר)

 

עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה, בכורים לה'. והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים, יהיו עולה לה', ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחח לה'. ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים... (ויקרא כג יז)

זהר:

שני מיני לחם אכלו ישראל, אחד, כשיצאו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, (שהוא לחם מן המלכות), ואחר במדבר, שאכלו לחם מן השמים, (שהוא לחם דז"א, שנקרא שמים). שכתוב, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ועל כן הקרבן של יום הזה (של חג השבועות), הוא לחם, ועל הלחם נקרב כל שאר הקרבנות, הלחם הוא עיקר, שכתוב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו', ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', שזה הוא לחם שהחכימו בו ישראל חכמה עליונה של התורה ובאו בדרכיה.

עתה יש להסתכל, בפסח יצאו ישראל מהלחם שנקרא חמץ, שכתוב, ולא יראה לך חמץ, וכתוב כי כל אוכל מחמצת, מהו הטעם (יצאו מחמץ), הוא משום הכבוד של לחם ההוא שנקרא מצה, עתה שזכו ישראל ללחם עליון יותר, (ללחם דז"א), לא יפה היה שיתבטל החמץ ולא יראה כלל, ולמה קרבן זה של לחם הבכורים היה חמץ, שכתוב סלת תהיינה חמץ תאפינה. עוד, הרי ביום הזה נתבטל היצר הרע, (שה"ס חמץ), כי התורה שנקרא חירות נמצאת, (ולמה הביאו חמץ).

אלא בדומה למלך שהיה לו בן יחיד ונחלה, יום אחד היה משתוקק לאכול, אמרו, יאכל בנו של המלך רפואה זו, וטרם שיאכל אותו לא ימצא שום מאכל ומזון אחר בבית, עשו כך, כיון שאכל הרפואה ההוא אמר, מכאן והלאה יאכל כל מה שרוצה, ולא יוכל להזיק לו.

כך כשיצאו ישראל ממצרים לא היו יודעים העיקר והסוד של האמונה, אמר הקב"ה יטעמו ישראל רפואה וכל עוד שיאכלו רפואה זו לא יראה להם מאכל אחר, (דהיינו חמץ), כיון שאכלו מצה, שהיא רפואה לבא ולדעת בסוד האמונה, (שהיא מלכות), אמר הקב"ה מכאן והלאה ראוי להם חמץ, ויאכלו אותו, כי אינו יכול עוד להזיק להם, וכל שכן ביום השבועות שנמצא לחם העליון (של ז"א), שהוא רפואה לגמרי.

ועל כן מקריבים חמץ, (שהוא יצר הרע) שישרף על המזבח, (דהיינו על ידי הקרבנות שמקריבים על המזבח), ומקריבים שתי הלחם אחרים (על ידי תנופה עמהם) יחד, (אחרים פירושו חוץ מן הקרבנות, והחמץ (שהוא היצר הרע) נשרף באש המזבח, (על ידי הקרבנות), ואינו יכול לשלוט ולהזיק לישראל. ומשום זה ישראל הקדושים מתדבקים בו בהקב"ה ביום הזה ברפואה של התורה, ואם היו שומרים ישראל ב' מיני לחם אלו, (דהיינו מצה, ולחם העליון של ז"א), לא היו באים בדין לעולם... (תצוה עב, ועיין שם עוד)

עוד פתח ואמר, מזמור שירו לה' שיר חדש, שיר חדש נקרא, (אותו השיר שהאילנות אומרים בשעת לקיטת הפירות כנ"ל), משום זה  כתוב), בהקריבכם מנחה חדשה. שם, (בעומר) מנחת קנאות,  דהיינו מנחת שעורים), כאן, מנחה חידש, כי חדוש הכלה כאן, (כי המלכות נבנית מחדש מספירותיו של ז"א), שהוא קשר הכלה למעלה ולמטה, (דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, ומחזה ולמטה קשר האמונה, ועל כן יעקב השלם (שהוא ז"א), נתעטר בעטרותיו, והתורה ניתנה.

וכשהגיעו הבכורים אל הכהן, היה צריך האדם לומר ולפרש הדברים על אותו אילן שבארץ, הנשלם כעין של מעלה, (שהוא ז"א), בי"ב תחומין (שה"ס י"ב גבולי אלכסון, שהם חו"ג תו"מ שבכל אחד ג' קוין), ובע' ענפים (של השם ע"ב, שה"ס ע' סנהדרין וב' עדים). ושלבן הארמי רצה לאבד אותו, שהעולם נפגם בשבילו, והקב"ה הציל העולם ונתעטר בבניו, (דהיינו בנשמות ישראל), כמו שהעמדנו, כי באילן ההוא, (שהוא ז"א), כל קשר האמונה, (שהיא המלכות), תלוי בו. ועל כן נקראת (המלכות אז) מנחה חדשה, מהו הטעם, הוא משום ששמחת העליונים והתחתונים הוא, ושמחת הלבנה, (שהיא המלכות), ובכל זמן חדוש הלבנה, (שהיא המלכות), הוא קשר האמונה (בז"א), ושמחה שלה. (אמור קנ, ועיין שם עוד)

תא חזי מה כתוב, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', סלת תהיינה חמץ תאפינה, מה השינוי שבכאן מביאים חמץ. אלא משום שהכל אחוזים בו באילן, (שהוא ז"א בעת היותו בכל השלמות, בחג השבועות), כי באילן נאחזים ענפים, באילן נאחזים עלים, (שהם) קליפות, ודינים מרובים בכל הצדדים, (שהוא ממתיק אותם), הכל נמצא בו, כי אילן הזה מכפר על יצר הרע, שהוא במקום דירתו באדם, (ועל כן מביאים ביום הזה חמץ, הרומז, שאף על פי שנאחזים בו קליפות, על כל זה נמתקים ואין חשש אחיזה). (שם קנז, ועיין שם עוד)

המצוה שלאחר זו, היא להקריב שתי הלחם, והרי העמדנו, אשר שתי הלחם הוא סוד ב' השכינות שלמעלה, (שהיא בינה), ושלמטה, (שהיא מלכות), ומתחברות יחד, (והתחתונים המקבלים מן המלכות, הם כמו שמקבלים מן הבינה, כי מחוסרות הן). וכנגדן הן שתי הלחם שבשבת, (דהיינו לחם משנה), שהוא מזון כפול, מלמעלה ומלמטה, (דהיינו מבינה וממלכות). ועל כן כתוב שני העמר לאחד, (הרומז גם כן לבינה ומלכות) לאחד ודאי, שמתיחדות למקום אחד, דהיינו לאותו שנקרא אחד, ומי הוא, הוא הקול קול יעקב, (דהיינו ז"א), שהוא יורש למעלה ולמטה, (שהם בינה ומלכות, דהיינו) ב' לחם יחד. והוא משום ששבת הוא סוד שלמעלה ולמטה (ביחד, אשר מלכות עולה אז ומלבשת את הבינה והן מחוברות יחד) והכל (ביחד) נקרא שבת, (דהיינו) שתי הלחם...

ובשבועות שהוא מתן תורה, שניתנו ב' לוחות התורה, (שהוא סוד בינה ומלכות), מצד עץ החיים, (שהוא ז"א), צריך להקריב אצלם שתי הלחם, שהוא סוד ה' ה', (דהיינו בינה ומלכות, ב' ההין דשם הוי"ה), כי הן לחם של תורה, (שהיא ז"א), שנאמר בה לכו לחמו בלחמי, והן ה' ה' מן המוציא לחם מן הארץ, (כי ארץ ה"ס ה' תחתונה שהיא מלכות, וה' של המוציא ה"ס ה' ראשונה שהיא בינה).

וזה, (דהיינו שתי הלחם), הוא מאכל אדם, שהוא יוד הא ואו הא, (שבגימטריא אדם, דהיינו ז"א, שכולל ב' ההין, וזה שאמר) זאת התורה אדם, (רומז שהתורה שה"ס ז"א ה"ס הויה סמ"ה שבגימטריא אדם... (שם קפב, ועיין שם עוד)

ספרא:

והקרבתם מנחה חדשה לה', שתהא חדשה לכל המנחות, אין לי אלא מנחת חטים, מנחת שעורים מנין, כשהוא אומר וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, אם אינו עניין למנחת חטים תנהו עניין למנחת שעורים. (אמור פרק יב)

ממושבותיכם ולא מחוצה לארץ, ממושבותיכם, אף מן העליה, תביאו, מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה, מה זה עשרון לחלה, אף מה שאתה מביא ממקום אחר עשרון לחלה, או מה אילו שני עשרונות אף הללו שני עשרונות תלמוד לומר תהיינה, אלו שני עשרונות ואין הללו שני עשרונות.

לחם תנופה שתים שיהו שוות, שני עשרונים שיהו שוות, סולת תהיינה חמץ תאפינה שאין בודה להם מתוכן ומחמצן דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר אף היא אינה מן המובחר, אלא מביא את השאור ונותנו לתוך המידה וממלא את המידה, אמר לו אף היא היתה חסירה או יתירה...

והקרבתם על הלחם, חובה ללחם, והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה, כבשים אף על פי שאין לחם, דברי רבי טרפון, אם כן למה נאמר לחם, מלמד שלא נתחייבו כבשים עד שנתחייבו בלחם...

ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים, שתהיה זביחתן לשם שלמים... אמר רבי שמעון על מה שני כבשי עצרת מכפרים, על טומאת מקדש וקדשיו, אם כיפר הראשון על מה השני בא ומכפר, על טומאה שאירעה בין זה לזה... והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה', יכול יהיה הלחם מלמטן, כשהוא אומר על שני כבשים, אדין הדבר צריך, מה מצינו בכל מקום הלחם מלמעלן אף כאן הלחם מלמעלן. רבי יוסי בן משולם אומר כבשים על גבי הלחם...

קודש לה' לכהן, לחם אף פי שאין כבשים, דברי רבי, שמעון בן ננס לא כי אלא כבשים אף על פי שאין לחם... (שם פרק יג)

תלמוד בבלי:

...שהרי שתי הלחם חובת היום הן, ולא למדן ר"א אלא מגזירה שוה, דתניא ר' אליעזר אומר מניין למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת, נאמרה הבאה בעומר ונאמרה הבאה בשתי הלחם... מופני, דאי לא מופני איכא למיפרך, מה לעומר שכן אם מצא קצור קוצר, תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר... (שבת קלא א)

תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא... ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. (ראש השנה טז א)

...ועל אותה שנה שנינו מעשה ובא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת אין סוכר. (סוטה מט ב)

שני כבשי עצרת מעכבין זה את זה... הויה (תהיה הוי עיכובא)... (מנחות כז א)

הפר והאילים והכבשים והשעיר אין מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן, הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, דברי ר"ע, אמר ר"ש בן ננס לא כי אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים, שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם, אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, וכל האמור בתורת כהנים אין קרב במדבר, משבאו לארץ קרבו אלו ואלו, מפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם, מפני שהכבשים מתירין את עצמן, ולא הלחם בלא כבשים שאין לו מי יתירנו... (שם מה ב, וראה שם עוד)

תנו רבנן כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, כיצד, שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם, שחטן שלא לשמן זרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם, שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי, רבי אלעזר בר' שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן וירוק דמן לשמן... ורבי אלעזר בר' שמעון הכתיב זבח, ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן הכל מודים שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה... בעא מיניה ר' שמואל בר רב יצחק מר' חייא בר אבא כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה, אליבא דמאן, אי אליבא דר' אלעזר בר' שמעון, האמר זריקה היא דמקדשא, אי אליבא דרבי בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתר הוא, אלא אליבא דהאי תנא, דתני אבוה דר' ירמיה בר אבא, שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן, ר' אליעזר אומר אין בלחם משום פיגול, רבי עקיבא אומר יש בלחם משום פיגול... (מנחות מז א, וראה שם עוד)

...היא, להוציא שתי הלחם שלא יטענו לא שמן ולא לבונה... (שם נט א)

אלו טעונות תנופה ואין טעונות הגשה... שתי הלחם ושני כבשי עצרת, כיצד הוא עושה, נותן שתי הלחם על גבי שני כבשים, ומניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר אשר הונף ואשר הורם, תנופה היתה במזרח והגשה במערב, תנופות קודמות להגשות... תנו רבנן, והניף הכהן אותם על לחם הביכורים, יכול יניח כבשים על גבי הלחם, תלמוד לומר על שני כבשים, אי על שני כבשים יכול לחם על גבי כבשים, תלמוד לומר על לחם הביכורים, נישתקל הכתוב ואיני יודע אם לחם על גבי כבשים ואם כבשים על גבי לחם, מה מצינו בכל מקום לחם למעלה ואף כאן לחם למעלה. היכא, אמר רב פפא במילואים. רבי יוסי בן המשולם אומר כבשים למעלה, ומה אני מקים על שני כבשים, להוציא שבעה. חנינא בן חכינאי אומר מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, ונמצא מקיים שני מקראות הללו, לחם על גבי כבשים וכבשים על גבי הלחם. אמר רבי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים עושין כן, אלא מניח זה בצד זה ומניף... (שם סא א)

העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש... בעי רמי בר חמא שתי הלחם מהו שיתירו שלא כסדרן, היכי דמי, כגון דזרעינהו בין העומר לשתי הלחם, וחליף עלייהו שתי הלחם ועומר, מאי, כסדרן שריין שלא כסדרן לא שריין או דלמא שלא כסדרן נמי שריין... (שם סח ב)

...והתניא כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם, אלא בשחיטה, כיצד, שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם, שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם, שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן, אמר רב נחמן בר יצחק הוקבעו ולא הוקבעו קא אמר. (שם עב ב)

כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ, וכולן אינן באין אלא מן המובחר... מתניתין דלא כי האי תנא, דתניא עומר הבא מן הישן כשר, שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, אלא שחיסר מצווה... שתי הלחם דכתיב ממושבותיכם תביאו ולא מן חוצה לארץ, ממושבותיכם ואפילו מן העלייה... והכתיב ראשית, למצוה, הכתיב חדשה, האי מיבעי ליה לכדתניא, רבי נתן ור' עקיבא אמרו שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, ומה אני מקיים חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות... (שם פג ב)

שתי הלחם נילושות אחת אחת ונאפות אחת אחת, לחם הפנים נילושות אחת אחת ונאפות שתים שתים ובדפוס היה עושה אותן כשהוא רודן נותן לדפוס כדי שלא יתקלקלו. מנא הני מילי, דתנו רבנן שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנילושות אחת אחת, מנין שאף שתי הלחם כך, תלמוד לומר יהיה, ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר ושמת אותם, יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר אתם...

תנו רבנן ושמת אותם בדפוס, שלשה דפוסין הם, נותנה לדפוס ועדיין היא בצק, וכמין דפוס היה לה בתנור, וכשהוא רודה נותנה בדפוס כדי שלא תתקלקל, ולהדרה לדפוס קמא, כיון דאפי לה נפחה. (שם צד א)

אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת, רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים, רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פאגי (בכל ירושלים)... (שם צה ב)

שתי הלחם נאכלות אין פחות משנים ולא יותר על שלשה, כיצד נאפות מערב יום טוב נאכלות ביום טוב לשנים, חל יום טוב להיות אחר השבת נאכלות לשלשה. (שם ק ב)

שתי הלחם מועלין בהן משהוקדשו, קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים (ובלינה) ולישחוט עליהן את הזבח, נזרק דמן של כבשים חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, ואין בהן מעילה... (מעילה ט א)

רש"י:

וביום הבכורים - חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים, על שם שתי הלחם שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש. (במדבר כח כו)

רמב"ן:

חמץ תאפינה - צוה הכתוב שתהיינה חמץ לפי שהם תודה לשם, כי חקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ. ואולי אסור החמץ מפני שירמזו אל מדת הדין, כי נקרא חמץ כאשר יקרא היין אשר יקהה חומץ יין וחומץ שכר, והלשון נגזר מלשון מעוול וחומץ, כי נגזל מהם טעמם, ולא יאכלו וכן כי יתחמץ לבבי, יכעוס ויאבד טעמו ממנו. ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים... והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תורה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין. וזה סוד מה שאמרו רבותינו כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו', כי בו מצה וחמץ כענין בעולם הבא. (ויקרא כג יז)

משנה תורה:

ביום חמשים מספירת העומר, הוא חג השבועות, והוא עצרת, וביום הזה מקריבין מוסף כמו מוסף ראש חדש, שני פרים ואיל ושבעה כבשים כולם עולות ושעיר חטאת. ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש הפקודים, והם מוסף היום, ועוד מביאין יתר על המוסף ביום הזה מנחה חדשה שתי הלחם, ומקריבין עם הלחם פר ושני אילים ושבעה כבשים, הכל עולות, ושעיר חטאת, ושני כבשים זבח שלמים, ואלו הן הקרבנות האמורות בחומש ויקרא, נמצא הקרב ביום זה יתר על שני התמידין שלשה פרים ושלשה אילים וארבעה עשר כבשים, הכל עשרים בהמה עולות, ושני שעירי חטאות נאכלים, ושני כבשים שלמים נאכלים.

שתי הלחם אינן באין אלא מן הארץ ומן החדש, שנאמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. לא מצאו מן החדש יביאו מן העליה. חטים שירדו בעבים יש בהם ספק אם אני קורא בהם ממושבותיכם או אינם ממושבותיכם, לפיכך לא יביא, ואם הביא כשר. וכיצד היו עושים, מביאים שלש סאין חטים חדשות ושפין אותן ובועטין בהם כדרך כל המנחות וטוחנין אותן סולת ומניפין מהן שני עשרונות מנופה בשתים עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, וחייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.

שתי הלחם שהן מן החדש צריכין לבוא עשרון מכל סאה ומחצה ומנפין אותן בשתים עשרה נפה, ולחם הפנים שהוא בא מן הישן די לו באחת עשרה. והוא בא עשרון מכל סאה, אבל העומר שהוא בא מן השעורים חדשות אינו בא מן המובחר אלא משלש סאין ובשלש עשרה נפה. וכולן אם רבה במדת הסאין שבאין מהן או מיעט כשר.

ולוקחין שני העשרונות ולשין אותן אחת אחת ואופין אותן אחת אחת. ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות. ואין עשייתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שבת, אלא אופין אותן מערב יום טוב, שנאמר, "הוא לבדו יעשה לכם", לכם ולא לגבוה. היה ערב יום טוב שבת אופין אותן מערב שבת ונאכלות בשלישי לאפייתן, שהוא יום טוב, והרי מפורש בתורה שהם חמץ, וכיצד עושה, מביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך העשרון, וממלא העשרון סולת ומחמצו באותו השאור.

ומרובעות הן, אורך כל חלה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים וגובהה ארבע אצבעות.

כיצד הנפת הלחם עם שני הכבשים, מביא שני הכבשים ומניפם בעודן חיים, שנאמר והניף הכהן אותם תנופה, ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא, ואחר כך שוחטין אותן ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחן בצד שתי הלחם ומניח שתי ידיו מלמטן ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואם הניפן אחד אחד יצא, ואחר כך מקטיר אימורי שני הכבשים ושאר הבשר נאכל לכהנים, וכן שתי החלות נוטל כהן גדול אחת מהן, והשניה מתחלקת לכל המשמרות, ושתיהן נאכלות אותו היום וחצי הלילה כבשר קדשי קדשים.

שחט שני כבשים על ארבע חלות, אם אמר יקדשו שתים מתוך ארבע מושך שתים מהן ומניפן, והשאר פודין אותן בפנים ונאכלין בחוץ כשאר החולין, ואם לא התנה לא קדש הלחם. שחט ארבע כבשים על שתי חלות, מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן, ומניף השנים הנשארים הכשרים עם שתי הלחם.

שתי החלות מעכבות זו את זו, ושני הכבשים מעכבין זה את זה, מת אחד משניהם, או ברח, או נעשה טריפה יקח זוג לשני, שחט אחד לשמו יקח לו זוג.

שתי הלחם מעכבין את הכבשים, ושני הכבשים אינן מעכבים את הלחם, ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה, ואם אבד הלחם יאבדו הכבשים, ואם אבדו כבשים יאבדו הלחם ויביאו לחם אחר וכבשים אחרים.

שתי הלחם הבאות בפני עצמן בלא כבשים כיצד עושין בהן, יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה, גזרה שמא ימצאו כבשים לשנה הבאה ויביאו לחם בלא כבשים. הפר ושני האילים ושבעת הכבשים והשעיר הבאים ביום זה בגלל הלחם, אינן מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן... (תמידין ומוספין ח א והלאה)

שתי הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה שהוסיף במדתן או חסר כל שהוא פסולות. (פסולי המוקדשין יב א)

עקדה:

...ובאו שתי הלחם לרמוז על השלמות שהיא על ידי ב' תורות שבכתב ושבעל פה, והמדרגה העליונה נרמזת בלחם הפנים, הרומז לתורה האלקית ומערכותיה, שהשגתה כבדה, וכן אפייתם מלאכה נפלאה, כביומא ל"ח. ולהיות ג' קרבנות אלו במהלך התכלית אמרו באבות ה' שהיה נס שלא נמצא פסול בעומר בב' הלחם ובלחם הפנים... (ויקרא כג יז, שער סז)

ספורנו:

חמץ תאפינה בכורים - העומר היה בכורי שעורים, ואלה היו בכורי קציר חטים, ועל שמם נקרא החג יום הבכורים, כאמרו "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה". ואמר לה' - כי בהם הותר החדש לקרבן, ובהיות זה כענין הודאה על שבועות חקות הקציר שבהם היתה סכנת התבואה היו שתי הלחם חמץ קרבות עם כבשי שלמים, כמו שהיה הענין בשלמי תודה על חלות לחם חמץ. (ויקרא כג יז)

אלשיך:

לחם תנופה שתים - נגד ב' דברות ששמעו בעצמם, חמץ תאפינה - על שעברו עליהם והחמיצו אותם, כלל הדבר אם אינם שמחים ביום זה הוא מצד עצמם, ויניפו הלחם והכבשים לד' רוחות ולמעלה ולמטה להשקיט כוחות ורוחות מקטרגים עליהם שנבראו בחטאם... (שם)

מהר"ל:

...אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע, ולכך ביום מתן תורה היו מביאים ב' הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה, ומצד התורה נמצא יצר הרע, ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו. עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה, ולכך המצוה להקריב החמץ ביום מתן תורה. ועוד רמז בזה מה שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ, וזהו עיקר הטעם, אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה, ולא כמו שאר קרבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השי"ת, אבל ביום מתן תורה, שהתורה שומרת מן היצר הרע עד שאינו מושל באדם, אין הרחקה אליו, ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. (תפארת ישראל פרק כה)

...ומזה הטעם עצמו היו שתי הלחם חמץ בעצרת שהוא יום חמשים, כי הקרבה זאת מגיעה עד שער החמשים, ולפיכך בשאר ימים אסרה תורה חמץ משום שאין הקרבת החמץ רק מצד שער החמשים, ולכך קרבן תודה מפני שהקרבה הזאת מגיעה אל שער החמשים, כי כך ענין התודה, כמו שהתבאר למעלה שהשי"ת אחד ואליו הכל, ועל זה באה התודה, והוא ית' אחד מצד שער החמשים, שהרי אמרו ז"ל (נדרים ל"ח א') חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר (תהלים ח') "ותחסרהו מעט מאלקים", אם כן שער החמשים הוא אל השי"ת לבדו, ולפיכך כתיב "זובח תודה יכבדנני" בנ' יתירה, שמגיע זביחה זאת עד שער החמשים, והוא מכבד השי"ת בעולם הזה ובעולם הבא, לכן ביום חמשים שהוא עצרת, אז יש להקריב חמץ, כי שתי הלחם היו של חמץ, כי מצד שער החמשים נמצא החמץ בעולם, כי אין העולם יש לו מדרגה העליונה הזאת. והנה החסרון בעולם מצד יום החמשים, ולכך ביום החמשים שהוא עצרת קרבן שתי הלחם שהם חמץ, כי מצד מעלת יום זה נמצא החמץ בעולם שהוא החסרון, וזה שרמזו ז"ל בחכמתם העמוקה במסכת סוכה (נ' ב'), כי היצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים יותר מכולם, כי השער העליון הוא שער החכמה העליונה אשר הוא בחסרון בעולם הזה, ולפיכך היו שתי הלחם של חטים, כמו שאמרו בהוריות (י' ב') כי פת חטים יפה לתלמוד, ולפיכך היו של חטים והיו חמץ, ואילו העומר שהיו מביאין ביום ראשון לספירה, והוא כנגד שער ה' שנמצא בלא חסרון כלל בעולם, ולכך היה מצה. ואלו דברים הם סתרי תורה ואין לפרש יותר. (דרשה לשבת הגדול)

הביאו שתי הלחם כדי שיתברכו לכם פירות האילן. אף על גב דלאו החטים מן פירות האילן, פירש רש"י כי ר"י לטעמיה, דאית ליה (סנהדרין ע' ב') עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היתה, ונקרא עץ. ונראה לומר דהכי פירושו, לפי ששני מינים הם, והיינו תבואה גדול הארץ, ופרי האילן שהוא גדל מן הארץ ופרי העץ אין קרוב לארץ כמו התבואה. וצוה השי"ת להביא העומר והוא מן השעורים, והוא קרוב לאדמה, שהרי הוא מאכל בהמה, והוא קרוב לחומר האדמה יותר, כדי שיתברך לכם התבואה, ומין שהוא יותר רחוק מן טבע האדמה וקרוב לפירות האילן והוא חטים, כדי שיתברך לכם פירות הארץ... ואף על גב דאין החטים ממין פירות האילן, הרי הוא ראשית להם, כמו השעורים לתבואה, שגם השעורים יש חלוק בין השעורים לשאר תבואה, מפני שהשעורים הוא מאכל בהמה, אלא מפני שהוא ראשית, צותה התורה להביא גם כן חטים... שאתה תראה כי הוא דומה לפירות האילן, כי זמן קציר חטים בשבועות, והוא זמן פירות האילן, וכן אתה רואה גם כן כי החטים הוא במובחר מכל תבואת האדמה, ורחוק מטבע האדמה יותר מכל, לכך הוא סמוך לפירות האילן... והוא ידוע למשכילים, כי בגן עדן אשר הוא אדם, היה החטים בעץ והם באדמה כמו שאר פרי האדמה... ומזה הטעם מקריבים שתי הלחם בעצרת שבו נתנה התורה והיא החכמה, והעולם נדון על פי העץ, ונאמר בתורה "כי עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג'), ועל שם זה נדון בשבועות על פי העץ. (חידושי אגדות ראש השנה טז א)

רש"ר הירש:

תביאו לחם - לדעת ר' עקיבא הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, שתי הלחם הם עיקר, אולי יתבאר על פי זה הדגש החריג שבאות אל"ף של תביאו, להדגיש את ענין הבאת שתי הלחם, כי הללו שונות משאר כל המנחות הבאות עם קרבנות, כי הלחם הוא המרכז, ושאר הקרבנות נלוים אליו. (ויקרא כג יז, וראה שם עוד לפסוק יח)

העמק דבר:

תביאו לחם תנופה - משמע שיביאו לבית המקדש לחם אפוי במושבותיכם, ובאמת אינו כן, כדתנן דאפיתן בפנים, ואין מביאין אלא סולת, משום הכי הדגיש האל"ף של תביאו, כדי לפרש תביאו על ההקרבה, והבאה חזקה היא, והיה ראוי לכתוב תקריבו לחם, אלא משום שאין הלחם קרב כלל... (ויקרא כג יז)

שבעת כבשים וגו' יהיו עולה - שינה הכתוב כאן שהקדים כבשים לפר ואילים... אבל לפי הפשט מרומז בזה תכלית קרבנות הללו, שלא כתכלית הכבשים תכלית הפר והאילים, דעיקר שתי הלחם בא לרצות ולהביא ברכה בקציר, כמו שביארנו בענין תנופה, דכתיב "לרצונכם", והקב"ה קבע מין כבש לתכלית שפע פרנסה, כמו כבשי התמיד, וכן בשתי הלחם הכבשים לעולה הוא לזה התכלית, אבל הפר והאילים באין לדורון בשעת הבאת הכבשים והלחם, ומשום הכי הקדים הכבשים, וסיים המקרא דפר והאילים יהיו עולה לה', היינו לדורון, ומשום הכי כתיב תמימים אחר כבשים, אף על גב דגם פר ואילים המה תמימים... (שם שם יח)

...והנה היה בעצרת שלמים ולחם חמץ בשביל לעצור רוחות רעות וטללים רעים לקציר השנה, כמו שהיה בסכות כל יחיד מביא תודה שהוא שלמים עם לחם חמץ, כמו שביארנו לעיל שהיה מנהגם כך לפני הגשם. אלא דשם היה כל יחיד מביא בפני עצמו, משום שהגשם היה בא לכל אחד לפי זכותו, אבל רוחות וטללים היה בשביל צבור, משום הכי היה קרבן צבור. (שם שם כ)