(ראה גם: קרבן-שלמים)
וזאת תורת זבח השלמים, אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודה שלמיו. והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה. ובשר זבח תודה שלמיו ביום קרבנו יאכל, לא יניח ממנו עד בקר. (ויקרא ז יא)
ר' אחא אמר, כתוב אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה, מה הוא אומר, (למה צריכים להקריב עליו חלות מצות וגו'), הוא כמו שאמר והתוודה אשר חטא עליה, עליה הוא בדיוק, (דהיינו על שחטא ופגם במלכות, אף כאן התודה באה על מה שפגם במלכות, כי התודה באה על הצלה מיסורין, דהיינו הד' שצריכים להודות, ואין יסורין בלא עון, ונמצא שכל תודה באה על עון, אבל העון הזה פוגם רק במלכות כמו בקרבן האשם, שכתוב שם עליה כנ"ל). ועל כן צריך להביא חלות מצות וגו', וחלות מצות הרי העמדנו (מה הן) ועל מה הן באות, (אשר חלות מצות, הן בחינות מלכות, והן באות על פגם המלכות), מצת וחלת, כתובים חסרים ו', שהוא משום שחטא עליה (על המלכות, ועל כן הו' שהיא ת"ת אינה מאירה בה).
תני רבי חייא, כתוב, על זבח תודת שלמיו, זהו שלמות הכל, שלמיו היינו שנים, תודה, נודעת (מה היא), א"ל ר' יהודה תודה ידועה, (שהיא מלכות), שלמיו מה הם שנים (שאתה אומר), אמר לו שהם שתי ווין ו"ו (שהם ת"ת ויסוד), דהיינו שלמיו, שיורה שלום הכל.
א"ר יצחק תודת שלמיו (פירושו) שמטיל שלום בכל ומעורר רחמים בכל העולמות. תודת שלמיו, ר' יוסי אומר זה שאמר ר' חייא יפה הוא, שכנסת ישראל, (שהיא המלכות), מתברכת מאלו שנים, (שהם ת"ת ויסוד), שהם שלום הכל, ר' יוסי אומר, לחם חמץ הרי ידוע, (שיורה על אחיזת החיצונים), ולמדנו, כמו שהיה החטא (שנתן אחיזה לחיצונים בחטאו), כך הוא מקריב באופן הזה ממש, (ועל כן מביא לחם חמץ). (ויקרא קצג, ועיין שם עוד)
ועוד, שלשה עשרונים (הם ג' פעמים י' י' י' שיש בהויה במילוי ס"ג), והם המצוה שלאחר זו, להפריש תודה, ורבנן בעלי המשנה העמידו, שהתודה היא עשרים עשרונים, ומתחלקים עשרה עשרונים לחמץ ועשרה למצה. ומעשרה של מצה עושים ל' מצות, ומעשר של חמץ עושים י' חלות, וזה הוא סולת חלות מצות בלולות בשמן, מן י' עשרונים (שהם י' אותיות דהוי"ה במילוי ס"ג), שהם יוד הי ואו הי, היו עושים ל' מצות, שהם י' י' י' (שיש בהוי"ה דס"ג שבגימטריא ל', שה"ס שלשה עשרונים כנ"ל, שם הזה, (הוי"ה במילוי ס"ג) פעם הוא לימין ופעם הוא בשמאל, ופעם הוא באמצע, דהיינו רחמים מכל צד הן לימין והן לשמאל, (כי קו האמצעי כולל ימין ושמאל)... (קרח נה, ועיין שם עוד)
ודאי כל הקרבנות אינן באים אלא לכפרה, כל קרבן וקרבן מכפר על כל אבר ואבר של האדם כפי החטא שחטא באותו אבר. על טפות המוח, (דהיינו החטא של מוציא זרע לבטלה מביא) עוגות מצות כי לא חמץ, דהיינו אם זרק טפות ראשונות, מטרם שהחמיצו במקום שאינו שלו, (דהיינו בלי נקבה אסורה שבה מחמיצים הטפות), ועל אלו שהחמיצו שזרק אותם במקום שאינו צריך, (דהיינו בנקבה האסורה לו, ששם מחמיצים הטפות), הוא צריך להביא עליהם לחם חמץ, ואלו לחמי תודה כך היו, מהם חמץ ומהם מצה. (פנחס תשצז)
תורת זבח השלמים, אם על תודה, מלמד שהתודה נשחטת לשום תודה ולשום שלמים, יכול אף שלמים יהיו נשחטים לשום שלמים ולשום תודה, תלמוד לומר זאת. תורת זבח שלמים אם על תודה, מה שלמים טעונה סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק, אף תודה תטעון סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק, דברי ר' ישמעאל, אמרו לו מפני שיצאת לידון בדבר החדש יכול אין לה אלא חידושה, תלמוד לומר תורת זבח השלמים אם על תודה, מה שלמים טעונים סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק, אף תודה טעונה סמיכה ותנופה וחזה ושוק... מה שלמים באים מן המעשר אף תודה באה מן המעשר... לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין. מניין ללחם שמביא מן המעשר, תלמוד לומר אשר יקריב... יכול יביא מחיטי מעשר שני, תלמוד לומר שלמים אשר יקריב, מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר, אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר... (צו פרשה ה)
מהו תודה יקריב, מניין אתה אומר המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהם עומדות מניין שיביא איזו מהם שירצה ויביא עמה לחם, ושנייה יביא בלא לחם, תלמוד לומר תודה יקריב... ומניין לרבות את הולדות ואת התמורות, תלמוד לומר אם על תודה, יכול יהיו כולן טעונות לחם, תלמוד לומר התודה, התודה טעונה לחם ואין ולדה טעונה לחם ולא חילופה ולא תמורתה טעונה לחם...
והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, מה תלמוד לומר בשמן בשמן שני פעמים, אמר רבי עקיבא אילו נאמר בשמן אחד, הייתי אומר הרי היא ככל המנחות ללוג, כשהוא אומר בשמן ריבה, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. מיעטו לחצי לוג, יכול ישליש לחצי לוג שלשת מינים לחלות ולרקיקים ולרבוכה, תלמוד לומר סולת מורבכת חלות בלולות בשמן, ריבה, ואין ריבוי אחר מיעוט אלא לרבות. כיצד הוא עושה, נותן רביעית לרבוכה, ורביעית לשני מינים, מחצה לחלות ומחצה לרקיקים. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון מושח את הרקיקים כמין כי, ומחזר את השאר לחלות, אמר לו רבי אלעזר בן עזריה לר' עקיבא, אפילו אתה אומר כל היום כולו בשמן למעט בשמן לרבות איני שומע לך, אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני.
סולת מורבכת, למדנו לרבוכה שהיא סולת, מניין לכולם שיהו סולת, תלמוד לומר סולת חלות, מח חלות האמורות סולת, אף חלות האמורות בכולן סולת...
על חלות לחם חמץ, כנגד חמץ יביא מצה, מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה עשרה עשרונות. על חלת לחם חמץ, מלמד שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור. והקריב קרבנו על זבח, מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהא שחיטתם לשום תודה, מיכן אמרו שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה הלחם מקודש, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אין הלחם מקודש. (שם פרק יא)
והקריב ממנו, מן המחובר, אחד, שלא יטול פרוס, מכל קרבן, שיהו כל הקרבנות שוים, שלא יטול מן הקרבן על חבירו. תרומה לה', איני יודע כמה, הריני דן, נאמר כאן תרומה ונאמר תרומה בתרומת מעשר, מה תרומת מעשר אחד מעשרה, אף כאן אחד מעשרה... למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה, אבל איני יודע מכמה היא חלה, הריני דן, נאמר כאן לחם חמץ, ונאמר להלן חמץ בשתי הלחם, מה לחמץ האמור בשתי הלחם עשרון לחלה, אף לחם חמץ האמור כאן עשרון לחלה... למדנו לחמץ שהיא עשרה עשרונות, ומניין למצה שהיא עשרה עשרונות, תלמוד לומר על חלת לחם חמץ, כנגד חמץ הביא מצה, מה חמץ עשרה עשרונים, אף מצה עשרה עשרונים... נמצאו ג' עשרונים ושליש קרבן אחד לכל מין, ונמצאו שליש עשרון, ונמצאו לחמה של תודה ארבעים חלות, נוטל אחד מהם מכל מין הרי ארבע חלות, ונותן לכהן, והכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה, והשאר יהיה נאכל לבעלים. (שם פרשה ז)
ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל, הרי זה בא ללמד על הנאכלין ליום אחד שאכילתם ליום אחד, ואין לי אלא תודה, מנין לרבות את הלחם, תלמוד לומר קרבנו, מנין לרבות הוולדות והתמורות, תלמוד לומר ובשר, מניין לרבות חטאת ואשם, תלמוד לומר זבח, מניין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח, תלמוד לומר שלמיו... (שם פרק יב)
והרי תודה דליתה בטעות וליתה בזה אחר זה, ואיתמר תודה שנשחטה על שמונים חלות, חזקיה אמר קדשו עלה מ' מתוך שמונים, ר' יוחנן אמר לא קדשו עלה מ' מתוך שמונים, הא איתמר עלה, אמר ר' זירא הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשי, לא יקדשו ארבעים אלא אם כן קדשו שמונים כולי עלמא לא פליגי דלא קדשו, כי פליגי בסתמא, מר סבר לאחריות קא מכוין ועל תנאי אייתינהו, ומר סבר לקרבן גדול קא מכוין. (עירובין נ א)
ועוד אמר רבי יהודה שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גב האיצטבא כל זמן שמונחות כל העם אוכלין, ניטלה אחת תולין... אמאי פסולות, אמר רבי חנינא מתוך שהיו מרובות נפסלות בלינה, דתניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה, פשיטא, אמר רב אדא בר אהבה הכא בי"ד עסקינן, וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפסול, וכולי עלמא בשלשה עשר מייתי להו, ומתוך שהן מרובות נפסלות בלינה. משום ר' ינאי אמרו כשירות היו, ואלא אמאי קרי להו פסולות שלא נשחט עליהן הזבח, ונשחוט, שאבד הזבח, ונייתי זבח אחר ונשחוט, דאמר זו תודה וזו לחמה, וכדרבה דאמר רבה אבד הלחם מביא לחם אחר, אבדה תודה אין מביא תודה אחרת, מאי טעמא לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם, וניפרקינהו ונפקינהו לחולין, אלא לעולם שנשחט עליהן הזבח, ונשפך הדם... (פסחים יג ב)
חלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו אין יוצא בהן (מצות מצה), למכור בשוק יוצאין בהן. (שם לה א)
חלות תודה וגו', מנא הני מילי, אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח, רב יוסף אמר אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו, מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה... (שם לח א, וראה שם עוד)
וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן בארבע חלות יצא, והכתיב ארבעים, למצוה, והא בעי למשקל תרומה, וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה, והתנן אחד מכל קרבן, שלא יטול מקרבן על חבירו, וכי תימא דשקיל פרוסה מכל חד וחד, והתנן אחד, שלא יטול פרוסה, אלא דאפרשינהו בלישא דשקיל חדא מחמץ וחדא מן חלות וחדא מן רקיקים וחדא מן רבוכה... (נדרים יב ב)
אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה ואינו גובה מלחמה, לחם פשיטא, סיפא אצטריך ליה, ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם, הא נמי פשיטא, מהו דתימא כיון דלחם הכשירא דזבח הוא, לימא ליה את אכלת בשר ואנא אייתי לחם, קא משמע לן דלחם חיובא דבעלים הוא. (בבא קמא יג ב)
...דתניא ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו וגו', אבא חנין אמר משום ר' אליעזר בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה, שלמים שנשחטו לשם תודה פסולים, ומה הפרש בין זה לזה, תודה קרויה שלמים ואין שלמים קרויין תודה, שלמים לשם תודה פסולה, הא תודה לשם תודה כשרה, מאו לאו דחבריה, לא דידיה... (זבחים ז א)
...אשם קודם לתודה ואיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים, תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים מפני שהן נאכלין ליום אחד וטעונין לחם... (שם פט א)
בעי רבי יוחנן פיגל בלחמי תודה מהו, במנחת מאפה מהו, תנא ליה רב תחליפא ממערבא, וכן אתה אומר בלחמי תודה וכן אתה אומר במנחת מאפה. (מנחות יד ב)
ורמינהי, עד שלא שחטה נפרס לחמה יביא לחם אחר ושוחט, מששחטה נפרס לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא והלחם פסול, נזרק הדם תורם מן השלם על הפרוס, עד שלא שחטה יצא לחמה מכניסה ושוחט, מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא והלחם פסול. נזרק הדם תורם ממה שבפנים על שבחוץ, עד שלא שחטה נטמא לחמה מביא לחם אחר ושוחט, מששחטה יצא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו לא יצא והלחם פסול, נזרק הדם תורם ממה שבפנים על שבחוץ, עד שלא שחטה נטמא לחמה מביא לחם אחר ושוחט, מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וידי נדרו יצא, שהציץ מרצה על הטמא והלחם פסול, נזרק הדם תורם מן הטהור על הטמא, ואי סלקא דעתך שחיטה עושה זיקה, כיון דהוזקקו זה לזה בשחיטה איפסיל ליה לחם תיפסל נמי תודה, שאני תודה, דרחמנא קרייה שלמים, מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם... (שם מו א, וראה שם עוד)
ולד תודה ותמורתה ולדן ולד ולדן עד סוף כל הדורות הרי אלו כתודה ובלבד שאין טעונין לחם... מנא הני מילי, דתנו רבנן מהו אומר יקריבנו, מפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות, מנין שאיזהו שירצה יקריב ולחמה עמה, תלמוד לומר תודה יקריב, יכול תהא שניה טעונה לחם, תלמוד לומר יקריבנו, אחת ולא שתים... תלמוד לומר על זבח התודה, תודה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם. (תמורה יח ב)
חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה, הבשר והחלב והסולת והיין והשמן, וששה בתודה, הבשר והחלב והסולת והיין והשמן והלחם... (מעילה טו ב)
...ר' יוסה בשם רשב"ל זאת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל, לפיכך לא צריך השונה להוציאן ממושב, (מברייתא זאת שמעינן שחלות תודה נאכלו בעל ערי ישראל כשהיה המשכן בנוב ובגעון והיו הבמות מותרות)... (פסחים יז ב)
וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה', זה שאמר הכתוב זובח תודה יכבדנני (תהלים נ') זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן אלא זובח תודה, למה, חטאת באה על חטא ואשם באה על חטא, תודה אינה באה על חטא, אם על תודה יקריבנו. דבר אחר, זובח תודה יכבדנני זה עכן שזבח את יצרו מתודה, ויאמר יהושע אל עכן בני שים נא כבוד, ויען עכן אל יהושע... (ויקרא ט א)
דבר אחר זובח תודה יכבדנני, ר' הונא בשם ר' אחא יכבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני, כבוד אחר כבוד, דבר אחר זובח תודה יכבדנני, ר' ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא כבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני, כבדני בעולם הזה, יכבדני בעולם הבא. ושם דרך אלו מסלקי דרכים, דבר אחר ושם דרך אלו סופרים ומשנים שהן מלמדין את התינוקות באמונה... (שם שם ב)
ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה, הדא דכתיב (ירמיה ל"ג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צב-אות וגו' זו הודאה, מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה... (שם שם ז)
אם על תודה יקריבנו והקריב, ראה הקב"ה סולח לעונותיהם של ישראל, ראה מה היו מקריבין להקב"ה, והקריב על זבח התודה, אלא אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביא פר, מי שיש לו איל יביא איל... ומי שיש לו יונה יונה, ומי שאין לו אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו סולת ולא כלום יביא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ותאמר שהוא מקובל, אמר הקב"ה הן נשלמה פרים שפתינו, למה שאין חשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודיה, לכך נאמר אם על תודה יקריבנו. (צו ו)
וכי תזבחו זבח תודה, רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמר בשם ר' מנחם דגליל, לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל ההודיות בטלין והודיית תודה אינה בטלה לעולם, הדה הוא דכתיב (ירמיה ל"ג) קול ששון וגו' מביאין תודה בית ה', זה קרבן תודה, וכן דוד אמר (תהלים נ"ו) עלי אלקים נדריך אשלם תודות לך, תודה אין כתיב כאן אלא תודות, ההודיה וקרבן תודה. (אמור יד)
שלשה מינין יש בזבחים, שלמי תודה, נדבה, נדר, ונקרבין על ג' דברים, על לשעבר, ועל דבר העומד ועל שעתיד לבא. זבח תודה נקרב על הודיית עסק טוב שכבר בא עליו, לכן נקרא שמו תודה, שהוא מהלל ומודה ומברך את המקום על הטובות שקיבל הימנו, וקרבן תודה חביב לפני המקום, שנאמר (תהלים נ') זובח תודה יכבדנני, לפיכך אתה מוצא אותה מלאה מכל דבר בסעודה מלאה, כל מאכל יש בקרבן התודה, חלות, חלת לחם חמץ, לחם מצה, יש בה שמן ויש בה רקיקין ועוד. (פרק יט)
עלי אלקים נדריך, אשלם תודות לך, אמר ר' פנחס בשם ר' לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם גלילאה, כל התפלות לעתיד לבא בטלות, והודייה אינה בטלה, וכל הקרבנות בטלות והתודה אינה בטלה לעולם, שכן כתיב (נחמיה י"ב) ותעמודנה שתי תודות בית ה', תודת תפלה ותודת קרבן. (מזמור נו)
שלשה מינין יש בזבחים שלמי תודה, נדבה, נדר, ונקרבין על ג' דברים, על לשעבר ועל דבר העומד ועל שעתיד לבא. זבח תודה נקרב על הודיית עסק טוב שכבר בא עליו לכן נקרא שמו תודה שהוא מהלל ומודה ומברך את המקום על הטובות שקיבל הימנו. וקרבן תודה חביב לפני המקום, שנאמר זובח תודה יכבדנני (תהלים נ'), לפיכך אתה מוצא אותה מליאה מכל דבר כסעודה מליאה, כל מאכל יש בקרבן התודה, חלות, חלת לחם חמץ, לחם מצה, יש בה שמן ויש בה רקיקין... (מדרש תדשא פרק יט)
נקדמה פניו בתודה, גדול כח התודה, וכן יונה אומר ואני בקול תודה אזבחה לך. (תהלים צה, תתנב)
אם על תודה יקריבנו - אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהן צריכין להודות, שכתוב בהן (תהלים ק"ז) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר, שלמים הללו שלמי תודה הן, וטעונות לחם האמור בענין, ואינן נאכלים אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן.
והקריב על זבח התודה - ד' מיני לחם, חלות ורקיקין ורבוכה, ג' מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו', וכל מין ומין י' חלות, כך מפורש במנחות ושעורן ה' סאין ירושלמיות שהן ו' מדבריות, כ' עשרון. מורבכת - לחם חלוט ברותחין כל צרכו (ויקרא ז יב)
יקריב קרבנו על זבח - מגיד שאין הלחם קדוש קדושת הגוף ליפסל ביוצא ובטבול יום ומלצאת לחולין בפדיון עד שישחוט הזבח. (שם שם יג)
אם על תודה - טעמו שיתן תודה לשם שנמלט מצרה. חלות מצות - כרצונו, אך לא פחותים משנים, וכן רקיקי מצות. מרבכת - נבחר בפירושים בעיני שהיא מובחרת. (שם שם יב)
...ועשה עיקר להם החמץ ושאר הלחם עליו בעבור שהוא מרובה כנגד כל שאר המינין, ושינה הכתוב לומר "על זבח תודת שלמיו", למה שידרשו בו, שאין הלחם קודש קדושת הגוף עד שישחט הזבח, ושישחט עליו, כלומר על מנת שיקדש הלחם עמה... ולא הזכיר הרב בעשרים עשרונות הללו שמהן עשרה לחמץ עשרון לחלה, ועשרה למצה שלש חלות לעשרון, דרשו כן מן הכתוב הזה על חלות לחם חמץ, כנגד חמץ הבא מצה, נמצאו עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה... (שם)
לחם קודש - לא"א נתן לו לחמי תודה שיאכלם זר... (שמ"א כא ה)
שלמי יחיד שלשה מינין, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם, כגון שלמי חגיגה ושמחה, וזהו הנקרא שלמים, והשני שלמים הבאים על הלחם בנדר או נדבה וזהו הנקרא תודה, ואותו הלחם נקרא לחם תודה, והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת נזרו, והם באים עם לחם, וזהו הנקרא איל נזיר.
וכיצד מעשה שלשתן, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו, ומפשיט ומוציא האימורין ואחר כך מנתח את הבשר ומפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורין עם החזה והשוק על ידי הבעלים, וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף הכל לפני ה' במזרח, וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו. וכיצד הוא מניף, מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואם היה הקרבן תודה לוקח מן הלחם הבא עמה אחד מעשרה ומניחו עם החזה והשוק והאימורים ומניף הכל על ידי הבעלים כמו שביארנו.
וכיצד מניח על ידי הבעלים, נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל...
ואחר שמניפן מולח האימורין ומקטירן על גבי המזבח, אבל החזה והשוק נאכל לכהנים, שנאמר כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה, ושאר השלמים נאכלים לבעלים ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר האימורין.
וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע הבשלה נאכלין לכהנים, ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים, והלחם שמניף עם החזה והשוק הם הנקראים מורם מתודה, והזרוע בשלה עם החזה והשוק עם הלחם שמניף הם הנקראים מורם מאיל נזיר.
הלחם המורם מן התודה ספק תרומה הוא, לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש כתרומה, ואינו מדמע כתרומה. היה בעל התודה כהן, הרי שאר הלחם נאכל לבעלים בתורת ישראל, שאין הלחם הבא עם התודה או עם איל נזיר קרוי מנחה...
כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה. לוקח עשרים עשרון סולת ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה, העשרה של חמץ עושה אותם עשר חלות, וכיצד מחמצן, מביא שאור כדי חמוצן ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה אף על פי שסופה להיות חסרה או יתרה, מפני השאור, שפעמים יהיה עבה וקשה ופעמים רכה אין משגיחין אלא על מדתה עתה, והרי הוא מודד עשרון עשרון שלמים. והעשרה עשרונים של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר חלות מכל מין, עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקים, ועשר חלות מורבכת.
וכיצד היא המורבכת, חולטה ברותחין ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן על האילפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין, ומרבין בשמנה, וזהו הריבוך האמור בכל מקום. ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלות, בחצי לוג שמן, ושיעור זה הלכה למשה מסיני, רביעית ממנו לרבוכה, ושמינית לחלות ושמינית לרקיקין.
החלות לותת הסולת שלהן בשמינית של שמן, ואחר כך לש ואופה אותן, והרקיקין מושחן בשמינית שלהן אחר אפייתן, והכהן לוקח הכל ארבע חלות אחת מכל מין ומין, שנאמר אחד מכל קרבן.
ולחמי תודה שאפה אותן ארבע חלות יצא, לא נאמר ארבעים אלא למצוה, והוא שיפריש החלות שלהן אחת מכל קרבן כשהן בצק, שאין מפרישין פרוסה, שנאמר "אחד מכל קרבן"...
שני מיני לחם שבנזיר וארבעה מיני לחם שבתודה מעכבין זה את זה, ומעשה הלחם של שניהן חוץ לעזרה. (מעשה הקרבנות ט ה והלאה)
האומר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה, שהדבר ידוע שאין מקריבין לחם בלא תודה, וסוף הקרבן הזכיר. אמר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני יביא לחם תודה עם תודת חבירו. (שם יז יא)
חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו עד שלא נזרק דם הזבח פסולין, משנזרק דם הזבח כשירין. (פסולי המוקדשין יב ב)
ולד תודה ותמורתה, והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, אם הביאן לאחר שכפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם, ואם עדיין לא כפר בה והרי היא וחליפתה או היא וולדה, או היא ותמורתה עומדת, הרי שניהן צריכין לחם. במה דברים אמורים בנודר תודה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, וולדה אינו טעון לחם, בין לפני כפרה בין לאחר כפרה.
הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ונמצאו הראשונות והרי שלשתן עומדות, נתכפר בראשונה, שנייה אינה טעונה לחם שלישית טעונה לחם. נתכפר בשלישית, שנייה אינה טעונה לחם ראשונה טעונה לחם, נתכפר באמצעית שתיהן אינן טעונות לחם.
המפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש מעות אחרות תחתיהן ולא הספיק ליקח בהן תודה עד שנמצאו מעות הראשונות, יביא מאלו ומאלו תודה בלחמה, והשאר יביא בהן תודה ואינה טעונה לחם אבל טעונה נסכים. וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש מעות תחתיה ואחר כך נמצאת, יביא במעות תודה בלא לחם. וכן המפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש תודה תחתיהן ואחר כך נמצאו המעות, יביא מן המעות תודה ולחמה, וזו התודה האחרונה תקרב בלא לחם.
האומר הרי זו תודה והרי זה לחמה, אבד הלחם מביא לחם אחר, אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת, מפני שהלחם בא בגלל התודה, ואין התודה באה בגלל הלחם. הפריש מעות לתודתו ונותרו, מביא בהן לחם, הפריש ללחם והותיר אינו מביא בהן תודה...
תודה שנפרסה חלה מחלותיה כולן פסולות, יצאת החלה או נטמאה שאר החלות כשירות, נפרס לחמה או נטמא או יצא עד שלא נשחטה התודה, מביא לחם אחר ושוחט, ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא, הדם יזרק והבשר יאכל, והלחם כולו פסול, וידי נדרו לא יצא. נזרק הדם ואחר כך נפרס מקצת הלחם או נטמא או יצא, תורם מן השלם על הפרוס ומן הטהור על הטמא וממה שבפנים על שבחוץ.
תודה שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו ארבעים מתוך שמונים, ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים מושך ארבעים מתוך שמונים ומרים מהם אחת מכל קרבן, והארבעים השניות יפדו ויצאו לחולין.
השוחט את התודה והיה לחמה חוץ לחומה חוץ לחומת בית פגי לא קדש הלחם, אבל אם היה חוץ לעזרה קדש הלחם אף על פי שאינו לפנים. שחטה עד שלא קרמו פני הלחם בתנור, ואפילו קרמו כולן חוץ מאחת מהן לא קדש הלחם. שחטה ונפסלה בשחיטתה במחשבת זמן או במחשבת מקום קדש הלחם, נמצאת בעלת מום או טריפה או ששחטה שלא לשמה לא קדש הלחם, וכן הדין באיל נזיר עם הלחם שלו. (שם יב א והלאה)
לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר מפני החמץ שבה, שאין מביאין קדשים לבית הפסול, ואם הביא יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שביארנו. האומר הרי עלי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה חייב להביא תודה ואינו יוצא בה ידי חגיגה, שאין חגיגה באה אלא מן החולין. (חגיגה ב יג)
...וענין אותן הבאות מצה בתודה היתה כן, מעשרה עשרונים של קמח היו עושין שלשים חלות, העשרה מהן היו נעשות מאפה תנור, כלומר, שלא היה נעשה בהן דבר, רק שהיו משימין בעסתן בשעת לישה שמינית לוג שמן, שכן הוא הלכה למשה מסיני, ואופין אותן, והעשרה מהן נקראות רקיקין, ואין חלוק בין העשר של רקיקין לעשרה של מאפה תנור, אלא שבעשרה של מאפה תנור היו מערבין בהן שמינית לוג של שמן בשעת לישה, והעשר של רקיקין היו מושחין אותן בשמינית הלוג שמן אחר אפיתן בתנור, והעשרה מהן היו מורבכות, ופרוש רביכה הוא שחולטין החלה במים רותחין ואפה אותה מעט ואחר כך קולה בשמן כדרך שקולין בני אדם הסופגנין באילפס, ומרבץ בשמנן של עשר הרבוכות כי השמן שקלו בו היה רביעית לוג כשעור כל השמן של העשרים חלות, וגם שעור זה של שמן הרבוכות הלכה למשה מסיני... (צו מצוה קמא)
חלות מצות - ...ומביא ג' מצה וא' חמץ, לומר שטובות העולם רבות מן הרעות, ולא כסכלים, וכהמורה ג' יג' כי הרעות הנופלות לאדם הן מפאת עצמו, מצד חומרו הנפסד, מצד התגבר מקצת בני אדם על מקצתם, ומצד עצמו, כהרבות מאכל ומשגל ורכיבת הימים וכדומה, ומצה יורה על מריבה, וחמץ על העכוב והמתון. והרבה לחמי תודה כדי שירבה קרואיו, כי כבש בינוני כעשרים לטרים, ואם כן ג' לחם לליטרא ולכן נאכלת רק ליום ולילה שירבה קרואיו ויספר ניסו וישבחו ה'... (ויקרא ז יא)
על חלות לחם חמץ - שלמי תודה באים על נס והצלה, והם ארבעים נגד ד' שצריכים להודות בפני י', כבברכות כ"ד, על כן י' חלות. ג' מהם מצה נגד הבריאים: יורדי הים, הולכי מדברות, וחבוש שיצא, וחמץ נגד חולה שנתרפא שנכנס בו עפוש השאור שבעיסה. וי' חלות נגד הולכי מדברות שהשביעם, והרקיקים נגד החבוש בדוחק, והמורבכת החלוטה במים נגד יורדי הים. ומפני שהם בריאים אלו משוחים בשמן, מה שאינו כן בחולה, ולכן אין בחלתו שמן... (שם שם יב)
ורבי אבהו אומר, שהוא כאלו הקריב תודה וכו', ביאור זה, כי התודה הוא שיש בו חמץ ומצה, ואין לך קרבן שיש בו חמץ ומצה כמו קרבן זה, אף על גב שלא היה קרב על המזבח, מכל מקום קרבן נקרא, ולכן אמרו כל הקרבנות יהיו בטלים לעתיד חוץ מקרבן תודה מפני שיש בו חמץ ומצה, שהם שני דברים חלוקים, שאין זה כזה, להודיע כי כל הכחות אשר הם מחולקים הכל הוא אליו ית', ודבר זה ראוי שיהיה הקרבן כאשר נעשה לו נס והציל אותו מן המיתה, ובזה מודה לו כי האדם הוא אל השי"ת, שהרי הציל אותו שעל זה מביא קרבן תודה ולא שהוא לבד אל הש"י, רק כל הנמצאים וכל חלופי המציאות הכל הוא אליו יתברך... ולכך קרבן תודה לא יהיה בטל, כי קרבן תודה מורה כי כל חלופי וחלוקי המציאות אל השי"ת, וכאשר הכל אל השי"ת אז הוא אחד ואין זולתו, ולכך קרבן זה לא יהיה בטל לעתיד, ולכך אמרו המשמח חתן וכלה כאלו הקריב קרבן תודה, כי החתן והכלה מציאות מחולקים, שזה איש וזאת אשה, ולכך הם מחולקים לגמרי, וזיווג שלהם הוא מן השי"ת אשר הוא מזווג אותו ומושיב יחידים ביתה... וזה מורה כי כל חלופי המציאות כמו שהם זכר ונקבה הם אל השי"ת, ודבר זה כאלו הקריב תודה, שכבר אמרנו כי אין הקרבן של תודה רק להורות שכל חלופי המציאות הם אל השי"ת... (תפארת ישראל פרק ל)
ובמדרש (ויק"ר ט' ז') רבי פנחס ור' לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא, לעתיד לבא כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל... וביאור זה, כי התפלה שהאדם מתפלל על צרכיו וכל דבר שהיא תפלה בטלים לעתיד לבא, שאין צריך תפלה על צרכיו, אבל הודאה שנותן אל השי"ת מה שעשה עמו כעבד הזה שמתודה שעשה עמו טוב, ובשביל הטוב שעשה עמו מודה הוא אל השי"ת, ולפיכך כל הודאה הוא לשעבר, והתפלה היא להבא, כי נותן הודאה להשי"ת ומתפלל להבא, ולפיכך כל התפלות בטילות, כי אין צריך שום דבר לעתיד כי כבר יושלם הכל, רק נותן הודאה על מה שעשה עמו, ולפיכך ההודאה אינה בטלה... (דרשה לשבת הגדול)
והנה המצה מורה על שהוא יתברך עשנו, והחמץ מורה כי אליו אנחנו הכל, כמו שביארנו למעלה, ולפיכך היו שלשה מיני מצה ואחד של חמץ, והיה של חמץ גדול כמו כל שלשה מצה, וזה כי השי"ת עשנו על ידי האבות כי הם התחלה אל הכל שהם שלשה, ולכך היו שלשה מיני מצה דאמרינן במסכת בבא בתרא (י"ז אף) שלשה לא שלטה בהם יצר הרע, אברהם יצחק ויעקב... ואלו שלשה מינים הם, האחד מנחת סולת שהיה בוללה בעודה סולת ונקמצת קודם אפיה בעודה רכה, והמין השני רקיקין ונקמצת אחר האפיה והיא קשה, שהרי רקיקים לא היה בהם רק משיחת שמן, ואם כן דבר זה הפך הסולת, שהיא נקמצת בעודה רכה, והמין השלישי חלות, והם אפויות קודם קמיצה, ונתן בה שמן הרבה ובוללה, וכאשר היא נקמצת לא היתה רכה כמו מנחת סולת שעדין לא נאפית כלל, ואינה קשה כמו רקיקין שהרי נותן בזאת שמן הרבה... וידוע כי מדת יצחק קשה, והפך זה מדת אברהם ומדת יעקב ממוצע בין שניהם, אמנם החמץ הוא כנגד מי שהיה נחמץ וזובח יצרו ועושה תשובה ושב אל השי"ת, והוא כנגד אדם הראשון שחטא ועשה תשובה, והיה שקול כמו שלשתן, כי ממנו היו אלו שלשה אבות. ועוד יש לפרש כי החמץ היה נגד דוד שחטא, והוא היה פותח פתח תשובה בעולם וזבח את יצרו אל הש"י, והוא שקול גם כן עם אבות העולם... (שם)
אם על תודה - למפרשים לשון הודאה הנאמר בלשון חכמים לענין החזקת טובה לענין הלל ושבח אינה ההוראה העצמית, אמנם נמשך הוא בצד מה מענין הודה שבלשון מקרא, שהוא בעצם וראשונה הכנעה, כי שרש הודה הוא ידה, וענינה נתינת יד, ולשון נתינת יד מורה בלשון המקרא הכנעת עצמו לרצון אחרים, ומזה הענין "מצרים נתנו יד", "נתנו יד תחת שלמה", וכן ענין הודה משמעותו הכנעת עצמו לעבודה... (ויקרא ז יב)
והוא דרך חול - תרומת לחמי תודה שלא הניפוהו לפני ה', כי היה זמן במה קטנה, ואין תנופות ותרומת לחמי תודה נוהגת. ואף כי היום יקדש בכלי - הגם שנקדש בכלי שרת שהוא סכין, כי אינו כבשילה שיקדש כלי שרת. (שמ"א כא ו)
בפרשת מילואים (שמות כ"ט) כבר עיינו במצות של התודה, הזהות עם לחם המילואים, ראינו, שהן מבטאות את המזון והרווחה לדרגותיהם השונות, מן הרקיק הפשוט, שרק נמשח בשמן הרווחה, ועד לרביך רב השמן, שהוכן באורח מלאכותי. ואכן המזון והרווחה הם שני היסודות המבטאים יותר מן הכל את מצב השלמות, ומצות התורה מביאות לידי ביטוי שכל מידה של אושר חיצוני איננה אלא בבחינת מצה, מקורה והתחלתה הן עבודת ה'. אולם בחינת התודה לא תובע רק במצה, אלא היא תבוטא בשתי קבוצות לחם, בחמץ ובמצה, שתיהן באות באותה כמות קמח, ושתיהן כאחת מהוות את יחידת התודה. נמצאת אומר חיים אלה, שהיו בסכנה וניצלו בחסדי ה' מובעים בתודה בבחינת חמץ וגם מצה, מבחינת מעמד האדם בעולם הרי הם בבחינת חמץ, אך מעמד זה עצמו הוא בבחינת מצוה, שעה שאדם עומד מול פני ה', ורק בבחינת המצה הוא יטול חלק קטן או גדול ברווחה של ממש. הן חמץ בניגוד למצה מציין מצב של עצמאות, הוא מבטא את האדם השולט בכל אשר לו, ואין מעכב בעדו, הנה הוא ניצל מצרה שבאה להצר את צעדיו, ועתה הוא יצא מן המיצר והגיע לעצמאות במרחביה... בהביאו מצה כנגד חמץ הרי הוא מרחיק מעליו כל יהירות של עצמאות ביחס למצב השלמות שחזר וזכה בו, הוא חש, שהעצמאות שזכה בה שנית רק מגבירה את חובתו לעבוד את ה', אולם הכרה זו של תלות בה' אין בה כדי לצמצם את אושרו, ואין בה כדי למעט את עושר חייו, היפוכו של דבר, רק היא הנותנת ערך למעמדנו בעולם... (ויקרא ז יב, וראה שם עוד)
על חלת לחם חמץ - משמעות המקרא דתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ, ומשום זה מפרש עוד המקרא על זבח תודת שלמיו, והענין דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו, ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהיה ספור הנס לפני רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה תלמידי חכמים, ואם כן העיקר אכילה הוא לחם חמץ, דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ, והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר, משום שהוא זבח תודת שלמיו, תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה. (שם שם יג)
וכי תזבחו זבח תודה - ...קרבן תודה אינו אלא נדבה, ויכול להביא בכל יום, אלא שהונח זה הקרבן למי שצריך להודות על הנס שאירע לו, כדי לספר הנס בעת שהוא אוכל. אמנם היו ישראל נוהגים להביא בחג הסוכות קרבן תודה לא משום איזה נס שעבר, אלא משום דיש בו לחם ומועיל לגשם הבא אחר החג, ונידונין בחג על המים שהוא עיקר פרנסת הארץ... וסלקא דעתך דוקא תודה שבאה על נס נאכל ליום אחד, ולא כן תודה שבאה בשביל גשם, משום הכי כתיב גם במועדים דין תודה. (שם כב כט)
במדרש זובח תודה יכבדנני וכו'... והענין הוא כי פרסומי ניסא הוא מצוה רבה, כי באמת כל הטבע הוא גם כן הנהגתו ית"ש, רק שאינו ניכר, וכשעושה השי"ת לפעמים נסים הרי זה יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, להודיע כי השי"ת ברא ומנהיג כל הטבע גם כן... והד' שצריכין להודות על נס מכל מקום אלה הנסים מתלבשין קצת בטבע, ולכן תודה יש בו חמץ ומצה, כי מצה היא הנהגה עליונה בלי הסתר, וחמץ הוא כשמתלבש בטבע ומשתנה על ידי צמצום והסתר, וזה שאור שבעיסה שמשנה העיסה. והנס ביציאת מצרים היה למעלה מכל הטבע, לכן הוא מצה, אבל נסים הנסתרים בטבע הם חמץ ומצה כנ"ל, כמו שאמר במדרש יכבדנני בעולם הזה ובעולם הבא, וזה הוא שצריכין להודות ולהעיד שגם הטבע הכל מהנהגתו ית', ללמד על הכלל כולו... (צו תר"נ)
במדרש זובח תודה יכבדנני בעולם הזה ובעולם הבא. כי הנה בחינת תודה היא הכנעה וביטול, וד' שצריכין להודות הוא שהביא עליו הקב"ה אותו הסיבה שנחלה או שנאסר ואחר כך עזרו הקב"ה כדי שיבין להכניע את עצמו ולהודות לו. כי באמת הקב"ה עושה חסד בכל עת, אך כי אין האדם מרגיש רק כשבאה לו איזה סיבה, ואחר כך צריך להבין ולהודות לפניו על הכל, לא על זה הסיבה בפרט, לכן כתיב יודו לה' חסדו על זה הפרט, ונפלאותיו לבני אדם, הוא על הנפלאות שעושה בכל עת. ולכן תודה באה חמץ, כי כפי רוב ההכנעה והביטול נמצא מקום גם לחמץ כי הכל מאתו ית"ש... (שבת הגדול תרנ"ג)
בנחמיה כתיב בחנוכת חומת ירושלים, ואעמודה שתי תודות גדולות, והיינו שהחומה נתקדשה אז לאכול בה קדשים קלים, ולכן נתחנך בב' תודות. אך יש להבין, למה לא נתחנך במעשר ושלמים שהם גם כן מנאכלים לפנים מן החומה. אך בגמרא (שבועות ט"ו) דרשו גדולה שבתודה, ומאי ניהו, חמץ וכו', דמי איכא חשיבותא קמי שמיא, אך מפני שהחמץ גדול כג' מיני מצה, והיינו שאף שהכהנים נכנסין לפנים ואוכלין, מכל מקום לא תאפה חמץ חלקם, שעדיין יש להם נגיעה בשאור, וכמו בגאולת מצרים שנאסר להם שאור וחמץ עד שבאו לקבלת התורה בעצרת, שאז מצות שתי הלחם חמץ, וכן תודה שאין באה על שום חטא ומורה על העתיד שיבוער הרע ויתבטל השאור שבעיסה, בא גם כן חמץ כאמור... ולכן יכול כל אחד מישראל לאכול תודה המורה על ביטול שאור שבעיסה, ובו דייקא בחלת חמץ שבתודה חנכו את החומה כאמור. (מצורע א)