קרבן   תמיד

 

וזה אשר תעשה על המזבח, כבשים בני שנה שנים ליום תמיד. את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ועשרון סולת בלול בשמן כתית רבע ההין ונסך רביעית ההין יין, לכבש האחד. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה לריח ניחח אשה לה'. עולת תמיד לדרותיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר איועד לכם שמה לדבר אליך שם. (שמות כט לח)

צו את בני ישראל ואמרת אליהם, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד. את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ועשירית האיפה סולת למנחה, בלולה בשמן כתית רביעית ההין. עולת תמיד, העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'. ונסכו רביעית ההין לכבש האחד, בקדש הסך נסך שכר לה'. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה'. (במדבר כח ב)

זהר:

תא חזי, כיון שנכנסו ישראל לארץ, לא נמצאו בה דינים תחתונים (דינים דנוקבא), וכנסת ישראל, (שהיא המלכות) היתה בנחת על כנפי הכרובים, כמו שאמרו, שכתוב, צדק ילין בה, אז היתה לה נחת מכל, כי ישראל לא ישנו עד שהקריבו הקרבן דבין הערבים ונסתלקו הדינים, והעולה היתה נשרפת על המזבח, ואז היתה לה נחת מכל, ולא נמצא אלא אשה בבעלה, זה שאמר כי תבואו וגו' ושבתה הארץ מנוחה ודאי, (בלי דינים)... (בהר ה)

את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, הוא סוד כבש דרחמנא שהחכמים העמידו עליהם גבי כבשי דרחמנא למה לך, (שהפירוש) הוא, דברים שהם תחת כבשונו של העולם יהיו מכוסים תחת לבושך, מה לבוש הוא מכסה על הגוף, אף כך צריכים לכסות סודות התורה, כל שכן סוד הקרבנות, שהם כעין קרבת אשה אל בעלה, (כי על כן נקרא קרבן, מלשון קרבה)...

ומה קרבת שניהם, (של איש ואשתו) צריכה להיות בהעלם, אף כל הקרבן צריך לכסות אותו מבני עריות הרשעים החצופים, שאין להם בושת פנים ולא ענוה. ומה מיני ממזרים הם, בני עריות בני נדה... (פנחס תמד, ועיין שם עוד)

את הכבש אחד תעשה בבקר, מהו בבקר, זה הוא בקר של אברהם, (דהיינו אור החסד), שכתוב וישכם אברהם בבקר, מאין לנו שבקר הזה הוא של אברהם, א"ר אלעזר מכאן, הבקר אור, בקר אור לא כתוב, אלא הבקר אור, כי זה הוא אור הראשון שברא הקב"ה במעשה בראשית, ועל כן כתוב, תעשה בבקר, בבקר הידוע, כי כנגד בקר דאברהם נקרב קרבן הזה, קרבן של בין הערבים הוא כנגד יצחק, ונקרב כנגד ערב דיצחק, (שהוא אור הגבורה שהיא דין), מאין לנו זה, שכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, שהוא ערב דיצחק. (שם תקס)

עולת תמיד היא השכינה, שהיא עולה תמיד במדרגה ההיא שנאמר בה ערב ובקר בכל יום תמיד, ואומרים פעמים שמע ישראל, והיא עולה בעמוד האמצעי, (שהוא ז"א), שהוא תמיד עמה בלי פרוד כלל.

ואיפה היא עולה, היינו אל המקום שנגזרה משם שהוא אין סוף, ואז היא גבוהה מכל הספירות, ומשום זה העמידו עולה כולה לגבוה סלקא, וכשהיא עולה נאחזות בה כל הספירות והן עולות עמה. ומהי העליה שלה (לאין סוף), היינו לריח ניחח לתת ריח טוב לפני ה', ואחר כך נאמר בה וירד מעשות החטאת והעולה, דהיינו שיורדת (מא"ס) מלאה כפרה על כל עונות ישראל. (שם תתלה)

מכילתא:

והיה לכם למשמרת, מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ד' ימים קודם לשחיטה, מכאן אתה דן על התמיד, נאמרה שמירה בפסח, ונאמרה שמירה בתמיד, מה שמירה האמורה בפסח מבקרים אותו ארבעה ימים קודם שחיטה, אף שמירה האמורה בתמיד מבקרים אותו ד' ימים קודם שחיטה... (בא פרשה ה)

ספרא:

מניין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר עליה עולה, מניין שלא יהיה דבר מתעכב אחר תמיד של בין הערבים, תלמוד לומר עליה שלמים. (צו פרק ב)

ספרי:

...תשמרו להקריב לי במועדו, למה נאמר, לפי שהוא אומר ושחטו אותו, שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח... תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, במועדו ואפילו בשבת דברי ר' יאשיה, נם לו ר' יאשיה לפי שהוא אומר צו את בני ישראל למה נאמר, אם ללמד על התמיד שהוא דוחה את השבת אין בצריך, שהרי כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה, ומה תלמוד לומר במועדו, מופנה להקיש לדון הימנה גזירה שוה...

ואמרת להם הרי זו אזהרה לבית דין, זה האשה אשר תקריבו לה' שנים ליום, כנגד יום, שמעון בן עזאי אומר שנים ליום כנגד יום, אתה אומר שנים ליום כנגד יום, או כשומעו שנים ליום, תלמוד לומר את הכבש אחד תעשה בבקר, ומה תלמוד לומר שנים ליום כנגד יום, מיכן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שניה, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית דרומית ונתון על טבעת שניה... (פנחס קמב)

תלמוד בבלי:

...אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה, על איזה מהן באת, אמר לו עתה באתי, מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק.... (עירובין סג ב)

תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת, חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה והפסח אחריו. מנא הני מילי, אמר ר' יהושע בן לוי דאמר קרא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, חלקהו לבין שני ערבים, ב' שעות ומחצה לכאן שתי שעות ומחצה לכאן ושעה אחת לעשייתו... (פסחים נח א, וראה שם עוד)

תנו רבנן מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר וערך עליה העולה, מאי תלמודא, אמר רבא העולה, עולה ראשונה, ומנין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים, תלמוד לומר והקטיר עליה חלבי השלמים מאי תלמודא, אמר אביי עליה שלמים ולא על חברתה שלמים... (שם שם ב)

אי הכי גבי תמידין נמי נימא כבשים, מיעוט כבשים שנים, מה תלמוד לומר שנים, שיהיו שניהן שוין, ומנין שאף על פי שאין שניהן שוין כשירין, תלמוד לומר כבש כבש ריבה, ולמצוה הכי נמי דבעינן, ההוא מיבעי ליה לכדתניא, שנים ליום, כנגד היום... (יומא סב ב)

תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם, למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה... (סוטה מט ב)

התמידין אין מעכבין את המוספין ולא המוספין מעכבין את התמידין ולא המוספין מעכבין זה את זה, לא הקריבו כבש בבוקר יקריבו בין הערבים, אמר ר' שמעון אימתי בזמן שהיו אנוסין או שוגגין אבל אם היו מזידין ולא הקריבו כבש בבוקר לא יקריבו בין הערבים, לא הקטירו קטורת בבוקר יקטירו בין הערבים... (מנחות מט א, וראה שם עוד)

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, מאי דרוש, את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, מאי אהדרו, את קרבני לחמי לאשי תשמרו, שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה. (שם סה א)

השקו את התמיד בכוס של זהב, אף על פי שהוא מבוקר מבערב מבקרין אותו לאור אבוקות... לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו, מי שזכו באברים אוחזין בו, וכך היה עקידתו, ראשו לדרום ופניו למערב, והשוחט עומד במזרח ופניו למערב, של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה, של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה, שחט השוחט וקבל המקבל, בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחה צפונה, מערבית דרומית ונותן מערבה דרומה, שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית, לא היה שובר בו את הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו, היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה. הגיע לחזה חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו, חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהן, מרק את ההפשט, קרע את הלב והוציא את דמו, חתך את הידים ונתנן למי שזכה בהן, עלה לרגל הימנית חתכה ונתנה למי שזכה בה וב' ביצים עמה, קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. נטל את הפדר ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלה נטל את הקרבים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן, והכרס מדיחין אותה בבית המדיחין ומדיחין אותה כל צרכה, והקרביים מדיחין אותן שלש פעמים במעוטן על שולחנות של שיש שבין העמודים. נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד, ולא היה מזיזה ממקומה, נוקב את החזה ונתנה למי שזכה בה, עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד עד השדרה ולא היה נוגע בשדרה עד שמגיע לבין ב' צלעות דקות, חתכה ונתנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה. בא לו לגרה, הניח בה שתי צלעות מכאן וב' צלעות מכאן, חתכה ונתנה למי שזכה בה, הקנה והלב והריאה תלוים בה. בא לו לדופן השמאלית הניח בה שתי צלעות דקות מלמעלן ושתי צלעות דקות מלמטן, וכך היה מניח בחברתה, נמצא מניח שתים שתים מלמעלן שתים שתים מלמטן, חתכה ונתנה למי שזכה בה, והשדרה עמה והטחול תלוי בה, והיא היתה גדולה, אלא של ימין קרוין גדולה, שהכבד תלויה בה. בא לו לעוקץ חתכו ונתנו למי שזכה בו, האליה ואצבע הכבד וב' כליות עמו, נטל את הרגל השמאלית חתכה ונתנה למי שזכה בה, נמצאו כולן עומדים בשורה והאברים בידם... הששי בקרבים הנתונים בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה, הז' בסולת, השמיני בחביתים והתשיעי ביין הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע... (תמיד ל א, וראה שם עוד)

תלמוד ירושלמי:

...דמר ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי בימי מלכות יון היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים, באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טליים מבוקרים בלישכת הטלאים, על אותה שעה העיד ר' יודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות. א"ר לוי אף בימי מלכות רשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להם שני כבשים, ובסוף שלשלו להן ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע לחצי חומה עד שנעץ החזיר בחומה ונזדעזעה החומה וקפץ מ' פרסה מארץ ישראל, באותה שעה גרמו העונות ובטל התמיד וחרב הבית. מאי טעמא דרבנן, שנים ליום, חלוק את היום, טעמא דר"י שנים ליום חובה ליום, שנים ליום שני פרקליטין ליום, שנים ליום שתהא שחיטתן לשם היום, שנים ליום שתהא שחיטתן כנגד היום, הדא היא דתנינן תמן תמיד של שחר היה נשחט על קרן מערבית צפונית על טבעת שניה כנגד היום, ושל בין הערבים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה כנגד היום... (ברכות ל א)

רבי חונא בשם רבי ראובן שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום היו מרכיבין אותן על גבי גמל ורגליהן נוגעות בארץ. (פאה לג א)

כתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' הייתי אומר יקרבו שניהן בשחרית ושניהן בין הערבים, תלמוד לומר את הכבש אחד תעשה בבקר, הייתי אומר יקרב של שחר עם הנץ החמה ושל בין הערבים עם דמדומי החמה, תלמוד לומר בין הערבים, נאמר כאן בין הערבים ונאמר להלן בין הערבים מה בין הערבים שנאמר להלן משש שעות ולמעלן, אף בין הערבים שנאמר כאן משש שעות ולמעלן... (פסחים ל ב, וראה שם עוד)

תמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר בשנים עשר לא פחות ולא יותר. כיצד, עצמו בתשעה, בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי עשרה, בין הערבים באחד עשר, עצמו בתשעה ושנים בידם שני גזירי עצים בשבת באחד עשר, עצמו בתשעה, ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים... וערכו, יכול מאה, יכול מאתים, א"ר עקיבה כל ששמועו מרובה ושמועו ממועט תפשתה המרובה לא תפשת, תפשת את הממועט תפשת... וערכו בני אהרן, יכול מאה, תלמוד לומר וערך הכהן אותם, אי וערך הכהן אותם יכול יהא כהן אחד עורך את כל האברים, תלמוד לומר וערכו, הא כיצד כהן אחד עורך שני אברים, וכמה הן איברים, עשרה, ואחד בקרבים, נמצא הטלה עולה בששה, דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבה אומר וערכו שנים, בני אהרן שנים, הכהנים שנים, מלמד שהטלה עולה בששה... (יומא יב ב, וראה שם עוד)

מדרש רבה:

ושחט את בן הבקר וגו', ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה', אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים, אחד של שחרית ואחד של ערבית, וכל כך למה, שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה', זוכר הקב"ה עקידת יצחק... (ויקרא ב י)

ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים, לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. א"ר יהודה בן ר' סימון מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון, כיצד, תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה ושל בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום... (במדבר כא יט)

תנא דבי אליהו רבא:

ואם תאמר כך הוא גדולתו של הקב"ה, שאם הוא מבקש אכילה ושתיה אין מי יוכל לעמוד לפניו, והלא נאמר את הכבש אחד תעשה בבקר וגו', וכי יש רעבון לפניו, והלא כבר נאמר (תהלים נ') לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד, לא אקח מביתך פר וגו' אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה וגו', אם כן למה תקן הקב"ה שני כבשים אחד שחרית ואחד בין הערבים, אלא כדי שתתנו זכרון שלנו זכרון אבותינו לפניו... (פרק כח)

ילקוט שמעוני:

אתה צויתה פקודיך לשמור מאד, והיכן צוה, בחומש הפקודים, מה צוה לשמור מאד, שנאמר תשמרו להקריב לי במועדו, היא הפרשה האמורה להלן, היא הפרשה האמורה כאן, ולמה הוא אומרה ושונה, רבי יהודה אומר לפי שהיו ישראל אומרים לשעבר היו המסעות נוהגין והתמידין נוהגין, פסקו המסעות פסקו תמידין, אמר הקב"ה למשה לך אמור לישראל שיהו נוהגין בתמידין, ורב נחמיה אמר לפי שהיו ישראל מלגלגלין בתמידין, אמר הקב"ה למשה וכו'... (במדבר פרק כח, תשעו)

צו את בני ישראל, משל צבור התמידין באין, ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל עבדים, ומנין לרבות יחידים גרים נשים ועבדים שישקלו או ישתתפו, אמרת וידבר ה' אל משה לאמר לרבות יחידים, צו את בני ישראל לרבות גרים, ואמרת אליהם ריבה נשים ועבדים... לחמי אלו התמידין, לאשי אלו החלבים, ריח זה השמן, ניחוחי אלו הנסכים... (שם תשפ, וראה שם עוד)

מדרש הגדול:

תמים יקריבנו, תמים יקדישנו, ר' יוסי אומר תמים יקריבנו, יבקרנו ויקריבנו, מכאן אמרו מבקרין את התמיד ואחר כך שוחטין אותו. ר' יוסי אומר שמעתי בשוחט תמיד בשבת שאינו מבוקר שחייב חטאת, ויביא תמיד אחר. (ויקרא א ג)

ילקוט ראובני:

ענין קרבן עולת תמיד, הענין כי שם מ"ב שהוא אב"ג ית"ץ הוא בגימטריא תולע, הנה שם מ"ב שרשו בגבורה, אבל הוא עצמו חסד שבגבורה, שהרי כל הספירות כלולים זה בזה ולהיות שרשו בגבורה נקרא תול"ע, כמו תולעת שני, והנה יש בקליפה תולע המרקיב הכל ומכלה הכל ובכל בקר מתעורר אותו טמא לכלות העולם, והקב"ה ברחמיו מגלה אור החסד, ועל ידי עולת תמיד שהיו ישראל מקריבים על ידי זה היה נכנע אותו תול"ע הטמא. (ויקרא)

רש"י:

תשמרו - שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדים על גביו, מכאן למדו ותקנו מעמדות. במועדו - בכל יום הוא מועד התמידים. (במדבר כח ב)

את הכבש אחד - אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה "וזה אשר תעשה" וגו', היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צוה לדורות. (שם שם ד)

העשויה בהר סיני - כאותן שנעשו בימי המלואים, דבר אחר העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה, שכתוב בה וישם באגנות, מלמד שטעונה כלי. (שם שם ו)

אבן עזרא:

עולת תמיד לדורותיכם - יעשו ככה בבואם אל ארץ כנען, כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני, וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני, כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה... (שמות כט מב)

רמב"ן:

את קרבני לחמי - ...ורש"י כתב היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צוה לדורות, ואינו נכון, כי שם אמר עולת תמיד לדורותיכם. ועל פי המדרש שנתחדש כאן דברים רבים, את קרבני זה הדם, לחמי אלו אמורין... תשמרו שלא יביא אלא מן השמור, תשמרו שלא יביא אלא מתרומת הלשכה, תשמרו שיהיו כהנים ולוים וישראל עומדין על גביו... כדאיתא בספרי. ועל דרך האמת ירמזו להם עוד ויאמר את קרבני לחמי לאשי, של אשי, תשמרו ותזהרו שתקריבהו לי לשמי במועדו, ואמר להם עוד זה האשה אשר תקריבו לה' שיהיה הקרבן מתקרב. (במדבר כח ב)

משנה תורה:

מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום, והם הנקראים תמידין, אחד בבקר ואחד בין הערבים, שנאמר שנים ליום עולה תמיד וגו'. ואימתי זמן שחיטתן, של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח, ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.

תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחילת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור, לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים, חוץ מקרבן פסח לבדו, שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות... וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום ארבעה עשר, כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב.

ערבי פסחים בין בחול בין בשבת היה התמיד נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה, כדי שיהיה להם פנאי לשחוט פסחיהם. ואם חל ערב פסח להיות ערב שבת היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחילת זמנו, וקרב בשבע ומחצה כדי שיהיה להם ריוח לצלות קודם שיכנס שבת...

איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת, אלא בערב שבת בלבד מקטירין איברי תמיד של ערב שבת, שהתמיד תחילתו דוחה שבת וסופו אינו דוחה...

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים שבמקדש, ויהיו מוכנים קודם יום הקרבה בארבעה ימים, ואף על פי שהיו מבקרין אותו מתחילה לא היו שוחטין את התמיד עד שמבקרין אותו שניה קודם שחיטה לאור האבוקות, ומשקין אותו מים בכוס של זהב כדי שיהא נוח להפשט.

ולא היו כופתין את הטלה שלא יחקו את המינין, אלא אוחזין ידיו ורגליו בידיהן, וכך היתה עקידתו, ראשו לדרום ופניו למערב.

תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחים על טבעת שניה, ושל בין הערבים על קרן צפונית מזרחית ממנה על טבעת שניה, כדי שיהיה כנגד השמש, דברי קבלה הן שיהיו נשחטין כנגד השמש.

טעו או שגגו אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים, במה דברים אמורים כשנתחנך המזבח, אבל היה מזבח חדש שעדיין לא קרב עליו כלום לא יקריבו עליו תחלה בין הערבים, שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר. (תמידין ומוספין א א והלאה)

סדר העבודות התמידות בכל יום כך הוא, סמוך לעלות השחר יבוא הממונה שעל הפייסות ויקיש על העזרה ופותחין לו... ומשקין את התמיד מים, וזה שזכה בשחיטתו מושכו לבית המטבחים, והולכין אחריו הכהנים שזכו להעלות האברים ושוהין שם עד שפותחין שער ההיכל הגדול, ובשעת פתיחת השער שוחטין את התמיד. ואחר כך נכנסין להיכל שני כהנים, האחד שזכה בדישון המזבח הפנימי, והשני שזכה בדישון המנורה.

והמדשן את המזבח מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד, ואחר כך זורק הדם זה שקבלו. ואחר שזורקין את הדם מטיב זה שבהיכל חמש נרות ויוצאין שניהן מן ההיכל, ואלו שבבית המיטבחים מפשיטין ומנתחין, וכל אחד ואחד מעלה אבר שזכה בו לכבש, ונותנין האברים מחצי כבש ולמטה במערבו, ושל מוספין היו נותנין אותן מחצי כבש ולמטה במזרחו, ושל ראשי חדשים נותנין על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים, כדי לפרסמו שהוא ראש חודש, ומולחין שם את האיברים וזורקין מלח על גבי הכבש אפילו בשבת כדי שלא יחליק ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה, ואף על פי שהמלח חוצץ בין רגליהם ובין הכבש, הואיל ואין ההולכה הזאת עבודה אינן חוששין.

ואחר שמעלין האיברים לכבש מתכנסין כולן ללשכת הגזית, והממונה אומר להם ברכו ברכה אחת, והן פותחין וקורין אהבת עולם, ועשרת הדברות ושמע, והיה אם שמוע ויאמר ואמת ויציב, ורצה ושים שלום, ובשבת מוסיפין ברכה אחת, והיא שיאמרו אנשי משמר היוצא לאנשי משמר הנכנס, מי ששכן את שמו בבית הזה ישכין ביניכם אהבה אחוה שלום וריעות, ואחר כך מפיסין פייס שלישי ורביעי... (שם ו א והלאה, וראה שם עוד)

ספר החינוך:

משרשי מצות הקרבנות, כתבתי במצות המקדש בסדר ויקחו לי תרומה, ואחר אותם הטעמים אני ממשיך גם כן טעם התמידין, לומר שנצטוינו בעבודה זו התמידית שהיא פעמים ביום, בזריחת השמש ובנטותו לערב, למען נתעורר מתוך המעשה הזה, ונשום כל לבנו וכל מחשבותינו לדבקה בשם ב"ה, ואמרנו כמה פעמים, שהאדם נפעל וטבעו מתעורר לפי עסק מעשהו, ולכן בהיות האדם נכון בטבעו שצריך לתקן לו מזון פעמים, ערב ובקר, נצטוה שישים מגמתו ועסקו בעסק עבודת בוראו גם כן שתי פעמים לבל תהיה עבודת העבד לעצמו יתרה על עבודתו לרבו. וכל זה למה, כדי לעורר רוחו וחפצו תמיד לזכור את בוראו, ובכן יכשיר מעשיו ויתברך ממנו, כי חפץ חסד הוא... (פינחס מצוה תא)

בעל הטורים:

כבשים - הכבש, הכבש, לכבש, הכבש, הרי ששה, אין פוחתין מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים, וכנגדם ו' פעמים "עולה" בפרשת עקידה. (שמות כט לט)

הוסר - ב' במסורה, כאשר הוסר חלב, ומעת הוסר התמיד (דניאל י"ב י"א), לומר שמעת הוסר התמיד הוסר כל חלב, שבזכותו נשתלחה ברכה בכל. (ויקרא ד לא)

רבינו בחיי:

את הכבש אחד - היה לו לומר האחד, אבל בא לרמוז שהיו עסוקין בתמיד שלש עשרה כמנין אחד. ובסדר ואתה תצוה אמר "את הכבש האחד", המיוחד שבעדר. תעשה בבקר - הוא בגימטריא לארבע שעות... (במדבר כח ד)

ועל דרך הקבלה, את קרבני לחמי לאשי כל אחת מארבע מלות אלו מורה על מדת הדין, כי הוא המדבר התחיל את מלשון (יחזקאל ב') "ואשמע את מדבר אלי", וכן קרבני לחמי מלשון קרב ומלחמה, וכן לאשי מלשון אשה ריח ניחוח, באורו, שהקרבן הזה הוא המשכת ירידת השפע אלי. תשמרו, כלומר תזהרו שתהיה כונתכם לשם המיוחד, כדי להקריב לי, ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו אני בעצמי לה', כשתקריבו כבשים בני שנה שנים ליום עולה תמיד וקרבן התמיד הזה שצוה בו הכתוב הוא להקריב בכל יום ויום כבש אחד בבקר וסולת למנחה עשירית האיפה, שהוא שיעור העומר, ויין רביעית ההין לנסך, וכזה היה קרבן של בין הערבים, וידוע כי הקרבת דברים אלו עקר מזונות האדם, ולפי שצמיחת המזונות וגדולן ובשולן בסבת שני המאורות שהם השמש והירח שהם סבת הבקר והערב, אנחנו מקריבין הקרבן הזה לעטרת תפארת שמשם נאצלו השמש והירח והממשלה אשר להם בעולם השפל הזה בין בתולדות הארץ ובכל המתהווה ממנה, בין בבני אדם משם בא להם, ומפני זה היה האחד בבקר והשני בין הערבים, ולא שניהם ביחד... ודרשו שם כנגד היום, כלומר כנגד זריחת השמש, בין בשל שחר בין בשל הערבים, כי הכונה לקו האמצעי שהוא כח השמש, וקרבן התמיד הזה היה מכפר ומגין על ישראל, וסימנך, (משלי ד') "עטרת תפארת תמגנך". ומזה רמזו לנו חכמי האמת ז"ל בברכת הלבנה שהם עטרת תפארת לעמוסי בטן, ובזה היה העולם מתקיים ומתפרנס והיו המזונות מתברכין, כי הברכה היתה מתפשטת ונמשכת מלפני ולפנים אל העדן ומן העדן לגן ומשם יפרד אל הנפרדים והבן זה. (שם שם ז)

אור ה':

וכבר יראה שהמעשה הזה שהיה חסד לכל אומתינו יוצאי ירך יצחק היה ראוי שישאר ממנו להם רושם עם שבו עזר גדול להתמדת ייחוד ה' ההנהגה, ולזה יראה שהיתה הכוונה בשני תמידין, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, שהם בעת חלוף הזמנים, להורות שזה כפרה לכל ישראל להסירם מהנהגת המשרתים וליחדם בהנהגת השם יתברך באלו היו התמידין האלו תמורת כלל ישראל, ובהקריבם יקרבו כללם לעבודת השי"ת, ולזה היו התמידין כבשים שהם יוצאי ירך האיל, כמו שהאומה בכללה יוצאי ירך יצחק, ולזה היו באין מתרומת הלשכה, שהיתה מהצבור, כמו שבא זה במסכת שקלים... (מאמר ב כלל ב פרק ו)

אברבנאל:

וזה אשר תעשה על המזבח - בל תאמר שה' הכריע טבענו לחטא, וציוה לכן על המזבח, כי ציוה על הקרבנות רק אחר מעשה העגל, וזה שאמר "כי לא ציויתי וגו' על דברי עולה וזבח", אלא תכלית המזבח להקריב התמידין לתודה, שהיא מדה טובה לאדם, וכאשר ישיב גמול תודה הוא מוסיף ברצון הנותן ובכחו לתת לו שפע טוב. ויקריבו ב' תמידים להודות על מתן תורה שהיה בבקר, ויציאת מצרים שהיה בערב, ועל המן שהוא עשירית האיפה יקריבו המנחה, ועל הכבוד שקבלו על ידי כל זה יקריבו שמן המורה על הכבוד, כמו שכתוב "שמן תורק שמך", והיין זכרון לשמחתם. ויש אומרים שהתמיד תודה על שמחיה אותנו כל יום ועל שמפרנס אותנו. 

אשר איועד לכם שמה - זכר התועלות המגיעות מהתמידים, שבאמצעותם תרבה הנבואה. ונועדתי שמה - ותדבק בהם ההשגחה, ונקדש בכבודי - ויראו כולם כבוד ה' שוכן על אהל מועד, ויתברר להם כי אני ה' אלקיהם. (שמות כט לח)

צו את בני ישראל - לפי שאחרי מות משה כדלעיל לא תחול הנבואה בנקל, צוה בעולות המסייעים לנבואה, שלזה הקריבו אדם נח אברהם וגם בלעם, ואמר בתמיד "פתח אהל מועד אשר איועד לדבר אליך"... את קרבני - שאר קרבנות הם על עניני בני אדם הפרטיים, ואין צורך להזהיר עליהם כי אם אלו המיוחדים לי, ובעבורם שכינה שורה. לחמי - תקריבוהו כדרך סעודת אדם. לאשי - היורדת משמים... (במדבר כח ב)

מהר"ל:

...ולפיכך יש לאדם להקריב קרבן אל השי"ת, כי הקרבן הוא השבה והתקרבות אל השי"ת, כמו שאמרנו למעלה, וצוה השי"ת להקריב בשחרית קרבן אליו, כי העולם שב אל השי"ת מצד התחלתו של עולם, וכן הוא שב אל השי"ת מצד השלמתו של עולם, כי סופו שהוא השלמתו, הוא מתקשר ושב אל השי"ת, ולזה ראוי שיהיה קרבן בשחרית, כי השחרית כמו התחלת העולם, וקרבן בין הערבים שהוא גמר היום, ומזה הטעם עיקר התפלה עם הנץ החמה ועם דמדומי חמה דוקא שהוא השלמת היום. אמנם אברים ופדרים שלא הקריבו מבעוד יום מקטיר במזבח כל הלילה, כי קרבן של שחרית וקרבן של בין הערבים הוא מצד העולם הזה, שהוא שב אל השי"ת מצד שהוא ית' התחלתו של עולם, כי אי אפשר שיהיה העלול בלא עלה, וכן מצד השלמתו אי אפשר העלול בלא עלה, וקיום העלול בעלה ולפיכך את הכבש האחד וגו' ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. אבל האברים ופדרים גם כן הקרבתם מורה כי הכל שב אל השי"ת מפני שאין זולתו ית', אבל אין זה מצד עולם הזה, רק שהוא יתברך מפני שהוא אחד הכל שב אליו, כי אין זולתו יתברך, ולפיכך לא מצד היום בלבד ההקרבה אליו, כי אז ההקרבה מצד העולם, והיינו ביום, רק אף בלילה יש הקרבה אליו, וזה כי מצד השי"ת שהוא אחד ואין זולתו הכל שב אליו, כי אין ראוי שיהיה דבר שאין שב אליו, כי כאשר הכל שב אליו השי"ת הוא אחד ומיוחד... (נתיב העבודה פרק ג)

אור החיים:

את הכבש האחד - אמר את הכבש האחד, כדי שלא תסתפק שהוא זולת ב' כבשים האמורים בסמוך, לזה אמר את הכבש פירוש אחד מהמוזכרים. ואומר האחד - נתכוון לומר שהגם שלא היה להם אלא כבש אחד בנמצא, יקריבוהו בבקר, ואין כבש שני של בין הערבים מעכב... (שמות כט לט)

צו את בני ישראל - ...ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי, הגם שדין ציבור יש לו, כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע, וצוה בה שתהיה משל ציבור, כאומרו צו את בני ישראל... ואומרו להקריב לי - פירוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו, אבל עקרן של נכסים הם של המקום. עוד נתכוון בזה להודיע סוד הקרבן שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה', והוא מה שנתכוין באומרו קרבני בכינוי אליו, והבן. ואומרו לחמי לאשי, פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישי סודו הוא קרבני, שכשעולה לה' ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו. (במדבר כח ב)

מלבי"ם:

צו את בני ישראל - חז"ל פירשו ענין סמיכות פרשת התמיד לנאמר למעלה מפני שהתמיד היה בא לבטל עבודת השמש, שהיו משתחוים ועובדים את השמש פעמים ביום... וידוע מה שאמרו חז"ל, שאם היה משה נכנס לארץ היה מבטל יצרא דע"ז ולא היה צריך לעבודת התמיד, וכיון שבקש שיפקוד ה' איש על העדה, ונתמנה יהושע שהיה ענינו להנהיג עניניהם במלחמתו ובצרכיהם, ולא היה בכחו לבטל יצרא דע"ז, אמר שיפקוד את בניו שלא ימירו את כבודו באלהי הנכר, ולצורך זה צוה בפרשת התמיד.

את קרבנו לחמי - בארתי שעקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד, שהוא כעין סעודה קבועה, ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם... (שם)

רש"ר הירש:

ויעלהו לעולה תחת בנו - במלים אלה מעמיד הכתוב לכל הדורות ובמלא הבהירות על משמעות הקרבנות כמעשה זיהוי של האדם עם קרבנו. וכך נאמר בתנא דבי אליהו אותו היום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תיקן הקב"ה שני כבשים, אחד בשחרית ואחד בין הערבים... מתפרש כאן קרבן התמיד כמצווה שנצטוותה האומה הישראלית על מנת להמשיך בה את מעשה העקדה של אביה הראשון... עיני ה' צופיות למעננו, ואין צורך שנבין דעת עליון, תורתו והליכותיו אינן עומדות לדין לפני כס המשפט של תבונתנו, ויהיו נסיבות חיינו עלי אדמות אשר יהיו, "ה' יראה", זאת חוקת קרבן עולם מהר המוריה. (בראשית כב יג)

וערך עליה העולה - כבר ביארנו לעיל את משמעות האש, היוקדת במרומי המזבח, היא רומזת לנו, "לפרנס את אש דת", בכל בחינות חיי הפרט והכלל, להגשים בהן את דברי התורה. קיום הדרישה הזאת יתבטא יום יום בעולת התמיד, היא עולת החובה הלאומית, שנצטווינו עליה מיד לראשונה. היא השיא והתכלית של בנין המשכן ושל קידוש המזבח והכהנים, ולפיכך בה יש להתחיל את עבודת הקרבנות של כל יום... (ויקרא ו ה)

מלבד עולת הבקר - העולות והנסכים והמנחה העצמאית היו באות מלבד עולת תמיד של שחר ונסכיה. בשבת ובמועדים היו המוספים מבטאים את התעוררות הלב הנובעת מקדושת היום, אך זו לא דחתה מפניה את התעוררות הלב התלויה בעצם היום החדש שניתן לנו, אלא אף היא באה לידי ביטויה הקבוע והמיוחד על ידי קרבן התמיד משום כך היו המוספים באים מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד וכן הדבר כאן... (שם ט יז)

את קרבני - קרבן התמיד הוא יסוד כל הקרבנות, והוא מצוייר כאן בכל הסימנים העיקריים של היחסים המובעים על ידי הקרבנות בכללותם, קרבני - ההתקרבות לה', השגת קירבת ה', לחמי - על ידי הכשרת כל השאיפות הארציות עד שתהיינה ראוייות להשראת שכינה בתחתונים. לאשי - באמצעות המסירה לאש דת המזקקת והמחיה, וכל זה רק ביטוי רומז להגשמת רצון ה' בחיים, משום כך אמרו בספרי קרבני זה הדם, הנפש המתעלה אל ה', לחמי אלו אמורים, מסירת כל השאיפות וכל המטרות, לאשי אלו קמצים ולבונה, נכסי המזון, הרווחה ושמחת החיים... ובכן כל החלק הארצי של בני אדם ואומות נהפך על ידי אש דת לנסכים של מלכות ה' עלי אדמות, ריח ניחחי אלו נסכים, כלל אושרנו העליון, המושרש ביסוד מקדש התורה, עולה בתודעה שה' מוצא בנו קורת רוח.

ובכן "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי", את הביטוי הזה, המדויק והתמציתי ביותר של כל ייעודנו ומעמדנו הלאומי היהודי, תשמרו להקריב לי במועדו, עלינו להקריב לה' בזמן שנקבע מאת ה' שניוועד בו אליו, ובעצם ההקרבה הזאת הננו מבטאים את היוועדנו אל ה'. הנה זו ההקרבה שהוטלה כאן עלינו כמצוה וכשמירה, בחובה שיש לשקוד על קיומה, והעם היהודי ידע לקיים את החובה הזאת... (במדבר כח ב)

העמק דבר:

וזה אשר תעשה - ענין הפרשה בכללה ביארנו בפנחס, דמשונה היה תכלית הבאת תמידין במדבר מתכלית התמידין בא"י, דבא"י באו בשביל פרנסה, ובמדבר באו בשביל יעוד, כמבואר בפרשה זו, "ונועדתי שמה" וגו', ומשום הכי משעה שנתנדו במעשה המרגלים לא הביאו תמידים, כדאיתא בחגיגה ו'. ובשביל זה באו שינוים בלשון הצווי דשם כתיב לחמי לאשי תשמרו, וכאן ליתא משום דאין בא ללחם, וגם אין ההכרח שיבואו מתרומת הלשכה... (שמות כט לח)

האחד - נבחר המיוחד שבהם בבקר, והשני בערב, והטעם דשם שהוא בא לפרנסה אין הלילה טפל ליום כלל, ושניהם שוין בתועלתן, מה שאין כן כאן שבא בשביל יעוד, עיקר היעוד לתורה שבכתב לא היה אלא ביום... וכן הדרש שדרשו שם על שנים ליום, על טבעת שניה מהשמש, לא היה שייך במדבר, דשם בא להורות שפרנסת ישראל לא בא מכח הליכות השמש לבדו כמו באומות העולם, אלא השגחה פרטית של הקב"ה הוא ראשון והוא מנהיג את השמש להשפיע, מה שאינו כן כאן לא היה ענין להשמש כלל. (שם שם לט)

משך חכמה:

את קרבני לחמי - הנה הלחם סועד לבב האדם ומקשר הנפש להגוף, כן הקרבנות מקשרין משכן כבוד השם עם עמו ישראל, לכן נקראים לחם... (במדבר כח ב)

שפת אמת:

במדרש, רבים אומרים לנפשי וכו' ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי וגו'... והנה מצות מחצית השקל בכל שנה לקנות בהם תמידין ומוספין, והוא נכלל בפרשת כי תשא את ראש, והטעם כי בהקרבת התמידין בכל יום מתרומם ראשן של בני ישראל להתדבק במדריגה שהיו קודם החטא, כדכתיב עולת תמיד העשויה בהר סיני, ולכן היה נצרך כופר נפש לפי שחטאנו בנעשה... (שקלים תרנ"ה)

בפסוק וידעו כי אני ה' וגו', וכן כתב בתמיד במועדו, כי הקרבת התמיד היה כמו מועד, שהביא דעת בבני ישראל, ולזה נתקן תפלות במקום תמידין, כמו שכתוב מחדש בטובו מעשה בראשית, בטובו אלו ישראל... (תצוה תרמ"ג)