(ראה גם: בית המקדש, משכן, כהונה-עבודה, עבודת ה')
ויהי מקץ ימים, ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. (בראשית ד ג)
ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. (שם ח כ)
ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. (שם כב ב)
ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. (שם מו א)
ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו, נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלקינו פן יפגענו בדבר או בחרב. (שמות ה ג)
ויאמר משה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו, הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו... (שם ח כב)
ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלקינו. וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ה' אלקינו, ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. (שם י כה)
ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים. (שם יח יב)
זובח לאלהים יחרם, בלתי לה' לבדו. (שם כב יט)
וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים. (שם כד ה)
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם... (ויקרא א ב, וראה שם עוד)
כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. (שם ב יא)
וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח. (שם שם יג)
כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם. ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר או בצאן, תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו... ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה, כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. וידבר ה' אל משה לאמר שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. (שם כב כ)
והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם... (דברים יב ו)
השמר לך פן תעלה עולותיך, בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך, ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך. (שם שם יג)
לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כי תועבת ה' אלקיך הוא. (שם יז א)
ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים, והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרות. ובנית מזבח לה' אלקיך על ראש המעוז הזה במערכה, ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרות... (שופטים ו כה)
ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', ומפליא לעשות ומנוח ואשתו רואים. ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה. (שם יג יט)
ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח לה' צב-אות בשילה, ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה'. (שמואל א א ג)
ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה', ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה'. (שם ז ט)
ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. (שם טו כב)
ויהי כאשר צעדו נשאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא... ויביאו את ארון ה' ויציגו אותו במקומו בתוך האהל אשר נטה לו דוד, ויעל דוד עולות לפני ה' ושלמים. (שמואל ב ו יג)
ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף, ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל... (מלכים א ח סג)
למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי... לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי, חודש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה... (ישעיה א יא)
לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כבדתני, לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה. לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני, אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונותיך. (שם מג כג)
למה זה לי לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק, עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי. (ירמיה ו כ)
כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל, עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם, והלכתם בכל הדרך אשר אצוה אתכם למען ייטב לכם. (שם ז כא)
כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלקים מעולות. (הושע ו ו)
כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעלי המון שיריך, וזמרת נבליך לא אשמע. יגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן. הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל. (עמוס ה כב)
במה אקדם ה' איכף לאלקי מרום, האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה. הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי. הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך. (מיכה ו ו)
מגישים על מזבחי לחם מגואל ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן הזה נבזה הוא. וכי תגישון עור לזבח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צב-אות... ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו אמר ה' צב-אות והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה, הארצה אותה מידכם אמר ה'. וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לאד-ני, כי מלך גדול אני אמר ה' צב-אות ושמי נורא בגוים. (מלאכי א ו)
וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. (שם ג ד)
זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי, עולה וחטאה לא שאלת. (תהלים מ ז)
לא על זבחיך אוכיחך, ועולותיך נגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים. כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף. ידעתי כל עוף הרים, וזיז שדי עמדי. אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים, ודם עתודים אשתה. זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך. (שם נ ח)
כי לא תחפוץ זבח ואתנה, עולה לא תרצה. זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים. אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל, אז יעלו על מזבחך פרים. (שם נא יח)
זבח רשעים תועבת ה', ותפלת ישרים רצונו. (משלי טו ח)
עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח. (שם כא ג)
זבח רשעים תועבה, אף כי בזמה יביאנו. (שם שם כז)
וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים, וכבוד ה' מלא את הבית. (דהי"ב ז א)
אז העלה שלמה עולות לה' על מזבח ה' אשר בנה לפני האולם. ובדבר יום ביום להעלות כמצות משה לשבתות ולחדשים ולמועדות שלוש פעמים בשנה, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות... (שם ח יב)
...וזה הוא סוד הקרבן, העשן העולה מהמערכה מעורר את אור התכלת להדלק, וכשנדלק נתחבר באור הלבן, והנר דהיינו השכינה, דולק ביחוד אחד, שהיא מתדבקת באור הלבן ובהעשן ונעשו שלשתם אחד.
ומשום שדרכו של אור תכלת הזה לכלות ולשרוף כל מה שנתדבק בו מתחתיו, אז כאשר נמצא עת רצון והנר דולק ביחוד אחד, אז כתוב ותפול אש ה' ותאכל את העולה וגו', ואז כאשר נשרף הכל מתחתיו נודע שהנר, דהיינו השכינה דולק בחיבור אחד ויחוד אחד. אור התכלת (שהוא הנוקבא), נתחבר עם אור הלבן (שהוא ז"א), ונעשו שניהם אחד. וכן אור התכלת אוכל ושורף מתחתיו חלבים ועולות, שמשמע שאינו אוכל ושורף מתחתיו אלא דוקא בזמן שהיא עולה לאור הלבן, נמצא שהכל, דהיינו העשן ואור התכלת, נקשר ונתחבר באור הלבן, ואז נמשך השלום בכל העולמות, והכל נקשר ביחוד אחד... (בראשית ב רסג, ועיין שם עוד)
פתח ואמר, ויבן נח מזבח לה' וגו', זהו המזבח שהקריב עליו אדם הראשון, נח מפני מה הקריב עולה, הרי עולה אינו בא אלא בשביל לכפר על הרהורי הלב, אלא נח הרהר ואמר הנה הקב"ה גזר דין על העולם שיחרב, אולי בשכר שהציל אותי יצאה בזה כל זכותי, ולא נשאר לי עוד זכות בעולם, מיד ויבן נח מזבח לה'...
ויעל עולות, כתוב עלת, (כי הקריב רק עולה) אחד, כתוב עולה הוא אשה וגו', הרי עלה הוא זכר ולא נקבה, למה כתוב אשה (עם ה' סופית שהיא לשון נקבה)... אלא אף על פי שעולה נקרב זכר ולמקומו נקרב, (דהיינו לז"א שהוא זכר, מכל מקום) אין הנוקבא צריכה (משום זה) להפרד (מז"א), אלא בהנוקבא הוא נקרב, כדי לחבר ז"א ונוקביה זה בזה, (כי על ידי הקרבן) עולה הנוקבא לז"א להתחבר ביחד...
נח היה צריך להקריב עולה, משום שהקב"ה התקין אותו במקום זכר, שיתחבר ויכנס בהתיבה (שה"ס נוקבא), ועל כן הקריב עולה, (ובזה תירץ למה הקריב דוקא עולה ולא קרבן אחר, כיון שבאמת לא חטא, אלא משום שחשב שתמה לו כל זכות). (נח רלב, ועיין שם עוד)
אמר אותו התינוק, שמעתי משום שכתוב ארורה האדמה בעבורך, כי באותה שעה שנתקללה האדמה בחטאו של אדם הראשון, ניתן רשות לאותו נחש הרע לשלוט עליה, שהוא המחבל של העולם, מיום ההוא שנח הקריב הקרבן, והריח אותו הקב"ה, (שבזה הפריד הרע מהטוב), ניתן רשות להארץ לצאת מתחת שליטת הנחש, ולצאת מהטומאה, (כי נפרד הרע ממנה), ועל כן מקריבים ישראל קרבנות להקב"ה כדי להאיר פני הארץ (שהיא המלכות, כלומר, נח עוד לא גמר תיקון הזה, ועל כן צריכים עוד ישראל להקריב קרבנות).
אמר ר' ייסא הקב"ה מיעט את הלבנה (שהיא הנוקבא עוד מטרם שחטא האדם), ושלט הנחש, אבל משום חטאו של האדם היא נתקללה גם כן, כדי לקלל העולם, (המקבלים ממנה), ביום ההוא (שנח הקריב קרבן), יצאה הארץ, (שהיא הנוקבא רק) מאותה הקללה, אבל עוד עומדת הלבנה במיעוטה, חוץ משעה שנמצא קרבן בעולם, וישראל יושבים על אדמתם, אז נתקן מיעוט הלבנה, דהיינו בימי שלמה... (שם רמד, ועיין שם עוד)
פתח ר' חגאי ואמר, מה שכתוב את קרבני לחמי לאשי וגו', את קרבני זהו קרבן בשר הנקרב לכפר דם (הקרבן) על דם (האדם), בשר (הקרבן) על בשר (האדם), משום שכל הקרבנות אינם נקרבים אלא על בשר, דהיינו לכפר על בשר.
וכך שמעתי, אם האדם חטא, בהמה מה חטאת, שהקב"ה אמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, אלא הקב"ה עשה את רוח האדם ורוח הבהמה, והפרידם זה מזה, ולפיכך רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה וגו', ודאי נפרדים הם זה מזה.
מטרם שחטא האדם מה כתוב, ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'... ואחר כך בא נח, וראה שהגוף נבנה ממקום יצר הרע, הקריב קרבן כמו שהקריב אדם, מה כתוב, וירח ה' את ריח הניחח וגו', כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אמר הקב"ה מכאן ואילך הואיל כבר נבלע מאותו יצר הרע, יתענג הגוף כמה שירצה, ויאכל בשר...
כאשר האדם אוכל בשר, מתענג בשר האדם מאותו בשר ומתערבים זה בזה, בשר אדם ובשר בהמה, והגוף מתגדל ממנו, ומאותו העונג חוטא הגוף בכמה חטאים. אמר הקב"ה בשר יהיה כפרה כל הגוף, (דהיינו בשר הקרבן), כי בשר אכל, ובשר נתגדל ממנו ובו חטא... ((לך לך רחצ, ועיין שם עוד)
כאשר בא רבי דימי אמר, לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן רמז הקרבנות, (בפסוקים הנ"ל יוקח נא מעט מים וגו', והגם) שבטלו הקרבנות, (כי בית המקדש נחרב), לא בטלה התורה, ויוכל לעסוק בתורה, ויועיל לו עוד יותר מקרבנות.
דאמר ר' יוחנן, כשפירש הקב"ה הקרבנות, אמר משה, רבונו של עולם, תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו, אמר לו, משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה וגו', כלומר זאת התורה, בשביל עולה, בשביל מנחה, בשביל חטאת בשביל אשם.
אמר ר' כרוספדאי, כל מי שמזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ענין קרבנות והקרבה, ומכוון בהם, ברית כרותה היא שאלו המלאכים המזכירים עונותיו להרע לו, אינם יכולים לעשות לו רע.
ומי מוכיח זה, פרשה זו מוכיחה לנו זה, כי כיון שאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מהו עליו, היינו לעיין בדינו, כיון שנשמת הצדיק ראתה זה, מה כתוב, וימהר אברהם האהלה, מהו האהלה, הוא בית המדרש, ומהו אומר, מהרי שלש סאים, שהוא ענין הקרבנות, והנשמה מכוונת בהם, וזה שאמר ואל הבקר רץ אברהם, ואז יש להם נחת ואינם יכולים להרע לו.
ר' פנחס פתח המקרא, שכתוב והנה החל הנגף בעם, וכתוב, ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו', וכתיב ותעצר המגפה. וילפינן גזירה שוה, כתוב כאן מהר, (והולך מהרה אל העדה), וכתוב שם מהרי שלש סאים, מה שם הוא קרבן להנצל, אף כאן הוא קרבן להנצל.
א"ר פנחס, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגשתי את אליהו, אמרתי לו יאמר אדוני לי דבר המועיל לבריות, אמר לי ברית כרת הקב"ה כשנכנסים לפניו כל אלו המלאכים הממונים להזכיר עונותיו של אדם, בעת שיזכירו בני אדם את הקרבנות שצוה משה ומשימים לבם ורצונם בהם, שכולם (כל המלאכים) יזכירו אותו לטוב... (ויקרא קטז, ועיין שם עוד וערך קטורת)
זהו שכתוב, אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, שזה יורה על כלכלה הנ"ל, לאשי זה הוא שכתוב, אכלו רעים וגו' שזה יורה על מזון הנ"ל, וכשם שהקב"ה מצוה לעורר מזונות למעלה, כדי להשפיע מזונות למטה מאותו המזון (של מעלה), מי שנותן מזונות לעני לקיים הנפש, על אחת כמה וכמה שהקב"ה מברך אותו ומשפיע לו מזונות של מעלה והעולם מתברך בשבילו... (ויצא שסט, ועיין שם עוד)
...כנגד זה אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, שזה אדום וזה לבן, מה השושן שהוא אדום והוא לבן, אין מוצקים אותו להחזירו כולו לבן אלא באש, כך הקרבן אין מוצקים אותו להחזירו כולו לבן אלא באש. עתה מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כולו לבן אלא באש, דאר"י מתוך תעניתו של האדם נחלשים אבריו וגובר עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש והוא הנקרא מזבח כפרה... (שמות שסז)
תא חזי, והבל הביא גם הוא, (מהו גם) גם הוא לרבות זה בזה, (שגם הוא הביא לס"א מעט, כמו קין), אלא קרבנו להקב"ה היה כולו, שעיקר הקרבן היה אל הקב"ה, ונתן חלק לצד האחר, כמו שכתוב ומחלביהן, וקין עיקר הקרבן עשה לקץ הימים, שהוא סוד הסטרא אחרא, ונתן חלק להקב"ה, ועל כן לא התקבל.
באיוב מה כתוב, והלכו בניו ועשו משתה וגו', ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו', ובמשתה נמצא המשטין בכל יום ולא היה יכול לו, מאין לנו כי כתיב הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו וגו', ולעולם לא נתן חלק (אל הס"א), כי כתוב והעלה עולות מספר כולם, ועולה, עולה למעלה למעלה, ואינו נותן חלק לס"א, ואם היה נותן לו חלק לא היה השטן יכול לו אחר כך, וכל מה שלקח ממנו השטן שלו לקח... (בא לב, ועיין שם עוד)
כתוב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, זבחי אלקים רוח נשברה וכו', וכי אינו רוצה הקב"ה שיקריבו לפניו קרבן, והרי הוא תקן לרשעים שיקריבו קרבן, ויתכפר להם עונותיהם. אלא דוד, לפני שם אלקים אמר (זה, שהוא מדת הדין), וקרבן אינם מקריבים לשם אלקים אלא לשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, כי א-ל דין קשה שהוא מדת הדין אינם מקריבים קרבן, שכתוב, אדם כי יקריב מכם קרבן להוי"ה, להוי"ה ולא לשם אלקים...
ומשום זה, כיון שדוד המלך אמר אל השם אלקים, צריך לכתוב, כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה, כי לשם זה אינם מקריבים אלא רוח נשברה, שכתוב זבחי אלקים רוח נשברה, קרבן של אלקים הוא עצבות ושבירת הלב, ומשום זה, מי שחלם חלום רע, הוא צריך להראות עצבות, כי הוא עומד במדת אלקים... (משפטים רס)
...בזמן ההוא (כתוב) אז תחפוץ זבחי צדק, משום כי אז, יתחבר הכל בחבור אחד ויהיה השם שלם בכל תקונו, ואז הקרבן יהיה שלם להוי"ה אלקים, כי עתה אלקים אינו מתחבר אל הקרבן, כי אם היה מתחבר בו כמה אלהים אחרים יעלו אזנים להתחבר שם, (ויינקו מן הקדושה חס ושלום)... (שם רסח)
איברים ופדרים הנשרפים בלילה (על המזבח), לזון (מן העשן שלהם) מינים אחרים, (שהם הס"א), אין הפירוש שנכנסים בארץ (להזון מן העשן), ולא להמשיכם לארץ, אלא להיפך, כדי שלא תשלוט הס"א תוך הארץ ולא יהיו נמשכים לכנוס שם, ומשום זה העשן שלהם (מהאברים והפדרים) היה עולה (בדרך) עקום ומתגלגל לחוץ (לארץ), והולך בחפזון עד שנכנס לנקב בצד צפון ששם מדורים של כל הס"א, ושם נכנס העשן וכולם נזונים שם.
העשן של קרבנות העולה ביום, היה עולה למקומו למעלה בדרך ישר, וניזון ממנו מי שניזון, (דהיינו כמו שכתוב לריח ניחוח אשה לה', ומפתיחה ההיא, (דהיינו הנקרב שבצד צפון) ניזונים כל צדדי קליפה הקשה שהוא בחוץ לארץ הקדושה... (תרומה רעז)
פתח ואמר, ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה' ויהי מקץ ימים הוא סוד, מקץ ימים (הוא טומאה), ולא מקץ ימין (שהוא קדושה), דחשב לקץ הימין וקרב לקץ ימים, והעמדנו כתוב ואתה לך לקץ... (תצוה מב, וראה עוד קין-קרבן)
ואלמלא חטאו ישראל, לא היה (הס"א) יכול יותר לשלוט בעולם, ולאחר כך חטאו, וגם כן המשיכו עליהם הסטרא אחרא כבתחילה, ומיום ההוא לא היה עצה (כנגד הס"א), אלא לתת חלק לסטרא אחרא ההוא מכל, מסוד הקרבנות והנסכים והעולות, ותא חזי משום שזה העולה נשרפת כולה באש, כדי להכניע הצד ההוא ולהעלות צד הקדושה, ומשום כשמשה הקים למקום זה (דקדושה), נשתקע מקום זה (דטומאה)... (פקודי תכא)
ואדם שהוא צדיק הוא עצמו קרבן ממש לכפר, ואחר שאינו צדיק אינו כן, משום שיש בו מום, שכתוב, כי לא לרצון יהיה לכם, ועל כן הצדיק הוא כפרה בעולם, וקרבן ממש, אשרי הם הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא. (פקודי תתקנו)
ר' חזקיה מעמיד מקרא הזה (אכלו רעים) בקרבנות, משום שהם סעודת המלך להקריב לפניו ונהנים מהם בעלי הדין וכולם מתבשמים, והשמחה נמצאת בכולם. (ויקרא מ)
ר' חזקיה היה מצוי לפני ר' שמעון, אמר לו זה שנקרא קרבן, היה צריך להקרא קירוב, או קריבות, למה נקרא קרבן. אמר לו הרי ידוע הוא אצל החברים, אשר קרבן (הוא התקרבות) של אלו כתרים הקדושים, (דהיינו הספירות חג"ת נהי"מ) שמתקרבים כולם יחד ומתקשרים זה בזה עד שנעשים כולם אחד ביחוד השלם, שיתתקן השם הקדושה כראוי, זהו שכתוב, קרבן לה', קרבן (דהיינו התקרבות) של אלו הכתרים הקדושים (חג"ת נהי"מ) להוי"ה הוא (שהוא רחמים, דהיינו קו האמצעי), שיתתקן השם הקדוש וליחד אותו כראוי, כדי שימצא רחמים בכל העולמות, והשם הקדוש יתעטר בעטרותיו שיתבשם הכל.
וכל זה הוא כדי שיתעורר הרחמים ולא יתעורר הדין. ומשום זה להויה הוא ולא לאלקים, כי רחמים צריכים ולא דין. אמר ר' חזקיה אשרי חלקי, ששאלתי והרוחתי דברים אלו, וזה הוא בירורו של הדבר, אבל הרי כתוב זבחי אלקים רוח נשברה וגו', שכתוב זבחי אלקים, ולא כתוב זבחי הוי"ה.
אמר לו (ר' שמעון), ודאי כך הוא, כי קרבן אלקים לא כתוב אלא זבחי אלקים, (דהיינו רק השחיטה נקראת על שם אלקים), ועל כן שחיטתן בצפון... שיתבשם וישבר רוח הדין ויהיה נחלש הדין, ויתגברו הרחמים על הדין... (שם נא, ועיין שם עוד)
תא חזי, בשעה שהאדם מתקן מעשיו על ידי הקרבן הכל מתבשם ומתקרב ומתקשר זה בזה ביחוד שלם, זה שאמר אדם כי יקריב מכם, כי יקריב לקשר הדברים כראוי.
תא חזי, אדם כי יקריב, הוא להוציא מי שלא נשא אשה, כי קרבנו אינו קרבן וברכות אינן נמצאות אצלו לא למעלה ולא למטה ממשמע שכתוב, אדם כי יקריב, והוא משונה שאין הוא אדם ולא בכלל אדם הוא, והשכינה אינה שורה עליו, משום שהוא פגום, ונקרא בעל מום... (שם סב)
תא חזי, בשעה שנמצאים מזונות למטה, נמצאים מזונות למעלה, בדומה למלך שהתקין הסעודה שלו ולא התקין לעבדיו, אחר שמתקן לעבדיו הוא אוכל הסעודה שלו, זה שאמר אכלתי יערי עם דבשי זו היא סעודת המלך, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, זו היא סעודה שלהם (של עבדיו, והסעודה) מריח הקרבן, כשריח הקרבן היה עולה, ומשום זה נקרא ריח ניחוח לה', ריח (שהוא הארת חכמה משמאל היא) לעבדיו, ניחוח, (שהוא הארת החסדים מימין הוא) לה', ועל כן נתעכבה סעודת המלך משום סעודת עבדיו, ומשום זה למדנו שישראל מפרנסים לאביהם שבשמים כי אינו אוכל מטרם שמתקן הסעודה לעבדיו, ומסעודת המלך מי אוכל, רק נשמות הצדיקים. (שם צח, ועיין שם עוד)
ועל כן (כיון שחטאי התחתונים פוגמים למעלה), מקריבים קרבן, מהו קרבן, הוא זה שאמרנו, שכתוב, ובפשעכם שולחה אמכם, אשר החטא גורם פירוד (בין ז"א למלכות) בפגם שלו (כי המלכות שלחה מחמת החטא), והקרבן שמקריבים מקרב עולם העליון (ז"א) בעולם התחתון (מלכות), ונעשה הכל אחד. (שם קח)
אמר ר' אלעזר, כמו שהיה החטא כך הוא מקריב. העשיר, שלפעמים לבו גבוה עליו, היה מקריב שור, משום שלבו ראוי יותר לחטוא לפני אדונו. בינוני מקריב מן הצאן, משום שרוחו אינו גבוה כל כך לחטוא, עני, שלבו אינו גבוה עליו ורוחו שפל מכולם, מקריב מן הקל שבכולם, (דהיינו מן העוף), ונודעים הקרבנות של כולם, כל אחד ואחד בפני עצמו, והקב"ה דן דינו של כל אחד ואחד במשקל ישר. (ויקרא קיח)
תא חזי, קרבן ההוא של העני קל מכולם, משום שלבו שבור, ואף על פי שחושב לחטוא, נעבר ממנו החטא, כי די לו בצערו ובצער בני ביתו, ועל כן כל קרבן וקרבן בפני עצמו ידועים כולם אל הכהן.
מעשה היה באותו עשיר, שהקריב לפני הכהן שתי יונים, כשראהו הכהן, אמר לו, קרבן הזה אינו שלך. בא לביתו והיה עצב, אמרו לו אחיו, למה אתה עצב, אמר להם, הכהן לא הקריב את הקרבן שלי, אמרו לו ומה הוא הקרבן, אמר להם שתי יונים, אמרו לו, והרי זה מן העני הוא, ואינו שלך, שהרי כתוב, ואם דל הוא ואין ידו משגת וגו', אלא הקרב קרבנך, אמר להם מה הוא, אמרו לו פר אחד... (שם קיח, ראה שם עוד)
תא חזי, קרבנו של העני חשוב לפני הקב"ה כי הוא מקריב לפניו ב' קרבנות, א' חלבו ודמו, וא' הקרבן שמקריב, שהרי אין לו לאכול, והוא מביא קרבן, (על כן נתמעטו מחמת זה חלבו ודמו). קרבן העני קל מכולם, ב' תורים או ב' בני יונה, ואם לא, מביא מעט קמח ומתכפר בו, ובשעה ההיא מכריזים ואומרים, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. כל כך למה, הוא משום שקרבן עני משובח מכל, והרי הוא (הקרבן עני שרציתי להביא) גרם לי להיות בחלקו של הקב"ה, (ראה שם הספור), משום זה חלקתי כל רכושי לעניים, כי הם, (דהיינו קרבנם שהכהן דחה אותו) גרמו לי כל כך.
כמו שהעני מרתיח חלבו ודמו, כך קמח ההוא, שהביא, מרתיחים אותו בשמן טוב, וכאן למדנו, שאפילו כל אדם מקריב מנחה זו על המחבת ומנחת מרחשת, משום כמו שהחטא מרתיח חלבו ודמו באש היצר הרע, וכל אבריו מרתיחים באש, כך קרבן הזה, כעין זה ממש, כי עיקר הקרבן הוא כעין החטא, ולהקריב לפני הקב"ה רצון לבו ורוחו ונפשו שזה חביב עליו יותר מכל.
אשרי חלקם של הצדיקים שהם מקריבים בכל יום ויום קרבן הזה לפני הקב"ה. ומה הוא, היינו שמקריבים לפניו את עצמם ונפשם, ואני רוצה להקריב קרבן הזה, כי זה רוצה הקב"ה מן האדם בעולם הזה, ועם כל זה קרבן ממש משובח יותר, משום שעל ידו מתברכים כל העולמות. (שם קכט)
תא חזי, עז לקרבן למה, והרי אמר ר' שמעון עז השם שלה גרם ללמוד מן שמה, שהוא צד הרע, ומין רע, שעז (תורה על דינים עזים וקשים, ואם כן למה מקריבים אותה לקרבן) אלא כך אמר ר' שמעון, צריכים להקריב את זו, כי אם עבר עליו רוח הטומאה או עסק בה, קרבנו הוא עז הזו, דהיינו באותו האופן שחטא. (שם תכט)
אבל תא חזי בני, כתוב, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, יש אש אוכלת אש, אש של הקב"ה אוכלת אש אחר של הס"א, ותא חזי, יש מלאכים האומרים שירה לפני הקב"ה, וכשמסיימים השירה הם מתבטלים בניצוץ אש אוכלת (השורפת אותם), ולמטה הכין הקב"ה אש של המזבח, (שה"ס אש המלכות מהדינים שלה), ואש הזה אוכלת ומכלה לכל צד ההוא הטמא, ומתבטל צד ההוא באותה שלהבת האש, ולא נשאר ממנו כלום בעולם, ואדם ההוא המקריב את קרבנו, עומד עליו, ובאותו הריח העולה מן הקרבן נעבר ממנו הצד של רוח הטומאה ששורה עליו ומתכפר, ומשום זה הכל מתבטל ויכלה, ואין מי שיעמוד לפני האש ההוא (של המזבח). (שם תמב)
רבי אבא פתח ואמר, והאש על המזבח תוקד בו וגו', למה, ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, למה הכהן, והרי למדנו שאש בכל מקום הוא דין, והכהן בא מצד ימין, והוא רחוק מן הדין, שהכהן אינו מזדמן בדין לעולם, וכאן הוא צריך להבעיר הדין בעולם, שכתוב ובער עליה הכהן.
אלא כך למדנו, אדם הבא לחטא לפני אדונו, הוא שורף את עצמו בשלהבת יצר הרע, ויצר הרע בא מצד רוח הטומאה, והרי שורה בו רוח הטומאה, ולפעמים נודע קרבנו שבא מצד הזה, (דהיינו עז כנ"ל), שצריך להקריב על המזבח את הדומה לו (אל החוטא), ואינו כלה ואינו מתבטל אותו רוח הטומאה, בין מן האדם החוטא, ובין מאותו הצד שבא ממנו, אלא באש המזבח, שאש הזו מבערת רוח הטומאה, ומינים רעים מן העולם, והכהן נתכוון לזה, לתקן האש שתבער מינים רעים מן העולם, (ועל כן צריכים לכהן שיעשה זאת, שהוא מן הימין, והימין מבער השמאל)... (צו כג, ועיין שם עוד, וראה עוד מזבח-אש)
...ועוד (יש לפרש) אוכלת לחים, (הם) כל הקרבנות הנקרבים על ידי התפלה, (בבחינת ונשלמה פרים שפתינו), על מצות עשה, ואוכלת יבשים, היינו כל הקרבנות שהיו נקרבים בתפלה על מצות לא תעשה, שזו היא (שמענישים עליה ד' מיתות) סקילה שרפה הרג וחנק, (והם הקרבנות) שהם על מצות עשה ועל מצות לא תעשה, אלו הם הקרבנות של השכינה (הנקראת) תפלה, (הבאים) על מצות עשה ולא תעשה. ונגד ה' מראות אלו (הנמשכים מבינה כנ"ל) תקנו ה' תפלות ביום הכפורים... (שם כח, ועיין שם עוד)
שה הוא לעולה, שכתוב ואיה השה לעולה, ונאמר בו שה תמים זכר, כמו שאתה אומר איש תמים, (שפירושו שלם, אף שה תמים פירושו שלם, להיותו עולה שהוא בימין), והרי צריכים לשאול, הרי זה הוא לימין, שעיר הוא לשמאל, דהיינו שעיר עזים אחד לחטאת, (אשר עזים יורה על דינים עזים שהם בשמאל), ויש שעיר ויש שעיר, שעיר אחד לה', ושעיר אחד לעזאזל, והיינו שכתוב, ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, ובשעיר הזה נאמר בעשו איש שעיר וזה הוא בחינת כבד, שלוקח ושואב כל השמרים שבדם, (שהם שחין), אבעבועות פורחת, ספחת, וכל מיני צרעת, והיינו שכתוב ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה, (עונותם הוא אותיות) עונות תם, שהא הלב, (שנקרא תם), ואז נפרד מלהתערב בלב, (שהוא סוד המלכות), ואז נתבשם, והוא העזאזל כבד, באלו העונות (שנושא עליו), ואינו קל שיוכל לעלות ליעקב איש תם... (שם מב, ועיין שם עוד)
מצוה זו היא לשרוף קדשים באש, ואחר כך והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. תנאים ואמוראים בסתרי תורה, יש קדש ויש קדשים, ויש קדש הקדשים. מה הנאה יש להקב"ה מן הקדשים שנשרפו. אם תאמר בשביל יצחק, שבשעה שישראל בצרה עולה לפניו אפרו של יצחק, (ועל כן צריכים לשרוף הקרבן עד אפר להזכיר זכותו), שאם חייבים שרפה יהיו נצולים בשבילו, זהו בא רק לדרש. ואם תאמר בשביל בני אהרן שהיו כמו שריפת קדשים, שכתוב בהם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו, ומיתתם היא כפרה לישראל כמו שריפת קדשים, גם זה הוא רק דרש.
אלא שלש אשות בנר, אש לבן, אש שחור, אש תכלת, כנגד תורה נביאים כתובים, וכנגד כהן לוי ישראל... (שם קלה, ועיין שם עוד)
תא חזי, שני נרות אחד למעלה ואחד למטה, אם אדם מדליק אותו הנר שלמטה ומכבה אותו הנר שלמעלה, עשן ההוא העולה מן הנר שלמטה מדליק אותו הנר שלמעלה, כך העשן של הקרבן, עשן הזה העולה (מן הקרבן, גורם להמשכת הארת החכמה למעלה), ומדליק נרות העליונים, (שהם ז"א ומלכות), ונדלקים יחד, ומתקרבות כל הספירות יחד בריח הזה, ומשם זה ריח ניחח לה' וכבר העמידוהו.
ועל כן ריח הקרבן הוא קיום הכל וקיום העולם, והקרבן הוא על ידי הכהן המקריב הכל, ומשום זה, שבעת ימי מילואים נשלמים בו, (שהם כנגד ז"ס חג"ת נהי"מ), כדי שכולם יתברכו בעבודתו, ושמחות וברכות תמצאנה למעלה ולמטה. (שם קצ)
וקרבן הזה הוא כמו קרבן מן הבהמה, כי זה לח' ימים וזה לח' ימים, שכתוב, ומיום השמיני והלאה ירצה, במה ירצה, מפני שעבר עליו שבת אחד, (כי בין ח' ימים מוכרח להיות שבת אחד), כיון שעבר עליו שבת אחד אז ירצה זה לקרבן, (שהיא הבהמה), וזה לקרבן (שהוא ילד הנימול)... (תזריע לו)
א"ר יצחק, תא חזי, הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים הוא קרבן, שהוא נחת של הקב"ה, ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה, הוי אומר שהוא האדם, היקר מכל... (שם קז)
ר' יוסי היה הולך בדרך, פגע בו ר' חייא, אמר לו זה שהעמידו החברים, שכתוב בעלי, לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם, בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה, למה, הוא משום שדברי תורה עולים על כל קרבנות העולם. כמו שהעמדנו שכתוב, זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים, ששקולה התורה כנגד כל הקרבנות שבעולם. א"ל כך הוא ודאי, שכל מי שעוסק בתורה, אף על פי שנגזר עליו עונש מלמעלה, הוא יפה לו מכל הקרבנות והעולות, והעונש ההוא נקרע... (קדושים י)
ראשי הישיבות, בשבועה עליכם, שלא תסירו ממנו עד שאתקין קרבן להקב"ה, כי השכינה היא קרבן לה', (שקרבה אליו), בכל אבר ואבר דמלכא, (דהיינו בכל ספירה וספירה שלו) בחבור שלם בדכר ונוקבא, בכל האברים שהם מהם בראש, (דהיינו) עינים בעינים, (שהם חכמה), אזנים לאזנים, (שהם בינה)... (בהר לא, ועיין שם עוד)
וכן אברים ופדרים שמתאכלים כל הלילה (על המזבח) הם כפרה על אברי הגוף של (אדם המקריב) ונפשו, שלא יהיו נשרפים בגיהנם ולא יהיו נמסרים ביד מלאך המות, ומשום שאדם חוטא ביצר הרע, שהוא צפוני, (שנאמר עליו ואת הצפוני ארחיק מעליכם), כך שחיטתו בצפון להצילו מאותו הצפוני. (שם מ)
פירוש אחר, הן עם כלביא יקום, להקריב קרבנות ועולות, לפני המלך על המזבח. ולמדנו בשעה שהקרבן נשרף על המזבח ראו שם צורה של אריה אחד רובץ על קרבן ההוא ואוכל אותו.
ואמר ר' אבא אוריאל מלאך עליון היה, וראו אותו בצורה של אריה חזק רובץ על המזבח ואוכל את הקרבנות, וכשישראל לא היו זכאים כל כך היו רואים צורה של כלב אחד חצוף רובץ עליו, אז היו יודעים ישראל שצריכים תשובה, והם שבים. לא ישכב עד יאכל טרף, אלו הם הקרבנות של לילה, כגון עולות, ודם חללים ישתה, שהקב"ה עושה מלחמות שלהם עם שונאיהם. (בלק תעח)
פירוש אחר, צו את בני ישראל ואמרת עליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי, ר' יהודה אמר בקרבן יש עשן ויש ריח, ויש ריח ניחוח. עשן הוא מצד הדין, זה שאמר כי אז יעשן אף ה', עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל, ריח ניחוח הוא רחמים, זה שאמר וריח אפך כתפוחים... (פנחס רג, ועיין שם עוד)
אמר רעיא מהימנא, עתה צריך לדעת, איך התקינו התפילות כנגד הקרבנות, אלא ג' תפלות הן כנגד את הכבש האחד תעשה בבקר, זו היא תפלת שחרית, שנאמר בה, וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', והעמידו חכמים שאין עמידה אלא תפלה. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, הוא כנגד תפלת המנחה שתיקן אותה יצחק, זה שאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. ואין שיחה אלא תפלה, תפלת ערבית, היא כנגד אמורים ופדרים המתאכלים כל הלילה, זה שאמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ואין פגיעה אלא תפלה. (שם רז)
ומשום זה בכולם צוה קרבן להוי"ה, (דהיינו כדי ליחד אותיות הוי"ה שנפרדו ושנסתלקו כנ"ל). את קרבני לחמי לאשי, את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, וכתוב, שתי תורים או שני בני יונה, כל מין הולך למינו (ומתחבר עמו), והקב"ה מקרב הכל במקום זה, שהוא עלת על הכל, שאין א-לוה חוץ ממנו, ואין מי שיכול לקרב הכחות חוץ ממנו.
אבל הכחות של האומות עובדי עכו"ם, הם מצד הפרוד. אוי למי שגרם בעונותיו להביא פירוד באותיות וחיות ויסודות, כי מיד נסתלק הקב"ה מישראל, והאומות עובדי עכו"ם יכנסו ביניהם, אין להם (לעכו"ם) קרבות בהקב"ה, כי אין קרבנות בחוץ לארץ (במקום האומות), ומשום זה העמידו חכמים הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו א-לוה... (פנחס רכט)
זה הוא קרבן, שבכל יום ובכל זמן וזמן, אל הקב"ה, שהשכינה נכללה בו בין כל שאר ההמונים, (שלה שהם ישראל), וכל אלו העבודות מוציאות אותה מבין הקוצים דהיינו מבין שאר העמים, כך ישראל, כל זמן שהם אטומי הלב ואינם פותחים בתשובה, אינם מעלים ריח, ואין מוציא אותם מבין הקוצים, אבל כשפותחים בתשובה, מיד מעלים ריח, ויוצאים מבין הקוצים, וכנסת ישראל (שהיא המלכות), תהנה בהם, שכתוב פתחי לי אחותי רעיתי, כך כל זמן שהשושנה אטומה אין לה ריח, ואינה עולה מתוך הקוצים ויושבת ביניהם, כמו שאמרו... (שם שפא)
א"ר אלעזר לאביו, כבר שמעתי (פירושם) של אברים הסתומים, (דהיינו אברים החיצונים) בסוד הקרבן, אבל אברים האחרים (הפנימיים) מהו הסוד שלהם. א"ל ר' שמעון לר' אלעזר, אלעזר בני, כל שאר האברים שמבפנים סוד עליון הוא.
תא חזי, הלב, כבר למדנו, אבל לב, זה הוא אש שורף, ואם לא היה מזמין לו מלך העליון כנפי ריאה המביאים לפניו רוח מרוח הנושב מבשמים העליונים, (מג"ר דז"א), היה הלב שורף את העולם ברגע אחד. (פירוש כי בלב שולט קו שמאל דבינה, שמחוסר חסדים יכול לשרוף העולם, והריאה ה"ס קו ימין שה"ס חסד, ועל כן הרוח, שה"ס החסד של הימין הנמשך מג"ר דז"א ממתיק אותו). (שם שצט, ועיין שם עוד)
כתוב, החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' וגו', אין רצונו של הקב"ה שאדם יחטא ויקריב קרבן על חטאו, אלא קרבן שהוא בלי עון, זה הוא קרבן שלם, ונקרא שלמים, וגם כן קרבן תמיד (הוא שלם), ואף על פי שהתמיד מכפר על עונות.
ר' אבא פתח, זבחי אלקים רוח נשברה וגו', מקרא זה העמידו שרצון הקב"ה הוא, שאינו רוצה שאדם יביא קרבן על חטאו, אלא רוצה רוח נשברה, ובני אדם אינם יודעים מה שאומרים, וכך שמעתי מן המאור הקדוש, כשאדם בא להטמא בעונותיו, הוא ממשיך עליו רוח מצד הטומאה, (והרוח) מתגאה על האדם, ושולט עליו לכל רצונו. וצד הטומאה ההוא (שהרוח נמשך ממנו), מתגבר בכחו ומתחזק ושולט עליו לרצונו, בא אדם ושולט עליו להטהר, מטהרין אותו מלמעלה. (שם תקכב)
...אמר הכל דבר אחד הוא, הקב"ה אמר זה, באתי לגני, משום שכל הקרבנות שבעולם כשעולים למ"ן כולם נכנסים בתחילה לגן עדן, שהוא סוד כנסת ישראל (שהוא המלכות), ואיך הוא בתחילה, והתחלת הקרבן, שאמרתי שנכנסים בתחילה לגן עדן, היינו) בשעה שאדם מתודה חטאיו על הקרבן, ובשעת שחיטת וזריקת הדם על המזבח, (אז עולה הקרבן למ"ן לג"ע, ואז אמר קב"ה, שהוא ז"א, באתי לגני, שהוא ג"ע מלכות, כי המ"ן של הקרבן מעוררים הזווג).
עתה יש להסתכל איך אלו רוחות הקדושים נהנים מזה, (מעליית מ"ן של הקרבן), ומהו הטעם שהקרבן הוא מבהמה, והרי היה חשוב יותר שישבור אדם אותו הרוח (שהמשיך על ידי חטאו), ולשוב בתשובה, מהו הטעם של השחיטה של הבהמה ושריפתה באש המזבח.
אלא סוד הוא, משום שיש בהמה הרובצת על אלף הרים, (שה"ס המלכות, שהיא בחינת הוי"ה במילוי ההי"ן שבגי' בהמה), ואלף הרים היא אוכלת בכל יום, (כל אלף ההרים שה"ס מדרגות החכמה הנמשכות משמאל, כי החכמה מכונה אלף בסוד ואאלפך חכמה), נקראים בהמות בהררי אלף, ועל זה למדנו שיש בהמה שאוכלת בהמות. וממה הם (הבהמות), הם מאש. וכולן לוחכת אותם בהמה הזו (שהיא המלכות) בלחיכה אחת. זה שאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא א-ל קנא. וכל המים של הירדן, (שהוא יסוד דז"א), שנתמלא בשש שנים, (שהוא מקבל מחג"ת נה"י דז"א, הנקראים שש שנים), היא (המלכות) עושה אותם גמיעה אחת, (דהיינו בליעה אחת), זה שאמר, יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו.
סוד הדבר, כי משאור של כל אלו (הבהמות בהררי אל, שה"ס הארת חכמה שבשמאל), הוא עיקר ויסוד לאלו הבהמות שלמטה, משום שרוח מתפשט מהם למטה, ורוח הזה מצטייר למטה בבהמות, (כלומר שנעשה לרוח הבהמה למטה), וכשאדם חוטא מביא בהמה לקרבן, ואותו הרוח של הבהמה עולה וחוזר למקומו, (לבהמה העליונה, שהיא המלכות), ומתפשט רוח הזה בכל הבהמות (שבהררי אלף הנ"ל. וכל אלו שהם ממין הזה, (דהיינו הס"א הנמשכת משמאל) מתקרבים ובאים ונהנים מחלב ודם ההוא שהם הלבוש של רוח הזה, כי מן הצד שלהם הוא רוח הזה, (דהיינו מצד שמאל), וכולם נהנים ונזונים ונעשים מליצי יושר על אותו האדם, ומשום זה בא הקרבן מן הבהמה.
א"ר שמעון ברוך בני להקב"ה, עליך נאמר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך... אלעזר בני, אמור זה (נכון) בקרבן של בהמה, אבל קרבן העופות מה הטעם, שכתוב ואם מן העוף עולה קרבנו. אמר לו לא ראיתי, אבל אני מסתכל מדבר שנאמר בבהמה לדברי העופות, ואיני אומר משום שלא ראיתי ועד עתה לא שמעתי.
אמר לו, אלעזר יפה אמרת. אבל סוד הקרבנות הרבה סודות יש שם, ולא נמסרו לגלות חוץ לצדיקי אמת, שסוד אדונם אינו נעלם מהם. הסוד של הקרבנות זהו הסוד של אלו חיות הקדושות ד' צורות חקוקות בכסא, וזה הוא הכסא של המלך הקדוש, (דהיינו המלכות שהיא כסא לז"א, שהם) פני שור, פני נשר, פני אריה פני אדם. פני אדם כולל כולם, (כי אריה שור נשר ה"ס ג' קוין, ופני אדם היא המלכות המקבלת אותם, ועל כן כוללת את כולם). וכל ד' פנים מסתכלים אלו לאלו ונכללים אלו באלו, ומהם מתפשטים לכמה צדדים ורבבות למעלה ולמטה, שאין להם שיעור ומנין וחשבון...
כמו שיש נחת אל השכינה הקדושה מן רוחות הצדיקים (העולים אליה למ"ן), והיא קרבה לקבל הרוח של הצדיק ונהנית ממנו, משום שאותו הרוח הוא נמשך ממנה, כך אלו (הצבאות המתפשטים מפני שור), נהנים מצד היסוד שלהם (שהוא פני שור), ונהנים מאותו הלבוש הנקרב (ליסודם, שהוא הקרבן), כי הרוח (של הקרבן) הוא מן לבוש של הרוח שלהם, ומשום זה נהנים מהם.
פני נשר מתפשט ממנו רוח לעופות, (שהרוח שבעופות נמשך מפני נשר), ונשר הוא בב' צדדים, (הוא בימין ובשמאל, כי נשר הוא ת"ת קו האמצעי הכולל ימין ושמאל), וזה סוד ועוף יעופף (המורה על) ב' רוחות, ומשום כך מתפשט ויורד קרבן העוף מימין ומשמאל, (כי קרבן בהמה אינו אלא מפני שור, שהוא שמאל כנ"ל, (וקרבן העוף הוא מפני נשר הכולל ב' הקוין).
מכל צד הטהור (שבעוף) לא נקרב אלא יונה ותורים, משום שהם באמת לבני זווגם יותר מכל שאר העופות, והם נרדפים ואינם רודפים, ונאמנים זה לזה, הנקבה לבן זוגה, ועל כן הקרבן מהם, ויורדים ומתקרבים אלו רוחות הקדושות ונהנים מיסוד ועיקר שלהם...
עד כאן נתבאר הקרבן מב' צדדים החקוקים בכסא, (דהיינו מפני שור לבהמה, ומפני נשר לעוף). עתה יש לשאול, הרי ד' צורות הן, החקוקות בכסא, מהו הטעם שאין קרבן מצורות האחרות. אלא ודאי שיש קרבן מכולם. כי האריה החקוק בכסא, בשעה שהקרבן שלם, יורד האריה ונכנס באש, ואוכל ונהנה משם, והאדם החקוק בכסא, הנה אדם הוא עיקר הכל, ומקריב שם (לפני אדם שהוא מלכות), את רוחו ונשמתו, ואדם העליון נהנה מאדם התחתון, וכל מין קרב למינו, ונהנה ממנו משלו ממש ומן היסוד שלו... (שם תקכח, ועיין שם עוד)
את קרבני לחמי לאשי, ר' יודאי אומר, בקרבן יש עשן, ויש ריח, ויש ניחח. עשן הם בעלי הרוגז, שכתוב, כי אז יעשן אף ה', והם (בעלי הרוגז), נהנים מעשן. ועשן פירושו רוגז בחוטם. ריח הם אותם הנקראים תפוחים, א"ר אבא כתפוחים, זה שאמר וריח אפך כתפוחים.
את הכבש אחד תעשה בבקר, מהו בבקר, זה הוא בקר של אברהם, (דהיינו אור החסד), שכתוב וישכם אברהם בבקר, מאין לנו שבקר הזה הוא של אברהם, א"ר אלעזר מכאן, (כי כתוב) הבקר אור, בקר אור לא כתוב, אלא הבקר אור, כי זה הוא אור הראשון שברא הקב"ה במעשה בראשית, ועל כן (כתוב) תעשה בבקר, בבקר הידוע, כי כנגד בקר דאברהם נקרב קרבן הזה. קרבן של בין הערבים הוא (כנגד) יצחק), ונקרא כנגד ערב דיצחק, (שהוא אור הגבורה שהיא דין), מאין לנו זה, שכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, שהוא ערב דיצחק, וכבר העמדנו. (שם תקנט)
וא"ר אבהו, בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו יתברך, תדע לך בזמן שבית המקדש היה קיים, כל המקריב קרבן, וזובחו לשם זה הנקרא אלקים, חייב מיתה, שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, מלמד שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד.
ועל כן כדי שלא יטעה אדם, צוה בקרבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', וכי תזבחו זבח תודה לה', וכי תזבחו זבח שלמים לה', ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', הכל לה' ולא נאמר לאלקים.
מאי טעמא, א"ר אבהו, שם זה הוא משותף שהמלאכים נקראו אלהים, בני אדם נקראו אלהים, הדיינים נקראו אלהים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכך צריך להזכיר שם המיוחד לבדו. (זהר חדש בראשית רנו)
משכני, נחזור ולקשר הדברים הקודמים, שעל אותו הסוד (שבכתוב) אשה ריח ניחוח, כי בשעה שהרצון עולה מלמטה בסוד הקרבן, (השכינה) עולה ואומרת לאוהבה, משכני, הושט לי ימינך לקבלני ולהעלות אותי בהתעוררות הצד השמאל, (שה"ס השפעת החכמה שבשמאל והימין יחבקני, שה"ס הארת החסד שבימין, וזה הוא פירוש של משכני, (דהיינו בשתי ידים, בחכמה וחסדים). (שם שיר השירים רכ)
רבי נחוניא בן הקנה אמר לחכמים, בני, חייכם, אין קרוב לפני המקום כלבו של אדם, וטוב לפניו יותר מכל הקרבנות והעולות שבעולם. מי שיושב בתענית וישום לבו ורצונו לה', הוא מקריב קרבן שלם שטוב לפני הקב"ה, שמקריב לפניו חלבו ודמו וגופו, ומקריב לפניו אש וריח שבהבל פיו, ולב ורצון נקרא מזבח כפרה.
הקרבן נחלק לכמה צדדים, לכמה חלקים, תעניתו של אדם נחלק לכמה צדדים לכמה חלקים, והקב"ה אינו לוקח מכולם אלא הלב והרצון. (שם רות רכד)
מעשה באחד שהקריב קרבן מבני שותה מים ויצאת בת קול מקדשי הקדשים ואמר מי שקבל קרבנותיהם במדבר הוא יקבל קרבנותיהם בשעה זו. (יתרו פרשה ב)
ר' יוסי אומר כל שנאמר קרבן אמרו ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה למינין לרדות. קרבן לה' בהמה, יכול את החיה שהיא קרויה בהמה, שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו שור ושה וגו' איל וצבי וגו', תלמוד לומר בקר וצאן, אין לך בבהמה אלא בקר וצאן, יכול לא יביא ואם הביא כשר, משל למה הדבר דומה, למי שאמר לו רבו לך והבא חטים והלך והביא לו חטים ושעורים, הרי זה מוסיף על דבריו...
מן הבהמה, להוציא את הרובע ואת הנרבע... הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבדה בו עבירה וכשר על גבי המזבח... מן הבקר להוציא את הנעבד... (ויקרא פרק ב, וראה שם עוד)
מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים, הרי אלו מעוטים, פרט לחולה ולזקן ולמוקצה ולמזוהם. קרבנו להוציא את הגזול, כבשים ועזים להוציא את הכלאים, אתה אומר לכך נאמר מעוטים הללו, או לא נאמרו אלא להוציא את שנעבדה בו עבירה, שחרש בשור ובחמור והן מוקדשים וכלאים בכרם... תלמוד לומר כבשים לעולה, ועזים לעולה, לרבות את כולם, דברי ר' יהודה... (שם פרק ו)
קרבני זה הדם, לחמי אלו אימורים... או קרבני לחמי זה הדם, תלמוד לומר והקטיר הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון... לאשי אלו קומצים ולבונה, ריח ניחוחי אלו בזיכי לחם הפנים, תשמרו, שלא יביא אליו אלא מתרומת הלשכה, תשמרו, שיהיו כהנים ולוים וישראלים עומדים עליהם. תשמרו, נאמרה כאן שמירה ונאמרה להלן שמירה, מה שמירה האמורה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו, אף שמירה האמורה להלן מבקרו ארבעה ימים קודם שחיטתו... (פנחס קמב)
...אשה ריח ניחוח לה' נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. שמעון בן עזאי אומר, בא וראה בכל הקרבנות שבתורה לא נאמר בהם לא אלקים ולא אלקיך ולא ש-די וצב-אות אלא יו"ד וה"י שם מיוחד, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות, ללמדך שאחד מרבה ואחד ממעיט לפני הקב"ה, וכשם שנאמר ריח ניחוח בשור כך נאמר בבן הצאן, וכן נאמר בבן העוף, ללמדך שאין לפניו אכילה ושתיה אלא שאמר ונעשה רצונו. וכן הוא אומר אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה ידעתי כי עוף הרים וזיז שדי עמדי... אלא מפני מה אמרתי לך זבח לי, בשביל לעשות רצוני. וכן הוא אומר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. (שם קמג)
...ואם משמחו (את החתן) מה שכרו... רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה, שנאמר מביאים תודה בית ה'... (ברכות ו ב)
עובר עלינו תמיד, א"ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. (שם י ב)
אמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. (שם יד ב)
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. (שם טו א)
ר' יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום... ותניא כוותיה דר' יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות, ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות, ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע, שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה, ומפני מה אמרו של מוספין כל היום, שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום, רבי יהודה אומר עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות... אמר לך ר' יוסי בר' חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות, דאי לא תימא הכי, תפלת מוסף לר' יוסי בר' חנינא מאן תקנה. (שם כו ב)
...ואמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר למה לי רוב זבחיכם, וכתיב ובפרשכם כפיכם... התשכח אשה עולה, אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר. (שם לב ב)
דא"ר יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו, שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס... אמר ר"נ בר יצחק מקרן כתיב. (שבת כח ב)
...אלא ברביעי עלה (משה) וירד, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן... (שם פח א)
...וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים אבל לא של יום הכיפורים בשבת, ר"ע אומר לא של שבת קריבין ביום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת. (שם קיג א)
...מדת הקב"ה אדם מתחייב הריגה למקום שותק, שנאמר לך דומיה תהלה, ולא עוד אלא שמשבח שאמר תהלה, ולא עוד אלא שדומה לו כאילו מקריב קרבן, שנאמר ולך ישולם נדר. (עירובין יט א)
כדתניא, מכם ולא כולכם, פרט למומר, מכם, בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא... (שם סט ב)
אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי, מתוך שקלקלו את מעשיהם מעלה עליהם הכתוב כאילו הקריבו בטומאה. (פסחים יז א)
דתנן, היה עומד ומקריב ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, כל הקרבנות כולן שהקריב על גבי המזבח פסולין, ור' יהושע מכשיר, ואמרין מאי טעמא דר' יהושע, דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. (שם עב ב)
בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות, ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראייה ליקרב... והני תנאי כהני תנאי, דתניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה, ולא בעצרת מפני שהוא יום טוב, אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות... (ביצה יט א וב, וראה שם עוד)
...ערב יום הכפורים שחרית מעמידין אותו בשער המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה... תנא אף השעירים, ותנא דידן מאי טעמא לא תנא שעירים, כיון דעל חטא קא אתו חלשא דעתיה, אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי, פר כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי, באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה... (יומא יח א)
...אלא נקוט האי כללא בידך, כל שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה אפילו ביחיד... (שם נ א, וראה שם עוד)
א"ר אבהו אמר ר"א כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. א"ר ירמיה משום ר"ש בן יוחי ור' יוחנן משום ר"ש המחוזי משום ר' יוחנן המכותי, כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. (סוכה מה א)
...כאשר נדרת זה נדר, לה' אלקיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, נדבה כמשמעו, אשר דברת אלו קדשי בדק הבית... (ראש השנה ו א, וראה שם עוד)
תניא אמר ר' יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה... (שם טז א)
...אמר לפניו, רבונו של עולם הודיעני במה אירשנה, א"ל קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו', אמר לפניו, רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם, אמר לו כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ואני מוחל להם על כל עונותיהם. (תענית כז ב)
...דאמר רב יהודה אמר רב כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה... אמר לו אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה, אמר לו (יהושע) על איזה מהם באת, אמר לו עתה באתי... ואמר רב שמואל בר אוניא גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין, שנאמר עתה באתי. (מגילה ג א)
א"ר לוי כל פסוק זה על שום קרבנות נאמר, כרשנה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך, שתר, כלום הקריבו לפניך שתי תורין, אדמתא, כלום בנו לפניך מזבח אדמה, תרשיש, כלום שימשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש ושהם וישפה, מרס, כלום מירסו בדם לפניך, מרסנא, כלום מירסו במנחות לפניך, ממוכן כלום הכינו שולחן לפניך. (שם יב ב)
...א"ל רבי, אם נאמר כבש למה נאמר אחד... אמר לו אחד מיוחד שבעדרו. (שם כח א)
...ובית הלל מאי שנא חגיגה דישנה לפני הדבור, דכתיב ויזבחו שלמים, ראיה נמי הכתיב ויעלו עולות, סברי בית הלל עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, ובית שמאי סברי עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי... דתניא עולת תמיד העשויה בהר סיני, ר' אלעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה, אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל, שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הן הקריבו אותה... (חגיגה ו א)
...זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי, ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים... (שם יב ב)
דאמר רב שמואל בר אמי אמר רבי יונתן, מניין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע, שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, אמר רבה בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה... (יבמות קה א)
מיתיבי, הרי הוא עלי, הרי זה עלי אסור מפני שהוא יד לקרבן... (נדרים ו א)
...ותניא ר' שמעון אומר מניין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' מנחה, לה' תודה, לה' שלמים תלמוד לומר קרבן לה'... (שם י א)
האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה שלמים שאני אוכל לך אסור, רבי יהודה מתיר, הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור, לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר... (שם יג א)
גופא אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן, שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות. (נזיר כג ב)
דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבנותיה שהיא חייבת, שכך כתב לה כל אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא... (שם כד א)
א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה... (סוטה ה ב)
גופא א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש, שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. ולא, והא איכא דמים, דם חטאת למעלה ודם עולה למטה, התם כהן הוא דידע. והאיכא חטאת נקבה עולה זכר. התם מיכסיא באליה, תינח כבשה, שעירה מאי איכא למימר, התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה. חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר, התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה. (שם לב ב)
והא כתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו', ואמר רב אויא ואיתימא רבה בר בר חנן שהלך להביא כבשים מחברון, ותניא אילים ממואב כבשים מחברון. (שם לד ב)
ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא, וכתיב שבעה פרים ושבעה אילים, אמר רב פפא בר שמואל על כל פסיעה ופסיעה שור ומריא, על כל שש ושש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים, אמר ליה רב חסדא אם כן מילאת את כל ארץ ישראל במות, אלא אמר רב חסדא על כל שש ושש פסיעות שור ומריא, על כל ששה סדרים של שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אילים. (שם לה ב)
תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים, היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם, למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיו שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו, נזדעזעה א"י ארבע מאות פרסה... (שם מט ב)
...אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, א"ל מי יימר, א"ל שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה. אזל שדר בידיה עגלא תלתא, בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין, דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא, סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות, אמר להו רבי זכריה בן אבקילס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח... (גיטין נו א)
אמר רבי אבהו לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח. (בבא קמא צג א)
תנו רבנן אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים ולא מפני הגוזלות שלא פירחו אבל עושין אותן סעד לשנה, כיצד רבי ינאי אומר משום רבן שמעון בן גמליאל, מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואימריא דעדקין... ושפרת מילתא באנפאי ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין. (סנהדרין יא א)
ואריב"ל בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת... (שם מג ב)
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. (אבות א ב)
תנו רבנן אשר נשיא יחטא, אמר ריב"ז אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, אם נשיא שלו מביא קרבן צריך אתה לומר מהו הדיוט, ואם על שגגתו מביא קרבן צריך אתה לומר מהו זדונו... (הוריות י ב)
...אמור מעתה ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה, אלא שחיסך הכתוב... (זבחים ו ב)
תנא ר"א בן יעקב אומר שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית... (שם סב א)
...דתניא עד שלא הוקם המשכן הבמות מותרות ועבודה בבכורות, והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין טהורין אבל לא טמאין, והכל קרבו עולות. ועולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט ונתוח, ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן. (שם קטו ב)
אמר מר והכל קרבו עולות, עולות אין שלמים לא, והא כתיב ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים, אלא אימא הכל קרבו עולות ושלמים, והתניא אבל שלמים לא... דאיתמר ר"א ור' יוסי בר חנינא, חד אמר קרבו שלמים בני נח, וחד אמר לא קרבו, מאי טעמא דמאן דאמר קרבו שלמים בני נח, דכתיב והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח, הוי אומר זה שלמים, מאי טעמא דמאן דאמר לא קרבו, דכתיב עורי צפון ובואי תימן, תתנער אומה שמעשיה בצפון, ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום... (שם קטז א, וראה שם עוד)
דתנו רבנן דבר אל בני ישראל, בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי אסור לסייען ולעשות שליחותן. אמר רבה ולאורינהו להו שרי. כי הא דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא, שלחה ליה אסקוה ניהליה לשם שמים, אמר להו לרב ספרא ולרב אחא בר הונא זילו ודברו תרי עולמי גולאי (בחורים בני גיל אחד לנוי), וחזו היכא דמסקא ימא שירטון (שלא נשתמש הדיוט במזבח), ושקלו ציבי חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא ואסקוה ניהליה לשם שמים. (שם שם ב)
תנו רבנן, ואיפה לפר ואיפה לאיל יעעשה מנחה ולכבשים כאשר תשיג ידו ושמן הין לאיפה. א"ר שמעון וכי מדת פרים ואילים אחת היא, אלא שאם היו להם פרים מרובין ולא היו נסכים יביאו פר אחד ונסכיו ולא יקרבו כולן בלא נסכים... (מנחות מה א, וראה שם עוד)
בכל מקום מוקטר מוגש לשמי, בכל מקום סלקא דעתך, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי. ומנחה טהורה, זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה. שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, מאי בלילות, א"ר יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקין בעבודה. לעולם זאת על ישראל, א"ר גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם, כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה, עולה ומנחה מיבעי ליה, אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם. אמר רבי יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם. (שם קי א)
נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח, ובעולת עוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים... תניא אמר רבי שמעון בן עזאי בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא א-ל ולא אלקים שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. ונאמר בשור הגס אשה ריח ניחוח, ובעוף הדק אשה ריח ניחוח, לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה... לא אמרתי אליכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעש רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר לרצונכם תזבחהו. דבר אחר לרצונכם תזבחהו, לרצונכם זבחו לדעתכם זבחו, כדבעא מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול... תלמוד לומר לרצונכם תזבחהו, לדעתכם זבחו. (שם קי א)
מיתיבי, מכם ולא כולכם, להוציא את המומר, מכם, בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה, להביא בני אדם שדומים לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל, כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המומר ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא... (חולין ה א, וראה שם עוד)
אמר רב עוקבא בר חמא לקבל מהן קרבן, דתניא, מכם ולא כולכם, להוציא את המומר, מכם בכם חלקתי ולא בעובדי כוכבים... דתניא איש מה תלמוד לומר איש איש, לרבות העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. (שם יג ב)
אלא הא דתנן ולד טרפה ר' אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ור' יהושע אומר יקרב, במאי קא מיפלגי בשנטרפה ולבסוף עיברה, ר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור, ורבי יהושע סבר זה וזה גורם מותר... (שם נח א)
אמר ר' יוחנן מודה ר"מ בשעיר של ראש חדש דבעינן בן שעירה, מאי טעמא אמר קרא אחד, המיוחד ובא מששת ימי בראשית, והא מהכא נפקא מהתם נפקא, שור או כשב פרט לכלאים, או עז פרט לנדמה... (בכורות יז א)
תנו רבנן, יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אמר שמואל עולה צריכה דעת, שנאמר לרצונו... (ערכין כא א, וראה שם עוד)
...שקרבנות היחיד עושין תמורה ואין קרבנות הציבור עושין תמורה, קרבנות היחיד נוהגות בין בזכרים בין בנקבות, וקרבנות הציבור אין נוהגין אלא בזכרים, קרבנות היחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם, וקרבנות הציבור אין חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח. יש בקרבנות הציבור מה שאין בקרבנות היחיד, שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה... א"ר מאיר והלא חביתי כהן גדול ופר של יום הכפורים קרבנות היחיד הן ודוחין את השבת ואת הטומאה אלא שזמנו קבוע... (תמורה יד א, וראה שם עוד)
המוצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן... (מעשר שני כו ב)
מה תלמוד לומר שם תזבח את הפסח בערב, אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב, אבל אסרו מלעשות מלאכה... תני רבן שמעון בן אלעזר אומר כהנים ולוים וישראלים ושיר מעכבין את הקרבן... (פסחים כה א, וראה שם עוד)
על העבודה כיצד, כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן, שנאמר (דברים י"א) לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ונתתי מטר ארצכם בעתו... ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו, ואין הגשמים יורדין בזמנן... (פרק ד ד)
וייראו המלחים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה', וכי זבח זבחו, והלא אין מקבלין זבח מן עובדי גלולים, אלא זה הוא דם ברית שהוא כדם זבח. (פרק י)
ושלשה מיני בהמה נבחרו לקרבן עולה, אלו הן, שור וכבש ועז... (פרק יא)
ישב נח ודרש בלבו ואמר, הקב"ה הצילני ממי המבול והוציאנו מן המסגר ההוא ואיני חייב להקריב לפניו קרבן ועולות, מיד הביא נח ממין בהמה טהורה שור וכבש ועז, וממין עוף טהור תורים ובני יונה ובנה את המזבח הראשון שהקריב עליו עולות קין והבל, והקריב עולות ארבע, ועלה ריח ניחוח לפני הקב"ה ויעל עולות במזבח וערב לו, שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח... (פרק כג)
דבר אחר לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות, שנאמר (שמות ג') תעבדון את האלקים, וכתיב (במדבר כ"ח) תשמרו להקריב לי במועדו. (בראשית טז ח)
הן צדיק בארץ ישולם, בא (נח) לצאת ונשתלם אתמהא, דא"ר הונא משום ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי נח כשהוא יצא מן התיבה הכישו ארי ושברו, ולא היה כשר להקריב, והקריב שם בנו תחתיו... (שם ל ו)
ויבן נח מזבח לה', ויבן כתיב, נתבונן, אמר מפני מה צוני הקב"ה וריבה בטהורים יותר מן הטמאים, אלא להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'. ר"א בן יעקב אומר על מזבח הגדול שבירושלים ששם הקריב אדם הראשון שנאמר (תהלים ס"ט) ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס. (שם לד ח)
דבר אחר אם מחוט אלו הקרבנות, כההיא דתנן וחוט של סיקרא חוגרו (למזבח) באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים. (שם מג יג)
במה אדע, ר' חייא ב"ר חנינא אמר לא כקורא תגר אלא אמר לו באיזו זכות, א"ל בכפרות שאני נותן לבניך. ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת, הראה לו ג' מיני פרים וג' מיני שעירים, ג' מיני פרים פר יום הכפורים, ופר הבא על כל המצות, ועגלה ערופה. וג' מיני שעירים, שעירי רגלים, שעירי ראשי חדשים, ושעירה של יחיד. וג' מיני אילים, אשם ודאי, ואשם תלוי וכבשה של יחיד. ותור וגוזל, תור ובר יונה. ויקח לו את כל אלה, רשב"י אומר כל הכפרות הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו, ורבנן אמרי אף עשירית האיפה הראה לו, נאמר כאן ויקח לו את כל אלה, ונאמר להלן (ויקרא ב') והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה'. ואת הצפור לא בתר, הראה לו הקב"ה שמבדילים בעולת העוף ואין מבדילים בחטאת העוף. (שם מד יז)
תני בר קפרא אין חלום שאין לו פתרון, והנה סולם זה הכבש, מוצב ארצה זה מזבח, (שמות כ') מזבח אדמה תעשה לי. וראשו מגיע השמימה אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים, והנה מלאכי אלקים אלו כהנים גדולים, עולים ויורדים בו, שהם עולים ויורדים בכבש, והנה ה' נצב עליו, (עמוס ט') ראיתי את ה' נצב על המזבח. (שם סח טז)
...ביום ה' ברא עופות לכבודו, להקריב מהן קרבן, שנאמר (ויקרא א') ואם מן העוף עולה קרבנו, מה נברא ביום ו' בהמות, לכבודו, וצוה להקריב מהן קרבן, שנאמר (שם) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר... (שמות יז א)
דבר אחר וזה הדבר, הדא הוא דכתיב (הושע י"ד) קחו עמכם דברים, זה שאמר הכתוב (תהלים כ"ו) ארחץ בנקיון כפי וגו' לשמע בקול תודה, יכול אף להקריב פרים ואילים, תלמוד לומר לשמע בקול תודה. לפי שישראל אומרים, רבון העולם, הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם, משיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן, א"ל ואם כל עדת ישראל ישגו וגו'. א"ל עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות, א"ל דברים אני מבקש, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואני מוחל על כל עונותיכם, ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר (דברים א') אלה הדברים אשר דבר משה, א"ל אין אנו יודעין, א"ל בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי אותם, שנאמר (שמות ב') ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו... (שם לח ד, וראה שם עוד)
א"ר חנינא יבא קדוש ויכנס לקדוש, ויקריב לפני קדוש ויכפר על קדושים, יבא קדוש זה אהרן, שנאמר לאהרן קדוש ה', ויכנס לקדוש זה מקדש, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך, ויקריב לפני קדוש, זה הקב"ה, שנאמר (ויקרא י"ט) כי קדוש אני ה', ויכפר על קדושים אלו ישראל, שנאמר (שם) קדושים תהיו. (שם לח ח)
הבן יקיר לי, בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא... בקרבנות, תשמרו להקריב לי... (ויקרא ב ב)
א"ר ברכיה א"ל הקב"ה לאדם, זה אדם, יהא קרבנך דומה לקרבנו של אדם הראשון, שהיה הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזלות ומן החמסים, אף אתה לא תקריב מן הגזילות ולא מן החמסים, ואם עשית כן ותיטב לה' משור פר. (שם שם ו)
אדם כי יקריב מכם, למה לא נאמר איש, כמ"ש להלן דבר אל כל עדת בני ישראל איש כי יקריב... להביא את הגר, מכם פרט לגוי שהוא מביא עולה. אמר רשב"ג שבעה דברים התקינו בית דין הגדול וזה אחד מהם, גוי שהביא עולתו ממדינת הים, אם הביא נסכים עמה קריבין נסכים משלו, ואם לאו קריבין משל צבור... מן הבהמה מן הבקר וגו', אם נאמר מן הבהמה למה נאמר מן הבקר ומן הצאן, מכאן אמרו מקבלים מיני זבחים מרשעי ישראל כדי להכניסן תחת כנפי השכינה, חוץ מן העובד ע"ז והמנסך את היין ומחללי שבתות בפרהסיא. (שם שם ח)
ושחט את בן הבקר וגו', ובאיל הוא אומר צפונה לפני ה', אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים, אחד של שחרית ואחד של ערבית, וכל כך למה, שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ה' זוכר הקב"ה עקידת יצחק... דבר אחר צפונה לפני ה', כנגד מעשיהם של אברהם יצחק ויעקב שהם צפונים לפניו. (שם שם י)
בשור הוא אומר וכרעיו ירחץ במים והקטיר, ובאיל הוא אומר והקרב והכרעים ירחץ במים והקריב, מה בין איל לשור, שור חסר שתי וערב, איל אין חסר שתי וערב, אמרו חכמים למדנו הקרבה לשור מן האיל והקרבה לאיל מן השור. אמר להם רבותי עפר אני תחת כפות רגליכם אומר לפניכם דבר אחד, אמרו לו אמור, אמר להם רבותי י"ב נשיאים עמדו לחנכת המזבח לזה עולה ולזה עולה, לזה חטאת ולזה חטאת... ונאמר להלן הקרבה בשור ואיל וכאן נאמר הקרבה באיל ולא נאמר בשור, כדי שלא יאמר אדם אלך ואעשה דברים מכוערים דברים שאינן ראויים ואביא שור שיש בו בשר הרבה ואעלה לגבי מזבח והריני עמו ברחמים ומקבלני בתשובה, לכך נאמר הקרבה באיל ולא נאמר הקרבה בשור. (שם שם יא)
דבר אחר טוב מלא כף נחת זה קומץ מנחת נדבה של עני, ממלא חפנים עמל ורעות רוח זה קטרת סמים דקה של צבור, שזו טעונה כפרה וזו אינה טעונה כפרה. (שם ג א)
אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות, שלח ואמר לכהן גדול אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובידו שתי תורים, אמר לכהן הקרב את אלו, אמר לו המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום, א"ל אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום ואני מקריב שנים ומתפרנס שנים, אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי, נטלן והקריבן, נראה לו לאגריפס בחלום קרבן של עני קדמך. שלח ואמר לכהן גדול לא כך ציויתיך אל יקריב אדם חוץ ממני היום, א"ל... אם אי אתה מקריב אתה חותך את פרנסתי, לא היה לי להקריבן, א"ל יפה עשית כל מה שעשית.
מעשה בשור אחד שהיו מושכין לקרבן ולא נמשך, בא עני ובידו אגודה אחת של טרוקסימא והושיט לו ואכלה, וגעש השור והוציא מחט (שהיתה בושט, והיתה עושה אותו טרפה בשחיטה), ונמשך לקרבן. נראה לבעל השור בחלומו, קרבנו של עני קדמך. מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה ואמר ראו מה הן מקריבות, מה בזה לאכול, מה בזה להקריב, נראה לכהן בחלום אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה, והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שאינו מקריב נפש כתיב בו נפש, מי שהוא מקריב נפש על אחת כמה וכמה וכאלו נפשו הקריב. (שם שם ה)
זבדי בן לוי ור' יוסי בן טרטס ורבנן... וחרנא אמר מניין למי שהוא עושה תשובה שמעלין עליו כאלו עלה לירושלים ובנה את הבית המקדש ובנה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה, מן הדין קריא, זבחי אלקים רוח נשברה. ורבנן אמרי מנין לעובר לפני התיבה שצריך להזכיר עבודה וקרבנות ולשוח מן הדא ברכתא רצה אלקינו, שכון בציון מהרה, יעבדוך בניך, אית דבעי משמענה מן הדא, זבחי אלקים רוח נשברה...
ר' אבא בר יודן בשם ר' יהודה ב"ר סימן, משל למלך שהיה מהלך במדבר ובא אוהבו וכבדו בכלכלה אחת של תאנים וחבית אחת של יין, אמר לו זה כיבוד גדול, א"ל אדוני המלך לפי שעה כבדתיך, אבל כשאתה נכנס לתוך פלטין שלך אתה רואה במה אני מכבדך. כך אמר הקב"ה לישראל זאת תורת העולה היא העולה, אמר לפניו, רבון העולם לפי שעה הקרבנו לפניך, אבל לכשתטיב ברצונך את ציון תבנה חומת ירשלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל. (שם ז ב)
ר' אחא בשם ר' חנינא בר פפא שלא יהו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקים בהן, עכשיו שאין קרבנות להתעסק בהם, אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים בהם מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבין אותם.
ר' הונא אמר תרתי, אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות, מה טעמא, גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם, רב הונא אמר, חורי, כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים בכל מקום מוקטר מוגש, וכי יש מנחה טהורה וקמיצה והקטרה בבבל, אלא אי זו, זו משנה, אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקים במשנה כאלו אתם מקריבים קרבן.
א"ר אסי מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ואין מתחילין בבראשית, אלא שהתינוקות טהורין והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים. (שם שם ג)
ר' אבא בר כהנא ור' חנן תרויהון בשם ר' עזריה דכפר חטייא אמר, משל למלך שהיו לו ב' מגירסין, בישל לו הא' תבשיל אחד ואכלו והיה ערב לו, ועשה השני תבשיל ואכלו וערב לו, ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו יותר, אלא במה שהוא מצווה את השני ואומר לו כתבשיל הזה תעשו לי, אנו יודעים שהשני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה, שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, הקריבו ישראל והיה ערב להקב"ה, ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר, אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי אנו יודעים ששל ישראל הוא ערב ביותר, הדא הוא דכתיב, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. כימי עולם, כימי נח, וכשנים קדמוניות כימי הבל, שלא היתה ע"ז בימיו... (שם שם ד)
גופא א"ר אידי מתאוה היה דוד לקרבנם של נשיאים, הדא הוא דכתיב עולות מחים וגו', איזה קרבן שיש בו פרים ואילים וכבשים, אלו קרבנם של נשיאים, שנאמר ולזבח השלמים וגו'... (שם ח ג)
ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, בא וראה כמה חס הקב"ה על ממונם של ישראל, אמר להם מי שנתחייב להביא קרבן יביא מן הבקר, אם עולה קרבנו, ואם לא מצא מן הבקר יביא כבש, אם כבש, ואם לא מצא מן הכבשים יביא מן העזים, ואם עז, ואם לא מצא מן העזים יביא מן העופות, ואם מן העוף, ואם לא מצא מהעוף יביא סלת, סלת מנחה תמיד, ולא עוד אלא שכל הקרבנות אינן באים חצים וזה באה חצים, מחציתה בבקר ומחציתה בערב, ולא עוד אלא כל מי שהוא מקריב אותה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו, שנאמר כי ממזרח שמש עד מבואו וגו'. (שם שם ד)
דבר אחר אוילים יליץ אשם, זה שהביא קרבנו ואינו מתכפר לו, מה יעשה, ילך אצל שבטו של לוי שכתב בו וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי, ובין ישרים רצון, זה שהביא קרבן שלא על חטא, אם על תודה יקריבנו. (שם ט ה)
ומה בר נדרי, א"ל ברי הרבה נשים נשא אביך, וכיון שבא נתן הנביא ואמר לו הנה בן נולד לך כי שלמה יהיה שמו, היתה כל אחת אומרת אם מעמדת אני שלמה אני מקריבה כל הקרבנות שבתורה, ועכשיו עמדתי וקרבנותי בידי ואתה ישן. (שם יב ד)
...לזובח זה יאשיה שנאמר וירם יאשיה לבני העם צאן כבשים ובני עזים, ולאשר איננו זובח זה אחאב שביטל קרבנות, הדא הוא דכתיב ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב, זבח לו זבח ולא קרבנות... (שם כ א)
לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע"ז במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ואין שעירים אלו אלא שדים... והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה ופורעניות באות עליהם, אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באוהל מועד ויהיו נפרשים מע"ז והם ניצולים, הה"ד איא איש מבית ישראל וגו'. (שם כב ה)
רבי תנחומא פתח מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא... מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז. (שם כז ב)
ר' אלעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר אף בקרבנות כן, אמר הקב"ה שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפים, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז כי יולד. (שם שם ה)
אמר רבי יהודה ב"ר סימון אמר הקב"ה עשר מיני בהמות מסרתי לך, שלשה ברשותך וז' אינן ברשותך... לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם להתיגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך, מן הגדל על אבוסך, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז. (שם שם ו)
ברעתם ישמחו מלך, וכי מה ראה לעשות שור ראש לכל הקרבנות, א"ר לוי משל למטרונה שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי מלכות, ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש, מה עשה המלך עשה סעודה והושיבו אותו האיש בראש של מסובין, כל כך למה, להודיע שבדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש. כך אומות העולם מונין להם לישראל ואומרים להם עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה בדברים ולא מצא בהם ממש, לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות, הדא הוא דכתיב שור או כשב או עז. (שם שם ח)
דבר אחר שור או כשב או עז, שור בזכות אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, כשב בזכות יצחק, דכתיב וירא והנה איל, עז בזכות יעקב דכתיב לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, מהו טובים, ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר, טובים לך טובים לבניך, טובים לך שעל ידיהם אתה מקבל מיני ברכות, וטובים לבניך שעל ידיהם מתכפר להם ביום הכפורים... (שם שם ט)
ר' יהודה אומר טוב אשר לא תדור וטוב משניהם מי שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה. (שם לז א)
א"ר יהודה בר סימון בש"ר יוחנן, ג' דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו... וכן בשעה שאמר לו הקב"ה (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי, אמר משה מי יוכל להספיק לו קרבנות, אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי ועורכין כל עצי לבנון אינו מספיק לו, שנאמר (ישעיה מ') ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה, א"ל הקב"ה איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן, ואמרת להם זה האשה וגו', ולא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר וגו'. (במדבר יב ג)
דבר אחר אכלו רעים אלו הנשיאים, אר"ש בן יוסניה למה קרא לנשיאים רעים, שמכיון שהיה אחד מהם מקריב קרבן וקרבנו מתקבלת היה עושה יום לאוהביו לרעיו ולקרוביו... (שם יג ד)
...אמר אברהם רבון העולמים, אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן, א"ל הקב"ה הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית, (בראשית כ"ב) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, ושנו רבותינו אילו של אברהם נברא בין השמשות, נטלו אברהם והעלהו עולה תחת בנו, כמו שנאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה. חסר המקרא, מהו תחת בנו, אמר אברהם רבון העולמים תהא רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניך, נטל האיל והפשיטו, ואמר כך תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך... (שם יז ג)
ועשיתם אשה עולה או זבח, א"ל הקב"ה כל מי שמקריב לי קרבן בעולם הזה אינו מקריבו על חנם, אלא מקריבו והוא ערב עלי גם לעולם הבא, הוא זכה לקרב, ואני מקבלו והוא ערב לי, שנאמר (מלאכי ג') וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות. (שם שם ו)
כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו, אמרו ישראל רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר, ועכשיו אין בידינו אלא תפלה, טו"ב בגימטריא י"ז, תפלה י"ט ברכות, הוצא משם ברכת המינין שתקנוה ביבנה ואת צמח דוד שתקנו אחריו. ור' סימון אומר וקח טוב בגימטריא נפש, אמרו ישראל כשבית המקדש קיים היינו מקטירים חלבים ואימורין ומתכפרין, ועכשיו הרי חלבנו ודמנו ונפשותינו, יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו. (שם יח יז)
והיתה לו ולזרעו וגו' ויכפר, וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה, אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן. (שם כא ד)
את קרבני לחמי לאשי, א"ל הקב"ה למשה, אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות, כל העולם כולו שלי הוא, הבהמה שאתה מקריב אני בראתי אותה, וכן הוא אומר (תהלים נ') אם ארעב לא אומר לך, אין לפני אכילה ושתיה... א"ר חייא בר אבא בריותי אינן צריכות לבריותי, מימיך שמעת שאומרים השקו נא את הגפן הזאת יין, שהוא עושה יין הרבה, השקו את הזית הזה שמן שהוא עושה שמן הרבה, בריותי אינן צריכות לבריותי ואני צריך לבריותי... (שם שם יז)
ביום השמיני עצרת תהיה לכם, זה שאמר הכתוב (ישעיה כ"ו) יספת לגוי ה', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול, שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד, לא דיין שלא כבדוך, אלא אמרו (בראשית י"א) הבה נבנה לנו עיר... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם, עליך ליתן לנו את המועדים ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי, נכבדת נתת לנו ראשי חדשים, ואנו מקריבים לפניך, שנאמר ובראשי חדשיכם וגו', בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יום הכפורים הקרבנו לך, וכן בחג אפילו מועד אחד לא בטלנו, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך... (שם שם כא)
זה שאמר הכתוב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, כזבח אין כתיב כאן, אלא מזבח, כיצד, הקרבנות לא היו קריבין נוהגות אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינים נוהגות בפני הבית ושלא בפני הבית. דבר אחר הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג, והצדקה והדינין מכפרין בין לשוגג בין למזיד. דבר אחר הקרבנות אין נוהגין אלא בתחתונים, והצדקה והדינין נוהגין בין בעליונים בין בתחתונים. דבר אחר הקרבנות אין נוהגין אלא בעולם הזה, והצדקה והדינין נוהגין בין בעולם הזה בין בעולם הבא. (דברים ה ג)
דבר אחר כי טובים דודיך אלו הקרבנות, מיין אלו הנסכים. א"ר חנינא אילו היה יודע משה מה הקרבנות חביבין, בשעה שבאו ישראל לאותו מעשה היה מקריב כל קרבנות שבתורה, אלא רץ לו לזכות אבות, שנאמר (שמות ל"ב) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. (שיר השירים א יט)
רעיתי, מה רעיתי, א"ר יונתן מפרנסתי הן, שירעו אותי בשני תמידין בכל יום, הדא הוא דכתיב (במדבר כ"ח) את הכבש אחד תעשה בבקר וגו', דא"ר יהודה בר' סימון, ב' תמידין היו ישראל מקריבין בכל יום, אחד בשחרית ואחד בין הערבים, של שחר היה קרב על עבירות שנעשו בלילה, ושל בין הערבים היה קרב על עבירות שנעשו ביום, ולא היה אדם לן בירושלים ובידו עון, שנאמר (ישעיה א') צדק ילין בה. (שם שם נ)
ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון, משל למלך שכעס על מטרונה והוציאה מתוך פלטין שלו, ואחר כך בקש להתרצות לה, שלחה לו ואמרה יעשה לי המלך דבר חדש ויבא אצלי, כך לשעבר היה הקב"ה מקבל הקרבנות מלמעלה, דכתיב (בראשית ח') וירח ה' את ריח הניחוח וגו', עכשיו מקבל מלמטה, הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי זה קטרת הסמים וקומץ הלבונה, אכלתי יערי עם דבשי אלו איברי עולה ואימורי קדשי קדשים, שתיתי ייני עם חלבי אלו הנסכים ואימורי קדשים קלים... (שם ה א)
...אני ישנה מן הקרבנות, ולבי ער לקריאת שמע ולתפלה... (שם שם ב)
א"ר יצחק עכשיו אין לנו לא נביא לא כהן לא קרבן לא מקדש לא מזבח, מי מכפר עלינו, אף על פי שחרב בית המקדש לא נשתייר בידינו אלא התפלה הזו, לפיכך ה' שמעה ה' סלחה וגו'... (וישלח ט)
ועשית את המזבח עצי שטים, א"ל הקב"ה אמור להם שיעשו מזבח העולה שיהא מכפר על עונותיהם של בני, שכך התניתי עם אברהם אביהם שאם יחטאו בניו, על ידי קרבנות אני מכפר להם, שנאמר (בראשית ט"ו) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת... עצי שטים בזכות אברהם שנאמר (שם י"ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו, שטים, הם עשו שטות והכעיסוני בעגל, יבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן... (תרומה י, וראה שם עוד)
...א"ר הונא בשעה שהיו הקרבנות קריבין היתה סאה ארבלים עושה סאה סולת סאה קמח סאה מורסן סאה סובין סאה קיבר סאה גנינים, אבל עכשיו אדם מוליך סאה של חטים לטחון אינו מביא אלא כמו שהולך ויותר מעט, למה שבטל לחם הפנים. ולחם מצות וחלות מצות (למלואים) בזכות שרה, לושי ועשי עוגות, לחם מצות, ראה מה היו הקרבנות, בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו, אמר רבי חייא בר אבא אפילו עקרו של מזבח לשום כפרתן של ישראל נעשה... לחם מצות ולחם הפנים שהיו מקריבין היו מברכין את הלחם, ובכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ... (תצוה יג, וראה שם עוד)
אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבים אין חביב עלי כקטרת, תדע שכל הקרבנות כולן לצרכיהן של ישראל, כיצד החטאת היתה באה על החטא והאשם כן, העולה באה על הרהור הלב, השלמים אינן באין אלא לכפרה שהן באין על מצות עשה, אבל הקטרת אינה באה לא על החטא ולא על עון ולא על האשם אלא על השמחה, הוי שמן וקטרת ישמח לב... וכן את מוצא שלא נשתבחו קרבנות בעולם כקרבנות הנשיאים, ולמה שהיו מקריבין קטורת תחלה בקרבנותיהם... (שם טו)
...א"ל הקב"ה, חייך יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית, יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה, להזהירן היאך יהיו מקריבין בני קרבן לפני, שנאמר ויקרא אל משה דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן. (ויקרא ג)
...לפיכך אמר מן הבהמה ואמר מן הבקר ומן הצאן, לפי שיקריבו הצאן ומן הבקר שלא תרד נפשו למטה כבהמה, ולמה קריבין קרבן מן העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העזים ולא מן הדגים, אלא בשביל שהם בשר ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אמן כמו האדם מכפרין על האדם, אבל הדגים ביצים הם ויוצין מהן וחיין. (שם ח)
זאת תורת העולה, זה שאמר הכתוב כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אילים (תהלים פ"ט), אמר הקב"ה אילו הייתי מבקש קרבן לא הייתי אומר למיכאל שהוא אצלי להקריב לי קרבן, וממי אני מבקש קרבן, מישראל, וכן הוא אומר בלחם הפנים, ביום השבת ביום השבת יערכנו. ואומר הירצה ה' באלפי אילים (מיכה ו'), בלעם הרשע הוא היה סנגורן של אומות העולם, ועל ידי האומות הוא מדבר הדבר, הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, רוצה הוא מה שאתם מקריבין לו, לא לוג שמן אתם מקריבין לו, אנו מקריבין לו רבי רבבות נחלי שמן, מה הקריב אברהם לפניו, לא איל אחד, אם רוצה אנו מקריבין לו אלפי אלפים. ומה הקריב אברהם לא בנו, אני אקריב לו בני ובתי, שנאמר (מיכה ו') האתן בכורי פשעי זה בני, פרי בטני חטאת נפשי זה בתו... כך בלעם, אמר ליה הקב"ה, רשע, מה אתה עושה בכאן, אמר ליה את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח, אמר ליה הקב"ה, הירצה ה' באלפי אילים... א"ל הקב"ה מה אתה מבקש להטעות את עצמך לפני שאקבל קרבן מן האומות, אין אתה יכול, שבועה היא מאת בני ישראל ברית עולם, תנאי הן שאיני מקבל קרבן אלא מישראל, לכך נאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר...
מה כתיב למעלה מן הענין והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל, ואחר כך זאת תורת העולה, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה... (צו א, וראה שם עוד)
דבר אחר וזאת תורת זבח השלמים, זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר הא-ל ה', כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פ"ה), אמרו אומות העולם לבלעם, למה אמר הקב"ה לישראל שיהיו מקריבין לו קרבנות ולנו לא אמר כלום, אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום, ומי שקבל את התורה שכתובין בה צריך שיקריב קרבנות, אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות, מי שקבלה הוא מקריב קרבנות... ולמה נאמר זבח שלמים שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, היאך, העולה אין כתיב בה שלום, ולא בחטאת ולא באשם אלא בתודה, בא וראה, העולה היתה כולה כליל לאישים, והחטאת היתה דמה ואמוריה למזבח ועורה ובשרה לכהן, אבל לישראל לא היתה ממנה הנאה... (שם ד)
אם על תודה יקריבנו והקריב, ראה היאך הקב"ה סולח לעונותיהם של ישראל, ראה מה היו מקריבין להקב"ה, והקריב על זבח התודה, אלא אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביא פר, מי שיש לו איל יביא איל, ומי שיש לו שה יביא שה, ומי שיש לו יונה יביא יונה, ומי שאין לו אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו סולת ולא כלום יביא דברים, שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ותאמר שהוא מקובל, אמר הקב"ה הן, נשלמה פרים שפתינו, למה שאין תשובה לפני הקב"ה יותר מן ההודייה, לכך נאמר אם על תודה יקריבנו. (שם ו)
...וכן אמר רבי שמואל בר אבא אמר הקב"ה לישראל אף על פי שבית המקדש עתיד שיחרב והקרבנות בטלין, לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות, אלא הזהרו ולקרות בהן לשנות בהן ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות את עוסקים... (שם יד)
...אמר הקב"ה בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן, ולעולם הבא אני מוחל פשעיך בלא קרבן שנאמר אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני. (שמיני י)
...משל למה הדבר דומה, לעשיר גדול וחזק ואין לו אשה, אין ביתו בית, למה כשהסריסים באים הוא אומר לכו לחנות במקום אחר, למה שאין לו בית ולא אשה. נטל אשה היה אומר להם מכאן ואילך כל מה שאתם מביאין לי העלו אותן לבית, כך כל ימים עד שלא העמיד משה אהל מועד היו הקרבנות קרבין בכל מקום, שנאמר (שמות כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, וכן הוא אומר (שם ח') דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו, כיון שהוקם המשכן א"ל הקב"ה למשה, אמור להם מכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב קרבנות אלא באהל מועד, שם היו מעלין את הדורון להקב"ה... ואמר הקב"ה לישראל, כל זמן שבית המקדש קיים ואתם מקריבין קרבנות לתוכו מתכפר עליכם, ובזמן שאין בית המקדש קיים במה מתכפר עליכם, התעסקו בדברי תורה שהן משולין כקרבנות והן מתכפרין עליכם, שנאמר (ויקרא ט') וזה הדבר, וכן הנביא אומר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', בכל הקרבנות נמשלו דברי תורה, מקריבין יין נסך על גבי המזבח, שנאמר (במדבר ט"ו) ויין לנסך רביעית ההין, נמשלו דברי תורה ליין, שנאמר (משלי ט') ושתו ביין מסכתי... (אחרי י, וראה שם עוד)
שור או כשב, זה שאמר הכתוב ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה (תהלים כ"ז), כיון שעשו ישראל אותו מעשה היו אומות העולם אומרין אין להם תקומה ואינו חוזר עליהם לעולם, כיון ששמעו ישראל שיקרבו קרבן שור רמה ראשיהם, שנאמר ועתה ירום ראשי, והיו מהלכין בהרמת ראש ואומרין, עכשיו אנו יודעין שנתרצה לנו הקב"ה... (אמור טז)
דבר אחר איש כי יפליא נדר, אף העכו"ם אומרים במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום, הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה ו'), אמר להם הקב"ה עכו"ם, בניכם אתם מבקשין להקריב לפני, איני מבקש לא בניכם ולא קרבנותיכם, אלא לבני נתתי פרשת קרבנות ופרשת ערכין שקרבנותיהם חביבים לפני. (בחקותי ו)
וכן אתה מוצא שהזקנים אחד משלש עשרה דברים שהן כתובים לשמו של הקב"ה, אלו הן, הכסף והזהב... והקרבנות וארץ ישראל והזקנים... הקרבנות מנין, שנאמר את קרבני לחמי לאשי. (בהעלותך יא)
אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבים לפני לחם הפנים, לעולם הבא אני אערוך לכם שלחן גדול ויהיו עובדי ע"ג רואין ובושין, שנאמר (תהלים כ"ג) תערוך לפני שולחן נגד צוררי וגו'. (פנחס יג)
ועוד למה הקב"ה גזר לעשות קרבנות למזבח, אלא רצה הקב"ה ללמדנו אם מקריבים לו קרבנות בצדקה הוא מהדף ומאבד ומכניע צריהם ואינן מניחין להזיק אותם, שכן כתוב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים ע"ה), ואם לאו הוא רודף ודוחף אותם מפניו... מ"ה פרים היו מקריבים כל שנה חוץ מפרי החג כנגד מ"ה קללות שכתובות בתורת כהנים, ובחג ע' פרים כנגד ע' אומות, צ"ח כבשים בחג כנגד מאה קללות חסר שתים שבמשנה תורה, כל אלו היו מקריבים להציל ישראל מכולם. בא וראה כמה הקב"ה מחבב הקרבנות אחד מישראל חביב לפניו מכל קרבנות הגוים. אתה מוצא ע' פרים היו ישראל מקריבים בחג על האומות לכפר עליהם, באו ישראל לדרך, א"ל הקב"ה עשו כאן יום אחד שאני אבקש מכם קרבנות הרבה (מטריח עליהם), אלא מה אני מבקש מכם פר אחד לכפר עליכם, ואין אתה מוצא שכתוב באחד מכולן אשה ריח ניחוח, אלא ביום השמיני כתיב אשה ריח ניחוח, אמר הקב"ה זה חביב עלי מכל הקרבנות. כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה (תהלים קמ"ד), ואין ישועה אלא קרבן, שנאמר ואל קין ולא מנחתו לא שעה. (פרק יא)
טכסיס הן הקרבנות עולה שלמים וחטאת, וג' כתות הם של צדיקים, אהבה בקשה יראה. העולה כנגד אהבה, והשלמים כנגד בקשה, החטאת כנגד היראה. העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד, אבל השלמים והחטאת כנגד עצמנו. יקרה היא האהבה, אלא שיש צדיקים עובדים את המקום באהבה ונותנים כבוד ויקר למלכותו... על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום ונותנים לו הלל ושבח על כל מעשיו הגדולים, על זה העולה נקרבת.
ואיזה הוא הבקשה, אלא שיש עובדים את המקום ומפילים תחנות ובקשות ושואלים ממנו כל מדה טובה בשביל הנאת עצמן, כגון חכמה בינה ודעת ואורך ימים, רפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחות מעשים ועושר וכבוד ונכסים שירצו אדם שהוא קנין טוב, זו היא הבקשה ועליה זבחי שלמים מתקרבים .
טכס יראה, ואיזו היא היראה, שיש עובדין את המקום ביראה גדולה ובפחד מרובה, והן המתפללין להציל מן הקללות הכתובים על המועלים במצותיו על העוברים פקודיו של מקום בין בעולם הזה בין בעולם הבא... ושלא ימשלו בהם זרים ולא יראו מיתה או דבר רע בבניהם ובבנותיהם, וכדי שימלא ימיהם בטוב ובברכה. ובעולם הבא להנצל מן הפורעניות ומן המשחית ומן יקידת אש של גיהנם... הוא היראה ועליה החטאת נקרבת, אבל כיון שג' הללו בין העולה בין החטאת בין השלמים מקריבים בבית אחד, על ידי כהן אחד, לשם אלקים אחד, ושלשתן שוים, כך הצדיקים בין באהבה בין בבקשה בין ביראה שוים אלו לאלו, שכולם בצל הקב"ה חוסים...
ולמה צוה הקב"ה להקריב קרבן מן ג' בהמות ותור וגוזל ולא מן האחרים, לפי שהארץ נמשלה לעגלה, הים נמשל לעז, השמים נמשלו באיל, ואויר נמשל בתור וגוזל, ועוד עד שלא בא אברהם כל מי שהקריב לשם קרבן מן הבהמות הללו הקריב, שכן מצינו כתוב, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו, ועוד כתוב ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. (פרק יב)
הזבחים מוכיחים בין רשע לצדיק, וכן אתה מוצא בין קין ובין הבל, שנאמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. קרבנו של נח קבל ברצון, שנאמר וירח ה' את ריח הניחוח, אבל קרבנו של בלעם לא רצה לקבל, ועוד הקרבן מוכיח בין צדיק לרשע, כמו שנעשה בין שמואל לשאול, בין אליהו לנביאי הבעל, והקטורת מוכיח בין צדיק לרשע, כמו שנעשה בין אהרן לקרח ובין הכהנים לעוזיה המלך. (פרק יג)
חביבין הם הזבחים, שעל ידן עושה רצון הצדיקים, על ידי קרבן שמע הקב"ה תפלתו של נח, על ידי הקרבן כרת ברית לאברהם לנתינת הארץ, שנאמר (בראשית ו') ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. על ידי הקרבן הקב"ה מכפר על השגגות, על ידי הקרבן נתן המקום ניצוח לגדעון על המדינים, על ידי הקרבן קיבל הקב"ה תפלתו של שמואל על ישראל, על ידי הקרבן נעצרה המגפה בימי דוד, על ידי הקרבן שמע הקב"ה תפלתו של אליהו, על ידי הקרבן נגלה עון של סוטה, על ידי הקרבן הקב"ה מכפר עונותיהם של ישראל ביום הכפורים, ועל ידי קרבן קבלו אברהם יצחק ויעקב ברכת עולם, שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה'. וכן ביעקב כתיב ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, והבטיחו הקב"ה שהוא יורד עמו במצרים ויעלהו משם. על ידי קטורת נעצרה המגפה בימי אהרן. (פרק יד)
...אמר לו הקב"ה (לדוד) חייך אף על פי שאתה מת אין שמך זז מביתי לעולם, אלא על כל קרבן וקרבן הם מזכירים שמך ואומרים שירים משלך, מזמור לדוד... (פרשה ב מזמור שיר חנוכת)
...דבר אחר אמר לו הקב"ה חייך כל דמים ששפכת היו לפני קרבנות, שכן כתיב כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, אמר ר"ש בן יוחאי אין לפני אלא קרבנות, שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה'... (שם)
דבר אחר גאות אדם תשפילנו שביל גדול הוא, אלא נבא לענין זה יהודה שהשפיל עצמו לפני יוסף בשביל בנימין, ידבר נא עבדך באזני אדוני, ועתה ישב נא עבדך תחת הנער, א"ר ברכיה בשם ר' לוי, אמר לו הקב"ה אתה השפלת עצמך לפני אחיך הקטן ממך בשביל אחיך הקטן שבקטן, חייך שיקום המשכן ויבואו השבטים להקריב קרבנות אין אדם מקריב ראשון לפניך, הריני חולק לך כבוד ואתה מקריב ראשון. (פרשה ז ויהי המקריב)
...גיהנם תנור עשן, מלכיות הנה אימה חשיכה, אמר לו הקב"ה, אברהם, כל זמן שבניך עוסקים בשתים הם ניצולין משתים, כל זמן שבניך עוסקים בתורה ובקרבנות הן ניצולין מגיהנם ומלכיות, ועתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל, במה אתה רוצה, שירדו בניך לגיהנם או שישתעבדו למלכיות, רבי חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות... (פרשה טו החודש)
ריח ניחוחי, תנא אין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה, כלום האורחים נהנים ממנו אלא הריח, אמר להם הקב"ה, בני מכל קרבנות שאתם מקריבים לפני כלום אני נהנה מהם אלא הריח, שנאמר ריח ניחחי.
כבשים, בית שמאי אומרים שהן כובשים עונותיהם של ישראל... ובית הלל אומרים כל דבר שהיא נכבש סופו לצוף, אלא כבשים בני שנה שהם מכבסים עונותיהם של ישראל, כד"א אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' (ישעיה א'). ובן עזאי אומר כבשים בני שנה, שהם מכבסים עונותיהם של ישראל ועושים אותם כתינוק בן שנה... (פרשה טז קרבני לחמי)
את מוצא בשעה שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות, היה משה סבור שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים, ולא אמר לו כך אלא ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה, ולא צפור אחר, אמר הקב"ה הואיל שהם נרדפים מהם מבקש אני קרבן, והאלקים יבקש את נרדף... (שור או כשב)
דבר אחר שור או כשב או עז וגו', לקרבן לה' אינו אומר, אלא לקרבן אשה, מהו אשה, אלא אמר להם הקב"ה אם הבאתם קרבן לפני ברצון הרי הוא קרבן, אם הבאתם אותם באונס אני מעלה עליכם שלא קרבתם לפני אלא קרבן אשה... (שם וראה שם עוד)
א"ר לוי אמר הקב"ה לישראל בני אותן הקרבנות שהכתבתי לכם בתורה הוו זהירין בהן, שאין לכם פרקליט טוב לירידת גשמים יותר מן הקרבנות, וזה שצריך הכתוב לומר ביום השמיני עצרת תהיה לכם. (ביום השמיני)
כך אמר הקב"ה, אני אמרתי כשאתה מתפלל התפלל בבית הכנסת שבעירך, ואם אתה אינך יכול לילך בבית הכנסת שבעירך, התפלל בתוך ביתך, ואם אין אתה יכול לילך להתפלל תתפלל על מטתך, ואם אין את יכול לדבר הרהר בלבך, הדא הוא דכתיב, אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, א"ר יודן ובלבד שתדומו מאותה עבירה שבידך, ואם אתה עושה כן, ראה מה כתיב בתריה, זבחו זבחי צדק, מעלה אני עליך כאילו בנית מזבח והקרבת עליו קרבנות הרבה, זבח אין כתיב, אלא זבחי. (מזמור ד)
כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, בנוהג שבעולם שני בני אדם נכנסין אצל הדיין, אחד עני ואחד עשיר, למי הדיין מסביר פנים, הלא לעשיר, ברם הכא לא הסתיר פניו ממני. רבי חגי גזר תעניתא נחת מיטרא, אמר לא מפני שאני כדאי, אלא כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, וכשם שלא בזה ולא שקץ את תפלתו כך לא בזה ולא שקץ את קרבנו... ומעשה בחסיד אחד שהביא קרבנו מגליא ומאספמיא וראה הכהן גדול שהוא קומץ ומקטיר ואוכל את השאר, אמר כל הצער הזה שציערתי בשביל זה שיאכל, היו הכל מפייסין אותו לומר מה זה שלא נצטער אלא בין כבש למזבח זכה שיאכל את מנחתך, אתה שנצטערת כל הצער הזה על אחת כמה וכמה, הוי כי לא בזה ולא שקץ. (מזמור כב)
טובה היתה אביגיל לדוד מכל הקרבנות שבעולם, שאילו עשה אותו מעשה שחשב אילו היה מקריב כל הקרבנות שבעולם לא היה לו כפרה, והיא באת אליו ומלטתו, הוי שטובה היתה לו מכל הקרבנות. (מזמור נג)
רבי נתן אומר חביבין יסורין, שכשם שהקרבנות מרצין כך הייסורין מרצין, בקרבנות הוא אומר (ויקרא א') ונרצה לו לכפר עליו, ובייסורין הוא אומר (שם כ"ו) אז ירצו את עוונם, ולא עוד אלא שייסורין חביבין מן הקרבנות, שהקרבן בממון והייסורין בגוף, שנאמר (איוב ב') וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, לפיכך אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה, למה ומתורתך תלמדנו להשקיט לו מימי רע עד יכרה לרשע שחת... (מזמור צד)
שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, מאי בלילות, אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה אני עליהם כאלו עוסקים בעבודה. לעולם זאת על ישראל... ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה אני עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם. (מזמור קלד)
תני רבי שמעון בן יוחאי אמר להן הקב"ה (לבני עלי), מפני מה אתם אוכלים שירי מנחה ומניחין את הקומץ לזבובין, ומפני מה אתם אוכלין את הבשר ומניחין את החלב שטוחין בחמה... (פרשה ו)
...ועוד למה נאמר זאת תורת העולה ולא נאמר זאת העולה סתם, כדי שלא יאמר האדם בעצמו אעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא עולה שכולה לאשים ואעלה על גבי המזבח, מה אם ישא פנים, אלא יעשה אדם מעשים טובים, וילמוד תורה לשמה ויביא מנחה שהיא בסלע או באיסר, ויעלהו על גבי המזבח והריני עמו ברחמים ומקבלו בתשובה, לכך נאמר זאת תורת העולה חסר אות אחת, וזאת תורת המנחה יתירה אות אחת... (פרק ו, וראה שם עוד)
כל קרבן חסר וא"ו, ולמה, שהוא קרבן של ישראל, כענין שנאמר (זכריה י"ד) כיום הלחמו, וקרבן שהיו ישראל מקריבין הוא היה מלחמה של ישראל, וכן מצינו שכל זמן שהיו ישראל מקריבין קרבנות היו ישראל יוצאים למלחמה ונוצחין, וכן הוא אומר (ש"א ז') ויקח שמואל טלה חלב אחד וגו' ויענהו ה'... וכשהיו נמנעין מלהקריב קרבן היו נופלין בחרב לפני אויביהם, וכן הוא אומר (דהי"ב כ"ט) גם סגרו דלתות האולם, מה כתיב בתריה (שם) והנה נפלו אבותינו בחרב.
דבר אחר קרבן למה חסר ו' שהוא קרב בכל זמן לעולם, שנאמר (תהלים ל"ד) קרוב ה' לנשברי לב, וכתיב כי קרוב יום ה'.
דבר אחר למה חסר ו' לפי שקרבן מקרב ישראל לפני השכינה, וכן מצינו בנח שלא נתקרב להקב"ה עד שהקריב קרבן, שנאמר (בראשית ח') ויבן נח מזבח וגו' וירח ה' את ריח הניחוח, וכן אברהם ויבן שם אברהם את המזבח (שם כ"ב), וכן יצחק... וכן אליהו ושאר הנביאים וכל ישראל. (מדרש חסרות ויתרות ויקרא)
...בזמן שישראל ברצון לפני המקום מה נאמר בהן, את קרבני לחמי, כבנים המפרנסים לאביהם, בשעת תוכחות מהו אומר, לאשי ריח, כל קרבנות שאתה מקריב אינן אלא לאש... ואילו יש רעבון לפני כבש אתה מקריב לי בבקר וכבש בין הערבים, וכי יש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי, מה שאמרתי לך זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך, אלא שתהא מודה ותשלם לעליון נדריך... (שמות פרק מ, תיח)
א"ר לוליינא שאל קריטיס אחד את ר' יוסי מה שאני רואה את תורתכם פלסטרין, הוא שכתוב ולכהנים הלוים וגו', והרי חרב בית המקדש ובטלו הקרבנות, אמר להם חס ושלום אין דבר בתורה פלסטרין ולא דבר של שקר, אלא כל התורה היא אמת, א"ל הקב"ה לכהנים וללוים אם אתם עוסקים בתורה בקרבנות מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבים כל יום עולה וכליל, וכן הוא אומר וללוי אמר תומיך ואוריך וגו' יורו משפטיך ליעקב, וכן הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח... (ירמיה פרק לג, שכא)
כי חסד חפצתי ולא זבח, אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה יותר מכל הזבח שזבח שלמה לפני אלף עולות יעלה שלמה, וכן הוא אומר זאת התורה לעולה למנחה, זאת התורה לא עולה ולא מנחה. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלם והיה רבי יהושע מהלך אחריו, ראה בית המקדש שהוא חרב, אמר אוי לנו על הבית שחרב מקום שמתכפרין בו עונותינו, א"ל בני אל ירע לך שיש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה, ואי זה זה גמילות חסדים, לכך נאמר כי חסד חפצתי ולא זבח, ואומר אמרתי עולם חסד יבנה. (הושע פרק ו, תקכב)
שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שמור רגלך ולא תחטא משתחטא ותביא קרבן, וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח, הוי קרוב לשמוע חכמים שמביאים קרבן ועושים תשובה, ולא תהיה ככסילים שמביאים קרבן ואינם עושים תשובה, כי אינם יודעים לעשות רע, אי הכי צדיקי נינהו, אלא אל תהי מכסילים שהם חוטאים ומביאים חטאת ואינם יודעים אם על טובה הם מביאים אם על רעה הם מביאים, אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינין והם מביאים לפני קרבן. (קהלת פרק ה, תתקעא)
דבר אחר זה הוא שאמר הכתוב נר ה' חופש כל חדרי בטן (משלי כ'), אמר ר' חונא כל מה שביקש הקב"ה מישראל לא לעצמו בקש אלא לזכותן, הדם שזורקין לכפר על נפשותם כי הדם הוא בנפש יכפר (ויקרא י"ז), חלב שמקטירין מכפר על טפשות הלב, טפש כחלב לבם (תהלים קי"ט), עולה מכפרת על הרהור הלב, והעולה על רוחכם היו לא תהיה (יחזקאל כ'), חטאת מכפרת על השגגות, נפש כי תחטא בשגגה, אשם ודאי מכפר על הזדונות, שעיר יום הכפורים מכפר על העונות, ונשא השעיר עליו את כל עונותם... (שמות כז כ)
קרבן מנחה, כל קרבן בעולם הרי הוא כמנחה. מכאן אמרו מתנדב אדם ונודר לבונה בפני עצמה, יין בפני עצמו, שמן בפני עצמו, ואפילו עצים בפני עצמן, שנאמר ולקרבן העצים. וכמה, אם לבונה לא יפחות מקומץ, ואם יין לא יפחות משלשת לוגין, ואם שמן לא יפחות מלוג, ואם עצים לא יפחות משני גזרין. יכול אף היחיד מתנדב קטורת, תלמוד לומר לא תעלו עליו קטורת זרה, יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון תלמוד לומר שמן המשחה ואת קטרת הסמים לקדש, אין שמן המשחה וקטרת הסמים קריבים אלא בפנים. (ויקרא ב א)
תקריב מלח, כל שהוא, תקריב מלח מכל מקום, וכל כך למה, גזרת הכתוב היא שלא להדמות בעובדי ע"ז ובתקרובות שלה, ולמה, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, לפיכך מזהיר הכתוב שלא להדמות בהן, שלא נצטוו קרבנות לישראל אלא כדי שיתעסקו בעבודת השם לא בעבודת דברים אחרים. שאי אפשר שתבטל עבודה מן העולם, שאלמלא קרבנות לא נתקיימו שמים וארץ, היינו דתנן, על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. אף על פי שכתוב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, ואומר הנה שמוע מזבח טוב ואומר כי לא דברתי את אבותיכם ולא ציויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, לא מפני שלא נצטוינו על העבודה ועל הקרבנות, שהרי הן רוב גופי תורה, אלא לומר לך שהעבודה צריכה כונה, וכל המקריב קרבן בלא כוונה כאילו לא הקריב, והכוונה מביאה לידי אהבה ולידי יראה ולידיעת השם ומיד קרבנו מתרצה, ואם אין כוונה אין אהבה ואין יראה, ואם אין אהבה ואין יראה אין ידיעת השם, ואם אין ידיעת השם אין קרבן מועיל, וכן הוא אומר אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה', הגנוב ורצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל וגו' ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו (ירמיה ז'), הא למדת שאין העבודה מתקבלת אלא בכוונה, וכן הוא אומר מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חנם... (שם שם יג)
דבר אחר מפני מה מתחילין לתינוקות בקרבנות, כדי שידעו סדרי קרבנות וכל העבודות, כדי שתבא גאולה בימיהן, ויעלו ויקריבו כסדר, שאין גלויות מתעסקין תחלה אלא בקרבנות, וכן הוא אומר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי (ישעיה נ"ו), ואומר (תהלים ס"ו) אבוא ביתך בעולות, ואומר (ירמיה ל"ג) כה אמר ה' צב-אות עוד ישמע במקום הזה קול ששון וגו' מביאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה' (ירמיה ל"ג), הא למדת שאין מתעסקין תחלה לא במצות שמטין ויובלות, ולא בתרומות ומעשרות, ולא בבנין ולא בקניין אלא בקרבנות תחלה. וכן את מוצא כשעלו בימי עזרא לא נתעסקו אלא בקרבנות תחלה, וכן הוא אומר ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים ויבנו את מזבח אלקי ישראל להעלות עליו עולות, ככתוב בתורת משה איש האלקים, ויכינו המזבח על מכונתו, כי באימה עליהם מעמי הארצות, ויעלו עליו עולות לה' עולות לבקר ולערב מיום אחד לחדש השביעי החלו לעלות עולות לה' והיכל ה' לא יסד (עזרא ג'), לפיכך אין מתחילין אלא בהן. (שמות ו ב)
ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה, מלמד שציוה משה את ישראל שיהו עוסקים בהלכות החג בחג... ושיהו זהירין בקרבנותיהן, שהקרבנות מביאין לידי זכרון ולידי ישועה, וכן הוא אומר, כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה (תהלים קמ"ט), רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, רוצה הוא הקב"ה בקרבן שלעני, ואין ישועה אלא קרבן, היך דאת אמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד'). דבר אחר כי רוצה ה' בעמו, מהדר הוא הקב"ה קרבנותיהן שלישראל, וכן הוא אומר יזכר כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה. (במדבר ל א)
ויאמר אלקים לנח וגו', בית דין העליון הנקרא אלקים יושב בצד צפון, והקרבנות הבאים בחטא נשחטים בצפון להיות כפרה בפני בית דין של מעלה. דע כי לצד צפון חוץ לפרגוד יש נחש גדול עקלתון... (נח)
ויבן נח מזבח לה', כשיצא נח מן התבה פתח עיניו וראה עולם חרב התחיל בוכה, אמר רבונו של עולם, אם בשביל חטאת אדם או בשביל השוטים יאבד עולמך לא תברי אינש או לא תברי עלמא, העלה עולות והתפלל, אמר ר' שלשה ריחות עולות לפניו, ריח עולתו, ריח תפלתו, ריח מעשיו, לפיכך צוה הקב"ה ריח ניחוחי תשמרו, כלומר כריח שהקריב נח לפני עולתו וריח תפלתו וריח מעשיו. (שם)
וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, צריך אדם להעלות עולה על בשורה טובה, כשם שעשה אברהם בשעה שאמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ, מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה הזאת, שכן כתיב, ויבן אברהם מזבח לה' הנראה אליו ואין אליו אלא קרבן... (לך לך)
ראה אברהם בברית בין הבתרים גלות בגוף ונפש ומצא כי אין תיקונם זולת הקרבנות, בסוד הגלגול שראה בשלש בהמות משולשות, דכתיב משולשת וגו', רוצה לומר שרמז פה גלות גלגול נשמה שכל הנשמה של רשעים הוא גולה ג' פעמים, וברביעי מטהרה בנהר דינור, והגלגול הזה הוא באחד מג' מקומות, עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש... (שם)
ג' מיני הבהמות עיקר הקרבנות, שהם בק"ר וצא"ן וע"ז, כי על ידי אלו תתקרב הנפש אל מקום מחצבתה. (ויקרא)
שם ויעקירם כולם, רוצה לומר שעיקר מהם הצאן, שנאמר כי יקריב מכם קרבן לה' מן הצאן תקריבו, שעיקר קרבנו של אדם מן הצאן, ששם מתקרבת נפש האדם, ואלו ג' בהמות ידועות הם כלל לכולם הרומזים לג' מדות עליונות שהם גדו"לה גבו"רה תפאר"ת, ליחוד א' ששם הם ג' אבות עליונים, שהם משיחי ה', שעליהם נאמר אל תגעו במשיחי וכו', שהם האבות אברהם יצחק יעקב, שעליהם נאמר ולנביאי אל תרעו וכו'.
מזה הדר של הקרבנות מתקרבת הנשמה טהורה על מזבח ה', שהיא המלכות, ומשם לבקר וצאן, שהיא חס"ד ואמ"ת, ואין צריך שתתעלה הנשמה מצד שמאל כדי שלא יקטרג עליה הדין הקשה. על כן לא הזכיר בתפלתו קרבנות העז, שהוא מדת הדין שנהפך לרחמים הנקרא אדם הרמוז לתפארת, לכן כתיב אדם כי יקריב ע"י בקר וצאן רומזים לישראל סבא... (שם)
סוד הקרבן שאדם מדביק רוחו בקרבו ומתוך שעשה עולה למעלה גם רוח האדם מדובק עמו, וזה סוד אדם כי יקריב מכם קרבן לה', קרבן ממש מכם ממש יהיה הקרבן, שרוחכם ידבק בקרבן ועל ידי כך תעלה למעלה, וזה שאמר תקריבו את קרבנכם, כלומר קרבן רוחכם ממש. (שם)
מן המרכבות של קדושה ושל סטרא אחרא יורדות נפשות הבעלי חיים, נפש הבהמות מכם השורש בני המרכבות, אם טהורות מצד ימין, אם טמאים מצד שמאל, ונפש העופות מן הנש"ר, ונפש האדם מצד אד"ם, ולפעמים נמצא שבעונותיהם נתחייבו להתגלגל בבהמה או חיה, וברדת הנפש חיה או בהמה אז מסורים להנשמה ההיא, ולפי זה נפש ההיא מגולגלת בבהמה, ובזה יתגלה סוד הקרבן המקרב רחוקים, כי לפעמים מזומנים הבהמה אשר בה נשמה זו להיות נקרבת, וכשעושים בה עבודה הגונה מתקרבת לשרשה ונתקנת, ואף אם אותה בהמה הנקרבת אינה נשמה מגולגלת, מכל מקום במעשה הקרבה ההוא מתקן אותם הניצוצים שנשארו עשוקים בשבירת הכלים הראשונים שנתערבו בד' מינים, צומח דומם חי מדבר, ובקרבן מתקן הניצוץ אשר הוא עשוק ביד החי... (שם)
הקרבנות ודאי כולם באים לפני הקב"ה, אבל הקב"ה מחלק אותם לצבאותם, הקרבנות פסולים ניתן לכלב, דאיהו סמא"ל ומשרייתיה, ומי שמעשיו כשרים מחלק קרבנות שלו לשדים, ומי שמעשיו כמלאכים הקב"ה מחלק קרבנותיו למלאכים. ועיקר הקרבן דמלאכי השרת הם צלותין ובעותין ומעשים טובים, וקרבן של תלמידי חכמים הם סתרי תורה קב"ה כביכול בעצמו יורד ומקבלו, וקרבן זה דומה לאכילת מנחות.
הקרבנות היו משקיטים חרון אף של הקב"ה, לכן קרב"ן בגימטריא ארך אפים. (שם)
טעם הקרבנות, כי קץ כל בשר זה שטן מלאך המות, שואל דין לעשות משפט להעניש החוטא, ותכליתו לכלות כל בשר, צוה השי"ת קרבנות הבשר, דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו, כדי להשביע עינו שיהיה זה תחת זה.
טעם הקרבנות כי כל חטא אדם מכח רוח הטומאה הנדבק בו, ועכשיו על ידי קרבנות יקח עז ושעיר ממנו ויבריח רוח הטומאה ממנו... (שם)
השיר שהיו הלוים מנגנים כשהיו עומדים בראש המעלות היה מזכיר בשם אהי"ה ואם הקרבן היה של איש רשע והיה דומה לצדיק והיה עושה חטאים בסתר, ולא היה מביא קרבן על חטאותיו אז לא היה העשן הולך כי אם בעקלקלות, והיה הכהן אומר ללוי הרף ידך מן השיר. (שם)
ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד וגו', יש כאן סוד הקרבנות, שנתחררה עליהם ירושלים במזבח הראשון של אדם הראשון, ונמשך עליהם שם בן נח, ובו נעקד יצחק והוקרב עליו אילו של אברהם אבינו, ואוירה היה מצוי בכל המקומות שהקריבו אבותינו בהם לצורך שעה, כי הוא שער השמים. ואולם שכל הקרבנות צבור שבכל השנה כמנין אר"ץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד, מנין קרבנות כמנין אר"ץ ומנין עשרונים של המנחות כמנין ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, חוץ משעיר המשתלח. (עקב)
והשלישי, מה שצוה בקרבן לכל אדם, ואחר כך מנעם זולתי אהרן וזרעו, וגם זה אינו בטול (התורה הקודמת), כיון שלא נאמר בכתוב שכל בני אדם נתמנו להקריב, אלא היה מקריב לפני אהרן כל מי שנתמנה לכמו מקומו, אבל מי שאינו ממונה לא היה רשאי להקריב לפני שנבחר אהרן ולא לאחר בחירתו.
והרביעי הקרבת הקרבן בשבת לאחר שנאסרה בו המלאכה, וגם זה אינו בטול אלא ממה שמחזק דחיית הבטול, כי תורת הקרבן היתה לפני השבת, ולא יתכן שתאסרהו תורת השבת, לפי שאז יהיה בטול... (מאמר ג ט)
והרביעי, ושמא מהרהר יהרהר מחמת תורת הקרבנות בין על שחיטת הבהמות ובין על זריקת הדם והחלב. ואקרב את הדבר ואומר, כי הבורא גזר על כל בעל חי שימות, ונתן לכל אדם מדת חיים, ועשה מדת חיי הבהמות עד זמן שחיטתן, והעמיד את השחיטה במקום המות, ואם היה בשחיטה צער יותר מצער המיתה, הרי הוא היודע בכך וראוי אם כן שיגמול לה בשעור תוספת הצער, אנו אומרים כן אם יתברר שיש תוספת מהכרע הדעת לא על פי נבואה, אבל סבילת הכאב וזריקת הדם והחלב כבר באר בתורה שהוא עשה הדבר ללמד לנו, כי הדם הוא משכן נפשנו, כאמרו "כי נפש הבשר בדם היא", וכאשר נראה את זאת נשוב ונאמר לא נוסיף לחטא וישפך דמנו ויוקטרו חלבינו כפי שאנו רואים את זה. (שם פרק י)
והששי, ושמא יתפלא על מעשה המשכן ויאמר, ומה לו לבורא משכן ופרוכת ונרות דולקים וכלי זמר וקטורת נקטרת... אנו אומרים בעזרת ה', שכל אלו סוגי עבודה, לא שיש לו צורך לכך, לפי השכל מחייב שאינו צריך למאומה, אבל הכל צריכים לו, אלא הכוונה שיהו עבדיו נשמעים לו במיטב קנינם, ומיטב קנינם הוא הבשר והיין והזמן והקטורת והחטים והשמן וכל דבר ערב, ולפיכך יביאו מאלה דבר מועט כפי יכלתם, ויגמלם הוא בדבר מרובה כפי יכלתו, ויצילם מן הפגעים כפי שלא יצילם אף אחד זולתו בגלל אותה המשמעת, כאמרו, "זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני"... (שם)
עידן דתידכר לן סדרי קורבנינן מה דהוינן מקרבין בכל שנא ושנא הוו קורבנינן מכפרין על חובינן, וכדו די גמרי חוביא ולית לן מה נקרבא מן עדרי ענינן תורא אתבחר קדימי בגין למדכרא סביא דמינחא פטיר כוליה קרב לשמך בר תורין ורהט לבקרותיה ונסיב בן תורין רכיך ועב ויהב יתיה לרביא ואוחי רביא למיעבד יתיה, ופטירין אפא וייכול מלאכין, וזכה למתבשרא דדא שרה ילדה ליצחק. אמרא אתבחר תניין בגין למדכרא זכוותי דישייה דעקד גרמיה על גבי מדבחא ופשט צואריה בגין שמך שמיא מכו ונחתו וחמא יצחק ית שכלוליהון וכהיין עינו ממרומיא, מן בגין כדין זכה ואזדמין ליה תמן אמר תחותוי לעולתא... (ויקרא כב כז, וראה שם עוד)
פקיד ית בני ישראל ותימר להון ית קרבני לחים סידור פתורי מה דאתון מקרבין קדמי על גבי מדבחא הלא אשתא היא דאכלא יתי והוא מתקבל מנכון קדמי לריח דרעוא, עמי בני ישראל הוו זהירין למקרבא יתיה קדמוי בזימניה. (במדבר כח ב)
לא על זבחיך - דלא קרבתא קדמי בגלותא אנא מוכח לך, ארום עלותך דקריבו אבהתך לקבלי תדירא. (תהלים נ ח)
זבח - נכוס יצרא בישא ויתחשב קדם ה' כנכסת תודתא. (שם שם יד)
והיה המזבח קדש - ומה היא קדושתו, כל הנוגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו קדשו המזבח להכשירו שלא ירד. שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי, כגון דבר שלא היה פסולו בקדש כגון הרובע והנרבע ומוקצה ונעבד והטרפה וכיוצא בהן, תלמוד לומר וזה אשר תעשה הסמוך אחריו, מה עולה ראויה אף כל ראוי שנראה לו כבר ונפסל משבא לעזרה, כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן. (שמות כט לז)
זאת תורת העולה - הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד ואיזה אם עלה לא ירד, שכל תורה לרבות הוא בא, לומר תורה אחת לכל העולים ואפילו פסולים, שאם עלו לא ירדו. היא העולה - למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה. (ויקרא ו ב)
ומיד בן נכר - נכרי שהביא קרבן ביד כהן להקריבו לשמים לא תקריבו לו בעל מום, ואף על פי שלא נאסרו בעלי מומים לקרבן בני נח אלא אם כן מחוסרי אבר, זאת נוהגת בבמה שבשדות, אבל על המזבח שבמשכן לא תקריבוה, אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל. (שם כב כה)
כל בהמה טמאה - בבעלת מום הכתוב מדבר, שהיא טמאה להקריבה, ולמדך הכתוב שאין קדשים תמימים יוצאין לחולין בפדיון אלא אם כן הוממו. (שם כז יא)
עולת שבת בשבתו - ולא עולת שבת בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו. (במדבר כח י)
זבחי תרועה - שאומר עליהם שיר. (תהלים כז ו)
ומנחה לא חפצת - ביום מתן תורה, וקרבנות לא הזקקתים חובה, רק תמידים ומוספים נחת רוח שאמרתי ונעשה רצוני, ודבר מועט. (שם מ ז)
וירח ה' - ...וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל, כי כן כתוב "אשר חלב זבחימו יאכלו", רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו, כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב. (בראשית ח כא)
וירא - ...והקרבן כי בתת כל חלק בעתו ימלט החלק שיש לו חלק לעולם הבא, על כן פירוש לכפר לתת כופר. והעד מתחלת כי תשא, על כן כתוב "פן יפגענו בדבר", גם יש בעולות סודות לעתידות, גם יתבונן מכל קרבן סוד התולדת והחטאות והמצות להחיות מורי התורה. (ויקרא א א)
הזבחים - יש מפרשים שרק הלוים הקריבו במדבר, או שמקרבן תמיד לא יגיע לכל אחד שוה פרוטה, והנה הקריבו תמיד ויין כשהיו בסיני במקום ישוב, ואחר כך במדבר לא הקריבו עד בואם אל קדש מקום ישוב, ושללו המדינים וקנו שוב בהמות, אם כן לא הגשתם לי עולות, כי רק ציויתי אתכם לעשות משפט. (עמוס ה כה)
...ורש"י כתב את שעתידה להיות טהורה לישראל, מלמד שלמד נח תורה, והנה מכאן שלא הוכשרו בקרבנות בני נח אלא בהמה טהורה ועוף טהור, וכן אמר בהבל מבכורות צאנו ומחלביהן, אבל כל המינין הטהורין כשרין בהם, כדכתיב, "ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח", והוסיף לישראל במצוה שיהיו כל קרבנותם מן הבקר ומן הצאן מן התורים ומן בני היונה. (בראשית ו כ)
פן יפגענו - ...ועל דרך האמת הוא סוד בקרבנות, שהם כופר מן הפגיעה, כי לפניו ילך דבר או בחרב הקשה... (שמות ה ג)
אשה - לשם האש... ריח ניחוח - נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לשון רש"י, ולא פירש הרב מהו לשם האש, ובגמרא אמרו לאפוקי גבבא דלא, ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה לא להעלות על גבי גחלים אוממות שמתכבות והולכות, ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי, לא שיצלה שם מעט...
והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה', ואמר הרב במורה הנבוכים כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים מזל טלה, והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחט בקר לעולם, בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבודה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות... והנה הם דברי הבאי ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שלחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח... ויותר תתרפא המחלה באכלנו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגנה בעיניהם, ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה', ואמר בו "וירח ה' את ריח הניחוח", והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל... ולשון הקרבנות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללת לעכו"ם מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא ויביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה כופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש... והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטא תמיד, ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב בדברי אגדה.
ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי ובסוף מנחות, אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא א-ל ולא אלקים ולא ש-די ולא צב-אות אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה, לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני... ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא א-ל ולא אלקים אבל מצאנו "והעלית עולות לה' אלקיך", וכתיב "לחם אלקיכם הם מקריבים"... אבל הענין כלו מבואר בתורה, שנאמר "את קרבני לחמי לאשי" ואמר "לחם אשה" שהם לחם לאשי, וממנו לאשים, ואשה לשון אש. ואמר ר' אברהם אשה שם התואר וטעמו קרבן אש, והוא תואר למלות הכל, ובמנחה שאמר "והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה'" יהיה תואר לקומץ. אבל אשה שם, כמו אש ועולה, אשה כמו עולת אש ריח נחוח לה' וכן כלם, כי טעמם כמו לחם אשה...
והנה הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכון לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם עולה הוא אשה הוא, ולכך אמר הכתוב "כי את אשה ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש", כי לאשה ה' קרבן אלקים, ולכך אמרו שלא יזכיר בצואות של קרבנות לא א-ל ולא אלקים אלא אשה לה' ריח נחוח לה', כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכון המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים, ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד... והוא שנאמר "יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר", לאמר שיהו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח, מן "נחה רוח אליהו על אלישע", וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ולכך אמר "ועולה לא העלו בקדש לאלקי ישראל", כי העולה בקדש תהיה לאלקי ישראל. והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות, אמר "אם תעצרני לא אוכל בלחמך", שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו, כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה, ותהיה לרצון על אשה ה', ואז עלה בלהב המזבח... (ויקרא א ט)
...וטעם (איסור) השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב במורה נבוכים, אמר שמצא בספריהם שהמנהג היה בעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבניהם, ולכן אסרם לגבוה... ובטעם המלח אמר כן, בעבור שהם ימאסו אותו ולא יקריבוהו כלל. ויתכן מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם השם טפל מבלי מלח, כטעם הקריבהו נא לפחתך, ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונין מלח, או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו... (שם ב יא)
...ואמר וכי תזבחו זבח שלמים, כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ואלהי מסכה וריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד, אמר כי כאשר תזבחו לשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם, שתהיה עבודתכם לפניו לרצון וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדוניו בעשותו כל אשר יצונו, כלשון "ונרצה לו לכפר עליו", "ואור פניך כי רציתם". והטעם שלא תחשבו שיהיה בעבודת הצלמים שום תועלת, ולא תעשו עבודת ה' הנכבד על מנת לקבל פרס, אלא לעשות רצונו, כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחייב. ואמר זה בשלמים שהם הקדשים קלים הנאכלים לבעלים בעצמם, שישמרו במחשבותם להיותם בכונה רצויה, וכל שכן בקדשי הקדשים, או מפני שהשלמים מדתן של ישראל, כמו שאמרו רבותינו לא הקריבו בני נח שלמים, והמשכיל יבין... (שם יט א)
וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא - בעבור שהמקריבים עולה וזבחים לאלקים יש להם שכר טוב, כענין שכתבו "כי עולות מחים אעלה לך עם קטורת אלים אעשה בקר עם עתודים סלה אבא ביתך בעולות", ואף בקרבנות הבאים בנדבה כתיב "ונרצה לו לכפר עליו", ואומר "ריח ניחוח לה'", ואם כן הרי הנדרים זרוז במצוה, וכתיב "נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו", לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך, כי אף על פי שהם זרוז בקרבנות השם אשר הם לך לרצון, אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם, או שתאחר לשלמו, ואם לא תדור לא תמצא חטא, כי אפילו לא תקריב קרבן כל ימיך לא יהיה בך חטא... (דברים כג כג)
עורי צפון - התעורר מדת הצפון, היא האש הגדולה האוכלת על המזבח את העולה ואת החלבים, ובואי תימן - אחר שתקח מדת הצפון את חלקה תתפרנס אחריה מדת הדרום, וימשיכו שניהם ויספיקו לנו מן הרוח המתרבה פרנסתו ודי סיפוקו, וזהו הפיחי גני יזלו בשמיו - הבשמים הוא המשכת זוהר החכמה ותוספות רוח הקודש, והנוסף המתקרב אל האבות בשביל הקרבן על זה אמרו חז"ל ורמזו עורי צפון זו עולה הנשחטת בצפון, ובואי תימן אלו השלמים הנשחטים בדרום, יזלו בשמיו זה קטורת הסמים, יבא דודי לגנו זו השכינה, ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות, פרי מגדיו זו הסולת המתבררת מן הפסולת. וכפי הענין נאמר "עולה הוא אשה ריח ניחוח לה'", אחז"ל בתורת כהנים עולה לשם עולה, המדה העשירית המתעלה למעלה למקום מוצאה, אשה לשם אישים, פירש רבינו החסיד ז"ל דברים הגופנים, ריח לשם ריח הרוחנים בגופנים, ניחוח, לשם נחת רוח, הזמנת התשובה שהוא חביון עוזו, לה', למי שעשה את העולם. כוונת הקרבן היה להסתפק כל מדה ומדה ממנו, ועל זה כוונו נשיאי ישראל בחנוכת המזבח י"ב עזים וי"ב אילים וי"ב כבשים לעולה, וי"ב שעירי עזים לחטאת, הכל שב אל הרוח דרך הצנורות שהם י"ב, ובקר זבח השלמים כ"ד פרים, שהוא החיל השמאלי, היא מדת הגבורה שהיא כ"ד, על דרך הכתוב "ושמתי כדכוד שמשותיך" (ישעיה נ"ד), והוא כנגד כ"ד צירופי אד-ני, וזבח השלמים אלים ששים עתודים ששים כבשים ששים, כנגד ששים מעלות, ששים גבורים, ששים המה מלכות, ניחוח לשון ירידה, תרגום וירד ונחת, על ידי קרבן היה הרוח יורד ומתייחד בצינורות הקדושה ומתקרב על ידי הקרבן, והיינו דאקרי קרבן, זהו "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו". (שיר השירים ה יג)
ועוד התורה מאירת עינים שהודיעה לנו ענין נסתר ואינו מתקבל בעיון, והוא יוצא לתועלת גדולה, מה שקרית בקרבנות וכו', ויש בזה פסוקים מבוארים מרחקים תועלת הקרבנות מן הא-ל ית', כמו שכתוב, "לא על זבחיך אוכיחך" וגו'... באר כי הוא אינו לוקח ולא יאכל הבשר ולא ישתה דם הפר והעתודים ואין לו תועלת והנאה בהם, ואפילו שהיה לו הנאה בהם יכול ליקח בלא רשות, כי לו תבל ומלואה, ומכל מקום כיון שאין בקרבנות הנאה ותועלת עליונית, מה היתה הכוונה בהם, שמצינו קרבן לאדם השני בעולם, "והבל הביא גם הוא" וגו', וכתוב "וישע ה' אל הבל" וגו' (בראשית ד'). ורבותינו נתנו קרבן לאדם הראשון מפסוק "ותיטב לה' משור פר" וגו' (תהלים ס"ט), ונח הקריב קרבן וכתוב בו "וירח ה'" וגו' (שם ח'), ואברהם ויצחק הקריבו קרבנות ובנו מזבחות, ולא זזו החכמים העובדים הא-ל מהקריב קרבנות, עד שבאה התורה והסכימה בהם, וצותה והאריכה בהם יותר מכל משפטי התורה, ככל הכתוב בחומש ויקרא, ולא שרתה שכינה במשכן אלא על ידי קרבנות, כמו שכתוב (ויקרא ט') "וירד מעשות החטאת וגו', וירא כבוד ה'", ואז שרתה שכינה... ובבית המקדש נמי על ידי קרבן נבחר, שנאמר "ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה הקם לה' מזבח בגורן ארונה היבוסי" (ש"ב כ"ד), וכתיב "ויאמר דוד זה הוא בית ה'" וגו' (דבהי"א כ"ה), ועל ידי הקרבן שרתה בו שכינה, שנאמר "וככלות שלמה להתפלל" וגו' (שם ז'). וכל מי שיש עינים לו ויראה בכתוב יודה, כי ענין הקרבנות נפלא מאד, כי כל רפואה שאין אתה יודע מהותה, בראות התועלת הבאה ממנה תוכח כחה ומעלתה, ואף לעתיד לבא בריח נחוח ארצה אתכם, וכתוב "וערבה לה'" וגו' (מלאכי ג'), וקרבנות שבסוף יחזקאל לעתיד לבא הם, וכתוב במזבח "זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מ"א).
והנה דעת ר' אברהם בענין הקרבנות שהן כופר נפש, ובאור הענין לדעתו, כי הקרבנות בתורה לא יבאו כי אם על השגגות, ואין בשגגה הכרת הנפש ועונש גיהנם, רק ראוי לעונש מי שלא היה נזהר במצות בוראו ולא פחד ממאמרו עד שטעה בו, והנה הוא חייב שיתודה לאלקיו ויתפלל לו וימחול עולו ולא ימות. ולפי שהמעשים צריכים לשלמות בפועל, כמו החטא, במחשבה שלא נזהר, ובמעשה שאכל את החלב, כן צריך שיביא גוף בעל חי, ויסמוך ידו עליו בכחו כדי להשלים הכונה ויתודה, שכל הקרבנות צריכין ודוי, וישחט אותו לפני אלקיו, כמו שראוי אדם שישפוך דמו על חטאו בזה, ויקטיר החלבים שהם חדרי המחשבה, והכליות ששם כח תאותו, לומר שראוים כלי מחשבתו להשרף על חטאו, והיה כופר לו בחמלת אלקיו עליו ובחסדו. וזה לשון ר' אברהם, בתת חלק בעתו ימלט החלק... וזה טעם נאה וראוי לקבלו, ואמת הוא שיש למצות התורה תועליות מרובות, גופניות נראות ורוחניות, אבל המעלות שהפריט בקרבנות, שעל ידיהם שכינה שורה לעולם בישראל, ושהמקום הנבחר בעולם השפל הוא מקום הקרבנות, והוא כסא ה' בארץ, אלו הדברים צריכין לטעם אחר.
וכאשר הסתכלתי בדברי רבותינו לא ראיתי שיתמהו רק על פרה אדומה ועל שעיר המשתלח, כמ"ש חוקים... ובודאי נראה מטעם רז"ל ומן הכתובים עצמם שהקרבנות הנעשים בפנים בבית ה' על מזבח ה' לא יתמהו להם, שיש להם בדבר טעם ידוע ונכבד ורמז במקומות בכתוב, אבל שעיר המשתלח, שהוא משולח בארץ, זה דומה להם כתקרובת שדים, ולכך אומות העולם משיבין בו ואומרים אף אתם עובדים לשדים כמותנו... (תורת ה' תמימה, וראה שם עוד)
והעיר מחשבותיך כי גם זה נאמר לעניין מוכרח ומוצרך, כי כל דבר שהיה בא על החטא שחיטתן בצפון, שהוא מקום הדין, ותודה ושלמים ובכור ומעשר בכל מקום מן העזרה שחיטתן, ואמרו רז"ל חוט של סיקרא היה שם כדי להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים, הוא דוגמת מים העליון ומים התחתון, וביום הכיפורים היו הזאות א' למעלה ושבע למטה, והיה מונה אחת, אחת ואחת וכו', להודיע כי המשכת האחת עם כולם. והנה זה מבואר מפני מה לא נאמר אשה בעצרת כמו שנאמר בפרשת תמיד, ובראש חודש ופסח וסוכות וכן בראש השנה וביום הכפורים לא נאמר בהם אשה כי אם והקרבתם עולה לריח ניחוח, ובשעירי המוספים לא נאמר בעצרת חטאת כמו שנאמר בשאר שעירי מוספין, וכל זה כי בעצרת וראש השנה ויום הכפורים אין הכונה בקרבן אלא למעלה מהם. וכן בעצרת לא נאמר בו חטאת, לפי שאין בו יצר הרע, ועליו נאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, כמו שאנו עתידים לבאר. (תרי"ג מצות)
חגיכם ינקופו - מה שמקריבים עתה אינו לרצון, כי מקריבים גם לע"ז, אלא כנוקף ועורף, חגים כמו כבשים, וכן "אסרו חג". עולותיכם ספו - מה שאתם זובחים שנה בשנה אינו לרצון. (ישעיה כט א)
השמים כסאי - מוכיחם על הזבחים עם המעשים הרעים בתחלת הספר, שלא ציום על הבית והזבחים כי אם שיכינו לבם אליו במקום מיוחד, ויבערו וישרפו המחשבות הרעות כדבר הנשרף על המזבח, ואתם מפסידים כונה זו ומכעיסים אותי. (שם סו א)
ואל זה אביט - עם שאני רם אני מביט אל השפלים ואף על פי שאינם מקריבים לפני, אבל המקריבים ומעשיהם רעים הם לעון. (שם שם ב)
שוחט השור מכה איש - שוחט השור והוא ברשעו הוא לפני כמכה והורג איש. (שם שם ג)
עולותיכם ספו - לא זכר חטאות וכו' כי לא היו מתודים ושבים, ועוד שחוטאים במזיד, וחטאת על השוגג, והביאו עולות להראות שעובדים לה'. (ירמיה ז כא)
שמעו בקולי - יש מפרשים זו המצוה הראשונה שציום, והוא מה שציום במרה דכתיב "שם שם לו חוק ומשפט", שבת ודינין ולא עולה וזבח. ואין בעשרת הדברים שהם כלל התורה עניני זבח, וגם כשציום על הקרבן אמר אדם כי יקריב, מדעתו ולא ציווי, והתמידים שציום באים לצבור ולא ליחיד, ורק אם יחטא יקריב להשיב אל לבו החוטא לכוף התאוות שתולדותם החלב והדם ומוקרבים מהבהמה, ולא יהיה שוגג וכל שכן מזיד. (שם שם כב)
זבחו זבחי צדק - אחר שהרעותם עליכם לבקש כפרה, ואל תביאו זבחי רשע, שתשובו אחר הזבח לרשעתכם. (תהלים ד ו)
לא חפצת - שמתחלה לא ציום על קרבנות כי אם שישמעו בקולו כבמרה, אם שמע תשמע וגו', וכשהתחילו לחטא ציום עליהם, והתמידים כי אי אפשר שלא יהיו חוטאים רבים כל יום שלא ידעו מה חטאו, וכן בי' הדברות אין קרבנות, ושמואל אמר הנה שמוע מזבח טוב. (שם מ ז)
לא על זבחיך - כי זה חטא גדול להביא קרבן ולא לשוב מהחטא, אוכיחך על מעשיך ולא על שלא הקרבת קרבנות. (תהלים נ ח)
אחלצך - אם יהיו זבחיך כמשפט הזה אבל הזובח למראה עינים ואינו שב מרשעו אינו מכבד הא-ל אלא בוזהו. (שם שם יד)
לא תחפץ - ה' ציוה על הקרבנות לשבר הלב ולבטל תאוות הגוף, שרפת האימורים דמיון שרפת התאות. (שם נא יח)
אמר הכוזרי, יספיק לי זה, וארצה עתה שתקרב לי מה שקראתיו בקרבנות, ממה שיקשה על השכל לקבלו, ממה שאמר (במדבר כ"ח) "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי", ואמר על הקרבנות כי הם קרבן ה' ולחמו וריחו.
אמר החבר, מה שאמר "לאשי" מישר כל קשה, הוא אומר כי הקרבן ההוא והלחם וריח הניחוח אשר הם מיוחסים אליו, אמנם הם לאשי, רצה לומר האש הנפעלת לדברו יתברך, אשר מאכלה הקרבנות, ואחר כן יאכלו הכהנים שאר חלקה. והכונה בזה תקון הסדר, כדי שיחול בו המלך חול גדולה לא חול מקום... וכל מה שיש בסדר עבודה מהעבודה והקרבנות והקטורת והזמירות והמאכל והמשתה על תכלית הטהרה והקדושה, נאמר בהם "עבודת ה'", ו"לחם אלקיך" וזולתי זה, והכל כנוי לרצונו בסדר הטוב באומה ובכהנים, וקבולו מנחתם על דרך הדמיון, וחולו אצלם לכבוד להם, והוא נעלה ונקדש מן ההנאה במאכלם ובמשתיהם, אך מאכלם לנפשותם, כמו שעכול האצטומכא והכבד כאשר היה נתקן, ואחר כך יתקן הצלול ממנו בלב, והצלול שבצלול ברוח יתוקן הלב והרוח והמוח במזון ההוא, ויתוקנו גם כן כלי העכול ושאר האברים ברוחות ההולכות אליהם דרך הדפקים והעצבים והורידים השוכניים, וכללו של דבר, שיהיה המזג כולו מתוקן ומזומן לקבול הנהגת הנפש המדברת, אשר היא עצם נפרד קרוב לעצם המלאכים, שנאמר בהם (דניאל ב') "די מדרהון עם בשרא לא איתוהי"...
נפעלה האש בחפץ האלקים ברצותו באומה והיתה אות קבול מנחתם ותשורתם, כי האש הוא הדק והנעלה מכל אשר תחת גלגל הירח מהגופות, והיה מקום חלה שומן חלבי הקרבנות ועתרם ועשן ענן הקטורת והשמנים, בדרך האש אשר איננה נתלית כי אם בחלב בשומן ובשמן, כהחום הטבעי אשר הוא נתלה בדבר השמן מהדם. וצוה הא-ל יתברך במזבח העולה ובמזבח הקטורת והמנורה, ואחר כן העולות וקטורת הסמים ושמן המאור ושמן המשחה, אולם מזבח העולה להדבק בו האש הגלויה, ומזבח הזהב לאש, היא יותר קלה ודקה, אבל המנורה להדבק בה אור החכמה והדעת, והשולחן להדבק בו השפע והטובות הגופיות, כמו שאמרו רבותינו, הרוצה להחכים ידרים, הרוצה להתעשר יצפין... (מאמר ב כה)
...וכן הם המעשים התוריים המשוערים מאת האלקים, תשחט הכבש על הדמיון, ותתלכלך בדמו והפשטתו וברחיצת מעיו והדחתו ונתוחו וזריקת דמו ועריכת עציו והקדת אשו ומערכתו, ואילו לא היה במצות אלקים היית לועג למעשים האלה, והיית חושב כי הם מרחיקים מן האלקים לא מקרבים, עד שכאשר ישלם כראוי ותראה האש השמימית או תמצא בעצמך רוח אחרת לא היית רגיל בה, או חלומות אמיתיים או גדולים, תדע כי הם תולדות מה שהקדמת... (מאמר ג נג)
אמר החבר, אם היינו מצווים להקריב קרבנות ההיינו יודעים איך נשחטם, ולאיזה צד, וקבול דמו והפשטו ונתוחו, ולכמה נתחים ינתח, ואיך יקרב ואיך יזרק הדם ומנחתו ונסכו, והשיר הראוי לומר עליו, ומה שהכהנים חייבים בו מקדושה וטהרה ומשיחה ובגדים ותכונות, ואיך אוכלים הכהנים הקדשים, וזמניהם ומקומתם, וזולת זה ממה שיארך ספורו.
אמר הכוזרי, לא נדע זה אלא מכהן או נביא... (שם נז)
לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא... (בית הבחירה ו טו)
וכל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה, שאם לא יקריב היום יקרב למחר ומחרת מחר. וכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד דוחה את השבת ודוחה את הטומאה. ולא כל הטומאות הוא דוחה, אלא טומאת המת לבדה. כל קרבנות הצבור קבוע זמנם, לפיכך כולם דוחין את השבת ואת טומאת המת. וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה והשאר הראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו.. (ביאת מקדש ד ט, וראה שם עוד)
מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין, שנאמר "תמים יהיה לרצון", זו מצות עשה.
וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו, שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו, מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין אפילו הקדישו לדמי (נסכים) לוקה, שבזיון קדשים הוא... (איסורי מזבח א א, וראה שם עוד)
וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה, כגון בשר חטאות, ואשמות, ושירי מנחות וכיוצא בהן. מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאישים הרי שאריתו בבל תקטירו... (שם ה ה, וראה שם עוד)
כל הקרבנות של מיני נפש חיה באין מחמשה מינין בלבד, מן הבקר ומן הכבשים ומן העזים ומן התורים ומן בני היונה.
וכל הקרבנות בין של צבור בין של יחיד ארבעה מינין, עולה, וחטאת, ואשם ושלמים.
ועוד יש שם שלשה מיני קרבן יחיד, והם הפסח והבכור והמעשר.
כל קרבנות הצבור הן עולה או חטאת, ואין בקרבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת, והם הנקראים זבחי שלמי צבור, ואין הצבור מקריבין אשם לעולם ולא עוף.
קרבנות הצבור הם: שני תמידין של כל יום, ומוספי שבתות וראשי חדשים והמועדות, ושעיר חטאת של יום הכפורים, וכן אם שגגו בית דין והורו בע"ז מביא כל שבט ושבט פר ושעיר, הפר עולה והשעיר חטאת. ואלו השעירים הם הנקראים שעירי ע"ז, ואם שגגו והורו בשאר המצות מביאין פר לחטאת, והוא הנקרא פר העלם דבר של צבור.
קרבנות היחיד הם: הבכור והמעשר והפסח, והחגיגה והיא שלמים, והראיה והיא עולות, וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות אחת עולה ואחת שלמים. והנודר או המתנדב עולה או שלמים, ושלמים הבאין עם הלחם הם הנקראים תודה, וכן קרבנות הנזיר והן עולה וחטאת ושלמים, וקרבנות מצורע והן חטאת ואשם ועולה, וקרבנות זבים ויולדות והן חטאת ועולה, וקרבנות זבים ויולדות והן חטאת ועולה, וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת והוא חטאת. ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו החוטא מביא אשם, והוא הנקרא אשם תלוי, ויש עבירות שמביא עליהן אשם, והוא הנקרא אשם ודאי, וכן איל העולה ופר החטאת שמקריב כהן גדול משלו ביום הכפורים, הרי הן קרבן יחיד, ופר זה הוא הנקרא פר יום הכפורים, וכל אלו הקרבנות מפורשין הן בתורה, וכל אחד מהן יתבארו דיניו במקומו.
כל קרבנות היחיד חייב באחריותן ובאחריות נסכיהן חוץ מן הנדבה, וכל קרבנות הצבור אינן חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן, ואם קרב הזבח חייבין באחריות נסכיהם, וקרבן יחיד שקבוע לו זמן הרי הוא כקרבן צבור, ואינו חייב באחריותו... (מעשה הקרבנות א א, וראה שם עוד)
אף על פי שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה אין מקריבין לכתחילה אלא מיום שלשים והלאה, חוץ מן הבכור ומן הפסח ומן המעשר, שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחילה מקריב.
שעות מונין לקדשים, ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה פסולין...
כל מקום שנאמר בתורה כבש או כבשה או כבשים הרי אלו בני שנה, וכל מקום שנאמר איל או אילים הם הזכרים בני שנתים, ומאימתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלשים יום, אבל ביום שלשים אינו כשר לא לכבש ולא לאיל, והוא הנקרא פלגס. וכל מקום שנאמר בו עגל הרי זה בן שנה, פר בן שתים, שעיר עזים בן שנה, שעיר בן שתים, כל שנה שניה הוא נקרא שעיר.
כל קרבנות הצבור זכרים, וכן חטאות של צבור מן העז או מן הבקר, ואין בהן מן הכבשים. וכל עולות הצבור מן הכבשים ומן הבקר ואין להן עולה מן העז. כל חטאת יחיד לנקבה ותאכל לכהנים ואינה באה מן הבקר, חוץ משלש חטאות, חטאת נשיא שהיא עז ונאכלת, וחטאת כהן משיח שהוא פר ונשרפת, והוא פר הבא על כל המצות, והשלישי פר שמביא כהן גדול ביום הכפורים והוא חטאת ונשרף.
כל חטאות של צבור נאכלות חוץ משעיר של יום הכפורים שחבירו משתלח, וכן שעירי ע"ז ופר העלם, ופר הבא על כל המצות ופר העלם נקראים פרים הנשרפין, ושעירי ע"ז נקראים שעירים הנשרפים, הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות, שתים ליחיד ושלש לציבור.
כל הקרבנות האלו נקראים זבחים, וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת נקראים קדשי קדשים, אבל שלמים של יחיד והבכור והמעשר והפסח נקראים קדשים קלים... (שם שם יב, וראה שם עוד)
מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה, ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאי זה מין משלשה מיני מנחות נסכים כמו שביארנו, ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמו או שמן בפני עצמו או עצים למערכה מפני שהן כקרבן, שנאמר ולקרבן העצים.
שנים מתנדבין או נודרין קרבן אחד עולה או שלמים, אפילו פרידה אחת של תורים או בני יונה מביאין אותה בשותפות, אבל המנחה אינה באה בשותפות, ודברים אלו הן דברי קבלה... (שם יד א, וראה שם עוד)
כל הקרבנות כולן בין קרבנות בהמה ועוף בין קרבנות מנחות מצות עשה להקריבן בבית הבחירה, שנאמר "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך", וכן מצות עשה להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבן מחוצה לארץ לבית הבחירה, שנאמר קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא וגו', מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה.
המקריב קרבן חוץ לעזרה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", ואם הקריב במזיד חייב כרת...
וכן השוחט קדשים חוץ לעזרה אף על פי שלא העלם, אם היה מזיד חייב כרת, שנאמר "אשר ישחט שור או כשב" וגו'... (שם יח א, וראה שם עוד)
המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו, וקנסו אותו חכמים שיפלו המעות לנדבה, אפילו היתה הבהמה שוה ארבעה ומכרה בחמשה החמשה כולן יפלו לנדבה, ואין כאן מעילה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. (מעילה ד ח)
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול... וכל זמן שהיו רודפין אותו (את דוד המלך ע"ה) בתשובות השקר שערוכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר "טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך"... וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". (שם ח ח)
ואשר ראוי להמשיל באמת מענין החלקים הוא הקרבן, כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת כמו שאני עתיד לבאר. אבל היות הקרבן האחד כבש והאחד איל והיות מספרם מספר מיוחד, זה אי אפשר לתת לו עלה כלל, וכל מי שמטריד עצמו לתת סבה לדבר מאלו החלקים הוא בעיני משתגע שגעון ארוך ואינו מסיר בזה ההרחקה אך מוסיף הרחקות... (חלק ג פרק כו)
...וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבינו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו ית' כמו שכתב ובאר "אתה הראת לדעת וגו' וידעת היום והשבות" וגו'... והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם, והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם, לשמו ית', וצונו לעשותן לו ית', וצונו לבנות היכל לו, "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי"... והזהיר מעשות דבר מאלו הענינים והמעשים לזולתו... (שם פרק לב)
...ואומר כי כבר אמרה התורה כפי מה שפירש אונקלוס שהמצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן... אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי ע"ז, וכלם היו מגדילים זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל... ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות צונו להקריב אלו השלשה מינין לבד, "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי, בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יכופרו העונות... זה הטעם בבחירת השלש המינין האלה לבד לקרבן, מחובר אל היות אלו השלשת מינין גם כן נמצאים מאד... ומפני שרוב בני אדם לא היו יכולים להקריב בהמה צוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף, מן הנמצא בארץ ישראל יותר, ומן הנאה והקל למוצאו, והם תורים ובני יונה... ומפני שעובדי ע"ז לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר השם מהקריב כל שאור וכל דבש, וצוה בהתמדת המלח על כל קרבנך תקריב מלח... (שם פרק מו, וראה שם עוד)
והיה שבעת ימים תחת אמו - פרט למחוסר זמן, דחיישינן שמא נפל הוא. דבר אחר שכל הפורש ממקום צחנה וטומאה צריך פרישה שבעת ימים קודם שיכנס למחנה שכינה, כגון זב ומצורע וטמא מת. (ויקרא כב כז)
בכל המקום אשר אזכיר את שמי - היה לו לומר תזכיר, ועל דרך הקבלה אמר אזכיר, כי הכתוב הזה יש בו פתח להבין ענין הקרבנות, והכתובים האלה דבור השם המיוחד, ועל כן יאמר מזבח אדמה תעשה לי לבדי, לשם המיוחד, ותעלה עליו הקרבנות, וכל מקום אשר אמשיך הרצון לשמי על ידי הקרבנות אבא אליך וברכתיך, הרי הברכות נמשכות לך מעתה, כי כשהברכה נאצלת לשמו ממקור הברכה אז העולם מתברך, ומלת אזכיר מלשון אזכרתה, שהוא המשכת ריח, ויהיה "אזכיר את שמי" כאלו אמר אריח את שמי, ובאורו אמשיך את הרצון לשמי, ומה שהזכיר "בכל המקום" בה"א הידיעה, לרמוז על בית הקרבנות שנקרא מקום שבנאו שלמה לשמו של הקב"ה, כענין שכתוב (מ"א ח') "והבית אשר בניתי לשמך", ומזה לא אמר בכל מקום, כי אי אפשר להקריב הקרבנות בכל מקום. (שמות כ כא)
אך את שבתותי - ...וכמו שדרשו רז"ל אכין ורקין מעוטין נראה לי לפרש שבא למעט שמירת שבת בענין הקרבנות, שהיו דוחים את השבת... (שם לא יג)
והקטיר הכהן את הכל - על דרך הפשט טעם הקרבנות הכל לתועלת האדם, כי חפץ יתעלה באדם שהוא מבחר המין, ושבשבילו נברא העולם שיהיה כלו שכלי כמלאך ה' צב-אות בלא חטא, והיה כי יחטא ואשם מצד היצר הרע הנטוע בו ראוי לו שיתנחם ויכיר ויתבונן בפחיתות עצמו ובערך רוממות האדון יתעלה אשר המרה את פיו, ויתחייב שישים אל לבו כי חטא לפניו בגופו ובנפשו... ואף על פי שאין התועלת בקרבנות לפי הדרך הזה כי אם לחוטא המקריב לבדו, הנה הקרבן יקראנו הכתוב אשה ריח ניחוח לה', מפני שרצונו של הקב"ה דבק בחוטא הזה אחר שנחם על חטאו והקריב קרבנו והוא יתעלה צוה לו בזה ונעשה רצונו...
ועל דרך השכל ענין הקרבנות ותועלתם הוא, כי כל חוטא הן במחשבה הן במעשה הוא מצד רוח הטומאה שהוא מתלבש בו, וכאשר ירצה שיתכפר לו יצטרך שיכלה ויבריח ממנו אותו רוח הטומאה, ועם זה היה נטהר ומכופר, ולכך יש לו להקריב העז או השעיר שהם מחלק רוח הטומאה ומהצד ההוא, ואש המזבח תשרף ותכלה הכל ביחד, שהרי החוטא שרף את עצמו באש של יצר הרע, ותבא אש המזבח ותשלוט עליו לכלותו לגמרי כליון חרוץ. וזהו שאמרו אש אוכלת אש, אש של מזבח אוכלת אש אחרת של מעלה, וכן למטה אש אוכלת אש, אש של מזבח אוכלת אש של יצר הרע, ועל כן לא תכבה לעולם...
אבל ענין הקרבנות אשר הם מימות עולם, הוא ענין פנימי וסוד נעלם, ולדרך היחוד מדרגה וסולם, אעוררך עליו אליו אשא דעי, בדרך הזה הרביעי, כל היודעו חייב להעלימו ולהסתירו, ואין ראוי לו למוסרו כי אם לכבוד יוצרו ליחידים החסידים החרדים אל דברו. הלא סבת סודו לפניך אקים ברמזים קרובים, למבין מדבש מתוקים, וממי שאינו מבין רחוקים, כי הדברים עתיקים מים עמוקים. על דרך הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד, וזהו לשון קרבן, כלומר קרוב הכחות ושמותיו של הקב"ה, וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מייחד, וכשאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה בתוספת ה"א לא בא לסתום כי אם לפרש, כי היא ה"א אחרונה שבשם המקבלת תחלה, ונקראת מזבח, ומשם תתחיל המחשבה מעלוי לעלוי עד המחשבה הטהורה... עולה אשה, אמר עולה, כי עשן הקרבן היה עולה עד הה"א, והה"א מגעת אותו משם ולמעלה, ואחר כלות העשן חוזר הבשר ומתהפך לאש, וזה שאמר אשה, ואחר שיתבטל האש חוזר להיות רוח, ואותו הרוח מתקרב ומתערב להתיחד ברוח ובריח עד המחשבה הטהורה, זהו שאמר ריח, כלומר המשכת הרצון והשפע היורד לה', כלומר למדת רחמים, וזה לשון ריח ניחוח לה', מלשון "נחה רוח אליהו על אלישע", כן הרוח העליון תנוח ותרד למדת רחמים שהוא קיום העולם. וזהו באור מלות "עולה אשה ריח ניחוח לה'", כי מתחלה יש להעלות האשה לה', וריח הוא ההמשכה מלמעלה להוריד לה'.
ודרשו בתורת כהנים, עולה אשה ריח ניחוח לה', עולה לשם עולה, אשה לשם אשים, ריח לשם ריח, ניחוח לשם נחת רוח, לה' לשם מי שעשה את העולם. ובאור זה, עולה לשם עולה לשם העשירית המתעלה, ולא ששם תכלית הכונה, אלא שמשם תתחיל המחשבה ומשם תבא אל הקדש. אשה לשם אשים, הוא הכבוד המקבל מן הפחד, ושניהם נקראים אשים,וזהו את קרבני לחמי, יכול לחמי, תלמוד לומר לאשי, לאשים אתם נותנים...
והנה כל מדה היתה מסתפקת מן הקרבן, והכוונה להמשיך ולהניח הרוח העליון במדות ולהקריב המדות אליו, וזהו היחוד, וזהו לשון "תשמרו להקריב לי" (במדבר כ"ח), לא אמר לקרב אלא להקריב, כלומר להקריב לי הכחות והמדות. וצריך שתתעורר במה שאמרו במסכת יומא סוף פרק קמא אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, כי בהיות שם שתי אשות מעורבות היה אות וסימן כי יש קשור להדיוט עם הגבורה על ידי הקרבן, וכמו ששתי אשות אלו מתערבות ומתיחדות זו עם זו, כן רצון ההדיוט עם הגבוה מתיחדים זה עם זה.וכן העשן העולה מפעולת הקרבנות למטה היתה סבה לפעולה והתעוררות למעלה בהדלקת השפע בניצוצי אוריו בצינורות המדות, וזה בדמיון שתי נרות זו על זו, כשתדליק התחתונה מתוך העשן העולה ממנה תתאחז השלהבת בעליונה ותדלוק.
גם צריך שתתעורר במה שהיה קרבן עולה זכר ולא נקבה, והחטאת נקבה ולא זכר, והשלמים אם זכר אם נקבה. הטעם הוא, כי תכלית הכוונה בקרבן עולה שהוא למעלה מהמקום ששם מתחלקין זכר ונקבה, כלומר למעלה מן המדות, שיש בהן פועל ומקבל, אבל קרבן שלמים היה בין זכר בין נקבה, כי הוא לקו האמצעי המשלים בין המדות והכלול מהן. וכן שלמים אותיות משלים... והחטאת נקבה ולא זכר, כי היא למדת שמור, ובדין שיהיה הקרבן נקבה, ומה שהיה קרבן אשם זכר, כי האשם בא על חיוב כרת, וכדי שיתכפר בו החוטא ותשוב נפשו אל האלקים אשר נתנה, כלומר אל הבינה אשר שם יסוד הנפשות, ושמה תשובתן, על כן היה זכר, כי המקום הזה הוא למעלה מן המדות, וזהו שאמרו רז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינן יכולין לעמוד. ובאור סוד המאמר הזה, כי צדיקים יסוד עולם מעונו של עולם אבל בעלי תשובה תשובתם הרמתה כי שם ביתם. (ויקרא א ט)
...וידוע כי כל הקרבנות לא יבואו רק על השוגג, אבל מצינו מהם ד' בלבד שמביאים קרבן על המזיד, והן הבא על השפחה, והנזיר שנטמא, ושבועת העדות ושבועת הפקדון. (שם ה כג)
ועל דרך המדרש, הוקר רגלך מבית רעך, וכתיב אבא ביתך בעולות, לא קשיא, כאן בחטאות ואשמות, כאן בעולות ושלמים, כך דרשו רז"ל בפרק קמא דחגיגה. ובאור המדרש... שיזהיר האדם שלא יחטא ושלא יתמיד להכנס לבית המקדש בחטאות ואשמות, לפי שחטאת ואשם הם קרבנות שבאים על חטא המעשה, והקב"ה חפץ באדם יותר שלא יחטא ולא יביא קרבן כלל, ממה שיחטא ויביא קרבן... פן ישבעך, הקב"ה, ושנאך כי הוא שונא הקרבנות ההם, כי על זה נאמר (משלי כ"א) "זבח רשעים תועבה", כי הרשע בעת שיביא קרבנו כונתו חוזר על החטא, ולכך הוא תועבה, כי הקב"ה יתעב אותו וישנאנו. אבל בעולות ושלמים, על זה אמר דוד אבא ביתך בעולות, כי העולה אינה באה על חטא המעשה רק על חטא המחשבה וההרהור, שאין אדם נצול ממנה, ומן הידוע כי ההרהור מצוי הוא בלילה יותר ממה שהוא מצוי ביום, ועל כן קבעה תורה זמנה של עולה בלילה, כדי שתהיה הכפרה בזמן העברה...
ועל דרך הפשט פרשה זו של עולה כוללת ארבעה ענינים, האחד בא ללמדנו כי קרבן עולה הוא הנכבד שבכל הקרבנות כולן, ותועלת כפרתו עצומה, והשני בא להודיע גודל חיוב הנברא לעבוד את בוראו, והשלישי הפלא העצום והנס הגדול הנעשה במזבח הזה, והרביעי גודל עונש הרשעים שאינם רוצים כפרה, שהם נענשים ביסורי גיהנם שאין להם קץ...
ודע כי כל מיני הקרבנות הם י"ג כמספר י"ג מדות, חמשה מהן באות מהקמח, והן מנחת סולת מנחת מרחשת, מחבת, חלות רקיקין, וכלן נקראין קרבן, המשונה מהם הם בעלי חיים, והם עולה, חטאת, אשם, תודה, שלמים, בכור, מעשר פסח... (שם ו ב)
זאת התורה - ...והנה הכתוב הזה הקדים עולה וחתם בשלמים, הקדים עולה כמשפט כי הוא הנבחר והוא הנכבד מכל הקרבנות, וחתם בשלמים לפי שראוי לחתום במדת השלום, שהוא קיום העולם. ודרשו רז"ל למה נקרא שמן שלמים, שמטילין שלום בעולם, וידעת כי היה שם ה' נמחה על המים כדי לשום שלום בין איש לאשתו... ודרשו רז"ל זאת התורה לעולה וגו', כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת מנחה כאלו הקריב מנחה, והענין שהוא מתבונן בבאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות, ויהיו עונותיו נמחלין לו כאלו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכוונה שיהנה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפרושם... ומטעם זה תקנו ז"ל בסדר תפלתנו משנת איזהו מקומן לאומרה בכל בקר, ואמרו על זה, אמר הקב"ה בזמן שקורין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני...
ודע והבן כי חלקי הקרבנות כלן הן תשעה, בין קרבנות שיש להם מקום מיוחד ששחיטתן בצפון, ובין אותן ששחיטתן בכל מקום בעזרה, ואלו הן, עולה מנחה חטאת אשם, תודה שלמים בכור מעשר פסח. וכבר ידעת כי חשבון תשעה תכלית האחדים ותכלית כל המושג, ואין השגה למעלה מתשעה, ועל כן באו הקרבנות בחשבון תשעה, להורות שאין כוונת העבודה בקרבנות כי אם לשם המיוחד... והקרבן היה קרב על המזבח, והמזבח היה גבהו עשר אמות, שכן כתוב (דהי"ב ד') "ועשר אמות קומתו"... והמזבח הזה מקומו מכוון ומיוחד בבית המקדש ואסור לשנותו ממקומו לעולם, והוא המקום שנברא אדם משם, כמו שזכרו רז"ל, אדם ממקום כפרתו נברא, והוא המקום שהקריבו בו אדם הראשון, וקין והבל בניו, ושם בנה נח את המזבח לעולה, ושם בנה אברהם את המזבח, ושם נעקד יצחק אבינו, נמצאת למד שהמקום הזה מיוחד לקרבנות לכל הצדיקים ולכל החסידים שבדורות... וכשחרב בית המקדש נבלע המקום הזה, הוא שהזכיר ירמיה (איכה ב') "טבעו בארץ שעריה", וטי"ת של טבעו זעירא, רמז לטביעת המקום הרמוז בתורה תשעה פעמים ולהעדר הקרבנות שם תשעה חלקים. (שם ז לג)
ביום צותו את בני ישראל להקריב - הנה באר בכאן בפירוש כי הקב"ה צוה בקרבנות, ואם כן יש לשאול מה שאמר הנביא (ירמיה ז') "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה וזבח". אבל הענין כי בודאי הכתוב הוא שצוה בקרבנות, והיה זה מחסדיו הרבים לפי שבשר ודם עלול הוא על החטא, ואין שום אדם נצול ממנו, ואפילו הצדיקים, וכענין שכתוב, (קהלת ז') "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ועל כן באה מצות הקרבנות מאתו יתעלה להיותה לפניו כפרת עונותינו שיתעשת לנו האלקים ולא נאבד, ואמנם רצונו הוא שנשמע בקולו ולא נחטא ולא נצטרך לקרבנות, אבל שנביא קרבנות ולא נשמע בקולו לא צוה בקרבנות הללו... כי מן הידוע שעיקר הקרבנות הוא שמוע בקול ה' יתעלה... ואם בעל הקרבן שומע בקול השי"ת הלא קרבנו מרוצה ומקובל, וכענין שכתוב (תהלים ד') "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם", וסמך לו "זבחו זבחי צדק", ואם אינו שומע בקול ה' יתעלה אין קרבנו מקובל אלא נקרא זבח רשעים, ואמר הכתוב (משלי ט"ו) "זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו"... (שם שם לח)
והקרבתם עולה - פרי החג שבפרשה זו הם שבעים כנגד שבעים אומות... וכבר ידעת כי היו לשבעים אומות הקדמונים שבעים שרים למעלה, שהרי כל אומה ואומה יש לה שר ממונה עליה ומנהיגה, ולא תמצא בכל הפרשה הזו בכל שבעת הימים שיזכיר בהם לה' כי אם ביום ראשון בלבד, והכוונה כי מה שישראל מהנין לכל אותן הכחות לפי שטובות העולם באות על ידן כדי שיתיחדו הכחות זה בזה, ויודה כל אחד ואחד למי שהוא מקבל כח על ידו מאת הסבה העליונה, ונמצאו כלן מכירים ומודים שאדון יחיד מושל עליהם, ולכך הזכיר בכאן ביום ראשון בלבד "לה'", ללמדך שתהיה הכונה בכל שבעים פרים לה' בלבד, שהוא ראש הממשלות והמערכות כולן... והקרבן היה לקרב הכחות זה בזה, שיכיר כח כל אומה ואומה הכח שהוא למעלה ממנו, וכן מכח לכח ומעליון לעליון ומגבוה לגבוה עד הסבה הראשונה העליונה על הכל, וכולן מודים ומיחדים שאין להם גדולה ומלכות אלא ממנו, והוא אינו חסר כלום, וזהו היחוד השלם, וזהו לשון קרבן, שהוא קרוב הכחות שכלן מודין למי שמקבלין כח ממנו. (במדבר כט יג)
שם יזבחו זבחי צדק - כלומר כי הכל יבאו להר המוריה בשביל עשרם להקריב קרבנות ולעבוד את ה'. ועל דרך הקבלה, שם יזבחו זבחי צדק ייחס הזבחים לצדק, כי צדק הוא המקבל תחלה, והוא הנרמז בתוספת ה"א של המזבחה, וכבר הזכרתי זה בפסוק (ויקרא א') "והקטיר הכהן את הכל המזבחה". (דברים לג יט)
וכבר ידעת כי אין קיום הנפש בגוף ואין פעולותיה נגלות אלא באכילת הגוף, ומזה תבין ענין הקרבנות שהוא מסתרי התורה, שכתוב בהם "לאשי ריח ניחוחי", כי כח הנפש העליונה מתרבה ונוסף באישים באכילת הקרבנות, וכן אמרו רז"ל את קרבני לחמי לאשי, יכול לחמי, תלמוד לומר לאשי, לאשי אתם נותנים. וזה מפני התקשרות הנפש במדות נקשרות כחות הנפש עם כחות הגוף, והבן פסוק שהזכיר נעים זמירות, "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו", ייחד הנעלמת לנעלם והנגלה לנגלה, והבן זה, כי כחות הנפש אינם מתגלים ובאים לידי פעולה אלא על ידי הגוף, אם כן הגוף הוא צורך גדול לפרסם מעלת הנפש ושלמותה. (שולחן של ארבע שער ב)
לחוג ברגלים... משרשי מצוה זו לפי שאינו בדין לבא בידים ריקניות לפניו ב"ה, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו, כמו שכתוב "אם ארעב לא אומר לך" (תהלים נ'), אף על פי כן בדמיון מחשבתנו אנו רואין כאלו נעמד לפניו, והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות, ואור פני מלך נוגה עליהם שם, ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקרבן בעת ההיא, כי בפעולת הקרבן נתכן לקבלת הטובה ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה... (משפטים מצוה פח)
שנצטוו הכהנים לאכל בשר קצת מן הקרבנות... משרשי המצוה, היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבתנו וכונתנו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות, ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד, למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו. ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקרבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם, או ימכרוהו לכל קונה. וכן מן הכבוד הוא שיאכל במקום קדושה, וכן שלא ישהו אכילתו הרבה כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו. (תצוה מצוה קב)
לעשות מלאכת המנחה על הענין הנזכר בתורה בפרשיותיה... כי הקרבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת, כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו אלא שאין בו שכל נשרף וכלה, וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולתו בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבא רק משורש בהמי, והקרבן במה שהוא שאינו בעל חיים, אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרף ממונו ולכלותו, באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים, ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא מנחה מפני שענינה מעט מקרבן בעל חיים, כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברוב הפעמים, ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא מנחה... (ויקרא מצוה קטז)
שנצטוינו שיעשו הכהנים קרבן החטאת על הענין הנזכר... כבר אמרנו למעלה כי בפרטי הקרבנות כלומר בסדר שחיטתן באיזה מקום וענין הקרבתן והזאתן ומקום וזמן אכילתן או שרפתן בקצת מהן אין לנו לידע מחשבותינו אחר שרשי ענינים אלה אשר אין להם חקר, ואין לנו בשכל הקנוי בזה קנין אחד מעיר חכם מקובל יהיה שיזכה לדעת קצת ראשי דברים מן הענין... (צו מצוה קלח)
משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו, כמו שידוע, שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שצונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כוון גדול בהתחננו לפני בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים... (בהעלותך מצוה שפד)
...ולא עוד אלא שאמרו ז"ל גדולה תפלה מכל הקרבנות, וכבר קדם לנו בביאורה, שזה המין מן העבודות, רצוני לומר התפלה, הוא יותר קרוב אל תכלית הכונה ממעשה הקרבן, שלא נצטוה ולא הורשה אלא במקום מיוחד ובזמנים מיוחדים ועל ידי אנשים מיוחדים, והתפלה נצטוה בכל מקום ובכל זמן, ועל ידי מי שירצה, כמו שכבר התבאר. וכבר התבאר גם כן על אי זה צד מן הכונות הושוו עניני התפלה והקרבן, והוא ענין ההעתק באמונה כל יחס וכל ממשלה בלתי לה' לבדו, והוא ענין שתקנו התפלות כנגד הקרבנות, ותקנו בכל התפלות הנוספות זכירת קרבנות היום, ובכל יום ויום תקנו קריאת מעשה הקרבנות כולם בקריאת פרשת צו את בני ישראל את קרבני לחמי ואשי וגו', ומשנת איזהו מקומן, הכל להעיר אל זאת הכונה... (משיב נפש מאמר ב פרק יג)
ויבן שם מזבח - וסמיך ליה ויהי בימי אמרפל וגו' עשו מלחמה, רמז שצריכים להביא קרבן קודם שיצאו למלחמה... (בראשית יג יח)
עזים מאתים - כל תיבה של זה הפסוק מסיימת במ"ם, וכן פסוק ומנחתם ונסכיהם (במדבר כ"ט ל"ג), שבשביל הבהמות ששלח לעשו (והם תק"ן בהמות, ולא סמך על הבטחת הקב"ה, הוצרכו בניו להביא) תק"ן קרבנות בשנה, כדמפרש בפרשת פנחס... (שם לב טו)
תשרף באש - ג' במסורה, "ואת פרשו תשרף באש", "ואת מרכבותיהם תשרף באש" ביהושע (י"א ו'), "ואת העיר הזאת תשרף באש" (ירמיה ל"ח כ"ג) גבי צדקיהו, שזכות הקרבנות עמד ליהושע לנצח האומות, אבל כשבטלו הקרבנות כשצרו על ירושלים, נחרבה העיר, וזהו "ואת העיר הזאת תשרף באש". (שמות כט יד)
והאש על המזבח תוקד בו - שהוא כמו סולם למלאכים לעלות, כענין שנאמר (שופטים י"ג כ') "ויעל מלאך ה' בלהב המזבח"... ועל כן היה (המזבח) נחושת, על שם "ונוצצים כעין נחשת קלל", (יחזקאל א' ז'), אבל מזבח פנימי כנגד שכינה, וכתיב "ידיו גלילי זהב" (שה"ש ח' י"ד)... (ויקרא ו ה)
"ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'", ענין הקרבנות וסודם גדול, ובמקומם יתבאר בגזרת הא-ל, והנה ארמוז ראשי פרקים לבד. דע כי הקרבן מקרב הכחות ומאחדם זו לזו, ועל כן נקרא קרבן, כדאיתא בספר הבהיר בעת שישראל מקריבין קרבן לפני אביהם שבשמים מתייחדים יחד והיינו ייחודו של אלקינו, דאמאי איקרי קרבן על שם שמקרב הצורות הקדושים, כד"א "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך", ואמר ריח ניחוח, כי אין ריח אלא באף, ואין ניחוח אלא לשון ירידה כדכתיב וירד, ומתרגמין ונחת, על ידי ריח הקרבן הרוח יורד ומתיחד בצורות הקדושות ההם, ומתקרב אליהם על ידי הקרבן, והיינו דאיקרי קרבן. והדין נקודה אתייא דרך הצינורות להדין אתייא על ידי דריח הקרבן ומיד יורד, דכתיב "ריח ניחוח לה'", שיורד ה' לה', רוצה לומר כי על ידי הקרבן מתאחדין וכל ספירה משפעת לחברתה. ויש מפרשים בעבור כי מדת הדין נתמנית ליפרע מן העבירות, וכל עון יש לו קרבן ידוע לרצות בו מדת הדין, על כן אמר שיורד ה' לה', רוצה לומר מתהפך ממדת הדין למדת רחמים... (בראשית)
אם עולה קרבנו מן הבקר וגו', כבר רמזתי לך סוד הקרבנות בכמה מקומות, גם צריך לכוין המקריב שיהא הקרבן ההוא תמורתו, וכן הענין מתחלה לוקח הבהמה ומשליכה לארץ בחזקה, ודומה בנפשו כאלו השליך עצמו. וכשמתודה מודה שחייב סקילה. עוד שוחט הבהמה ודומה בנפשו כאילו שוחט עצמו ומודה שהוא חייב הרג וחנק, כי בעת ששוחט הבהמה תוקף ידו לשחטה וחונקה מעט בתקיפת השחיטה שלא ישהה, הרי השחיטה הרג וחנק, אחרי כן שורפה ודומה בנפשו כאלו נשרף, ומודה שהוא חייב שרפה ומתודה והקב"ה מקבלו. גם צריך הכהן לראות בשעת זריקת הדם האיש והאשה המתכפרין בקרבן. ובעבור שאסור להסתכל באשה, לכן עשו הכיור במראות הצובאות, כי כשהכהן מקריב קרבן נשים נסתכל בכיור ורואה בו פרצוף האשה המביאה הקרבן...
ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' וגו', ממה שרמזתי לך למעלה תוכל לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון ורצון העליון בשפל, לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו, הה"ד "ונפש כי תקריב", ודרשו רז"ל במנחות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו, כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו בנפש העליונה במזבח העליון בתחלה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה, ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר כי מלאך ה' צב-אות הוא, ובהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו.
קרבן מנחה, נקרא הקרבן הזה בשם מנחה מלשון הנחה, כד"א והנחה למדינות עשה, ומלשון הניחו את רוחי. (ויקרא, ועיין שם עוד)
ויקחו בני אהרן... כבר ביארנו למעלה בסוד התפלה והייחוד כי אין לבא לפני המלך ית' ויתעלה בלעדי השכינה, סימן לדבר "אני בצדק אחזה פניך", כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, זהו שנאמר "בזאת יבא אהרן אל הקדש", וכן הוא בסוד הקרבנות, כי התפלה במקום הקרבן. ודע והבן, כי כל דבר הקרב לגבוה אז בהתקרבו צריך לכוין שתתייחד השכינה עם האבות העליונים, בסוד ייחוד כוונת התפלה, כאשר ביארנו בסוד הקפת המזבח באותו הסדר ממש, ואז יתעוררו האבות הראשונים להשפיע לשכינה לייחדה עמהם ייחוד גמור והקרבן הוא לריח ניחוח, כי כמו שמכוין למטה כך נעשה למעלה, והמדה אשר הקרבן מתעלה שם בתחלה מתעוררת למעלה בעשיית הקרבן למטה לקבל הקרבן ההוא בשמחה, כביכול כאדם ששולח דורון אל המלך והמלך מקבלו בשמחה, ואם חס ושלום לא יתקרב כראוי ושינה בה דבר אחד מטכסיסי המלכות הקרבן אינו לרצון והמקריב נענש... (שמיני)
והיתה לכם לחקת עולם... תענו את נפשותיכם, יש לך להתעורר במה שרמזתי לך בסוד הקרבן, כי יש כחות אלקיות ידועין לאכל הקרבן מתוך האש, וכנגדן יש איברים באדם למטה האוכלין חלבו ודמו, וצריך לאדם ביום התענית לכוין רוחו ונשמתו לדברים האלה ולכוין עצמו לפני ה' יתעלה כאלו הוא מזבח כפרה מוכן לפניו, ושיקבלו ממנו תמורת קרבן, ועל כן תקנו רז"ל שיאמר אדם בתעניתו, שיחשב חלבי ודמי וכו'... (אחרי מות)
עשה צדקה - הוא מקנה שלמות בעצם, ולא כהקרבן שהשלמות בו ברמז וסימן. (משלי כא ג)
...ועל זה הדרך נוכל לייחס אליו אפילו התארים שהם מן המין השני, שהם השגות גשמיות, כמו שניחס אליו ההרחה שהיא השגה חושיית, באמרו "וירח ה' את ריח הניחוח", ולא ניחס אותה אליו בלי ספק מצד שהיא השגה גשמית, אלא מצד השלמות הדבק בה, שהיא קבלת הקרבן ברצון מן המקריב אותו בכונה ראויה, לא קבלת ההנאה שהוא צד החסרון, וזהו מאמר הנביא, "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי" (ירמיה ז'), הרי שבאר שכונת צווי עשיית הקרבן היתה כדי שיכנע לב החוטא לשוב אל השם ולשמוע בקולו, ולא מצד ההנאה החושיית המגיעה אליו חלילה... שכל זה ראיה שכונת צווי עשיית הקרבנות היתה לכוין לב החוטא לעבודת השם בלבד, ולזה לא ניחס אליו חוש הטעם וחוש המשוש, שאף על פי שהיא שלמות אליו מצד שאנחנו בעלי חיים גשמיים, לקרב הנאות ולהרחיק המזיק, אין בהם שום שלמות רוחנית שניחסהו אליו יתברך, ולזה ייחס אליו הכתוב השמיעה, כאמרו "תהיינה אזניך קשובות" וגו'... (מאמר ב פרק כא)
...ומה שאמר שהעבודות הן מזוהמות משרפת הבשר והחלב והדם, הנה אם נאמר שלא נצטוו ישראל בקרבנות אלא על הכונה השנית, כדי להרחיקם מתקרובת ע"ז כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, אין זו קושיא כלל, כי לא היתה הכונה בקרבנות אלא לטהר כונת הלב ולהרחיקם מתקרובת ע"ז, אמר ירמיה, "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי" (ירמיה ז'), אבל אף אם נאמר שהיה בקרבנות חלק מהם שהיו נעשים על הכונה הראשונית, אם כדי להעיר לב החוטא או האדם כי הכבש או הבעל חיים ההוא שיעשה ממנו קרבן כבר היה חי ונזון כמותו והוא נשרף וכלה ולא נותר ממנו דבר, אם לא מה שהיה בו נחת רוח לפני השם, כן האדם יכלה על זה הדרך ולא ישאר ממנו דבר אם לא מצד הפועל שיעשה במה שיהיה בו נחת רוח לפני השם שאמר ונעשה רצונו, שהוא היתרון שיש באדם על הבעלי חיים, ובזה יתן אל לבו לעשות הטוב והישר בעיני השם, כדי שיהיה סבה אל קיום הנפש שהיא עיקר שלמות האדם, ואם שיהיה הקרבן כדי לקרב ולקשר הכחות העליונים עם התחתונים, כמו שהוא דעת חכמי הקבלה, מכל מקום אי אפשר לומר שלא תהיינה העבודות הגונות אחר שהחוש היה מעיד שהדברים ההם היו נרצים אצל השם, שהרי היתה האש יורדת מן השמים ואוכלת על המזבח את העולה ואת החלבים... והיתה השכינה או רוח הקודש שורה בישראל על ידי הקרבנות, והיה הכהן מגיד העתידות באורים ותמים, כמו שהעיד החוש על זה, מה שאינו כן בכל קרבנותיהם, כי לא נראה בהם מעולם אות אמת מתמיד וניכר ומפורסם לכל כמו שהיה בקרבנות... (מאמר ג פרק כה)
הקושי שבקרבנות הוא, האם יקרבו כשוחד אליו ית' תחת הכעס שהגיע לו ממעשה החוטא? או יהיו בתורת קנס עליו? או לתועלת המקריבים אוכליהם?... נגד א' אמר בתהלים נ' "לא אקח מביתך פר וגו' כי לי כל חיתו יער" וגו', כי לא נהנה מהקרבן כלל, והמחילה למען צדקו, ולא נמצא בתורה ענין הקרבנות מזה המין בלשון עבודה, כי היא דרך העכו"ם, ואמר "לא תעשון כן לה' אלקיכם" (דברים י"ב), כי העבודה האלקית היא לעשות אשר צוה, כי במה שהעבודה בלב ובתקון המעשים גלוי שהוא לתועלת העובד ולא הנעבד, ולכן יחסו שאלת "מה הזאת לכם" לרשע.
לטענה ב', אין לשית כופר על החוטא אלא בערך מעלת מי שחטא לו, וזה אי אפשר. לטענה הג' הרי זה מגונה שיהיו הכהנים אוכלים חטאת ושמחים, ועוד שקרבנות רבים נשרפים כליל, ואין צריך להשיב כלל על הטענות האחרות.
ועוד ספק עצום, מדוע הקרבנות רק בשוגג שהם מועטים מן המזידים, ושבאמת לא חטא ולא יפול בו חרטה ותשובה? אלא שהחטאות ציוה כדי להטיל גערה ותוכחה בחוטא, ומחסד ה' להגביל ענינו כדי שלא תנעול דלת בפני בעל התשובה. וכמו שהסכימו בזה המפרשים, שכאשר יראה הקרבן נקרב וכו', ישים על לבו משפטו הוא לולא ריחם ה' עליו, והיא תחבולה נפלאה, כי על הרוב לא יכיר החוטא גודל חטאו כי אם על פי העונש, וכן במורה ג' פרק מ"ו. אך כאשר חוטא מדעת לא ניתן לכפרת קרבן, כדי שלא יתפרסם ברבים, וכי החוטא בנפש המדברת לא יתכפר על ידי נפש בלתי מדברת, אלא הנפש החוטאת עצמה תקריב עצמה בצומות ובמעשים טובים, כבישעיה נ"ח ומיכה ו'. אמנם התקון הטוב ביותר הוא שלימות הנפש בעשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת, ויצדקו הפסוקים האומרים על קרבנות אלו שאין חפץ ה' בהם, עם אלו המורים על צרכם, כי טוב לאדם שלא יחטא.
אמנם קרבנות השלמים, עולות ראיה וכדומה יקשה טעמם על השכל האנושי, עד שאמר המורה ג' פרק ל"ב שהם מכוונים לבער ע"א המורגלת, וכבר השיגוהו האחרונים בטענות חזקות והרמב"ן בתחלת ויקרא והכו על קדקדו, וגם הרב בעצמו התעורר על זה, כי מדוע דקדק ה' בהם להרבות השעור ולהחמיר כל החומרות ולחלל עליהם שבת ויום טוב, ולמה לשלמה להעלות אלף עולות בבת אחת, ומה יעשה בקרבנות האבות והראשונים שלא היה בימיהם ע"ז?
ונראה שכל הקרבנות באים בראשונה לפיוס ולרצון ולתוכחת מוסר למקריב, אמנם תועלת המקריבים והשחתת המוקרב נמשכים בהכרח לזה, וטעמו כפי שאמר החבר למלך כוזר, עם כי לא נשלמה תשובתו, (מאמר ב' כ"ו), שימצא דבוק השכינה בישראל על ידי הקרבנות, כפי שתמצא הנפש השכלית בגוף על ידי המזונות שנזונהו בם, וכמו שלא נדע תועלת הנשמה במזונות, לא נדע צורך השכינה לקרבנות, אבל נמצא דבקותה עמנו באמצעותם. והנה נוסף למה שביאר נעלם בנעלם אין הנמשל דומה למשל, כי צורך המזון גלוי לבריאות הגוף, והוא הכרח לעמידת הנפש בו, כי תטרד בטרדת הגוף, מה שאינו כן בקרבנות, אך אומר כי באמת הקרבנות נותנים בריאות ושלימות לאומה, ואמנם הנפש החיונית ניזונה במאכל ומשקה גשמיי, והנפש האצולה הרוחנית מתפרנסת בדברים מחשבתיים שכליים, ובכל מה שיאכל וישתה יש לה מנה יפה מכשרות המאכלים, הרחקת האיסורים, או שיכוון אל ברכותיה, ולהבריא הגוף לשרת לפני ה'. ועל זה הענין תתקיים השכינה ותדבק בכללות האומה במעשה הקרבנות, כי בהיטיב כוונתם ישלימו נפשם ויכשירו מעשיהם, ובהסתלק כוונה זו נעקר השולחן האלוקי ונתפרדה החבילה. וכן מצינו שהשתדלו חז"ל לתת טעם בקרבנות הנשיאים שלא נצטוו עליהם, ואמרו חז"ל על כפל הפרשה שם שעל דברים גדולים הקריבו, וכל אחד הקריב לפי דעתו, נחשון על סדר המלוכה וכל מה שעתיד לארע לשבטו עד ימות המשיח, וכן כל שבט על המיוחד לו.
ולדעתי הקריבו הנשיאים לרמוז על כללות העולם שנרמז במשכן, ותכלית הבורא בו, שהכל נברא לכבודו ולעבוד עבודתו, והביאו שש עגלות צב וי"ב בקר להסיע המשכן, כפי שהעולם יתקיים על ידי י"ב המזלות המתהלכים שש ושש סביב העולם. קערת כסף - הדומה בעגולה לכדור העולם, ק"ל משקלה לרמוז על קלות עניני העולם הזה. מזרק לרמוז על האדם שהוזרקה בו נשמה, והיא כסף להראות על הכוסף והתשוקה הראויים להמצא בו להשגת שלמותו. ע' שקל משקלה נגד שנותינו, והוא אות עי"ן, כלי הכוסף והחמדה. מלאים סולת - כי ב' עולמות אלו נבראו שיהיו מלאים מסולת המציאות ומטובו. כף אחת - רומז למלא כף נחת ממרום שנאצל על העולם הקטן, והיא נשמתו האצולה משפע ואצילות י' הנבדלים העליונים, ולכן מלאה קטורת. פר לרמוז לכח השכלי הנכבד מכל כחות הגוף, בן בקר שתפקידו לבקר בין טוב לרע, איל על הכח המתעורר במעשים, כבש על הכח החיוני בכללו, שעיר עזים, היצר הרע הגובר לכל עון ולכל חטאת, שהוא מחלקי הנפש החיונית. בקר שנים - שהשכל יתחלק לעיוני ולמעשי. אילים חמשה - הכחות הנפשיות, המשותף, המדמה, השומר, והזוכר והמחשב, שעל ידם משיג השכל השגותיו. עתודים חמשה על ה' החושים המשוטטים שלא ברשות ולכל אשר יפנו ירשיעו, כעתודים הקופצים בראש. כבשים נגד ה' כחות ראשיים לנפש, הזנה, המושך, המחזיק, המעכל והדוחה והמוליד, שהן פעולות תמימות ולא ירעו אם לא יוכרחו מסבה חיצונית.
ואתה תחזה כי כוונות נפלאות אלו בקרבנות הן מזינות הנפש השלמה אשר בהם התחיה, והיא הסעודה האלקית אשר הוא מיסב בראש, והאבות וכל הצדיקים יושבין לרגליו, והוא מקבל נחת רוח ממנה כמו שאמר "לרצונו לפני ה'" (ויקרא א'), ועל ידה יתחזק שפע האצילות על בעלי הסעודה הראשונה, ובה תדבק השכינה אל התחתונים כמו שהיה בחנוכת המזבח, ולכן סמך לשם "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו" וגו', אם כן כונת כל הקרבנות חוץ מהבאות לכפרת חטא שיבחון המקריב להקריב עצמו לפני ה' והראות מעשיו אליו, כי בעלי חיים המוקרבים הם במדרגת נושא לכח הדברי שבאדם, וראוי להקריבם לה' עד שיהיה שכל נקי והנפש שלמה מכל סיג, וקרובה אליו ית' בכל מחשבותיה ופעולותיה, וזו גם הכוונה בקרבנות המלואים, ואז יתדבקו העליונים עם התחתונים וירא עליהם כבוד ה' בשפע הנבואה אם כוונו הכוונות הראויות. (ויקרא א א שער נז, וראה שם עוד)
וגם בעבודת הקרבנות היו למודים נצחיים, כי תכליתם העבודה הלבבית, הנוהגת בפני הבית ושלא בפניו, כי על פי דברים אלו התורה נצחית, ועל זה אמרו בירושלמי ברכות ריש פ"ד, וכי יש פולחן בבבל, אלא זו תפלה, כבדניאל ו' "וזמנין תלתא ביומא הוה בריך" וגו'. כי התפלה היתה מצויה עם הקרבנות, ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם, כבתענית כ"ז. ותועלת הקרבנות נדבקת בתפלות להקריב בעליהם אל ה', והתפלה יותר מסוגלת בזה, לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו, כמו שכתוב בהושע י"ד "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", ומשמשת שוגג ומזיד, וההודאה וההכרה בלב ובנפש מכפרת עוון, ואמר שם "ונשלמה פרים שפתינו", שהתפלה וההודאה ישלימו במקום הקרבן... (שם ו ב שער נז, וראה עוד ערך תפלה)
...ועוד שבקרבן ג' מינים, לרמוז להקרבת כל חלקי האדם, בעל החי רומז אל סוגו שהוא חי, והמנחה תרמז להבדלו, רוצה לומר מה שהוא אדם מדבר, כמו שהסולת מיוחדת למאכל האדם, והיין רומז לשלמות הישראלי, כבשיר השירים ב' "הביאני אל בית היין", וסמך לכאן קרבן ע"ז ודין מקושש, כי אלו הדברים באים מלמודים ועיונים משובשים שעליהם זרז והגביל במתן תורה... (במדבר טו א, שער עז)
יזכר כל מנחותיך - היה מנהגם להקריב עולות בעת בואם למלחמה, כאומרו (ש"א י"ג) "ואתאפק ואעלה העולה", והטעם כבר זכרתיו, כי יצטרכו לכפר על העולה על לבם בשעת מלחמה, כי מי יכול לטהר את לבו בעת ההיא. והזכיר מנחות לרצות פני מלכו של עולם אם באו לחטא במעשה, גם עולות כנגד הלב. (תהלים כ ד)
זבח - יאמר כי לא שאל לתשלום הגמול הנפלא הזה, כי אם שישמעו מצותיו לטוב להם, והוא אומרו זבח וגו', והראיה כי לא צוה בקרבנות אלא אחר עון העגל, ולעתיד לבא כל הקרבנות עתידין ליבטל, חוץ מקרבן תודה... ויתכן לפרש זבח ומנחה לא חפצת קודם מתן תורה, אבל אחר מתן תורה חפצת אבל לא שאלת, שאמרת (ויקרא ב') "נפש כי תקריב" זה שאמר הנביא (ישעיה מ"ג) "לא העבדתיך במנחה וגו' אך העבדתני" וגו'. ויש לתמוה, והלא כתוב בתורה ענין הקרבנות, אבל פירושו "אך העבדתני", שאז שאלתי (קרבנות) לטוב לך. (שם מ ז)
...האדון הוא אדון כל העולמים, העבד אלו ישראל, צוה אותנו בתורה שנעשה רצונו, לא נעבור דבר ממה שצוה אותנו, וכשנצטרך לשאול דבר מה או להתקרב אליו לקבל אור שכינתו, צוה אותנו בקרבנות, שכתוב בהם לריח ניחוח לה', להגיד כי מצד הקרבן יתבאר שאנו עבדיו והוא אדוננו, ועינינו תלויות אל חסדו, וכן היו עושין כל ישראל בזמן הבית, בעת צרותיהם היו מקריבים לפניו והיו נענים, ומלבד זה היו עושין תמידים כסדרן ומוספין כהלכתן להתקרב אליו, ושמתוך זה נהיה דבקים בשכינה שהוא הטוב האמיתי, ואם היה מתרחק אחד מישראל על ידי עונותיו היה מתקרב על ידי קרבנותיו, ויש דרך אחרת, בה נוכל להתקרב אליו ולהפיק רצון מלפניו, והיא התפלה, ובה קולא וחומרא מן הקרבנות, אמנם הקולא בב' דברים, הא' למהירותה, כי המתפלל יענה מהרה יותר מהמקריב קרבן, כי הוא יצטרך לדברים רבים ולזמן רב... הב', כי הקרבן לא יתקרב בכל מקום כי אם במקום מיוחד והתפלה בכל קצוות הארץ ואפילו במעי הדגה. והחומרא כי צריכה כונה גדולה, ומי ומי הראוי להתפלל תפלה ישרה, וכמה חסידים התפללו ולא נענו, ועם כל זה בצוק לב המתפלל הדבר ידוע, אבל יותר מובטחת עבודת הקרבנות להתקבל מעבודת התפלה, יען כי התפלה צריכה כונה גדולה, והיא תלויה במחשבה, והקרבן עקרו תלוי במעשה, והיה מתקבל לעולם, כאומרו (אבות פ"ה) "ולא נצחה הרוח את עמוד העשן"... (שם נ ז, וראה שם עוד)
והענין כי גדולת האדון וממשלתו על העבד, יראה בהקריב לפניו קרבן היותר משובח שאפשר בכחו, ובזה יתגלה כי עיניו תלויות אל חסדו, לא אל שכרו כאיש עם חברו, והם בהקריבם איזה שיזדמן ולא היו חוששים אל תנאי התורה, היו מפסידים כוונת הקרבן, שנראה היה ענינם כאיש עם חבירו לא כעבד עם האדון או הבן עם האב, שכונתם להשיג הרצון, ולזה הוכיחם "ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים" וגו' (מלאכי א'), ואל תבטחו אל דברי השקר לבלתי אחריב את בית קדשי שאעשה למען שמי הגדול לבלתי החריב בית תפארתי, כי יש לכם לדעת שיש דרך אחרת אשר בו יתקדש שמי בעולמי, (שם) "כי ממזרח שמש וגו' גדול שמי בגוים", כי בכל מקום אשר יתקבצו י' מישראל ויאמרו יתגדל ויתקדש שמו הגדול, שם אבוא אליהם, "ובכל מקום מוקטר מוגש" וגו' (שם), קרא התפלה קטרת וקרבן להגיד כי כחה כח הקרבנות, ולא יפול מקדושת שמו ית' אפילו כחוט השערה... (שם)
ועולותיך לנגדי תמיד - נראה שמתרעם ממה שלא הביאום, והתרגום לא מטול דבחך דלא קריבת קדמי בגלותא אכסנינך, ארום עולתך דקריבו אבהתך קדמי תדירא. לדעתי יאמר, כי אפילו לפי דעתם שאין שם דבר יעלה לפניו לרצון כהקרבנות, אין עליהם אשם, כי הקרבנות שהקריבו האבות הם לפניו לעד, משל לעם שעבדו לעולם את המלך בממונם ונאבד, יזכור המלך לבניהם מעשה האבות, וכי כן היו עושים הבנים גם כן אם היו יכולים, וכן אמרו בתפלות ראש חודש, "זמן כפרה לכל תולדותם, זכרון לכולם", הנה אמר כי מה שהקריבו האבות עולה לבנים, ובלבד שיזכירו כן בתפלותיהם... (שם שם טו)
זבחי - בקרבן היו ב' דברים יחד, הא' הבשר הניתן לאש לאכלה, והדם הנזרק על גבי המזבח, כמו שכתוב (במדבר כ"ח) "את קרבני לחמי לאשי", ולזה אמר ר' אברהם (אבן עזרא) שהקרבנות כופר מן הפגיעה. הב', שהמקריב היה מכניע רוחו ונפשו אל האלקים, והיה הקרבן לסימן שהוא היה חייב במשפטיו, על כן אמר רבונו של עולם, החלק שלך מן הקרבן הוא רוח נשברה, כי אתה צוית להקריבו לשמך, והעיקר אשר בו תחפוץ הוא לב נשבר ונדכה, ולבי נשבר בקרבי, יחשב לפניו כאלו הקרבתי קרבן. ואמר לב נשבר ונדכה - לומר כי לקרבן הלב יתרון על קרבן הבהמה, כי הקב"ה מבזה אותו כשהוא נשבר, שנאמר (ויקרא כ"ב) עורת או שבור וגו' לא תקריבו. (שם נא יט)
שומע תפלה - בב' דברים נבדלה התפלה מהקרבנות, הא', כי הקרבנות במקום מיוחד והתפלה בכל מקום, והקרבנות באדם מיוחד, והתפלה מכל פה. והטעם בזה, כי קבלת התפלה תמשך מצד היותנו כלנו מעשה ידיו, וכל פועל ישתוקק למעשה ידיו, והקרבנות היא מעלה מיוחדת נמצאת בישראל לבד, והם ראיה ששכינתו בתוכם, לכן אמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו... (שם סה ג)
וזה אשר תעשה על המזבח - בל תאמר שה' הכריע טבענו לחטא וצוה לכן על המזבח, כי ציוה על הקרבנות רק אחר מעשה העגל, וזה שאמר "כי לא ציויתי וגו' על דברי עולה וזבח". אלא תכלית המזבח הוא להקריב התמידין לתודה, שהיא מדה טובה לאדם, וכאשר ישיב גמול תודה הוא מוסיף ברצון הנותן ובכחו לתת לו שפע טוב... (שמות כט לה)
חומר הקרבן: זבח הוא כל קרבן הנשחט, להוציא עוף ומנחה, קרבן הוא כל דבר הנקרב, ושמו כן כי נקרב על המזבח, ויקריב הבעלים אל האלקים. מביא מג' בעלי חיים הביתיים, ב' מיני עופות, ג' מיני צומח ונתוסף לבונה. טעם היות צאן ובקר הנבחרים, כי במזגם מהותם והזנתם משובחים מכל בעלי חיים, ונמצאים בקלות, ועוד לדעתי שרומזים על ג' האבות... וכן נמשלו ישראל לאלו המינים...
צורת הקרבנות: מקריב רק הבהמות בשלמות כחם, והם בקר עד ג' שנים, כבש ועז עד ב', עגל עד שנה א', מהתורים הגדולים ומבני יונה הקטנים, כי דוקא אלו מובחרים. מנחה יש השייכת לקרבן ונקראת מנחת נסכים, ואינה בעוף ובקרבנות חובה, אלא בעולות ושלמים ביחיד ובצבור, זולת חטאת מצורע ואשמו. ב', המנחה שאינה תלויה בקרבן צבור, עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, ביחיד מנחת חוטא שהיא חטאת ומנחת קנאות. ג', מה שמביא עם התודה, נזיר, ואינה מנחה באמת, כי גם כהן מקריבה ואוכלה. ד' חביתי כהן גדול או מנחת חנוך הכהן. ה' מנחת נדבה...
תכלית הקרבנות: ...אמנם אמיתת הענין שהרמב"ם סובר כי התפלה והלמוד הצומות והמצות עם האמונות האמתיות זה מה שצוונו ה' על הכונה הראשונה, ועל כן הם תמיד, שלא כהקרבנות, ולהקרבה ייחד מקום ואנשים, כי רוצה למעט בהם, ומצא ראיות בדברי הנביאים שאין ה' חפץ בקרבנות, ובמנחות ק"י כל העוסק בתורה אינו צריך קרבנות, וגם סוף הרמב"ן מסכים לרמב"ם, שלא בא בקרבנות כי אם שם הוי"ה, שהקרבנות להרחיקם מע"ז ומהשרים הנקראים גם כן אלהים...
ולי נראה שיש בהם תכליות שונות, העולה לדבק הנשמה השכלית עם בוראה, כולה כליל לרמוז שהרוח השכלי ישוב אל האלקים, וכן לחז"ל שבאה על הרהור הלב, וגם כן מוריד על נפשו שפע ודבקות ועל כן הקריבו נח הבל וכו', ומביא אתה מנחה, שהסולת מאכל אדם בלבד, רוצה לומר שרק הנשמה השכלית של האדם תדבק בעליון, תדע שהעומר משעורים, כי מגיעים לשלמות רק במתן תורה, שאז מביאים שתי הלחם מחטים, ומנחת קנאות משעורים כמעשה בהמה שעשתה. השמן בא לומר שיזכה לדבקות רק בשלמות המושכלות ובמדות כשמן זך, ועליה לבונה למדות הטובות, והיין רומז לשלמות המיוחדת של ישראל שנמשלו לכרם.
החטאת והאשם נראה לי שה' רצה להעניש החוטא בממונו, כדי שתתפעל נפשו ויזהר, וכן קרבנות הטמאים להזהירם מהטומאות, וכגודל האיש כן חטאו, על כן ציוה פר כהן גדול, שיחשוב שכאלו נשרף בעצמו... (ויקרא הקדמה)
טעם לקרבנות: שני כבשי תמיד על תנועת הגלגל היומי שתנועותיו כובשות את העולם, ומנחתו ונסכו על התבואה הבאה ממנו, והיו עולות, לומר שהכל בא ממנו ית'. בשבת מוסיפים עוד שנים, שהוא מורה על החדוש, ביום הכפורים מוסיף פר נגד הגלגל העליון שהפר הוא אדון הבהמות רב תבואות, איל נגד גלגל הכוכבים בו כוח ואיל במדרגה מתחת לא', וז' כבשים נגד כוכבי לכת הכובשים העולם. כולם עולות, לומר שהם משרתי ה', ושכולם עתידים להפסד. שעיר החטאת נגד העולם השפל בו החטא, על כן לא נאמר בו חטאת לה' חוץ מבראש חדש, בל נאמר שהוא קרבן ללבנה.
דרך אחרת: הכבשים רמז לישראל, שה פזורה, והתמיד תפלה שירחם על ישראל ויברך תבואותיהם, ומוסיפים ביום הכפורים פר נגד אברהם, שנאמר ואל הבקר רץ אברהם, איל נגד יצחק, בן שנתים שיצאו ממנו ב' אומות, שעיר רמז ליעקב, שנאמר בו גדי עזים, ויצאה ממנו אומה אחת, ז' כבשים נגד אבות ואמהות שהיו תמימים, ועולות על שהיו דבקים בה'... (שם טז א, וראה שם עוד)
להרלב"ג כוונת הקרבנות להעיר על מציאות הצורה הראשונה, ויש ז' צורות: יסודות, דומם, צומח, מרגיש, מדבר, שכלים נפרדים, והאלקית, ונגדם ז' כבשים, ואם נשער מניעי הגלגל והשכל הפועל הם ח', ונגדם שמיני עצרת, ואם נשערם באופן אחר שנמנה מניעי הכוכבים וכו' נמצא יותר נגד הקרבנות... וכל דבריו דמיונות.
צו את בני ישראל - לפי שאחרי מות משה כדלעיל לא תחול הנבואה בנקל, צוה בעולות המסייעים לנבואה, שלזה הקריבו אדם, נח, אברהם וגם בלעם, ואמר בתמיד "פתח אהל מועד אשר איועד וגו' לדבר אליך" וגו' ובחייו זרזם יום יום בעצמו. את קרבני - שאר קרבנות הם על עניני בני אדם הפרטיים, ואין צורך להזהיר עליהם, כי אם אלו המיוחדים לי ובעבורם שכינה שורה... (במדבר כח ב)
פרים שלשה עשר - טעם הקרבנות בדרך התורני, ע' פרים נגד האומות שלהם שרים מליצים, ולא קרבו בבת אחת לרמוז שאין חזקם בבת אחת, ב' אילים - שיש תמיד שתי אומות חזקות ביותר, י"ד כבשים - נגד בני יעקב שהם י"ד עם דינה ובני יוסף, והם חלשים מהאומות. ובדרך המדעי-עיוני, ע' פרים - שיתן אדם חייו אל לבו, ולפי שבבן י"ג שנה מתחיל השכל למשול מקריב ביום הראשון י"ג פרים. ב' אילים - על הבחרות, ימי הכח בדברים הגופיים והנפשיים, והם כבשים, שלפעמים יחיה יותר ויהיו ימי חולשה וצער, וכן במורה, כי בספרי הנבואה המשלים מתחלפים, פעם על המזלות ופעם על חיי האדם כבעניננו... (שם כט יב, וראה שם עוד)
בני אדם לא האמינו שיתרצה ה' בקרבנות, ולכן שלח אש משמים להבל נח אברהם וכו' ובכלל הורדת האש הודיע על השגחתו, וקבלה ברצון עבודתו, ולכן היה הנסיון כאן בהורדת האש... (מלכים א יח כג)
לא הבאת לי שה - כי אם לע"ז בימי אחז, לא העבדתיך - כי שמע מזבח טוב. (ישעיה מג כג)
עולותיכם ספו - שהיו הרשעים אומרים אם יגלם ויחרב הבית מי יקריב לפניו, אמר להם שהעולות הקרבן היותר מקודש אינם מרוצים יותר מהשלמים הקרבן הפחות במעלה, הנאכלים לבעלים. (ירמיה ז כא)
לא דברתי - נראה שבסיני לא נצטוו על קרבנות, ורק כשעשו העגל וראה ה' שרירות לבם הרע ושיחטאו יום יום תיקן להם הקרבנות. (שם שם כב)
שנאתי - התחשבו שאסלח לכם עבור עלותכם לרגל וקרבנותיכם ושיריכם, מאסתי בהם ולא אראה אותם כלל. (עמוס ה כא)
אמנם מיני הקרבנות הם עולה וחטאת ואשם ושלמים ותמיד ממיני הבהמות, ותורים ובני יונה מן העוף, וסולת חטים ושעורים ושמן ולבונה למיני מנחות, ועל הכל מלח. וראוי להתבונן כי נבחרו לזבחים ממיני הבהמות המינים היותר נמצאים ומועילים לאדם בהמציא לו לחם ושמלה ומזון וחלב, והיותר נאותים בבשרם למזונו בהיות מזגם וכחם החיוני דומה למזג האדם יותר ממזג שאר בעלי חיים, ולזה יאות שיהיה דמם הנושא לכח החיוני שלהם הוא בנפש מכפר, וממיני העוף נבחרו כמו כן היותר נמצאים ונאותים למזון האדם, וזה בהיותם יותר דומים לו במזגם ובמזג דמם וכחם החיוני וכלם נרדפים ובלתי רודפים כלל כמו שהזכירו רז"ל... וחטאות הצבור ייחד שעיר עזים, כי אמנם מין העזים רע ההיזק לאדם בשדות ובכרמים כאשר הוא מפורסם אצל עובדי האדמה, ואולי לזה נקראו השדים שעירים, לרב הזיקם, ולזה נבחר מין העזים לכפר על חטא המזיק בלי ספק למען יכופר בזביחתו ודמו עם כונת המקריב בהכירו נזק החטא עם היותו מסכים להכניע יצרו הרע או לאבדו מכאן והלאה...
ובענין פרטי עבודת הקרבנות עם כונת המקריב ראוי להתבונן שהכונה בהם היא שיקנה מביא הקרבן קביעות תכונה בנפשו בהתיצבו על קרבנו והיותו מכוין אל פרטי הנעשה אז בפועל, יותר ממה שיקנה בציורו ובמחשבתו בזולת אלה, כי אמנם הפעולות בעת העשותן בפעל להורות על דבר יעוררו המדמה גם אחרי כן להוביל אל הכח השכלי ולהתבונן בדבר אשר הורו עליו, ובכן יקבעו תכונה בנפש כענין קנין סודר לקיים כל דבר...
והנה קודם מעשה העגל היו הקרבנות באים נדבה בלבד כמו שנהגו בהם צדיקי הדורות, אמנם אחר חטא העגל היו קצתם חובה לצבור כענין התמיד והמוספין ומנחתם ונסכיהם, וקצתם חובה ליחיד ולצבור והם החטאות, וקצתם ליחיד בלבד... אמנם נסכי יחיד וקרבן צבור עכו"ם נצטוו אחר ענין המרגלים שהיו אז יותר מקולקלים... (הקדמת ויקרא, וראה שם עוד)
אדם כי יקריב מכם - כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה על דרך "ונשלמה פרים שפתינו", ונאמר "זבחי אלקים רוח נשברה", כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז"ל "מכם" ולא כלכם, להוציא את המומר... ופירש שהקרבנות נדבה מקבלים אותם מכל אדם אפילו מן העכו"ם, כמו שביאר אחר כן באומרו "ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלקיכם מכל אלה כי משחתם בהם מום בם"... ומזה התבאר ענין קין באמרו "ואל קין ואל מנחתו לא שעה", כי היה הוא מכת האפקורסין שאין מקבלין מהם קרבן, כמו שהוכיח סופו על תחלתו, ושהיתה מנחתו ממין בלתי ראוי להקרבה... ויובן גם כן מה שרצה באמרו "זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי", ובאמרו, "למה לי רוב זבחיכם" וכאלה רבים בספרי הקדש, כי אמנם ראוי שיהיה המביא הקרבן אדם כשר להביא ובוחר במין הראוי לקרבן הנאות להשיג התכלית אשר בסבתו בא להקריב, ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פעל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו, ונרצה לו לכפר עליו... (ויקרא א ב)
לעשות ריח ניחוח - הנה עד העגל היה הקרבן ריח ניחוח בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ובנח ובאברהם, וכענין "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" לא זולת זה, ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהוא קרבן צבור, ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד. (במדבר טו ד)
ועל ענין חשיבות התפלה אמר דוד המלך ע"ה "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", כי הנה בזמן שבית המקדש קיים על ידי הקרבנות היה נמשך אור ושפע עליון על הנשמות, ואמר דוד כמו חלב ודשן של הקרבנות שהיו קרבים על גבי המזבח כן נפשי תשבע עתה מהשפע העליון במה ששפתי רננות יהלל פי, דהיינו התפלה שהיא במקום פרים... (אבות ב טו)
ומה שאמר ולא הסריח בשר הקדש מעולם, אפשר דנקט מלת לעולם, להודיע כי אף אם רוב כל הנסים לא היו אלא בבית המקדש, הנס הזה שלא הסריח בשר הקדש היה אפילו קודם בנין בית המקדש, שהיו מקטירין בבמות או במשכן נוב ושילה, מעולם לא הסריח בשר הקדש. (שם ה ד)
צו את בני ישראל ואמרת - על הבאת הקרבן ועל המחשבה שכאילו מקריב את עצמו, והוא הנקרא לחמי, הרצון הטוב מה שאדם מקריב עצמו במחשבה. (במדבר כח ב)
נעצרה נא אותך - כי ה' עמך וראוי להעלות במקום קדוש. שעקר הקרבן במקום השראת שכינה. והשיב שלא טוב שיעלנה בפניו, שאז נראה כזובח לו. (שופטים יג טו)
וירפא את מזבח ה' ההרוס - הסירו הספק מלבותיכם, וירפא על ידי זה מזבח ה', שהאדם מרכבה לשכינה, והוא עיקר השראת השכינה, וכאשר על ידי מזבח עולה הקרבן, כן זבחי ה' רוח נשברה, והגוף מזבח והנפש הקרבן על ידי הרהורי תשובה, או כאשר רוב השבטים טועים ייחשב מזבח ה' כהרוס. (מלכים א יח כט)
וידוע ממאמר קרבני לחמי לאשי שסוד הקרבנות הוא פיוס פמליא של מעלה ושל מטה שיהנו כולם משלחנו של מלך, ואפילו העולה שהיא כליל לאישים יש ממנה העור לכהנים, ושעיר החטאת ממנו למזבח דמו ואמוריו והבשר והעור לכהנים, ומזה למדנו פשט אמתי מתוק לנפש וברור כשמש בפסוק האמור לעלי "ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי", שאמרו המפרשים הלמ"ד נוספת, ואין הדבר כן, אלא היא כלמ"ד לאישי, אף כאן "לעמי" יכלול כל הנהנים מן הקרבן, האישים לחלקם, והכהנים לחלקם, שהוא שיירי הקרבן לא הראשית ופשוט הוא... (מאמר אם כל חי סימן כו)
ובזמן שאין בית המקדש קיים סדר הקרבנות הסרת החטא, והוא דבר נפלא איך סדר הקרבנות עומד במקום הקרבן, כי אין קרבן זולת הקירוב והדבוק בו יתברך לצאת מן החטא לשוב אליו יתברך, וזהו לשון קרבן התקרבות אל השי"ת על ידי הקרבן. והנה סדר הקרבנות שהן דברי תורה שמסדר בדברי תורה ענין הקרבנות הוא הדבוק בעצמו, כי אין דבר חבור ודיבוק יותר כמו התורה שהוא דבוק וחבור האדם אל בוראו, ודוקא סדר הקרבנות במה שהקרבן בעצמו הוא התדבקות אל השי"ת, והנה עומד סדר הקרבנות במקום הקרבן עצמו, כאשר תדע ותבין, ואם באנו לפרש דבר זה היה ארוך מאד, כלל הדבר, כי תבא השאלה והתשובה על נכון בענין זה, והוא דעת רז"ל במסכת מגילה בפרק כל העיר.
אמנם דעת רז"ל במדרש אשר אמרנו למעלה, שעל עיקר הנתינה שאמר הקב"ה לאברהם ליתן לו הארץ על זה שאל באיזה זכות... ולפיכך השיב לו מזה הצד יירשו הארץ בזכות הכפרות, כאשר תדע סוד הכפרות אשר נתן הקב"ה לישראל מורה על שישראל קדושים בעצמם נבדלים מן הפחיתות, ואם לא כן, כאשר הוסיפו על הפחיתות לא היה אפשר בהם כפרה, עכשיו שהם בעצמם נבדלים מכל הפחיתות ראויה להם הכפרה, שהחטא אין מתייחס להם, ועיקר עצמם בלא חטא, לכן ראויים אל הכפרה לטהר את עצמם מן החטאים אשר אין ראוי לישראל... (גבורות ה' פרק ח, וראה עוד קרבן-חטאת)
...כי כל ענין הקרבן הוא להודיע כי בהתבונן מציאות השי"ת אין אצל מדריגתו מציאות לשום נמצא, כי הוא ית' נבדל מכל חומר בעולם, ואם כן במעלתו ובמציאותו אין דבר חמרי נמצא, ולכך היו מקריבים אליו הקרבנות לדעת כי הדברים החומריים אין להם מציאות אצל השי"ת, שהוא נבדל מן החומר, והכל נקרב אל השי"ת שהוא נבדל מן החומר... (שם פרק מ)
כמו שדביקות העלה במי שהוא עלול ממנו, ולכך נתן השם שכינתו ביניהם, וכמו כן ראוי אל העלול שיהיה פונה אל עלתו, לכך אחר שצוה השם בעשיית המשכן ולהיות שכינתו ביניהם, שזהו שפונה העלה ולהיות עם מי שהוא עלול ממנו, צוה השי"ת בהקרבת הקרבן שיקריבו לפניו לעבוד עבודתו ית', ובזה יפנה העלול אל העלה, וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן אין ענין הקרבן רק דבר זה, כי כאשר העלול נמצא מן העלה ית', כן שב אל עלתו, רוצה לומר כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה, והם תלוים בו, וזהו השבת העלול אל העלה, ולפיכך הקרבת הקרבן אליו ית', לפי שהוא יתברך עלת הכל ואליו ישוב הכל, ונקרא הקרבן אשי לחמי, אף כי חלילה לו מאלו הדברים, רק כי האדם אם לא יאכל ושב אליו האוכל היה חסר, והלחם משלימו עד שאינו חסר דבר, וכן בזה שכל הנמצאים שבים אליו רוצה לומר שהכל אפס זולתו, כי במדריגת רוממותו הנה הוא יתברך הכל ואינו חסר דבר, ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו, שאם היו נחשבים דבר זולתו אם כן הוא ית' חס ושלום יחסר דבר שהנמצאים זולתו. אבל אין הדבר כך, כי כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו וכל הנמצאים אפס זולתו, ולפיכך נצטוה העלול בהקרבת הקרבן, כי כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו, והממון קנינו, והוא שייך אל האדם ונחשב כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו השבת העלול אל העלה, ומפני שבמה שהנמצאים שבים אליו הנה הוא ית' בלתי חסר דבר, ולפיכך נקרא הקרבת הקרבן לחם אשה, כי הלחם גם כן גורם שאין הנמצא חסר, ואף על גב שאף אם לא יקריב האדם הקרבן הוא גם כן בלתי חסר, וחס ושלום כי לא יתן לו האדם דבר, זהו בודאי מפני שהנמצאים כלם בעצמם תלוים בו, וכולם אפס זולתו ית', ואין הקרבן הזה שהוא שב אליו יתברך תוספת על כלל המציאות שהוא שב בכללותו אל השי"ת. משל אדם אחד נטל מים והביאם לים, וכי הוסיף זה על יסוד המים, אין כאן תוספת כלל, כי הים הוא יסוד המים, והוא הכל, ואין דבר פרטי מוסיף עליו, ומכל מקום יקרא שהביא מים לים, וכן אין דבר זה שהוא הקרבת הקרבן שהוא השבת הנמצאים אל השי"ת תוספת במה שכלל המציאות שב אל השי"ת, ומכל מקום נקרא שהוא מביא קרבן, שהוא נקרא אשי לחמי, בעבור שהוא השבת הנמצאים אל ה'. ואין זה רק לזכות האדם בפועל שלו, שרצון השי"ת שהנמצאים ישובו אל השי"ת, והרי עשה זה האדם שהביא הקרבן.
ולפיכך כל ענין הקרבנות להורות כי השי"ת יחיד בעולם ואפס זולתו, ולכך לא תמצא בכל הקרבנות לא א-ל ולא אלקיך רק שם המיוחד, כי הקרבנות כמו שהם להורות על אחדותו, שכל הנמצאים במדריגת רוממותו ומעלתו נחשבים לאפס והכל שב אליו, שאין דבר נמצא זולת מחסדי ה', אבל באמתת מציאותן הכל שב אליו ואין כאן בריאה כלל, וזהו שלימותו ית', שאין מציאות זולתו, ולפיכך הספר השלישי מן התורה מדבר בהקרבת הקרבן, וכל הדברים אשר צריך לכהנים עובדי ה'...
...מפני שראה בלעם שהקרבת הקרבן הוא שהעלול שואף אל עלתו להדבק בו, אמר שכך הוא משתוקק שיקריב בנו ובתו אליו, שכך הוא משתוקק אל העלה, ואמר "את שבעת המזבחות ערכתי", אמר כי האבות בנו שבעה מזבחות, וביאור זה שבנה אברהם ארבעה מזבחות, מפני שמדתו מדת החסד, ומדת החסד תתחלק לארבעה חלקים, ויצחק מדתו מדת הדין, אינו מתחלק כלל, ולפיכך לא בנה רק מזבח אחד, ויעקב בנה שנים שמדתו מדת הרחמים, מתחלק לשנים בלבד, וזה כי אין יכול לעמוד בדין רק הצדיק ולא הרשע, וגם לצדיק מצד הדין אין נותן לו על צד היותר טוב, אבל מדת הרחמים היא מתחלקת לשנים, שהרי הרחמים בין לצדיק ובין לרשע כאשר יגיע לו צרה מרחם השי"ת עליו...
והשיב לו ה', אם היה רוצה בקרבנות היה אומר למיכאל וגבריאל שיקריבו לפניו קרבן, אבל אין השי"ת מקבל קרבן כי אם מישראל, לא מן המלאכים, כמו שהתבאר, במה שכל עלול בצד עצמו שב אל עילתו, כמו שבא ממנו הוא שב אליו, ולכך מקבל הקרבן מישראל, ודוקא במה שהם עלולים ממנו ית' בעצם וראשונה, ולכך יש השבה להם אל העלה ית', אבל אין השבה לנמצא שאין עלול. ודברים אלו הם סתרי חכמה וסודי התורה אם תבין אלו הדברים.
ובפרק בני העיר אמר ר' יוסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ... ויש לתמוה שאם בא לומר שבשביל הקרבן מכפר להם השם חטא שלהם, אם כן למה ליה למימר שאלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, דמה ענינו לזה שלא נתקיימו שמים וארץ? אבל הפירוש שהיה אברהם ירא כי יתרחקו בניו מן השי"ת בסבת חטאם, ויהיה עושה להם כמו שעשה לדור המבול ודור הפלגה, שבשביל חטאם נתרחקו מן השי"ת ונדחו ממנו ית', אמר שבשביל הקרבנות שהם השבת העלול אל עלתו אי אפשר שיהיה נעשה להם כמו שנעשה לדור המבול ודור הפלגה, שהם נתרחקו מן העלה, וישראל מפני שראוי לישראל הקרבנות מפני שהם עלולים בעצמם, וכל עלול כמו שבא ממנו יש לו השבה אל עלתו ולא יתרחקו, כי אף אם מתרחקים ממנו בשביל חטא מה במקרה, מכל מקום כאשר הקרבן הוא השבת העלול אל עלתו הרי ישראל הם אל השי"ת, ואינם נפרדים ממנו ית', ותבין דברים אלו. ולפיכך כל זמן שעוסקים בקרבנות הקב"ה מכפר להם חטאם, שאין מגיע להם הרחקה מן השי"ת על ידי חטא, כי במה שיש להם השבה אל העלה הוא סלוק וכפרת הרחוק שגורם החטא. וכן אם אין בית המקדש קיים, והם מתעסקין בהלכות קרבנות וסדר הקרבנות שהקרבן הוא השבת העלול אל עלתו במעשה, כמו שהתבאר למעלה, וכך התורה של הקרבנות הוא סדר השבת העלול אל העלה... (גבורות השם פרק סט)
...ואין טעם הדבר מה שאמר כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, שהתורה עומדת במקום אותה מצוה עצמה, שאם כן הוה ליה לומר העוסק בתורת סוכה גם כן, הוא כאלו עשה סוכה, ולמה אמרו העוסק בתורת חטאת ועולה? ודבר זה בארנו בחבור גבורות השם בפרשת ברית בין הבתרים, וזה מפני שהקרבן הוא הקירוב והחבור בו ית', ומפני כך האדם יוצא מן החטא אשר החטא הוא התרחקות מן השי"ת, וכאשר הוא מביא קרבן אל השי"ת יש לו קירוב אל השי"ת, ולכך הוא יוצא מן החטא. וזה אומר כאן, כל העוסק בתורה אין צריך לא חטאת וכו', ודבר זה כי התורה היא שכלית נבדל מן החמרי, והחטא הוא חמרי נבדל מן השכל, וכשהוא עוסק בתורה דבר זה הוא הסתלקות הגוף, ואז אין נמצא החטא שהוא מצד החומר, ולכך אמר שאין צריך לו קרבנות, אשר באים לכפר על מעשה גוף, כי מצד הגוף הגשמי החטא נמצא... אבל לר' יצחק רק שעוסק בתורת חטאת לבד כאלו הקריב חטאת, כי אין ענין הקרבן רק ההתדבקות בו וההתקרבות אליו ית' כמו שאמרנו, וכאשר עוסק בתורת החטאת יש לו אותו התקרבות עצמו אשר קונה על ידי החטאת...
ור"י אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בעבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בית המקדש בימיהם, פירוש הכתוב, שאמר לעולם זאת על ישראל, רוצה לומר שהקרבן הוא מכפר לעולם, ולפיכך אמר רב גידל אמר רב שמיכאל השר הגדול הוא מקריב קרבן, שעל ידי המלאך הזה השבת העלול הם ישראל, שהם העלול הראשון מן השי"ת, וכאשר העלול הוא שב אל עלתו אל זה נמשך הכל עד שהוא ית' יחיד ואין זולתו. וכל זה סתרי החכמה בענין הקרבן שהוא השבת העלול אל העלה על ידי הכהן שהוא מקריב אל השי"ת, כאשר ידוע ממדרגת הכהן... (תפארת ישראל פרק ע, וראה שם עוד)
...וכן ישראל המה נבראו מן השי"ת בעצם, לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השי"ת בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים, לכך לא נקרא בשם בנים המורה על התולדה והבריאה רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם... ומפני שישראל הם אחד שאין אפשר שיהיה אומה אחרת כיוצא בישראל, ולכך נקראו בני בכורי, וזה שאמר "כה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו' שלח את בני ויעבדני", והעבודה הזאת הם הקרבנות, דכתיב באותו ענין "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר", ודבר זה הם הקרבנות שהם חג ה', כשם פירוש חג בכל מקום, ורוצה לומר שמפני שהם בניו ראוים ישראל בפרט להקריב לפניו קרבנות, וזה כי על ידי הקרבן יש כאן קירוב הגמור אל השי"ת, שלכך הוא נקרא קרבן, שעל ידי זה הוא הקירוב הגמור, וישראל שהם בניו של השי"ת ואין קרובים מהם, ולכך הם בלבד ראוים להקריב לפניו, ואין שכחה לדבר שהוא קרוב לגמרי... (באר הגולה באר ג)
...ומתחילת הקרבנות אתה למד, שנאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן", אמר הקב"ה כשתהיה מקריב לפני תהא מקריב כאדם הראשון שלא גזל מאחרים שהוא היה יחידי בעולם. ויש לשאול למה ירחיק עצמו בהקרבת קרבן מן הגזל יותר מכל החטאים, רק שאינו ראוי למי שמקריב קרבן שיהיה בו מדת הגזל, ולכך נסמכה פרשת עולה לפרשת גזל, וזה כי כל קרבן שהוא קרב לפני ה' אין ראוי שיהיה בו הגזל, כי כאשר גוזל מאחרים הנה אינו ראוי להיות קרב אל השי"ת, כי הוא ית' פשוט בתכלית הפשיטות, ומי שהוא גוזל מאחרים הרי הוא מקבל מזולתו שאינו ראוי לו, ואין זה פשוט, כי הפשוט עומד בעצמו אינו מקבל מזולתו, והקבלה מזולתו הוא הרכבה שאינו עומד בעצמו, ובפרט בעולה כתיב "כי אני ה' שונא גזל בעולה", כי העולה כולה כליל אל השי"ת, והוא קרב אל השי"ת לגמרי, ואין ראוי מי שיש בו הרכבה כמו זאת, שהוא גוזל דבר שאין שייך לו לגמרי, זה הרכבה ביותר, ואין זה ראוי להיות קרב אל השי"ת... (דרך חיים ב ט)
...וריש לקיש סבר כי העוסק בתורה כאלו הקריב עולה, ולא תאמר כאלו עסק בעבודה, אבל אינו הקרבת גוף הקרבן, אבל מי שעסק בתורה דבר זה נחשב הקרבת קרבן, כי אין לך התקרבות יותר אל השי"ת כמו שהיא התורה, ולכך נחשב כאשר עוסק בתורה כאלו הקריב קרבן. ורבא סבר כי העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא קרבן, מפני כי הקרבן אינו רק לקרב את האדם אל השי"ת אחר שהוא רחוק, ואילו העוסק בתורה הוא עם השי"ת מבלי הסרה, ואינו צריך קירוב כלל, רק שהוא עם השי"ת תמיד, ואם אמר כאלו הקריב עולה היה משמע כמו עולה שהיא לשעה בלבד, ואם כן התורה אינה גם כן רק לשעה, וזה שאמר שאינו צריך לעולה, כי העוסק בתורה הוא תמיד עם השי"ת מבלי הסרה.
ור"י סבר העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה, וכל העוסק בתורת חטאת וכן כולם, ופירוש זה, כי העולה הוא קרבן מיוחד, ובודאי הקרבן שהוא מיוחד מורה על קירוב מיוחד, ועל זה אמר כאשר עוסק בהלכות קרבן מיוחד יש לו אותו קירוב שהוא מיוחד גם כן, ואין בין החכמים האלו מחלוקת, רק כל אחד מוסיף, ומכל מקום לדברי הכל התורה שנתן השי"ת לאדם על ידה הקירוב והדביקות הגמור אל השי"ת, כי התורה היא שכלית, ועל ידי התורה סלוק הגופני ויש לו דביקות עם השי"ת... (נתיב התורה פרק ט)
ולפיכך יש לאדם להקריב קרבן אל השי"ת, כי הקרבן הוא השבה והתקרבות אל השי"ת כמו שאמרנו למעלה, וצוה השי"ת להקריב בשחרית קרבן אליו, כי העולם שב אל השי"ת מצד התחלתו של עולם, וכן הוא שב אל השי"ת מצד השלמתו של עולם, כי סופו שהוא השלמתו הוא מתקשר ושב אל השי"ת, ולזה ראוי שיהיה קרבן בשחרית, כי השחרית כמו התחלת העולם, וקרבן בין הערבים שהוא גמר היום, ומזה הטעם עיקר התפלה עם הנץ החמה ועם דמדומי חמה דוקא שהוא השלמת היום, רק שחיישינן שמא יפשע. אמנם אברים ופדרים שלא הקריבו מבעוד יום מקטיר במזבח כל הלילה, כי קרבן של שחרית וקרבן של בין הערבים הוא מצד העולם הזה, שהוא שב אל השי"ת מצד שהוא ית' התחלתו של עולם, כי אי אפשר שיהיה העלול בלא עלה, וכן מצד השלמתו אי אפשר העלול בלא עלה, וקיום העלול בעלה, ולפיכך "את הכבש האחד וגו' ואת הכבש השני תעשה בין הערבים", אבל באברים ופדרים גם כן הקרבתם מורה כי הכל שב אל השי"ת, מפני שאין זולתו ית', אבל אין זה מצד עולם הזה, רק שהוא ית' מפני שהוא אחד הכל שב אליו, כי אין זולתו ית', ולפיכך לא מצד היום בלבד ההקרבה אליו, כי אז ההקרבה מצד העולם, והיינו ביום רק, אף בלילה יש הקרבה אליו... כי כאשר הכל שב אליו השי"ת הוא אחד ומיוחד... וזהו גמר העבודה וההקרבה. כי השנים הראשונים שהם שחרית ומנחה מצד המציאות שיש בעולם שנתלה בעלה ית', ולכך התפלות האלו הם ביום והם חובה על האדם, אבל תפלת ערבית רשות, מפני כי התפלה הזאת אינה מצד המציאות שהכל נמצא מאתו והמציאות שב אליו, אבל קרבן אברים ופדרים אינו רק מצד שאין זולתו יתברך, ולפיכך התפלה הזאת כנגד אברים ופדרים שלא נתאכלו על המזבח, והעבודה הזאת בלילה שהוא חושך לא נחשב מציאות, רק היום נחשב מציאות, ולפיכך התפלה שהיא מצד המציאות שב אליו ית' ראוי שתהיה ביום, אבל התפלה שהיא מצד שאין זולתו ית', ואין זה מצד המציאות לכך היא בלילה... (נתיב העבודה פרק ג)
ואמר ריב"ל בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מקריב מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה, פירוש דבר זה, כי מי שרוחו נשברה כאלו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא ית' הכל ואפס זולתו, ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, ודבר זה מבואר במקומות הרבה כי זה ענין הקרבן, וכאשר רוחו נשברה בקרבו הרי כאלו הקריב כל הקרבנות, שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כולם אינם נחשבים אפס זולתו ית', ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת, כי אין קרבן אחד מורה רק על דבר מיוחד עד שבכל הקרבנות נשלמה הוראה זאת... (נתיב הענוה פרק א)
ויש לך לדעת כי הקרבנות הם עשרה, כמו שרמז הכתוב (בראשית ט"ו) "עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל", ואלו השנים הם דבר אחד, כי הקרבה בכל מקום תור או גוזל. והם עשר קרבנות נגד עשר מאמרות שבהם ברא הקב"ה הנמצאים, ולומר שכל הנמצאים תלויים בו ית' והאדם כלול מהם, ומי שבעל ענוה ורוחו נשברה בקרבו בזה מקריב עצמו אל השי"ת, ומדת הענוה כוללת כל העשרה, ולפיכך כאלו הקריב כל הקרבנות. ויש לך להבין כי בעל הענוה שייך בו הפשיטות, כי כך הוא הענוה שאין מחשיב עצמו לדבר שהוא מיוחד, ובזה מסלק הגשמיות, כי האדם הוא גשמי, ומצד הגשמי הוא יוצא מן מדת הפשיטות, וכאשר הוא בעל ענוה שבו הפשיטות, בזה מסלק הגשמי וכאלו הוא מקריב אליו... (חידושי אגדות סוטה ה ב)
ואמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח. בני אדם אשר לא ידעו דברי תורה חושבים כי כאשר האדם חוטא לפני ה' במעשיו וחייבה התורה להביא קרבן, אותו קרבן הוא כמו דורון שבשביל זה יכפר לו הקב"ה, כמו אדם שחטא למלך בשר ודם ומביא דורון אליו לרצותו, וכך מביא קרבן אל השי"ת לרצותו. ומפני זה היה זר ונפלא בעיניהם מה שאמרו הביאו עליו כפרה. אבל חס ושלום לומר כך, שיהיה הוא יתברך מקבל דורון ומכפר לו, רק הקרבן הוא הקרבתם אל השי"ת, אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם קרבן, וכאשר יש קירוב והשבה אל השי"ת אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן כמו שבארנו במקומו, שהוא השבת העלול אל עלתו יתברך על ידי הקרבן שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו, וזהו לשון כפרה שהוא לשון קנוח... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה כמו החגים הקדושים וראש חודש יש בו קרבן חטאת כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל השי"ת, כי הירח מצד קטנותו הוא מוכן להתקרב אל השי"ת, ודבר זה מסלק החטא מה שהיה מקטין הירח, כי קטנות הירח הוא העדר האור והיה כאן חסרון, וכאשר היה כאן התקרבות על ידי קטנות זה, וזה מסלק החסרון, וזה שאמר 'חטאת לה'", כלומר כי הקרבן הוא סלוק החסרון שנמצא בעולם, הוא העדר האור מצד הקטנות אשר יש לירח, וזהו בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותה ביותר, ומצד הקטנות הזה יש לירח התעלות... וכאשר אמרה תורה להביא בראש חודש שעיר לחטאת, וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק מן השי"ת, ובשביל זה יש קירוב גמור אל השי"ת, והקירוב הזה עצמו הוא סלוק ההעדר. ואל תשאל מן השבת שהוא יום קדוש ואין בו חטאת, כי זהו מפני שהוא יום מנוחה, יום שהכל מתוקן בפרט מעשה האדם, ואין ראוי לתקן החסרון ביום המתוקן, וכמו שאסור כל תקון ביום הזה, ולכך אין חטאת ביום השבת... (שם שבועות ט א)
...ויש להביא ראיה לזה במדרש תהלים מזמור לתודה, ר' יוחנן בשם ר' מנחם דמן גליא, כל התפלות בטלות לעתיד לבא, וההודאות אינם בטילות, כל הקרבנות בטלים לעתיד לבא, וקרבן תודה אינו בטל. וזה לשון תולעת יעקב בסתרי חג השבועות, כבר ידעת כי החטא גורם הרחקת הארץ, ולפיכך הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקור להשפיע השפע לקרב המדות ולהרחיק כל דבר רע, ולעתיד לבא זמן ביטול היצר הרע ויתמו חטאים מן הארץ לא יצטרך לקרבן, כי תתעלה מדת דינו ברחמים, וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. קרבן תודה אינו בטל כי אינו בא על עון אלא לרצון אלא דוגמא למדת הדין ולמדת הרחמים, אבל יהיה שלום בכל, כי לא יהיה כנעני בבית ה' צב-אות עוד, והיתה לה' המלוכה... והמעמיקים בחכמה אמרו, כי לפיכך קרבן תודה אינו בטל מפני שהוא לצורך הודאות הנשמות כשיצאו כל אחת מגלות הידוע ויתעלו בתפארת מקום היחוד ומקום ההודאה, כענין ד' שצריכים להודות בבואם אל ביתם בשלום ולומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, שבאו בשלום על עולם הנשמות האילן שפורחין משם, ומשם תשובתם הרמתה. וכן כתב בע"ה בחלק העבודה פמ"ג, ולעולם הבא אחר התחיה אין חטא ואין מות, ולזה אין חטאות ואשמות ושם אין קרבן לעתיד לבא זולת תמידין ומוספין וקרבן תודה שלא יתבטלו לעולם... וסוד הענין, כי החטא הוא הגורם הרחקת הארץ העליונה והקיצוץ והפירוד ביחוד, ולזה הוצרכו הקרבנות לבסם העולם ולפתוח המקור להאיר באורו ולקרב רחוקים ולהרחיק כל דבר רע וטמא מן המקדש, ולעתיד לבא שיתבער היצר הרע המחטיא ויתמו חטאים מן הארץ לא יצטרך לקרבן עוד, כי תתעלה מדת דינו ברחמים, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. (בית דוד)
וזה לשון אחי הגדול מהר"י סג"ל בהגהת יש נוחלים. והנה על פי הדברים האלה אומר אני מי שחטא וחטא שחייבה עליו התורה קרבן, אף אם עשה תשובה גדולה עם כל זה יזהר שיעסוק בפרשת הקרבן הבא על אותו החטא, כדי שיהא כפרתו שלמה, כי מאחר שקבלו החכמים ע"ה שיש תקנה לזה, כמו שאמרו, כל העוסק בפרשת חטאת וכו', וגם במדרשים הזהירו על זה, אין אנו רשאין להתעצל מלגמור כפרתנו, וכל המרבה לשוב זכות הוא לו. ופרשיות הקרבנות הם פרשת עולה מנחה שלמים חטאות קרבן עולה ויורד תודה. וראיתי לסדרם הנה סדור הגון, כי לא ראיתים מסודרים כן בשום מקום, וגם בשביל דברים שנתחדשו בהם. עולה מתחלת פרשת ויקרא עד ונפש כי תקריב, ומתחילת פרשת צו וגו' עד לא תכבה. והנה פסוק ולבש הכהן מדו בד וגו' שבפרשה זו שהיא מצות תרומת הדשן... יאמר עם הפרשה ולא יאמרנו לשם עבודתו אלא כקורא בתורה... ואם ירצה לקרות את שתי פרשיות החטאת בויקרא לא יתכוין בשתיהן לשם חובה, רק על כל פנים באחת מהן יתכוין כקורא בתורה, דלא לחזי כמקריב שתי חטאות על חטא אחד... והנה קרבן עולת בהמה ושלמים הצריכן הכתוב מנחה ונסכים, על כן לאחר שקרא פרשתיותיהן יקרא פרשת מנחתם ונסכיהם בסדר שלח לך, ואם לא יאמר פרשת מנחה ונסכים איך יתכן לומר אחר כך יהי רצון מלפניך כאלו הקרבתי עולה בזמנה או שלמים בזמנם, ואם הקריב עולה בלא מנחה ונסך הייטב בעיני ה'...
והנה מעתה נזכור ענין הקרבנות ועל מה הם באים, העולה באה על מי שעבר וביטל מצות עשה או על חטא שחטא בהרהור הלב, ישוב בתשובה בחרטה ובעזיבת החטא, והתודה את אשר חטא עליו כמו שמתודה בשעת הקרבן, וכך יהא אומר, אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי ועברתי ובטלתי מצוה פלונית, והנני שב בתשובה שלימה לפניך, ועזבתי דרך רשע וחיש לי ישע, וכפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי, ככתוב יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמנו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח, ואחר כך יקרא פרשת העולה ויכוין בלבו שתהא עסק אמירת הפרשה במקום עסק ההקרבה, לכפר על אותו עון שחטא, כמו שצריך לכוין בשעת הקרבת הקרבן... (מסכת תענית, וראה שם עוד)
וכן פרשת אשם תלוי יש לאמרה בכל יום אף אם אינו חייב בה בודאי, מפני שהוא בא גם בנדבה, כמו שאמרו רז"ל שהחסידים הראשונים היו מתנדבים אשם תלוי בכל יום חוץ ממחרת של יום כפורים... (שם)
יש ליתן טעם למה המעשה הזה של הקרבן נקרא ביותר עבודה מכל מעשה המצות, כגון עשיית סוכה, אמנם מעשה הקרבן העיקר הוא עבודת עצמו, רצוני לומר התעוררות שמתעורר בעצמו להיות עבד נאמן להשי"ת, ומיניה וביה הוא העבדות. וזה לשון הרב הרקאנטי בפרשת נח, ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומייחדו ומקרבו ברצון העליון כדי לייחדו ברצון השפל, והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו. עד כאן לשונו. זהו "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה הרצון השפל ומתקרב ברצון העליון ורצון העליון בשפל, לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו על ידי הקרבן וקושר נפשו בנפש קרבנו, ואז מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו... כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו העליונה במזבח עליון בתחילה, ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה, ואז נקרא הכהן הזה מלאך, שנאמר כי מלאך ה' צב-אות הוא, בהתקרב נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון, ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו.
וזה לשון הרקאנטי ריש ויקרא, גם צריך לכוין המקריב שיהא הקרבן ההוא תמורתו, וכן הענין, מתחילה לוקח הבהמה ומשליכה לארץ בחזקה, ודומה בנפשו כאלו השליך עצמו... וסודות עמוקות של הקרבנות אין להם חקר וסוף, מכל מקום ארשום קצת מהם שיתבונן וישכיל בהם כשאומר פרשת הקרבנות, לקיים ונשלמה פרים שפתינו... (שם אור תורה מענין העבודה, ועיין שם עוד מה שמביא מרקאנטי ומזוהר)
ראשית דבר צריך ליתן טעם למה מעשה קרבן נקרא עבודה יותר מכל מצות פעולות מעשיות, בוודאי בכולם עבדים אנחנו להשי"ת ועובדים אותו מיראה ומאהבה, הענין כי כל פעולת המעשיות הם פעולות הנעשים מחוץ ממנו, כגון עשיית סוכה ולקיחת לולב וכן כמעט כל רמ"ח מצות עשה, אמנם במעשה הקרבן העובד הוא העבודה, ונקרא עבודה כי היא עבודת העבד בעצמו, והעבד הוא העבודה, מה שאינו כן העושה סוכה אין הסוכה העבד, אבל מעשה קרבן הוא כעבד עצמו, נמצא דעבד עבודה. כיצד נודע שמעשה הקרבן הוא בסוד כופר נפש תחת נפש, וכששוחט הבהמה יתעורר בלבו הנה אני חייב שחיטה, ויעזוב דרכו ויתודה ויהיה כאלו ישחט הוא, וכן כשמנתח הבהמה יחשוב כן, וכן כשזורקין את הדם, וכן הקטרת האברים על האש... ועל כן נקראת העבודה קרבן, כי בזה הוא מקריב את עצמו להשי"ת שמוסר לו גופו, ואז מתעלית נשמתו ומתרוממת ומתקרבת למעלה למעלה ואז הוא קרבן לידו"ד... (תורה שבכתב בא, וראה שם עוד)
...מהו זה שאמר אדם לא הקריב מן הגזל, מה זה שייך לומר, הלא לא היה באפשרי לו להקריב מן הגזל כי למי יגזול. ודבר זה צריך ביאור רחבה. האדם נברא לעבדה ולשמרה, לעבדה הוא סוד עבודה, רוצה לומר שהוא בעצמו יהיה העבודה, דהיינו שיהיה קרבן לה' בחיים חיותו, כמו שהם עתה הנשמות של צדיקים לאחר מותם, שהם נקרבים על גבי מזבח של מעלה, כך היה ראוי להיות בחיים חייתו ברוב דביקותו וקורבתו להשי"ת להיות קרב בחייו בסוד האדם קרב אצל עצמו, כי נעשה אדם למטה בצלם ודמות האדם היושב על הכסא, שהוא בסוד קר"ב אצל עצמו, דהיינו סוד האצילות המתאחד באחדות המוחלט בעצמות המתפשט בו אי"ן סו"ף, והוא כשלהבת קשורה בגחלת, נמצא קרב אצל עצמו כמו שפירשתי בהקדמת תולדת האדם, כי זה הדבר של קרב אצל עצמו, אף על פי שהוא ענין אחד, מכל מקום הוא ב' בחינות, וזה נרמז באמרנו הוא קרב אצל עצמו, והכל הוא בסוד אדם ונשמתו, כן האדם למטה הנעשה בצלם ובדמות היה קרב גופו לנשמתו להיות הכל א', להיות כדמות עליון בסוד הדביקות, ואז הוא קרבן לה'. והושם בגן עדן שהוא מקום הנבחר ממקומות העולם ונברא להיות חי לעולם, ויהי לנפש חיה, כלומר כי נפשו היה כולל כל נפשות העולם... ואז היה קרבן לה' קרבן ממש על גבי מזבח של מעלה בסוד המרכבה, והיה קרב אצל עצמו, כי היה בעצמו קרבן, והיה מקדים בו אדם כי יקריב מכם קרבן לה', כי מכם ובכם היה קרבן לה'. וסוד האכילה שציוה לו השי"ת לאכול היה הכל בקדושה ובטהרה, כענין שרמוז בפסוק "מכל עץ הגן אכול תאכל" היה בסוד הקרבן... (תורה שבכתב בחקתי, ועיין שם עוד)
וזאת היתה כונתו של הכהן בעשותו עבודת הקרבנות, בפרט בקרבן התמיד שנאמר בו, "את קרבני לחמי", שהוא מה שמקריבים לפניו יתברך בכל יום ויום לתועלת כל הנמצאות כלם, והיה מכוין בו להעלות כבודו של מקום ב"ה מקיבוץ כל המינים שבנמצאות, כל אחד לפי מה שנוגע לו, וזאת היתה חכמה גדולה שהיו הכהנים צריכים להתחכם בה להיות נגשים אל השי"ת בעד כל ישראל ושתהיה עבודתם רצויה באמת, ועל כן נאמר (מלאכי ד') "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" וגו', והיו מכוונים לקשר כל הנבראים בבורא ויודעים מה שצריך להשלמת ענין זה, ומכוונים בכל הפרטים המצטרכים שהם סתרי העבודה בכל עניני הקרבן, וכזריקת הדם וכהקטרת הקטורת, כלם עשויים לסתרים עמוקים להשלמת כל הנמצאות בהדבקם בבורא יתברך שמו. ואמנם הכונה הכללית היא לקשר כל הנמצאים התחתונים והעליונים, וזה באותם הסדרים המתוקנים לזה, וזה בבחינת עבדים המתקבצים תחת צל אדוניהם... (דעת תבונות קס)
אדם כי יקריב מכם - התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים תקריבו, ומה שפירש רש"י מלמד שב' מתנדבים עולה בשותפות אינו מספיק לישב המקרא... ונראה לומר שרצה להזהיר כל מקריבי קרבן לה' שלא יכשלו בב' דברים אשר בהם נכשלו קין והבל, שהיו ראשונים בהקרבת קרבן, כי קין נכשל במה שהביא מן הפחות והגרוע, והוא זרע פשתן, והחטאים בנפשותם צריכין להביא נפש הבהמה תמורת נפשם... והבל אף על פי שהביא מבכורות צאנו מכל מקום לא טוב עשה שלא נתעורר אל הקרבן מעצמו ולא נזדרז למצוה זו מעצמו. על כן אמר אדם כי יקריב לשון יחיד, לומר שהמקריב יהיה כאדם הראשון בקרבנו שהיה ניצול מן הגזל שהיה יחידי, מזה הצד היה ניצול מן הדבר שנכשל בו הבל, כי מצד שהיה יחידי בעולם ודאי נתעורר אל הקרבן מעצמו, כי יקריב מכם, שתהיה ההקרבה מכם ולא מזולתכם, כי מכם תבא ההתעוררות אל המקריב, זהו קרבן לה', כי ודאי אין כונתו כי אם לשם ה'... ולא מקנאת איש מרעהו... ואחר כך אמר מן הבהמה וגו' להוציא זרע פשתן, אלא יעשה כהבל שהביא מבכורות צאנו החלק המובחר שאדם בוחר לעצמו הנקרא קרבנכם, אותו תקריבו לגבוה...
מה אדם לא הקריב מן הגזל וכו', לשון "מן הגזל" צריך פירוש, אמנם זהו בנמצא שיגזול האדם ממון הרבה או יעשה עול בהרבה ממון, ויתן קצת מן אותו ממון לצדקה או לקרבן, במזימות זו חשב שבזה יהיה לו כופר על המותר שבידו, וזהו לשון מן הגזל, ולא כולו גזול... (ויקרא א ב)
אם עולה קרבנו - טעם לדבר שהעולה באה זכר והחטאת נקבה לפי שהעולה על רוחכם הוא באה, דהיינו על חטא ההרהור, כמו שנאמר (איוב א') "והעלה עולות מספר כולם, כי אמר אולי חטאו בני וברכו את האלקים בלבבם". והחטאת באה על חטא המעשה, נמצא שהמהרהר בעבירה ולא יצתה מחשבתו אל הפועל ודאי גבור בארץ יהיה, כי כאיש גבורתו לכבוש את יצרו, כי לא יצאה המחשבה אל החוץ לעשות זר מעשהו, על כן קרבנו זכר. אבל החוטא במעשה תשש כחו כנקבה, כי לא היה יכול לעמוד כנגד יצרו, על כן קרבנו נקבה בכיוצא בו... ועוד שהעולה באה על חטא ההרהור, הנתלה בכח השכל שבאדם הנמשל לזכר, כי השכל עיקר הבית וגבירו, על כן קרבנו זכר, ועולה כולו לגבוה כנגד רוח בני האדם העולה היא למעלה. אבל החטאת באה על חטא המעשה, הנעשה על ידי כלי המעשה התלוים בחומר המתפעל כנקיבה, על כן קרבנו נקיבה... (שם שם ג, וראה שם עוד)
...ויש אומרים היא העולה, שנחשב לו עסק התורה שנקראת תושיה שמתשת כחו של אדם כאילו הקריב הוא את עצמו לעולה, ואל תאמר שעסק התורה דומה להקרבת עולה על דרך העברה, שהרי באמת אין כאן לא מוקד אש ולא מזבח, תלמוד לומר על מוקדה, כי אש התורה אשר בקרבו דומה לאש המזבח. והודיע לנו הכתוב שזמן העולה כל הלילה עד הבקר, ללמד דעת את העם על צד הרמז שהעוסק בתורת עולה דומה כאלו הקריב עולה הוא בזמן הגלות שנמשל ללילה, ועד הבקר ולא עד בכלל, כי בזמן שיעלה בוקרן של ישראל אז יעלו על מזבח ה' פרים ממש... (שם ו ב)
ויקרב אהרן אל המזבח - ירמוז לדבריהם ז"ל שאמרו שאלו לנבואה חוטא מה עונשו, אמרה הנפש החוטאת היא תמות, ולצד רחמי ה' אמר יביא קרבן, שעיקר מעשה הקרבן היא מחשבת המקריב, כי הוא החייב בכל המעשה אשר יעשה בקרבן ההוא ליזבח ולהשרף על האישים, והיתה לו מחשבה זו לכפרה, והוא אומרו ויקרב אהרן אל המזבח, פירוש הוא עצמו הכין לשים אשם נפשו וקרב למזבח, פירוש לזביחה לאישים... וראיתי לתת לב בענין לפי מה שקדם לנו כי נשבע ה' להעמיד העולם וברואיו במשפט, וכל האומר הקב"ה וותרן יוותרו בני מעיו, אם כן אם הנפש החוטאת משפטה היא תמות כמאמר הנביא, איך יביא קרבן ויפטר, ונראה כי טעם נכון יש בדבר על פי המשפט, כי כשהאדם חוטא אין בחינתו בחינת אדם, ע"ד חז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות ונעשה בהמה, וביום שחזר בתשובה רוח היא באנוש ועלה ממדריגת בהמה למדריגת אדם, האם ראוי הוא להמית אדם זה תחת בהמה, לזה יביא דוגמת החוטא שהוא בהמה, וישתתף עמה בצער החושב כי ראוי הוא לעשות בו משפט זה, וכפי זה חלק רוח המרגיש הוא מציל את האדם בהערה זו... (ויקרא ט ח)
המקריב ביום הראשון את קרבנו - אולי בא לומר שהביא משלו ולא משל השבט... או לפי שיש בו ב' בחינות הקרבה, א' הפלגת זכיותיו וקורבתו לפני ה', כאמרו בענין בדבריהם ז"ל נפלאים מעשיו של נחשון. והב', הקרבן עצמו, לזה אמר הקריב את קרבנו, פירוש הקריב קרבן האמור בענין עם קרבנו הנעלם, שהוא סגל מעשה הטוב אשר הפליא עשות, ותדע כי עם קרבן האדם יתייחדו ויתועדו כחות הקדושה אשר סובבו ממנו ואשר אליו עוד לצד כי בחינת הקרבן יפסול הקרבת ענפי הקדושה, והעיד הכתוב כי השיגה יד נחשון להקריב את קרבנו, פירוש הצריך להקריב מניצוצי הקדושה וענפיה הקריב וייחד יחד כל הצריך להתקרב ולהתיחד מבחינתו... (במדבר ז יב)
אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו על זה חס ושלום בעולם הבא, ונפטר לגמרי מן הדין בעולם הבא. אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו, היה צריך להביא קרבן עולה אפילו על מצות עשה קלה, שאין בה כרת ומיתת בית דין, כמו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פסוק ונרצה לו, וכדאיתא בגמרא פ"ק דזבחים דעולה מכפרת על מצות עשה, והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש, וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי פרקליטין ומחל לו, אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך... ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן, כמו שאמרו בגמרא, שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתי לפניך וכו'. ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה... ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו על פי חכמת האמת מספר הצומות לכמה עונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים, כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו, ואפילו על איסור דרבנן... (אגרת התשובה פרק ב)
למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה, לומר לך מה פרה מכפרת וכו', וצריך להבין למה נסמכה דוקא לפרה אדומה הנעשה חוץ לשלש מחנות, אלא דחטאת קרייה רחמנא, ולא נסמכה לפרשת חטאת הנעשה בפנים על גבי המזבח כפרה ממש. אמנם נודע מזוהר הקדש והאריז"ל סוד הקרבנות שעל גבי המזבח הן בחינת העלאת מ"נ מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשן ומקורן הן בחינת ד' חיות שבמרכבה הנושאות את הכסא, פני שור, פני נשר וכו', ועל ידי זה נמשכים ויורדים מ"ד מבחינת אדם שעל הכסא הנקרא בשם מלכא וז"א. אכן בשריפת הפרה אדומה הנה על ידי השלכת עץ ארז ואזוב וכו' ונתינת מים חיים אל האפר נקרא בשם קידוש מי חטאת במשנה, והיא בחינת קדש העליון הנקרא בשם טלא דבדולחא, כמ"ש בזוהר הקדש שהיא בחינת חכמה עילאה ומוחא סתימאה דא"א, ועלה איתמר בדוכתי טובה בזהר הקדש בחכמה אתברירו ואתהפכא חשוכא לנהורא, דהיינו עולם התיקון שנתברר ונתתקן על ידי מוחא סתימאה דא"א מעולם התהו ושבירת הכלים שנפלו בבי"ע וכו' כנודע, ולזאת מטהרת טומאת המת אף שהוא אבי אבות וכו' ולמטה מטה מנוגה... (אגרת הקדש כח)
והענין שעבודת התפלה היא במקום עבודת הקרבן, וכמו שענין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה, ולכן עיקר הכפרה היה תלוי בזריקת הדם הוא הנפש, וכן הקטרת האימורים עיקרם היה לכוונת העלאת הנפש, כן עיקר ענין התפלה הוא להעלות ולמסור ולדבק נפשו למעלה, כי כח הדבור של האדם נקרא נפש, כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגם אונקלוס לרוח ממללא... אם כן כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו. הגה"ה: שעל ידי הקרבנות שבמקדש שהיה כולו בדוגמא עליונה עליותיו וחדריו וכל כליו אשר ישרתו בהם, היו מתקשרים ומתייסדים על ידיהם העולמות והכחות העליונים והנהורין של ההיכלות הקדושים כולם בסדר המדרגות לעילא ולעילא עד א"ס ב"ה, כמבואר במקומות רבות בזהר... ולכן נקרא קרבן, וכמו שכתב בבהיר אמאי אקרי קרבן, אלא על שם שמקרב הצורות הקדושות וכו' ואמרו לריח ניחח וכו' הרוח יורד ומתייחד בצורות הקדושות ההם ומתקרב על ידי הקרבן, והיינו דאקרי קרבן... (שער ב פרק יד)
וירח ה' - פירוש נתרצה ה' ומצא חן לפניו החפץ והרצון האהוב, שמחשבת המקריב היתה לרצון לפני ה' וכפי חפץ העליון ית', כי תכלית המכוון בכל הקרבנות על דרך הפשט הוא החפץ והרצון, ככתוב "לרצונו לפני ה'", כלומר שיקריב האדם את עצמו רצונו וחפצו לפני ה' כאלו המקריב מורה חיוב הקרבת עצמו בכל כחות נפשו לעבודת בוראו, ושכל מאויי נפשו וחפצו לדבקה בו ולעלות על מזבח קדשו הרוחני... והנה האהבה הגדולה הזאת המתילדת במחשבת המקריב ודבקות הא-לוה המתחדשת בחפצו ורצונו בעת הקרבת קרבנו הוא הנקרא לדעתי ריח ניחוח, כי הכתובים יכנו מעשי האדם ופעולותיו בשם פרי... והחפץ והרצון מכונה בשם ריח, כי התיחסות רצון אדם וחפצו אל מעשיו ופעולותיו כהתיחסות הריח אל הפרי... (בראשית ח כא)
קרבן - נקרא כן משתי בחינות, האחד מצד היותו נקרב על המזבח, והב' מפני שהמעשה ההוא יעשה קריבה רבה בין הבעלים המקריבים אותו ובין האלקים. (ויקרא א ב)
הלא - גילה לו שאין חפץ לה' במנחה רק הנה שמוע מזבח טוב, ועיקר הוא שתטיב מעשיך לא הטבת המשאת ומנחה מה שתיטיב את המשאת לא ירצה בעיניו, כי מה יתרון במשאת אם בעת תפתח הפתח להביא המנחה רובץ החטאת לקטרג עליך... (בראשית ד ז)
וירח ה' - ענין הקרבן הוא ששורף את גוף הבעל חי לאפר, והחלקים הרוחניים עולים למעלה על ידי האש המפריד בין הדבקים, ומזה ילמד להכניע כחות חמרו ולבטלם ולשרפם על ידי רשפי אש שלהבת אהבת ה' שמעלה רוחניות נפשו על ידי מחשבתו וכוונתו הטובה לה', וה' מצרף מחשבתו הטובה למעשה, וזה ריח הקרבן רוצה לומר רוחניות שבו, ופירש וירח ה' שה' מקבל הרוחניות שעולה מהקרבן, והוא נחת רוח לפניו כאילו נח עצמו הקריב את עצמו לקרבן... (שם ח כא)
תחת בנו - ...ביארתי כי לפי הראוי היה האדם יקריב את עצמו לקרבן אשה לה', רק ה' ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אחר שמצד הגוף אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, אבל הלא באדם נמצא נפש המשכלת שלא נמצא תמורתו בגוף הבהמה, ועל זה השם מקבל מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן כאלו אני נשחט וכו', והשם מקבל מחשבה זו כמעשה, כי המחשבה היא פועל הנפש, ומה שנוגע להגוף יקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם. ועל זה אמרו בחגיגה, זבול שבו מזבח בנוי ומיכאל עומד ומקריב עליו קרבן, וכתבו התוספות בדרש יש שמיכאל עומד ומקריב נשמותיהם של צדיקים על גבי המזבח, רוצה לומר שהקרבת גוף הבהמה תחת גוף האדם יקריב הכהן על מזבח של מטה, אבל מי מקריב את הנשמה שהיא נקרבת על ידי המחשבה של מסירת נפש, על זה מזבח בנוי למעלה ומיכאל כהן שם ומקריב נשמותיהם על גבי המזבח... (שם כב יג)
...אולם קרבת האדם אל האלקים יהיה בשני פנים, א', על ידי ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלקים להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוח הקדש. ב', על ידי העבודה והמעשה. והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלקים על ידי שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה על ידי אהבת ה' אשר רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה כאש יוקדת בקרב לבבו, שזה היה ענין הקרבנות, שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות על ידי הקבלת בעל חי והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם על ידי המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדברית על ידי שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד בהתחברם והצמדם בעבודת א-ל חי השוכן בקרבם. וזה היה ענין ברכת כהנים שהיתה אחרי העבודה שעל ידי מעשה העבודה תרד השפע והברכה בין על הגוף בין על הנפש בין על חבורם יחד וישם להם שלום... (במדבר ח א, תורה אור)
את קרבני לחמי - כבר בארתי שעיקר שם לחם אצל קרבנות בא על הקרבת אברי התמיד, שהוא כעין סעודה קבועה, ובהרחבה בא גם על שאר קרבנות הקבועים בזמנם, שהוא כעין סעודה בלתי קבועה.. (שם כח ב)
...בפעם הראשונה נזכרו כאן קרבנות, ונעיר שתי הערות, עדיין לא היתה אליליות בעולם, והרי מכאן ראיה מוכחת, שאין הקרבנות וויתור לאליליות, ימי הקרבנות כימי האנושות, והם ביטוי טבעי לרחשי אנוש והגיגיו. ועוד מצאנו כאן מיד אצל הקרבן הראשון קרבן שנפסל בצד קרבן שנתקבל, אמור מעתה, מעולם לא ייחסו ערך מוחלט לקרבנות, והדעה הזוקפת לזכות הנביאים שהורו את הערך היחסי של הקרבנות, היא שקר שתשובתו בצדו. אמת גם עובדי אלילים הקריבו קרבנות, אולם, גם עובדי אלילים ערכו תפילות, ויהיה עלינו להמנע ממעשים רבים אם נתרחק מכל דבר, שאחרים השתמשו בו לרעה. אכן הכל תלוי בכוונת הלב, יכולים שנים להקריב אותם קרבנות ולהתפלל אותן תפלות, ואף על פי כן נבדלת מעלתם לפני ה'... (בראשית ד ג)
...הקרבן היה בכל הדורות ביטוי להתמסרות, בדם שנשפך נדרשו ונדרו להקריב את דמם לרצון קדשו של ה', ראש וכרעים, חזה וגוף, חלב וכליות על מזבח ה' מסרו את ידנו ועיננו את לבנו וגופנו, את כל תאוות הגוף וגם השפלות שבהן כ"לחם אשה לה'", לפרנס את הקדוש עלי אדמות. מי שהריב קרבנות, וגם בן נח שהקריב, למד ונדר להקריב את עצמו לה', ומכאן שרק בהמות אלה כשרות לקרבן, שהן קרובות ביותר לטבע האדם, וראויות להיות נציגיו, משום כך, רק בהמות אלה כשרות לקרבן, שהותרו אחר כך לאכילת ישראל וטעם אחד לשניהם... (שם ז ב, וראה שם עוד)
והנה כל מקום שנזכר קרבן, הרי ה' נקרא בשם הוי"ה ולא בשם אלקים. וזאת כפי שהסבירו חז"ל "שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות", הוה אומר, לבטל כל שמץ דמיון לקרבנות ע"ז הקרבים לכחות טבע עורים. ועוד, שם ה' בא להוציא גם מדעת כופרים המטיחים דברים כלפי מעלה, הללו רואים בקרבן רק המתה והשמדה, הנותנת סיפוק לא-ל נוקם וצמא דם... כנגדם נזכר שם הוי"ה בקרבן, וגם נח בנה את מזבחו לשם ה', ושם הוי"ה נישא על מצח הכהן הגדול, והוא מוציא מלבם של כל מסלפי דמות הקרבנות. אכן קרבנותינו קרבים לה', הוה אומר לאותה הנהגה אלקית, שאיננה חפצה במות הרשע, אלא בשובו מדרכיו וחיה. הן ה' הוא מקור החיים, וממנו כל עתיד, הוא מוכן בכל עת לתת חיים חדשים ולהעניק כח חדש ועתיד חדש. אדם מוסר את נפשו למיתה, כדי לזכות מידי ה' בחיים חדשים. אדם מתמסר לה' כדי להתקדש על ידי ה' ולהתעלות לחיי קודש עלי אדמות... המקריב את קרבנו מקדיש לרצון ה' כל טיפת דם, כל רחש עצב, כל כח שריר. להקריב קרבן פירושו לזכות מידי ה' בחיי נצח. אין אדם מקריב בהמה, אלא הוא מקריב את עצמו בבהמה... הוא מתמסר כולו לאש דת של רצון ה' כפי שנכתב בתורה.
נח העלה עולות, ואילו קין והבל הביאו מנחות. המנחה היא קרבן הודיה, ואילו תכלית העולה קידוש המעשה. עולה מכפרת על מצות עשה, היא מעוררת את כח המעשה ומזהירה מפני רשלנות. היא מדרבנת את האדם לעלות ולהתקדם ולשאוף אל פסגת ייעודו. חטאת מורה לאדם להשאר במעלתו המוסרית, אחרי שקיפח אותה בקלות הדעת... (שם ח כ)
הקרבנות הם ריח ניחוח, הם ביטוי קלוש ורומז בלבד להענות לרצון ה', מבטאים ברמז קלוש שרצוננו לעשות את רצון ה'. הקרבן עצמו עדיין אינו ניחוח, אך הוא "ריח ניחוח", הוא רומז לנחת הרוח שה' ימצא בחיינו, הוא רומז שרצוננו לעשות את רצונו, ואפשר להוכיח מלשון הגמרא שריח וניחוח אינם מושג אחד, וכך הוא אומר במסכת זבחים מ"ו, לשם ריח, לשם ניחוח... קרבן נח היה ריח הניחוח, רמז להשלמת נחת הרוח שהאנושות תשלים לה'. וכך אמרו חז"ל בבראשית רבה ל"ד י' "וירח ה' את ריח הניחוח", הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש וכו'. בכל המאורעות האלה היו בני אדם מקריבים את נפשם כדי לעשות את רצון ה', וכל אלה הם דוגמאות לניחוח שעתיד להתגשם בהסטוריה האנושית. (שם שם כא)
ונשתחוה - רבת משמעות היא העובדה, שאברהם מכנה את המעשה שהוא עומד לעשות בשם השתחויה. שהיה בדעתו להביא קרבן, זאת ידעו עבדיו, שכן מן הבית לקח את העצים והאש. מכאן שאברהם קורא לקרבן בשם "השתחויה", ודי בה במלה אחת ויחיד זו בפיו של אברהם לבטל כעפרא דארעא כל אותם דברי ההבל שטפלו עלובי הרוח על עבודת מקדש ה', דברים אשר יש ומושכים את לבם של עמי הארצות... נשתחוה אומר אברהם, ומביע בכך את כוונתו להביא קרבן. לא את הבהמה יביא קרבן, את עצמו יקריב, את חייו, את כחו, את גופו, את כל ישות חייו יעלה עם הבהמה על מזבח ה', את כל כולו יטיל עלי ארץ לפני ה' כקרבן. רק איש כבלעם יאמר לאיש כבלק "התיצב על עולתך" (במדבר כ"ג ג'), עמוד בזקיפת קומך על יד קרבנך, שכן קרבנו אינו מעשה של השלמה מוסרית שהאדם עושה עם עצמו, אלא זבח שנשחט לאלהות, כדי להכריעה בדרך מאגית. היהודי סומך את שתי ידיו על הקרבן, הריהו מטיל עצמו בכל כחו על קרבנו, שכן את עצמו את כל אישיותו הוא מוסר בקרבן ל"אש דת", ואחד רצונו להקדיש מעתה את כל ישותו למאכל ולמחיה לכל ענין אלקי עלי אדמות. (שם כב ה)
ויעלהו לעולה תחת בנו - במלים אלה מעמיד הכתוב לכל הדורות ובמלא הבהירות על משמעות הקרבנות כמעשה זיהוי של האדם עם קרבנו. וכך נאמר בתנא דבי אליהו, אותו היום שהעלה אבינו אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תיקן הקב"ה שני כבשים, אחד בשחרית ואחד בין הערבים...
אלולי היתה לקרבנות שום משמעות סמלית, אלולי הקרבת האיל הזה נתנה ביטוי נעלה ומלא משמעות פי כמה למידת מסירות הנפש בחיי האדם המקריב, משיכולה היתה המתתו הממשית של יצחק לבטאו, כמה חילול השם, גדולה מזו כמה גיחוך עלוב היה בו באותו איל שהועלה "תחת בנו", להקריב, במקום הדבר היקר ביותר, אשר למענו מוכנים ברצון ללכת למיתה להקריב במקומו בהמה כל שהיא שנתקלים בה באקראי אי שם במדבר...
שלש פעמים בשנה "יראה" כל בן אברהם ויצחק בהר הזה, "ולא יראה את פני ה' ריקם" (דברים ט"ז), לא רק עבודה שבלב העולה ועוברת כרוח נושבת, אלא קידוש כל הוויתו והתמסרות כל ישותו ב"עולת ראיה", מעתה, כל מי שמופיע בהר המוריה עם עולת ראיה מתווסף אל העולה אשר העלה אברהם "תחת בנו", ונודר לקיים את חלקו במשימת העקדה... (שם שם יג)
וזבחת עליו - שחיטת הקרבן לא נעשתה על המזבח, אלא במכוון אליו, על מנת לעשות בו ועליו את עבודות הדם והאברים, וכן את הקטרת האימורים. שחיטת הקרבן לא תהא מעשה השמדה, אלא מטרתה החיובית תהא התמסרות האדם אל חזון העלאתו של דבר גשמי אל ה', חזון המיוצג על ידי המזבח...
ובכן כאשר נבא לפני ה', לא נשים פנינו אל השמים אלא אל הארץ, שאותה עלינו להעלות ולרומם אל ה' על ידי מעשינו, על הארץ שומה עלינו להקדיש את חיינו להתעלות מתמדת אל ה', את חיי ה"מעשים" בקרבן העולה, ואת חיי ה"הנאה" בקרבן שלמים, הן בהרגשת מעמדנו השפל בתורת צאן, הן בתודעת עצמאותנו וחירותנו בתורת בקר... (שמות כ כא)
זבח מציין בעיקר זבח משפחה, וזיבוח הוא הכנת זבח משפחה, נמצא זבחי הוא זבח משפחה המוקדש לה'...
זריקת הדם ונתינתו על המזבח מסמלות את שאיפתה המתמדת של הנפש של אישיות האדם להתעלות אל רום מעלתה של תעודת ישראל, כנגד זה מסמלת הקטרת חלב וכליות את דבר האמת, שגם השאיפה להשגת נכסים שיש עמהם הנאה לאדם, דהיינו רכוש ותשוקת הנאה לא תורחק מרום המעלה האלקית, שעל כל אדם לשאוף להגיע אליה... הקרבת חלב וכליות על אש דת צריכה בהכרח לבא בעקבות התמסרות הנפש (הדם) אל תעודתה האלקית, והיא תנאי הכרחי להתמסרות זו... (שם כג יח, וראה שם עוד)
קרבן - אין בידינו מלה לועזית המבטאת את מושג הקרבן, הקרבן אינו הגשה, שכן להגשה קדומה משאלה או דרישה מצד זה שהחפץ מוגש אליו, ותכלית ההגשה היא מילוי משאלתו או סיפוק צרכיו הדרושים לו. אין להבין את המלה אלא על פי הוראת השורש קרב, שפירושו להתקרב, להגיע לידי יחסים הדוקים עם פלוני. אמור מעתה, התכלית והתוצאה של ההקרבה היא השגה חיובית של קיום נעלה יותר. הקרבן בא לספק את צרכי המקריב, ולא את צרכיו של זה שהקרבן "קרב" אליו. רצון המקריב, שדבר משלו יגיע לידי יחסים קרובים עם ה', זה כל עצמו של הקרבן, והפעולה המיועדת להביא לידי כך קרויה הקרבה.
תכלית הקרבן היא קירבת אלקים, שהיא הטוב היחיד לאדם מישראל, שבלעדיה הוא חש כ"בהמות" מעורטל מכל ייעוד האדם. קרבת אלקים היא קנה מידה יחיד להשקפת עולמו ולהערכת אושרו. שם בדביר ובהיכל יתברר לו, שאושרו הרוחני והחומרי יתפתח רק בקרבת ה', ובשלטון דת א-ל. בחצר ילמד, שהדרך היחידה להשגת קירבת ה' היא ההתמסרות לאש דת המאירה והמזקקת והמחייה. שם נפתרות חידות החיים, שם תלויה מידת האושר במידת קרבת ה'... (ויקרא א ב, וראה שם עוד)
מסירת הקרבן לידי אש המזבח פועלת בשני כיוונים, השפעת האש ניכרת בחלקים הנמסרים לה, והשפעת החלקים ניכרת באש, וזו משמעותן של שתי ההשפעות האלה, אש התורה חודרת ושולטת בכל נפש האדם בכל בחינה המסומלת על ידי אותם חלקי הקרבן, יחד עם זה הרי האש מתקיימת על ידי כך, ומקום מוכן לשכינה בתחתונים... (שם ג ט)
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד - השכינה לא נתגלתה מיד לאחר הקרבת הקרבן, אילו אירע כן, היתה אמונת הבל אלילית יכולה לעלות על הדעת, כאילו יש סגולה מיסתורית במעשי הקרבן, הפועלת על הא-ל ומביאה לידי התגלותו, והן זו אמונה שאיננה רחוקה מהכזב האלילי, אך לא כן הוא, כי הא-ל היחיד האישי והחופשי הבטיח ברצונו להתגלות לעם, והוא הבטיח כן לא בזכות הקרבן, אלא בזכות ההתמסרות המתבטאת בקרבן, משום כך אתה מוצא, כבר הוקרבו הקרבנות, וכבר בירך אהרן את העם שיפרח כל רכושו החומרי והרוחני, אך עדיין לא נתגלתה שכינה, אלא תחילה נכנסו משה ואהרן אל המקום שהושלם עתה להיות אהל מועד, שם הובטח לכם, שה' "יוועד לו", והבטחה זו בוטאה על פי ה' על ידי ארון, שולחן, מנורה ומזבח הקטורת, וזה הרעיון המתבטא באלה, כל מקום שהתורה מוצאת לה מקום ביציבות נאמנה ובחיים רעננים, כל מקום שעושרו ורוחו של העם מוקדשים לתורה, עד שכלל כל החיים העולים בריח ניחוח לה', שם יורדים הכרובים מאת ה', ושכינה מתגלה בברכה ובשמירה... (שם ט כג)
כבר אמרנו במקום אחר, מיד עם הקרבת הקרבן הראשון וכל אימת שנתחדשה הבאת קרבנות, הרי הכתוב מבדיל במעשה או בדיבור בין קרבן שנדחה לבין קרבן שנתקבל ברצון, הרי קרבנו של קין שנדחה לעומת קרבנו של הבל שנתקבל ברצון, והרי האזהרה שנאמרה לשלמה בשעת בנין המקדש ולאחר השלמתו (מלכים א' ו') כל אלה מבטאים בבהירות, שערך המקדש וקרבנותיו תלוי בשמיעה בקול ה'... (שם י א)
ביום זבחכם יאכל - אכן תכלית השחיטה אינה המתה והשמדה, אלא אכילת הקרבן היא מטרה עיקרית של ההקרבה, האכילה בשמחה לפני ה' בחוג המשפחה היא שיא משמעות הזביחה, ולפיכך יש לשמור על קשר זמנים בין זביחה לבין אכילה, ולא רק הנותר באמת מחוץ לזמן זה הרי זה טעון שרפה, אלא גם מחשבת חוץ לזמנו פוסלת את הקרבן... מה רבה משמעות סמיכות הפסוקים כאן, בפתח פרשת הקדושה נזכרים השלמים ודיני נותר ופיגול. אכן קדושת החיים בישראל מגנה את השאיפה "להמית את הבשר", כדרך שהיא מגנה את השטופים בהנאת חושים. מורא הורים וקדושת השבת מחנכים לחיי קדושה, הכרת ה' בטהרתה היא נשמת הקדושה, ואילו השלמים הם הפרח של קדושת החיים, שהרי הם מחדירים רוחניות ומוסריות אף בשמחת חיים חושנית... (שם יט ה)
...כבר עמדנו לעיל על היחס ההדוק שבין הכהן המקריב לקרבן, וכבר הסברנו את משמעות התמימות הגופנית הנדרשת ביחס לשניהם. היא מבטאת גם את שלמות התמסרותנו וגם את שלמות החיים שנזכה בהם בקרבת ה', מזבח ה' לא הוקם לצורך שבורים ורצוצים, עורים ופסחים, נכים ודווים וחולים, לא לשם כך נבנה המזבח כדי שהאדם העייף ישתרך למעלותיו וימצא שם ניחומים לאבליו או רפואות פלאים לחוליו, כי החיים בשלמותם ברעננותם וגבורתם יתקדשו שם לחיי מעש של עבדות. החיים והגבורה, לא המות והחולשה שוכנים במזבח ה', והוא דורש את התמסרות האדם השלם, והאדם בשלמותו יעלה שם ויפרח... (שם כא יז)
..."אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ' ה'), בלשון זו קורא הקב"ה את חסידיו כדי להתדיין עם ישראל, החסיד מקריב את עצמו לה', בכל קרבן הוא מחדש את נדר בריתו עם ה', וכל אדם המקריב קרבן ידור לקיים הקרבה עצמית כעין זו... "זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך" (שם שם י"ד), הקרבן חייב להיות תודה, וידוי של כניעה לה' וקיום הנדרים שהובעו בו חייב לבא בעקבותיו. כל מקום שמזמורי תהלים ודברי נביאים גוערים במקריבי קרבנות, אין הם מגנים את הקרבן כשלעצמו, אלא את התפיסה המשובשת הרואה בקרבן מעשה פולחן המשפיע כשלעצמו, השוכחת, שאין ערך לקרבן אלא אם כן הוא מהווה פתיחה מחודשת של חיי נאמנות לחובה, ואילו "זבח רשעים תועבה", כי הללו עוברים על דברי תורה, ומבקשים להפיס את דעת ה' בקרבנם... (שם כב כג)
...הקרבנות כל עצמם הם בשירות עשיית התורה, כל עצמם אינם אלא קבלה של נדר להקריב לה' את דמנו, חלבנו, כליותנו ואברנו, את הקמח והשמן והלבונה אשר לנו, הווה אומר להקדיש לקיום התורה את עצמנו, שאיפותינו וקניננו, כדי לעשות נחת רוח לה' עלי אדמות... (שם שם לא)
ויביאו את קרבנם - כבר הערנו בויקרא שכל דבר שאדם מבקש בו להתקרב אל ה' קרוי קרבן, גם עגלות אלה היו בגדר קרבן מצד התכלית שהובאו למענה, הן היו תרומה, שהתורם גילה בה את רוחו השואפת אל ה'. (במדבר ז ג)
ויאמר אליו - בדרך כלל השיב הקב"ה כי סגולת א"י היא קרבנות, וכקבלת חז"ל במסכת תענית בזה הפרט אך היא מסוגלת ואך לישראל היושבים בה... מעתה היתה תשובת ה' דבזה נכיר שא"י ירושה לזרעו, שהרי סגולת א"י וישראל ביחד על הקרבנות עומדים, ובזה תבין שא"י ירושה לך... (בראשית טו ט)
עגלה משולשת - בשלש בהמות הללו נשתנו ישראל מאומות העולם, שישראל מביאים עליהם נסכים, והיינו משום שאין הקרבן עולה לרצון והנסכים המה גורמים שיעלו לרצון, כמו שאמר הושע ט' "לא יסכו לה' יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים" וגו', ומשום הכי באומות העולם כשר בעל מום, משום שאינו לריח ניחוח. (שם)
עולה וזבחים לאלקים - ...ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אף על גב שבאין נדבה, מכל מקום הם מרצין, כדתנן בערכין כ"א, חייבי עולות ושלמים וכו' אף על גב שאין מתכפר וכו', ובר"ה ה' ב' מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור... אמנם על מה הם מרצין ביאר הושע הנביא ו', "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלקים מעולות". מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלקים לפי כחו, ומשום הכי בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה' ממנו, ומשום זה נמנע ממנו דעת אלקים, ויבואר עוד ריש ויקרא. ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות, שבא על חטא במדת החסד, שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים, ועל זה מביאין שלמים להשיג מדת השלום, ואמר הנביא דעיקר רצונו ית' אינו הקרבן, אלא תכלית של הקרבן, ומבקשין מהקב"ה בשעת הקרבה את מבוקשו, כמו שאנו עושין בשעת שמונה עשרה ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן.
והנה יתרו לא נצרך להביא שלמים כדי להיות בשלום בקרב ישראל, שהרי דבר אין לו אלא עם משה, אלא הביא לתכלית שם אלקים שהוא הדין, שגם הוא מביא שלום, ועולה הביא כדי להשיג דעת אלקים בכח הדין, ויבואר בסמוך שהשיג מבוקשו בשלמות. (שמות יח יב)
...אלא נראה ענין הפרשה הוא, דהנה כשהיחיד נצרך לתפלה על איזה צרה רחמנא ליצלן וכדומה היה מביא עולה ומתפלל אחר הודוי ורצוי דמים... אבל אם הצבור צריכין לתפלה מביאין קרבן עולה ונותנין ליחיד שיביא כדין עולת יחיד, והוא יתפלל עליהם, וכן היה בשמואל הנביא א' ח', ויקח שמואל טלה חלב אחד וגו', ואחר כך ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל... ונמצא דענין קרבן נדבה דומה לתפלת שמונה עשרה בזמן הזה, שבזמן שאיזה יחיד נצרך לדבר להתפלל לה' אם הוא בר הכי שמבין ענין תפלה לעמוד לפני ה' הרי זה מתפלל לעצמו, ואם לאו בר הכי הוא ילך אצל חכם... (ויקרא א ב)
יביא את קרבנו לה' - כולו מיותר, ובא ללמדנו שהוא בעצמו יטריח להביא קרבנו לה' ואין חרפה להוליך בשוק ובחוצות שור וכדומה, כי דורון למלך ה' צב-אות הוא... (שם ז כט)
כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים - משום הכי נקרא שם ה' עליהם ביותר... והענין הוא הסברנו פירוש "לחמי" שהוא בשתי משמעויות, א' שהוא כביכול מתחבר עם בני אדם המוכשרים לזה, ב', לחם שמפרנס עולמו ואת ישראל ביחוד. מעתה מתפרש זה המקרא דלהכי הוא חילול שם שמים, שהקרבן הוא אשי ה' לחם אלקיהם, שמתקרב אל הכהנים בהשגת רוחניות על ידי הקרבן... (שם כא ו)
כי את לחם אלקיך הוא מקריב - כן הפירוש במשמעות השנית, שהוא פרנסת ישראל עמו, ואם לא יהא הגון להיות מקריב ועומד לפני ה' יהיה נוגע לפרנסתך... (שם שם ז)
ולא אריח בריח ניחוחכם - דאף על גב דהמקדש שומם, מכל מקום אפשר דישאר המזבח במקומו ולהקריב עליו, וכמו שהיה באמת בחרבן בית שני, דמזמן חרבן הבית עד חרבן ביתר שאז נחרש ההיכל ונהרס המזבח היה עוד המזבח קיים והקריבו עליו פסחים, כדאיתא בסנהדרין פרק א' שהיו אז מעברין את השנה בשביל פסחים, מכל מקום לא אריח וגו', אבל רק פסחים הקריבו דלא כתיב ביה ריח ניחוח... (שם כו לא)
ולא יהיה עוד קצף - כאשר יהיה הקרבנות משומר בקדושה כראוי אז לא יהיה קצף וגו', דטומאת מקדש וקדשיו מעכבים הרצון והכפרה מכל הקרבנות, ומשום הכי הרבה הכתוב כפרות על טומאת מקדש וקדשיו, ואיתא בזבחים פרק א' דראוי היה להקריב בכל שעה, אלא שחיסך הכתוב, דבהעדר שמירה מטומאת מקדש וקדשיו אין כפרת כל קרבן מרצה ומועילה... (במדבר יח ה)
את קרבני לחמי - שם לחם משמעו פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק... והנה קרא הקב"ה קרבנות בכלל לחמי, שהוא מחבר כביכול את הקב"ה לישראל, אבל עוד משמעות יש בזה, היינו לחם שאני מפרנס בם את עולמי, ובשביל זה נקרא עבודת הקרבנות בשם עבודה סתם, יותר משארי מצות שבתורה, משום דסתם עובד הוא כדי לשבוע לחם... (שם כח ב)
ויבא קין, הנה כפי המבואר בירושלמי בכורים דדבש מקרי פירות כמו תמרים, ובדבש כתוב "קרבן ראשית תקריבו אותם לריח נחוח", לכן לא שעה אל מנחת קין שהביא מפרי האדמה, דגם בן נח בבמה דידיה אסור בשאור. ויעוין בירושלמי ריש ע"ז, ע"ז וותרנית היא וקטר מחמץ תודה, והענין מושכל כי לא בחר השם בהקרבן כי אם בהשתתף מעשה האדם בזה, כמו בעל חי שהאדם טורח בטפולו וגדולו, לכן אסרה תורה מחוסר זמן, שכיון שנולד והוא נגמר מהטבע בלבד לא ירצה, וכן הפרי כיון שגדולו נגמר מהטבע בלבד בלא מעשה האדם לא ירצה לריח ניחוח לפני ה', רק סולת חטים או גרש כרמל שנשתתף מעשה האדם, וכן יין ושמן. ודובשא דתמרי ושאר פירות המשקין היוצאין לא חשיבי... (בראשית ד ג)
הקדמונים נחלקו בטעם הקרבנות, המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע"ז, והרמב"ן וסייעתו אמרו כי הוא לקרב כל כחות העולמות. ואולי יש להכריע כי קרבנות במה הם רק להרחיק ע"ז מלבבות עמו ישראל, לכן צוה, כי יקטירו לשם שמים, לא כן קרבנות בית המקדש המה ודאי לקרב העולמות ולחבר דודים... ומקור לזה דתנן ריש פרת חטאת אין ריח נחוח בבמה קטנה, הרי דקדשי במה אינם לריח נחוח... ובזה נתגלה לי סוד במה שחדש רבינו חיים במגילה י' למאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא, מכל מקום בבמה אסור להקריב. משום דאנשי כנסת הגדולה בטלינהו ליצרא דע"ז, אם כן תו אין צורך להקריב בבמה לגדור העם מע"ז... ויבואר בזה פסוקי תהלים נ"א "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה", פירוש בבמה שאין הקרבנות לריח נחוח, "הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל", שאז יהיה עצם הקרבנות חפץ הבורא באמת לענין נכבד לקרב העולמות ולהועיל לכל העולם כולו...
ובמנחות בן עזאי אומר לא נכתב בקרבנות לא אל"ף למ"ד, ולא אלקים אלא ד', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. והדבר מובן על פי מושכל, כי הקרבנות היה מנהג אצל כל הגוים לכחות רוחניות מיוחסות לאיזה צורות, ולא כן חלק ה' עמו, כי אין להם ייחס והכנעה לאיזה כח, רק לשי"ת הנמצא האמיתי והממציא הכל מהאפס המוחלט. וכן בכל פרט ציין הבורא ההבדל בין הקרבנות של הגוים לקרבנות שצוה את עמו ישראל לזבח לה', להקטיר אשה לה', וזה כונת המאמר כי ה' לא נקרא על איזה כח מיוחד כמו שמצאנו בשם אלקים על מלאך ודיין, רק על כח כל הכחות ועילת העילות וסיבת כל הנמצאים... (ויקרא א ב)
איש מזרעך לדורותם - והנראה דענין הקרבנות הוא מחלק החוקים אשר אין השכל והעיון מורה על זה, ולכן לא נאמר שום שם רק הוי"ה, שלא ליתן פתחון פה למינים, ואם כן יש לחוש שמא יהיה הכהן העובד לבו תוהא עליו ולא יהיה מודה בעבודה או מסתפק, אשר על זה הזהירה תורה "לעבדו בכל לבבכם", ולגלות על ידי נביא זה לא יאות למעלת השי"ת, וכמו שאמרו וכי דלטורין אני, לכן היה מהתחבולה האלקית שבעל מום פסול להקרבה, אף אם הוא כשר שבכשרים וצדיק בצדיקים, והמום בו הוא גזרה מהשי"ת מטעם הכמוס אצלו, לכן אם יהיה כהן מי שאינו מודה בעבודה או לבו תוהא עליו יהיה בעל מום ויבדל משירות מזבח ה' ולא יהיה גלויה עליו תרמית לבבו, כי כל איש אשר מום בו, אף שהוא צדיק וחסיד והמום בו מתחילת ברייתו לא יקרב... (שם כא יז)
הנה ידוע כי עולה באה על הרהור הלב, כמ"ש (יחזקאל כ') "העולה על רוחכם", היינו שעולה באה על הרהור הלב, ששם משכן הרוח... כי כל הנפילות באין מחמת קילקול האמונה, וכשנתקלקל האמונה נמצא מחזיר פניו מהשי"ת, כמ"ש (ישעיה א') "נזורו אחור", והשי"ת גם כן מסתיר פניו ממנו, נמצא הוא אחור באחור, וצריך להביא על זה עולה. ובחינות עולה הוא כשמשבר את רוחו בקרבו ומתבייש וחושב בעצמו איך נפלתי ונשלכתי משמים לארץ, שהייתי במקום גבוה כזה, ועכשיו נפלתי והחזרתי פני מהשי"ת... (קח)
במדרש זית רענן... ובאמת בוודאי לא היו יכולין לכנוס לבית המקדש להביא קרבן רק עם התשובה, דזבח רשעים תועבה, רק שבעל תשובה צריך סייעתא דשמיא להיות נקי מליכלוך העונות, ועל ידי הקרבן מתנקה, וז"ש מלא עונות, כי הקרבן בא על חטא בשוגג, ולא על עון מזיד, רק הפירוש כנ"ל... (תצוה תרס"א)
ממה שאחז"ל לקרא פרשת שקלים עתה אף שאין קרבן, נראה כי הנדיבות מתקבלת כמו אז, כי כל הקרבנות נתקבלו לרצון רק על ידי כח הנדיבות של ישראל, שמזה היו כל הקרבנות, וזה הנדיבות יש גם עתה, ואפשר יותר על ידי שמשתוקקין לנדב להשי"ת כבראשונה, וכן היה כל בריאת האדם להשתוקק אליו ית' מתוך החושך... (שקלים תרל"ג)
אא"ז מו"ר זצ"ל הגיד פירוש המדרש צפונה לפני ה', זוכר עקדת יצחק, כי עיקר הקרבן היה הרצון למסור נפשו להשי"ת, וזה ההסתר שהיה בהקרבן, ונקרא צפונה, וזה יוכל להיות גם עתה, ופירוש צפונה לפני ה', להיות מקום הצפון שבאדם להשי"ת ולא בגילוי על המצח, ובודאי כי זה עיקר בחינת הקרבן "כי יקריב מכם", להיות כל האדם משועבד להשי"ת, וזה עקידת יצחק, ורק שהיה במעשה גם כן שצוה השי"ת להקריב במעשה ממש בהמה ועוף... (ויקרא תרל"א)
ונפש כי תקריב, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, מעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו, וכן במשנה... ובודאי אין הכונה על הפרש שיווי של הקרבן, דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא, ומאי קא משמע לן בזה, אכן אמת כוונתם גם כל הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב, כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה, שהוא העלאת החי, וזה העלאת הצומח, אף על פי כן מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהיה באמת, מלקפוץ למעלה ממדריגתו, וכן כתב הט"ז באו"ח שהממעיט לשם שמים, היינו שאינו רוצה להרבות על ידי שמבין שיעשה יותר בטוב זה המעט וזה הרצון אמת חשוב לפניו יותר כאלו הקריב נפשו, שהוא מדבר למעלה ממדרגת החי כנ"ל. (ויקרא תרמ"ב)
זאת תורת העולה, במדרש ובזוהר הקדש מחשבה רעה היא העולה לאוקדה לה וכו', כי עולה באה על הרהור הלב, וכשאדם מבער זאת עד שנעשית אפר ונתבטלה לגמרי, אז נמשך תועלת, כמו שאמרו "בכל לבבך", בשני יצריך. והיא מצות תרומת הדשן שיש עליה למחשבה זו על ידי דמתוקדה לאפר, ומשמע דמצוה זו היא עיקר בהקרבן, דכתיב זאת תורת העולה ומפרש תרומת הדשן, שזה סוף העליה, והיא מצוה הראשונה בבקר, וגם עכשיו שאין לנו הקרבנות נוכל לקיים זאת ברצון של אמת למסור נפשו להשי"ת בכל לילה, ועל ידי המסירות נפש מבער כל המחשבות שעברו עליו כל היום, ומזה עצמו יש לו התעוררות בבקר כענין תרומת הדשן. (צו תרל"ד)
בפסוק זאת תורת העולה וכו', חז"ל דרשו תורת העולה, תורת החטאת, שכל העוסק בפרשה כאלו הקריב, דהתורה היא פנימיות חלק אלקות שנמצא בנפשות בני ישראל, והקרבנות הוא התקרבות במעשה בחיצוניות, ולכן תלה הכתוב הקרבנות בהר סיני כדכתיב "העשויה בהר סיני", והאש שירדה מן השמים בפנימיות היא התורה שנקראת אש, דכתיב כה דברי כאש, והטעם שהיא מבערת הפסולת הנמצא בלב האדם העוסק בה לשמה, וזה העולה על מוקדה, שכשעוסקין בתורה לשמה כדי לזכות לטהרה על ידי אמרות ה' טהורות וניטל הפסולת ונשרף על ידי יגיעה בתורה, אז עולין הדיבורים למעלה... (שם תרמ"ו)
במצות תרומת הדשן שהיה נבלע אצל המזבח, להראות שזכות הקרבנות נשאר קיים לדורות, וזה שכתוב "יזכור כל מנחותיך ועלתך ידשנה סלה", שדשן העולה שנבלע נשאר הזכות קיים לדורות. (שם)
במדרש על כל פשעים תכסה אהבה... עם כל זה צריך כל אחד לעורר זאת האהבה בכל יום, וזה שאמר אף על פי שאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ובכח זה נמצא הקרבנות לכפר על כל חטא, שאם היה ניטל לגמרי הדביקות לא היה נתקן על ידי הקרבן, אבל על ידי שהאהבה נמצא לעולם בבני ישראל, רק עונותיכם היו מבדילין, לכן יכולין לחזור לתקן על ידי הקרבנות, ובכח אהבה זו יכולין לשרוף כל תאוות עולם הזה... וזה הרמז "העולה על מוקדה" כמ"ש בזוהר הקדש מחשבה רעה לאוקדה, פירוש שלכן נופלין מחשבות זרות תוך עבודת האדם כדי להיות נכלה ומתבטל ברוב התשוקה להשי"ת יותר, ועל ידי זה מתרבה יותר ההתלהבות, כדמיון האש בבא עליו מים, והאש מתגבר ואינו נכבה הוא מתרבה עוד ביותר, וזאת עבודת האדם במלחמה זו, וכל עוד שיש לו יותר מלחמות יוכל להתעלות ביותר.... (שם תר"נ)
במדרש צו את אהרן, הה"ד על כל פשעים תכסה אהבה... וצריכין בכל יום לעורר את האהבה, וזה היה כוונת הקרבנות כמו שכתב "זאת התורה לעולה" וכו' הכל לעורר בחינת האהבה, שהיא התורה, ולכן לא לן אדם בירושלים ובידו עון שהתמידין מכפרין, אבל לעורר את האהבה הוא על ידי המצות, כמו שכתוב "צו את אהרן"... (שם תרנ"ט)
וכתוב וביום הבכורים וגו' מנחה חדשה וגו'... ואיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש, ששורש כל הקרבנות נעשה בעת מתן תורה, כמו שכתוב "העשויה בהר סיני", לכן בכל שנה נפתח זה השער ביום מתן תורתנו, וכמו כן תפלות שבמקום תמידים תקנו... (שבועות תרמ"ג)
ענין שתי הלחם... ובחינת הקרבנות היא התעוררות התחתונים להתקרב למעלה לימשך על ידי זה שפע ברכה משמים, זה בחינת לחם מן הארץ, וזהו שכתוב העשויה בהר סיני, כי זכו בני ישראל אז לגרום נחת רוח לפניו עד שהוריד להם תורה מן השמים, ובחינת נעשה והקרבנות נמסרו לבני אהרן כנ"ל. (שם תרנ"ה)
בענין ברכת כהנים... ובאמת התחתונים רחוקים מקדושה עליונה ואינם יכולין לקבל הברכה רק על ידי עבודה במקדש, וכמו כן תפלה במקום תמידין, ועל ידי שמעלין ריח ניחוח לה', אז יש מקום לקבל הברכות, כדכתיב ביצחק "ראה ריח בני וגו' ויתן לך" וגו', והכהן המקריב קרבן מלמטה להעלות ריח מתחתונים לעליונים בזה נעשה הכנה לקבל הברכות... (נשא תרנ"ז)
את קרבני לחמי וגו', פירוש הקרבן מה שמקרבים כל הדברים לשורשן לברר שהם מהשי"ת וזהו תפלות נגד תמידין גם כן שמבקשין מהשי"ת על כל קטן וגדול ומשבחין בברכה על כל דבר לברר שהכל ממנו, ועל ידי זה נקרב ונדבק הכל לשורשו, ובשבת יש מוסף, וההוספה לידע שגם מה שזוכה אדם בעבודתו ית' גם כן רק ממנו. (פינחס תרל"א)
באבות פ"ז... וזהו גם כן הפירוש מה שכתוב העשויה בהר סיני, ואין מובן, רק שבא הפסוק לישב איך בכח בני ישראל להעלות כל העולמות על ידי התמידין כנודע, שענין הקרבנות לקרב כל הבריאה להשי"ת, וזה אינו בכח אנושי, רק שהקב"ה בחר בנו, ובנתינת התורה נשתנה סדרי בראשית, שהדביק הקב"ה כל העולמות בכח התורה ומצות שבני ישראל עושין... (פינחס תרל"ד)
בפסוק צו את בני ישראל וגו', ברש"י ומדרש, עד שאתה מצוני על בני, צוה בני עלי, הענין הוא, דיש לחם מן השמים ומן הארץ, והיא בחינת תורה שבכתב ושבעל פה, ומשה רבינו ע"ה הוריד התורה מן השמים לארץ, והמן דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכו', ורצה משה רבינו ע"ה להשאיר זאת גם אחריו, אבל באמת התחיל עתה בחינת לחם מן הארץ, היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים, היינו צוה את בני עלי, והיא בחינת הקרבנות, וכן תפלה שבמקום תמידין איתקן, והיא עבודה שבלב, פרוש על ידי השתוקקות בלב להתדבק בשורש עליון... (שם תרל"ט)
בפרשת התמידין ובדרשת חז"ל, עד שאתה מצוני על בני צוה בני עלי, כתיב פירוש אמו"ז ז"ל בפסוק "לחמי לאשי" וגו', כי הקב"ה נותן שפע פרנסה וחיים בכל יום, אבל הרצון הוא שבני ישראל יעלו נחת רוח לפניו, ושבכח זה ירד השפע לעולם, ואז הוא בתוספות מרובה על העיקר, וזה שאמר לחמי לאשי תשמרו שיהיה על ידי ריח ניחוח... וכל ענין הקרבנות הוא לקרב התחתונים להעליונים, ותחלת התקרבות זאת היה במעמד הר סיני, כמו שכתוב "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול", ודרשו שהוא רמז לזכירת מעמד הר סיני, ושם יצתה נשמתן של בני ישראל, רק השי"ת נתן שעל ידי הקרבת בעל חי יהיה כאלו הקריב נפשו ומתקרב על ידי זה הקרבן מבהמה, ובכל יום יש הארה ממעמד הר סיני מכלל שצונו לזכור בכל יום מוכח שבשמים יש זכירה זו בכל יום, רק שבני ישראל צריכין לעורר זאת בעבודה שבלב, זו תפלה, שבמקום תמידין... (שם תרמ"ז)
ולפי זה יש לומר, דמהאי טעמא לא מצינו קרבנות מצמחים מאז, מפני שארס נחש שבהם חוצץ בפני הקדושה שלא יתקדש הקרבן אלא מבעלי חיים, שארס הנחש שבם איננו כל כך מרובה, שהרי הם רק שני לטומאה, שהם ניזונים מצמחי האדמה, ואין דבקים בהם הקללה וארס הנחש כמו בצמחי האדמה עצמה. אך ממתן תורה ואילך התחילו בהקרבת קרבנות מצמחים, והטעם מפני שאז נעשו בני חורין ממלאך המות, שנסתלקו אז הזוהמא והקללה, ואלמלי עמדו בנסיון היה נגמר התיקון כמו לעתיד, ואף שלא עמדו בנסיון מכל מקום נחלש כח הזוהמא... ואף שבעצם אינם ראויין עדיין לקרבן, מכל מקום על כל פנים מקבלין האור החוזר מן לעתיד שיהיה גמר התיקון ותוציא הארץ גלוסקאות כנ"ל, ועל כן אין הארס שבהם חוצץ עוד בפני הקדושה הנשתאבת בקרבן... (לך לך תרע"ח)
ונראה דהנה בתרגום יונתן, וירח את ריח בגדיו, שהריח ריח קטורת הסמים של בית המקדש, ואינו מובן, קטורת הסמים מה עבידתאה הכא. ונראה דהנה יש להתבונן בשינוי שבין קטורת ליתר הקרבנות שבמקדש, דבכל הקרבנות אמרו ז"ל (זבחים ז') אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה, אבל בקטורת מצטרפת חלבנה לסממני קטורת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו... ומוכח מכאן דשניא מהות הקטורת ממהות הקרבנות, כי הקרבנות הם ענין קירוב, וכל איש אשר בו מום לא יקרב, ואין מום גדול ממי שנקרא רשע, אך ענין קטורת הוא תרגום של לשון קישור, והיינו דכל חטא הוא מחמת החשכות וההסתר, והם פרי הפירוד משרשו עד שאין השורש מאיר בו, וממילא כאשר חזר ונקשר חבל הכוסף, אז מעט האור מדחה רב חושך, ועל כן אפילו בעודנו מרוחק אפשר להצטרף לקטורת, היינו להתקשר בעודנו שם. ולמשל מי שמושלך בבור עמוק מורידין לו חבל לתוך הבור, וכאשר נקשר בחבל אז יש לו עליה על ידי החבל... (תולדות תרע"ו)
במדרש רבה (ויקרא ז') אמר רב אסי מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים, יש לפרש על פי שאיתא בספרים, וכן שמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר הקרבנות זמנם לעתיד כשהאדם יהיה מתוקן, ואז יהיה הזמן לתקן ולהעלות את בעלי החיים, אבל עתה הקרבנות הם לתקן את האדם לבד. הנה איתא (מנחות ק"י) העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, ועל כן תינוקות שלא טעמו טעם חטא ועדיין אינם צריכין תיקון לעצמם מגילגול זה על כל פנים כמו שאמר המדרש יבואו טהורים, על כן עסקם בתורת כהנים הוא מעין לעתיד... (מקץ תרע"ב, וראה שם עוד)
וכשנדקדק בהמבוקש להוציאם ממצרים נמצא שני דברים, מאמר השי"ת למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", שהכוונה על מתן תורה, והמאמר לפרעה "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה". ויש לומר ששני דברים אלו מתיחסים למוח וללב, תורה מתיחסת למוח ושכל האדם, ועל כן נתבקש לו מירוק השכל מחטא ע"ז, ובחינת הקרבנות מתיחסת ללב האדם שהוא הנפש והרצון, ובכל פרשיות הקרבן נזכר "נפש", שהעיקר בו הוא הרעותא דליבא כבזוהר הקדש, ולזה נתבקש מירוק מחטא התאוה... (בשלח תרע"ט)
והנה קרבן כשמו לקרב את הכחות שראויים לקרב, ועל כן בראשית דיני קרבנות פריש האי שמא להורות מי הוא הראוי להקריב קרבן, ואף שגם הגויים מתנדבין קרבנות ונתרבו מאיש איש, מכל מקום אין קרבנם ענין אחד עם קרבן ישראל... (ויקרא תרע"ד)
והנה כמו שלהמחברים הכלליים, כמו יוסף הצדיק ודוד המלך וכל מלכי ישראל, שהיו צריכין שמירה, לבל יתחבר מה שאינו ראוי באחדותם, על ידי שמירת הברית ושמירת המשפט כנ"ל, כן נמי המדה בכל איש פרטי כל הקרב אל משכן ה' לחבר את האהל להיות אחד, הן בקרבנות והן בתפלה שבמקום קרבן, ועל כן גזל ממון, או פגם הברית שהוא בכלל גזל, שכמו שמחבר מה שאינו ראוי, מתחבר גם כן אליו מה שאינו ראוי ומקלקל את כל הענין, ולא עוד אלא שהוא חס ושלום כמכניס טומאה למקדש, ועל כן פרט בראש סדר הקרבנות למעט גזל, שנעשה סניגורו קטיגורו כנ"ל, שבקרבנות מזיק עוד יותר... (שם תרע"ה)
והנה ידוע שיש שני סוגי קרבנות, הסוג הראשון הם שבאין לכפר, כחטאת ואשם ועולה, על מחויבי עשה והרהור הלב וכדומה, והסוג השני שהם באים להפיק רצון לבד, היינו להעלות חלקי הקדושה מדומם צומח חי, ובכלל זה התמידין, שאיתא במדרש (שה"ש א' ט') אחותי רעיתי, מפרנסני בשני תמידין בכל יום, והיינו העלאת חלקי הקדושה, ואף שהם נמי מכפרים, כבמדרש, מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שבלילה וכו', מכל מקום עיקרם לאו לכפרה אתי, אלא שממילא גורם כפרה, ובכלל סוג זה להעלות נמי נפשות המגולגלות, כמו שכתב הרח"ו, כי הנפש החוטאת והגיע עונשה להתגלגל בבעל חיים, מזמין השי"ת שיקריבו בהמה זו לקרבן ועל ידי שחיטתה ושריפתה וכו' נתקנה ועולה לריח ניחוח לה' למקום שנחצבה.
ויש לומר ששני מיני קרבנות אלו מקבילים לשני שמות מקדש ומשכן, שלשם מקדש שיהיו ישראל מקודשים ומזומנים אליו ית"ש היפוך החטאים והעוונות שהם המבדילים ומסך מבדיל, לזה נתבקשו הקרבנות שבאין לכפר ולרצות להסיר המסך המבדיל הזה, ולשם משכן שענינו להמשיך אחריו כל חלקי הקדושה והנשמות ההולכים מדחי אל דחי, לזה נתבקשו שאר קרבנות הציבור והיחיד שתעודתן לקרב הכחות ולהעלות את חלקי הקדושה.
ולפי זה מובן שכל דברי חכמים קיימים, שהקרבנות הבאין לכפר הם לצורך המשכן כדי שלא יגרמו העונות חס ושלום ומתישין כח גבורה של מעלה ואין המשכן יכול לפעול תעודתו, וזהו כדברי הרמב"ן והזוהר הקדוש... לזה אמר שפיר שהקרבנות הם אסוותא (רפואה) לזה, אך גוף המשכן ותעודתו שהוא למשוך אחר השי"ת כל חלקי הקדושה והנשמות ההולכים מדחי אל דחי, כל עצמו של המשכן והשראת השכינה בו הוא צורך הקרבנות שתעודתם לקרב את הכחות ולהעלות את כל חלקי הקדושה, וכל המשכות של המשכן הוא רק על ידי הקרבנות אלו, והמשכן הוא בית לה' מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות כלשון הרמב"ם, והשכינה ששוכנת בו מקבלתם... (שם תרע"ו)
זאת תורת העולה וגו' והרים את הדשן. יש לדקדק מה ענין תורת העולה לתרומת הדשן, הלא תרומת הדשן יכולה להיות מדשן האימורים של שאר הקרבנות, ולמה תלה דוקא בעולה. ונראה דהנה יש להתבונן במצות תרומת הדשן, כי שלשה דברים יש בקרבן, דם ואברים ופדרים ודשן, הדם הוא הנפש ומכפר על הנפש, ובזה תלויה עיקר הכפרה, האברים והפדרים הם לריח ניחוח, ומכל מקום אינן מעכבים את הכפרה, הדשן מוציאין אותו מחוץ למחנה. ונראה דעצם הנפש מכופר בדם, דכתיב (ויקרא י"ז) "כי הדם הוא בנפש יכפר", אך המדות המסתעפות מהנפש מתכפרות בהקטרת האברים והפדרים, שבהם מלובשים חלקי הזן חיות הנפש, כי כל המדות יש בקדושה וכנגדן בתמורה, כמו חסד דקדושה ולעומתו אהבות חיצוניות, וכן כל שבע המדות, וזה נתברר בלהב אש המזבח, חלקי הרע בעשן יכלו, והם מאכל לחיצונים כבזהר הקדש, כי זינא אזיל בתר זיניה, וחלקי הטוב עולים מלובנים ומזורזין לריח ניחוח, ובאשר על ידי אש המזבח יוצאים כל חלקי החיות, ואינו נשאר רק הגוש הנעשה אפר שאין בו שום חלקי החיות, זה אין בדוגמתו בקדושה, על כן נדחה לחוץ. והיינו שלעומתו באדם היא עצבות ומרה שחורה, שאין בה שום חיות ואין דוגמתה בקדושה, כי בקדושה כתיב (דהי"א ט"ז) "עוז וחדוה במקומו"...
אך באשר אין עוד מלבדו, ואי אפשר שיהיה דבר במציאות בלתי שיהיה בו ניצוץ קדושה המחיה אותו, וכתיב (שמ"ב י"ד) "לבלתי ידח ממנו נדח", על כן יש בו עדיין מצוה, והיא מצות תרומת הדשן שנברר הניצוץ הקדוש שבו, אך איננו מתקבל בפנים כמו שהוא, אלא ושמו אצל המזבח, ושם נבלע במקומו, והוא מסיבות מתהפך עד שהניצוץ הקדוש חוזר ובא ונכלל בקדושה, ומכל מקום בעודו יש בו מעילה לאות שהוא ניצוץ קדוש, אלא שהוא בסתר המדרגה מהופך לחלק רע שאין בו שום חיות וצריך ליבון אחר ליבון וצירוף אחר צירוף בדומם צומח חי מדבר, עד אשר ישוב אל המקום אשר היה אהלו שם בתחילה, והדברים עתיקים... (צו תרע"ג)
ונראה כי נגד שלשה אלה הם שלשה חלקי הקרבן, שהם דם, ואברים ופדרים, ודשן. דם הוא החלק המובחר שהוא הנפש וחיות הקרבן, זה מקרב את שכל האדם שהוא החלק המובחר שבו, וזה לעומת יעסוק בתורה. אברים ופדרים שבהם מלובש טבע הקרבן מקרב את נפש האדם ומדותיו, וזה לעומת יקרא קריאת שמע, אך הדשן באשר כלתה ממנו כל החיות אינו מתקרב בפנים אלא נדחה לחוץ, וכבזוהר הקדש דקב"ה לא אתרעי בגופא דבר נש אלא בנשמתא דביה, והוא דמיון גוף האדם שאינו עולה בעלותו מעולם הזה אלא נטמן בעפר הקברות, ומכל מקום איננו חס ושלום לעולם, אלא עתיד לעמוד לתחיה לאור באור החיים, ולזה בא הרמז בתרומת הדשן שהוא לעומת הגוף ושמו אצל המזבח ונבלע במקומו, ומתאחד עם המזבח והאדמה שסביביו, והדברים עתיקים, ומכל מקום מובן שהרצאת הגוף לא שישאר לעצמו אלא תכליתו להתאחד עם הנפש והשכל.
ונראה עוד לומר שדוגמת שלשת חלקי הקרבן הנ"ל יש שלשת סוגי קרבנות, עולה, חטאת ושלמים. עולה מכפרת על המחשבה, שהיא פגם בשכל האדם. חטאת מכפרת על שגגת המעשה המתיחס לנפש, ועל כן נזכר בפרשת החטאות כמה פעמים "נפש"... ועל כן חטאת מקרבת את הנפש. שלמים הם לקרב גם את בחינת הגוף, ועל כן הבשר נאכל לבעלים שהרמז לקרב גם את גופו לקדושה. אך זה יתכן רק אחר התקרבות השכל, ובאמצעות השכל גם גופו נתקרב, ועל כן מתן דמו שוה לעולה, וכמו שהגדנו לעיל בתרומת הדשן, שכל התקרבותו היא באמצעות השכל, ועל כן מתן דמו לעולם אחר תמיד של שחר, ולא מאוחר מתמיד של בין הערבים, מורה שכל התקרבות הגוף היא באמצעות השכל... (שם תרע"ט)
ענין פרשת שחוטי חוץ שנאמרה אחר פרשת יום הכפורים, דהנה מצינו בשלשה מקומות הקריבו ישראל קרבנות, במות, משכן, בית המקדש. ובמקום אחר אמרנו שהם מקבילים לעומת שכל, נפש גוף. במות שכל אחד עושה לעצמו מקביל לעומת השכל שבאדם, שאין דעתן של בני אדם שוות, ובזוהר הקדש, נודע בשערים בעלה, כל חד לפי מה דמשער בלביה... וקרבן כשמו שהוא מקרב הדבר לשרשו, ובאשר נתקרב הכח השכלי לשרשו על כן חל עליו כח נבואי. משכן מקביל לעומת הנפש שהוא עוד יותר שמקרב את הנפש לשרשה, והיא רבותא יותר מהתקרבות השכל, שכל דבר שהוא יותר נמוך הוא רבותא יותר להתקרב, ועל כן המשכן נעשה בעיקר מבעלי חיים שהיריעות הן של צמר תכלת ארגמן תולעת שני, ורק חלק הרביעי היה שש, ובעלי חיים מתיחסים לנפש, ומהם עיקר המשכן, כאמרם ז"ל משכן קרוי משכן, ואין קרשים קרויין משכן (שבת כ"ח). בית המקדש מקביל לעומת הגוף, שבודאי זו רבותא עוד יותר לקרב גם את הגוף אל הקדושה, ועל כן בית המקדש עיקרו נעשה מדברים דוממים המתיחסים לגוף... (אחרי תרע"ג)
יום אחד הוסיף משה מדעתו... ונראה לתרץ, דהנה כתיב "את קרבני לחמי לאשי", ובזוהר הקדש דהוא לחם ומזון של המלאכים הנקראים אישים, וכן הוא בכוזרי, אלא שהוא מפרש לאשי לאש של מעלה, אולי הכונה אחת, ואף שבקרבנות לא כתיב אלא שם הוי"ה לבדו, הפירוש שהמלאכים הם מזככין את ריח הקרבן עד שנעשה רוחני, ריח ניחוח לה', אם כן הם אמצעים בענין הקרבנות, ואף דנשמות ישראל הן לפנים ולמעלה מהמלאכים, מכל מקום, באשר הנשמות מלובשין בגוף וחומר עכור אין בכח הנשמות לזכך ולהעלות את הקרבן, אלא צריכין למלאכים להיות אמצעים. ומובן שלעתיד שמעלת ישראל אף בהיותם מלובשין בגופים תהיה גדולה מהמלאכים... ואם כן אז בודאי לא יהיו צריכין למלאכים בענין הקרבנות. ועל כן בעצרת נמי שספרו ישראל שבעה נקיים ופסקה זוהמתם וקבלו את התורה מהשי"ת עצמו בלי שום אמצעי, בודאי אינם צריכין לאישים לאמצעות הקרבן, ואף שלא נשארו באותן דרגין, מכל מקום בכל יום טוב של עצרת מתעורר הענין שהיה אז. ועל כן לא נאמר "אשה" שהוא האמצעים שנקראו אישים, זה הוא פירוש תירוץ הזוהר הקדש... (שבועות תרע"ד)
בגמרא (ברכות י"ד) כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, ביאור הדברים, דהנה זבח הוא קרבן מבעלי חיים, ומקרב גם כן נפש האדם להשי"ת, כמו שכתב רש"י (ויקרא י"ז י"א) תבא נפש ותכפר על הנפש, כי הנפש החיונית שבבהמה מכפרת על הנפש השכלית שבאדם. והנסכים הם צמחים שאין להם רק נפש צומחת, וכאשר נעשה מזה גם כן קרבן להשי"ת, נאמר תבא הנפש הצומחת שבנסכים ותכפר על הנפש הטבעית שבאדם, שעל ידי הנסכים גם הנפש הטבעית שבאדם מתקדשת להיות נמשכת לרצון השי"ת מעצמה, אף בלתי הכח השכלי, וממילא כאשר הקריב זבח בלא נסכים הרי הנפש השכלית לבדה מתקדשת ולא הנפש הטבעית... (שלח תע"ר)
...וסוד כל הקרבנות בכלל אינו אלא הריח, כמ"ש "וירח ה' את ריח" וגו' (בראשית ח'), וצריך לזבוח הזבח לשם ריח (זבחים מ"ו), כי הנאת הריח דהשי"ת שהוא גם כן בצלמנו, היינו בכח המשפיע תרעא דחירו וכפרה על כל מיני רע, רק שההעלאה מצד אתערותא דלתתא אינו ריחני, והקטורת היא העלאת ריחני להעלות ריח, והיינו אתערותא דלתתא מכח הנשמה... (חלק ב צדקת הצדיק רסד, עמוד קנא, וראה עוד ערך ריח)
...וכידוע דשעירים מורים חורבן וקלקול, כמו "ושעירים ירקדו שם", והיינו כי שחוטי חוץ הוא מצד יראה רעה ומרה שחורה שירצה לעשות הכל לשם שמים, וכניסה אל הקודש הוא מצד תגבורת החשק והאהבה שרוצה לחשוק תמיד לשם שמים, וזה נקרא בכל עת שאין מוגדר בזמן דהיינו בשנה, ושחוטי חוץ שאין מגודר במקום, דהיינו בעולם, והם ב' הקצוות והגדרה דקו אמצעי נגד מדת יעקב אע"ה הוא בנפש, והוא אזהרת אכילת דם בהמה שלא יערב נפש הבהמה בנפש האדם... (חלק ג דובר צדק עמוד צח)
...וסוד כל הקרבנות בכלל אינו אלא הריח, כמ"ש "וירח ה' את ריח" וגו' (בראשית ח'), וצריך לזבוח הזבח לשם ריח (זבחים מ"ו), כי הנאת הריח דהשי"ת שהוא גם כן בצלמנו, היינו בכח המשפיע תרעא דחירו וכפרה על כל מיני רע, רק שההעלאה מצד אתערותא דלתתא אינו ריחני, והקטורת היא העלאת ריחני להעלות ריח, והיינו אתערותא דלתתא מכח הנשמה... (חלק ב צדקת הצדיק רסד, עמוד קנא, וראה עוד ערך ריח)
...וכידוע דשעירים מורים חורבן וקלקול, כמו "ושעירים ירקדו שם", והיינו כי שחוטי חוץ הוא מצד יראה רעה ומרה שחורה שירצה לעשות הכל לשם שמים, וכניסה אל הקודש הוא מצד תגבורת החשק והאהבה שרוצה לחשוק תמיד לשם שמים, וזה נקרא בכל עת שאין מוגדר בזמן דהיינו בשנה, ושחוטי חוץ שאין מגודר במקום, דהיינו בעולם, והם ב' הקצוות והגדרה דקו אמצעי נגד מדת יעקב אע"ה הוא בנפש, והוא אזהרת אכילת דם בהמה שלא יערב נפש הבהמה בנפש האדם... (חלק ג דובר צדק עמוד צח)
...ויש עבודה גדולה לאדם, לרצותו (את היצר הרע) ולפייסו ולהשלים אותו. עם מי? עם ה"חטא". ואיך עושין זה? איך משלימין אתו ואיך ירצהו לאהבה? זהו סוד הקרבנות, שבסגולתם הוא שהם מקרבים את האדם לה', וכן כתב הרמב"ן (להלן א' ט') וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ובקרבות לה', שם גם החטא שלום אתו, הוא ענין אשר אמרו חז"ל (ספרי רש"י דברים ו' ה') ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך - בשני יצריך, בסוד האחדות והאהבה הגמורה שם החטא עצמו נעשה טוב ואוהב... (דעת תורה ויקרא עמוד ה)
...כך הקריב נח קרבן והיה ערב להקב"ה, שנאמר (בראשית ח') "וירח ה' את ריח הניחוח". הקריבו ישראל והיה ערב להקב"ה ואין אנו יודעים איזה מהם ערב לו ביותר, אלא במה שהוא מצוה את ישראל ואומר להם (במדבר כ"ח) "ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי" אנו יודעים ששל ישראל הוא ערב ביותר... והדברים מבהילים עד מאד. הנה כי יש בעבודת האדם לפני ה' ענין של עשיית "מטעמים", צריך הוא האדם להיות אומן בבישול ותיבול, כי ערב לפני ית'... והדברים נוראים כל כך עד שלא ערב לפני ה' מנחת יהודה וירושלים כי אם באחרית הימים, בביטול הרע בתכלית, "כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג'), כימי נח והבל שלא היתה ע"ז בימיהם... יהיה תבשיל אפילו מלא מטעמים בלי כל חיסרון, אולם אם אך יהיה קצת "מעושן" כבר אי אפשר ליטלו בפה... (שם עמוד ו)
ולדעתי זה גם כן ענין קרבן התמיד בכל יום, קרבנות מיוחדות לשבת, קרבנות מיוחדות לכל המועדות, כולם הנה הימים הם הגורמים ומחייבים הקרבנות, כל קרבן בשעתו הוא הריח ניחוח של השעה, הריח ניחוח של היום טוב, עם הקרבן טועמים את היום טוב... טועמיה חיים זכו - הנה ממש טועמים את השבת... (שם עמוד יז)
...התורה מלמדת לנו כי עד העגל, קודם החטא, היו ישראל בריאים, ובריאים אינם צריכים לכלום הכשרים, הכל מתוקן אצלם, העולות והשלמים היו לה' בלתי כל עשיה ותיקון, כלום היה חסר בריח ניחוח שלהם, בריאים היו. אולם אחרי חטאם בעגל נחלו כבר, לבם כבר נתטמטם, כבר נתקלקל עיכולם, כי על כן כבר זקוקים לתיקונים והכשרים, צריכים כבר למנחה ונסכים לעשותם ריח ניחוח לה'. (דעת תורה במדבר עמוד קכו)
אדם כי יקריב מכם, פרש"י אדם, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל. וצריך עיון, הלא כבר דרשינן בבא קמא ס"ו קרבנו - ולא מן הגזול... דבר גדול גלו לנו בזה, כי ענין הקרבן הוא להקריב את עצמו, את כל עצמיותו להקב"ה, וזה שייך רק בנותן, אבל ב"נוטל" לא שייך קרבן, כי הנוטל אינו נותן בשום אופן, ואין קרבנו קרבן באמת. לפי זה כל זמן שיש שאיפת הנטילה באדם, דהיינו "גזילה שבלב", אין שייך בו קרבן, והיינו דכתיב "שונא גזל בעולה" (ישעיה ס"א), ורק אם האדם נקי מגזילה שבלב, כמו אדם הראשון שלא היה שייך אצלו חמדה, שהכל היה שלו, אז שייך לקרבן. ואיך יכול אדם לבא לבחינת אדם הראשון, שלא יהיה שייך אצלו שישאף למה שחוץ ממנו? זה יתכן רק אם ישים את כל שאיפתו לרוחניות, כי ברוחניות יש לכל אדם עולם בפני עצמו, ואין שייך כלל ליגע בעולם חבירו... (חלק א עמוד קכו)
והנה מצאנו דבר נפלא בריקנטי (נח) זה לשונו: "ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומיחדו ומקרבו ברצון העליון, ומקרב רצון העליון כדי ליחדו ברצון השפל".
רצון העליון הלא הוא אור הרוחני המגיע ללב דרך השכל, כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך" וגו', ורצון השפל הלא הוא הרצון הטבעי האינסטינקטיבי שבנפש התחתונה שבאדם, (תת ההכרה), והקרבן מחברם, מעלה את השפל ומקרב את העליון ומחברם, ואיך נעשה זה?
הריקנטי מוסיף: "והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו". פירוש שהכתוב מעיד, שהציור שמצייר לנפשו התחתונה, בהקרבת הקרבן, כאלו מקריב את עצמו, נחקק ונקבע ממש בתוך נפשו זו ונעשה מציאות בה. ולפי זה כשמתחיל לצייר לנפשו בציור תחתון את השאיפה העליונה, הרי הוא מכין את התחתון להשגת השאיפה ההיא, והיינו הקרבת התחתון אל העליון. ואחר כך, כאשר נקבע הציור בתוכו, הרי הוא מוצא שהוריד את השאיפה העליונה אל הנפש התחתונה. (שם עמוד רס)
...הנה כתב המהר"ל בספר גבורות השם (פרק מ') "כל ענין הקרבן הוא להודיע, כי בהתבונן מציאות השי"ת אין אצל מדרגתו מציאות לשום נברא, כי הוא ית' נבדל מכל חומר בעולם, ואם כן במעלתו ובמציאותו אין דבר חומרי נמצא. ולכן היו מקריבים אליו הקרבנות, לדעת כי הדברים החומריים אין להם מציאות אצל השי"ת שהוא נבדל מן החומר. ואברהם הוא המשמש לזה, שיש לו גם כן מדרגה אלקית. וכמו שהשי"ת שהוא נבדל לגמרי מן החומרים וקרבים אליו החומרים עד שאינם נמצאים, אברהם, שיש לו מדרגה אלקית, מדרגות על החומרים, והוא שמבקע את החומרי, וזהו התחלת הקרבתם אל השי"ת...
ונבאר דבריו הקדושים העמוקים. ידוע שתכלית בריאת העולם היא לגלות כבודו ית' לנבראים. וכמה אופנים של גילוי יש בעולם, ישנם גילויים ממדת דינו ית', ויש ממדת רחמיו, ויש ממדת חסדיו ית'. אך יש עוד גדר של גילוי למעלה מהם, והוא גילוי אחדותו ית', הגילוי של אין עוד מלבדו, לגלות שכלפי מציאותו ית' בטלה כל מציאות זולתו, ולעומת ערכו אין ישות של ממש בכל נברא, וגם לא בבריאה כולה. וגדר גילוי זה הוא המרומז בשם הוי"ה ית', שם העצם, שהוא המציאות האמיתית היחידה.
הנה גדר הקרבן הוא בעיקר שחיטת בעלי חיים והקטרתן על גבי המזבח, היינו ביטולן הגמור, ולפי זה עומק גדר הקרבן הוא להראות לנו את ביטול ישות הנבראים כלפי מציאותו ית' הבלתי בעל תכלית, ולפיכך נזכר בקרבנות רק שם הויה לבד, כמבואר בספרי, כי גדר שם הוי"ה הוא בחינת האחדות הגמורה כנ"ל.
ולפי האמור לעיל לכאורה היה מקום לחשוב, שיוכל האדם חס ושלום להקריב את עצמו ואת בניו ובנותיו כדי לגלות את ההתבטלות האפשרית ביותר לעומתו יתברך. אבל המחשבה הזאת בטעות יסודה ומופרכת היא לגמרי. לצורך זה אנו יכולים להשתמש רק בבהמה אשר כל מציאותה היא כלי לאדם, וזה חלקה בגילוי, אבל האדם הינו בעל בחירה ויש לו חלק בבריאה שיכול לגלות בעצמו, ואם אב ירצה לעשות את בנו כלי לגילויו יהיה זה גזל ורציחה, כי בזה שמבטל אותו ואת גילויי בחירתו גוזל ממנו את חלקו העצמי בבריאה. וכמו כן בביטול עצמו על ידי הקרבת עצמו לא שייך גילוי כזה, כי עוד הרבה בחירות אפשריות בחלקו, ואין לו לאדם רשות לשנות את חלקו בצורה זו ולאבד את כל האפשרויות הללו... (חלק ב עמוד קצד, וראה שם עוד וערך אברהם-נסיון)
זבול. ביאר הגר"א... "וכנגד מה שאומרים בתפלת שמונה עשרה, ואשי ישראל וכו' תקבל ברצון, קבעו לומר ביעלה ויבא מלת 'וירצה', כי הפעם יזבלני אישי ריח ניחוח". פירוש שירצה בקרבנותינו ובזמן הזה במסירות נפשנו לעבודתו ית'. ואמר הגר"א, "כי שם מקטירין זבחי רצון כמו שכתוב בגמרא (מנחות ק"י) זהו ענין קרבנות של מעלה שמקריבם מיכאל", והגר"א ז"ל מביא מתוספות שם, שמקריב נשמותיהן של צדיקים, ויש אומרים כבשים של אש. ומביא עוד בשם חכם הרזים שכתב, עד שלא חרב בית המקדש היה מיכאל מקריב בדמותן קרבן ישראל לפני ה' (היינו כבשים של אש, פירוש, תוכן ענין מעשה הקרבן של ישראל), ואחר החורבן אמר ליה הקב"ה לא תקריב לי דמות קרבן שור וכבש ועז וכו', כי אם נפשות הצדיקים ותינוקות שלא חטאו. פירוש הדברים, טהרת הכונה בהתמסרות לעבודה שהיתה מצויה בזמן הבית אינה נמצאת עכשיו אלא בנשמות הצדיקים ובתינוקות שלא חטאו. (חלק ג עמוד קיב)
הקרבת קרבן אל ה' היא הבעת הכרת האחדות, כן כתב מהר"ל (נתיב העבודה פרק א'): "כאשר מקריבין אליו קרבן מורה זה כי הכל שלו, וכאשר הכל הוא שלו אם כן אין זולתו, והוא יתברך אחד". וכתב עוד שם "העבודה הזאת שמביא קרבן אל השי"ת האדם מוסר עצמו אל השי"ת, ואף אם אין מוסר עצמו אליו, רק ממון שלו, שמקריב אליו קרבן, גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השי"ת... ונקרא זה עבודה, כי העבד קנוי לרבו, והוא וממון שלו הכל לאדון שלו".
אבל כדי למלא תפקיד זה, מוכרח שהקרבן יהיה מן המובחר, לא כקרבן קין שהקריב מן הגרוע, כי בזה משאיר את העיקר לעצמו, ואדרבה, בזה מגלה שלבו בל עמו ובקרבנו רק מכסה על הרע שבפנים.
עיקר הכרת האחדות הוא בטהרת הלב של המקריב, היינו בחינת "איכות", ואדרבא, ריבוי הכמות בענין זה עלול להפריע. עיין שם מהר"ל שהביא מדרש תנחומא שבלעם הרשע טען שאומות העולם יקריבו אלפי אילים ורבבות נחלי שמן במקום לוג אחד שמן שמקריבים ישראל. והשיב לו הקב"ה "אין אני מקבל קרבנות אלא מישראל", והוא משני טעמים, א', משום שאומות העולם משתמשים בריבוי הכמות כדי לכסות על רוע הפנים. ב', משום שהכוונה הרצויה היא לשמה גמור, שאינו מרגיש ערך וחשיבות במעשיו אלא מרגיש שעבודת ה' באמת היא הפשטות הגמורה, כי האמת היא מציאות והשקר איננו. זוהי בחינת האחדות בעבודת ה'. אבל כשמרגיש "ערך" במעשיו, הריהו בזה מגדיל את ישותו וחשיבותו לעומתו כביכול, וזה פגם בהכרת האחדות חס ושלום. (חלק ד עמוד יד)
...וכבר ביארנו בענין מנשה ורב אשי, שהיצר הרע של ע"ז היה לפי גודל ההשגות הרוחניות שבתקופה ההיא. ודבר זה מפורש בגמרא (יומא ס"ט), שכאשר ביטלו אנשי כנסת הגדולה את היצר הרע של ע"ז "נפק כגוריא דנורא מבית קדש הקדשים". והנה פלא הוא איך זה יצא יצרא דע"ז דוקא מבית קדש הקדשים, שהוא עיקרו ולבו של בית המקדש? אלא הביאור כנ"ל, שיצר זה שייך דוקא במדרגות גבוהות, וכן מה שנדמה להם "כגוריא דנורא", היינו בצורת גור אריה של אש, מרמז שיצר זה בא דוקא מהתלהבות בעבודת ה', ומטעות דקה בקדש קדשים זה, כי בבית ראשון היתה האש רבוצה על המזבח כארי...
נמצא שגדולי ההשגה הראויים לבית המקדש והשראת השכינה הם אשר צריכים לקרבנות שהם כתריס בפני ע"ז, כמו שכתב הרמב"ם, ועלינו לצפות מתי נגיע שוב לדרגה זו של בית המקדש רוח הקודש ונבואה, ואף אם כרוכה בה הסכנה של טעיות כנ"ל, הלא אז תתחדש גם עבודת הקרבנות שתגן עלינו מסכנה זו. (שם עמוד קעד)
והנה לכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם בטעם הקרבנות. כי במורה הנבוכים ח"ג פרק ל"ב כתב כי טעם מצוות הקרבנות בתורה הוא כעין תחבולה כי כל העולם הורגלו להקריב קרבנות לע"ז, ואי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, על כן השאיר לנו מיני עבודות אלו, אבל העתיקן לשם ה' לבדו... ובאמת טעם זה מפורש בתורה (ויקרא י"ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" וגו'...
ומאידך בסוף ספר עבודה (הלכות מעילה ח' ח') כתב הרמב"ם "וכל הקרבנות כולם מכלל החוקים הן (שאין טעמן ידוע). אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא..."
לכאורה סתירה יש כאן, אבל אינו כן, כי לפי מה שמבואר לעיל הרי אצלנו בדורות אלו, כשנתמעטו הלבבות, ודאי הוא חוק כי אין אנו מרגישים את הצורך להשמר משטף רצון לע"ז. אמנם נוכל להבין בשכל את הטעם שכתבו הרמב"ם והמדרש וכו', אבל רק דרך הבחנת הלב של הדורות ההם. אבל האמת היא שגם בדורות אלה לו היה מי שיגיע לזה שיהיה לבו גדול כלבבות הדורות ההם, יגיע גם ליצר הרע דע"ז ממש באופן של הדור ההוא. (וכשבטלו אנשי כנסת הגדולה את היצר הרע של ע"ז אין הפירוש שנתבטל ממש אלא כמש"א בגמרא (יומא ס"ט) שלא הרגוהו אלא שמוהו בכלי עופרת וסתמו פי הכלי בעופרת שקולו לא ישמע, פירוש שדחו אותו עמוק לתת-הכרה עד שכמעט אינו מורגש). ואם היינו גדולים בקדושה עד כדי רוח הקודש ונבואה היתה גדלה כנגדה מרכבה הטמאה והיתה בהכרח חוזרת יצרא דע"ז כמו אז...
במצבנו היום אין אנו מודעים לנטיות לע"ז שבנו, אבל באמת ישנן בקרב הלב. על כן למעשה גם לנו יש הכרח לקרבנות. וגם אם נוכל להכחיש את הנטיות האלה כי סמויות הן מן העין, מכל מקום לו יהיה לאל ידנו, עלינו להקריב קרבנות בגדר חוק, כי מהו חוק - דבר שיש לו טעם אלא שאין אנו משיגים אותו. (חלק ה עמוד תיב)
במוספי ראש חדש כתוב "שעיר עזים אחד לחטאת לה'", ואז"ל אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח (חולין ס'), הנה שינויי השפע הרוחני מזמן לזמן, (שעליהם מרמזות התמעטות הלבנה וגדילתה כמו שהזכרנו לעיל), הם מכבידים על עובד ה', כי עבודה רבה היא לתקן את פנים לבו שיאיר בכל אורו תמיד. ולפעמים יתגנב אל לבנו צל של תלונה או הרהור אחר מדותיו ית', וזהו הסתר שמעיב על גילוי כבודו ית' אלינו. ועל זה אמר הקב"ה "הביאו עלי כפרה", כלומר, תקנו את החסרון הזה בגילוי אשר בלבבכם על ידי קרבן חטאת של ראש חדש, כי "קרבן" היינו התקרבות, וראש חדש היינו ההתחדשות שבלבנו כשרואים הלבנה החדשה שמתגלה מתוך האפלה. ובשביל תחושת ההתחדשות הזאת כדאי לסבול כל ההסתרים שקדמו לה... (שם עמוד תסו)