(ראה גם: אדם-חברו, בעל תשובה)
ומשום זה יש לו להצדיק לאחוז בו, ואף על פי שהרשע מקשה ערפו לא יעזוב אותו, ויש לו להחזיק אותו בידו ולא ירפה ממנו, כי אם ירפה ממנו ילך ויחריב העולם.
תא חזי מן אלישע שדחה לגחזי, וכן באברהם, כל זמן שהיה לוט עמו לא נתחבר עם הרשעים, כיון שנפרד ממנו מה כתוב, ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, וכתיב ויאהל עד סדום. (לך לך נה)
אך כך, צדיק ההוא צריך לרדוף אחר הרשע ולקנותו בשכר מלא, כדי שיעביר ממנו זוהמא ההוא ולהכניע הסטרא אחרא, ויעשה אותו, כי נחשב לו כאלו הוא ברא אותו, וזה הוא שבח, שיתעלה בו כבוד הקב"ה יותר משבח אחר, והתעלות הזו היא יתירה מכל, מהו הטעם, משום שהוא גרם להכניע הסטרא אחרא ולהעלות כבוד הקב"ה, ועל זה כתוב באהרן ורבים השיב מעון, וכתוב בריתי היתה אתו.
תא חזי, כל מי שאוחז ביד הרשע והשתדל בו שיעזוב דרך הרע, הוא עולה בג' עליות, מה שלא עלה כך אדם אחר, גורם להכניע את הסטרא אחרא, וגורם שיתעלה הקב"ה בכבודו וגורם לקיים כל העולם בקיומו למעלה ולמטה, ועל אדם זה כתוב בריתי היתה אתו החיים והשלום, וזוכה לראות בנים לבניו, וזוכה בעולם הזה וזוכה לעולם הבא, כל בעלי הדין לא יכלו לדון אותו בעולם הזה ובעולם הבא. נכנס בי"ב שערים (שברקיע) ואין מי שימחה בידו, ועל זה כתוב גבור בארץ וגו'. (תרומה מ)
עני מזכה בני אדם בכמה טובה בכמה אוצרות עליונים, והוא אינו כמי שזיכה את הרשעים, מה בין זה לזה, אלא מי שמשתדל ועושה צדקה עם העני, הוא משלים חיים לנפשו, וגורם לו להתקיים, וזוכה בשבילו כמה טובה בעולם ההוא, ומי שמשתדל אחר הרשעים (להחזירם בתשובה), הוא משלים יותר, כי עושה לצד האחר דאלהים אחרים שיכנע ולא ישלוט, ומעביר אותו מממשלתו, עושה שהקב"ה מתעלה על כסא כבודו, עושה לאותו רשע נפש אחר, אשרי חלקו. (שם נא)
וכן הוא דרך הצדיקים לרדוף אחרי הרשעים כדי להחזירם למוטב, מה כתיב בהו, ויחלק עליהם לילה וגו', וזהו נשמת הצדיקים שמיסרים ומבקשים להם, כדי שלא ילכו בדרך רשעתם, הוא ועבדיו ויכם, הנשמה והצדיקים רודפים אחריהם, ומוכיחין להם, ומייסרים להם.
וירדפם עד חובה, מודיעים להם רעתם, ורודפים אחריהם, עד שמגלים להם רעתם ורשעתם, למען יבושו ממעשיהם, וזהו וירדפם עד חובה, הנשמה עושה כך, ומודיעה להם דרכם הרעה, וזהו עד חובה, והיאך הם הולכים לשמאל ולא לימין.
מה כתיב אחרי כן, וישב את כל הרכוש וגם את לוט, א"ר אבהו בעל כרחם הם חוזרים בתשובה, דכתיב וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, ואפילו יצר הרע בעל כרחו שב בתשובה, וא"ר אבהו בא וראה כמה שכרו של אדם העושה לאחרים לחזור בתשובה, מנ"ל ממה דכתיב אחריו, ומלכי צדק מלך שלם.
תאני רבי חייא רבה, בשעה שנשמת הצדיק המחזיר בתשובה לאחרים יוצאה מן הגוף, מיכאל השר הגדול המקריב נפשות הצדיקים לפני בוראו הוא יוצא ומקדים שלום לנשמתו של אותו צדיק, שנאמר ומלכי צדק, זהו מיכאל ראש שומרי שערי צדק, מלך שלם, זו ירושלים של מעלה, הוציא לחם ויין, שמקדים ויוצא לקראתו, ואומר לו שלום בואך. (זהר חדש לך לך מב)
...וכן אתה מוצא ביונדב שמתחלה היו קוראין אותו יהונדב, וכשבא לאותו מעשה פחתו לו אות אחת ונקרא יונדב, שנאמר בהתחברך לרשע, מכאן אמרו חכמים אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה...
כשבא אדם אצלך להתגייר אינו בא אלא לשום שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו, מכאן אתה למד שיהא אדם דוחה בשמאל וימין מקרב, ולא כשם שעשה אלישע לגחזי ודחפו לעולם. (יתרו פרשה א)
דבר אחר והיה ברכה, והיה בריכה, מה הבריכה הזאת מטהרת את הטמאים, אף אתה מקרב רחוקים תחת כנפי השכינה. (במדבר יא ד, וראה עוד ערך קרוב, שם ח ד)
ההולך עם הטובים אף על פי שאינך יודע מה בלבו תכריעהו לכף זכות. מעשה באחד שאמר לבנו מדוע הלכת אחרי הבחורים הפריצים, א"ל לקחתי חבלי חכמים ומשכתים אל תחת כנפי השכינה, כי ראיתי שהיו חפצים לשחוק בקוביא, אמרתי להם תשחקו בפסוקים, מי שיאמר פסוק שסופו א' יאמר חבירו פסוק שראשו א', וכן על כל אות ואות, ומי שלא ימצא יפסיד, הרי עשיתי שלומדים תורה, ואמרו חכמים ומקרבן לתורה. א"ל אביו עד שבאת למשוך ונמשכת ונלכדת בחבלי שוא ובעבותות החטאת, כי למדתם דברי תורה להתלוצץ בהם ולשחוק... (תרמד)
מי שמשתדל תמיד לקרב בני אדם לעבודת השי"ת צריך לשמור את עצמו שלא יתאחזו בו הקליפות והרע של אלו בני אדם. כי זה האיש המשתדל לקרב ולעשות נפשות בבחינת (בראשית י"ב) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", הוא בונה בחינת היכל הקודש, קודש זה בחינת (ישעיה ד') "והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", היינו זה שבני אדם נשארים דבוקים ביראה שלימה על ידו, אף על פי שיש כמה וכמה שנפלו מקדושתם, אף על פי כן מאלו שנשארו ביראה שלם על ידי זה קדוש יאמר לו... וזה בחינת (תהלים צ"ו) "ספרו בגוים את כבודו", שעל ידי שמקרבים את עצמן לעבודת השי"ת אלו הרחוקים, זהו כבודו ית"ש, והכבוד זהו בחינת היכל... כי מחמת הדברים שיצאו מעומק לבו של האיש הכשר, נכנסו בלבם וחזרו להשי"ת, והיכל הקודש הזה, שורה ומלביש את הרוח החיוני שבלב האיש הכשר... (נט א, וראה שם עוד)
ודע שיש כמה רשעים שאסור לקרבם תחת כנפי עבודתו, כי הם מורידים את המקרבם ממדרגתו, כמו שמצינו גבי משה שקירב את הערב רב, ואחר כך על ידי זה אמר לו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך" (שמות ל"ב), ואין כח במשפט הנ"ל להכניע הרע שלהם, וכשאין משפט אזי בא קלקול גדול, הן המלאכים הנעשים על ידי משפט הנ"ל הן בעגולא ורבוע הנ"ל... (שם ו, וראה שם עוד)
ועיקר שלימות וקישוטי אמונה היינו לקרב דווקא המרוחקים, בחינת (צפניה ג') "לקרא כולם בשם ה'", אפילו עכו"ם יקרבו לאמונת ישראל ולעבדו שכם אחד.
ולהשלים את האמונה, היינו לקרב את הרחוקים כנ"ל צריך מתחילה להעלות ניצוצי אותיות הדיבור, וכשנתבררו אותיות הדיבור, אזי הופך את עצמו הדיבור, ומלקט הניצוצות הקדושה מבין הקליפות, ונשארים הקליפות בלא חיות, ואז העכו"ם שיניקתם מהקליפות, כשרואים שאין להם חיות, אזי משליכים את אמונתם בחינת (ישעיה ב') "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו", ומדביקים את עצמם לאמונת ישראל... (סב ג וד)
והנה השמחה שעושין בניסוך המים מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים, כי המים התחתונים היו בוכין אנן בעיין למהוי קדם מלכא, והובטחו ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג, וקירוב רחוקים הוא רק על ידי שמחה, כי שמחה היא כוללת הפכים כמו שנראה בחוש כשאדם בשמחה יכול לסבול שונאו... (יום הכפורים תרע"ב)
דבר שאלתכם איך צריכה להיות עתה דרך עבודתכם, אם להמסר רק להשתלמות והתפתחות עצמית, או להכניס בחוג עבודתכם גם לפעול ולהשפיע על אחרים, לא אדע אם דברינו היום תמצאו תשובה ישרה על שאלתכם זו, אך חושבני, שבהתברר לנו בכללות דרכי ואופני העבודה המוטלת על האדם יתברר גם דבר זה בע"ה.
...נתבונן נא ונראה, האם יש מקום לשאלה כזו בענינים גשמיים, השאל איש מעולם מנקודת ההשקפה החמרית, איזו דרך טובה וישרה לפניו, אם להיות חנוני פשוט, הקונה מעט סחורה בסכום קטן ומוכרה בריוח מצער, או ליסד בית חרושת גדול המכניס ריוח לאלפים? הלא אם יש לו ההון הדרוש והמקום המוכשר לזה ודאי טוב וכשר לפניו להיות בעל בית חרושת גדול.
אכן כזאת ישאל איש שיש לפניו שתי דרכים אלו, אם לקנות מעט סחורה ולמכור בריוח מצער, או שלא לסחור על חשבון עצמו אלא להיות סרסור המקבל שכר מועט בעד טרחתו בעסקיהם של אחרים. ואמנם גם בעניני הרוח יש מסחר סרסורי כזה, ישנם אנשים, ובפרט בדורות שלפנינו העסוקים תמיד לזכות את אחרים במצוות, לגרום למי שהוא שישמע קדיש או קדושה, להביא איש מן השוק להתפלל תפלה בצבור וכהנה רבות, ובודאי אין לשער את גודל השכר הנועד לזה המזכה את אחרים במצות הבורא ועבודתו ואין להעריך את גודל טובו, אולם ראוי שיתבונן אולי טוב לפניו שישתדל להתעלות יותר בעצמו, לפי ערך כחותיו וכשרונותיו בדרך ה' ומצוותיו, לחשוב יותר את דרכיו ולהזהר מלהכשל חס ושלום באיזה חטא ועון, כי בהיותו עסוק תמיד לזכות את הרבים, הנהו נמצא הרבה בחברת בני אדם המפריעים אותו מליחד את מחשבתו לעבודת הבורא ואינו פנוי להיות מסור, במדה מרובה לתועלת נפשו ומבטל מן התורה והעבודה, ואפשר כי טוב לפניו לשקוד על תקנת נפשו הוא ולרכז את השתדלותו ומסירותו להיות בעצמו זהיר במצוות וזריז בעבודת ה' יותר מאשר יזכה את אחרים שהם יעשו מצוות על ידו.
אבל לא כן האיש אשר זכה להכרות אמת והבנה בתורה על פי אמיתות דרכה, ואשר הגיע במעלות נפשו להתבונן בדרכי ההשגחה להרגיש אמונת ה' וליראה אותו, ומה גם אם יש עוד בכחו להשפיע על אחרים לנטוע בלבות בני אדם אמונת הבורא יתברך ולהורותם את דרך החיים הנכונה, להאיר עיני ההולכים בחושך, ויש לו האומץ ללחום מלחמת ה' ולהגן, לפי יכלתו, על האמת העלובה למען יתקדש שם שמים בעולם, היוכל איש כזה לשאול הטוב וכשר לפניו להיות מסור רק לעניניו הרוחניים הנוגעים לו לעצמו, להיות בבחינת חנוני הקונה סחורתו בדינרים ומרויח פרוטות, או שיהיה בעל בית חרשת גדול משתכר לאלפים...
ומלבד זה שנתבאר כי כדאי וראוי לאיש המעלה לבחור בדרך זו לזכות את הרבים ולזכות עמהם יחד, הנה בכלל לא יתכן לבן ישראל אשר שאר רוח לו וכחו גדול להאציל מרוחו וחכמתו על אחרים לתת תחומין בין העבודה להשלמת עצמו או לתועלת הרבים, ואי אפשר שיפריד בין שתי הדרכים ויבחר באחת מהם, כי כל מה שהאדם עומד במעלה יותר גדולה, קרוב הוא יותר לשרשי הדברים, ומתאחדים אצלו כל עניני העולם המובדלים ומופרדים לעצם אחד מתקרב הוא למקור האחדות... יש אשר יהיה האדם זהיר במצוות לפי מדת הבנתו, אבל לא יקפיד על כבוד שמים, ולא אכפת לו אם אחרים אינם הולכים בדרך ה'...
והנה האיש אשר הגיע למעלה גדולה, שהכרותיו נשתרשו עמוק בפנים נפשו, ונשמתו, שאיפתו ומגמתו מכוונת לתכלית הבריאה ומקושרה עם רצון הבורא ב"ה, עליו נאמר, "תמים תהיה עם ה' אלקיך", כלומר, שלמותך תהיה רק ביחד עם ה' אלקיך, תרגיש עצמך תמים ושלם רק בהדבקך עם רצון ה' ותכלית כונתו בבריאה. גם כל הנברא ברצונו של מי שאמר והיה העולם צריך לתפוס מקום בכל נפשך, ולהתמזג אתך יחד "לאני" אחד המתדבק כביכול בשכינה, ואז תהיה תמימותך ושלמותך עם ה' אלקיך...
והנה אצל איש זה לא תפרד מצוה ממצוה ולא ימצא שום דבר, הנוגע לעבודתו יתברך, שלא ירגיש כי שלמות נפשו תלויה בו, כי בכל דבר אשר יראה שם איזו מגרעת אם במעשיו הוא או במעשי אחרים, כל מה שהוא נגד רצונו יתברך, תסבול מזה נפשו ותדרשהו לתקן את הנפגם ולבנות את ההרוס... אם אחרים עוברים על רצונו יתברך ופוגמים בזה את העולם, מכאובו הוא, עלבון האמת עלבונו הוא, ומכל דבר שהוא נגד רצון ה', הוא יסבול וגם אלה בני האדם הרחוקים מדעת אמת והולכים בחשך, גם הם קרובים אליו, כי אף הם חלק מבחיר היצירה ומכלל הבריאה שנבראה לתכלית הנצח, שהוא עצמו חלק בלתי נפרד ממנו...
"אכן חלינו הוא נשא ומכאובנו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלקים ומעונה, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו" וגו' (ישעיה נ"ג). הנביא מתאר לפנינו את גואלנו משיח צדקנו, ראינוהו נגוע אלקים אלקים ומעונה, אבל באמת לא יחסר לו אלא שלומנו, שלום עמו... ובהיות האדם מקושר עם רצון ה' דואג הוא לשלמות ותקון כל הבריאה כולה, שש ושמח בנצחון האמת ומפלת השקר, כי אין קץ לדרישת נפשו שהצדק ישרור בעולם ורצון ה' ישלט בכל...
כל זה בנוגע לאיש המעלה, אשר הגיע למדרגה נשגבה בתורה, בחכמה וביראת ה'. אבל עוד יש להסתפק בדיננו, כשעדיין רחוקים אנו ממדרגה גדולה זו, ואם כן נשאלת השאלה לפניכם ההגעתם כבר למדרגה זו לפעול ולהשפיע על אחרים ולהאציל מרוחכם על העולם? אכן אם לזאת יחכה האדם ויצפה לא אדע מתי מתמלאה סאת התפתחותו והשתלמותו עד אשר יאמר יש לי רב ואוכל להשפיע על אחרים. כי האם הגיע אדם מעולם לתכלית השלמות ולסוף מעלת הקשוט ושפור המחשבה והמעשה...
ולכן אם יחכה האדם עד אשר יגיע למעלת השלמות לא יבא לידי מעשים ופעולות לעולם, ואף על פי שנאמר "התקוששו וקושו" ואמרו חז"ל קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים (ב"מ ק"ז), אין הכונה בזה שלא ישתדל להשפיע על אחרים עד שיגיע לתכלית השלמות, ורק אז יקשט את אחרים, כי אם לזאת יחכה, לא ימלא תעודתו זאת לעולם, ואדרבה כל במה שיגדל ימצא עוד יותר מגרעות וחסרונות בעצמו הדורשים תקון ושפור, אלא נאמר בזה כי יכון ויתאים את הקשוט לאחרים לרגשותיו ולשאיפותיו הוא וההשפעה על אחרים תהא שופעת מנפשו כתולדה מקשוט עצמו.
לכן אם רק מרגיש האדם, כל אחד לפי מדרגתו, שאיפה לטוב, ואהבת האמת וכבר זכה לאיזו הכרה נכונה, בה במדה שהוא מצא לעצמו מן האמת ושואף ועמל לקבוע את דרכו על פיה, באותה מדה עליו לשתף באשרו את אחרים ולהאיר עיניהם מאותו האור המזהיר לפניו. ומה גם אם זכה שיהיה לו מורה דרך המלמדו ועוזרו ללכת בדרך הטוב והמועיל, ודאי שהחובה עליו לזכות את אחרים, להראותם את הדרך המובילה אותם לאשרם ולהעניק אותם מאותו האוצר של דעת ה' ותורתו אשר הגיע אליו. (חלק א תמים תהיה עם ה' אלקיך, עמ' קלט והלאה)
איתא בפרק קנין תורה, מעשה בר' יוסי בן קיסמא שהיה מהלך בדרך, פגע בו אדם אחד ואמר לו, רצונך שתדור במקומינו ואני נותן לך וכו', אמר לו אפילו אתה נותן לי כל זהב וכסף שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה. הרי שחשש רבי יוסי לדור במקום שאינו מקום תורה, אף על פי שלכאורה יוכל להשפיע שם ולהפכו למקום תורה, כי למרות כל גודל מדרגתו ראה בזה סכנה שמא הוא יושפע מהם. דבר גדול מאד למדנו כאן, שאין דרך השפעת הרוחניות ללכת אל הרחוקים מתורה, להתיישב עמהם במקומם ולהשתדל להשפיע עליהם שם, אלא הוא ישאר במקומו וישתדל לקרב אותם אליו ולהשפיע עליהם מאור תורתו, אז מכיון שהוא נמצא במקום תורתו אין כל כך סכנה שיושפע מהם, כי סביבתו תגן עליו
וכתב הג"ר חיים מוולוז'ין זצ"ל בשם הספרים הקדושים, שה"אדם אחד" שפגשו לר' יוסי בן קיסמא היה אליהו הנביא, והיה בזה נסיון לר' יוסי אם יפנה אחריו אם לאו, וגרם לעצמו שינסוהו על ידי שהיה "מהלך בדרך", שפנה קצת ממקום תורתו. והוא עמד בנסיון וראה בעינו הבהירה שאין לו לילך אחריו, כי היורד אל הרחוקים מרוחניות ורוצה לקרבם לעבודת ה' על ידי שידור עמהם אי אפשר שלא יושפע מהם, מהשקפותיהם וממעשיהם. והמשילו זאת בספרים הקדושים לגורף ביבין שמתלכלך ורוחו נודף אף על פי שהוא מנקה... כי אם חסר בו רק מעט מהשלימות עלול הוא להיזק גדול על ידי זה ברוחניות, וגורם גם לחילול שם שמים חס ושלום.
וכבר ביארנו במקום אחר, מה שכתב אאמו"ר זצ"ל על הנאמר בדברים "איכה יעבדו וגו' ואעשה כן גם אני", ופלא הוא שהתורה הקדושה מזהירה על סכנה זו גם אחר שנשמדו כל הגוים ההם כמצות "לא תחיה כל נשמה", והרי ראו ישראל בחוש שלא הצילום הע"ז? אלא הרי זו כמחלה מדבקת, וגרועה ממנה שגם בראייה לבד יכולה להזיק, כי באותה נקודה שבה אין האדם נקי לגמרי, שם יש מקום לכניסת השפעת הרע אף כנגד מה שברור לשכל, הרי מי שמתקרב אל הרחוקים כדי להשפיע עליהם, עומד בסכנה גדולה להיות נפגע על ידם, ואף אם חסרה נקודה אחת בשלימות הלשמה, אז לא רק שילמד מהם, אלא ילמדוהו וישפיעו עליו בעל כרחו...
זה היה ענין גזירת השמד שבימי היונים, אך במסירת נפשם של החשמונאים עלו למדרגת לשמה גמור, וזאת היתה הסיבה האמיתית הרוחנית שמחמתה זכו להתגבר על היונים... (חלק ב עמוד קיג)