(ראה גם: הבט, הסתכל, השקף, עין)
פתח ואמר כל הדברים יגיעים, וכי כל הדברים יגעים לדבר, (והלא יש גם דברים קלים, ועוד) שאומר לא יוכל איש לדבר ולא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע, מהו הטעם שחושב אלו דוקא. אלא משום ששנים מהם, שהם עינים ואזנים אינם נמצאים ברשותו של אדם, והפה הוא ברשותו, (על כן הם כוללים כל כחות האדם, ומשמיענו) שכל אלו השלשה אינם יכולים להשלים הכל ולהשיג הכל. (דהיינו שאינם יכולים להשיג כל הדברים).
א"ר חייא כן הוא, שהדבור של אדם לא יוכל לדבר והעינים לראות והאזנים לשמוע, ואין כל חדש תחת השמש, פירוש שאין לחשוב שישתנו פעם מצמצומם הזה... (מקץ מט)
ותחת ממונה ההוא (דומה), עומד ממונה אחר, אשר אלף ורבבות תחתיו, וממונה ההוא נקרא פתות, זה הוא העומד לפתות בני אדם, וזה הוא השורה אצל הנשמה ומסית אותה להסתכל ולעיין במה שלא צריך, בכמה זנונים ובכמה נאופים, וכל אלו המלאכים שעמו, כולם עומדים אצלה והולכים לפניה ואונסים אותה שתסור עיניה להסתכל במה שלא צריך.
וזה (פתות) הוא מתווך רע המסית לכל אלו הרעות, זה עומד על הקבר בזמן שנדון הגוף ומשבר את עיניו, משום שהוא הרויח אותם בעוד שהגוף היה בעולם הזה ושלו הם... (פקודי תתמה)
ולמדנו, אסור לו לאדם להסתכל ביופי האשה כדי שלא יבא להרהור רע, ויהיה נעקר לדבר אחר, (דהיינו שיעקר ממנו טפה לבטלה), וכך היה ר' שמעון עושה, כשהיה הולך בעיר והחברים היו הולכים אחריו, וראה נשים יפות, היה משפיל עיניו, והיה אומר לחברים אל תפנו.
וכל מי שמסתכל ביופי האשה ביום, הוא בא להרהר בלילה, ואם עולה עליו הרהור ההוא הרע, הוא עובר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם... (קדושים עא)
תא חזי, אסור לו לאדם להסתכל במקום שהקב"ה מואס אותו, ונפשו רחוק ממנו ומה במה שאוהב הקב"ה אסור להסתכל בו, במה שרחוק ממנו על אחת כמה וכמה. תא חזי, אסור לו לאדם להסתכל בקשת, משום שהיא מראה דמות העליונה, (כי המלכות יש לה ג' גווני הקשת, שה"ס ג' קוין שלה), וכן אסור לו לאדם להסתכל באות ברית שלו, משום שהוא רומז לצדיקו של עולם, וכן אסור לו לאדם להסתכל באצבעות הכהנים בשעה שפורשים ידיהם, משום ששם שורה הכבוד של מלך העליון. ומה במקום קדוש עליון אסור להסתכל, במקום טמא רחוק לא כל שכן. משום זה, אל תפנו אל האלילים. (שם עח)
א"ר יוסי הלישה (מעפר עכור ושאינן) זוקפות ראש, יפה הוא, (שימנעו כח הדיבור), אבל ההסתכלות ברקיע למה (תמנע כח הדבור. אמר לו, (ההסתכלות ברקיע) היא עזרה רבה לבני אדם (לקנות דעת), תא חזי, נבוכדנצר כשהיה מגורש מבני אדם, והיה בהמה בהרים, לא היתה לו עזרה עד שהסתכל ברקיע, זה שאמר אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטולת ומנדעי עלי יתיב, הרי שכל עוד שלא הסתכל ברקיע לא היתה בו הדעת. (זהר חדש בראשית תכה)
א"ר יהושע, כתוב, עשה לך שרף, (למה נאמר לך, היינו) עשה לך, תקן מה שחסרת, (דהיינו דיתקן הדינים דנחש), עם כל זה לא תקן אלא בראיה, (שכתוב) וראה אותו וחי, (שראיה ה"ס חכמה, שה"ס חיים). אבל לא נתקדש השם במים (שיתגלה שם החסדים הנקראים מים) ונשאר חסר מזה.
(וכיון) שתקנת (הדינים דנחש) בראיה, (בסוד הכתוב וראה אותו וחי), עלה אל הר העברים הזה, וראה וגו', וראית אותה ונאספת אל עמך, הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור, (כי משום שתקן הדינין דנחש בראיה, זכה גם הוא לראות את ארץ ישראל). תא חזי שעונשו היה, שאפילו את הראיה לא תקן לגמרי כמו שצריך, (משום שלא המשיך שם מים שהוא חסדים, על כל זה) כיון שעשה לו ראיה, (בסוד הכתוב וראה אותו וחי), השלים לו הקב"ה ראיה שיראה את ארץ ישראל... (שם בשלח כג)
ואלו הם אליהם שמונה תקונים, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, בראיה, דהיינו בעינים ובשערות שלהן, (שעל העינים) ובצבעים שלהן, בעומק שבהן באורך שבהן ובהתקמטות שבהן, כאן הוא סוד החיה שהיא אריה, חסד פועל בה, ואריה, זהו מיכאל, (ואריה הוא סוד ראיה), כי ארי"ה בהיפוך האותיות תמצא ראי"ה. (שם יתרו יט)
דבר אחר אמרו רצוננו לראות את מלכנו, לא דומה שומע לרואה. (יתרו-בחודש פרשה ב)
וכל העם רואין את הקולות, רואין הנראה ושומעין הנשמע, דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר רואין ושומעין הנראה. (שם פרשה ט)
ויאמר ה' אליו זאת הארץ, רבי עקיבא אומר מגיד הכתוב שהראהו המקום למשה את כל חדרי ארץ ישראל כשולחן ערוך, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ. רבי אליעזר אומר נתן כח בעיניו של משה וראה מסוף העולם ועד סופו, וכן אתה מוצא בצדיקים שרואים מסוף העולם ועד סופו, שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך, נמצאת אתה אומר שתי ראיות הם, אחת ראיה של נחת ואחת ראיה של צער, באברהם הוא אומר שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, זו היא ראיה של נחת, במשה הוא אומר עלה אל הר העברים עלה ראש הפסגה זו היא ראיה של צער. (פנחס קלו)
תניא אבא בנימין אומר אלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין. (ברכות ו א)
א"ר יצחק טפח באשה ערוה למאי, אילימא לאסתכולי בה, והא א"ר ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף... (שם כד א)
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה... (שם נד א, וראה שם עוד)
שלשה משיבין דעתו של אדם, אלו הן קול ומראה וריח. (שם נז ב)
תנו רבנן הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי עובדי כוכבים אומר ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו, הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו, מלכי עובדי כוכבים אומר ברוך שנתן מכבודו לבריותיו... (שם נח א)
תנו רבנן הרואה קברי ישראל אומר ברוך אשר יצר אתכם בדין... אמר ריב"ל הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר י"ב חדש אומר ברוך מחיה המתים... אמר ריב"ל הרואה את הבהקנים אומר ברוך משנה הבריות... תנו רבנן הרואה פיל קוף וקפוף אומר ברוך משנה את הבריות, ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו. (שם שם ב, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. (שבת סד ב)
אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך. (עירובין יג ב)
והאמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. (פסחים כו א)
...וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואין שבעין, אמר אביי הלכך מאן דאית ליה סעודתא לא ליכלה אלא ביממא. א"ר זירא מאי קרא טוב מראה עינים מהלך נפש, אמר ר"ל טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר טוב מראה עינים עינים מהלך נפש. (יומא עד ב)
ראוהו בית דין יעמדו שנים ויעידו בפניהם, ואמאי, לא תהא שמיעה גדולה מראייה... (ראש השנה כה ב)
מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. (סוכה נא א)
...אמרה לפניו רבונו של עולם שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, א"ל הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר הן על כפים חקותיך. (תענית ד א)
איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו, וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו, אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו... (מגילה ג א)
תנו רבנן רחב בשמה זינתה, (המזכיר את שמה נגרר אחר תאות זנות)... מיכל בת שאול בראייתה. (שם טו א)
דאמר ר' יוחנן אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך, ר"א אמר עיניו כהות, שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, משום דאסתכל בעשו הרשע. והא גרמא ליה, והאמר ר' יצחק לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר הנה הוא לך כסות עינים... הא והא גרמא ליה. רבא אמר מהכא שאת פני רשע לא טוב. (שם כח א)
הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן... דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו. (חגיגה ב א)
...כי הוו מיפטרי מיניה אמר להו, אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין... אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו, ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן על אחת כמה וכמה. (שם ה ב)
תניא ר' יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות, הארץ על מה עומדת... (שם יב ב)
דרש ר' יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש, כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות, בקשת ובנשיא ובכהנים... (שם טז א)
...כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה. (יבמות מט ב)
רבי אחא ברבי יאשיה אומר כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה הויין לו בנים שאינן מהוגנין, אמר רב יוסף ובאשתו נדה... (נדרים כ א)
האמר רבא גמירי דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. (סוטה ח א)
ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה', מה ראה, אמר רב ראה ממש, כדתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ושמואל אמר ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים, ורבי יצחק נפחא אמר בלורית ראה להם כאמוריים, ורבי יוחנן אמר ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה... אמר רבי אלעזר לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות. (שם מו ב)
תא שמע בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, אלמא חזותיא מילתא היא, אמר רבא הנאה הנראה לעינים אסרה תורה... (בבא קמא קא א)
תנו רבנן כי תראה, יכול אפילו מרחוק, תלמוד לומר כי תפגע, אי כי תפגע יכול פגיעה ממש, תלמוד לומר כי תראה, ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה, שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס. (בבא מציעא לג א)
אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא, דתנן שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא שומר חנם, אמרו לא אתה אומר כן, אין באין משל צבור, מאי לאו בהא קמיפלגי, דתנא קמא סבר הבטה בהפקר קני, ואי יהיבי ליה אגרא אין ואי לא לא, ורבי יוסי סבר הבטה בהפקר לא קני, וכי אזלי צבור ומייתי השתא הוא דקא זכי ביה... (שם קיח א)
אלמא היזק ראיה לאו שמיה היזק... (בבא בתרא ב ב, וראה שם עוד)
ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב, איהו באחרניתא, אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל, דכתיב הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה. (שם טז א)
ועוצם עיניו מראות ברע, א"ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה... לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה. (שם נז ב)
לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון... אמר ר' יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה. (שם ס א)
...אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי, אמר לו, ריקא אלמלא ראית לא האמנת, מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. (שם עה א)
...דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. (שם קלא א)
ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון, ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו... אמר רב לאיתויי יום המעונן, דתנן אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן מפני שכהה נראית עזה, ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה. (סנהדרין לד ב)
וכתיב וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה, אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה. (שם פב א)
תנו רבנן שלשה ניבטו ולא ראו, ואלו הן נבט ואחיתופל ואיצטגניני פרעה, נבט ראה אש שיוצאה מאמתו, הוא סבר איהו מליך, ולא הוא ירבעם הוא דנפק מיניה... (שם קא ב)
פצו עליך פיהם, אמר רבא אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן, בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. (שם קד ב)
ורב, אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר הרואה בריות טובות אומר ברוך שככה ברא בעולמו, ולאסתכולי מי שרי, מיתיבי ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנוי, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, ואפילו מלא עינים כמלאך המות.. קרן זוית הואי... (ע"ז כ א, וראה שם עוד)
אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, לעולם יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא כרתי וסילקא ותמרי. אמר להו רב משרשיא לבריה כי בעיתא מיעל ומיגמרי קמי רבייכו גרסו מתניתא ועלו לקמי רבייכו, וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך... (הוריות יב א)
לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו, ואיזו זו, זו קרית שמע... ואיזו זו מצות כלאים... ותניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם, ראיה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשיה... (מנחות מג ב)
...ולמה נקרא שמה ראה שרואה ביותר, וכן הוא אומר נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. תנא עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. (חולין סג ב)
...וקים להו לרבנן דשיתסר מיל קא שלטא ביה עינא דרועה. (בכורות נד ב)
...והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין... (נדה לא א)
הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלווקן ואת הכיפח ואת הננס אומר ברוך משנה את הבריות, את הקטוע ואת הסומא את מוכי שחין אומר ברוך דיין האמת, מתניתין כשהיו שלמים ונשתנו, אבל אם היה כן ממעי אמו אומר ברוך משנה את הבריות. הרואה אילנות נאים ובני אדם נאים אומר ברוך שכן ברא בריות נאות בעולמו. מעשה ברבן גמליאל שראה גויה אשה נאה ובירך עליה, לא כן אמר רבי זעירא בשם רבי יוסי בר חנינא רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן לא תחנם לא תתן להם חן, מה אמר אבסקטא לא אמר אלא שכך ברא בריות נאות בעולמו (וכי אמר לה באיזה לשון כבוד, לא אמר אלא שבח להבורא). שכן אפילו ראה גמל נאה סוס נאה חמור נאה אומר ברוך שברא בריות נאות בעולמו... (ברכות סג ב)
...אמר ר' יודן בר חנין סימנא, דאכיל מן חבריה בהית (מתביש) מסתכל ביה. (ערלה ו א)
ר' חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל... (קידושין מח ב)
ר' יהושע בר נחמיה בשם ר' חנינא בר יצחק ורבנן בשם ר"א אמרי, ברא בו ארבע בריות מלמעלה וארבעה מלמטן, אוכל ושותה כבהמה... ורואה כמלאכי השרת... (בראשית ח יא)
ר' יוחנן אמר מלך בשר ודם בונה פלטין מביט בעליונים ראייה אחת ובתחתונים ראייה אחת, אבל הקב"ה מביט בעליונים ובתחתונים ראייה אחת. (שם ט ג)
וידע אדם עוד את אשתו, נתוסף לו תאוה על תאותו, לשעבר אם לא היה רואה לא היה מתאוה, עכשיו בין רואה בין שאינו רואה הוא מתאוה. (שם כג ו)
...אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע (משלי ג'), אל תהי חכם בעיניך במה שאתה רואה בעיניך, תאמר שאני מוליד, תאמר שאין אני מוליד, ירא את ה' אל תירא אברם. (שם מד ב)
בזמן שאדם עשיר יש לו פנים לראות את חבירו, ובזמן שאדם עני אין לו פנים לראות מפני שהוא מתבייש מחבירו... (שם צא ה)
וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות, הדא הוא דכתיב ויאמר ה' ראה ראיתי, ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקב"ה, משה אתה רואה ראייה אחת, ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל... (שמות ג ג)
אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה לך רד כי שחת עמך, היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר אם איני רואה איני מאמין, שנאמר (שמות ל"ב) ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו', שלא שברן עד שראה בעיניו, אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו כי שחת עמך, אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל, אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה. (שם מו א)
רבי מנשיה בר בריה דר' יהושע בן לוי אמר מצינו שכל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני שכינה, מאי טעמא ועוצם עיניו מראות ברע מה כתיב בתריה, מלך ביפיו תחזינה עיניך, תראנה ארץ מרחקים. (ויקרא כג יג)
...לכך אמר משה יושב בסתר עליון, הקב"ה שהוא יושב בסתרו של עולם הוא רואה את הכל ואינו נראה, הוא נתאוה ללון בצלנו. (במדבר יב ג)
...חזר ואמר למען תזכרו, נתן ראיה ונתן זכירה, זכירה למי שאינו רואה ראיה למי שרואה... וראיתם וזכרתם, המראה מביא לידי זכרון וזכרון מביא לידי מעשה... (שם יז ז)
וירא בלק, נוח לרשעים שיהיו סומין שעיניהם מביאין רעה לעולם, בדור המבול כתיב (בראשית ו') ויראו בני האלהים, וכתיב (שם ט') וירא חם אבי כנען, וכתיב (שם י"ב) ויראו אותה שרי פרעה וכן כולם. וכאן וירא בלק. (שם כ ב)
ויגל ה' את עיני בלעם, וכי סומא היה, להודיע שאף העין ברשותו. (שם שם יג)
וירא המן, א"ר איבו (תהלים ס"ט) תחשכנה עיניהם של רשעים מראות, לפי שמראית עיניהם של רשעים מורדות אותם לגיהנם, הדא הוא דכתיב, (בראשית ו') ויראו בני האלהים את בנות האדם, (שם ט') וירא חם אבי כנען... וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו, אבל מראית עיניהם של צדיקים תאוה, לפי שמראות עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה, הדא הוא דכתיב (בראשית י"ח) וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים, (שם כ"ב) וירא והנה איל, (שם כ"ה) וירא והנה באר בשדה, (שמות ג') וירא והנה הסנה, (במדבר כ"ה) וירא פנחס, לפיכך הם שמחים במראית עיניהם, שנאמר (תהלים ק"ו) יראו ישרים וישמחו. (אסתר פרשה ז)
הביטה וראה את חרפתנו, ר' יודן אמר הבטה מקרוב וראיה מרחוק, הבטה מקרוב שנאמר (מ"א י"ט) ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים, וראיה מרחוק, שנאמר (בראשית כ"ב) וירא את המקום מרחוק. רבי פנחס אומר הבטה מרחוק, שנאמר (תהלים פ') הבט משמים וראה, וראיה מקרוב, (בראשית ל"ב) וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. (איכה ה ב)
וירד ה' לראות, וכי הוא צריך לרדת והלא הכל צפוי לפניו, שנאמר ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא (דניאל ב'), אלא ללמד לבריות שלא לגמור את הדין ושלא לומר דבר מה שלא רואין. (נח יח)
בא וראה כשבקש הקב"ה לברוא את חוה היה מחשב מאיזה מקום לבראותה, אמר אם אברא אותה... מן העין תהיה סקרנית... עמדה חוה והיתה סקרנית, שנאמר (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב העץ... ותשא אשת אדוניו, זה שאמר הכתוב (תהלים ס"ט) תחשכנה עיניהם מראות וגו', אתה מוצא שהצדיקים מתרוממים בעיניהם, שנאמר (בראשית כ"ב) וישא אברהם את עיניו וירא את המקום... אבל הרשעים נופלים בעיניהם, שנאמר (שם י"ג) וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן, זה סדום... (וישב ו)
א"ר ברכיה בר' תולדת האש מלמעלן אין כח בעין לראותו, שנאמר (יחזקאל א') ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק, וברק אין כח בעין לראותו, והוא צריך לאורה. א"ר יוחנן מה שיש בתוך עינך אין אתה יכול לראות, העין הזו לבנה והשחור באמצע, מהיכן צריך לראות לא מתוך הלובן, ואינו רואה אלא מתוך השחור, ועל אור עיניך אין אתה יכול לעמוד ואתה מבקש לעמוד על דרכו של הקב"ה... (תצוה ו)
את מוצא מי שנתון בחשך רואה מה שבאור, ומי שהוא נתון באור אינו רואה מה שבחושך, והקב"ה רואה מה שבחושך ומה שבאור, שנאמר (דניאל ב') ידע מה בחשוכא וגו'. (שם ח)
וירא יעקב כי יש שבר, זה שאמר הכתוב אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם (משלי כ'), מה ראה שלמה לומר כן, וכי כל הגוף לא עשאו הקב"ה שאמר על האוזן ועל העין. אלא כל האברין של אדם עתידין ליתן דין, חוץ מן האוזן ומן העין, למה אלא העין הזו רואה שלא בטובת אדם, והאוזן שומעת שלא בטובת האדם, אבל הידים אם אינו רוצה אינו גונב... (מקץ ה)
רבי יהודה אומר מדבר אדם עם חבירו הוא נראה וקולו לא נראה, וישראל שמעו קולו של הקב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה... שנאמר (שמות כ') וכל העם רואים את הקולות. (פרק מא)
...אלא מראין את העין מה שיכולה לראות, ומשמיעין את האוזן מה שיכולה לשמוע. (ב ו)
ד' מדות הם, יש רואה ונראה, נראה ואינו רואה, רואה ואינו נראה, אינו רואה ואינו נראה. רואה ונראה כגון הזאב והארי והנמר והדוב והברדלס... נראה ואינו רואה, כגון הסייף והקשת והרומח... רואה ואינו נראה זו מכת רוח רע, אינו נראה ולא רואה זה מכת חולי מעים. (מ יא)
אל תכשל בעיניך, שאין מכשול אלא בעינים. (פרק ג)
אמר ר' ברכיה בשם ר' לוי כתיב (תהלים ק"ד) יהי כבוד ה' לעולם, בשעה שברא הקב"ה את עולמו מה כתיב, (בראשית א') וירא אלקים את כל אשר עשה, אין לשון וירא אלא לשון שמחה, שנאמר (שמות ד') וראך ושמח בלבו. (מזמור עה)
ואין עיניהם של בני אדם כהות בחצי ימיהם אלא מתוך דרכיהן... (פרק ג)
...אלא כל איבריו של אדם עתידין ליתן דין חוץ מן האוזן ומן העין, למה אלא העין שלא בטובתו אדם רואה, וכן האוזן שלא בטובתו אדם שומע... (אגדת בראשית פרק סט)
ואית דאמרי בהאי לישנא, כל האורך הזה למה, מביטות בנויו של שאול היו ולא היו שבעות ממנו דברי ר' יהודה, אמר ליה ר' יוסי אם כן עשית בנות ישראל כזונות, והלא כשם שאי אפשר לאיש לזון את עיניו מאשה שאינה ראויה לו, כך אי אפשר לאשה לזון את עיניה מאיש שאינו שלה. (שמואל א פרק ט, קח)
אנכי הרואה, רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר לו הקב"ה לשמואל אתה קורא עצמך רואה, אני מראך דבר שאין אתה רואה, אימתי הראהו בשעה שאמר לו מלא קרנך שמן, ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו... (שם)
ערום ראה רעה ונסתר זה משה, שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, ופתיים עברו ונענשו זה נדב ואביהוא שזנו עיניהם מן השכינה, שנאמר ויחזו את האלקים... (משלי פרק כב, תתקס)
תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, א"ר יצחק לבא ועינא תרין סרסורין דחטאה, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, א"ר יצחק אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועינך אנא ידעית דאת דילי. (שם פרק כג)
דתנו רבנן ששה ראו ושמחו, וששה ראו ובושו. ששה ראו ושמחו, אברהם וירא את המקום מרחוק (בראשית כ"ב) שראה ענן קשור על ראש ההר והצליח. יצחק, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (שם כ"ד), שראה מעשיה דומין למעשה שרה, וחזר עמוד הענן למקומו, יעקב, וירא יעקב כי יש שבר במצרים (שם מ"ב), שראה סברו במצרים זה יוסף. משה, וירא והנה הסנה בוער באש (שמות ג'), ראה שהוא מלבלב עולה מתוך האש ואינו נשרף. פנחס, וירא פנחס בן אלעזר (במדבר כ"ה) ראה מעשה ונזכר הלכה, ועמד ופילל ותחשב לו לצדקה. יהושע, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו (יהושע ה') בישרו שהוא כובש את ארץ ישראל ושהגיע העת שאמר למשה הנה אנכי שולח מלאך לפניך.
וששה ראו ובושו, הנפילים דכתיב (בראשית ו') ויראו בני האלהים את בנות האדם, ולמה נקראו נפילים, שנפלו ממקום קדושתן. עשו, דכתיב (שם כ"ח) וירא עשו כי רעות בנות כנען, ובוש, ואת עשו שנאתי (מלאכי א'). אחיתופל, דכתיב (ש"ב י"ז) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו, ראה שנפל מזלו מן הרקיע ועצתו לא שלמה, אמר עתה ישמע דוד ויהרגני. המן, דכתיב וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו (אסתר ג'), ובוש, ויתלו את המן. בלעם, דכתיב וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל (במדבר כ"ד), ולא היה בדעתו אלא לקלל, אלא שנסכר פיו, ובוש, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. בלק מנין, ממה שקרינו וירא בלק בן צפור. (במדבר כב ב)
ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, מלמד שהכעס מסלק את המאור... (בראשית כז א)
ועיני ישראל כבדו מזוקן, מלמד שהצרות מכהין את העינים. (שם מח י)
ראו כי ה' נתן לכם השבת, ראיה זו בינה, כענין שנאמר (קהלת א') ולבי ראה הרבה חכמה ודעת. (שמות טז כט)
ויתמהמה ויחזיקו האנשים בידו וגו', שלשה פנים אסורים לראות, פני ע"ז, פני אשה, פני רשע, ובשביל פקוח נפש שלשתן מותרים, שהרי יונדב בן רכב נכנס בית ע"ז שלא יהרג שום צדיק, וכתיב ויחזיקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנותיו, וכתיב כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים... (וירא)
אמרו רז"ל סימא את עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן דמי כולו, אם כן אוזן חשוב מראיה, וקשה למה הקדימה לאה ראובן על שם הראייה קודם לשמעון על שם השמיעה, והענין הזה הוא, הקב"ה ברא הראייה מכח הה"א והשמיעה מכח וי"ו, מזה הוצרכה להקדים הבכור על שם הראיה, כדי להקדים אות ה' לוי"ו כסדר א"ב ג"ד ה"ו, והבן זה. (ויצא)
וירא בלק וגו', יש ראייה שהוא שמיעה, כגון וכל העם רואים את הקולות, כן בלק שמע וכאלו ראה. (בלק)
...כך האויר מקבל את האור ומעבירו אל ראותינו, ואם לא יהיה אור לא נראה מאומה, ואין זה נגד האור, אלא הוא העדר האור... (מאמר א פרק ג)
...ולכן חייב אני לבאר שגם הראיה אינה נאמרת עליו, לפי שאין כל הדברים נראין אלא על ידי הצבעים הנראין על פניהם המתיחסים אל ארבעת הטבעים, וכאשר נפגשים בכח שבראות אשר ממינם באמצעות האויר אז רואים, אבל הבורא אשר מן המוכחש לחשוב שיש בו מאומה מן המקרים אין שלטות לראות על השגתו... (מאמר ב פרק יב)
אבל מה שהזכירו שהראשית מבט ואחריו יבוא חשק בלב, אני אומר לפיכך צונו ה' יתברך ויתרומם שנשעבד לעבודתו העין והלב יחד, כמו שאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה (משלי כ"ג), והזהיר מלהפנותם אל המרי, באמרו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", אינו אלא שיתחזק מצב זה בלב עד שישתלט עליו וימשול בו... (מאמר י פרק ז)
ושמע דברי בשלשת המוחשים האחרים, ואומר, כי המראה הנפרד מלובן או אודם או צהבות או שחרות דרכו להחליש את החוש כאשר מסתכל בו, כמו שכהה הראות מחמת השלג, וכמו שנזוקת העין מן האודם, ויחלש הקף הראות מן השחרות וכל הדומה לכך, והם נוסף לכך אינם מעוררים שמחה ולא עונג רב, אבל כאשר מתמזגים זה עם זה יתחדשו מהן סוגי ההנאות ומעוררים הרבה מכחות הנפש... (שם פרק יח, וראה שם עוד)
והשתדל אחר כך לעצום עיניך וחוש ראותך מהביט אל מה שאיננו צריך לך או מה שיטריד לבך מחשוב במה שיועילך, ופרוש ממותר הראות כפי יכלתך. ואמרו רז"ל לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה, אבל השתמש בראותך והבטתך להביט אל יצירות הבורא יתעלה לבחון מהם ולחשוב בהם ולהבין יכולת הבורא וטובו מהם, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים ח') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו'... (שער ט הפרישות פרק ה)
אתם ראיתם - יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין. (שמות כ יט)
וירא - מלה זרה, בעבור שנפתח היו"ד והמלה מהבנין הקל, ואין אחר היו"ד אחת מאותיות הגרון שהיא משפט להרחיב את אשר לפניהם... (בראשית כט ב)
וראה - כי צריך מעשה המנורה לחכמה ולראות במראה הלב איך יעשה מככר אחד כל הכלים. ומלת מראה - זרה ואיננה כדרך מושלך, כי אין פעול למלת ראה כי אם נראה לבדה, והיה כן בעבור כי הרואה אינו פועל רק מקבל דמות, ובעל התולדה יבין זה. (שמות כה מ)
החרשים - עיקר השמיעה והראיה בלב, ואלו חרשי ועורי לב. (ישעיה מב יח)
היוצר - שהצורות נוצרות בעין בכל עת. (תהלים צד ט)
וירא אלקים - ...אבל הסדר במעשה בראשית כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא אמירה, ויאמר אלקים יהי אור וגו'... וקיומם יקרא ראיה, כענין "וראיתי אני" דקהלת וכן "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", והוא כענין שאמרו רואה אני את דברי אדמון... והענין להורות כי עמידתה בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין... (בראשית א ד)
אל תביט אחריך - ...וענין איסור ההבטה אמר רש"י, אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך רשאי לראות בפורענותן. ועוד בו ענין, כי הראות באויר הדבר ובכל החליים הנדבקים יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם, ולכן יסגר האיש המצורע וישב בדד. וכן נשוכי החיות ככלב השוטה וזולתו כאשר יראו המים וכל מראה יחזו בהם דמות המזיק וימותו... ולכן היתה אשתו של לוט נציב מלח, כי באתה המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליהן מן השמים דבקה בה... ובפרקי רבי אליעזר כענין הזה, אמרו להם אל תביטו לאחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש... (שם יט יז)
ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם - היה מעלה אותו במקום שיראנו כדי שיתכוין אליו בקללתו, ולא תפרד נפשו מהם, כי אלה מכחות הנפש להיות דבקה בעת הראיה כידוע מענין החכמים, דלי לי גבינאי דבעינא למחזייה... (במדבר כב מא)
ראה ראיתי וגו', יש בפסוק זה ג' ענינים שהם זה למעלה מזה, הראשונה ראיה, למעלה ממנה שמיעה, רצוני לומר, כי כח השמיעה זך ודק יותר מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה, שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה, לפי שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מהו, כאלו לא ראה ולא שמע אותו הקול, ועל כן יבואו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה... (האמונה והבטחון פרק יח)
ונשוב לדרכנו ונאמר, כי תפלה של יד הוא כנגד אות ה"א ב' של שם, ומה שנאמר ולטוטפות בין עיניך, כי הראיה מכח הה"א, והשמיעה מכח הוא"ו... (שם פרק כב)
ויפקח אלקים את עיניה - אפשר שהיה הבאר שם והיה מכוסה בין השיחים, או היה רחוק ממנה, ואלקים הטיב ראותה לפי שעה לראותו, או לא היה שם, ואלקים בקע את הארץ באותו מקום ויצאו מים. (בראשית כא יט)
וירא עשו - לפי שהראיה גדולה משאר ההרגשות נשאלות כולן עליה, וגם ראית הלב מן ההרגשות. (שם כח ו)
קמו עיניו - שלעת הזקנה תיבש הלחות שבעין ויקומו יתרי העין ותכנס העין בחורה... (מלכים א יד ד)
כי החושים אינם משיגים מן המוחשים כי אם מקריהם, לא עצמיהם, ואינם משיגים מן המלך על הדמיון זולתי המראים והתבניות והשיעורים, ואיננו זה אמיתת המלך שהם מקבלים עליהם לרוממו, אבל אתה רואהו במלחמה בתכשיט אחד, ותראהו במדינה בתכשיט אחר, ובביתו בתכשיט אחר, ותאמר כי הוא המלך בגזירת השכל, לא בגזירת החוש... ולא יעמוד (השכל) על המהות ועל הענין, אלא השכל השלם, אשר הוא שכל בפועל כמלאכים, ישיג הענינים והמהויות בעצמם, מאין צורך אל המקרים שיהיו באמצע, אבל שכלנו, אשר הוא בתחלה בכח ההיולי, לא יוכל לעמוד על אמיתת הדברים אלא במה שחננו הבורא מכוחות מיוחדים, שמם בחושים ראויים למקרי המוחשים דבקים תמיד בכל המין... ושם למי שבחר מברואיו עין נסתרת רואה דברים בעיניהם לא יתחלפו ויקח מהם השכל ראיה על ענין הדברים ההם ולבותם, ומי שנבראה לו העין ההיא הוא הפקח באמת, ויראה כל בני אדם כעורים ויורם ויישירם... (מאמר ד ג, וראה שם עוד)
אמר החבר, אבל אנחנו כבעלי העינים התרוטות אשר לא יוכלו לראות האור ההוא, וצריך שנסמוך על הפקחים אשר קדמונו, אשר כח בהם לראותו, וכמו שהפקח לא יוכל לראות השמש ויורה עליה זולתו וישיגהו בהבטה אליה אלא בעתות היום ובמקומות נשקפים שהשמש זורחת אליהם, כן הפקח באור האלקי יש לו עתים ומקומות בהם רואה האור ההוא, והעתים הן עתות התפלות, כל שכן בימי התשובה, והמקומות הם מקומות הנבואה. (שם שם ו)
ומהן חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם ונמצא חוטא וידמה שאין זה חטא... המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול, שהראיה גורמת לגופן של עריות, שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"... (תשובה ד ד)
קול ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין... (מעילה ה טז)
ראה, הבט חזה, דע כי ראה והביט וחזה שלשה המלות האלה נופלות על ראות העין, והושאלו שלשתם להשגת השכל. אמנם זה בראה מפורסם אצל ההמון, אמר "וירא והנה באר בשדה", וזה ראות עין, ואמר "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת", וזה השגה שכלית. ולפי זאת ההשאלה הוא כל לשון ראיה שבאה בבורא יתברך, באמרו "ראיתי את ה'", "וירא אליו ה'", "וירא אלקים כי טוב"... כל זה השגה שכלית, לא ראות עין ממש בשום פנים, כי לא ישיגו העינים רק גוף, ובצדו קצת מקריו גם כן, כלומר מראה הגוף ותארו, וכיוצא בהם. וכן הביט נופל על ההבטה בעין לדבר, והושאל אל הבטת השכל והשקפתו... וכן חזה... (חלק א פרק ד)
...אמנם כשיתחבר בעינים מלת ראיה או חזיה, כמו "פקח עיניך וראה", "עיניו יחזו", יהיה ענין כלם ההשגה השכלית לא השגה הרגשית, כי כל הרגשה פעולה כמו שידעת, והוא יתעלה פועל לא מתפעל כמו שאבאר. (שם פרק מד)
שלשה פנים אסורים לראות, פני ע"ז, פני אשה פני רשע. פני רשע שנאמר (מ"ב ג' י"ד) "אם אביט אליך ואם אראך", פני אשה, שלא היתה רשאית השונמית ליכנס לפני אלישע, דכתיב (שם ד' ט"ו) "ותעמוד בפתח", וכתיב (איוב ל"א א') "מה אתבונן על בתולה". פני ע"ז דכתיב (ויקרא י"ט ד') "אל תפנו אל האלילים"... (קעח)
כתיב (משלי ד') "ועפעפיך יישירו נגדך", בשעה שאדם לומד או מהרהר בדברי תורה או כותב וחלון לפניו אל יביט בחזירים או ביציאה או בדבר מאוס או בע"ז ותכשיטיה. (תתקצג)
בשעה שאדם כועס אל יסתכל אדם בו, כי עם ראיית עינים מלאך רע עומד וממהר לנקום על צערו, ועוד קשה לשכחה שמשכח תלמודו, וגם פני הנדה בשעה שדמים מצויים בה. (תתשכו)
וגם רבים נוקשים ונלכדים בחללם החושים הנכבדים, חוש הראות, וחוש השמע, ונאמר על חוש הראות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", הוזהרנו בזה שלא יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות פן יוקש בהן.
ומן העבירות התלויות בחוש הראות, רום עינים, כי הוא מעולל מן הגאוה, שנאמר (תהלים ק"א) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל". (שערי תשובה ג סד)
ראה ראיתי - יש בכתוב הזה ג' ענינים זה למעלה מזה, ראיה שמיעה ידיעה, ידיעה למעלה מראיה ושמיעה, שהרי כח השמיעה זך ודק מכח הראיה, למעלה משתיהן ידיעה, שאין השלמת הראיה או השמיעה אלא בידיעה, שאם יראה אדם דבר או ישמע קול ולא ידע מה הוא, הרי הוא כאלו לא ראה אותו דבר או לא שמע אותו הקול, ועל כן יבאו שני ענינים אלו בתורה במקום הבנה... ראיה הוא שכתוב (קהלת א') "ולבי ראה", והיודע דבר אף על פי שלא ראה אותו ולא שמע אותו מעולם הוא כאלו ראהו או שמעו... (שמות ג ז)
ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור שהוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות, זהו שאמר "או חרש", והשלישית חוש הראות, הוא שאמר "או פקח או עור", וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט"ו) "מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם", באר כי האור ירחיב הלב, אבל חוש השמע גדול יותר מאד, כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו, עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין, וכן אמרו רז"ל, סימא עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו... (שם ד יא)
...וסגולת האבן הזאת (ברקת שהיא קרבונקל"א) שהיא מחכימת פתי ומאירת העינים מלבד שמשתמשין בעצם גופה כמו שמשתמשין באור הנר... יששכר על ספיר, והוא הנקרא שפיל"י, והוא מראה תכלת... וסגולת אבן זה שהוא טוב לאור העינים ולכך מעבירין אותו על העינים... (שם כח טו)
ותרא האתון - ראיה זו הרגשה היא, איננה ראית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני אדם וכל שכן לעיני הבהמות... אבל ענין ראייתה שהרגישה בדבר מפחיד אותה ושהיה מעכבה מלעבור ולא ידעה מה הוא. (במדבר כב כג)
וירא משם קצה העם - ...והיה בלק מתכוין בכל פעם להעלות את בלעם במקום גבוה שיראה העם משם ויתכוין אליהם בכח ההבטה שיביט בהם, כי זה מכחות הנפש, וכענין הנזכר בדברי רז"ל דלי גבינאי דבעינא למחזייה, דלי ליה יהב ביה עיניה ונח נפשיה... (שם שם מא)
ותהר לאה ותלד בן ותקרא את שמו ראובן וגו', כבר ביארו חכמי הקבלה כי הראיה היא ממדת הדין, כי משם כחו של עין הרע, ואמרו רז"ל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם מיתה או עוני, והיא רמוזה בה"א שנייה של שם בן ד' אותיות... (ויצא)
אל תפנו אל האלילים וגו', דע כי יש כח בחוש הראות לפעול הן לטוב הן לרע, ועל כן העין הרע מזיק, דוק ותשכח במספר העליות והירידות שעלה ושראה בלעם לישראל במספרם נאמרו למשה על ישראל, והוא שנאמר "ולא אביתי לשמוע אל בלעם ויברך ברך אתכם ויצל אתכם מידו", ואציל אין כתיב כאן אלא ויצל, זהו משה, וכן אם צדיק קלל והביט בעין הרע צריך צדיק אחר לעשות הפך מכל זה. מכל זה תוכל להבין כי יש כח בחושים לפעול לטוב והפך, ועל כן הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לשלוח חוש הראות באלילים ואלהי מסכה, כי הוא נותן מזון ליצר הרע המתפרנס משם, כל שכן ליכנס בבתי ע"ז... (קדושים)
והבקשה הב' באמרו "הראיני נא את כבודך", היתה ידיעת התארים העצמיים הבלתי נבדלים ממנו, והמשיל ההשגה הזאת לראיה, כי הראיה החושיית לא תהיה כי אם בשטח הנראה שהוא ענין בלתי נפרד ממנו, אבל עצמית הדבר בלתי מושג בחוש, וכן ההשגה ההיא עם שהשגת העצמית נמנעת, השגת התארים העצמיים היתה אצלו אפשרית. (מאמר א כלל ג פרק ג)
בהיות האור הכרחי להשגת הנראה, המושל עליו ימשול בדברים הדומים בכללים ובפרטים, כי העין כמראה נעדרת הגוונים, ותראה כל דבר שיזהר עליו אור. אמנם אורו ועינו של עולם ית' אינו צריך לאורה זו, כי יראה מצד היות כל הצורות נמצאות בו עצם ובראשונה, בהשגתו עצמו ישיג הכל... (בראשית מא א שער כט, וראה שם עוד)
...ועוד ברית כרותה לעינים שיתפעל האדם מהם יותר ממשמע אזנים, ובמדרש ש"ר מ"ו שאפילו שומע מיחיד נאמן אסור לעשות על פיו אם אינו רואהו... (שמות לב יט שער נג)
ואמר עין רואה, כי העין שלך אינו רואה אלא הוא כלי מוכן וזך לקבל הראות, ולכך אין אתה רואה באישון לילה ואפלה אלא בעוד השמש על הארץ המאיר לארץ ולדרים עליה או בלילה לאור הנר, ולפי שאין העין עצמה הרואה ולא האוזן עצמה השומעת, לפי מה שיתרחק יותר מן הנר או מקול הקורא כן יתמעט ראייתו ושמיעתו, ולפי מה שיוסיף לגשת אליו כן יראה בעיניו ובאזניו ישמע, אבל עיני ה' האורה עצמה הם, ולכך היא תקרא עין רואה ואוזן שומעת, כי היא עצמה השמיעה... (אבות ב א)
כל אדם יכול לדעת בעצמו איך יגדור לפי עניניו, והראש לכל הגדרים שימור עיניו, שלא ליתן עיניו במה שאינו שלו. ואם ימעט בראיתו ממה שהוא שלו, אז נקרא צנוע ובישן, כמו שאמרו על אותה אשה שהיתה גדמת, ולא הכיר בה בעלה עד יום מותה, ואמרו כמה צנוע איש זה שלא הכיר באשתו (שבת כ"ג ב'), ואם ישמור עיניו, נמצא לבו שמור, ומתוך שלבו ועיניו שמורים, נמצא כולו שמור. (שער התשובה)
ויפקח אלקים את עיניה - נתן בה דעת להכיר מקום מים שהיה שם, כי לא היתה סומא קודם לכן. (בראשית כא יט)
וישמע יתרו - הנה השמיעה תאמר על הדבר הבלתי הוה בזמן המסופר, כי אמנם על הדבר ההוה אז תפול הראיה לרחוק ולקרוב, כענין "וירא יעקב כי יש שבר במצרים", "וירא בלק", ובהיות שיציאת ישראל ממצרים היתה אז דבר הוה, לפיכך אמרו ז"ל מה שמועה שמע, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. אמנם כשנפרש "כי הוציא", שהוא כמו כאשר הוציא שיאמר ששמע על אשר עשה הא-ל ית'... (שמות יח א)
מי יביאנו לראות - לבזות הגמול והעונש שאחר המות, שהם דבר נצחי. לראות כמו "אל תראוני שאני שחרחורת" וגו'. (קהלת ג כב)
...ואחר כך זכר העינים שהוא הראות, שהוא כח בלתי גשמי אחר הדבור, והוא יותר נכבד מן השמיעה, שהאדם רואה יותר ברחוק ממה שהוא שומע, ולפיכך הסכימו שהראיה היא יותר רחוקה מן הגשמיות מן השמיעה, ועוד הביאו ראיות הרבה מאד כי הראיה יותר מופשטת מן הגשם מן השמיעה. (גבורות ה' פרק סד)
בפרק אלו טרפות, למה נקרא שמו ראה שרואה ביותר, תנא עומד בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל. וזה נראה להם שלא יתכן לפי הטבע, ולפי השכל אין קשה כלל, כמו שיש כח בחוש הראות לשלוט בכוכב שהוא בסוף העולם, וכך מי שהוא חד הראות ביותר למה לא ישלוט ראות שלו ברחוק גדול, וכיון שיש חלוק בין הנמצאים בחוש, יש שרואה ביותר ויש שאינו רואה כל כך, למה לא יהיה נמצא מין אחד שחוש שלו בתכלית החדוד, ומכל שכן שכך מוכח שנקרא בשם ראה, ובאין ספק שמו מורה מהותו... והרי כל הבעלי חיים רואים, וזה שאמר למה נקרא שמו ראה יותר משאר בעלי חיים וכו'... (באר ה')
...כי מאחר שהכתוב אומר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן", הלשון הזה מוכח כי מעשה גדול מאד היה, כי אם לא היה זה מעשה גדול למה אמר "אשר עשה", כי אין הראיה נחשב מעשה... כי בראיה זאת רבעו, כי הזנות בכל מקום נקרא ראיה, "וראה את ערותה והיא תראה את ערותו", הרי כי החיבור בזנות נקרא ראיה, כי אין כל הראיות שוות, כי חם לפי גודל כוחו שהיה דבק בזנות היה ראיה שלו מעשה זנות לגמרי, ונחשב זה שרבעו...
וכן אמרו בפרק חלק כל הרואה בערותו קשתו ננערת, שנאמר עריה תעור קשתך, ופירשנו שרוצה לומר אדם הרואה בערותו נוטל ממנו חוזק וכח של האבר הזה, כי ראוי שיהיה האבר הזה במכוסה, לכך גלוי ערוה מבטל הכח, וכאשר רואה בערוה בטל כחו ממנו, וזהו שאמר קשתו הוא האבר לפי שהזרע יורה כחץ כמו שאמרו רז"ל, ואותו כח ננער ונטל ממנו... (שם)
...דאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע... וביאור דבר זה, כי אסור להסתכל בצלמו, כי אם יביט בו יהיו עיניו מתחברים אל הרע, ולכך אסור להסתכל ברשע. ורבי אלעזר הוסיף עיניו כהות, כי הרשע אין ראוי אליו המציאות כלל, כי הוא יוצא מן המציאות אל ההעדר והוא רשע למות, ולפיכך כאשר מסתכל בו עיניו מתחברים ודבקים אל ההעדר ולכך עיניו כהות, ומפני זה שלא היה מסתכל בדמות אדם רשע היה מקבל החיים שלא היה לו חבור אל הרשע שדבק בו ההעדר. ואמר בצלם דמות אדם רשע, כי הצלם שיש לו המעלה העליונה שהוא צלם אלקים דבר זה אין ראוי לרשע וראוי לו ההעדר, ולכך המסתכל בו עיניו כהות, שמקבלים עיניו העדר הראיה גם כן, ומי שאינו מסתכל בצלמו הוא שמרחיק מן ההעדר, ולכך מאריך ימים, ואף על גב שהרשע מאריך בחיים זהו מצד מזלו, אבל מצד רשעתו הוא רשע למות... (נתיב הצדק פרק ג)
ויגידו להמן... הוקשה לו כי למה זה כי כאשר הגידו להמן דברי מרדכי לא היה המן מלא חימה, וכאשר ראה כי מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה אז היה מלא חימה. ועל זה רמז דבר עמוק, כי על ידי ראית האדם הוא יוצא אל הפועל, כי העין מוצא אל הפועל הראייה, וכאשר כתיב "וירא" והוא ירצה לצאת לפועל הגמור, אז דבק בו ההעדר והגיהנם, כי הרשע כל זמן שאינו יוצא אל הפועל הגמור ונחשב מציאותו בכח אינו דבק בו ההעדר והוא קיים כאשר אינו בפועל, אבל כאשר מציאותו בפועל, וזה כאשר העין יוצא אל הפועל על דבר אחד, אז דבק בו ההעדר, כי אין ראוי שיהיה נמצא הרשע בפועל, כי כל רשע הוא רשע למות, לכך ראייתו מורידו אותו לגיהנם שהוא ההעדר, אבל בצדיק הוא הפך זה... (אור חדש)
פסיעה גסה וכו', דע כי התנועה היתירה הוא הפך העין, כי העין הוא בפועל לגמרי, ולכך אמרו (ב"מ מ"ב) אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וזה כי הברכה שיהיה מתברך ומוסיף תמיד, ודבר זה סמוי מן העין, שכאשר ראה אותו העין כבר הוא בפועל, שכל אשר העין שולט בו הוא בפועל, שהרי כבר הוא נראה, ובדבר שכבר יצא לפועל וכבר היה מה שהיה איך יהיה בו ברכה... ולכך בקדושא דבי שמשי מחזירין לו המאור, כאשר היה משנה בפסיעה הפך העין, ובקדושה דבי שמשי שהוא מקדש השבת לנוח מחזירין לו. והבן זה ועוד יש במה שאמר חלק מת"ק ממאור עיניו דבר עמוק. (חידושי אגדות שבת קיג ב)
רקיע נמי הכי הדר וכו'... המבין אל כל מעשיהם, שהוא יתברך משיג הכל ביחד, לא כמו האדם אשר רואה בעין הגשמי, ולכן כאשר יביט אל הדבר שהוא חוזר וסובב לא יכול לספור הדבר מפני שראות שלו אינו בפעם אחד וברגע אחד, וצריך להביט ראשון ואחרון, וכאשר אינו מסודר ראייתו אינו יכול להביט, אבל הוא יתברך מפני שראייתו לא בעין גשמי אלא בשכלי ורואה הכל ביחד, ועל זה נאמר מונה מספר לכוכבים... וזה מצד שהוא יודע הכל. (שם סנהדרין לט א)
ועוד נתבאר במסכת ערכין... ולפיכך אחר שסדר האלפא ביתא כסדר, סדר אחר זה הפ"ה קודם העי"ן, לרמוז על חטא שלהם, והאיש המשכיל יבין בענין קדימת קריאת פ"ה לעי"ן, כי העין הוא המציאות שכך נראה ונמצא, והפה הוא הדבור ואינו המציאות רק העין הוא המציאות, וראוי שיהיה הדבור כמו שהוא נמצא במציאות. אבל המרגלים הקדימו הפה לעין, ולא היו נמשכין אחר האמת שהוא המציאות, והיו נמשכין אחר השקר, וכל שקר הוא נעדר ובלתי נמצא... (שם קד ב)
לזה אקדים ד' הקדמות קצרות, א', יש חילוק בין הבטה לראיה, כי הבטה יותר הסתכלות מראיה דעלמא, כמו שפרש"י בפרשת חוקת אצל נחש הנחושת, שכתיב וראה וכתיב והביט... (בעשרה מאמרות מאמר ט)
וכמו שאיסור חמור בו להוציא זרע היוצא מן המוח לבטלה, כך איסור גדול הוא המוציא ראיה שהיא מרכבת המוח לבטלה, ועל כן היה רב שח עינים לא הסתכל לא לפניו ולא לצדדין רק בד' אמות שלו, ולא מבעיא שיהיה עוצם עיניו מראות ברע, אלא אפילו המסתכל בדבר הרשות חוץ לד' אמותיו הוא כדוגמת המוציא זרע לבטלה, וכן כתוב בראשית חכמה, ונודע כי הזרע מאור עינו של אדם, כמו שכתב הרמב"ם במי שמרבה בתשמיש שעיניו כהות, ועל זה בא הרמז ברית כרתי לעיני, שהיה אוחז במדת העינים כמו במדת הברית. (שער האותיות)
ועכשיו אבא לפרש הענינים בפרט... אך זהו סוד הבקיעה שאמרנו למעלה שבכל החושים היא בסוד המלכות, והפה היא מלכות המוציאה הדברים לתחתונים, אמנם אף על פי שהפה מוציאה איננה מוציאה אלא התנוצצות והארה מן הנשמה, אך בעין החוש אינו נעשה אלא על ידי יציאת הנשמה וחזרתה, והענין כי כאן יוצאת הנשמה מן העין כי אינה מתנתקת מן הגוף כמו הדבור, ולכן הדבור אינו אלא התנוצצות פרטי והעין הוא ראיה כללית, והיינו שכל כח הנשמה מתפשט ומתגלה לחוץ להגיע אל הדבר הנראה ועדיין לא נשלמה הראיה עד שתחזור ותצייר הדבר הנראה בעצמה, עד שאם הדבר הנראה יהיה בעל ראיה גם הוא יראה עצמו מצויר בעין הרואה אותו, וזה סוד "ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה", כי השכינה היא ההר והקב"ה רואה אותה, וחוזר ומציירה בו בסוד "שימני כחותם על לבך", עד שהשכינה תראה במלך ב"ה בסוד כל הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו, שהבבת עין היא השכינה הנשרשת בעין, ועל כן במקום ראותו שם נקרא ענין ראיתו, וזה כי לראות הראיה אי אפשר אלא כשיחזרו התחתונים ויראו כביכול את עין הקב"ה הרואה, כי אז יראו העין עם ההר מצוייר בו, ואז יראה הקב"ה בבחינת ראותו ההר, והבן היטב. נמצא שאף על פי שהעין היא בחינת יציאה, אך הציור אינו אלא בחזרה, ונמצאת הראיה קבלה... (אדיר במרום דף עז, ועיין שם עוד)
...אך נבאר תחלה ענין ראית העין. והנה הפנימית הוא סגור, והוא עצמו מתגלה בעינים, וזה הדבר לא נמצא אלא בעינים, כי שאר החושים גם כי יש בהם בקיעה ויש התפשטות אינו אלא התפשטות פרטי לפי הענין ההוא, אך העין יש בו התפשטות הנשמה עצמה בכולה בכלל, וזה סוד העין והלב שהם מתדבקים זה בזה, בסוד "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", דשורייקא (גידים) דעינא בליבא תליא, והוא כי הנשמה מתפשטת בהתפשטות פרטי בחלקי הגוף ונכללת בכלל אחד בלב, ושם היא בסוד ההבנה, וזהו הלב מבין, כי ההבנה של הלב הוא ממש ראיה, כי כמו שהעינים רואים כך הוא הבנת הנשמה, שהיא רק הסתכלות.
וכדי שתבין זה הדבר היטב אפרש לך ענין החכמה והידיעה מה היא. הנשמה היא שכל שטבעה להשכיל, והענין הוא כי אין דבר בכל הבריאה שאין חלק בנשמה כנגדה, וצריך שיהיה קשר בין חלקי הנשמה לבריאה, וזה כי הנשמה היא רואה הדברים ומצטיירים הדברים בעצמה, והוא כי בהשכילה על דבר אחד הנה הדבר ההוא ודאי הוא נשרש בה, רק שעד שלא ראתה אותו ונצטייר בצורתה אין השורש ההוא שלם בה, וכשראתה אותו אז מצטיירת בה הצורה ההיא ממש, היינו באותו הכח שבה שהוא שורש לדבר ההוא, ואז נקרא שהיא חושבת בדבר ההוא ויודעת אותו להיות מצויר בה... והנה בכל פרט שתראה תסתכל עליו עד שתדבקהו, ועד שאינו משגת הוא כמו שיש איזה מניעה לפני עיניו שאינו יכול לראות, כך אינה רואה באמת הדבר ההוא, וכשתתגבר בראיתה אז תראה ויצטייר בה אם כללי ואם פרטי...
והנה העין נעשה גם הוא בסוד אספקלריא דלא נהרא, שהרי חצי חיצוניות העין הוא בהיר ולצד פנימיותו הוא חשוך עד שהנשמה בחזרתה תבוא אל העין אך לא תעבור לפנים, כי תתעכב שם ותעשה ציור הראיה, ועל כן לא נמשך מן העין אלא הדברים הגשמיים, כי לא חזרה הנשמה למקומה אלא העין הפסיקתה בדרך והוא גשמי, על כן הראיה היא גשמית. ונמצא שבעין עצמו מתיישבת הנשמה בחזרה ושם נראית כמו שאמרתי שהראיה צריכה ליראות. והנה הזוהר אשר בעין הוא נמשך מן הנשמה, ופירוש הענין, כי העין בנוי מליחות זכות הנמשכות מן המוח, וזה כי הלא לנשמה יש צלם שהוא לבושה והוא המתקרב יותר אל הגוף, וחלקיה מסוף הצלם הזה יורדין שם בחורי העינים וממשיכין עמהם מן המוח חלקים היותר נאותים ומתדבקים להם, ואלה החלקים הם עצמו העין להתפשטות האור ממנה. אך חלק הצלם הקבוע עמהם הוא המזהיר שם, ובחזור הנשמה אל העין אז מתנוצץ הצלם הזה, והיא עצמה מתלבשת שם, ומתגלה בציורה, ושם נעשים הראיה, וזה מה שאמרנו שהראיה צריכה ליראות, כי בחינת הציור צריכה שיראה אפילו שלא יראה הצורה שנצטיירה, והציור הזה הוא ממש התנוצצות העין הנראה שהוא התנוצצות הנשמה אלא שמתנוצצת בתוך המסוה, דהיינו הצלם שלה שבתוך העינים עצמה, כי אפילו הצלם איננו מתגלה בכחו אלא מתוך העינים, כי אם היה מתגלה בכחו היו העינים כשני אורים גדולים. ובהיות הגוף בתחילה בסוד כתנות אור היו עיניו של אדם הראשון שני מאורות גדולים, שהיה צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ובהחשך הגוף אז לא נהיה אלא באותו הזוהר שהם עתה, אך בהם נראה באמת התנוצצות הצלם עצמו. והנה הנשמה מתפשטת תמיד דרך הבקיעה וחוזרת כמו כן תמיד דרך העין, ונעשה ההתנוצצות תמיד.
ותדע שאם היתה הנשמה חוזרת ללב ומציירת שם ציורה אז היינו רואים כל הדברים אפילו הרוחניות, אבל כיון שאינה עושה הציור אלא בעינים, על כן אי אפשר לראות אלא הדברים הגשמיים, והנה יש בעלי רוח הקודש שהם רואים הדברים מה שאי אפשר לאחרים לראות, וזה סוד פקיחות העינים, והוא סוד נתנה רשות לעין לראות, וזה כי הנה כבר אמרתי איך מן הצלם נעשה זה הענין, כי הצלם מתגלה שם בתוך העין ועושה הזוהר, ועל כן בשוב הנשמה דרך העינים ההתנוצצות שלה מתגלה מפני הצלם המגולה שם, ואז היא ראיה שצריך שתראה כנ', אך אם יחסר כח הצלם שיסתלק משם, הנה לא יוכל הציור לראות, ועל כן לא תמצא ראיה, וזה ענין העורון, כי לא נשאר אלא חלק הגשמי שהוא הנמשך מן המוח, ואין הראיה מצטיירת... (שם דף עח, ועיין שם עוד)
ואמנם כבר שמעת גם כן החילוק הנמצא בין שאר החושים לראיה, כי החושים הם פעולות פרטיות בהתפשטות פרטי של הנשמה אך הראיה הוא התדבקות כללי בהתפשטות כללי של הנשמות כמו שהיה בלב, כי באמת אין דבר להתדבק מאור במאור אם עליון ואם תחתון אלא בסוד העינים, ועל כן זאת הבקיעה היא יותר עיקרית מן האחרים, ובאמת הוא קיום כל הנבראים, כי בהראות התחתון מן העליון הוא מתקיים. וגם זה כבר פירשתי לך איך הוא נמשך מן החכמה שהוא קיום הכל בסוד כולם בחכמה עשית. אך צריך שתבין היטב פעולת העינים איך הוא, כי בכח זה ההתדבקות נעשה פעולת עין הרואה, כי הלא מצטייר בו הנראה, וזה גורם חוזק לנראה עצמו בהראותו מסיבתו, כי הלא אז כפול הוא הקשר ביניהם, אך צריך שימצא עוד תולדה היוצאת ממש ומתפרשת מן העין, כמו פרי מן הראיה, וינתן אל הנראה, כי זהו ודאי שנתוסף דבר מה בנראה בכח הראיה, שעל כן אסור להסתכל באלילים, כי מי שמסתכל באלילים יוצאים ממנו חלקי ההתנוצצות וניתנים בתוך האלילים עצמן, והם מתחזקים על ידו ונחשב לו כאלו עשאם, ונמצא שיש הגעת הנשמה אל הנראה והצטייר הנראה בנשמה, ואז ממילא נולד תוקף אל הנראה, ואחר כך יוצא מה שיוצא מן הרואה אל הנראה וניתן בו ממש.
והנה לא תמיד נמשך מן המצח בסוד התפילין האור השלם הצריך אל העינים, כי יש זמן סיתום כנ"ל, והכל צריך לתועלת הנראים, וזה כי הנה הא"ק משפיע בראייתו אל הנקודים וראייתו היתה מקיימת אותם, ואם היה בעין כל כחו הראוי לו אז היו מתקיימין ולא היתה בהם שום שבירה, אך כיון שנסתמו העינים נשברו, ואף על פי כן לא נעזבו... (שם דף פח, ועיין שם עוד)
ומחזה ש-די יחזה - כי כל סומא נקרא בלשון רז"ל סגי נהור, לפי שהראיה הלבבית וסתם ראית עינים מכחישין זה את זה, ובהתחזק אחד מהם יחלק השני, על כן הראיה השכלית הפנימית גדולה אצל הסומים כי לא יטרידם הראות הגשמי, וכן יש נוהגין להעצים עיניהם בעת קריאת שמע ישראל, כדי לחזק הכוונה הלבבית, ויהיו עיניו למטה במדריגה ולבו למעלה במדריגה, על כן קרא את עצמו אחר שנסמית עינו אשר מחזה ש-די יחזה... (במדבר כד ג)
ויראהו ה' את כל הארץ - הפעיל בו ה' ראות מה שאין גבול בעין לראות בא' מב' דרכים, או יאיר עיניו מאור זרוע לצדיק, שהוא אור ששת ימי בראשית הגנוז לצדיקים, שארז"ל שבו יביט האדם מסוף העולם, או הקריב הארץ למול עיניו והראה אותה לו לפניו. (דברים לד א)
בשמיעת האוזן, כמו שכתוב שמעו ותחי נפשכם, כי חוש השמיעה מה שהוא שומע מאדם תפעול יותר ממה שהוא רואה בספרים, וגם שיאזין דברי חבירו ויקבל האמת. (אבות ו ו)
ועתה ירא פרעה - ...לכן לדעתי אין לפרש ירא ענין בחירה ורצון, כמו יראה לו השה לעולה, וכמו בכל מקום אשר תראה שפירושו יבחר ויחפוץ, אבל הוא ענין השגחה ושימת לב על הדבר, כמו "אין מי רואני" (ישעיה מ"ז), (בראשית ל"ט) "רואה את כל מאומה בידו"... (בראשית מא לג)
לא הביט און - ענין ההבטה היא הראיה הברורה, וענין הראיה יורה על הראיה הפשוטה, והראיה הברורה אשר עליה יורה לשון הבטה היא אם על צד הכונה, שמתכוון לראות ראיה ברורה, ואפשר שלא תתקיים מחשבתו, ואם על צד התולדה שרואה ראיה בפועל, מן ההבטה על צד הכוונה לראות אמר "הבט נא השמימה", דהיינו הכוונה לראות היטב, ואחז"ל שענינו ההסתכלות והכונה היתרה, וכן במקומות שנסמך ראה להביט, כגון "ויבט הפלשתי וירא את דוד" (ש"א ד') הכונה שנתכון לראות היטב ועלתה לו שראה... (במדבר כג כא)
השקיפה - הראיה תאמר בפנים שונים, ראיה, הבטה והשקפה, וכל אחד תורה על אופן ראיה בפני עצמה, מלת ראה תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו, כמו "וירא והנה באר בשדה", שמתחלה ראה עדת אנשים ועדרי צאן אבל לא דקדק במנינם ולאיזה ענינים הם רובצים, וכאשר קרב אליהם מעט נתברר לו שהם ג' עדרי צאן רובצים על הבאר, שאם לא כן לא היה צריך לומר כי אם וירא באר בשדה, ולא והנה... ומלת הבט תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמי הדברים, אבל הכונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו "ותבט אשתו מאחריו", שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט כי אם בדרך כללות... אבל מלת השקפה תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו כל פרטי איכיותיו ומקריו, כמו "וישקף אבימלך בעד החלון"... ולכן לא תמצא השקפה כי אם ממקום גבוה למקום נמוך, שרואה זה את חברו ואין חברו רואהו, ולכן אמרו רז"ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי... (דברים כו טו)
ומבואר אצלי שיש הבדל בן הבטה לראיה, שההבטה היא שימת לב על הדבר ועיון השכל, ובזה בא תמיד הבט וראה, רוצה לומר שים לב וראה... ובמקום שבא פועל הבט לבדו בלא פעל ראה יבא לרוב על שימת הלב ועיון המחשבה... וכשבא על הראיה אמר במדרש אין הבטה אלא מלמעלה למטה, רוצה לומר הבטה שבא לבדו ושבא על הראיה כמו משמים אל ארץ הביט, למרחוק עיניו יביטו... (בראשית טו ה)
ויש הבדל בין ראה ובין חזה, שראה הוא ראות העין החושי, וחזה מורה על צפיית הרוח והנפש, ובא לרוב על מחזה הנבואה... (שמות יח כא)
לכל מראה עיני הכהן - היה ראוי שיאמר לכל ראות עיני הכהן, שפעל ראות מציין את הרואה, אבל השם מראה מציין את העצם הנראה... שבא ללמדנו שאין הולכים אחר הרואה רק אחר הנראה... (ויקרא יג יב)
נראה לי - יש הבדל בין הפועל ראיתי שיראה בכונה לראות, ובמקום אפל ידליק נר ויפתח חלון, ובין הנפעל נראה לי, שהנפעל נעשה מעצמו מבלי שהכין את עצמו לראות, מזה הוכיח שבית אפל אין פותחין בו חלונות... (שם יד לה)
אראנו - יש הבדל בין אראנו ובין אשורנו, שהראיה היא מקרוב ואשורנו הוא מרחוק, והוא ראה נבואה אחת שתהיה בזמן קרוב שהוא בימי דוד, ועל זה אמר אראנו, ועוד חזה נבואה עתידה בימי המשיח, ועל זה אמר אשורנו. (שם כד יז)
אתם ראיתם - בפסוק י"ט נאמר אתם ראיתם וגו', הידיעה הודאית שמפי אדם מסוים יצא הדבר, מתקבלת רק בדרך תחושת העין ותחושת האוזן הבאות כאחד... (שמות כ טו)
וירא אלקים את האור - בא לעשות בזה טבע, שתהיה ראית דבר טובה מהאמנה בדעת והבנה... (בראשית א ד)
עינים הם דברים עליונים וגבוהים מאד, והם רואים תמיד דברים גדולים ונוראים, ואם היה האדם זוכה לעינים כשרים, היה יודע דברים גדולים רק ממה שעיניו רואות, כי הם רואות תמיד, אך שאין יודע מה רואה, כמו למשל כשמעבירין דבר לפני עיני האדם בהעברה ובמהירות גדולה, ואזי אין האדם יודע מה ראה, והנה אף שבשעה שהעבירו הדבר לפני עיניו, בוודאי ראה אותו בראיה גמורה, עם כל זה אין יודע מה ראה, כי אף שעיניו ראו הדבר בשלימות, עם כל זה מחמת המהירות לא היה פנאי בכדי שיביא הראות להדעת שידע מה ראה, כי לידע הדבר שראה זה תלוי בדעת, ולזה צריך קצת זמן, שישהא קצת הדבר הנראה לפני עיניו, בכדי שיבוא ויושיט כח הראות להדעת את הדבר הנראה... וכן האדם רואה בעיניו תמיד דברים גדולים, (דהיינו מראות וחזיונות), אך שהוא כמו שמעבירין לפניו בהעברה בעלמא ובמהירות גדולה, על כן אינו יודע מה ראה כנ"ל, והבן. (רנד)
בפרשת המן... וכתוב ראו כי ה' נתן לכם השבת, שעל ידי שדור המדבר ראו קבלת השפע מיום ליום, לכן ראו בעין ההפרש, שביום השבת יש עליה לכל העולמות. ויש לדייק כי בפרשת המן היה הכל בבחינת ראיה, כמו שכתוב "ויראו בני ישראל" וגו', "ראו כי ה' נתן לכם השבת", ולכן לדורות כתוב גם כן "למען יראו את הלחם", כי הנה שבת סהדותא איקרי, כי בני ישראל מעידין בשבת קודש על הבורא ית', כמו שכתוב אתם עדי, ויש עדות בידיעה ובראיה, כמו שכתוב או ראה או ידע, וידיעה היא למעלה מן הראיה, כי הראיה היא בחינת הסתכלות בגוף, וידיעה שייך בנפש בלבד גם כן, ובכאן בעת המן נזדככו גופות בני ישראל וזכו לבחינת הראיה, ואחר כך נתעלו יותר לבחינת ידיעה... (בשלח תרמ"ו)
אלה הדברים... וכפי שמירת העינים וההסתכלות מהגשמיות, כך יכולין להסתכל ברוחניות, וזהו שאו מרום עיניכם, להרים ההסתכלות היפוך ממה שכתוב הכסיל בחושך הולך, ואיתא במדרש הרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה... והנה ציור המשכן וכליו היה לקשר התחתונים בשורשם העליון, ושם היו רואין הצורה הפנימית, וזה היה בחינת עליות רגלים שלש פעמים בשנה יראה... (ויקהל תרנ"ד)
וכל העם רואים את הקולות, פרש"י ז"ל שראו את הנשמע, ויש להבין מה צורך בנס הזה, מה לי אם ישמעו הקולות בלי נס. ואפשר לומר כי ראיה ושמיעה הם ב' ענינים לא ראי זה כראי זה, ויש מעלה בכל א' וחסרון, כי הרואה מסתכל דבר הנראה בשלימות כמו שהוא בלי שינוי, אבל השומע נשתנה הקול בהכנסו באזניו ואינו ממש כפי המשמיע, וזה מעלת הראיה, ובשמיעה יש מעלה שמכניס השמיעה בקרבו ממש על ידי האוזן, אבל הראיה היא מבחוץ, מול זאת משמיענו הכתוב כי בני ישראל היו להם ב' המעלות, שקבלו את הדברות בבחינת רואין את הנשמע, שאף שנכנסו לתוכם ממש מכל מקום ראו הקולות בלי שום שינוי כנ"ל... (שבועות תרל"ה)
איתא ציצית על שם הסתכלות, מציץ מן החרכים וכו', ג' פעמים ציצית, שיש ג' מיני הסתכלות והשגות לאיש ישראל בבחינות נפש רוח נשמה, ועל זה רומז הגמרא בטעם תכלת, שים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, ובאמת הנפש נאסרת בתוך הגוף, כמו שכתוב הוציאה ממסגר נפשי, ונתן הקב"ה לנו מצות לסייע להאיר אל הנפש מחשכות הגוף והטבע, ועל ידי הציצית מאירין הנפש רוח נשמה באדם... (שלח תרס"ב)
במדרש רבה ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. הנה פרט בכאן שלשה דברים, שמיעה, ראיה הטית אוזן. יש לפרש דשמיעה היא קבלה, כדמתרגם על שמיעה קבלה, והיינו שמקבל דברי זולתו, אף על פי ששכלו אינו מחייבם. וכמו שמצינו (בראשית כ"ח) "וישמע יעקב אל אביו ואמו" אף שקשה היה לו לילך לגלות והיה בפחד גדול שלא יטמע חס ושלום בבית לבן... מכל מקום לא השגיח על דעתו ורצונו רק קיבל דבריהם, וכן הוא בכמה מקומות בתנ"ך. ראיה היא עוד יותר, שבעיניו יראה שאין דרך אחר רק כמו שנצטוה, הטית אוזן הוא עוד יותר, והיינו להשכיל לירד לסוף כוונת המצוה, וכלשון הרמב"ם ז"ל בתשובותיו להיות רודף אחר כונת התורה, לא לבד שטחיות הדברים רק להשכיל על עיקר הכונה אף שאינה מפורשת, וכל שלש אלה דרושות לכל אדם הבא להטהר... (לך לך תרע"ב)
במדרש תנחומא ילמדנו רבינו... כי ראיה הוא לשון חיבור, כידוע מענין חוש הראות שהוא התחברות כח הראיה בדבר הנראה, וכמו שספרו שיש עופות המחממים את ביציהם בהבטתם עד שיעשו אפרוחים... (שם תרע"ד)
ונראה דשלשה דברים אלו הם שלימות גוף ונפש ושכל, שמיעה קבלת דברים אפילו שלא לפי דעתו ורצונו היא מתיחסת לגוף, וכדאיתא בתנא דבי אליהו שאדם צריך לעשות עצמו כשור לעול וכחמור למשא... ראיה היא שלימות הנפש, שמצייר הדבר כאילו עומד נגד עיניו ורואה שאין דרך זולתו על כן משתוקק אליו, כי כל דבר משתוקק לשלימותו, וזה שרואה שזהו שלימותו בהכרח משתוקק אליו, ונפש היא התשוקה ברש"י חולין, הטיית האוזן כנ"ל היא שלימות השכל כנ"ל... (שם תרע"ו)
ובזה יש לפרש מה דפתח לה פתחא להאי פרשתא מהכתוב שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. דכבר אמרנו ששמיעה מתיחסת לגוף, כי שמיעה מתרגם קבלת דברים, והיינו שמקבל אפילו אם אינו מבין, וראיה מתיחסת לשכל, כענין שהחכמים נקראים עיני העדה, הטית אוזן היא להיות רודף אחר כוונת התורה ולא להסתפק בשטחיות המאמר, וזה מחמת שיש לו תשוקה למלאות רצון הבורא... (שם תרע"ז)
רב עוד יוסף בני חי... שמשה רבינו ביקש אעברה נא ואראה את הארץ הטובה והיינו שבראיית אדם הוא חיבור לדבר הנראה, וכאשר יראה את הארץ יהיה להארץ חיבור בו, ובזה יהיו שמים וארץ על מכונם. ואף שלא נענה על ההעברה נענה על הראיה, ובאמצעות ראות עיניו בה לטובה השפיע בה כל טוב. והנה ענין זה הוא דוקא כשהדבר הנראה הוא בר קיבול קדושה, ואז נתוסף בו קדושה וברכה, אבל כשהדבר הנראה אינו ראוי לכך הוא עומד להיפוך שמעט קדושה וברכה שהיה בו מקודם נמשך אחר ראות עיניו של האדם השלם... (ויגש תרע"ה)
ונראה דהנה שני דברים שאלו ישראל מלפני הקב"ה, שיראו כבודו וישמעו קולו, והיו רואין את כבודו ושומעין את קולו. והנה ידוע שחוש השמיעה וחוש הראיה משונים זה מזה, שחוש השמיעה הוא שהקול בא ומכה על תוף האוזן, והיא התקרבות המדבר אל מקבל הדיבור. וחוש הראיה הוא היפוך, שמהרואה יוצאין קוי ראות ומכים על הדבר הנראה... ועל כן יש כח בבעלי עין הרע להזיק בהבטתם, ועל כן כששמעון שומע קולו של ראובן הוא התקרבות ראובן לשמעון, אבל כששמעון רואה את ראובן הוא התקרבות שמעון אל ראובן... (יתרו תרע"ב)
עוד יש לומר בטעם מצוות פרישה והגבלה... על פי הש"ס נדרים ל"ב, כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף המליכו על רמ"ח אברים, אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. ופירש הר"ן שבתחילה המליכו הקב"ה על אבריו שהן ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינן ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אף על אלו, שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה. וכן נמי יש לומר שכוונת ישראל היתה לראות את כבודו ולשמוע את קולו למען יתקדשו חוש הראיה וחוש השמיעה שלהם, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים, כי ההסתכלות בדבר עושה רושם בנפש, הן לטוב, כמו להביט בפני אדם גדול וקדוש, או מצות ה', כמו נר חנוכה וכדומה, וכן חס ושלום להיפוך, ועל כן אמרו ז"ל מגילה כ"ח אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע, והטעם יש לומר מפני חיבור הרואה והנראה באמצעות הראיה, וכן יש לומר בחוש השמיעה שנעשה גם כן חיבור בין השומע והמשמיע, אלא שבחוש הראיה מתקרב ומתחבר הרואה לנראה, ובחוש השמיעה מתקרב ומתחבר המשמיע לשומע. ועל כן מובן אשר באמצעות ראיית כבודו ית"ש שנעשה חיבור בזה, מכל שכן שנתקדשו החושים... (שבועות תרע"ה)
והנה בחטא אדם הראשון כתיב (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', אם כן תחילת הקילקול היה בחוש הראות, וכמו שפירש"י ראתה דבריו של נחש, והיינו שדבריו מצאו חן בעיניה, כן נמי התיקון היה צריך להתחיל בכגון זה, היינו שסטרא דקדושה המלובש בא"י ימצא חן בעיני המרגלים, זה היה פתח התיקון, כי העינים הם שערי הלב, ונקראים שערי גן עדן, ועל כן הכל תלוי בראיה, שבראיה טובה נכנסות ללב בחינות טובות ומעוררות אותו עד שנשלם בכל ההרגשות, ולעומתו חס ושלום בהיפוך, וזהו שאמרו ז"ל (סוטה ט') שמשון בעיניו מרד וכו', שנאמר אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, וזהו הענין עין טוב ועין רעה הנזכר במשנת אבות, וזהו הענין "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וכנראה לעולם זוהי תחילת הקלקול, וכן הוא דרך כל המסיתים בימינו אלה, בחיבוריהם הטמאים, להמאיס בעיני הקוראים את דברי תורה וכל סטרא דקדושה וכבוד ישראל ולרומם ולהדר את אשר להיפוך... (שלח ר"ח תמוז תרע"ד)
והנה אות ה' רומזת לחטא... וכן מצינו בלשון ראיה שמשמשת דבר והפוכו, יש מלשון (כתובות ק"ח) רואה אני את דברי אדמון, ויש מלשון בזיון, כמו (שיר א') "אל תראוני שאני שחרחורת, שפירש"י אל תסתכלו בי לבזיון... והטעם יש לומר כי הראיה תלויה במחשבת הלב, אם אדם רוצה לראות טוב הוא רואה בדבר הזה טוב, כי טובת העין היא מעוררת את חלקי הטוב שבדבר הזה להאיר נגד עיניו, ולהיפוך להיפוך, ועל כן המרגלים שהיה בדעתם שלא נכון לפניהם לעלות לא"י מטעם שכתב בזוהר הקדש או טעמים אחרים, ראו בעיניהם חלקי הסותר מן העליה, על כן בראיה ההיא עצמה שהיתה שלא מטובת עין פעלו שעמדו לנגד עיניהם ענינים המניאים את לב בני ישראל, כמו שאמרו "ארץ אוכלת יושביה", שכל מקום שהיו עוברים מוצאים קוברי מתים, ובאם היו נותנים טובת עין בזה, היו רואים האמת, שהסיבה כדי שלא יתנו לב למרגלים... (קרח תרע"ב)
מחלוקת פילוסופים הקדמונים אם זיקי הראות יוצאים אל המוחש, או צורת המוחש נכנסת על העין, וזהו מחלוקת שאז"ל בסוטה (ה' א') אני את דכא או דכא אתי. והאמת כדברי שניהם, ואפשר שזהו החילוק שבין הבטה לראיה, (וזהו שאז"ל ומד"ר לך פרשה מ"ד) הבטה מלמעלה למטה, ולכן לא נמצא הבטה עם ל' השימוש אלא עם אל, כמ"ש בשערי תורה, וזהו "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל", שצורת האון העולה למעלה עמל הוא בעיניו כפירש"י. והביאו ראיה דיעה אחרונה לדבריהם ממה שהאדם מביט אל הכוכבים ובמרחק רב היה ניצוצי הראיה מהעין מתפזרים, וזהו דעת הי"א שבמדרש איכה (ה' ב') שהבטה מקרוב ראיה מרחוק, וזהו "רק בעיניך תביט", על דרך "נתן בו עיניו", כי דיעה הראשונה הביאו ראיה לדבריהם מהשרף המזיק בראיה, וזהו הבטה... (חלק ג קומץ המנחה ב עמוד א)
...ולפי שהתחברות לוט בסדום היה מצד התאוה כמשז"ל על "וישא לוט את עיניו", (שהתאוה נמשכת מהעין כמש"ל אות ל"ה, ולכך הוכו האנשים המתאוים בסנוירים וילאו למצוא הפתח, רוצה לומר מה שבא לטמא פותחין לו הוא בראיית העין, שהוא הפתח לבא על ידה לחמדת הלב, אבל היה מכניס אורחים ומיטיב לבריות כמדת אברהם אבינו ע"ה... (שם מב עמוד מב)
...אבל דרך ראיה יכול לראות גם מרחוק כידוע, דזהו החילוק בין חוש המישוש שהוא מכח ההרגשה היוצאת מהלב אינו אלא בפגישה ממשית, מה שאינו כן חוש הראיה שבמוח, דרואה גם מרחוק, ונאמר לו "וראית את אחורי ופני לא יראו", ולא אמר לא תראה, דרוצה לומר כי אי אפשר במציאות כלל להשיג דרך ראיה השגה פנים בפנים שהוא השגה מורגשת בלב, כי לא יראני האדם וחי, היינו בעודו מלובש בגוף, שאז הוא בעל גבול וגדר... ורק אחורי, היינו השגה על דרך הרואה מאחוריו שאין בו הרגשת פנים בפנים... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קפא)
וזהו עיקר ההצלה מהחטא כשמונע ההתחלה בראיה, שזהו התחלת כל חטא, כמו שלמדנו מחטא הראשון שהיה בעולם שהוא בנין אב לחטאי כל הדורות, ודבר זה הביא החושך לעולם ונעדרה הראיה הקדושה מהם, ונשארה השמיעה שמשמשת גם בחושך... ואילו זכו לשוב על ידי השמיעה היה מסתלק החושך והיו זוכים אחר כך גם לראיה, וכמו בשעת מתן תורה שהתחילו לתקן חטא אדם הראשון אלמלא קלקלו אחר כך... (שם מחשבות חרוץ עמוד קנה)
ואחר כך כתב אל תפנו אל האלילים, ואם היה המכוון על ע"ז ממש יקשה למה הוזכר כאן... ולטעם זה דרשו בגמרא (שבת קמ"ט) על דיוקנא עצמה, שאף בחול אסור להסתכל, ופירש"י שהוא צורות חיות משונות ושל בני אדם של מעשים וכו', והיינו שבגמרא אמרו מאי גמרא אר"ח אל תפנו אל מדעתכם... שהוא ראיה שמפנה לבו לדברי בטלה, וזהו שאמר ר"ח אל תפנו אל מדעתכם, שמי שלבו מלא ביראת ה' אינו מפנה לבו לדברי בטלה, והתוספות שהכריחו ממה דקרו לר"מ בן סימאי בנן של קדושים, דלא מסתכל בצורתא דזוזא, מכלל דאחריני מסתכלו... והקשו מה חסידות איכא וכו', ותירצו שאף שהיו צריכין להצורתא דזוזא כדי לידע איזו מטבע ולא שייכא בה הפנאה, מכל מקום לא הוי מסתכל, וכשהיה נצרך היה מראה לאחרים... והיינו שעל ידי שפונה לדברי בטלה יבוא להרהור ומביא יצר הרע בלבו ועובר על ואלהי מסכה לא תעשו לכם... (קדושים ו)
איתא בספר יצירה המליך אות ח' בראיה וכו' ויד ימין בנפש, וצריך להבין שייכות ח' בראיה ליד ימין... אך ברעיא מהימנא (פנחס ר"ל א') איתא אנשי חיל מסטרא דימינא דאברהם דתמן ראיה דאורייתא מימינו אש דת למו, דהראיה עיקרה נבראת לראות בתורה, דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה (גיטין ס'), וראיה ראשונה שנזכרה בתורה היא על האור בפרשת וירא אלקים את האור כי טוב, ובכל מקום במה שנזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הדבר... והאור שבפרשה זו מוסב על אור תורה, כמו שאמרו (ב"ר ג') ה' פעמים אורה בפרשת יהי אור, כנגד ה' חומשי תורה, ואין טוב אלא תורה, ואז נראה הראיה, שמקודם היה החושך, ולילה לאו זמן ראיה... וקודם לזה כתיב ח', ופעם ראשונה שהוזכרה האות ח' הוא בתיבת חושך, ואחר כך כתיב קודם מאמר יהי אור עוד ב' פעמים ח' בתיבות ורוח אלקים מרחפת וגו'... שבאמת אות ח' מורה על עיקר החיים, והוא השי"ת שנקרא חי עולמים אלקים חיים א-ל חי, וקוב"ה ואורייתא חד הוא... (פרי צדיק ר"ח תמוז א, ועיין שם עוד)
ראה נתתי לפניכם וגו', פתח ראה בלשון יחיד ואחר כך לפניכם לשון רבים וכן כל הפסוק... אך הענין הוא, שכבר כתבנו בפרשת פנחס על יהושע, ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו', שענין הראיה נמסר לאלעזר, שעל ידי הראיה של אלעזר יכניס ביהושע הכח להנחיל לישראל א"י, שהוא שורש תורה שבע"פ שיש לכל אחד מישראל לחלקו, שבכח הראיה של אלעזר יכניס בו ביהושע האור כי טוב... ולדרכינו יתכן שענין כח הראיה היה עיקרו מסור למשה רבינו ע"ה, להכניס בראייתו האור כי טוב, ועל ידי הראיה שלו היה יכול לנקום באויבי ה' גם לתקן הכל בשורש, וזה הכח מסר אחר כך לאלעזר, שעל זה אמר אין הכבוד זז מבית אביך, וזה שאמר "ראה אנכי", היינו לראות את אנכי, אנכי ביה כתר, וזה הוא כח הראיה של משה רבינו וזה נמסר רק ליחידי סגולה... ועל ידי כח הראיה נתתי לפניכם את הארץ... (שם דברים ו)
...רביעית וחמישית דלא היה מביט לצדדין ואפילו לפניו, דאמר מימי וגו', (מנחות ק"י א' וברש"י שם) אלמלא עד דשמע קלי לא ידע, ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו לעמוד בה עדי שסימו את עיניהם. (חלק א קיא)
הנה אנחנו רואים חומר הארץ חומר פחות מאד, שפל ונבזה, והאדם מתרחק ממנה, מנקה הוא בגדיו ומצעותיו מאבק עפר האדמה... והנה אנחנו רואים החומר הפחות מוציא ממנו ב' ענינים נשגבים מאד, ראות העין וראות השכל, ראות עין הוא בתחילת הקיץ, כאשר תצמיח כל ירק ודשא עשב מזריע זרע ישמח לבב אנוש ההולך לשאוף אוירה ומראיתה הנפלאת למראה, ואחר כך כאשר יחלופו ימי הקיץ והדשא והירק ימולל ויבש, לא תשמח עוד עין בהם, אז תתחיל להצמיח ראות השכל, כי תתן (תהלים ק"ד) "ולחם לבב אנוש יסעד", אשר על ידי זה יחיה האדם בגופו ונפשו ושכלו, כי הלחם יזון גם השכל...
והנה מצינו ג' למודים, (אולי צריך לומר ב'), א', כי ראות השכל וחיותו ותענוגו יבא אחרי ראות העין ותענוגה. ב', כי ראות העין תלויה בראות השכל, כי בלתי ראות השכל אשר הארץ תתן אחר כך לחיות בהם, גם ראות העין ותענוגה אין, ולבד כי אין במות ואבדון תענוגי הראות, אבל גם בעת שירעב האדם אינו חפץ ואינו מתענג בחוש הראות, כי צער יעלה על עונג הראיה...
ועל פי זה נוכל לדעת, שכמו שבחומר הארץ אם לא יחזיק אחר כך בראות השכל גם ראות העין לא תתקיים בידו, וראות השכל הבאה אחר מן הארץ פי שנים בידה, להתענג בה וגם להחזיק עונג ראות עין אשר תוציא בקיץ, כן בהאדם החומר הפחות שלו אשר יוציא ראות עין וראות השכל אחריו, גם כן ראות העין תלויה בראות השכל, כי בלתי ראות השכל הבאה אחר כך יאבד ויפסיד גם ראות העין, כי התאוה מקלקלת החושים ומאבדת הגוף, כאשר תפרוץ פרץ בלי מעצור לה, וראות עין מביאה תשוקה לאדם לקנאות ולחשוק מה שלא יכול להשיג... מה שאינו כן על ידי ראות השכל הבאה לאדם אחר כך תגביל לראות עין להתענג במדה ובמשקל, ואז פי שנים ברוחו כנ"ל... (חלק ב' קנו)
וכל זה דיברנו על חכמת הטבע בגשמיות, ומי יכול להתבונן כבר בטבע הרוחניות. בתשובות הגאונים (מובא בחו"מ א' קי"א) איתא על רב יוסף ורב ששת דנהגו כרב דלא היה מביט לצדדין, ואפילו לפניו, ולא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם. איך משיגים מעשה כזה? הלא סומא חשוב כמת, סומא פטור מכל המצות (קדושין ל"א), והכל עשו למען לשמור עצמן מהבטה בטלה. אלא כי הם ידעו היטב טבע רוחניות הדברים, ידעו היטב מה זה עושה ופועל הבטה אחת לבטלה...
איתא במדרש (ב"ר ע"ג ז') מעשה בכושי אחד שנשא לכושית אחת והוליד ממנה בן לבן, תפס האב לבן ובא לו אצל רבי, א"ל שמא אינו בני, א"ל היה לך מראות בתוך ביתך? א"ל הין, א"ל שחורות או לבנות? א"ל לבנות, א"ל מיכן היה לך בן לבן. שומעים אנו כבר עד כמה הדברים מגיעים. איזה עצם מעצמיו כבר מתהווה מציור... ממש בריאה חדשה... (דעת תורה ויקרא עמוד מב)
עוד יש בזה בחינה שלישית, עמוקה עוד יותר, נתבונן בזה, ותתגלה לענינו מציאות חדשה בכל ענין ההשגה הרוחנית הפנימית של האדם בעולם הזה.
חוש הראיה שלנו פועל על ידי צילום אשר העין קולטת, והבחנתו נמסרת למוח, תפיסת העין אינה אלא הבחנת הצל, הבחנת הדבר שאין האור חודר בעדו. באור עצמו לא שייכת ראיה כלל, וכל דבר שהאור יחדור בעדו באין מפריע לא נוכל לראותו. הן לא נוכל לראות את האויר, ואת הזכוכית נראה ונבחין רק משום צל דק שבה, כי רק את אשר לא יחדור בו האור, כלומר שיש בו לפחות קצת כהות וחושך, את זה נבחין ונראה.
כן הוא הדבר באורו ית'. את האור עצמו אי אפשר לראות, אלא שעל ידיו נבחין בחשכת החושך, ביאור הענין: את גדולותו ית' אי אפשר לנו להשיג באופן ישיר, אלא רק ביחס לעצמנו, שנראה ונכיר בלבנו את שפלותנו ואפסותנו. ביטול הרגשת הישות העצמית שבנו הוא ענין האור אצלנו, ועד כמה שזוכה האדם לביטול היש הזה בפנימיותו, כך זוכה ורואה את אור ה'... (חלק ג עמוד רעב)
"ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א'), יש ראיית השכל ויש ראיית הלב, ראיית השכל היא מופשטת, מקומה הוא במחשבה לבד ואיננה פועלת על המעשים, מאידך ראיית הלב היא מציאות בנפש, חויה עמוקה שרושמה בלתי נשכח. (יש הרגשת הלב שהיא שטחית, כגון נושא בעול עם חברו, אם על דרך התפעלות רגשית, הרגש מתקרר מהר, אבל במשה נאמר "וירא בסבלותם - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם", רש"י שמות ב' י"א, הרי שכאבם כאב לו במציאות עמוק בנפשו, וראייה כזו לא תתבטל בהרגל).
מלאכים, היכלות, עולמות עליונים ותחתונים נראים על ידי הצדיקים - כולם בחינות בראיית הלב. בדורות הראשונים, בימי שמואל, היה הנביא נקרא "רואה" (ש"א ט' ט'), כי כל המדרגות נמדדות בערך ראיית הלב.
אהבה ושנאה תלויות בראייה, רק מי שרואה את חסדי ה' בעולם יכול להיות אוהב ה'. (חלק ה עמוד שסה)
ראייה דנפש - ראייה במשקפי הטבע.
ראייה דרוח - ראיית כח הרוחניות מאחורי הטבע.
ראיית הנשמה - ראייה בבחינת עולם הבא, אחדות.
הראייה האמיתית היא זו דנשמה, אבל כשראייה אחת נוהגת, אין השנייה נוהגת. וזה כמו שני סוגי משקפים, אחד בשביל קוצר ראייה ואחד בשביל רוחק ראייה, וכן מי שעומד קצת מרחוק ורואה דרך רשת, החפץ לראות את הרשת אינו רואה מה שלאחריה, ומי שרוצה לראות מה שלאחריה אינו רואה את הרשת. (שם עמוד שפא)