תנו רבנן מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לר' חנינא בן דוסא אמר להם הראו לי את חורו, הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד, נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש, אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית, באותה שעה אמרו אוי לא לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו ר' חנינא בן דוסא. (ברכות לג א)
מעיקרא הוה שכיחי כולי יומא, זמנא חדא פגעה ברבי חנינה בן דוסא (אגרת בת מחלת), אמרה ליה אי לאו דמכרזן עלך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו סכנתיך, אמר לה אי חשיבנא ברקיע גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם, אמרה ליה במטותא מינך שבק לי רווחא פורתא, שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות. (פסחים קיב ב)
...ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה, הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו, אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. (שם לד ב, וראה עוד רבן גמליאל לכאן)
ר' חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא, אמר לפניו רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא, כי מטא לביתיה אמר לפניו, רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת, אתא מיטרא, אמר רב יוסף מאי אהניא ליה צלותא דכהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא... אמר רב יהודה אמר רב בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדיא אקטרתא משום כיסופא (שמה בתנור דבר שמעלה עשן מפני הבושה), הוה לה הך שיבבתא בישתא אמרה מכדי ידענא דלית להו ולא מידי מאי כולי האי, אזלא וטרפא אבבא, איכספיא ועיילא לאינדרונא, איתעביד לה ניסא דחזיא לתנורא מלא לחמא ואגבה מלא לישא, אמרה לה פלניתא פלניתא אייתי מסא דקא חריך לחמיך, (הביאי מרדה שלא ישרף הלחם), אמרה לה אף אנא להכי עיילי, תנא אף היא להביא מרדה נכנסה מפני שמלומדת בנסים.
אמרה ליה דביתהו עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי, אמר לה מאי נעביד, בעי רחמי דניתבו לך מידי. בעא רחמי יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא, חזאי בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורה דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואת אוכלת אפתורה דתרי כרעי, אמרה ליה ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר, אמרה ליה ומאי נעביד, בעי רחמי דנשקלינהו מינך, בעי רחמי ושקלוהו. תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון, דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי.
חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה בתי למאי עציבת, אמרה ליה כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת, אמר לה בתי מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי, אמרו ליה קא מפסדן, אמר אי קא מפסדן ניכלינהו דובי, ואי לא כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו, לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו.
הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא ולא מטו כשורי (אין הקורות מגיעות מכותל לכותל), אמר לה מה שמך, אמרה ליה איכו, אמר איכו נימטו כשוריך, תנא הגיעו עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן, ויש אומרין סניפין עשאום. תניא פלימו אומר אני ראיתי אותו הבית והיו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן, ואמרו לי בית זה שקירה ר' חנינה בן דוסא בתפילתו.
ור' חנינה בן דוסא מהיכן היו ליה עזים, והא עני הוי, ועוד אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אמר רב פנחס מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא ואמר לה אל תאכלי מביציהן, והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותם, ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו בכאן הנחתי התרנגולין שלי, שמע ר' חנינא אמר לו יש לך בהן סימן, אמר לו הן, נתן לו סימן ונטל את העזים, והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו. (תענית כד ב)
משמת ר' חנינה בן דוסא בטלו אנשי מעשה... (סוטה מט א)
וחזינא ההיא קרטליתא (ארגז) דהוו קא מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות, והדרי לה מיני דכוורי דמקרי כרישא, נחית בר אמודאי לאתריה ורגש ובעי לשמטיה לאטמיה (לחתוך ירכו), ושדא זיקא דחלא ונחת (ברח מהחומץ), נפק בת קלא אמר לן מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דר"ח בן דוסא דעתידה דשדיה תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי. (בבא בתרא עד א)
ועוד דסלקון חומרייא (חמרים) מן ערב לציפורין ואמרו כבר שבת ר' חנינא בן דוסא בעירו (שמקבל שבת מבעוד יום גדול). (ברכות לב א)
אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו, והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו, אמרו אי לו לאדם שנשפו חברבר, ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינא בן דוסא, מה עיסקיה דהדין חברביא, כד הוות נכית לבר נשא אין בן נשא קדים למיא חברברא מיית, ואין חברברא קדים למיא בר נשא מיית, אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת, אמר להן יבא עליו ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי, א"ר יצחק בן אלעזר ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו, לקיים מה שנאמר רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם. (שם לח א)
רבי חנינה בן דוסא הוה יתיב אכול בלילא שבת פחת פתורא קמוי, (נשבר השולחן ונפל), אמרו ליה מהו כן, א"ל תבלין שאלתי משכינתי ולא עשרתיו, והזכיר תיניין (הזכיר תנאי שיהא במקום אחד ולהפרישו אחר השבת), ועלה השולחן מאיליו. (דמאי ד א)
מעשה בחמורו של ר"ח בן דוסא שגנבוהו לסטים וחבשו את החמור בחצר והניחו לו תבן ושעורין ומים לא היה אוכל ושותה, אמרו למה אנו מניחין אותו שימות ויבאיש לנו את החצר, עמדו ופתחו לה את הדלת והוציאוה והיתה מושכת והולכת עד שהגיעה אצל ר' חנינא בן דוסא, כיון שהגיעה אצלו שמע בנו קולה, א"ל אבא דומה קולה לקול בהמתנו, א"ל בני פתח לה את הדלת שכבר מתה ברעב, עמד ופתח לה הדלת והניח לה תבן ושעורים ומים והיתה אוכלת ושותה, לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים היו חסידים כך בהמתן חסידות כמותן. (פרק ח ח)
מעשה בר' חנינה בן דוסא שראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים נדרים ונדבות ואני איני מעלה דבר, מה עשה יצא למדברה של עירו וראה שם אבן אחת ושבבה וסיתתה ומירקה ואמר הרי עלי להעלותה לירושלים. בקש לשכור לו פועלים, נזדמנו לו ה' בני אדם, א"ל מעלין לי אתם אבן זו לירושלים, אמרו לו תן לנו חמשים סלעים ואנו מעלים אותה לירושלים, בקש ליתן להם ולא נמצא בידו דבר לשעה. הניחוהו והלכו להם, זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים בדמות בני אדם, א"ל אתם מעלין לי אבן זו, אמרו לו תן לנו ה' סלעים ואנו מעלין לך אבנך לירושלם, ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו, נתן ידו ואצבעו עמהם ונמצאו עומדים בירושלים, בקש ליתן להם שכרן ולא מצאן, נכנס ללשכת הגזית ושאל בשבילם, אמרו לו דומה שמלאכי השרת העלו אבנך לירושלים, וקראו עליו המקרא הזה חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב, קרי ביה לפני מלאכים יתיצב. (קהלת א א)
מעשה בר' חנינא בן דוסא שראה את הארי, ואמר לו אי מלך חלש לא השבעתיך שלא תראה בארץ ישראל, מיד ברח, רץ אחריו רבי חנינא אמר ליה נעניתי לך שקראתיך חלש, מי שבראך קראך גבור, שנאמר ליש גבור בבהמה. (ויגש ג)
וזה טעם עבד לפני המלך ושר לפני המלך בברכות ל"ד, לולא פירש"י רק השר הוא תמיד בבית המלך אבל העבד רק בעת שצריך לשימושו, ורחב"ד לא תמצא בכל הש"ס ממנו שום הלכה זולת ההיא דאבות כל שיראת חטאו וכו' וכל שמעשיו וכו', ובשאר מקומות ספורים ממופתיו בתפלותיו כי זה כל עסקו, ושורש נפשו בתורה הוא באותה מימרא דכל שיראת חטאו וכו', שזה היה הבליטה מנפשו ומורה על אותו דבר שאין החכמה העיקר רק היראת חטא צריך שיקדם והמעשה יהיה מרובה, כי זה כל עסקו בתפלה שנקרא עבודה ויראה... וזהו מדרגת עבד העובד עבודה. ורבן יוחנן בן זכאי דבוק בתורה שהיא דביקות תמידי נקרא שר, ולו נפתחין כל סודות המלך... (חלק ב צדקת הצדיק רי עמוד פז)