ביומוי דר' תנחומא היו ישראל צריכין למטרא, אתון לגביה, א"ל רבי גזור תעניתא דייחות מטרא, וגזר תעניתא פעם ראשונה ושניה ולא ירדו גשמים, ופעם שלישית קם ודרש אמר לון כל עמא יפלגון מצוה. קם חד גבר ונסב מה דהוה ליה בגו ביתיה ונפק למפלגה, פגעה ביה משבקתיה (גרושתו) וא"ל זכי בה היא איתתא, דמן יומא דנפקית מן ביתך לא חמית טב. כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה נתמלא עליה רחמים ונתן לה על שום ומבשרך לא תתעלם, חמיתיה חד גבר וסליק ואמר ליה לר' תנחומא, רבי את הכא ועבירה הכא, א"ל מה חמית, א"ל חמית גבר פלן דמשתעי למשבקתיה, ולא עוד אלא דיהב לה פרטיטן, אי לאו דחשיד עלה לא יהיב לה. שלח רבי תנחומא ואיתיתיה, וא"ל ברי את ידע דעלמא קאי בצערא ובריאתא קיימא בצערא ואזלת ואשתעית עם משבקתך ולא עוד אלא דיהבת לה פריטין, אלולי דחשוד אתה לא יהבת לה פרטין. א"ל ולא כך דרשת ומבשרך לא תתעלם, את אמרת כל עמא יפקון ויפלגון מצות, קאמית אנא למפלגא מצוה, פגעת בי משבקתי ואמרת לי זכי בההיא איתתא דמן יומא דנפקית מביתך לא חמית טב, כיון שראיתיה ערומה ובצרה גדולה נתמלאתי עליה רחמים ונתתי לה על שום ומבשרך לא תתעלם. באותה שעה הגביה ר' תנחומא פניו לשמים ואמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם, מה אם זה שהוא בשר ודם ואכזרי ולא היו עליו מזונותיה נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו שאנו בני בניך בני אברהם יצחק ויעקב ומזונותינו עליך על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים. באותה שעה ירדו גשמים ונתרוח העולם. (ויקרא לד יד)