רוח   נפש

(ראה גם: נפש, נשמה, רוח הקודש)

 

ויפלו על פניהם ויאמרו א-ל אלקי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. (במדבר טז כב)

מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. (קהלת ג כא)

זהר:

למה כתוב ב' פעמים נח, אלא כל צדיק וצדיק שבעולם יש לו ב' רוחות, אחד הוא בעולם הזה ואחד בעולם הבא, וכן תמצא בכל הצדיקים (שקראם הקב"ה) משה משה, יעקב יעקב... חוץ מיצחק, שלא כתוב בו (ב' פעמים יצחק), והוא משום שבשעה שנקרב יצחק על המזבח יצאה נשמתו שהיתה בו בעולם הזה... (נח יג)

רוח הוא המקיים את הנפש בעולם הזה, (שהוא ממשיך שפע החיים ומשפיע להנפש, והוא מדרגה האמצעית מג' מדרגות הנ"ל), והוא המשכה הבאה בהתעוררות הנוקבא דאצילות להדכר דאצילות בעת שהם בתשוקה אחת, (דהיינו בעת הזווג), כי אז מתעוררת להדכר מחמת תשוקתה לקבל ממנו אור הרוח, כעין הנוקבא דעולם הזה, המזרעת זרע בכח תשוקתה לקבל מהזכר, וזה סוד, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, (דהיינו ששב אל הנוקבא הנקראת בשם אלקים. ואף על פי שרוח נמשך מז"א שנקרא הוי"ה מכל מקום כיון שבא עם התעוררות הנוקבא היא נחשבת לו לשורש, שלאחר הפטירה מהגוף הוא שב אליה).

ורוח הזה, (לאחר פטירת האדם), יוצא מעולם הזה ונפרד מהנפש (הנשארת חופפת על הקבר, והוא נכנס לגן עדן שבעולם הזה, ומלבש שם בהאויר של גן עדן, כמו מלאכים העליונים היורדים לעולם הזה, שמתלבשים באויר הזה כאשר יורדים לעולם הזה, משום שהם נתהוו מאותו הרוח, שכתוב עושה מלאכיו רוחות וגו'.

ובאמצע הגן יש עמוד אחד מרוקם בכל הצבעים, ורוח ההוא כשרוצה לעלות לעולם האצילות, מתפשט שם מאותו הלבוש (דאוירא דגן עדן), ונכנס תוך העמוד ועולה למעלה, אל המקום שיצא משם (דהיינו אל הנוקבא דאצילות), כמו שכתוב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.

ואז מיכאל כהן הגדול לוקח אותו (את הרוח) ומקריב אותו קרבן ריח ניחוח לפני הקב"ה, (היינו ז"א), והוא יושב שם (בז"א דאצילות), ומתעדן באותו צרור החיים, (אשר עליו רומז הכתוב) עין לא ראתה אלקים זולתך, ואחר כך חוזר ויורד משם לגן עדן הארץ, ומתעדן בכל עדנים ומתלבש שוב באותו הלבוש דאוירא דגן עדן, ויושב שם עתה בעטרה הגדולה ככפלים ממה שהיה לו מטרם עליתו לזו"ן דאצילות... (לך לך יט, ועיין שם עוד וערך נפש)

ואם תאמר (שנפש רוח) הם ב' מדרגות נפרדות זו מזו, אינו כך, כי מדרגה אחת הם, והם שנים בחיבור יחד, ואחת עליונה השולטת עליהם ומתדבקת בהם, והם בה, ונקראת נשמה... (שם קנג, ועיין עוד ערך נפש לכאן)

ורוח נכון חדש בקרבי, זה הוא ודאי רוח נכון, כמו שאומר הכתוב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, והעירו שעל רוח הזה אומר הכתוב ורוח חדשה אתן בקרבכם, והתפלל דוד אותו רוח נכון, דהיינו רוחו של משיח חדש בקרבי.

משום שיש מצד האחר לב טמא ורוח עועים המסית בני העולם (לחטא), וזה הוא רוח הטומאה הנקרא רוח עועים, ועל כן (בקש דוד) ורוח נכון חדש בקרבי. מהו חדש, זהו התחדשות הלבנה, (דהיינו התחדשות הזווג של הנוקבא עם ז"א, שבשעה שהלבנה מתחדשת, (נבחן) שדוד מלך ישראל (דהיינו הנוקבא) חי וקיים, (דהיינו שמשגת אז מוחין דאור החיה), ועל זה אמר חדש, (דהיינו שיחדש הזווג עם ז"א).

ר' אלעזר ור' יוסי היו הולכים בדרך, א"ר יוסי לר' אלעזר, זה שכתוב, ויצא הרוח וגו', והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו וגו', ולמדנו שהיה הרוח של נבות היזרעאלי, ושואל וכי הנשמות אחר שעלו ועומדות למעלה תוכלנה לשוב לעולם הזה...

א"ל ר"א יפה שאלת, תא חזי, זה שאמרו שרוח ההוא הוא רוח של נבות, יש להסתכל כאן, וכי רוחו של נבות היה יוכל לעלות ולעמוד לפני הקב"ה לבקש ממנו שקר, שכתוב ויצא הרוח וגו' והייתי רוח שקר וגו', ואם צדיק היה, איך יבקש שקר בעולם ההוא, שהוא עולם האמת. ומה בעולם הזה לא יבקש הצדיק שקר, בעולם ההוא לא כל שכן, ואם לא היה צדיק איך היה יכול לעמוד לפני הקב"ה.

אלא ודאי נבות לא היה צדיק כל כך שיעמוד לפני הקב"ה, אלא רוח אחר היה, השולט בעולם, שזה הוא הרוח העולה והעומד תמיד לפני הקב"ה, דהיינו השטן, וזה הוא שמשטה לבני העולם עם שקר, (שמשקר בשם הקדוש), ומי שהוא רגיל בשקר עוסק תמיד בשקר, ועל כן אמר אצא והייתי רוח שקר וגו'. א"ל הקב"ה צא ועשה כן, צא מכאן, כמו שבארוה, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ועל כן הוא רוח שקר ודאי...

ותא וראה כמה הם בני אדם בעולם, שרוח שקר הזה השטה אותם בשקר, והוא שולט על העולם בכמה אופנים, ובכמה מעשים, וכבר בארנו הדברים, ועל כן דוד המלך רצה להשמר ממנו, (מרוח השקר), ורצה להתרחק מן הטומאה, שכתוב לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, זה הוא רוח נכון, והאחר הוא רוח שקר, ועל כן שתי מדרגות הן, אחת קדושה ואחת טמאה. (וישב רעד, עיין עוד נשמה מקץ פו והלאה)

תא חזי, כאשר רוח ההוא צריך עזרה, כפי מה שהוא אותו האדם, וכפי מה שאותו הגוף הוא מתוקן, כן מתקנים לו מלמעלה אותו הרוח ומוסיפים לו רוח להתתקן, (כי כפי מה שבא להטהר כן מסייעים אותו), וזהו יוצר רוח אדם בקרבו, (דהיינו שנותן לו תוספת רוח, שיוכל להתפשט בגוף האדם. (פירוש כי בעת שהאדם נולד ויוצא לאויר העולם, לא יוכל הרוח להתפשט בו, ועומד בו בצד אחד, דהיינו שאינו כלול משמאל, ועל כן הוא בחוסר ג"ר, וכשמתגדל ומטיב מעשיו נותנים לו תוספת רוח, דהיינו הג"ר, כי הו"ק נבחנים לעיקר הרוח, והג"ר לתוספת רוח, ואז יש לו התפשטות בגוף האדם בכל הצדדים).

תא חזי כיון שנאבד יוסף מאביו יעקב אבד (יעקב) את תוספת הרוח, שהיה בו, (דהיינו הג"ר), ונסתלקה ממנו השכינה. אחר כך מה כתוב, ותחי רוח יעקב אביהם, וכי עד עתה היה מת, אלא תוספת רוח הזה נסתלקה ממנו ולא היתה בתוכו, כי העצבות שהיה בו גרם, שרוחו לא היה בקיומו, (דהיינו שנסתלקו ממנו הג"ר שהן קיומו של הרוח), ומשום זה אומר הכתוב ותחי רוח יעקב אביהם, (כי הג"ר חזרו לתחיה). (מקץ צא)

נפש זו היא נפש דוד, (שהיא נוקבא), והיא עומדת לקבל הנפש מהנר ההוא הנמשך ויוצא, (שהוא ז"א), רוח זהו רוח העומד על הנפש, ואין קיום לנפש אלא ברוח, וזה הוא רוח השורה בין אש ומים, (דהיינו ת"ת שהוא קו אמצעי בין גבורה שנקרא אש, לבין חסד הנקרא מים), ומכאן נזונת נפש הזאת.

הרוח עומד ומקבל קיום ממדרגה אחת עליונה, הנקראת נשמה, אשר משם יוצאים רוח ונפש, דהיינו אור הבינה שממנה יוצאים אור ז"א שנקרא רוח, ואור הנוקבא שנקרא נפש, משם ניזון הרוח, וכשהרוח נוסע, נוסעת אז גם הנפש, והכל אחד, ומתקרבים זה לזה, הנפש מתקרבת אל הרוח, והרוח מתקרב לנשמה, וכולם אחד. (ויגש כ)

ואם אינו נמצא צדיק, אוי לאותו הרוח, שהוא צריך להתרחץ באש שורף, ולהתתקן, כדי להשאב בגוף המלך, (דהיינו בהקב"ה), ואם אינו מתתקן אוי לאותו הרוח, שמתגלגל כאבן בכף הקלע, שכתוב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, למדנו אם רוח ההוא זוכה, כמה טוב צפון לו בעולם ההוא, שכתוב עין לא ראתה וגו'. (ויחי קמא)

פתח ר"א ואמר, ויאמר אלי הנבא בן אדם וגו' ואמרת אל הרוח וגו', ממקרא הזה אני יודע את המקום שהרוח יוצא ממנו, כי איך היה יכול יחזקאל לנבא על הרוח, והרי כתוב אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, אלא אדם אינו יכול למשול על הרוח, אבל הקב"ה הוא שולט על הכל, ועל פיו היה מתנבא יחזקאל, ועוד כי הרוח כבר היה בגוף בעולם הזה, (כי מתים היו שם במערה שהחיה אותם), ועל כן התנבא עליו, מארבע רוחות בואי הרוח, דהיינו ממקום ההוא שנגבל בעמודיו בארבע רוחות העולם, (שה"ס כסא התחתון שהוא מלכות, שהיא כסא לז"א, ויש לה ד' עמודים בסוד ד' רוחות העולם, שהם חו"ג תו"מ, ששם עומד הרוח מטרם שחוזר על הגוף בעולם הזה).

קפץ לפניו אותו היהודי, (שנתחבר עמהם), אמר לו ר' אלעזר מה ראית, אמר דבר ראיתי, אמר לו מהו, אמר לו הרוח של בני אדם, אם התלבש בגן עדן בלבוש צורת הגוף שבעולם הזה, היה לו לכתוב כה אמר ה' מגן עדן בואי הרוח, מהו מארבע רוחות.

אמר לו הרוח אינו יורד לעולם הזה, עד שעולה מגן עדן הארץ אל הכסא, (שהוא המלכות), העומד על ארבעה עמודים, (שהם חו"ג תו"מ), כיון שהרוח עלה שם, שואב לתוכו מתוך כסא ההוא של המלך, ויורד לעולם הזה, הגוף לוקח מארבע רוחות העולם, (שהם ד' יסודות אש רוח מים עפר). הרוח לוקח גם כן מארבע רוחות של הכסא, (שהם חו"ג תו"מ), שהוא מתתקן עליהם...

בינתים ראיתי לאותו האיש, אמר לי, ראית משהו, אמרתי לו ראיתי בשנתי כך וכך, אמר, בדרך ההוא הולכים רוחות הצדיקים אל גן העדן להכנס שם, ומה ששמעת מהם, (דהיינו הקולות של מחנות רבות) הוא להיותם עומדים בגן בצורות שלהם מעולם הזה, והם שמחים ברוחות הצדיקים הבאים שם.

וכמו שהגוף נבנה בעולם הזה מקשר של ארבעה יסודות, ומצטייר מהם בעולם הזה, כך הרוח מצטייר בגן העדן מד' רוחות העומדים בגן, (שהם בחי' חו"ג תו"מ), והרוח מתלבש שם ומצטייר מהם בצורת דמות הגוף שנצטייר בעולם הזה, ואלמלא ארבע רוחות אלו, שהם אוירים שבגן, (דהיינו חו"ג תו"מ מאור החסדים שנקרא אויר), לא היו מצטיירים בציור כלל ולא התלבש שם הרוח.

אלו ד' רוחות קשורות זו בזו יחד, והרוח הצטייר והתלבש בהן, כמו שהגוף הצטייר בקשר של ד' יסודות העולם, ומשום זה (אמר יחזקאל), מארבע רוחות בואי הרוח, מאלו ארבע רוחות שבגן עדן, שהתלבש והצטייר בהם. (שמות ריז, ועיין שם עוד)

תא חזי, אדם כשנולד נותנים לו נפש מצד הבהמה מצד הטהרה מצד אלו שנקראו אופני הקודש, (דהיינו מעולם העשיה), זכה יותר נותנים לו רוח מצד חיות הקודש, (דהיינו מעולם היצירה), זכה יותר נותנים לו נשמה מצד הכסא, (דהיינו מעולם הבריאה), ושלשה אלו הם אמה עבד ושפחה של הבת מלך (דהיינו נשמה רוח ונפש מהתפשטות המלכות בבי"ע, אמה, היא נשמה שבבריאה, עבד, הוא רוח שביצירה, שפחה, היא נפש שבעשיה).

זכה יותר נותנים לו נפש בדרך אצילות, מצד הבת יחידה שנקראת בת מלך, (דהיינו המלכות דאצילות), זכה יותר נותנים לו רוח דאצילות מצד עמוד האמצעי (שהוא ז"א), ונקרא בן אל הקב"ה, זה שאמר בנים אתם לה' אלקיכם, זכה יותר נותנים לו נשמה מצד א"א, (שהם בינה), זה שאמר ויפח באפיו נשמת חיים... (משפטים יא, ועיין שם עוד וערך נפש)

תא חזי, רוח של אדם צדיק מתעטר בצורה בגן העדן התחתון, ובכל שבתות ומועדים וראשי חדשים, מתעטרים הרוחות ופושטים (צורתם מגן עדן התחתון), ועולים למעלה (לגן עדן העליון), וכמו שעשה הקב"ה בנשמה הקדושה למעלה, כן עושה עם הרוח הזה שלמטה בגן העדן התחתון, שעלה לפניו, ואמר זה הוא הרוח של איש פלוני. מיד מתעטר הקב"ה לרוח הזה בכמה עטרות ומשתעשע בה.

ואם תאמר שבשביל רוח הזה עוזב הקב"ה את מה שעושה לנשמה, אינו כן, אלא שארה כסותה ועונתה לא יגרע, אלו הם ג' שמות עליונים שעין לא ראתה אלקים זולתך (שהוא סוד בינה)... (שם סז)

עתה יש לגלות, כי כל הנשמות יוצאות מעץ הגדול והחזק שהוא נהר היוצא מעדן, (דהיינו ז"א), וכל הרוחות מעץ אחר קטן יוצאים, (שהוא המלכות), נשמה יוצאת מלמעלה, ורוח מלמטה, ומתחברים יחד כעין דכר ונוקבא, וכשמתחברים יחד, אז מאירים אור עליון, ובחבור שניהם נקרא נר, (שהוא ראשי תיבות נשמה רוח, שכתוב) נר ה' נשמת אדם, מהו נ"ר, נשמה רוח. ועל חבור שניהם יחדיו נקרא נר, שכתוב נר ה' נשמת אדם.

נשמה ורוח הם דכר ונוקבא להאיר יחדיו, וזה בלא זה אינם מאירים, וכשמתחברים יחדיו נקרא הכל נר, ואז התעטפה הנשמה ברוח, כדי לעמוד שם למעלה (בגן עדן העליון) בהיכל הנסתר, שכתוב, כי רוח מלפני יעטוף, יתעטף לא כתוב אלא יעטוף, (שפירושו שעוטף אחרים), מה הטעם, משום שהנשמות אני עשיתי, ששם למעלה בגן (עדן העליון), בהיכל נסתר, מתעטפת ומתלבשת הנשמה ברוח, כמו שראוי.

וכיון שבהיכל הזה, לא יש, ולא השתמש אלא בנשמה ורוח, הנפש אינה באה שם, אלא הנשמה מתלבשת שם ברוח ההוא, וכשיורדת לגן עדן התחתון היא מתלבשת ברוח אחר, שאמרתי ברוח ההוא היוצא משם, והיה משם, (דהיינו נשמות הגרים), ובכולם הנשמה שורה בעולם הזה ומתלבשת בהם, (דהיינו הן ברוח שלה והן בנשמות הגרים).

רוח ההוא היוצא מעולם הזה שלא נתגדל ולא התפשט בעולם הזה, (דהיינו שאין לו בנים), הולך בגלגול ואינו מוצא מנוחה, ובא בגלגול בעולם כאבן בכף הקלע, עד שימצא גואל ההוא שיגאל אותו, (דהיינו יבם שמיבם את אשתו), ומביא אותו באותו הכלי ממש, שהוא היה משתמש בו והיה דבוק בו תמיד, רוחו ונפשו, והיתה בת זוגו רוח ברוח, (דהיינו באשתו), וגואל ההוא בונה אותו כבתחילה, (דהיינו שמביאו בבן שנולד מן היבמה שהיא אשתו וחוזר לחיי עולם הזה כבתחלה).

ורוח ההוא שעזב אצלה (בביאה הראשונה, שהבעל משאיר באשתו את רוחו בביאה הראשונה), ומתדבק בכלי ההוא, (דהיינו באשתו, שאינו נעדר ממנה לעולם אפילו לאחר מיתתו), אינו נאבד, כי אין לך דבר בעולם אפילו קטן שאין לו מקום ומעמד להסתתר ולבא שמה, ואינו נאבד לעולם. ומשום זה, רוח ההוא שעזב בכלי ההוא הוא שם, והוא ודאי רודף אחר השורש ויסוד שלו, שמשם יצא, (דהיינו אחר הבעל המת בלי בנים), והוא מביא אותו ובונה אותו במקומו, דהיינו במקום רוח ההוא שהוא בת זוגו שיצאה עמו, (דהיינו באשתו), ונבנה שם כבתחילה, וזה הוא עתה בריה חדשה בעולם וגוף חדש... (שם קה, ועיין שם עוד וערך יבום)

...כשהרוחות פוקדים באלו הזמנים שפוקדים, בבית הקברות, (דהיינו משהחשיך עד חצות לילה), להם, (המתים בלא בנים), אינם פוקדים, כי אינם זוכים לעולם דקדש, שכתוב וכל זר לא יאכל קדש, (ואין לרוחות שלהם שפע להשפיע לגוף בבית הקברות), ואם לא זכה רוח ההוא להתתקן כראוי, כיון שחזר בגלגול, אפילו במקום ההוא (של עולם הנקבה), אינו אוכל בתרומה ונקרא זר אפילו לעולם התחתון, (שהוא עולם הנקבה), ואינו אוכל בה... (שם קלח, ועיין שם עוד)

וכשנצרך (רחמים) לבני העולם, כשהם בצער, והולכים להתפלל על בית הקברות, נפש הזו מתעוררת והיא הולכת ומשוטטת ומעוררת לרוח, ורוח ההוא מתעורר אל האבות, ועולה ומעורר את הנשמה, ואז הקב"ה מרחם על העולם וכבר העמדנו... וכשהנשמה מתעכבת מלעלות למקומה, הרוח הולך ועומד בפתחו של גן עדן (התחתון) ואין פותחים לו פתח, והולך ומשוטט ואין מי שישגיח בו, הנפש הולכת ומשוטטת בעולם ורואה את הגוף מעלה תולעים ובדין של הקבר ומתאבלת עליו, כמו שהעמדנו, שכתוב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, והכל הוא בעונש עד שהנשמה מתקשרת במקומה למעלה, ואז כולם מתקשרים במקומם.

משם שכל אלו השלשה, הן קשר אחד, כעין של מעלה בסוד נפש רוח נשמה, (שהם מלכות ז"א ובינה דאצילות), שכולם אחד וקשר אחד, נפש (שהיא המלכות), אין לה אור מעצמה כלום, וזו היא שמשתתפת בסוד גוף אחד, (שהוא ג' עולמות בי"ע שהמלכות מתלבשת בהם כנשמה בגוף), לענג אותו ולזון אותו בכל מה שצריך, כמו שאמר ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, ביתה זה הוא הגוף, שהיא מזינה אותו, ונערותיה אלו הן האברים של גוף ההוא, (דהיינו הספירות דבי"ע)... (תרומה רפז, ועיין עוד ההמשך בערך נפש)

שלמות תקונו של רוח הזה, (שהוא אור המלכות כנ"ל), הוא רוחם של הצדיקים בעולם הזה, רוח זה שנשלם בזמן שחנוך וירד ומהללאל היו בעולם. וכשנתרבו רשעי עולם הוסרה שלימות ההיא ממנו, (מן הרוח), ואחר כך שנאבדו (במבול), בא נח והשלים אותו, בא דור ההפלגה והוסרה השלמות ממנו, (מן הרוח), בא נח והשלים אותו... יצאו מארץ הקדושה וירדו למצרים נתעכב הרוח בשבילם במצרים, ומשום שחזרו שם ישראל למעשים של המצרים, נכנע הרוח והוסר השלמות ההיא ממנו, עד שיצאו ממצרים ובאו לעשות משכן, אמר הקב"ה רצוני לדור ביניכם, אבל איני יכול עד שתתקנו רוח ההוא שלי, (דהיינו אור המלכות כנ"ל), שישרה בתוככם, זה שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... (שם שסד, ועיין שם עוד)

תא חזי כתוב עושה מלאכיו רוחות משרתיו, וראה כתוב, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בחוץ, משרתיו אש לוהט, אלו הם המלאכים העומדים בפנים, (נמצא שהס"א הוא רוח הטומאה, ואלו המלאכים האומרים שירה בלילה שהם מלאכי חוץ) הם רוח, ורוח ברוח אינם נכנסים זה בזה, רוח הטומאה ברוח הקדושה אינם מתערבים זה בזה, ומשום זה אלו הנקראים רוח, (שהם מלאכים החיצונים), אינם יכולים להכנס בפנים משום רוח הטומאה ההוא, (והם דוחים אותה למטה כנ"ל), ואלו המלאכים שבפנים שהם אש, אש ההוא דוחה את טומאה ההיא שלא תכנס לפנים, ומשום זה הכל דוחים את הטומאה לחוץ, שלא תתערב עמהם, ועל כן מלאכים עליונים משבחים להקב"ה רק אחר שדחו את הטומאה לחוץ. (שם תתעג)

כיון שקנה רוח, רוח ההוא יוצא ומשבר הרים וסלעים, (שהם כחות החיצונים), והוא עולה ומתפשט ונכנס בין מלאכים העליונים הקדושים, (כי הרוח נמשך מעולם היצירה ששם המלאכים), ושם יודע מה שיודע ולומד מהם דברים וחוזר למקומו, אז, זה הוא קשר של האדם בקדושה, עד שזוכה בנשמה וקונה אותה.

כיון שקונה נשמה, היא עולה למעלה למעלה (דהיינו בעולם הבריאה, שמשם נמשכת הנשמה), ושומרי הפתחים אינם מעכבים אותה, והולכת ומתפשטת ועולה (יותר למעלה) בין אלו הצדיקים הצרורים בצרור החיים, (שהיא המלכות דאצילות), ושם רואה עונג המלך ונהנה מזיו העליון. (ויקרא תלג)

תא חזי, כל הרוחות שבעולם כלולות מזכר ונקבה, וכשיוצאים (לעולם הזה), יוצאים זכר ונקבה, ואחר כך מתחלקים כפי דרכם, (הרוח של זכר מתלבש בזכר והרוח של נקבה בנקבה, ואחר כך) אם האדם זוכה מזדווגים יחד, והיינו בת זוגו, ומתחברים בזווג אחד, בכל, ברוח ובגוף, שכתוב תוצא הארץ נפש חיה למינה, מהו למינה, הוא אותו הרוח של האדם היוצא עם זוגו הדומה אליו. (תזריע כב, ועיין שם עוד)

א"ר יצחק, תא חזי, כל שהוא תחת שליטתו של אדם, נקרא איש, משום שנתתקן באופן של אדם, ממדרגה אחרת שהיתה בו תחילה, (שהיא מדרגת ו"ק שהיתה לאדם בטרם שהשיג ג"ר), כי למדנו בסוד עליון בספרא דצניעותא, כאשר נברא האדם ירד בצורה עליונה קדושה, וירדו עמו ב' רוחות מב' צדדים, מימין ושמאל, שהן כלל האדם, ורוח הימין נקרא נשמה הקדושה, ורוח השמאל נקרא נפש חיה, והיה הולך ויורד ממעלה למטה (לגן עדן, והנשמה שמימין) לא נתישבה עם אחר (שמשמאל, כלומר שחטא בעץ הדעת והפריד הימין מן השמאל).

כשנכנס השבת, והאדם כבר חטא, נעשו מרוח שמאל ההוא בריות המתפשטות בעולם, שלא נגמרו הגופים שלהם, (דהיינו שדים), ונתחברו בגוף הזה של אדם בזכר, ובנקבה (שהיא חוה), והולידו בעולם, ואלו נקראים נגעי בני אדם. למדנו שיש רוחות עליונים מאלו, (שנעשו מרוח השמאל דאדם הראשון) שהם אינם מתדבקים למטה (בעולם הזה), ותלוים באויר, ושומעים מה ששומעים מלמעלה, ומהם יודעים (רוחות) אחרות שלמטה (בעולם הזה, הנראים לאנשים בחלומם ומודיעים להם)... (שם קטז)

ראה עוד נפש אחרי רנו.

...וימים ידועים יש בשנה שהם ימי ניסן וימי תשרי, שאלו הרוחות משוטטים ופוקדים למקום שצריך, ואף על פי שבזמנים הרבה הם משוטטים, אבל ימים אלו רשומים אלו והם נראים על החומות בגן, כל אחד ואחר כמראה צפרים מצפצפים בכל בקר ובקר.

וצפצוף ההוא, הוא שבח להקב"ה ותפלה על חיי בני אדם של עולם הזה, משום שבאלו הימים ישראל כולם מתעסקים במצות ובפקודות רבון העולם, ואז נראים הצפרים מצפצפים בשמחה, ועל החומות שבגן עדן הם מצפצפים, משבחים ומודים ומתפללים על חיים של עולם הזה... (בלק רטו)

תא חזי, כשמתעורר רוח צפון בחצות הלילה, והכרוז יוצא, והקב"ה בא לגן עדן להשתעשע ברוחות הצדיקים, אז מתעוררים כל בני המלכה וכל בני ההיכל לשבח את המלך הקדוש (ז"א), ואז כל אלו הפקדונות של הרוחות שנמסרו בידה (של המלכות) כולם מחזרת לבעליהם, ורוב בני העולם נעורים משינתם בשעה ההיא, ופקדונות של כולם מוחזרים להם... (ואתחנן ד)

ורוח להולכים בה, היינו לאותם המשתתפים בה בכחותיה, (כלומר שנמשכים אחר הארציות) אין להם, אלא אותה נפש חיה, הנקראת רוח הבהמה היורדת למטה בארץ, ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, היינו לשולטים על כחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה, אבל להולכים בה, למשתתפים עמה בכוחותיה, אין להם אלא רוח הבהמה היורדת, זה שאמר להולכים בה. (זהר חדש בראשית תשמ)

אלא ודאי (שגן עדן התחתון) הוא בצורה עליונה (כגן עדן העליון), מיום שנברא העולם ומטרם שנברא האדם, היו בו כמה חומות וגבולות מהמלאכים העליונים שסובבו אותו, (כבגן עדן העליון), כי לא היה בלי שמירה, משום שבכל ההיכלות אשר שם, יש שליטים ששומרים אותם. ומטרם שהרוחות נכללו לבא בעולם הזה, וכל הרוחות והנשמות שהיו עתידים לבא בעולם הזה, כולם היו שם מטרם שנברא האדם.

ועד היום ההוא מטרם שיבואו בעולם הזה, כל הרוחות העתידים להנתן בעולם הזה, היו שם, והרוחות והנשמות האלה היו עולות ויורדות, שהיו יוצאות מגן עדן העליון ויורדות לגן עדן התחתון, ומתלבשות שם בלבושים כעין הגופות של העולם הזה, (שהוא מבחינת המלכות הממותקת בבינה).

והן עוסקות שם בתורה לדעת ולהסתכל על ידי הלבוש ההוא בכבוד אדונם, כל אחד ואחד (משיג שם) כמו שעתיד להיות בעולם הזה, (כלומר שהעתיד משמש שם כמו העבר, וכל מה שעתיד לזכות על ידי מעשיו הטובים בעולם הזה, כבר הוא זוכה להשיג שם)...

יש לבושים שהרוחות מתלבשות בהם, שהם כעין הגוף שבעולם הזה, (שזה נוהג בגן עדן התחתון כנ"ל), ואם אותו הגוף (שהרוח עתיד להתלבש בו בעולם הזה), עתיד לעזוב את הרוח הקדוש ולסור אחר רוח רעה, זז אותו הרוח (שבגן עדן) פורח מאותו לבוש שלו, והלבוש נמשך לחוץ מגן עדן...

ואותו הרוח הקדוש, שפרח מאותו הלבוש, עולה למעלה, ונכנס באוצר אחד, (ויושב שם) עד שיצא מאותו רשע בן, או זרע, (שיהיה צדיק) ויוריד אותו הרוח הקודש לעולם הזה, וישתלם בו כראוי, ואחר כך תהיה לאותו רשע מנוחה, ומצפצף ועלה (מגיהנם) ומתלבש בלבוש אחר.

והוא עומד בפתח גן עדן, ורואה אותו הרוח הקדוש שעזב, שהוא ביקר ובכמה הארות, וחושק אותו, וכן הוא רואה בכבוד יתר הצדיקים ומתבייש ובוכה על מעשיו. (שם שיר השירים שצ ועיין שם עוד)

פתח ואמר, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, נפשי אויתיך היינו ב' צורות טובות נתן הקב"ה באדם לשמש בעולם הזה, והם נפש רוח, הנפש היא לקיום הגוף, במצוות שתעוררנה ממנה, הרוח, הוא להתעורר בתורה, ולהנהיגו בעולם הזה, ואם הנפש זוכה במצות והרוח זוכה לעסוק בתורה, אז יורדת עליו גדלות יתרה מלמעלה (דהיינו נשמה חיה יחידה), כפי דרכיו.

ובשנים אלו, (נפש ורוח) הולך האדם בעולם הזה, ומשמש בהם, כי אותה הנפש אינה מתקיימת בגוף אלא בהתעוררות הרוח השורה עליה. כשהאדם בא לשמש ולעבוד אדונו בב' אלו, (בנפש ורוח), מתעוררת עליו מלמעלה התעוררות קדושה, ושורה על האדם ומסבבתו מכל הצדדים, ומתעוררת בו בחכמה עליונה לזכותו להיותו בהיכל המלך... (שם רות שמט, ועיין שם עוד וערך נשמה)

למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי וגו' היינו שנכנס בי היצר הרע, שהוא הרוח והנפש הבהמית, שעליה נאמר חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנה, חכמות נשים בנתה ביתה אלו הן נשמה ונפש דקדושה, ואולת בידה תהרסנה זו היא הנפש הבהמית, שתהרוס בנין הגוף באולתה, וזו היא הנשארת בגוף שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, (שהגוף והנפש הבהמית) משתתפים יחד... (שם שעא)

ספרי:

יפקוד ה' אלקי הרוחות לכל בשר, מגיד הכתוב שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו, רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר סימן זה יהיה בידך, שכל זמן שאדם נתון בחיים נפשו פקודה ביד קונה, שנאמר אשר בידו נפש כל חי, מת נתונה באוצר, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, שומע אני בין צדיקים בין רשעים, תלמוד לומר ואת נפש אויביך יקלענה בכף הקלע. (פנחס קלט)

תלמוד בבלי:

מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת, והקניטתו אשתו, והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה, חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם, אמרה לה חברתה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי... (ברכות יח ב, וראה שם עוד)

א"ר יוחנן אותו מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו, נתקבצו כל הרוחות אצל דומה אמרו לו שומר מה מלילה שומר מה מליל, אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו... (סנהדרין צד א)

...והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין... (נדה לא א)

מדרש רבה:

בראשית ברא אלקים, ר' תנחומא פתח, (תהלים פ"ו) כי גדול אתה ועושה נפלאות, א"ר תנחום הנוד הזה אם היה בו נקב כחודה של מחט כל רוחו יוצאה ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים נקבים נקבים ואין רוחו יוצאה ממנו, מי יעשה כן אתה אלקים לבדך. (בראשית א ד)

חמשה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה חיה... רוח שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג') מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה... (שם יד יא, וראה עוד נשמה)

ר' שמואל חתניה דר' חנינא חברהון דרבנן אמר, כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח, מניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן, תלמוד לומר חיים חיים לגזרה שוה. (שם שם יג)

דבר אחר לעשות לרוח משקל, א"ר אחא אפילו רוח הקדש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל, יש שמתנבא ספר אחד, ויש שנים... דבר אחר לעשות לרוח משקל, בנוהג שבעולם הבריות אומרים איש פלוני רוחו יתירה, איש פלוני רוח קצרה שנתנה בו רוח קטיקטון. (ויקרא טו ב)

...אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן הוא אומר (איוב כ"ח) לעשות לרוח משקל, לרוחות של כל בריה ובריה, תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה אמר לפניו רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר יפקוד ה' אלקי הרוח אינו אומר אלא הרוחות. (במדבר כא ב)

אין אדם שליט ברוח, רבנן אמרין אין אדם שליט ברוח של מלאך המות לכלותו ממנו, ומנין שנקראו המלאכים רוחות, שנאמר (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות... ור' נחמיה אמר אין אדם שליט ברוח, אין נביא של ישראל שליט ברוחו של הקב"ה לכלותו ממנו, שנאמר (ירמיה כ') ואמרתי לא אזכרנו וגו'... ור' אליעזר בן יעקב אומר אין אדם שליט ברוחן של גליות לכלותן ממנו... ורבנן אמרי אין אדם שליט ברוח עצמו לכלותו ממנו. א"ר חנינא כתיב (זכריה י"ב) ויוצר רוח אדם בקרבו, צר רוחו של אדם בגופו, שאילו לא כן כיון שהיתה הצרה באה עליו היה נוטלה ומשליכה מקרבו. (קהלת ח יא)

מדרש תנחומא:

רשב"ל אומר אחור למעשה בראשית, מה טעם דכתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זו נפשו של אדם הראשון, לפיכך הוא אומר אחור וקדם צרתני... (תזריע א)

מדרשים:

לעשות כרצון איש ואיש, אמר לו הקב"ה רשע, יכול אתה לעשות כרצון איש ואיש... וכן ב' ספינות מתפרשות בים אחת צריכה רוח דרומית ואחת רוח צפונית, שמא יכלה רוח אחת להנהיג את שתיהן... ומי יכול לעשות כרצון איש ואיש, הקב"ה, דכתיב (תהלים קמ"ה) רצון יראיו יעשה. ר' לוי אמר בעולם הזה כשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת, אבל לעתיד לבוא הקב"ה מביא רוח ארגסטיס בעולם ומנהיג אותם כאחת, שנאמר אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. (מדרש אבא גוריון)

הרי אמרנו לכל יש תמורה, חוץ מדבר אחד, להיודע לכל באי עולם ברמז שהוא אחד ואין לו שני, וכמו כן הרוח אין לו תמורה ולא שיתוף ואין אדם יכול לאחוז אותה ולא להכותה ולא לשרפה ולא להשליכה, ואם תאמר בנוד אתה אוחז אותה, לאו, שאלו נפתח הנוד ובא אחד ואמר לו מה יש בו, ואמר לו רוח, אמר לך מה שחורה או אדומה, לבנה או ירוקה, היאך היא נמכרת בשוק, אינך יכול להשיב לו תשובה, ואם אתה פותח פי הנוד היא הולכת לה ואין אתה יכול לראותה אם שחורה או אדומה או ירוקה ולא עוד אלא שהיא נושאת בני אדם ונושאת השמים והארץ, מנין את יודע ממראה עינך, אדם נכנס לבית לפנים מבית ומערה לפנים ממערה ומניף בבגדו והרוח יוצאת, מהיכן יוצאת ומהיכן באת, הא למדת שהרוח מלא עולם.

ומנין שהוא נושא את העולם, כך היה המעשה ששאלה המלכות את רבי עקיבה אמרו לו על מה העולם עומד, אמר להם על הרוח. אמרו לו הראנו, אמר להם הביאו גמלים טעונין מלח, הוליכן בכל פינות הבית, אמר להם מה אתם רואים, אמרו לו גמלים טעונין מלח. אמר להם הביאו לי חבל, הביאו לו חבל וכרך בצואריהם ונתן החבל לשני בני אדם אמר להם זה ימשך מכאן וזה ימשוך מכאן עד שחנקן, אמר להם העמידו אותן, אמרו לו אתה הוא חכם היהודים אחר שחנקת אותם אתה אומר העמידו אותם, אמר להם ומה חסרתי מהם, הא למדת שאין העולם עומד אלא ברוח, שהיא מעולה ומשובחת והיא היתה מראש, שנאמר (בראשית א') ורוח אלקים מרחפת. והרי שני דברים שלא מצינו להם בריאה, הרוח והמים, והם היו מראש, שנאמר ורוח אלקים מרחפת על פני המים ולא מצינו להם בריאה... (מדרש תמורה פרק ה)

ילקוט שמעוני:

אמר רבי סימון ויראהו ה' את כל הארץ, והיה מראה אותו יהושע עומד תחתיו ומוסר לעתניאל וכן כולן, אמר ליה הקב"ה כל אלו שהראיתי לך דעת אחת ורוח אחת יש בהן, אבל מה שבקשת לראות מראש בסוף רוח אחת יש בו והיא שוקלת כל הרוחות, זה משיח, שנאמר ויצא חוטר מגזע ישי וגו' ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו', זה שאמר הכתוב לעשות לרוח משקל, לרוחו של כל בריה ובריה. תדע לך שכן משה מבקש מלפני הקב"ה רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, בשביל שאני מסתלק ממך בבקשה ממך אם בקשת למנות עליהן מנהיג מנה עליהן אדם שהוא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, שנאמר יפקוד ה' אלקי הרוחות. (במדבר פרק כז, תשעו)

אמונות ודעות:

כן נתברר לי שאינה פועלת אלא על ידי הגוף, לפי שפעולת כל נברא זקוקה לכלים מסויימים, וכאשר מתחברת הנפש נראה לה שלשה כחות, כח ההבחנה, וכח התאוה, וכח הכעס, ולפיכך קראתה לשוננו בשלשה שמות, נפש ורוח ונשמה, והנה רמזה בשם נפש לכך שיש לה כח מתאוה, כאמרו "כי תאוה נפשך" (דברים י"ב כ'), ורמזה בשם רוח לכך שיש לה כח רוגז וכועס, כאמרו "אל תבהל ברוחך לכעוס" (קהלת ז' ט'), ורמזה בשם נשמה לכך שיש לה כח חכמה... ובכחות הללו טעה מי שעשאה שני חלקים, אחד מהם בלב והשני בשאר הגוף, אלא השלשה לנפש לבדה... (מאמר ו פרק ג)

תרגום יונתן:

אלקי הרוחות - דשוי רוח נשמתא בגופי בני נשא ומניה מתיהבא רוחא לכל בשרא. (במדבר טז כב)

אלקי הרוחות - דשליט בנשמת בר נש ומניה מתיהב רוח נשמתא לכל בישרא. (שם כז טז)

רש"י:

אלקי הרוחות - יודע מחשבות... (במדבר טז כב)

אלקי הרוחות - למה נאמר, אמר לפניו, רבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. (שם כז טז)

אבן עזרא:

...ורוח האדם באמצע הגוף ככתוב ויוצר רוח אדם בקרבו, ועל זה ראיות רבות מן התולדת... (שמות ח יח)

רמב"ן:

דמו בנפשו - ...כי ידוע ברוח אשר תחלתו מן הלב שהוא היולי לרוחות כולן, וממנו יבא הזן שעושה מדם והדם הוא המולידו והמקיימו, כענין הגולם והצורה בכל בעלי הגוף שלא ימצא האחד בלתי האחר. (ויקרא יז יד)

רד"ק:

נשמה - נתן לאדם ורוח לשאר בעלי החיים. (ישעיה מב ה)

רבינו בחיי:

...הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה, ומשכנה בכבד, והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים י"ב) "כי תאוה נפשך לאכול בשר", וכתיב (קהלת ז') "אל תבהל ברוחך לכעוס"... אמנם הכתוב הזה מוכיח כדעת האומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות ואינם נפשות שונות... (בראשית ב ז)

ותהיין מורת רוח - החפץ והדעת קרא בלשוננו רוח, מלשון חז"ל שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, והכתוב יאמר באלו כי כל אחת היתה מסרבת הרוח ליצחק ולרבקה, כלומר שהיתה מכעסת אותם ועושה כל מה שעושה כנגד דעתם. (שם כו לה)

עקדה:

...וכן אמרו רבותינו בעלי הקבלה שנתנו שמות נפש ורוח ונשמה, ואמרו שהנפש נמצאת עם האדם בתחלת ענינו, ובפקחו עיניו בדרכי התורה והמצוה יתגבר שכלו ותנח עליו הרוח, וכשיוסיף אומץ בזריזות ותשוקה לראות פני אלקיו תבא בו הנשמה... (בראשית ב ז שער ה)

מהר"י יעבץ:

כי ג' נפשות הם באדם, נפש ורוח ונשמה, וצריך אדם לקשור רוח בנפש ונשמה ברוח, והנה הנפש נמשכה באדם מצד תנועות הגלגלים, והרוח מצד השמש, וכבר אמרו מפרשים כי השמש בעולם כרוח החיוני באדם... (תהלים יט ה)

אברבנאל:

לא ידון רוחי - הרוח השכלי לא ימשול תמיד באדם, כי גם הרוח הזה בשר, כי שלמותו נתלה בבשר, ואין ראוי שיאריכו ימיו כי השכל יאבד עם ההתמדה בחומר, והבשר אינו משתנה לטובה. (בראשית ו ג)

מדרש שמואל:

על כן המעשה עיקר, כי המעשיות כולם בנפש, לא תשנא, ואהבת לרעך, לא תקום ולא תטור, וכל הלאוין שאין בהם מעשה. ועסק התורה ברוח, והדעות והאהבה והיראה בנשמה, ושורש כל אלה המעשה, כאשר יתאחז הרוח והנשמה בגוף היא הנפש. ודע את כל זה מאד ממשנת כל אהבה היא תכלית הנפש, כל מחלוקת תכלית הרוח, כל המזכה את הרבים תכלית הנשמה... (אבות ה כא)

אור החיים:

ויברא אלקים - ..ומה שחזר לומר ואת כל נפש החיה וגו' ולא הספיקו המים להוציאם מה שלא מצינו שעשתה האדמה בהוציאה הדשאים, שהספיקה אמרות ה' לה, דע כי אין המצמיח ולא הבורא בורא יותר ממה שיש בכח תולדתו, כי איך יתן אדם מה שאין בו. והנה המים והעפר הם מחוסרי רוח החיונית, ומנין להם רוח לתת בברואיהם, והגם כי הארץ והמים יש בהם חיונית דק עד מאד, הגם שיתנו ממנו לא יתנו יותר ממה שבהם, וזה לא יספיק לדגים ולעופות אשר על כן לא הספיק כחם והוצרך ה' לברא להם רוח החיונית... כי יש לך לדעת כי החיוני ירצה הכנה והוא אמצעי בינו לבין החומר, וזה ישנו בכח המים לעשותו... (בראשית א כא)

ובת כהן - ...עוד אמרו ז"ל כי בחינות החיוני שבאדם יתייחס אליו ד' כינויי, יש שיקרא נפש, ויש שיקרא רוח, ויש שיקרא נשמה, ויש שיקרא חיה בסוד כי רוח החיה באופנים, ותקרא נשמה לנשמה. ואמרו אנשי אמת כי בחינה הבאה מאור עולם העשיה לצד היותו מועט ואין בו אלא כל שהיא מהחיונית המנענע והוא הוא שמרגיש במורגשות עולם הזה, ועשה ה' ככה לסיבת העולם להיותו גס, וזו תקרא נפש, והבאה מאור עולם היצירה לצד היותו עליון מעולם העשיה הארתה גדולה ותקרא רוח, והבאה מאור עולם הבריאה תקרא נשמה לצד הדרגתה, והבאה מאור עולם האצילות תקרא נשמה לנשמה.

...ויש לך לדעת כי הגשמיות יתנגד לחיבור הרוחני יותר מהתנגדות אש ומים, לזה נתחכם ה' ב"ה וברא באדם מכון הראשון שהיא הנפש, שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות, והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה, שהיא בחינת הרוח, ונמצאת הנפש ממוצעת בין הגוף ובין הרוח, כי אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש, וכמו כן הרוח ממוצע בין הנפש והנשמה... עוד אמרו יודעי דעת קדוש כי התעצמות השלמים באמצעות לקח טוב אשר נתן לנו הבורא הוא לעלות ממדרגה התחתונה למדרגה שלמעלה ממנה, על זה הדרך נפש יעלה למדרגת רוח ורוח למדרגת נשמה ונשמה למדרגת נשמה לנשמה, וזו היא תכלית סיבת בריאת האדם, תן לחכם ויחכם עוד... ומי שלא זכה אלא בנפש בעולם הזה ולא לרוח אין מעשיו מועילים כלום, כי אין כח בידו להשיבה למעלה, כי אין מחזיק בידה להטותה אלא באמצעות הרוח אם יזכה לרוח באמצעות מעשיו הטובים יעלה הנפש למדרגת הרוח. ודע כי כאשר יעלנה למדרגת הרוח הנה הוא קנאה במעשיו ונקרא הוא בעלה... וכן הרוח בערך הנשמה... (ויקרא כב יב, וראה עוד ערך נשמה)

אלקי הרוחות - טען טענה הנשמעת לפני הבורא, כי ה' חפץ שכל הרוחות יקבלו אלקותו עליהם בעודם בבשר בעולם הזה, והוא אומרו אלקי הרוחות, פירוש הרוחות הוא לשון מחשבה ורצון, על דרך אומרם "העולה על רוחכם", ואם כן הגם שהמשפט אשר יעשה לכלותם כרגע הוא משפט אמת, על כן זה לפי הנראה במעשה הוא שאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף, שאין כל העדה בחטא זה ואתה ממית כולן, ומעתה חס ושלום הרוח תמאן באלקות כזה... (במדבר טז כב)

נפש החיים:

ואלו הג' בחינות מעשה דיבור מחשבה הן כלל הבחינות פנימיות האדם, שהם הג' בחינות נפש רוח נשמה, כי המעשה הוא מבחינת הנפש, כמו שכתוב "והנפש אשר תעשה"... ולכן עיקר משכנה בכבד שהוא כולו דם... והדבור הוא מבחינת הרוח, כמו שכתוב (ש"ב כ"ג) "רוח ה' דבר בי", (ישעיה י"א) "וברוח שפתיו", וכמו שתרגם אונקלוס (בראשית ב') "ויהי האדם לנפש חיה" לרוח ממללא, וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו יוצא רוח והבל מהפה, ומשכן הרוח עיקרו הוא בלב, כי רוח והבל הדבור עיקרו וראשיתו הוא עולה מהלב, ומחשבה היא בחינת הנשמה... (שער א פרק יד)

...כן בדמיון זה הוא ענין הג' בחינות נר"ן שמושפעים כביכול מנשימת פיו ית"ש, שבחינת הנפש היא הבחינה התחתונה שהיא כולה בתוך גוף האדם, ובחינת הרוח הוא בא דרך עירוי מלמעלה, שחלק וקצה העליון שלו קשור ונאחז למעלה בבחינה התחתונה של הנשמה, ומשתלשלת ונכנסת גם בתוך גוף האדם ומתקשרת שם בבחינה העליונה של הנפש, כמו שכתוב (ישעיה ל"ב) "עד יערה עלינו רוח ממרום", "אשפוך את רוחי" וגו' (יואל ג'), שהוא מושפע באדם דרך שפיכה וערוי כנ"ל, וכמו שיתבאר עוד להלן אי"ה ענין התקשרותם באורך. (שם פרק טו, וראה עוד ערך נשמה)

הכתב והקבלה:

לא ידון רוחי באדם - הוא מגזירת דין, כי הרוח הנפשי נתון באדם להיות דיין ושליט על גופו לבחור בטוב ולהרחיק הרע, ואנשי הדור הרע השחיתו מעלליהם עד שאין עוד תקוה מהם שישוב הרוח הנפשי אל ממשלתו להיותו כדיין על כחות גופו המתאוית, כי גם הרוח הנפשי שב אחר הגשם להיות נוטה אחר החומריות ותאות הבהמיות... בשגם הוא בשר - שגם הרוח הזה נעשה בשר. (בראשית ו ג)

...ושם רוח יורה בכ"ק על הכח הגדול שבנפש האדם שבו חושב מחשבות, כי נטועים בנפש האדם כחות והפוכי כחות, ואלה הכחות שוקטים נחים בנפש, לא ימושו ממקומם ואינם מתפשטים בלב כלל כל זמן שאין הרוח נושב בהם, הדמה בדעתך שהאדם יושב ואינו חושב מחשבות כלל, לא ירגיש שום כח מכחות נפשו עד שיתעורר אחד מהם על ידי הרוח, על דרך משל שהחל לחשוב ברוב עשרו ברוחב לבבו יתפשט רוחו בכח הגאוה שבו וירויחנה עד שתמשול בלב ועבר עליו רוח הגאוה ותמלא הנפש כולה מחשבות גאוה, וכן באיזה כח שיתלבש הרוח ויוציאהו ממסגרותיו וירחיבנה... כי כשהרוח יגביה עצמו ועולה על הלב יבא לידי המעשה, וכן בכל דבר ודבר לטוב ולרע. ומדת שפל רוח הוא שרוחו שפלה בקרבו ואינו מגביה עצמו, לפי שמשפיל רוחו ומכניעו למטה ואינו מניחו לעלות על הלב, וכשמתלבש בכח ידוע שאינו נכון כפי דרך חכמת התורה משפילו למטה וכובש אותו במקומו, וזו מעלה נפלאה, כי בהיות הרוח נשפל ולא יעלה כי אם ברצון האדם יוכל לקיים כל המצות ולהשתמר מעון, וזו תכונת הצדיק הגמור... (ויקרא א ט)

מלבי"ם:

מקוצר רוח - רוח מציין הרוח הפנימי, ויש ארך רוח, שהוא שרוחו הפנימי יכול לעצור ברגשותיו ולסבול יגון וצער ומכאובות, והפוכו הוא קצר רוח... אבל הם היתה להם עבודה קשה ורוחם הנכאה היה קצר מהכיל ולסבול... (שמות ו ט)

נשאו לבו - יש הבדל בין נדיב לב ובין נדיב רוח, שהתבאר אצלי שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני והרוח הוא הפנימי, הרוח הוא מעלה ציורים מעומק הנפש ומגלה אותם על פני הלב, והלב הוא הכח המושל והבחירה. ויש שרוחו רוח נדיבה, שהוא מלא מציורים טובים לנדיבות שיצייר ברוחו טוב מדה הזאת ואשרה, ובכל זאת הלב שהוא כח המושל שבו אינו בוחר להתנגד מאהבת הממון והבצע, ויש שרוחו אינה נדיבה לצייר בטוב מדת הנדיבות, ובכל זאת יש לו לב נדיב, ואוהב לפזר ולתת כי הממון אינו חשוב בעיניו... (שם לה כא)

רש"ר הירש:

...הרוח מעניק דעת, בינה, חכמה, ובעת ובעונה אחת הוא הכוח המניע את הרצון המוסרי ואת המעשה המוסרי. יוסף הצדיק, המחונן בדעת עליון הוא "איש אשר רוח אלקים בו"... בכל המקראות האלה וכן בהרבה מקראות אחרים, הרוח הוא יסוד הדעת והמעניק דעת. 

לעומת זאת, נתבונן במקראות הבאים, "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" (במדבר י"ד כ"ד), "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו ואשר נדבו רוחו" (להלן ל"ה כ"א)... וכן בכל אותם מקראות מרובים, שבהם הרוח מציין אותה תכונה של חיי הנפש שלנו שאנו קוראים מצב רוח, כולם מכוונים לאותו עניין המבטא את התייחסותנו אל סביבתנו, יחס של נחת רוח או של מורת רוח, הרגשתנו הנוחה או הקשה כלפי דבר כלשהו, במובן זה מציין הרוח את היסוד המוליד את הכרעותינו לטוב או למוטב...

כבר עמדנו למעלה על מהות הרוח שאור מנורת המקדש מתגלה כנציגו, והעלינו, כי רוח זה נתפס בשני מושגים, מצד אחד יסוד ההכרה או הדבר הגורם הכרה, ומצד שני, יסוד ההנעה או הגורם המניע. את הניגוד הזה מצאנו באדם בבחינת ההכרה ובבחינת הרצון, כלומר, הכנה שכלית ורצייה מוסרית, ובהפעלת שני הכוחות האלה מתגלה מציאות הרוח באדם... (שמות כה לט, וראה שם עוד)

נדבה רוחו - לב מבטא בראש ובראשונה את כח המחשבה והרצון שבאדם, ואילו רוח הוא האדם הפנימי כולו, פנימיותו כולה שממנה הנעת מחשבותיו ומעשיו... (שם לה כא)

מן הרוח אשר עליך - הכתוב מבדיל בלשונו בין השראת רוח הנבואה לבין כל הענקה אחרת של רוח מיד ה'. יוסף היה איש "אשר רוח אלקים בו" (בראשית מ"א ל"ח), ה' "מילא" את בצלאל רוח אלקים (שמות ל"א ג')... על כל אלה נאמר שהרוח לבשה את האדם, וזה הצד השוה שבכל הפסוקים שהובאו כאן, בכולם ניתנה הרוח לאדם כדי להרבות ולרומם את פנימיותו הרוחנית. מה שנעשה כתוצאה מאותה התעוררות מיוחדת לא חרג מן המידה הרגילה של כשרון אנושי, המלים והמעשים נשארו אנושיים, אלא שנישאו ונתעלו על ידי כשרון מיוחד שניתן מאת ה'. כנגד זה רוח הנבואה איננה תהליך פנימי, אלא היא באה על האדם ונחה עליו... (במדבר יא יז)

אלקי הרוחות לכל בשר - "מגיד הכתוב שכל הרוחות אין יוצאות אלא מלפניו" (ספרי כאן). מאת ה' יוצאת כל רוח אל הלבוש הגשמי המתאים לה, וה' הוא המשלב את הרוחות בכל בשר, וכן נאמר בישעיהו נ"ז ט"ז "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי", מלפני תיכנס הרוח לעטיפתה... וכל עוד הוא חפץ בחיבור הרוח עם הגוף הרי הוא מקיים את החיבור הזה, הוא מגן על הרוח ומאמץ אותה וסועד אותה בכשרון ובהתקדמות, נמצא שהוא קרוב אישית לכל רוח בחיים הארציים... (שם כז טז)

איש אשר רוח בו - כרוח נושבת הנעלמת מן העין והניכרת רק בתוצאות פעילותה כן שוכן באדם כח ההכרה והרצייה, יסוד רוחני ומוסרי זה איננו נעדר בשום בן אדם, אף על פי כן נאמר כאן על יהושע שהוא ראוי להיות יורשו של משה משום שהוא "איש אשר רוח בו", ומכאן שהרוח נזכרת כאן בהוראה מודגשת, וכך גם אנחנו אומרים על אדם שהוא "איש רוח" אם יש בו שאר רוח במדה יתירה, וכן נקרא הנביא "איש הרוח" (הושע ט' ז'). ביהושע היתה רוח שלא נחלשה על ידי החומר העכור של הגוף... (שם כז יח)

רוח - כלל החיים הרוחניים והגופניים של אדם. (תהלים לא ו)

בהתעטף עלי רוחי - הרוח מתכנס לגוף ואינו משתמש בו כמכשיר להשפיע על התנאים החיצוניים. (שם קמג ד)

העמק דבר:

לא ידון רוחי באדם - רוח האדם הוא אשר שם ה' ביחוד וזה באדם שכל אנוש, ולמעלה מזה מי שזכה רוח ודעת תורה, ויש לדעת דמי שמגביר תאותו על השכל אשר הוא רוח האדם, הרי זה התאוה המורגלת נעשה טבע עד שאובד את השכל ורוח האדם ומתהפך שכלו גם כן לתאוה נמבזה... ובלשון הקב"ה הוא לא ידון, פירוש לא ינהיג רוחי באדם, הרוח שנתתי באדם והוא השכל ודעת אנושי, לעולם בשגם הוא בשר - הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר, שהוא כנוי על התאוה, והכונה שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש. (בראשית ו ג)

הרוחות לכל בשר - שרוח שלו רך ונפתה כמו בשר שהוא רך, ועוד יש לפרש לכל בשר, שהרוח דומה לבשר להיותו נמשך אחר הנאת עצמו. (במדבר טז כב)

שפת אמת:

בענין ביטול ובדיקה, דיש פגם בנפש ויש ברוח ותיקון הנפש בבחינת המצות, לכן בדיקה לאור הנר, כדכתיב נר מצוה, ופגם הרוח נתקן בדיבור, ולכן מדאורייתא ביטול בעלמא סגי... (שבת הגדול תרנ"ה)

...ובחינת נפש הוא מדריגה התחתונה שבאה בהתפעלות נפש האדם, וזה אינו יכול להיות רק על ידי סור מרע כנ"ל. ואיש אשר רוח בו הוא בחינת אדם ישר שאינו צריך לעצות אלו... (בהעלותך תרל"ה)

שם משמואל:

נראה דשלש מתנות טובות אלו מקבילות לשלשת חלקי האדם, נפש רוח ונשמה, ארץ ישראל מקבילה לנפש, והתורה לרוח, ועולם הבא לנשמה... תורה מקבילה לבחינת הרוח שבאדם, כמו שכתוב (איוב ל"ב) "אכן רוח היא באנוש", שהרוח היא בחינת התנשאות שבאדם, ואשרי האיש שההתנשאות שלו היא התורה שנותנת חיים והתנשאות להיות מוגבה בדרכי ה', ולעומת זה רוח עועים שמושכת את האדם לגסות רוח והשתררות על זולתו, וממנה קנאה ואיבה ותחרות וכעס, כמו שכתב הרח"ו בשער הקדושה, ואיתא בשם האר"י ז"ל שבמצוות מתקנים את הנפש, ובתורה מתקנים את הרוח, וזוהי מתנה טובה מהשי"ת, וכמו שכתוב (נחמיה ט' כ') "ורוחך הטובה נתת להשכילם", ואם כן תורה מקבילה לבחינת הרוח שבאדם... (שמות תרע"ד)

ר' צדוק:

כל ישראל יש להם אמונה שלימה בהשי"ת במציאותו ואחדותו והשגחתו, וכמ"ש בשבת (צ"ז) שהם מאמינים בני מאמינים, וזה נקרא נפש דקדושת בני ישראל, וזכה יתיר יהבין ליה רוח (זח"ב צ"ד ב'), היינו כשנזדכך הלב יותר עד שהוא מרגיש זה בלב ובא ממדרגת אמונה למדרגת אמת, שהוא הדבר הברור וניכר ללב ולא באמונה לבד, וכשנזדכך יותר זוכה לנשמה שבמוח, דהיינו מצד החכמה להחכים בהשגות אלוקות... (חלק ב צדקת הצדיק רכז עמוד קג)

מכתב מאליהו:

הנה ידועות ה' בחינות שבנשמה, נפש רוח ונשמה חיה ויחידה. נפש בחינתה בעולם הזה, עולם המעשה, רוח, בחינתה רוחנית, בהתרגשות והתלהבות, נשמה, בחינתה באהבה, בדבקות, בלשמה, דהיינו בחינת עולם הבא כידוע. את הליכות הנפש נדע ונבחין בהם במחשבתנו, וכן ידענו את הרוח והתרגשותיו, את הנשמה לא נדע כי אם על פי דמיון... (חלק א עמוד רטז)