...והיה הענין שהמשיל שלמה את התורה לאכילה ושתיה, ללמדך כי כשם שאכילה ושתיה הוא מזון הגוף, כן התורה והחכמה מזון הנפש, ואנו רואין שיש קשור גדול בין התורה והענינים השכליים ובין הענינים הגשמיים, שכן מצינו שאין אדם נכנס אל הענינים השכליים אלא מתוך הגשמיים, שכן טבע הנער לא ירצה ללמוד אלא אם כן יאכילוהו אביו ואמו מה שהוא מתוק לחכו, והמאכל המתוק ההוא חשוב בעיניו יותר מכל התורה כולה, אחרי כן כשיגדל יבזה המאכלים ולא יחשיבם כלל ולא ירצה ללמוד עד שיקנו לו בגדים כדי שיהיה מכובד בהם והוא מחשיב הבגדים ההם אז יותר מלימוד התורה, אחרי כן כשיגדל יותר יראה כי הבגדים אין להם חשיבות כל כך, וישתדל ללמוד כדי שיקנה השם והכבוד וכדי שיקרא חכם ורב, ושיראו אותו רבים וקמו שרים וישתחוו. וכאשר תפקחנה עיני שכלו ויראה כי כל כבוד העולם הזה הבל וריק, אז ישתדל ללמוד לשמו של הקב"ה בלבד, וכל תאוותיו לא יהיו אלא נגדו כענין שאמר ה' נגדך כל תאותי. והא למדת שלא עלה אל המעלה הזאת השכלית אלא מתוך הענינים הגשמיים.
וכן תמצא שאר הפעולות כולם אי אפשר לו לאדם שימצא תולדות לעבודת השי"ת אלא בדרך נשואי אשה, ומתוך הענין הגשמי, ואי אפשר לו להשיג מעלת העולם העליון אלא מתוך העולם הזה הגשמי, ועל כן מיחסים הכתובים וממשילים התורה והחכמה שהיא מזון הנפש בלחם שהוא מזון הגוף.
וכן מצינו במקדש שהיו המנורה והשולחן זה נכח זה, מנורה בדרום ושולחן בצפון, המנורה היתה רמז וסימן החכמה שהיא מזון הנפש, והשולחן סימן לכתר מלכות, ורמז לעושר שהוא מזון הגוף, והשולחן המונח בצפון היה מסתכל למול המנורה שבדרום להורות שאי אפשר שתתקיים זכות העולם וברכותיו כי אם על ידי החכמה, גם החכמה אינה יכולה להתקיים במין האנושי כי אם על ידי מאכל ומשתה, ולכך הוצרכו להיות שני כלים אלו, המנורה והשולחן בשתי רוחות נגדיים, זה נוכח זה. וכיון שכן יתחייב האדם לדבר דברי תורה במקום סעודה לטעמים רבים... (כד הקמח חתן על השולחן, וראה שם עוד)
ויפח באפיו - אור הרוחניות מתחת כנפי השכינה בהתלבשו באדם לא יפרד ממקומו כהפרד דבר גשמי, כי הדבר הרוחני לא יעתק ממקורו, כי מיכאל וגבריאל בזמן שישתלחו לא יחסרו בזמן זה רגלי המרכבה, אלא מציאותם ועיקרם נשאר, ורק התפשטותם באה, וכן אליהו הנביא הנמצא בכל ברית מילה בישראל, כי הדבר הרוחני מתרבה ואינו נקצץ, ורק בהעוותם תפסק הדבקות, כי טומאת העוונות נכנסת בינתים, ולכן הרשע קרוי מת, וברוב זכויות יקרא חי... (בראשית ב ז)
לך לך - כי ידענו מחכמי האמת שדבר רוחני אינו נעתק ממקומו, כי אם ישאר שם עקר שורשו, ויחפץ אל המקום שחפץ, ונפשות ישראל שהן חלק א-לוה ממעל שיאירו שורשיהן למעלה, היא הארץ העליונה שלעומת הארץ הקדושה, לכן ארצות החיים יקראו, נמצא הצדיק דבק על ידי זה באלקיו, ויקרא חי. יוצא מזה, שהישראל השוכן בארץ ישראל דבק בשורשו, כי אויר ארץ ישראל קדוש, וימשך בו בדרך ישרה איכות שורש נפשו, נמצא שהוא שלם בלי פירוד... (שם יב א)
ובעבור תהיה יראתו - כי כל רוחני משאיר רושם במקום בהסתלקו ממנו, ומה גם שהדבור היה נגד פניכם. (שמות כ יז)
ויענך וירעיבך - מה שיתמהו איך הרוחניות תחיה את הגוף, ועל כן האכילם דבר רוחני, המן, שיראו כי לא על הלחם הגשמי לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' - התורה והמצוות יחיו האדם המלובש בחומר. (דברים ח ג)
ראי, יש העצמים הגשמיים והעצמים הרוחניים, והנך רואה כמה הפרש יש בין אלה לאלה, כי הגשמיות הוא פחיתות ודאי לגבי הרוחניות אשר ענינה נכבד ומעולה, והנך רואה כמה מן החושך והחסרון יש בגשמים. הרי לנו בכאן שתי מיני בריאות, בריאה בהארה רבה והשפעה מרווחת, ובריאה בהארה מועטת והשפעה ממועטת, ושתי מדות אלו יתברך, מדת הבריאה בהארה ומדת הבריאה בלא הארה, מדת ההארה מתולדות חק טובו היא, ומדת הבריאה בלא הארה מתולדות העלם טובו, ותראי כי הרוחנים כל עסקם בדברי קודש, אך הגשמים עניניהם עניני חול ודברים שפלים ונבזים. ונמצא שכל כלל עמל האדם תחת השמש אינו אלא הבל הבלים, ומותר אדם מן הבהמה אין. לאכול ולשתות ואת הארץ יסחרו, הן כל אלה דברים עמוקים ונקלים ודאי. כללו של דבר כל דברי הגשמיות והטבע הלז הם חשך ולא אור, מה שהאדון ברוך הוא מסתיר פניו מן העולם ואינו מאיר בו הארת קדושתו, אדרבא, מנחם בתוהו לא דרך, בדרכים שפלים אלה. אך עניני רוחנים זה הדרך ישכון אור פניו יתברך, שהוא מאיר להם בקדושתו, וזה פשוט... ועל פי יסודות אלה נעשה החיבור הזה של הגוף והנשמה, שהגוף עניניו בכל דרכיהם בהסתר הפנים נמשכים ובאים, והנשמה וכל עניניה בהארת הפנים. והנה האדם הוא עצמו המתקן והנתקן, כי את עצמו הוא מתקן בעבודתו, והוא ענין "ועשיתם אותם", ועשיתם "אתם" כתיב שדרשו חז"ל, ובידו הוא להגביר בעצמו, או הגופניות ודרכיו, או הרוחניות ודרכיו, כי אם ילך אחר מראה עיניו ודרכי לבו הגופניים, הנה נשמתו תחת מה שהיה ראוי לה להיות להועיל לגוף הזה שתהיה חובבת אותו, כמו שזכרנו, אדרבא, גורמת הפסד ונזק גדול לעצמה, שהיא משתקעת בחושך, ולהפך מזה אם יתגבר על יצרו ויסור מדרכי ההבל ללכת בדרכי התורה והמצוה, תגבר הנשמה על הגוף ותזככהו. ועתה תראי סיבובו של עולם ומה בין דרין קדמאין לדרין בתראין, כי באמת השם אל לבו הענין אשר נתן אלקים לענות בו, יתמה מאד על החפץ לראותו בני האדם רצוא ושוב יום ולילה לא ישבותו, איש לדרכו נלאים ועייפים, ולמה הם עמלים? על אכילה ושתיה, על הבל הבלים שאינו כלום, על עולם של תוהו שבין לילה היה היום כאן ומחר בקבר. אבל מי שייטיב לראות, יראה ויבין, כי לא על דבר זה נברא האדם, אלא היה ראוי שלא יהיה עסקו אלא בהשגת כבוד קונו, כי לכך נוצר וניתן בו דעת וחכמה רבה, ולא להרבות בסחורה או כל שאר דברים של מה בכך... (דעת תבונות עח, וראה שם עוד)
...וזה ענין מה שבארתי לך למעלה כבר מענין השפעתו יתברך, שלהיותה השפעתו יתברך שמו לא היתה ראויה להיות אלא השפעת קדושה רבה ודברים יקרים ונכבדים, אלא שרצה הקב"ה להלבישה בדברים שפלים שאינם ראוים לה, אלא שכך צריך לעולם השפל הזה לפי התכלית המכוון בו. ואולם, אף שהעולם הזה שפל וחשוך, הנה כשנדקדק בו נמצא שאינו חשוך לגמרי שלא יהיה בו אור כלל, אלא יש בו דברים של הארה, פירוש, החומריות הגופני המתיחס לבהמיות השולט בעולם הזה, זהו החושך שאנחנו מכירים בו, אך אינו משולל לגמרי מאיזה דברים של הארה, דהיינו מה שאינו חומריות אלא רוחניות, כי על כל פנים יש הידיעה והחכמה בבני אדם ויותר מזה יש התורה, יש רוח הקדש, כולם דברים שאינם מחוק החמריות, מכל אלה נלמד שיש בעולם הזה הרכבה של חושך ואור, ונבין מדרגות חשכו ומדרגות הארתו בכל העתים והזמנים, ונבין מדרגות החושך לבד ומדרגות ההארה לבד, ואז נבוא עד תכונת כל המקרים המתחלפים בו. ואמנם החושך וההארה כבר שמעת מה היא ומה מקורה, פירוש, כי חושך הוא כל החמריות והטבעיות הגופני, והארה הוא כל הרוחנית, שזה מה שנבדלים בו הנבראים התחתונים השפלים שאינם קדושים מן העליונים שהם קדושים, לפי שכלם הארה ואין שם חומר, ומקור החשך הוא, שאין הקב"ה משפיע שפע רוחני כמו שהיה ראוי להיות שפע אלקי, אלא משפיע שפע לפי בחינת העולם השפל הזה, ומקור ההארה, שהקב"ה ישפיע שפע אלקי ממש רוחני וקדוש.
ונאמר עתה, כי בהיות האדון ב"ה רוצה לנהג העולם במשפט, אז ישעבד, כביכול, השגחתו למעשי התחתונים, עד שמעשיהם הטובים יעוררו השגחתו לטובה, והרעים ימנעו מהשגחתו ההטבה. וברצותו ינהג העולם באהבתו לבד, ישתמש מממשלתו שאינה משועבדת לשום חק ואינה צריכה לבריותיו כלל... ואז אין מקום לרע כלל אלא לטוב. ועל כן בנהגו את העולם באהבתו זאת ובממשלתו כמו שזכרנו, אז ישפיע שפע אלקי וקדוש על כל הבריות שיתקדשו בו... אך ברצותו לנהגו במשפטו לא ישפיע שפע רוחני, אלא מה שראוי לגשמיות לבד, נמצא בידינו במדרגות השפעתו יתברך, ההשפעה של הגשמיות שעושה הדברים השפלים, והשניה, השפעת הרוחנית הגמור, פירוש שיהיה כל העולם מתהלך בדרך הקדושה לגמרי בכל חלקיו, וההשפעה השלישית היא השפעה המרכבת ההארה בגוף החומר, פירוש, שנותנת מציאות דברים רוחנים אפילו בזמן הגשמיות הזה, ואינם משנים הגשמיות כמו השניה שזכרנו, אלא משתפת אליו ההארה באותה המדרגה שמשתפת...
והנה כאן הוא ביחוד מקום התחלף הזמנים לחול ולקדש, כי ברבות ההרכבה מן ההשפעה הרוחנית בהשפעה בגשמית תרבה ההארה על החומר בבני האדם, ויום שבת קדוש הוא מכל שאר הימים, יען בו ירבה האדון ב"ה להשפיע בהשפעות רוחניות ואלקיות שזכרנו, וכל שאר הימים הטובים במדרגותיהם כך, הם ימים שההשפעה הרוחנית רבה בהם בסדר המדרגה הראויה.
ועוד אודיעך הקדמה עיקרית, והיא כי הנה כבר בארתי לך ההשפלה הקדומה בחק האדם וההשפלה שנשפל אחרי חטא אדם הראשון, כי היה ערך הגופניות הראשון כרוחניות אחר ההשפלה. ואמנם צריך העולם להתעלות מהשפלותיו, ועל זאת ההנהגה הולכת וסובבת, וכמו שזכרנו למעלה כבר. ואמנם צריך בתחלה שישתלם העולם במצבו התחתון בהתרבות כל רבויי ההארה שיכולים לימצא בו לפי ערכו התחתון, אז יהיה לו עילוי ממצבו ויקבל כל השייך לו לפי העילוי ההוא, ועל דרך זה יתעלה מעילוי לעילוי. (שם קנב)
...ונראה שהטעם הוא לפי מה שקדם לנו בהתבוננות מושכלות השפעות הקיום והעמדת כל יש כי הא-ל הבורא ב"ה הוא חיות הכל, והכין ועשה פעולות כדי שכל הווה יגיענו ההסתפקות מן הצורך לקיומו וחלק כל בריותיו לד' הדרגות והם ארמ"ע (אש רוח מים עפר), וכל אחד כלול מהד', וארבעה אלו תחלת הוויתם היא נעלמת מעיני כל בשר, והיא רוחנית בתכלית הרוחניות, והם ד' רגלי כסא כבודו ית', ונשפעים מהם בכיוצא בהם ד' בריות אחרות נושאי הכסא, פני אדם, נשר, אריה שור, וכנגדם ד' מלאכים גבריאל רפאל מיכאל נוריאל, אלו הכנה לאלו ומקבלין זה מזה, ולעומתם יש למטה מקבלין בבעלי חיים אדם שור נשר אריה, אדם מין אנושי, שור מין בהמה... וכנגדם בדוממים עפר מים אש רוח, וכל אחד כלול מארבעתם. וגם בבחינת הנשמות שהם בריאה העליונה שבעליונות אשר ברא ה' מאורות עליונות חלק ד' ב"ה, כמו כן ימצאון בחינות, וחזר הדין, שכל נושא ונישא כולל כל זה, וכל מדרגה משפעת ונשפעת ממדריגת כסא הכבוד שהיא למעלה מחיות הקודש עד מדריגה הדומה (דומם)... (ויקרא יז יד, וראה שם עוד וערך מציאות)
...והנה האדון ה' צב-אות עשה התקשרות כל העולמות רוחני וגשמי באדם ישר קשר כל הגשמיות וכל הרוחניות יחד, הגשמיות בנה ד' יסודות ושם שם לו חק הרוחניות מכל העולמות. ויש לך לדעת כי הגשמיות יתנגד לחיבור הרוחני יותר מהתנגדות אש ומים, לזה נתחכם ה' ב"ה וברא באדם מכון הראשון שהיא הנפש, שאין בה אלא חלק מועט מהרוחניות, והשרה בתוכה בחינה עליונה ממנה שהיא בחינת הרוח, ונמצאת הנפש ממוצעת בין הגוף ובין הרוח, כי אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש, וכמו כן הרוח ממוצע בין הנפש והנשמה...
עוד יש לך לדעת כי כל אשר יצר וברא ועשה ה' הכל עומד למזון ולמחיה מעולם העליון שאליו יקרא עולם האצילות, והוא אור היו"ד שבשמו יתברך, והמזון ההוא יקרא קודש והוא מקור החיות והאושר הטוב... ועשה ה' ככה לתת לכל אחד כפי בחינתו וכפי אשר ישיג בטהרתו, גם לארץ הגשמית יתן לה ה' מים... ועל דרך זה גם כן הוא שפע החיוניות של הנפשות והרוחות והנשמות ונשמות לנשמות כפי בחינותיהם, כי לא כל הנפשות בהדרגה אחת, ולא כל וכו' שוות, ואין לך נברא בין בגשמי בין ברוחני ובין במלאכים העליונים... שאינם צריכין לשפע קדוש, אלא כל אחד כפי שורשו הקדוש... (שם כב יב, וראה עוד ערך נשמה)
...אך עם זה ההיסטוריה כולה אינה אלא מאבק של הכח החמרי נגד הרוח האלקית, המטרה היא כפי שנאמר לרבקה, "ורב יעבד צעיר" (בראשית כ"ה כ"ג), החזק יהיה עבד לחלש. אך כל עוד לא הושגה מטרה זו, הרי הכוח הרוחני עומד נבדל מול החיל הלאומי, "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (שם כ"ז כ"ב)... עד אז סבור הכוח החומרי שהוא שולט, אך לאמתו של דבר הרי הוא למס עובד. הרי אלו שתי העטרות, העתידות על פי זכריה (ו' י"ג) להתאחד אל ראשו של משיח... (בראשית מח יט)
...המנורה עשויה כולה מזהב, סמל החוזק הבלתי משתנה, בנגוד לשולחן שעיקרו עץ המשתנה תמיד ומתפתח. האלקי שבאדם גם הוא חזק ואינו משתנה, האמיתויות הפשוטות והנעלות ביותר שוות באמיתותן ואין בהן יותר ופחות, בגשמי מתקיימת כל מדרגה יותר גבוהה על קבר קודמתה, אך ברוחני אין המדרגה היותר נמוכה מאבדת מאומה מערכה, הגבוה הוא המחשת ויישום היותר נמוך, מעלות הזקן הנן המחשת ויישום תכונות הילד, והאמיתיות הפשוטות יותר הן הבסיס האינטגרלי לעליונות... (שמות כה לט)
...במקום בו מתמסר האדם כולו לתורה, לבנות עליה את רוחו ואת חמריותו, יורדים כרובים אלוקיים להקיפו כבמקדש (בפרוכת ובמסך וביריעות) להגן עליו ולעזרו. הכרובים נעשו מאותו חומר כבגדי כהונה, חוץ מחוט של זהב, היסודות הצמחוניים והחיוניים שבאדם מתברכים על ידם, אך לא הכח המוסרי המסומל בזהב, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים... (שם כו לה)
...טהרת המוסר והצניעות היא החובה הראשונה המוטלת על כל אלה, המבקשים להתעלות ברוחם ולהתקרב אל ה'. בתפיסת היהדות מעלה רוחנית איננה מעניקה חנינה על השחתה מוסרית, אלא כל הגדול מחבירו בכשרון ובייעוד הרוחני, גם הטהרה המוסרית הנדרשת ממנו היא חמורה יותר ומקיפה יותר. הפייטנים שלנו, המשוררים שלנו וכו' אנשי החזון ובעלי ניב שפתים, אל יקדישו את רוחם לא-ל ואת גופם לחושניות של תאוות... (במדבר ה א)
וישקיפו על פני סדום, ברש"י, כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים. פירוש הדברים הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין השקפה שהוא לרעה יש לומר הטעם דהגשמי אינו סובל את הרוחני כי אם במדה ובמשקל, וכאשר נתוסף רוחני יותר מכפי המדה שבכח הגשמי לקבל, אז הרוחני מבטל את הגשמי, כענין שבירת הכלים כידוע... וזהו ענין כל השקפה שהיא לרעה, דהשקפה היא חיבור, חוץ מהשקיפה וכו' מתנות עניים, ועני באשר יש לו לב נשבר הרי הוא כלי לקבל יותר את הכח הרוחני והאלקות, כי דרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים, ובאמצעות מתנות עניים מתחבר לעני, וממילא באמצעות העני יוכל גם הוא לקבל הקדושה עוד יותר, ומאחר שהוא כלי שסובל את הרוחני, ממילא מביא הרוחני כל מיני טובות לעולם, וזה שמהפך מדת הרוגז לרחמים... (וירא תרע"א)
הנה כל הדברים גם גשמיים, יש בהם רוחני, כגון הלחם, שנאמר עליו (דברים ח') "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", העולם לא יבינו רק הגשמיות, איש הרוחני יבין הרוחניות שבדבר. וכן ברוחניות יש גשמיות ורוחניות. פירוש פשטות הדבר יקרא גשמיות, צורת הענין יקרא רוחנית הדבר. וצורת הענינים מעט הם אשר יבינו. כי על פי הרוב גם הלומדים החכמה יקחו הפשט ולא הצורה. והנה גדר השמיעה הונח בעיקר על הבנת הדבר, כענין "שמע ישראל", וגו', כלומר תבינו הצורה... (חלק ב רמו)
בעניני גשמיות, בהחושים והאברים של האדם, מבינים בפשטות כי האברים המה הפועלים, כל אחד מבין כי במה הוא רואה, הלא פשוט כי העין היא הרואה, השמיעה, הנה פשוט לו כי האוזן היא השומעת, הנה בלתי האברים לא יצא כלום לפועל, ובאם יהיה איזה שהוא קלקול בהאברים, ודאי כי לא תצא פעולתם. וכל איזו פעולה אם תחדל מלעבוד הלא יבין כי בראש וראשונה עליו לבדוק בהאבר העושה הפעולה ההיא, לראות הקלקול אשר בהאבר, וקודם כל לרפאות האבר ולתקנו על מתכונתו...
לא כן הוא בעניני רוחניות, שם חסר לנו כל השימת לב להבין מהלך התעלות האדם והשתלמותו. למשל אדם המרגיש בעצמו כי היתה לו פעולה גדולה בהשתלמותו, הוא מרגיש ברור כי מתעלה הוא מיום ליום, אבל לא חודר כלל במהלכם של הדברים לחקור על הסבות ועל האופנים שהביאוהו לו לאותה ההתעלות, חסר לו כל ידיעה במציאות האמיתית, כי אמנם גם ברוחניות ישנם אברים, שהם ודוקא הם הנם הכלים לכל התהוות האדם ביצירתו ושכלול דמותו הרוחניית, אין לו כל ידיעה כי ישנם אברים רוחניים שבהם הוא אשר רואה ושומע, מריח ומתענג, ממשש ומרגיש וכו'.
כשאמרו (מכות כ"ג) שרמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח האברים הגשמיים שבאדם, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה הגידים הגשמיים שבאדם, הרי כי גם הרוחניות פעולותיה באות על ידי כלים מחולקים, אברים מיוחדים במהלך וסדר מדויק לכל אחד לפי תפקידו. ואם כי נזכרו בקשר לאברים הגופניים הנה זה ככלל החיבור שבין הנפש והגוף, כי מקבילים הם זה לעומת זה, מחוברים ומקושרים הם יחד, האחד מניע את השני, פעולת האחד פועלת ודאי על השני, אבל עולמות עולמות הם, בעולמו של הגוף הפעולה היא כפי מהלכו וגדרו, ועולם הנפש הפעולה היא במהלך הרוחניות וגדריה שלה, ובאופני הרוחניות אמנם פעולותיהן הן עצמאיות בלתי תלויות כלל בשמוש האברים הגשמיים, ואם כי לפי ראות עינינו לכאורה אנו רואים בהיפך, שהרי רואים אנו שמוכרחים לראות את האות בעין גשמיית, וכן כדי לשמוע הדבר חכמה מוכרחים לשמוע אותו באוזן הגשמית, הנה אין זה סתירה כלל לדברינו, כי העין והאוזן הגשמיות אינן כאן כי אם סיבה בעלמא, כי על ידן ראה את האות או שמע הדבר חכמה. אולם החכמה שבאות רואה באמת האבר הרוחני המיוחד לזה, וכן האוזן הרוחנית היא באמת השומעת את דבר החכמה, אבל על כל פנים זאת עלינו לדעת, כי עניני החכמה והתבונה אינם כלל דברים "הפורחים באויר", בעלמא, אברים להם ויראו.
והנה אחרי שהעלנו כי כל גשמיות כן לרוחניות אברים להם, וכל אחד פועל בדרכו הוא, מעכשיו האם נאמר כי האחד סותר את רעהו ודאי כי אי אפשר לומר על סדר הבריאה כי אחת תהיה מפרעת לחברתה, אלא שהכל תלוי בהאדם המסדרם באופן עבודתו והשתמשותו בהאברים... סדור האברים תלוי בעיקר לאיזה כוון פונה האדם פעולתו. אדם המביט בדבר והוא משים אל הרוחניות פניו, מבין ורואה ומסתכל ברוחניות, כי אז הנה הבטתו הגשמיית הבטה רוחניית היא, עין הגשמיית לא מפרעת כלל לכל הסתכלותו, וזה על כי הריץ פעולת העין הגשמיית לעינו הרוחניית, ועל ידי זה הניס כל הפעולה מעינו הגשמיית, והוא כולו בעינו הרוחניית הוא פועל ואברו הגשמיי לא יפריע לו כלל, אחרי כי התפשט ממנו מכל וכל. ויתכן הדבר בהיפך, ויש ואדם מביט בעין שכלו, חושב ומסתכל בעניני קדושה, אבל פניו כלפי הגשמיות מכוונות, הנה מריץ הוא כל מהלך הדם לרגלי התחתוניות והפחיתיות, הבטתו אשר היא לכאורה בעין הרוחניית כבר גשמיית היא באמת, באופן שכל הבטתו בספר קדוש, תהא נחשבת כלא מביט כלל בעינו הרוחניית, כי אם בהגשמיית... (דעת תורה שמות עמוד קנד)
...ואמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"א) "איזהו עשיר השמח בחלקו", הם באדיר חכמתם, בחנו בבני האדם, וראו כי המשתלם בשלמות הנפש ישבע ולא ירעב, ישמח בחלקו ולא ישאף להוסיף בחומריות, הוא העשיר. אבל כל שאר מרבית בני האדם חסרים המה, עניים, רעבים... (חלק א עמוד מג)
כל קניני העולם הזה אינם אלא מחוצה לנו, ולא יהיו חלק מהויתנו כלל, ואפילו הכבוד אשר יכבדונו, שהוא המופשט ביותר מכל קניני העולם הזה, גם הוא באחרים אשר יכבדונו מושבו ולא בנו.
וכל הקנינים הרוחניים רק בנו הם, בעצמותנו, בהויתנו, כל אשר נשיג בשכלנו מן רוחניות איננו בגדר קנין בנו, גם כל אשר תשלוט בו התרגשות הנפש והתלהבותה איננו קנוי לנו, כי בשעה קלה תתקרר ההתלהבות ואיננה. רק אשר דבק לבנו בו באמת עד שלא יעלה כלל על דעתנו אפשרות הפכו, זהו קנין רוחני בנו. וכתוב בספרים הקדושים בברור גדר "לשמה", דהיינו מה שהוא פשוטו בעיני האדם, ולא ירגיש בעצמו שום מעלה בקיימו הענין הטוב ההוא, (כמו שלא יעלה על דעת שום אדם להתפאר בראות עיניו או בשמיעת אזניו, ואדרבה, אשר לא יראה ולא ישמע מחוסר הוא), וידוע כי בחינת לשמה ומדריגת עולם הבא אחת היא, פירוש עצמיות הויה.
נמצא, שבענינים הגשמיים יש לנו רק השגה (נשאף אליהם ונשיגם), ולא יצטרפו להויתנו בשום אופן. מה שאינו כן ברוחניות, יש לנו הויה והשגה. מתחילה נשיג הענינים בשכלנו ונתעורר לשאוף אליהם ברגש לבבנו, אבל עדיין הענינים מבחוץ ממנו, וזוהי הנקראת השגה. אחר כך נשיב אותם אל תוך לבבנו עד שיתאמת הענין בנו ויהיה לחלק בהויתנו, וזהו כידוע מה שכתב הרש"ז זצ"ל על "וידעת היום (ידיעת השכל), והשבות אל לבבך (אמת בלב)". ומפורש זה ברז"ל על פסוק "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו" וגו', בתחלה תורת ה', ובסוף תורתו.
למדנו בזה דבר גדול ונפלא מאד. האדם יכול לעשות את עצמו, להרבות ולהגדיל את הויתו. כי כל הידיעות אשר ילמד בתורה יכול הוא להשיבם אל לבו, ואז הויה ממש נוספת בו... וכן מעשה המצוות קובע את השגות השכל בלב, וגם על ידי זה תתהפכנה ידיעות התורה להיות הויה ממשית בנו... (חלק א עמוד רפד)
"מה הקב"ה רואה ואינו נראה" - כי לא יתכן שנשיגהו, כידוע, כי "אלמלי ידעתיו הייתיו", אף הנשמה רואה ואינה נראית, שהגוף לא יבחין את מהות הנשמה אלא רק מציאותה, כי היא רוחנית לגמרי, הויה טהורה בניגוד לקנין חיצוני (הא בען) כידוע. וגדר זה של אינו נראה עיקר גדול הוא, כי כל הנראה ונבחן אפילו בציורי השכל, אינו רוחניות גמורה, ואין זה נשמה... (חלק ג עמוד רנד)