(ראה גם: עת רצון)
היכל הזה הוא היכל הרצון, שכאן מתמלאים כל השאלות וכל הבקשות שבעולם, משום שהוא רצון כל הרצונות, כשנמצאות נשיקין בסוד שכתוב, וישק יעקב לרחל. ואז כשנושקים זה לזה אז נקרא עת רצון, כי אז נמצאת השלמות וכל הפנים מאירים, וכשהתפלות עולות אז עת רצון הוא להמצא, ועל זה כתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שהוא חיבור זה עם זה. (פקודי תרמח)
הסוד הוא לחברים שילכו בדרך הישר, מחשבה, רצון, קול ודבור, הם ארבעה המקשרים קשרים, (שהם כנגד חו"ב תו"מ, מחשבה, ורצון הוא חו"ב, קול, ודבור הוא תו"מ). ואחר שקשרו כולם יחד קשרים נעשו כולם מרכבה אחת, לשרות עליהם השכינה, (שה"ס הדבור), כולם נעשו אחר כך ארבעה עמודים להתעטר בהם, והשכינה נסמכת עליהם בכל אלו הקשרים העליונים.
המחשבה (שה"ס חכמה), מוציא את הרצון, (שה"ס בינה), והרצון שיצא מן המחשבה מוציא קול הנשמע, (שהוא סוד ז"א), וקול ההוא הנשמע עולה לקשר קשרים ממטה למעלה, היכלות התחתונים בעליונים, הקול, שהוא מקשר קשרים, (בין ב' הקוים שבינה), וממשיך ברכות מלמעלה למעלה (מן הבינה), בחשאי, נסמך גם כן על אלו ד' עמודים, מחשבה רצון קול דבור, (שהם חו"ב תו"מ), והסמיכה היא בסיום הקשר, (דהיינו בדבור שהוא המלכות), שהוא המקום שהכל נקשר בו יחד, ונעשו כולם אחד... (פקודי תתלג)
מאי מצלי, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואיכנס להם לפנים משורת הדין... וא"ר יוחנן משום ר' יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו, דכתיב פני ילכו והנחותי לך... תנא משמיה דר' יהושע בן קרחה, כך א"ל הקב"ה למשה, כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. (ברכות ז א)
א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא, כה אמר ה' בעת רצון עניתיך... (שם שם ב)
ר' אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה... איכא דאמרי הא רב המנונא מצלי לה, ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי, רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. (שם יז א)
ואיזה היא תפלה קצרה, ר' אליעזר אומר עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה. (שם כט ב)
והתנן חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון (בין שיצא ממנה לרצון בין שלא לרצון), חלב בהמה אינו מטמא אלא לרצון... זיתים וענבים יוכיחו, שהמשקין היוצאין מהן לרצון טמאין שלא לרצון טהורים, מאי לאו לרצון דניחא ליה, שלא לרצון בסתמא... לא, לרצון בסתמא, שלא לרצון דגלי דעתיה... (שבת קמג ב)
דתניא יקריב אותו, מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. (ראש השנה ו א)
אבא חנן אמר משום ר' אלעזר כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ, וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (נקראת העבודה על שמם), כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. (יומא ג ב)
תנאי היא, דתניא, ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה, דברי רבי שמעון, ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה, אין עודהו על מצחו אינו מרצה... (שם ז ב)
עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו... (שם פה ב)
...ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתייראין מכל אלו, שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. (סוכה כט א)
...א"ל אביי בשלמא תחילתו מזכיר הזכרה נמי ריצוי שאלה היא, אלא סופו מאי ריצוי שאלה איכא. (תענית ד ב)
...אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. (שם יט א)
...הא קא משמע לן דעת רצון מילתא היא. (יבמות עב א)
...יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. (שם קיג א)
א"ל רוצה אשה בקב ותיפלות מעשרה קבין ופרישות. (כתובות סב ב)
בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה... (שם סו ב)
רבי מאיר סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, ר' אלעזר סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין. (שם עה א)
...אמר את עשית רצון בעלך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא. (נדרים סו ב)
אמר רב בר רב הונא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, מן התורה דכתיב לא תלך עמהם, וכתיב קום לך אתם... (מכות י ב)
הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. (אבות ב ד)
ר"ש בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו... (שם ד יח)
...לא אמרתי אליכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני, לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים, שנאמר לרצונכם תזבחהו. דבר אחר לרצונכם תזבחהו לרצונכם זבחו, לדעתכם זבחו... (מנחות קי א)
...אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני, ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך, ואתה רוצה ויש לך... (חולין ז ב)
...אמרו לו הואיל והוא רצונה הוא כבודה. (פאה ג ב)
כל משקה שתחלתו לרצון אף על פי שאין סופו לרצון, או שסופו לרצון אף על פי שאין תחלתו לרצון הרי זה בכי יותן. משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון. (מכשירין א א)
למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה. (בראשית ה ז)
כך גלגל חמה יוצא בטהרה ונכנס בטומאה, ואינו רוצה לצאת למחרתו עד שמזרקין בו חצים ואומרים לו, וכי לרצונך אתה יוצא, לכך נאמר והוא כחתן יוצא מחפתו. (פרק ב)
עין הרע כיצד, מלמד שכשם שאדם רואה את ביתו של עצמו כך יהא רואה ביתו של חבירו, וכשם שאדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשתו ובניו, כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשת חבירו ועל בניו של חבירו. (טז א)
כיצד, מלמד כשם שאדם רואה את ממונו כך יהא רואה את ממון חבירו, וכמו שאדם רוצה שלא יצא שם רע על ממון שלו, כך יהיה רוצה שלא יצא שם רע על ממון חבירו. (יז ב)
העבר רצונך מפני רצון חברך, שכך עשתה רחל ללאה ודוד לשאול... העבר רצונך מפני רצון שמים, שכן מצינו ליעקב שלא נשק ליוסף. (פרק ג)
ואם עברת על דברי תורה ברצונך, ומעבירים אותך ברצונך ושלא ברצונך. (פרק ג)
...וכן שתי מדות הכעס והרצון ומקום הכעס בנטות מדרך האמת ומדין הצדק והגברת השקר על האמת ואנשיו, ומקום הרצון בהפיל כל הדברים על אופניהם ובהניחם על מכוניהם ובלכת בדרכי האמת בהם. (שער ג' עבודת האלקים פרק י)
ותרצני - נתפייסת לי, וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס, "כי לא לרצון יהיה לכם", הקרבנות באות לפייס ולרצות. (בראשית לג י)
רצון - נחת רוח ופיוס, וכן כל רצון שבמקרא. (דברים לג טז)
יש אומרים כי כל לרצונכם פירושו להיות לכם לרצון, בעבור "והניף את העומר לרצונכם", טעמו שתניפו ברצונכם, והטעם שתתנו כבש בן שנתו כדי שתהיו נרצים. (ויקרא כג יא)
ואז ירצו את עונם - ישלימו יפרעו. (שם כו מא)
ותרצני - בקבלת המנחה כאשר האלקים רוצה את יראיו בקבלת מנחתם וקרבנם, כענין "ונרצה לו", "עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבחי"... כולם ענין חפץ וחשק בדבר. ורש"י כתב על שנתרצת למחול לי על סורחני ותרצני, נתפייסת לי. (בראשית לג י)
אז תרצה הארץ - תזכור ותתאונן על מנהג קדמון שלה, תרצה תזכור, כמו "אורחיהם בפיהם ירצו" (תהלים מ"ט) שהוא כמו יזכירו. דבר אחר תרצה תשלים, כמו "עד ירצה כשכיר יומו" (איוב י"ד). דבר אחר אז תרצה הארץ תתפייס, כמו (תהלים ע"ז) ולא יוסיף לרצות עוד. (ויקרא כו לד)
...אז יקרא אל עדתו כמושל הנשמע שקורא אל חילו השומע לעזור לו, להסדר במדרגה שהיא למעלה ממנה, רצוני לומר המדרגה האלקית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית, ויסדר עדתו ויתקנה, ודומה לסדר שסדר משה עליו השלום לעדתו סביבות הר סיני, ומצוה הכח החפצי שיהיה מקבל ושומר לאשר יבא מאצלו צוווי, ויעשהו לעתו, וישמש בכחות ובאברים כפי אשר יצוה מבלי המרות, ויצוה אותו שלא יפנה אל השדים המחשביים ומתדמים ולא יקבלם ולא יאמין בם, עד שיועץ את השכל, ואם יכשיר מה שיש אצלם יקבלם, ואם לא ימרם, ויקבל החפצי זה ממנו ויסכים לעשותו... (מאמר ג ה)
...וכל כחות בעלי חיים, אם משיגים ואם מניעים. והמניעים הם המאויים והם שני מינים, אם מניע להביא מועיל והוא הכוסף, ואם מניע לדחות מזיק והוא הכועס. והמשיגים שני מינים, אם נראים כחושים הנראים, ואם נסתרים כחושים הנסתרים. והמניעים אמנם יפעלו במשפט המחשבי בעבודת המדמה, והוא התכלית מהחי הבהמי, כי אין ראוי לקבוע לו הכח המתנועע לתקן סבות ההרגש והיצר, אך החוש היצרי נקבע לו לתקן סבות התנועה... (מאמר ה יב)
דע שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות חלוקות, יקראון קצת הפעולות ההן נפשות, ויחשוב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות כמו שחשבו הרופאים, עד ששם ראש הרופאים פתיחת ספרו שהנפשות שלש, ופעמים שתקראנה כחות וחלקים... ואשוב אל כונתי בחלקי הנפש, ואומר החלק הזן... והחלק המדמה... והחלק המתעורר הוא הכח, אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, ובחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והחרון, הפחד והגבורה, האכזריות והרחמנות, אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים. וכלי זה הכח (הם) כל אברי הגוף, ככח היד על לקיחת דבר ונגיעתו, וכח הרגל על ההליכה, וכח העין על הראות... כולם כלים לזה החלק המתעורר. (פרק א)
דע כי כל פועל בעל רצון שיעשה פעולותיו בגלל דבר אחר, הוא בהכרח יתחייב לו שיעשה עת אחת ולא יעשה עת אחרת מפני מונעים או מתחדשים, והמשל שהאדם על דרך משל ירצה שיהיה לו בית ולא יבנהו מפני מונעים, וזה כשלא יהיה החומר שלו נמצא, או יהיה נמצא ולא יבא לקבל הצורה להעדר הכלים, והנה יהיה החומר והכלים נמצאים ולא יבנה להיותו בלתי רוצה לבנות מפני שאינו צריך למחסה, וכשיתחדשו מתחדשים כחום או קור יביאהו לבקש המעון אז ירצה לבנות. הנה כבר התבאר כי המתחדשים ישנו הרצון, והמונעים יעמדו כנגד הרצון ולא יעשה בעבורם, זה כלו כשיהיו הפעולות מפני דבר אחר חוץ לגוף הרצון. ואמנם כשלא יהיה לפעל תכלית אחת בשום פנים, אלא היותו נמשך אחר הרצון, יהיה הרצון ההוא בלי צריך למביאים, והרוצה ההוא אף על פי שלא יהיו לו מונעים לא יתחייב שיעשה תמיד, אחר שאין שם תכלית אחת יוצאת אשר בגללה יעשה. ויתחייב כשלא יהיו מונעים למצוא התכלית ההוא שיעשה כי הפעל הנה נמשך לרצון לבד. ואם יאמר אומר זה כולו אמת, אמנם היותו רוצה עת אחת ולא ירצה עת אחרת, האין זה שנוי, נאמר לו לא שאמתת הרצון ומהותו זה עניינה שירצה ולא ירצה, ואם היה הרצון ההוא לבעל החומר עד שיבוקש בו תכלית אחת יוצאת יהיה רצון משתנה לפי המונעים והמתחדשים, אמנם רצון הנפרד אשר אינו מפני דבר אחר בשום פנים אינו משתנה, ולא היותו רוצה עתה דבר וירצה זולתו מחר שינוי בעצמו, ולא יביא זה לתת סבה אחרת כמו שהיותו פועל ולא פעול אינו שנוי כמו שבארנו.
והנה התבאר כי רצוננו ורצון הנפרד אמנם יאמר עליהם "רצון" בשתוף, ואין דמיון בין שני הרצונים, הנה כבר הותרה גם הקושיא הזאת. (חלק ב פרק יח)
ולפי שענין הרצון אצלנו יאמר על התחדש ענין בפועל מביא אותו לפעול מה שלא פעל קודם התחדש הרצון דברו הפילוסופים סרה גדולה על השם, ואמר שאיך אפשר שתהיה פעולתו ברצון, וזה הדעת עם שהוא עוקר כל שרשי התורה מכל וכל, כי אם לא יפעל על צד הרצון אי אפשר שיפעל בעת זולת עת, ויביא זה אל האמנת הקדמות הגמור ואל עקירת כל הנסים והנפלאות שבאו בתורה, ולא תועיל התפלה לא-ל בעת הצרה ולא כשרון המעשה והתשובה... שאין ראוי שייוחס אליו שום דבר שידומה שהוא חסרון, והוא מבואר שמי שלא יפעל ברצון הוא חסר, ולא יאמר לו פועל אלא בהעברה והקל מן הלשון, כי אם נאמר שהאש ישרוף והסייף ימית והנר יאיר לא יאמר זה אלא בהעברה, כי פועל המיתה בסייף, והאיר הבית בנר לא ייוחס על דרך האמת אלא לפועל בבחירה, והוא האדם שהמית בסייף והדליק הנר בבית... לפי שהוא פועל בבחירה ורצון, ועל כן תיוחס אליו הפעולה, ושאר הפועלים כנר והסייף והאש הם פועלים חסרים, כי אין בידם לפעול או שלא לפעול אלא כפי רצון האדם הפועל בהם, והם כמו כלים אליו, כגרזן והמגרה שאמר עליהם הכתוב "היתפאר הגרזן על החוצב בו"...
ואולם התר הספק הגדול המתחייב להיות פעולתו ית' על צד הרצון הוא על זה הדרך, כי אם היו הרצון והבחירה אשר הוא פועל בהם ממין הרצון והבחירה אשר באדם, היה מתחייב הספק שאמרנו שיחדשו שנוי בפועל, אבל אחר שאין רצונו ית' ממין הרצון אשר לנו, לא יקרה מזה בטול, כי רצונו נמשך אחר חכמתו ויכלתו, וכמו שחכמתו ויכלתו הם בלתי בעל תכלית ואינם ממין חכמתנו ויכלתנו, כן רצונו אינו ממין רצוננו... ואחר שאנחנו נמצא שהפועל היותר משובח הוא הפועל ביכולת וכונה ורצון, נאמר בו ית' שהוא פועל בכונה ורצון, ואם אין בנו כח להשיג הכונה והרצון ההם כיצד הם, אבל נדע שהרצון ההוא אינו מחדש בו שנוי אחר שנדע שהשנוי היה חסרון בחקו... (מאמר ב פרק ג, וראה שם עוד וערך אלקים)
ונאמר שהפעולות האנושיות שעליהן ישובח האדם או יגונה הנה הן הפעולות הרצוניות הנעשות בבחירה, וזה כשיהיה העושה אותן יודע בעת עשייתן שהוא עושה הפעולה ההיא ורוצה בעשייתה ובוחר בה על זולתה, ולזה יתנצלו השכורים על פעולתן שעושין בעת השכרות, לומר שעשאום בלי ידיעה ואף על פי שיעשום ברצון ובבחירה, וכן לא נאמר שיגונה האדם על הפעולות הנעשות שלא ברצונו, אף אם נעשו מדעתו ומבחירתו, כלומר שהוא יודע בעת עשותו הפעולה ההיא ובוחר בעשייתה יותר מסבול העונש שמענישין אותו אם לא יעשנה. ואולם אחר שאין נעשית ברצונו אלא מהכרח האונס לא יגונה עליה, אם כן הפעולה שישובח האדם עליה אם היא טובה או יגונה אם היא רעה היא הפעולה שיודע האדם בעת עשייתה שעושה אותה ובוחר בה על זולתה ורוצה בעשייתה. והפעולות שלא יפול עליהן שם השבח או הגנות כלל הם פעולות האונס הגמור, והן הפעולות שאין הפועל אותן יודע ולא רצה בפועל ההוא ולא בחר אותו על זולתו...
והפעולות המעורבות מן האונס והרצון, שהן האמצעיות בין שני אלו המינים שזכרנו, הוא דבר קשה לידע אם ראוי שייוחסו אל האונס או אל הרצון. שהאדם העושה דבר מגונה מיראת אנשים בעלי זרוע פן יפגעו בו, הנה יראה שזה מסוג האונס, ושהדבר ההוא נעשה בהכרח, אלא שאם היה בכאן דבר ראוי לסבול עליו כל צער וטורח טרם שישלח האדם ידו לעשותו, הנה ראוי שיכנסו אלו הפעולות כשיעשו על זה הדרך בסוג הרצון, ואם היו כל הפעולות ממה שאין ראוי לסבול בעדם טורח גדול וצער חזק, הנה יכנסו אלו הפעולות בסוג אונס. אבל כשיעויין היטב יראה שהוא ראוי שיהיו בכאן פעולות ראוי לסבול בעדם כל צער שבעולם טרם שיעשה אותם, ואלו יותר ראוי שתיוחס עשייתן אל הרצון משתיוחס אל האונס... ולזה יגונה האדם כשלא יסבול טורח גדול או צער מופלג טרם שישא ידו לגער באביו או למרוד במלכו ובאלקיו...
ועל כן נראה שהגבלת הפעולות הרצוניות הוא על זה הדרך, שהדבר שיעשהו האדם ובעת שיעשהו יבחרהו על זולתו ורוצה בו, ואחר שנעשה הוא רוצה בקיומו, כלומר שהוא חפץ ורוצה שיהיה עשוי, הנה ראוי שייוחס אל הרצון, אף על פי שיש בתחלתו קצת אונס, כמו שיקרה ליורדי הים שהם משליכים סחורתם בים בעת בא רוח סערה מרוממת גליו, הנה מצד שיבחרהו זה על צער וסכנת עצמו, ראוי שייוחס אל הרצון, לפי שאף אחרי שיצאו אל היבשה הם רוצים בפעל ההוא הנעשה, וחפצים שיהיה עשוי כן, בעבור שזה היה סבה להצלת עצמם...
ויראה כן ממה שארז"ל במסכת נדרים (כ"ב א') והלכתא פותחין בחרטה, ופירש שם בגמרא האי דאמר ליה לבך עלך וכדו תהית (מתחרט), וזה ממה שיורה שהכל הולך אחר קיום הרצון, שאם הרצון קיים השבועה קיימת, ואם אין הרצון קיים הרי השבועה כאלו היא בטעות ומתירין אותה, אף על פי שנעשה בתחלה ברצון. ולפי זה הבעל תשובה כשמתרחק וגומר בלבו שהוא רוצה שהעבירה הנעשית על ידו לא היתה נעשית, ושאם תבא לידו פעם אחרת לא יעשה אותה, וזה יורה שהפועל הראשון נעשה בטעות ובלי ידיעה והשכל... ואין ראוי שיענש האדם על עבירה כזו כמו שאין ראוי שיגונה על הפועל שנעשה בטעות ובלי ידיעה... (מאמר ד פרק כז)
...ואם הג' מבוארת בעצמה מגדרי הנבדלים, וזה כי הרצון איננו זולת הקבוץ והערך שבין כח המתעורר והמדמה, אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים, וכפי ערך ההוא יהיה ערבות החפץ. ואמנם ההשכלה היא ציור ואמות אשר שניהם בכח השכלי כמו שהתבאר כל זה בספר הנפש, ולהיות כח השכלי זולת הכח המתעורר והכח המדמה, הנה נתאמת שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה, והיא ההקדמה הג'... (מאמר ב כלל ו פרק א)
עיקר מה שנתייחד השכל מהרצון הוא, שלא יעשה מעשה כי אם לתכלית טובה, וכן בספר המדות, ופירש הרב המורה בחלק ג' פרק כ"ה שהפעולות מחולקות למכוונות ובלתי מכוונות לתכלית טובה, ונחלקות שוב לפועל ההבל (הנעשה בלי כוונה), השחוק (להתענג), הריק (כאשר לא תושג התכלית) ופועל נכון. ואמר החוקר שג' הראשונות מפעולות הרצון וחסרונותיו, ורק הד' מפועל השכל המכוון אל הטוב ולא יחטיא, ולכן אין הבחירה באדם ענין רצוני, כי אם שכל רצוני או רצון שכלי, ולא פעולה חסרה מהראשונות שצריך לברוח מהן ולסדר פעולותיו ברצון שכלי. וכן כל מצוות התורה לתכלית דעות אמיתיות או מדות טובות או הרחק פחיתויות. (ויקרא ו ב, שער נז)
מועדי ה' אשר תקראו - הפעולות תתחלפנה לפי סבותיהן, א' הנעשות בכח הבחירה, או אל ידי אהבה, או הפעלות הרצון, הבחירה הוא רצון שכלי, ובה יבחר לפעמים הרע במיעוטו, כגון שמשליכין הסחורות בים להקל המשא. אמנם במעשים שבאהבה ישתתף הרצון יותר, יש אוהב הדבר מחמת עצמו, כגון אהבת הטוב, ויש מחמת דבר אחר, כאוהב מפני המהנה והמועיל, ואז לא יהיה הרצון חזק כל כך. אמנם פעולות החשק והרצון שיעשם בלי טענה חזקות מאד, ורודפי אהבים ויתר התאוות יוכיחו, ואמרו החושק אין לו עינים... (שם כג ב, שער סז)
ובחרת בחיים - להפילוסוף רצון נאמר על התכלית, ובחירה על האמצעים אל התכלית, כגון נרצה הבריאות ונבחר הדברים שעל ידם נהיה בריאים, ואם כן היה צריך לומר וחפצת או ורצית בחיים, כי הם התכלית. אך ידוע שמיני החיים יתחלפו כפי התחלפות התשוקה אליהם, כך יש חי חיי עושר, חיי תאוה וכו', או חיי המעלה, ועל זה אמר שיבחר בדרך חיים זו שתביאהו לחיים האמיתיים. (דברים ל יט, שער קא)
לך אכול בשמחה - עתה מתוכח עם הכח המתעורר המעורר לבקשת הענינים הזמניים המדומים לא ימשך אחר הכח הבהמי אלא ישמע לעצת השכל, ואז ירצה אלקים מעשיך, אף על פי שהם חמריים. ראה חיים עם אשה - שהנפש הטבעית הנקראת אשה במדרגת נושא לכח המתעורר. (קהלת ט ז וט)
הרצון זו היא מדה טובה מאד, ואינה נמצאת אלא בנפש נדיבה ויקרה, ומי שיש לו מדת הרצון הוא מתרצה בכל עניניו כפי מה שגזר לו הבורא יתעלה, ולא יהרהר אחריו. ובעל מדה זאת אינו מצפה אל הגדולה ואל הכבוד, אך רצונו ודעתו לסבול, ולא יתרעם על עניניו ולא יתקצף על השם יתעלה, לומר למה עושה לי השם יתברך כך וכך. מן המדה הזאת שמח בחלקו, וכבר ידעת מעלת המדה וגדולתה.
וכשאדם הצדיק רוצה בבני אדם ובני אדם רוצים בו, גם המקום רוצהו, וכן אמרו (אבות ג' מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וגם שונאיו משלימים אתו, כדכתיב (משלי ט"ז) "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו"...
ומעלת הרצון ויתרונו שיחסהו אל החיים אשר הם מוצא הטוב ומקור החסד, כמו שנאמר (משלי ט"ז) "באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש". ראה מה הגיע למרדכי כשרצה בו אחשורוש, מה הגיע ליוסף כשרצה בו פרעה... כל שכן מי שהקב"ה רוצה בו, שיגיע לכמה מעלות גדולות. לכן יטריח האדם עצמו לעשות המצות, ואז ירצה בו הקב"ה. ואמר החכם: כל מי שיש בו זאת המדה עשיר. ומן מדת הרצון באה המחילה והסליחה, שהוא מתרצה למי שפשע בו ומעביר על מדותיו, ומי שמעביר על מדותיו תפלתו נשמעת.
מאד מאד מדה נאה היא לאדם שיהא מלא רצון ומבטל דעתו מפני דעת חברו, ודבר זה גורם שהוא נאהב לכל, כשהוא עושה כרצון איש ואיש, והאיש הזה קרוב מאד לדרכי התשובה... נמצא שיש לו נחת רוח בעצמו כשהוא מודה ועוזב דרכיו הרעים, וגם יש נחת רוח לחבריו המתחברים אתו. וכן אמר שלמה (משלי י"ב) "ושומע לעצה חכם"... נמצא שכל התורה כלולה במדת הרצון, וכן כל התוכחות וכל הברכות. כיצד, בשעת מתן תורה כתיב (שמות י"ט) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה", פירוש של שמע תשמעו, תקבלו עליכם ותתרצו... לענין הקללות נאמר "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקותיו" (דברים כ"ח), וכתיב "את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם" (שם י"א). וכל השמיעות הללו אין פירושן שמיעת האוזן בלבד, אך רצה לומר שיתרצו לעשות...
אף על פי שהמדה הזאת טובה מאד, לא ישתמש בה אצל רשעים ולא יתרצה להם, ויסיר רצונו מכל דברים רעים ומכל מה שהזהירה התורה עליו, אך יתרצה למי שהקב"ה רוצה בו, דכתיב "רוצה ה' את יריאיו" (תהלים קמ"ז), וישים רצונו על המצוות אף על פי שהן קשות עליו מאד, ישים רצונו עליהן שתהיינה חבירות עליו... אבל מי שישים רצונו וחפצו במעשים הרעים ומתרצה ברשעים ובמעשיהם, ומואס בצדיקים, אותו הרצון מביא אותו לשאול תחתיות...
כל מי שרוצה להכנס בעומק החסידות ובעומק היחוד להכיר את השי"ת, אין זה יכול להיות, אלא אם כן הוא חכם ונבון ונפש רצון בלא כעס, כתיב (משלי ח') "ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו. אמר הבורא לישראל איני מבקש מכם, אלא שתשמעו לי, אם שמעתם אלי, אני אקיים מה שנתנבאו הנביאים (ישעיה א') "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו"... (שער הרצון)
...כי לכך אמר יהי רצון, שעל ידי הרצון נמצא הדבר שהוא מבקש בשלימות הגמור, ואם היה התפילה שיכבשו רחמי את כעסי לא היה נמצא בשלימות הגמור שיכבשו רחמיו את כעסו, ולפיכך רוב הבקשות יהי רצון וכו', שעל ידי הרצון הגמור נמצא הדבר שהוא מבקש בשלימות ממנו יתברך, ולפיכך אמר שהתפילה, רוצה לומר בקשתו וחפצו שיהיה הרצון הגמור על זה. והפרש גדול יש בין חפץ ובין רצון, שזה נאמר על הרצון הגמור, ואז נמצא הענין בשלימות כאשר הרצון כך, ודבר ברור הוא זה. והרמב"ם כתב בספרו בחלק ב' בפרק י"ח, כי הפועל ברצון ולא יפעל בשביל תכלית מה רק שהוא נמשך לרצונו כאשר יפעל מפעל מה שלא פעל עד עתה, אין זה שנוי דעת שפעל עתה מה שלא פעל עד עתה, כי זהו אמתת הרצון בעצמו שירצה, ואין זה שינוי בו, ולפי זה אמר שהוא מתפלל יהי רצון וכו', כי על ידי הרצון הוא עושה מה שירצה ונכנס לפנים משורת הדין, דאם לא כן היה שנוי חס ושלום אצלו מן לא רוצה אל רוצה, וכאשר התפלה יהי רצון אין אצלו שנוי כלל, כי הכל נמשך אחר הרצון, וכך הוא הרצון שירצה ולא ירצה, ואין זה שנוי... (באר הגולה ד, וראה שם עוד)
...ועל זה אמר כי בשביל אהבת השי"ת כאשר יעשה רצונו של השי"ת נעשה לו רצונו כל מה שחסר לאדם, וכן בשביל היראה שיש לו מן השי"ת יהיה נשמר שלא יהיה נעשה רצון אחר נגד רצונו. וזה כי כאשר אוהב השי"ת ויעשה רצון השי"ת כמו רצונו, דהיינו לאהבת השי"ת בכל לבבו, כי האדם מבקש מה שהוא רצונו בכל לבבו, ובזה עושה האדם רצונו של מקום כרצונו, כי רצונו של מקום לאהבה אותו בכל לבבו, ואז יעשה השי"ת רצונו של אדם כאילו היה רצונו של מקום, ויהי נעשה רצונו של אדם על כל פנים, כי כאשר נקשר רצון האדם ברצון השי"ת עד שרצונו של אדם הוא רצונו של מקום, שהרי הוא עושה המקום כאלו היה רצונו ובזה נקשר רצון האדם ברצון המקום, ולפיכך קשור גם כן רצון המקום ברצון האדם ועושה השי"ת רצונו של אדם כאילו היה רצון השי"ת. ודבר זה אמר כנגד האהבה שיהיה רצון האדם קשור ברצונו יתברך לעשות רצונו של מקום כאילו היה רצונו בכל לבו, ואמר כנגד הירא בטל רצונך מפני רצונו, שלא יעשה האדם רצונו רק רצון השי"ת... ולפיכך נחשב רצונך גם כן רצון השי"ת ולא יהיה נעשה רצון אחרים כנגד רצונך... (דרך חיים אבות ב ד)
...אבל לפי האמת שהבורא יתברך שמו ברא את עולמו ברצונו הטוב, והרצון רוצה מה שרוצה ואין בו ענין חיוב ודוגמא, לזה כתב הרמב"ן בפרשת בראשית וזה לשונו, דע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת מחודש בחפץ א-לוה פשוט, גם הקיום היה בו לעד כל ימי החפץ, וזה אמת ברור. עד כאן לשונו. וזה רומז הפסוק "והוא באחד ומי ישיבנו, ונפשו איותה ויעש", אמר שהוא באחד, הוא באחדותו הפשוט, אף אחר שהמציא הנמצאים, ומי ישיבנו רוצה לומר אין מי שישיב על זה ולפקפק איך אפשר, רק נפשו חשקה להיות הויה כפי רצונו. אחר כך אמר בסיפא דקרא "וכהנה רבות עמו", רוצה לומר אף שאמרתי לך כי נעשה הכל ברצון לא תאמר כי הם נפרדים ממנו, רק נעשה כך באין טעם ברצון, לא תאמר כך, רק אלו הרבות הם עמו ויצרם בחכמה, כי כל המציאות כמנורה של פרקים, זה מקושר בזה וזה בזה מתחילה נקודה ראשונה עד אחרונה האצילות, בסוד עילה ועלול ומאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה לעולם הגלגלים ואחר כך ליסודות עד יסוד הארץ שהוא נקודה התחתונה מהגשמיות, והכל מצד הרצון בנדבה לא בחיוב. וכמה נפלא כי נקודה הראשונה מהאצילות סוד הרצון, והכתר הוא הרצון, כמו שכתבנו לעיל, ונקודה האחרונה דהיינו הארץ נקרא ארץ, על שם רצון כמבואר בזוהר פרשת בראשית, ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ז"ל ומה דהוות יבשה אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין, והיינו דכתיב ויקרא אלקים ליבשה ארץ, בההוא יחודא דלתתא ארעא רעוא שלים כדקא יאות, ועל דא כי טוב כי טוב תרי זימני, חד יחודא עילאה, וחד יחודא תתאה, כיון דאתאחיד בתרין סטרין מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא, אתתקנת למעבד פירין ואיבין כדקא יאות. עד כאן לשונו. ובנוסח "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מאדמתינו", כתב הרמ"ק ז"ל כי מלכות נקרא ארץ מלשון רצון בשפע שבע רצון, ונקרא אדמה מלשון אדומה בקבלת דין, אפילו מזה נתרחקנו, הרי ארץ מלשון רצון, הגם כל הנ"ל רומז על הארץ העליונה, מכל מקום גם התחתונה הארץ הגשמי הזו נקרא ארץ מלשון רצון, הרי סוד וחותם הרצון מנקודה ראשונה ועד אחרונה.
הרי הרצון בהקב"ה. עוד יש ענין גדול בענין הרצון יתבאר לקמן בשער. התורה מקושרת ברצון כי אנוס פטריה רחמנא. עוד יש בזה הענין של רצון התורה סוד, והוא זה כי אין התורה מוכרחת על פנים אחד רק כלולה מכמה פנים, כענין שאמרו בעירובין פ"ק א"ר אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו, יצתה בת קול ואמרה להם אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כדברי בית הלל... הרי ג' מקושרים ברצון. (בית ישראל, ועיין שם עוד)
ועתה שמעו אלי ותחי נפשכם, הידיעה הוא הרצון והרצון הוא הידיעה, כי ענין הרצון הוא מה שחפץ לעשות, והרצון הוא שורש כל ההשתלשלות מגדול ועד קטן אין זולתו וכל אשר חפץ ה' לעשות עושה, וזהו בעצמו הידיעה בידיעת עצם רצונו, והוא הרצון והוא הידיעה, ויודע הכל מעצמות רצונו. וכבר הארכתי למעלה כי הרצון כלול מדברים הפכיים, וכל הדרכים בו, והבחירה נתונה לאדם להתעורר איזה כח שירצה, והאלקים עשה את האדם ישר, וציווהו שלא יעורר כח הרע, ומכח חטאו היה לרעה טוב ורע ומזה נמשך השכר והעונש שאינם הסכמיים רק שכר מצוה היא שורש מצוה למעלה בשרש ושכר עבירה עבירה, וזה הכל מושרש בענין הרצון מאחר שהרצון כולל כל הדברים ותמורתן, וכן ענין התורה הנמשכת מזה הרצון כוללת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, אסור ומותר, חייב וזכאי, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כלם בכח קול גדול ולא יסף, רק כפי התעוררות התחתונים כן היא ההטיה ליצא לפועל ויהיה איך שיהיה, אין דבר נפרד חס ושלום, רק הוצאה איזה מהדרכים מכח אל הפועל. והנה קודם עשיית אדם איזה ענין הן טוב הן רע כבר היו מוכנים אלו הדרכים, והא ראיה שהפסוק אומר בפרשת ראה אנכי וגו', שאומר הרי דרכים לפניך שמע מינה הדרכים קודמין לעשייתן... הרי יש דרך צדיקים ודרך רשעים, ושורש כולם הרצון העליון והיא הידיעה ידיעת עצמו ורצונו בשרשי כל ההשתלשלות... (בית הבחירה, ועיין שם עוד ואדם-בחירה)
אות רי"ש רצון, דעו בני כי מעלת הרצון רוצה לומר שיהיה עולמית מרוצה לא יתקצף ולא יתכעס היא רום מעלה ממעלות הרמות, ובהיפך מדה רעה וגרועה מדת הכעס אין רעה בעולם כרעה זו... סוד הרצון גדול ונורא במאד, בארתיו בהקדמה תולדות אדם בארוכה, סוד עלה ברצונו ב"ה לברוא את העולם ברצונו הטוב בנדבה בלי הכרח רק משלימות מדת טובו להטיב לזולתו והוא רוצה בקיומו ובטובתו, ואף שזה לעומת זה עשה האלקים, ברא טוב וברא רע, זה הרע בשביל הטוב, כי אלו לא היה מדת רע שהוא הדין לא נתקיים הטוב, ובבחינה זו מדת הדין מתהפך למדת הרחמים, ודבר זה מבואר בארוכה בהקדמה הנ"ל, והכל נכלל ברצון הטוב, ובזה מובן סוד האחדות, ואין רע יורד מלמעלה אלא למי שמעורר אותו וממשיך אותו על עצמו ומפריד את עצמו מהאחדות אז הדין דין, והוא דין אמת להיות הרע מכלה את עצמו בר מינן להיות כי התעורר החימה והכעס שהוא היפך הרצון, כי כן שורש פורה של הרע ס"א סמאל הוא אל זר והנמשך ממנו הוא אף וחימה וכו' בר מינן... ואז מבוארים דברי רז"ל בגמרא ובזוהר שהטעם בו אל זר, כי הרצון מורה על אחדותו יתברך, והכעס הוא נמשך מאל זר המורד בו ונעשה במה ואסור להסתכל בו... (שער האותיות ריש)
לב בנפש כמלך במלחמה, רצה לומר כי בלב הוא כח המתעורר שהוא ענין הרצון שרוצה לעשות או שלא לעשות, וכשיעורר רצונו לעשות או שלא לעשות, וכשיעורר רצונו לעשות הוא עושה על ידי כחותיו הנפשיות המתפשטות בגוף, שהאברים מוצאים מכח אל הפועל רצון הלב, והרצון עצמו שבלב אינו מתראה בעצמו, רק שמתראה על ידי כחות הנפשיות שמתפשט בהן כמלך במלחמה, שכל עניני מלחמה נעשים על ידו לפי רצונו, והוא אינו מתראה, אבל מתראה על ידי חיילותיו גבוריו עושי מלחמתו, כמו שכתב הלב שהוא הרצון מראה פעולותיו על ידי כחותיו המתפשטות באיברים... (חוקר ומקובל פרק יג)
כל דרכי איש זך בעיניו - כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון, וכמו שעולה על רוחו ברצון הראשון. והרצון בא מן הרוח כמו שפירשתי... (משלי טז ב)
עוד נראה שה' ציוה על התאוה הקבועה בטבע האנושי ושולטת על הרצון, וכדכתבנו אי אפשר לשלוט עליה אלא על ידי ריחוק המחשבה, ולצד שציוה ה' לקיים המין יש בזה מוצא רע שתתגבר בו בחינת החשק הנוצח הרצון, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מעריות, על כן ציוה קדושים תהיו, שיקדשו עצמם במעשים שבאה עליה המצוה לעשותם, פירוש שלא יעשם לתאוה גשמית אלא בקדושה, כמתעטף בציצית... (ויקרא יט ב)
יפקוד ה' אלקי הרוחות - דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים, וכשם שישתנו הנבראים בצורתם ובקומתם ואין ההשתוות בהם, כמו כן ויותר מהמה בענין השתנות הנבחר והנשלל בבחינת ההשכל והרצון נוסף על שינוי פרטי הטבע בתכונת ההרכבה שביסודות, וכחות היוליים אשר מהם יולד הבחירה בדומים וימצא לפעמים ההשתוות בתכונה והוא נעלם, והוא מה שכיוונו רז"ל לומר בן גילו בענין ביקור חולים... (במדבר כז טז)
החפץ לה' - החפץ הוא תכונה נפשית שיתאוה לדבר, ורצון תכונה מחשבית, שהגם שאין נפשו חפצה הוא רוצה בדבר מפאת שכלו שיראה טוב הדבר ויושרו, והנה חפץ ה' והתכלית הוא לשמע דברו, והזבחים רק מרצונו, שבם גילה לאדם רצונו. (שמואל א טו כב)
...והכחות הנמצאות בגויה שדרכם להזיק שהם כח הדמיון והמתעורר והמתאוה, הם הנחשים שנתנו אל האדם והאשה לשרתם באורח מישור כשישתמש בהם לטוב ולאושר הנפש, כמו שאמרו חז"ל, חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא לא חטא אדם היה לו לכל אחד שני נחשים, א' משגרו להביא אבנים טובות, (שהוא כח המדמה והמתעורר שתאותם אל העושר, והיה זה טוב אם היה משתמש בו לעשות צדקה וחסד וכדומה), וא' היה מוציא בו זבל לשדהו ולגינתו, (הוא כח המתאוה)... (בראשית ג יט)
יש הבדל בין נדיב לב ובין נדיב רוח, שהתבאר אצלי שהרוח פנימי יותר מן הלב, שהלב הוא הכלי החיצוני ורוח הוא הפנימי... הרוח מעלה ציורים מעומק הנפש ומגלה אותם על פני הלב, והלב הוא הכח המושל והבחירה, ויש שרוחו רוח נדיבה, היינו שהוא מלא מציורים טובים לנדיבות, ובכל זאת הלב שהוא כח המושל שבו אינו בוחר להתנדב מאהבת הממון והבצע, ויש שרוחו אינו נדיב לצייר בטוב מדת הנדיבות, ובכל זאת יש לו לב נדיב ואוהב לפזר ולתת כי הממון אינו חשוב בעיניו... (שמות לה כא)
יקריב אותו לרצונו - מה שכתב לרצונו פירוש שיהיה לרצונו של המקריב ודעתו, לא כמוכרח על הדבר שזה הפך הרצון... והנה הרצון יבוא בעיקר על שתי כונות, א', על הפיוס שיתרצה ויתפייס על החטא, כמו "כי נרצה עונה", "אז תרצה הארץ את שבתותיה". ב', על החפץ בדבר מה, בזה הוא נרדף עם חפץ, ובכל זאת יש הבדל בין רצון ובין חפץ, כי הרצון תכונה מחשביית והחפץ תכונה נפשיית. גדר הרצון הוא שמחשבתו מסכימה אל הדבר ובוחר בו, וגדר החפץ שיש לו אל הדבר נטיה נפשית על ידי שמתאוה או שחומד בו או על ידי נטיה אחת נפשית, מה שאינו כן הרצון נקי מכל נטיה נפשית, כי הוא מפעולת השכל ובחירה. ויצוייר שירצה האדם בדבר ולא יחפץ בו, וכן בהפך, למשל כי חפץ בבת יעקב (בראשית ל"ד), יש לומר שהיה חפץ בלא רצון, כי האדם כשימלך עם מחשבתו לא ירצה בדבר רע, ולכן לא תמצא בשום מקום בתנ"ך פעל רצה לדבר רע רק פעל חפץ, כי רק חפץ התאוה תגבר אז על הרצון... ולפי זה נוכל לצוות על הרצון ולא על החפץ, כי היא תכונה נפשית שאין אדם יכול עליה, אבל נוכל לצוות לו שירצה בדבר פלוני, והוא שיצייר בלבו טיב הדבר ותועלתו, שאז תמשך מחשבתו אחריו, כי פעולת המחשבה ההיא בבחירת האדם, (ועל כן לא תמצא בתנ"ך לשון ציוי או בקשה מן פעל חפץ כמו שנמצא מן פעל רצה). אבל בכל זאת אי אפשר לצוות את האדם רק על רצונו לא על רצון אחרים, שאי אפשר לצוותו שיכריח רצון אחרים על הפעולה, כי ההכרח הוא נגד הרצון כנ"ל... (ויקרא א ג)
ונרצה לו - ...ודעת התנא קמא שפעל ונרצה מוסב על ה' וזה שאמר מלמד שהמקום מרצה לו, ולפי זה אי אפשר לפרשו מענין חפץ, כי לא מצאנו פעל רצה שמורה על החפץ בבנין נפעל על הרוצה רק על דבר הרצוי, כי הנפעל מורה שינוי וקבלת פעולה, והרצון הוא דבר בחיריי ולא ישתנה מצד הרוצה רק מצד הרצוי, רצוני שהדבר הטוב הוא נרצה בהכרח לכל בעל רצון בחירי, אשר לא ימצא בו סבה לאנס את רצונו, והרשע אשר לא ירצה בדבר הטוב אין זה מצד רצונו רק מצד שאין לו רצון, מצד שהתאוה גוברת על רצונו, לפי זה הרצון ובלתי הרצון תלוים בהדבר הרצוי לא בהאיש הרוצה... (שם שם ד, וראה שם עוד)
וברצונם - רצון מציין על פי רוב רק אהדה ידידותית, ומכיון שאין הוא אומר כרצונם הרי קשה לפרש כאן כאוות נפשם, בשרירות לבם, אלא בידידותם, ויהיה פירוש הפסוק באפם ביצעו רצח באדם, ועוד קודם לכן החלישו על ידי יחסם האדיב את אויביהם שהללו כוחם לשלום... (בראשית מט ו)
אמו ואביו תיראו - ...השלטת רצון ההורים על רצון הבן, ביטול רצון הבן מפני רצון הוריו הוא ההכשרה הראשונה לשליטה עצמית, היא תוציא את הצעיר משיעבוד חיי היצר ותשליט אותו על יצרי רצונו, היא תשחרר את הכחות האלקיים שבאדם ותביא אותו לידי חירות מוסרית, והן זו כל עצמה של תכונת הקדוש. (ויקרא יט ג)
אז תרצה הארץ - אין ספק שרצה מורה על כפרת העון ועל תיקון המעוות בידי החטא, תחילה יש לומר שהוראת רצה במקרא איננה כמשמעות רצה בלשוננו היום, להחליט על עשיית פעולה, הוא קשור רק פעם אחת לפועל, "רצה ה' להצילני" (תהלים מ'), בשאר כל המקומות משא הוא שם עצם או כינוי, "לא בשוקי האיש ירצה" (תהלים קמ"ז) פירוש רצה למצא נחת רוח בדבר או לראות את הדבר כמשביע רצון, אולם רצה מבטא גם נחת רוח בכיוון הפוך, הוא מציין גם את הארת הפנים המטיבה עם דבר המסב לנו קורת רוח, הוראה זו רווחת בייחוד בשם העצם "רצון". מבחינה זו יש להבדיל בין הפסוקים השונים, מחד "לעשות רצונך אלקי חפצתי" (שם מ') ועוד. הוראת רצון כאן מה שמתאים לחפץ ה' נחת רוח שה' מוצא בנו, ומאידך "נפתלי שבע רצון" (דברים ל"ג) ועוד, הוראת רצון בפסוקים אלו מילוי משאלותינו באור פני ה'. רצון מורה איפוא גם על סיפוק ונחת רוח, וגם על סיפוק משאלותיו של אחר... נראה אם כן שהביטוי "רצה עוון" תופס את החטא כחוב, החטא איננו מעשה גמור וסופי, אלא הוא חוב התובע את סילוקו... (ויקרא כו לד)
וכלל הדבר שמאד יקרה הכיסופין וההשתוקקות לדבר שבקדושה כי על ידם נתהוה נפש ונגמר על ידי הדיבור כנ"ל... כמה רעות גורמים הכיסופין לדבר רע חס ושלום, כי הנפש שנתהוה על ידי כיסופין רעים מתגלגלת לפעמים לתוך הצדיק, ותוכל להחטיאו חס ושלום... ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, על ידי שמתגלגלת לתוכן נפש מכיסופין טובים... וזה שאמר (תהלים קמ"ה) "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם", היינו שצריכין שני הבחינות, רצון ודבור כנ"ל, כי הרצון שהוא הכיסופין פועל שנעשה הנפש בכח, ועל ידי הדיבור יוצא הנפש מכח אל הפועל, ואז נעשה בקשתו על ידי שמצייר האותיות לטוב וכו'... ואז נעשה בקשתו ורצונו בכח בחינות רצון יראיו יעשה, ואחר כך ואת שועתם, שמדברים בפיהם ההשתוקקות והרצון והכיסופין שלהם על ידי זה ישמע ויושיעם, כי על ידי הדיבור נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפועל... (לא)
במדרש ויכלו, הגו סיגים מכסף וכו'. באור החיים פירש ויכלו מלשון כלתה נפשי, דאיתא פירוש "ארץ" שרצתה לעשות רצון קונה, כי בריאת התחתונים היתה רק מצד הרצון והשתוקקות, כי העליונים מתונים יותר, לכן כל חשיבות התחתונים הרצון, אך כי יש הרבה רצונות אחרים, על זה נאמר "והארץ היתה תוהו", וצריכין לברר הרצון על ידי התורה, "יהי אור", ובשבת קודש מתגלה הרצון הטוב להשי"ת, וזה שאמר "הגו סיגים מכסף" מלשון נכסוף נכספת וכו', כי בשבת קודש עולה כל דבר לשרשו... (בראשית תרל"ה)
שם ישראל כי שרית וכו', ובודאי נשאר כח זה בכל איש ישראל אשר כל העולמות תלוין במעשיו. ובזוהר הקדש מלאכיו יצוה לך לשמרך פירש על יצר טוב ויצר הרע, כי כל רצון בפנימי הוא נקודה חיות מהשי"ת שנשתלח בעולם הזה לכונה מיוחדת ונקרא מלאך, ויש מלאכי חוץ לארץ וארץ ישראל, כמו שאמרו חז"ל "ויפגעו בו מלאכי" וגו', ויש לומר שימי המעשה שמותרין בעשיית מלאכה, והוא להוציא ולברר החיות שנסתר ונעלם במעשים גשמיים, ונקרא מלאכי חוצה לארץ כנ"ל... ושבת קודש יום מנוחה הוא מלאכי ארץ ישראל, שמתגלה הרצון האמת בלב ישראל ועל ידי התלהבות יכולים להעלות הכל... (וישלח תרל"ג)
ויקחו לי וגו', במדרש לקח טוב נתתי לכם... רק הרצון ולקיחה נפש האדם לנתינה זו, זה עיקר המכוון, והיינו דכתיב לקח טוב, שכל המצות ומעשים טובים העיקר הרצון לעשותם, ועל ידי זה מתרומם המצוה עד השי"ת... ובכל דבר העיקר ההתחלה והרצון, ואחר כך השי"ת מסייע שיוכל האדם לעשות המצוה גם בפועל, וזה שאמר "לא-ל גומר עלי"... (תרומה תרל"ג)
בפסוק ויקחו לי תרומה... כי יש כמה רצונות בעולם, בפרט לרשעים תאוות עולם הזה, ובני ישראל הוצרכו לגבור בהתלהבות שלהם לשמים עד שנתבטלו כל תאוות הרעות, פירוש כמו בפרט כל איש כפי רוב התשוקה שיש לו להבורא ית' מתבטל תאוות הגופניות שבו, כמו כן בכלל לא זכו בני ישראל לזכך העולם למשוך השכינה לארץ, עד שיקדשו הבל העולם במעשיהם הטובים... (שם תרמ"א)
במדרש לקח טוב נתתי וכו'... כי הנפש יש בה השתוקקות נפלא אל מי שבראה, אבל הרצונות הגשמיים מכסים זה הרצון הפנימי של הנפש, ובני ישראל בכח התורה זוכין למצא זה הרצון האמת הגנוז בנפש, ולכן נקראה בת נדיב, וזה שאמר לקח טוב נתתי לכם דייקא, כמו שכתוב ובחרת בחיים, פרש"י שם כאדם שאומר לבנו זה חלק יפה בחר לך... (שם תרס"ב)
בימי מתתיהו וכו'... ונראה להוסיף בזה דברים ולדקדק עוד מלשון "חוקי רצונך", כאילו החוקים תלויים ברצון, ולשון "להשכיחם תורתך". והיינו דהנה ענין הרצון הוא למעלה מהטעם, וכמאמר החכם אין טעם לרצון, וכמו שאנו רואין בחוש ברצונו של אדם, אף שלפי השכל והטעם צריך להיות בהיפוך, אלא שהלב רוצה למעלה מהטעם. ואף שהמוח והשכל הם למעלה מהלב, ולמה יהיה הרצון שהוא בלב למעלה מהשכל. אך הענין דהרצון אין מקורו מהלב לבד אלא שמאיר להלב ממקורו של השכל, שאף השכל בעצמו אינו מרגיש, וכענין (מנחות כ"ט) שתוק כך עלה במחשבה לפני, וזוהי בחינתו של דוד המלך ע"ה, שהוא בחינת הלב של ישראל כאמרו (תהלים כ"ז) לכה אמר לבי... שהלב הוא שיש לו השתוקקות והיא בחינתו של דוד המלך ע"ה, וכל ספר תהלים מלא מזה... שמדתו בחינת הרצון שבלב שהיא גבוהה מבחינת המוח והשכל. ועל כן החוקים שהם למעלה מהטעם שורשם מבחינת הרצון שהוא למעלה מהטעם למעלה כביכול, ולעומתו מעוררים בישראל הרצון לאביהם שבשמים למעלה מהטעם והשכל עד מסירת הנפש, והיא הדביקות בשורש ישראל, כי ישראל עלו במחשבה, ועל כן יצדק לומר שהחקים תלויים במדת הרצון.
והנה היונים הארורים היו מתנגדים לזה כנ"ל, ועל כן עמדו על ישראל להשכיחם תורתך, היינו כי מדת השכחה נצמחת מפאת ההתרחקות, כי הדבר שאדם נקשר אליו בקשר אמיץ לא במהרה הוא שוכח, וישראל מפאת שהם דבקים בשרשם בחינת הרצון עד מסירת הנפש לא שייכת אצלם שכחה, אלא מפאת קליפת יון שעמדו להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ושורש אחד לשניהם... (חנוכה תרע"ג)
כי הכיתני זה שלש רגלים... ופירש המהר"ל כי יש שני מיני רצונות, האחד הוא עצם הרצון שהוא רוצה לעשות הדבר הזה, ועל כן אם בא לו דבר המונע הוא רוצה לסלק המניעה, למען יהיה ביכלתו לעשות הדבר. אבל מי שאין רצונו לעשות הדבר הזה רק הוא מוכרח מכח יצר הרע המכריחו, אם לזה בא דבר המונע אותו אינו מסלקו, אדרבה רוצה הוא במניעה הזאת, מאחר כי עצם רצונו איננו לעשות דבר זה... (בלק תע"ר)
וזה שאמר המדרש תנחומא, צפה משה ברוח הקדש שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים ליבטל, עמד והתקין להם שלש תפילות. היינו כי בתפילה נאמר (ש"א א' ט"ו) "ואשפוך את נפשי לפני ה'", היינו שנפש היא לשון רצון, היינו להפוך כל הרצונות מגשמיות לרוחניות עד לפני ה', ובזה שאדם מתפלל שלש פעמים בכל יום ויום ושופך את נפשו כנ"ל, בזה מתהפך בעצם לאט לאט חשוכא לנהורא כנ"ל כעין מצות הבכורים... ותפלות אבות תקנום, היינו שהם הכניסו כח זה בכל ישראל שיהיה בכחו להפוך את טבעו... (כי תבא תרע"א)
עיקר האדם הוא החשק שבלב שבו הוא יתרונו על המלאכים, והוא הנקרא יצר טוב ויצר רע כאשר הוא מגביר חשקו לטוב הרי זה טוב ואם לאו וכו'. ואז"ל (סוכה נ"ב) כל הגדול יצרו גדול, כי גדלות א' על חבירו הוא רק כפי גודל החשק שלו לטוב, דהיינו כח היצר, כי יצר טוב ויצר רע אחד זה לעומת זה בב' חללי הלב, כפי החשק שבלבו בימין לטוב, כן בשמאל לרע, ולכך יצר רע גם כן גדול... ובעולם הזה רחמנא לבא בעי, ומעלת האדם כפי החשק שבלב, אבל בעולם הבא שישחט היצר הרע ולא יהיה עוד מקום לבחירה, אז יהיה המעלה כפי יתרון החכמה וההשגה שבמוח. והאבות נקראו איתנים (ר"ה י"א), שמעתי פירושו עקשנים, פירוש שהיה להם תוקף החשק בוער כאש שלא ישקוט וינוח עד שיגיע למילויו... ואין קורין אבות אלא לג' אלו (ברכות ט"ז), שהם כל כך נגבר חשקם כל אחד למדתו בטוב עד שהגיע לתכליתה להיות כולו כך, כי כאשר החשק בוער באדם הוא כלהב אש עד שכולו עם כל כחותיו שקועים בזה עד שכל זרעם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם...
ואברהם אע"ה ביחוד נקרא איתן (תהלים פ"ט וכמ"ש ב"ב ט"ו) כי תוקף החשק הוא באהבה כמו שרואין באהבות זרות, וכן מצד הטוב באהבת השי"ת, והוא המתחיל כי בזה התחלת החשק, ובשנאת ה' בזה הוא מדת הכעס שנקרא אש בכל מקום בכתוב וחרון, ואין צריך לזה עקשות ותקיפות כח כי הוא עצום ממילא, רק שזהו ברע אבל בטוב שנאת רע גם כן אינו מצד הכעס חלילה רק מצד יראת ה' המרחקת... (חלק ב צדקת הצדיק רמח עמוד קכח)
והנה שורש חשק זה להגיע לידע טוב ורע המושרש בשורש רצונו ית' הוא במדה וכח האחרון שבכחותיו ית' שהוא מדת הראות עול מלכותו בנבראים כמש"ל, שמצד זה היה שורש רצון להיות נבראים יודעי טוב ורע. וכן בכחות האדם הנברא בצלם אלקים אין זה שורש ועצמות כחו כלל רק כח אחרון מכחותיו... והוא תכלית וסוף קומת האדם, אבל שורשו ועיקר כחותיו הם ענינים אחרים, רק האשה שורש בנינה הוא רק מצד חשקות כח זה שבאדם כנז"ל, לכך רצון וחשק זה מתפשט בה בשורשה. ולכך מברכין שלא עשני אשה, כי שורש נשמת האשה למטה הרבה, כי אין שורשה רק משורש רצון וחשק זה של השי"ת להיות נבראים שהוא מדה אחרונה ורצון אחרון מרצונותיו ית' בענין הבריאה... ולכך היה התחברות הנחש שהוא הנוגה הנמשכת משורש רצון זה כנ"ל וחופפת על החשמל, פתי לה לאתתא, כי יש לו התחברות ושייכות לה... (חלק ג דובר צדק עמוד קכא)
והנה התפשטות אותו שורש הרצון דידיעת טוב ורע הנמשך מצד שורש החשק דמדת מלכותו כנ"ל, שמשם הוא שורש לחשק ותאוה וכמש"ל, דלכן עיקר הקליפות בעטרת הברית, וכן בנוקבא, וכשנתפשט שורש חשק זה הפרטי מבריאה ליצירה ולעשיה ועד עשיה גופנית בפרט היה בנחש דנקרא אשת זנונים כנ"ל, מצד גודל תאותו וחשקו בשורשו בעולמות שלמעלה ממנו הוא אותו חשק דידיעת טוב ורע דקדושה, והוא נחש דקדושה כנ"ל, מצד גודל תאותו וחשקו בשורשו בעולמות שלמעלה ממנו הוא אותו חשק דידיעת טוב ורע דקדושה, והוא נחש דקדושה הנז"ל דרוצה לומר חשק האדם...
והנה יסוד החשק דלגרמיה הוא מצד מדת מלכותו ית', שהשי"ת נשתוקק להראות מלכותו לנבראים דזהו מגרמיה, ומדה זו הוא הנקרא אשת חיל כנודע... (שם עמוד קכא, ועיין שם עוד)
השכל והרצון הם ב' מנהיגי האדם דלכן אמרו בירושלמי ספ"ק דברכות אין את יהיב עינא וליבא לי אנא ידע דאת דילי, עין רוצה לומר עיני השכל, ואיתא (ע"ז כ"ח) שוריינא דעינא בלבא תלי, כי העיקר הלב, כי ממנו תוצאות חיים, והשכל נמשך אחר הרצון כענין שנאמר כי השוחד יעור וגו', כי הרצון מטה השכל, ועל זה אמר למה זה מחיר וגו' ולב אין, ומכל מקום עין רואה ולב חומד שהשכל מוליד הרצון... (חלק ה רסיסי לילה ב עמוד ג)
האדם יש לו ב' מנהיגים המוח והלב, זה בשכליות ועצות דרך חכמה וזה בכחות הנפשיות שכולם מהלב, כמ"ש "כי ממנו תוצאות חיים" כל כחות החיונים שבגוף יוצאים ממנו... פירוש השכל הוא השכל שבמוח, וידוע הוא ההרגשה שבלב, שניהם יהיו רק בענין השי"ת שישכיל בשכלו וירגיש בלבו דאין עוד מלבדו... (שם כט עמוד מ, וראה עוד ערך שכל)
דביה רעוא דרעוין, רצון הרצונות שיש רצון לדבר הערב והוא מרצוניות שבלב, ועל דבר תורה כתוב ומתוקים מדבש ונופת צופים, שמרגיש בהם מתיקות ורוצה בהם. ויש רצון לדבר המועיל והוא על פי שכל והוא במוח, ויש רצון בלא טעם כמו מצא חן והוא רצון של כל הרצונות... וכן להיפך כשיעקב עושה חס ושלום כמעשה עשו, מכל מקום ואוהב את יעקב, אהבה בלא טעם, וזהו מציאת חן מרצון הרצוניות מעתיקא... ובשבת התגלות עתיקא רעוא דרעוין וזהו חן... (פרי צדיק שמות י)
שנית יש להתבונן משם, כמה יזהר האדם מבלי לתת חופש לרצונו שיתחזק כל עוד, חס ושלום, ויצא מגדר האנושי חס ושלום להרוס עד היסוד. הרשע הארור טיטוס ימ"ש, ברצונו החזק להחריב בית המקדש, והרשוהו מן השמים לעשות כחפצו, היה לו להבין מה נשתנה העת הזאת, הלא "לא האמינו כל יושבי ארץ כי יבא צר ואויב" וכו', ועל כרחך שחטאם גרם, והנה תוקף רצונו שהיה כסוס שוטף הביאו לעשות מה שלא יעשה סכל שבסכלים, אם גבור למטה וחלש למעלה וכו', וכל שכן גבור למעלה, היאומן, כי הרים הרשע הארור ימ"ש את ידו הארורה נגד שמים בכעס וחמה ויצא מגדר אנושי. אלא מחמת שטיפת רצונו שהצליח גמר בדעתו שכחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ועל כן יש ללמוד להזהר משטיפת רצון, ולא יבוא לומר כחי ועוצם ידי וכו'... (חלק א צו)
הביטו וראו גרות השכל בעולם, בנוהג שבעולם גבור ינגף לפני גבור הימנו, וכל שכן חלש לפני גבור, והשכל ינגף לפני הרצון, עד שבכחו להשתמש בחלק אחד מהשכל כפי רצונו, אף שבאם יקבץ כל חלקי השכל מהענין יתברר היפוך הרצון, ונמצא כי השכל באמת חזק וגבור הוא, על כל זה גרות השכל בעולם ותוקף גבורת הרצון בעולם שלו גורם לדכא תחת רגליו חלקי השכל אף כולו, ומכל שכן מבלי לקבץ כל חלקי העיון המצטרכת לדבר. והנה יש לי דבר חדש בטבע הרצון מה שגלה לי הנסיון אך קשה לי להאריך. סוף דבר מי ששכלו עדיין לא יבש לגמרי יראה לשום כל עמלו לבטל הרצון מכל דבר ודבר לאט לאט, ולקבץ כל חלקי העיון בכל דבר, ולכל הפחות לא יתרחק כל כך מהבורא ית' שהוא האמת... (שם קטו)
"לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ'), הענין כי שני דברים ינהלו את האדם בחוטמו, הרצון והבטן. הרצון יש לו שתי ידות על הבטן. כי הבטן בשעה שהיא שבעה אינה רוצה, והרצון אינו שבע לעולם. יש לו מנה מבקש מאתים וכו', ועוד הבטן אם היא אינה רעבה לא תרעב מפני שתראה זולתה רעבה לאכול, אחרי שהיא שבעה. מה שאינו כן הרצון, על פי רוב יש דברים הרבה שאילו לא ראתם עינו הרעה בשל אחרים לא היה כוסף ומתאוה אליהם, ורק מקנאת איש מרעהו יכסוף ויתאוה הרבה יותר מרצונו הטבעי.
ונמצא כי הרצון עשר ידות לו בסרסורי דעבירה מעצמו ומזולתו. ומפני זה אנחנו רואים כי האדם משתטה בדרכו והנהגתו עלי תבל. כי בכלל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג'), וכל שכן בפרט גם במילי דעלמא, עושים מעשים תעתועים ושטותיים גדולים, והוא נגד השכל. למה? אבל מחמת תוקף כח הרצון שיתגדל מיום ליום מעצמו ומזולתו, מעבירנו על דעתו ועל דעת קונו.
והנה אם רצון של שקר, נגד השכל, יש לו כח עצום כל כך, אשר את כל אילי הארץ בחוטמם כחמורים ינהלם, איזה כח יש אם כן לרצון האמיתי, לנהל האדם בהרים ובעמקים, בקוצים וברקנים, כח הרצון לתכלית נעלה, לרגלו יעוף ברום המעלה, לא יעצרוהו שום מונע ומפריע. ועל כן עיקר למוד האדם להגיע להצלחה גדולה, רק להגדיל רצונו להצלחת האמת הנצחיי כי נעלה הוא, וזה המרכז ירהיבהו עוז ותוקף לעוף ברום המעלה ולקבל עליו עול מלכות שמים, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, וכל שכן הרבה אור.
והנה אם הרצון לבד יוליך האדם בכל תוקף עוז כל כך, כל שכן הרצון וההכרח יחדיו וזהו "לעשות רצונך חפצתי", פירוש לחזק אצלי תמיד כי רצונך יהיה רצוני, כי הרצון הוא העיקר מורה ומלמד של האדם להשכיל להיטיב, ומזה אבא לידי "תורתך בתוך מעי", פירוש גם כח הבטן כנ"ל, רוצה לומר בחינת ההכרחיות כבטן, נכלל בתורה, כי פקודי ה', מלבד הרצון בהם בשביל הצלחתם זולת זה מוכרחים המה. כי התורה מוכרחת היא, מפני כי דבר הישר מוכרח הוא, וזהו "לעשות רצונך חפצתי", ואחר כך "ותורתך בתוך מעי", פירוש בחינת בטן המה בי, וינהלו אותו השתי בחינות הנ"ל, הרצון וההכרח, ברום המעלה.
ובזה דברנו אשר באמת קשה, הלא התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים (סוטה י"ד)... וקשה למה לא תלמד לכל, והלא ראינו כי לא לכולם בשוה תתן חכמה, ולמה תקמץ, הכי אין מדרכה להיטיב? אבל הענין כי הרצון תלוי באדם, ומי שיש לו רצון יש לו רב, ואליו תתגלה החכמה, אחרי שיש לו רב ומורה. ומה שאינו כן מי שאין לו רצון אין לו רב ומורה, ולמה תתגלה לו בחנם, אחרי שעיקר המורה הוא הרצון לטוב, חסר לו, ולא ישכיל להיטיב... (חלק ב קסח)
"קרבו אלי רודפי זמה מתורתך רחקו" (תהלים קי"ט), הענין כי לכל דבר יש כח באדם והוא משתוקק למלאות רצון כחו, כגון אכילה ושתיה, משגל, כבוד וכדומה. וכשהתאוה קרובה יותר רוצה יותר, כי אז כח ההמשכה יותר גדול, כמו האבן בנפילתה כשהיא קרובה לאדמה היא נמשכת יותר מהרה, יען כי כל דבר נכסף לשלימותו. וכן כח התאוה נמשך לשלימותו, היא מילוי התאוה. וכן כח הטוב באדם נכסף לשלימותו הטוב, וכל מה שהטוב קרוב יותר הוא נכסף יותר, כדמיון האבן הנ"ל. וכן הדבר הקיים יותר יאהב יותר, כמו שיאהב האדם בית שלו יותר מבית אחרים... (שם קפט)
אבל באמת יש בזה דבר גדול. והוא, כי כבר ידענו כי כל המדעים נופלים תחת המופת (הוכחות), זולת ענינים רוחניים שאינם נופלים תחת המופת רק בהשערות השכל. והנה השכל קשור ברצון, והרצון בחומר, וממילא השכל עלול לטעות. ואם כי הפילוסופים ניקו עצמם מתאוה, עם כל זה מכיון שמהשכל נולד רצון, אם כן אחר כך יכול להיות שהשכל יוקשר ברצון, ובאמת השכל צריך להיות חפשי בלא רצון, רק הרצון יומשך מהשכל. אבל מי יגדור אחר כך שלא יומשך השכל להרצון הנולד מהשכל, ואם כן נפל השכל תחת הרצון. לזה מצינו ראינו שנתעלתה התורה בשתי בחינות להעמיד האדם על קו היושר והאמת... (שם רכב)
למוד מפרעה הרשע שיש לאדם ב' כחות, אחד לבלי לחקור אחר האמת, לדעת כי יש אלקים בארץ. השני, גם כי ידע האמת קשה לו לכבוש תאותו, כי הכביד את לבו בעת היתה הרוחה. ומה שהשי"ת הכביד את לבו אמרנו כי הפירוש הוא, שהשי"ת לקח ממנו חלק הבחירה שנתן לו על ידי המכות, כי מי שמייסרין לו לשוב מעלה גדולה היא... ואם כן הרי אנו רואים כח באדם, שאף שנתברר לו לפרעה דעת אלקים וכי הוא שופט בארץ, אלא שלא נשרש בלבו זו הדעת כמו בחוש, כי ראית יד אלקים בעיניו, היינו חושי ניטל ממנו, כי השי"ת הכביד את לבו ונשאר בידיעה ולא חושית, לא היה יכול לכבוש יצרו מתחת פני הדעת, ידיעת אלקות שנתברר לו, ואחרי כי היתה הרוחה ונשאר בעל בחירה, גבר הרצון את השכל.
וזה באמת בכל אדם אשר מתברר לו כי יש שופט בארץ, ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר (שבת קנ"ג), ואף על פי כן גובר רצונו את דעתו. ואם כן אין להתפעל דוקא מפרעה, כי כל אדם כן הוא, וזהו כוונת התורה במעשה דפרעה, להורות לכל אדם כי הרצון גובר את השכל, עד שישוב השכל לחוש, והיינו שנאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד'), הידיעה של אלקות תראה להשיב אל הלב עד כדי חוש.
ובזה נשתבשו האנשים בעלי התאוות, כי מבשרם יראו שטותם, ויקשה להם איך יוכלו לעבור פי השי"ת בשביל הנאת שעה, ועל כן הם שופטים כי אפיקורסים הם, ואומרים כי אינם מאמינים, ואינם יודעים כי גם זה הכח יש באדם, לידע רבונו ולמרוד בו, יען כי אין הידיעה אצלו בחוש... (שם רלא)
נחקור נא על רצון האדם אם הוא חכם או פתי. תלמיד: הרצון הוא פתי גדול. רבי: מנין לך זאת? תלמיד: הלא אנחנו רואים הרצון כוסף דברי פתיות, שבלי ספק ספיקא יתחרט אחר כך, וגם דברים שאין בידו להשיגם ולהוציא לפועל רצונו ומאומה לא יבצע בחפצו, רק רקב עצמות ומחלת לב, הרי כי הרצון פתי הוא בלי ספק כלל...
תלמיד: הלא הרצון ושכל יחד בחדר אחד שוכנים באדם, ואיך יתכן סכל וחכם יחד? רבי: מי שגבר וידו על העליונה הוא העליון המנהל האדם. על שם המנהל יקרא האדם. אם המנהל החכם, הוא השכל, וכובש חפץ הנהגת הרצון, בשם חכם יקרא. ואם הרצון ינהל לרגלו מלאכת האדם וכובש הנהגת החכם, השכל, הלא הפתי ידו על העליונה והוא המנהל, והאדם הזה בשם פתי יקרא... (שם שכב)
ולא אחר הנער לעשות - התורה מספרת לנו ומלמדת לנו מהו רצון, וגודל כחו. כי בהיות לו חפץ בבת יעקב כל עקלקלות ונפתולים נעשו לפניו למישור, גמר כל העסק ועשה בכל המהירות גם חוזה, ולא עכבוהו כל קשיים לא רק במולו את עצמו אלא גם כל העיר מל ביום אחד, והכל בכח רצון אחד, כי חפץ בבת יעקב. (דעת תורה בראשית עמוד ריג)
...ובהיפוך אם יצא מגדרי התורה והשכל ויכנס בגדר הרצון, אזי היא בעצמה תחליאהו ותיסרהו בחלאים רבים, כי ענין הרצון הוא מחלה בנפש, כידוע מה שכתב הרמב"ן על ענין התאוו תאוה, "כמתאווים לאוכל הפחמים והעפר", וזה היא בלי ספק חולי רעה, כי הבריא לא יבקש דברים נבאשים כי אם דברים בריאים ומתוקנים, אין זאת כי אם מחלה היא בנפש... (דעת חכמה ומוסר ג ז)
...אמרו חז"ל (עיין קה"ר א' י"ג) מי שיש לו מנה רוצה מאתים. תמיד מורגלים להדגיש את ה"רוצה מאתים", כלומר מה ירויח בהמנה שהוא רוכש, הלא תיכף לא ישבע בהמנה שתחת ידו, אלא ירצה מאתים. לא כן הוא הכונה, אלא חז"ל גילו לנו בזה גילוי עצום, בסוד של "רוצה" הבא בגררת המנה שיש לו, מי שאין לו מנה אין לו רצון למאתים. הסוד של רוצה מונח בה"יש לו מנה", כי על כן הלא ידע האדם שכל זהירותו ועסקו יהיו ברכישת המנה הראשונה... כמו שבצד הטוב הנה "יהב חכמה לחכימין", ובלא "חכימין" אין בשום אופן ה"יהב חכמתא", ככה הוא בצד הרע, "רעה תבא לרעים", בלא רעים, בלא יש לו מנה, כשלא מלא נפשו בכלום, הלה לא ירצה בכלום. ה"יש לו" גורר את ה"רוצה", בה"יש לו מנה" מונח אש צמאון ותשוקה לעוד ועוד, וכפי יתרון מסת ה"יש לו" כן יתרבה מסת ה"רוצה", וכן הלאה והלאה...
הדברים האלה הנם באמת גילוי עצום, הבחינה והמדידה היא תמיד במדידת הרצון והתשוקה להנוספות, כי זאת ההוראה האחת על אשר נמצא אתו... (דעת תורה דברים ב עמוד כב)
...כשנתחיל בעיון זה, נמצא עובדה יסודית - שאין מחשבה בלי התענינות קודמת, מי שאינו מתענין, למשל, באסיפת בולי דאר, לא יעלה על דעתו לחשוב בפרטיהם, אשר אחרים כתבו ספרים שלמים אודותיהם... ומהו מקור ההתענינות? אין ספק שהיא תולדת הרצון. כמובן, יש שני צדדים לרצון, חיובי ושלילי, ולפעמים יתענין אדם בדבר מחמת שרצונו מתנגד לו, והוא מבקש לדחותו מעליו, וכדומה, על כל פנים אין התענינות אלא בקשר עם רצון. נמצא, שכל ענין שאנו דנים בו, הרי הוא שאלה שהגיש הרצון אל השכל להחליט עליה... (חלק א' עמוד נב)
...ביאור הענין למה הוא כך, הוא כי אין אדם חושב מחשבה אלא אם כן יש לו התענינות בענין ההוא, ואין לאדם שום התענינות אלא במה שיש לו רצון, אם טוב ואם רע, וכיון שהרצון סבה למחשבה ולא להיפך, ממילא מתחילת מחשבתו נוגע הוא למהלך רצונו, ואין מחשבתו קולטת את היפך רצונו כלל, וכל הטעויות שבהכרעת שכלו נובעות משורש רצונו אשר יחפוץ לטעות בדרך זה, נמצא דהמדות הן סבת הטעויות ולא הטעויות סבה למדות הרעות...
משום זה תכבד מאד מאד התשובה, כי אין אדם רואה נגעי עצמו כלל, ורצונו הוא אדון שכלו, וכשלא ראה חסרונו תשובה מנין... (שם עמוד קכא)
כתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", בחינת "רצון" היא מה שיוצא מתוך עבודת הלב, מסירות עצמו לגמרי, הקרבת כל הלב, דהיינו את כל האנכי כולו. ענין זה הוא בחינת הקרבן והתפלה, וזוהי בחינת בית המקדש.
ואמרו ז"ל "בטל רצונך מפני רצונו", לא דרשו ממנו את צורך שבירת הרצון בלבד, אלא גם את בטול הרצון - שלא ירצה. כשמתרחק הרבה מאד מהרצונות אז שוב לא ירצה בם, וכידוע על פי דברי הראב"ע (אבן עזרא) ז"ל דלא תחמוד, היינו שיתברר לו כל כך אסור הגזל, עד שיביט עליו כעל אי אפשרות, ואז יתבטל הרצון, כמו שלכפרי אין תאוה לישא בתו של מלך. בחינה זו היא בחינת "עת רצון" הנ"ל שאין לו שום רצון זולת רצון ה'.
ואיתא בנפש החיים דמקדש הפנימי בלבו של אדם, בחינת "ושכנתי בתוכם", כידוע. המקדש הנבנה בירושלים הוא בבחינת כלי למקדש הפנימי, ועל כן כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו, רחמנא ליצלן. אם כן... הלא קל וחומר הוא כי בנין בית המקדש החיצוני תלוי בבנין המקדש הפנימי, בנין קדושת הלב, ואיך הוא? דוקא בבחינת עת רצון הנ"ל. ונבאר, הנה בנדבת ישראל לבנין המשכן בודאי היתה נתינתם ברצון גמור ובהתלהבות רבה, האם נוכל לצייר כמה רצה כל אחד ואחד מישראל, אנשי דור דעה, לתת לבנין המשכן?... (שם עמוד רכח, וראה שם עוד)
בנפש ישנן ב' בחינות, הנפש הבהמית והשכלית... אמנם התאוות והרצונות גם כן משכנם בנפש הבהמית מתחת לסף ההכרה, ועולים אל הנפש המשכלת החושבת מחשבות. אז, הנפש החושבת קובעת את הרצונות במחשבה ובלב, ונעשית הנפש העליונה הזאת נוגעת בדבר, ודוחה כל החשבונות וכל הציורים שיתנגדו לרצונות ההם...
והנה מצאנו דבר נפלא בריקנטי (נח דך ל"ט) ז"ל: "ודע כי הקרבן מקרב רצון השפל ומיחדו ומקרבו ברצון העליון, ומקרב רצון העליון כדי ליחדו ברצון השפל". רצון העליון הלא הוא אור רוחני המגיע ללב דרך השכל, כמו שכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך" וגו', ורצון השפל, הלא הוא הרצון טבעי האינסטינקטיבי שבנפש התחתונה שבאדם (תת ההכרה), והקרבן מחברם, מעלה את השפל ומקרב את העליון ומחברם. ואיך נעשה זה?
הריקנטי מוסיף: "והמקריב קושר נפשו בנפש קרבנו ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו". פירוש שהכתוב מעיד, שהציור שמצייר לנפשו התחתונה, בהקרבת הקרבן, כאלו מקריב את עצמו, נחקק ונקבע ממש בתוך נפשו זו ונעשה מציאות בה. ולפי זה כשמתחיל לצייר לנפשו בציור תחתון את השאיפה העליונה, הרי הוא מכין את התחתון להשגת השאיפה ההיא, והיינו הקרבת התחתון אל העליון. ואחר כך כאשר נקבע הציור בתוכו, הרי הוא מוצא שהוריד את השאיפה העליונה אל הנפש התחתונה...
אמנם עיקר נקודת הכובד היא, כי עליית הרצונות השפלים של נפש הבהמית אל נפש השכלית המה הם הקובעים בנו את הרצון שלא ללמוד מוסר ושלא להתבונן חס ושלום, וכבר ביררנו במאמר "באור ענין הטמטום" שהרצון שלא להתבונן זהו גדר טמטום הלב. (שם עמוד רנט)
...הרי ששתי בחינות דקות יש במלכיות, ובהן נחלקים ר' יוסי ור' יהודה מהו עיקר העבודה בראש השנה. יש גדר של מורא מלכות, והוא בשתי פנים, יש והמורא מביא את האדם לדחות את מילוי רצונותיו, אבל הם אצלו בבחינת דחויים לבד ונשארים חבויים בלב, ויש שהמורא שולל בלבו לגמרי את סיפוק הרצון אפילו כחוט השערה, ומכיון שהלב מרגיש שמילוי הרצון נמנע, ממילא הרצון מתבטל, כגדר שכתבנו בשם אבן עזרא בביאור מצות לא תחמוד. עבודה זאת מצטיינת בכפיה עצמית וקבלת עול.
אך יש גם המלכת המלך באהבה, שבשעה שממליכים אותו באופן זה, אין הלב מרגיש כלל הכרח וכפיה מבחוץ, אלא שעיקר רצונו הוא למלא את רצון המלך, וכל הרצונות האחרים בטלים כלפי רצון זה, וזוהי בחינת האחדות והאהבה, וזהו גדר "אמרו לפני בראש השנה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם", שלא ישאר שום רצון בלב זולת השאיפה למלא רצונו באהבה...
נמצא שלר' יהודה עיקר דרך עבודתנו בראש השנה היא להדגיש כפיית רצוננו בציורי מוראה של מלכות דוקא, אבל לר' יוסי דכוותיה פסקינן, עיקר גדר המלכות שעלינו לשאוף אליה בראש השנה הוא ההתבטלות כלפי יחודו ית' באהבה... (חלק ב עמוד עא)
אולם כשהצבור כולו בוחר בדרך של חסד שלא לשמה, כשכל האנושות מתאגדת ומתאחדת אך ורק כדי להשיג כל טוב העולם הזה, ולפרוק עול מלכות שמים, אז אורבת בזה סכנה לתכלית הבריאה, כי כח גדול ניתן על ידי הבורא יתברך לרצונות המאוחדים של בני אדם, לפי זה נוכל לבאר ביאור עמוק יותר את מאמר הכתוב, "הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".
המהר"ל זצ"ל בספרו באר הגולה מבאר את ענין "כאשר זמן ולא כאשר עשה"... שלרצון אדם מסר הקב"ה כח פעולה חזק מאד, ולכן כשאין זממם של העדים יוצא לפועל כפי שכיוונו הם, מכיון שמוכרח הוא לפעול על כל פנים, נהפך הוא על ראשם של העדים עצמם, והם מקבלים את העונש שהיה ברצונם לגרום לנאשם...
ביאור הדבר הוא, השי"ת ברא את האדם כך שרצונו יוכל לפעול גדולות, שהרי בצלם אלקים עשה את האדם, וכמו שרצון ה' הוא הפועל ובורא את הכל, מעין כח זה נתן הבורא לאדם, שברצונו לבד יוכל לפעול הרבה. אף שאנו רואים שפעמים הרבה אין רצונו של אדם מתגשם, אין זאת אלא משום שרצונותיהם של אחרים מתנגדים לרצונו, אבל אילו כל בני אדם היו מאוחדים בשאיפה אחת, לא היה דבר עומד בפני רצונם... (חלק ג עמוד צו)
כבר דברנו כמה פעמים על היצר הרע הטבעי - הפועל על ידי המדות הרעות של האדם, והיצר הרע הרוחני שמכין נסיונות לאדם שלא על ידי המדות. האיש קטן-הערך מניחין אותו ביד מדותיו הרעות, ודי בזה, כי המדות מטעות אותו לחשוב על רע שהוא טוב ועל עבירה שהיא מצוה. אבל אנשים רמי מעלה שיודעים ברור את האמת, היצר מעורר בהם רצון חזק אשר ידחה בו את ראית האמת. וכן אנו רואים למשל במחלת האקזמה, שאף שידוע ברור שלא יתרפא כלל אם יתחכך, ובכל לבו רוצה להתרפאות, מכל מקום כשגובר הרצון לחכך הוא דוחה את כל שאר הענינים מלבו... (חלק ה עמוד קמג, וראה עוד ערך יצר הרע)