שבת

 

ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. (בראשית ב ב)

ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר... ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וישבתו העם ביום השביעי. (שמות טז כב)

זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד, ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. (שם כ ח)

ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. (שם כג יב)

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. (שם לא יג)

ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות. (שם לד כא)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ביום השבת. (שם לה ב)

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלקיכם. (ויקרא יט ב)

ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו, שבת היא לה' בכל מושבותיכם. (שם כג ג)

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו. עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד ונסכה. (במדבר כח ט)

שמור את יום השבת לקדשו, כאשר צוך ה' אלקיך. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. (דברים ה יב)

אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע... ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. (ישעיה נו ב)

אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונש לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. (שם נח יג)

כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם, ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו, וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם. ולא שמעו ולא הטו את אזנם, ויקשו את ערפם לבלתי שמע ולבלתי קחת מוסר. והיה אם שמוע תשמעון אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה. ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד רוכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם איש יהודה ויושבי ירושלים וישבה העיר הזאת לעולם... ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. (ירמיה יז כא)

וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם, לדעת כי אני ה' מקדשם. וימרו בי בית ישראל במדבר בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואת שבתותי חללו מאד, ואמר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם... (יחזקאל כ יב)

...ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קודש, ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד. (נחמיה י לב)

ואריבה את חורי יהודה, ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת. הלוא כה עשו אבותיכם ויבא אלקינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת. ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת, ואומרה ויסגרו הדלתות ואומרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת, ומנערי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת. וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר מחוץ לירושלים פעם ושתים. ואעידה בהם ואמרה אלהם מדוע אתם לנים נגד החומה אם תשנו יד אשלח בכם, מן העת ההיא לא באו בשבת. (שם יג יז)

זהר:

וכל מעשיהם של כולם, בין ג' ימים הראשונים (שהם חג"ת), ובין של ג' ימים האחרונים, (שהם נה"י), היו תלויים ביום השבת, (שהוא המלכות בבחינת הג"ר וכל שלמותה). זהו שכתוב ויכל אלקים ביום השביעי. זו היא שבת, וזו היא הרגל הרביעית של הכסא. (כלומר ששבת ויום הרביעי שניהם בחינת מלכות, אלא יום הרביעי הוא מלכות הנכללת בז"א בת"ת שלו מחזה ולמעלה, ויום השבת ה"ס מלכות בזווג ז"א פנים בפנים)...

ואם תאמר, אם כן (ששבת היא מלכות), מהו שכתוב, את שבתותי תשמורו, שהן שתים, אלא שבת של ליל שבת, (שהיא מלכות), ושבת של יום ממש, (שהוא ז"א, המאיר בשבת שהיא מלכות), אין להם פרוד, (כי מיוחדים פב"פ והם נקראים שתי שבתות)...

אמר אותו (מוליך החמורים) שהיה מחמר אחריהם, ומהו ומקדשי תיראו, אמר לו, זו היא קדושת השבת, אמר לו, ומהי קדושת השבת, אמר לו זו היא קדושה הנמשכת מלמעלה (מאו"א). אמר לו, אם כן עשית את השבת שהיא (עצמה) אינה קדש, אלא הקדושה שורה עליה מלמעלה (מאו"א), אמר ר' אבא, וכך הוא, שכתוב, וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, הרי שנזכר שבת לבד, וקדוש ה' לבד. אמר לו אם כן מי הוא קדוש ה', אמר לו, הוא הקדושה היורדת מלמעלה, (מאו"א), ושורה עליה, (על השבת). אמר לו אם הקדושה הנמשכת מלמעלה נקראת מכובד, נראה, שהשבת עצמה אינה מכובדת, וכתוב, וכבדתו, (הרי שהשבת עצמה מכובדת), אמר ר' אלעזר לרבי אבא עזוב אותו האדם כי יש בו דבר חכמה, שאנו אין יודעים אותה, אמרו לו אמור אתה...

פתח ואמר, את שבתותי, את בא לרבות תחום שבת, שהוא שני אלפים אמה לכל צד, ומשום זה הוסיף הכתוב את המלה א"ת שבתותי (שהוא לשון רבים), זו היא שבת עליונה ושבת תחתונה, שהן שתים כלולות ביחד וסתומים ביחד.

נשארה שבת אחרת שלא נזכרה, והיתה בושה, אמרה לפניו, רבון העולמים, מיום שעשית אותי אני נקראת שבת, ואין יום בלא לילה. אמר לה, בתי, שבת את ושבת קראתיך, אבל הנה אני מעטר אותך בעטרה עליונה ביותר. העביר כרוז ואמר, מקדשי תיראו, וזו היא שבת של ליל שבת, שהיא יראה ושורה בה יראה, ומי היא, (ומשיב היינו) שהקב"ה כלל ביחד ואמר, אני ה', (אשר אני, ה"ס המלכות, שה"ס ליל שבת, ה' ה"ס ז"א, ובמלות אני ה', נכללו יחד). ואני שמעתי מאבי שאמר כך, ודייק שהמלה את הוא לרבות תחום שבת. שבתותי (הוא לשון רבים), היינו העגול, והרבוע שבתוכו שהם שנים, (דהיינו ב' שבתות), וכנגד שנים אלו, יש שתי קדושות, שיש לנו להזכיר, אחת היא, ויכולו, ואחת היא קידוש, ויכולו יש בו שלשים וחמש מלים, ובקידוש שאנו מקדשים יש בו שלשים וחמש מלים, ועולים הכל ביחד לשבעים שמות, שהקב"ה וכנסת ישראל מתעטרים בהם.

ומשום שהעגול והרבוע הזה הם שבתותי, שתיהן כלולות בשמור, שכתוב שבתותי תשמורו, אבל שבת העליון לא נכלל בשמור, אלא בזכור, כי מלך העליון (שהוא בינה), הושלם בזכור, ועל כן נקראת הבינה מלך שהשלום שלו, כי השלום שלו, הוא זכור, ועל כן אין מחלוקת למעלה...

מרחוק, זו היא הנקודה העליונה העומדת בהיכלו, ועל זו כתוב תשמורו, שנכללת בשמור, ומקדשי תיראו, זו היא הנקודה העומדת באמצע, שיש לפחד מפניה יותר מכל, כי עונשה מיתה, והיינו שכתוב, מחלליה מות יומת, מי הם מחלליה, הוא, מי שנכנס לתוך החלל של העגול והרבוע, למקום שאותה הנקודה שורה, ופוגם אותה מות יומת, ועל זה כתוב תיראו, והנקודה ההיא נקראת אני, ועליה שורה אותו הסתום העליון שלא נגלה, והיינו הוי"ה... (הקדמה עח, ועיין שם עוד)

המצוה הארבע עשרה היא לשמור את יום השבת, שהוא יום המנוחה מכל מעשה בראשית, כאן כלולות שתי מצות, אחת שמירת יום השבת, ואחת לקשור יום ההוא בקדושתו, (כלומר להמשיך המוחין דחכמה הנקראים קדש), לשמור את יום השבת, היינו כמו שזכרתי והעירותי עליו, שהוא יום המנוחה לעולמות, וכל המעשים נשתכללו בו, ונעשו מטרם שנתקדש היום...

(פירוש, כי ביום השבת עולה הז"א לא"א והנוקבא לאו"א, ובי"ע עולים לישסו"ת וזו"ן דאצילות, ונמצאים נר"ן של האדם עולים עמהם לאצילות והם מקבלים שם אור החיה. ולפיכך יש ב' פקודין, חד לנטרא יומא דשבתא, דהיינו שלא יכשל בעשיית מלאכה והוצאה מרשות לרשות וכו', כי אחר שהעולמות נפרדו לגמרי מהקליפות עלינו להשמר שלא נגרום לקליפות כח לחזור ולהתערב ביום ההוא, אשר העושה מלאכה בו גורם שוב להתערבות הקליפות בקדושה, ופקודא ב' הוא לקשרא ההוא יומא בקדושיה כראוי, דהיינו על ידי תענוג שבת ממשיכים אור האצילות לנר"ן שלנו, ואור האצילות הוא אור החכמה הנקרא קדש, ואנו מתקדשים על ידו.

וזה שאמר לנטרא יומא דשבתא, פירוש, כל הטרחות והמלאכות רמוזים בעבודות ובמלחמות עם הס"א, המפרידים אותנו מלהתדבק בו ית', וזה הכלל שבאתר דאית טרחותא תמן אית ס"א, כי על ידי המלחמות והטרחות אנו מבררים הנצוצין קדישין המובלעין תוך הס"א, שכל ברור וברור נבחן למלאכה מיוחדת, שמתחילה נעשו כל הברורים האלו על ידי המאציל עצמו, שהם כל המלאכות של הבורא ית' המובאים בששת ימי בראשית, וכאשר נגמרו כל הברורים כולם נבחן שהם נשתכללו ובאו על תכליתם, ואז נתקדש השבת שהוא יום המנוחה, שהרי כלה המלאכה ואין עוד מה לתקן. והבן זה. לכן סוד יום השבת שהוא יום המנוחה לכל העולמות, כי בכל שבת חוזרת ובאה אותה השלימות שהיתה בשבת בראשית, בסוד יום המנוחה, דהיינו שנפרדו כל הקליפות ונתקעו בתהומא רבא, והעולמות עולים לאצילות, שה"ס היחוד הגמור, וצריכים אנו להמשיך קדושה זו, והוא נמשך לנו על ידי ב' הפקודין זכירה ושמירה).

כיון שנתקדש היום, נשארה בריאת הרוחות שלא נברא להם גוף. וכי לא היה יודע הקב"ה לעכב מלקדש היום, עד שיבראו גופים לאותם הרוחות. אלא עץ הדעת טוב ורע היה מעורר את הצד האחר הרע, ובקש להתגבר בעולם, ונבדלו (ויצאו) הרבה רוחות בהרבה כל זיין להתחזק (ולהתלבש) בגופים בעולם.

(פירוש, כיון שנתקדש היום, נשארה הבריאה של הרוחות, שעוד לא נבראו להן גופות, וה"ס אשר ברא אלקים לעשות הנאמר ביום השבת, שלכאורה אין לו פירוש, אם באמת גמר כל מלאכתו בתכלית הנרצה, אם כן לא ברא לנו כלום לעשות, כי הכל כבר עשה וגמר מעצמו. אלא הסוד הוא שהשי"ת עשה כל הברורים וגמר כל המלאכות באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות, דהיינו שנוכל לעשות ולגמור אותם על ידי העבודה שלנו בתורה ומצות, וענין השביתה נאמר רק על מה ששייך למלאכת המאציל, ומשמיענו הכתוב, כי השי"ת כבר שבת מכל מלאכתו, עד כי לא חסר משהו מצדו ית', וכל זה אשר ברא אלקים וגמר, הוא מאפשר גם לנו לעשות ולגמור אותם מצדנו.

...והרוחות האלו בלי הגופין הן הקליפות והמזיקין המביאים את האדם לידי חטא, ובכונה הניחם, כי על ידי זה נשארו לנו כח הבחירה ומקום עבודה בתורה ומצוות... וכיון שחטא האדם בעץ הדעת, ונעשה לא זכי, על כן נתעוררה בחינת הרע שבאילנא דדעת טוב ורע, ורצה הרע להתתקף בעולם, כלומר שרצה להתגבר על הטוב ולהתאחז בעולם, באופן שהטוב לא יוכל לעולם לנצח אותו)....

כיון שהקב"ה ראה את זה, העיר נשיבת הרוח מתוך עץ החיים, (שהוא ז"א), ודפק בעץ אחר, (שהוא המלכות), ונתעורר הצד האחר הטוב, ונתקדש היום, כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה (של שבת) הן בצד הטוב ולא בצד האחר... (כי בריאת הגופין והתעוררות הרוחות בלילה הזה הוא מצד הטוב, ולא מהסטרא אחרא. כי פעולת הקב"ה קיימת לנצחיות. וכמו שבשבת בראשית לא השגיח כלל במה שכבר נפגם האדם בחטא דעץ הדעת, והזו"ן נזדווגו, וקידש היום כמו לפני החטא, כי ביטל כל שליטתם דס"א אף על פי שהיה להם כח לשלוט כנ"ל, כן בכל השבתות דשתא אלפי שני, אף על פי שהאדם עוד מלא מזוהמא דחוויא, כי עוד לא תיקן את החטא דעץ הדעת, מכל מקום כשהוא מזדווג בליל שבת אין שום שליטה לכחות הרע עליו, והוא ממשיך בזווגו את הגוף והרוח של הולד הנולד, כאילו לא היה בו שום פגם מעץ הדעת, דהיינו כאילו כבר תיקן בעצמו את החטא דעץ הדעת)...

ואלמלא היה מקדים הצד האחר בלילה הזה, מטרם שיקדים הצד הטוב, לא היה יכול העולם לעמוד בפניהם אפילו רגע אחד, אבל הקב"ה הקדים רפואה וקדוש היום דלג לפניו, והקדים לבא לפני הצד האחר, ונתקיים העולם. ומה שחשב הצד האחר להבנות בעולם להתחזק, נבנה בלילה הזה הצד הטוב ונתחזק, שנבנו גופים ורוחות קדושים בלילה הזה מצד הטוב, ומשום זה עונתם של חכמים היודעים זה, הוא משבת לשבת...

כיון שנתקדש היום והקדושה שולטת על העולם, אותו הצד האחר מקטין את עצמו, ומסתתר בכל ליל השבת ובכל יום השבת. חוץ מן אסימון וכל הכת שלו שהולכים על הנרות בסתר, לראות את גילוי התשמיש, ולאחר כך הם מסתתרים בתוך נקב תהום רבה. כיון שיצאה השבת, כמה צבאות ומחנות עפים ומשוטטים בעולם, ועל כן נתתקן שיר של פגעים, (דהיינו יושב בסתר), שלא ישלטו על עם הקדוש... (הקדמה רמז, ועיין שם עוד)

וביום השבת הקב"ה שליט בלבדו, בפנים פנימים האלו, על כסא כבודו, וכולם נכללים בו, והממשלה שלו היא. (פירוש, שביום השבת הנוקבא טפלה אל הז"א בסוד מאור הקטן, כי על כן מיעטה את עצמה, כדי שתוכל לקבל המוחין דפנים בפנים המאירים בשבת, ונמצא שז"א שולט בלבדו, ואז מאירים הכלים דפנים שלו, שהם כתר וחכמה כנ"ל, וזה שאמר קב"ה שליט בלחודוי וכו' על כורסי יקריה, כי הנוקבא הוא בבחינת כסא לכלים דפנים האלו, וטפלה אליהם, וכל הבחינות שלמטה מהז"א נכללת בו בהז"א והממשלה שלו הוא).

ומשום זה, הקב"ה מנחיל מנוחה לכל העולמות, והעם הקדוש, שהם עם אחד בארץ, יורשים את ירושת יום הזה. (פירוש, משום שביום השבת אין שליטה רק להקב"ה בלבדו, על כן אין שום אחיזה לדינין ולקטרוגים ביום הזה, והוא מנחיל מנוחה לכל העולמות, ובני ישראל, שהם עם אחד בארץ, יכולים לירש המוחין הנשאים של יום השבת מהז"א, כי אין פחד מאחיזת הקליפות. ומה שהמוחין הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא שכל המוחין שבני ישראל מקבלים מאביהם שבשמים הוא על ידי אתערותא דלתתא, על דרך שאמרו, יגעתי ומצאתי תאמין, והוא על דרך שבני אדם רוכשים קניני עולם הזה, שכל קנין הגדול ביותר הרי היגיעה שנותנים תמורתו צריכה להיות גדולה ביותר. אמנם האורות דשבת, אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם, ואין שום אתערותא דלתתא מועיל בהם, אלא השפע מגיע לישראל מכח ממשלה העליונה בלבדה. ועל כן נבחנת השפע של שבת בשם ירושה, שהבן נוחל אוצרות אביו שבשמים, וזוכה בהם בלי שום יגיעה. אמנם האמת היא, מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, כי גם אורות השבת צריכים יגיעה מערב שבת, אמנם הכונה הוא על בחינת אתערותא דלתתא המחוייבת בשעת קבלת השפע, דהיינו ביום השבת גופיה, בעת שמקבלים אורות ההם הגדולים, שאז אין אתערותא דלתתא נוהג בהם כלל ועיקר, אלא כדרך הירושה כנ"ל. (בראשית קלא, ועיין שם עוד)

...ודבור זה (דהיינו בסוד היחוד דמחשבה קול ודבור), נקרא שבת, (כי שבת ה"ס הנוקבא במוחין דגדלות, שהוא נוטריקון ש' ב"ת, ש' רומזת על ג"ר, ב"ת היא הנוקבא), ובשביל שהשבת נקרא דבור, אסור לדבר בשבת דבורי חול, (שהם פוגמים בזווג הגדול דקול ודבור), משום דדבור זה של שבת צריך לשלוט בעולם, ולא דבור אחר של ימות החול, (שהם בחינת קטנות הנוקבא), ודבור זה, (שהיא הנוקבא במוחין דגדלות שהיא באה מצד החשך מנקודת השורק כנ"ל) מגלה עמוקות בתוכה, (כלומר עליה אומר הכתוב מגלה עמוקות מני חשך, כי הג"ר דחכמה מתגלים בתוכה)... (שם שנה, ועיין שם עוד)

כי בו שבת, (הכתוב כי בו שבת יורה כי בו, דהיינו בהיסוד), נמצא המנוחה לכל, הן לעליונים והן לתחתונים, בו השבת למנוחה... אשר ברא אלקים יורה, שמכלל זכור יוצא שמור, כדי לתקן מלאכת העולם... (בראשית ב קפה, ועיין שם עוד)

תא חזי, בשעה שקידש היום בליל שבת, שורה סוכת השלום בעולם, והיא נפרשת בהעולם, מי הוא סוכת השלום, ואומר שהיא שבת, וכל הרוחות ורוח סערות ושדים וכל צד הטומאה כולם מסתתרים ונכנסים בעין הרחים דנוקבא דתהומא רבה, שהרי מאחר שהקדושה נתעוררה לשרות בעולם, רוח הטומאה לא יתעורר עמה, כי זה בורח מפני זה, שהקדושה בורחת מפני הטומאה, והטומאה בורחת מפני הקדושה.

ואז נמצא העולם בשמירה עליונה, ואין צריכים להתפלל על שמירה, כגון שומר עמו ישראל לעד אמן, כי זה הברכה נתקנה רק בימות החול, שהעולם צריך שמירה, אבל בשבת הופרש סוכת השלום בעולם, ונשמרת מכל הצדדים, ואפילו הרשעים שבגיהנם הם משומרים והכל נמצא בשלום, העליונים והתחתונים.

ועל כן בקדושת היום מברכים, הפורס סוכת שלום וכו' ועל ירושלים, למה אומרים ועל ירושלים, אלא ירושלים הוא המדור של סוכה זו, ששם עומדת סוכת השלום...

תא חזי, בשעה שישראל מברכים ומזמינים לסוכת שלום זו, האורח הקדוש, ואומרים הפורס סוכת שלום, אז קדושה העליונה יורדת ופורשת כנפיה על ישראל ומכסה אותם כמו אם על הבנים, וכל מיני הרע מסתלקים מהעולם, וישראל יושבים תחת הקדושה של רבונם. ואז סוכת שלום זו נותנת נשמה חדשה לבניה, מהו הטעם שסוכת שלום נותנת נשמות חדשות לישראל, משום שבה שורות נשמות, (כי היא בינה), והנשמות הם בבינה וממנה הן יוצאות, וכיון שהסוכת שלום שורה ופורשת כנפיה על בניה, היא משפעת נשמות חדשות לכל אחד ואחד.

עוד אמר ר"ש, על כן למדנו אשר שבת הוא כעין עולם הבא, כן הוא ודאי, ועל כן שמיטה ויובל שוים הם זה לזה, ושבת ועולם הבא כן הוא. (כלומר כי שבת הוא מלכות כמו שמטה, ועולם הבא הוא בינה, כמו יובל)... ותוספת נשמה ההיא שסוכת שלום משפיעה לבניה, בא מסוד זכור (שהוא ז"א) אל סוכת שלום הנמשך מעולם הבא. וזה התוספת נשמה שסוכת שלום מקבלת מז"א היא נותנת לעם הקדוש, והם שמחים בתוספת נשמה זו, ונשכח מהם כל דברי חול וכל דברי צער וכל רע...

תא חזי, הלילה והיום של שבת הוא זכור ושמור, ועל כן כתוב בלוחות הראשונות זכור את יום וגו' ובלוחות אחרונות שמור את יום, כי זכור ושמור כאחד הם, כי זכור הוא לבחינת הדכר, (שהוא ז"א), ושמור הוא לבחינת הנוקבא (דז"א), והכל אחד הוא. אשרי הם ישראל שהם חלק הקב"ה גורל שלו ונחלתו, ועליהם כתוב אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו. (בראשית ב קצב, ועיין שם עוד)

ותא חזי, כאשר עמדו ישראל על הר סיני נכנסה בין ב' אותיות האלו ש' ת' סוד הברית, ומי היא, ב', (שהוא סוד המוחין המתגלים עם תקון הברית, ועל כן נקראת הב' רזא דברית, והוא סוד ב' דבראשית), והיא נכנסה בין ב' האותיות שנשארו, (אחר החטא דעץ הדעת, שהם ש"ת כנ"ל). ונתן אותו (את השבת) לישראל, וכאשר נכנסה הב' שהיא סוד הברית בין ב' אותיות הללו ש' ת', ונעשו שבת, הוא כמו שאתה אומר ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם ברית עולם, (דהיינו שזכו לקבל את השבת לכל הדורות בלי הפסק), כי כמו שנעשה התחלה לעולם להתייחס אחריהם כל דורות העולם מאלו ב' האותיות ש' ת', (כן עתה שנמשך לתוכן הב' ונעשו שבת, הן ספירות לדורותם, ברית עולם בלי הפסק, כי ש' ת' הללו היו תלוים עד שנשתכלל העולם כראוי, (דהיינו בעת קבלת התורה), ואז נכנס ביניהם ברית הקדוש, ונשתכלל העולם בשלמות, ונעשו שבת... (שם שעז)

ובכל ראש חודש ושבת הולכת הנפש ומתקשרת ברוח שבגן עדן הארץ, העומד בין פרכת היקרה, וממנו לומדת ויודעת מה שיודעת, ומשוטטת ומודיעה בעולם.... (ויחי שי, ועיין עוד ערך נשמה)

כי הם שערים אחר שערים, (שהם כפולים), והשערים פתוחים וסגורים כולם, שמבחוץ פתוחים ושמבפנים סגורים, ובכל שבת ושבת כולם פתוחים, ויוצאים הרשעים עד הפתחים שמבחוץ ופוגשים שם נשמות אחרות שמתעכבות בפתחים שמבחוץ (ואינן נכנסות אל הגיהנם), ובצאת השבת הכרוז יוצא בכל פתח ופתח ואמר, ישובו רשעים לשאולה וגו'. תא חזי נשמות הצדיקים הקב"ה שומר אותן, שלא יהיו נמסרות ביד דומה הממונה, זהו שכתוב, ישמר צאתך ובואך, וכתוב ישמור את נפשך. (שם תקפה)

למדנו כל הזמנים והחגים והשבתות כולם הם זכרון לזה, (ליציאת מצרים), ועל זה עומדים כולם, ואם זה לא היה, לא היה השמירה של הזמנים החגים והשבתות. ומשום זה לא כלה זכרון מצרים מכל הזמנים והחגים והשבתות. תא חזי, דין הזה (של יציאת מצרים), הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצות וכל אמונה השלמה של ישראל... (בא קכד)

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ר' אבא פתח, אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, אשריהם ישראל שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אומות העולם, ומתוך האהבה אליהם, קרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ומשמחת כל, ושקול שבת כגנד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.

וקראת לשבת עונג, היינו עונג כל, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת לשבת, מהו וקראת, שיזמין אותו, כש"א מקראי קדש, שפירושו מוזמנים מן הקדש, כמו שמזמנים אורח לביתו, ועל זה, וקראת לשבת עונג, שיזמין אותו כמו שמזמינים אורח, בשלחן הערוך, בבית מסודר כראוי, באכילה ושתיה כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת, היינו מבעוד יום, (שיוסיף מחול על הקודש), לקדוש ה' מכובד, זהו יום הכפורים, והם שנים שהם אחד, (כי יום הכפורים ושבת הם אחד, ועל כן נאמר אחריהם) וכבדתו מעשות דרכיך, דהיינו בלשון יחיד, כמו שהעמדנו.

ממצוא חפצך ודבר דבר, והוא נתבאר, (שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול), משום שמלה ההיא (של חול שמדברים בשבת), עולה ומעוררת מלה של חול למעלה, (ונפגם השבת), מי שמזמין אורח בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.

תא חזי, מלה ההיא היוצאת מפי האדם עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע, ומי שיושב בתענוג שבת אסור לו לעורר מלה של חול, כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.

ובכל יום, צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר, אבל בשבת (רק) בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר, (כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה). (בשלח ע)

ממצוא חפצך ודבר דבר, והוא נתבאר, (שלא יהיה דבורך של שבת כדיבורך של חול), משום שמלה ההיא (של חול שמדברים בשבת), עולה ומעוררת מלה של חול למעלה, (ונפגם השבת), מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל ולא באחר. 

תא חזי, מלה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע, ומי שיושב בתענוג שבת אסור לו לעורר מלה של חול, כי פוגם פגם ביום הקדוש, מי שיושב בשמחת המלך אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.

ובכל יום צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות (של מטה), ממה שצריך לעורר, אבל בשבת (רק) בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר, (כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה). (שם עב)

ומשום זה אזהרה הוא לאדם, המתעטר בעטור הקדוש שלמעלה, (ביום השבת), שלא יצא מפיו דבור של חול, משום שאם יצא ממנו, (דבור של חול), הוא מחלל יום השבת, (חילול שבת בידיו) הוא בעשיית מלאכה, ברגליו, הוא ללכת חוץ מאלפים אמה, כל אלו הם חלול שבת. (שם תיח)

ויאמר משה אליהם וגו', א"ר יהודה בכל יום ויום מתברך העולם מיום ההוא העליון, כי כל ששה ימים מתברכים מיום השביעי, וכל יום נותן מברכה ההיא שקבל ביום ההוא...

משום זה, כל אלו חמשה הימים שולטים ביומם, ונמצא בהם מה שקבלו, ויום הששי נמצא בו יותר, וזה הולך, כמו שאמר ר' אלעזר מה שכתוב יום הששי הם ה' מה שלא כתוב כן בשאר הימים, אלא כך העמידוהו, השישי יורה, שנתחברה בו המטרוניתא, (הנקראת ה' שהיא מלכות), לתקן שלחן אל המלך, ומשום זה יש בו ב' חלקים, א' מיומו עצמו, ואחד מתקון שמחת המלך במטרוניתא.

ולילה ההוא שמחת המטרוניתא במלך וזווג שלהם, ומתברכים כל ששה ימים, כל אחד ואחד בלבדו, משום זה, צריך האדם לסדר שלחנו בליל שבת, משום ששורה עליו ברכות מלמעלה, וברכה אינה נמצאת על שלחן ריקן, משום זה, תלמידי חכמים שיודעים סוד הזה, זווגם הוא מערב שבת לערב שבת.

ראו כי ה' נתן לכם השבת, מהו שבת, ואומר, הוא יום שבו נחים שאר הימים, והוא כלל של כל אלו ששה ימים האחרים, וממנו הם מתברכים, ר' ייסא אמר, וכן גם כנסת ישראל נקראת שבת, שהיא בת זוגו (של שבת), וזו היא כלה, שכתוב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, לכם ולא לשאר העמים, זה שאמר ביני ובין בני ישראל, וזה הוא נחלת ירושת עולמים לישראל, ועל כן כתוב, אם תשיב משבת רגלך וגו', ובמקומו העמדנו הדברים.

אל יצא איש ממקומו וגו', למדנו (שפירושו) ממקום ההוא שראוי ללכת, (דהיינו מחוץ לכל העיר). וסוד הדבר, שכתוב, ברוך כבוד ה' ממקומו, (שהוא המלכות), וזה הוא מקום, וזה הוא סוד שכתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, הוא מקום ידוע שקוראים לו מקום, שנודע בכבוד העליון, (דהיינו מלכות).

ומשום זה אזהרה הוא לאדם, המתעטר בעטור הקדוש שלמעלה (ביום השבת), שלא יצא מפיו דבור של חול, משום שאם יצא ממנו הוא מחלל יום השבת. (חילול שבת בידיו) הוא בעשיית מלאכה, ברגליו הוא ללכת חוץ מאלפים אמה, כל אלו הם חלול שבת.

אל יצא איש ממקומו, זה הוא מקום יקר של הקדושה, כי לחוץ ממנו, אלהים אחרים הם. ברוך כבוד ה' ממקומו, זהו כבוד שלמטה, (דהיינו מלכות שמחזה ולמטה), זה הוא סוד של העטרה של שבת (שנקרא מקום), משום זה אל יצא איש ממקומו, (כי לחוץ ממנו אלהים אחרים הוא). אשרי חלקו מי שזכה ליקר השבת. אשרי הוא בעולם הזה ובעולם הבא. (בשלח תיב)

ר' יצחק אמר, כתוב ויברך אלקים את יום השביעי, וכתוב במן ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון שאינו נמצא בו מזון, מהו הברכה שנמצא בו.

אלא כך למדנו, כל הברכות שלמעלה ומטה תלויות ביום השביעי, ולמדנו, למה לא היה נמצא מן ביום השביעי, משום שמיום ההוא מתברכים כל ששה ימים העליונים, (שהם חג"ת נה"י), וכל אחד ואחד נותן מזון למטה כל אחד ביומו, מברכה ההיא שמתברכים ביום השביעי.

ומשום זה, מי שהוא במדרגת האמונה, צריך לסדר השלחן ולתקן סעודה בליל שבת, כדי שיתברך שלחנו כל אלו ששת ימים, כי בזמן ההוא נזדמן הברכה להתברך כל ששת ימי השבת, וברכה אינה נמצאת בשלחן ריק, ועל כך צריכים לסדר השלחן בליל שבת בלחם ומזון, (כדי להמשיך ברכה לששת הימים).

ר' יצחק אמר, אפילו ביום השבת גם כן (צריכים לסדר סעודה ולהמשיך ברכה לששת ימים). ר' יהודה אמר, צריכים להתענג ביום ההוא, ולאכול ג' סעודות בשבת, כדי שימצא שובע ועונג בעולם ביום ההוא.

ר' אבא אמר, (שהטעם של ג' סעודות הוא), כדי להמשיך ברכות בימים אלו של מעלה (חג"ת נה"י) המתברכים מיום ההוא (שהוא השכינה מדה השביעית), ויום הזה מלא ראשו של ז"א (דהיינו הג"ר שלו) מטל, (דהיינו שפע), היורד מעתיקא קדישה הסתום לכל, ומשפיע לחקל תפוחין קדישין, (שהוא השכינה), ג' פעמים מעת כניסת השבת, שיתברכו כולם כאחד...

ועל כן צריך האדם להתענג אלו ג' פעמים, כי בזה תלויה האמונה שלמעלה, בעתיקא קדישא ובזעיר אנפין, ובשדה תפוחים (הקדושים, דהיינו שז"א מקבל מעתיק ומשפיע למלכות כנ"ל), וצריך האדם להתענג בהם ולשמוח בהם, ומי שגורע סעודה מהם מראה פגם למעלה, ועונשו של האדם מרובה.

משום זה צריך לסדר שלחנו ג' פעמים מעת כניסת השבת, ולא ימצא שלחנו ריקם, ותשרה הברכה עליו כל שאר ימי השבת, ובדבר זה מראה, ותלויה האמונה שלמעלה.

ר' שמעון אומר, מי שהשלים שלשה סעודות בשבת, קול יוצא ומכריז עליו, אז תתענג על ה', זהו סעודה אחת כנגד עתיקא קדישא דכל קדישין, והרכבתיך על במתי ארץ, זהו סעודה שניה, כנגד שדה תפוחים הקדושים, (שהוא המלכות), והאכלתיך נחלת יעקב אביך זהו השלמות שנשלם בזעיר אנפין (בסעודה שלישית).

וכנגדם צריך להשלים סעודותיו, וצריך להתענג בכל הסעודות, ולשמוח בכל אחת ואחת מהן, משום שהיא אמונה שלמה, ומשום זה חשוב השבת יותר מכל שאר הזמנים והחגים, משום שהכל נמצא בו, ולא נמצא כן בכל הזמנים והחגים. א"ר חייא משום כך, משום שנמצא הכל בו, נזכר ג' פעמים, שכתוב, ויכל אלקים ביום השביעי, וישבות ביום השביעי, ויברך אלקים את יום השביעי.

ר' אבא כשהיה יושב בסעודה של שבת, היה שמח בכל אחת ואחת, והיה אומר, זו היא הסעודה הקדושה של עתיקה קדישא הסתום לכל, בסעודה האחרת היה אומר, זו היא סעודה דקודשא בריך הוא, (היינו דז"א), וכן בכל סעודה וסעודה, כשהשלים הסעודות אמר נשלמו הסעודות של האמונה.

ר' שמעון כשהיה בא אל הסעודה היה אומר כך, התקינו הסעודה של האמונה העליונה, התקינו הסעודה של המלך, והיה יושב ושמח. כשהשלים סעודה השלישית היו מכריזים עליו, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך.

אמר ר' אלעזר לאביו, אלו הסעודות איך מתתקנות. אמר לו, ליל שבת, כתוב והרכבתיך על במתי ארץ, בו בלילה מתברכת המטרוניתא, וכל שדה התפוחים, (שהיא המלכות), ומתברך שלחנו של אדם, ונשמה נתוספת, ולילה ההוא שמחת המטרוניתא הוא, וצריך האדם לשמוח בשמחה ולאכול הסעודה של המטרוניתא, (שהיא המלכות).

ביום השבת, בסעודה השניה, כתוב, אז תתענג על ה', על ה' ודאי, (שפירושו למעלה מז"א), כי בשעה ההיא מתגלה עתיקא קדישא, וכל העולמות הם בשמחה, והשלמות והשמחה של עתיקא אנו עושים והסעודה שלו היא ודאי.

בסעודה השלישית של שבת, כתוב, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, זו היא הסעודה של זעיר אנפין שהוא בשלמות, וכל ששת הימים משלמות ההיא מתברכים, וצריך האדם לשמוח בסעודתו, ולהשלים אלו הסעודות, שהם סעודות האמונה השלמה, של זרע הקדוש דישראל, של האמונה העליונה, כי שלהם הוא ולא של עמים עכו"ם, ומשום זה אמר ביני ובין בני ישראל.

תא חזי, בסעודות האלו נכרים ישראל שהם בני המלך, שהם מהיכל המלך, שהם בני האמונה, ומי שפוגם סעודה אחת מהם, מראה פגם למעלה, ומראה עצמו שאינו מבני המלך העליון, שאינו מבני היכל המלך, שאינו מזרע קדוש של ישראל, ונותנים עליו כובד של ג' דברים, דין גיהנם, (ומלחמת גוג ומגוג, וחבלי משיח).

ותא חזי, בכל שאר הזמנים והחגים צריך האדם לשמוח ולשמח את העני, ואם הוא שמח בלבדו ואינו נותן לעני, עונשו גדול, כי שמח בלבדו, ואינו נותן שמחה לאחר, עליו כתוב, וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ואם הוא שמח בשבת, אף על פי שאינו נותן לאחר, אין נותנים עליו עונש כשאר הזמנים והחגים, שכתוב פרש חגיכם, פרש חגיכם אומר ולא פרש שבתכם, וכתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואלו שבת אינו אומר.

ומשום זה כתוב, ביני ובין בני ישראל, ומשום שכל האמונה נמצא בשבת, נותנים לאדם נשמה אחרת, נשמה עליונה, נמצא שכל השלמות בה כמו עולם הבא. ומשום זה נקרא שבת, מהו שבת, הוא השם של הקב"ה, (שהוא המלכות), השם שהוא שלם מכל צדדיו (ביום השבת).

אמר ר' יוסי, ודאי כך הוא, אוי לו לאדם שאינו משלים השמחה של מלך הקדוש. ומהו השמחה שלו, הוא אלו ג' הסעודות של האמונה, סעודות שאברהם יצחק יעקב כלולים בהן, וכולם שמחה על שמחה, אמונה, (שהיא המלכות), השלמה מכל צדדיה.

למדנו ביום הזה כל הדינים נכנעים, ואינם מתעוררים (הנעשים לג"ר), וכל הבנים (שהם נה"י) יונקים מהם, מה שאין כן בכל החגים וזמנים, (כלומר, שבשאר חגים וזמנים מתעטרים האבות במוחין דישסו"ת, אבל בשבת האבות מתעטרים במוחין דאו"א עלאין, (ביום הזה, נחים הרשעים בגיהנם, ביום הזה מתעטרים האבות, (שהם חג"ת בעולם, ביום הזה התורה, (שהוא ז"א) מתעטר בעטרות שלמות, (דהיינו מאו"א עלאין), ביום הזה שמחה ועונג נשמע בר"נ עולמות.

תא חזי, בכל ששת ימי השבת, כשמגיע שעת תפלת המנחה דין קשה שולט, וכל הדינים מתעוררים, אבל ביום השבת, כשמגיע שעת תפלת המנחה, רצון הרצונות נמצא, ועתיקא קדישא מגלה הרצון שלו, וכל הדינים נכנעים, ונמצא רצון ושמחה בכל...

למדנו, ביום הזה (של שבת) התורה מתעטרת בו מתעטרת בכל, בכל אלו המצות, בכל אלו הגזרות והעונשין, בשבעים ענפים של אור המאיר בכל צד וצד, (כי ז' ספירות הם חג"ת נהי"מ, וכל אחת כלולה מעשר הם שבעים), מי ראה הענפים היוצאים מכל ענף וענף (של שבעים הענפים). חמשה עומדים בתוך האילן, (היינו ה' ספירות חג"ת נ"ה שבז"א, הנקרא אילן המקבל אותם מבינה). כל הפנים נאחזים בהם. מי ראה אלו השערים הנפתחים בכל צד וצד (מהם, שכל אחת כלולה מעשר והם חמשים שערים), כולם מזדהרים ומאירים באור ההוא היוצא ואינו נפסק.

קול כרוז יוצא, התעוררו קדושים העליונים, התעוררו עם קדוש הנבחר למעלה ולמטה. עוררו שמחה לפני אדוניכם, התעוררו בשמחה שלמה, הזדמנו בשלש שמחות של שלשה אבות, (דהיינו שלש סעודות), הזדמנו לקראת האמונה, שהיא שמחת השמחות, אשרי חלקכם ישראל הקדושים בעולם הזה ובעולם הבא. זו היא הירושה שלכם, יותר מכל העמים עכו"ם, ועל זה כתוב, ביני ובין בני ישראל.

אמר ר' יהודה, כן הוא ודאי, ועל כן כתוב, זכור את יום השבת לקדשו, וכתוב, קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתוב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד.

למדנו ביום ההוא (של שבת), כל נשמות הצדיקים מתעדנים בתענוגי עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים, (שהוא כתר) ורוח אחד מעונג עתיקא קדישא ההוא מתפשט בכל העולמות ועולה ויורד ומתפשט לכל הבנים הקדושים, לכל שומרי התורה, ונחים במנוחה שלמה ונשכחים מכולם כל רוגז כל הדינים וכל עבודה קשה, זה שאמר, ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה.

משום זה שקולה שבת כנגד כל התורה, וכל השומר שבת כאלו שמר התורה כולה. וכתוב, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, נשמע, שמי ששומר שבת כמי ששומר התורה כולה.

ר' יודאי שאל את ר' שמעון, יום אחד שנפגש עמו בדרך, אמר לו רבי, הרי כתוב בפרשה זו של שבת שאמר ישעיהו, שכתוב, כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' ונתתי להם בביתי ובחומותי וגו', מה הוא אומר.

אמר לו ר"ש קפוטקאי (שקראו על שם עירו), קשור חמרך בגדר ורד, כי דברי תורה צריכים צחות השכל, או הפוך לאחוריך ולך אחרי וכוון את לבך, אמר לו, בשביל אדוני עשיתי הדרך, ואחרי אדוני אסתכל בשכינה.

אמר לו דבר זה בארוהו החברים ולא פרשו הדבר. כה אמר ה' לסריסים, מי הם הסריסים, אלו הם החברים העוסקים בתורה ומסרסים עצמם כל ששת ימי השבת ועוסקים בתורה, ובליל שבת מזרזים עצמם בזווג שלהם, משום שיודעים סוד העליון, בשעה שהמטרוניתא מתחברת בהמלך.

ואלו החברים היודעים סוד הזה, מכוונים את לבם לאמונת אדונם ומתברכים בפרי בטנם בלילה ההוא, וזהו שכתוב, אשר ישמרו, כמש"א ואביו שמר את הדבר. ונקראים ודאי סריסים, משום שמחכים עד השבת למצוא רצון של אדונם, שכתוב, ובחרו באשר חפצתי, מהו באשר חפצתי, זהו הזווג של מטרוניתא, ומחזיקים בבריתי, הכל אחד, (שפירושו גם כן זווג) בבריתי סתם, (שהוא יסוד העליון המתחבר עם המטרוניתא). אשרי חלקו של מי שמתקדש בקדושה זו, ויודע סוד הזה.

תא חזי, כתוב, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך וגו' כל מלאכתך, (יורה) שבאלו ששה ימים (נמצא) מעשיהם של בני אדם, ובשביל דבר זה אינם מזדווגים החברים רק בזמן שלא נמצא מעשיהם של אדם אלא מעשיו של הקב"ה, דהיינו בשבת (שאסור לאדם עשיית מלאכה), ומהו מעשיו, הוא הזווג עם מטרוניתא, (שהיא המלכות), להוציא נשמות קדושות לעולם.

ומשום זה, בלילה הזה, החברים מתקדשים בקדושת אדונם, ומכוונים לבם, ויוצאים בנים טובים, בנים קדושים שאינם סרים ימין ושמאל, בנים של המלך והמטרוניתא, ועל אלו כתוב, בנים אתם לה' אלקיכם, לה' אלקיכם ודאי, משום שאלו נקראים בנים שלו, בנים של המלך והמטרוניתא... (יתרו תמד והלאה)

זכור את יום השבת וגו' הוא כנגד לא תענה ברעך עד שקר, דאמר ר' יוסי שבת נקרא עדות, וצריך האדם להעיד על זה, שכתוב כי ששת ימים עשה ה' וגו', ושבת הוא כלל הכל, ואמר ר' יוסי מזה שכתוב תתן אמת ליעקב, הוא כש"א ושמרו בני ישראל את השבת, שמי שמעיד שקר משקר בשבת, שהוא עדות אמת, ומי שמשקר בשבת משקר בכל התורה, ומשום זה תלוים זה בזה (זכור בלא תענה). (שם תצד)

זכור את יום השבת לקדשו, זה הוא סוד הברית הקדוש, (שהוא יסוד), ומשום שבברית הזה נמצאים כל המקורות של עברי הגוף, והוא כלל הכל, כעין זה שבת היא כלל של התורה, וכל סודות התורה בה תלויים, וקיום השבת הוא כקיום כל התורה, מי ששומר שבת כאלו שומר כל התורה.

פקודא כ"ד לזכור את יום השבת, כמש"א זכור את יום השבת לקדשו, סוד השבת העמדנו בכל המקומות, יום זכרון של מנוחת העולם, והוא כלל התורה, ומי ששומר שבת כאלו שומר התורה כולה, והרי למדנו, זכרון השבת, לקדש אותו בכל מיני קדושות, מי שזוכר את המלך צריך לברכו, מי שזוכר את השבת צריך לקדשו, וכבר למדנו.

זכור הוא לדכר, (שהוא ז"א), שמור הוא לנוקבא, (שהיא מלכות), יום השבת הוא סוד של כל האמונה, התלויה מראש העליון, (שהוא כתר), עד סוף כל המדרגות שבת הוא הכל.

שלש מדרגות הם, וכולם נקראים שבת. שבת העליון, (שהוא בינה), שבת של יום, (שהוא ז"א), שבת של לילה, (שהיא המלכות), וכולם אחד, ונקרא הכל שבת, וכל אחד כשהוא שולט לוקח חבריו ומזמינם עמו בממשלה שלו, וכשזה בא לעולם כולם באים ונועדים עמו.

כשבא (שבת של) לילה, מזמין עמו שבת של יום, ומזמין אותו בהיכלו ומסתתר עמו, כיון שזה בא, נמשך עליו גם שבת העליון, וכולם גנוזים בהיכל השבת של לילה, ומשום זה סעודת הלילה (חשוב) כביום.

כשבא שבת של יום, (שהוא ז"א), מזמין עמו לשנים אלו האחרים, מדרגה העליונה ומדרגה התחתונה זו שמאירה, וזו שהאירה ממנו, (דהיינו בינה ומלכות), וכולם כאחד נקראים שבת, ושולטים ביום השבת, ואלו שלש מדרגות הן כלל וסוד של כל התורה, תורה שבכתב, נביאים וכתובים, מי ששומר שבת שומר התורה כולה. (יתרו תקכז, ועיין שם עוד)

זכור הוא סוד דכר, (היינו ז"א), המקבל כל האברים (דהיינו כל המוחין), של עולם העליון, (שהוא בינה), את יום השבת, לרבות ליל שבת שהוא לילה, (דהיינו המלכות הנקראת לילה), וזה הוא את, (שהמלכות נקראת את), לקדשו, שצריך קדושה מן עם הקדוש ולהתעטר בהם כראוי.

זכור, מקום שאין לו שכחה, ושכחה אינה נמצאת בו, כי אין שכחה במקום ברית העליון, (שהוא יסוד), ומכל שכן למעלה (בז"א), ולמטה, (במלכות), יש שכחה, הוא מקום שצריכים להזכיר, שכתוב יזכר עון אבותיו וגו', ויש שם ממונים שמזכירים זכיות האדם ועונותיו.

ואין שכחה לפני כסא הקדוש, דהיינו מה שהוא לפני הכסא הקדוש, (שהוא בינה), ומי הוא לפני הכסא, הוא זכור, (שהוא ז"א, כי ז"א עומד לפני הבינה ומקבל ממנה, ועליו נאמר ואין שכחה לפני כסא כבודך), ומכל שכן למעלה, (מז"א) שאין שכחה, משום שהכל הוא סוד דכר, ושם נחקק סוד השם הקדוש יה"ו, ולמטה, (דהיינו במלכות), צריך להתקדש, ובמה מתקדש, בזכור, (שהוא ז"א), שממנו מקבלת כל הקדושות וכל הברכות, וזה הוא כשמתעטר ליל שבת, (שהוא המלכות), על עם הקדוש כראוי, בתפלות ובקשות ובסדר של שמחה.

ואם תאמר זכור (שהוא ז"א) אינו צריך להתקדש, (מישראל), שהרי ממנו יוצאות כל הברכות והקדושות של העולם, אינו כן, כי זה (ז"א) צריך להתקדש בליל שבת, וכל הקדושות מקבלים אחר כך ישראל, ומתקדשים בקדושה של הקב"ה. (יתרו תקמו)

אם אחרת יקח לו, (מהו אחרת), כאן יש סודי סודות, ונמסרו לחכמים, ויש להודיע תחילה דבר אחד, תא חזי, ביום השבת, בשעה שנתקדש היום יוצאות נשמות מתוך עץ החיים, (דהיינו ז"א), ואלו הנשמות נושבות לתחתונים ונחים התחתונים בהם כל יום השבת, (שהן סוד נשמה יתירה שצדיקים משיגים ביום השבת). ואחר שיוצא השבת חוזרות ועולות כל הנשמות ומתעטרות בעטרות קדושות למעלה, אף כך, (כאן), הקב"ה מזמין לאדם ההוא (ביום השבת נשמה יתירה), וזו היא נשמה אחרת, (שעליה אמר הכתוב אם אחרת יקח לו), ואף על פי שנזדמנה לו (נשמה זו), הנשמה שהיה לו מתחילה שארה של הראשונה וכסותה ועונתה לא יגרע, שפירושם כבר נתבאר (לעיל ס"ח). (משפטים עט)

אז נתקדש אפריון הזה בקדושות עליונות, ונתעטר בעטרותיו, עד שעלה בעלית עטרת המנוחה, ונקרא שם עליון, שם קדוש, שהוא שבת, מנוחת הכל, תאות הכל, דבקות הכל, שלמעלה ושלמטה יחד, ואז כתוב, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. (תרומה לב)

רזא דשבת איהי שבת, וזה הוא הסוד של שבת היא (המלכות נקראת) שבת, (בעת) שנתיחדה בסוד אחד, שישרה עליה (ז"א), שהוא סוד אחד, (וזה סוד) התפלה של ליל שבת, כי אז נתיחד כסא הכבוד הקדוש, (הוא המלכות), בסוד אחד, ונתתקנת שישרה עליה מלך הקדוש העליון, (שהוא ז"א).

כאשר נכנס השבת היא מתיחדת ומתפרדת מסטרא אחרא, וכל הדינים נעברים ממנה, והיא נשארת ביחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עטרות למלך הקדוש, וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין בורחים כולם, ואין ממשלה אחרת בכל העולמות (חוץ ממנה).

ואנפהא נהירין וכו', ופניה, (דהיינו הג"ר שלה), מאירים באור העליון ומתעטרת בעם הקדוש למטה, שכולם מתעטרים ממנה בנשמות חדשות, אז תחילת התפלה לברך אותה בשמחה, בהארת הפנים ולומר ברכו את ה' המבורך, את בדיוק, (שהיא המלכות הנקראת את), כדי להתחיל בברכה אליה.

ואסור לעם הקדוש להתחיל אליה בפסוק של דין, דהיינו והוא רחום וכו', משום שכבר נפרדה מסוד הסטרא אחרא, וכל בעלי הדין נפרדו ונעברו ממנה, ומי שמעורר דין למטה גורם שיתעורר כך למעלה, והכסא הקדוש (שהוא המלכות), אינו יכול להתעטר בעטרת הקודש שכל זמן שמעוררים למטה את בעלי הדין (שמקודם לכן) היו נעדרים, והיו הולכים כולם להסתתר תוך נקב העפר של תהום הגדול, (מכח קדושת השבת, ועתה שעוררו אותם מלמטה), כולם חוזרים לשרות במקומם, (כמו בחול), ונתרחק על ידיהם מקום הקדוש, (שהוא המלכות), הרוצה מנוחה. (תרומה קסד)

ועל כן ברכה זו (ברכו את ה' המבורך) צריכים כל העם לברך, ובכניסת השבת, ברצון הלב, ובשמחה צריכים להתחיל בהתחלה בברכה זו כדי שיתברך שבת הזה של כניסת השבת, (שהוא ליל שבת, דהיינו המלכות), מן עם הקדוש כראוי, בברכה הזו.

כשמתחילים ישראל לברך הקול הולך בכל הרקיעים המתקדשים בקדושת כניסת השבת, אשריכם עם קדוש שאתם מברכים ומקדשים למטה, כדי שיתברכו ויתקדשו למעלה, כמה מחנות עליונים הקדושים, אשריהם בעולם הזה, ואשריהם בעולם הבא, ואין ישראל מברכים ברכה זו, עד שמתעטרים בעטרות הנשמות הקדושות כמו שאמרנו. אשרי העם שזכו להם בעולם הזה, לזכות להם בעולם הבא.

בלילה הזה הוא תשמיש של החכמים כשמתעטרים בנשמות הקדושות האלו. ואף על פי שכבר העמדנו זה, הכל אחד. ובכל מקום שתמצא בענין זה לחכמים, פעם בדרך זה ופעם בדרך זה הכל הוא אחד. דברים אלו כבר העמדנו, אבל בעת הזו, שמתעטרים כולם בנשמות ורוחות חדשים קדושים, היתרים (על ימות החול), אז הוא זמן התשמיש שלהם, כדי שימשיכו לתשמיש הזה המשכה דקדושה במנוחה העליונה, ויצאו בנים קדושים כראוי.

סוד זה ניתן לחכמים, בשעה שנחלק הלילה בלילה זה (של שבת), רוצה הקב"ה לכנס לגן עדן, וסוד זה הוא, כי בימות החול הקב"ה נכנס בגן עדן התחתון (שבעולם עשיה), להשתעשע עם הצדיקים השורים שם, ובשבת, בלילה ההוא של שבת, הקב"ה נכנס בגן עדן העליון, (שבעולם הבריאה), בסוד מקור העליון, (הוא בינה, כי ג' עולמות בריאה יצירה עשיה הם בחינת בינה ות"ת ומלכות, והבריאה היא בחינת בינה).

משום שבימות החול, כל נשמות הצדיקים כולם שורים בגן עדן הארץ, וכשנתקדש היום בכניסת השבת, כל אלו המחנות של מלאכים הקדושים הממונים בגן עדן התחתון, כולם מעלים את הנשמות האלו, השורים בגן עדן התחתון, להביאם אל רקיע ההוא העומד על הגן, (כי להיותם מעולם עשיה, אין להם רשות לעלות יותר מזה), ומשם מזדמנים מרכבות קדושות המסבבים כסא הכבוד של המלך, (שהוא בריאה), ומעלים כל אלו הנשמות לגן עדן העליון (שבבריאה).

כיון שרוחות האלו עולים (לגן עדן העליון), אז רוחות אחרים קדושים יורדים (לעולם הזה), להתעטר בעם הקדוש, אלו עולים (לגן עדן העליון), ואלו יורדים (להתעטר בעם הקדוש, כלומר כמו שיש עליה לנשמות שבגן עדן, כן יש עליה לעם הקדוש שמתעטרים בנשמה יתרה).

ואם תאמר, הרי גם עדן הארץ ביום השבת הוא ריק, בלא נשמות הצדיקים, אינו כן, אלא נשמות הולכות ונשמות באות...

נשמות עולות ונשמות יורדות, שיתעטר בהן עם הקדוש, ובכניסת השבת, (דהיינו טרם שנתקדש היום), יש גלגול של הנשמות, אלו הולכות ואלו באות, אלו עולות ואלו יורדות. מי ראה כמה מרכבות קדושות המשוטטות לכאן ולכאן, כולן בשמחה כולן ברצון, נשמות האלו הן לעטר העם הקדוש, לעטר כמה צדיקים שבגן עדן למטה, (וזה נמשך) עד השעה שעומד הכרוז וקורא מקודש מקודש, אז נמצא המנוחה והשקט לכל, והרשעים שבגיהנם, כולם נשקטים במקומם, ויש להם מנוחה, וכל הנשמות מתעטרים, (דהיינו שמשיגות ג"ר), אלו למעלה ואלו למטה. אשרי העם שחלק זה להם.

בחצות הלילה של ליל שבת, שהחכמים מתעוררים לתשמיש שלהם, רוח ההוא העליון שנתעטרו בו בעת התקדש היום הנה בשעה שהם ישנים במטותיהם ונשמות האחרות שלהם רוצות לעלות ולראות בכבוד המלך, אז רוח העליון, שירד בכניסת השבת, לוקח את נשמה ההיא ועולים למעלה והנשמה האחרת מתרחצת בבשמים שבגן עדן, ורואות שם מה שרואות.

וכשיורד הרוח לשרות במקומו בחצות לילה גם נשמה ההיא חוזרת למקומה, וצריכים החכמים לומר פסוק אחד, של התעוררות רוח ההיא העליון הקדוש של עטרת השבת, דהיינו רוח ה' אלקים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים וגו', בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו ובהנשאם מעל הארץ וגו' אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וגו', משום שמתעטרים ברוח ההוא, בהתעוררות שלהם בחדות התשמיש ויהי המשכת רוח העליון ההוא של שבת בתשמיש ההוא של מצוה.

רב המנונא סבא, כשעלה מן הנהר בכניסת השבת, היה יושב רגע אחד, ונשא עיניו והיה שמח, והיה אומר שהוא יושב לראות השמחה של מלאכים העליונים, שאלו עולים ואלו יורדים ובכל עת כניסת השבת, יושב האדם בעולם הנשמות, אשרי הוא מי שיודע בסודות אדונו. (תרומה קעה)

מזמור שיר ליום השבת, שבח הזה אמר אדם הראשון בשעה שנתגרש מגן עדן, ובא השבת והגן עליו. והעמידוהו החברים, שבת הזה, עולם התחתון (שהוא המלכות) משבח לעולם העליון, שהוא יום שכולו שבת, שהוא המלך שהשלום שלו, (דהיינו ז"א), וזה הוא מזמור שיר, ולא כתוב מי אמר אותו, (שהוא מפני שרומז על המלכות, שכל מקום שנאמר סתם רומז על המלכות).

ליום השבת, היינו יום העליון, שבת העליון, (שהוא ז"א), זה שבת וזה שבת, מה בין זה לזה, אלא שבת סתם זהו שבת של ליל שבת, (דהיינו המלכות), יום השבת זהו שבת של מעלה, (דהיינו ז"א). זה יום וזה לילה (המלכות). ושמרו בני ישראל את השבת זה לילה סוד הנוקבא, זכור את יום השבת זהו יום סוד הזכר, (דהיינו ז"א), ומשום זה נאמר מזמור שיר ליום השבת, (שהמלכות משבחת לז"א שנקרא יום השבת)... (תרומה ריד)

ואם היה ניתן רשות לעין לראות, היה רואה בליל כניסת השבת, ולילה של ראש חודש וזמנים כצורות על הקברים, המודות ומשבחות להקב"ה. אבל הכסילות של בני אדם מעכב אותם (מלראות), ואינם יודעים ואינם משגיחים על מה הם נמצאים בעולם הזה, ואינם דואגים להשגיח בכבוד המלך העליון בעולם הזה, ומכל שכן להשגיח בכבוד עולם ההוא העליון, ועל מה היא עומדת ואיך מתפרשים הדברים. (שם רצד)

בשבתות ובראשי חדשים ובזמנים ובחגים נשקט האש באותו המקום ואינם נדונים. אבל אינם יוצאים משם כשאר הרשעים שיש להם מנוחה. כל אלו המחללים שבתות וזמנים ואינם חסים על כבוד אדונם כלל, שישמרו אותם, אלא מחללים בפרהסיא כמו שהם אינם שומרים שבתות וזמנים בעולם הזה, כן אין שומרים אותם בעולם ההוא, ואין להם מנוחה.

אמר ר' יוסי לא תאמר כן, אלא שומרים שבתות וזמנים שם בגיהנם באונס, אמר ר' יהודה אלו הם עכו"ם שלא נצטוו, ואינם שומרים שבת בעולם הזה, שומרים אותו שם באונס, (אבל רשעים המחללים שבתות אין להם מנוחה שם).

בכל כניסת השבת כשהיום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של הגיהנם, הסתלקו הדינים של הרשעים, כי המלך הקדוש בא והיום נתקדש, והוא מגין על הכל, ומיד הדינים מסתלקים ויש מנוחה לרשעים. אבל מאלו שאינם שומרים שבת לעולם אין אש של הגיהנם מסתלק מהם. וכל הרשעים שבגיהנם שואלים עליהם, למה נשתנו אלו מכל הרשעים שבכאן, שאין להם מנוחה. ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה ועברו על התורה כולה, משום שלא שמרו שבת שם (בעולם הזה), ומי שאינו שומר שבת הוא כאלו עובר על התורה כולה), משום זה אין להם מנוחה לעולם... (תרומה תנ, ועיין שם עוד)

ואם תאמר למה נתמנה מקרא הזה לאומרו בתפלת מנחת שבת, יפה הוא להיות בשבת בתפלת המנחה ולא בתפלת חול, כי ודאי אין תפלת מנחה של שבת כתפלת חול, משום שבחול בשעת המנחה תלוי דין בעולם, ואין הוא עת רצון, אבל בשבת שכל רוגז הוסר, והכל נכלל יחד, (שהדין והחסד הם אחד), ואף על פי שהדין נתעורר, הוא להתבשמות, (כלומר כדי לגלות המתיקות שבו בלבד, ועל כן נצרך מקרא של יחוד ליחד כל המדרגות... (שם תקמז)

ובשבתות ובחגים מתפשטות (הנשמות מלבושיהן) ועולות לראות בכבוד אדונם ולהתעדן בעדון העליון כראוי, שכתוב, והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה', וכי כל בשר יבא, הלא אינו כן, והיה לו לכתוב, כל רוח או כל נשמה, מהו כל בשר. אלא הקב"ה עשה לאדם בעולם הזה כעין היקר של כבוד העליון למעלה, (שה"ס החכמה דל"ב נתיבות כנ"ל). כבוד עליון ההוא, הוא רוח לרוח, שמאיר לז"א שנקרא רוח), ונשמה לנשמה (שמאיר לז"א שנקרא רוח), ונשמה לנשמה (שמאיר לבינה הנקרא נשמה), עד שמגיע למקום אחד למטה הנקרא גוף, (דהיינו מלכות), ומכניס בו רוח אחד של מקור החיים, שנקרא כל, שהוא יסוד, וזה סוד, ויתרון ארץ בכל הוא, כל הזה הוא רוח לגוף ההוא... (שם תקנח)

כעין זה הוא בשבת, מי שיושב בתענית בשבת, מתוך צערו מראה עצבות, ובשבת שולט רקיע העליון ההוא, (שהוא בינה), אותו הנראה בשמחה, והוא שמחה, ומשמח הכל. אדם ההוא היושב בעצבות, כיון שרקיע הזה שולט הוא מוציא את אדם ההוא מאותו העונש שנגזר עליו... (שם תשיז)

ובשבת שאין דין, שתהיה נצח והוד בכלל חסדים, (שמה שכתב לעיל, שנצח הוא ימין כלול משמאל והוא תוצאה של דין, דהיינו ממלחמות, והוד הוא תוצאה מהתפשטות החסדים למטה, נמצא שאינם חסדים ממש אלא בכלל חסדים, אבל בשבת שאין בו דין) אומרים רצה והחליצנו, (שרצה הוא נצח, והחליצנו הוא הוד), להיותם אז שניהם (נצח והוד) חסדי דוד הנאמנים, (דהיינו חסדים ממש), ועל כן אל תהי צרה ויגון ואנחה כי אז רצה ומודים, דהיינו נצח והוד הם חסדי דוד, (בלי התכללות דין כלל), ושים שלום שאומרים בתפלה, בברכת עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, (הוא יסוד, המשפיע חסדי דוד הנ"ל אל דוד שהוא המלכות). (שם תשפה)

פתח ר' יצחק אחריו ואמר, ויקהל משה את כל עדת וגו', למה הקהיל אותם, כדי למסור להם שבת כמקודם, כי מקודם מטרם שעשו ישראל את העגל, מסר להם את השבת, וזה הוא שלא שמרו הערב רב, כיון ששמעו ביני ובין בני ישראל, אמרו ואנו נמנע ממנו דבר הזה, מיד ויקהל העם על אהרן וגו' (היינו לעשות העגל), ונמשכו אחריהם רבים. ואחר שמתו אלו שמתו (מעובדי העגל) הקהיל משה את בני ישראל בלבד, ונתן להם השבת כמקודם, זהו שכתוב, ששת ימים תעשה מלאכה וגו'. (ויקהל קנז, ועיין שם עוד)

תא חזי, כיון שנכנס השבת ומדורה ההיא נסתתרה בתהום הגדול, אז כל האשות דאש קשה נסתתרו ונכנעו, (כי המדורה שהיא רוח סערה היא שורש כל הדינים הקשים כנ"ל), ואפילו האש של גיהנם ורשעים שבגיהנם יש להם מנוחה, והכל, שלמעלה ושלמטה יש להם מנוחה. כשיוצא השבת, וישראל מברכין על האש, אז יוצאות כל האשות שנסתתרו כל אחת ואחת למקומה, וכדי שלא לעורר אש אחרת (מאלו שנסתתרו), כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, וכבר העמידוהו למה מותר בשבת אש המזבח.

אלא כשנכנס השבת, הכרוז קורא בכל הרקיעים, התתקנו המרכבות, התתקנו המחנות לפני אדוניכם, אז יוצא רוח אחד מצד דרום, (שהוא אור החסד), ורוח ההוא נפרש על כל אלו הצבאות והמחנות שבצד ימין, ומתלבשים בו, ורוח ההוא נקרא, לבוש יקר של שבת, אז השולחנות שבני אדם עורכים בעולם הזה מתתקנים בהיכל אחד, שהוא המלכות), אשרי חלקו של אדם ההוא שעריכת שלחנו נראה שם כראוי, והכל נמצא מתוקן בלי בושה, איש לפי כחו.

כשבא השבת צריכים עם קדוש לרחוץ עצמם משמוש של חול, מה הטעם, הוא משום שבחול רוח אחר הולך ומשוטט ושורה על העם, וכשאדם רוצה לצאת מרוח ההוא, ולבא ברוח אחר קדוש עליון, הוא צריך לרחוץ את עצמו, שישרה עליו רוח עליון הקדוש ההוא.

תא חזי, סוד עליון של הדבר, כל אלו ששה ימים (חג"ת נה"י דז"א), מתאחדים בסוד נקודה אחת קדושה, (שהיא המלכות), וכל הימים התאחדו בה, ויש ימים אחרים העומדים בחוץ בסטרא אחרא, (דהיינו חג"ת נה"י דקליפות), ויש ימים אחרים העומדים בפנים מעגול הקדוש (שהם חג"ת נה"י דמלכות), ומתאחדים בנקודה הקדושה (שהיא המלכות דמלכות).

וישראל הקדושים וכל אלו העוסקים בקדושה, בכל ימי השבת, מתאחדים כל אלו ששת הימים (שלהם) באלו ששת ימים שבפנים, (שהם חג"ת נה"י דמלכות) המתאחדים בנקודת (המלכות דמלכות), ומתאחדים בה כדי לשמרה, וכל אלו ששת ימי השבת הם של נקודה הנסתרת ההיא, (שהם חג"ת נה"י דמלכות). כיון שבאה השבת אז עולה נקודה ההיא (שהיא המלכות דמלכות), ומתעטרת ומתאחדת למעלה וכולם נסתרים בה...

תא חזי, יש ימים ויש ימים, יש ימי חול, כמו שלמדנו (לעיל שהם חג"ת נה"י דס"א), והם עומדים לחוץ, אל העמים. ימי השבת, (שהם חג"ת נה"י דמלכות כנ"ל) עומדים לישראל. וכשעולה נקודה הזו, (שהיא מלכות דמלכות, דהיינו המלכות מבחינתה עצמה), הכל נגנז, (דהיינו כל שש הספירות חג"ת נה"י שבה נגנזות) והיא עולה (כנ"ל בסמוך), כיון שהיא עולה נקראת שבת.

מהו שבת, (דהיינו למה נקראת בשם שבת). אם תאמר משום השביתה, שכתוב כי בו שבת, יפה הוא, אלא סוד הדבר, כיון שעלתה נקודה זו ואורה מאיר, אז היא מתעטרת באבות, (שהם חג"ת דז"א), כיון שהיא מתעטרת באבות אז היא מתחברת ומתאחדת בהם להיות אחד ונקרא הכל שבת, (דהיינו המלכות עם האבות ביחד נקראים שבת. שבת היא אותיות ש'בת), ש' הרי העמידוה שהיא סוד שלשה אבות המתאחדים בבת יחידה (שהיא מלכות, כי ג' ווין שבש' רומזים על ג' אבות חג"ת), והיא (שנקראת בת) מתעטרת בהם. והם האבות מתעטרים בעולם הבא, (שהיא בינה), והכל הוא אחד, וזהו ש'בת, שיהיו הכל אחד...

ואם תאמר שבת הגדול, (שהוא בינה הנקראת גם כן שבת), והיא למעלה, ששם החכמה נסתרת ואינה מגולה, למה נקראת היא שבת. אלא ודאי כך הוא (שנקראת שבת), וסוד הדבר, כי נקודה בכל מקום שהיא היא עיקר העין, (כלומר שיש בה חכמה המכונה עינים), היא נקראת בת, כמש"א שמרני כאישון בת עין, כי משום שהיא העיקר של כל העין היא נקראת בת... (ויקהל קעד, ועיין שם עוד)

בליל שבת, כיון שכל המזיקים מתפזרים להכנס בנקב העפר, כדי שלא יוכלו לשלוט ולהזיק, (משמע שמטרם שנכנסים בנקב העפר הם יכולים להזיק, לפיכך) צריך אדם יחיד להזהר שלא יצא יחידי, (כי יוכלו להזיקו בעודם בדרכם, בטרם יכנסו לנקב העפר). ועוד אף על פי שאינם יכולים לשלוט הם יכולים להראות לפעמים, ואדם יחיד צריך לשמור את עצמו (שלא יראה אותם, שיכול להנזק על ידי הראיה).

כך למדנו הדבר, ואם כן (אם אסור לצאת בליל שבת יחידי) הרי הוא חסרון של השמירה. אבל בשבת נמצא שמירה לעם הקדוש, והקב"ה כשנכנס השבת הוא מעטר לכל אחד ואחד מישראל בנשמה יתירה, וצריכים לשמור לאותה עטרה הקדושה שנתעטרו בהם, ואף על פי שהם (המזיקים) אינם נמצאים במקום ישוב, עם כל זה לפעמים לאדם יחידי הם נראים, ונחלש מזלו, וצריך האדם להתעטר בעטרה הקדושה ולשמור אותה.

סוף סוף שמירה נמצאת לעם הקדוש, משום שסוכת שלום, (שהוא בינה) פרושה על העם, כי למדנו כי בכל מקום שסוכת שלום נמצא, הסטרא אחרא אינו נמצא שם, ועל כן היא השמירה, והשמירה נמצאת.

יום השבת הוא שמחה לכל, והכל נשמר למעלה ולמטה, ונקודה התחתונה (שהיא המלכות) מאירה לעלות למעלה (לז"א) ביופי ע' עטרות, (שמקבל מז"ת דאו"א שכל אחד כלול מעשר, שהם) חלקם יתירים (מבליל שבת), והזקן מכל הזקנים נתעורר, (שהוא הכתר להשפיע אליה).

אז כשעולה האור, עם הקדוש המקדימים לבית הכנסת בלבוש יקר, בשמחה, ומתעטרים בעטרה הקדושה שלמעלה, וברוח הזה (שהוא הנשמה יתירה) העומד עליהם למטה, משבחים בשירות ותשבחות, והתשבחות עולות למעלה, ועליונים והתחתונים כולם הם בשמחה, ומתעטרים כולם יחד, פותחים העליונים ואומרים, אשריכם עם קדוש בארץ, שאדוניכם מתעטר עליכם, וכל הצבאות הקדושים מתעטרים בשבילכם.

יום הזה הוא יום של הנשמות, ואינו יום הגוף, משום שהוא שליטת צרור הנשמות, (שהוא הבינה), ועומדים עליונים ותחתונים כולם בזווג אחד, בעטרה של רוח יתירה העליון הקדוש.

תפלת השבת של עם הקדוש, ג' תפלות נמצאים ביום הזה כנגד ג' שבתות, (שהם בינה ז"א ומלכות ושולטים ביחד), והעמידוהו. וכולם אחד, וכיון שבאו העם הקדוש לבית הכנסת, אסור לעסוק אפילו בצרכי בית הכנסת אלא בדברי תשבחות תפלה ותורה וכראוי להם.

ומי שעוסק בדברים אחרים ובדברי העולם זה הוא אדם שמחלל שבת, אין לו חלק בעם ישראל. שני מלאכים ממונים על זה ביום השבת, והם משימים ידיהם על ראשו ואומרים, אוי לפלוני, שאין לו חלק בהקב"ה. ועל כן צריכים להשתדל בתפלות ושירות ותשבחות לאדונם ולעסוק בתורה.

יום הזה הוא יום של הנשמות, שנתעטר צרור ההוא של הנשמות, (שהוא הבינה), ועל כן משבחים בתשבחות התשבחה של הנשמה, והיינו נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו ורוח וכו'. ואין תשבחה אלא מצד הנשמה והרוח, ויום הזה עומד בבחינת רוח ונשמה ואינו של הגוף.

התשבחה של מדרגה אחרת עליונה, שהיא סוד היום, השמש הקדוש, (שהוא ז"א), שהוא אור של יום, היינו (ברכת) יוצר אור, שהוא סוד אור המאיר, שממנו נזונים ומאירים כל אלו הצבאות והמרכבות וכוכבים ומזלות, וכל אלו השולטים על העולם.

השבח של עולם הבא, (שהוא בינה), ביום הזה, היינו א-ל אדון. ושבח הזה הוא בסוד כ"ב אותיות עליונות הקדושות המתעטרות באבות, (שהם חג"ת), ובמרכבה העליונה הקדושה, (שהיא בינה)...

סוד ספר התורה ביום הזה, כבר העמדנו, למדנו כתוב, ויקראו בספר תורת אלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא, והעמדנו, הסוד של הפסק הטעמים והמסורת וכל אלו הדיוקים וסודות עליונים הכל נמסר למשה מסיני...

ואז נתקדש הכל בקדושה העליונה כראוי, כל שכן וכל שכן ביום הזה, ביום הזה צריכים לעלות לתורה ז' אנשים כנגד ז' קולות, (שהם חג"ת נהי"מ דז"א) שהם סוד התורה, (שהוא ז"א), ובזמנים ובמועדים צריכים לעלות חמשה אנשים בתוך סוד הזה, (כי עיקרם של ז' ספירות אינם אלא חמש חג"ת נ"ה, ויסוד היא כולל שלהם מצד המשפיע, והמלכות היא כוללת אותם מצד המקבל), וביום הכפורים ששה אנשים בתוך סוד העליון הזה, (דהיינו חג"ת נה"י דז"א)... (ויקהל רא, ועיין שם עוד)

מי ששורה בתענית בשבת, שנים מתעוררים עליו לפני מלך הקדוש, אחד, הוא רוח העליון הקדוש שצריכים לענגו ולא נתענג. ואחד, הוא ממונה ההוא העומד על מי ששורה בתענית, ושמו סנגריה, ועולים לפני המלך הקדוש והם מעוררים עליו... 

בדומה למלך השמח במשתה שלו, וכל בני אדם שמחים עמו, ראה איש אחד יושב אסור בכבלים, פקד עליו והתירוהו, כדי שימצאו כולם בשמחה.

ולאחר כך חוזרים אלו הממונים המענישים בני אדם, ונפרעים מן האדם על מה שנמצא בשביל חסרון למעלה ולמטה, (מחמת שלא נתענג בשבת). מהו התקנה שלו, הוא שישב תענית על תעניתו, מהו הטעם, הוא כי זה ביטל עונג שבת, יבטל עונג חול...

יום הזה מתעטר בע' עטרות, (כי הוא יום השביעי, שנשלמו ונתעטרו בו חג"ת נהי"מ שכל אחד כולל עשרה, והם ע' עטרות), ושם העליון הקדוש, (שהוא בינה), נשלם מכל הצדדים, (דהיינו מג' קוין שהוא סוד האבות), והאירו כל המדרגות, וכולן בשמחת הברכות, ובקדושה על קדושה, ותוספת קדושה. (הברכות נמשכות מבינה והקדושות מחכמה).

הקדושה של כניסת השבת, (שהיא המלכות), זו היא הקדושה של שבת בראשית, (שה"ס בינה, שה"ס ל"ב אלקים דמעשה בראשית, שנתקדשו מל"ב שבילין שבחכמה, וכן (נתקדשה המלכות) מל"ב שבילי החכמה, וג' מדרגות של תפוחים הקדושים, (שה"ס ג' קוין שבהם ג' גווני התפוח, לבן אדום ירוק, הממשיכים חכמה, שה"ס קדושה, ועל כן נקראים תפוחים קדושים ומלכות המקבלתם נקראת חקל תפוחין קדישין). וצריכים להזכיר על קדושה זו, הכלל של מעשה בראשית, והמנוחה, שביום השביעי) בסוד ל"ב שבילי החכמה וג' מדרגות התפוחים הנכללים בהם, שהוא סוד העדות שבמעשה בראשית, דהיינו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ויכל אלקים וגו', שיש בעדות הזו ל"ה תיבות, כנגד ל"ב שבילים ושלש מדרגות דתפוחים הקדושים... (ויקהל רמה, ועיין שם עוד ושבת-קדוש)

...פתח ההוא סתום כל ששת הימים, וביום השבת וביום החדש הוא נפתח, ולהראות חיים בחותם ההוא שתלוים בו חיים, משום שבשבת וחודש, החותם של חיים מתקיים בהם. (פקודי תקמה)

כתוב זכור את יום השבת לקדשו, וכתוב במעשה בראשית תדשא הארץ דשא עשב וגו', מתי נתגדלה הארץ הקדושה, (שהיא המלכות) ונתעטרה בעטרותיה הוי אומר ביום השבת, כי אז נתחברה הכלה, (שהיא מלכות) בהמלך, (שהוא ז"א), להוציא דשאים וברכות לעולם, (הרי שהמקראות דומין זה לזה). (ויקרא קפג)

...ויש השבתת מלאכה (בשבת ויום טוב, לכל אחד לפי בחינתו), כמו שור שנוהג בו עול, וחמור שנוהג בו משא, בין (אותם שיש להם) עול מלכות שמים, כמו תפילין, (שבשבת ויום טוב הם פטורים), ובין עול מלכות עכו"ם, (כולם לפי מעשיהם יש להם באלו ימים השבתת מלאכה ומנוחה, כי מי שאינו עוסק בתורה ומצוות יש לו עול מלכות עכו"ם, ומי שעוסק בתורה ומצות יש לו עול מלכות שמים, שהיא ה' אחרונה דהוי"ה, הנקראת מלכות שמים... (צו נו)

וכך הם תלמידי חכמים שהם בניהם של המלך והמלכה, (שהנפש שלהם היא של המלכות דאצילות ורוח שלהם הוא מז"א דאצילות כנ"ל), הם נקראים שבתות וימים טובים, ואין להם כלום משלהם, כמו שבתות וימים טובים, כי אינם בעלי מלאכה כשאר עבדים שהם בניהם (של ג' עולמות בי"ע שהם) חולין. השכר שלהם בעולם הזה ובעולם הבא הוא לענג אותם בכל מיני מאכל ומשתה ולכבדם בלבושים יפים כמו השבת, שנאמר בו כבדהו בכסות נקיה, כל מה שעושה האדם לכבוד שבתות וימים טובים יש לעשות להם... (שם סה, ועיין שם עוד)

ובכל שבת ושבת וראש חדש, כולם, (הנפש והרוח והנשמה) מתחברים ומתעטרים יחד, עד שמתחברים לבא להשתחוות למלך העליון, ואחר כך חוזרים למקומם, זה שאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וגו'. (אחרי רסג)

אמר ר' שמעון, כתוב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. למה שקול זה בזה, (כלומר למה שניהם שקולים יחד בכתוב, ומשיב), אלא הכל במדרגה אחת עולה, זה מזדווג בזה (יום השבת שהוא ז"א מזדווג בחדש, שהוא מלכות). ושמחה של זה בזה אינו נמצא, (דהיינו שאינם מזדווגים אלא כשנגלה עליהם) עתיקא קדישא, (שהוא הכתר), ואז הוא שמחת הכל, ולמדנו כתוב, מזמור שיר ליום השבת, ליום השבת ממש, (דהיינו ז"א, שהוא סוד יום השבת), שהוא שבח שהקב"ה משבח אז, נמצאת השמחה ונתוספת נשמה, כי עתיקא נתגלה והזווג דז"א ומלכות מזדמן...

תאנא, כתוב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, היינו שצריך לכוון לבו למעלה למעלה יותר מבשאר הימים, ועל כן על עולת התמיד הוא בדיוק (כי על פירושו למעלה מתמיד)... (שם תח)

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, מצוות אלה שקולות זו כנגד זו, ששקול כבוד אב ואם לכבוד של שבת, באביו הקדים כבוד, וזהו שאמר הכתוב, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. כבודי הוא עולה בחשבון מ"ב שהם עשרה מאמרות, ול"ב אלקים הכתובים במעשה בראשית. (פירוש שהרעיא מהימנא מפרש אביו ואמו בז"א ומלכות, וזה שאמר שהם שקולים כשבת, כי ושבתותי תשמורו הוא סוד ב' שבתות, שהם ז"א ומלכות, ואם כן שניהם ענין אחד)... (קדושים לד)

שלשה הם המזומנים מקדש, ולא יותר, חג המצות, וחג השבועות, וחג הסוכות. אמר לו ר' אבא, וכי שבת אינה מזומן מקדש. אמר לו לא, משני טעמים, אחד, שהוא ודאי קדש נקרא, (לא פחות ממועדים שכתוב) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ואחד, כי שבת אינה מזומנת (מקדש), כי הקדש הוא ירושה שלה ודאי, כי (השבת) יורשת ירושת הקדש ואינה מזומנת, ועל כן כולם מזומנים מקדש, ומתקשרים בשבת, ומתעטרים בה, ובקדש הזה, יום השביעי מתעטר, ועל כן שבת אינו מזומן מקדש. 

(פירוש, כי סוד השבת היא, כשז"א והמלכות עולים לאו"א עלאין ונעשים כמוהם, שאז הם קדש כאו"א עצמם, מה שאינו כן המועדים, אינם עולים ממש לאו"א עלאין אלא לישסו"ת, ומשם ממשיכים הקדש מאו"א עלאין, וכיון שישסו"ת עצמו אינם נבחנים לקדש, על כן נחשבים רק למזומנים לקבל מקדש, ואינם קדש בעצמם).

השבת דומה לבן הבא לבית אביו ואמו, ואוכל ושותה בשעה שהוא רוצה, (ואין או"א צריכים להזמינו. ודומה) למלך שהיה לו בין יחיד אהבת נפשו, ונתן לו ריע שישמור אותו ויתחבר עמו, אמר המלך נאה הוא להזמין הריעים של בני, ולהראות כבוד ואהבה שלי להם. הזמין אלו הרעים, אבל הבן, אין ראוי להזמין אותו אלא שנכנס לאכול ולשתות בבית אביו בשעה שהוא רוצה, זה שאמר מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקדש, נאדר בקדש ודאי, כבן שנתתקן באבותיו, (כלומר, שז"א כבר עלה לאו"א ונעשה כמוהו, כמו בשבת, ואז הוא) נאדר בקדש, ולא מזומן מקדש. (אמור קי, ועיין שם עוד)

א"ר יהודה השמחה והשמירה שביום השבת הוא על הכל, ומשום שיום הזה מתעטר באבא ואמא, (שז"א ומלכות עולים ומלבישים את או"א עלאין) ונתוסף קדושה על קדושתם, מה שלא נמצא כן בשאר הימים, כי הוא (ז"א) קדש ומתעטר בקדש, (שמלביש הקדש, שהוא או"א עלאין), ומוסיף קדושה על קדושתו, ומשום זה יום הזה הוא שמחת עליונים ותחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, כל העולמות מתתקנים ממנו, ביום הזה, מנוחת העליונים ותחתונים, ביום הזה היא מנוחת הרשעים בגיהנם.

(בדומה) למלך שעשה סעודה לבן יחידו, והעטירו בעטרה עליונה, והמלך הפקיד אותו על הכל. ביום הזה הוא שמחה לכל (בני המדינה), שוטר אחד שנתמנה על הדין של בני אדם, היה בידו אנשים שצריכים להרגם, אנשים שצריכים להכותם. ומשום כבוד הזה של שמחת המלך עזב הדינים שלו, ושמר את שמחת המלך (שלא יצער לשום אדם).

כך יום ההוא, הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה, (שהם ז"א ומלכות), והשמחה של או"א, עליו שמחים העליונים והתחתונים בשמחת המלך הכל שמחים ואינם מצטערים בו, על כן כתוב, וקראת לשבת ענג, מהו ענג, ענג אינו נמצא אלא למעלה במקום שקדש העליון שרוי, (דהיינו באו"א עלאין), כמ"א אז תתענג על ה' (דהיינו למעלה מז"א), כי ענג הזה הוא למעלה מה' הוא, (דהיינו באו"א שהם למעלה מז"א), ויום ההוא שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה זו של ענג, (מאו"א עלאין) זה שאמר וקראת לשבת ענג מה שלא נמצא כן בשאר הימים. (אמור קיט)

ר' יוסי ור' יצחק היו הולכים בדרך, א"ר יוסי לר' יצחק כתוב, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וגו' וכבדתו מעשות דרכיך, יפה הוא, אבל ממצוא חפצך ודבר דבר, מה הוא ומה זה חסרון לשבת (אם מדבר דבר).

א"ל ודאי חסרון הוא לשבת, כי אין לך מלה ומלה היוצאת מפי האדם שאין לה קול, ועולה למעלה ומעורר מלה אחרת, ומה היא, אותה שנקראת חול. (כי כל דבר שאינו קדוש הוא חול) מאלו ימים של חול. וכשנתעורר חול ביום הקדוש הוא חסרון למעלה, ודאי, והקב"ה וכנסת ישראל שואלים עליו, מי הוא הרוצה להפריד הזווג שלנו, מי הוא שצריך כאן חול, עתיקא קדישא אינו נראה ואינו שורה על החול.

משום זה הרהור מותר, מה הטעם, משום שהרהור אינו עושה כלום, ולא נעשה ממנו קול, ואינו עולה, אבל אחר שמוציא דיבור מפיו, דבור ההוא נעשה קול, ובוקע אוירים ורקיעים ועולה למעלה, ומעורר דבור אחר (של חול). ועל כן ממצוא חפצך ודבר דבר, כתוב, (ולא הרהור). ומי שמעורר דבור קדוש מפיו הדבור של תורה נעשה ממנו קול ועולה למעלה, ומעורר קדושי מלך העליון, (דהיינו הספירות הקדושות) ומתעטרים בראשו, ואז נמצא שמחה למעלה ולמטה.

א"ל ודאי כך הוא, והרי שמעתי הדבר. אבל מי ששורה בתענית בשבת, עושה גרעון בשבת, או לא, אם תאמר שאינו עושה גרעון, הרי נתבטלה ממנו סעודות האמונה, ועונשו גדול, כי נתבטלה ממנו שמחת השבת.

א"ל דבר זה שמעתי, כי זה הוא שמשגיחים עליו מלמעלה (יותר מעל) כל בני העולם, משום שיום ההוא הוא שמחה למעלה ולמטה, שמחה מעל כל השמחות, שמחה שכל האמונה בו נמצאת, ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים ביום ההוא, ואותו האדם אין לו שמחה, ואין לו נחת, והוא משונה מכל עליונים ותחתונים, הכל שואלים עליו, מהו השינוי שפלוני הוא בצער.

ובשעה שעתיקא קדישא מתגלה ביום הזה, (שבת), וזה נמצא בצער, תפלתו עולה ועומדת לפניו, אז נקרעו כל גזרי דין שנגזרו עליו, ואפילו אם הסכימו עליו בית דין של המלך לרע, הכל נקרע, משום שבשעה שעתיקא קדישא מתגלה, כל חירות וכל שמחה נמצא. משום שמתגלה בסעודת השמחה של המלך, שהוא ז"א.

ועל כן למדנו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. מה הם שבעים שנה, (ומשיב שפירושו), אלא אף על פי שהסכימו עליו כל אלו ע' ספירות המלך, (שהם חג"ת נהי"מ שבכל אחד עשר ספירות, שהוא נראה בהן, הכל נקרע, משום שעתיקא קדישא לוקח את האדם, (כלומר שמגין עליו). והדברים אמורים, אם עוררו עליו בחלום בליל שבת, (כלומר, אם מתענה תענית חלום ולא שאר תעניות).

למלך שעשה סעודת שמחה לבנו, וגזר שמחה על הכל. ביום ההוא של השמחה, כל העולם היו שמחים, ואיש אחד היה עצב, אסור בזיקים. המלך בא אל השמחה וראה כל העם שמחים כמו שגזר. נשא עיניו ראה אותו האדם האסור בזיקים עצב, אמר, ומה כל בני העולם שמחים בשמחת בני וזה אסור בזיקים, מיד פקד והוציאו אותו והתירו לו מכבליו.

כך הוא זה השורה בתענית בשבת, כל העולם שמחים והוא עצב, והוא נאסר בכבלים. בשעה שעתיקא קדישא מתגלה ביום הזה ונמצא אדם הזה אסור בכבלים, אף על פי שהסכימו עליו כל שבעים שנה שאמרנו, (שהם ז"ס דז"א), הכל נקרע, ואין הדין שורה עליו, ביום אחר, (דהיינו אפילו המתענה בחול), יש בו רשות לקרע גזר דינו באותו היום, כל שכן בשבת... (אמור רצד)

אלא ודאי על צורה זו של אות ה' העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, (כי שבת היא המלכות בשעה שהיא עולה לבינה), וכשזו המלכות שה"ס שבת, שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא שעבוד ובה נפש העמלה והיגיעה שבת וינפש. (נשא לד)

מדי חדש בחדשו, למה דוקא בראש חדש, אלא סוד הדבר, משום שהתחדשות הלבנה שמתעטרת להאיר מן השמש היא בעת ההיא, (כלומר שאז זווג העליון של ז"א ונוקבא המכונים שמש ולבנה), וכן מדי שבת בשבתו, מדי שבת זו היא הלבנה, (שהיא המלכות), בשבתו זה הוא השמש, (שהוא ז"א), שהאור בא לו ממנו, ועל כן הכל דבר אחד הוא... (שלח לך נד)

בכל ליל שבת, כשישראל מקדשים היום למטה הכרוז יוצא לד' רוחות העולם, התאספו מחנות הקדושים התקינו כסאות, מי ראה השמחה בש"צ רקיעים כמה ממונים כמה שליטים מתאספים למקומותיהם. כיון שישראל למטה מקדשים (היום), אז נתעורר עץ החיים (שהוא ז"א), ורוח אחד נושב מן עולם הבא (שהוא בינה), מכה בעלים שלו, ואלו הענפים שבאילן מתנענעים ומעלים ריחות של עולם הבא. (אילן הוא ז"א, ענפיו, הם הספירות שלו, עלים הם הנשמות שמוליד, ש"צ רקיעים ה"ס חו"ב תו"מ שכל אחד כלול מאה, רק המלכות חסרה העשר האחרונות שלהיותן ממלכות דמלכות שהן ממדת הדין, הן נגנזות ועל כן הן ד' מאות חסר עשר).

עץ החיים ההוא התעורר ומוציא נשמות קדושות, ופורש (אותן) על העולם, ועם כל זה נשמות יוצאות ונשמות נכנסות, (כלומר, שנשמות יוצאות להתלבש בישראל בעולם הזה, ונשמות הצדיקים עולים מגן עדן התחתון ונכנסות למעלה לגן עדן העליון). ואלו (היוצאות) מעוררות לאלו שיכנסו, ועל כן אלו יוצאות ואלו עולות ועץ החיים, (שהוא ז"א) הוא בשמחה.

ואז כל ישראל מתעטרים בעטרות של אלו הנשמות הקדושות, (שה"ס נשמות יתרות), וכולם בשמחה ובנחת, וכל השבת יש להם שמחה ההיא ונחת ההיא, וכל הצדיקים שהם בגן כולם עולים ומתענגים בעונג העליון של עולם הבא, (בגן עדן העליון), כיון שיוצא השבת כל הנשמות פורחות (מישראל) ועולות.

תא חזי, כשנכנס השבת יורדות הנשמות, (דהיינו נשמות יתרות), לשרות על עם הקדוש, ונשמות הצדיקים (מגן עדן התחתון) עולות למעלה (לגן עדן העליון), וכשיוצא השבת עולות אלו הנשמות ששרו על ישראל, (דהיינו נשמות היתרות), ויורדות אלו הנשמות של הצדיקים (שעלו לגן עדן העליון שחוזרות לגן עדן התחתון).

כיון שעלו כל הנשמות ששרו על ישראל, עולות ועומדות בצורה לפני המלך הקדוש, והקב"ה שואל את כולן, איזה חידוש היה לכן, בעולם ההוא בתורה. אשרי היא, מי שאומרת לפניו חידושי תורה, כמה שמחה עושה הקב"ה, מקבץ הפמליא שלו, (דהיינו הנשמות העליונות והמלאכים), ואומר שמעו חידושי תורה שאומרת נשמה הזו של פלוני, וכולם מעמידים דבר ההוא בב' הישיבות... (שלח לך רצ, ועיין שם עוד)

תא חזי, אין העולם עומד אלא על שלום, כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים עד שבא והשרה עליהם שלום, ומה הוא, הוא שבת, שהוא שלום של העליונים והתחתונים ואז נתקיים העולם, ועל כן מי שחולק על השלום יאבד מן העולם.

צלפחד חלק על השבת, שהיה מקושש עצים, ומי הם העצים, אלו הם אילנות אחרות (של הע' שרים) כמו שאמרנו, ואלו הם דברי חול, וחול אינו שורה בקודש, ונמצא שחלק על שלום העולם, (שהוא שבת שעירב חול בשבת). (קרח ו)

...(אחר ג' הויות, על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו, משמרת ה', כתוב) שמרו, שזו היא השכינה, (המקבלת מג' קוים אלו, שה"ס י"ב גבולים, ונרמזת במלה שמרו, משום) שהיא שומרת לאלו השומרים שבתות וימים טובים, שמשום זה לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים. ואפילו בשבתות דחול אלא שהיא סוגרת ומסוגרת בהם, (דהיינו שאינה משפעת לתחתונים, מה שאינו כן בשבתות וימים טובים שהשפעתה מרובה בשפע גדול)... (שם נח, ועיין שם עוד)

ומשום שעלת העלות מופלא ומכוסה בכתר הזה ובשבתות וימים טובים (הכתר) מתפשט בשם הויה, על כן אין ממשלה אז לסמאל ונחש ולכל הממונים שלו, ואין ממשלה לגיהנם שהוא נקבה רעה של סמאל, ולא למחנות שלו כי כולם מתחבאים מלפני המחנות של המלך, כמו שיתחבאו אומות העולם עכו"ם כשיתגלה המשיח, זה שאמר ובאו במערות צורים ובנקיקי הסלעים. (פנחס תקעג)

רב אמר ביום (עשות ה' אלקים ארץ ושמים), היינו יום שנחמדו לפני הקב"ה בריאת שמים וארץ, (שהוא יום השבת, שנאמר בו ויכלו שהוא לשון חמדה), וראה השבת שהיא מנוחה וקדושה הכינו לדורות.

ותאנא, אין לך בכל שבת ושבת שאין הקב"ה הולך לעשות מחול עם הצדיקים בגן עדן, ונזונין מזיו המראה המאירה, זה שאמר עד שיפוח היום, זה יום השבת, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, זהו עולם הבא..

ואמר רב הונא אל תתמה על זה, ומה בעולם הזה נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ואחד ביום השבת, ומכתיר אותם בו, הצדיקים שישנם בעולם הבא, מכל שכן שיכתיר אותם בכתר ביום שבת.

תא חזי, אמר רב הונא אפילו הרשעים שבגיהנם מוכתרים הם ביום השבת ושוקטים ונחים, שאמר רב הונא, אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים העוזרים לו לעולם הבא, ומתי הם עוזרים לו, היינו ביום השבת, שיהיו כולם מוכתרים בכתר שבת.

א"ר יוסי וכי הרשעים שחללו שבת בפני כל, יש להם מעלה בכתר שבת. אמר לו כן, כי למדנו ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, ולכך נדונים הרשעים ביום הששי משנה, כדי שירוח להם ביום השבת. כי יום השבת נקרא שלם, ואינו חסר, לפיכך אינו חסר מן הטוב והנאה שבו בין לצדיקים ובין לרשעים, ולהורות שלא לחנם אמרה תורה ושמרתם את השבת, והזהירה על יום השבת יותר מעל כל התורה כולה, ולמדנו, כל המקיים את השבת כאלו מקיים את כל התורה.

א"ר יהודה אמר רב, לא ישב הקב"ה על כסא כבודו עד שבאה השבת ונתעלה וישב על כסאו, א"ל ר' יוסי, והרי קודם שנברא העולם ישב היה הוה ויהיה, א"ר יהודה, אם משמע לנו שעל כסא כבודו ממש (ישב) אינו כן. אלא כך למדנו, מטרם שנברא העולם לא היה מי שיקלס להקב"ה ויכיר אותו. כיון שברא עולמו ברא המלאכים וחיות הקדש, השמים וכל צבאם, וברא את האדם, וכולם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו, ועדיין לא היה פאר ושבח לפניו עד שנכנסה השבת, ושקטו כולם, ופצחו רנה ושבח העליונים והתחתונים, ואז ישב על כסא כבודו, כלומר אז היה מי שיכיר את כבודו וישבח את כבודו.

וא"ר יהודה, אין לך שבח וקלוס לפני הקב"ה כמו שבחה של שבת, העליונים והתחתונים כולם משבחים לו כאחד, ואפילו יום השבת ממש משבח לו, זה שאמר מזמור שיר ליום השבת. (זהר חדש בראשית תשטז)

א"ל הקב"ה כך הוא הדין, אבל בתורה הקדושה יש לי מתנה טובה ושבת שמה, וכשהם שומרים אותה היא עומדת במקום ההוא לסגור את הפרצה שפרצו, כי אותו צדיק שהוא שביעי, אחוז (בשבת), והוא כדאי לכפר על אותו עון.

ויצעק אל ה', מי הוא ויצעק, הוא מדת הדין שעמדה וצעקה לפניו, (שהם צריכים להענש שבע על חטאתם כנ"ל). ויורהו ה' עץ, היינו התורה, זה שאמר עץ חיים היא למחזיקים בה... אז וימתקו המים, שנמתקו ודאי, כי ראו (בתורה) רפואה גדולה לאותו החטא, (דהיינו שמירת השבת שנצטוו אז עליה).

ומאין לנו שנצטוו במרה, שכתוב, שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך. ואמרו, כאשר צוך במרה. אמר להם הקב"ה אם אתם שומרים את השביעי העליון הזה, אין רשות למדת הדין לקטרג עליכם, זה שאמר שם שם לו חק ומשפט. ועל כן למדנו, יכולה היא שבת שתרחם עלינו, ויקבצנו הקב"ה מן גלותינו, ואם שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתם מיד נגאלים.

תא חזי, כשגרמו העונות, והשבת הזו לא נשמרה כראוי, כמו שמצאנו שהזהירם הנביא העליון, זה שאמר כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת, והבאתם בשערי ירושלים, מהו ואל תשאו משא, אלא אמר להם בבקשה מכם, אל תשאו משא של אותו החטא של חילול שבת עליכם. ואם אתם שומרים את השבת תגרמו לקיום העליונים והתחתונים, כי השבת העליון ההוא (שהוא היסוד שהוא שביעי), שחטאתם כנגדו, מדורו ושעשועיו אינו אלא בשערי ירושלים העליונה, הנקראים שערי צדק, (שהוא המלכות), והיא נקראת כלה הכלולה מכל), כי היסוד נקרא כל, וכשהמלכות כלולה ממנו נקראת גם היא כלה).

ואם אתם שומרים אותו, תגרמו שאז תתחזק בידי המלכות שבארץ, המלכות של דוד, משום שהיא נקראת מלכות, (כמלכות העליונה), ומשום זה אמר דוד, האחוז בה, לך ה' הממלכה בב' ממי"ן, כדי לכלול המלכות שלו וליחדה במלכות שמים. ואם אתם לא תשמעו לקדש אותו (את השבת) ותעשו אותו חול, מה כתוב, והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים (היינו ירושלים של מטה).

תא חזי, אז (כשאין שומרים את השבת) מתעוררת אותה החרב הנוקמת נקם ברית, על שלא שמרו את הברית הקדושה ההיא בשלשה אופנים, א', בסוד יוסף הצדיק שמכרו, שהוא היה אחוז בברית ושמר אותה, ובשבילה נקרא צדיק, ואחד, שכתוב ובשר קודש יעברו מעליך, שהוא ברית מילה), ואחד בסוד השבת שחללו והכל במקום אחד הוא, (שהוא יסוד)... (שם וישב ל)

ותא חזי סוד הדבר, כשצוה להם הקב"ה לישראל במרה על השבת, משום שבאה אז מדת הדין לקטרג על אותו עון שמכרו את הצדיק (יוסף), שהוא כנגד יום השבת, והם הוציאוהו לחול, (כי מכרוהו למצרים), אמר הקב"ה הנה יש רפואה לאותו עון, אם הם שומרים את יום השבת, שהוא נגד צדיק חי העולמים, (יתכפר להם העון של מכירת יוסף), והיינו שכתוב ויורהו ה' עץ, היינו עץ החיים, שישמרו את יום השבת, והם חיללוהו, אז ויבא עמלק, (כי מחמת חילול שבת חזר ויתעורר החטא דמכירת יוסף)... (בשלח ב)

תא חזי, כתוב בדברות שבמשנה תורה, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. כאן מלמדת אותנו התורה סוד עליון, כי אותו צדיק שנמכר לעבד למצרים וחללוהו, כנגדו הוא, זכור את יום השבת, ומשום זה אמר הקב"ה לישראל בבקשה מכם, היו זוכרים אותו צדיק שנמכר על ידכם, והיה לעבד במצרים, שבאותו חטא נגזר עליכם להשתעבד במצרים ולכפר אותו חטא שמכרתם אותו, שמרו את יום השבת, ויתכפר לכם, כי יום השבת הוא כנגדו... (שם כי תשא כט, ועיין שם עוד)

ותא חזי, כשאדם בא מבית הכנסת הולכים עמו מלאכים קדושים מצד זה ומלאכים מצד זה, והשכינה על כולם כאם על הבנים ובאותה שעה (נאמר עליו) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו', רק בעיניך תביט וגו' כי אתה ה' מחסי וגו', לא תאונה אליך רעה וגו'.

כל זה אם האדם נכנס לביתו בשמחה ומקבל האורחים בשמחה, וכשהשכינה באה עם המלאכים, ורואה נר דולק ושלחן ערוך, והאיש ואשתו הם בשמחה, באותה שעה אומרת השכינה, זה שלי הוא, ישראל אשר בך אתפאר.

ואם לא, (שאין שם נר דולק ושלחן ערוך ושמחה בין איש לאשתו), השכינה הולכת והמלאכים עמה, והיצר הרע בא עם צבאותיו, ומתחברים עמהם (עם האיש ואשתו), ואומר זה שלי הוא, ומצבאותי הוא, ומיד שורה עליו היצר הרע ומטמא אותו ומסתלק י"ה מאיש ומאשה... (שם אחרי צד)

זהו במועד ובחול המועד (שאסור להניח תפילין דמעשה ידינו, ולדחות תפילין דמארי עלמא), וכל שכן בשבת שהכל שורה עלינו, שבת של ליל שבת, (שהוא בחינת תפלה של יד), שהיא מלכות), כי שבת של היום היא תפילין של ראש, (שהוא ז"א, ועל כן ודאי הוא שאסור להניח תפילין)... (שם שיר השירים רו)

בשבת דכתיב לדרתם, מאי טעמא, מפני שכיון שיקדש היום, דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דלוק, ושלחן ערוך, ומטה מוצעת ודירתן מתוקנת כדירת חתן לקבל בו הכלה, ומאי ניהו, שבת היא כלה, ולעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה, כפי הראוי לה, ועל דא כתיב לעשות את השבת, וכתיב לדרתם, להכניס בה כלה קדושה לדירתה ולהיות בתוכה.

בשעה שקידש היום וכלה זו באה ואינה מוצאה דירה מתוקנת ושולחן ערוך ונר דלוק, כלה זו אומרת אין דירה זו מישראל, ביני ובין בני ישראל כתיב, אין זה מישראל, אין דירתו לקדושה, על כן צריך היכר קדושה בבית, ועל דא כתיב לדרתם, בשבת ובציצית. (שם רות תסא)

מכילתא:

שם שם לו חוק ומשפט, חק זה השבת, ומשפט זה כיבוד אב ואם דברי ר' יהושע. (בשלח-ויסע פרשה א)

ויאמר משה אכלוהו היום, רבי יהושע אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדות, פסח עצרת וסוכות, לכך נאמר ויאמר משה אכלוהו היום. רבי אלעזר המודעי אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מדות טובות, ארץ ישראל, ועולם הבא, ועולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה ולויה, לכך נאמר אכלוהו היום. רבי אלעזר אומר אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלשה פורעניות, מיומו של גוג ומגוג, ומחבלו של משיח, ומיום דין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום. (שם פרשה ה)

...שמא תאמרו כל מי שמשמר השבת מה שכר נוטל עליו, תלמוד לומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה.

ראו כי ה' נתן לכם השבת, אמר להם משה לישראל הזהרו כי ה' נתן לכם את השבת שתשמרוה, על כן הוא נותן לכם, זהו שהיה רבי יהושע אומר לחם כפול שני העומר לאחד, שבו איש תחתיו, אלו ארבעה אמות, אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה. ומנין ששמעו דבר זה וקבלו עליהם, שנאמר וישבתו העם ביום השביעי... (שם פרשה ו)

אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת...

ששת ימים תעבוד, וכי אפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה ואומר אם תשיב משבת רגליך ואומר אז תתענג על ה'. ויום השביעי למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, עונש שמענו, אזהרה מנין, תלמוד לומר ויום השביעי לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, תלמוד לומר מחלליה מות יומת. עונש שמענו ואזהרה לא שמענו, תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלקיך, שאין תלמוד לומר שבת, אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה.

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן וקדשו במן, דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו בברכה, רבי יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש. רבי שמעון בן יוחאי אומר ברכו במן וקדשו במאורות, רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון ברכו במן וקדשו במאור פניו של אדם הראשון. (שם פרשה ז)

...כענין שאמרנו ששת ימים תעשה מעשיך, נאמר כאן שבת בראשית לענין שביעית שלא תסתרס ענין שבת בראשית ממקומה. למען ינוח שורך וחמורך, הוסיף לו הכתוב נייח אחד להיות תולש מן הקרקע ואוכל... (משפטים פרשה כ)

כי אות היא ביני וביניכם ולא ביני ובין אומות העולם, לדורותיכם, שינהוג הדבר לדורות, לדעת כי אני ה' מקדשכם, למה נאמר, לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן, תלמוד לומר לדעת כי אני ה', לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת. כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת.

ושמרתם את השבת, זה הוא שהיה ר' שמעון בן מנסיא אומר לכם שבת מסורה ואי אתם מסורים לשבת, כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת, מעיד למי שאמר והיה העולם שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי, וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל...

רבי יהודה בן בתירה אומר הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, אפילו כהרף עין...

רבי אלעזר בן פרטא אומר כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת, שנאמר לעשות את השבת. רבי אומר כל המשמר שבת אחת כתקנה מעלה עליו הכתוב כאלו שומר שבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו מתים, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ולא ביני ובין אומות העולם. אות היא לעולם, מגיד שאין שבת בטלה מישראל, וכן את מוצא שבכל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה הרי אלו נתקיימו בידם ואין ניטלין... (כי תשא)

ויקהל משה וגו' למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן, ומה אני מקיים ועשו לי מקדש בשאר כל הימים חוץ מן השבת... תלמוד לומר ויקהל משה, בחול ולא בשבת. ויאמר אלהם אלה הדברים וגו', רבי אומר להביא שלשים ותשע מלאכות שאמר להם משה על פה... (ויקהל)

ספרא:

וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהיה שונה בפיך. (בחקותי הקדמה)

ספרי:

ויהיו בני ישראל במדבר, בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ושניה חיללו. וימצאו איש מקושש עצים, תולש מן הקרקע... (ספרי קיג)

תלמוד בבלי:

אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא, כיון דשמענא להא דרבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו', אנא נמי רהיטנא. (ברכות ו ב)

והאמר רבי אבין פעם אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת ונכנס למרחץ ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשכה, אמר רבא ההוא דנכנס להזיע, וקודם גזירה הוה... א"ר חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. רב צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס, תא שמע דאמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס, והלכתא כוותיה. רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת, אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס, תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס... (שם כז ב)

הני שבע דשבתא כנגד מי, א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. (שם כט א)

ואמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת, מאי תקנתיה, אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא. (שם לא ב)

א"ר אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, מאי טעמא לחם משנה כתיב. א"ר אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא. ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא, א"ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא, אמר ליה כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. (שם לט ב)

יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת. אמר ליה מאן אמרה, רב. (שם מט א)

שלשה מעין עולם הבא, אלו הן שבת שמש ותשמיש... תשמיש נקבים. (שם נז ב)

תניא נמי הכי, לדעת כי אני ה' מקדשכם, א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם... והא שבת דעבידא לגלויי, מתן שכרה לא עביד לגלויי. (שבת י ב)

תניא חנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה, אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת. (שם יב א)

...וכן היה רשב"א אומר משום רשב"ג אין משדכין את התינוקות לארס ולא את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולין בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ור"מ אומר יכולה היא שתרחם... שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום... ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. (שם)

דאמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצוה. מאי מצוה, דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צב-אות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן. (שם כה ב)

בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין... (שם לג א)

בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא (ענפי הדס) ורהיט בין השמשות, אמרו ליה הני למה לך, אמר להו לכבוד שבת, ותסגי לך בחד, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, אמר ליה לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, יתיב דעתייהו. (שם לג ב)

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר... (שם לד א)

אמר רב הונא היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה... אמר רבא בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו (בר מההוא יומא)... אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו אפילו ההוא יומא, וההוא יומא במאי מינכר ליה, בקידושא ואבדלתא... (שם סט ב, וראה שם עוד)

ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום... (שם פו ב)

מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת... תנא של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהן מפני שהיה להן להחליף. אמר רב הונא אם יש לו להחליף יחליף, ואם אין לו להחליף ישלשל בבגדיו, מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא, כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד לא מיתחזי כרמות רוחא. וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול... מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין, ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור אסור הרהור מותר... ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, א"ר אלעזר אלו בגדים של שבת. (שם קיג א)

א"ר יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב, שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. ר"נ בר יצחק אמר ניצול משעבוד גליות, כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ, וכתיב התם ואתה על במותימו תדרוך. אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת. במה מענגו, רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר רב אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג, מאי היא, א"ר פפא כסא דהרסנא.

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. 

אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתריה ויבא עמלק. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו'... וא"ר יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי. (שם קיח א וב)

ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תלת סאוי טחיי (רקיקין בשומן), א"ל מי הוה ידעיתון דאתינא, אמרו ליה מי עדיפת לן מינה (לכבוד שבת הכינום). רבי אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי ומשלים להו אצינורא דדשא, ואמר להו אשור הייא אשור הייא (התחזקו מהר באומנותכם). רבי אבהו הוה יתבי אתכתקא דשיגא ומושיף נורא (נופח משם האש). רב ענן לביש גנדא (כלי שחור שאינו בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת). דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי. רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי (בוקעים עצים). ר' זירא מצתת צתותי (מצית האור בעצים דקים). רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל ומכתף ונפיק, אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו...

יוסי מוקיר שבי הוה ההוא נכרי בשבבותיה דהוה נפישי נכסיה טובא, אמרי ליה כלדאי כולהו נכסי יוסף מוקיר שבי אכיל להו. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה (בכובעו). בהדי דקא עבר מברא אפרחיה זיקא שדייה במיא (נשבה הרוח והפילתו למים), בלעיה כוורא (דג), אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי מאן זבין כי השתא, אמרי להו זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקיר שבי דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה זבניה, קרעיה אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי. פגע ביה ההוא סבא, אמר מאן דיזיף שבתא, פרעיה שבתא...

ושבשאר ארצות במה הן זוכין, א"ל בשביל שמכבדין את השבת, דאמר רבי חייא בר אבא פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם ...וכשמניחים אותו אומרים לה' הארץ ומלואה וגו', וכשמסלקין אותו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. אמרתי לו, בני במה זכית לכך, אמר לי קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת, אמרתי לו אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכך לכך.

א"ל קיסר לר' יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו, וריחו נודף. אמר לו תן לנו הימנו, אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו.

אמרו ליה בני רב פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא במאי נישנייה, אמר להו אי רגיליתו לאקדומי אחרוה, אי רגיליתו לאחרוה אקדמוה. רב ששת בקיטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא, בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא, כי היכי דליקומו הייא (שיצטערו וימהרו לקום). ר' זירא מהדר אזוזי זוזי (זוגות) דרבנן א"ל במטותא מינייכו לא תחללוניה, (לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים).

אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר ויכולו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו...

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר. תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון תהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. אמר ר' אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר ר' חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. חמין במוצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת מלוגמא. ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא, כי גדל אבימי בריה אמר ליה למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא, שבקוהו ואתא אריא אכליה. (שבת קיט א וב)

א"ר יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה... אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם. (שם קיט ב)

מיתיבי מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, רבי אלעזר בן עזריה אומר מה המילה שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת... (שם קלב א)

והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, וא"ר אלעזר פוסקים צדקה לעניים בשבת, וא"ר יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים בשבת, והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין. א"ר יהודה אמר שמואל חשבונות של מלך ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת. תניא נמי הכי, חשבונות שעברו ושעתידין להיות אסור לחשב, של מלך (של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך, כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו), ושל מה בכך (כגון שכבר היו לצורך אלא שעברו, כגון כך וכך הוציאו בבנין זה), מותר לחושבן...

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. א"ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש בורגנין הולך... (שם)

מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים... עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין... (שם קנא א)

תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. (שם קנא ב)

האי מאן דבשבתא יהי (נולד), בשבתא ימות, על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא. (שם קנו א)

והתניא ראש חודש שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים מתפלל שמנה, ובית הלל אומרים מתפלל שבע... דתניא שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע ואומר מעין המאורע בעבודה, ר' אליעזר אומר בהודאה, ואם לא אמר מחזירין אותו, ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים כל מקום שזקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע...

ואמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, לא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה, אמר רבא נחזייה אנן, דתניא ט' באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה... ור' יוסי אומר מתענה ומשלים... (עירובין מ ב, וראה שם עוד)

כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. (שם מג ב)

...כולהו ישראל נמי בצפרא דשבתא שכיחי גבי הדדי. (שם נט א)

...רב אשי אמר האי תנא הוא דחמירא עליה שבת כע"ז, כדתניא מכם ולא כולכם פרט למומר, מכם בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא... אלמא ע"ז ושבת כי הדדי נינהו. (שם סט ב)

אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע... תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו... תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום... א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעה, שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אי הכי לא ליענשו נכרים עלה, שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו, ואי בעית אימא מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו... (ביצה טו ב)

א"ל לימוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת (למעשר) בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו... (שם לד ב)

...משום יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה, אבל שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה... (שם לו א)

ואמר רבי יצחק שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. (תענית ח ב)

דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן מאי טעמא, אמר רבה הכל חייבין בקריאת מגילה (ובתקיעת שופר) ואין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב. (מגילה ד ב)

דתניא ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת (לבית הכנסת)... ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת... (שם כג א)

הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות... מאי כהררין התלויין בשערה, מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא. (חגיגה י א)

דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי. (יבמות ה ב)

...ואין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מניין, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם... (שם ו ב)

דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים אלו שבתות וימים טובים... (שם צג א)

עונה של תלמידי חכמים אימת, אמר רב יהודה אמר שמואל מערב שבת לערב שבת, אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. (כתובות סב ב)

כתוב בספר בן סירא כל ימי עני רעים, והאיכא שבתות וימים טובים, כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעים. (כתובות קי ב)

הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים... מאי שובתי שבת, אילימא ממקיימי שבת, מאי איריא בכותים אפילו עובדי כוכבים נמי, אלא מצווים על השבת. (נדרים לא א)

ר' יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה. (שם שם ב)

מיתיבי תינוקות לא קורין בתחילה בשבת אלא שונין בראשון. בשלמא למאן דאמר שכר פיסוק טעמים היינו דאין קורין בתחילה בשבת, אלא למאן דאמר שכר שימור אמאי אין קורין בתחילה בשבת ואמאי שונין בראשון, הא איכא שכר שימור דשבת, וליטעמיך שכר פיסוק בשבת מי אסור, הבלעה היא והבלעה מישרא שרי... אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחלה משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא. ואיבעית אימא משום דבשבתא אוכלים ושתין ויקיר עליהון עלמא... (שם לז א)

תנן התם מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת... תא שמע דתני רב זוטי דבי רב פפי אין מפירין נדרים אלא לצורך השבת. אמר רב אשי הא לא תנן הכי... (שם עז א, וראה שם עוד)

והתניא רבי יוסי הגלילי אומר מועדי נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהן... והא כתיב שבת עמהן... א"ל הכי קתני, מועדי ה' צריכין קידוש בית דין, שבת בראשית אין צריכה קידוש בית דין.. (שם עח א)

אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתרה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. אמר רבה בר בר חנה הא דאמרי רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם הדליקו את הנר, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. (גיטין ו ב)

אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו. (שם לח ב)

יתיב ר' זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקאמר חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. (שם עז א)

...מתריעין על החיכוך בשבת... והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת. מיתיבי ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור כגון חיכוך וחגב זבוב צירעה ויתוש ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקים... כותבין אונו אפילו בשבת, בשבת סלקא דעתך, אלא כדאמר רבא התם אומר לנכרי ועושה, הכא נמי אומר לנכרי ועושה, ואף על גב דאמירה לנכרי שבות היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן. (בבא קמא פ ב)

תנו רבנן מתריעין על פרקמטיא ואפילו בשבת, א"ר יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, אמר רב יוסף והוא דזל וקם עשרה בשיתא. (בבא בתרא צא א)

והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם, דינין דכתיב שם שם לו חוק ומשפט, שבת וכיבוד אב ואם דכתיב כאשר ציוך ה' אלקיך, ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה. (סנהדרין נו ב)

ואמר ר"ל עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבותו. ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא אפילו שני בשבת. (שם נח ב)

תנו רבנן בעל אוב... ואינו עולה בשבת, נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת... אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת. ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אמר לו ומה יום מיומים, אמר לו ומה גבר מגוברין (מה נשתנית מאנשים אחרים), א"ל דמרי צבי (אדוני רצה), שבת נמי דמרי צבי. א"ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא, אמר לו נהר סבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, קברו של אביו יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת. (שם סה ב)

רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה. (שם)

...האמר לי איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא, ולא ידענא דסבירא לן כרבי יצחק, דא"ר יצחק המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד' אמות. (ע"ז ע א)

שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא (הלל), לא איקרי מועד. (ערכין י ב)

הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם, אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר, אמרו לו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו טבית, אמר ליבטל ובטלוה... (מעילה יז א)

דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת... (נדה לח א)

תלמוד ירושלמי:

ר' יוסי בי ר' חלפתא משבח בדר' מאיר קומי ציפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע, חד מן חמא אבילייא בשבותא ושאל בון, א"ל אהן דאת מתני שבחיה, אמר לו מה עיסקיה, א"ל חמא אבילייא בשובתא ושאל בון, אמר לון בעי אתון מידע מהו חיליה, בא להודיעכם שאין אבל בשבת, הדא דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת שבת, ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות. (ברכות יט ב)

הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו, חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר... חברייא בשם רבי יוחנן מפני כבוד שבת התירו, אם מפני כבוד שבת למה לי שואלו, על ידי עילה. ר' ביבי בשם רבי חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת... (דמאי טז ב)

פירות שליקטן שלא לצורך השבת וקדשה עליהן השבת, רבי יוחנן אומר השבת טובלת, רבי שמעון בן לקיש אומר אין השבת טובלת... (מעשרות ט א, וראה שם עוד)

חברייא אמרין שבת הוא לה' לחייב על כל שבת ושבת, אמר ר' אילא כתיב כל העושה בו מלאכה יומת, לא העושה בו ובחבירו, את אמר אין השבתות מצטרפות חולקות. אמר רבי יוסי בי רבי בון כשם שאינן מצטרפות כך אין חולקות. גדול שנשבה בין העכו"ם, רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת, וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה... (שבת מא א)

רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה, (שלא לידי לשון הרע וכו'). רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה, מתניתין מסייעה בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר שבת הוא לה', וכתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, הא כיצד, תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות. א"ר אבהו שבת לה', שבות כה' מה הקב"ה שבת ממאמר, אף את שבות ממאמר.

מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי שבת, אמר הואיל וחשבתי לגדרה איני גודרה עולמית. מה פעל לו הקב"ה, זימן לו סוכה אחת (אילן) של נצפה ועלת לתוכה וגדרתא, ממנה היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו.

אמר רבי חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת. א"ר חייא בר בא, רשב"י כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא. תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. ר' זעירא שאל רבי חייא בר בא מהו מימר רעינו פרנסינו, א"ל טופוס ברכות כך הן.

תני מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית, משחרית לחצות, ומחצות למנחה, מן המנחה ולמעלה אסור, ובכוסות מותר שאין קבע לשתיה... (שבת עח א וב)

בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק, רבי אימי כרוז בשוקי דארמאי ומר מאן דעבד לא מפסיד. א"ר אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה סכנה היתה, אם היתה סכנה אפילו רבי אמי יטפי (יכבה), ולא כן תני כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים אלא אפילו בגדולים אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות ולא הניח להן, אמר להן הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר, אמרו חכמים לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי הוה במגורה דרבי יונה (בשכנותו), נפילת דליקה במגורה ברבי יונה, אזל ההוא נפתייה בעי מטפייתה ולא שבקיה, אמר ליה בגדך מדלי (במזלך תהא אוצרי, אם יגיע לו היזק הוא ישלם לו). אמר לו אין, ואישתזיב כולה... (שם פא א)

א"ר לוי אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה מיד היה בן דוד בא, מאי טעמא ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' וגומר, חד יום. ואומר בשובה ונחת תושעון, בשוב ונייח תתפרקון. (תענית ג ב)

ביום השמיני ימול, אפילו בשבת, מה אני מקיים מחלליה מות יומת, אף במילה, מה אני מקיים בשמיני ימול חוץ מן השבת, תלמוד לומר וביום אפילו בשבת. בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה. בתורה דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, וכתיב ראו כי ה' נתן לכם את השבת. בנביאים וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו וגו', וכתיב ואת שבתותי חיללו מאד. בכתובים דכתיב ועל הר סיני ירדת וכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם וגו'. אמר ר' אלעזר בי ר' אבינה מצות שבת מליא, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, והמילה דוחה אותה. (נדרים יב ב)

רבי אחא בשם ר' יוסי בן חנינה אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת... ר' יעקב בר אחא מפקד לספריי' אין איתת איתא מישאלינכון אימרון לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים. (שם כו א)

מדרש רבה:

והיו לאותות אלו שבתות... (בראשית ו ב)

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, א"ר יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש. (שם ט טז)

רבי שאליה לר' ישמעאל ב"ר יוסי א"ל שמעת מאביך מהו ויכל אלקים ביום השביעי, אתמהא. אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך. אמר רשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה. גניבא ורבנין גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה, כלה שתכנס לתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת. רבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה, חותם, כך מה היה העולם חסר שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך, ויכל אלקים ביום הששי וישבות בשביעי. (שם י י)

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי, ולא יוסיף עצב עמה זה האבל. (שם יא א)

ויברך אלקים את יום השביעי וגו', ר' ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד עומר, ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. רבי נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכה. רבי יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש וברכו בעטיפה. רב הונא אמר צריך להחליף (בגדים), רבי חייא בשם רבי יוחנן אמר צריך לערב, אבין בר חסדאי אמר צריך לשלשל... רבי אלעזר אומר ברכו בנר, ובי היה המעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בלילי שבת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. ברכו במאורות, ר"ש בר"י איש כפר עכו אומר משום ר' שמעון, אף על פי שנתקללו המאורות מערב שבת, אבל לא לקו עד מוצאי שבת... כיון ששקע החמה בלילי שבת בקש הקב"ה לגנוז את האורה, וחלק כבוד לשבת, הדא הוא דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באורה...

רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין של צונן אכל מהם וערב לו. עשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין, א"ל אותן ערבו לי יותר מאלו, א"ל תבלין אחד הן חסירין, א"ל וכי יש קלרין של מלך חסר כלום, א"ל שבת הן חסרין, אית לך שבת. (שם שם ב)

...א"ל (טורנוסרופוס לאביו המת) אבא מן דמיתת איתעבידית יהודאי, אתמהא, מפני מה עלית כל ימות השבת ובשבת לא עלית, א"ל כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם ברצונו, כאן הוא משמר אותו בעל כרחו. א"ל וכי עמל יש לכם שאתם עמלים כל ימות השבת ובשבת אתם נוחין, א"ל כל ימות השבת אנו נידונין ובשבת אנו נוחין. חזר אצל ר"ע אמר לו אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות, אל ירד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב. א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא, אמשול לך משל, לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כולה, אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל העולם כולו, ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו שכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד. (שם שם ו)

רבי יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר, אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, שנאמר (בראשית י"ג) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (שם ל"ג) ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר (שם כ"ח) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'. (שם יא ח)

דבר אחר למה ברכו, רבי ברכיה ורבי דוסתאי ורבי שמואל בר נחמן ר' ברכיה ורבי דוסתאי אומרים שאין לו בן זוג, חד בשבתא תרי בשבתא... ר"ש בר נחמן אמר שאינו נדחה, יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה, שבת אינה נדחית. תני רשב"י אמרה שבת לפני הקב"ה רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו. (שם שם ט)

רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר, אף על גב דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו... (שם שם יא)

ויניחהו, נתן לו מצות שבת, כד"א וינח ביום השביעי, לעבדה, ששת ימים תעבוד, ולשמרה, שמור את יום השבת לקדשו. (שם טז ח)

רבי חנינא בר יצחק אמר ג' נובלות הן, נובלת מיתה שינה, נובלת נבואה חלום, נובלת העולם שבת. (שם יז ז)

...פגע בו (בקין) אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צ"ב) מזמור שיר ליום השבת. (שם כב כח)

רבי יודן אמר חמש... אם מקבלים בניך את השבת הם נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים. (שם מו ז)

ר' יהושע בן לוי בעא קומיה דר"ל א"ל מהו ליקח עבדים ערלים מן העכו"ם, א"ל אימתי את שואלני ביום טוב, תני אפילו בשבת, וכן הקונה חצר בא"י א"ל הרי למחר בכך וכך משום דחביבה א"י יש לו רשות לומר כך. תני חזקיה עד רדתה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. (שם מז יב)

ר' תנחומא בר ר' חייא משם רבי הושעיא תורגמנא, אין כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט, מאי טעמא בכל תושיה יתגלע. (שם נא יב)

דבר אחר ויחן את פני העיר, נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששימר יעקב את השבת קודם שניתן. (שם עט ז)

...דתנן אין מונעים לא שמן ולא חמין מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין מעל גבי המכה בשבת... אלא ללמדך מרחיצין את הקטן כל גופו מה שאין כן בגדול אלא על גבי המכה בלבד. ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת... (שם פ ח, וראה שם עוד)

והכן, אין והכן אלא שבת, המד"א (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו וגו', הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן. (שם צב ד)

דבר אחר וירא בסבלותם, ראה שאין להן מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום א' בשבוע הם מתים, א"ל לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. (שמות א לב)

תכבד העבודה על האנשים, מלמד שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, א"ל פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפשין ביום השבת. (שם ה כג)

ראו כי ה' נתן לכם את השבת, לא היה צריך לומר אלא דעו, מהו ראו, אלא כך א"ל הקב"ה אם יבואו עכו"ם ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת ביום הזה, אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת. ומהו נתן לכם, לכם ניתנה ולא לעכו"ם, מכאן אמרו אם יבואו מבני נח וישמרו את השבת לא דיים שאין מקבלים שכר אלא שחייבים מיתה, שנאמר (בראשית ח') ויום ולילה לא ישבותו. ואזהרה לבני נח זו היא מיתתן. וכן הוא אומר (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל וגו', משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו, העובר ביניהן חייב מיתה. (שם כה טו)

א"ר לוי אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא, למה שהיא שקולה כנגד כל המצות, וכן הוא אומר (תהלים צ"ה) כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו... וכשם שמצינו שעל כל המצות בן דוד בא, על שמירת יום א' של שבת בן דוד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות...

א"ל הקב"ה לישראל, אם תזכו לשמור שבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצות שבתורה, ואם חללתם אותה מעלה אני עליכם כאילו חללתם כל המצות, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ו) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, בעת שאדם שומר את השבת גוזר גזירה והקב"ה מקיימה, שנאמר (שם נ"ח) אם תשיב משבת רגלך, מה כתיב אחריו, אז תתענג על ה', כמה דתימא (תהלים ל"ז) ותתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. ולא עוד אלא כל מה שאתה אוכל בעולם הזה אינו אלא מן הפירות אבל הקרן קיימת לך לעולם הבא, שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. (שם כה טז)

א"ר חייא בא אבא טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה, אלא ורעות רוח רעותיה למעבד עיבידתיה בהון, תדע לך שכן, שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר בשובה ונחת תושעון. (ויקרא ג א)

רבי יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים חבילות חבילות של מצות יש בידו... בזכות שבת, אשרי אנוש יעשה זאת. (שם כא ה)

מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים, כך ישראל מתוקנין לגאולת מחר. (שם כג ו)

דבר אחר והיה שבעת ימים תחת אמו, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הדא הוא דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. (שם כז י)

ועצמותיך יחליץ... ישמוט יזיין וישזיב ויניח... מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת. (שם לד טו)

דבר אחר ונתתי גשמיכם בעתם ברביעית, אתה אומר ברביעית או אינו אלא בערבי שבתות, אמרו אפילו שנים כשני אליהו והגשמים יורדין בערבי שבתות אינן אלא סימן קללה... (שם לה ח)

א"ר לוי את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו א' מהם, ברא ז' ימים ובחר הקב"ה בשבת, שנאמר (בראשית ב') ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. (במדבר ג ח)

דבר אחר אפרים מעוז ראשי, מדבר ביהושע שהיה משבט אפרים והוא עשה מלחמה בשבת, שנאמר (יהושע ו') ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר וגו', ומנין שהיתה שבת, שאין שבעה לעולם בלא שבת, ולפי שהיה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו לכך החרים את יריחו קדש לה', כמד"ת (שם) והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו'. א"ר יהושע השבת כולה קדש, וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש... (שם יד ה)

דבר אחר מי הקדימני ואשלם, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה, (בראשית מ"ג) וטבוח טבח והכן, א"ר יוחנן ערב שבת היתה, ואין הכן אלא לשבת, שנאמר (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו וגו', אמר הקב"ה, יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת, מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון... (שם שם ט)

הלכה מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להורגו ברח ממנו ונמלט. (שם כג א)

הלכה אדם מישראל שהיה מהלך בדרך ערב שבת וחשכה לו והיו בידו מעות או דבר אחר היאך צריך לעשות, כך שנו חכמים מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולמה מותר לו שיתן לנכרי, א"ר לוי כשנצטוו בני נח לא נצטוו אלא על ז' דברים ואין השבת מהן, לכך התירו שיתן אותו לנכרי. וא"ר יוסי בר חנינא גוי ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוו עליה, ומה ראית לומר גוי ששמר את השבת חייב מיתה, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה, כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה, שנאמר (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל, לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו לימול חייב מיתה. רבנן אמרי, אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם לפי שלא נצטוו גוים על השבת, תאמר אם הם עושים אותה אתה נושא להם פנים, א"ל הקב"ה מן הדבר הזה אתה מתיירא, חייך אפילו הם עושים כל מצות שבתורה אני מפילן בפניכם, מנין, ממה שקרינן בענין, ראה החילותי תת לפניך. (דברים א יח)

א"ר יוסי בר' חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחלה כשניתנה להן באלוש, מנין שנאמר (שמות ט"ז) וישבתו העם ביום השביעי. ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד, א"ר חייא בר' אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקייה ומהנה את נפשך, ואני נותן לך שכר, מנין (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג וגו', מה כתיב אחריו, אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. (שם ג א)

מהו את כל המצוה הזאת, רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה. (שם ד ד)

...והן משיבין לו ואומרין, שוטה שבעולם אין אתה יודע שהעולם זה דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת, אם אין אדם מתקן בערב שבת מה יאכל בשבת. (רות ג ג)

ר' יהודה בר' סימון אמר ז' הבלים שאמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית... בשבת מאי אית לך למימר (שמות ל"א) מחלליה מות יומת, הדא אמר במזיד, אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו. אמר רבי ברכיה כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ב) מזמור שיר ליום השבת, א"ר לוי אדם הראשון אמרו. (קהלת א ג)

א"ר חייא בר אבא טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ששת ימי המעשה, דאמר ר' חייא בר אבא אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר (ישעיה ל') בשובה ונחת תושעון, בשובת ונייח תושעון. ורעות רוח, רעותיה דמיתקרי לעי ונגיס (מתיגע ואוכל). (שם ד י)

תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ר' אליעזר אומר תן חלק לשבעה אלו ז' ימי שבת, המד"א (מ"א י"ח) ויהי בשביעית, ביום השבת, וגם לשמונה אלו ח' ימי המילה, דכתיב (שם) וישם פניו בין ברכיו וגו', ולמה בין ברכיו, אלא אמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם. (שם יא ה)

ביום שבת הפיל פור, עמד שרו לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבונו של עולם יום שבת בו נגמרו כל מעשיך ונשתכללו, הדא הוא דכתיב (בראשית ב') ויכל אלקים ביום השביעי, וכתיב (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ואם אתה מבקש לעקור אותם עקור את השבת ובטל אותה, ואחר כך אתה מכלה אותם. (אסתר פרשה ז)

ר' לוי בר חיתא אמר בה ג' שיטין, שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת... (שיר א לו)

...אך אף על פי שישראל עוסקין במלאכתן כל ששת ימים, ביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת וקורין קריאת שמע ועוברין לפני התיבה וקורין בתורה ומפטירין בנביא, והקב"ה אומר להם, בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים, ואין חברים אלא מלאכי השרת, ותנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה ולא תקנאו זה את זה... (שם ח טו)

מדרש תנחומא:

שאילתא דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה הקב"ה לעלמיה ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא ברכיה וקדשיה, כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועיבד יומא טבא, כך אמרי אינשי כילול בתי, דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי, ואומר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא, דכתיב וינח ביום השביעי על כן ברך ה' וגו'. ואסור לישב בתענית, ומחייבינן לענוגי ביה במאכל ובמשתה ולקרויה בכסות נקיה, שנאמר (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגלך וגו'. ואמרו וקראת לשבת עונג, שלא תהא אכילתך בשבת כבחול, אלא ענגהו, שבשכרו כתיב (שם) אז תתענג על ה'. ולקדוש ה' מכובד (שם) שלא תתנהג בו מנהג קלות ראש, אלא קדשהו וכבדהו בכל דבר. וכבדתו (שם) בבגדים נאים ובכסות נקיה שלא תעשהו כחול, כהא דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה... מעשות דרכיך, שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול. ודבר דבר, כי האי דאמיה דר' שמעון ב"י הויא משתעיא מילי סגי בשבת, אמר לה יומא שבתא היא, והיא שתקה. א"ר חנינא מדוחק התירו שאלת שלום בשבת, ברם צריך למילף מאן דבעי למיזל לדבר מצוה או לתפלה או לבי מדרשא מי שרי לפסוע פסיעה גסה בשבת, מצוה עדיף או דלמא כבוד שבת עדיף. תא שמע דאמר רבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת... (בראשית ב)

...שאם חל י"ד להיות בערב שבת אסור להתענות בשבת ובערב שבת נמי אסור מפני טורח שבת, אלא מקדימין ומתענין בחמישי... ואם חל ארבעה עשר בשבת אסור להתענות בערב שבת מפני טורח שבת, שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן... (שם ג)

ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין וגו', יש אומרים שבת נעל בפניו, כמו שכתוב (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כשם שלמד שבת זכות על אדם הראשון כך למד על קין. (שם י)

אתה מוצא י"ח מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקב"ה... ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר, והשבת נתנה לישראל לקדושה לעונג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע, ולפיכך אמר דוד שבע ביום הללתיך (תהלים קי"ט) אלו ז' ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ') בכל דבר, אפילו ממצוא חפצך ודבר דבר. (וירא א)

...א"ל (טורנוסרופוס) אם כן למה הקב"ה עושה בו מלאכה, א"ל כזה שהוא מטלטל בחצרו ארבע אמות, ולא עוד אלא נהר סמבטיון מעיד שבכל ימים הוא מושך אבנים בחול ובשבת נוח. א"ל אם אתה מבעי ליה לדוחקא (אתה רוצה לדחותני), א"ל והא כתיב כי בו שבת מכל מלאכתו, ר"פ בשם ר' יהושע אמר אף על פי שכתוב בו כי בו שבת מכל מלאכתו, הוי אומר ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת לא ממעשיהם של צדיקים ולא ממעשיהם של רשעים, אלא פועל עם אלו ומראה לאלו מעין דוגמא שלהם ולאלו מעין דוגמא שלהם... א"ר יהושע בן נחמיה אמר להם הקב"ה לישראל שמרו את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה, כתיב בשבת שמור את יום השבת, ובתורה כי אם שמור תשמרון, השבת נתנה על ידי משה, ראו כי ה' נתן לכם השבת, והתורה על ידי משה. (כי תשא לג)

הלכה מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת ג' ימים, שנו רבותינו אין מפליגין בספינה בים הגדול ג' ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת, מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, בשליח הרשות, ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה, למה מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת... (שלח א)

רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר בזכות שני דברים ישראל מתחטאין לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות, בזכות שבת דכתיב (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגליך, מה כתיב בתריה, אז תתענג על ה'... (ראה יא)

...כך השבת כתיב בה (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה... (תצא ז)

מדרש תנחומא הקדום:

ילמדנו רבינו מהו לדבר דבר יתר בשבת, כך שנו רבותינו, נשאלין נדרים שהן לצורך השבת, הרי דבר שאין לצורך השבת אין נשאלין, ואין צריך לומר שאסור להרבות דברים בשבת. (וישלח ט)

אמר ר' יצחק ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם, שאם יאמרו לכם למה אתם משמרים את השבת, מה נסים נעשו לכם, ראו כי ה' נתן לכם השבת, אמרו להם בכל יום היה יורד פרידה אחת, ובערב בשתי פרידות... מהו משנה, אם תאמר שנים והלא כבר נאמר שני העומר לאחד, ומה משנה, חזקיה בר חייא אמר שהיה משונה בטעמו ובריחו ובתוארו... (בשלח כד)

פרקי דרבי אליעזר:

...ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד, והלא כבר נאמר עליהם (ירמיה כ"ג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, אלא שכלו ממלאכה מפועל ומצווי, לכך נאמר ויכלו השמים והארץ. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון כל העולמים השמים והארץ כלית ממלאכה מפועל ומציווי בששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך אל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך אין אנו יכולים לעמוד, שעל רחמיך וחסדיך העולם עומד...

ברא יום שביעי לא נאמר בו מלאכה ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר שהוא שמור לדורות, שנאמר (זכריה י"ד) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה. למה הדבר דומה לאחד שהיה לו כלי חמדה ורצה להנחילה לבנו העובד אותו, כך הקב"ה יום שבת מנוחה וקדושה שהיה לפניו רצה להנחילה לישראל, תדע לך שהוא כן, כשיצאו ממצרים עד שלא נתן להם את התורה הנחיל את השבת לישראל, ושתי שבתות שבתו ישראל עד שלא נתן להם את התורה, שנאמר (נחמיה ט') ומצוות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. הקב"ה שמר וקדש את השבת, וישראל אינן חייבין לשמר ולקדש את השבת, תדע שהוא כן, בא וראה כשהיה נותן להם את המן ארבעים שנה היה נותן להם בששת ימי המעשה ובשבת לא היה נותן, שמא תאמר לא היה בו כח ליתן בכל יום ויום, אלא ששבת לפניו, לפיכך היה נותן להם לחם יומים בששי... כיון שראו ישראל ששבת לפניו שבתו גם הם, שנאמר (שמות ט"ז) וישבתו העם ביום השביעי.

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב'), הקב"ה ברך וקדש את יום השבת, וישראל אינן חייבין אלא לשמור ולקדש את יום השבת. מכאן אמרו כל המברך על היין בלילי שבתות מאריכין לו ימיו ושנותיו בעולם הזה, ויוסיפו לו שנות חיים לעולם הבא.

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם (שמות ל"א), מה היא שימור של שבת, מלהבעיר בה אש ומלעשות בה מלאכה, ומלצאת ומלבוא חוץ לתחום אפילו רגל אחת, ומלהביא דבר בידו ולהעבירו ד' אמות ברשות הרבים, ולהוציא מרשות לרשות, וזו היא שמירתה של שבת.

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, אמר הקב"ה השבת הזה נתתי לישראל ביני לבינם בששת ימי המעשה פעלתי את העולם, ובשבת נחתי, לפיכך נתתי להם ששת ימי מלאכה ויום השביעי ברכה וקדושה ומנוחה לי ולהם, לכך נאמר ביני ובין בני ישראל... (פרק יח)

...בא יום השבת ונעשה סניגור לאדם הראשון, אמר לפניו, רבון כל העולמים בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם ובי אתה מתחיל, זו היא קדושתו וזו היא ברכתו, שנאמר (בראשית ב') ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גיהנם, וראה אדם כחה של שבת אמר, לא לחנם ברך הקב"ה את השבת וקדש אותו, התחיל משורר ומזמר ליום השבת, שנאמר מזמור שיר ליום השבת... (פרק יט)

ר' יהודה אומר הקב"ה שמר שבת ראשון ואדם שמר אותו תחלה בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו, שנאמר (תהלים צד) ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך וגו'... בין השמשות של שבת היה אדם יושב ומהרהר בלבו ואומר, אוי לי שמא יהא הנחש שהטעה אותי בערב שבת שנאמר תשופנו עקב, נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמור מכל רע. ראה אדם לעמוד של אש ושמח בלבו ואמר, עכשיו אני יודע שהמקום עמי, ופשט ידיו לאור האש וברך בורא מאורי האש. וכשהרחיק ידיו מהאש אמר אדם עכשיו אני יודע שנבדל יום הקודש מיום החול, שאין לבער אש בשבת, אמר ברוך המבדיל בין קדש לחול... (פרק כ)

מסכת סופרים:

...חוץ משבת שאינו מזכיר בחתימה ישראל אלא מקדש השבת בלבד, שהשבת קדמה לישראל, כדכתיב (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ואומר ראו כי ה' נתן לכם השבת, שהיתה כבר. (פרק יג יג)

...ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל סדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזו היא שאמרו בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת, מקדימין לבא כדי לקרות קריאת שמע כותיקין עם הנץ החמה, ומאחרין לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר, אבל ביום טוב מאחרין לבא שהן צריכין לתקן מאכל של יום, וממהרין לצאת שאינו מהן הדין לפרש להם... (פרק יח ד)

פסיקתא:

אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיתה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו בא טול פרתך, שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת, א"ל בא ואני מעמידה, כין שבא ואמר לה באזנה, פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול בשבת היית נינוח, עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי, ומיד עמדה וחרשה. א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך, עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה על אחת חוץ מזו ומזו איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה, אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה. התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה. מיד נתיירא הגוי, אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה... (פרשה יד פרה)

דבר אחר ברכו ביציאת, כל היום שיש בו חסרון כתב בו ברכה ואינו חסר, בחמישי נבראו בו עופות ודגים ובני אדם צדין מהן ואוכלין אותן, לפיכך כתב בהן ברכה ואינן חסירים כלום, אבל בשביעי מה אית לך למימר ברכו ביציאת... ועד היכן הוא כבודה של שבת, רב אמר בשרא, ושמואל אמר תוכברא (בהמה ועוף צלויין שלימות או מאכל)...

ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אבא לא ניתנה השבת אלא לתענוג, רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה, ולא פליגי, מה דאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת, ובשבת הם באים ומענגים, מה דאמר רבי חגי בשם רבי שמואל בן נחמן לתלמוד תורה אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת, ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה. רבי יהושע דסכניס בשם רבי לוי כל שהוא מענג בשבת שואל והקב"ה נותן לו משאלותיו, מאי טעמא, והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים ל"ז). (פרשה כג י' דברות תליתאה)

...(שעה) שתים עשרה נטל (אדם הראשון עונש) אפופסין, ופייסה עליו השבת ופדה אותו מדין ונטל דימוס, והתחיל מקלס לשבת, שנאמר מזמור שיר ליום השבת, אמרה לו השבת אני ואתה נקלס להקב"ה שכן נתן בי כח, שנאמר (תהלים צ"ב) טוב להודות לה' וגו'. עד שלא באתה השבת כביכול היה המלך יושב ומצטער על עולמו לומר כל מה שבראתי בשביל אדם בראתי, עכשיו הוא נוטל הפופסים והוא מבטל כל מלאכה שעשיתי וחוזר העולם לתוהו ובוהו, עד שהמלך מיצר על עולמו נכנס השבת ונטל דימוס, אמר הקב"ה כל מה שעשיתי השבת שיכללה, שנאמר (בראשית ב') ויכל אלקים ביום השביעי. (פרשה מו)

שוחר טוב:

אמר רבי סימון בשם רבי שמעון חסידא בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד לבא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום. (מזמור עג)

אמר ר' יצחק (שמות ט"ז) ראו כי ה' נתן לכם השבת, מהו ראו, אמר רבי יוסי מרגניתא דיהיבת לכון, אמר רבי יצחק כל עיסקא דשבתא כפול, עומר כפול, שני העומר לאחד, קרבנו כפול, (במדבר כ"ח) וביום השבת שני כבשים, עונשה כפול, (שמות ל"א) מחלליה מות יומת, שכרה כפול, (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, אזהרותיה כפולות, שמור וזכור, מזמורו כפול, מזמור שיר ליום השבת.

זה שאמר הכתוב (קהלת א') הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים שבעה הבלים אמר קהלת... ומה בשביעי שבת חוזר ומסתכל לכאן ולכאן למצוא וליתן פגם בו ולא מצא אלא כולה קדושה ומנוחה. א"ר יצחק אחרי כן הסתכל וראה שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו, ואמר גם זה הבל, לכן אמר הכל הבל, הרי שבעה. לפי שברא יום שביעי שלא לעשות בו מלאכה לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר. משל למה הדבר דומה, למלך אחד שהיה לו כלי חמדה ולא רצה להנחילו אלא לבנו, כך יום שבת מנוחה וקדושה ולא רצה להנחילו אלא לישראל. תדע לך שכן הוא, שבתו עד שלא נתן להם את התורה, שנאמר (נחמיה ט') ואת שבת קדשך הודעת להם ביד משה עבדך, והקב"ה בירך וקידש את השבת וישראל חייבין לקדשו, תדע לך שכן הוא, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בששת ימי המעשה היה נותן להם את המן, ובשבת לא היה יורד... אמר הקב"ה השבת הזה נתתי לישראל אות ביני לבינם, בששת ימי המעשה פעלתי את העולם ובשבת נחתי, לפיכך נאמר (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל... וכל מי ששומר את השבת הקב"ה מוחל לו על כל עונותיו, שנאמר (ישעיה נ"ו) כל שומר שבת מחללו, מחול לו.

...זכור את יום השבת, והן מכבדין אותו במאכל ומשתה ובכסות נקיה, שנאמר (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג, ולא עוד אלא כשהוא נכנס אנו מקבלין אותו בשירין ובזימרין, שנאמר מזמור שיר ליום השבת...

דבר אחר אמר רבי לוי מזמור שיר ליום השבת, שלא שמש בו אפלה, את מוצא בכל יום ויום כתיב ויהי ערב ויהי בקר, ושבת לא כתיב בו ערב, אמר רבי לוי בר גנזרא שלשים ושש שעות היה יום ערב שבת ולילו שהיה בקר ושבת עצמה, כיון שראה אדם מוצאי שבת עם דמדומי חמה ומתחיל החשך לבוא, התחיל אדם טופח על פניו ואומר, אוי לי שמא זה שאמר הקב"ה הוא ישופך ראש הוא מביאו עכשיו, שנאמר (תהלים קל"ט) ואומר אך חושך ישופני... נשתלח לו עמוד אש להאיר לו ולשמרו מכל דבר רע... ויש אומרים שזימן לו הקב"ה שתי אבנים אחת של אופל ואחת של צלמות, שנאמר (איוב כ"ח) קץ שם לחשך אבן אופל וצלמות, ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהן אש משתי האבנים והבדיל, ולפיכך אנו מבדילין על האור במוצאי שבת...

דבר אחר ליום השבת, ליום ששבתו המזיקין מן העולם, ליום שישבו עמו בשלום, שנאמר (ישעיה ל"ב) וישב עמי בנוה שלום. דבר אחר ליום ששבת מן המלחמות, גירש אדם ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששערי גן עדן סמוכין להר המוריה... רבי יהודה אומר הקב"ה שמר את השבת בעליונים, ואדם שמר אותו ראשון בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומכל שרעפי לב, שנאמר (תהלים נ"ד) ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי. (מזמור צב)

תנא דבי אליהו רבא:

אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א'), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששת ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט'), לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, שנאמר (ישעיה ס"ו) ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. (פרק א)

דבר אחר זכור את יום השבת לקדשו, במה אתה מקדשו, במקרא ובמשנה במאכל במשתה וכסות נקיה ובמנוחה, שכל המענג את השבת כאלו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, ללמדך אם קראת לשבת עונג אז לקדוש ה' מכובד. ואף על פי שאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, מכל מקום יטול אדם בשר מעט ויין מעט ואל ירבה בבשר ויין יותר מדאי, ואם הרבה בבשר ויין יותר מדאי הרי מקרא מוכיח עליו, (משלי כ"ג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו... (פרק כו)

מדרש אגדה:

ויכל אלקים ביום השביעי, מדת יום ומדת לילה צוה ביום השביעי. דבר אחר ויכל אלקים לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים. ויברך אלקים את יום השביעי, במה ברכו, שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקב"ה משלם לו כפלים. דבר אחר ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת. (בראשית ב ב)

זכור את יום השבת, זכרהו על היין... על כן ברך ה' את יום השבת, במה בירכו, במזונותיו ובסעודתו, שכך אמר הקב"ה, בני הלוו עלי ואני פורע. (שמות כ ח)

אך את שבתותי תשמורו, רבי יוסי הגלילי אומר אך מיעוט, ומה מיעט, כי יש שבתות שאתה שובת ויש שבתות שאין אתה שובת, כגון שהוצרכו להביא מילדות, או להציל מן הלסטים או מן הדליקה, או מכל דבר שיש בו פקוח נפש, או חולה לבשל לו, כל אלו וכיוצא בהם דוחין את השבת.

כי אות היא ביני וביניכם, ולא ביני ובין אומות העולם, אות היא שישראל עבדים להקב"ה. כי אני ה' מקדשכם, לעתיד לבא ליום שכולו שבת. ושמרו בני ישראל את השבת, ר' נתן אומר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. לעשות את השבת, מלמד שכל המשמר את השבת כאילו הוא עשאה. אות היא לעולם, מגיד שאין השבת בטילה לעולם. שבת וינפש, שבת ממלאכה, וינפש ממחשבה. (שמות לא יג)

מדרשים:

...וביום השביעי שבת לה' אלקיך וגו', ויום השביעי בחר בו הקב"ה וקדשו לשמו וחמדת ימים קראו כי בו חיבר שמים וארץ ובירכו, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו, והנחילו לעמו ישראל שבחר אותם משאר אומות, ונתנו בחלקם שלא יהא צער במחנותם, כי לשמחה גדולה נתנו אלקים לנו, ואפילו אסירי גיהנם ינוחו ביום השבת. כשנכנס שבת, מלאך הממונה על הנפשות דומה שמו מכריז ואומר צאו מגיהנם, ומתיר אותם ואינן נדונין בשבת... (מדרש עשרת הדברות)

גדולה שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות, שכל המחלל שבת בפרהסיא או ע"ז שניהם כנכרים לכל הדברים. גדולה שבת שנתנה הקב"ה לבחון בה גרי הצדק, שהרי לא פירש מתרי"ג מצות אלא שבת בלבד, שנאמר (ישעיה כ"ו) ובני הנכר הנלוים וגו' כל שומר שבת וגו'. גדולה שבת שאין כהן גדול נכנס לעבודה אחר משיחתו עד שתעבור עליו השבת, שנאמר (שמות כ"ט) שבעת ימים ילבשם הכהן. גדולה שבת שכשנתדלדלו ישראל ממעשים טובים לא עמדה להם אלא זכות השבת, שנאמר (מלכים א' כ') ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, עד שתעבור עליהם השבת. ובימי יאשיהו היא שעמדה להם, שנאמר בשביעית שהזכיר להם השבת. גדולה שבת שאינה נדחית אלא מפני סכנת נפשות... (מדרש גדול וגדולה)

ילקוט שמעוני:

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא שבות כאילו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה, ואומר אם תשיב משבת רגלך וגו' אז תתענג וגו'. (שמות פרק כ, רצו)

כתיב זכור את יום השבת, וכנגדו לא תענה, מגיד הכתוב שכל מי שהוא מחלל שבת מעיד לפני הקב"ה שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח ביום הז', וכל מי שהוא משמר את השבת מעיד לפני המקום שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר אתם עדי נאם ה' ואני א-ל. (שם רצט)

כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת קדושה לישראל מה לפלוני שחנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ונח בשביעי, וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל. (שם פרק לא, שצ)

...רבי אלעזר בן פרטא אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת מעלין עליו כאלו שמר שבתות הרבה, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וכו', רבי נתן אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאלו שמר כל שבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל ולא ביני לבין האומות... כי ששת ימים וגו' שבת ממלאכת מחשבת עבודה או אף מן הדין, תלמוד לומר וינפש, מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם, וכן הוא אומר צדק ומשפט מכון כסאך, וכתיב הצור תמים פעלו וגו'.

אמר ר' יוסי בר' חנינא כותי ששמר את השבת עד שלא קבל את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוה עליה ואינו משמר אותה כתקנה. (שם שם שצא)

ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג... (שם פרק לה, תח)

אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם... וכל כך למה, בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת, תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה שאף על פי שאין הקב"ה צריך לאורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן... (במדבר פרק ח, תשיט)

וימצאו איש מקושש, מגיד שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש... ויקריבו אותו המוצאים אותו, מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהן מעין מלאכתן...

תנא דבי אליהו, וימצאו איש מקושש עצים, אמר לו הקב"ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו, רבונו של עולם, אתה יודע בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו, ורואה אותן וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת, אמר לו הקב"ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים, שנאמר ועשו להם ציצית לדורותם... (שם פרק טו, תשנ)

וביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או שתהא שבת דוחה את העבודה, תלמוד לומר ביום השבת, הא מה תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או אחד של יחיד ואחד של צבור, אמרת, במה הענין דבר בשל צבור, עולת שבת בשבתו. (שם פרק כח, תשפב)

זכור ושמור קיימו חנניה מישאל ועזריה, שנאמר לסריסים אשר ישמרו את שבתותי... שלשה קדושות הן, קדושת שמו של הקב"ה, שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וקדושת שבת, שנאמר ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, וקדושתן של ישראל שנאמר קודש ישראל לה'. (דברים פרק ה, תתל)

טוב להודות לה', במזמור אתה מוצא שבע אזכרות, טוב להודות לה', כי שמחתני ה' וגו' מכאן סמכו שבע ברכות שמתפללין בשבת, דבר אחר כנגד שבעה קולות שכתוב במזמור קול ה' על המים, דבר אחר כנגד שבעה קולות שבמתן תורה, שנאמר ויהי קול השופר וגו', וכן דוד אומר שבע ביום הללתיך. (תהלים צב, תתמג)

...כך אמר דוד באתי לחלל את השבת האירה לי התורה, שנאמר ושמרתם את השבת וגו' מחלליה מות יומת, וכן לשאר העבירות, הוי נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. (שם קיט, תתעח)

ר' יצחק אומר זה יום השבת, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כיצד, אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, מתרצה עם בניו ועם בני ביתו. ואף על פי כן שאתם עושים מלאכה כל ששה יום שבת יעשה כלו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם ביום השבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך. (שם קלט, תתפח)

כל ימות השנה יורדי גיהנם הם נדונין, ובשבת ובמוצאי שבת עד שהסדרים נשלמים אינם נדונים, וכשהסדרים נשלמים מלאך אחד יש ושמו דומה הוא ממונה על הנשמות בא ונוטל נשמתן ומקלען לארץ, הדא דכתיב צלמות ולא סדרים, מהו צלמות צאו למות ששלמו הסדרים. (איוב פרק י תתקו)

מדרש הגדול:

וישבת ביום השביעי, וכי יש יגיעה למעלה או שביתה, אלא לומר מה אם למעלה שאין שם עמל ויגיעה נהגו בו שביתה, למטה שהן בני עמל ויגיעה על אחת כמה וכמה שצריכין לנהוג בו שביתה. דבר אחר וישבת, מאי וישבת, ששבת מן הדיבור, שבכל יום ויום היה אומר יהי כך ויהי כך, ובשבת שלמו מעשה בראשית ופסק הדיבור, ומנין שהשתיקה מן הדיבור קרויה שביתה, שנאמר וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב.

דבר אחר וישבות ביום השביעי, רמז לאלף שביעי שהעולם שובת בו, כדאמר רב קטינא שיתה אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב... (בראשית ב ב)

כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל לעולם, מה לפלוני חנותו נעולה, משמר שבת ומעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את העולם מששת ימי בראשית ונח ביום השביעי, כן הוא אומר אתם עדי נאם ה' ואני א-ל. (שמות לא יד)

גדולה שבת שהיא אחד מעשרה דברים שנאמר בהן ברית... לעשות את השבת לדורותם ברית עולם (שמות ל"א)... גדולה שבת שאין התינוק נימול עד שתעבור עליו שבת, שנאמר ובן שמונת ימים ימול לכם (בראשית י"ז), גדולה שבת שאין קרבן קרב עד שתעבור עליו שבת, שנאמר ביום השמיני תתנו לי (שמות כ"ב), גדולה שבת שאין הכהנים כשרין לעבודה עד שתעבור עליהם שבת, שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן (שם כ"ט), גדולה שבת שאין המזבח עצמו כשר לעבודה עד שתעבור עליו שבת, שנאמר שבעת ימים תכפר על המזבח (שם כ"ט), גדולה שבת שאין המצורע והזב והזבה הנדה והיולדת וטמא מת זוכין להטהר אלא אם כן עברה עליהם שבת, שכך הוא אומר בכולן שבעת ימים. גדולה שבת שאין האבל מתנחם עד שתעבור עליו שבת, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ'). גדולה שבת שכיון שנדלדלו ישראל מן המצות לא עמדה להן אלא זכותה, כשנדלדלו בימי אחאב היא עמדה להן, שנאמר ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים (מ"א כ'). וכשנדלדלו בימי אליהו היא עמדה להן, שנאמר ויהי בשביעית (שם י"ח), וכשנדלדלו בימי יהורם היא עמדה להן, שנאמר ויצא מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויסבו דרך שבעת ימים (מ"ב ג'),גדולה שבת שנתנה הקב"ה הבחנה לבחון בין גירי הצדק, שהרי לא פירש משש מאות ושלש עשרה מצות אלא השבת בלבד, שנאמר ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' ולהיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. מכאן אמרו ישראל משומד המשמר שבתו בשוק הרי הוא כישראל לכל דבר, ושאינו משמר שבתו בשוק הרי הוא כגוי לכל דבר. (שם)

דבר אחר ויקהל משה וגו', ר' יהודה אומר והלא בעבודת המשכן הכתוב מדבר, ומה ענין שבת אצל משכן. אלא מושלין אותו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אפטרופוס, צוה אותו ואמר לו עשה לי פלטורין ועשה לי בה כך וכך עליות, והתקין לי בה כך וכך כלים וזירזו עליו ושמח בו שמחה גדולה. נכנסה מטרונית לפניו, אמרה לו אדוני המלך ושמחה שלי אין אתה מזכיר, מיד נפנה לה ועשה לה שמחה לעצמו. כך כיון שצוה הקב"ה את משה על עשיית משכן אמרה שבת לפני הקב"ה, רבונו שלעולם בראת אותי מששת ימי בראשית וקדשת אותי, עכשו את מזהיר את ישראל על עסקי משכן ושמי אין אתה מזכיר, שמא מרוב חיבתן שלישראל בעשיית משכן יחללו אותי. מיד נפנה לה הקב"ה ואמר למשה כתוב פרשה לשבת בתוך מלאכת המשכן, שאין בנינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.. (שמות לה א)

אשר צוה ה' לעשות אותם, אמר ר' שמעון בן לקיש אמר הקב"ה למשה, אמור להם לישראל בני היו יודעין שלא הוצאתי אתכם ממצרים אלא על תנאי שתקיימו מצות השבת, וכן הוא אומר על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. (שם)

תנא קשה הוא חלול שבת שהוא אחד משלש עבירות שמגלגלין בהן על עושיהן את כל עונותיו הראשונים והאחרונים, ואלו הן המשעבד בר ישראל, והבא על הגויה, והמחלל את השבת, וכן הוא אומר ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת (נחמיה י"ג)...

ולא עוד לא ראית שהן מדליקין את הנרות מערב שבת והן דולקין והולכין כל השבת כולה, והן מניחין בשר על גבי האש והוא מתבשל והולך כל השבת כולה, מאליו הוא נעשה, כך הקב"ה ברא כל מעשה וטיבעו לעשות כל אחד ואחד לפי מה שהוא והן נעשין תמיד מאיליהן... ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו שכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד. אמר לו הנח לאוכלי מן שאינו מצוי. ולא עוד אלא שנהר סנבטיון מעיד עליו... אמר לו אף בנהר זה איני מאמינך שאינו בארצינו... (שם, וראה שם מעשה דטורנוסרופוס ביתר פירוט)

רבי יהודה אומר בשבתות היו ישראל יושבים ורואין דלתות בית המקדש נפתחות מאיליהן, ויודעין שהוא יום השבת ומקדשין אותו, ואחר כך מקדשין אותו בעליונים. וכן בראשי חדשים, היו רואין הדלתות נפתחין מאיליהן, ויודעין שבאותה שעה נולד מולד לבנה ומקדשין את החודש, ואחר כך מקדשין אותו בעליונים, וכן לעתיד לבא... (במדבר כח יא)

לקדשו, מלמד שהשבתות נקראו קדושים, במה את מקדשו, במאכל מתוקן לשבת, וביין מבושם ובכלים נאים. אמר ר' שמלאי זכרהו עד שלא יבוא, ושמריהו משיבא, הא כיצד אם נזדמן לך חפץ טוב ואפילו מאחד בשבת התקינו לשבת, כלי חדש התקינו לשבת. אמר ר' תנחומה יתבין הוינן עם ר' הונא רבא בכנישתא דבבלאי דטבריה, ואיתון ליה כותבן בארבעתא, אמר אלין יתפרשון לאיקורא דשבתא. (דברים ה יב)

ילקוט ראובני:

דבר אחר בראשית אותיות שב"ת יר"א, לומר בזכות שבת שישמרו ישראל נברא העולם, ובזכות שבת נגאלו, שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וגו' והביאותים אל הר קדשי. (בראשית)

ספק גדול הנופל במעשה בראשית, והוא אמר שלא היתה בריאה ביום הז', ולמה הרי כבר היתה בריאת יום שבת, שהיום בעצמו צריך בריאה, שכן אמרו בזוהר כי ששת ימים עשה ה', ששת אמר ולא בששת, משמע ששת עצמן עשה ה', והיינו בריאת שמים וארץ שהם ששת כללות שש קצוות, ואם כן לפי זה בנס היתה בריאת שבת בפני עצמו האיך שבת ונח ביום ז', אלא ודאי שבת קדמה לעולם, ואילולא יום שבת שבתון נח, בששת ימים לא היה כח לפעול וכו', והובראו ששת ימים להתענג בשבת כדי לקבל ממנו פרנסתו, ואם כן לא היתה כי אם ששת ימים כי שבת קדמה לעולם.

נהר סמבטיון שובת בשבת, כי כל ימות החול מעין נובע ומוציא אותו מים בתקפו אבנים גדולים בחול ובשבת נח המעין ואין אבנים הולכים מן הנהר. ועוד יש הר שמוציאין מעפרו כסף ובשבת לא יוציאו מעפרו כסף, ויש דג ששובת בשבת על שפת הים עד מוצאי שבת, ושם הדג שבתי לפי ששובת בשבת.

טוב לאדם שכל צרכיו של שבת יקנה אותם ביום הששי ולא ביום החמישי, אם הוא בטוח שיכול לקנות ביום הששי וכל מה שקנה יאמר לכבוד שבת. וטוב מאד שמלבושי שבת אין גם אחד מה שיהיה בימי החול, כלומר אפילו החלוק של שבת אין ללובשו בימי החול... ונכון להקפיד מאד לאכול על השלחן של ד' רגלים בשבת וימים טובים דוגמא לשלחן הטהור העליון, ולא יפחות מד' ככרות ונר של ד' פיות, וראוי להיות זריז מאד בטבילת שבת שחרית שאדם יוצא מקדושה לקדושה, כי אינה דומה חומרת יום שבת לליל שבת, לענין רמז המלקות (המקוה) וסודותיו, וכל שכן אם קיים אדם מצות עונה שהוא צריך לטבול לקריו, אבל בלאו הכי נמי טוב ונכון לטבול, דומיא דבין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה דכהן גדול ביום הכפורים. (שם)

ויקדש אותו, המוסיף עליו מוסיפין לו אם נשמתו בגיהנם ביום ו' בעת שהיה רגיל לשבות באותה שעה מוציא נשמתו, ואם לא הוסיף ואחרו מאחרין אותו שלא להכניסו. ברא הקב"ה שר על כל בריה, ובליל שבת בראשית ישב על כסא כבודו וקראם כלם, ובעמדם מלפניו עמד מכסאו והושיב בו שר של שבת וכו', ובראותם כך עמדו ואמרו שירה ותושבחות לשר של שבת, מזמור שיר להיום השבת, אמר הקב"ה לו אתם אומרים שירה ולי אין אתם אומרים שירה, כיון ששמע שר של שבת שטוב בעיני הקב"ה לומר שירה לפניו, מיד ירד מן הכסא וצווח ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וענו כולם ואמרו אזמר לשמך וגו'. (שם)

זכור את יום השבת לקדשו, בשעת מתן תורה קרא הקב"ה לישראל ואמר להם, בני מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן לכם לעד לעולם אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצותי, משיבים ישראל ואומרים לפניו, רבונו של עולם, איזה מקח טוב שאתה נותן לנו אם נשמור תורתך, משיב להם הקב"ה זה עולם הבא. משיבים ישראל ואמרו, רבונו של עולם, הראנו דוגמא של עולם הבא, משיב להם הקב"ה ואמר להם זה השבת.

זכור את יום השבת, לקביל יוסף, אמר הקב"ה לישראל בבעו מנכון ההוא צדיקא הוו דכירון דאזדבון על ידכון והוי לעבדא במצרים, ובההוא חובא אתגזר לאשתעבדא במצרים ולכפרא ההוא חובה דזבנתון ליה, נטרו יומא דשבתא וישתביק לכון... (יתרו)

ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם וגו', בשבת כתיב לדרתם חסר, לשון דירה, להורות כשנכנס שבת השכינה באה, ורואה אם ערך ביתו בשלחן ומטה ונר, אמרה השכינה זו היא דירתי, ואם לאו אומרת אין זה דירה של ישראל... ר' אלעזר בן פרנך אומר מנין שכל השומר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. (כי תשא)

ופן תשא עיניך וגו' אשר חלק ה' אלקיך לעמים לטורדן, כי בשבת טרידי שרי האומות לקבל מזון, ואיידי דטרידו לקבל לא פלטו, שאין מקטרגים בשבת, ולכן שינה בשבת תענוג, שהנשמה הולכת למעלה ואין שטן ואין פגע רע. (ואתחנן)

בכל יום שבת מתבטלת ג' קליפות על ידי שלהובית דאשא, ונג"ה נכנסת ונעשה קדושה, וזה סוד יגמור נא רע רשעים, בעת שישראל חס ושלום רובא חייבים שנקראים רשעים אזי גורמים שמחברים בכל ד' קליפות יחד ונגמר הרע שלהם, כי נ"א ר"ע ראשי תיבות נגה אש רוח ענן, אבל כשהם טובים גורמים שהנגה מחוברת אל הקדושה וג' אחרות נופלות לתהום רבא וכו'. (שם)

אמונות ודעות:

והנה מתועליות קדוש מקצת הזמנים בבטול המלאכות הן, תחלה כדי לנוח מרוב העמל, ועוד להשיג בהן מעט מן החכמה, ולהוסיף מעט בתפלה, ויתפנו בני אדם לפגוש זה את זה בהתקבצם ויזכירו זה לזה דברים מעניני הדת, ויכריזו עליהם, וכן כל כיוצא בזה. (מאמר ג פרק ב)

...והתשיעי אמרו כי יהושע נלחם ביום השבת, ואין הדבר כן, לפי שלא נזכר בכל יום מלחמה, אלא היה בכל יום נושא את הארון ותוקע בשופרות, ופעולות אלו מותרות בשבת, אבל יום השביעי שהיתה בו מלחמה לא היה יום השבת. (שם פרק ט)

תרגום יונתן:

והיה ביום הששי - ויהי ביומא שתיתאי ויסמנון מה דייתון לקמיהון למיכל ביומא בשבתא, ויערבון בבתיא וישתתפון בדרתיהון בגין ליתייא מדין לדין ויהי להון בכופלא. (שמות טז ה)

ושמרו - וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא לדריהון קיים עלם. (שם לא טז)

רש"י:

ויכל אלקים ביום השביעי - ...דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. (בראשית ב ב)

אשר ברא אלקים לעשות - המלאכה שהיתה ראוי לעשות בשבת כפל ועשאה בששי. (שם שם ג)

ראו - בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים. שבו איש תחתיו - מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, ג' לגופו ואחד לפישוט ידים ורגלים. אל יצא איש ממקומו - אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקר של מקרא על לוקטי המן נאמר. (שמות טז כט)

זכור - זכור ושמור בדבור אחד נאמרו... (שם כ ח)

ואתה דבר אל בני ישראל - ואתה אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה... כי אות היא - אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. לדעת - האומות בה, כי אני ה' מקדשכם. (שם לא יג)

מות יומת - אם יש עדים והתראה, ונכרתה - בלא התראה. (שם שם יד)

שבת שבתון - מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. קדש לה' - שמירת קדושתה לשמי ובמצותי. (שם שם טו)

וינפש - כתרגומו ונח... ומי שכתוב בו (ישעיה מ') לא ייעף ולא ייגע וכל פעלו במאמר הכתיב מנוחה לעצמו, לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. (שם שם טז)

ששת ימים - מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות. (ויקרא כג ג)

...ומיסודו של ר' משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע"א לומר שהמחלל את השבת כעובד ע"א, שאף היא שקולה ככל המצות... (במדבר טו מא)

להיות לאות - אות גדול הוא שנתתי להם יום מנוחתי למנוחה, היכר גדול שקדשתים לי. (יחזקאל כ יב)

כאשר צללו - נטו הצללים של ערב שבת ציויתי שלא יפתחו השערים עד אחר שבת. וילינו הרוכלים - כדי שיפתחו השערים ויצאו אליהם. (נחמיה יג יט)

אבן עזרא:

ויכל אלקים ביום השביעי - יש אומרים כי הימים נבראים, ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה, וזה הפירוש תפל. ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם, כמו "לא תחסום שור בדישו", "אך ביום הראשון תשביתו שאור", ולמה זאת הצרה, וכלוי מעשה איננו מעשה... וטעם "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו", מכל הבריאות שברא. (בראשית ב ב)

ויברך אלקים - פירוש ברכה תוספת טובה, וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמות כח הכר והשכל... ואמר הגאון שברכת היום וקדושו ישוב על השומרים שיהיו מבורכים קדושים. (שם שם ג)

ויאמר - כבר אמר לי השם כי אתם חייבים לשבות מחר שלא תעשה מלאכה אפילו אוכל נפש, כי מחר הוא יום שבת לה', כי זה היום סמך לשם, בעבור ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי...

ומלת שבת קשה, כי איננה על משקל גנב, כי תי"ו שבת סימן לשון נקבה, והעד, "שבת היא לה'". ומלת שבת שם דבר, כמו שביתה, וככה דקדוק המלה היתה ראויה להיות שבתת על משקל דלקת, וכאשר חסרו הת"ו האחת פתחו הבי"ת להורות על לשון נקבה, וככה מלת אחת. (שמות טז כג)

...ודע כי באחרית מוח הראש הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה, וטעם זכור שיזכר כל יום איזה יום הוא מהשבוע, כדי שישמור היום הז' שלא יעשה בו מלאכה, והנה טעם הזכירה היא השמירה, וכאשר אמר ה' זכור, הבינו הכל כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו... ולא הוצרך משה להזכיר בשנים טעם "כי ששת ימים עשה ה'", כי בתחלה אמר (בואתחנן) "כאשר צוך ה' אלקיך", ובעבור שה' צוה שישבתו העבד והאמה ולא פירוש למה זה, אמר בעבור שתזכור כי עבד היית וגו'... (שמות כ א)

זכור - ...כי השם קדש זה היום וזמנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך ה'. וכבר פירשתי זה במזמור שיר ליום השבת... וככה כתוב "כי שמחתני ה' בפעלך", כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא "ממצוא חפצך ודבר דבר". ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת". וכבר הזכרתי כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית, רק איננו מכחש השם הנכבד. והנה אין ספק כי מלת "אתה" כוללת כל מי שהוא בן מצוה, על כן טעם "בנך ובתך" הקטנים שביתתן עליך, ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו... (שם שם ח)

...והדבור הרביעי דבור השבת כנגד גלגל שבתי, כי חכמי הנסיון אומרים כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע שבו יראה כחו, והוא בעל השעה הראשונה ביום, וכן מי שהוא בעל השעה הראשונה בלילה. ואומרים כי שבתי ומאדים הם כוכבים מזיקים ומי שיחל מלאכה או ללכת בדרך באחד משניהם כשהם מושלים יבא לידי נזק, על כן אמרו קדמונינו שניתן רשות לחבל בלילי רביעיות ובלילי שבתות, והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה שימשלו אלה שני המזיקים בהם רק ביום הזה, על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם רק ביראת השם לבדו. (שם שם יד)

ושמרו - שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו אי זה יום הוא שבת, ושיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה. והנה פירוש לעשות את השבת - כמו "וימהר לעשות אותו". (שם לא טז)

לא תבערו אש - בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות כל מלאכה לא יעשה בהם להתיר אוכל נפש, אמר עתה בשבת לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך לכל מאכל... (שם לה ג)

את שבתותי תשמורו - ...ולפי דעתי שהזכיר את שבתותי מטעם "ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני", ולא בעבור שהזכירה להשתחוות עליו, והטעם שתבואו בכל שבת להשתחוות לפני ולא על אבן משכית. והנה הזכיר היום הנבחר כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי, וגם הזכיר המקום הנבחר. וטעם אני ה' - ששבתי מכל מלאכה בשבת וכבודי דר במקדש, על כן הזכיר מלת תיראו. (ויקרא כו ב)

רמב"ן:

ויברך ויקדש - ברכו במן וקדשו במן, והמקרא על שם העתיד, לשון רבינו שלמה מבראשית רבה. ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים, ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד. ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. ודברו בזה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים. והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם, ויקדש אותו כי ימשוך מן הקדש, ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת. (בראשית ב ב)

אשר ברא אלקים לעשות - ...ולי נראה פירוש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים... (שם שם ג)

זכור - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד ית' שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד, להודיע שהוא ברא הכל, והוא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית, ואמר זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה כתוב שמור, ורבותינו הקפידו בזה ואמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והכוונה להם ז"ל כי זכור מצות עשה צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ושמור אצלם מצות לא תעשה, יזהיר שנשמור אותו לקדשו של נחללהו... ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי זכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה, כמו שאמר כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת הא-ל. וטעם לקדשו - שיהא זכרוננו בו להיותו קדוש בעינינו, כמו שאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד", והטעם שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש להפנות בו מעסקי המחשבות בהבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה' וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דבר ה', כמו שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, שהיה דרכם כן. וזה טעם שביתת הבהמה שלא תהא בלבנו מחשבה עליה.

ולכן אמרו ז"ל שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בע"ז מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה.

ובמכילתא רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה שהגוים מונים בימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום, וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש רבי אברהם... (שמות כ ח)

ברך ה' את יום השבת ויקדשהו - אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש, ולא נעשה בו מלאכה... (שם שם יא)

אך את שבתותי תשמורו - ...אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש, וכיוצא בהן, שהן דוחין אותו. וכך אמרו במסכת יומא, ומנין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט. ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת מפני שהזהיר בו בכאן, ועל דרך הפשט הוא כן, יאמר תעשו מלאכת אהל מועד, אבל שבתותי תשמורו לעולם...

ועל דרך האמת צוה בכן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם, וזה טעם שבתותי, ואמר בשניהם כי אות היא, שהיא ביני וביניכם לדעת. ואמר ושמרתם השבת וחייב במחלליה כרת, כי הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה וזו תכרת משם. ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה', בעבור שהוא יסוד עולם. והזכיר בשבת שהוא ברית עולם, וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל אות היא השבת ביום השביעי. והטעם שהיום אות, והשבת היא אות לעולם. וזה טעם שבת וינפש, והיא נשמה יתירה הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי... (שם לא יג)

בחריש ובקציר תשבות - על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר שבהם עיקר חיי האדם, והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך לחג המצות ולקדוש הבכורות בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו כאשר פירשתי בעשרת הדברות, ועוד כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות, "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", ושם אפרש בעהשי"ת. (שם לד כא)

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת - ענין הכתוב הזה ודאי ראוי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירוש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך כל מאכל, והוצרך לומר כן מפני שלא אמר העושה בו כל מלאכה כאשר אמר בעשרת הדברות "לא תעשה כל מלאכה", ואמר מלאכה סתם, והנה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש... ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו... ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד, מפני שלא אמר כל העושה בו מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת בה להקל להיותה בלאו, ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה. (שם לה ג, וראה שם עוד)

את שבתותי תשמורו - האזהרות בשבת רבות בתורה כמו בע"ז, מפני שגם היא שקולה כנגד כל המצות, כי מי שאינו משמר אותה מכחיש במעשה בראשית ואין לו תורה כלל... (ויקרא יט ל)

מועדי ה' - ...והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום ונקרא אותו מקרא קדש, ואחרי כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא ביומו יבא ולא נצטרך לקרא אותו במועדו... (ויקרא כג ב)

...אבל ממחרת השבת השביעית, ושבע שבתות לא יתכן לפרש אותם יום טוב, אבל אמר בו אונקלוס לשון שבוע, ואם כן יהיו שתי לשונות בפסוק אחד, והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות, כמו "רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם", ובמקום אחר פירש "שבעה שבועות", וכן "באי השבת עם יוצאי השבת", שבוע... כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו יקרא שבוע אחד, שבת אחד, והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו, "שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות". ויתכן שיהיה כל השבת הנזכר בפרשה שבוע... (שם שם יא)

שבת לה' - לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, לשון רש"י. ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשים, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן, ולא יאמר באחד מהם לה', אבל יאמר יהיה לכם שבתון, ואמר ביום הכפורים "שבת שבתון הוא לכם", ולשון הברייתא בתורת כהנים שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה', אבל פירוש שבת לה' אלהיך הוא האמור בשבת בראשית, כי בו שבת וינפש, על כן לא תעשה כל מלאכה. ולכך אמרו כי כן נאמר בשמטה כי היא שביעית בשנים. והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לו רבי אברהם, שכתב וטעם שבת לה' ביום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. 

כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלקיך כי יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחי העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות... (ויקרא כה ב)

...אין במוספי שבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום, והמשכיל יבין. (במדבר כח ב)

וטעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת - צוה שתעשה כן ביום השבת, כך פירש ר' אברהם, ואיננו נכון, ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים", כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית". והרב אמר בספר המורה כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו, וכאשר אמר "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'", אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל יום על כרחינו, ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצוינו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו שהוציאנו מעבדות למנוחה.

והנה בשבת נכללו שני טעמים, האחד להאמין בחידוש העולם כי יש א-לוה בורא, והנה לזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים, גם זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי, אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה, רק היא כשאר כל המצות, אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית, שנשבות ביום ששבת השם וינפש. 

והראוי יותר לומר, כי בעבור היות יציאת מצרים תורה אל א-לוה קדמון מחדש חפץ ויכול, כאשר פירשתי בדבור הראשון, על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכרו מה שראו עיניך ביציאת מצרים, שהיא לך לראיה ולזכר. והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. וזה טעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת.

והנה לא פירש כאן טעם השביתה, כי ששת ימים עשה ה' וגו', שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה, "ויום השביעי שבת לה' אלקיך", שהוא יתברך שבת בו וינפש, ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו. 

ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה, כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכיר את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים, וממנו לנו היראה, כמו שאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'", ועל כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו, והמשכיל יבין... (דברים כ טו)

אבל הענין כך הוא, שנצטוינו מן התורה במלת שבתון, להיות לנו מנוחה ביום טוב שלא נטרח אפילו בדברים שאינן מלאכה, ואם לא אמר אלא "כל מלאכת עבודה לא תעשו", היה מותר מן התורה כל טורח ועמל שאין בו מלאכה ממש מן האבות ותולדותיהן, ויכול הוא לטרוח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתכות... ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ימכרו ביום טוב, ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף, והשולחני יושב על שולחנו והזהובים לפניו ומחליף, וכן הפועלים יהיו יכולים להשכים למלאכתם ויהיו משכירין עצמם כחול לדברים הללו וכיוצא בהם, והותרו ימים טובים ואפילו השבת עצמה, שבכל אלו אין בהם לא אב מלאכה ולא תולדה. וכי זהו כבוד שצוה הכתוב ביום טוב ועונג שצוה בשבת שלא יוציא גרוגרת אחת מביתו לרשות הרבים, אבל יגלגל זבל שבחצר כל היום מלמעלה למטה וימלא ממנו קופות ומשפלות לרפת בקר, ויסיע אבנים גדולות ויעצב בהם, אם כן אין השבתות מנוחה ואין ימים טובים שבתון, אלא מדברי סופרים. אבל העיקר כך הוא, שהוזהרנו במלאכות בשבת בלאו וכרת ובחיוב סקילה, וכל העושה מלאכה אחת אפילו קטנה שבקטנות שהיא אב או תולדה ענוש כרת ונסקל. והטרחים והעמל כשאין בהם אב מלאכה או תולדה הוזהרנו בהם בעשה דשבתון... ובאו חכמים והוסיפו בשבתון שלא יטלטל אפילו אבן קטנה, וכן תירגם אונקלוס שבתון - ניחא, כלומר שינוח... (דרשה לראש השנה)

...אבל בהיות החבור לעונה הידועה מלילי שבת ללילי שבת, שהוא סוד וחזרת גלגל פנים ואחור בשבעת ימי השבת, יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשה נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו ולפיכך אמר "אשר פריו יתן בעתו", דהיינו מלילי שבת ללילי שבת, וסמוך ליה "ועלהו לא יבול", כלומר יהיה חבורו לשם שמים ויבא לידי גמר. (אגרת הקדש פרק ג)

רד"ק:

ויברך - הברכה היא תוספת טובה, ויום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה, ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלקים. והא-ל ברכו וקדשו כשצוה בני ישראל לשבות בו ולקדשו. ויקדש אותו - שיהא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתין בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין הא-ל כי הם קדושים בשמרם את השבת שהיא עדות על חדוש העולם, ולהודיע לכל העולם כי העולם איננו קדמון, כי חדשו הא-ל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי. גם אמרו כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת, והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע... הנה כי הא-ל שם בבריאותיו אות ליום השבת כדי שידעו בו חדוש העולם. (בראשית ב ג)

מחללו - במלאכה, וכן שמקדשו, רוצה לומר מבדילו משאר הימים שזה לשון קדושה, מבדיל גופו במאכל ומשתה וכסות, ונפשו להפנות מדברי העולם ולעסוק בתורה והתבוננות בדרכי ה', והזכיר כאן שבת שבעונו גלו, והוא הדין לשאר מצות עשה. (ישעיה נו ב)

שומר שבת - שהוא יסוד גדול באמונה שהעולם מחודש, ויש מחדש ואין זולתו, ולכן נתנה שבת קודם ציווי מתן תורה. (שם שם ו)

עשות בו - וכתיב בה, ששבת ימצא בלשון זכר ונקבה. (ירמיה יז כד)

הזהירם רק על השבת, אף שהיו בידם ע"ז ועברות אחרות, שהיא עקר גדול באמונת חדוש העולם באותות ובמופתים ובקיום כל התורה, וכל המשמר שבת באמונה ישרה לא במהרה חוטא, ואמרו חז"ל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר מחללו, מחול לו, והיא מצוה ראשונה שנצטוו קודם מתן תורה, ותלה בה חורבן ירושלים. ואמרו רז"ל אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בו חלול שבת. (שם שם כה)

לאות - השבת שיזכרו שהוציאם מעבדות לחרות והבדילם מהאומות וגילוליהם, וכולל בשבתותי גם שביתת המועדים, והיא שקולה נגד כל המצות, ולכן אמר בתוכחות כמה פעמים ענין שבת. (יחזקאל כ יב)

כוזרי:

אמר הכוזרי, גם אלה אין בהם מדחה, מה שמתמיד ארבעים שנה לשש מאות אלף איש והנלוים אליהם, ירד ששה ימים ויסתלק יום השבת, אם כן חובה לקבל השבת מפני שהיה הענין האלקי כמו נדבק בו.

אמר החבר, השבת מוזהר עליו מזה, ומבריאת העולם בששת ימי בראשית, וממה שאני עתיד לזכרו, והוא שהעם עם מה שהאמינו במה שבא משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלקים עם האדם... (מאמר א פו)

אמר החבר, הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות כמו שאמר "שבת הארץ", "ושבתה הארץ שבת לה'", ולא נתן רשות למוכרה לצמיתות... ודע, כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה'.

אמר הכוזרי, הלא תחלת קביעות הימים מן הצין (סין) מפני שהוא תחלת המזרח לישוב?

אמר החבר, והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני ומאלוש קודם לכן, שירד המן בו תחלה, ואין השבת נכנסת אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על המדרגה עד אחרית המערב, ואחר כך עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא מזרח הישוב, ותקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל הוא חצי הלילה לצין, וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין, וזה הוא סוד הקביעות אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו (ר"ה כ') "נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה", והכונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה, והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחלת המנין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרוא שם לימים... (מאמר ב יח והלאה, וראה שם עוד)

...ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם... והיתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה באלקות, אבל כאילו היא הודאה בדבור מעשי, כי מי שמקבל מצות שבת בעבור שבה היתה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחדוש מבלי ספק, ומי שהודה בחדוש הודה במחדש העושה יתברך, ומי שלא קבלה יפול בספקות הקדמות, ולא תזך אמונתו לבורא העולם, אם כן שמירת מצות השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות. (שם נ)

אמר החבר, וכן שאר הדמיונים, לא יכלה אומה מן האומות להתדמות אלינו בדבר, הלא תראה אשר קבעו יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות אלא כאשר ידמו צורות הצלמים אל צורות בני אדם החיים.

אמר הכוזרי, כבר חשבתי בענינכם, וראיתי שיש לאלקים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדולה שבמסות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה לולא אלה העתים שאתם שומרים אותן השמירה הזאת המעולה, מפני שהן מאת האלקים ולעילות חזקות, כמו זכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכלם ענינים אלקיים, אתם מוזהרים בשמירתם, ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם, ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה ששית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, אין המלכים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינן מתישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגיעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה, ולולא הם, היה כל יגיעכם לזולתכם, מפני שהוא מזומן לשלל. אם כן הוצאתכם בהם ריוח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים. (מאמר ג ט וי)

...והייתי רוצה שיראה לי גדר המלאכה האסורה בשבת, ומה הוא המונע מהקולמוס והקסת להגיה התורה, והמתיר לו לטלטל הספר הגדול והשלחן ושאר המאכלים וסעודת האורחים ולטרוח בכל מה שיטרח האדם לאורחיו והם במנוחה והוא ביגיעה, ויותר מזה עבדיו ונשיו, וכבר נאמר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", ולמה נאסרה רכיבת בהמות הגוים בשבת, ולמה זה נאסרה הסחורה... (שם לה)

משנה תורה:

שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה, שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה", ומהו חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה... (שבת א א)

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר ודבר דבר, קל וחומר שלא יהי הטלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבאו להגיה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח".

ועוד כשיבקר וטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר. (שם כד יב)

ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג, שנאמר "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד".

איזהו כבוד זה שאמרו חכמים, שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.

ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת, ואם אין לו להחליף משלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול. ועזרא תיקן שיהא העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת.

אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול.

מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך לאכול ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.

אף על פי שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.

איזהו עונג, זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת, אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות... (שבת ל א והלאה וראה עוד שבת-סעודה)

אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב ויכין סעודה לשבת, שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבוא כדי להכין לו, ואין צריך לומר אם היה מתארח אצל אחרים שהוא מביישן מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחין.

אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת, ואפילו בצרה מן הצרות שהצבור מתענין ומתריעין עליהן אין מתענין ולא מתריעין בשבת, ולא בימים טובים, חוץ מעיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות או נהר, או ספינה המטרפת בים שמתריעין עליהן בשבת לעזרן ומתחננין ומבקשין עליהן רחמים.

אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת. אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יותר מדאי. ולדבר מצוה מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק עמו לשבות ואינו שובת. ומצור לצידן וכיוצא בהן אפילו לדבר הרשות מותר להפליג בערב שבת, ומקום שנהגו שלא יפליג בערב שבת כלל אין מפליגין.

תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מלילי שבת ללילי שבת, ומותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת, ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה.

השבת ועבודת כוכבים ומזלות כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות, ושניהם כעובדי כוכבים ומזלות לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלו שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר". (שם שם יא והלאה)

פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת נקבעו, ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר. תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו... (מעשר ה כ, וראה שם עוד)

מורה נבוכים:

כאשר הושאל לשון אמירה לרצון בכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ונאמר ויאמר, הושאלה לו השביתה ביום השבת כאשר לא היתה שם בריאה, ונאמר "וישבות ביום השביעי", כי העמידה מן הדבור גם כן תקרא שביתה... ולפי זה הענין נאמר גם כן "וינח ביום השביעי", אבל החכמים וזולתם מן המפרשים שמוהו מענין המנוחה, ושמוהו פעל מתעבר, אמרו החכמים ז"ל וינח לעולמו ביום השביעי, רוצה לומר הפסק הבריאה בו, ואפשר שיהיה מעלולי הפ"א או עלולי הלמ"ד ויהיה ענינו והניח, או הנחה והמשך המציאות כפי מה שהוא ביום השביעי, ואמר כי בכל יום מן הששה היו מתחדשים חדושים יוצאים מזה הטבע המונח הנמצא עתה במציאות בכללו, וביום השביעי נמשך הענין והונח כפי מה שהוא עתה... (חלק א פרק סז)

אולי כבר התבאר לך העלה בחזוק תורת השבת והיתה בסקילה, ואדון הנביאים הרג עליה, והיא שלישית למציאות השם והרחקת השניות, כי ההזהרה מעבוד זולתו אמנם הוא לישב היחוד, וכבר ידעת מדברי שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח לא ישארו, ולזה צונו בתורה הגדיל זה היום עד שיתקיים יסוד חדוש העולם ויתפרסם במציאות, כשישבתו בני האדם כלם ביום אחד. וכשישאל מה עלת זה, יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה'. וכבר באו בזאת המצוה שתי עלות מתחלפות מפני שהם לשני עלולים מתחלפים, וזה שהוא אמר בעלת הגדיל השבת בעשרת הדברות הראשונות, אמר "כי ששת ימים עשה" וגו', ואמר במשנה תורה "וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' על כן צוך ה' אלקיך" וגו', וזה אמת, כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדילו, כמו שאמר "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", זהו העלול הנמשך לעלת כי ששת ימים וגו', אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות, וצונו בתורת השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, האמנת דעת אמתי, והוא חדוש העולם המורה על מציאות השם בתחלת המחשבה ובעיון הקל, וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו מתחת סבלות מצרים, וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותקון הענין הגשמי. (חלק ב פרק לא)

ספר חסידים:

בשבת אל ידבר אדם מאוהביו שמתו או שהן בצער כדי שלא יצטער, ואסור בשבת לדבר דברים בטלים, דכתיב (ישעיה נ"ח) ממצוא חפצך ודבר דבר. (קי)

מצוה לשנות ארבעים מלאכות חסר אחת, כדי שלא ישכח איזה מלאכה אסורה, כמו שיש לדרוש במעשה מועדים לפני המועדים, כך בענין שבת לפניו, כדי למהר בצרכי שבת, אחר התפלה תקנו וקבעו לומר במה מדליקין בבית הכנסת, כלומר קיימתי מה שבזאת המשנה, חוץ מיום טוב הנכנס לשבת לפי שכתיב ביה עשרתם ערבתם, ואין מעשרין ביום טוב. (קנד)

בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במוצאי שבת, שאסור לומר למחר אעשה, ואפילו חפץ לכתוב תורה, מפני שמראה מה שישן ונח בשבת שעושה בשביל החול אלא יאמר ננוח כי שבת היום.

בשבת אל יקח אדם ילד בחיקו עד שישים תחילה כר בחיקו, פן יטנף את בגדיו, ואיך יעשה בשבת, שמא אין לו בגדים אחרים, מוטב היה למי שבגדיו מטונפים שלא ילך לבית הכנסת ולא יתפלל כל עיקר, אלא בשביל הבושת לא יניח אדם, לכך יקח כר תחילה ואחר כך הקטן עליו... (רסו)

ויברך אלקים את יום השביעי, ולא פירש במה, אלא באותן דברים שקלל איוב את יומו, "תשכון עליו עננה" (איוב ג'), "אל יחד בימי שנה" (שם), "אל תבא רננה בו" (שם)... מכלל שבירך את השבת באור, ומצוה שישב וירנן שבחות, שנאמר (תהלים צ"ב) "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון", ויש לשמוח בפקודי ה' ישרים משמחי לב. (רעא)

בערב שבת סמוך לערב שולחים לבית הכנסת, והנה לפניו ספרים גדולים או כסתות והיה יכול להביאם לחדר לשמור או שום כלי כבד שניטל בשבת ויכול להצניע, לא יאמר הלא מותר לטלטלם בשבת למה אטרח, אמתין עד לאחר שחשיכה ואשאם ואצניעם, כמו שאמרו ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו, כי לא יתכן מה שיוכל לעשות מלאכתו מבעוד יום שימתין עד שחשיכה ולטרוח, שנאמר (ישעיה נ"ח) "וכבדתו מעשות דרכיך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג", וכתיב (שמות כ"ג) "וינפש בן אמתך והגר"... (תתנז)

חזקוני:

ויברך אלקים את יום השביעי - שבו היה העולם מלא כל טוב וברכה ושובע, הוא שאנו אומרים בתפלה "וברכתו מכל הימים". ויקדש אותו - פרש"י שלא היה מן יורד בו, ואם תאמר אף ימים טובים מקודשים במן... אלא יש לומר דימים טובים לא נפקי מכלל שבת, דאף הם שבת מיקרו בכמה מקומות, וממקרא דויקדש אותו נלמוד שבתות וימים טובים. דבר אחר ויקדש אותו מעשיית מלאכה, כדכתיב "כי בו שבת", שלא עשה בו מלאכה... כי בו שבת - אינו לשון מנוחה, שהרי גבי הקב"ה כתיב "לא ייעף ולא ייגע" (ישעיה מ'), אלא לשון הפסקה הוא, כמו "וישבות המן". מכל מלאכתו אשר ברא לעשות - להיות מנהגם מאותו זמן ואילך לעשות כיוצא בהם, כגון בעלי חיים אילנות דשא. דבר אחר לעשות כל ימות עולם בסדר ימי בראשית, שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו סדר. מכאן תשובה למינים שאומרים הקב"ה עושה מלאכה בשבת כשהוא מוריד מטר ומגדל צמחים, וזה הבל, כי כל זה נקבע מששת ימי בראשית שנצטוו לעשות מנהגם, ואין זו מלאכה. וראיה לדבר, שהרי המן, מאחר שלא נברא להיות יורד בששת ימי בראשית לא רצה הקב"ה להורידו בשבת על ידי שלא נראה תחלת ברייתו עד יציאת מצרים. (בראשית ב ג)

אך את שבתותי תשמורו - אהדריה קרא בשביל "לדורותיכם", מכאן למדנו שכל המלאכות הנעשות במשכן אסורות לעשות בשבת, שעל כולם הזהיר שלא לעשות בשבת. (שמות לא יג)

ושמרו בני ישראל - ישמרו ויצפו כל ימי השבוע אי זה יום בהם תהיה יום השבת לתקן כל צרכיהן ביום הששי כדי לעשותה כהלכתה ולא תהא מחוללת. (שם שם טז)

שמור את יום השבת - בדברות הראשונות שבא להזכיר להם את יום השבת שנתן להם במרה נופל בו לשון זכור, אבל כאן בדברות שניות שנאמרו בשנת הארבעים בשביל אותם שלא שמעו הראשונות נופל בו לשון שמירה, לפי שהענין לא היה חדש להם. דבר אחר שמור את יום השבת, לשון "ואביו שמר את הדבר", המתן מבעוד יום מתי תבא שבת לקדשה, כדר' ינאי שהיה מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה. דבר אחר זכור נאמר ליורדי הים ושמור ליושבי היבשה... (דברים ה יב)

וזכרת כי עבד היית - ...אבל בדברות הראשונות לא פירש הטעם, שלא רצה להזכיר את גנותם בשמחתם. (שם שם טו)

מבעלי התוספות:

שני העומר - כל השבוע עשו ממנו ב' לחם, והיום ד', א' ליום ו', א' ללילו וב' לשבת, מכאן שאין בוצעין במנחה על ב' ככרות, ור' מרונין בוצע על ב', כדא"ר יצחק שכל סעודה לשבת ירדה כפולה בלחמה, כי דרך לאכול בשבת יותר מפני נשמה יתרה, וקדוש במנחה ליתא, דגם בשחרית רק מרבוי של יום השבת, וכדמסיק בביצה. (שמות טז כב)

שני כבשים - הקב"ה נתן לבניו לחם משנה בשבת, לפיכך ציוה להקריב לפניו גם כן לחם משנה, וזהו שני כבשים. ולשון "תכנת" ספירה, ספר ימי המעשה וקדש ז', שהקב"ה אוהב שביעיות... וקשה שאין קורין הפרשה בכל שבת, ואם מפני שהיא רק ב' פסוקים אפשר להתחיל מצו את בני ישראל כבראש חודש, שכל קריאת הפרשיות משום כפרה, כבתענית, שאם קורין סדר קרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום ומכפר להם, אבל בשבת לא כתיב כפרה, לפיכך אין קורין, דבר אחר דכתיב "אלא מועדי ה' אשר תקראו", ובשבת לא כתיב כן, ולא איקרי מועד. (במדבר כח ט)

רבינו בחיי:

ויברך אלקים את יום השביעי - ...אבל הנכון לפרש שברכו בחדוש שהיה בו ביום, והיא ברכת האורה, כי היום והלילה של יום השביעי שוים באורה, וזאת היא הברכה ותוספת הטובה, ועל כן לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובוקר כמו בשאר הימים, כי זמנו כלו בקר אין בו ערב כלל. ואמר ויקדש אותו - כלומר להבדילו משאר הימים, כי הנבדל מעסקי העולם קדוש יאמר לו. ועל דרך הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית הנקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה, והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, ועל כן אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש, והבן זה. (בראשית ב ג)

זכור את יום השבת לקדשו - ...ואמר לקדשו, שנזכיר קדושתו, שיהיה בעינינו קדוש ושנפנה מחשבותינו בו מעסקי הגוף, ושנתעסק בו בדרכי השי"ת שהוא עסקי הנפש, כי נתחייבנו ללכת בו אל הנביאים ואל החכמים שבכל דור ודור לבקש תורה מפיהם, לשמוע דברי השי"ת, וכענין שאמרו רז"ל מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל, וכן אמר דוד (תהלים קי"ט) כל היום היא שיחתי, היה לו לומר בכל יום אלא שרומז על היום המיוחד הוא השבת, שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום. ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא עונג, שנאמר (ישעיה נ"ח), וקראת לשבת עונג, כלומר עונג הנפש, כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש ונפשם השכלית תתעדן עדון שכלי וחשקה בהשגת השי"ת, חשק הצמא למים...

ועל דרך השכל במצות השבת... כן מצות השבת שלא להטריח את הבריות בעמל תדירי בכל הימים, אלא שיהיה להם יום מנוחה בשבוע שינוחו בו מן המלאכות ומטורח הגופות, ומזה יהיה שביעית חייו של אדם במנוחה והשקט, ומה שיהיה יום ז' ולא יום חמישי או ששי, מפני שהשבעה הוא הקף אמצעי מן ההקפים ומצות רבות בתורה סובבות על אופן המספר הזה, ואף על פי שהשבת מקובלת ושרשי התורה והאמונה בנויים עליה, הנה זה מדרך השכל אפשר להאמין בו.

ועל דרך הקבלה זכור את יום השבת, דע כי השבת היא הספירה האחרונה, כי כן יום השבת אחרון תשלום כל מלאכת בראשית, ונקראת כנסת ישראל, ועל דרך זה רמזו רז"ל ואמרו כנסת ישראל בת זוגו של שבת, ומזה קראו ליום השבת מטרונא, הוא שדרשו בענין קרבן בהמה עד שתראה פני מטרונה תחלה. ונקראת השבת ברית, כשם שהזכיר באות המילה זאת בריתי... ומה שהזכיר הכתוב בכאן זכור, הכונה על השבת הגדול הוא מדת יסוד שמשם נמשכים רמ"ח מצות, רמז בו זכו"ר י"ה, והוא יום השבת. וכשהזכיר במשנה תורה שמור על הכונה בשבת הנקראת מקדש, והוא הכבוד שמשם נמשכים שס"ה מצות לא תעשה, שהנשים חייבות בכולן, וזהו סוד (ויקרא י"ט) "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", ומזה תמצא בירמיה (ירמיה י"ז) "לבלתי עשות בו כל מלאכה", בה כתיב בו קרי. ומה שאמר ויום השביעי שבת לה' אלקיך באורו, כי השבת ביום השביעי, כי יום הז' הוא יסוד עולם, שהיא הספירה השביעית, והשבת בו כי הכל בכל, וכן מצינו בפרשת כי תשא "ויום השביעי שבת שבתון קודש לה'", וכתוב אחר כן "לעשות את יום השבת ברית עולם", קרא ליום הז' שהוא יסוד עולם שבת שבתון קדש לה', וקרא אל השבת המקבלת ממנו ברית. ואחר שתבין כל זה אין לך לתמוה מדוע קראו חכמים ז"ל לקדוש היום קדושא רבא, מה שאינו כן בלילה, כי היום כנגד זכור, והלילה כנגד שמור, וזה מבואר. ועל הכונה הזאת הוצרך הנביא לקרא אל השבת עונג, כענין שכתוב (ישעיה נ"ח) "וקראת לשבת עונג", כי הוא תענוג הנפשות. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ב) "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי", כי כל דבר צמא לשרשו שהוא עתיד לשוב אליו, והוא הנהר המשקה את הגן, היא יסוד השבת ועקרו, וזהו מלת ענ"ג עדן נהר גן, ממה שכתוב (בראשית ב') "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ולכך נקראת השבת עונג כי היא תענוג העליונים והתחתונים. (שמות כ ח)

לעשות את השבת - על דרך הפשט לתקן לצרכי שבת, מלשון (בראשית י"ח) "וימהר לעשות אותו", ובאור הכתוב שיהא אדם זהיר בכבוד שבת להשמר מכל מלאכה, ולהשתדל שיכין לצורך השבת כדי שיהא לו מנה יפה לשבת, וכמו שארז"ל מחד שביך לשבתיך...

ועל דרך הפשט לעשות השבת, כל המשמר השבת מלמטה כאלו עשה אותה מלמעלה, ובאור זה, כי המקיים מצות שבת למטה הנה זה עדות שהוא מודה ומאמין בשרשה ועקרה החקוק למעלה, והמבטל אותה כאלו מבטל של מעלה, ומזה הזכיר "לעשות". (שם לא טז)

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם - יתכן לפרש כי מלת לעולם היא באור, כי השבת אות וסימן לחדושו של עולם, ולכך הוסיף לפרש כיצד היא אות לחדושו של עולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולשון ביני ובין בני ישראל מורה על דבר נסתר הנמסר בצינעא, וירמוז על הענין הנסתר שיש במצות השבת, כי המלך שהוא מצוה אל בנו או לעבדו הנאמן תזכור הדברים אשר ביני ובינך, הנה הם נסתרים אינם נאמרים אלא מפה אל פה ולא נתנו להכתב. ומזה דרשו רז"ל במסכת יום טוב, אמר ר' שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצינעא... אבל כיוונו חכמים על הענין הנסתר שבמצות השבת, כי הוא הנתן בצינעא. (שם שם יז)

"אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך" וגו'. ידוע כי השבת מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל קודם מתן תורה ונצטוו עליה במרה, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין נ"ו ב') שבת ודינים במרה איפקוד, שנאמר, "שם שם לו חק ומשפט". ונקראת חק כמצות מילה, שנקראת חק, וזהו "חק בשארו שם", והכל ענין אחד. והמצוה הזאת רמז וחדוש לענין העולם שנברא ונתחדש מאין, ונעשו המעשים כלם בששה ימים וביום השביעי שבת. ויתכן לומר כי על זה אמר הכתוב "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", כלומר לחדושו של עולם. ומפרש והולך כיצד, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". ומפני שהוא מופת ועדות על החדוש נצטוינו שנזכור אותו בכל יום, הוא שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", וביאור הכתוב על דרך הפשט, מה שאנו מזכירים ימי השבוע אחד בשבת, ב' בשבת וכן כלן, כדי שנזכור יום השבת עם כל יום ויום... ודבר ידוע ומפורסם כי הדבור הזה של "זכור את יום השבת לקדשו" בכלל עשרת הדברות ביום שבת נאמר, שהרי ביום שבת ניתנה תורה... וראויה מצות שבת שתהיה שקולה כנגד כל התורה, מאחר שנתיחד יום השבת לנתינתו...

וקראת לשבת עונג, ענינו שתענג את השבת במאכל ומשתה יותר משאר הימים, כי בזה יהיה מובדל ומופרש משאר הימים ומעולה על כולם, ואז יזכור מעשה בראשית ויתן הודאה להקב"ה שחדש העולם ובראו מאין, כי בעשותו זה יקרא את השבת עונג, ויתענג עונג הגוף והנפש, עונג הגוף במיני אכילה ושתיה, ועונג הנפש בזכרון מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו. ויהיה לשון "וקראת" מלשון "הקדיש קרואיו" (צפניה א' ז'), כלומר שיזמין את השבת כאדם המזמין את המלך לאכול עמו על שולחנו, ומלת עונג הוא השכר, כלומר אם תעשה מצוה זו שתזמין את השבת תזכה לעונג, והוא השכר האמיתי לחיי העולם הבא, כי הוא רמז אל הגן ואל הנהר והעדן. והנה זה עיקר החיים האמיתיים הנצחיים אשר אין להם ערך ודמיון. 

והוסיף לומר "לקדוש ה' מכובד", כלומר שיהיה כבוד ה' מחופף עליך, ואז תהיה אתה מכובד ממנו, כלומר מעוטר ומוכתר מן הכבוד.

...וראויה מצות שבת שיתלה קיום בית המקדש על שמירתה וחורבן המקדש על חלולה, לפי שהמקדש אמצעות העולם, וכן השבת אמצעי, כי הוא שביעי, והוא אמצעי ליום השבוע והוא רביעי, שהרי יום רביעי בשבת נקרא ערב שבת, ואם כן דה"ו מלפני השבת אב"ג מאחריו, הרי השבת אמצעי ושביעי ורביעי לכל השלשה... וכיון שהשבת הוא אמצעי, הנה זה עלויו ומעלתו על שאר הימים, שכן כל אמצעי מקודש ומעולה מחבירו, כענין עץ החיים שהיה בתוך הגן, והנר האמצעי של מנורה שהיא כלפי שכינה. ולפי שהשבת נקודה אמצעית על כן יקראנו הכתוב קדש, "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", ואמרו בספר יצירה היכל הקדש מכוון באמצע. ולא גלו ישראל מארץ הקדושה שהיא נקודה אמצעית של העולם עד שחללו את השבת, והיו ראויין לכך, כי מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הם חללו את השבת כי עשו מן הנקודה האמצעית אחת מן הקצוות, לכך גלו מן הארץ שהיא נקודה אמצעית וטבורו של עולם לשאר הקצוות.

ועוד מפני שהשבת נקראת מנוחה, דכתיב "וינח ביום השביעי", וכן ארץ ישראל נקראת מנוחה, דכתיב "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", יבטיח הכתוב כי אם ישראל משמרים מנוחת השבת ישמור הקב"ה את הארץ, ואם לא ישמרו השבת הרי הוא גוזר ומחריב את הארץ...

ראוי לו לאדם להיות זהיר במצות שבת שיתענג בו ושיהיה לו יום מנוחה, שהרי הוא מקודש ומעולה כל כך עד שאפילו רשעי גיהנם יש להם בו מנוחה... ובמוצאי שבת כשהסדרים נשלמין צועק אותו מלאך ואומר חזרו רשעים לגיהנם, שכבר השלימו ישראל סדריהן. עד כאן במדרש. וזהו שנהגו כל ישראל שאין ממהרין ב"ויהי נועם" וסדר קדושה אלא מחשיכים הרבה ואומרים אותו בנחת. ומן הטעם הזה אסרו לשתות מים בערב שבת בין השמשות, שהרי זה גוזל את המתים, וכוונו בזה לקבוע בנפש אמונה זו שיש לרשעי גיהנם מנוחה בשבת, וכשהם יוצאים בערב שבת הם שותין ורוחצין ומצטננין במים, עד שהשותה מים באותה שעה הוצרכו לומר שהוא גוזל אותם מהם ועשו את השותה גזלן ומחוסר אמנה.

עוד יש במצות השבת סוד נסתר, כי מלבד שנגלהו הוא מופת ועדות על חדוש העולם, והיותו יום מיוחד למנוחה מיגיעת מלאכת הששה כדי שימצא האדם מרגוע, שיהיו שביעית שני חייו במנוחה והשקט, עוד יש בנסתרו ענין פנימי ונעלם... וזהו שהתחיל ואמר "דבר אל בני ישראל", שיודיע להם ענין השבת בנגלה ובנסתר, וראינו כי משה לא הזהיר לישראל במצות השבת כאשר צוה, ולא הזכיר מרמזי השבת העליונה כלל, אלא אמר בפרשת ויקהל "וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". ונראה לי הטעם בזה, כי משה ידבר בהמון לכל עדת בני ישראל האנשים והנשים, ועל כן העלים הנסתר ולא רצה לדבר כי אם בפשט המצוה בנגלה שבה בלבד, ובדרך קצרה. ומכאן ראיה ברורה שאין לגלות ולבאר ענינים נסתרים בהמון.

אז תתענג על ה', אם תקרא השבת עונג, אז תתענג על ה', וזה מדה כנד מדה. העונג על ה' הוא עונג הנפש, כלומר יתן לך עונג הגוף בשפע טובה עד שתודה בו ובטובותיו ותענג נפשך בזכרו. אבל הגאון רבינו סעדיה ז"ל פירש על עונג הגוף, כלומר תענוג גופך יהיה על השי"ת ולא ככסילים שנאמר בהם "לא נאוה לכסיל תענוג" (משלי י"ט), אלא שיקח מן התענוג במדה ובמשקל, כי כך דרך המשכיל שלא ירבה בתענוגים, כי בו ייטב שכלו ויתחזקו שלשה כחותיו, והן כח הבחינה וכח המחשבה וכח הזכרון... (כד הקמח שבת)

ספר החינוך:

שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים, שנאמר "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ובא הפירוש עליו, שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר, והפרסה ארבע מילין, והמיל אלפים אמה, ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כנינוה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר.

משרשי מצוה זו, שנזכר ונדע שהעולם מחודש לא קדמון, כמו שכתוב בפרוש במצות שבת, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי", על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק, רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב... והרמב"ן ז"ל כתב, כי מה שאמר הרמב"ם דאסור תחומין דאוריתא הוא ביותר מאלפים אמה... כי הכל טעות, שאין לנו אסור תחומין דאורייתא כלל. (בשלח מצוה כד)

לשבת ממלאכה ביום השבת, שנאמר "וביום השביעי תשבות", ונכפלה מצות שבת עד י"ב פעמים. (משפטים מצוה פה)

מאירי:

...והוא שבארו המפרשים במלת עדות, המצות המעידות מה שתזקוק הקבלה להאמין בו, כמצות שבת וכמצות תפילין, כמו שאמר בפרוש על מצות השבת שהוא אמנם נתנו להבין בענינו ולהורות על חדוש העולם, כמו שאמר "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וגו', וזה ממה שצריך שהזקיקתנו הקבלה להאמין בו ולהיות היוצא מענינו, רוצה לומר חדוש העולם ענין לא ימציאהו מופת הוא אצלי אמרם ז"ל כל המצות כלן נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצנעה, רוצה לומר כל המצות שהן פנות האמונה כענין מציאותו ואחדותו ובלתי היותו גשם, נתנו בפרהסיא, שהרי אף החולקים יודו בהם, אבל השבת שהוא יורה על פנת התורה לא נתנה בפרהסיא... (משיב נפש ב פרק ב)

...ואין תוקעין בשבת כלל אלא אם כן במקום שאי אפשר לבא לידי חלול שבת, כמו שבארנו, שכל מצוה ומצוה יש לה מדור לפי כבודה, ואין מעבירין על המצות, קל וחומר לעליונה לשלמטה הימנה, ועם היות השופר אהובנו, השבת יותר חביבנו, וכבר הזכרנו קצת סבותיה, שעם היות בה תועלות נכבדות לגוף למה שבו מן המנוחה שביעית חיי האדם, עם מה שתוליד שבתו הזריזות והחריצות בהבין לאחריתו, ועם מה שיש בו גם כן מתועלת הנפש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, להיות האדם בו כלו לה' בלתי פונה רק לעבודת השם ולידיעת דרכיו בכל מה שאפשר לשלמות בעל חומר, וכחזקת השכל והעיון יוליד גם כן ויתמיד ויקיים הדעת הנכבד ומקובל, ואם לא תשיג יד העיון בו אשר בהאמנתו יכון כסא התורה ותנשא מלכות מצותיה, וזולתו יפלו בענינה שאלות מבולבלות לא נוכל ממלא משאם וטרחם וריבם אם לא במענים מגנים יקבצו הכזבת אמת והרחקת קרוב כמו שהתפרסם לכל בעל שכל... והוא אמרו "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו), שהרמוז במלת חק הוא ענין שבת, כאמרם ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד, ועליו אמר ושם נסהו, רוצה בו נשאו ועלה ענינו. וסמך זה הנה אל אמונת השגחתו בנבראיו, כי היא הממשכת גם כן זאת האמונה כמו שבארנו... (שם שם פרק ה, וראה שם עוד)

בעל הטורים:

ויכל אלקים - תרגום ירושלמי וחמד, זהו שאמרו "חמדת ימים אותו קראת". בפרשת ויכלו ג' פעמים "מלאכתו" כנגד ג' מלאכות ששבת בהם, שהם שמים וארץ וים. ולא כתיב ביום השביעי ויהי ערב ויהי בקר, לפי שמוסיפין מחול על הקדש... (בראשית ב ב)

זכור - זה הפסוק שביעי ומתחיל בז' בשביל שהשבת הוא שביעי, וז' מוזכרים בפסוק, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך, וכנגדם תקנו שבע מנוחות ב"אתה אחד". וה' תיבות בפסוק זכור, לומר לך כל המקיים את השבת כאילו קיים ה' חומשי תורה. (שמות כ ח)

ויקהל - כתיב לעיל כי קרן אור פניו וסמיך ליה פרשת שבת, לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר ימים. ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז בשבתות ויו"ט נקהלים לשמע הדרשה. אלה הדברים - דרשו מכאן לשלשים ותשע מלאכות לשבת, כמנין אלה, ודברים משמע שנים וה' דהדברים לרבות א' הרי ל"ט (שבת צ"ג)... ומלאכות והויות והוצאות והבדלות כולם ל"ט, לומר ל"ט מלאכות הן חוץ מתולדות, וכן תמצא מויקהל עד לא תבערו אש וגו' ביום השבת ל"ט תיבות, חוץ ממלת השבת. (שם לה א)

לא תבערו אש - אמר הקב"ה אור שלי, פירוש של גיהנם, שובת בשבילכם, גם אור שלכם יהא שובת. השבת ויאמר ראשי וסופי תיבות תורה, לרמז שעיקר התורה בשבת כשאדם פנוי מעסקיו. (שם שם ג)

את שבתותי תשמורו - סמך לעבודת כוכבים, ששקול שבת כנגד עבודת כוכבים, וסמך לו ואת מקדשי תיראו, שאין בנין בית המקדש דוחה שבת. (ויקרא כו ב)

הרקאנטי:

ויכל אלקים וגו', מלת ויכל תרגם בתרגום ירושלמי וחמיד, מלשון נכספה וגם כלתה נפשי, שלא להורות שביום השביעי נעשה בו דבר, אמנם בבראשית רבה רבנן אמרין למלך שעשה חופה סיידה וכיירה וציירה, מה היתה חופה חסירה, כלה שתיכנס בתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת, רמזו גם הנה לכלה הכלולה מן הכל, ופירוש ביום השביעי באותה מדה. ענין אחר, ויכל אלקים ביום השביעי כלל בקו האמצעי שהוא הקצה השביעי הפנימי והרוחני כל שש קצוות, ואמרי קצוות רוצה לומר ענפים המתפשטים מן האילן. ענין אחר רומז למאמר רבותינו ז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, כי הוא יום מנוחה לחיי העולמים...

ויברך אלקים את יום השביעי וגו', בראשית רבה ברכת ה' היא תעשיר זה השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי, קרא לשבת ברכת ה', כי היא מקבלת מן הבריכה העליונה, על כן אמר היא תעשיר, כי היא השופעת לעולם, כענין הרוצה להתעשר יצפין, שנאמר מצפון זהב יאתה, וכתיב בשמאלה עושר וכבוד. ואם נפרש יום השביעי שהוא העולם הבא יהיה פירוש ויברך כי באלף השביעי יהיו כל הנשמות צרורות בצרור החיים, כי יהי שם תוספת רוח הקדש שיתעדנו בו, וכן אמרו רז"ל במדרש, ויברך אלקים את יום השביעי בירך הקב"ה את העולם הבא, שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו, זמנו לישראל, ואנו נפרש ויקדש אותו שתוסיף כח הנשמה להראות מכל שאר הדברים. ענין אחר ויקדש אותו, רמז כי כל אותו אלף השביעי שהוא כנגד הקצה השביעי יהיה קדש, אין שטן ואין יצר הרע, זהו שאמרו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, רוצה לומר כי העטרות תהיין להן סביב מן האור הבהיר החופף על אור הנשמה, זהו שנאמר יתמו חטאים מן הארץ, רוצה לומר בטול יצר הרע, ורבי יהודה ברבי יקר פירש ויקדש אותו לשון קדושין, והבן, והוא טעם קדושא רבה, והרמז לעונת תלמידי חכמים.

...כי בו שבת מכל מלאכתו, דע כי בששת ימי בראשית פעלו ששה מדות הנזכרות כל פעולותיהם והוציאו מן הכח אל הפועל עד בין השמשות של הכנסת יום השביעי, ומשנכנס יום השביעי שבתו כולן, ופעל הוא פעולתו והשלים מה שחסר העולם, וזו היא שביתת העולם ממלאכה, ונתן בו מנוחה, לכך נקרא יום השביעי שבת, והבן היטב, כי כל מידה גורמת שביתה לאשר לפניה, שנייה לראשונה והשלישית לשניה וכן כלם עד סוף השביעי שהוא שבת לכולם, כי בהשלימה הראשונה פעולתה שנתמנית עליה להוציאה מן הכח אל הפועל, שובתה בפועל בהוציאה האור הגנוז בפועל, ואין אחרי פעולת ששת ימים אלו פעולה שלא היתה גנוזה בהם ועומדת בכח מן היום הראשון עד בא זמנו להתגלות לעולם בפועל...

ספר הבהיר, מפני שהקב"ה שבת בשבת באותה המדה, דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר שהוא אדון לו, לא מפני שנברא בו, אלא מפני שהוא פועל בו פעולה המסורה לו פעלו כולם פעולתם וקיימו מעשיהם, בא יום השביעי ופעל פעולתו, שמחו כולם אף הב"ה, ולא עוד אלא שגדלה נשמתם, דכתיב וביום השביעי שבת וינפש, וכשתבין זה תבין כי ששת ימים עשה ה', לא יחסר אות ב', אלא ששת ימים עשה ובאמצעותם עשה שמים וארץ, כי אלו בראם בלתי אמצעות לא היו בטלים לעולם, כי הוא שלם בתכלית השלימות, ולא יצא ממנו פועל חסר מהשלמתו... (בראשית, ועיין שם עוד)

ספר העקרים:

...ובעבור זה היתה שבת ברית ואות עולם בין השם ובין ישראל, אמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת וגו', ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו' (שמות ל"א), רוצה לומר כי השבת אות על השאר באומה דבר מה מן הקשר האלקי נקשר בה, מה שאי אפשר להכחישו, שעל ידי הקשר ההוא תשיג האומה ההצלחה הנצחית לנפש והדבקות בשם עד שישנו חסידיה השומרים אתה שבת את הטבע, וזהו אות ברית. (מאמר ב פרק יא)

אבל עקר השבת בא להורות על מציאות פועל ברצון תמיד, וגם אחר בריאת העולם, כמו שנזכר זה בדבור שמור שנזכרה בו יציאת מצרים, שהוכר מתוכה שהשי"ת עושה במציאות חפצו ורצונו, ולא בעת בריאת העולם בלבד, אבל גם אחר שנתחדש הוא משגיח ומשנה הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל עת כמו שעשה ביציאת מצרים, להוציא מלב האומרים אין כל חדש תחת השמש, ועל כן אמרו כי זכור המורה על מציאות הפועל ושמור המורה על מציאות פועל ברצון תמיד על צד ההשגחה, שניהם בדבור אחד נאמרו, כלומר בדבור מצות השבת, כי הכונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד. (מאמר ג פרק כו)

עקדה:

...וחכמי הפילוסופיה אחזו באמונת הקדמות והעיזו פנים נגד התורה, וגילו פנים שלא כהלכה, וכדי להוציא אפיקורסות זו מלב כל העיד הכתוב שקבע השי"ת על המעשה מנוחה לעצמו, והנחיל מנוחה זו לעם קדשו, ושהחדוש המתמיד הנמצא לברואים מאז הוא שביתה כעד למה שהיה בו' ימי המעשה.

ויכולו - המציאות נשלמת על ידי הבריאה הראשונה מהאפס המוחלט אל היש, ב', הוצאת יש נגמר מהאין הבלתי מוחלט (נתינת צורה לחומר), ג', הוית עצם מעצם על ידי המרת הצורות, כאפרוח מהביצה וכדומה. וזו האחרונה היתה הכונה בשאר הבריאות, ולזה כיון ר' יהושע באמרו למטרונה בב"ר ס"ח שהקב"ה מכאן ואילך מזווג זיווגים. ובריאות אלו יוחסו, א' לערב היום הא' של הבריאה, ב' מבקר יום א' עד סוף יום ו', וג' מתחלת ליל ז' ואילך, ולכן אמר ג' פעמים ויכולו וויכל, ועל שני אלו אמר "מכל מלאכתו", ומצד מה שנמצאה אז עקר המלאכה אמר ויברך, שהגיע חפצו, וכנגד השביתה אמר ויקדש...

וזה שאמר במדרש על "ויכל אלקים ביום השביעי", לר"י בר' יוסי כמגביה הקורנס מבעוד יום והורידה משתחשך, שעד עתה ברא כנגד הטבע, ועתה הניחו להיותו נוהג כמנהגו. אמנם רשב"י וגניבא דחו זאת, לרשב"י כי סוף הזמן החולף הוא עצמו התחלת העתיד, והקב"ה אינו צריך להוסיף מחול על הקדש מספק, וגניבא דחה זאת כי מלאכה הצריכה למנוחה עדיין אינה שלמה...

ומכל זה תכיר תועלת העיון בפרשה זו, ונדע מדוע מצוה זו חמורה אצלנו לגרש מבינותינו הדעות הארורות המבטלות שום יראה ועבודה... (בראשית ב א שער ד)

שבת שבתון - העקר הראשון לאמונה הוא אמונת החדוש, והיא יכולת ה' על הנמצאים כולם, כי הם מעשה ידיו, ואם החדוש בפועל איך תורה עליו השביתה? אלא מעיד בשביתה ששבת מיצירת יש מאין, כי להמציא יש מיש לא שבת לעולם. והשבת ההתחלה ושורש לכל המועדים שהם זכר ליציאת מצרים, שהיא הוראת היכולת הרצונית המוחלטת, ואם לא נניח שחדש העולם לא תקובל גם עדות המועדות. ואמנם שני הענינים נזכרו בשבת, שמצד אחר מנוחה ונופש, כדי לתת מקום להשכיל ולהתבונן באמיתת מציאותו וגודל מעשיו, שהגדול שבהם הוא החדוש, ומצד שני בטול המלאכה, שעל ידי זה יוכרו הגדולות שעשה בהוציאו אותנו ממצרים. והנה לשון זכירה יפול על דבר שיש בו מעשה, ולכן בא על המצאת המנוחה, ושמור בא על המניעה, ואם על בטול מלאכה, ולכן בא בדברות ראשונות זכור, והטעם "כי ששת ימים עשה ה'", ובשניות שמור, והטעם "כי עבד היית", ושני אלו, השביתה והמנוחה, לא יפרדו זה מזה, ועל זה אמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ואם כן במאמר א' תלה המצוה בסבתה העצמית, ובב' בסבה הנטפלת, והכל אחד.

ועוד תישרנו המצוה שעיקר ב' והוא למוד התורה, מצד שהוקיע יום א' בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים ויפנה ההמון ללמוד איש כפי ערכו, וכן בירושלמי שבת ט"ו הלכה ג' לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה, והוא צד מיתרון הנפש שיש לאדם בשבת, ומצינו ששבת שקולה כנגד כל המצות מצד שמתעסקים בלמודים, ולכן החמירה התורה מאד בעונש העושה מלאכה, לפי שתדיר חמור, וגם למדו מרבוי הפסוקים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה, והוא הדין בדברי הבאי שהם מטרידים התפלה ומונעים התורה, וכל זה יושכל מהסמיכות ללא תבערו אש.

והצד השני לכך ענין דק מאד גילוהו בעלי הקבלה האמיתית, כי ליום הנכבד סגולה נפלאה להועיל לכל מבקש תורה, לפי שהוא רושם ורמז לספירה הז' הנקראת שבת, והיא כפרוזדור לטרקלין העליון הנקרא שבת הגדול, ואם כן שבת מקור הברכות והקדושות, לכן נקראים המועדים חוץ מהשבת "מקרא קודש", חוץ מבפרשת אמור ששם נזכר שבת רק אגב יום טוב, כי מהשבת נמשכת הקדושה והברכה לכל מי שמזמין עצמו. ובמדה ז' זו קבלו ישראל התורה באלה ובשבועה, וממנה תמשך להם האצילות המושפעת להם בשמירת המצוות, ולכן שבת שקולה כנגד כל המצות, כי היא סוד המדה שבה נתנו כל המצות, ולכן קדמה שבת למצות במרה.

ורמז גדול רמזה התורה לשני העקרים האלה בזה שנתנה תורה לסוף ז' שבועות, כי ממצות השבת ז' סבובים לתנועה היומית נמשך חיוב קבלת התורה לסוף ז' סבובים בהיקף גדול, ואין מנינם מתחיל בשבת בראשית, כי אף על פי שהתורה תודיע ענין הטבע במהותו היא נשארת גברת עליו בכל הצריך למתן שכר ועונש.

העקר הג', שהיום הקדוש רמז לעולם הנצחי שכולו שבת, וכדפירשנו שששת ימי המעשה זכר לכל זמני השינוי, והתנועה והשבת זכר למנוחה, כן הם רמז לימי האדם בהם יתנועע בפעולות ולתכליתו, ואם כן ו' ימי המעשה הם דמיון למעשה מצות התורה, והשבת במדרגת התכלית המושגת. וגם זה שאמרו ששקולה שבת כנגד כל המצות, וזה שאמרו בשבת קי"ח, אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות