(ראה גם: דבור, לשון, פה)
מכאן והלאה הוא בסוד השפתים, באות פ' שנכללה בסוד אות ס' שפתים גדולות, זה הוא אדם המדבר לשון הרע, ואינו מתביש ואינו מפחד, בעל מחלוקת ורכילות הוא בין זה לזה, (דהיינו בין אדם לחבירו), ומשלח מדנים בין אחים הוא, אינו בעל סוד, וכשמשתדל בתורה הוא מכסה סוד, אבל בעל לשון הרע ואינו שם יראה בלבו...
שפתים נובלות וצומקות ואינן קטנות, זהו אדם בעל כעס ביותר, בעל זדונות, אינו יכול לסבול דבר, בעל לשון הרע בגלוי לכל בלא בושה, לפעמים עוסק בליצנות, זה הוא אדם שצריכים להתרחק ממנו... (יתרו קטו, ועיין שם עוד)
רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. (ברכות לא א)
והאמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר, אל תקרי מור עובר אלא מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים... (שבת ל ב)
מאי עד בלי די, אמר רמי בר רב א"ר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שם לב ב)
אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה, מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות... דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא... (שם קנב א)
דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו... (חגיגה י א)
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר... (יבמות צז א)
רבי יהודה אומר אף אינו כופה לעשות בפשתן מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים. (כתובות סא ב)
דתניא כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי קרא עליו המקרא הזה שפתים ישק משיב דברים נכוחים. (גיטין ט א)
והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול, ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה, ר"ל אמר פטור, עקימת פיו לא הוי מעשה. (סנהדרין סה ב)
...שפתו העליונה עודפת על התחתונה, התחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום. (בכורות מד א)
אמר ליה רבי שמעון מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה... (מעילה יז ב)
אמר ריב"ל אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפילתו, מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. (ברכות מא א)
המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה... לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין... תני בשפתים ולא בלב, יכול שאני מוציא את הגומר בלב, תלמוד לומר לבטא, ושמואל אמר הגומר בלבו אינו חייב עד שיוציא בשפתיו... (תרומות יז ב, וראה שם עוד)
שפתותיו שושנים זה תלמיד חכם הרגיל במשנתו, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר זה תלמיד שאינו רגיל במשנתו ששפתיו נוטפות מור, אף על פי כן עובר הוא וחוזר ומברר תלמודו. (שיר ה יא)
ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון באותה שעה קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם רדו נשקו שפתותיהן של אלו, שאילולי אלו לא קבלו תורתי ומלכותי בסיני, הייתי נעשה בעל דבב לאלו שהם ישינים במערת המכפלה... (שם ז טו)
...תדע לך, שבשעה שאמר ישעיה כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב (ישעיה ו'), א"ל הקב"ה, ישעיה בעצמך אתה רשאי לומר איש טמא שפתים אבל לישראל אי אתה אומר בתוך עם טמא שפתים, שהם הקדימו עשיה לשמיעה ומיחדים שמי פעמים בכל יום ואת קורא אותם עם טמא שפתים... נטל מלקחת אחת ליטול את הגחלת ונכוה, חזר והביא מלקחת שניה ונתן מלקחת אחת לתוך מלקחת אחת ונטל את הגחלת ונתנה על פי ישעיה, שנאמר ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר, על שאמר בתוך עם טמא שפתים... (וישלח ב)
...וכל מי שהיה נושק את העגל בכל לבו היו שפתיו נעשו של זהב, ושבט לוי הורגין אותו. (פרק מה)
ומהו ארשת שפתיו, רשות שבשפתיו, שהן אומרים לו מדינה פלונית מרדה, והוא אומר ילך גובאי ויחבל אותה... שנאמר (ישעיה י"א) והכה ארץ בשבט פיו וארשת שפתיו כשהוא גוזר דבריו הן קיימין. (מזמור כא)
כמה כתיב אחריו שפתים ישק משיב דברים נכוחים, אלו דברי תוכחות, כד"א (משלי ח') כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. (פרשה כד)
ונשלמה פרים שפתינו, אמר ר' אבהו מי משלם אותם פרים שהיינו מקריבים לפניך, שפתים שאנו מתפללים לפניך. (הושע פרק יד, תקלג)
בשפתיו ינכר שונא, עזריה אמר בשפתיו של אדם ניכר אם הוא אוהב או אם הוא שונא. (משלי פרק כו, תתקסא)
כל המדינות שחלקו בני נח לבניהם מאה וארבעה... כל הלשונות שנים ושבעים, כל הכתבים ששה עשר... (בראשית י לב)
...וטעם שפה אחת לשון אחת, והקרוב אלי שהיה לשון הקודש... (בראשית יא א)
לדעת הכוזרי למד ה' לאדם הראשון הלשון האלקית... ואין נראה לפי הכתובים, אלא הקב"ה ברא הלשון והתאימה לטבעי הדברים ולידיעה האלקית בהם, והשפיע באדם בבריאתו שרשי הלשון ההוא, ונתן בו כח טבעי להורות על כל נמצאות העולם בקולות ומלות שהתאימו לחכמתו ית' ולטבע הדברים, וגם ה' דבר אתו בלשון זו, ומזה לקח דרכי הלשון וסדריה, ולא שהאדם הראשון המציא הלשון כפי רצונו, כשאר הלשונות ההסכמיות... (בראשית ב יט)
יקרא אשה - כתב ר' יהודה הלוי בכוזרי והביאו האבן עזרא שמכאן ועוד ראיה כי דברו בלשון הקדש. וקדמום חז"ל בבראשית רבה י"ח, מכאן שנברא העולם בלשון הקדש. ונראה לי שהראיה מהשמות הפרטיים שנקראו על שם מעשה, כי איש אשה יכלו להעתיק באופן דומה גם ללשונות אחרות, ובכל זאת אין בשום לשון שם האשה הנגזר משם האיש כי אם שם אחר, על כן אמרו רז"ל מכאן שנברא העולם בלשון הקדש. (שם שם כג)
ונבלה שפתם - יש אומרים על ידי השנאה חדשו לעצמם לשון, וזה רחוק, וכן מה שפירשו שה' השכיח מהם הלשון, כי אינו בכתוב. לאבן עזרא באורך הימים נשתכחה לשונם הראשונה, ואינו כן בפסוק. להר"ן חידש בהם רצון לבחור לשונות חלוקות כדי שיתפזרו. ואמתת הענין: אחר שרצו לשנות מנהגם הטבעי הוצרכו לבדות שמות לדברים החדשים שבחרו, וסבב ה' שלא יבחרו בלשון אחת, ונתבלבלו הלשונות, וזה היה סבת פירודם... (שם יא א, וראה שם עוד)
שפת אמת תכון לעד - שפת הוא הדברים שמדברים מן השפה ולחוץ, ואין אלו הדברים התכלית, ולשון הוא עיקר הדברים... (משלי יב יט)
ראה ערך לשון, בראשית ב יט ויא ז.
ועל שפם יעטה - גמרא (מו"ק ט"ו) שיהיו שפתותיו מדובקות זו לזו שיהיה כמנודה וכאבל, כוונתם שמה שכתוב שפם במ"ם הוא זרות בלשון, כי הנפרד שפה והרבים שפתים בכל מקום, ומלת שפם לא בא רק במקום שבולם שפתיו מלדבר... שנושק שפתיו ומדבקן זו לזו עד שנראה כשפה אחת מחוברת... (ויקרא יג מה)
...ושם שפה לא נמצא רק שפת הים שפת הנחל שפת הירדן, שחוט המים סביב יומלץ כשפה התפורה סביב הבגד... (שם יט ט)
ההבדל שבין שפה ובין יתר הלשונות המורים על הגבול והסוף הוא, ששפה מציין גבול העיגול המקיף הדבר בסופו סביב, כמו "שפה יהיה לפיו סביב" (שמות כ"ח), ומזה יאמר שפת הים, שפת הירדן, שחוט המים סביב יומלץ כשפה התפורה סביב הבגד.
השמות שפה, פה לשון מציינים כלי הדבור בכלל, ויובדלו לפי ענינם. השפה היא חיצונית לגמרי, הפה הוא פנימי ממנה, והלשון יותר פנימי מכולם. וכשיבאו נרדפים יחד יש הבדל ביניהם גם ביחוסם אל הדבור בגדר חכמת הלשון. בשם שפה מציין הדבור החיצוני שיוציא מן השפה ולחוץ ללמד לאחרים, ומורה על הדעת בדברים שידע אותם בידיעה ברורה כדברים המוחשים או מושכלות הראשונות שרגיל בהם עד שידבר בהם בשפתיו ומורגלים אצלו מן השפה ולחוץ מבלי עיון כלל...
הפה מציין דבור הפנימי, ומורה על החכמה בעניני חכמה שקבל מרבותיו שאינם רגילים על שפתיו החיצונים, כעניני דעת, וגם אינם מובנים אצלו כעניני תבונה, שאי אפשר לדעת חוקי החכמה מעצמו רק על ידי קבלה, והם ממוצעים בין הבינה והדעת כפה שהוא אמצעי בין השפה ובין הלשון.
והלשון מציין הדבור היותר פנימי, ומורה על הבינה בדברים שיתבונן בהם בתבונה וההגיון להבין ולהוציא ענין מענין דבר מדבר בדרכי הבינה, ולזה בא אצלה לשון הגיון ומחשבה, כמו "הוות תחשוב לשונך"... (הכרמל)
שפה אחת - הם דיברו שפה אחת בדיאלקטים שונים. עיקר הוראת "שפה" היא שולים, אך לא סוף דבר הבא בעל כרחו, אלא סופו וסיומו הטבעי, הגבול שהוצב לו מראש... נמצאת משמעות שפה בהוראה המוחשית, השפה היא הגבול של החלל הפנימי, היא סוגרת ומסיימת את חלל הגוף. והנה השפה מייצגת את כל חלל הפה, ואילו הלשון היא רק אבר יחיד. וכן הדבר בהוראה המופשטת, הלשונות הן דיאלקטים של שפה אחת. (בראשית יא א)
מה הם היסודות ליצירת שפה? הרי הם שנים, יש או תיתכן יצירה אובייקטיבית ויצירה סובייקטיבית, השפה מביעה את מהות הדברים ומציינת את טיב יחסיהם, והנה ייתכן ששפה ניצרת באופן אובייקטיבי, הוה אומר היא מביעה את מהותם האובייקטיבית של הדברים, ואת טיב יחסיהם לעולם, או היא נוצרת באופן סובייקטיבי, על פי ההשקפות המיוחדות הרווחות באומה על הדברים ועל יחסיהם. כל עוד היתה רק שפה אחת, היתה השפה אובייקטיבית, היא ביטאה את מהות הדברים וייעודם, היום נתרבו הלשונות, אך מועטות ביניהן המלים שמשתקפת בהן השקפה זהה. (ראה שם דוגמאות)...
כוונתנו להבהיר רק זאת, אפילו דברו עמים אלה שפה אחת, לא היו מתכוונים לאותם הדברים, אפילו השפה היא אחת מבחינה פוניטית ואורגנית, הרי שוני ההשקפות יביא לידי כך, שהבריות לא יבינו איש את רעהו, אפילו אין השפעה מן החוץ, המשנה את השפה מבחינה אורגנית, יכולות השפות להתפלג מתוכן, משנשתנתה הרוח היוצרת את השפה. כללו של דבר, יכולה להיות שפה אחת ואף על פי כן אין דברים אחדים...
נמצאת אומר, הקב"ה לימד את האדם לדבר ב"שפה אחת", בשפה זו הוא הורה לאדם, מה טיב הדברים ומה ייעודם. שפה זו ביטאה השקפה על הדברים, והיה זה רצון ה' שחכמת האדם תושתת על אותה השקפה... והנה עתה, יסוד זר חדר אל השפה, שהיתה טבועה במטבע אחיד, וכך ניתקה השפה ממקור יניקתה. איזהו היסוד הזה? תודעתו העצמית של הפרט, תודעת הפרט התעוררה והחלה להביע התנגדות, והיא העמידה את השרירות הסובייקטיבית מול ההשקפה האובייקטיבית הגלומה בשפה... (שם יא ז)
ולפי האמור יובן ההפרש שבין לשון הקודש ובין לשונות העמים, אף דכל מיני הלשונות הם אמצעים בין פנימיות לחיצוניות, מכל מקום לשון הקדש נוטה לפנימיות וכל מיני לשונות העמים נוטין לחיצוניות, באופן שבהתפשטות הפנימיות מתפשטת תחילה ללשון הקודש וממנה ליתר הלשונות, עד שמתפשטת גם לחיצוניות למשוך אותו אחר הפנימיות. ובהיפוך בהתפשטות החיצוניות מתפשטת תחילה ללשונות הגוים ומהם חס ושלום ללשון הקודש, עד שמתפשטת גם לפנימיות ומושכת את תשוקת פנימיות הלב לחיצוניות, שהיא מהות האומה שמדברת באותו לשון. וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שלשון צרפת מושכת לניאוף רחמנא ליצלן, ולדעתי הטעם משום שהאומה הצרפתית משוקעת בטינוף זה יותר מכל האומות כידוע, על כן שפתה מושכת לטבעה ומהותה, וממנה תקיש ליתר לשונות הגויים שכולן מתפשטים מהותם ובטעם בלשונותיהם, ומושכין את תשוקת האדם לטבעם ומהותם בחיצוניות.
ובזה הנני מבין מה שסיפר כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, היות שבימי קטנותו היתה גזירה במדינתו שלא לישא אשה טרם ידע שפת המלכות, על כן היה אז המנהג ללמד את הקטנים הלשון ההיא, וסיים שהוא ז"ל היה משגיח על עצמו שזה לא יזיק לו. ומכאן אזהרה יתירה ללומדים לשונות העמים לצורך פרנסתם שידעו להזהר ולשמור את עצמם כנ"ל.
והנה רבן גמליאל התיר בספרים לכתוב יונית... וחכמים לא דרשו קרא להכי... ועל כן לשון יפת נשאר בחיצוניותו ואין בו מעלה פנימית על יתר לשונות העמים, אלא שגם כל הלשונות כשרים לתורה, שלשונה של תורה מרפא את הלשון, והיינו לא די שאינה מושכת לחיצוניות כטבע לשונות העמים כנ"ל, אלא כמו חולה שנתרפא שמחליף כח, ולא לבד שאינו מת לשחת אלא נתעלה מחולה לבריא, כן דברי תורה בלשונות העמים, כי באשר היא צורך לתורה נגררת אחר התורה שהיא פנימית... ואמר שלשונה של תורה מתירה את הלשון, היינו כלפי שמחטא אדם הראשון ואילך שתחילת הקילקול היה בלשון כנ"ל, ועדיין לא נטהרנו ממנו, ולשונות העמים נוטין ביותר לחיצוניות ונקשרין לחלק הרע שבאמצעותו חודר לפנימיות האדם למשכהו לחיצוניות כנ"ל, לשונה של תורה מתירו ממאסרו והתיר הקישורין שהיו לו לחיצוניות, ואדרבה הוא נעשה אמצעי להתפשטות חלקי הטוב והפנימי אל חיצוניות האדם לטהרו ולזככו כנ"ל... (דברים תרע"ו)
ונראה דהנה יש להתבונן בענין רפואת לשונות הגוים מהו. ויש לומר כי השפה של האומה היא מהותה ומעידה על תוכן לבה, כאמרם ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, והיינו שרעת לבם תמיד רגל על לשונם, ועל כן בלשון ובשפת האומה נצפן בה כח רע מושך לרעת האומה... אך לשונה של תורה מהפכת את הרע שבלשון ההיא לטובה, והיינו מחמת שיש צורך לתורה ללשון ההיא להסביר בה את השומע, נעשתה הלשון ההיא מחוברת לטהור ונדחה הרע מקרבה, ונכנסת בה רוח טהרה, וזוהי רפואת הלשון. ובזה הסברתי לי מה שרש"י ז"ל פירש הסברת הכתובים כמה פעמים בלשון צרפת, שלא יתכן שרש"י ז"ל לא מצא מילין בלשון הקדש להסביר בה את הקורא. ולפי דרכנו בכוונה עשה לטובת הכלל המדברים בלשון ההיא, שתהיה רפואה קצת ללשון ההיא, כי יתכן שקודם שעשה רש"י ז"ל כך היתה הלשון מושכת עוד יותר לרע.
ויש לומר שלטעם זה ביאר משה רע"ה את התורה בשבעים לשון, אף שלא היה מדבר אלא לישראל המדברים בלשון הקדש, או אפילו שפת מצרים, אלא לכוונה זו עשה לרפא קצת את כל הלשונות לתועלת הדורות הבאים, או שצפה שעתידים לגלות בין שבעים אומות, ובהכרח ישתמשו בלשונם... (שם תרע"ט)