(ראה גם: חמץ, פסח, קרבן-שאור ודבש)
שבעת ימים שאור לא ימצא, אין לי אלא בל ימצא, בל יראה מנין, תלמוד לומר לא יראה לך שאור בכל גבולך. אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא חמץ מניין, תלמוד לומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור, הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור... מה זה מחמשת המינין אף זה מחמשת המינין... לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה לפיכך יהו חייבין עליו כרת, תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה, תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה... (בא פרשה י, וראה שם עוד)
תנו רבנן שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן שאור ומלח וסרבנות. (ברכות לד א)
בית שמאי אומרים שאור בכזית, מאי טעמייהו דבית שמאי, אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית, שאור שחמוצו קשה לא כל שכן, שאור דכתב רחמנא למה לי, לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה, ובית הלל, צריכי, דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה, אבל חמץ דאין חמוצו קשה אימא לא, צריכא, ואי כתב רחמנא חמץ משום שראוי לאכילה, אבל שאור שאין ראוי לאכילה אימא לא, צריכא. ובית שמאי לית להו דרבי זירא, דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, לומר לך זה שאור זהו חמץ. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לענין ביעור... (ביצה ז ב, וראה שם עוד)
...שאור של חטין שנפל לעיסת חטין ויש בו כדי לחמץ, בין יש בו כדי להעלות במאה ואחד בין אין בו כדי להעלות במאה ואחד, בין שיש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ אסור... אמר ליה דלמא שאני שאור דחימוצו קשה... (חולין צט ב)
א"ר יהושע דרומיא שלשה דברים רובן ומיעוטן רע ובינוניתן יפה, השאור והמלח והסירוב. (ברכות מ ב)
תנינן אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתירה, מני אמרו לו ר"מ פעמים שהשאור יפה והוא תפוח הא אילו סולת היתה צמוקה, ועכשיו שהוא שאור יפה והוא תפוח אין רואה את התפוח כילו צמק ונראית חסירה, ופעמים שהשאור רע והוא צמק, הא אלו סולת היתה תפוחה ועכשיו שהשאור רע והוא צמוק, את רואה את הצמק כאילו תפח ונראית יתירה... (תרומות יג ב)
שאור של חולין שנפל לתוך עיסה ויש בו כדי לחמץ ואחר כך נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור, שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור, ורבי שמעון מתיר... (ערלה יג א, וראה שם עוד)
איזה הוא שאור המחמיץ את אחרים וחמץ שנתחמץ מידי אחרים, אימתי נקרא שאור משיפסל מלאכול הכלב. (יום טוב פרק א)
כל שאור וכל דבש - בל יחשבו להקריב גם משאר ז' המינים, השאור נאסר כדי שלא יעכב את הקרבן עד שיחמיץ, והשאור עצמו אינו ראוי לאכילה... ועוד שהשאור רומז ליצר הרע, והדבש מסיר השכל וצריך להרחיקם. (ויקרא ב יא)
כל שאור - שאור וחמץ מסמלים עצמאות ורבונות, מתחילה היו ישראל אוכלים מצה, ואילו היה גורלם תלוי בהם עדיין היו אוכלים לחם עוני, משום כך ביום הזכרון של יציאת מצרים נשבית כל שאור וחמץ מגבולנו, את מקומם תקח המצה, והיא תזכיר לנו מחדש את העובדה, שלא בידינו קנינו חירות ועצמאות, אלא בחסד ה'... עצמאות מדינית בקרב העמים הובטחה לנו בשכר קבלת עול מלכות ה', דבר זה יבוא לידי ביטוי בחג השבועות, שהוא יום הזכרון של מתן תורה, שכן יום זה הוא גם יום הבכורים, ובו נגיד לה' "כי באתי אל הארץ", אז ייראה ישראל לפני ה' בשתי לחם חמץ של חירות ועצמאות, כך יבטא, שזכה בחירות ובעצמאות בשכר קבלת עול תורה ומצוות, ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, אין להעלות אותו כ"אשה" כדי לפרנס בו את אש הקודש, לא הוא יהיה ביטוי להנחת רוח לה', שכן מה שקרב במזבח כבר היה בידינו לפני ההקרבה, והננו מוותרים עליו עתה כדי לעשות בו את רצון ה', אך עצמאות מדינית המסומלת בשאור לא היתה לנו משלנו כל עיקר, לא נוכל להקריב אותה בתורת אשה ריח ניחוח, שהרי מעולם לא היתה בידינו... (שם)