(ראה גם: חג, יום טוב, מתן תורה, עליה לרגל, קרבן-שתי הלחם)
וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. (שמות כג טז)
עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'... וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם. (ויקרא כג טז)
וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים, וחג האסיף תקופת השנה. (שם לד כב)
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו... (במדבר כח כו)
שבעה שבועות תספר לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ועשית חג שבועות לה' אלקיך מסת נדבת ידך אשר תתן, כאשר יברכך ה' אלקיך. ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. (דברים טז ט)
רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שבו הכלה, (שהיא מלכות) מתחברת בבעלה, שלמדנו, כל החברים שהם בני היכל הכלה צריכים באותו הלילה שלמחרתו (ביום השבועות), הכלה נועדת להיות תחת החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו הלילה, ולשמוח עמה בתקוניה, שהיא מתתקנת בהם, דהיינו לעסוק בתורה, ומתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובדרשות המקראות, ובסודי החכמה. משום שאלו הם התקונים שלה ותכשיטיה, והיא (הכלה) ועלמותיה, באה ועומדת על ראשיהם ומתתקנת בהם, ושמחה בהם כל אותו הלילה. ולמחרת (ביום השבועות) אינה באה לחופה אלא עמהם, ואלו (החברים העוסקים כל הלילה בתורה) נקראים בני החופה, וכיון שבאה לחופה הקב"ה שואל עליהם, ומברך אותם, ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה, אשרי חלקם... (פירוש הב' אשר ליל שבועות נקרא ליליא דכלה אתחברת בבעלה, כי אז היא אזדמנת למהוי ביומא אחרא גו חופה בבעלה, דהיינו ביום השבועות, שהוא יום קבלת התורה. אמנם הוא ענין אחד עם הביאור הא' הנ"ל, כי ביום קבלת התורה היה כבר בחינת גמר התיקון, בסוד בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק חרות על הלוחות, אלא מחמת חטא העגל חזרו וקלקלו את התיקון, הרי שענין יום קבלת התורה הוא ענין אחד עם גמר התיקון, ונמצא שבלילה קודם קבלת התורה נגמרו בה כל הזווגים שבימי הסתרה, ועל כן נבחן הלילה ההוא לליליה דכלה אתחברת בבעלה, ואזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חפה בבעלה, שהוא חג השבועות שבו נגמר התיקון בחירות ממלאך המות, שהוא הזמן שהצדיקים על ידי מעשיהם הטובים עושים חופה חדשה לכלה)... (הקדמה קכה, ועיין שם עוד)
שבו יקרים שבו ונחדש תקון הכלה בלילה זה, שכל מי שמתחבר עמה בלילה הזה, יהיה נשמר, כל אותה השנה למעלה ולמטה, ויוציא שנתו בשלום, עליהם כתוב, חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, טעמו וראו כי טוב ה'. (שם קנ, ועיין שם עוד)
בעצרת על פירות האילן, פירות האילנות היה צריך לומר, מהו שאומר פירות האילן, אלא זה הוא אילן גדול וחזק למעלה, (שהוא ז"א), פירות האילן הוא כמו שכתוב אני כברוש רענן ממני פריך נמצא, (כלומר שסובב על נשמות הצדיקים שהם פירותיו של ז"א הנקרא אילן, והם נידונים בעצרת, שרומז על ת"ת). (ויחי שנד)
וארגמן הוא שבועות, שהוא סוד ארגמן, כי תורה שבכתב שניתנה בו כלולה מב' צדדים, מימין ומשמאל, כש"א מימינו אש דת למו, וזה הוא ארגמן, (שהוא כלול מהרבה צבעים)... (תרומה קנט)
בפסח, גם כן אנו לוקחים אותה, והיא נקראת פסח, והרי העמדנו שהיא סוד צבע של אור התכלת, בשבועות אנו לוקחים אותה, והיא שתי הלחם, וכתוב (במתן תורה) וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמור, ואנו לוקחים מתורה שבכתב את התורה שבעל פה, (שהיא המלכות), ט"ו באב, היא (המלכות) עומדת בשמחה על בנות ישראל, וכל שאר הימים הם תקון שלה, ועל כן אשר תקחו מאתם כתוב, (לשון רבים). (שם קסב)
(וכשז"ס דמלכות) נתקדשו בהם, (במ"ט ספירות העליונות), והבית, (שהם ז"ס דמלכות שלא קבלו תקונים בלילה הא' דפסח) נתתקן להתחבר אשה בבעלה, (דהיינו שהתחבר המלכות עם ז"א), אז נקרא חג השבועות על שם אלו הנוקבות, (דהיינו ז"ס דמלכות הנקראים ז' שבועות כנ"ל), ששורים עליהם אלו ימים העליונים, (שהם מ"ט ימים דז"א), שנתקדשו בהם, ומשום זה כתוב בשבועותיכם, (שהמשמעות) שהם שלכם, ולא כתוב, בשבועות, (משום שכמו שנתקדשו ז"ס דמלכות שנקראים שבועות), נתקדשו גם כן ישראל למטה עמהם, (כי ישראל למטה תלויים בקדושת המלכות, שממנה הם מקבלים, ועל כן נאמר בשבועותיכם).
ועל כן כשמגיעים למ"ט ימים, יום ההוא העליון שעליהם, שהוא יום החמשים, (שהוא בינה), השולט על מ"ט ימים, (דהיינו מ"ט ספירות דז"א), שהם סוד כלל התורה, (דהיינו ז"א הנקרא תורה), שיש בה מ"ט פנים, אז יום ההוא העליון, (שהוא יום החמשים בינה), על ידי התעוררות התחתונים הוציא התורה, (שהוא ז"א, דהיינו המוחין דג"ר שלו, שהיא כלל מ"ט פנים), שנתקנו על ידי ספירת מ"ט ימים. (תצוה סח, ועיין שם עוד)
א"ל ר' יהודה יפה הוא, וכך הוא ודאי, וזה כבר שמעתי אותו בפעם אחר באופן הזה ושכחתי הדברים, עתה דבר אחר אני רוצה לדעת. אנו רואים, שבפסח (ז' ימים), ובסוכות (ז' ימים), ושלמות השמחה (של סוכות) ביום אחר, (בשמיני עצרת), ובשבועות למה לא נמצאים בו ז' ימים, והרי כאן ראוי (להיות ז' ימים) יותר מבכל, (פירוש כי שבועות הוא זמן מתן תורה החשוב מכל, ועוד כי פסח ה"ס קו ימין וסוכות קו שמאל, ושבועות קו האמצעי הכולל בתוכו ב' הקוין, ואם כן היה צריך להיות בו ז' ימים יותר מבהם).
פתח ואמר, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וכי מהו השינוי, שכאן נקראים ישראל אחד, יותר מבמקום אחר. אלא כיון שבא כאן לפרש שבחם של ישראל קראם אחד. כי בכל מקום השבח של ישראל הוא אחד. מהו הטעם, הוא משום שכל הקשר של העליונים והתחתונים נמצא במקום ההוא שנקרא ישראל, (דהיינו ז"א שנקרא ישראל), כי הוא נקשר במה שלמעלה, (דהיינו במחזה ולמעלה שלו, שה"ס חסדים), ונקשר במה שלמטה, (דהיינו בנה"י שהם מחזה ולמטה שלו שמשם השפעת החכמה), ונקשר בכנסת ישראל, (שהיא המלכות שבה גילוי החכמה, ועל כן כיון שמקשר אלו ג' המקומות) נקרא הכל אחד, ובמקום הזה נודע האמונה, (שהיא המלכות), וקשר השלם, (שהוא נה"י) ויחוד העליון הקדוש, (שבג"ר).
ועל כן יום הזה (של שבועות שהוא קו האמצעי, שהוא כנגד ז"א שנקרא ישראל כנ"ל), הוא קשר של האמונה וקשר הכל, וכתוב, עץ חיים היא למחזיקים בה, (שהעץ חיים שהוא ז"א), אילן הוא שנקרא אחד, ועל כן משום שישראל (שלמטה) מתקשרים (ומחזיקים) במקום זה, (בעץ החיים שהוא ז"א), על כן נקראים אחד, כי עץ חיים אחד הוא נקרא ודאי, משום שהכל נקשר בו כנ"ל, והיום שלו, (שהוא שבועות), אחד הוא ודאי, שהוא קשר הכל ואמצע הכל, (כי הוא קו האמצעי).
זה שאמר ועץ החיים בתוך הגן, (כי ז"א שנקרא עץ החיים) הוא בתוך ממש, באמצע, וכולל כל הצדדים, (דהיינו קו ימין וקו שמאל), ונקשר בהם, ועל כן פסח וסכות והוא (שבועות) באמצעם, (כי פסח הוא קו ימין וסוכות קו שמאל, ושבועות קו אמצעי), כי הוא אמצע הכל, וזה הוא שביום הזה הוא שבח של התורה, (דהיינו זמן מתן תורתינו) ולא יותר, (כי תורה ה"ס ז"א, שהוא קו האמצעי), ושבח האמונה, (שהיא מלכות), וקשר הכל. (דהיינו של הג"ר, כי כל אלו נקשרים בקו האמצעי כנ"ל). אמר ר' יהודה ברוך הרחמן ששאלתי, וזכיתי לדברים אלו... (אמור קמ, ועיין שם עוד)
...תא חזי, כל אדם שלא ספר חשבון הזה, אלו שבע שבתות תמימות, לזכות לטהרה זו, אינו נקרא טהור, ואינו בכלל טהור, ואינו שוה שיהיה לו חלק בתורה. ומי שמגיע טהור לאותו יום (שבועות) והחשבון לא נאבד ממנו, כשמגיע ללילה ההוא, (של שבועות), הוא צריך לעסוק בתורה ולהתחבר בה, ולשמור טהרה העליונה שמגיע עליו בלילה ההוא, ונטהר.
ולמדנו, התורה שהוא צריך לעסוק בלילה הזה, (של שבועות), הוא תורה שבעל פה, (שה"ס המלכות), כדי שיטהרו יחד, (המלכות וישראל בניה), ממבוע של נחל העמוק, (דהיינו מבינה), ולאחר כך ביום הזה, (בשבועות), תבא תורה שבכתב, (שהיא ז"א), ויתחבר בה, (במלכות), וימצאו יחד בזווג אחד למעלה, אז מכריזים עליו ואומרים, ואני זאת בריתי אותם וגו'.
ועל כן חסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה הזה, והיו עוסקים בתורה, ואמרו נבא לנחול ירושה קדושה לנו ולבננו בב' עולמות, ובלילה ההוא, כנסת ישראל מתעטרת עליהם, ובאה להזדווג בהמלך, ושניהם מתעטרים על ראשיהם של אלו שזכו לזה.
ר"ש כך אמר, בשעה שנתאספו החברים אצלו בלילה הזה, נבא לתקן תכשיטי כלה, (דהיינו להמשיך מוחין למלכות), כדי שתמצא למחר בתכשיטיה, (דהיינו במוחין), ותקוניה, אצל המלך כראוי. אשרי חלקם של החברים, כשישאל המלך מן המלכה, מי תקן תכשיטיה, והאיר עטרותיה, והשים תקוניה, ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תקוני כלה, אלא החברים, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא.
תא חזי, החברים מתקנים בלילה הזה תכשיטים לכלה (שהיא המלכות), ומעטרים אותה בעטרות אל המלך, ומי מתקן את המלך (שהוא ז"א) בלילה הזה, שימצא עם הכלה, להזדווג עם המטרוניתא, (שהיא המלכות, היינו) הנהר הקדוש, העמוק מכל הנהרות, שהיא אמא עלאה, (שהיא בינה, המתקנת את ז"א), זה שאמר צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וגו', ולאחר שבינה התקינה את המלך ועיטרה אותו היא באה לטהר המטרוניתא, ולאלו הנמצאים אצלה, (דהיינו החברים העוסקים בתקוניה)... (אמור קסו, ועיין שם עוד)
תא חזי, מה כתוב, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מה השינוי שבכאן (שמביאים) חמץ. אלא משום שהכל אחוזים בו באילן, (שהוא ז"א, בעת היותו בכל השלמות, בחג השבועות), כי באילן נאחזים ענפים, באילן נאחזים עלים (שהם) קליפות, ודינים מרובים בכל הצדדים, (שהוא ממתיק אותם), הכל נמצא בו, כי אילן הזה מכפר על יצר הרע, שהוא במקום דירתו באדם, (ועל כן מביאים ביום הזה חמץ, הרומז, שאף על פי שנאחזים בו קליפות עם כל זה נמתקים ואין חשש אחיזה)... (שם קנז, ועיין שם עוד)
המצוה שלאחר זה היא לעשות חג שבועות, שכתוב, ועשית חג שבועות לה' אלקיך, (ונקרא) שבועות, משום שנכנסו ישראל לסוד חמשים יום, שהם שבעה שבועות, (כלומר שיום החמשים לבדו כלול משבעה שבועות, כי יום החמשים ה"ס שער הנ', שה"ס י"ה דישסו"ת כנ"ל בדבור הסמוך, שיש בו ז' ספירות, חכמה ובינה ימין דדעת שמאל דדעת חסד גבורה ושליש ת"ת עד החזה, שהוא ביחד עם המלכות שבמקום החזה). ובקרבן העומר, (דהיינו מנחת שעורים), נתבטל יצר הרע, (שה"ס אשת זנונים) שבורחת מפני אשת חיל, (כשאשת זנונים) אינה קרבה שם (לאשת חיל) מתדבקים ישראל בהקב"ה (בסוד שבעה שבועות), ונתבטל (יצר הרע) מלמעלה ומלמטה, (דהיינו שאין לו אחיזה בז"א ובמלכות).
ועל כן נקרא באופן הזה בשם עצרת, משום שיש בו בטול יצר הרע, שעל כן לא כתוב בו חטאת כשאר המועדים, שכתוב בהם חטאת, (דהיינו שכאן לא כתוב שעיר עזים אחד לחטאת, והוא משום שבחטאת יש חלק לחיצונים, וכאן כבר נתבטלו, ואין צריכים לתת להם חלק), ואז מתקבצים כל האורות לאשת חיל, (שהוא סוד המלכות, דהיינו האורות דשבעה שבועות), ומשום זה נקרא עצרת.
שבועות, ולא כתוב כמה (שבועות) הם, אלא בכל מקום שנאמר סתם (שבועות), השם גורם שהם מן שבעה שבועות, כי כתוב ז' שבועות תספר לך, ולמה כתוב שבועות בלבד, (אם יש בהם ז' שבועות), היינו שכך צריך לכתוב שבועות סתם, שבא לכלול (ז' שבועות) שלמעלה, (ז' שבועות) שלמטה, שכולם כלולים ביום החמשים), כי בכל מקום שאלו ז' שבועות שלמעלה) מתעוררים, אף אלו (ז' שבועות שלמטה) מתעוררים עמהם, אלא עד שבא שלמה, (והשיג את שער הנ' והיתה הלבנה במלואה), לא היו נגלים, (דהיינו שלא נפרטו אלא ב"פ ז' שבועות הכלולים בשער הנ', אלא נקראו שבועות סתם). כיון שבא שלמה עשה מהם פרט, שכתוב, שבעת ימים ושבעת ימים, זה הוא פרט, שכתוב, שבעת ימים ושבעת ימים, זה הוא פרט, כלומר שנפרטו אלו י"ד ימים הנגלים בשער החמשים כנ"ל... (אמור רע"מ קעח, ועיין שם עוד)
והקרבתם עולה לריח ניחוח לה', תא חזי, בפסח כתיב, והקרבתם אשה עולה לה', והכא לא כתיב אשה, אלא והקרבתם עולה, מאי טעמא, יום הזה, (של חג השבועות), הוא יום שהכלה נכנסת לחופה, (דהיינו המלכות נכנסת לחופה עם ז"א), וישראל באו מן ספירת ימי טהרה, ימים ושבועות, ונכללו ונכנסו בימי טהרה אלו, (שה"ס ז' ימים חג"ת נהי"מ, שבכל אחת חג"ת נהי"מ דהיינו מ"ט יום), והיא, (המלכות), יצאה מכל הצד הרע, (דהיינו שאין להם עוד אחיזה בה), ושמרה ימי טהרה כראוי, (דהיינו מ"ט ימי הספירה), וזה סוד מלכא טעם בתולה טעים, (כלומר שה"ס בתולה ואיש לא ידעה, שסודו שאגלאי מלתא שלא היתה אחיזה בה לשום איש מסטרא אחרא). משום זה לא כתוב בו אשה, כי אחר לא קרב אל המשכן, (שהוא מלכות), וכבר נתרחק (צד האחר) משם, ועל כן אין כאן אשים, ולא נצרכו כאן, כי ישראל נתרחקו מן צד הרע. אמר ר' אבא, עדיין אנו צריכים לפתוח הפתח כאן. (פירוש, האשים הם דינין, וכיון שכאן כבר יצאה המלכות מכל הדינים שבה, על כן לא כתוב והקרבתם אשה עולה אלא והקרבתם עולה סתם).
א"ר שמעון, הרימותי ידי בתפלה למי שברא העולם, וסוד זה מצאתי בספרים ראשונים, אשים הם באמצע (הטוב והרע), ובאים בצד זה ובצד זה, כי נדבקו בעץ הדעת טוב ורע, (על כן) נדבקו ברע ונדבקו בטוב, ומשום זה, בשאר ימים כתוב בהם אשה עולה, (משום שיש בהם דינים ואחיזה בעץ הדעת טוב ורע), אבל באלו הימים שעץ החיים נמצא ולא אחר, (דהיינו בשבועות), אין אנו צריכים לאשה ואינו צריך להיות שם, כי יום זה (דשבועות) הוא של עץ החיים ולא של עץ הדעת טוב ורע, ומשום זה (כתוב), והקרבתם עולה לריח ניחוח לה', ולא אשה לה' עולה, ועולה (פירושו) לשון עולה, (שהוא עולה לגבוה), כמו שלמדנו, וכבר הערנו הדברים בפירוש של פרים בני בקר וכל הקרבן ההוא. (פנחס רע"מ תתעט)
כך כעין זה, אנו קוראים (המוחין מז"א שיאירו בעונתם בהשכינה), במצה, שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח, וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות, שבעה מינים, שהם לולב, אתרוג, ג' הדסים, וב' בדי ערבה. שבועות קוראים אותם (את המוחין דז"א) בהתורה, ראש השנה הוא יום הדין, כל אחד במינו.
כל מי שקרא, (דהיינו שהמשיך מוחין מז"א למלכות), כל מדרגה במינה כנ"ל, יתקיים בו אז תקרא וה' יענה. אז, הוא ז' ימי סוכות, ויום א' של שמיני עצרת, אז, מצה וז' ימי הפסח... בפסח השכינה היא יד הגדולה, שהוא מצד החסד, בראש השנה, היא יד החזקה מצד הגבורה, במתן תורה, היא יד רמה מצד עמוד האמצעי, (שהוא ת"ת), וג' פעמים י"ד הם מ"ב, ועם ג' האבות (חג"ת) שהם תלוים מהם עולים מ"ה, כחושבון יוד הא ואו הא בילא"ו יילא"ו. (כי תצא רע"מ קמג)
בעצרת דן את העולם, על איזה עון, היינו על עון פירות האילן, שלא המתינו שנת ערלתם, ושלא עזבו אותם בשביעית לעני ולגר. (זהר חדש בראשית תקפו)
ועשית חג שבועות לה' אלקיך, מכלל שנאמר וחג הקציר בצאת השנה, יכול אם יש לך קציר אתה עושה יום טוב ואם לאו אין אתה עושה יום טוב, תלמוד לומר ועשית חג שבועות לה' אלקיך, בין שיש לו קציר ובין שאין לו קציר אתה עושה יום טוב... (ראה קלז)
תנו רבנן, בששי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אמר בשבעה בו, אמר רבא דכולי עלמא בראש חודש אתו למדבר סיני, כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם החדש הזה לכם ראש חדשים, מה להלן ראש חודש, אף כאן ראש חודש, ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום, כי פליגי בקביעה דירחא, רבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא, בתלתא אמר להו ואתם תהיו לי, בארבעה אמר להו מצות הגבלה, בה' עבוד פרישה... (שבת פו ב)
דרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי, כמאן, כרבנן. (שם פח א)
ראש חודש ושני לו חולשא (להקזת דם), שלישי לו סכנה. מעלי יומא טבא חולשא, מעלי יומא דעצרתא סכנתא, וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקה ושמיה טבוח, דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו. (שם קכט ב)
תא שמע דאמר שמואל כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא מעלו... (שם קמז ב)
...ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ור' יהושע סבר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא... מר בריה דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכיפורי, עצרת שיום שניתנה בו תורה... רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא, אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא. (פסחים סח ב)
דאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, תלמוד לומר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות, מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה, אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה... ותנא קמא ורבי שמעון (בן אלעזר) תשלומין לעצרת מנא להו, נפקא להו מדתני רבה בר שמואל, דתני רבה בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש למנויו אף עצרת למנויו... (ראש השנה ד ב)
בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן... תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא... ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן... (שם טז א)
בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים, בעצרת שבעה שבועות... ומפטירין בחבקוק, אחרים אומרים בחדש השלישי ומפטירין במרכבה, והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו ואיפכא. (מגילה ל ב)
תנו רבנן שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו... ויום טוב של עצרת ברור זרעו חטים, מר זוטרא אמר בלול איתמר... (בבא בתרא קמז א)
...מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם, ולא היה אדם אחד שהיה משיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר, משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהיו ישראל מתענגין שני ימים... (מנחות סה א, וראה שם עוד)
מיתיבי אין עצרת חלה אלא ביום הנף... אלא הא מני אחרים היא, דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה... (ערכין ט ב)
אין מביאין בכורים קודם לעצרת, אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהן קודם לעצרת ולא קיבלו מהן, מפני הכתוב שבתורה וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. (בכורים ב ב)
ורבנן אמרין הנותן בים דרך מן העצרת ועד החג, ובמים עזים נתיבה מן החג ועד החנוכה. (שבת יט ב)
ר' משרשיא בשם ר' אידי בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא, אמר להן הקב"ה מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. (ראש השנה כא א)
עצרת שחלה להיות ערב שבת בית שמאי אומרים יום טבוח לאחר שבת ובית הלל אומרים אין להן יום טבוח, ומודין שאם חלה להיות בשבת שיום טבוח לאחר שבת ואין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים את דברי האומרים עצרת לאחר שבת. עצרת שחלה להיות ערב שבת, בית שמאי אומרים יום טבוח שלה לאחר שבת, בית הלל אומרים אין לה יום טבוח אלא יומה הוא טבוחה, הא בית שמאי אומר יום טבוח שלה אחר שבת ואין כהן גדול מתלבש בכליו מקל וחומר, מה אם בשעה שיש שם שלמים ועולות כדברי בית הלל אין כהן גדול מתלבש בכליו, בשעה שאין שלמים ועולות כדברי בית שמאי לא כל שכן... (חגיגה יב א, וראה שם עוד)
...הא כיצד היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת. (בראשית לד יג)
ישנו להם ישראל כל אותו הלילה לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצר. (שיר השירים א נו)
ר' אחא ור' משרשיא בשם ר' אידי אומר בכל המוספים (במדבר כ"ח) ושעיר עזים אחד לחטאת, ושעיר חטאת, אבל בעצרת אין כתיב חטאת, ללמדך שלא היה בידם לא חטא ולא עון שכלם מתאימות. (שם ד ד)
אריב"ל ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח, אלא עצרת של חג על ידי שהן יוצאים מן הקיץ לחורף לית ביומייהו דייזלון וייתון... כך עצרת של פסח עד דאינון נפקין מהחורף לקיץ אמר הקב"ה אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג על ידי שהן יוצאין מהקיץ לחורף ואבק דרכים קשה וידות דרכים קשות, לפיכך אינה רחוקה נ' יום, אמר הקב"ה לית ביומא למיזל ולמיתי, אלא עד דאינון הכא נעבד כולן חד יום טוב ונחדי... (שם ז ד)
כך הקב"ה לא נתן התורה לא בניסן ולא באייר מפני שמזל ניסן טלה ומזל אייר שור אין נאה להם לקלס ולשבח, לכך נתן הקב"ה התורה בסיון מפני שמזל סיון תאומים ותאומים אדם הוא, ואדם יש לו פה לדבר וידים לספוק ורגלים לרקוד.... (פרשה כ עשרת הדברות)
ושמחת בחגך, את מוצא שלש שמחות כתיב בחג... אבל בפסח אין את מוצא שכתב בו אפילו שמחה אחת, ולמה את מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתיב שם שמחה... וכן את מוצא שאין כתיב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב ועשית חג שבועות לה' אלקיך וגו' ושמחת אתה וביתך, ולמה כתיב בה שמחה אחת, מפני שהתבואה נכנסת בפנים, אבל פירות האילן נידונין לפיכך אין כתיב שם שמחה שניה... (פסקא כט)
ולמה לא נאמר שעיר חטאת בחג השבועות, לפי שהוא יום מתן תורה, והתורה היא מכפרת כקרבן, לכך לא נאמר בו חטאת הכפורים. (פינחס כח ז)
כל עולה שבתורה חסר ו' חוץ מן וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו' והקרבתם עולה, מיכן רמז לעצרת שהיא בששה לחדש. (מדרש חסרות ויתרות פנחס)
דוד מת בעצרת שחל להיות בשבת. (תהלים לט, תשלה)
בשבועותיכם - בעצרתכון כד יתמלון שבעתי שבועיא. (במדבר כח כו)
ושבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה היום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם, כאמרו "ואביא אתכם אלי", ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, כן זכרונו בכל שנה יום אחד. (חלק ג פרק מג)
ויש מקשים למה אין אומרים בתפלת מוסף של שבועות כמו כן ושני שעירים, שהרי בזבחים מסיק שני שעירי עצרת למה הן באין, על טומאה שאירע בין זה לזה... ויש לומר דלא דמי, שהרי תפלת מוסף תחת קרבן מוסף היא באה, ואחד מן השעירים הללו לא היה קרב במוסף כי אם בשחר... (במדבר כח טו)
והקרבתם עולה - כל עולות הכתובות במועדות כולם חסרים חוץ מעולת עצרת שהוא מלא, רמז שבששה בסיון נתנה בו תורה. בכל המועדות נאמר חג חוץ משבועות, כי פעמים נדחה אם הוא בשבת לבית שמאי יום טבוח למחר, אבל בפסח וסוכות יביא בחולו של מועד, אבל שבועות תשלומין שלו אינו כחג... (במדבר כח כז)
זה החג נקרא בתורה חג שבועות, לפי שבא אחר מלאת שבעה שבועות, וקראוהו רבותינו עצרת, לפי שהוא יום מובדל להקב"ה עם ישראל עמו, כמו שמיני עצרת... ולפי שנתנה בו תורה קראוהו גם כן יום מתן תורה. ויש לנו לחקור, למה לא נכתב כי ביום הזה נתתי לכם את התורה, כמו שנתן טעם לחג המצות וחג הסוכות. צריך תחלה לידע, שהקדמונים היו מיחסים כחות כל הנמצאות לשבעה כוכבי לכת, והיו מיחסים שבעה חלקי היישוב אליהם, וקצתם היו מיחסים אותם לימי השבוע... ולפי שנשאר מקום גם כן לקצת חכמי ישראל לטעות בענין זה, בראותם שמספר שבעה סובב בתורה בימים ובשנים עד מספר ימות העולם וגם בחגים... הוצרכה תורתנו התמימה לבטל מעלינו אמונה כוזבת ולהעיר אותנו על הדרך האמיתית וללמדנו, שכל הממשלות הן תחת הממשלה הגדולה הקדומה, יתברך שמו, וכי לו לבדו המלוכה והוא מתנשא לכל לראש וכלם משרתיו עושי רצונו, ועל כן הזהירה תורה לבל יטעו בני ישראל ויחשבו, כי כמו שנתן הקב"ה כל האומות תחת ממשלת צבא השמים, שכן עשה לישראל, אמרה תורה בפירוש, "אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים"...
ועל כן כדי למחות מלב בני ישראל האמונה הבטלה ולקבוע בהם אמונה ישרה איך כל ממשלתם באה מאת השי"ת, צותה תורה בימים ובשנים לעשות אחר מספר ארבעים ותשע מספר חמשים קדוש, להורות לישראל, מי שהוא על הכל, שהוא מניע לא יתנועע... ובימים צוה לקדש את יום החמשים לעומר, לפי שהיום הראשון היה יום שחרור הגופים לכל בני ישראל, ויום החמשים הקדוש, שהוא יום מתן תורה, היה שחרור הנפשות לישראל, שהיו בלא תורה, עבדים נפשותיהם לגופן... (נר ג כלל ד חלק ה פרק א, וראה שם עוד)
עוד טעמו וראו דבדידן תליא מילתא לחייב אותנו על הזהירות והזריזות במצות כפי כחנו וחיינו חלקנו בתורתך, כי אמנם חג ה' לנו ביום מתן תורתנו מקרא קדש לסוף חמשים יום אחר הפסח, ופסח מצרים בחמישי בשבת היה ולכוליה עלמא בשבת ניתנה תורה שהוא לסוף נ"א יום, והיא גופא קשיא. אלא ודאי כיון שמתן תורה היה בחוצה לארץ ה' חפץ למען צדקו ליתן חלקנו בתורתו, שכן הסכימה דעת עליון לחוג בעצמו ובכבודו ביום טוב של גלויות שהוסיף משה מדעתו כדברי ר' יוסי, כי שם ערבים עליו דברי דודים, המה היוצרים עת לעשות לה', לפיכך הפרו תורתו... ומשום הא לא אישתמיט קרא בשום דוכתא למימר שחג השבועות הוא יום מתן תורה, ואין צורך למה שנתחבטו בו האחרונים. ואם מעקרא הוראת שעה היתה מן השמים כדברי סתם תנא בברייתא שם בפרק ר' עקיבא, אשרי האב שמקלסין אותו כמדבר על אוזן שומעת, ברוך שבחר בהם ובמשנתם. (מאמר חקור דין חלק ב פרק טו)
והתחיל חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא חג קציר, וחג השבועות שבו נתן הודאה לא-ל יתברך על שבועות חקות קציר ששמר לנו, כי אמנם מכוונת הרגלים הם התפלה וההודאה, כמו במועד חודש האביב התפלה לא-ל על האביב וההודאה על הגאולה, ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר, כאמרו שבועות חקות קציר ישמור לנו, היה העומר הודאה על האביב כמקריב בכורי השדה לבעלים, והיה הקרבן עמו לתפלה על הספירה, זכרון לתפלה יום יום, והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף. (ויקרא כג י)
אמנם שבועות אשר אינו בזמן שוה היה זה קשיא אילו היה לזמן שבועות יום קבוע בחדש, אבל אין לחג השבועות יום קבוע רק תלה הכתוב אותו בפסח, כאלו חג הזה קדושתו תלה בעילוי ובמספר הימים, ולא שהוא יוצא לקצה הזמן שאם כן היה קשיא שראוי לכל זמן קדוש שלא יהיה רק בזמן השוה, אבל חג השבועות קדושתו שהימים מתעלים עד חמשים, כי בפסח קנו ישראל מעלתם בעצמם היא המעלה אלקית שנקראת מצה, וחג השבועות קנו המעלה הנבדלת השכלית בחדש זיו, שהוא מוכן לקבל אור התורה, לכך היה ביום החמשים כדי שיהיה מספר ז' שבועות, ויום החמשים הוא עוד שבת לשבתות, וזהו קדש קדשים, כי שבעה ימים בהם שבת, וכאשר ימנה שבעה פעמים שבעה ואחר כך יום החמשים, הנה יום החמשים הוא שבת לשבתות, והוא קודש קדשים, מאחר שהוא שבת לשבתות ואז קנו ישראל מעלת התורה, מעלת השכל שקנו ביום זה. נמצא כי חג השבועות אינו נמנה להיות בחדש השלישי, שאז היה יוצא החג הזה חוץ לשווי הזמן, אבל הוא נמנה למספר ימי העלוי, שהיום של חג השבועות בא אחר עלוי הימים ביום החמשים, ואין העלוי במה שהוא עלוי יוצא מן שווי הזמן כלל, אדרבה, הימים האלו עד יום החמשים התעלות ואין כאן יציאה המתיחסת אל הגשם שיש לו יציאת הרוחק לצד אחד. לצד חג השבועות הוא יותר במעלה ובעלוי שקדושת יום זה שקנו ישראל מעלת השכל... (גבורות ה' פרק מו)
...אבל ביאור זה, כמו שכתבנו, כי בודאי מצד השי"ת הנותן זמן מתן תורה ביום נ', רק שלא הגיע התורה אל המקבל רק ביום נ"א, ומכל מקום זמן מתן תורה הוא ביום החמשים, וכן קדושת חג העצרת שנתקדש לא נתקדש רק יום חמשים, וזה מפני שיום מתן תורה בעצמו הוא יום חמשים והקדושה ליום מצד השי"ת אשר הוא מקדש היום, ולפיכך יום טוב הוא ביום נ' רק קבלת המקבל ביום חמשים ואחד...
אמנם מה ששואלים בני אדם כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה ולא כתב ביום מתן תורה, מאחר שעקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו. אין זה שאלה כלל, כי השי"ת נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל, אשר זכו אל הטוב, כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים, וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם... ובחג השבועות התורה שנתנה בו נתנה מהשי"ת והיא לעול על ישראל, והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה, ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו, ואמרו נעשה ונשמע, אבל מכל מקום השי"ת הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם, מפני שהיא עול עליהם, ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השי"ת בגזרתו על האדם... (תפארת ישראל פרק כז)
אמנם חג השבועות הוא נסמך אל הפסח, כי חלוק יש, כי הפסח בעצמו נגד ההויה שנתהוה וכן אמר במדרש כי ימי הפסח הוא כימי בראשית, מה ימי בראשית שבעה כן ימי הפסח שבעה, והשבועות נגד העומד הקיים, וזה אשר תמצא בזמני החגים האלו שלשה זמנים, בפסח נאמר (דברים ט"ז) שמור את חודש האביב, ובשבועות חג הקציר, ובסוכות זמן האסיף, ופירוש כי האביב הוא הפועל שהוא גומר את הדבר עד שהוא אביב, וזה נגד הויה, וחג הקציר הוא נגד ההוה, שכבר הוא מבושל ועומד לקציר, וחג האסיף הוא כמו אשר אמרנו לך למעלה שהוא האסיפה ותתמה וזאת האסיפה ותתמה הוא בעצמו המים שהם השקאה, כי השקאה הוא נמצא מצד זה להשקות... ובפסח על תבואת הארץ שהוא זמן ההויה, אבל בעצרת על פירות האילן והוא נסתר ועמוק מאד מאד, כי כבר אמרנו לך כי הגבלת זה הזמן הוא לזמן הקיום והוא באמת פירות האילן למבין, כי אין לך דבר מקוים רק האילן עומד תמיד והוא מקוים בארץ לא יזוז, וכל דבר קיום עומד משורש בארץ מתיחס אל האילן העומד מקוים... (חידושי אגדות ראש השנה טז א)
חג השבועות הוא אשר צוה השי"ת לעשות חג אחר שבעה שבועות של הספירה, וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים, והטעם מפני שבספירה כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה... בלילה ההוא של חג שבועות ידוד השינה מכל מי שרוצה לדבק בקדושה ויעסוק בתורה כל הלילה, וכדאיתא בזוהר ר' אבא ור' חייא הוו אזלי באורחא אמר ר' חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, מאי קא מיירי א"ל הא אוקמוה חברייא, אבל תא חזי ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחודן במסאבותא כאתתא דא... וסדר הלימוד של זו הלילה כבר נתפרסם ונודע לרבים על ידי הקונטריסין שנתפשטו והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל ובכל המלכות אין נקי כולם כאחד מגדולים ועד קטנים, וכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם... (מסכת שבועות, וראה שם עוד)
ההפטרה של חג השבועות שהיא במעשה המרכבה דיחזקאל קבלתי מאבא מורי ז"ל ה"ה לאומרה בעמידה, וכהא דאיתא בחגיגה פרק אין דורשין... חייב לשמוח בזה החג ביותר, כי הוא יום שזכינו בו לכתר תורה, ופסחים פרק אלו דברים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם... מכל מקום גילו ברעדה כתיב, והשמחה אשר שמח תהיה שמחה רוחנית והודות והלל להשי"ת שנתן לנו התורה מתעורר מאד בלבו להתקדש ולתקן מעשיו ולהיות מוכתר בכתר תורה לקיים והגית בו יומם ולילה, כי היום הקדוש הזה הוא יומא דדינא... (שם)
והקרבתם מנחה חדשה לה' - סימן ליום מתן תורה, כי התורה צריכה להיות חדשה אצל האדם בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני. ומה שלא נזכר בתורה בפירוש כי יום זה מתן תורה, וכן לא נזכר בתורה בפירוש כי ראש השנה הוא יום דין, וטעם שניהם אחד הוא, כמו שכתבנו בעוללות אפרים, שעל מתן תורה לא רצה ה' להגביל יום ידוע לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאלו באותו יום קבלה מהר סיני, כי באמת ארז"ל שהתורה נמשלה לדד, מה דד זה שכל זמן שהתינוק ממשמש בה הוא מוצא בה טעם חדש, כך התורה כל ההוגה בה מוצא בכל יום טעם חדש, על כן דין הוא שיהיה דומה אליו בכל יום כאלו היום קבלה מהר סיני, ואם כן כל יום הוא מתן תורה אצל ההוגים בה, על כן אין ראוי להגביל יום ידוע לנתינתה, ועל כן אמרו רז"ל שיהיו דברי תורה חדשים עליך... והיה בשתי הלחם החמץ אשר היצר הרע נמשל בו, כי בלשון רז"ל הוא נקרא שאור שבעיסה, לפי שבמקום שהתורה מצויה שם אין היצר הרע יכול להזיק, כארז"ל אמר הקב"ה בראתי היצר הרע בראתי לו תבלין תורה, ואלמלא היצר הרע לא היה הקב"ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים, כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים... כלום יצר הרע יש ביניכם... (ויקרא כג יז)
בשבועותיכם - נתכוין לומר כי אין החג על סיבת מנחה חדשה לבד, אלא גם לתשלום ספירות השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל, כאמור בספרי אנשי אמת, ודקדק לומר בשבועותיכם, בכינוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל... עוד נתכוין באומרו בשבועותיכם לשלול דעת שוטים שסוברים במה שאמר הכתוב ממחרת השבת הוא שבת בראשית, לזה אמר בשבועותיכם, פירוש השבועות שלכם... (במדבר כח כו)
וקראתם בעצם היום - כבר ביארנו דעצם בא לדייק או יום ולא לילה, או במקום שאי אפשר לפרש כן בא לדייק למעוטי תוספת. וכן בזה המקרא אי אפשר לפרש ולא לילה, שהרי חג של עצרת קדוש מבערב, כמו כל מועדי ה', אלא בא ללמדנו שלא לעשות מקרא קודש אלא בלילה ולא מבעוד יום, ומכאן נהגו ישראל שלא להתפלל בעצרת מבעוד יום, ולא כמו שכתב המגן אברהם הטעם משום דכתיב תמימות... (ויקרא כג כא)
בשבועותיכם - תרגם אונקלוס בעצרתיכון, מכאן רגיל במשנה לקרא זה החג עצרת, כמבואר במגילה פ"ג "בעצרת שבעה שבועות" ועוד הרבה... אכן אחר הישוב בעיקר תיבה זו אין לו הבנה פשוטה, שנאמר שהוא משום מנין שבועות, והרי גם ימים נמנו, ולכתוב ביומיכם, אלא ניתן ללמדנו ענין מנין הימים ומנין השבועות, ושני דברים המה, מנין הימים היה לדעת לנו שכל הנהגות שקוב"ה מנהיג עולמו בשפע ספירות הידועים ובצרופן בהתמזגות המדות המה מ"ט. וכל זה ניתן בהשגחה לפי מעשה התורה והמצות שניתן בחג הקציר, אבל מנין שבועי הוא להורות לנו שבעת מתן תורה נתקשרנו עם ה' כביכול ככלה הנכנסת לחופה, אשר לבד שהיא משתעבדת למעשה ידיה, עוד היא מחויבת להשקיע אהבתה אך בו, ועל זה היא סופרת שבעה ימים ביחוד בשביל זה החתן דוקא... כך נתחייבנו לבד מעשה המצות עוד להשקיע אהבתנו אך אליו ית'. ובאשר לא בנקל לאדם להשקיע אהבתו לקוב"ה כמו אשה לבעלה, על כן צוה הקב"ה למנות שבעה שבועות, ועל זה התכלית נקרא זה החג חג השבועות ולא חג הימים, ללמדנו בינה שעלינו להשקיע אהבתינו בו ית"ש ולהיות נעצר לפני ה', ובשביל זה נקרא חג העצרת שהוא הכונה של שבועות... (במדבר כח כו)
את החקים האלה - לא נתבאר מה החקים שבעצרת יותר משארי החגים. אכן לפי דברינו דחקים משמעו כמה פעמים כללי התורה שבהם מחוקקים את התורה, עלינו לפרש כאן גם כן דבזה המועד שישים אל לבו לשמור ולעשות החקים האלה באשר אז זמן מתן תורתנו, ומסוגל בזה היום שניתן בתחלה גם לדורות להתבונן בהם ולקבלם עליו להגות בהם, כמו שכתב הרשב"א בשו"ת סימן תי"ג דכל יום מימי הבריאה פועל יותר בדבר שנתחדש בו יותר משאר ימים, והיינו דמצלינן זמן מתן תורתנו, ולא נזכר בפירוש בתורה דשבועות הוא יום מתן תורה זולת בזה המקרא, משום הכי נכתב כאן בשם חג שבועות, ומצות ספירת שבועי לחוד, ולא נזכר ספירה דיומי גם כן, אלא היינו כמו שכתבנו דתכלית ספירת שבועי משונה מתכלית ספירה דיומי, שבועי מלמדנו על חובותינו להשקיע אהבתנו בו ית' על ידי עול התורה שבזה נכנסנו ככלה לחופה, ובשביל זה כינו חז"ל זה החג עצרת. (דברים טז יב)
ביום הקהל - בג' מקומות קראה התורה את יום מתן תורה בשם יום הקהל, ותרגם יונתן בן עוזיאל ואונקלוס ביום דאתכנשו שבטיא למקבלא אורייתא, ונקרא יום זה בשם יום הקהל, לפי שבו נקהלה כל עדת בני ישראל בפעם ראשונה, אשר מזה אמר "אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב באמור ה' אלי הקהל לי את העם" (דברים ד' י') והנה רבותינו חכמי המשנה ותלמוד שבכל המקומות קראו את חג השבועות בשם עצרת, היה נראה לומר שסמכו על מה שמצאנו בתורה שנקרא יום מתן תורתינו יום הקהל, ועצרת הוא גם כן לשון קהל ואסיפה. אמנם הדבר בעצמו תמוה למה קרא משה רע"ה את יום הנכבד והנורא הזה בשם יום הקהל לבד. ויתכן כי משה ממדת ענותנותו עשה כן, כי כמו שנבדל יום זה משאר ימות עולם בשם בתהלה ותפארת, ככה נפלא משה בו מכל שאר בני אדם בכבוד והדר ובכליל תפארת אשר ניתן בראשו בו ביום, לזה קרא משה את יום מתן תורה בשם פשוט יום הקהל בכדי להמנע מלעורר על שבח עצמן. (דברים ט י)
שבעה שבועות - ...מעתה אני אומר שעל שבוי ומאסר הנפשי כוונה התורה בכוונה שניה במה שכתוב שבעה שבועות תספר לך, כלומר בשבעה השבועות האלה תדקדק ביותר על שבוי ומאסר נפשך, להיותך בם תמיד מוסגר תחת מסורת הברית, ויתורגם שבעה שבועות, שבעה שבועות דתיות, כי כמו שעיקר הוראת מלת שבוע היא החזרה וההשבה שבמעמד מאסר הרוחני, ככה מלת דת יש בה כל הוראות האלה שענינו ההחזרה וההשבה וישוב דעת הנפש. והתבונן שלא נמנעו רז"ל מלכנות את התורה בשם שביעי, כאמרם מכילתא דרשב"י ויכל אלקים ביום השביעי דא תורה שבעל פה...
ובזה תתיישב דעתנו בדבר שהוא תמיה גדולה, אשר עמדו עליה כל המחברים, והוא למה לא הזכירה לנו התורה שהחג הזה הוא יום מתן תורתינו. אמנם לפי המבואר בלשון שבועות, שיש בהוראתו מסורת ברית התורה, הנה בשם חג השבועות שזכרה התורה המכוון האמיתי בו חג מתן תורה... ובאמת יש במלת עצרת ההוראה עצמה שבמלת שבועות, כמו שיש במלת שבועות הוראת השבוי ומוסר הרוחני ככה הוראה זו בעצמה מצאנוהו בשרש עצר, כי גם שרש זה ישמש על המוסגר בבית האסורים, והוא משמש על השבוי ועל המאסר הרוחני, כי כל יום המיוחד להתבודדות הענינים אלקיים קראו הנביאים בשם עצרה כמו (מ"ב י') "קדשו עצרה". ומאיש מופלא שהיה מתבודד באהל מועד בעסק התורה ובעבודת ה' אמר (ש"א כ"א) "נעצר לפני ה'", כי כל מתבודד יתרחק מן ענינים ארציים ויתדמה בנפשו להיות כאיש שבוי ונאסר בבית מדרש שאין לו התחברות והצטרפות עם כל החפצים וקניני העולם, והוא השבוי הרוחני... (דברים טז ט)
מסת נדבת - ...יש לשום אל לב העיקר התכליתי המכוון בחג השבועות, ולזכור שהוא היום שנעשינו בו עבדים לאלקים, ולקבל בו בלב שלם מחדש את עול מלכותו עלינו, ולשמור את כל חוקי התורה הזאת, וזהו שחתם וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה. (שם שם י)
וחג שבועות - את חג בכורי קציר חטים תעשה לך בדמות של חג "שבועות", ולא בדמות כל חג טבע, את בכורי קציר חטים תחוג בדמות של בכורי רוחך ונפשך, שהרי זו משמעות ספירת שבעה השבועות, "מהחל חרמש בקמה" שעל אדמת עצמאותנו החומרית ועד ליום שהוא זכר למתן תורתנו. רק כאן לאחר מעשה העגל נקרא החג הזה "חג שבועות", ובזה הבליט הכתוב את משמעותה של ספירת העומר בבהירות רבת חשיבות, כי זה עתה הוכיחו בני ישראל להוות נפשם שקל הרבה יותר לקבל מיד ה' חירות ואדמה בשב ואל תעשה, מאשר לקבל מידו את התורה בקום ועשה... בעבודת רוחך ונפשך תלויה ברכת מלאכתך בשדה, והפרי יבשיל להנאתך - ככל שתעשה להבשלת נפשך... (שמות לד כב)
וקראתם בעצם היום הזה - מסורת בידינו שיום מתן תורה היה בשבת, יום יציאת מצרים, היה (לס"ע) ביום ו' ולדברי התלמוד (שבת פ"ז ב') היה זה ביום ה', לפי זה היה יום מתן תורה ביום החמשים לט"ז בניסן, ואילו לשיטת התלמוד, שהוא הסמכות הקובעת בשבילנו, היה זה ביום החמשים ואחד, וכבר העיר ותמה על כך בעל מגן אברהם לאו"ח תצ"ד, ונמצא שיום החמשים לעומר איננו זכרון ליום מתן תורה אלא ליום שלפני מתן תורה... משום כך אמר "וקראתם בעצם היום הזה", וזו לדעתנו כוונת הדברים, אל תקבעו את החג ביום החודש של מתן תורה, שהוא הזמן המתקבל על הדעת, אלא תקבעו את החג שהוא ידוע לכם יפה על ידי תורה שבעל פה, "בעצם היום הזה", ביום החמשים לעומר, שהוא היום המיועד להבאת לחם הביכורים, בלא להתחשב ביום החודש... ונמצאת אומר לא יום ההתגלות שבסיני אלא יום סיום של הספירה שלקראתו, הוא שנתעלה ליום חג... חג מתן תורה איננו מתייחס לעובדה של נתינת התורה, אלא הוא חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת תורה...
כבר הערנו כי משונה חג השבועות משאר כל החגים, שהרי אין הוא קרוי על שם המצוות הנוהגות בו, אלא הוא קרוי שבועות, על שם הספירה שהכינה לקראתו, וגם עיקר מתן תורה לא היה כלל באותו יום סיני, שהרי תורה ניתנה ונתקבלה במשך ארבעים שנה, ועשרת הדברות שנשמעו מסיני אינם יתרים בקדושתם ובמעלתם האלוקית מכל מצוה אחרת של תרי"ג מצוות שניתנה לנו מפי ה' ביד משה... (ויקרא כג כא)
הג' מועדות הם נגד ג' בחינות דיבור מעשה מחשבה, כי בפסח נפתח הפה של איש ישראל, והדיבור לכן פה סח, לכן נתקן מגילת שיר השירים, כדכתיב במדרש נשיר למי שעשאנו שירים בעולם, כדכתיב, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו, ובשבועות בחינת המחשבה והדעת, שהוא קבלת התורה, ובסוכות בחינת המעשה... והג' רגלים נותנים חיות וברכה לכל השנה, כמו שכתוב והשיאנו וכו' את ברכת מועדיך כאשר רצית, שעל זה ניתנו הרגלים שאז בני ישראל מוכנים לקבל הברכות, לכן הם מכוונים נגד הג' ברכות שבברכת כהנים יברכך וגו' וישמרך בפסח, ליל שמורים, יאר בשבועות אור התורה, ישא וגו' הוא בסוכות פריסת סוכת שלום... (פסח תרמ"ב)
בענין הספירה...והאדם הוא שצריך לברר ולהוציא אוכל מתוך הפסולת, ובני ישראל ביציאת מצרים ביררו אלה הבירורים ונגמר בקבלת התורה שנעשה מעשרה מאמרות עשרת הדיברות... נמצא עיקר הבירור על ידי האדם בכח הנשמה שהיא טהורה ומטהרת לגוף האדם... וכאשר נעשה הבירור מטפה ונוצר האדם מתברר הדם ונעכר ונעשה חלב, כמו שכתב שם במדרש תזריע, וחלב הוא נקודה שנתבררה מתוך הפסולת, ולכן אסור לבשל בשר בחלב שהנקודה שנתבררה לא יחזירנה לתוך התערובות... וזה הרמז למאכלי חלב בחג השבועות, שאז נגמר הבירור, ועיקר הבירור בימים אלו מפסח עד עצרת... וזהו נקרא תמימות כשמבורר מפסולת ומום... (אמור תר"ס)
בשבועות יש ב' מיני התקרבות, לבות בני ישראל להשי"ת, והתקרבות המקום ב"ה לבני ישראל, וזה שתי הלחם, ובני ישראל מתפארין יום מתן תורתינו, והשי"ת בתורה מחשב עיקר החג על התקרבות לבות בני ישראל, דכתיב ביום הביכורים וגו'. (שבועות תרל"ו)
וספרתם לכם וגו' והקרבתם מנחה חדשה וגו'... כי תכלית השגה הוא להכיר כבודו ית', וזאת המנחה שבאה אחר הספירה היא נקראת מנחה חדשה, שיש בה כח ההתחדשות על ידי שבא על ידי הדעת שבאדם... (שם תרל"ז)
בליל יום טוב זה יורדת טהרה לבני ישראל, כמו שכתוב בזהר הקדש לנטרא דכיא דמטי עליה בליליא דא, כי הקב"ה מטהר בני ישראל שהם יהיו כלים טהורים לקבל התורה, כמו שכתוב אמרות ה' טהורות וכו' אתה ה' תשמרם וכו'... והכנה זו היתה כל ימי הספירה, אכן בימי הספירה הוא לברר הפרשת מ"ט פנים טהור בין מ"ט פנים טמא, אמנם בשבועות הוא שער הנ', ושם הכל טהור, כי לא יש רק מ"ט פנים טמא וטהור, והיינו המשכת כח שיש בפנים טמא גם כן, כי פנים הוא הפנימיות, אבל קודם התפשטותן למ"ט פנים שם הכל אחדות אחד, לכן בעצרת אית ביה ביטול יצר הרע, ולכן שתי הלחם מחמץ, להראות כי בשורש הכל אחדות אחד וטהור, לכן נקרא יום הבכורים, שבשורש יש תמיד התחדשות ולא יוכל להתיישן כלל זה היום. (שם תרל"ט)
איתא בזהר הקדש אמור דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה ללבות בני ישראל המקוין לטהרה, דכמו שהיה בשעת מתן תורה מקודם פרישה, כדכתיב לך וגו' וקדשתם, כן בכל שנה, וכן כל ימי הספירה לטהר הלב להיות כלי מוכן לתורה... (שם תרמ"א)
קריאת רות בחג השבועות, על פי הפסוק והיה וגו' אם יגאלך טוב וגו', כמו שאמרו בעתה אחישנה, ורצון הבורא ית' שתהיה גאולה העתידה בכח התורה ומצות לא בחנם, ואם יהיה כן יהיה שמחה יתירה, לכן כתיב והיה לשון שמחה, לכן צריכין בחג הזה להתעורר להתחזק בהתורה לזכות לגאולה על ידי התורה שנקראת טוב, כי יום זה הקב"ה זוכר בנו, ממשמע שצוה לנו שלא לשכוח זה היום, כדכתיב פן תשכח וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, כענין שכתוב בזהר הקדש על פסוק חי ה' אשר עמדתי לפניו באליהו הנביא, ופירש בזהר הקדש אשר עמדתי לפניו קודם שנשתלחה נשמתו לעולם הזה, כמו כן כללות ישראל שעלה לפניו במחשבה בזכות מה שהיו עתידין ביום הזה לקבל התורה, לכן צריכין לזכור בכל יום מתן תורה, מכל שכן שנזכר לפניו במרום זה היום. והאמת כפי הזכירה למטה כן מתעורר ביותר הזכירה לפניו ית', לכן יש לנו לקוות ביום הזה להיות נברא בו אורו של משיח הקדוש שיבא במהרה בימינו אמן כי"ר. (שם תרמ"ב)
יום טוב הזה נקרא חג השבועות על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני, והוא על ידי שהיה לבני ישראל מסירת נפש באמת, כמו שכתוב שיצאה נשמתן של ישראל... ולכן יכולין לקבל גם עתה בזה החג עול מלכותו ית' כראוי, וכבר כתבנו במקום אחר כי חג הפסח והשבועות הם בחינת תפילין של יד ותפילין של ראש, קבלת מלכות שמים בפסח לשעבד הגוף ונפש הבהמיות בחינת תפילין של יד לשעבד הכח, ובשבועות תפילין של ראש, כמו שכתוב וראו כל עמי הארץ וגו' שם ה' נקרא עליך זה תפילין של ראש, הוא לשעבד הדעת והשכל אליו ית', כמו כן הסדר מקודם צריכין לבטל עצמו בלי דעת שלמה אחר כך זוכין לדעת שהיא התורה... לכן בשבועות שתי הלחם כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי, תפילין של יד ושל ראש בחינת אדם ובהמה תושיע ה', כי תפילין של יד הוא בחינת תורה שבעל פה, התעוררות האדם, וזוכה אחר כך להשפעת הדעת מן השמים בחינת תורה שבכתב. (שם תרמ"ב)
איתא בעצרת על פירות האילן, הענין הוא שבחינת קבלת התורה היה הדעת שנכנס בעולם הזה להיות מוכנים לעשות פירות, כי קודם שמקבלין דעת אי אפשר להוליד תולדות, ומקודם היו ב' אלפים תוהו, וכתוב לא תהו בראה לשבת יצרה, ועיקר הבריאה היה שיתפשט לעשות תולדות כמו שכתוב אשר ברא אלקים לעשות, ובקבלת התורה נתקיים זאת, לכן כתוב וידבר וגו' הדברים האלה לאמר, פירוש שיתפשט כח המאמרות, וזה עיקר התורה שניתן לבני ישראל, כמו שאמרו חז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות, ה' חפץ וגו' יגדיל תורה ויאדיר, שרצה להיות הזכות על ידי בני ישראל, שהם ימשיכו כח התורה לכל המעשים על ידי המצות, וזה נעשה ביום הזה, לכן יש לכל אחיזה בזה היום, לכן יש בו גם ביטול יצר הרע, שכל הטבע גם כן מבטל עצמו ביום הזה על ידי שהתורה היא קיום כל הברואים, לכן כתיב חמץ תאפינה, כמו שכתוב בזהר הקדש אמור. ועיקר תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים. (שם)
בפסוק לך אל העם וקדשתם היום ומחר, מסתמא יורדת קדושה משמים לבני ישראל בכל שנה ושנה, כמו שאומרים בשבועות זמן מתן תורתנו, כן הכנה קודם החג מתקיים בכל שנה כמו שכתוב ביום הזה באו, כמו שהיום עומד לפניו ית"ש בשמים תמיד... על כן נראה כי באמת היום ומחר הם זמנים אלו שיורדת בהם קדושה בכל שנה ושנה להכנה לתורה, ומאמר השי"ת הוא לדורות, כי הוה ועתיד הכל שוה לפניו ית'. רק בעבור כי לא נגלה לבני ישראל זה רק ביום על כן הוצרכו עוד ב' ימים, ויש לרמוז פירוש זה בלשונם ז"ל... הכלל העולה מזה כי בכל שנה גם מלילה מתחילה קדושת היום ומחר. ובזה יש ליישב קושית המפרשים, שאומרים זמן מתן תורתנו וקיימא לן בז' בחודש ניתנה תורה, ולפי מה שכתבנו יתכן לומר כי בכל שנה שמתקיים היום ומחר כפשוטו לילו עמו שפיר יש לומר שזמן מתן תורה בששי בחודש כמו שאמרנו. כי באמת פנימיות בני ישראל מוכנים בכל עת לקבלת התורה, רק מה שמתלכלכין בחטא וגשמיות הגוף שזה מעכב הארת הנשמה בהגוף, ובימים אלו יורד טהרה וקדושה משמים... (שם תרמ"ג)
וכתוב וביום הבכורים וגו' מנחה חדשה וגו', שיום הזה הוא שורש כל המתנות שניתן לבני ישראל, לכן מצוה לזכור תמיד מעמד הר סיני, ומתחדשים ביום זה כל הענפים היוצאים מן התורה, ולכן איתא בעצרת על פירות האילן, שדנין כל אחד כפי האחיזה שיש לו כל השנה בהתורה, ובודאי כפי הזכירה של מתן תורה בכל הימים, כך מתגלה לכל אחד ביום הזה, וכן על ידי תשובה נתקן הכל, ועיקר התשובה להתורה כמו שכתוב השיבנו לתורתך... ואיתא עומר מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש, ששורש כל הקרבנות נעשה בעת מתן תורה, כמו שכתוב העשויה בהר סיני, לכן בכל שנה נפתח זה השער ביום מתן תורתנו, וכמו כן תפלות שבמקום תמידין תקנו... שכל תפלה הבאה מתוך דברי תורה מתקבלת כמו שכתוב בגמרא לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה, ומכל שכן בזה היום שהוא כולו תורה הוא עת רצון לעבודה שבלב זה תפלה, לכן הרמז במגילת רות בלידת דוד המלך ע"ה שורש התפלה. (שם תרמ"ג)
בענין הלימוד בליל החג הוא על פי דברי הינוקא בפרשת בלק בפירוש עושי דברו. ולכן על ידי עסק התורה בלילה כביכול מוסיפין כח, כדכתיב תנו עוז וכו', והוא עצמו מה שכתוב בזהר הקדש בהקדמת בראשית דנקראו פועלי צדק, וזוכין ביום לשמוע בקול דברו... (שם תרמ"ה)
איתא במסכת ראש השנה בעצרת על פירות האילן... וזהו שניתנה תורה לבני ישראל להמשיך הארת התורה לכל הבריאה גם בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכין חיות מהתורה מחדש בכל עת, ולא לחנם אמרה תורה להניף שתי הלחם, רק שיש בכח בני ישראל להעלות ולהרים כל העולם להדביקם בעץ החיים שהוא התורה, ואומרו מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו, שמעלין הכל להשורש, ועל ידי זה לעצור טללים רעים וכו'... ואמרו הכל מודים בעצרת דבעינן לכם, כי יום זה מיוחד להתקשרות התחתונים בעליונים, ועליו נאמר יום אחד יודע לה' כמו שכתוב בזהר הקדש אמור, דכתיב ואהיה אצלו אמון, דרשו חז"ל אומן, שבתורה ברא הקב"ה העולם ובקבלת התורה נתברר זה, וכן בכל שנה בשבועות, ולכן נקרא יום הביכורים שמתחדש שורש הבריאה, לכן כתיב ואהיה לשון עתיד, הגם שגם בכל יום יש מזה, אבל ביום זה הוא בהתגלות... (שם)
וביום הבכורים וגו', שביום הזה מתחדשין בני ישראל, כי בודאי בשעת קבלת התורה ניתן לבני ישראל חיות חדש, כמו שכתוב מי כל בשר וגו' קול אלקים וגו' ויחי, היינו שקבלו חיות מחדש במאמר אנכי ה' אלקיך, וכאשר חכמים הגידו גר שנתגייר כקטן שנולד שניתן בו נפש קדושה, מכל שכן בקבלת התורה שנעשו כולנו גרים... כי האדם נברא בצלם אלקים, והוא רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, וזה ציור הפנימי נתגלה בשבועות, ולכן איתא בעצרת אית ביה ביטול יצר הרע, ושתי הלחם הם חמץ מהאי טעמא... לכן בעצרת שמתגלה דרך התורה והפנימיות מתבטל היצר הרע, וזה רמז שתי הלחם, כמו שכתוב לכו לחמו בלחמי, שבני ישראל עצמן נעשין בני תורה כנ"ל... (שם תר"נ)
בענין מה שנקרא חג השבועות עצרת בדברי חכמים, דכתיב תורה צוה לנו משה וכו', קהלת יעקב, וכך הוא בימי הספירה נעשין בני ישראל קהלה אחת וזוכין אחר כך לתורה בשבועות, כאשר אמר אמו"ז ז"ל כי ימי ספירת העומר הוא על שם קיבוץ כללות בני ישראל, וזה היה מתקיים בהקרבת העומר וכשהיו בני ישראל בשלמות הראוי. אבל עתה שאנו במדריגה פחותה צריכין על כל פנים לקבל זה ההתכללות על ידי התורה כי גם נכלל בפסוק שעל ידי התורה מורשה קהלת יעקב, ועצרת הוא כנופיא, לכן קראוהו חז"ל עצרת כנ"ל. (שם תרנ"ב)
חז"ל קראו לזה החג בשם עצרת, ובתורה נקרא יום הקהל, כי בקבלת התורה היה לבני ישראל לב אחד כמו שכתוב הקהל לי את העם, והיינו כנסיה לשם שמים, וסופה להתקיים, שנשאר מזה כח בכל חג השבועות להתאסף בכלל ובפרט נפשות בני ישראל... (שם תרנ"ז)
המנהג לעסוק בתורה בליל החג, דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, וקשה דכתיב מורשה קהלת יעקב, אך התורה נקראת עץ חיים, וכמו שאילן מוציא פירות בכל שנה ושנה כמו כן התורה מתחדשת פירותיה בכל שנה, ולכן בעצרת על פירות האילן, היינו התחדשות התורה שנקראת עץ חיים, וכן איתא בספרים, ולכן נקרא יום הביכורים, וכן דאיתא במדרש שכל הנביאים וחכמים קיבלו בהר סיני חלקם בתורה, רק שנתפרשו דבריהם כל אחד בשעתו, כמו כן בכל חג שבועות זמן מתן תורתנו מקבלין בני ישראל חלק התורה המתחדשת על כל ימי השנה, ואחר כך מוציאים מכח אל הפועל כל אחד במקומו ושעתו, וזה ההתחדשות תלוי כפי הכנת כל אחד, ועל זה רמזו התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, שיכין כל אחד את עצמו לקבל חלק מתורה המתחדשת בכל שנה, שאינה ירושה רק מתחדשת בכל עת, ויום זה שורש התורה של כל השנה, ולכן שתי הלחם בא חמץ, כמו שכתוב בזהר הקדש, דאית ביה ביטול יצר הרע... (שם תרס"א)
שבועות הוא על שם השבועה שנשבעין ועומדין מהר סיני, וכולל ב' השבועות שנשבעו בני ישראל לעבוד את ה', כמו שכתוב ב' פעמים אשר דבר ה' נעשה, והן הן שבועה, וכן הקב"ה נשבע לבני ישראל, כמו שכתוב ב' פעמים אנכי ה' אלקיך בעשרת הדיברות והוא שבועה... ושבועות אלו מתעוררין בחג השבועות, ולשון חז"ל מושבע ועומד מהר סיני, ששבועה זו קיימת לעד בכל איש ישראל ואין לה התרה עולמית. (שם תרס"ג)
איתא בעצרת אית ביה ביטול יצר הרע, וזהו שאמרו אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה חירות מן יצר הרע, כמו שהיה בשעת קבלת התורה, דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וגו', ב' יצריך... ובכח קבלת התורה שמתעורר בכל יום יש להתחזק נגד היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל משכהו לבית המדרש... ומכל שכן בחג השבועות אנכי מצוך היום ממש יכולין לבטל גם היצר הרע אל עבודת הבורא, וזה הטעם חמץ בשתי הלחם... (שם)
ביום השמיני עצרת תהיה לכם... ודומה לחג השבועות שנקרא בדברי חז"ל עצרת, וכתב בקדושת לוי הטעם דבכל יום טוב יש מצוה מיוחדת, ובשבועות רק השביתה ממלאכה, לכן נקרא עצרת. והענין דכתוב נר מצוה ובחג המצות וסוכות על ידי המצות שנקראים נר זוכין אל האור, אבל שבועות ושמיני עצרת נגלה עצם אור התורה, ושבועות בחינת יעקב ושמיני עצרת בחינת משה רע"ה, ושניהם ענין אחד, כידוע דמשה מלגאו ויעקב מלבר, לכן ביעקב כתיב תתן אמת ליעקב, אף על פי שעדיין שקרא שליט בעלמא, ומשה רבינו ע"ה הוריד תורת אמת לעולם, לכן בעצרת על פירות האילן, ובשמיני עצרת מוריד הגשם שהוא מחיה שורש האילן להצמיח פירות. (סוכות תרס"ג)
שבועות הוא זמן תורתנו, והתורה נתונה לשכל והמחשבה והגיון של תורה היא בלב, כמו שכתוב (תהלים מ"ט) והגות לבי תבונות, וכמו שמתפללין יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוא שבועות, וכן לדורות זוכין להארות של יום טוב של שבועות בשביל קדושת המחשבה. (ויקהל תרע"ח)
ויש לומר עוד דזה עצמו הוא נמי הענין של עומר ושתי הלחם, כי עומר הוא לשון קיבוץ, והיינו דישראל שיצאו ממצרים עדיין לא היתה הדעת שלמה אלא מחמת שברחו מפני פרעה, וכמו שאמר כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפסוק והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, היינו דעד כה סבלו את טנופת מצרים ומאז והלאה לא היו יכולים לסבול, על כן באו לעומתם לתשוקת קדושה, והלבבות היו נמשכין אחר השי"ת, ועל כן מצות מצה לחם עוני, ונעשו נרצים על כל פנים מצד הכלל, אך בשבועות זמן מתן תורתנו שנשלמו ישראל בדעתם ושכלם, והיו נרצים גם מצד הפרט... (אמור תרע"ד)
ויש לומר דארבעה ענינים אלו מקבילים לג' מועדים ושבת, פסח יציאת מצרים היא העתקת הנפש מדברים גשמיים לרוחניים, ממצרים ערות הארץ לחסות בצל כנפי הש"י... וכן בפסח עדיין אין אומרין בכל הימים הלל שלם שלא נגמר הענין עד שבועות כנודע, שבועות קבלת התורה אחר חשבון ימי הספירה אחת לאחת למצא חשבון מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות, וזוכין אחר כך בשבועות לנעשה ונשמע בצלו חמדתי וישבתי ונפשי יצאה בדברו ולעשות בשביל שהן מצות ה', סוכות הוא אחר הימים הנוראים זוחלים ורועדים מפחד הדין ונעתקין מזה לסוכה דיבוק שכינה לא לתקות שכר אלא באהבה טהורה, ושבת היא התהפכות הכל לטוב... (בחקותי תרע"ג)
וכן יש לומר דביום טוב של פסח הוא מצד הכלל, וזה מורה מצות פסח שה לבית, ובקריעת ים סוף ראתה שפחה על הים, ומשום דהכל הוא מצד הכלל ויד כולם שוה. אבל יום טוב של שבועות הוא השגות שהשיגו במתן תורה וזה במוח, על כן מקבל כל אחד כפי מה שהוא וכפי הזדככות הספירה, וכאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, וישראל נרצים גם מצד הפרט, ועל כן אמרו ז"ל שאפילו היה חסר אחד מישראל לא ניתנה התורה, ומשום שהם ככוכבים שלכל אחד כח ומשפט מיוחד ומה שיש לזה אין לזה... (במדבר תרע"א)
והנה עצרת פעמים בה' בחודש, ופעמים בו' ופעמים בז', אם כן אין לו זמן קבוע. ויש להתבונן למה הוא באופן זה וחסר הרשימו כנ"ל. ועוד הרי אנו אומרים זמן מתן תורתנו, והלא אינו תלוי בזמן. ונראה דהנה אמרו ז"ל (מכות כ"ד) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ומשמע שהנתינה היתה בדין וצמצום, לכל אחד לפי שיעור הזדככותו ופסיקת זוהמתו... שנתינת התורה היתה בצמצום כפי מסת ההזדככות והמעשים, ואם כן אם היה נשאר הרשימו בזמן היתה באה ההארה ממילא אף שלא היו מוכנים לה ולא היה אפשר לקבלה כנ"ל והיתה ההארה לבטלה, וממילא היתה נמסרת לחיצונים חס ושלום. ואינו דומה לשאר מועדים שניתנים בחסד, ויהיו ישראל איך שיהיו מכל מקום מקבלים הארת היום טוב, אבל עצרת שבלתי אפשר לזכות אלא הראויין לה, ובאם לא היו נמצאים הראויין היתה לבטלה כנ"ל והיתה נמסרת חס ושלום כנ"ל, על כן לא נכתב כלל הזמן של יום, ופעמים בה' וכו', ואינו נתלה אלא בספירה... ועליו אנו אומרים זמן מתן תורתנו.
והנה הספירה היא לכל אחד ואחד ואינו נמסר לבית דין, על כן הארת היום טוב תלויה בכל אחד ואחד לבדו כמו שהוא, ואין לסמוך על זולתו או אפילו על הכלל כולו... ועל כן ברגע האחרון עדיין לא אבדה התקוה ומועיל למפרע, וזה שפירשו רבותינו הקודמין ז"ל עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים, היינו עד הרגע האחרון יכולין לזכך כל החמשים יום. (שם תרע"ה)
במכילתא ושמרתם את בריתי... ובאמת שניהם אמת ולא פליגי רק מהו העיקר אצלו, על כרחך הגאולה היתה בשתיהן, האחת גאולה מן החומריות והדברים הפחותים, ומצרים נקראת ערות הארץ ונאמר בהם (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם, ומזה נגאלו בפסח בצאתם ממצרים, ועל זה באה בפסח מנחת העומר הבאה מן השעורים מאכל בהמה רמז לגאולת הנפש הבהמית, והשניה גאולת הדעת וזה היה במתן תורה בשבועות, ועל זה באו שתי הלחם בעצרת מן החטים... (שבועת תע"ר)
והנה זה נשאר לעולם, שבכל חג השבועות נותנים לכל איש מישראל חיות חדשה, אך ההפרש במקבלים, יש שמקבלו כגשם, היינו שאינו מעורר עצמו ביגיעת מוח ולב, ומסתפק עצמו בהתעוררות הבאה לו לשעתו, ויש שמייגע עצמו ומתעורר עד הנקודה הפנימית שבלבו, וזהו כטל הנ"ל, וניכר זה אחר צאת היום טוב, שזה שהוא כגשם ואין בו מכחות עצמיים רק מה שנותנים לו מן השמים כשיצא יום טוב לא נשאר בו רק רושם בעלמא וכולי האי ואולי, אבל מי שקיבל הקדושת היום טוב בבחינת טל נשאר בו גם אחר היום טוב כמו טל אף דעולה לקראת החמה נשאר כחו כנ"ל. (תרע"א)
דבר הקושיא שהקשו ז"ל למה אנו אומרים בחג השבועות זמן מתן תורתנו, הלא עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז', ולכל הדעות לא ניתנה תורה בחמישי לחודש. ונראה דהנה כתיב (בראשית א') "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים", ומובן שהתורה שהיא למעלה מהשמש, כאמרם ז"ל (קהלת רבה א') מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש, תחת השמש אין לו למעלה מן השמש יש לו, אין שייך לומר שהזמן שהוא למטה מהשמש היה גורם לנתינת התורה,ויותר היה ראוי שיאמר זמן קבלת התורה מצד המקבל שהוא תחת הזמן, ולא זמן מתן תורתנו, ובאמת אנו מברכין מטעם זה נותן התורה שהוא לשון הוה ולא נתן שהוא לשון עבר.
אחר נראה שמאחר שמתן תורה תלוי בטהרת ישראל שספרו ז' שבועות לדכיותא, אם כן זמן נתינת התורה אינו תלוי בימים שנתהוו מתנועת השמש, אלא בזמן שנטהרו ישראל, ואם אירעה הטהרה בזמן אחר היה אז מתן תורה, ועל כן גם עתה בכל זמן שנגמרת הספירה שהיא טהרת נפשות ישראל מתעורר ענין מתן תורה, ועל כן עצרת פעמים בה' בחודש וכו', שהרי אינו תלוי בזמן החודש.
ובזה עצמו מיושבת קושית המגן אברהם, שהתורה ניתנה ביום נ"ב ליציאת מצרים, שהרי ביום חמישי בשבת יצאו, ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, ולהנ"ל ניחא, שאין אנו מונין כלל לימים שהם על ידי תנועת השמש אלא לטהרה, שהיו אז ראויין לתורה, ואם אז הוצרך משה להוסיף יום אחד או אפילו למאן דאמר שלא הוסיף כלום אלא בשביל סיבה אחרת שלא היתה נגמרת הטהרה... וכן אנו אומרים זמן מתן תורתנו לזמן שנגמרת הטהרה, ואחת הוא אם נגמרה הטהרה ליום נ' או ליום נ"א. (שם תער"ב)
יש להבין למה לא סדרו לנו חכז"ל מסכת לחג השבועות כמו לכל חג וחג, ואף שאין מצוות מעשיות ביום טוב זה, הרי יש שתי הלחם והבאים בגללן, וכמו מסכת יומא שעד הפרק האחרון מדברת רק בקרבנות. ויש לומר על פי מה שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שחז"ל גנזו האור של היום טוב במסכת. ויש לפרש דבריו על פי דברי הזוהר הקדש, דפתח לפרשת המועדות מקרא ויקרא אלקים לאור יום וגו'... מה שייכת פתיחה זו לכאן. ונראה מזה כמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור דבכל יום טוב יש בו הארה מאור שנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים, דכתיב ביה וירא אלקים את האור כי טוב... ולפי זה ביום טוב שיש בו הארה מאור ההוא והוא מחדש ומעורר אהבה בישראל לאביהן שבשמים, ושוב יש חשש כנ"ל שלא ימשך ממנו גם לרשעים וישתמשו בו לחיצוניות, לזה היתה עצת חז"ל שסדרו מסכת וגנזו את האור במסכת, והיינו שלפי גודל ההשתדלות והעיון במסכת כן מוצאין את האור כי טוב...
והנה יום טוב של שבועות שכל היום טוב הוא מחמת נתינת התורה הן בכתב הן בעל פה, שכולם נכללו בעשרת הדברות... ובתורה שבעל פה אין להם שום אחיזה ואף ששמעו הקולות... על כן אין ביכולת שום כח חיצוני להשתמש באור ההוא ואינו נזקק למסכת לגנזו בה ולעשותה מסך בפניו. (שם תרע"ג)
כי הכיתני זה שלש רגלים, ברש"י רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה. ובלקוטי תורה מהאר"י ז"ל שבלעם רצה לעקור מישראל את ג' הרגלים... ונראה דהנה אמרו ז"ל עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, ונראה דג' אלה הם קנאה תאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, ומביאים לידי ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים, וידוע במהר"ל שג' האבות אברהם יצחק ויעקב תקנו את ג' החטאים האלה, ובזכותם ג' רגלים שנותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד ג' אלה. ויש לומר עוד שפסח שהוא ראשית הכנסת ישראל תחת מלכות שמים היפוך ע"ז, באה בו המצוה לאכול לחם עוני רומז לרוח נמוכה, שבועות הוא לעומת התאוה, כמאמר הרמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה) שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, וגדולה מזו אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, והכנה למתן תורה היתה פרישה, ואין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה עליו, סוכות לעומת עין רעה וקנאה, וחג הסוכות הוא היפוך מזה, שהוא בטחון בהשי"ת היפוך הקנאה על זולתו אלא טובת עין.... (בלק תער"ב)
ובכל שבועות מתעורר אור זה דהשגת תורה שבכתב על השלימות כלעתיד, היינו שכל אחד משיג שורש האור תורה הנעלם לעת עתה, ועתיד להתגלות עדיין בדורות הבאים אצל כל אחד בזרעו אחריו, כי אין לך אדם שאין מוכן להוליד זרע, ואפילו הסריס חמה שאין לו רפואה והוא בתולדה כן, היינו רק מצד טבע העולם הזה מצד הקלקולים שבו, אבל כפי מה שהאלקים עשה את האדם ישר שאין שום קלקול אין ראוי לשום בריה לצאת מהצורה והתכלית שנבראה לו... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קכ)
ראה עוד עומר-ספירת ממחשבות חרוץ עמוד פא וקיב.
...והנה בתנחומא (פנחס ט"ו) איתא על שמיני עצרת והיתה ראויה להיות אחר החג נ' יום כשם שעצרת אחר החג נ' יום, אלא אמר הקב"ה חורף הוא וכו'. נראה מזה שחג שבועות הוא כמו שמיני עצרת אחר סוכות כן שבועות אחר פסח, ובאמת בתורה לא נקרא כלל שבועות בשם עצרת, רק שביעי של פסח נקרא בתורה עצרת, רק בלשון חז"ל נקרא שבועות עצרת. והאר"י הק' ז"ל כתב דעצרת הוא לשון קליטה, שהקדושה נקלטת אז. ויתכן דקדושת הפסח מצד ישראל עיקר הקליטה בחג שבועות, ומשום הכי נקרא בלשון חכמים שבועות עצרת, מה שאינו כן מצד השי"ת נקרא שביעי של פסח עצרת לה' אלקיך, שהיה צופה תיכף בז' של פסח שכבר נקלטה הקדושה דחול המועד פסח, דקדושת הפסח אמר רה"ק זצוק"ל שהיא כמו ראית חתן וכלה, ושבועות הוא הקנין... (פרי צדיק פסח מ)
...ובאמת אנו עושין שבועות ואומרים זמן מתן תורתינו, אף שאז נתנו רק לוחות ראשונות שנשברו אחר כך, ואיתא (מ"ר תשא מ"ג) מוטב שתדון כפנויה, ונראה שבשבירת הלוחות נתבטל כל החיתון, ומטעם זה דרשו במשנה (תענית כ"ו) יום חתונתו זה מתן תורה על יום הכפורים, יום שנתנו בו לוחות אחרונות. ולמה אנו קורין שבועות זמן מתן תורתינו, אך באמת נשתברו רק הלוחות, היינו מה דכתיב חרות על הלוחות שנחקק על לוח לבם הדברי תורה ונעקר יצר הרע מלב כסיל מכל וכל, ולכן דרשו אל תקרי חרות אלא חירות (עירובין נ"ד), היינו חירות ממלאך המות, והוא יצר הרע, שכיון שנחקק הדברי תורה על לוח לבם היו כבר חירות מיצר הרע ומלאך המות ושעבוד מלכיות, וזה נשבר אחר הקלקול, אבל המתן תורה נשאר קבוע שביד ישראל לזכות לאור מאמר אנכי שיתקע תלמוד תורה בלבם, ולאור מאמר לא יהיה לך שיעקר יצר הרע כמו במתן תורה... רק יום הכפורים נקרא יום חתונתו שאז ניתן תורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס... אבל עיקר זמן מתן תורה שזכו ישראל שיהיו ראוים שיאיר מאמר אנכי בלבם ויעקר יצר הרע מלבם הוא בשבועות... (שם ר"ח סיון ד)
וזה הענין בקריאת שם חג זה... בלשון חכמים בתורה שבעל פה נקרא חג השבועות בשם עצרת, על שם קליטת קדושת חג הפסח זמן חירותנו שנקלט במתן תורה על ידי השי"ת על ידי המראה שהראה להם מקודם בקריעת ים סוף, כמו שנאמר חרות על הלוחות. והשי"ת בתורה שבכתב קורא לחג בשם שבועות על שם שבעה שבועות, שהוא שבחן של ישראל, דאיתא בזוהר הקדש מה כתיב וספרה לה שבעת ימים, אוף הכי וכו', אמר קודשא בריך הוא מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא, וספרתם לכם וכו', והספירה היא התשוקה להטהר. וכן ישראל אחר יציאת מצרים ספרו ז' פעמים ז' בתשוקתם לקבל התורה ועל ידי זה זכו להתברר בכל המדות מזוקק שבעתים, ועל ידי זה זכו למתן תורה וקראו השי"ת להחג בשם שבועות, היינו שזכו ישראל על ידי הז' שבועות שספרו, וזה הענין דכתיב בשבועותיכם, ומה הוא הלשון שבועותיכם, ותחלת הפסוק הוא וביום הבכורים, היינו דביכורים הוא בחינת אילנא דחיי, והיינו שעל ידי מתן תורה שנעשו חירות ממלאך המות אז נתברר ונעשו אילנא דחיי... (שם שבועות ג, ועיין שם עוד)
...והנה באותה שנה לאחר יציאת מצרים לא קיבלו עוד מצות שבת עד אחר קריעת ים סוף בשבת דמרה, ונמצא שלא היה מאז עד יום ששי בסיון שהוא יום החמשים ליציאת מצרים רק ששה שבתות להכנת טהרת נפשם מפני שנחסר להם שבת ראשונה שאחרי יציאת מצרים שלא נצטוו עליה עוד, ועל זה השכיל משה רבינו ע"ה להוסיף עוד יום אחד מדעתו, כדי שיהיה המתן תורה בז' בסיון שהיה אז לפי החשבון ביום השבת, כדי שבשבת זה יהיה נגמר תכלית טהרת נפשם מצידם, ובזה יהיו מוכנים לקבלת התורה בפועל מצידם, וגם אליבא דרבנן היה גם כן המכוון בזה מה דאייר דהאי שתא עבורי עברוהו, מפני שענין העיבור תלוי גם כן בקדושת ישראל מצד בחינת איתערותא דלתתא, כמו שנאמר אשר תקראו אותם, ואמרו ז"ל אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין... וממילא יובן הכל שבאמת היה בראשית המחשבה בהבריאה להיות מתן תורה ביום הששי בסיון, שהוא יום החמשים ליציאת מצרים, רק אז בשנה הראשונה היה בפועל המתן תורה ביום השני מפני השבת השביעית כנ"ל. אבל לדורות לעולם מופיע קדושת החג של מתן תורה ביום החמשים, מאחר שכבר יש לנו שבע שבתות תמימות, והוא היום המוכן מאז להופעת קדושת המתן תורה בבחינת המחשבה כנ"ל. וגם ביום השני של החג שהוא במספר יום נ"א ליציאת מצרים מופיע קדושת המתן תורה בפועל, כמו שהיה אז בשנה הראשונה מצד הכנתם בפועל, נמצא שבחג השבועות יש סמך גדול ליום טוב שני גם על פי תורה הקדושה... (שם יא, וראה שם עוד)
במדרש (שהש"ר פ"א) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם... והנה זאת התחלה מצד השי"ת שנתן להם מצות עשה אחת אנכי ה' אלקיך, שורש כל המצות עשה, ועל ידי זה נתקע תלמוד תורה בלבם, ונתן להם לא תעשה אחת לא יהיה לך, שורש כל הלא תעשה, ועל ידי זה נעקר מלבם היצר הרע, אבל רק לפי שעה, וזה הועיל אף שידע השי"ת ויגלה למשה רבינו ע"ה שיחזור יצר הרע למקומו, מכל מקום יהיה להם להתגבר על היצר הרע, ונתן לנו תרי"ג זיני עיטא (עצות), וכן בכל שנה כשמגיע החג השבועות אז הזמן לפעול שיעקר היצר הרע מלב כסיל, ומטעם זה כתב בזוהר הקדש ועל דא לא כתיב חטאת כשאר זימנין דכתיב בהו חטאת לה'... אבל באמת בכל שנה כשבא יום זה דעצרת הזמן אז לפעול שיעקר יצר הרע מלב ישראל כמו בשנה הראשונה, ומשום הכי לא כתיב חטאת לה', דבכל שנה נקראו ישראל בחינת כלה בחופתה, והזמן לקבל כמו הלוחות ראשונות שנתקע תלמוד תורה בלבם ונעקר יצר הרע מלבם, וכן הזמן מתן תורה בכל שנה שיעקר היצר הרע ויתקע תלמוד תורה בלב כל אחד לפי מדרגתו. (שם יח)
...אך הענין הוא מה שנרמז יום טוב שני של גליות בחג השבועות הוא על פי מה שאמרנו שבשבועות זמן מתן תורתינו מתעורר אז בכל שנה הזמן שנתנה תורה, תורה שבכתב מסטרא דאילנא דחיי, ונכתר כל דיבור בב' כתרים ימינא ושמאלא, בחינת תורה שבעל פה, כתרה של תורה שהוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, והיינו שאחר הקלקול יוכלו על ידי הכח תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, שעל ידי זה יזכו לדברי תורה מסטרא דאילנא דחיי, וזה הוא ענין יום טוב שני גם כן שהוא מציווי חכמים, וכח תורה שבעל פה אף דאנן בקיאין בקביעא דירחא, רק משום גזירה דלמא גזרו גזירה ואתי לקלקולי עושין יום טוב במצות חכמים ומברכין ברכות יום טוב... (שם כג)
כבר ביארנו במאמר "שורש נצחיות ישראל" בשם מו"ר הרב צבי הירש זצ"ל, שאין הזמן עובר על האדם אלא שהאדם נוסע בתוך הזמן, נמצא שבכל שבועות מגיעים אנו לאותה קדושת הזמן ממש שהיתה לאבותינו בשעת קבלת התורה, יוצא איפוא שבשבועות עלינו לחזור ולקבל את התורה ממש, כי זמן מתן תורה הוא גם עבורנו... (חלק ב עמוד כח, וראה שם עוד)
את הרוחניות דלמטה, שהיא בבחינת ז' בחינות קדושת שבת, אפשר להשיג בעולם הזה בשלימות בדרך פנימית. לעומת זאת אין להשיג בעולם הזה את הרוחניות שלמעלה מעולמנו בחינת ח' באופן פנימי בהשגה ברורה, אלא רק בעמקות ובאימות מוגבלים, בדרך חיצון דפנים, והנה גדר חג השבועות הוא בחינת ח' בדרגה עליונה מאד, שבא אחר שבעה שבועות, ודוקא על חג זה נאמר "עצרת היא לכם", וביארו בגמרא (פסחים ס"ח) שהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, פירוש שנצטווינו שגם הגוף ישותף במצוה זו, הרי אפשר להקשות, בחינת ח' היא הרוחניות דלעילא, ומה שייכות יש לה ולגוף? אכן הביאור הוא כנ"ל, שהשגתנו בבחינת ח' היא חיצונית, וכל עוד היותנו בגוף אי אפשר לנו להשיגה בשלימות, ולכן מורה לנו התורה שעדיין הגוף שייך למצוה זו... (שם עמוד קטז)