(ראה גם: אדם-חברו, הלל)
תא חזי, מי שאומר שבחו של חברו, מבניו או מכספו, צריך לברכו, ולהודות על הברכות, מאין לנו, ממשה, שכתוב, והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, לאחר כך מה כתיב, ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם. ב' ברכות היו, אחת, ה' אלקי אבותיכם וגו', הרי אחת, לאחר כך ויברך אתכם כאשר דבר לכם, להודות עליהן וברכות על ברכות.
ואם הוא מונה שבחו של חברו ואינו מודה על הברכות, הוא נתפס תחלה מלמעלה, (דהיינו שניזק מחמתו), ואם הוא מברך אותו, הוא עצמו מתברך מלמעלה, וצריך לברכו בעין טובה, ולא בעין רעה... (במדבר יא)
אלא בספר החכמה של שלמה המלך, אמר כך, ג' סימנים הם, סימן לעבירה הוא ירקון, סימן לשטות הוא שמרבה דברים, סימן שאינו יודע כלום, הוא שמשבח את עצמו, וזה (המשבח את עצמו) מכריע כל השאר, כי שוטה הוא חשוד על כל העבירות, והכל יש בו.
והרי כתוב יהללך זר ולא פיך (שפירושו), שאם אין זר שיהללך יהיה פיך. אינו כן, אלא (הפירוש הוא) אם אין מי שמכיר לך, פתח פיך לדבר בדברי תורה ולהודיע דברי אמת בתורה, ואז פתחון פיך בתורה ישבחו דבריך, וידעו מי אתה, שאין דבר בעולם שהאדם ניכר בו, אלא בזמן שפותח פיו, פיו מודיע לבני אדם מי הוא.
אותו רשע בלעם היה משבח עצמו בכל, ועל כל זה גנב גנבת הדעת ונתעלה (במליצת) דבריו, דברים קטנים היה עושה גדולים, מה שאמר היה על אלו מדרגות של דברי הטומאה, ואמת אמר, אבל רשע ההוא היה אומר ומשבח עצמו בדרך סתום ומתעלה בדבריו, עד שכל מי שהיה שומע היה חושב שהוא עלה על כל נביאי העולם... (בלק קסג)
ועוד (יש ליישב), שהוא כדי להזהיר את בני אדם ולהורות להם הדרך הנכון, כי גלויה וידועה לפניו הפעולה, עוד קודם שיעשה, ועם כל זה לא רצה לומר, טוב הוא זה, עד גמר המלאכה, וכך אין ראוי לאדם לשבח הדבר, עד סיומו, אולי ימצא בו חסרון, ונמצא ששיקר, ויהיה נתפש בדבריו. (זהר חדש בראשית תקכא)
אלא הכי תנינן, עד שלא נברא העולם לא היה מי שיקלס להקב"ה ויכיר אותו, כיון שברא עולמו ברא המלאכים, וחיות הקדש, השמים וכל צבאם, וברא את האדם, וכולם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו, ועדיין לא הוה פאר ושבח לפניו, עד שנכנס שבת ושקטו כלם, ופצחו רנה ושבחה העליונים והתחתונים, ואז ישב על כסא כבודו, כלומר, אזי היה מי שיכיר את כבודו וישבח לכבודו.
וא"ר יהודה אין לך שבח וקלוס לפני הקב"ה כמו שבחו של שבת, העליונים ותחתונים כלם משבחין לו כאחד, ואפילו יומו של השבת ממש משבח לו, הדא הוא דכתיב מזמור שיר ליום השבת. (שם תשכב)
דבר אחר שאין אומרים שבחו של אדם בפניו, ר' אלעזר בן עזריה אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, שכן מצינו בנח, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ושלא בפניו הוא אומר אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם, שנאמר אמרו לאלקים מה נורא מעשיך, אם אומר מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם, קל וחומר לבשר ודם. (בהעלותך קב)
ארץ הרים ובקעות, או בגנות ארץ ישראל הוא מדבר, שמזכיר בה הרים, תלמוד לומר ובקעות, מה בקעות לשבח, אף הרים לשבח... (עקב לט)
...ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו... (ברכות ג א)
...ומי משתבח הקב"ה בשבחייהו דישראל, אין, דכתיב את ה' האמרת היום וה' האמירך היום... (שם ו א)
...שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים. (שם לא א)
דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל, מנלן, ממשה, דכתיב ואתחנן אל ה' בעת ההיא, וכתיב ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך... וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה. (שם לב א)
...ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז ויראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד, המתין לו עד דסיים כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך, למה לי כולי האי, אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא וראו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת, משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו. (שם לג ב)
...פתחו ואמרו אתה אבינו, אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה, ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו, מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. (שבת פט ב)
ואמר רבי ירמיה בן אלעזר מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו, מקצת שבחו בפניו, דכתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, כולו שלא בפניו, דכתיב נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. (עירובין יח ב)
וא"ר ירמיה בן אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מתחייב אדם הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך, מדת הקב"ה אדם מתחייב הריגה למקום שותק, שנאמר לך דומיה תהלה, ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר תהלה... (שם יט א)
...שם אתן את דודי לך, אראך כבודי וגודלי שבח בני ובנותי. (שם כא ב)
...מתחיל בגנות ומסיים בשבח... (פסחים קטז א)
דאמר ריב"ל בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה בהללויה, גדול מכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת. (שם קיז א)
...וקלפי היתה שם ובה שני גורלות, של אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב והיו מזכירים אותו לשבח, בן קטין עשה י"ב דד לכיור שלא היה לו אלא שנים, ואף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה, מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב, היליני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל, ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה, נקנור נעשו נסים לדלתותיו, והיו מזכירין אותן לשבח. (יומא לז א)
שהיה ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנים שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב ושמחת אתה וביתך. (סוכה כז ב)
כתיב והביטו אחרי משה עד בואו האהלה, תרין אמוראין, חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח... ומאן דאמר לשבח מחמי צדיקא ומזכי טוביא דזכת למיחמי יתיה. (שקלים יד ב)
בערב היא באה ובבקר היא שבה אמר ר' יוחנן מגנותו של אותו רשע למדנו שבחו, שלא היה משמש מטתו ביום. (מגילה יג א)
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם, שנאמר היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע. (שם יח א)
תנא כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח, כגון דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה, בידוע שהוא צדיק בן צדיק... (שם טו א)
...מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של הקב"ה, דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, למי נאה למלל גבורות ה', למי שיכול להשמיע כל תהלתו. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם, שנאמר היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע. דרש ר' יהודה איש כפר גבוריא ואמרי לה איש כפר גבור חיל מאי דכתיב לך דומיה תהלה, סמא דכולה משתוקא. כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין. (שם יח א)
תנו רבנן כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון ישגלנה ישכבנה, בעפולים בטחורים... (שם כה ב)
אמרו להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו. (כתובות יז א)
אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה ושבחוהו חכמים. (שם)
נפלו לה עבדים ושפחות זקנים... רשב"ג אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה... אמר רב כהנא אמר רב מחלוקת בשדה שאינה שלה, אבל בשדה שלה דברי הכל לא תמכור מפני שבח בית אביה. (שם עט ב)
תניא רשב"י אומר אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם, שבחו בקול נמוך מן וידוי המעשר... (סוטה לב ב)
אמר רבי אלעזר עדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע, מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים. ולא לפתח ביה כלל, לאודועי שבחיה דדוד. (שם מב ב)
דתניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים, ר"מ חכם וסופר, ר' יהודה חכם לכשירצה, ר' טרפון גל של אגוזין... (גיטין סז א, וראה שם עוד)
דתניא כלל זה אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שבח שהשביח גזלן ידו על העליונה, רצה נוטל שבחו רצה אומר לו הרי שלך לפניך... (בבא קמא צד, וראה שם עוד)
מאי טעמא, אומן קונה בשבח כלי... (שם צח ב, וראה שם עוד)
איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו, רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח, ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו. בעו מיניה מרב הונא פירש לו את השבח מהו... (בבא מציעא יד ב, וראה שם עוד)
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו בקורות שקמה... אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו, ורבא אמר אפילו שבח שקמה נמי אין לו... (שם קט א, וראה שם עוד)
דתניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן... (בבא בתרא קכד א)
הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, אם אמרו ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלים השביחו לעצמן... אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן... (שם קמג ב, וראה שם עוד)
...אלא אי אמרת חכם דינא גדול אשבוחי משבח נפשיה, והכתיב יהללך זר ולא פיך, שאני מילתא דבי דינא דאגדול רמיא... (סנהדרין מב א)
...הוא היה מונה שבחן, ר' אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה, רבי יהושע אשרי יולדתו... (אבות ב ח)
הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח... ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם, וכולם אין נוטלין בשבח... (בכורות נא ב)
תני רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו... (ערכין טז א)
...אם תימצי לומר אדם מתכפר בשבח הקדש משום דקטרח קמיה, אבל הכא דלא קטרח לא מתכפר, או דלמא אם תימצי לומר אין אדם מתכפר בשבח הקדש משום דלא אפרשיה אבל הדין כינוס חומשין דאפרשיה איכא למימר מתכפר... (כריתות כז א)
...נתן בתוכו דבש ותבלין והשביחו השבח לפי חשבון, דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר שני והשביחו השבח לפי חשבון... זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון, וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. (מעשר שני ח א, וראה שם עוד)
...אמר ר' יוחנן כל שיש בו הותיר מידה השבח לפי חשבון, וכל שאין בו הותיר מידה השבח לשני, רבי שמעון בן לקיש אמר כל שטעמו ושבחו ניכר השבח לפי חשבון, וכל שאין טעם שבחו ניכר השבח לשני... (שם י א, וראה שם עוד)
כי אותך ראיתי צדיק, אמר ראב"ע מצינו שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו... ר"א בנו של ריה"ג אמר מצינו שאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו, שנאמר (תהלים ס"ו) אמרו לאלקים מה נורא מעשיך, שלא בפניו אומר (שם קל"ו) הודו לה כי טוב כי לעולם חסדו. (בראשית לב ד)
אתה מוצא ד' פעמים בדף א' הראה ירמיהו גנותה של ע"ז ושבחו של אלקים, שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו וגו'... באו ושמעו שבחו של הקב"ה, שנאמר מאין כמוך ה', מי לא ייראך מלך הגוים... (שמות טז ב, וראה שם עוד)
דבר אחר ראו קרא ה' בשם, מדכרין ומניחין ואתו אהליאב בן אחיסמך וגו', שבח לו, שבח לאביו, שבח למשפחתו שבח לשבט שיצא ממנו... (שם מח ג)
וכי מה ראה דוד להיות מקלס בנפשו להקב"ה, אלא אמר הנפש הזו ממלאה את הגוף והקב"ה ממלא את עולמו, שנאמר הלא את השמים ואת הארץ וגו', תבא הנפש שהיא ממלאה את הגוף ותשבח להקב"ה שהוא ממלא את כל העולם. (ויקרא ד ח)
וחברון שבע שנים נבנתה וגו', להודיעך שבחה של ארץ ישראל, שהפסולת שלה משובח הרבה יותר מן המשובח של מצרים... (במדבר טז ט)
ברוך תהיה מכל העמים, א"ר חייא בר אבא אין שבחה של מטרונה בשעה שמתקלסת מקרובותיה, אלא בשעה שמתקלסת מצרותיה. (דברים ג ח)
א"ר זעירא המת שומע קילוסו מתוך ארונו כמן החלום. (קהלת ט ט)
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, א"ר יודן אפילו הדיוט מקלס בלשון זה גנאי הוא לו ואת אומר מה יפו פעמיך, אלא אינו מדבר אלא מפעמי רגלים... (שיר השירים ז ג)
ושם איש ישראל המוכה וגו', כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם, פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י') זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב. (פנחס ב)
דבר אחר אפתח לשון פה ופה לשון אפתח, אמר הקב"ה אפתח להם לישראל פה ולשון בדברי תורה כדי שישבחו שמי בכל יום ויום, שאם אין ישראל בעולם אין לי שבח וגדולה שאלמלא שירה וזמרה שישראל אומרים לפני בכל יום לא בראתי עולמי.
והשלישי כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע ויעביר על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא יודעם וכסה אותם עליו והאריך לו כדי שישוב מהם ואל ישמח בטעות בני אדם בו אך יאבל בעבור שהבורא יתעלה יודע באמת רוע מעלליו והתעלמותו מפרוע חובות האלקים וגמול טובתו, ויכנע בלבו... (שער ד הכניעה, פרק ד)
והשלישי, כשיתפרסם ענינו אצל בני אדם בטובה או ברעה שאם ישבחוהו על טובה שעשה יבז למשבחו עליה ותהיה נקלה בנפשו, וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה נגד מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא, ויאמר למשבחו רב לך אחי כי אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים, ואפילו אם תהיה נחשבת למאומה איך אדע אם היא נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה עד שיקבלנה הבורא ממני ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני... ויאמר למספר די לי אחי בקצורי במה שאני חייב בו לבורא אל תקבץ עלי עון קצורי ועון השבח במה שלא עשיתי כי אני יודע עונותי ופשעי יותר ממך... (שם פרק ז)
תשבחם - תמאיכנון. (תהלים פט י)
תשבחם - תשפילם. (שם)
לפי מהללו - על ידי שהבריות מהללות אותו במעשיו הטובים נבחן לרבים אם טוב אם רע. (משלי כז כא)
באחור ישבחנה - כשיוציא הכסיל כל רוחו בא החכם וישפילנו במענה לשונו, ודומה לו משביח שאון ימים (תהלים ס"ה), בשוא גליו אתה תשבחם (שם פ"ט). (שם כט יא)
תשבחם - תשקיטם. (תהלים פט י)
בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביחו מחמת הוצאה בין ששבחו נכסים מאליהן, אלא שאם שבחו מאליהן טורף כל השבח, ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח... שתקנת עולם היא שלא יגבה השבח ולא הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין, שאלו דברים שאין להן קצבה, ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח כתובתה, ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח בלבד הבאה מחמת הוצאה עצמה, לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי, ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון... (מלוה ולוה כא א וראה שם עוד)
המכסה אני מאברהם - האריך הקב"ה בשבחיו של אברהם, ואברהם לא גבה לבו על זאת אבל השפיל עצמו ואמר ואנכי עפר ואפר, ומכאן ראוי ללמוד שכל מי שמשבחין אותו אין ראוי שיתגאה על כך אלא שישפיל את עצמו יותר ממה שהיה. (בראשית יח יז)
...אמנם הברכה והקדושה צריך להריק ברכה בכל הבנין, וכן נרמז בשיר השירים כי בסדר כנסת ישראל שבחו של הקב"ה התחילה מלמעלה למעלה, ואמר ראשו כתם פז קווצתיו תלתלים וגו', אמנם הקב"ה סדר שבחה של כנסת ישראל מלמטה למעלה להעלותה ולייחדה בבנין ייחוד שלם והתחיל מה יפו פעמיך וגו'... (ואתחנן ד"ה שמע ישראל)
...יראה דשרי לאיניש לשבח את עצמו במקצת שבחיו, ומי שהשיג את המדרגה הגדולה הזאת מילתא זוטרתא היא לשבח את עצמו חסיד, והוא עצמו מה שאמרו בברכות (ד') לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם וכו'... (תהלים פו א)
מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו, רוצה לומר כי ספור שבחו של הקב"ה אי אפשר משני פנים, האחד מצד שלא נוכל לעמוד על הגבורה בעצמה כמה גדול גבורת מעשיו, והשני מצד שהם רב ברבוי אין תכלית להם, ולפיכך ספור שבחו אי אפשר מצד האיכות ומצד הכמות, אם מצד האיכות שאי אפשר לעמוד על איכות גבורת מעשיו, וגם מצד הכמות אי אפשר, וכנגד הראשון אמר מי ימלל גבורות ה', שהרצון בזה מי יוכל לדבר הגבורה ולרדת עד תכלית ולפיכך אמר לשון מלל, כי לשון זה בא על דבר חדוש, וכנגד רבוי הכמות שהם בלי קץ ותכלית אמר ישמיע כל תהלתו, אמר כאן לשון כל תהלתו, שרצונו על הכמות...
אבל תירוץ קושיא זו, שודאי כשבא לספר שבחו של מקום בודאי בזה שייך לומר מי ימלל גבורות ה', אבל מה שאנו מצווין לספר בליל היציאה נפלאותיו אין זה בשביל להגיד שבחו רק שאנו מספרים שבחו שלא נהיה כפויי טובה שעשה הקב"ה לנו נסים ונפלאות, ואין אנו מודים לו עליהם, וכי אין אנו מחוייבים לספר מה שהטיב עמנו אף על פי שאין אפשר לספר כל הטוב שעשה עמנו ואף מקצת נפלאותיו, מכל מקום בשביל זה אין לומר שלא לספר מקצת מהן לומר שאין אנו כפויי טובה, ואפילו בשביל מקצת טובו שעשה עמנו יש לנו להודות לו, והכי מוכח שכל מקום שאין כוונתו לספר בשבחו שאין אסור, דהא קאמר השתא הנהו תלת אי לאו דאמרינהו משה וכו'. והשתא יוקשה, כיון שאסור לספר בשבחו של מקום תקשה לך למה אמר משה שבחו של מקום הא-ל הגדול הגבור והנורא, והרי אסור לספר בשבחו, אבל משה לא היה כוונתו לספר בשבחו, רק היה כוונתו לומר לישראל שיהיו יראים מפני השי"ת, כי הוא א-ל הגדול הגבור וגו', ובשביל אלו השלשה דברים יש להם להיות יראים מפניו, כל שכן שיש לו כל השבחים. ובשביל זה היה מותר לאנשי כנסת הגדולה לתקן אותם בתפלה, שעתה אין נראה שבא לגמור שבחו של הקב"ה, אף על גב דבתפלה בא להזכיר שבחו משל מקום אין נראה לומר שבא לספר כולם, כיון דנקט בתפלה לישנא דקרא... אבל השתא דתקנום אנשי כנסת הגדולה בתפלה מוכח שאין אנו באים לספר בשבחו של מקום, רק להתפלל בתפלה הקבועה לנו מאנשי כנסת הגדולה שתקנו אותה לפי ענין הכתוב שהזכיר משה... (גבורות ה' פרק א)
לפיכך אנחנו חייבים וכו', הגירסא שמצאתי בסדרי אשכנז, והיא נכונה אצלי מאד, לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולברך ולעלה ולקלס למי שעשה נסים וכו', והם ט' שבחים, ונאמר לפניו הללויה והוא שבח עשירי, ונראה שהם י' שבחים נגד י' שבחים שנאמר בהן ספר תהלים, ובפרק ערבי פסחים בעשרה מיני זמר נאמר ספר זה, בניגון, בנצוח וכו' וגדול מכולם הללויה, שכולל שם ושבח בתיבה אחת. ולפיכך אמר כאן ט' מיני שבחים ונאמר לפניו הללויה... (שם פרק סא, וראה שם עוד)
...וביהללוך יש שמנה שבחים כאשר תעיין בזה תמצא שאין כאן רק ח' שבחים, שהרי יהללוך מחולק מן שאר השבחים שאמר יהללוך ה' כל מעשיך ולא מצאנו רק ח' לשונות של שבח ביחד יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו, וכך היה העיקר, ואלו ח' שבחים הם ידועים שכן כל שירות בתורה הם בח' כמנין א"ז, "אז ישיר משה", "אז ישיר ישראל"... והוא דבר גדול ונפלא מאד כאשר תבין, ודבר זה נתבאר למעלה בפרק שירה... (שם פרק סה)
...ופירוש זה, כי מי שמספר בשבחו של מקום הוא עולה אל מדריגה שאינה בעולם, והוא ממדריגה שאינו שייך לאדם, לכך הוא נעקר מן העולם, כי יש לאדם להיות נשאר במקומו ובמדריגתו, וכאשר יוצא מן מעלתו שיש לאדם בעולם הזה נעקר מן העולם הזה שמקומו בעולם הזה. ודבר זה רמז בכתוב לך דומיה תהלה, ול"ך במספרו חמשים, וכן דומיה שהוא דום, ודו"ם הוא במספרו חמשים, ויש לו לדום מלשבח י-ה, כי השבחים היתרים שהאדם משבח להקב"ה הם משער החמשים אשר אין השער הזה נמסר לעולם הזה, ולכך לך דומיה תהלה, וכן אמר הכתוב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, כלומר מי זה הוא שהוא יכול להתדבק במדריגת החמשים שהוא מסולק מן העולם הזה, ומ"י במספר חמשים, כלומר מי שעולה עד המדריגה הזאת, וזה שאמר ישמיע כל תהלתו, כ"ל במספרו חמשים, כי שבחו הוא משער החמשים שאין לו תכלית וקץ...
ואין הדבר זה דומה למה שאמרו בפרק אין עומדין, ההוא דנחית קמיה וכו', דבר זה אינו, כי מה שאמר כאן שאסור לספר בשבחו של מקום היינו אחר התפלה, שנראה שלא בא רק לספר בשבחו של מקום, ודבר זה אסור מטעם שאמרנו, כי שבחו של מקום אין העולם הזה מגיע אליו כלל, כי אין העולם משער החמשים, הלכך הוא נעקר מן העולם, אבל בתוך התפלה מותר, שלא בא לספר שבחו רק בשביל תפלתו, ואמרו לעולם יספר בשבחו של מקום ואחר כך יתפלל, כי עיקר התפלה מה שיש לעולם עלה, והאדם הוא העלול אל העלה, ובזה הוא מספר שבח השי"ת שהוא ית' עלתו, והעלה היא התחלתו והוא ית' תכליתו, ולכך תקנו ג' ראשונות שהם שבח המקום בתחלה, וג' אחרונות שהם שבח השי"ת בסוף, לומר כי הוא ית' שהוא העלה הוא התחלתו והוא ית' תכלית האדם... ומצד זה ראוי שיתן לו השי"ת צרכו, ולכך מספר בשבח התחלתו בתחלה, ובסוף מספר בשבחו גם כן בשביל שהוא ית' גם כן תכליתו והעלול הוא באמצע, והבן הדברים ואי אפשר לפרש יותר...
ומפני כי היה מרבה בשבח המקום בודאי דבר זה אין לעשות, רק יאמר ה' שבחים שאלו השבחים הם מגיעים עד שער החמשים אשר רמז במה שאמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, וזה כי ז' שבחים כנגד ז' שערים משערי בינה שנבראו בעולם שכל אחד כולל ז', והם כנגד ימי הספירה שהם מ"ט ימים והם ז' שבועות, שבכל שבוע ז' ימים, והשבח השמיני הוא כנגד שער החמשים שאין בו ספירה כלל ולא נמסר למשה, וכנגד זה עצמו תקנו ח' שבחים ביהללוך וח' שבחים ביתברך נגד שער החמשים, ולכך היו נוהגים לומר יתברך אמן אמן, מפני כי הז' שבחים בפני עצמן והח' הוא נבדל מהם ואין מחובר למנין ז'... אבל השתא דמשה אמרינהו מפי הש"י ואנשי כנסת הגדולה תקנו סדר התפלה כמו שאמר משה, לא שייך בזה לומר סיימת לשבחיה דמרך...
ובטור או"ח שבח המנהג אשר קבעו הפיוט אחר התפלה, ואין זה כך, כי אחר התפלה אסור לספר בשבחו של מקום, וכן יש לעשות שלא לספר בשבח של מקום אחר התפלה, ולכך אותם שאומרים השיר אשר נקרא שיר היחוד הוא איסור גמור, ובעלי בתים הנהיגו לומר אותו, ומתחלה לא הנהיגו לומר רק ביום הכפורים. ואפשר כי אין נקרא זה המספר בשבחו של מקום יותר מדאי, כי יום זה קבוע לספר בשבחו של מקום, יען כי האדם קדוש וביום זה מעלתו כמו מלאך ולא יפנה אל דבר אחר כלל, ומצד הזה ראוי שיתן שבח ושירה להקב"ה, אבל לומר כל יום ויום שבח להקב"ה דבר זה לא הגיע מן החכמים... (נתיב העבודה פרק יב)
תנא רב דימי אחוה דרב ספרא לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי גנותו... והא דאמרינן אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, היינו התם במופלג ומוחזק לבריות ביראת שמים הרבה, אמרינן אומרין מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו, אבל היכא שאינו מוחזק ביראת שמים אסור לספר בטובתו שלא יבא אחר לספר גנותו. וכך מוכח הלשון אומרים מקצת שבחו, לשון זה משמע שבחו הגדול. (נתיב הלשון פרק ז)
לעולם אל יספר אדם בטובתו של חברו וכו', והא דאמרינן (עירובין י"ח) אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו היינו שמספר בשבח תלמיד חכם, וכיון שאותו שהוא מספר ממנו הוא תלמיד חכם, לא אמרינן שמא יבא השומע לספר בגנותו, כי סתם תלמיד חכם אין מדברים בגנותו שאין חושדים אותו, כמו שאמרו (ברכות י"ט) אם ראית תלמיד חכם עובר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה... אי נמי התם במופלג איירי ומוחזק ביראת שמים הרבה... (חידושי אגדות ערכין טז א)
פעל שבח מורה שמשביח הדבר יותר ומתקנהו ביתר שאת, ומתעלה בערכו הקודם או נגד איש אחר. "הללו את ה' כל גוים", הגוים הפשוטים יהללוהו, "שבחוהו כל האומים", הלאומים שהם בעלי דתות הגם שהללו את ה' גם עד עתה, עתה ישבחוהו ביתר שאת כי יתעלה בעיניהם ממה שהיה מקודם, "כי גבר עלינו חסדו" בתשועת ישראל, ועל ידי זה נצולו גם יתר הגוים שלקחו אותם בשבי. "דור לדור ישבח מעשיך", על ידי מעשיך שעל ידם אתה ניכר כל שיוסיפו דור ודור לעיין במעשי ה' ובסתרי הטבע ישבחו מעשיו ויכירו בם חכמות ופליאות שהיו נעלמים עד הנה. וכל דור ודור הבא יראה שהדור הקודם לא הבין את מעשי ה' כראוי כי יוסיפו דעת במעשי ה' וחכמתו יותר ויותר. (הכרמל)