(ראה גם: נשואין)
תנו רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה, אמר רב יהודה והוא שבאו פנים חדשות, מאי מברך... (כתובות ז ב, וראה שם עוד)
משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל, ולא התקין לאלמנה כלום, אף על גב דתימר לא התקין לאלמנה כלום טעונה ברכה מבועז, דכתיב ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו. (כתובות ב ב)
ר' יוסי אומר מנין אנו למדין שבעת ימי המשתה, מיעקב אבינו משנשא את לאה עשה שבעת ימי המשתה, שנאמר (בראשית כ"ט) מלא שבוע זאת, ונאספו כל אנשי המקום לגמול חסד עם יעקב, שנאמר ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה (שם), אמר הקב"ה אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אני אגמול ואתן שכרכם בעולם הזה שלא יהא שכר לרשעים לעולם הבא, שנאמר (מ"ב ה') כי בו נתן ה' תשועה לארם וקבל שכרו. (פרק טז)
ר' אומר שבעת ימי המשתה מאין אנו לומדין משמשון שירד לארץ פלשתים ולקח אשה ועשה ז' ימי משתה ושמחה, שנאמר (שופטים י"ד) ויהי כראותם אתו מה הוא אתו אוכלים ושותים עמו, שנאמר (שם) ויאמר להם שמשון אחודה נא חידה, וכתיב ולא יכלו להגיד החידה שלשת ימים, החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך לובש בגדי כבוד כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה. מה המלך הכל מקלסין אותו, כך החתן מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה... (שם)
התחיל יעקב לעבוד באשה שבע שנים לאחר שבע שנים עשה שבעה ימים משתה ושמחה ולקח את לאה, שנאמר מלא שבוע זאת ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת, ועוד הוסיף שבעת ימים משתה ולקח את רחל... (פרק לו)
מלא שבע זאת - דבוק הוא, שבוע של זאת, והן שבעת ימי המשתה, בגמרא ירושלמית במועד קטן. (בראשית כט כז)
מלא שבוע זאת - ...ואני לא ידעתי כי שבעת ימי המשתה תקנת משה רבינו לישראל, ואולי נאמר שנהגו בהם מתחלה נכבדי האומות כענין באבילות, דכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ומה שלמדו מכאן נמי בירושלים גם כן בבראשית רבה שאין מערבין שמחה בשמחה סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם התורה... (בראשית כט כז)
ימי הזיווג הם ראויים למשתה ולשמחה לחתן ולכלה ולקרובים, ולא ניתנו למלאת כריסם אלא ליתן שבח והודאה לשי"ת, שהגיעם לזיווג ולתת בהם מתנות לאביונים ולשמח בהם לשמחה של מצוה. והשמחה של שבעת ימי המשתה מניין לנו, מיעקב אבינו שעשה משתה שבעת ימים ולקח את רחל... משמשון נזיר אלקים... ורמז לברכת חתנים מן התורה, שנאמר "ויברכו את רבקה" (בראשית כ"ד ס') ותקנו לומר שבע ברכות. הראשונה ברכת היין שהיא תדירה, קודמת לכל דבר, השלש הבאות אחריה פותחות בברוך, לפי שכל אחת היא בפני עצמה, האחת להודות לא-ל שברא הכל מאין, שהן צריכין לכבוד החופה, שניה כנגד יצירת גוף האדם, שלישית כנגד יצירה השלמה שבאדם בשכל ותקון, וזהו "בצלמו בצלם דמות תבניתו", ומזה התקין בנין עדי עד, שזהו הנשמה הנשארת לעד, ומרוב טובה האריכה בה יותר, ועל כן פותחת בברוך וחותמת בברוך. ששלשתן נתקנו על הסדר שאמר הנביא, "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מ"ג ז'), אשר יצר כנגד "אף עשיתיו", שהוא התיקון הראוי והנצחי. ולפי שחייבין אנו להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, סמכו לה "שוש תשיש", ולפי שהיא סמוכה אינה פותחת בברוך. ולפי שהכל חייבין לשמח חתן וכלה ולהתפלל על שמחתם, סמכו לה "שמח תשמח רעים האהובים", רוצה לומר חתן וכלה... ואחר שש ברכות אלו תקנו ברכה שביעית כוללת כל הענינים, בריאת השמחה, ויצירת הזיווג, וזכר ירושלים, וכל זה ללמדנו איך כל השמחות בעזר השי"ת ועל כלם אנו חייבין להודות לו ולברכו. (נר ג כלל ו חלק ד פרק א)