(ראה גם: שבת-כללי)
עוד אמר רבי שמעון, כתוב, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, מהו הטעם, מהו משום שאין דין נראה ביום ההוא, (המבעיר אש גורם שיתעורר הדין), ואם תאמר הרי עולה לגבוה (דהיינו אש המזבח שנוהג גם בשבת, ומשיב), במושבותיכם כתוב, ולא לגבוה, ואש ההוא העולה לגבוה עולה להכניע דין אחר, שלמדנו יש אש אוכלה אש, ואש המזבח אוכלת אש אחרת, (דהיינו שנכניע דין אחר, שלא יהיה לו שליטה בימות החול). (יתרו תפב)
כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מהו ממקומו, למדנו ממקומו (פירושו) ממקום ההוא הראוי ללכת, (דהיינו מחוץ לכל העיר ואלפים אמה שלה), וסוד הדבר הוא, שכתוב, ברוך כבוד ה' ממקומו, וזהו מקום, וזה הוא סוד שכתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו, כי מקום ידוע יש למעלה (שהוא המלכות), וקוראים לו מקום, שנודע בו כבוד העליון של מעלה, (שהיא המלכות), ועל כן אזהרה היא לאדם המתעטר בעטרה הקדושה שלמעלה שלא יצא מן המקום, שאם יצא ממנו הוא מחלל שבת, ולא בידיו בעבודה, כמו שהעמדנו, ולא ברגליו ללכת חוץ מב' אלפים אמה, כל אלו הם חלול שבת... (ויקהל רלט, ועיין שם עוד)
...והיא (המלכות) היא הא (במילוי אלף) מצד השם המפורש שהוא יוד הא ואו. יוד היא בחסד, הא היא בגבורה, ואו בתפארת. והא (אחרונה היא במלכות). כששולט טל הזה (שהוא יוד הא ואו שהוא בגימטריא טל), אסרו חכמים ארבעים מלאכות חסר אחת, ונקראים אבות מלאכות על שם שהם כנגד האבות השולטים עליהם, (דהיינו חג"ת הנקראים אבות, כי יוד הא ואו הם חג"ת כנ"ל שהם בגימטריא) טל, שהוא ארבעים חסר אחת.
ובאלו ארבעים מלאכות חסר אחת (הנהוגות בימות החול), לקו, עשר מלקות לאדם, ועשר לחוה, ועשר לנחש ותשע לארץ, בשבת שהיא ה"א אין לוקין בשבת, כי ט"ל הזה אינו כט"ל (מלאכות) דחול, שהן מצד עבד מטטרון וארבעים מלאכות חסר אחת הם הזורע החורש וכו'... (שם תקפו, ועיין שם עוד)
שבו איש תחתיו אלו ארבעה אמות, אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה, ומנין ששמעו דבר זה וקבלו עליהם, שנאמר וישבתו העם ביום השביעי... (בשלח-ויסע פרשה ו)
ויאמר ה' אל משה, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, אך את שבתותי תשמורו למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תעשו כל מלאכה, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, משום שבות מנין, תלמוד לומר את שבתותי, להביא דברים שהן משום שבות... מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה הוא ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג, והרי דברים קל וחומר ומה שפיכות דמים שמטמא את הארץ ומסלקת את השכינה הרי היא דוחה שבת, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר מה מילה שאינה אלא אחד מאבריו של אדם דוחה שבת, קל וחומר לשאר כל גופו, אמרו לו ממקום שבאת, מה להלן בודאי אף כאן בודאי... רבי שמעון בן מנסיא אומר הרי הוא אומר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, לכם שבת מסורה ואי אתם מסורין לשבת. רבי נתן אומר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם, חלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה. (כי תשא)
ועשה אחת, יכול עד שיכתוב את כל השם עד שיארוג את כל הבגד עד שיעשה את כל הנפה, תלמוד לומר מאחת. אי מאחת יכול אפילו כתב אות אחת אפילו ארג חוט אחד אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה, תלמוד לומר ועשה אחת, הכיצד, עד שיכתוב שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל ונח מנחור ודן מדניאל וגד מגדיאל... (ויקרא-נפש פרק א, וראה שם עוד)
יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד, העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא, העני חייב ובעל הבית פטור... (שבת ב א, וראה שם עוד)
והאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר, צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא...
תניא ר' אומר מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב, שנים ועשו אותה פטורין... (שם ג א, וראה שם עוד)
תנו רבנן ד' רשויות לשבת, רשות היחיד ורשות הרבים וכרמלית ומקום פטור, ואיזו היא רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק י' ורחב ד', וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זו היא רשות היחיד גמורה, ואיזו היא רשות הרבים, סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה, אין מוציאין מרשות היחיד זו לרשות הרבים זו ואם הוציא והכניס בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת ונסקל. אבל ים ובקעה ואיסטוונית והכרמלית אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ואין נושאין ונותנין בתוכה, ואם נשא ונתן בתוכה פטור... אדם עומד על האיסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו, נוטל מעני ונותן לו, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני, ואם נטל ונתן שלשתן פטורים, אחרים אומרים איסקופא משמשת ב' רשויות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ. ואם היתה איסקופה גבוהה י' ורחבה ד' הרי זו רשות לעצמה... דהא תניא איזו היא רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין והמדבר, אמר אביי לא קשיא כאן בזמן שישראל שרויין במדבר כאן בזמן הזה... (שם ו א, וראה שם עוד)
רשב"א אומר משום רשב"ג אין משדכין את התינוקות לארס ולא את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולין בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין... (שם יב א, וראה עוד שבת-כללי)
ולא יקרא לאור הנר, אמר רבה אפילו גובה שתי קומות... חד הוא דלא ליקרי הוא תרי שפיר דמי, והתניא לא אחד ולא שנים, אמר ר' אלעזר לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים... אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה, פעם א' קרא ובקש להטות, אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר... (שם יב ב, וראה שם עוד)
בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין... תנו רבנן פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל היום כולו, ומניחין מוגמר תחת הכלים (ערב שבת) ומתגמרין והולכין כל היום כולו... אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום, מאי טעמא, אמר רבה מפני שמשמעת קול. א"ל רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים... (שבת יז ב, וראה שם עוד)
תנו רבנן לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת, בד' וה' מותר, כיוצא בו אין משלחין איגרות ביד נכרי בערב שבת, בד' וה' מותר... תנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת, במה דברים אמורים לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שפיר דמי, ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי, רשב"ג אומר אינו צריך. ומצור לצידון אפילו בערב שבת מותר.
תנו רבנן אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו אין מפסיקין... תניא א"ר צדוק כך היה מנהגו של בית רבן גמליאל שהיו נותנין כלי לבן לכובס ג' ימים קודם לשבת, וצבועים אפילו בערב שבת... (שם יט א, וראה שם עוד)
אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, רא"א כדי שיקרום התחתון שלה... וכמה, א"ר אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי... (שם יט ב, וראה שם עוד)
כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל, בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר... איבעיא להו האי לא יתן לא יחזיר הוא, אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום... או דילמא לשהות תנן, ואי גרוף וקטום אין אי לא לא... (שם לו ב, וראה שם עוד)
אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנוה מבעוד יום מותר, ואין ניאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן... (שם מב ב, וראה שם עוד)
במה טומנין ובמה אין טומנין, אין טומנין לא בגפת ולא בזבל לא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחין בין יבשין... (שם מז ב, וראה שם עוד)
הדר יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי, אמר להו ר' חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן, אמר להו ר' יונתן בר' אלעזר כך אמר רבי שמעון בר' יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה ארבעים חסר אחת... תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו ואתם לא תזרעו... (שם מט ב)
במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה, יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם ולובדקים בפרומביא וסוס בשיר... (שם נא ב, וראה שם עוד)
כלל גדול אמרו בשבת, כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. (שם סז ב, וראה שם עוד)
חילוק מלאכות מנלן, אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת, התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד... (שם ע א, וראה שם עוד)
איתמר, נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור, אביי אמר חייב. רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא, אביי אמר חייב דהא דמיכוין לחתיכא בעלמא. אמר רבא מנא אמינא לה, דתניא חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת, חומר שבת משאר מצות שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת מה שאין כן בשאר מצות, וחומר שאר מצות משבת, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת... (שם עב ב, וראה שם עוד)
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, הזורע והחורש והקוצר והמעמר והדש והזורה, הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה. הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע שני חוטין. הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והממחקו והמחתכו. הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות. הבונה והסותר, המכבה והמבעיר, המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות, הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת... (שם עג א, וראה שם עוד)
ועוד כלל אחר אמרו, כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב חטאת עליו, וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת, אינו חייב אלא המצניעו... (שם עה ב, וראה שם עוד)
הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרים משום שבות. אמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי חייב... (שם צד ב, וראה שם עוד)
מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיב, א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הואי, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים... אשכחן הוצאה, הכנסה מנלן, סברא היא, מכדי מרשות לרשות הוא, מה לי אפוקי ומה לי עיולי, מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה... (שם צו ב, וראה שם עוד)
הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו, קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור... זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, תחלתן שגגה וסופן זדון תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה... איתמר שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור, רבא אמר חייב... (שם קב א, וראה שם עוד)
הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא, והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד, הקודח כל שהוא חייב, זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, רשב"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה... הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סמניות בכל לשון חייב, אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו. א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ומשמואל, נח מנחור, דן מדניאל גד מגדיאל... והתניא, ועשה ועשה אחת, יכול עד שיכתוב כל השם ועד שיארוג כל הבגד ועד שיעשה כל הנפה, תלמוד לומר מאחת, אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט אחד ולא עשה אלא בית אחד בנפה, תלמוד לומר אחת, הא אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול... (שם קב ב, וראה שם עוד)
מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף על פי שיש בתוכן מעות... (שם קטז ב, וראה שם עוד)
ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך, ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה, רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. אמר רב יהודה אמר רב טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה... (שם קכ א, וראה שם עוד)
נוטל אדם קורנס לפצע בו את האגוזים... אמר רב יהודה קורנס של אגוזין לפצע בו את האגוזין, אבל של נפחין לא, קסבר דבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור, א"ל רבה, אלא מעתה סיפא דקתני ואת הרחת ואת המלגז לתת עליו לקטן, רחת ומלגז מי מייחדי ליה לקטן, אלא אמר רבה קורנס של נפחין לפצע בו האגוזין, קסבר דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר... (שם קכב ב, וראה שם עוד)
...אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי אסיר, רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי. אמר רב יהודה מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא והדר ליסליק, דילמא אתי לאתויי ד' אמות בכרמלית... (שם קמא א, וראה שם עוד)
אמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת, ולא אמרן אלא בחדתי, אבל בעתיקי לית לן בה... עולא איקלא לפומבדיתא חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו, אמר קמחללין רבנן שבתא, אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה, אנן לא קפדינן מידי... אמר רבי יצחק בר יוסף א"ר יוחנן היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת... (שם קמו ב, וראה שם עוד)
לא ישכור אדם פועלים בשבת, ולא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים, אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו, כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו... (שם קנ א, וראה שם עוד)
מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור, הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת מתיר החבלים והשקין נופלין מאיליהם. מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי, קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ד' אמות ברשות הרבים... (שם קנג א, וראה שם עוד)
איתיביה זה הכלל כל שמותר למקצת שבת הותר לכל השבת וכל שנאסר למקצת שבת נאסר לכל השבת חוץ ממבטל רשות... (עירובין ע ב)
בור שבין שתי חצירות אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוה עשרה טפחים, בין מלמטה בין מתוך אוגנו, רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמאי אומרים מלמטה ובית הלל אומרים מלמעלה, א"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם... (שם פו א, וראה שם עוד)
היה קורא בספר על האיסקופא ונתגלגל הספר מידו גוללו אצלו, היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב... ר' שמעון אומר אפילו בארץ עצמו גוללו אצלו, שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש. (עירובין צז ב, וראה שם עוד)
לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתה ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה וכן בגת... (שם צט א, וראה שם עוד)
אילן שהיה מיסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלים תחתיו, שרשיו גבוהים מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהם. א"ר הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין בו יתר מבית סאתים, מאי טעמא, משום דהוי דירה שתשמישה לאויר, וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יתר מבית סאתים... (שם צט ב, וראה שם עוד)
אמר רב חסדא במבשל בחמי טבריא בשבת פטור, פסח שבשלו בחמי טבריא חייב, מאי שנא בשבת דלא, דתולדות אש בעינן וליכא, פסח נמי לאו תולדות אש הוא... (פסחים מא א)
דתניא אחד החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרות המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש בשוגג בשבת חייב חטאת, הזיד ביום טוב לוקה את הארבעים דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות... (שם סה א)
אלו דברים בפסח דוחין את השבת, שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטרת חלביו... כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת... (שם סה ב, וראה שם עוד)
...והא הני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, הכא נמי הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, ולא היא, לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי... (ביצה ל א)
כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב, ואלו הן משום שבות, לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ואלו הן משום רשות, לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין, ואלו הן משום מצוה, לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר לשבת, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. לא עולין באילן גזרה שמא יתלוש, ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום, שמע מינה תחומין דאורייתא, אלא גזרה שמא יחתוך זמורה... (שם לו ב, וראה שם עוד)
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה... דתנא רבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו, יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, אלא אמר רבא מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה כדרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה. (ראש השנה כט ב)
...דתניא שלשה דברים א"ר ישמעאל בר' יוסי ששמע משום רבי מתיא בן חרש, מקיזין דם לסרונכי בשבת, ומי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו מטילין לו סם בשבת, וחכמים אומרים אין בהן משום רפואה. (יומא פד א)
תנו רבנן מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו, אמר לו מאיר חזור לאחריך שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת... חגיגה טו א, וראה עוד שבת-כללי, שם י א)
ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. (יבמות צ ב)
רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי בי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו... (שם קיג ב, וראה שם עוד)
דאמר רב אסי הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור, שהעקירה צורך הנחה היא... מתיב רב ביבי בר אביי הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחיב בגניבה קודם שיבא לידי איסור סקילה, היה מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור שבת וגניבה באין כאחד... (כתובות לא א, וראה שם עוד)
...והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים, למאי הילכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת, בשבת סלקא דעתך, כדאמר רבא אומר לעובד כוכבים ועושה, הכי נמי אומר לעובד כוכבים ועושה, ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן. (גיטין ח ב)
דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, דברי רבי מאיר, ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית, ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים... (שם נג ב, וראה שם עוד)
גבי שבת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן, לא שנא אב חטאת ולא שנא תולדה חטאת, לא שנא אב סקילה ולא שנא תולדה סקילה, ומאי איכא בין אב לתולדה נפקא מינה דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא, ואילו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא. ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה, הך דהוה במשכן חשיבא קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבה קרי לה תולדה. (בבא קמא ב א)
דתניא הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור, רבי יוסי אומר בהעלם אחד ברשות אחת חייב, בשתי רשויות פטור, ואמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהם, אבל כרמלית לא, אביי אמר אפילו כרמלית אבל פיסלא לא... (בבא בתרא נה ב)
תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ומעבירין כלי על גב העין בשבת, אמר רשב"ג במה דברים אמורים בכלי הניטל אבל בכלי שאינו ניטל אסור, ואין שואלין בדבר שדים בשבת... תנו רבנן סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, היכי עביד, רבי חמא ברבי חנינא אמר סך ואחר כך ממשמש, רבי יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת. (סנהדרין קא א)
תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכור אדם מרחצו לעובד כוכבים מפני שנקרא על שמו, ועובד כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים, אבל לכותי מאי... איתיביה רבינא לרבא, ישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לעובד כוכבים טול חלקך בשבת ואני בחול, ואם התנו מתחלה מותר, ואם באו לחשבון אסור... (ע"ז כא ב, וראה שם עוד)
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת, סבור מיניה הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים לא, א"ל ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים מותר. רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת, אמר להו רב שמואל בר יהודה מאן ציית ליהודה מחיל שבי, לסוף חש בעיניה, שלח ליה שרי או אסיר, שלח ליה לכולי עלמא שרי לדידך אסיר, וכי מדידי הוא דמר שמואל היא... (שם כח ב)
...בשבת מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה... (מנחות סג ב, וראה שם עוד)
השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא, ונסבין חבריא למימר רבי יהודה היא... (חולין יד א, וראה שם עוד)
...אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא, אמר קרא כי קדש היא לכם, היא קדש ואין מעשיה קדש. (שם קטו א)
חתן פטור מקרית שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה... ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אליעזר בי ר' ינאי זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת. אמר ר' חניי קומי ר' יוסה תיפתר באלמנה שאינה עושה חבורה... א"ר יעקב בר זבדי קשייתא קומי ר' יוסי מה בינה לבין שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות, א"ל ומור דבתרה, ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי, וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי... תני לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה ואחרים מתירין, א"ר יוסי בי ר' אבון טעמון דאחרים למלאכתו הוא מתכוין, מאליה נעשה חבורה... (ברכות יח ב)
ר' ינאי הוה ליה תנאי ודאי (שהיה לו פירות טבל והיה צריך להתנות עליהן מערב שבת מפני שלא היה לו פנאי לתקנן), שאל לרבי חייא רובא מאי מתקנא בשבתא, א"ל למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים ואפילו בשבת... (דמאי כט ב)
תני פגה שטמנה בטבל וחררה שטמנה בגחלים אם היו מקצתן מגולין ניטלין בשבת ואם לאו אין ניטלין בשבת, ר' לעזר בן תדאי אמר בין כך ובין כך תוחב בשפוד או בסכין ונוטלן, אתיא דרבי לעזר בן תדאי כר' שמעון דתני לא יגור אדם את הכסא ואת המטה ואת הקתידרה מפני שהוא עושה חריץ רבי שמעון מתיר... (כלאים ד ב)
התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור, עשה שני ראשיה בצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב, רבי יהודה אומר עד שתשלש... מיליהון דרבנן פליגין, דא"ר בא רבי ירמיה בשם רב הממתיח צדדין בשבת חייב משום תופר, ויימר משום תופר ומשום קושר, א"ר סימון טעמא דרבי יהודה על ידי שלישי מלאכתו מתקיימת... (כלאים מד א, וראה שם עוד)
פירות שלקטן שלא לצורך השבת וקדשה עליהן השבת, רבי יוחנן אומר השבת טובלת, רבי שמעון בן לקיש אומר אין השבת טובלת... (מעשרות ט ב)
תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכח לעשרן לא יאכלו מוצאי שבת עד שיעשרו, כלכלת שבת בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין... (שם יט א)
המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן ומזיד לא ישתמש בהן, המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל מזיד לא יאכל, הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור. (תרומות ח ב)
ר' ירמיה ר' זעירא בשם ר' חייא בר אשי אשה פיקחת מדיחה כוס כן קערה כן תמחוי כן נמצאת מרבצת ביתה בשבת. רבי שמואל בשם רבי אבהו בשוגג באיסור ובמזיד באיסור. א"ר יוסי מתניתין אמרה כן, המעשר והמבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל, בשוגג באיסור במזיד באיסור. תני המבשל בשבת שוגג יאכל מזיד לא יאכל דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית, ר"י הסנדלר אמר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים, שמואל כר"י הסנדלר, רב כד הוה מורי בחבורתיה הורי כר"מ, בציבורא כרבי יוחנן הסנדלר... ותני ר' חייא כן בראשונה היו אומרים השוכח תבשילו על גבי כירתו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, נחשדו שהיו מניחים מזידים ואומרים שכיחים היינו ואסרו להם את השוכח, ואת אמר הכא הכין, א"ר הילא נחשדו להיות מניחים ולא נחשדו להיות מבשלין, קנסו במניח ולא קנסו במבשל, חזרו לומר כל תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר, איזה תבשיל שהוא מצטמק ויפה לו כרוב ואפונין ובשר טרוף... (תרומות יא ב, וראה שם עוד)
מניין שהוצאה קרוייה מלאכה, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שמע להן מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא, נמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים, ר' חזקיה בשם ר' אילא אפילו הכנסה את שמע מינה, כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין, כך נמנעו הגיזברין מלקבל מידן ולהכניס ללשכה, ר' חזקיה בשם ר' אחא שמע כולהן מן הדין קרייא לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו. ר' יסא בשם ר' יוחנן הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב, מה דמר רבי יוחנן דלא כרבי יוסה, דתני הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור... (שבת א ב, וראה שם עוד)
בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין. ומה טעמהון דבית שמאי, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כל מלאכתך גומרה מבעוד יום, ומה טעמהון דבית הלל, ששת ימים תעשה מעשיך וביום. מה מקיימין בית הלל טעמון דבית שמאי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, בעובדי ביידן, ומה מקיימין בית שמאי טעמון דבית הלל, דתני פותקין אמת המים לגינה מערב שבת והיא שותה והולכת בשבת, נותנין קילורית על גבי העין מערב שבת והיא מתרפא והולכת בשבת... אין נותנין חיטים לריחים של מים אלא כדי שיטחנו כל צורכן מבעוד יום, א"ר חגיי מפני שהן משמיעות את הקול, א"ל ר' יוסי יאות רבי סבר כר' יהודה, ברם כרבנין כמה דאינון אמרין תמן משום לא הותחל בכל טפה וטפה, כן אינון אמרין הכא משום לא הותחל בכל חטה וחטה, א"ר יוסי בי רבי בון משום שהוא שכח ותוקע את היתד... (שם יא ב, וראה שם עוד)
תני אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר, א"ר שמעון בן לעזר במה דברים אמורים בקיבולת אבל בשכר יום אסור, במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור, ובעיר אחרת בין כך ובין כך מותר... (שם יב ב, וראה שם עוד)
...וקשיא על דבר קפרא הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה, כולהן לצורך, והיא שלא לצורך (גם חייב), א"ר יוסי אין יסבור כרבי יוחנן דאמר הבערה למדה על כל המלאכות שבתורה, ר' לעזר אמר הבערה לימדה על עצמו, ולית לרבי לעזר לאחת לחייב על כל אחת ואחת, אשכח תני בשם ר' לעזר הנה לחייב על כולהן אחת, ניחא הבערה, חבורה אב שלה לצורך (שחיטה) והיא שלא לצורך (חבורה חייב עליה גם שלא לצורך), ר' יוסי בי ר' בון אמר איתפלגון ר' לעזר ורבי יוחנן, חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה, וחורנה מחליף. הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים, א"ר אבדימי אחוי דרבי יוסי הדא אמרה נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם, החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת חייב, ר"ש בן אלעזר בשם ר' לעזר בי ר' צדוק חייב שתים, אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות, וחותה גחלים ומתחמם כנגדן בשבת פטור... (שם יח א, וראה שם עוד)
תמן אמרין חמה מותרת (לחמם דבר בשמש עצמה וחמה באור לא מיחלפא), תולדת חמה (סודר שהוחם בחמה) אסורה, (דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו)... (שם כג ב, וראה שם עוד)
במה טומנין ובמה אין טומנין... לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן... אסרו טמינה מפני כירה, אסרו כירה מפני טמינה, אסרו כירה שהבלה ממיעוטו מפני כירה שהבלה מרובה, אסרו תבשיל שנתבשל כל צורכו מפני תבשיל שלא נתבשל כל צורכו, אסרו חמין מפני תבשיל שנתבשל כל צורכו, חזרו והתירו חמין... (שם כח א, וראה שם עוד)
תכשיטין למה הן אסורין, א"ר בא על ידי שהנשים שחצניות והיא מתרתן לחבירתה והיא שכוחה ומהלכת בהן ד' אמות. תני ר' חלפתא בן שאול אסור לשלחן (ביום טוב), הא ללבשן מותר. תני מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק ואת הפנקס ואת המראה ואת הקרקש ואת המראה לכסות בהן את הכלים. א"ר בון מתניתא אמרה כן שאסור ללובשן... עד כדון תכשיטין של זהב, ואפילו תכשיטין של כסף, אמרין בשם רבי ירמיה אסור, אמרין בשם רבי ירמיה מותר. א"ר חזקיה אנא ידע רישא וסיפא טליין דקיקין הויין מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה (והיו יוצאין בתכשיטין של כסף). אתא ושאל לרבי זעירא א"ל לא תיסור ולא תישרי. אין רואין במראה בשבת (שראה לתקן שערות ראשו וזקנו וחיישינן שמא יגלח), אם היתה קבועה בכותל רבי מתיר וחכמין אוסרין. (שבת לג ב)
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת... ר' יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנים ופלוג, אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא (לכל אב), מן דאשכחון מיסמוך סמכון, הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש... (שם מד א, וראה שם עוד)
הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, וכן הגודלת וכן הכוחלת וכן הפוקסת ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרים משום שבות... רבי אבהו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא מה פליגין בשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן דברי חכמים, רבי אחא רבי נחום בשם רב לעולם אינו חייב עד שיטלנו בקרסטל (מין מספרים). רבי אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה הגודלת חייבת משום בונה... א"ר זעירא לא מסתברא דלא משום אריג... (שם סד א, וראה שם עוד)
הבונה כמה יבנה ויהא חייב, הבונה כל שהוא... מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים, ולא לשעה היתה, א"ר יוסה מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדיבור כמי שהוא לעולם. א"ר יוסי בי ר' בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם. הדא אמרה אפילו מן הצד, הדא אמרה אפילו נתן על גבי דבר אחר, הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין, אדנים כקרקע הן... הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב... רב המנונא הורי לריש גלותא להתיר שולחן של פרקים בשבת, אמר רב הונא בר חייה הוה עמיה שמע רב יהודה ואמר מאן דהורי ליה לא יליף ולא שמש, א"ר שמי מאן דהורי ליה כרשב"ג הורי ליה, דתני לווחים שבספינה ושבעריסה ונקליטי המטה ורגל השלחן ויד הסכין שבראשו הרי זה לא יחזיר, אם החזיר הרי זה פטור, ואם תקע הרי זה חייב... (שם סח א, וראה שם עוד)
תני אין מגרדין סנדלים ומנעלים ישנים אבל סכין ומדיחין אותן, רבי קריספא בשם רבי יוחנן תלמידוי דרבי חייה רבה אמרין הראשונים היו אומרים מגרדין שניים היו אומרים אין מגרדין... תני לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום, כמה יהא בהילוכן, בני בייתיה דבר קפרא אמרין מן דבית רבה דבר קפרא עד בית רבה דרבי הושעיה, ציפוראי אמרין מכנישתא דבבלאי עד דרתה דרבי חמא בר חנינה... תני לא יסוך אדם מנעלים וסנדלים חדשים לא יסוך אדם את רגלו והיא בתוך המנעל ואת רגלו והיא בתוך הסנדל, אבל סך את רגלו ונותנה לתוך המנעל, את רגלו ונתנה לתוך הסנדל... (סנהדרין נ ב)
חברייא בשם רבי בא בר זבדא כל שהוא מן השפה ולפנים מרפין אותו בשבת, התיב רבי זעירא הא אנן תנן החושש בשיניו לא יגמא בהן חומץ, לא מן השפה ולפנים הן, ר' זעירא לא אמר כן, אלא ר' זעירא בשם רבי אבא בר זבדא כל שהוא מן החלל ולפנים מרפין אותו בשבת. רבי זעירא רבי בא בר זוטרא רבי חנינה בשם רבי מעלין עצם של ראש בשבת, רבי חייה בר מדייא רבי יונה רבי זעירא רב בא בר זוטרא רבי חנינה בשם רבי מעלין בנות אזנים בשבת. רבי אבהו בשם רבי יוחנן עין שמרדה מרפין אותה בשבת. תמן אמרין בשם רבי יוחנן גבות ידים ורגלים סכנה... (ע"ז י א, וראה שם עוד)
בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת, מקצוע של דבילה וזומה ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שעל גבי השולחן, חזרו להיות מוסיפין והולכין עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אגוז שבספינה, ר' יוסי אומר אף צפורן גדולה, ר' נחמיה אומר אפילו טלית ואפילו תרווד אין ניטלין אלא לצורך... (שבת פרק יד, וראה שם עוד)
...מה תלמוד לומר בנך ובתך אלו בנו ובתו הקטנים, שלא יאמר לבנו קטן הכניס לי כלי זה מן השוק, הכניס לי כלכלה זו מן השוק. יכול יחזר אחריהן שלא ישברו חרסים שלא ינתזו צרורות, תלמוד לומר אתה, מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך אף הן מדעת עצמן מלאכת עצמן... ר' יוסי אומר כתוב אחד אומר גרך ובהמתך, וכתוב אחד אומר וינפש בן אמתך והגר, הנח לו אמור מעתה גר תושב עושה מלאכה בשבת כישראל בחולו של מועד, עבד תושב עושה מלאכה בשבת כישראל בחול. ר' שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד תושב עושין מלאכה בשבת כישראל בחול. ובהמתך למה אני צריך. אם לימד שלא יעשה בה מלאכה, הרי כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה, מה תלמוד לומר ובהמתך, שלא ישכיר אדם בהמתו לגוי ולא ישאילנו ושלא תצא במשוי בשבת. יכול ירכין לה יתר ותאכל ויאחז לה עשבים ותאכל, תלמוד לומר אתה, יכול יחזר אחריה שלא תהיה תולשת ועוקרת, תלמוד לומר אתה, מה אתה מדעת עצמך מלאכת עצמך, אף היא מדעת עצמה מלאכת עצמה... (יתרו כ י)
הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת, כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת, ומשום מה מחייב, א"ר אבהו בשם ר' יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת, ומי שהוא בונה בשבת חייב. (דברים ג א)
הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו מהו שיהא מותר לרפאותו בשבת, כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת, וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת. (שם י א)
ראה עוד שבת-כללי במדבר כג א.
ילמדנו רבינו מהו שתצא אשה בעיר של זהב בשבת. כך שנו רבותינו לא תצא אשה בעיר של זהב ולא בטבעת שיש עליה חותם... ואם יצאה בהן לרשות הרבים חייבת חטאת, אבל לתוך חצרה פטורה... (וישלח ה)
ילמדנו רבינו בתוך כמה אמות אדם יכול להלוך בשבת, כך שנו רבותינו, השובת בדרך עושה לו עגולה עד ארבע אמות, דברי ר' חנניא בן אנטיגנוס, ומטלטל לתוך ארבע אמות בשבת, ואומר שביתתי במקומי, וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח ורוח, וכמה הן ד' אמות, רבי יהודה אומר כדי שיטול החפץ ממרגלותיו ויתנה בראשותיו. והשובת במדינה אפילו היא כאנטוכיא שהיא מדינה גדולה, מהלך את כלה ועבורה וחוץ מעבורה אלפים אמה לכל רוח, ומה עבורה חנויות ופונדקאות שהן חוץ למדינה על הדרך. והשובת במערה אפילו היא גדולה כמערה שברח בה צדקיה מלך יהודה שהיתה בת י"ב מיל, מהלך את כלה וחוץ ממנה אלפים אמה לכל רוח שירצה... (במדבר ט, וראה שם עוד)
ראה עוד שבת-כללי שלח א.
מחלליה מות יומת למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת וגו' עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלקיך וגו', אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר ויום השביעי וגו', שאין תלמוד לומר שבת, אלא להביא את הלילה שהיא בכלל אזהרה דברי רבי אחא בר יאשיה. רבי יהודה בן בתירה אומר והרי גוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת שלא יהו ישראל אומרים הואיל וחללנו מקצתה נחלל כולה, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, ואפילו כהרף עין מות יומת. כי כל העושה בה מלאכה גמורה, והרי שכתב אות אחת בשחרית ואות אחת ערבית או שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר כי כל העושה בה מלאכה, עד שיעשה בה מלאכה גמורה... (שמות פרק לא, שצא)
...נמצאנו למדין שאבות מלאכות ארבעים חסר אחת כולן למדין ממלאכת משכן, מעשה חושב מעשה רוקם מעשה אורג מעשה רוקח מעשה עבות, מעשה חרש ודומיין, ושאר מלאכות שלא נתפרשו כאן הרי הן מפורשות בבית עולמים, מעשה סבכה, מעשה שרשרות, מעשה המכונה מעשה צעצועין ודמיין, וכולן נקראו מלאכה, שנאמר והמלאכה גדולה (דהי"א כ"ט)... (שמות לה א)
..אין לי אלא מלאכות ותולדות שהן אסורין, מניין לאיסור שבות, תלמוד לומר כל מלאכה, מלאכה המיוחדת חייבין עליה ואין חייבין על איסור שבות, מניין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראו מלאכה, תלמוד לומר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מנין לדינין ולטענות ולערעורין ולכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה, תלמוד לומר כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשופטים (דהי"א כ"ו), מניין לקידושין ולגיטין שנקראו מלאכה, תלמוד לומר אבל העם רב והעת גשמים והמלאכה לא ליום אחד ולא לשנים (עזרא י' י"ג), מניין לחשבונות שנקראו מלאכה, תלמוד לומר (בראשית ל"ט) ויבא הביתה לעשות מלאכתו. (שם שם ב)
תנא קשה הוא חלול שבת שהוא אחד משלש עבירות שמגלגלין בהן על עושיהן את כל עונותיו הראשונים והאחרונים, ואלו הן המשעבד בר ישראל, והבא על הגויה והמחלל את השבת, וכן הוא אומר ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת (נחמיה י"ג)... (שם שם ג)
על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, הא כל המקיים את השבת, מעלין עליו כאילו עשה את השבת, וכל המחלל את השבת אין לו מחילה לעולם, וכאלו עבר על כל מצות שבתורה. וכן הוא אומר שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נ"ו), כל השומר את השבת כשומר ידו מעשות כל רע, וכל המחלל את השבת, כעושה כל רע. קשה הוא חילול השבת, שאין הכתוב מזהיר אלא על השבת, שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת, והצתי אש בשעריה (ירמיה י"ז). קשה הוא חילול שבת שלא חרבה ירושלים עד שהעלימו עיניהם מן השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם (יחזקאל כ"ב), קשה הוא חלול השבת, שהוא אחד משלש עבירות שמגלגלין בהן על עושיהן את כל העונות הראשון והאחרון, ואלו הן, המשעבד בר ישראל, והבא על הגויה, והמחלל את השבת... שנאמר ואתם מוסיפים עון על ישראל לחלל את השבת (נחמיה י"ג). וגדול הוא עונג השבת שכל המענג את השבת זוכה ויושב בישיבה של מעלה... (דברים ה טו)
אין הבערה אלא בידים, וכן הוא אומר ובער עליה הכהן עצים (ויקרא ו'), ואם תאמר והרי נאמר מי עשה זאת, ויאמרו שמשון חתן התימני (שופטים ט"ו), פירושו כל שמכח הגרמה אינו אסור בשבת, שהרי אדם זורע חטים בקרקע ביום ששי והם נשרשין בשבת, אדם משים עורות בארץ בעפץ בערב שבת ומתעבדין בשבת, וכן הרבה עבודות נשלמות בשבת, ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, למדנו שאם מבעיר האש מערב שבת והוא דולק בשבת אין זה מבעיר בשבת, שהבערתו מאתמול, והוא דומה למי שמשקה את השדה ופתח את הנהר מערב שבת, והזרעים שותין כל יום השבת. ובא וראה שהרי לא נאמר ולא יראה לך אש, ולא ימצא לך אש, כדרך שכתוב בחמץ... (שמות לה ג)
ראה שבת-כללי, שמות כ ח, לא יג, ולה ג.
שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה, שנאמר "וביום השביעי תשבות", וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר לא תעשה כל מלאכה... כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת. וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן, אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה, והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות, וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות...
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה, אם לא נתכוין לאותה מלאכה הרי זה מותר. כיצד, גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין...
אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה, אף על פי שלא נתכוין לה חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה. כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת, אף על פי שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד, חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתוך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו, וכן כל כיוצא בזה.
כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים, או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב, ואף על פי שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההיזק הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה. (ראה ראב"ד).
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה, לפי שלא נעשית מחשבתו. כיצד, זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להורגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור. הרי זה קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור... נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר, כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה... שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.
היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, נתכון לכבות זו וכבה את זו, להדליק זו והדליק את זו חייב, שהרי עשה מן המלאכה שחשב לעשותה. הא למה הוא דומה למי שנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת. או למי שנתכוין להרוג את זה והרג את זה שהרי נעשית מלאכה שחשב לעשותה.
אבל אם נתכוין להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ראשונה ואחר כך הדליק שניה אחריה פטור. כבה זו והדליק זו בנשימה אחת חייב, שאף על פי שלא הקדים ההדלקה הרי זה לא איחר אותה אלא שתיהן כאחת, ולפיכך חייב וכן כל כיוצא בזה. וכל העושה מלאכה במתעסק ולא נתכוין לה פטור.
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר על כוונתו חייב, בפחות מכוונתו פטור. כיצד, הרי שנתכוין להוציא משא לאחריו ובא לו לפניו חייב, שהרי נתכוין לשמירה פחותה ונעשית שמירה מעולה. אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור, שהרי נתכוין להוציא בשמירה מעולה והוציא בשמירה פחותה, וכן כל כיוצא בזה.
היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו וחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב, שכן דרכו להיות חוזר.
כל המתכוין לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב, אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה. כיצד הרי שנתכוין לכתוב אגרת או שטר בשבת, אין אומרים לא יתחייב זה עד שישלים חפצו ויכתוב כל השטר או כל האגרת, אלא משיכתוב שתי אותיות חייב...
כל מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות, בין שעשה זה מקצתה וזה מקצתה, כגון שעקר זה החפץ מרשות זו והניחו השני ברשות אחרת בין שעשו אותה שניהם כאחד מתחלה ועד סוף, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות הרי אלו פטורין.
ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו, כגון שנים שאחזו קורה והוציאוהו לרשות הרבים, הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחלה ועד סוף שניהן חייבין, ושיעור אחד לשניהן. היה כח באחד להוציא קורה זו לבדו והשני אינו יכול להוציאה לבדו ונשתתפו שניהם והוציאוה, זה הראשון שיכול חייב, והשני מסייע הוא ומסייע אינו חייב כלום, וכן כל כיוצא בזה.
כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור. חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור, אף על פי שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור.
כל המקלקל על מנת לתקן חייב. כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק, או שחפר גומא כדי לבנות בתוכה יסודות וכל כיוצא בזה חייב, ושיעורן כשיעור המתקן.
כל העושה מלאכה בשבת מקצתה בשוגג ומקצתה בזדון, בין שהזיד ולבסוף שגג, בין ששגג ולבסוף הזיד פטור, עד שיעשה שיעור המלאכה כולה מתחלה ועד סוף בזדון ואחר כך יהיה חייב כרת. ואם יהיה בעדים ובהתראה חייב סקילה, או שיעשה שיעור מלאכה גדולה בשגגה מתחלה ועד סוף ואחר כך יהיה חייב חטאת קבועה. (שבת פרק א א והלאה)
דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן שלאותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת, שספק נפשות דוחה את השבת... (שם פרק ב א, וראה שם עוד)
חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו על ידי נכרי, כיצד אומרין לנכרי לעשות לו והוא עושה, לבשל לו ולאפות ולהביא רפואה מרשות לרשות וכיוצא באלו... (שם שם י)
היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו. ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומא, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר, ואף על פי שאינה רואה. היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר מביאה כדרכה... (שם שם יא, וראה שם עוד)
מפקחין פיקוח נפש בשבת ואין צריך ליטול רשות מבית דין, והמקדים להציל הנפש הרי זה משובח... שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד פטור מכלום. נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור. אפילו לא שמע שטבע הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור...
מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם מפקחין עליו. מצאוהו חי אף על פי שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה... (שם שם טז, וראה שם עוד)
עובדי כוכבים ומזלות שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת, ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העובדי כוכבים ומזלות בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבא.
וכן ספינה המטורפת בים או עיר שהקיפה כרקום או נהר מצוה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן, ואפילו יחיד הנרדף מפני העובדי כוכבים ומזלות או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת, ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר, וזועקים עליהן ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם. ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת... (שם שם כג)
מותר להתחיל מלאכה בערב שבת אף על פי שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום, אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו...
מניחין קדרה על גבי האש או בשר בתנור או על גבי גחלים והן מתבשלים והולכין כל השבת ואוכלים אותה בשבת, ויש בדבר זה דברים שהן אסורין גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת.
כיצד, תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שמצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת, אף על פי שהונח מבעוד יום, גזרה שמא יחתה בגחלים כדי להשלים בשולו או כדי לצומקו. לפיכך אם גרף האש או שכסה אש הכירה באפר או בנעורת פשתן הדקה או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר או שהסיקוה בקש או בגבבא או בגללי בהמה דקה שהרי אין שם גחלים בוערות הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל, ואין גוזרין שמא יחתה באש... (שם ג א והלאה, וראה שם עוד ופרק ד)
אין פולין לאור הנר, ולא קורין לאור הנר ואפילו גבוה שתי קומות ואפילו עשרה בתים זה על גב זה והנר בעליונה... שמא ישכח ויטה, ואם היו שנים קורין בענין אחד מותרין לקרות לפני הנר שכל אחד מהן מזכיר חבירו אם שכח, אבל לא בשני ענינים שכל אחד מהן טרוד בענינו... (שם ה יד, וראה שם עוד)
אסור לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבת, אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת. ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
נכרי שעשה מלאכה מעצמו בשבת, אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת, ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת... ליקט עשבים להאכיל לבהמתו מניח ישראל בהמתו לאכול מהן, והוא שלא יהא אותו הנכרי מכיר לאותו ישראל שמא ירבה במלאכתו בשבילו, ונמצא עושה בשביל ישראל... אבל דבר שאין בו להרבות ולמעט, כגון נר וכבש, הואיל ועשה בשביל עצמו נהנה אחריו ישראל בשבת ואף על פי שהוא מכירו...
דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה. כיצד, אומר ישראל לנכרי בשבת לעלות באילן או לשוט על פני המים כדי להביא לו שופר...
פוסק אדם עם הנכרי על המלאכה וקוצץ דמים והנכרי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת מותר, וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר אף על פי שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום. (ראה ראב"ד). במה דברים אמורים בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה וגלויה ומפורסמת אסורה, שהרואה את הנכרי עושה אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר הנכרי לעשות לו מלאכה בשבת...
מותר להשאיל כלים ולהשכירן לנכרי, ואף על פי שהוא עושה בהן מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת הכלים. אבל בהמתו ועבדו אסור מפני שאנו מצווין על שביתת בהמה ועבד.
המשתתף עם הנכרי במלאכה או בסחורה או בחנות, אם התנו בתחלה שיהיה שכר השבת לנכרי לבדו אם מעט אם הרבה ושכר יום אחד כנגד יום השבת לישראל לבדו מותר, ואם לא התנו בתחלה, כשיבואו לחלוק נוטל הנכרי שכר השבתות כולן לבדו והשאר חולקין אותו, ואינו מוסיף לו כלום כנגד יום השבת אלא אם כן התנו בתחלה. וכן אם קבלו שדה בשותפות דין אחד הוא. ואם לא התנו ובאו לחלוק השכר ולא היה שכר שבת ידוע יראה לי שהנכרי נוטל לבדו שביעית והשאר חולקין...
ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשה בזדון אסור לו ליהנות באותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד, שנאמר "ושמרתם את השבת כי קדש היא", היא קודש ואין מעשיה קדש... ואם בשל בשגגה למוצאי שבת יאכל בין הוא בין אחרים, וכן כל כיוצא בזה.... (שם פרק ו, וראה שם עוד ושאר הפרקים)
נאמר בתורה "תשבות", אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורין מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה. ואלו הן.
כל המשווה גומות הרי זה חייב משום חורש, לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות. המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר, שמא יבוא להשוות גומות... (שם פרק כא, וראה עוד כל הפרק והפרקים הבאים)
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו, משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי", ונאמר "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהן, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני. כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר, דבור אסור הרהור מותר.
אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו...
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה, כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש. ומחשבין חשבונות של מצוה, ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה, ופוסקין צדקה לעניים, והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואפילו לטרטיאות וטרקלין של כותים לפקח על עסקי רבים בשבת...
אין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה אינה דוחה שבת...
כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורין אבל בין השמשות מותרין, והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק, כיצד, מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר...
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר "ודבר דבר", קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח"... ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואמרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר. (כתב הראב"ד ז"ל עוד אמרו אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא. ועוד בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השולחן, נמצא כי מפני חיוב ההוצאה אסרו בטלטול). (שם פרק כד, וראה שם עוד והפרקים הבאים)
היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה, שנאמר "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו, לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר... (שם פרק כז, וראה שם עוד והפרק הבא)
כלל גדול אמרו בשבת, כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת, או שנשבה והוא קטן לבין העכו"ם או נתגייר קטן והוא בין העכו"ם, אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת, שהכל שגגה אחת היא... וכל היודע עיקר שבת אבל שכח שהיום שבת ודימה שהוא חול, אף על פי שעשה בו מלאכות הרבה חייב חטאת אחת על היום כולו, וכן חטאת על כל שבת ושבת ששגג בו. וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות ולא ידע שמלאכות אלו אסורות או שידע שהן אסורות ולא ידע שחייבין עליהן כרת ועשה מלאכות הרבה חייב חטאת על כל אב מלאכה ומלאכה, אפילו עשה הארבעים חסר אחת בהעלם אחת מביא שלשים ותשע חטאות.
העושה אב ותולדותיו בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת, ואין צריך לומר העושה תולדות הרבה של אב אחד שאינו חייב אלא חטאת אחת... (שגגות ז ב, וראה שם עוד)
המוכר או הנותן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, אף על פי שמכין אותו מעשיו קיימין, וכן כל מי שקנו מידו בשבת הקניין קיים, וכותבין לאחר השבת ונותנין. (מכירה ל ז)
אחד חילל שבת שהיה נושא את כספו, בא לפני חכם להורות לו תשובה, אמר לו הכסף או שוויו חלוק לעניים ולבני טובים המתביישים לקבל צדקה, ולא רצה לתת להם וגם החכם לא אמר לו תשובה אחרת. (קפא)
הרוחץ את התינוקת בשבת לא ישים את הבגד במים מפני סחיטה. בפנקס של ר' יהושע כתוב מי שנולד בשבת ימות בשבת מפני שחללו שבת עליו כשנולד, ומה יכול הילד לעשות כשמחללין עליו את השבת, אלא עונות אביו ואמו ששמשו מטותיהן באותן לילות גרמו שנולד בשבת, וכתיב (תהלים ק"ט) "יזכר עון אבותיו וחטאת אמו אל תמח"... לכך צריך תורה וגמילות חסדים ותפלה וזכות הרבה להנצל. (רסד)
מעשה באדם אחד שהשכיר נכרי לבנות ביתו וקבל עליו הנכרי בקבלנות והיה הנכרי בונה בשבת ובימים טובים, והיו מתרעמין עליו ולא חשש בו, כי אמר כי הנכרי קבל בקבלנות ובשלו עושה, ולא היו ימים מועטים שלא נשאר הקרקע לא לו ולא לזרעו. (שמח)
דליקה היתה בשבת והיה בשכונת יהודים נכרים, ולא היה ניכר בין ילדי היהודים לילדי הנכרים, והיה שם יהודי ומגלה הילדים ורואה אם הילד נמול או ערל, אמרו לו הדליקה נגעה עד הנפש אדהכי והכי ישרפו, אלא תציל הכל וחלול השבת שעשו בעבור היהודים אף על פי שמקצת היו ילדי נכרים אין להתענות על כך. אבל אם חלל השבת בעבור שהיה סבור יהודי הוא והיה נכרי ולא היה ביניהם יהודים צריך להתענות... (תתסו, וראה שם עוד)
לא תבערו אש - התורה הזהירה יותר על הבערה שאינה נראית מלאכה כל כך. (שמות לה ג)
ומן הדברים אשר ינעם למוכיחים להזהיר ולהעד בעם עליהם, ולשמור ארחות פריץ במצות השבת, על אודות אבות מלאכות ותולדות, כי רבים מהנה נעלמו מעיני רבים, אף אין מגיד אף אין משמיע. (שערי תשובה ג קלה)
ועל מצות שבת אמרו רז"ל (נדרים ירושלמי פ"ג הי"ד) שקולה שבת כנגד כל המצות, ואמרו רז"ל (חולין ה' א') כי העובד ע"ז או המחלל שבת בפרהסיא הוא כופר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה ואוסר את היין במגעו. (שם שם קמב)
שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" וגו', ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא אסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין הענין שוה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד, ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים. ומלשון הרמב"ם ז"ל (שבת ב' ב') משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה של "לא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ובהמתך" יבוא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו, דאלו במחמר לבד, לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה... והרמב"ן ז"ל יתפוש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבוא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה...
משרשי מצוה זו שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבע בנפשותינו אמונת חדוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת... (יתרו מצוה לב, וראה שם עוד)
ראה שבת-כללי.
ראה שבת-כללי.
ראה שבת-כללי חידושי אגדות שבת קיג א.
כתב ראשית החכמה פ"ג משער הקדושה קדושת שבת הוא במחשבה בדבור במעשה... במחשבה זה לשון רבינו יונה, אסור לאדם שיהא לבו טרוד בעסקיו בשבת, אף על פי שאמרו רז"ל דיבור אסור הרהור מותר, אם יש לו מתוך הרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור, שנאמר ועשית כל מלאכתך, ואמרו במכילתא שתהא כל מלאכתך בעיניך כאלו היתה עשויה שלא תהרהר עליה...
במעשה הם ארבעים אבות מלאכות חסר אחת ולהן תולדות הרבה ותולדות תולדותיהן שהן דרבנן צריך שמירה וזהירות גדולה שלא יעבור על אחד מהן, והשומר שבת כהלכתו כאלו קיים כל התורה כולה, כי כן שקול שבת כנגד כל התורה, שנאמר "ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך". ונודע כי שבת מורה אחידוש העולם, והנחש כפר בהחידוש שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם, וגרם שהופשט מאדם כתנות אור ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור... בא הרמז במאמר רז"ל וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושי חול, כי עתה כתנות עור הם מלבושי חול ולא קודש... ושלא יהא דיבורך של שבת כדיבור של חול, כי דיבור של נחש חול ולא קודש, ושלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך של חול, רגליך לטוב ירוצו ורגלי הנחש נקצצו...
ומחויב ללמוד כל דיני שבת בפוסקים ראשונים ואחרונים כדי לשמור ולעשות ולקיים, כי כמה ענינים שאין העולם נזהרין בהם ופושעים יכשלו... (מסכת שבת, וראה שם עוד)
ואמנם כפי המעלה הזאת שמשיגים ישראל ביום זה, כן ראוי שיהיה התנהגם בו, ואולם הנה העסק בעולם כבר בארנו למעלה שהוא ממה שמקשר האדם בחומריות, ומשפיל ענינו ומורידו מן המעלה והיקר שהיה ראוי לו, ומזה צריך שינותק בשבת, כיון שמתעלה ענינו ממה שהוא בחול, ויהיה מחזיק עצמו בערך הראוי למעלה הזאת.
ואמנם להנתק לגמרי מן הגופניות ועסקו אי אפשר, שעל כל פנים בעולם הזה הוא וקשורי הגופניות עליו, אבל שיערה החכמה העליונה המדרגה שראוי שינתק מן הגופניות, והמדרגה שצריך שישאר בה, והמדרגה שראוי שינתק ציותה לו שינתק והזהירה שלא יחדל מלהנתק, וזה כלל המלאכות כלן שנאסרו בשבת.
ומלבד מה שנאסר שלא לפגום בכבוד הקדש הנשפע ביום זה, עוד נצטוינו לכבד הקדושה הזאת הנשפעת, והוא כל עונג השבת וכבודו בבואו ובצאתו בקידוש ובהבדלה ושאר כל פרטיו... (דרך ה' חלק ד פרק ז ג)
והנה גם שמירת השבתות וימים טובים רבה היא, כי המשפטים רבים, וכן אמרו (שבת י"ב) הלכתא רבתי לשבתא, ואפילו דברי השבות אף על פי שמדברי חכמים הם, עיקרים הם, וכן אמרו (חגיגה ט"ז) לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה שבות היא ונחלקו בה גדולי הדור. ואולם פרטי הדינים למחלקותם מבוארים הם אצל הפוסקים בספריהם וכלם שוים לחובתינו בם ולזהירות המצטרך. ומה שקשה על ההמון שמירתו הוא השביתה מן העסק ומדבר במשאם ובמתנם, ואולם האיסור מבואר בדברי הנביא. והכלל הוא שכל מה שאסור בשבת לעשותו אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו... (מסילת ישרים יא)
ראה עוד שאר המפרשים בשבת-כללי.
בפסוק ויכולו... אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם, ולכן הארה הבאה בשבת מזה הבחינה, ואיש ישראל יש לו חלק בזה, אסור במלאכה שלא יניח רושם מזה החיות שיש לו בשבת בשום דבר נפרד, ואם עושה חס ושלום מלאכה אותו החיות נסתלק ממנו, כמו שכתוב "מחלליה מות יומת", כי זה החיות אי אפשר להיות נפרד זה טעם איסור מלאכה בשבת. ובימי המעשה הכל בהתלבשות הטבע בכח הפועל בנפעל כנ"ל. וכפי מה שמתקנין עצמן בימי המעשה כך זוכין לקבל חלק חיות בשבת... (בראשית תרנ"ד)
במדרש ויכל אלקים וגו'... וזה בחינת נשמה יתירה מעין עולם הבא שיהיה כל עם ה' נביאים כמו שכתוב וינבאו בניכם ובנותיכם. ולכן בשבת נאסר המלאכה לבני ישראל, כי תכלית המלאכה והמעשה להיות כלי שיחול הקדושה ורוח הקדש על הבריאה, וכל ימי המעשה הכנה לשבת, ועל ידי המלאכה היא הסתלקות רוח הקדש ונקרא חילול שבת. ולכן על ידי השבת ומנוחה נגמר המלאכה שזה תכלית המלאכה כנ"ל... (שם תרס"ב)
אנכי ה' אלקיך... וזה גם כן עדות השבת, דכתיב ששת ימים עשה וגו' וינח ביום הז', על כן נאסרו המלאכות בשבת קודש, שכל מלאכה היא נתינת כח נפרד בתוך אותה המלאכה, וכמו שהטביע הקב"ה כחות בטבע והם נסגרים עד יום שכולו שבת, שאז מלאה הארץ דעה את ה', ובשבת קדש מתגלה אלקות בבחינת האחדות... (יתרו תרנ"ז)
במדרש ה' חפץ למען צדקו... לכן יש תרי"ג מצות מכוונים לאיברי הגוף, אבל האור תורה הוא בחינת נשמה כנ"ל, ואור זה של התורה מחיה הכל, שעל זה נאמר מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, והוא בחינת השבת אור שבעת הימים, ואינו יכול להשיגה רק בהקדמת ימי המעשה, רק לעתיד יהיה יום שכולו שבת שיהיה לנו אחיזה בעצם האור בלי התלבשות. ומזה הטעם נאסר בשבת המלאכות להראות כי המעשים הם הכנה לקבל האור, וכשבא האור באמת המעשה בטל. והמשל במדרש שהטמין כלי הדיוטות כשבא המלך... (בהעלותך תרמ"א)
ולפי האמור יש לפרש הא דגוי ששבת חייב מיתה, ובמדרש רבה (דברים א') משל למלך ומטרונה שהיו יושבין ומסיחין מי שבא ומכניס עצמו ביניהם חייב מיתה. ואינו מובן למה נקרא זה שאינו עושה מלאכה בשבת שהכניס עצמו ביניהם. ונראה דהנה ל"ט מלאכות הן לעומת ל"ט הקללות בחטאו של אדם הראשון, ול"ט מלאכות הן המירוק של הקללות, ובשבת שאין משתמשין באילן, ובזוהר הקדש שהוא עץ הדעת טוב ורע, ואם כן ממילא מסתלקות הקללות, שוב אין ענין למלאכות, ואדרבא העושה בו מלאכה הוא מראה גרעון ופחת לכבוד שבת, כאילו אין בכח השבת לסלק הקללות.
והנה ל"ט הקללות מסתברא שהן דוגמת ל"ט מלקות, ואם כן נמי יש לומר דהנקודה הפנימית איננה מתקלקלת אלא מחמת החיבור לחיצוניות, ובמירוק לחיצוניות על ידי ל"ט קללות שוב נשארת הנקודה הפנימית בעצם טהרתה, ועל כן בשבת שהוא יומא דנשמתא יש לומר דנחשבת החיצוניות נכנעה ובטלה להפנימיות, ושוב הוא כמו ביטול האיסורין, דהאיסור נהפך להיות היתר...
והנה כל זה הוא בישראל שהחלק הפנימי בעצם טוב, אבל באומות העולם שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, כאשר נתגלה ושלטת הפנימיות שלו הוא גרוע עוד יותר... ומעתה יש לפרש דברי המשל למלך ומטרונה שיושבין ומסיחין וכו', באשר בשבת נתגלה פנימיות ישראל ומתאחדין באביהם שבשמים, זה נקרא מלך ומטרונה שיושבין ומסיחין זה עם זה. והנה זה הגוי שבא ושובת ומתגלה מקור המשחת שלו, ונמשך עם ישראל ששובתין הרי זה כמכניס טומאה במקדש או כגנב הבא במחתרת, על כן חייב מיתה ונדחה לחוץ. (נח תרפ"א)
והנה באשר היות שבת מעין עולם הבא יש לומר שגם כן יש בו שתי הבחינות האלו, הבחינה האחת שהכל נכנסין בו בשער אחד, והוא שבת רזא דאחד, והבחינה השניה שכל צדיק וצדיק יש לו מדור לפי כבודו, שכן נמי בשבת כל אחד לפי מה שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ואינה דומה הארה ועונג של זה לשל זה. ויש לומר שלעומת שתי בחינות אלו הם שני עניני אזהרות, אזהרה ממלאכה ואזהרת תחומין, ממלאכה מוזהרים כל ישראל בשוה, השפל שבשפלים והגדול שבגדולים, אבל תחומין כל איש ואיש יש לו תחומו בפני עצמו אלפים אמה ממקום רגליו. אזהרת מלאכה שהיא לכל ישראל בשוה מקבילה לבחינה הראשונה שהכל נכנסין בו בשער אחד, ולעומתה זוכין לשבת רזא דאחד. אזהרת תחומין מקבילה לבחינה השניה שכל צדיק וצדיק יש לו מדור בפני עצמו...
ולפי האמור יש ליתן טעם מה שעל מלאכה יש עונש מיתה ותחומין אינם אלא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאין לוקין עליו, שאזהרת מלאכה שמקבילה להא שכולם נכנסים בשער אחד אית בה דינא ועל כן מחלליה דמפורש בזהר הקדש דעייל סט"א בחלל דילה, הוא עושה בו דין ועונש. ועל כן תחומין דמאן דעבר עליה הוא גורם שנשמתיה לא מתקשרא באתר דאחידא תמן, אך אין שם לא דין ולא עונש, כי שמה הוא עולם החירות ומאן דזכה זכה ומאן דלא זכה לא זכה, אבל עדיין לא נדחה מלכנוס בשער האחד... (וישלח תרע"ז)
...ונראה דהנה בטעם איסור מלאכה בשבת יש מפרשים שלא יהיה טרוד בעסקי עולם ויפנה מחשבתו לעבודת השי"ת. אך עדיין אינו מובן במלאכות הקלות מאד כגון להדליק לו את הנר, שיותר טרוד ומצטער לישב בחושך מלהדליק לו את הנר לראות בספר וללמוד או הוצאה מרשות לרשות או ד' אמות ברשות הרבים שאין טורח וטרדא בלתי מחיצות יותר מבמחיצות. ומוכרח לומר שיש בטעם איסור מלאכה ענין פנימי, כמו ששבת היא יומא דנשמתא, והנשמה היא פנימית נעלמת, ולזה מזיקה מלאכה שאין אתנו יודע עד מה וה' הבין דרכה, הוא ית"ש שיער שזה משחית את קדושת השבת ונקרא מחלליה שזה מחלל את השבת, אף שאין בו טורח וטרדא. אך בענין השבותים כתב הרמב"ם (שבת כ"א) נאמר בתורה תשבות, אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. וכתב המ"מ כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות על פי הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן, ועדיין היה האדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום, לכך אמרה תורה תשבות... אם כן טעם איסור השבותין מדאורייתא הוא שלא יהיה טרוד בעסקי עולם, כמו שיש מפרשים הנ"ל בכל ל"ט מלאכות. ולפי זה נראה דאיסור ל"ט מלאכות נוגע לנשמה כנ"ל, שהיא נעלמת באדם ובלתי נרגשת, ועל כן מזיקה לה מלאכה אפילו בלתי מורגש בטורח וטירדא. אבל איסור השבותים הוא נוגע גם לנפש האדם המורגשת, על כן האיסור נמי בדבר טורח והרגש, ואולי איננו נוגע להנשמה כלל רק לנפש בלבד, ה' הוא יודע.
ולפי הנחה זו יובן הכתוב היטב "וביום השביעי תשבות", שזה נאמר על השבותין, כמו שכתב הרמב"ם למען ינוח שורך וגו', ופירושו החלקים הנמוכים שבאדם נפש הבהמיות שבאדם, שהם מקבלים תועלת מהשבותים, ובאמת מזה עצמו נצמחה שביתת הבהמות, שבודאי לנשמה שבאדם אין לבהמתו שום שייכות, ובלתי אפשר שענין אלקי שיש לנשמה בשבת תימשך ממנה שביתה על בהמתו, אך ממה שנאסרו השבותים מדאורייתא כנ"ל, שזה נוגע לנפש הבהמית שבאדם, לכן יש שייכות גם לבהמתו בצד מה, ומשביתתה ותועלתה של הנפש הבהמית נמשך גם על בהמתו ממש. (משפטים תרע"ג)
ויש להוסיף בזה דברים, דשבת היא מקור החיים, והוא כמו נשמת חיים בבריאה, ומחמת חילול השבת מסתלקים החיים מכלל הבריאה ושורה במקומם סט"א מקור המיתה באמצעות המחלל, וכטעם טומאת מת, ומקלקל את כל הבריאה, וזו היא העצה היעוצה לבער את המחלל מכלל הבריאה למען תסתלק הסט"א שהיתה שורה באמצעות המחלל, ולפי האמור מובן שמעלת השבת ותקנתה היא קלקלתה, שבאם לא היתה מעלתה כל כך גבוהה עד שהיא מקור החיים לא היתה באה המיתה לכלל הבריאה בסיבת המחלל שגודל וכובד הסט"א היא לפי מסת גודל הקדושה שנסתלקה, ואם כן שפיר מצא הבל בענין השבת...
ולפי האמור יש לפרש הרבותא דבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו, דאינה דומה לשאר עבירות, דהכרת באה לעונש, וזה הענין ששגג אין עליו עונש כרת ודי בקרבן, אבל שבת שהמיתה באה מצד סילוק הקדושה, והרי בשוגג נמי נסתלקה הקדושה בחלולו של זה, דאף בשוגג נמי חילול מיקרי, ותדע שאתה מצריכו לקרבן ואינו דומה למתעסק שאינו מיקרי חילול כלל, אבל שוגג חילול מקרי ונסתלקה הקדושה, ושוב היתה נותנת הסברא החיצונה שלא יתכפר בקרבן, הא למה זה דומה לאוכל סם המות שמקפח את חייו, ואין נפקא מינה אם הוא שוגג או מזיד, וכיון שראה אדם הראשון שאף על פי כן מביא קרבן ומתכפר לו, נתפעל ונתרגש מאד. והבין הטעם מה שמתכפר לו אף כי באמת נסתלקה החיות ושרה במקומה הסט"א הממיתה, מכל מקום שבת היא מקור החיים ונובעים ממנה חיים חדשים, ושוב הסט"א עורקת ובורחת מפני חיות זו השופעת מקדושת שבת. ואיננו דומה למזיד שלעומת שהוא התנגד לשבת מתנגדת שבת גם לו, ואינה משפיע בו חיים חדשים ונשאר באבודו... (כי תשא תרע"ז)
ונראה דהנה בהא (שבת פ"ז) דמאן דאמר אתחומין לא איפקוד פירשו התוספות דהיינו אהוצאה לא איפקוד, וצריך להבין מאי שנא משאר ל"ח המלאכות, אף דכתבו התוספות דהיא מלאכה גרועה, מכל מקום מאחר דלפי האמת בסיני נצטוו על הוצאה כמו על שאר מלאכות, מאי שנא דבמרה לא נצטוו על הוצאה. ונראה משום דשאר מלאכות הן תיקון החפץ, מה שאינו כן הוצאה אין החפץ נתקן בכך, והתיקון הוא רק באדם שצריך אל החפץ ברשות זה, והטעם שנאסרה הוצאה הוא רק מפאת כי ידוע שרשות היחיד היא בקדושה ורשות הרבים היא בחיצוניות, ואדם המטלטל חפץ מרשות לרשות למטה מעורר בעליונים עירוב רשויות... דעד מתן תורה לא התנהגו העולמות על פי מעשה התחתונים, ומוכרח לומר דעד אז לא התעוררו העליונים לעומת מעשה התחתונים, ועל כן מובן דעד אז לא היתה הוצאה מרשות לרשות בכלל מלאכה, ואף דשאר מלאכות שבת נפקדו במרה אהוצאה לא איפקדו... (שבועות תרע"א)
סמיכת דיבור שבת לדיבור כיבוד אב ואם, כי הנה בתקוני הזהר שבשבת כתיב מחלליה, היינו המכניס את הסט"א לחלל דקדושה, ולפי זה מובן דמסכת שבת מתחילה מדיני הוצאה והכנסה שזה עיקר וטעם איסור מלאכת שבת, וכל מלאכות שבת נכללו באיסור הוצאה. ויש להבין לפי זה למה נכתב איסור הוצאה בתורה רק ברמז, אל יצא אל יוציא, ולפי הר"ח איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגו', מה כתיב בתריה ויכלא העם מהביא, הרי שההבאה נקראת מלאכה. ולמה לא פירש להדיא אחר שזהו העיקר. אך יש לומר על פי מה שאיתא בספרים הקדושים רמז שמתחיל התנא יציאות השבת ראשי תיבות יו"ד ה"א, וכנראה שחילול שבת בהוצאה פוגם בשם זה, וידוע ששם זה הוא עלמא דאתכסיא, על כן נכתב בתורה נמי ברמז ולא באתגליא. ודבר שהיה בכלל ללמד על כל הכלל כולו יצא, עד היכן חילול שבת פוגם אלא שבהוצאה פוגם פגמא רבה ובשאר מלאכות פגמא זוטא.
ולפי האמור תובן הסמיכות לכיבוד אב ואם, שהם נגד שני אותיות אלו יו"ד אבא ה"א אמא, שהפוגם פוגם בשם זה. (שם תרע"ד)