(ראה גם: שבת-כללי-קדוש)
מצוה כ"ד לשמור את יום השבת, כמש"א זכור את השבת לקדשו, סוד השבת העמדנו בכל המקומות, יום זכרון של מנוחת העולם, והוא כלל התורה, ומי ששומר שבת כאלו שומר התורה כולה, והרי למדנו, זכרון השבת, לקדש אותו בכל מיני קדושות, מי שזוכר את המלך צריך לברכו, מי שזוכר את השבת צריך לקדשו, וכבר למדנו.
זכור הוא לדכר, (שהוא ז"א), שמור הוא לנוקבא, (שהיא מלכות). יום השבת הוא סוד של כל האמונה התלויה מראש העליון, (שהוא כתב), עד סוף כל המדרגות, שבת הוא הכל. (יתרו תקכח, ועיין עוד שבת כללי)
וכל אלו הרשומים בסימנים של הקב"ה ושכינתו שבימות החול הם אות תפלין ואות מילה, ובשבת רשומים בזכור ושמור, ורשומים בתורה שבכתב שניתנה מימין, ובתורה שבעל פה שניתנה משמאל, והקב"ה זכור מימין ושמור משמאל, והשכינה זכירה מימין ושמירה משמאל, וכך הם תפילין של ראש (של האדם היא מימין), ותפלין של יד (היא משמאל). וכך השכינה נקראת תורת ה' תמימה (מימין שבה), ומצוה משמאלה, (וזהו מצד עמוד האמצעי (שהוא ז"א), הכלול דין ורחמים שהם זכור ושמור, ומצדו נקראת גם המלכות זכירה ושמירה, כי מצד המצות הוא שוה עמו במדרגה.
אבל מצד החסד, הקב"ה הוא זכור והשכינה שמור, כמו שהעמידו בעלי המשנה, זכור לזכר ושמור לכלה, משום שבימין ושמאל (שמחזה ולמעלה דז"א) הענפים מתפרדים, כעין כנפי ריאה שהן פרודות מלמעלה, וכנגדם החיות, (שנאמר בהם) ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, שהוא כנגד הפתוחות שבספר התורה. למטה, (דהיינו מחזה ולמטה ששם הנוקבא הנקראת מצוה), שניהם (ז"א ומלכות) הם ביחוד אחד, כמו הסתומות שבספר התורה שאין שם פרוד, (ועל כן שניהם שוים, וכמו שז"א נקרא זכור, נקראת גם היא זכירה ושמירה וכו' כנ"ל, מה שאינו כן למעלה מחזה בימין ושמאל אשר שם, נקראת המלכות רק שמור ולא זכור), ומשום זה במקום היחוד, שהוא גוף, דהיינו מלכות, דומה לשדרה של הלולב, אם נפרצו או נפרדו עליו פסול. (משפטים תנו)
ואם תאמר מצוות התורה איפה הם בכלל הזה (של הויה הוא האלקים, ומשיב) אלא זה (הוי"ה) הוא זכור, וזה (אלקים) הוא שמור, וכל מצות התורה כלולים באלו, בסוד זכור, (הכולל רמ"ח מצות עשה), ובסוד שמור, (הכולל שס"ה מצות לא תעשה, שביחד הן תרי"ג מצות שבתורה), והכל אחד הוא. (תרומה תרנ)
א"ר פנחס מסתכל הייתי, שמירה היא ודאי בלב, ועל כן שמור הוא בלב, (שהיא מלכות), ולא במקום אחר, זכירה היא בזכר, דהיינו במוח, (שהוא ז"א) הרוכב ושולט על הלב, ואין זכירה אלא במוח, ועל כן זכור (את יום השבת), הוא לזכר (שהוא ז"א), ושמור (את יום השבת), הוא לנקבה (שהיא מלכות). המוח שהוא זכר (ז"א), רוכב ושולט על הלב, (שהיא מלכות), הלב שולט ורוכב על הכבד, כבד הוא סמאל ונחש זה בזה, והם אחד שהם יותרת הכבד וכבד, ועל כן בקרבן יותרת הכבד זה נחש, כבד הוא מאכל הזכר שהוא סוד סמאל. (פנחס רט)
וכי אלו (אנכי ולא יהיה לך נאמר בדבור אחד, ולמה) לא יותר מזה, אלא אלו הם כלל הכל, אלו הכלל של כל התורה, וגם זכור ושמור כן, (שזכור הוא רמ"ח מצוות עשה ושמור שס"ה לא תעשה), ומשום שזכור ושמור הם כלל כל התורה תפש אלו, (לומר שנאמרו בדבור אחד), מפני שהם כלל, (שהוא סוד) זכור ושמור, אנכי הוא זכור, ולא יהיה לך הוא שמור, והכל נאמר בדבור אחד.
מהו בדבור אחד, כך הוא ודאי, בדבור אחד ולא בשנים, משום שהדבור ההוא, הוא נכלל מכל הקולות, והוא שהיה אומר בתוקפם ובכחם של כולם, (של כל הקולות), כי כל קול וקול בטש בו, (דהיינו שנזדווג עם הדבור) בלחש, והדבור היה אומר... (זהר חדש יתרו תפה, ועיין שם עוד)
וראה עוד שבת-כללי בראשית ב' ר.
זכור ושמור שניהם נאמרו בדיבור אחד, מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים שניהם בדבור אחד... מה שאי איפשר לאדם לומר כן, שנאמר אחת דבר אלקים שתים זו שמענו, הלא כה דברי כאש נאם ה', זכור ושמור זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש... אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכר מאחד בשבת, שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת... (יתרו-בחודש פרשה ז, וראה שם עוד)
ומאי דבר אחד הן, דבדיבור אחד נאמרו, כדתניא, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע. בשלמא התם בדיבור אחד נאמרו כדרב אדא בר אהבה, דאמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, דאמר קרא זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה... (שבועות כ ב)
ראה עוד שבת-כללי פסחים קו א.
זכור את יום השבת לקדשו, הכא כתב זכור ולהלן שמור, רבי יודן רבי אייבו בשם ר' שמעון בן לקיש, למלך ששלח את בנו אצל החנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית, שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, תלש באזנו ותלש בשערו, ונתן לו פעם שניה ואמר לו הזהר שלא תאבד את אילו כשם שאיבדת את הראשונות, כך על ידי שאבדו ישראל זכור במדבר נתן להם שמור, לכך נאמר זכור ושמור. אמר ר' יודן זכור נתן לאומות העולם שמור נתן לישראל. אמר רבי אייבו זכור נתן ליורדי הים, שאינם יודעים אם באיסור הם מטלטלים ואם בהיתר הם מטלטלים, שמור נתן ליושבי היבשה. אמר רבי שמלאי זוכריהו עד שלא יבא שומריהו משיבא. הא כיצד אם נזדמן לך חפץ טוב התקינו לשבת, כלי חדש התקינו לשבת... (פרשה כג י' הדברות תליתאה)
דבר אחר זכור בפה שתהא שונה בפיך, שמור בלב. (דברים ה יב)
זכור - זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וכן מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים... זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כ"ב) אכול ושתו... תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. (שמות כ ח)
זכור - ...ואמר זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה כתוב שמור את יום השבת לקדשו, ורבותינו הקפידו בזה ואמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי זכור מצות עשה צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ושמור אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו. ואין ראוי למשה שיחליף בדברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה, אלא אם החליף בדבור השני וכל תמונה ואמר כל תמונה בחסרון וא"ו, והוסיף אותה ב"ועל שלשים", אין בכך כלום כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבול אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד, ומפורש אמרו נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שנאמר זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה שהנשים חייבות בשמירה שבכל מצות לא תעשה הן חייבות, ולא היו חייבות בזכירה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, אלא שההיקש הזה מחייב אותם. ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה למה לא נכתב בלוחות הראשונות. ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו, וזו כוונתם באמת.
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהיה הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים שאומרים בערב שבת באי כלה באי כלה באו ונצא לקראת שבת מלכה כלה, ויקראו לברכת היום קדושא רבה שהוא הקדוש הגדול, ותבין זה. ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה, והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו. ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שאהבה גדולה מהיראה... (שמות כ ח)
על כן צוך - ...ועל דרך האמת נוכל להוסיף בזה, כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכיר את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים וממנו לנו היראה, כמו שנאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'", ועל כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו, והמשכיל יבין... (דברים ה טו)
זכור את יום השבת - כיון שנותן טעם לזכירתו של שבת יותר משאר דברות, כדכתיב כי ששת ימים וגו', לפי שכל הדברות חייב אדם לשמרם משקול הדעת לבד משבת, נופל בו לומר "זכור", שאין לשון זכירה משמש להבא אלא לשעבר. ובמשנה תורה שנותן טעם לשמירת שבת "למען ינוח" וגו', נופל בו לומר "שמור". דבר אחר זכור את יום השבת שנתתי לך במרה... (שמות כ ח)
ראה עוד שבת-כללי דברים ה יב.
שמור את יום - ...ועל דרך הקבלה בדבור אחד נאמרו, כי הוא האדון שבו הרחמים, והשתכל כי בדין הוא שיזכיר בתורה זכור ומשנה תורה שמור, כי כן תמצא שיזכיר תמיד בתורה השם המיוחד ובמשנה תורה יזכיר לעולם ה' אלקיך, ה' אלקיכם... וכן העולם נברא בששה ימים והתורה נתנה בששה בסיון, ובריאת עולם תמצא במעשה בראשית ל"ב פעמים אלקים, והתורה תתחיל בב' ותסיים בלמ"ד, וכל זה להתבונן כי מי שברא העולם נתן לנו את התורה, והבן זה. (דברים ה יב)
ראה עוד שבת-כללי שמות כ ח.
ועוד דגבי שבת יש לפרש כך משום הא דאיתא במסכת שבועות בפרק שלישי, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ולפיכך יש לפרש גם כן בזמן שמירה יש זכירה, והשמירה הוא בשבת עצמו, וכן הזכירה בשבת עצמו, אבל קרא של זכור את היום מנא לן למדרש ביציאת מצרים... (גבורות ה' פרק ב)
...ויש לך לדעת כי שמור הוא שישולל כל מלאכה מן היום באופן שלא ימצא בו מלאכה עד שיהא ראוי לקדשו, מכל מקום בשלילת המלאכה מן היום הזה לא נמצא בו השבת, כי כמה פעמים שהאדם הוא שובת מן המלאכה ולא יהיה ניכר שיש לו שבת, לכך ציותה התורה זכור את יום השבת לקדש את השבת ולזכור אותו לקדשו, שבזה יהי היום מקודש. ואמנם בזכירה אין זה כלום אם יעשה בו מלאכה דמאי מועיל קדושתו בפה לומר שהוא קודש ויהיה נוהג מנהג חול, הרי זכור ושמור כמו דבר אחד, שעל ידי שניהם הוא השבת ולפיכך נאמרו בדבור אחד. והקדים הכתוב בדברות הראשונות הזכירה ואחר כך בדברות האחרונות השמירה, כי הזכירה היא עיקר לפי שהוא מעשה ובו יראה קדושת שבת יותר מה שאין כן בשמירה, לפי שלא נראה בו קדושת שבת.
ויש בזה דבר עוד מופלג בחכמה, כי זהו ענין שבת שיש בו כפל תמיד... אזהרתה כפול זכור ושמור, שכרה כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד... וכל זה רמז כי השבת כפול בעולם הזה ובעולם הבא... (גור אריה דברים ה יב)
ראה עוד שבת-כללי, תפארת ישראל פרק מד.
...והשבת הגדול בסוד נשמה יתירה לעולם הבא, והשומר השבת הקטן יבא לשבת הגדול, והם סוד ב' שבתות, ועליהם רומז זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, זכור שבת בעולם הזה, זכירה מביאה לידי עשייה, על כן הוזכר שם כי ששת ימים עשה ה' וגו', שמור הוא שבת הרומז לעולם הבא, מלשון "ואביו שמר את הדבר", פירוש המתין, והזכיר יציאת מצרים כי אז נגאלנו מהקליפות ונבחרנו לעם כנודע ליודעי חן... (תורה שבכתב ויקהל)
שמור את יום - רז"ל אמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולדבריהם אפשר לומר כי אומרו כאשר צוך להעירך על שמור שנצטוו גם עליה מפי ה' יום המעמד, והכוונה בשמור אמרו ז"ל לשמור מלאחריו, ויש לדעת למה לא נאמרו שם שמור עם זכור. ואולי שנתכוון להפרידם לבל יחשבו שמאמר שמור הוא על זמן שבא עליו מאמר זכור שהוא מלפניו, עז"ה שיזכור לשמור השבת, ובמה שהפרידם העיר שהם ב' מצות, אחת בהכנסה ואחת ביציאה, ואולי כי לעולם לא אמר ה' אלא זכור, אלא שאחת נשמעת מחברתה למביני דעת, וכשאמר ה' זכור נתכוון שיזכור בנתינת דעת עליו לבל יהיה לו שגיון בו. וממוצא דבר אתה למד שגם על לאחריו הוא מצוה... (דברים ה יב)
...ובדברות הראשונות כתיב זכור ובשניות שמור את יום השבת, זכור הוא שיזכור מצות עשה הנמצא בשבת שיקרא לשבת עונג ושיזכרהו על ידי קדוש, ושמור הוא שישמור מצות לא תעשה שבו שלא יעשה בו מלאכה, כי השמירה בא לרוב על מצות לא תעשה, לכן אמר בדברות השניות כאשר צוך ה' אלקיך, שפירושו כאשר צוך במרה, ולמה לא אמר זה בדברות הראשונות, מפני שבמרה לא נצטוו רק על הלא תעשה של שבת, שגם בעת צווי המן לא הזכיר רק שלא יאפו בשבת ושאל יצא איש ממקומו, ועל כן אמר זה רק על שמור שהוא מצות לא תעשה. ואמרו חז"ל שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה מוכרח, כי הטעם שכתב בדברות הראשונות שה' נח ביום השביעי ממלאכה יצדק על שמור, שהוא השמירה שלא יעשה מלאכה, והטעם שנזכר בדברות אחרונות זכר ליציאת מצרים יצדק על זכור, שמטעם זה המצות עשה לענגו ולכבדו ולקדש בו לסימן שאנו מתנהגים למעלה מן הטבע, שאין בה עונג ושמחה והרחבה, כי רק ברכת ה' היא תעשיר, ואם כן היה ראוי שיכתב בראשונות שמור ובשניות זכור לפי הטעמים שנתן בכל אחד, ועל כן מבואר שבעת שאמר זכור אמר גם כן שמור בדבור אחד... (שמות כ ח)
ובמצוה ראשונה זו נכללו כל המצות... וב' כחות אלו נמסרו לבני ישראל,שיכולין למשוך מן הטבע והגשמיות, ושיכולין לעורר הקדושה ולהתדבק בהקב"ה, וב' תיקונים אלו הם לגוף ולנפש, ולכן בשבת קדש שהוא זכר יציאת מצרים נתעורר ב' אלו הכוחות, וכמו שבדברות ראשונות זכור ובמשנה תורה הוסיף משה רבינו ע"ה שמור, ושניהם בדיבור אחד נאמרו, כמו כן כאן אמר הקב"ה ויקחו להם, ומשה רבינו הוסיף להם משכו וקחו, שצריכין מקודם לתקן הגוף להפרישו מן הגשמיות, אחר כך מתעורר כח הנפש והנשמה... (בא תרס"ב)
ומצות זכור וגו' לקדשו... ואמרו חז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, כי זכירה הוא דבר גדול, ומכל מקום כל השומר שבת כפשטו יש לו חלק בזכירה, וכן הוא בכל המצות שיש בהם כמה מיני מדרגות... (יתרו תרנ"א)
בפסוק וכל העם רואים וגו'... וכפי הארת הנשמה בגוף כך יכולין לשכוח הבלי עולם, וב' אלו הם בחינת זכור ושמור, זכירה הארת הנשמה, שמירה שכחת הגוף והטבע הגשמיות... רק איש ישראל צריך לייגע עצמו כל הימים לזכור זו הנטיעה ולשכחו מהבלי עולם, ועל כל פנים ביום השבת שמתגלה הנשמה יתירה צריכין לשכוח בהבלי עולם. (שם תרס"א)
אא"ז מו"ר ז"ל אמר... ולהנ"ל מובן בפשיטות דכתיב זכור ושמור, ובזכור נאמר כי ששת ימים וגו' וינח ביום השביעי וגו', ובשמור כתיב הוציאך ה' ממצרים על כן צוך וגו'. פירוש שמירה הוא בימות החול לשמור עצמו שלא לקבל עול ושעבוד לדבר אחר שנקרא ע"ז, עבודה שהיא זרה לך וכו', והטעם שהוציאנו ה' ממצרים ויש בידינו כח להסיר כל השעבודים כמו שכתוב עבדי הם וגו'. וזכור הוא קבלת עול מלכות שמים עדות שהשי"ת ברא הכל, ולכך על ידי שבת אחד כראוי על ידי קבלת עול מלכות שמים מעבירין עול דברים אחרים, והשבוע כראוי, ועל ידי זה אינו כפות באחרא, ושבת השני כראוי כנ"ל... (שבת הגדול תרל"ב)
בענין זכור ושמור שמור הוא הקדושה שיורדת בשבת וצריכין לשמור שלא לחלל הקדושה, ולכן כתיב בה כאשר צוך ה' אלקיך, לשמור מצות השבת, אבל זכור הוא הקדושה שצריכין בני ישראל להמשיך בשבת תוספות קדושה על ידי קידוש היום ותפלת שבת, והוא מדריגה שלמעלה, אבל אמרו חז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, שעל ידי בחינת שמירה זוכין למדריגת זכור. (שבועות תר"ס)
בענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו... ובזוהר הקדש איתא דזכור ושמור כללא דכל אורייתא נגד אנכי ולא יהיה לך... ועל ב' אלו נאמר זכור ושמור שצריכין למצא בשבת קדש הארה מקבלת התורה, וזה זכור כמו שאמרו חז"ל מזה שבשבת ניתנה תורה, ושמור לגרש אל זר ועל זה כתיב שמע ישראל וכו' ואהבת, ובמדרש חלקי ה' אמרה נפשי וכו'... (ואתחנן תרמ"ז)
בענין שמור וזכור ובשמור כתיב וזכרת כי עבד היית, כי הנה השבת שהוא שביתה ממלאכה והוא בחינת תיקון הגוף להיות בן חורין מהתקשרות בהבלי עולם, וזה בחינת שמור, וזכור הוא בחינת עשה טוב, והוא המשכת נשמה יתירה בשבת, ועל ב' אלו כתיב אם תשיב משבת רגליך וגו' וקראת לשבת עונג הוא בחינת זכור, וכאשר חכמים הגידו, כי שבת אין צריך אות תפילין... (שם תרנ"א)
בפסוק שמור את יום השבת, השמירה להיות מוכן לקבל קדושת השבת וזה בכח יציאת מצרים, וזכרת כי עבד היית והקב"ה הוציאנו להיות כלי מוכן לקבל קדושת השבת, ולכן בפרשת זכור לא כתיב זה הטעם, כי אז היו בתכלית החירות, והיו מוכנים אל השבת והבינו עיקר בחינת השבת כי ששת ימים עשה וכו' וינח ביום השביעי, אבל בחינת שמור היא לעולם גם בגלות שאנו רחוקים ממנוחת השבת צריכין לשמור ולהשתוקק אל החירות על ידי זכירת יציאת מצרים לבא אל בחינת השבת, ואמרו חז"ל כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. (שם תרס"ד)
ונראה שדוגמא לכל זה הוא שבת שהוא מעין עולם הבא, וכבר הגדנו שלרגלי ריחוק עולם הבא מעולם הזה אי אפשר בלתי אמצעי, והוא שבת שהוא בעולם הזה ומעין עולם הבא, ולפי דרכנו הנ"ל שאם המרחק ביותר צריכין לשני אמצעים, וכן יש לומר בשבת שהוא ענין זכור ושמור, ובזוהר הקדש מדת יום לדכורא ושמור מדת לילה לנוקבא, ולפי דרכנו יש לומר שבמה שמשליכין מעליהם עול הפרנסה וטורח המלאכה שזה פרי גשמיות עולם הזה זוכין לעומתו לאמצעי הראשון שהוא התעלות מן החומר הגשמי, וכענין הנאמר בשרה זממה שדה ותקחהו כנ"ל, וזהו שמור מדת לילה לנוקבא. ובקידוש היום ועונג שבת זוכין להמשיך השגות ושכל... (חיי שרה תר"פ)
איתא בזוהר חדש דאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו כמו זכור ושמור... ויש לומר שלעומת שני מיני יצר הרע אלה הם זכור ושמור, כי שמור הוא שלא יתקלקל בדברים הפחותים והוא מצות לא תעשה, וזכור הוא במצות עשה, בשכל האדם להיות נמשך אחר שכל התורה. וכבר אמרנו שזהו ענין שתי המצות שנצטוו קודם מתן תורה פרישה והגבלה, פרישה מדברים פחותים ומאוסים, והגבלה היא ביטול דעתו לדעת התורה...
והנה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש לומר כי זה בלי זה אי אפשר, שבאם שולט על האדם יצר הרע המושכהו לדברים פחותים ומאוסים, אי אפשר שתהיה בו בחינת ביטול דעתו לרצון השי"ת וממילא איננו בטל והוא הולך אחר דעתו, וכמו כן להיפוך מי שהוא מתחכם והולך אחר דעתו ואיננו מבטל עצמו מפני רצון השי"ת אי אפשר שיהיה נבדל מפחיתות וסוף שהוא נופל בדברים פחותים ומאוסים... (שבועות תרע"א)
ונראה שלעומת כחות הרע של מואב ומדין יש בשבת מצוות זכור ושמור, ובזוהר הקדש שמור הוא מדת לילה כנסת ישראל התאחדות כלל ישראל רזא דאחד היפך קליפת מדין, ובתנא דבי אליהו שאדם מתרצה עם בניו ובני ביתו. זכור הוא במוח החכמה היפוך קליפת מואב שמחשבת התאוה אינה מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה ומן החכמה. והנה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ויש לפרש שלעומת כח מדין ומואב שעשו שלום ביניהם והתאחדו באו לכח גבוה הכולל שניהם, מדה טובה המרובה על אחת כמה וכמה שזוכין לכח הכולל, והוא עונג שבת שאין למעלה מעונג... (מטות תרע"ה)
ויש לומר דזהו ענין זכור ושמור הנאמר בשבת, דבזהר הקדש דשמור הוא שבת דליליא, וזכור הוא שבת דיממא, והיינו דבהכנסת שבת שאדם משליך ממנו כל טרדות המלאכות והפרנסה ומתמצע ליכנס לקדושת שבת זהו ענין בריחה והצפנה, אך אחר כך באין למדרגה יותר גבוהה היא זכור, ובזה אמרו ז"ל (ב"ר י"א) ברכו במאור הפנים, שאין דומה אור פניו של אדם בשבת לאור פניו שבחול, ואז החיצונים בורחים מפניו, כי שבת היא בחינת יוסף כידוע, וכמו שביוסף כתיב וינס ויצא החוצה, כן בשבת שמור וזכור. (מסעי תרע"ג)
וזהו ענין שבת שהיא בזכור ושמור, דשמור הוא בלא תעשה וזכור במצות עשה, ותכלית הכוונה היא זכור, רק שאי אפשר לבוא לבחינת זכור כי אם על ידי שמור, כמו שאמרו חז"ל (ברכות כ') כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ועל כן בדברות הראשונות שהיו ישראל ברום המעלות נאמר בהן זכור, שהוא תכלית המכוון, אבל בדברות האחרונות שלא היו אז ישראל כל כך ברום המעלה נאמר שמור, למען שעל ידי שמור יבואו לבחינת זכור, והיתה כל עבודתם אז רק בבחינת שמור. (ואתחנן תע"ר)
ויש לומר שדוגמתם בשבת הוא זכור ושמור, ובזהר הקדש שמור הוא מדת לילה, וענין לילה מורה על בלתי הארת השכל והדעת, והיינו לבטל את דעתו לדעת המקום, וזהו ענין שביתה ממלאכה שדעתו של אדם משוקעת בה, וזהו הענין שיהיה כאילו כל מלאכתך עשויה, ואין הפירוש דוקא מחרשתו וקרדומו אלא אפילו ברוחניות, להבטל מכל דעותיו לדעת התורה. וכענין שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהפירוש אפילו בעניני שמים נמי. ובודאי הפירוש כמו שכתבנו, אך מדת זכור היא ביממא, רומז שיהא השכל מאיר וזך, וזוהי התרחבות הדעת והתפשטות הדעת. (ראש השנה תרע"ט)
...אך הענין שבדברות ראשונות כתיב בהו זכור, דאיתא בזהר הקדש אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה, וכמו שאמרו (שהש"ר א') שכששמעו ישראל אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם וכו', וכששמעו לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם, והיה די זכור בפה בתחלת השבת, והיה נשמר כל השבת על ידי קדושת השבת דקביעא וקיימא מהשי"ת, מה שאינו כן בדברות שניות שהוא אחר הקלקול כתיב שמור, שנצרך שמירה כל היום שלא יקלקל חס ושלום... (יתרו ט)
...אך הענין דבכלל הדברי תורה הוא כמו שכתב בזהר החדש אחר כך אנכי כולל כל המצות עשה ולא יהיה לך כולל כל הלא תעשה. ושבת שהוא כללא דאורייתא, זכור הוא כלל המצות עשה, שמזה למדו שצריך לקדש היום בכניסתו, ושמור הוא כלל המצות לא תעשה, ובדברות ראשונות נאמר זכור, דאיתא בזהר הקדש שהוא אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה וכו', היינו שכיון שמקדש השבת בכניסתו שהוא אתערותא דלתתא, אז השי"ת מכניס בו קדושתו, כמו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואז בודאי ישמור השבת כיון שהוא בבחינת זכור אתר דלית ליה שכחה... אך אחר מעשה העגל שחזר יצר הרע למקומו, אז נאמר בדברות שניות שמור, שצריך בעצמו לזכור לשמור כל יום השבת שלא יבוא לידי חלול שבת חס ושלום, כיון שיש יצר הרע שיכול להביא לידי שכחה, שזה עיקר כח היצר הרע... ומה שאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, הוא על פי שאמר בזוהר הקדש דבשעת מתן תורה היה בבחינת קול גדול ולא יסף, שהוא בחינת זכור, ומזה נשאר לישראל אחר הקלקול רק קול דברים שהוא בחינת שמור, וזהו ענין אנכי ולא יהיה לך, שהוא גם כן כלל מצות עשה ולא תעשה. דהנה בפסוק נאמר סור מרע ועשה טוב, שמקודם צריך לסור מהרע להוריק כל הרע מהלב כסיל, ואז יוכל להכניס דברי תורה בלב שהוא ועשה טוב. ובעשרת הדברות נאמר מקודם אנכי שהוא בחינת ועשה טוב, ואחר כך לא יהיה לך שהוא סור מרע, והיה צריך לומר מקודם לא יהיה לך לעקור יצר הרע מלבם ואחר כך אנכי שיהיה נתקע תלמוד תורה בלבם, ועל זה אמר בזהר החדש הנ"ל דאנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו, כעין שאמרו בזכור ושמור... וביחד נעקר הרע מלבם ונתקע תלמוד תורה בלבם. וכן זכור ושמור גם כן בדיבור אחד נאמרו, ובדברות ראשונות היה די להם הדיבור זכור ואחר כך היה צריך להם הדיבור שמור כנ"ל... (ראה ח)