(ראה גם: נשמה, שבת-כללי)
ואז נתוסף רוח הנשמה בישראל, על כל אחד ואחד, ובנשמה יתירה ההוא שוכחים כל עצב וחימה, ולא נמצא למעלה ולמטה רק שמחה, רוח ההוא שירד ונתוסף בבני העולם כשיורד הוא מתרחץ בבשמים של גן העדן, ויורד ושורה על עם הקדוש, אשריהם כשהרוח ההוא נתעורר.
בשעה ההיא שרוח ההוא יורד, יורדין עמו לגן עדן ששים מרכבות המתעטרים לששה קצוות, (חג"ת נה"י, שכל אחד כולל עשר הם ששים). וכשמגיע לגן עדן אז כל אלו רוחות ונשמות שבגן עדן כולם מתעטרים ברוח ההוא הכרוז קורא ואומר, אשריכם ישראל עם קדוש שרצון אדונכם נתעורר אליכם.
סוד הסודות ליודעי החכמה, אשרי הם כשהרוח הזה נתעורר, רוח הזה הוא התפשטות של נקודה הזו, (מלכות), ויוצא ממנה ומתפשט בעולם, ורוח ההוא, הוא סוד השבת השורה למטה, ועל כן כתוב בו שמירה, ושמרו בני ישראל את השבת, והרי העמידוהו, שבת לא כתוב אלא את השבת, הוא לרבות רוח ההוא השורה על הכל, וצריכים לשמרו משום שנמצא עם האדם, ועל כן כתוב, כל שומר שבת מחללו.
בסוד הזה יש סוד אחר, רוח הזה נהנה ביום הזה מן ההנאות של ישראל ומתענוגיהם, ומשום זה צריכים לתת לו עונג במאכל ומשתה ג' פעמים בג' סעודות של ג' מדרגות האמונה כמו שהעמידוהו, ורוח הזה מקבל שמחה ותענוג באלו הסעודות של ישראל, אשרי חלקו מי שמהנהו ומענגו ביום הזה.
רוח הזה נהנה כל ששת הימים מרוח עליון של עתיק דכל עתיקין, וביום השבת כיון שירד ורחץ בגן עדן בלילה, הוא מתענג מתענוג הגוף בסעודת האמונה, ונתעטר רוח הזה מלמעלה ומלמטה ומקומו בכל הצדדים, (דהיינו בחכמה ובחסדים), בעטרה של מעלה (שהוא חסדים) ובעטרה של מטה, (שהיא חכמה).
וכיון שנמצא עם האדם צריכים לשמרו, ועל כן כתוב, ושמרו בני ישראל את השבת, שבת זה היא נקודה תחתונה, (שהיא מלכות), את השבת, זה הוא רוח הזה שהוא התפשטות של נקודה ההיא, התפשטות ההוא כשנתוסף קדושה וברכות מלמעלה על נקודה היא האור הכל, וההתפשטות נעשה רוח המאיר מכל הצדדים חציו מתחלק למעלה ומאיר, וחציו מתחלק למטה ומאיר, וזה שאמר ביני ובין בני ישראל, (דהיינו שהרוח נתחלק בינו לבין ישראל) חלק ונחלה יש לנו יחד.
החלק של מעלה התעטר ביום ההוא מעונג העליון הקדוש, ונהנה מזיו העליון של עתיקה דכל עתיקין (שהוא כתר). חלק התחתון מתעטר ביום ההוא מעונג של מטה, שנהנה באלו הסעודות (שעושים ישראל), ועל כן צריכים לענגו במאכל ובמשתה בלבושי כבוד וברוב שמחה.
וכשמתעטר חלק ההוא שלמטה, ונשמר כמו שצריך הוא עולה למעלה, ומתחבר בחלק האחר (העליון), ונקודה הזו, (שהיא מלכות), לוקחת הכל (מן הרוח מחלק) שלמעלה (ומחלק) שלמטה ונכללת מכל הצדדים ומשום שמתעטרת בשבת מלמעלה ומלמטה, כל שאר הימים, (שהם חג"ת נה"י), נותנים כח לכל וניתנה לה, (להמלכות), שליטה מלמעלה ומלמטה, ובסודות ספרו של שלמה המלך נמצא סוד הזה, והעמידו המאור הקדוש (דהיינו ר"ש) אשרי חלקם של ישראל.
כתוב, וינפש, והעמידוהו, אוי שאבדה הנפש, והוא יפה, אבל אם כן, אוי לגוף היה צריך לומר שממנו אבדה הנפש (ובוינפש, לא נזכרה רק הנפש, ומשיב), אבל סוד הדבר, באדם יש נפש, שמקבלת ומושכת אליה לרוח הזה מערב שבת, ורוח הזה שורה בתוך נפש ההיא ושוכן בה כל יום השבת, ואז נפש ההיא בגדלות ותועלת יתירה ממה שהיתה.
ועל כן למדנו, כל נפשות ישראל מתעטרות ביום השבת והעטרה שלהם היא רוח הזה, השוכן בתוכם, כיון שיוצא השבת ורוח ההוא עולה למעלה, אז אוי לנפש שאבדה מה שאבדה דהיינו עטרה העליונה ההיא וכח הקדוש ההוא שהיה בה וזה הוא, וינפש, (שפירושו) אוי לנפש שאבדה מה שאבדה. (ויקהל קפד)
כיון שרוח הזה שורה על העולם, כל רוחות הרעות וכל מקטרגים הרעים מסתלקים מן העולם, ואין אנו צריכים להתפלל על שמירה, משום שישראל שמורים ברוח ההוא וסכת שלום (שהיא המלכות) פורשת כנפיה עליהם, והם נשמרים מכל. (שם קצח)
רוח העליון ההוא (דהיינו התוספת נשמה), היורד על האדם (בשבת), בשמחה, ומשמח את נפשו, אז נמצאת נפש האדם כמו בעולם הבא, שנפשו עתידה להנות ממנו (מן הרוח), כמו שהאדם היה מהנה לרוח ההוא בעולם הזה, כך רוח ההוא מהנה את האדם לעולם הבא. שכתוב, אז תתענג על ה' וגו', וכתוב, והשביע בצחצחות נפשך, כמו שהאדם רוה עונג ההוא, (הוא הרוח), ומענגו, כך הוא ירוה ממנו לעולם הבא, אז כשזוכה האדם ומשלים שלמות יקר השבת כמו שאמרנו, הקב"ה קורא עליו ואומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (שם רעח)
אלו נתמנו לשמח העולם, כשהנשמה נתוספת מערב שבת לערב שבת והיא יוצאת, כשהיא יוצאת יוצאים אלו עמה, ומעבירים מישראל כל עצבות וכל יגיעה וכל מרירות הנפש וכל רוגז שבעולם, ואלו הם משמחי העולם. (פקודי תש)
בזמן ההוא יעורר רוח יתירה (שהוא) תוספת רוח על ישראל, זה שאמר אשפוך רוחי על כל בשר, ותהיה מנוחה לישראל מאומות העולם ונוח מאויביהם שיהיה כמו בשבת, שמתוספת לאדם נפש יתירה בשבת, ויש לו בה מנוחה, ואם בנפש יתירה יש לנו מנוחה, שהיא נקבה, כל שכן ברוח, (שיהיה לנו מנוחה), שהוא זכר.
ותנאים ואמוראים (שמעו), נפש יתירה בשבת, שהיא לכל ישראל ביחד, היא אחת, (שהיא סוד כתר), אבל לכל אדם היא כפי מעשיו, דהיינו לכל אחד לפי מדרגתו), ולמדנו בקל וחומר מתשובה, כי כל ישראל יחד בכל זמן שחוזרים בתשובה מתקבלים כולם, זה שאמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו, (שזה מטעם כי על כל ישראל יחד) שם הויה מוכתר עליהם בכתר שלו שהוא כתר עליון, וזה (כתר עליון), היא נשמה יתירה של כל ישראל ביום השבת וימים טובים, ומשום זה התקינו בכל יום למחתם (דהיינו לסיים הברכה) בשם הויה, שהוא חותם כל ברכות התפלה, אבל אין אומרים מוסף בלי הארת הכתר, (כי הכתר דשם הויה אינו מאיר בכל יום, ועל כן חותמים בהויה שהוא ז"א, ואין אומרים מוסף, שהוא הכתר דז"א), ובשבת התקינו לומר במוסף כתר יתנו לך ה' אלקינו, (כי בשבת מאיר הכתר דז"א, ועל כן אומרים מוסף וכתר זה דז"א הוא סוד הנשמה היתירה שמאירה לכלל ישראל ביחד)...
אבל לכל אחד מישראל יורדת לו נפש היתירה לפי מדרגתו, אם הוא חסיד נותנין לו נפש יתירה ממדת חסד כפי המדרגה שלו, אם הוא גבור ירא חטא נותנים לו נפש יתירה ממדת גבורה, ואם הוא איש תם, נותנים לו נפש יתירה ממדת אמת, כי נפש יתירה היא מלכות, והיא כלולה מעשר ספירות, ועל כן כפי המדה של האדם (כך מקבל מן ספירה שבמלכות), דהיינו אם הוא נשיא בישראל או חכם או מבין בחכמה או בתורה שנאמר בה להבין משל ומליצה, או בנביאים או בכתובים כך נותנים לו נפש יתירה הנקראת כתר מלכות, (אם הוא נשיא בישראל).
ואם הוא חכם, כמו שהעמדנו, איזהו חכם המחכים לכל אדם, שנאמר כולם בחכמה עשית, נותנין לו משם נפש יתירה, ואם הוא מבין דבר מתוך דבר בתורה, נותנים לו נפש יתירה מבינה, ואם הוא חכם בנביאים וכתובים נותנים לו נפש יתירה מנצח והוד. ואם הוא צדיק גמור השומר אות ברית אות שבת אות ימים טובים אות תפלין נותנים לו נפש יתירה מצדיק (שהוא יסוד), ובכל מקום נפש יתירה (שהיחיד מקבל) היא ממלכות), ואם אומרים שהוא יסוד, היינו יסוד שבמלכות, וכן בשאר ספירות).
ואם הוא אדם שיש בו כל מדות אלו הנ"ל, (הוא שקול ודומה לכל ישראל יחד), נותנים לו כתר בשם הוי"ה, (בסוד הכתוב) כהויה אלקינו בכל קראנו אליו, אין קדוש כהויה, שהכ' (הקודמת להויה הוא סוד כתר דז"א שהוא נשמה יחידה) מעולם הזכר, שהוא תפארת, (ולא כנפש יתירה דיחיד, שהיא רק מספירות דמלכות), שהוא מלך מוכתר בכתר עליון (מבינה), שבה ימלוך בשכינתו, שהיא נפש יתירה. וכתר הוא נשמה יתירה (המקובל מן) הוי"ה, שהוא רוח, שנאמר בו אשפוך את רוחי על כל בשר. (ורוח הזה שהוא הויה) כלול מעשר ספירות ממעלה למטה, כעין זה, י' היא חכמה, ה' בינה, ו' כוללת שש ספירות מחסד עד יסוד, ה' היא מלכות, והכ' מן כהוי"ה אלקינו היא כתר על ראש (הויה), וזה הוא נשמה שנתוספת ביום שבת (לכלל ישראל יחד או ליחיד שיש בו כל עשר מדות שבמלכות).
ומשום שעלת העלות מופלא ומכוסה בכתר הזה, ובשבתות וימים טובים הכתר מתפשט בשם הויה, על כן אין ממשלה אז לסמאל ונחש ולכל הממונים שלו, ואין ממשלה לגיהנם שהיא נקבה רעה של סמאל ולא למחנות שלו... (פנחס רעיא מהימנא תקסח)
ומשום שהנשמה יתירה מתפשטת בהשכינה שהיא שבת המלכה, שנאמר בה ומלכותו בכל משלה, משם היא מלכות שממשלתה על הארץ ועל אילנות וזרעים, ומשום שעץ החיים, (שהוא ז"א), שהוא הנשמה יתירה שבשבת בו הוא התולדות שלה, יש מנוחה לארץ שהיא השכינה, פירוש כיון שבשבת מזדווגת המלכות עם עץ החיים, שהוא ז"א על כן יש לה מנוחה, כי כל הקליפות נכנעות מחמת הארת הזווג הזה, ואין ממשלה בכל העולמות, חוץ ממשלתה. (שם תקפט)
ואמר רב נחמן נפש יתירה נתוספת באדם ביום השבת, אמר ליה רבי מה היא נפש יתרה זו, אמר לו היא רוח הקדש ששורה עליו ומכתיר את האדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים, והוא מאותו הרוח שעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבא, ועל כן חייב אדם לכבד את יום השבת, בשביל האורח הקדוש הזה ששורה עמו.
ואמר רב נחמן (תוספת) רוח זה (של שבת) איך הוא נקרא, הוא נקרא מכובד, הוא נקרא קדוש, זה שאמר וקראת לשבת עונג כפשוטו, לקדוש ה' מכובד, היא תוספת הרוח הנקרא קדוש ה', הנקרא מכובד. (זהר חדש בראשית תשח)
...ואי בעית אימא מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו, דאמר ר' שמעון בן לקיש נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש. (ביצה טז א)
נשמות יתירות הבאים בשבת יש באים מצד הב"ל ונרמז במזמור הבו לה' בני אלים, השתחוו לה' בהדרת קודש, ויש באים מצד קין, ונרמז קולם ישאו נהרות, נאוה קודש ה'. (כי תשא)
קודם חטא העגל היה לכל אחד מישראל נשמה יתירה בכל יום ולאחר חטא העגל ניטלה מהם ולא ירדה להם כי אם בשבתות וימים טובים. (שם)
ועתה אמרתי לגלות לך סוד ביומו תתן שכרו ראשי תיבות שבת, כי כל המצוה שאדם עושה באמצע שבוע או אם קורא בתורה הרבה אז יש לו אפילו בחול תוספת נשמה קדושה מה שיכול עם הארץ להשיג בשבת, כי התלמיד חכם בימי החול יש לו הנפש שיש לעם הארץ בשבת, וזהו ביומו תתן שכרו אפילו בחול יש לו תוספת קדושה ולכן נרמז שבת בראשי תיבות זאת. (כי תצא)
ראה שבת-כללי בראשית ב ב ושמות לא יג.
...אבל משבת ליום טוב או מיום טוב לחול אין מברכים על הבשמים, והוא מה שאמרו נשמה יתרה יש לו לאדם בשבת וכו', כלומר פנויה והרחבת שכל מצד הפנותה עורף אל הדברים הגשמיים כמו שקדם הרמז בזה. ואצלי בלשון נשמה יתרה להיות כל חלקי הנפש נקראים בשם נפש, ורצה בו שהכח המתעורר לדברים הגשמיים כמו שנודע מפעלות כחות הנפש גם הוא ישוב יהפך ידו אל אלקים ישים דברתו, רוצה לומר שיהיו כל חלקיו בלתי נוטים אל דבר חוצץ בפני השכל עד שישאר כלו חלק אחד שפה אחת ודברים אחדים לעבודת השם, והוא אמרם גם כן על מוצאי שבת וי אבדה נפש, כלומר שהוא אז ישוב לתור ולבקש אחר טרפו... וכיוונו להעיר זה בתחלת השעה הנתונה להתעסקות בדברים הגשמיים, והוא אצלי שאין ברכת בשמים אלא ביציאה מיום שכלו לה' ליום שרובו מלאכה... (משיב נפש מאמר ב פרק יב)
ספר הבהיר ברית מילה מכריע, ואשתו שהיא בת זוגו, ובעבור כי שבת הוא יסוד הנשמות על כן אמרו רז"ל שיש לו לאדם נפש יתירה בשבת. ספר הבהיר וביום השביעי שבת וינפש, מאי וינפש, מלמד שביום השביעי מקיים כל הנשמות שנאמר וינפש. דבר אחר שמשם פורחות כל הנשמות שנאמר וינפש... (בראשית)
וביום השביעי שבת וינפש - סופי תיבות שתים, ששתים נפשות יש לאדם בשבת, ועל כן פ"א דוינפש כפולה משום ב' נפשות. וינפש - בגימטריא אלו שבגיהנם, שאף אור של גיהנם שובת בשבת. השביעי שבת וינפש - בגימטריא דכיון שהוא שבת אבדה נפש. (שמות לא יח)
ולפי דברי קצת חכמי הקבלה שאמרו שספירת יסוד נקראת שבת, לפי שמנו התחלת הימים מן הספירה השלישית שהיא בינה, יהיה התרעומות על שאין כח ביד השכל הפועל שהוא מלכות, שהיא הספירה העשירית, הוא עלול מיסוד לחדש שכל נבדל, כמו שיש ביד כל השכלים הנבדלים המתחדשים מן הספירות, ואם כן הוא כבת זוג לשבת, כלומר מושפעת ולא בן זוג ומשפיע דומה לשאר, ולרמוז על הענין הזה שכתבנו אמרו הכל מודים כי בשבת נתנה תורה לישראל, כלומר כי נתנה בשבת להורות שעל ידה יקנה האדם שכל עלול מן המדה הנקראת שבת, שהוא דבר קיים בעצמו, וזו היא הנשמה היתרה שאמרו רז"ל שהיא נתנה באדם בשבת ובמוצאי שבת נטלת הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש. ובעבור זה היה שבת ברית ואות עולם בין השם ובין ישראל, אמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת וגו', ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם (שמות ל"א), רוצה לומר כי השבת אות על השאר באומה דבר מה מן הקשר האלקי נקשר בה, מה שאי אפשר להכחישו שעל ידי הקשר ההוא תשיג האומה ההצלחה הנצחית לנפש והדבקות בשם עד שישנו חסידיה השומרים את השבת את הטבע, וזהו באות ברית... (מאמר ב פרק יא)
ראה שבת-כללי שמות לא יג ולה ב.
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי עם גמר מעשהו נכנס בו כחוט השערה מרוחב הגלגל, וכן עם גמר השביתה במוצאי שביעי כתיב וינפש, בגימטריא מית ודרשו בו וי אבדה נפש, והכונה על נפש האדם שנסתלקה ממנו נשמה יתירה. אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כי במי ששבת בו כתיב וינפש, נפעל כביכול נתלבש באותו חלק העולם מנשמת אדם ושואל ממנה במאי אתעסקת בחדושי תורה, דעליה כתיב אל תמנע טוב מבעליו כנודע. והיינו נפש היינו טוב בחלוף א"ת ב"ש, וזה ההתלבשות מחוייב שיהיה ברגע האחרון מהשביתה קודם שישלטו ימי החול, ובו מוסיף כח לחדש מעשה בראשית בששת ימים הבאים, שבהם רגלי ההנהגה יורדות מות, ככה בליל שבת הופשט לגמרי מלבושי החול ונכנס בקדושה כחוט השערה, ובאותו משהו כתיב ויכל כדברי חכמים כי הוא בטול המבטל... (מאמר חקור דין חלק ג פרק יב)
...ולדעת רשב"י שקדשו במאורות רוצה לומר כי ביום זה יש תוספות כח לדבר הבלתי גשמי, וזהו בעצמו קדושה, שאין קדושה רק על דבר בלתי גשמי, וכמו שאמרו ז"ל נפש יתרה יש לאדם בשבת, ורוצה לומר כי הנפש שהיא דבר נבדל יש לה בכח יותר בשבת ממה שיש לאדם בימות החול, וזה שאמר שקדשו במאורות, כי האור הוא דבר נבדל שאינו דבר גשמי... (תפארת ישראל פרק מ)
עוד מצאתי בכתבי הקודש הנ"ל, וצריך לכוין במזמור הבו לה' בני אלים ג"פ הבל בראשי תיבות, הבו לה' בני אלים, השתחוו לה' בהדרת, ואחר בסופי תיבות קול ה' חוצב להבות לרמוז הנשמות הבאים בשבת נשמות יתירות, יש מהם שבאים מצד הבל ויש מהם שבאים מצד קין, הבאים מצד הבל נרמזים ובאים בזה המזמור הנזכר, והבאים מצד קין באים במזמור ה' מלך גאות לבש בזה האופן, נשאו נהרות ידו"ד נשאו ראשי תיבות כמנין קין, קולם ישאו נהרות ראשי תיבות קין, נאו"ה קודש ידו"ד ראשי תיבות קין... (מסכת שבת ד"ה ובכנפי יונה)
ואפשר דאל זה כיוונו רז"ל באמרם נשמה יתירה נתן הקב"ה באדם בשבת, דלפי פשוטו של זה המאמר קשה למאי נפקא מינה נתנה לו בשבת הואיל ויצאת ממנו במוצאי שבת, כמו שאמר שם וי אבדה נפש, או מה תועלת יגיע לאדם מזאת הנשמה היתירה בעודה בו בשבת, על כן נראה לעניות דעתי כוונת רז"ל בזה, כי בהיות שאדם מורכב מגוף ונפש, הגוף אחד והנשמה אחת יחדיו יהיו תמים הנפש בהשכלה והגוף באכילה ושתיה כל ימות החול אין האחד מבטל פעולת השני, כי הם שוה בשוה, נפש הוא יחידה והגוף אחד, אבל בשבת יש לו נשמה יתירה כנזכר, אם כן הגוף הוא יחיד בין המרובים ובקל תבאנה הב' נשמות ומבטלין הגוף מפעולותיו הטבעיות, בענין שלא יאכל בשבת כל כך כמו בחול, כי הב' נשמות שהם עתה בגוף האחד רבו עליו ומבטלו ממנהגו וטבעו. ומקל מחזיקים הכחות הנפשיות הגופניים לרוחניים, כי הנפשות הנה לא אוכלין ולא שותין רק מתענגות תענוג גדול בהשגת המושכלות, כי יום השבת מסוגל לזה, ובלימוד התורה יותר מימי המעשה כנזכר בסמוך, וזה תכלית כוונת השי"ת בנתינת נשמה יתירה באדם ביום השבת, ולא להתענג בתענוג הגוף בלבד, כמו שחשבו קצת שנתן לאדם נשמה יתירה ביום השבת כדי שיאכל אכילה יתירה יותר מימי החול, זה אינו, כי אין טבע הנשמה לאכול לשתות ואין לה הנאה מזה כלל... (עמוד השלום וראה שם עוד)
ואמנם, אף על פי שקראנוה על דרך כלל נפש אחת, הנה באמת היא בעלת חלקים רבים ומדרגות שונות, וכבר נוכל לומר, שנפשות רבות הן שמתקשרות זו בזו כטבעות השלשלת, וכמו שמכולן נבנית השלשלת ההיא כמו שראוי לה, כן מכל אלה המדרגות הנפשיות נבנה כלל הנפש העליונה שזכרנו, וכלם קשורות זו בזו, והאחרונה בנפש התחתונה והתחתונה בדם. וכבר אפשר שיסתלקו קצת מן החלקים האלה בזמן מן הזמנים וישובו אחר כך, או יתוספו עליהם מדרגות וילכו להם אחרי כן, ולא יראה רושם מכל זה בגוף כלל, כי כבר אין פעולת הנפשות האלה בגוף דבר מורגש, ואינם מוסיפים או גורעים לא בחיות ולא בהרגש, אלא פעולתם במה שהוא ענינו של האדם באמתו, ויחסו על השרשים העליונים, כפי מה שהוא ראוי ליקשר בם. והנה מכלל זה, הוא ענין הנשמה יתרה שבאה בשבת קדש והולכת לה במוצאי שבת, ואין ביאתה ולא יציאתה נרגשים לגוף. (דרך ה' חלק ג, פרק א ד)
...עוד יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו שביום שבת באה נשמה יתירה לישראל, כרמוז באומר שבת וינפש, והוא סוד הנעלם שלא גלהו ה' לאומות, כאומרם ז"ל נשמה יתירה לא אודעינהו. והעירותי בצפונו של דבר במה שהקשו בגמרא על הודעת שבת לאומות, שאם לא אודעינהו לא לענשו עלה, ואמרו שבת אדועינהו ונשמה יתרה לא אודעינהו. וקשה למה לא יבאו בטענה גם כן ויאמרו אם היה מודיעם נשמה יתירה היו מקבלין שבת, ונראה כי לזה נתחכמו רז"ל ואמרו מתנה טובה וכו', פירוש כי אין דבר זה אלא בגדר מתנה אשר נתרצה ה' לתת לעמו, ואינה שכר שיבאו בטענה האומות כנזכר, כי אין דרך לומר למה לא נתת לנו מתנה גם אנחנו. עוד תמצא כי כבר קבלו ישראל עליהם שמירת שבת קודם נתינת נשמה יתירה, ומעתה ענוש יענשו כל האומות על השבת, ועינינו רואות.
וענין נשמה זו היתירה רמזו מקומה רבותינו באומרם מתנה טובה בבית גנזי, וידוע הוא מקום הנקרא גנזי המלך, שהיא בחינת עולם עליון, ונשמה זו מחצבה שם היא, ולזה תקרא שבת כאומרו ושבת שמה, כשם העולם שממנו היא שנקרא עולם שכולו שבת, ועולם זה אין בו עצבון, ועליו לא בא בדבריהם בו אלא עונג ושמחה, ולזה צוה ה' להרחיק ביום שבת כל אותם בחינות החול והמלאכה והעינוי, כי באחת מהנה תגעל הנשמה משבת בקרב איש, ולזה תמצא שעיקר איסור אזהרת מלאכות שבת ביאר ה' שהם במחשבה, כאומרו מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואפילו דבור של חול אסור, דכתיב ממצוא חפציך ודבר דבר, והכל לצד תוספת נשמה העליונה לעשות לפניה כסדר עולם שבא ממנו, והוא מה שצוה ה' באומרו ושמרו בני ישראל את השבת, פירוש נשמה הנקראת שבת, ותכלית שמירה זו היא השבת עולם ששמו שבת, והוא אומרו לעשות את השבת, ותדע כי מן הנמנע החלטי שישיג אדם לעלות לעולם עליון זולת באמצעות השגת ענף ממנו בהיותו בעולם הזה, ולזה אם לא ישיגו ישראל בחינת נשמה זו אין בהם יכולת לעמוד בגדר עליון, והוא אומרו "לעשות את השבת", פירוש שבאמצעותו תעשו לכם את השבת שתוכלו השג עמוד שם ולהתענג נפשם בגנזי עליון... (שמות לא טז, וראה שם עוד)
בזהר הקדש בראשית ירא שבת ירא בשת... ולכן על ידי התורה ומצוות רמ"ח ושס"ה זוכין להמשיך הארה מצורה הפנימיות רוחניות לזכות לגן עדן, ובשבת קדש יש הארה לאדם מצורה הפנימיות שהיא נשמה יתירה היורדת מגן עדן לבני ישראל, שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופין, כדכתיב בזהר הקדש, פירוש שהנשמה גוברת על הגוף בשבת קדש, וכמו שאמרו רז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול, לכן בשבת נקרא מתנה, ובימי המעשה עיקר עבודת האדם לתקן ולברר, ושבת אין בו שבוש כנ"ל שהוא באחדות מעין קודם החטא... (בראשית תר"נ, וראה עוד שבת-כללי שם תרמ"ח)
בפסוק ויכולו... ורמזו חז"ל עולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, פירוש כפי הכנה בעולם הזה לתקן כל המעשים ונעשין האברים והגידים והחושים כלים להיות מוכן בעולם הבא לקבל הארות המיוחדים לאלה הכלים, וזה תכלית הבריאה, ושבת הוא מעין עולם הבא שיורד בו הארה מן הראשית הנ"ל, ולכן נקרא שבת תכלית שמים וארץ, כי תכלית הכלי היא הקבלה מה שצריכה הכלי לקבל, ובני ישראל זכו שהקב"ה נתן להם השבת לרמוז כי יש להם חלק לעולם הבא, ואותו הארה היורדת בשבת מקבלין בני ישראל, והוא בחינת נשמה יתירה, דאיתא שבת יומא דנשמתין ולאו דגופא, ולכן כתב רש"י המלאכה שהיתה עתידה להיות בשבת כפל בששי, ולכן האדם כולל עליונים וגם תחתונים, נשמה מלמעלה גוף מלמטה, והשבת אין בו בחינת גוף, לכן הוצרך להיות נברא בערב שבת, אבל עיקר מהות האדם הנשמה עליונה שאינה יכולה להתלבש בגוף, ולכן נקראת יתירה, וזה הענין שנאסר כל מלאכה בשבת, כי פירוש מלאכה הוא הכח שנותן האדם באיזה דבר, כמו כח הפועל בנפעל, אבל הוא נפרד ממנו, כמו שכתב תיבה או בנה בית שהונח בו הפעולה... אך בני ישראל יש להם חלק בזה העולם, ולכן הארה הבאה בשבת מזה הבחינה, ואיש ישראל יש לו חלק בזה, אסור במלאכה שלא יניח רושם מזה החיות שיש לו בשבת בשום דבר נפרד. ואם עושה חס ושלום מלאכה אותו חיות מסתלק ממנו... ובימי המעשה הכל בהתלבשות הטבע בכח הפועל בנפעל, כנ"ל, וכפי מה שמתקנין עצמן בימי המעשה כך זוכין לקבל חלק חיות בשבת, וזה בראשית ירא שבת ירא בשת, שזה תכלית עבודת האדם להיות מוכן לקבל הארה הבאה בשבת מבחינת ראשית הנ"ל, ולכן צריך האדם להיות ירא וחרד פן לא יזכה לקבל הארה זו בשבת. ועל ידי הבושת שמוצא עצמו בערב שבת כלי מלא בושה שאינו מוכן לקבל השבת, על ידי זו הבושה יכולין גם כן להתקרב אל השבת, וכתיב ויברך את יום השביעי, זה הוא התדבקות בראשית הנ"ל, שכל הבריאה היתה להיות כלי מחזיק ברכה זו, וברכה זו היא דביקות הנ"ל שאין בו פירוד... (שם תרנ"ד)
במדרש ואחר עורי... ונקרא ברית שעל ידי המילה מתקשר כח הנשמה בהגוף, וכן שבת נקרא ברית עולם, כמו מילה בנפש, ואמרו חז"ל שבשבת יש לכל איש ישראל נשמה יתירה, ביאור הענין, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, וכח ההשפעה שבא מהשי"ת אין ביכולת כלי הגוף לקבל הכל וכמו כלי שממלאין אותה עד שנשפך על שפתה מבחוץ כמו כן נשאר כח הנשמה שאינה נכנסת באדם, וכפי מה שמתקן הגוף נמשך בו יותר כח הנשמה, ולזאת בשבת קודש נתוסף קדושה בעולם ומאיר אור הנשמה, וכמו כן על ידי המילה מתקדש הגוף להארת הנשמה... (וירא תרל"ו)
במדרש אחד באחד יגשו... ולכן כשבא יום השבת ובני ישראל פונין מכל דבר ויודעין ומעידין כי השבת הוא תכלית הבריאה, והוא רק כלי לקבל קדושה, אז יורד ברכה וקדושה מעולם העליון, וזהו בחינת שמור וזכור, ואז זוכין לנשמה יתירה, משנה אותיות נשמה, כמו כן השמים גימטריא נשמה, שהוא חלק לחם מן השמים, ובפסוק "לכולם נתן לאיש חליפות שמלות" וגו', והרמז הוא כי יוסף לימד להם להיות להם התפשטות הגשמיות שהוא לבוש הנפש, ובאמת יש כמה מיני התלבשות ממדריגה למדריגה, כי הגוף מלבוש החיצון אל הנפש, והנפש אל הרוח רוח לנשמה וכן למעלה למעלה, לכן לבנימין נתן חמש חליפות, וכמו כן בשבת קודש שנקרא מתנה טובה יש לכל איש ישראל נשמה יתירה והרגשה ממלבוש הפנימי, והוא שאמרו חז"ל וכבדתו זה התחלפות המלבושים, ויש לכל איש ישראל חלק בזה, כמו שכתוב לכולם נתן, אבל אין כולן שוין בדבר, כדאיתא בזוהר הקדש, כי הנשמה יתירה לכל איש כפי ערכו. (ויגש תרנ"ז)
במדרש וידבר אלקים וגו'... אבל כל הדורות הנשמות שלהם היו במעמד הר סיני ולכן כפי שאדם זוכה לנשמה ולהארת הנשמה כך זוכה לתורה, ולכן איתא בשבת קודש יעשה כולו תורה, כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, ונשמה יתירה היורדת בשבת קדש נפתח על ידי שער התורה בשבת קודש, ובאמת שכפי העסק בתורה זוכין להתגלות הנשמה... וכמו כן לפי התגלות הנשמה זוכין לתורה, ושניהם אין להם סוף שיש נשמה לנשמה... (יתרו תר"נ)
אנכי וגו'... ובשבת קדש שיורדת נשמה יתירה היא הנשמה שקיבלו בהר סיני שהיא למעלה מבית עבדים, לכן שבת עדות על יציאת מצרים וקבלת התורה, לכן שבת סהדותא איקרי, דכתיב אתם עדי נאום ה', וכל העדות בכח התורה... (שם תר"ס)
שבת שבתון... ובאמת לזה צריכין סייעתא דשמיא להיות דבוק אל השבת שהוא קודש ולמעלה מהטבע, ועל זה אמרו חז"ל לדעת, הנותן מתנה צריך להודיעו וכו', שהקב"ה נתן גם זה הדעת שיהיה לבני ישראל דביקות במתנת השבת, ולכן יורד נשמה יתירה, שבכח זו הנשמה נוכל להתדבק בקדושת השבת. (כי תשא תרנ"ז)
נסמך פסוק ויתן אל משה לפרשת השבת, כמו שכתוב בשבת יעשה כולו תורה... וכמו כן משה רבינו ע"ה נותן התורה לבני ישראל בכל שבת, כמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת ראשי תיבות למש"ה, וכתיב ואתה דבר אל בני ישראל וגו' אך את שבתותי תשמורו, כי משה רבינו ע"ה נטע בבני ישראל הארת השבת, וכחו של משה רבינו ע"ה מתעורר בכלל ישראל ביום השבת, והיא הנשמה יתירה היורדת בשבת קודש... (פרשת פרה תרנ"ט)
כשושנה בין החוחים... ומכל מקום בני ישראל זוכין לקבל השבת כמו שכתוב בצלו חמדתי וישבתי הוא השבת, שכתוב בו אל יצא איש ממקומו, ומברכין פורס סוכת שלום עלינו, ופריו מתוק לחכי דייקא היא הנשמה יתירה שיורדת לבני ישראל בשבת, וכתוב ביני ובין בני ישראל אות, ודרשו חז"ל שאין נגלה לאומות העולם ענין הנשמה יתרה, ואמת כי השבת הוא מעין עולם הבא ואין יכולין להשיגו בעולם הזה, רק בני ישראל שהם בני עלמא דאתי מקבלים הארת השבת, וכמו שאין נגלה טובו ית' בעולם הזה רק לבני ישראל, כמו כן אין נגלה ונודע שבחן של בני ישראל בעולם הזה רק להקב"ה... (פסח תרמ"ז)
בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל... וזה ההפרש בין השבת למועדות, כי השבת הוא מתנה בבית גנזיו, והוא יומא דנשמתין ולאו דגופא, כדאיתא בזוהר הקדוש, והוא קודש, ומועדות הם מקראי קודש אשר תקראו אותם, שהוא קרוב יותר לנפשות בני ישראל ויכולין לקבל הארת הקדושה גם בגוף, לכן מלאכת אוכל נפש מותר ביום טוב, כי אין הגוף מעכב הקדושה הבאה במועדות. ובזה נראה לבאר קושית התוספות בענין הנשמה יתירה כי יש ביום טוב, אם כן במוצאי יום טוב נברך על הבשמים, ואי אינה ביום טוב, אם כן בין שבת ליום טוב נברך על הבשמים. וכפי הנ"ל נראה כי ודאי יש נשמה יתירה, אבל על ידי שההארה מתפשטת בגוף נשאר לעולם רשימה, כמו שכתוב אסרו חג בעבותים וגו', לכן אין צריך לבשמים במוצאי יום טוב, רק במוצאי שבת וי אבדה נפש, שאין הגוף יכול לקבל הארה עליונה כזו של השבת... (אמור תרמ"ז)
בענין סמיכות נרות המנורה למועדים, לומר כשם שבית המקדש מוציא אור לכל העולם כן משבתות וימים טובים יוצא אור לכל הימים. והנה רומז לנשמה יתירה שזה מצות נר שבת ויום טוב, וכמו כן במקדש קיבלו בני ישראל נשמה יתירה, ולכן בשניהם נאמר עדות... שעל ידי בני ישראל ירדה הקדושה בבית המקדש, וכן שבת עדות שהקדושה יורדת בשבת בעבור בני ישראל... (שם תר"ס)
והנה בכל שבת יש גם כן הארה מקבלת התורה, והיא בחינת נשמה יתרה שאמרו חז"ל בפסוק וינפש, וי אבדה נפש, מכאן שניתן לאדם נשמה יתרה. ומקשין העולם דאם כן במוצאי שבת צריך להיות וינפש, אבל הרמז הוא כנ"ל, כי כשבאה הנשמה יתירה רואין מה שאבדנו על ידי החטא, כי אין יכולים להשיג הרצון והתשוקה של הנפש האמיתי עד שבא השבת ורואין מה שאבדנו, לכן וי אבדה נפש... (נשא תרנ"ד)
במדרש זאת חקת... ובשבת קדש מחזירין לבני ישראל הכתרים מהקדמת נעשה לנשמע, ויכולין להרגיש הטעמים, וגם שיורד נשמה יתירה והוא החלק שיש לכל איש ישראל שלא נפגם על ידי החטא, לכן הוא משומר בשמים ונותנין לאדם רק בשבת קודש ובו יכולין להשיג הטעמים שהם מעין עולם הבא, וזה העדות שבני ישראל מעידין בשבת קודש כי ששת ימים וכו' וביום השביעי שבת על ידי שמשתנים בשבת קודש, כמו שאמרו אין דומה הארת פניו של אדם וכו', אם כן הוא עדות שביום זה מתגלה הטעמים והפנימיות מטעם כי בו שבת... (חקת תרמ"ד)
ספר משנה תורה... וזה שאומרים בקדוש היום ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, ואחר כך פעם ב' ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, שהוא אהבה ורצון למעלה אל בני ישראל, ואהבה ורצון בנפשות בני ישראל לשמים, אהבה היא התשוקה, ורצון הוא להתרצות אל השתוקקות שלנו לשמים, וכן הוא למטה, אהבה התשוקה אל הבורא, ורצון לעשות רצונו ית'. וכן איתא במדרש, יפה את כתרצה, כשאתם מתרצים לי וכשאני מתרצה לכם, וב' התשוקות מתעוררין בשבת קדש, והוא מצד נשמה יתירה היורדת בשבת, כמו שאמרו ז"ל וינפש, נפש הוא רצון ותשוקה המתגברת בשבת קודש, ובאמת נקרא שבת אות ביני ובין בני ישראל, לפי שבשבת נפתח הרצון והאהבה בנפשות בני ישראל, וכמו כן למעלה, אם כן הוא אות ועדות ובודאי בכלל ישראל מתקיים זאת, אבל צריך כל איש ישראל לייגע עצמו למצא בשבת קדש אהבה יתירה לשמים, וכפי רוב האהבה המתעורר בנפשו כך זוכה לבחינת נשמה יתירה ואות השבת כנ"ל. (דברים תרס"א)
ראש השנה הוא בכסה... ובני ישראל מקבלים הימים בשמחה על ידי שהם שומרי שבת, ובאמת אין יכולים לקבל בשמחה כל זמן שהאדם משוקע בהטבע, רק בני ישראל שהם דבוקים בהשי"ת והמה למעלה מן הטבע, וזה אות השבת שבא להם נשמה יתירה למעלה מהטבע, ואז יכולין לקבל מלכות שמים בשמחה... (ראש השנה תרמ"ז)
ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים למלאכים צאתכם לשלום... אמרנו לפרש ענין שני מחנות המלאכים שבשבת באופן אחר, שהנשמה היתירה שבשבת מלוים אותם מלאכים, והענין כי מרחק העולם העליון מן העולם התחתון גדול מאד, ואי אפשר לנשמה היתירה שהיא מן העולם העליון לירד אל האדם בעולם הזה אלא על ידי אמצעים, וכמו כל נשמה בבואה לנולד צריכה להתמהמה בבטן האם שהיא אמצעי בין העולם אל העולם, שיש בו מעניני העולם העליון נר דלוק על ראשו ומביט מסוף העולם ועד סופו שהוא מעניני העולם העליון, ויש בו מעניני עולם הזה, אוכל ממה שאמו אוכלת וכו'... כן נמי הנשמה היתירה המלאכית שמלווין אותה הם האמצעי הראשון, וכן באים נמי לקראתה המלאכים שהם עם האדם, והם שני מלאכי השרת והם האמצעים השנים עד בואה לאדם, והמלאכים מוסרין את האדם אלו לאלו... ובעוד לא נסתלקו מלאכי עליון המלוים את הנשמה נחשב כי עדיין לא יצאה מרשות עליון, ואין המלאכים האחרונים יכולין להיות לאמצעי, על כן אנו אומרים למלאכי עליון צאתכם לשלום... (חיי שרה תרע"ו)
והנה ידוע דבשבת בא האור בלי כלים, ועל כן אין במצות שבת עשיה... דהנה ידוע בהפרש הנשמה היתירה של שבת משל יום טוב, דשל שבת מסתלקת במוצאי שבת, אבל של יום טוב נשארת, והטעם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה משום דבשבת אין בה תפיסת יד אדם, אלא קביעה וקיימא, אבל ביום טוב דבי דינא מקדשין ליה, הוא של האדם עצמו על כן אינו מסתלק... (דברים תרע"ז)
השבת הניתן לישראל א' לז' ימים מעורר בלב האדם בכל שבת חשק חדש לקדושתו ית', מצד שעברו עליו ו' הימים בטרדת מלאכה והתרשלות מדברי תורה, לכן ביום המנוחה מתעורר החשק להתקרב להקדושה, והנשמה יתירה גם כן חדשה בכל שבת, וזה תכלית ועיקר רצונו של השי"ת שיתחדש מצד האדם חשק חדש לדברי תורה... ועל זה ניתן השבת שאז מרגישים חיות חדש דהנשמה יתירה נקרא שבת כלה ובכל שבת נקרא כלה, על כן דבכל שבת נשמתין חדתין ואינה אותה הנשמה יתירה דשבת העבר, דאם כן אין לקרותה כלה... (יתרו י)
למעבד נשמתין ורוחין חדתין, דבגמרא (ביצה ט"ז) אמרו נשמה יתירה ויש גם רוח כמו שכתוב בזהר הקדוש פרשה זו, איש נפש דנטלא ומשיך לגביה לההוא רוחא מע"ש וכו', ודיירא בה כל יומא דשבתא, וכדין ההוא נפש יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה ערב שבתא. והיינו רוחין חדתין הרצון שבלב שנתחדש בנפש על ידי קדושת השבת, וענין הנשמה יתירה הוא המאור פנים והוא על ידי נשמה יתירה שבמוח, כמו שנאמר חכמת אדם תאיר פניו, ועל זה מרמז ברם אנפין חדתין ורוחין... וזהו למעבד, דהיינו על ידי תיקון סעודת שבת שנתרבה הרוח, כמו שנאמר בזהר הקדש האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל וכו', ממילא נחשב כאילו אנו עושים את הרוח ונשמה יתרה... (ויקהל ד)
...והב' הוא הנשמה יתירה שיורדת לכל אחד מישראל בכל מעלי שבת, היינו שכל אחד מישראל משיג בשבת חשק מחודש לעבודת השי"ת, וזהו הפירוש בזהר הקדש הנ"ל יצר טוב וכו' דנחתא בשבת, דיצר פירושו חשק, כמו שנאמר שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו', שכאשר ראה דוד המלך ע"ה אז איך שנדבו בנדבת לבב ובחשק גדול, ביקש מהשי"ת שמרה זאת לעולם ליצר וגו', שהחשק שיש להם לישראל שיהיה זאת לעולם, וזה נקרא נשמה יתירה דנשמה הוא הנר ה' נשמת אדם, ובכל שבת משיג כל אחד חשק מחודש לעבודת השי"ת, וזה נקרא בחינת כלה, כמו שמצינו בגמרא (מו"ק כ"ה) ככלה חדשה. וגם על זה נאמר "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו' וינפש". ועל זה שייך מה שאמרו באי כלה באי כלה ב' פעמים, שהוא נגד לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, דיצר טוב דנחתא בשבת שאיתא בזהר הקדש משמע שיורד מן השמים חשק חדש ללב חכם לימינו, חשק מחודש לתורה ועבודת השי"ת, וללב כסיל שיהיה גם כן טוב, שהיצר יהיה רק לטוב. ולכן אומרים ב' פעמים באי כלה ופעם ג' איתא בפרי עץ חיים לומר באי כלה שבת מלכתא בלחש, ואיתא בספרים הקדשים שהב' פעמים הם כנגד חכמה ובינה, ופעם ג' הוא נגד דעת, ולכן אומרים בחשאי, דחכמה ובינה הוא ימינא ושמאלא, חכמה כנגד לב חכם לימינו ובינה הוא כנגד הלב כסיל לשמאלו... ופעם ג' אומרים בחשאי שהוא נגד בחינת דעת שהוא חיבור חכמה ובינה, והוא פנימיות מכ"ע, וזה בא בחשאי, ולכן אומרים אז שבת מלכתא דכ"ע איהו כתר מלכות, וגם כנסת ישראל נקרא בבחינת מלכתא... ור' חנינא מתעטף וקאי וכו' אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה, ולמי אמר בואו וגם למה אמר בלשון רבים, והענין הוא שאמר בואו לב' המדריגות, היצר הטוב דנחתא בשבת ללב חכם וללב כסיל כנ"ל שיבאו הב' סייעתות אלו של הנשמה יתירה, ונצא היינו שנצא לגמרי מעניני הגוף, שהוא בחינת התפשטות הגשמיות שלא נרגיש כלל מעניני הגוף... (עקב ו)