(ראה גם: פסח, קרבן-פסח במצרים)
...ולכן יקראו יום לקיחת הפסח יום ה' הגדול, כתוספות שבת פ"ג, שהוא גדול בענינו לשלוח בו יד ולבזות אלהיהם. (שמות יב טו שער לח)
ושבת שלפני הפסח נקרא שבת הגדול, והרבה דברים באו על זה, ואין לך לומר רק לפי שמפטירין בו וערבה לה', ובו כתיב לפני בא יום ה' הגדול והנורא, ומפני זה נקרא שבת הגדול, ופירוש זה כי יציאת מצרים נקרא גדול על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל כאשר יצאו ממצרים, ולעתיד לעולם הבא יקנו ישראל עוד מדריגה יותר עליונה ויעשה הקב"ה עוד גדולות על כל גדולות נוראות על כל נוראות... ולפיכך שבת שלפני פסח נקרא שבת הגדול, כי כל שבת הוא מעין וזכר לעולם הבא שנקרא שבת גם כן, ולפיכך השבת שהוא קודם הפסח הוא זכר לשבת הגדול שהוא יום הגדול והנורא, לפי שאותו שבת הגדול שהוא עולם הבא שיהיה לעתיד קודם וראשון במעלה ליציאה... (גבורות ה' פרק לט)
אחר כך בעשירי בו נצטוו בלקיחת הפסח, ואותו היום שבת היה ונקרא שבת הגדול השבת שלפני פסח, וכולי עלמא מודים בשבת נתנה התורה, והכל רמז א', כבר אמרתי הימים רומזים לאלפים והם ז' פעמים ז', ואף שבכל ז' אלפים חד חריב המורה על השבת, מכל מקום נקודת השבת בבחינתו הפנימית מורה על עצם השבת דמות ההיולי למטה כן למעלה, והוא שבת הגדול המורה על החירות שיתבטלו השרים שלמעלה, וזהו קשירת הטלה בכרעי המטה המורה על כחו שלמעלה, ונשגב ידו"ד לבדו... (מסכת פסחים ד"ה פרק תורה)
...ולכן ציוה רק לישראל על השבת, כי בוטחים בהשגחתו, ומאמינים שעל ידי זה לא יחסר להם מאומה, וברכת ה' היא תעשיר, וכאשר לקחו הפסח במצרים והאמינו שבחצות ימותו בכורי מצרים היה הבטחון גמור, והיו ראוים לקבל השבת, ולכן נקרא שבת הגדול. (דברים י כ)
בענין שבת הגדול, דאיתא ברעיא מהימנא פרשה זו דיש ב' בחינות שבת למי שמשועבד בגשמיות וכו'. שגם במצרים שמרו השבת, והוא יום מנוחה לכל מיני עבדות, ובשבת נעשה בן חורין ויכול לקבל עליו עול מלכות שמים, ויש שבת גדול מזה למי שכל ימיו תחת עול מלכות שמים, אז בשבת קודש יש לו מנוחה לעבדו ית' באהבה וברחבות לב, ואין צריך ליגיעה כמו בחול, ואז כשיצאו בני ישראל ממצרים וכשהבטיח להם משה רבינו ע"ה שיצאו במכה זו האחרונה נעשו בני חורין ויצאו מעבדות פרעה, ולכן השבת נקרא שבת הגדול. (שבת הגדול תרל"ד)
ואא"ז מו"ר ז"ל פירש כי בשבת זה סוף השנה מתאספין כל הנ' שבתות השנה לזכות לגאולה וכו', כי בכל שבת יש בחינת יציאת מצרים, כדכתיב זכר ליציאת מצרים... גם שבת הגדול הוא כמו שבת תשובה, רק שהוא בבחינת אהבה שצריך כל אדם לשוב להשי"ת מגודל החסד שעשה עמנו בשהוציאנו ממצרים, ובחר בנו להיות לו לעם נחלה, וזה שבת הגדול שישוב האדם בתשובה על ידי גדלותו ית'... (שם)
שבת הגדול אמרנו כי שבת יש בו טעם כי ששת ימים עשה ה', ויש גם כן טעם וזכרת כי עבד היית וכו', והנה זה הטעם ניתוסף ביציאת מצרים, לכן נתגדל מצות השבת ביציאת מצרים... (שם תרל"ז)
הענין הוא דיש קטנות וגדלות, הקטנות הוא שורש העצם שיש בכל הוה דצח"ם, כל אחד לפי מה שהוא, וכן הקטן יש לו רוח ממללא אבל אין בו דעת להתפשט השכל במעשיו, והתרחבות הפנימיות במדות ומעשים הוא בחינת גדלות, וכמו כן העולם בכללו היה בו כח הפועל בנפעל, וזהו בחינת שבת בראשית, כמו שכתוב כי בו שבת. אבל בני ישראל שהשיגו הדעת אחר יציאת מצרים, כמו שכתוב וידעתם כי אני ה' הרגישו בנפשותם הם בעצמם בחינת השבת, וזהו גדלות... והעולם עצמו קיבל הקדושה במדריגות והיה מקודם שבת בראשית כי בו שבת, ואחר כך ביציאת מצרים היה שבת הגדול, דכתיב ביה וזכרת כי עבד היית במצרים, על כן צוך, פירוש התקדשות ודביקות שיש לנפשות בני ישראל אל השבת, וכיון שנעשו בני ישראל כלים לקבל קדושת השבת נתרחב ונתגדל הארת השבת כנ"ל... (שם תרמ"א)
המפרשים עמדו דהוה ליה לקבוע הגדולה בעשירי בחודש גם בחול, ואין זה קושיא, כי היתכן לומר שהיה במקרה שנפל עשירי לחודש בשבת, אבל יתכן לומר כי כל הכוונה היתה על יום השבת שקודם פסח, כידוע שכל המעשים שבימי החול הם מהארת השבת... ובשבת קודש הוא במחשבה ונגמר בימי המעשה בפועל, וכמו כן שורש הגאולה בודאי היה בזה השבת, ונגמר בפועל בט"ו לחודש, והיה זאת שורש הגאולה שנפדו לבות בני ישראל להיות מוכנים לגאולה, כי בני ישראל דבקים בשורש הגאולה הוא אחדות הגמור, שעל זה נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו... אחר כך מתפשטים הנפלאות למעשה עד שנלקה פרעה בפועל... (שם תרמ"ב)
בגמרא העלו... דיש קטנות וגדלות כידוע לאנשי מדע, והקטנות הוא הטבע בחינת מעשה בראשית כח מעשיו שהאלקים מנהיג הטבע על פי צמצום שהוצרך כביכול לצמצם ולעכב בחינת הגדלות כמו שאמרו שאמר לעולמו די. וכמו שהחכם צריך להקטין עצמו ללמוד עם הקטן, אבל ביציאת מצרים התחיל הנהגת הנסים וביטול הטבע, הוא בחינת גדלות בשם הוי"ה ית', לכן נקרא גם השבת שקודם פסח שבת הגדול, דהיה מקחו בעשור בשבת קודש. והמפרשים מקשים למה תלה הגדולה בשבת, אבל נראה כמו שהיה קבלת התורה בשבת, כן התחלת המצות הוצרך להיות בשבת, שכל סדר הנהגה חדשה הוצרך להיות בשבת, שבכח השבת יכולין להעלות המעשים להשורש ולשנותם במדרגה שלמעלה מהטבע, ולכן נקרא שבת הגדול שהתחיל בו בחינת הגדלות כנ"ל... (שם תרמ"ג)
בענין שבת הגדול, דאיתא למכה מצרים בבכוריהם, שמצרים בעצמם הכו זה את זה בשבת הגדול בעשור לחודש וכו', ורמז בענין דשורש הגאולה בנפשות בני ישראל התחיל בעשור משכו ידיכם מע"ז וקחו צאן של מצוה, וזה היה הכנה בנפשות בני ישראל אל הגאולה, וכמו כן מפלת המצרים היתה בעצמותם ביום הזה, כשזה קם זה נופל. (שם תרנ"א)
כתיב שער החצר וכו', כי בשבת נתגלה הנהגה עליונה שלמעלה מן הטבע, ולכן השבת מיוחד רק לבני ישראל שהם מוכנים לקבל הנהגה זו, וכמו שיש פתיחת זה השער בבית המקדש, כן בנפשות בני ישראל נפתח זו הנקודה שרשית מצד חלק א-לוה ממעל, ולכן נאסר בו המלאכה לבני ישראל, כי אלה השערים הם בעולם שנה נפש, ולכן נגמר זה השבת ביציאת מצרים, כי מזה השער נעשה הגאולה... והוא מה שמשכו ידיהם מע"ז בעשור לניסן שהיה בשבת, ונפתח להם שער הפנימי, והם השלימו את השבת, לכן איתא כי השבת מעיד על בני ישראל ובני ישראל מעידין על השבת, ולכן נזכר בכתוב ה' אלקי ישראל בא בו, לומר שהתגלות הנהגה עליונה בעולם היה רק בזכותן של בני ישראל שנמשכו אחר הנהגה זו. ולכן שבת שקודם פסח הוא שורש הגאולה. ונאמר על השבת תחלה למקראי קודש, ולפי שניסן ראש השנה לרגלים שבכל שנה מתחדשין השלשה רגלים, ממילא השבת שמקודם כל הרגלים גם כן מתחדש, ולכן נקרא שבת הגדול, כי גם הימים טובים נקראו שבתות, אבל השבת גדול מהם ושורש כל הרגלים. (שם תר"ס)
בענין שם שבת הגדול, שהוא מצוה ראשונה שקיבלו בני ישראל, וכמו שנעשין בר מצוה ונקרא גדול, ואז יורד להאדם נשמה משמים כדאיתא בזוהר הקדש, כן בכלל העולם, שביציאת מצרים ירדה הנשמה לעולם, ומקודם היה רק כמו גוף... והוא ענין השבת, שבו יורד הנשמה יתירה כן היה בשעת יציאת מצרים, ולכן פסח נקרא שבת, ואיתא גר שנתגייר כקטן שנולד, והטעם כנ"ל שאז נתוסף להגר נפש חדשה... ועל ידי שניתן לבני ישראל נשמות חדשות וזהו ההבטחה ואעשך לגוי גדול, היה הכנה לנסים ונפלאות... (פסח תרמ"ה)
במדרש גדול העונה אמן... ולפי דעתי יתכן שיש חלק גדול לזה במה שקבעו שבת הגדול למה שנעשה בזה היום, והגם שהט"ז כתב שלא יחסו הגדולה בעבור זה, האמת יורה דרכו כי מה שקבעו בשבת קודש יש טעמים הרבה, והעיקר כי לא בכל עת יכולין לעורר מה שנעשה בדורות הראשונים, רק בשבת קודש מתעורר מה שנעשה בימים קדמונים, אבל עיקר יחסו הגדולה היא בעשור לחודש שהיה שורש המצות ובחינת תורה שבעל פה. (כי תבא תרמ"ג)
והנה חטא ע"ז הוא חטא בפנימיות, שהחטא הוא במחשבה שהיא אינה נגלית, ועל כן בכל עבירות אין מענישין על הרהור רק בחטא ע"ז, כמבואר בסוף פ"ק דקידושין, ועל כן מצות פסח שהוא ביעור ע"ז לא היתה יכולה להתחיל רק ביום השבת, שהוא גם כן פנימיות יומא דנשמתא, על כן מצות לקיחה שהיא משכו ידיכם מע"ז לא היו יכולין להגיע אליה רק באמצעות שבת שהאיר עליהם אור קדושת שבת, ובכח השבת שהתחילו בו היו יכולין לעשות הפסח, על כן מתיחס יום הלקיחה לשבת דוקא... (צו תרע"א)
ולפי האמור שלכן נקרא כהן גדול מפני התפשטות הקדושה שבו על הגוף נמי להזדכך שיעור של מלאכים, יש לפרש נמי מה ששבת זה נקרא שבת הגדול, שבאשר מסרו נפשם ללקיחת הפסח, וכמו שכתוב הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, נתפשט כח הרוחני שבהם גם על הגוף להתקדש בקדושת הנפש, ומזה נתהוה מה שנמשכו אחר כך אחר השי"ת בלי שום התחכמות, וכמו שכתוב (ירמיה ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו', לכתך אחרי במדבר וגו', שגדולה נקראת חסד, על כן נקרא שבת הגדול. (שם תרע"ד)
...וכבר אמרנו דמה שאמרו בגמרא (שבת קי"ח) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, היינו שבת עלאה ושבת תתאה... ומי שזוכה בשבת אחד לב' הקדושות שבת הקטן מלכות, שבת הגדול בינה, על ידי שמירת שבת אחד נגאל מיד... ועל כן ב' שבתות אלו שהם בניסן ובתשרי המיוחדים לגאולה נקרא בניסן שבת הגדול, כר' יהושע שבניסן עתידין להגאל, והיינו אם יהיה הגאולה מצד השי"ת כגאולת מצרים, וכשטתו (סנהדרין צ"ז) לא בתשובה ומעשים טובים, ואז ההכנה להיות שבת שלם ב' הקדושות ונקרא שבת הגדול, על שם מדת גדולה חסד מהשי"ת. ובתשרי כר"א שבתשרי עתידין להגאל, והיינו אם יהיה הגאולה על ידי תשובה, וכשיטתו בסנהדרין נקרא שבת תשובה או שובה, שאז ההכנה להיות שבת שלם על ידי תשובה שיהיה הגאולה על ידי ישראל שיזכו לתקן שיהיה שבת שלם בב' הקדושות... (בשלח ו)
התוספות הביא טעם שנקרא שבת זה שבת הגדול, לפי שנעשה בו נס גדול, כדאמרינן במדרש כשלקחו הפסחים באותו שבת שהיה עשור לחודש נתקבצו בכורות וכו' ועשו מלחמה והרגו רבים מהם. וצריך להבין למה נקרא זה נס גדול... גם מה תועלת היה מזה ליציאת מצרים, ובעיקר הלשון נס גדול, קשה להבין מה שייך אצל השי"ת נס גדול, היפלא מה' דבר... אך באמת הא דנקבע ביחוד במזמור הלל הגדול, למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו כפי מדרשם, אף שזה לא נחשב במנין המכות ולא הוזכרו שם שאר המכות. הענין הוא דכתיב נתתי כפרך מצרים וגו' ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך, והיינו שכשיש קטרוג על ישראל חס ושלום, נותן השי"ת כופר תחתם מאומות העולם, ועל ידי זה מתבטל הקטרוג, ואמר נתתי כפרך מצרים לשון עבר, והיכן מצינו שניתנו המצרים לכופר, הוא מה שהכו הבכורות באבותיהם... ובמדרש (תהלים קל"ו) ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהם, המספר סוכם למספר בני ישראל ס' רבוא, מפני שזה היה לכופר לישראל שלא יהיה קטרוג עליהם... (שבת הגדול א)
...אך יתכן הענין, שנקרא שבת הגדול, דבשבת איתא ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, והיינו דשבת כולל כל ברכאן מז' ימים והם מתברכן מיניה, וכן שבת כולל כל הקדושות של החגים וזמנים, וקדושת החגים באה על ידי הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת לשבת, דבשבת נזכר בתורה לשון קדושה ויקדש אותו, וכמו קדושת השבת מהשי"ת יכולים ישראל להכניס קדושה למועדים, וזה שאמר קדשתו מכל הזמנים. וקדושת הז' מועדים הם כנגד הז' מדות שנחשבו בפסוק לך ה' הגדולה והגבורה וגו', ואם נחשב הימים הם ז' ימים עם יום הכפורים, ויום הכפורים כנגד השבת... וחג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת גדולה שהיא חסד... ושבת שקודם כל מועד וחג כליל מקדושת החג שאחריו, שמשבת זה מקבל החג הבא בימי המעשה שאחריו הקדושה כאמור, לכן שבת שקודם חג הפסח שהוא כנגד מדת גדולה נקרא שבת הגדול.
ולכן בשבת שקודם פסח מצרים צוה השי"ת ויקחו להם איש, דעל כל פנים צריך אתערותא דלתתא, והיה על ידי מה שלקחו את הפסח שהיה לוקחו במסירת נפש... וזה היה מצד אהבת ישראל להשי"ת, ועל ידי זה נתעוררה האהבה והחסד למעלה ונעשה הנס... (שם ה)