שבת

 

ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. (בראשית ב ב)

ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד, ויבואו כל נשיאי העדה ויגידו למשה. ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר, את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר... ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. וישבתו העם ביום השביעי. (שמות טז כב)

זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד, ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. (שם כ ח)

ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. (שם כג יב)

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה. ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קדש לה', כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. (שם לא יג)

ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות. (שם לד כא)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ביום השבת. (שם לה ב)

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, אני ה' אלקיכם. (ויקרא יט ב)

ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו, שבת היא לה' בכל מושבותיכם. (שם כג ג)

וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו. עולת שבת בשבתו, על עולת התמיד ונסכה. (במדבר כח ט)

שמור את יום השבת לקדשו, כאשר צוך ה' אלקיך. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. (דברים ה יב)

אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע... ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. (ישעיה נו ב)

אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונש לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. (שם נח יג)

כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם, ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו, וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם. ולא שמעו ולא הטו את אזנם, ויקשו את ערפם לבלתי שמע ולבלתי קחת מוסר. והיה אם שמוע תשמעון אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה. ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד רוכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם איש יהודה ויושבי ירושלים וישבה העיר הזאת לעולם... ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. (ירמיה יז כא)

וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם, לדעת כי אני ה' מקדשם. וימרו בי בית ישראל במדבר בחקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואת שבתותי חללו מאד, ואמר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם... (יחזקאל כ יב)

...ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קודש, ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד. (נחמיה י לב)

ואריבה את חורי יהודה, ואומרה להם מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת. הלוא כה עשו אבותיכם ויבא אלקינו עלינו את כל הרעה הזאת ועל העיר הזאת ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת. ויהי כאשר צללו שערי ירושלים לפני השבת, ואומרה ויסגרו הדלתות ואומרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת, ומנערי העמדתי על השערים לא יבוא משא ביום השבת. וילינו הרוכלים ומוכרי כל ממכר מחוץ לירושלים פעם ושתים. ואעידה בהם ואמרה אלהם מדוע אתם לנים נגד החומה אם תשנו יד אשלח בכם, מן העת ההיא לא באו בשבת. (שם יג יז)

זהר:

וכל מעשיהם של כולם, בין ג' ימים הראשונים (שהם חג"ת), ובין של ג' ימים האחרונים, (שהם נה"י), היו תלויים ביום השבת, (שהוא המלכות בבחינת הג"ר וכל שלמותה). זהו שכתוב ויכל אלקים ביום השביעי. זו היא שבת, וזו היא הרגל הרביעית של הכסא. (כלומר ששבת ויום הרביעי שניהם בחינת מלכות, אלא יום הרביעי הוא מלכות הנכללת בז"א בת"ת שלו מחזה ולמעלה, ויום השבת ה"ס מלכות בזווג ז"א פנים בפנים)...

ואם תאמר, אם כן (ששבת היא מלכות), מהו שכתוב, את שבתותי תשמורו, שהן שתים, אלא שבת של ליל שבת, (שהיא מלכות), ושבת של יום ממש, (שהוא ז"א, המאיר בשבת שהיא מלכות), אין להם פרוד, (כי מיוחדים פב"פ והם נקראים שתי שבתות)...

אמר אותו (מוליך החמורים) שהיה מחמר אחריהם, ומהו ומקדשי תיראו, אמר לו, זו היא קדושת השבת, אמר לו, ומהי קדושת השבת, אמר לו זו היא קדושה הנמשכת מלמעלה (מאו"א). אמר לו, אם כן עשית את השבת שהיא (עצמה) אינה קדש, אלא הקדושה שורה עליה מלמעלה (מאו"א), אמר ר' אבא, וכך הוא, שכתוב, וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, הרי שנזכר שבת לבד, וקדוש ה' לבד. אמר לו אם כן מי הוא קדוש ה', אמר לו, הוא הקדושה היורדת מלמעלה, (מאו"א), ושורה עליה, (על השבת). אמר לו אם הקדושה הנמשכת מלמעלה נקראת מכובד, נראה, שהשבת עצמה אינה מכובדת, וכתוב, וכבדתו, (הרי שהשבת עצמה מכובדת), אמר ר' אלעזר לרבי אבא עזוב אותו האדם כי יש בו דבר חכמה, שאנו אין יודעים אותה, אמרו לו אמור אתה...

פתח ואמר, את שבתותי, את בא לרבות תחום שבת, שהוא שני אלפים אמה לכל צד, ומשום זה הוסיף הכתוב את המלה א"ת שבתותי (שהוא לשון רבים), זו היא שבת עליונה ושבת תחתונה, שהן שתים כלולות ביחד וסתומים ביחד.

נשארה שבת אחרת שלא נזכרה, והיתה בושה, אמרה לפניו, רבון העולמים, מיום שעשית אותי אני נקראת שבת, ואין יום בלא לילה. אמר לה, בתי, שבת את ושבת קראתיך, אבל הנה אני מעטר אותך בעטרה עליונה ביותר. העביר כרוז ואמר, מקדשי תיראו, וזו היא שבת של ליל שבת, שהיא יראה ושורה בה יראה, ומי היא, (ומשיב היינו) שהקב"ה כלל ביחד ואמר, אני ה', (אשר אני, ה"ס המלכות, שה"ס ליל שבת, ה' ה"ס ז"א, ובמלות אני ה', נכללו יחד). ואני שמעתי מאבי שאמר כך, ודייק שהמלה את הוא לרבות תחום שבת. שבתותי (הוא לשון רבים), היינו העגול, והרבוע שבתוכו שהם שנים, (דהיינו ב' שבתות), וכנגד שנים אלו, יש שתי קדושות, שיש לנו להזכיר, אחת היא, ויכולו, ואחת היא קידוש, ויכולו יש בו שלשים וחמש מלים, ובקידוש שאנו מקדשים יש בו שלשים וחמש מלים, ועולים הכל ביחד לשבעים שמות, שהקב"ה וכנסת ישראל מתעטרים בהם.

ומשום שהעגול והרבוע הזה הם שבתותי, שתיהן כלולות בשמור, שכתוב שבתותי תשמורו, אבל שבת העליון לא נכלל בשמור, אלא בזכור, כי מלך העליון (שהוא בינה), הושלם בזכור, ועל כן נקראת הבינה מלך שהשלום שלו, כי השלום שלו, הוא זכור, ועל כן אין מחלוקת למעלה...

מרחוק, זו היא הנקודה העליונה העומדת בהיכלו, ועל זו כתוב תשמורו, שנכללת בשמור, ומקדשי תיראו, זו היא הנקודה העומדת באמצע, שיש לפחד מפניה יותר מכל, כי עונשה מיתה, והיינו שכתוב, מחלליה מות יומת, מי הם מחלליה, הוא, מי שנכנס לתוך החלל של העגול והרבוע, למקום שאותה הנקודה שורה, ופוגם אותה מות יומת, ועל זה כתוב תיראו, והנקודה ההיא נקראת אני, ועליה שורה אותו הסתום העליון שלא נגלה, והיינו הוי"ה... (הקדמה עח, ועיין שם עוד)

המצוה הארבע עשרה היא לשמור את יום השבת, שהוא יום המנוחה מכל מעשה בראשית, כאן כלולות שתי מצות, אחת שמירת יום השבת, ואחת לקשור יום ההוא בקדושתו, (כלומר להמשיך המוחין דחכמה הנקראים קדש), לשמור את יום השבת, היינו כמו שזכרתי והעירותי עליו, שהוא יום המנוחה לעולמות, וכל המעשים נשתכללו בו, ונעשו מטרם שנתקדש היום...

(פירוש, כי ביום השבת עולה הז"א לא"א והנוקבא לאו"א, ובי"ע עולים לישסו"ת וזו"ן דאצילות, ונמצאים נר"ן של האדם עולים עמהם לאצילות והם מקבלים שם אור החיה. ולפיכך יש ב' פקודין, חד לנטרא יומא דשבתא, דהיינו שלא יכשל בעשיית מלאכה והוצאה מרשות לרשות וכו', כי אחר שהעולמות נפרדו לגמרי מהקליפות עלינו להשמר שלא נגרום לקליפות כח לחזור ולהתערב ביום ההוא, אשר העושה מלאכה בו גורם שוב להתערבות הקליפות בקדושה, ופקודא ב' הוא לקשרא ההוא יומא בקדושיה כראוי, דהיינו על ידי תענוג שבת ממשיכים אור האצילות לנר"ן שלנו, ואור האצילות הוא אור החכמה הנקרא קדש, ואנו מתקדשים על ידו.

וזה שאמר לנטרא יומא דשבתא, פירוש, כל הטרחות והמלאכות רמוזים בעבודות ובמלחמות עם הס"א, המפרידים אותנו מלהתדבק בו ית', וזה הכלל שבאתר דאית טרחותא תמן אית ס"א, כי על ידי המלחמות והטרחות אנו מבררים הנצוצין קדישין המובלעין תוך הס"א, שכל ברור וברור נבחן למלאכה מיוחדת, שמתחילה נעשו כל הברורים האלו על ידי המאציל עצמו, שהם כל המלאכות של הבורא ית' המובאים בששת ימי בראשית, וכאשר נגמרו כל הברורים כולם נבחן שהם נשתכללו ובאו על תכליתם, ואז נתקדש השבת שהוא יום המנוחה, שהרי כלה המלאכה ואין עוד מה לתקן. והבן זה. לכן סוד יום השבת שהוא יום המנוחה לכל העולמות, כי בכל שבת חוזרת ובאה אותה השלימות שהיתה בשבת בראשית, בסוד יום המנוחה, דהיינו שנפרדו כל הקליפות ונתקעו בתהומא רבא, והעולמות עולים לאצילות, שה"ס היחוד הגמור, וצריכים אנו להמשיך קדושה זו, והוא נמשך לנו על ידי ב' הפקודין זכירה ושמירה).

כיון שנתקדש היום, נשארה בריאת הרוחות שלא נברא להם גוף. וכי לא היה יודע הקב"ה לעכב מלקדש היום, עד שיבראו גופים לאותם הרוחות. אלא עץ הדעת טוב ורע היה מעורר את הצד האחר הרע, ובקש להתגבר בעולם, ונבדלו (ויצאו) הרבה רוחות בהרבה כל זיין להתחזק (ולהתלבש) בגופים בעולם.

(פירוש, כיון שנתקדש היום, נשארה הבריאה של הרוחות, שעוד לא נבראו להן גופות, וה"ס אשר ברא אלקים לעשות הנאמר ביום השבת, שלכאורה אין לו פירוש, אם באמת גמר כל מלאכתו בתכלית הנרצה, אם כן לא ברא לנו כלום לעשות, כי הכל כבר עשה וגמר מעצמו. אלא הסוד הוא שהשי"ת עשה כל הברורים וגמר כל המלאכות באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות, דהיינו שנוכל לעשות ולגמור אותם על ידי העבודה שלנו בתורה ומצות, וענין השביתה נאמר רק על מה ששייך למלאכת המאציל, ומשמיענו הכתוב, כי השי"ת כבר שבת מכל מלאכתו, עד כי לא חסר משהו מצדו ית', וכל זה אשר ברא אלקים וגמר, הוא מאפשר גם לנו לעשות ולגמור אותם מצדנו.

...והרוחות האלו בלי הגופין הן הקליפות והמזיקין המביאים את האדם לידי חטא, ובכונה הניחם, כי על ידי זה נשארו לנו כח הבחירה ומקום עבודה בתורה ומצוות... וכיון שחטא האדם בעץ הדעת, ונעשה לא זכי, על כן נתעוררה בחינת הרע שבאילנא דדעת טוב ורע, ורצה הרע להתתקף בעולם, כלומר שרצה להתגבר על הטוב ולהתאחז בעולם, באופן שהטוב לא יוכל לעולם לנצח אותו)....

כיון שהקב"ה ראה את זה, העיר נשיבת הרוח מתוך עץ החיים, (שהוא ז"א), ודפק בעץ אחר, (שהוא המלכות), ונתעורר הצד האחר הטוב, ונתקדש היום, כי בריאת הגופים והתעוררות הרוחות בלילה הזה (של שבת) הן בצד הטוב ולא בצד האחר... (כי בריאת הגופין והתעוררות הרוחות בלילה הזה הוא מצד הטוב, ולא מהסטרא אחרא. כי פעולת הקב"ה קיימת לנצחיות. וכמו שבשבת בראשית לא השגיח כלל במה שכבר נפגם האדם בחטא דעץ הדעת, והזו"ן נזדווגו, וקידש היום כמו לפני החטא, כי ביטל כל שליטתם דס"א אף על פי שהיה להם כח לשלוט כנ"ל, כן בכל השבתות דשתא אלפי שני, אף על פי שהאדם עוד מלא מזוהמא דחוויא, כי עוד לא תיקן את החטא דעץ הדעת, מכל מקום כשהוא מזדווג בליל שבת אין שום שליטה לכחות הרע עליו, והוא ממשיך בזווגו את הגוף והרוח של הולד הנולד, כאילו לא היה בו שום פגם מעץ הדעת, דהיינו כאילו כבר תיקן בעצמו את החטא דעץ הדעת)...

ואלמלא היה מקדים הצד האחר בלילה הזה, מטרם שיקדים הצד הטוב, לא היה יכול העולם לעמוד בפניהם אפילו רגע אחד, אבל הקב"ה הקדים רפואה וקדוש היום דלג לפניו, והקדים לבא לפני הצד האחר, ונתקיים העולם. ומה שחשב הצד האחר להבנות בעולם להתחזק, נבנה בלילה הזה הצד הטוב ונתחזק, שנבנו גופים ורוחות קדושים בלילה הזה מצד הטוב, ומשום זה עונתם של חכמים היודעים זה, הוא משבת לשבת...

כיון שנתקדש היום והקדושה שולטת על העולם, אותו הצד האחר מקטין את עצמו, ומסתתר בכל ליל השבת ובכל יום השבת. חוץ מן אסימון וכל הכת שלו שהולכים על הנרות בסתר, לראות את גילוי התשמיש, ולאחר כך הם מסתתרים בתוך נקב תהום רבה. כיון שיצאה השבת, כמה צבאות ומחנות עפים ומשוטטים בעולם, ועל כן נתתקן שיר של פגעים, (דהיינו יושב בסתר), שלא ישלטו על עם הקדוש... (הקדמה רמז, ועיין שם עוד)

וביום השבת הקב"ה שליט בלבדו, בפנים פנימים האלו, על כסא כבודו, וכולם נכללים בו, והממשלה שלו היא. (פירוש, שביום השבת הנוקבא טפלה אל הז"א בסוד מאור הקטן, כי על כן מיעטה את עצמה, כדי שתוכל לקבל המוחין דפנים בפנים המאירים בשבת, ונמצא שז"א שולט בלבדו, ואז מאירים הכלים דפנים שלו, שהם כתר וחכמה כנ"ל, וזה שאמר קב"ה שליט בלחודוי וכו' על כורסי יקריה, כי הנוקבא הוא בבחינת כסא לכלים דפנים האלו, וטפלה אליהם, וכל הבחינות שלמטה מהז"א נכללת בו בהז"א והממשלה שלו הוא).

ומשום זה, הקב"ה מנחיל מנוחה לכל העולמות, והעם הקדוש, שהם עם אחד בארץ, יורשים את ירושת יום הזה. (פירוש, משום שביום השבת אין שליטה רק להקב"ה בלבדו, על כן אין שום אחיזה לדינין ולקטרוגים ביום הזה, והוא מנחיל מנוחה לכל העולמות, ובני ישראל, שהם עם אחד בארץ, יכולים לירש המוחין הנשאים של יום השבת מהז"א, כי אין פחד מאחיזת הקליפות. ומה שהמוחין הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא שכל המוחין שבני ישראל מקבלים מאביהם שבשמים הוא על ידי אתערותא דלתתא, על דרך שאמרו, יגעתי ומצאתי תאמין, והוא על דרך שבני אדם רוכשים קניני עולם הזה, שכל קנין הגדול ביותר הרי היגיעה שנותנים תמורתו צריכה להיות גדולה ביותר. אמנם האורות דשבת, אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם, ואין שום אתערותא דלתתא מועיל בהם, אלא השפע מגיע לישראל מכח ממשלה העליונה בלבדה. ועל כן נבחנת השפע של שבת בשם ירושה, שהבן נוחל אוצרות אביו שבשמים, וזוכה בהם בלי שום יגיעה. אמנם האמת היא, מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, כי גם אורות השבת צריכים יגיעה מערב שבת, אמנם הכונה הוא על בחינת אתערותא דלתתא המחוייבת בשעת קבלת השפע, דהיינו ביום השבת גופיה, בעת שמקבלים אורות ההם הגדולים, שאז אין אתערותא דלתתא נוהג בהם כלל ועיקר, אלא כדרך הירושה כנ"ל. (בראשית קלא, ועיין שם עוד)

...ודבור זה (דהיינו בסוד היחוד דמחשבה קול ודבור), נקרא שבת, (כי שבת ה"ס הנוקבא במוחין דגדלות, שהוא נוטריקון ש' ב"ת, ש' רומזת על ג"ר, ב"ת היא הנוקבא), ובשביל שהשבת נקרא דבור, אסור לדבר בשבת דבורי חול, (שהם פוגמים בזווג הגדול דקול ודבור), משום דדבור זה של שבת צריך לשלוט בעולם, ולא דבור אחר של ימות החול, (שהם בחינת קטנות הנוקבא), ודבור זה, (שהיא הנוקבא במוחין דגדלות שהיא באה מצד החשך מנקודת השורק כנ"ל) מגלה עמוקות בתוכה, (כלומר עליה אומר הכתוב מגלה עמוקות מני חשך, כי הג"ר דחכמה מתגלים בתוכה)... (שם שנה, ועיין שם עוד)

כי בו שבת, (הכתוב כי בו שבת יורה כי בו, דהיינו בהיסוד), נמצא המנוחה לכל, הן לעליונים והן לתחתונים, בו השבת למנוחה... אשר ברא אלקים יורה, שמכלל זכור יוצא שמור, כדי לתקן מלאכת העולם... (בראשית ב קפה, ועיין שם עוד)

תא חזי, בשעה שקידש היום בליל שבת, שורה סוכת השלום בעולם, והיא נפרשת בהעולם, מי הוא סוכת השלום, ואומר שהיא שבת, וכל הרוחות ורוח סערות ושדים וכל צד הטומאה כולם מסתתרים ונכנסים בעין הרחים דנוקבא דתהומא רבה, שהרי מאחר שהקדושה נתעוררה לשרות בעולם, רוח הטומאה לא יתעורר עמה, כי זה בורח מפני זה, שהקדושה בורחת מפני הטומאה, והטומאה בורחת מפני הקדושה.

ואז נמצא העולם בשמירה עליונה, ואין צריכים להתפלל על שמירה, כגון שומר עמו ישראל לעד אמן, כי זה הברכה נתקנה רק בימות החול, שהעולם צריך שמירה, אבל בשבת הופרש סוכת השלום בעולם, ונשמרת מכל הצדדים, ואפילו הרשעים שבגיהנם הם משומרים והכל נמצא בשלום, העליונים והתחתונים.

ועל כן בקדושת היום מברכים, הפורס סוכת שלום וכו' ועל ירושלים, למה אומרים ועל ירושלים, אלא ירושלים הוא המדור של סוכה זו, ששם עומדת סוכת השלום...

תא חזי, בשעה שישראל מברכים ומזמינים לסוכת שלום זו, האורח הקדוש, ואומרים הפורס סוכת שלום, אז קדושה העליונה יורדת ופורשת כנפיה על ישראל ומכסה אותם כמו אם על הבנים, וכל מיני הרע מסתלקים מהעולם, וישראל יושבים תחת הקדושה של רבונם. ואז סוכת שלום זו נותנת נשמה חדשה לבניה, מהו הטעם שסוכת שלום נותנת נשמות חדשות לישראל, משום שבה שורות נשמות, (כי היא בינה), והנשמות הם בבינה וממנה הן יוצאות, וכיון שהסוכת שלום שורה ופורשת כנפיה על בניה, היא משפעת נשמות חדשות לכל אחד ואחד.

עוד אמר ר"ש, על כן למדנו אשר שבת הוא כעין עולם הבא, כן הוא ודאי, ועל כן שמיטה ויובל שוים הם זה לזה, ושבת ועולם הבא כן הוא. (כלומר כי שבת הוא מלכות כמו שמטה, ועולם הבא הוא בינה, כמו יובל)... ותוספת נשמה ההיא שסוכת שלום משפיעה לבניה, בא מסוד זכור (שהוא ז"א) אל סוכת שלום הנמשך מעולם הבא. וזה התוספת נשמה שסוכת שלום מקבלת מז"א היא נותנת לעם הקדוש, והם שמחים בתוספת נשמה זו, ונשכח מהם כל דברי חול וכל דברי צער וכל רע...

תא חזי, הלילה והיום של שבת הוא זכור ושמור, ועל כן כתוב בלוחות הראשונות זכור את יום וגו' ובלוחות אחרונות שמור את יום, כי זכור ושמור כאחד הם, כי זכור הוא לבחינת הדכר, (שהוא ז"א), ושמור הוא לבחינת הנוקבא (דז"א), והכל אחד הוא. אשרי הם ישראל שהם חלק הקב"ה גורל שלו ונחלתו, ועליהם כתוב אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו. (בראשית ב קצב, ועיין שם עוד)

ותא חזי, כאשר עמדו ישראל על הר סיני נכנסה בין ב' אותיות האלו ש' ת' סוד הברית, ומי היא, ב', (שהוא סוד המוחין המתגלים עם תקון הברית, ועל כן נקראת הב' רזא דברית, והוא סוד ב' דבראשית), והיא נכנסה בין ב' האותיות שנשארו, (אחר החטא דעץ הדעת, שהם ש"ת כנ"ל). ונתן אותו (את השבת) לישראל, וכאשר נכנסה הב' שהיא סוד הברית בין ב' אותיות הללו ש' ת', ונעשו שבת, הוא כמו שאתה אומר ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם ברית עולם, (דהיינו שזכו לקבל את השבת לכל הדורות בלי הפסק), כי כמו שנעשה התחלה לעולם להתייחס אחריהם כל דורות העולם מאלו ב' האותיות ש' ת', (כן עתה שנמשך לתוכן הב' ונעשו שבת, הן ספירות לדורותם, ברית עולם בלי הפסק, כי ש' ת' הללו היו תלוים עד שנשתכלל העולם כראוי, (דהיינו בעת קבלת התורה), ואז נכנס ביניהם ברית הקדוש, ונשתכלל העולם בשלמות, ונעשו שבת... (שם שעז)

ובכל ראש חודש ושבת הולכת הנפש ומתקשרת ברוח שבגן עדן הארץ, העומד בין פרכת היקרה, וממנו לומדת ויודעת מה שיודעת, ומשוטטת ומודיעה בעולם.... (ויחי שי, ועיין עוד ערך נשמה)

כי הם שערים אחר שערים, (שהם כפולים), והשערים פתוחים וסגורים כולם, שמבחוץ פתוחים ושמבפנים סגורים, ובכל שבת ושבת כולם פתוחים, ויוצאים הרשעים עד הפתחים שמבחוץ ופוגשים שם נשמות אחרות שמתעכבות בפתחים שמבחוץ (ואינן נכנסות אל הגיהנם), ובצאת השבת הכרוז יוצא בכל פתח ופתח ואמר, ישובו רשעים לשאולה וגו'. תא חזי נשמות הצדיקים הקב"ה שומר אותן, שלא יהיו נמסרות ביד דומה הממונה, זהו שכתוב, ישמר צאתך ובואך, וכתוב ישמור את נפשך. (שם תקפה)

למדנו כל הזמנים והחגים והשבתות כולם הם זכרון לזה, (ליציאת מצרים), ועל זה עומדים כולם, ואם זה לא היה, לא היה השמירה של הזמנים החגים והשבתות. ומשום זה לא כלה זכרון מצרים מכל הזמנים והחגים והשבתות. תא חזי, דין הזה (של יציאת מצרים), הוא יסוד ושורש התורה, וכל המצות וכל אמונה השלמה של ישראל... (בא קכד)

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ר' אבא פתח, אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי, אשריהם ישראל שהקב"ה חפץ בהם להתדבק בהם, מכל שאר אומות העולם, ומתוך האהבה אליהם, קרב אותם אצלו, ונתן להם התורה, ונתן להם השבת שהוא קדוש מכל שאר הימים, ובו מנוחה מכל, ומשמחת כל, ושקול שבת כגנד התורה כולה, ומי ששומר שבת, כאילו שמר התורה כולה.

וקראת לשבת עונג, היינו עונג כל, עונג של הנפש והגוף, עונג של העליונים והתחתונים. וקראת לשבת, מהו וקראת, שיזמין אותו, כש"א מקראי קדש, שפירושו מוזמנים מן הקדש, כמו שמזמנים אורח לביתו, ועל זה, וקראת לשבת עונג, שיזמין אותו כמו שמזמינים אורח, בשלחן הערוך, בבית מסודר כראוי, באכילה ושתיה כראוי, יותר מבכל שאר הימים. וקראת לשבת, היינו מבעוד יום, (שיוסיף מחול על הקודש), לקדוש ה' מכובד, זהו יום הכפורים, והם שנים שהם אחד, (כי יום הכפורים ושבת הם אחד, ועל כן נאמר אחריהם) וכבדתו מעשות דרכיך, דהיינו בלשון יחיד, כמו שהעמדנו.

ממצוא חפצך ודבר דבר, והוא נתבאר, (שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול), משום שמלה ההיא (של חול שמדברים בשבת), עולה ומעוררת מלה של חול למעלה, (ונפגם השבת), מי שמזמין אורח בו הוא צריך להשתדל, ולא באחר.

תא חזי, מלה ההיא היוצאת מפי האדם עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע, ומי שיושב בתענוג שבת אסור לו לעורר מלה של חול, כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.

ובכל יום, צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות של מטה, ממה שצריך לעורר, אבל בשבת (רק) בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר, (כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה). (בשלח ע)

ממצוא חפצך ודבר דבר, והוא נתבאר, (שלא יהיה דבורך של שבת כדיבורך של חול), משום שמלה ההיא (של חול שמדברים בשבת), עולה ומעוררת מלה של חול למעלה, (ונפגם השבת), מי שמזמין אורח, בו הוא צריך להשתדל ולא באחר. 

תא חזי, מלה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע, ומי שיושב בתענוג שבת אסור לו לעורר מלה של חול, כי פוגם פגם ביום הקדוש, מי שיושב בשמחת המלך אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.

ובכל יום צריכים להראות מעשה ולעורר התעוררות (של מטה), ממה שצריך לעורר, אבל בשבת (רק) בדברי השם ובקדושת היום צריכים להתעורר ולא בדבר אחר, (כי בשבת אין צריכים אל התעוררות מלמטה). (שם עב)

ומשום זה אזהרה הוא לאדם, המתעטר בעטור הקדוש שלמעלה, (ביום השבת), שלא יצא מפיו דבור של חול, משום שאם יצא ממנו, (דבור של חול), הוא מחלל יום השבת, (חילול שבת בידיו) הוא בעשיית מלאכה, ברגליו, הוא ללכת חוץ מאלפים אמה, כל אלו הם חלול שבת. (שם תיח)

ויאמר משה אליהם וגו', א"ר יהודה בכל יום ויום מתברך העולם מיום ההוא העליון, כי כל ששה ימים מתברכים מיום השביעי, וכל יום נותן מברכה ההיא שקבל ביום ההוא...

משום זה, כל אלו חמשה הימים שולטים ביומם, ונמצא בהם מה שקבלו, ויום הששי נמצא בו יותר, וזה הולך, כמו שאמר ר' אלעזר מה שכתוב יום הששי הם ה' מה שלא כתוב כן בשאר הימים, אלא כך העמידוהו, השישי יורה, שנתחברה בו המטרוניתא, (הנקראת ה' שהיא מלכות), לתקן שלחן אל המלך, ומשום זה יש בו ב' חלקים, א' מיומו עצמו, ואחד מתקון שמחת המלך במטרוניתא.

ולילה ההוא שמחת המטרוניתא במלך וזווג שלהם, ומתברכים כל ששה ימים, כל אחד ואחד בלבדו, משום זה, צריך האדם לסדר שלחנו בליל שבת, משום ששורה עליו ברכות מלמעלה, וברכה אינה נמצאת על שלחן ריקן, משום זה, תלמידי חכמים שיודעים סוד הזה, זווגם הוא מערב שבת לערב שבת.

ראו כי ה' נתן לכם השבת, מהו שבת, ואומר, הוא יום שבו נחים שאר הימים, והוא כלל של כל אלו ששה ימים האחרים, וממנו הם מתברכים, ר' ייסא אמר, וכן גם כנסת ישראל נקראת שבת, שהיא בת זוגו (של שבת), וזו היא כלה, שכתוב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, לכם ולא לשאר העמים, זה שאמר ביני ובין בני ישראל, וזה הוא נחלת ירושת עולמים לישראל, ועל כן כתוב, אם תשיב משבת רגלך וגו', ובמקומו העמדנו הדברים.

אל יצא איש ממקומו וגו', למדנו (שפירושו) ממקום ההוא שראוי ללכת, (דהיינו מחוץ לכל העיר). וסוד הדבר, שכתוב, ברוך כבוד ה' ממקומו, (שהוא המלכות), וזה הוא מקום, וזה הוא סוד שכתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, הוא מקום ידוע שקוראים לו מקום, שנודע בכבוד העליון, (דהיינו מלכות).

ומשום זה אזהרה הוא לאדם, המתעטר בעטור הקדוש שלמעלה (ביום השבת), שלא יצא מפיו דבור של חול, משום שאם יצא ממנו הוא מחלל יום השבת. (חילול שבת בידיו) הוא בעשיית מלאכה, ברגליו הוא ללכת חוץ מאלפים אמה, כל אלו הם חלול שבת.

אל יצא איש ממקומו, זה הוא מקום יקר של הקדושה, כי לחוץ ממנו, אלהים אחרים הם. ברוך כבוד ה' ממקומו, זהו כבוד שלמטה, (דהיינו מלכות שמחזה ולמטה), זה הוא סוד של העטרה של שבת (שנקרא מקום), משום זה אל יצא איש ממקומו, (כי לחוץ ממנו אלהים אחרים הוא). אשרי חלקו מי שזכה ליקר השבת. אשרי הוא בעולם הזה ובעולם הבא. (בשלח תיב)

ר' יצחק אמר, כתוב ויברך אלקים את יום השביעי, וכתוב במן ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון שאינו נמצא בו מזון, מהו הברכה שנמצא בו.

אלא כך למדנו, כל הברכות שלמעלה ומטה תלויות ביום השביעי, ולמדנו, למה לא היה נמצא מן ביום השביעי, משום שמיום ההוא מתברכים כל ששה ימים העליונים, (שהם חג"ת נה"י), וכל אחד ואחד נותן מזון למטה כל אחד ביומו, מברכה ההיא שמתברכים ביום השביעי.

ומשום זה, מי שהוא במדרגת האמונה, צריך לסדר השלחן ולתקן סעודה בליל שבת, כדי שיתברך שלחנו כל אלו ששת ימים, כי בזמן ההוא נזדמן הברכה להתברך כל ששת ימי השבת, וברכה אינה נמצאת בשלחן ריק, ועל כך צריכים לסדר השלחן בליל שבת בלחם ומזון, (כדי להמשיך ברכה לששת הימים).

ר' יצחק אמר, אפילו ביום השבת גם כן (צריכים לסדר סעודה ולהמשיך ברכה לששת ימים). ר' יהודה אמר, צריכים להתענג ביום ההוא, ולאכול ג' סעודות בשבת, כדי שימצא שובע ועונג בעולם ביום ההוא.

ר' אבא אמר, (שהטעם של ג' סעודות הוא), כדי להמשיך ברכות בימים אלו של מעלה (חג"ת נה"י) המתברכים מיום ההוא (שהוא השכינה מדה השביעית), ויום הזה מלא ראשו של ז"א (דהיינו הג"ר שלו) מטל, (דהיינו שפע), היורד מעתיקא קדישה הסתום לכל, ומשפיע לחקל תפוחין קדישין, (שהוא השכינה), ג' פעמים מעת כניסת השבת, שיתברכו כולם כאחד...

ועל כן צריך האדם להתענג אלו ג' פעמים, כי בזה תלויה האמונה שלמעלה, בעתיקא קדישא ובזעיר אנפין, ובשדה תפוחים (הקדושים, דהיינו שז"א מקבל מעתיק ומשפיע למלכות כנ"ל), וצריך האדם להתענג בהם ולשמוח בהם, ומי שגורע סעודה מהם מראה פגם למעלה, ועונשו של האדם מרובה.

משום זה צריך לסדר שלחנו ג' פעמים מעת כניסת השבת, ולא ימצא שלחנו ריקם, ותשרה הברכה עליו כל שאר ימי השבת, ובדבר זה מראה, ותלויה האמונה שלמעלה.

ר' שמעון אומר, מי שהשלים שלשה סעודות בשבת, קול יוצא ומכריז עליו, אז תתענג על ה', זהו סעודה אחת כנגד עתיקא קדישא דכל קדישין, והרכבתיך על במתי ארץ, זהו סעודה שניה, כנגד שדה תפוחים הקדושים, (שהוא המלכות), והאכלתיך נחלת יעקב אביך זהו השלמות שנשלם בזעיר אנפין (בסעודה שלישית).

וכנגדם צריך להשלים סעודותיו, וצריך להתענג בכל הסעודות, ולשמוח בכל אחת ואחת מהן, משום שהיא אמונה שלמה, ומשום זה חשוב השבת יותר מכל שאר הזמנים והחגים, משום שהכל נמצא בו, ולא נמצא כן בכל הזמנים והחגים. א"ר חייא משום כך, משום שנמצא הכל בו, נזכר ג' פעמים, שכתוב, ויכל אלקים ביום השביעי, וישבות ביום השביעי, ויברך אלקים את יום השביעי.

ר' אבא כשהיה יושב בסעודה של שבת, היה שמח בכל אחת ואחת, והיה אומר, זו היא הסעודה הקדושה של עתיקה קדישא הסתום לכל, בסעודה האחרת היה אומר, זו היא סעודה דקודשא בריך הוא, (היינו דז"א), וכן בכל סעודה וסעודה, כשהשלים הסעודות אמר נשלמו הסעודות של האמונה.

ר' שמעון כשהיה בא אל הסעודה היה אומר כך, התקינו הסעודה של האמונה העליונה, התקינו הסעודה של המלך, והיה יושב ושמח. כשהשלים סעודה השלישית היו מכריזים עליו, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך.

אמר ר' אלעזר לאביו, אלו הסעודות איך מתתקנות. אמר לו, ליל שבת, כתוב והרכבתיך על במתי ארץ, בו בלילה מתברכת המטרוניתא, וכל שדה התפוחים, (שהיא המלכות), ומתברך שלחנו של אדם, ונשמה נתוספת, ולילה ההוא שמחת המטרוניתא הוא, וצריך האדם לשמוח בשמחה ולאכול הסעודה של המטרוניתא, (שהיא המלכות).

ביום השבת, בסעודה השניה, כתוב, אז תתענג על ה', על ה' ודאי, (שפירושו למעלה מז"א), כי בשעה ההיא מתגלה עתיקא קדישא, וכל העולמות הם בשמחה, והשלמות והשמחה של עתיקא אנו עושים והסעודה שלו היא ודאי.

בסעודה השלישית של שבת, כתוב, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, זו היא הסעודה של זעיר אנפין שהוא בשלמות, וכל ששת הימים משלמות ההיא מתברכים, וצריך האדם לשמוח בסעודתו, ולהשלים אלו הסעודות, שהם סעודות האמונה השלמה, של זרע הקדוש דישראל, של האמונה העליונה, כי שלהם הוא ולא של עמים עכו"ם, ומשום זה אמר ביני ובין בני ישראל.

תא חזי, בסעודות האלו נכרים ישראל שהם בני המלך, שהם מהיכל המלך, שהם בני האמונה, ומי שפוגם סעודה אחת מהם, מראה פגם למעלה, ומראה עצמו שאינו מבני המלך העליון, שאינו מבני היכל המלך, שאינו מזרע קדוש של ישראל, ונותנים עליו כובד של ג' דברים, דין גיהנם, (ומלחמת גוג ומגוג, וחבלי משיח).

ותא חזי, בכל שאר הזמנים והחגים צריך האדם לשמוח ולשמח את העני, ואם הוא שמח בלבדו ואינו נותן לעני, עונשו גדול, כי שמח בלבדו, ואינו נותן שמחה לאחר, עליו כתוב, וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ואם הוא שמח בשבת, אף על פי שאינו נותן לאחר, אין נותנים עליו עונש כשאר הזמנים והחגים, שכתוב פרש חגיכם, פרש חגיכם אומר ולא פרש שבתכם, וכתוב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ואלו שבת אינו אומר.

ומשום זה כתוב, ביני ובין בני ישראל, ומשום שכל האמונה נמצא בשבת, נותנים לאדם נשמה אחרת, נשמה עליונה, נמצא שכל השלמות בה כמו עולם הבא. ומשום זה נקרא שבת, מהו שבת, הוא השם של הקב"ה, (שהוא המלכות), השם שהוא שלם מכל צדדיו (ביום השבת).

אמר ר' יוסי, ודאי כך הוא, אוי לו לאדם שאינו משלים השמחה של מלך הקדוש. ומהו השמחה שלו, הוא אלו ג' הסעודות של האמונה, סעודות שאברהם יצחק יעקב כלולים בהן, וכולם שמחה על שמחה, אמונה, (שהיא המלכות), השלמה מכל צדדיה.

למדנו ביום הזה כל הדינים נכנעים, ואינם מתעוררים (הנעשים לג"ר), וכל הבנים (שהם נה"י) יונקים מהם, מה שאין כן בכל החגים וזמנים, (כלומר, שבשאר חגים וזמנים מתעטרים האבות במוחין דישסו"ת, אבל בשבת האבות מתעטרים במוחין דאו"א עלאין, (ביום הזה, נחים הרשעים בגיהנם, ביום הזה מתעטרים האבות, (שהם חג"ת בעולם, ביום הזה התורה, (שהוא ז"א) מתעטר בעטרות שלמות, (דהיינו מאו"א עלאין), ביום הזה שמחה ועונג נשמע בר"נ עולמות.

תא חזי, בכל ששת ימי השבת, כשמגיע שעת תפלת המנחה דין קשה שולט, וכל הדינים מתעוררים, אבל ביום השבת, כשמגיע שעת תפלת המנחה, רצון הרצונות נמצא, ועתיקא קדישא מגלה הרצון שלו, וכל הדינים נכנעים, ונמצא רצון ושמחה בכל...

למדנו, ביום הזה (של שבת) התורה מתעטרת בו מתעטרת בכל, בכל אלו המצות, בכל אלו הגזרות והעונשין, בשבעים ענפים של אור המאיר בכל צד וצד, (כי ז' ספירות הם חג"ת נהי"מ, וכל אחת כלולה מעשר הם שבעים), מי ראה הענפים היוצאים מכל ענף וענף (של שבעים הענפים). חמשה עומדים בתוך האילן, (היינו ה' ספירות חג"ת נ"ה שבז"א, הנקרא אילן המקבל אותם מבינה). כל הפנים נאחזים בהם. מי ראה אלו השערים הנפתחים בכל צד וצד (מהם, שכל אחת כלולה מעשר והם חמשים שערים), כולם מזדהרים ומאירים באור ההוא היוצא ואינו נפסק.

קול כרוז יוצא, התעוררו קדושים העליונים, התעוררו עם קדוש הנבחר למעלה ולמטה. עוררו שמחה לפני אדוניכם, התעוררו בשמחה שלמה, הזדמנו בשלש שמחות של שלשה אבות, (דהיינו שלש סעודות), הזדמנו לקראת האמונה, שהיא שמחת השמחות, אשרי חלקכם ישראל הקדושים בעולם הזה ובעולם הבא. זו היא הירושה שלכם, יותר מכל העמים עכו"ם, ועל זה כתוב, ביני ובין בני ישראל.

אמר ר' יהודה, כן הוא ודאי, ועל כן כתוב, זכור את יום השבת לקדשו, וכתוב, קדושים תהיו כי קדוש אני ה', וכתוב וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד.

למדנו ביום ההוא (של שבת), כל נשמות הצדיקים מתעדנים בתענוגי עתיקא קדישא הסתום מכל סתומים, (שהוא כתר) ורוח אחד מעונג עתיקא קדישא ההוא מתפשט בכל העולמות ועולה ויורד ומתפשט לכל הבנים הקדושים, לכל שומרי התורה, ונחים במנוחה שלמה ונשכחים מכולם כל רוגז כל הדינים וכל עבודה קשה, זה שאמר, ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה.

משום זה שקולה שבת כנגד כל התורה, וכל השומר שבת כאלו שמר התורה כולה. וכתוב, אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, נשמע, שמי ששומר שבת כמי ששומר התורה כולה.

ר' יודאי שאל את ר' שמעון, יום אחד שנפגש עמו בדרך, אמר לו רבי, הרי כתוב בפרשה זו של שבת שאמר ישעיהו, שכתוב, כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' ונתתי להם בביתי ובחומותי וגו', מה הוא אומר.

אמר לו ר"ש קפוטקאי (שקראו על שם עירו), קשור חמרך בגדר ורד, כי דברי תורה צריכים צחות השכל, או הפוך לאחוריך ולך אחרי וכוון את לבך, אמר לו, בשביל אדוני עשיתי הדרך, ואחרי אדוני אסתכל בשכינה.

אמר לו דבר זה בארוהו החברים ולא פרשו הדבר. כה אמר ה' לסריסים, מי הם הסריסים, אלו הם החברים העוסקים בתורה ומסרסים עצמם כל ששת ימי השבת ועוסקים בתורה, ובליל שבת מזרזים עצמם בזווג שלהם, משום שיודעים סוד העליון, בשעה שהמטרוניתא מתחברת בהמלך.

ואלו החברים היודעים סוד הזה, מכוונים את לבם לאמונת אדונם ומתברכים בפרי בטנם בלילה ההוא, וזהו שכתוב, אשר ישמרו, כמש"א ואביו שמר את הדבר. ונקראים ודאי סריסים, משום שמחכים עד השבת למצוא רצון של אדונם, שכתוב, ובחרו באשר חפצתי, מהו באשר חפצתי, זהו הזווג של מטרוניתא, ומחזיקים בבריתי, הכל אחד, (שפירושו גם כן זווג) בבריתי סתם, (שהוא יסוד העליון המתחבר עם המטרוניתא). אשרי חלקו של מי שמתקדש בקדושה זו, ויודע סוד הזה.

תא חזי, כתוב, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך וגו' כל מלאכתך, (יורה) שבאלו ששה ימים (נמצא) מעשיהם של בני אדם, ובשביל דבר זה אינם מזדווגים החברים רק בזמן שלא נמצא מעשיהם של אדם אלא מעשיו של הקב"ה, דהיינו בשבת (שאסור לאדם עשיית מלאכה), ומהו מעשיו, הוא הזווג עם מטרוניתא, (שהיא המלכות), להוציא נשמות קדושות לעולם.

ומשום זה, בלילה הזה, החברים מתקדשים בקדושת אדונם, ומכוונים לבם, ויוצאים בנים טובים, בנים קדושים שאינם סרים ימין ושמאל, בנים של המלך והמטרוניתא, ועל אלו כתוב, בנים אתם לה' אלקיכם, לה' אלקיכם ודאי, משום שאלו נקראים בנים שלו, בנים של המלך והמטרוניתא... (יתרו תמד והלאה)

זכור את יום השבת וגו' הוא כנגד לא תענה ברעך עד שקר, דאמר ר' יוסי שבת נקרא עדות, וצריך האדם להעיד על זה, שכתוב כי ששת ימים עשה ה' וגו', ושבת הוא כלל הכל, ואמר ר' יוסי מזה שכתוב תתן אמת ליעקב, הוא כש"א ושמרו בני ישראל את השבת, שמי שמעיד שקר משקר בשבת, שהוא עדות אמת, ומי שמשקר בשבת משקר בכל התורה, ומשום זה תלוים זה בזה (זכור בלא תענה). (שם תצד)

זכור את יום השבת לקדשו, זה הוא סוד הברית הקדוש, (שהוא יסוד), ומשום שבברית הזה נמצאים כל המקורות של עברי הגוף, והוא כלל הכל, כעין זה שבת היא כלל של התורה, וכל סודות התורה בה תלויים, וקיום השבת הוא כקיום כל התורה, מי ששומר שבת כאלו שומר כל התורה.

פקודא כ"ד לזכור את יום השבת, כמש"א זכור את יום השבת לקדשו, סוד השבת העמדנו בכל המקומות, יום זכרון של מנוחת העולם, והוא כלל התורה, ומי ששומר שבת כאלו שומר התורה כולה, והרי למדנו, זכרון השבת, לקדש אותו בכל מיני קדושות, מי שזוכר את המלך צריך לברכו, מי שזוכר את השבת צריך לקדשו, וכבר למדנו.

זכור הוא לדכר, (שהוא ז"א), שמור הוא לנוקבא, (שהיא מלכות), יום השבת הוא סוד של כל האמונה, התלויה מראש העליון, (שהוא כתר), עד סוף כל המדרגות שבת הוא הכל.

שלש מדרגות הם, וכולם נקראים שבת. שבת העליון, (שהוא בינה), שבת של יום, (שהוא ז"א), שבת של לילה, (שהיא המלכות), וכולם אחד, ונקרא הכל שבת, וכל אחד כשהוא שולט לוקח חבריו ומזמינם עמו בממשלה שלו, וכשזה בא לעולם כולם באים ונועדים עמו.

כשבא (שבת של) לילה, מזמין עמו שבת של יום, ומזמין אותו בהיכלו ומסתתר עמו, כיון שזה בא, נמשך עליו גם שבת העליון, וכולם גנוזים בהיכל השבת של לילה, ומשום זה סעודת הלילה (חשוב) כביום.

כשבא שבת של יום, (שהוא ז"א), מזמין עמו לשנים אלו האחרים, מדרגה העליונה ומדרגה התחתונה זו שמאירה, וזו שהאירה ממנו, (דהיינו בינה ומלכות), וכולם כאחד נקראים שבת, ושולטים ביום השבת, ואלו שלש מדרגות הן כלל וסוד של כל התורה, תורה שבכתב, נביאים וכתובים, מי ששומר שבת שומר התורה כולה. (יתרו תקכז, ועיין שם עוד)

זכור הוא סוד דכר, (היינו ז"א), המקבל כל האברים (דהיינו כל המוחין), של עולם העליון, (שהוא בינה), את יום השבת, לרבות ליל שבת שהוא לילה, (דהיינו המלכות הנקראת לילה), וזה הוא את, (שהמלכות נקראת את), לקדשו, שצריך קדושה מן עם הקדוש ולהתעטר בהם כראוי.

זכור, מקום שאין לו שכחה, ושכחה אינה נמצאת בו, כי אין שכחה במקום ברית העליון, (שהוא יסוד), ומכל שכן למעלה (בז"א), ולמטה, (במלכות), יש שכחה, הוא מקום שצריכים להזכיר, שכתוב יזכר עון אבותיו וגו', ויש שם ממונים שמזכירים זכיות האדם ועונותיו.

ואין שכחה לפני כסא הקדוש, דהיינו מה שהוא לפני הכסא הקדוש, (שהוא בינה), ומי הוא לפני הכסא, הוא זכור, (שהוא ז"א, כי ז"א עומד לפני הבינה ומקבל ממנה, ועליו נאמר ואין שכחה לפני כסא כבודך), ומכל שכן למעלה, (מז"א) שאין שכחה, משום שהכל הוא סוד דכר, ושם נחקק סוד השם הקדוש יה"ו, ולמטה, (דהיינו במלכות), צריך להתקדש, ובמה מתקדש, בזכור, (שהוא ז"א), שממנו מקבלת כל הקדושות וכל הברכות, וזה הוא כשמתעטר ליל שבת, (שהוא המלכות), על עם הקדוש כראוי, בתפלות ובקשות ובסדר של שמחה.

ואם תאמר זכור (שהוא ז"א) אינו צריך להתקדש, (מישראל), שהרי ממנו יוצאות כל הברכות והקדושות של העולם, אינו כן, כי זה (ז"א) צריך להתקדש בליל שבת, וכל הקדושות מקבלים אחר כך ישראל, ומתקדשים בקדושה של הקב"ה. (יתרו תקמו)

אם אחרת יקח לו, (מהו אחרת), כאן יש סודי סודות, ונמסרו לחכמים, ויש להודיע תחילה דבר אחד, תא חזי, ביום השבת, בשעה שנתקדש היום יוצאות נשמות מתוך עץ החיים, (דהיינו ז"א), ואלו הנשמות נושבות לתחתונים ונחים התחתונים בהם כל יום השבת, (שהן סוד נשמה יתירה שצדיקים משיגים ביום השבת). ואחר שיוצא השבת חוזרות ועולות כל הנשמות ומתעטרות בעטרות קדושות למעלה, אף כך, (כאן), הקב"ה מזמין לאדם ההוא (ביום השבת נשמה יתירה), וזו היא נשמה אחרת, (שעליה אמר הכתוב אם אחרת יקח לו), ואף על פי שנזדמנה לו (נשמה זו), הנשמה שהיה לו מתחילה שארה של הראשונה וכסותה ועונתה לא יגרע, שפירושם כבר נתבאר (לעיל ס"ח). (משפטים עט)

אז נתקדש אפריון הזה בקדושות עליונות, ונתעטר בעטרותיו, עד שעלה בעלית עטרת המנוחה, ונקרא שם עליון, שם קדוש, שהוא שבת, מנוחת הכל, תאות הכל, דבקות הכל, שלמעלה ושלמטה יחד, ואז כתוב, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. (תרומה לב)

רזא דשבת איהי שבת, וזה הוא הסוד של שבת היא (המלכות נקראת) שבת, (בעת) שנתיחדה בסוד אחד, שישרה עליה (ז"א), שהוא סוד אחד, (וזה סוד) התפלה של ליל שבת, כי אז נתיחד כסא הכבוד הקדוש, (הוא המלכות), בסוד אחד, ונתתקנת שישרה עליה מלך הקדוש העליון, (שהוא ז"א).

כאשר נכנס השבת היא מתיחדת ומתפרדת מסטרא אחרא, וכל הדינים נעברים ממנה, והיא נשארת ביחוד האור הקדוש, ומתעטרת בכמה עטרות למלך הקדוש, וכל ממשלות הרוגז ובעלי הדין בורחים כולם, ואין ממשלה אחרת בכל העולמות (חוץ ממנה).

ואנפהא נהירין וכו', ופניה, (דהיינו הג"ר שלה), מאירים באור העליון ומתעטרת בעם הקדוש למטה, שכולם מתעטרים ממנה בנשמות חדשות, אז תחילת התפלה לברך אותה בשמחה, בהארת הפנים ולומר ברכו את ה' המבורך, את בדיוק, (שהיא המלכות הנקראת את), כדי להתחיל בברכה אליה.

ואסור לעם הקדוש להתחיל אליה בפסוק של דין, דהיינו והוא רחום וכו', משום שכבר נפרדה מסוד הסטרא אחרא, וכל בעלי הדין נפרדו ונעברו ממנה, ומי שמעורר דין למטה גורם שיתעורר כך למעלה, והכסא הקדוש (שהוא המלכות), אינו יכול להתעטר בעטרת הקודש שכל זמן שמעוררים למטה את בעלי הדין (שמקודם לכן) היו נעדרים, והיו הולכים כולם להסתתר תוך נקב העפר של תהום הגדול, (מכח קדושת השבת, ועתה שעוררו אותם מלמטה), כולם חוזרים לשרות במקומם, (כמו בחול), ונתרחק על ידיהם מקום הקדוש, (שהוא המלכות), הרוצה מנוחה. (תרומה קסד)

ועל כן ברכה זו (ברכו את ה' המבורך) צריכים כל העם לברך, ובכניסת השבת, ברצון הלב, ובשמחה צריכים להתחיל בהתחלה בברכה זו כדי שיתברך שבת הזה של כניסת השבת, (שהוא ליל שבת, דהיינו המלכות), מן עם הקדוש כראוי, בברכה הזו.

כשמתחילים ישראל לברך הקול הולך בכל הרקיעים המתקדשים בקדושת כניסת השבת, אשריכם עם קדוש שאתם מברכים ומקדשים למטה, כדי שיתברכו ויתקדשו למעלה, כמה מחנות עליונים הקדושים, אשריהם בעולם הזה, ואשריהם בעולם הבא, ואין ישראל מברכים ברכה זו, עד שמתעטרים בעטרות הנשמות הקדושות כמו שאמרנו. אשרי העם שזכו להם בעולם הזה, לזכות להם בעולם הבא.

בלילה הזה הוא תשמיש של החכמים כשמתעטרים בנשמות הקדושות האלו. ואף על פי שכבר העמדנו זה, הכל אחד. ובכל מקום שתמצא בענין זה לחכמים, פעם בדרך זה ופעם בדרך זה הכל הוא אחד. דברים אלו כבר העמדנו, אבל בעת הזו, שמתעטרים כולם בנשמות ורוחות חדשים קדושים, היתרים (על ימות החול), אז הוא זמן התשמיש שלהם, כדי שימשיכו לתשמיש הזה המשכה דקדושה במנוחה העליונה, ויצאו בנים קדושים כראוי.

סוד זה ניתן לחכמים, בשעה שנחלק הלילה בלילה זה (של שבת), רוצה הקב"ה לכנס לגן עדן, וסוד זה הוא, כי בימות החול הקב"ה נכנס בגן עדן התחתון (שבעולם עשיה), להשתעשע עם הצדיקים השורים שם, ובשבת, בלילה ההוא של שבת, הקב"ה נכנס בגן עדן העליון, (שבעולם הבריאה), בסוד מקור העליון, (הוא בינה, כי ג' עולמות בריאה יצירה עשיה הם בחינת בינה ות"ת ומלכות, והבריאה היא בחינת בינה).

משום שבימות החול, כל נשמות הצדיקים כולם שורים בגן עדן הארץ, וכשנתקדש היום בכניסת השבת, כל אלו המחנות של מלאכים הקדושים הממונים בגן עדן התחתון, כולם מעלים את הנשמות האלו, השורים בגן עדן התחתון, להביאם אל רקיע ההוא העומד על הגן, (כי להיותם מעולם עשיה, אין להם רשות לעלות יותר מזה), ומשם מזדמנים מרכבות קדושות המסבבים כסא הכבוד של המלך, (שהוא בריאה), ומעלים כל אלו הנשמות לגן עדן העליון (שבבריאה).

כיון שרוחות האלו עולים (לגן עדן העליון), אז רוחות אחרים קדושים יורדים (לעולם הזה), להתעטר בעם הקדוש, אלו עולים (לגן עדן העליון), ואלו יורדים (להתעטר בעם הקדוש, כלומר כמו שיש עליה לנשמות שבגן עדן, כן יש עליה לעם הקדוש שמתעטרים בנשמה יתרה).

ואם תאמר, הרי גם עדן הארץ ביום השבת הוא ריק, בלא נשמות הצדיקים, אינו כן, אלא נשמות הולכות ונשמות באות...

נשמות עולות ונשמות יורדות, שיתעטר בהן עם הקדוש, ובכניסת השבת, (דהיינו טרם שנתקדש היום), יש גלגול של הנשמות, אלו הולכות ואלו באות, אלו עולות ואלו יורדות. מי ראה כמה מרכבות קדושות המשוטטות לכאן ולכאן, כולן בשמחה כולן ברצון, נשמות האלו הן לעטר העם הקדוש, לעטר כמה צדיקים שבגן עדן למטה, (וזה נמשך) עד השעה שעומד הכרוז וקורא מקודש מקודש, אז נמצא המנוחה והשקט לכל, והרשעים שבגיהנם, כולם נשקטים במקומם, ויש להם מנוחה, וכל הנשמות מתעטרים, (דהיינו שמשיגות ג"ר), אלו למעלה ואלו למטה. אשרי העם שחלק זה להם.

בחצות הלילה של ליל שבת, שהחכמים מתעוררים לתשמיש שלהם, רוח ההוא העליון שנתעטרו בו בעת התקדש היום הנה בשעה שהם ישנים במטותיהם ונשמות האחרות שלהם רוצות לעלות ולראות בכבוד המלך, אז רוח העליון, שירד בכניסת השבת, לוקח את נשמה ההיא ועולים למעלה והנשמה האחרת מתרחצת בבשמים שבגן עדן, ורואות שם מה שרואות.

וכשיורד הרוח לשרות במקומו בחצות לילה גם נשמה ההיא חוזרת למקומה, וצריכים החכמים לומר פסוק אחד, של התעוררות רוח ההיא העליון הקדוש של עטרת השבת, דהיינו רוח ה' אלקים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים וגו', בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו ובהנשאם מעל הארץ וגו' אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו וגו', משום שמתעטרים ברוח ההוא, בהתעוררות שלהם בחדות התשמיש ויהי המשכת רוח העליון ההוא של שבת בתשמיש ההוא של מצוה.

רב המנונא סבא, כשעלה מן הנהר בכניסת השבת, היה יושב רגע אחד, ונשא עיניו והיה שמח, והיה אומר שהוא יושב לראות השמחה של מלאכים העליונים, שאלו עולים ואלו יורדים ובכל עת כניסת השבת, יושב האדם בעולם הנשמות, אשרי הוא מי שיודע בסודות אדונו. (תרומה קעה)

מזמור שיר ליום השבת, שבח הזה אמר אדם הראשון בשעה שנתגרש מגן עדן, ובא השבת והגן עליו. והעמידוהו החברים, שבת הזה, עולם התחתון (שהוא המלכות) משבח לעולם העליון, שהוא יום שכולו שבת, שהוא המלך שהשלום שלו, (דהיינו ז"א), וזה הוא מזמור שיר, ולא כתוב מי אמר אותו, (שהוא מפני שרומז על המלכות, שכל מקום שנאמר סתם רומז על המלכות).

ליום השבת, היינו יום העליון, שבת העליון, (שהוא ז"א), זה שבת וזה שבת, מה בין זה לזה, אלא שבת סתם זהו שבת של ליל שבת, (דהיינו המלכות), יום השבת זהו שבת של מעלה, (דהיינו ז"א). זה יום וזה לילה (המלכות). ושמרו בני ישראל את השבת זה לילה סוד הנוקבא, זכור את יום השבת זהו יום סוד הזכר, (דהיינו ז"א), ומשום זה נאמר מזמור שיר ליום השבת, (שהמלכות משבחת לז"א שנקרא יום השבת)... (תרומה ריד)

ואם היה ניתן רשות לעין לראות, היה רואה בליל כניסת השבת, ולילה של ראש חודש וזמנים כצורות על הקברים, המודות ומשבחות להקב"ה. אבל הכסילות של בני אדם מעכב אותם (מלראות), ואינם יודעים ואינם משגיחים על מה הם נמצאים בעולם הזה, ואינם דואגים להשגיח בכבוד המלך העליון בעולם הזה, ומכל שכן להשגיח בכבוד עולם ההוא העליון, ועל מה היא עומדת ואיך מתפרשים הדברים. (שם רצד)

בשבתות ובראשי חדשים ובזמנים ובחגים נשקט האש באותו המקום ואינם נדונים. אבל אינם יוצאים משם כשאר הרשעים שיש להם מנוחה. כל אלו המחללים שבתות וזמנים ואינם חסים על כבוד אדונם כלל, שישמרו אותם, אלא מחללים בפרהסיא כמו שהם אינם שומרים שבתות וזמנים בעולם הזה, כן אין שומרים אותם בעולם ההוא, ואין להם מנוחה.

אמר ר' יוסי לא תאמר כן, אלא שומרים שבתות וזמנים שם בגיהנם באונס, אמר ר' יהודה אלו הם עכו"ם שלא נצטוו, ואינם שומרים שבת בעולם הזה, שומרים אותו שם באונס, (אבל רשעים המחללים שבתות אין להם מנוחה שם).

בכל כניסת השבת כשהיום מתקדש, הולכים כרוזים בכל אלו המדורים של הגיהנם, הסתלקו הדינים של הרשעים, כי המלך הקדוש בא והיום נתקדש, והוא מגין על הכל, ומיד הדינים מסתלקים ויש מנוחה לרשעים. אבל מאלו שאינם שומרים שבת לעולם אין אש של הגיהנם מסתלק מהם. וכל הרשעים שבגיהנם שואלים עליהם, למה נשתנו אלו מכל הרשעים שבכאן, שאין להם מנוחה. ובעלי הדין משיבים להם, אלו הם הרשעים שכפרו בהקב"ה ועברו על התורה כולה, משום שלא שמרו שבת שם (בעולם הזה), ומי שאינו שומר שבת הוא כאלו עובר על התורה כולה), משום זה אין להם מנוחה לעולם... (תרומה תנ, ועיין שם עוד)

ואם תאמר למה נתמנה מקרא הזה לאומרו בתפלת מנחת שבת, יפה הוא להיות בשבת בתפלת המנחה ולא בתפלת חול, כי ודאי אין תפלת מנחה של שבת כתפלת חול, משום שבחול בשעת המנחה תלוי דין בעולם, ואין הוא עת רצון, אבל בשבת שכל רוגז הוסר, והכל נכלל יחד, (שהדין והחסד הם אחד), ואף על פי שהדין נתעורר, הוא להתבשמות, (כלומר כדי לגלות המתיקות שבו בלבד, ועל כן נצרך מקרא של יחוד ליחד כל המדרגות... (שם תקמז)

ובשבתות ובחגים מתפשטות (הנשמות מלבושיהן) ועולות לראות בכבוד אדונם ולהתעדן בעדון העליון כראוי, שכתוב, והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה', וכי כל בשר יבא, הלא אינו כן, והיה לו לכתוב, כל רוח או כל נשמה, מהו כל בשר. אלא הקב"ה עשה לאדם בעולם הזה כעין היקר של כבוד העליון למעלה, (שה"ס החכמה דל"ב נתיבות כנ"ל). כבוד עליון ההוא, הוא רוח לרוח, שמאיר לז"א שנקרא רוח), ונשמה לנשמה (שמאיר לז"א שנקרא רוח), ונשמה לנשמה (שמאיר לבינה הנקרא נשמה), עד שמגיע למקום אחד למטה הנקרא גוף, (דהיינו מלכות), ומכניס בו רוח אחד של מקור החיים, שנקרא כל, שהוא יסוד, וזה סוד, ויתרון ארץ בכל הוא, כל הזה הוא רוח לגוף ההוא... (שם תקנח)

כעין זה הוא בשבת, מי שיושב בתענית בשבת, מתוך צערו מראה עצבות, ובשבת שולט רקיע העליון ההוא, (שהוא בינה), אותו הנראה בשמחה, והוא שמחה, ומשמח הכל. אדם ההוא היושב בעצבות, כיון שרקיע הזה שולט הוא מוציא את אדם ההוא מאותו העונש שנגזר עליו... (שם תשיז)

ובשבת שאין דין, שתהיה נצח והוד בכלל חסדים, (שמה שכתב לעיל, שנצח הוא ימין כלול משמאל והוא תוצאה של דין, דהיינו ממלחמות, והוד הוא תוצאה מהתפשטות החסדים למטה, נמצא שאינם חסדים ממש אלא בכלל חסדים, אבל בשבת שאין בו דין) אומרים רצה והחליצנו, (שרצה הוא נצח, והחליצנו הוא הוד), להיותם אז שניהם (נצח והוד) חסדי דוד הנאמנים, (דהיינו חסדים ממש), ועל כן אל תהי צרה ויגון ואנחה כי אז רצה ומודים, דהיינו נצח והוד הם חסדי דוד, (בלי התכללות דין כלל), ושים שלום שאומרים בתפלה, בברכת עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, (הוא יסוד, המשפיע חסדי דוד הנ"ל אל דוד שהוא המלכות). (שם תשפה)

פתח ר' יצחק אחריו ואמר, ויקהל משה את כל עדת וגו', למה הקהיל אותם, כדי למסור להם שבת כמקודם, כי מקודם מטרם שעשו ישראל את העגל, מסר להם את השבת, וזה הוא שלא שמרו הערב רב, כיון ששמעו ביני ובין בני ישראל, אמרו ואנו נמנע ממנו דבר הזה, מיד ויקהל העם על אהרן וגו' (היינו לעשות העגל), ונמשכו אחריהם רבים. ואחר שמתו אלו שמתו (מעובדי העגל) הקהיל משה את בני ישראל בלבד, ונתן להם השבת כמקודם, זהו שכתוב, ששת ימים תעשה מלאכה וגו'. (ויקהל קנז, ועיין שם עוד)

תא חזי, כיון שנכנס השבת ומדורה ההיא נסתתרה בתהום הגדול, אז כל האשות דאש קשה נסתתרו ונכנעו, (כי המדורה שהיא רוח סערה היא שורש כל הדינים הקשים כנ"ל), ואפילו האש של גיהנם ורשעים שבגיהנם יש להם מנוחה, והכל, שלמעלה ושלמטה יש להם מנוחה. כשיוצא השבת, וישראל מברכין על האש, אז יוצאות כל האשות שנסתתרו כל אחת ואחת למקומה, וכדי שלא לעורר אש אחרת (מאלו שנסתתרו), כתוב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, וכבר העמידוהו למה מותר בשבת אש המזבח.

אלא כשנכנס השבת, הכרוז קורא בכל הרקיעים, התתקנו המרכבות, התתקנו המחנות לפני אדוניכם, אז יוצא רוח אחד מצד דרום, (שהוא אור החסד), ורוח ההוא נפרש על כל אלו הצבאות והמחנות שבצד ימין, ומתלבשים בו, ורוח ההוא נקרא, לבוש יקר של שבת, אז השולחנות שבני אדם עורכים בעולם הזה מתתקנים בהיכל אחד, שהוא המלכות), אשרי חלקו של אדם ההוא שעריכת שלחנו נראה שם כראוי, והכל נמצא מתוקן בלי בושה, איש לפי כחו.

כשבא השבת צריכים עם קדוש לרחוץ עצמם משמוש של חול, מה הטעם, הוא משום שבחול רוח אחר הולך ומשוטט ושורה על העם, וכשאדם רוצה לצאת מרוח ההוא, ולבא ברוח אחר קדוש עליון, הוא צריך לרחוץ את עצמו, שישרה עליו רוח עליון הקדוש ההוא.

תא חזי, סוד עליון של הדבר, כל אלו ששה ימים (חג"ת נה"י דז"א), מתאחדים בסוד נקודה אחת קדושה, (שהיא המלכות), וכל הימים התאחדו בה, ויש ימים אחרים העומדים בחוץ בסטרא אחרא, (דהיינו חג"ת נה"י דקליפות), ויש ימים אחרים העומדים בפנים מעגול הקדוש (שהם חג"ת נה"י דמלכות), ומתאחדים בנקודה הקדושה (שהיא המלכות דמלכות).

וישראל הקדושים וכל אלו העוסקים בקדושה, בכל ימי השבת, מתאחדים כל אלו ששת הימים (שלהם) באלו ששת ימים שבפנים, (שהם חג"ת נה"י דמלכות) המתאחדים בנקודת (המלכות דמלכות), ומתאחדים בה כדי לשמרה, וכל אלו ששת ימי השבת הם של נקודה הנסתרת ההיא, (שהם חג"ת נה"י דמלכות). כיון שבאה השבת אז עולה נקודה ההיא (שהיא המלכות דמלכות), ומתעטרת ומתאחדת למעלה וכולם נסתרים בה...

תא חזי, יש ימים ויש ימים, יש ימי חול, כמו שלמדנו (לעיל שהם חג"ת נה"י דס"א), והם עומדים לחוץ, אל העמים. ימי השבת, (שהם חג"ת נה"י דמלכות כנ"ל) עומדים לישראל. וכשעולה נקודה הזו, (שהיא מלכות דמלכות, דהיינו המלכות מבחינתה עצמה), הכל נגנז, (דהיינו כל שש הספירות חג"ת נה"י שבה נגנזות) והיא עולה (כנ"ל בסמוך), כיון שהיא עולה נקראת שבת.

מהו שבת, (דהיינו למה נקראת בשם שבת). אם תאמר משום השביתה, שכתוב כי בו שבת, יפה הוא, אלא סוד הדבר, כיון שעלתה נקודה זו ואורה מאיר, אז היא מתעטרת באבות, (שהם חג"ת דז"א), כיון שהיא מתעטרת באבות אז היא מתחברת ומתאחדת בהם להיות אחד ונקרא הכל שבת, (דהיינו המלכות עם האבות ביחד נקראים שבת. שבת היא אותיות ש'בת), ש' הרי העמידוה שהיא סוד שלשה אבות המתאחדים בבת יחידה (שהיא מלכות, כי ג' ווין שבש' רומזים על ג' אבות חג"ת), והיא (שנקראת בת) מתעטרת בהם. והם האבות מתעטרים בעולם הבא, (שהיא בינה), והכל הוא אחד, וזהו ש'בת, שיהיו הכל אחד...

ואם תאמר שבת הגדול, (שהוא בינה הנקראת גם כן שבת), והיא למעלה, ששם החכמה נסתרת ואינה מגולה, למה נקראת היא שבת. אלא ודאי כך הוא (שנקראת שבת), וסוד הדבר, כי נקודה בכל מקום שהיא היא עיקר העין, (כלומר שיש בה חכמה המכונה עינים), היא נקראת בת, כמש"א שמרני כאישון בת עין, כי משום שהיא העיקר של כל העין היא נקראת בת... (ויקהל קעד, ועיין שם עוד)

בליל שבת, כיון שכל המזיקים מתפזרים להכנס בנקב העפר, כדי שלא יוכלו לשלוט ולהזיק, (משמע שמטרם שנכנסים בנקב העפר הם יכולים להזיק, לפיכך) צריך אדם יחיד להזהר שלא יצא יחידי, (כי יוכלו להזיקו בעודם בדרכם, בטרם יכנסו לנקב העפר). ועוד אף על פי שאינם יכולים לשלוט הם יכולים להראות לפעמים, ואדם יחיד צריך לשמור את עצמו (שלא יראה אותם, שיכול להנזק על ידי הראיה).

כך למדנו הדבר, ואם כן (אם אסור לצאת בליל שבת יחידי) הרי הוא חסרון של השמירה. אבל בשבת נמצא שמירה לעם הקדוש, והקב"ה כשנכנס השבת הוא מעטר לכל אחד ואחד מישראל בנשמה יתירה, וצריכים לשמור לאותה עטרה הקדושה שנתעטרו בהם, ואף על פי שהם (המזיקים) אינם נמצאים במקום ישוב, עם כל זה לפעמים לאדם יחידי הם נראים, ונחלש מזלו, וצריך האדם להתעטר בעטרה הקדושה ולשמור אותה.

סוף סוף שמירה נמצאת לעם הקדוש, משום שסוכת שלום, (שהוא בינה) פרושה על העם, כי למדנו כי בכל מקום שסוכת שלום נמצא, הסטרא אחרא אינו נמצא שם, ועל כן היא השמירה, והשמירה נמצאת.

יום השבת הוא שמחה לכל, והכל נשמר למעלה ולמטה, ונקודה התחתונה (שהיא המלכות) מאירה לעלות למעלה (לז"א) ביופי ע' עטרות, (שמקבל מז"ת דאו"א שכל אחד כלול מעשר, שהם) חלקם יתירים (מבליל שבת), והזקן מכל הזקנים נתעורר, (שהוא הכתר להשפיע אליה).

אז כשעולה האור, עם הקדוש המקדימים לבית הכנסת בלבוש יקר, בשמחה, ומתעטרים בעטרה הקדושה שלמעלה, וברוח הזה (שהוא הנשמה יתירה) העומד עליהם למטה, משבחים בשירות ותשבחות, והתשבחות עולות למעלה, ועליונים והתחתונים כולם הם בשמחה, ומתעטרים כולם יחד, פותחים העליונים ואומרים, אשריכם עם קדוש בארץ, שאדוניכם מתעטר עליכם, וכל הצבאות הקדושים מתעטרים בשבילכם.

יום הזה הוא יום של הנשמות, ואינו יום הגוף, משום שהוא שליטת צרור הנשמות, (שהוא הבינה), ועומדים עליונים ותחתונים כולם בזווג אחד, בעטרה של רוח יתירה העליון הקדוש.

תפלת השבת של עם הקדוש, ג' תפלות נמצאים ביום הזה כנגד ג' שבתות, (שהם בינה ז"א ומלכות ושולטים ביחד), והעמידוהו. וכולם אחד, וכיון שבאו העם הקדוש לבית הכנסת, אסור לעסוק אפילו בצרכי בית הכנסת אלא בדברי תשבחות תפלה ותורה וכראוי להם.

ומי שעוסק בדברים אחרים ובדברי העולם זה הוא אדם שמחלל שבת, אין לו חלק בעם ישראל. שני מלאכים ממונים על זה ביום השבת, והם משימים ידיהם על ראשו ואומרים, אוי לפלוני, שאין לו חלק בהקב"ה. ועל כן צריכים להשתדל בתפלות ושירות ותשבחות לאדונם ולעסוק בתורה.

יום הזה הוא יום של הנשמות, שנתעטר צרור ההוא של הנשמות, (שהוא הבינה), ועל כן משבחים בתשבחות התשבחה של הנשמה, והיינו נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו ורוח וכו'. ואין תשבחה אלא מצד הנשמה והרוח, ויום הזה עומד בבחינת רוח ונשמה ואינו של הגוף.

התשבחה של מדרגה אחרת עליונה, שהיא סוד היום, השמש הקדוש, (שהוא ז"א), שהוא אור של יום, היינו (ברכת) יוצר אור, שהוא סוד אור המאיר, שממנו נזונים ומאירים כל אלו הצבאות והמרכבות וכוכבים ומזלות, וכל אלו השולטים על העולם.

השבח של עולם הבא, (שהוא בינה), ביום הזה, היינו א-ל אדון. ושבח הזה הוא בסוד כ"ב אותיות עליונות הקדושות המתעטרות באבות, (שהם חג"ת), ובמרכבה העליונה הקדושה, (שהיא בינה)...

סוד ספר התורה ביום הזה, כבר העמדנו, למדנו כתוב, ויקראו בספר תורת אלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא, והעמדנו, הסוד של הפסק הטעמים והמסורת וכל אלו הדיוקים וסודות עליונים הכל נמסר למשה מסיני...

ואז נתקדש הכל בקדושה העליונה כראוי, כל שכן וכל שכן ביום הזה, ביום הזה צריכים לעלות לתורה ז' אנשים כנגד ז' קולות, (שהם חג"ת נהי"מ דז"א) שהם סוד התורה, (שהוא ז"א), ובזמנים ובמועדים צריכים לעלות חמשה אנשים בתוך סוד הזה, (כי עיקרם של ז' ספירות אינם אלא חמש חג"ת נ"ה, ויסוד היא כולל שלהם מצד המשפיע, והמלכות היא כוללת אותם מצד המקבל), וביום הכפורים ששה אנשים בתוך סוד העליון הזה, (דהיינו חג"ת נה"י דז"א)... (ויקהל רא, ועיין שם עוד)

מי ששורה בתענית בשבת, שנים מתעוררים עליו לפני מלך הקדוש, אחד, הוא רוח העליון הקדוש שצריכים לענגו ולא נתענג. ואחד, הוא ממונה ההוא העומד על מי ששורה בתענית, ושמו סנגריה, ועולים לפני המלך הקדוש והם מעוררים עליו... 

בדומה למלך השמח במשתה שלו, וכל בני אדם שמחים עמו, ראה איש אחד יושב אסור בכבלים, פקד עליו והתירוהו, כדי שימצאו כולם בשמחה.

ולאחר כך חוזרים אלו הממונים המענישים בני אדם, ונפרעים מן האדם על מה שנמצא בשביל חסרון למעלה ולמטה, (מחמת שלא נתענג בשבת). מהו התקנה שלו, הוא שישב תענית על תעניתו, מהו הטעם, הוא כי זה ביטל עונג שבת, יבטל עונג חול...

יום הזה מתעטר בע' עטרות, (כי הוא יום השביעי, שנשלמו ונתעטרו בו חג"ת נהי"מ שכל אחד כולל עשרה, והם ע' עטרות), ושם העליון הקדוש, (שהוא בינה), נשלם מכל הצדדים, (דהיינו מג' קוין שהוא סוד האבות), והאירו כל המדרגות, וכולן בשמחת הברכות, ובקדושה על קדושה, ותוספת קדושה. (הברכות נמשכות מבינה והקדושות מחכמה).

הקדושה של כניסת השבת, (שהיא המלכות), זו היא הקדושה של שבת בראשית, (שה"ס בינה, שה"ס ל"ב אלקים דמעשה בראשית, שנתקדשו מל"ב שבילין שבחכמה, וכן (נתקדשה המלכות) מל"ב שבילי החכמה, וג' מדרגות של תפוחים הקדושים, (שה"ס ג' קוין שבהם ג' גווני התפוח, לבן אדום ירוק, הממשיכים חכמה, שה"ס קדושה, ועל כן נקראים תפוחים קדושים ומלכות המקבלתם נקראת חקל תפוחין קדישין). וצריכים להזכיר על קדושה זו, הכלל של מעשה בראשית, והמנוחה, שביום השביעי) בסוד ל"ב שבילי החכמה וג' מדרגות התפוחים הנכללים בהם, שהוא סוד העדות שבמעשה בראשית, דהיינו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ויכל אלקים וגו', שיש בעדות הזו ל"ה תיבות, כנגד ל"ב שבילים ושלש מדרגות דתפוחים הקדושים... (ויקהל רמה, ועיין שם עוד ושבת-קדוש)

...פתח ההוא סתום כל ששת הימים, וביום השבת וביום החדש הוא נפתח, ולהראות חיים בחותם ההוא שתלוים בו חיים, משום שבשבת וחודש, החותם של חיים מתקיים בהם. (פקודי תקמה)

כתוב זכור את יום השבת לקדשו, וכתוב במעשה בראשית תדשא הארץ דשא עשב וגו', מתי נתגדלה הארץ הקדושה, (שהיא המלכות) ונתעטרה בעטרותיה הוי אומר ביום השבת, כי אז נתחברה הכלה, (שהיא מלכות) בהמלך, (שהוא ז"א), להוציא דשאים וברכות לעולם, (הרי שהמקראות דומין זה לזה). (ויקרא קפג)

...ויש השבתת מלאכה (בשבת ויום טוב, לכל אחד לפי בחינתו), כמו שור שנוהג בו עול, וחמור שנוהג בו משא, בין (אותם שיש להם) עול מלכות שמים, כמו תפילין, (שבשבת ויום טוב הם פטורים), ובין עול מלכות עכו"ם, (כולם לפי מעשיהם יש להם באלו ימים השבתת מלאכה ומנוחה, כי מי שאינו עוסק בתורה ומצוות יש לו עול מלכות עכו"ם, ומי שעוסק בתורה ומצות יש לו עול מלכות שמים, שהיא ה' אחרונה דהוי"ה, הנקראת מלכות שמים... (צו נו)

וכך הם תלמידי חכמים שהם בניהם של המלך והמלכה, (שהנפש שלהם היא של המלכות דאצילות ורוח שלהם הוא מז"א דאצילות כנ"ל), הם נקראים שבתות וימים טובים, ואין להם כלום משלהם, כמו שבתות וימים טובים, כי אינם בעלי מלאכה כשאר עבדים שהם בניהם (של ג' עולמות בי"ע שהם) חולין. השכר שלהם בעולם הזה ובעולם הבא הוא לענג אותם בכל מיני מאכל ומשתה ולכבדם בלבושים יפים כמו השבת, שנאמר בו כבדהו בכסות נקיה, כל מה שעושה האדם לכבוד שבתות וימים טובים יש לעשות להם... (שם סה, ועיין שם עוד)

ובכל שבת ושבת וראש חדש, כולם, (הנפש והרוח והנשמה) מתחברים ומתעטרים יחד, עד שמתחברים לבא להשתחוות למלך העליון, ואחר כך חוזרים למקומם, זה שאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וגו'. (אחרי רסג)

אמר ר' שמעון, כתוב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. למה שקול זה בזה, (כלומר למה שניהם שקולים יחד בכתוב, ומשיב), אלא הכל במדרגה אחת עולה, זה מזדווג בזה (יום השבת שהוא ז"א מזדווג בחדש, שהוא מלכות). ושמחה של זה בזה אינו נמצא, (דהיינו שאינם מזדווגים אלא כשנגלה עליהם) עתיקא קדישא, (שהוא הכתר), ואז הוא שמחת הכל, ולמדנו כתוב, מזמור שיר ליום השבת, ליום השבת ממש, (דהיינו ז"א, שהוא סוד יום השבת), שהוא שבח שהקב"ה משבח אז, נמצאת השמחה ונתוספת נשמה, כי עתיקא נתגלה והזווג דז"א ומלכות מזדמן...

תאנא, כתוב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, היינו שצריך לכוון לבו למעלה למעלה יותר מבשאר הימים, ועל כן על עולת התמיד הוא בדיוק (כי על פירושו למעלה מתמיד)... (שם תח)

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, מצוות אלה שקולות זו כנגד זו, ששקול כבוד אב ואם לכבוד של שבת, באביו הקדים כבוד, וזהו שאמר הכתוב, ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי. כבודי הוא עולה בחשבון מ"ב שהם עשרה מאמרות, ול"ב אלקים הכתובים במעשה בראשית. (פירוש שהרעיא מהימנא מפרש אביו ואמו בז"א ומלכות, וזה שאמר שהם שקולים כשבת, כי ושבתותי תשמורו הוא סוד ב' שבתות, שהם ז"א ומלכות, ואם כן שניהם ענין אחד)... (קדושים לד)

שלשה הם המזומנים מקדש, ולא יותר, חג המצות, וחג השבועות, וחג הסוכות. אמר לו ר' אבא, וכי שבת אינה מזומן מקדש. אמר לו לא, משני טעמים, אחד, שהוא ודאי קדש נקרא, (לא פחות ממועדים שכתוב) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, ואחד, כי שבת אינה מזומנת (מקדש), כי הקדש הוא ירושה שלה ודאי, כי (השבת) יורשת ירושת הקדש ואינה מזומנת, ועל כן כולם מזומנים מקדש, ומתקשרים בשבת, ומתעטרים בה, ובקדש הזה, יום השביעי מתעטר, ועל כן שבת אינו מזומן מקדש. 

(פירוש, כי סוד השבת היא, כשז"א והמלכות עולים לאו"א עלאין ונעשים כמוהם, שאז הם קדש כאו"א עצמם, מה שאינו כן המועדים, אינם עולים ממש לאו"א עלאין אלא לישסו"ת, ומשם ממשיכים הקדש מאו"א עלאין, וכיון שישסו"ת עצמו אינם נבחנים לקדש, על כן נחשבים רק למזומנים לקבל מקדש, ואינם קדש בעצמם).

השבת דומה לבן הבא לבית אביו ואמו, ואוכל ושותה בשעה שהוא רוצה, (ואין או"א צריכים להזמינו. ודומה) למלך שהיה לו בין יחיד אהבת נפשו, ונתן לו ריע שישמור אותו ויתחבר עמו, אמר המלך נאה הוא להזמין הריעים של בני, ולהראות כבוד ואהבה שלי להם. הזמין אלו הרעים, אבל הבן, אין ראוי להזמין אותו אלא שנכנס לאכול ולשתות בבית אביו בשעה שהוא רוצה, זה שאמר מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקדש, נאדר בקדש ודאי, כבן שנתתקן באבותיו, (כלומר, שז"א כבר עלה לאו"א ונעשה כמוהו, כמו בשבת, ואז הוא) נאדר בקדש, ולא מזומן מקדש. (אמור קי, ועיין שם עוד)

א"ר יהודה השמחה והשמירה שביום השבת הוא על הכל, ומשום שיום הזה מתעטר באבא ואמא, (שז"א ומלכות עולים ומלבישים את או"א עלאין) ונתוסף קדושה על קדושתם, מה שלא נמצא כן בשאר הימים, כי הוא (ז"א) קדש ומתעטר בקדש, (שמלביש הקדש, שהוא או"א עלאין), ומוסיף קדושה על קדושתו, ומשום זה יום הזה הוא שמחת עליונים ותחתונים, כולם שמחים בו, שממלא ברכות בכל העולמות, כל העולמות מתתקנים ממנו, ביום הזה, מנוחת העליונים ותחתונים, ביום הזה היא מנוחת הרשעים בגיהנם.

(בדומה) למלך שעשה סעודה לבן יחידו, והעטירו בעטרה עליונה, והמלך הפקיד אותו על הכל. ביום הזה הוא שמחה לכל (בני המדינה), שוטר אחד שנתמנה על הדין של בני אדם, היה בידו אנשים שצריכים להרגם, אנשים שצריכים להכותם. ומשום כבוד הזה של שמחת המלך עזב הדינים שלו, ושמר את שמחת המלך (שלא יצער לשום אדם).

כך יום ההוא, הוא סעודת השמחה של המלך עם המלכה, (שהם ז"א ומלכות), והשמחה של או"א, עליו שמחים העליונים והתחתונים בשמחת המלך הכל שמחים ואינם מצטערים בו, על כן כתוב, וקראת לשבת ענג, מהו ענג, ענג אינו נמצא אלא למעלה במקום שקדש העליון שרוי, (דהיינו באו"א עלאין), כמ"א אז תתענג על ה' (דהיינו למעלה מז"א), כי ענג הזה הוא למעלה מה' הוא, (דהיינו באו"א שהם למעלה מז"א), ויום ההוא שהוא סעודת השמחה של המלך, מתעטר בעטרה זו של ענג, (מאו"א עלאין) זה שאמר וקראת לשבת ענג מה שלא נמצא כן בשאר הימים. (אמור קיט)

ר' יוסי ור' יצחק היו הולכים בדרך, א"ר יוסי לר' יצחק כתוב, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וגו' וכבדתו מעשות דרכיך, יפה הוא, אבל ממצוא חפצך ודבר דבר, מה הוא ומה זה חסרון לשבת (אם מדבר דבר).

א"ל ודאי חסרון הוא לשבת, כי אין לך מלה ומלה היוצאת מפי האדם שאין לה קול, ועולה למעלה ומעורר מלה אחרת, ומה היא, אותה שנקראת חול. (כי כל דבר שאינו קדוש הוא חול) מאלו ימים של חול. וכשנתעורר חול ביום הקדוש הוא חסרון למעלה, ודאי, והקב"ה וכנסת ישראל שואלים עליו, מי הוא הרוצה להפריד הזווג שלנו, מי הוא שצריך כאן חול, עתיקא קדישא אינו נראה ואינו שורה על החול.

משום זה הרהור מותר, מה הטעם, משום שהרהור אינו עושה כלום, ולא נעשה ממנו קול, ואינו עולה, אבל אחר שמוציא דיבור מפיו, דבור ההוא נעשה קול, ובוקע אוירים ורקיעים ועולה למעלה, ומעורר דבור אחר (של חול). ועל כן ממצוא חפצך ודבר דבר, כתוב, (ולא הרהור). ומי שמעורר דבור קדוש מפיו הדבור של תורה נעשה ממנו קול ועולה למעלה, ומעורר קדושי מלך העליון, (דהיינו הספירות הקדושות) ומתעטרים בראשו, ואז נמצא שמחה למעלה ולמטה.

א"ל ודאי כך הוא, והרי שמעתי הדבר. אבל מי ששורה בתענית בשבת, עושה גרעון בשבת, או לא, אם תאמר שאינו עושה גרעון, הרי נתבטלה ממנו סעודות האמונה, ועונשו גדול, כי נתבטלה ממנו שמחת השבת.

א"ל דבר זה שמעתי, כי זה הוא שמשגיחים עליו מלמעלה (יותר מעל) כל בני העולם, משום שיום ההוא הוא שמחה למעלה ולמטה, שמחה מעל כל השמחות, שמחה שכל האמונה בו נמצאת, ואפילו הרשעים שבגיהנם נחים ביום ההוא, ואותו האדם אין לו שמחה, ואין לו נחת, והוא משונה מכל עליונים ותחתונים, הכל שואלים עליו, מהו השינוי שפלוני הוא בצער.

ובשעה שעתיקא קדישא מתגלה ביום הזה, (שבת), וזה נמצא בצער, תפלתו עולה ועומדת לפניו, אז נקרעו כל גזרי דין שנגזרו עליו, ואפילו אם הסכימו עליו בית דין של המלך לרע, הכל נקרע, משום שבשעה שעתיקא קדישא מתגלה, כל חירות וכל שמחה נמצא. משום שמתגלה בסעודת השמחה של המלך, שהוא ז"א.

ועל כן למדנו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. מה הם שבעים שנה, (ומשיב שפירושו), אלא אף על פי שהסכימו עליו כל אלו ע' ספירות המלך, (שהם חג"ת נהי"מ שבכל אחד עשר ספירות, שהוא נראה בהן, הכל נקרע, משום שעתיקא קדישא לוקח את האדם, (כלומר שמגין עליו). והדברים אמורים, אם עוררו עליו בחלום בליל שבת, (כלומר, אם מתענה תענית חלום ולא שאר תעניות).

למלך שעשה סעודת שמחה לבנו, וגזר שמחה על הכל. ביום ההוא של השמחה, כל העולם היו שמחים, ואיש אחד היה עצב, אסור בזיקים. המלך בא אל השמחה וראה כל העם שמחים כמו שגזר. נשא עיניו ראה אותו האדם האסור בזיקים עצב, אמר, ומה כל בני העולם שמחים בשמחת בני וזה אסור בזיקים, מיד פקד והוציאו אותו והתירו לו מכבליו.

כך הוא זה השורה בתענית בשבת, כל העולם שמחים והוא עצב, והוא נאסר בכבלים. בשעה שעתיקא קדישא מתגלה ביום הזה ונמצא אדם הזה אסור בכבלים, אף על פי שהסכימו עליו כל שבעים שנה שאמרנו, (שהם ז"ס דז"א), הכל נקרע, ואין הדין שורה עליו, ביום אחר, (דהיינו אפילו המתענה בחול), יש בו רשות לקרע גזר דינו באותו היום, כל שכן בשבת... (אמור רצד)

אלא ודאי על צורה זו של אות ה' העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, (כי שבת היא המלכות בשעה שהיא עולה לבינה), וכשזו המלכות שה"ס שבת, שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא שעבוד ובה נפש העמלה והיגיעה שבת וינפש. (נשא לד)

מדי חדש בחדשו, למה דוקא בראש חדש, אלא סוד הדבר, משום שהתחדשות הלבנה שמתעטרת להאיר מן השמש היא בעת ההיא, (כלומר שאז זווג העליון של ז"א ונוקבא המכונים שמש ולבנה), וכן מדי שבת בשבתו, מדי שבת זו היא הלבנה, (שהיא המלכות), בשבתו זה הוא השמש, (שהוא ז"א), שהאור בא לו ממנו, ועל כן הכל דבר אחד הוא... (שלח לך נד)

בכל ליל שבת, כשישראל מקדשים היום למטה הכרוז יוצא לד' רוחות העולם, התאספו מחנות הקדושים התקינו כסאות, מי ראה השמחה בש"צ רקיעים כמה ממונים כמה שליטים מתאספים למקומותיהם. כיון שישראל למטה מקדשים (היום), אז נתעורר עץ החיים (שהוא ז"א), ורוח אחד נושב מן עולם הבא (שהוא בינה), מכה בעלים שלו, ואלו הענפים שבאילן מתנענעים ומעלים ריחות של עולם הבא. (אילן הוא ז"א, ענפיו, הם הספירות שלו, עלים הם הנשמות שמוליד, ש"צ רקיעים ה"ס חו"ב תו"מ שכל אחד כלול מאה, רק המלכות חסרה העשר האחרונות שלהיותן ממלכות דמלכות שהן ממדת הדין, הן נגנזות ועל כן הן ד' מאות חסר עשר).

עץ החיים ההוא התעורר ומוציא נשמות קדושות, ופורש (אותן) על העולם, ועם כל זה נשמות יוצאות ונשמות נכנסות, (כלומר, שנשמות יוצאות להתלבש בישראל בעולם הזה, ונשמות הצדיקים עולים מגן עדן התחתון ונכנסות למעלה לגן עדן העליון). ואלו (היוצאות) מעוררות לאלו שיכנסו, ועל כן אלו יוצאות ואלו עולות ועץ החיים, (שהוא ז"א) הוא בשמחה.

ואז כל ישראל מתעטרים בעטרות של אלו הנשמות הקדושות, (שה"ס נשמות יתרות), וכולם בשמחה ובנחת, וכל השבת יש להם שמחה ההיא ונחת ההיא, וכל הצדיקים שהם בגן כולם עולים ומתענגים בעונג העליון של עולם הבא, (בגן עדן העליון), כיון שיוצא השבת כל הנשמות פורחות (מישראל) ועולות.

תא חזי, כשנכנס השבת יורדות הנשמות, (דהיינו נשמות יתרות), לשרות על עם הקדוש, ונשמות הצדיקים (מגן עדן התחתון) עולות למעלה (לגן עדן העליון), וכשיוצא השבת עולות אלו הנשמות ששרו על ישראל, (דהיינו נשמות היתרות), ויורדות אלו הנשמות של הצדיקים (שעלו לגן עדן העליון שחוזרות לגן עדן התחתון).

כיון שעלו כל הנשמות ששרו על ישראל, עולות ועומדות בצורה לפני המלך הקדוש, והקב"ה שואל את כולן, איזה חידוש היה לכן, בעולם ההוא בתורה. אשרי היא, מי שאומרת לפניו חידושי תורה, כמה שמחה עושה הקב"ה, מקבץ הפמליא שלו, (דהיינו הנשמות העליונות והמלאכים), ואומר שמעו חידושי תורה שאומרת נשמה הזו של פלוני, וכולם מעמידים דבר ההוא בב' הישיבות... (שלח לך רצ, ועיין שם עוד)

תא חזי, אין העולם עומד אלא על שלום, כשברא הקב"ה את העולם, לא היה יכול להתקיים עד שבא והשרה עליהם שלום, ומה הוא, הוא שבת, שהוא שלום של העליונים והתחתונים ואז נתקיים העולם, ועל כן מי שחולק על השלום יאבד מן העולם.

צלפחד חלק על השבת, שהיה מקושש עצים, ומי הם העצים, אלו הם אילנות אחרות (של הע' שרים) כמו שאמרנו, ואלו הם דברי חול, וחול אינו שורה בקודש, ונמצא שחלק על שלום העולם, (שהוא שבת שעירב חול בשבת). (קרח ו)

...(אחר ג' הויות, על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו, משמרת ה', כתוב) שמרו, שזו היא השכינה, (המקבלת מג' קוים אלו, שה"ס י"ב גבולים, ונרמזת במלה שמרו, משום) שהיא שומרת לאלו השומרים שבתות וימים טובים, שמשום זה לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים. ואפילו בשבתות דחול אלא שהיא סוגרת ומסוגרת בהם, (דהיינו שאינה משפעת לתחתונים, מה שאינו כן בשבתות וימים טובים שהשפעתה מרובה בשפע גדול)... (שם נח, ועיין שם עוד)

ומשום שעלת העלות מופלא ומכוסה בכתר הזה ובשבתות וימים טובים (הכתר) מתפשט בשם הויה, על כן אין ממשלה אז לסמאל ונחש ולכל הממונים שלו, ואין ממשלה לגיהנם שהוא נקבה רעה של סמאל, ולא למחנות שלו כי כולם מתחבאים מלפני המחנות של המלך, כמו שיתחבאו אומות העולם עכו"ם כשיתגלה המשיח, זה שאמר ובאו במערות צורים ובנקיקי הסלעים. (פנחס תקעג)

רב אמר ביום (עשות ה' אלקים ארץ ושמים), היינו יום שנחמדו לפני הקב"ה בריאת שמים וארץ, (שהוא יום השבת, שנאמר בו ויכלו שהוא לשון חמדה), וראה השבת שהיא מנוחה וקדושה הכינו לדורות.

ותאנא, אין לך בכל שבת ושבת שאין הקב"ה הולך לעשות מחול עם הצדיקים בגן עדן, ונזונין מזיו המראה המאירה, זה שאמר עד שיפוח היום, זה יום השבת, אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, זהו עולם הבא..

ואמר רב הונא אל תתמה על זה, ומה בעולם הזה נותן הקב"ה רוח קדוש לכל אחד ואחד ביום השבת, ומכתיר אותם בו, הצדיקים שישנם בעולם הבא, מכל שכן שיכתיר אותם בכתר ביום שבת.

תא חזי, אמר רב הונא אפילו הרשעים שבגיהנם מוכתרים הם ביום השבת ושוקטים ונחים, שאמר רב הונא, אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים העוזרים לו לעולם הבא, ומתי הם עוזרים לו, היינו ביום השבת, שיהיו כולם מוכתרים בכתר שבת.

א"ר יוסי וכי הרשעים שחללו שבת בפני כל, יש להם מעלה בכתר שבת. אמר לו כן, כי למדנו ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה, ולכך נדונים הרשעים ביום הששי משנה, כדי שירוח להם ביום השבת. כי יום השבת נקרא שלם, ואינו חסר, לפיכך אינו חסר מן הטוב והנאה שבו בין לצדיקים ובין לרשעים, ולהורות שלא לחנם אמרה תורה ושמרתם את השבת, והזהירה על יום השבת יותר מעל כל התורה כולה, ולמדנו, כל המקיים את השבת כאלו מקיים את כל התורה.

א"ר יהודה אמר רב, לא ישב הקב"ה על כסא כבודו עד שבאה השבת ונתעלה וישב על כסאו, א"ל ר' יוסי, והרי קודם שנברא העולם ישב היה הוה ויהיה, א"ר יהודה, אם משמע לנו שעל כסא כבודו ממש (ישב) אינו כן. אלא כך למדנו, מטרם שנברא העולם לא היה מי שיקלס להקב"ה ויכיר אותו. כיון שברא עולמו ברא המלאכים וחיות הקדש, השמים וכל צבאם, וברא את האדם, וכולם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו, ועדיין לא היה פאר ושבח לפניו עד שנכנסה השבת, ושקטו כולם, ופצחו רנה ושבח העליונים והתחתונים, ואז ישב על כסא כבודו, כלומר אז היה מי שיכיר את כבודו וישבח את כבודו.

וא"ר יהודה, אין לך שבח וקלוס לפני הקב"ה כמו שבחה של שבת, העליונים והתחתונים כולם משבחים לו כאחד, ואפילו יום השבת ממש משבח לו, זה שאמר מזמור שיר ליום השבת. (זהר חדש בראשית תשטז)

א"ל הקב"ה כך הוא הדין, אבל בתורה הקדושה יש לי מתנה טובה ושבת שמה, וכשהם שומרים אותה היא עומדת במקום ההוא לסגור את הפרצה שפרצו, כי אותו צדיק שהוא שביעי, אחוז (בשבת), והוא כדאי לכפר על אותו עון.

ויצעק אל ה', מי הוא ויצעק, הוא מדת הדין שעמדה וצעקה לפניו, (שהם צריכים להענש שבע על חטאתם כנ"ל). ויורהו ה' עץ, היינו התורה, זה שאמר עץ חיים היא למחזיקים בה... אז וימתקו המים, שנמתקו ודאי, כי ראו (בתורה) רפואה גדולה לאותו החטא, (דהיינו שמירת השבת שנצטוו אז עליה).

ומאין לנו שנצטוו במרה, שכתוב, שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך. ואמרו, כאשר צוך במרה. אמר להם הקב"ה אם אתם שומרים את השביעי העליון הזה, אין רשות למדת הדין לקטרג עליכם, זה שאמר שם שם לו חק ומשפט. ועל כן למדנו, יכולה היא שבת שתרחם עלינו, ויקבצנו הקב"ה מן גלותינו, ואם שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתם מיד נגאלים.

תא חזי, כשגרמו העונות, והשבת הזו לא נשמרה כראוי, כמו שמצאנו שהזהירם הנביא העליון, זה שאמר כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת, והבאתם בשערי ירושלים, מהו ואל תשאו משא, אלא אמר להם בבקשה מכם, אל תשאו משא של אותו החטא של חילול שבת עליכם. ואם אתם שומרים את השבת תגרמו לקיום העליונים והתחתונים, כי השבת העליון ההוא (שהוא היסוד שהוא שביעי), שחטאתם כנגדו, מדורו ושעשועיו אינו אלא בשערי ירושלים העליונה, הנקראים שערי צדק, (שהוא המלכות), והיא נקראת כלה הכלולה מכל), כי היסוד נקרא כל, וכשהמלכות כלולה ממנו נקראת גם היא כלה).

ואם אתם שומרים אותו, תגרמו שאז תתחזק בידי המלכות שבארץ, המלכות של דוד, משום שהיא נקראת מלכות, (כמלכות העליונה), ומשום זה אמר דוד, האחוז בה, לך ה' הממלכה בב' ממי"ן, כדי לכלול המלכות שלו וליחדה במלכות שמים. ואם אתם לא תשמעו לקדש אותו (את השבת) ותעשו אותו חול, מה כתוב, והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים (היינו ירושלים של מטה).

תא חזי, אז (כשאין שומרים את השבת) מתעוררת אותה החרב הנוקמת נקם ברית, על שלא שמרו את הברית הקדושה ההיא בשלשה אופנים, א', בסוד יוסף הצדיק שמכרו, שהוא היה אחוז בברית ושמר אותה, ובשבילה נקרא צדיק, ואחד, שכתוב ובשר קודש יעברו מעליך, שהוא ברית מילה), ואחד בסוד השבת שחללו והכל במקום אחד הוא, (שהוא יסוד)... (שם וישב ל)

ותא חזי סוד הדבר, כשצוה להם הקב"ה לישראל במרה על השבת, משום שבאה אז מדת הדין לקטרג על אותו עון שמכרו את הצדיק (יוסף), שהוא כנגד יום השבת, והם הוציאוהו לחול, (כי מכרוהו למצרים), אמר הקב"ה הנה יש רפואה לאותו עון, אם הם שומרים את יום השבת, שהוא נגד צדיק חי העולמים, (יתכפר להם העון של מכירת יוסף), והיינו שכתוב ויורהו ה' עץ, היינו עץ החיים, שישמרו את יום השבת, והם חיללוהו, אז ויבא עמלק, (כי מחמת חילול שבת חזר ויתעורר החטא דמכירת יוסף)... (בשלח ב)

תא חזי, כתוב בדברות שבמשנה תורה, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. כאן מלמדת אותנו התורה סוד עליון, כי אותו צדיק שנמכר לעבד למצרים וחללוהו, כנגדו הוא, זכור את יום השבת, ומשום זה אמר הקב"ה לישראל בבקשה מכם, היו זוכרים אותו צדיק שנמכר על ידכם, והיה לעבד במצרים, שבאותו חטא נגזר עליכם להשתעבד במצרים ולכפר אותו חטא שמכרתם אותו, שמרו את יום השבת, ויתכפר לכם, כי יום השבת הוא כנגדו... (שם כי תשא כט, ועיין שם עוד)

ותא חזי, כשאדם בא מבית הכנסת הולכים עמו מלאכים קדושים מצד זה ומלאכים מצד זה, והשכינה על כולם כאם על הבנים ובאותה שעה (נאמר עליו) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו', רק בעיניך תביט וגו' כי אתה ה' מחסי וגו', לא תאונה אליך רעה וגו'.

כל זה אם האדם נכנס לביתו בשמחה ומקבל האורחים בשמחה, וכשהשכינה באה עם המלאכים, ורואה נר דולק ושלחן ערוך, והאיש ואשתו הם בשמחה, באותה שעה אומרת השכינה, זה שלי הוא, ישראל אשר בך אתפאר.

ואם לא, (שאין שם נר דולק ושלחן ערוך ושמחה בין איש לאשתו), השכינה הולכת והמלאכים עמה, והיצר הרע בא עם צבאותיו, ומתחברים עמהם (עם האיש ואשתו), ואומר זה שלי הוא, ומצבאותי הוא, ומיד שורה עליו היצר הרע ומטמא אותו ומסתלק י"ה מאיש ומאשה... (שם אחרי צד)

זהו במועד ובחול המועד (שאסור להניח תפילין דמעשה ידינו, ולדחות תפילין דמארי עלמא), וכל שכן בשבת שהכל שורה עלינו, שבת של ליל שבת, (שהוא בחינת תפלה של יד), שהיא מלכות), כי שבת של היום היא תפילין של ראש, (שהוא ז"א, ועל כן ודאי הוא שאסור להניח תפילין)... (שם שיר השירים רו)

בשבת דכתיב לדרתם, מאי טעמא, מפני שכיון שיקדש היום, דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דלוק, ושלחן ערוך, ומטה מוצעת ודירתן מתוקנת כדירת חתן לקבל בו הכלה, ומאי ניהו, שבת היא כלה, ולעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה, כפי הראוי לה, ועל דא כתיב לעשות את השבת, וכתיב לדרתם, להכניס בה כלה קדושה לדירתה ולהיות בתוכה.

בשעה שקידש היום וכלה זו באה ואינה מוצאה דירה מתוקנת ושולחן ערוך ונר דלוק, כלה זו אומרת אין דירה זו מישראל, ביני ובין בני ישראל כתיב, אין זה מישראל, אין דירתו לקדושה, על כן צריך היכר קדושה בבית, ועל דא כתיב לדרתם, בשבת ובציצית. (שם רות תסא)

מכילתא:

שם שם לו חוק ומשפט, חק זה השבת, ומשפט זה כיבוד אב ואם דברי ר' יהושע. (בשלח-ויסע פרשה א)

ויאמר משה אכלוהו היום, רבי יהושע אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה לתת לכם שלשה מועדות, פסח עצרת וסוכות, לכך נאמר ויאמר משה אכלוהו היום. רבי אלעזר המודעי אומר אם תזכו לשמור את השבת עתיד הקב"ה ליתן לכם שש מדות טובות, ארץ ישראל, ועולם הבא, ועולם חדש, ומלכות בית דוד, וכהונה ולויה, לכך נאמר אכלוהו היום. רבי אלעזר אומר אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלשה פורעניות, מיומו של גוג ומגוג, ומחבלו של משיח, ומיום דין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום. (שם פרשה ה)

...שמא תאמרו כל מי שמשמר השבת מה שכר נוטל עליו, תלמוד לומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה.

ראו כי ה' נתן לכם השבת, אמר להם משה לישראל הזהרו כי ה' נתן לכם את השבת שתשמרוה, על כן הוא נותן לכם, זהו שהיה רבי יהושע אומר לחם כפול שני העומר לאחד, שבו איש תחתיו, אלו ארבעה אמות, אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה. ומנין ששמעו דבר זה וקבלו עליהם, שנאמר וישבתו העם ביום השביעי... (שם פרשה ו)

אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן חנניה בן גרון אומר זכור את יום השבת לקדשו, תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין, אלא תהא מונה לשם שבת...

ששת ימים תעבוד, וכי אפשר לו לאדם לעשות מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה ואומר אם תשיב משבת רגליך ואומר אז תתענג על ה'. ויום השביעי למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, עונש שמענו, אזהרה מנין, תלמוד לומר ויום השביעי לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, תלמוד לומר מחלליה מות יומת. עונש שמענו ואזהרה לא שמענו, תלמוד לומר ויום השביעי שבת לה' אלקיך, שאין תלמוד לומר שבת, אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה.

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ברכו במן וקדשו במן, דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר ברכו במן וקדשו בברכה, רבי יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש. רבי שמעון בן יוחאי אומר ברכו במן וקדשו במאורות, רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום רבי שמעון ברכו במן וקדשו במאור פניו של אדם הראשון. (שם פרשה ז)

...כענין שאמרנו ששת ימים תעשה מעשיך, נאמר כאן שבת בראשית לענין שביעית שלא תסתרס ענין שבת בראשית ממקומה. למען ינוח שורך וחמורך, הוסיף לו הכתוב נייח אחד להיות תולש מן הקרקע ואוכל... (משפטים פרשה כ)

כי אות היא ביני וביניכם ולא ביני ובין אומות העולם, לדורותיכם, שינהוג הדבר לדורות, לדעת כי אני ה' מקדשכם, למה נאמר, לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, שומע אני אפילו חרש שוטה וקטן, תלמוד לומר לדעת כי אני ה', לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת. כי אני ה' מקדשכם לעולם הבא, כגון קדושת שבת בעולם הזה, נמצינו למדין שהוא מעין קדושת העולם הבא, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת לעולם שכולו שבת.

ושמרתם את השבת, זה הוא שהיה ר' שמעון בן מנסיא אומר לכם שבת מסורה ואי אתם מסורים לשבת, כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת, מעיד למי שאמר והיה העולם שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי, וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל...

רבי יהודה בן בתירה אומר הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, אפילו כהרף עין...

רבי אלעזר בן פרטא אומר כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת, שנאמר לעשות את השבת. רבי אומר כל המשמר שבת אחת כתקנה מעלה עליו הכתוב כאלו שומר שבתות מיום שברא הקב"ה את עולמו עד שיחיו מתים, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ולא ביני ובין אומות העולם. אות היא לעולם, מגיד שאין שבת בטלה מישראל, וכן את מוצא שבכל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה הרי אלו נתקיימו בידם ואין ניטלין... (כי תשא)

ויקהל משה וגו' למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה בשאר כל מלאכות חוץ ממלאכת המשכן, ומה אני מקיים ועשו לי מקדש בשאר כל הימים חוץ מן השבת... תלמוד לומר ויקהל משה, בחול ולא בשבת. ויאמר אלהם אלה הדברים וגו', רבי אומר להביא שלשים ותשע מלאכות שאמר להם משה על פה... (ויקהל)

ספרא:

וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהיה שונה בפיך. (בחקותי הקדמה)

ספרי:

ויהיו בני ישראל במדבר, בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ושניה חיללו. וימצאו איש מקושש עצים, תולש מן הקרקע... (ספרי קיג)

תלמוד בבלי:

אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא, כיון דשמענא להא דרבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו', אנא נמי רהיטנא. (ברכות ו ב)

והאמר רבי אבין פעם אחת התפלל רבי של שבת בערב שבת ונכנס למרחץ ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשכה, אמר רבא ההוא דנכנס להזיע, וקודם גזירה הוה... א"ר חייא בר אבין רב צלי של שבת בערב שבת, רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת. רב צלי של שבת בערב שבת אומר קדושה על הכוס או אינו אומר קדושה על הכוס, תא שמע דאמר רב נחמן אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס, והלכתא כוותיה. רבי יאשיה מצלי של מוצאי שבת בשבת, אומר הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס, תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס... (שם כז ב)

הני שבע דשבתא כנגד מי, א"ר חלפתא בן שאול כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. (שם כט א)

ואמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת, מאי תקנתיה, אמר רב נחמן בר יצחק ליתיב תעניתא לתעניתא. (שם לא ב)

א"ר אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, מאי טעמא לחם משנה כתיב. א"ר אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא. ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא, א"ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא, אמר ליה כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. (שם לט ב)

יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך מקדש השבת. אמר ליה מאן אמרה, רב. (שם מט א)

שלשה מעין עולם הבא, אלו הן שבת שמש ותשמיש... תשמיש נקבים. (שם נז ב)

תניא נמי הכי, לדעת כי אני ה' מקדשכם, א"ל הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם... והא שבת דעבידא לגלויי, מתן שכרה לא עביד לגלויי. (שבת י ב)

תניא חנניא אומר חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשכה, אמר רב יוסף הלכתא רבתי לשבת. (שם יב א)

...וכן היה רשב"א אומר משום רשב"ג אין משדכין את התינוקות לארס ולא את התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ואין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולין בשבת, דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין. תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ור"מ אומר יכולה היא שתרחם... שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום... ואמר רבי חנינא בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת. (שם)

דאמר רב נחמן בר רב זבדא ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה, רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית רשות, ואני אומר מצוה. מאי מצוה, דאמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צב-אות, והיו תלמידיו מחבין ממנו כנפי כסותן. (שם כה ב)

בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין... (שם לג א)

בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא (ענפי הדס) ורהיט בין השמשות, אמרו ליה הני למה לך, אמר להו לכבוד שבת, ותסגי לך בחד, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, אמר ליה לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, יתיב דעתייהו. (שם לג ב)

שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר... (שם לד א)

אמר רב הונא היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה... אמר רבא בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו (בר מההוא יומא)... אלא כל יום ויום עושה לו פרנסתו אפילו ההוא יומא, וההוא יומא במאי מינכר ליה, בקידושא ואבדלתא... (שם סט ב, וראה שם עוד)

ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב התם ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה, מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום... (שם פו ב)

מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת... תנא של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהן מפני שהיה להן להחליף. אמר רב הונא אם יש לו להחליף יחליף, ואם אין לו להחליף ישלשל בבגדיו, מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא, כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד לא מיתחזי כרמות רוחא. וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול... מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין, ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור אסור הרהור מותר... ורחצת וסכת ושמת שמלותיך, א"ר אלעזר אלו בגדים של שבת. (שם קיג א)

א"ר יוחנן משום רבי יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב, שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. ר"נ בר יצחק אמר ניצול משעבוד גליות, כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ, וכתיב התם ואתה על במותימו תדרוך. אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו, שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, עונג זה איני יודע מהו, כשהוא אומר וקראת לשבת עונג, הוי אומר זה עונג שבת. במה מענגו, רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר רב אפילו דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג, מאי היא, א"ר פפא כסא דהרסנא.

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. 

אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתריה ויבא עמלק. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו'... וא"ר יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי. (שם קיח א וב)

ר' חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת ואמר בואי כלה בואי כלה. רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תלת סאוי טחיי (רקיקין בשומן), א"ל מי הוה ידעיתון דאתינא, אמרו ליה מי עדיפת לן מינה (לכבוד שבת הכינום). רבי אבא זבן בתליסר אסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי ומשלים להו אצינורא דדשא, ואמר להו אשור הייא אשור הייא (התחזקו מהר באומנותכם). רבי אבהו הוה יתבי אתכתקא דשיגא ומושיף נורא (נופח משם האש). רב ענן לביש גנדא (כלי שחור שאינו בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת). דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגי. רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי (בוקעים עצים). ר' זירא מצתת צתותי (מצית האור בעצים דקים). רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל ומכתף ונפיק, אמר אילו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו...

יוסי מוקיר שבי הוה ההוא נכרי בשבבותיה דהוה נפישי נכסיה טובא, אמרי ליה כלדאי כולהו נכסי יוסף מוקיר שבי אכיל להו. אזל זבנינהו לכולהו ניכסי זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה (בכובעו). בהדי דקא עבר מברא אפרחיה זיקא שדייה במיא (נשבה הרוח והפילתו למים), בלעיה כוורא (דג), אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי מאן זבין כי השתא, אמרי להו זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקיר שבי דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה זבניה, קרעיה אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי. פגע ביה ההוא סבא, אמר מאן דיזיף שבתא, פרעיה שבתא...

ושבשאר ארצות במה הן זוכין, א"ל בשביל שמכבדין את השבת, דאמר רבי חייא בר אבא פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם ...וכשמניחים אותו אומרים לה' הארץ ומלואה וגו', וכשמסלקין אותו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. אמרתי לו, בני במה זכית לכך, אמר לי קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת, אמרתי לו אשריך שזכית, וברוך המקום שזיכך לכך.

א"ל קיסר לר' יהושע בן חנניא מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו, וריחו נודף. אמר לו תן לנו הימנו, אמר לו כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו.

אמרו ליה בני רב פפא בר אבא לרב פפא כגון אנן דשכיח לן בישרא וחמרא כל יומא במאי נישנייה, אמר להו אי רגיליתו לאקדומי אחרוה, אי רגיליתו לאחרוה אקדמוה. רב ששת בקיטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא, בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא, כי היכי דליקומו הייא (שיצטערו וימהרו לקום). ר' זירא מהדר אזוזי זוזי (זוגות) דרבנן א"ל במטותא מינייכו לא תחללוניה, (לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים).

אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר ויכולו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו...

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר. תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו, ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון תהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. אמר ר' אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. ואמר ר' חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. חמין במוצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת מלוגמא. ר' אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא, כי גדל אבימי בריה אמר ליה למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא, שבקוהו ואתא אריא אכליה. (שבת קיט א וב)

א"ר יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה... אמר אביי לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת, שנאמר ומשבתותי העלימו עיניהם ואחל בתוכם. (שם קיט ב)

מיתיבי מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, רבי אלעזר בן עזריה אומר מה המילה שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת... (שם קלב א)

והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, וא"ר אלעזר פוסקים צדקה לעניים בשבת, וא"ר יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים בשבת, והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות, אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר, חפציך אסורים חפצי שמים מותרין. א"ר יהודה אמר שמואל חשבונות של מלך ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת. תניא נמי הכי, חשבונות שעברו ושעתידין להיות אסור לחשב, של מלך (של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך, כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו), ושל מה בכך (כגון שכבר היו לצורך אלא שעברו, כגון כך וכך הוציאו בבנין זה), מותר לחושבן...

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף, וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו. א"ר יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש בורגנין הולך... (שם)

מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכים... עושין כל צרכי המת, סכין ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיז בו אבר, שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול בשביל שימתין... (שם קנא א)

תניא רשב"ג אומר תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. (שם קנא ב)

האי מאן דבשבתא יהי (נולד), בשבתא ימות, על דאחילו עלוהי יומא רבא דשבתא. (שם קנו א)

והתניא ראש חודש שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים מתפלל שמנה, ובית הלל אומרים מתפלל שבע... דתניא שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד ערבית שחרית ומנחה מתפלל כדרכו שבע ואומר מעין המאורע בעבודה, ר' אליעזר אומר בהודאה, ואם לא אמר מחזירין אותו, ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, רשב"ג ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומרים כל מקום שזקוק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע...

ואמר רבה כי הוינן בי רב הונא איבעיא לן בר בי רב דיתיב בתעניתא במעלי שבתא מהו לאשלומי, לא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה ולא הוה בידיה, אמר רבא נחזייה אנן, דתניא ט' באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו. חל להיות תשעה באב בערב שבת מביאין לו כביצה ואוכל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה... ור' יוסי אומר מתענה ומשלים... (עירובין מ ב, וראה שם עוד)

כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח. (שם מג ב)

...כולהו ישראל נמי בצפרא דשבתא שכיחי גבי הדדי. (שם נט א)

...רב אשי אמר האי תנא הוא דחמירא עליה שבת כע"ז, כדתניא מכם ולא כולכם פרט למומר, מכם בכם חלקתי ולא באומות, מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בתשובה, חוץ מן המומר והמנסך יין והמחלל שבתות בפרהסיא... אלמא ע"ז ושבת כי הדדי נינהו. (שם סט ב)

אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע... תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו... תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה, אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום... א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא, חוץ משבת שנתן להם בצנעה, שנאמר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אי הכי לא ליענשו נכרים עלה, שבת אודועי אודעינהו, מתן שכרה לא אודעינהו, ואי בעית אימא מתן שכרה נמי אודעינהו, נשמה יתירה לא אודעינהו... (ביצה טו ב)

א"ל לימוד ערוך הוא בידינו שהשבת קובעת (למעשר) בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו... (שם לד ב)

...משום יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה, אבל שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה... (שם לו א)

ואמר רבי יצחק שמש בשבת צדקה לעניים, שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא. (תענית ח ב)

דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן מאי טעמא, אמר רבה הכל חייבין בקריאת מגילה (ובתקיעת שופר) ואין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב. (מגילה ד ב)

דתניא ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת (לבית הכנסת)... ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת... (שם כג א)

הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות... מאי כהררין התלויין בשערה, מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא. (חגיגה י א)

דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת, תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כולכם חייבין בכבודי. (יבמות ה ב)

...ואין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מניין, תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם... (שם ו ב)

דתניא למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים אלו שבתות וימים טובים... (שם צג א)

עונה של תלמידי חכמים אימת, אמר רב יהודה אמר שמואל מערב שבת לערב שבת, אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה ואיתימא רב הונא ואיתימא רב נחמן זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. (כתובות סב ב)

כתוב בספר בן סירא כל ימי עני רעים, והאיכא שבתות וימים טובים, כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעים. (כתובות קי ב)

הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים... מאי שובתי שבת, אילימא ממקיימי שבת, מאי איריא בכותים אפילו עובדי כוכבים נמי, אלא מצווים על השבת. (נדרים לא א)

ר' יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה. (שם שם ב)

מיתיבי תינוקות לא קורין בתחילה בשבת אלא שונין בראשון. בשלמא למאן דאמר שכר פיסוק טעמים היינו דאין קורין בתחילה בשבת, אלא למאן דאמר שכר שימור אמאי אין קורין בתחילה בשבת ואמאי שונין בראשון, הא איכא שכר שימור דשבת, וליטעמיך שכר פיסוק בשבת מי אסור, הבלעה היא והבלעה מישרא שרי... אלא גבי שבת היינו טעמא דאין קוראין בתחלה משום דיפנו אבהתהון דינוקי למצותא דשבתא. ואיבעית אימא משום דבשבתא אוכלים ושתין ויקיר עליהון עלמא... (שם לז א)

תנן התם מפירין נדרים בשבת ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת... תא שמע דתני רב זוטי דבי רב פפי אין מפירין נדרים אלא לצורך השבת. אמר רב אשי הא לא תנן הכי... (שם עז א, וראה שם עוד)

והתניא רבי יוסי הגלילי אומר מועדי נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהן... והא כתיב שבת עמהן... א"ל הכי קתני, מועדי ה' צריכין קידוש בית דין, שבת בראשית אין צריכה קידוש בית דין.. (שם עח א)

אמר רב יהודה אמר רב כל המטיל אימה יתרה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. אמר רבה בר בר חנה הא דאמרי רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם, ערבתם הדליקו את הנר, צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה. (גיטין ו ב)

אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דמפקי עבדייהו לחירותא, ודסיירי נכסייהו בשבתא, ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא. דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו. (שם לח ב)

יתיב ר' זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי קמיה דרבי יוחנן וקאמר חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא קמי שבתא. (שם עז א)

...מתריעין על החיכוך בשבת... והלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו אפילו בשבת. מיתיבי ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור כגון חיכוך וחגב זבוב צירעה ויתוש ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקים... כותבין אונו אפילו בשבת, בשבת סלקא דעתך, אלא כדאמר רבא התם אומר לנכרי ועושה, הכא נמי אומר לנכרי ועושה, ואף על גב דאמירה לנכרי שבות היא, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן. (בבא קמא פ ב)

תנו רבנן מתריעין על פרקמטיא ואפילו בשבת, א"ר יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל, אמר רב יוסף והוא דזל וקם עשרה בשיתא. (בבא בתרא צא א)

והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם, דינין דכתיב שם שם לו חוק ומשפט, שבת וכיבוד אב ואם דכתיב כאשר ציוך ה' אלקיך, ואמר רב יהודה כאשר צוך במרה. (סנהדרין נו ב)

ואמר ר"ל עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבותו. ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן. אמר רבינא אפילו שני בשבת. (שם נח ב)

תנו רבנן בעל אוב... ואינו עולה בשבת, נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת... אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת. ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אמר לו ומה יום מיומים, אמר לו ומה גבר מגוברין (מה נשתנית מאנשים אחרים), א"ל דמרי צבי (אדוני רצה), שבת נמי דמרי צבי. א"ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא, אמר לו נהר סבטיון יוכיח, בעל אוב יוכיח, קברו של אביו יוכיח, שאין מעלה עשן בשבת. (שם סה ב)

רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה. (שם)

...האמר לי איסור גיורא כי הוינן בארמיותן אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא, ולא ידענא דסבירא לן כרבי יצחק, דא"ר יצחק המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד' אמות. (ע"ז ע א)

שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא (הלל), לא איקרי מועד. (ערכין י ב)

הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי והלך וישב עמהם, אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר, אמרו לו יעני, אמר להם אם כן לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו, אמרו טבית, אמר ליבטל ובטלוה... (מעילה יז א)

דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת... (נדה לח א)

תלמוד ירושלמי:

ר' יוסי בי ר' חלפתא משבח בדר' מאיר קומי ציפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע, חד מן חמא אבילייא בשבותא ושאל בון, א"ל אהן דאת מתני שבחיה, אמר לו מה עיסקיה, א"ל חמא אבילייא בשובתא ושאל בון, אמר לון בעי אתון מידע מהו חיליה, בא להודיעכם שאין אבל בשבת, הדא דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת שבת, ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות. (ברכות יט ב)

הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו, חשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר... חברייא בשם רבי יוחנן מפני כבוד שבת התירו, אם מפני כבוד שבת למה לי שואלו, על ידי עילה. ר' ביבי בשם רבי חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת... (דמאי טז ב)

פירות שליקטן שלא לצורך השבת וקדשה עליהן השבת, רבי יוחנן אומר השבת טובלת, רבי שמעון בן לקיש אומר אין השבת טובלת... (מעשרות ט א, וראה שם עוד)

חברייא אמרין שבת הוא לה' לחייב על כל שבת ושבת, אמר ר' אילא כתיב כל העושה בו מלאכה יומת, לא העושה בו ובחבירו, את אמר אין השבתות מצטרפות חולקות. אמר רבי יוסי בי רבי בון כשם שאינן מצטרפות כך אין חולקות. גדול שנשבה בין העכו"ם, רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת, וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה... (שבת מא א)

רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה, (שלא לידי לשון הרע וכו'). רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה, מתניתין מסייעה בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. כתוב אחד אומר שבת הוא לה', וכתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך, הא כיצד, תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות. א"ר אבהו שבת לה', שבות כה' מה הקב"ה שבת ממאמר, אף את שבות ממאמר.

מעשה בחסיד אחד שיצא לטיול בכרמו בשבת וראה שם פירצה אחת וחשב לגדרו במוצאי שבת, אמר הואיל וחשבתי לגדרה איני גודרה עולמית. מה פעל לו הקב"ה, זימן לו סוכה אחת (אילן) של נצפה ועלת לתוכה וגדרתא, ממנה היה ניזון וממנה היה מתפרנס כל ימיו.

אמר רבי חנינא מדוחק התירו לשאול שלום בשבת. א"ר חייא בר בא, רשב"י כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא. תני אסור לתבוע צרכיו בשבת. ר' זעירא שאל רבי חייא בר בא מהו מימר רעינו פרנסינו, א"ל טופוס ברכות כך הן.

תני מדיחין כוסות וקערות ותמחויין מלילי שבת לשחרית, משחרית לחצות, ומחצות למנחה, מן המנחה ולמעלה אסור, ובכוסות מותר שאין קבע לשתיה... (שבת עח א וב)

בימי רבי אמי נפלה דליקה בכפר אפיק, רבי אימי כרוז בשוקי דארמאי ומר מאן דעבד לא מפסיד. א"ר אלעזר בי רבי יוסה קומי רבי יוסה סכנה היתה, אם היתה סכנה אפילו רבי אמי יטפי (יכבה), ולא כן תני כל דבר שיש בו סכנה אין אומרים יעשו דברים הללו בנשים ובקטנים אלא אפילו בגדולים אפילו בישראל. מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין וירדו בני קוצרה של ציפורין לכבות ולא הניח להן, אמר להן הניחו לגבאי שיגבה חובו. מיד קשר עליו הענן וכיבהו. במוצאי שבת שלח לכל חד מהם סלע ולאיפרכוס שלהן חמשים דינר, אמרו חכמים לא היה צריך לעשות כן. חד נפתי הוה במגורה דרבי יונה (בשכנותו), נפילת דליקה במגורה ברבי יונה, אזל ההוא נפתייה בעי מטפייתה ולא שבקיה, אמר ליה בגדך מדלי (במזלך תהא אוצרי, אם יגיע לו היזק הוא ישלם לו). אמר לו אין, ואישתזיב כולה... (שם פא א)

א"ר לוי אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה מיד היה בן דוד בא, מאי טעמא ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' וגומר, חד יום. ואומר בשובה ונחת תושעון, בשוב ונייח תתפרקון. (תענית ג ב)

ביום השמיני ימול, אפילו בשבת, מה אני מקיים מחלליה מות יומת, אף במילה, מה אני מקיים בשמיני ימול חוץ מן השבת, תלמוד לומר וביום אפילו בשבת. בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה. בתורה דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי, וכתיב ראו כי ה' נתן לכם את השבת. בנביאים וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו וגו', וכתיב ואת שבתותי חיללו מאד. בכתובים דכתיב ועל הר סיני ירדת וכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם וגו'. אמר ר' אלעזר בי ר' אבינה מצות שבת מליא, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה, והמילה דוחה אותה. (נדרים יב ב)

רבי אחא בשם ר' יוסי בן חנינה אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת... ר' יעקב בר אחא מפקד לספריי' אין איתת איתא מישאלינכון אימרון לה בכל מתענין חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים. (שם כו א)

מדרש רבה:

והיו לאותות אלו שבתות... (בראשית ו ב)

ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, א"ר יודן זו שעה יתירה שמוסיפין מחול על הקדש. (שם ט טז)

רבי שאליה לר' ישמעאל ב"ר יוסי א"ל שמעת מאביך מהו ויכל אלקים ביום השביעי, אתמהא. אלא כזה שהוא מכה בקורנוס על גבי הסדן, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך. אמר רשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקדש, אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה. גניבא ורבנין גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה, כלה שתכנס לתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת. רבנן אמרי משל למלך שעשו לו טבעת, מה היתה חסירה, חותם, כך מה היה העולם חסר שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך, ויכל אלקים ביום הששי וישבות בשביעי. (שם י י)

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ברכת ה' היא תעשיר זו השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי, ולא יוסיף עצב עמה זה האבל. (שם יא א)

ויברך אלקים את יום השביעי וגו', ר' ישמעאל אומר ברכו במן וקדשו במן, ברכו במן, שכל ימות השבת היה יורד עומר, ובערב שבת שני עומרים, וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. רבי נתן אומר ברכו במן וקדשו בברכה. רבי יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש וברכו בעטיפה. רב הונא אמר צריך להחליף (בגדים), רבי חייא בשם רבי יוחנן אמר צריך לערב, אבין בר חסדאי אמר צריך לשלשל... רבי אלעזר אומר ברכו בנר, ובי היה המעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בלילי שבת ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. ברכו במאורות, ר"ש בר"י איש כפר עכו אומר משום ר' שמעון, אף על פי שנתקללו המאורות מערב שבת, אבל לא לקו עד מוצאי שבת... כיון ששקע החמה בלילי שבת בקש הקב"ה לגנוז את האורה, וחלק כבוד לשבת, הדא הוא דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באורה...

רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין של צונן אכל מהם וערב לו. עשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין, א"ל אותן ערבו לי יותר מאלו, א"ל תבלין אחד הן חסירין, א"ל וכי יש קלרין של מלך חסר כלום, א"ל שבת הן חסרין, אית לך שבת. (שם שם ב)

...א"ל (טורנוסרופוס לאביו המת) אבא מן דמיתת איתעבידית יהודאי, אתמהא, מפני מה עלית כל ימות השבת ובשבת לא עלית, א"ל כל מי שאינו משמר את השבת אצלכם ברצונו, כאן הוא משמר אותו בעל כרחו. א"ל וכי עמל יש לכם שאתם עמלים כל ימות השבת ובשבת אתם נוחין, א"ל כל ימות השבת אנו נידונין ובשבת אנו נוחין. חזר אצל ר"ע אמר לו אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות, אל ירד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב. א"ל תיפח רוחיה דההוא גברא, אמשול לך משל, לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם היה אחד דר בחצר הרי הוא מותר בכל החצר כולה, אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו מותר בכל העולם כולו, ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו שכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד. (שם שם ו)

רבי יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר, אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה, שנאמר (בראשית י"ג) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (שם ל"ג) ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר (שם כ"ח) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו'. (שם יא ח)

דבר אחר למה ברכו, רבי ברכיה ורבי דוסתאי ורבי שמואל בר נחמן ר' ברכיה ורבי דוסתאי אומרים שאין לו בן זוג, חד בשבתא תרי בשבתא... ר"ש בר נחמן אמר שאינו נדחה, יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה, שבת אינה נדחית. תני רשב"י אמרה שבת לפני הקב"ה רבונו של עולם, לכולן יש בן זוג ולי אין בן זוג, א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני אמר להם הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל היא בן זוגך, היינו דבור (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו. (שם שם ט)

רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר, אף על גב דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ועם אלו... (שם שם יא)

ויניחהו, נתן לו מצות שבת, כד"א וינח ביום השביעי, לעבדה, ששת ימים תעבוד, ולשמרה, שמור את יום השבת לקדשו. (שם טז ח)

רבי חנינא בר יצחק אמר ג' נובלות הן, נובלת מיתה שינה, נובלת נבואה חלום, נובלת העולם שבת. (שם יז ז)

...פגע בו (בקין) אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר (תהלים צ"ב) מזמור שיר ליום השבת. (שם כב כח)

רבי יודן אמר חמש... אם מקבלים בניך את השבת הם נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים. (שם מו ז)

ר' יהושע בן לוי בעא קומיה דר"ל א"ל מהו ליקח עבדים ערלים מן העכו"ם, א"ל אימתי את שואלני ביום טוב, תני אפילו בשבת, וכן הקונה חצר בא"י א"ל הרי למחר בכך וכך משום דחביבה א"י יש לו רשות לומר כך. תני חזקיה עד רדתה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת. (שם מז יב)

ר' תנחומא בר ר' חייא משם רבי הושעיא תורגמנא, אין כל שבת ושבת שאין קורין בה פרשתו של לוט, מאי טעמא בכל תושיה יתגלע. (שם נא יב)

דבר אחר ויחן את פני העיר, נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום, וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששימר יעקב את השבת קודם שניתן. (שם עט ז)

...דתנן אין מונעים לא שמן ולא חמין מעל גבי המכה בשבת, ולא עוד אלא שמזלפין חמין מעל גבי המכה בשבת... אלא ללמדך מרחיצין את הקטן כל גופו מה שאין כן בגדול אלא על גבי המכה בלבד. ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי של מילה שחל להיות בשבת... (שם פ ח, וראה שם עוד)

והכן, אין והכן אלא שבת, המד"א (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו וגו', הדא אמרה ששמר יוסף את השבת קודם שלא תנתן. (שם צב ד)

דבר אחר וירא בסבלותם, ראה שאין להן מנוחה, הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום א' בשבוע הם מתים, א"ל לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח. (שמות א לב)

תכבד העבודה על האנשים, מלמד שהיו בידן מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, א"ל פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפשין ביום השבת. (שם ה כג)

ראו כי ה' נתן לכם את השבת, לא היה צריך לומר אלא דעו, מהו ראו, אלא כך א"ל הקב"ה אם יבואו עכו"ם ויאמרו לכם למה אתם עושים את יום השבת ביום הזה, אמרו להם ראו שאין המן יורד בשבת. ומהו נתן לכם, לכם ניתנה ולא לעכו"ם, מכאן אמרו אם יבואו מבני נח וישמרו את השבת לא דיים שאין מקבלים שכר אלא שחייבים מיתה, שנאמר (בראשית ח') ויום ולילה לא ישבותו. ואזהרה לבני נח זו היא מיתתן. וכן הוא אומר (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל וגו', משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו, העובר ביניהן חייב מיתה. (שם כה טו)

א"ר לוי אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא, למה שהיא שקולה כנגד כל המצות, וכן הוא אומר (תהלים צ"ה) כי הוא אלקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו... וכשם שמצינו שעל כל המצות בן דוד בא, על שמירת יום א' של שבת בן דוד בא, לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות...

א"ל הקב"ה לישראל, אם תזכו לשמור שבת מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצות שבתורה, ואם חללתם אותה מעלה אני עליכם כאילו חללתם כל המצות, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ו) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, בעת שאדם שומר את השבת גוזר גזירה והקב"ה מקיימה, שנאמר (שם נ"ח) אם תשיב משבת רגלך, מה כתיב אחריו, אז תתענג על ה', כמה דתימא (תהלים ל"ז) ותתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. ולא עוד אלא כל מה שאתה אוכל בעולם הזה אינו אלא מן הפירות אבל הקרן קיימת לך לעולם הבא, שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. (שם כה טז)

א"ר חייא בא אבא טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה, אלא ורעות רוח רעותיה למעבד עיבידתיה בהון, תדע לך שכן, שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר בשובה ונחת תושעון. (ויקרא ג א)

רבי יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים חבילות חבילות של מצות יש בידו... בזכות שבת, אשרי אנוש יעשה זאת. (שם כא ה)

מה שושנה זו מתוקנת לשבתות וימים טובים, כך ישראל מתוקנין לגאולת מחר. (שם כג ו)

דבר אחר והיה שבעת ימים תחת אמו, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנאין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת, הדא הוא דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה. (שם כז י)

ועצמותיך יחליץ... ישמוט יזיין וישזיב ויניח... מכאן קבעו חכמים לומר רצה והחליצנו בשבת. (שם לד טו)

דבר אחר ונתתי גשמיכם בעתם ברביעית, אתה אומר ברביעית או אינו אלא בערבי שבתות, אמרו אפילו שנים כשני אליהו והגשמים יורדין בערבי שבתות אינן אלא סימן קללה... (שם לה ח)

א"ר לוי את מוצא דברים הרבה ברא הקב"ה בעולם ובירר לו א' מהם, ברא ז' ימים ובחר הקב"ה בשבת, שנאמר (בראשית ב') ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. (במדבר ג ח)

דבר אחר אפרים מעוז ראשי, מדבר ביהושע שהיה משבט אפרים והוא עשה מלחמה בשבת, שנאמר (יהושע ו') ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר וגו', ומנין שהיתה שבת, שאין שבעה לעולם בלא שבת, ולפי שהיה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו לכך החרים את יריחו קדש לה', כמד"ת (שם) והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו'. א"ר יהושע השבת כולה קדש, וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש... (שם יד ה)

דבר אחר מי הקדימני ואשלם, מדבר ביוסף שהוא הקדים ושימר את השבת עד שלא נתנה, (בראשית מ"ג) וטבוח טבח והכן, א"ר יוחנן ערב שבת היתה, ואין הכן אלא לשבת, שנאמר (שמות ט"ז) והיה ביום הששי והכינו וגו', אמר הקב"ה, יוסף אתה שמרת את השבת עד שלא נתנה התורה, חייך שאני משלם לבן בנך שיהא מקריב קרבנו בשבת, מה שאין יחיד מקריב, ועלי לקבל קרבנו ברצון... (שם שם ט)

הלכה מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגוים או מן הלסטים מחלל את השבת בשביל למלט את נפשו, וכך אנו מוצאין בדוד כשביקש שאול להורגו ברח ממנו ונמלט. (שם כג א)

הלכה אדם מישראל שהיה מהלך בדרך ערב שבת וחשכה לו והיו בידו מעות או דבר אחר היאך צריך לעשות, כך שנו חכמים מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולמה מותר לו שיתן לנכרי, א"ר לוי כשנצטוו בני נח לא נצטוו אלא על ז' דברים ואין השבת מהן, לכך התירו שיתן אותו לנכרי. וא"ר יוסי בר חנינא גוי ששמר את השבת עד שלא קבל עליו את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוו עליה, ומה ראית לומר גוי ששמר את השבת חייב מיתה, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זה עם זה, מי שבא ומכניס עצמו ביניהם אינו חייב מיתה, כך השבת הזו בין ישראל ובין הקב"ה, שנאמר (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל, לפיכך כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו לימול חייב מיתה. רבנן אמרי, אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם לפי שלא נצטוו גוים על השבת, תאמר אם הם עושים אותה אתה נושא להם פנים, א"ל הקב"ה מן הדבר הזה אתה מתיירא, חייך אפילו הם עושים כל מצות שבתורה אני מפילן בפניכם, מנין, ממה שקרינן בענין, ראה החילותי תת לפניך. (דברים א יח)

א"ר יוסי בר' חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחלה כשניתנה להן באלוש, מנין שנאמר (שמות ט"ז) וישבתו העם ביום השביעי. ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך, כיצד, א"ר חייא בר' אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקייה ומהנה את נפשך, ואני נותן לך שכר, מנין (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג וגו', מה כתיב אחריו, אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. (שם ג א)

מהו את כל המצוה הזאת, רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה. (שם ד ד)

...והן משיבין לו ואומרין, שוטה שבעולם אין אתה יודע שהעולם זה דומה לשבת ועולם שבאת ממנו דומה לערב שבת, אם אין אדם מתקן בערב שבת מה יאכל בשבת. (רות ג ג)

ר' יהודה בר' סימון אמר ז' הבלים שאמר קהלת כנגד ז' ימי בראשית... בשבת מאי אית לך למימר (שמות ל"א) מחלליה מות יומת, הדא אמר במזיד, אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו. אמר רבי ברכיה כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו, התחיל משורר עליה להקב"ה שבח ומזמור, הדא הוא דכתיב (תהלים צ"ב) מזמור שיר ליום השבת, א"ר לוי אדם הראשון אמרו. (קהלת א ג)

א"ר חייא בר אבא טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל ורעות רוח אלו ששת ימי המעשה, דאמר ר' חייא בר אבא אין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר (ישעיה ל') בשובה ונחת תושעון, בשובת ונייח תושעון. ורעות רוח, רעותיה דמיתקרי לעי ונגיס (מתיגע ואוכל). (שם ד י)

תן חלק לשבעה וגם לשמונה, ר' אליעזר אומר תן חלק לשבעה אלו ז' ימי שבת, המד"א (מ"א י"ח) ויהי בשביעית, ביום השבת, וגם לשמונה אלו ח' ימי המילה, דכתיב (שם) וישם פניו בין ברכיו וגו', ולמה בין ברכיו, אלא אמר לפני הקב"ה, רבונו של עולם אפילו אין ביד בניך אלא זכות שתי מצות הללו שבת ומילה, כדאי שתרחם עליהם. (שם יא ה)

ביום שבת הפיל פור, עמד שרו לפני הקב"ה ואמר לפניו, רבונו של עולם יום שבת בו נגמרו כל מעשיך ונשתכללו, הדא הוא דכתיב (בראשית ב') ויכל אלקים ביום השביעי, וכתיב (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, ואם אתה מבקש לעקור אותם עקור את השבת ובטל אותה, ואחר כך אתה מכלה אותם. (אסתר פרשה ז)

ר' לוי בר חיתא אמר בה ג' שיטין, שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת... (שיר א לו)

...אך אף על פי שישראל עוסקין במלאכתן כל ששת ימים, ביום השבת משכימים ובאים לבית הכנסת וקורין קריאת שמע ועוברין לפני התיבה וקורין בתורה ומפטירין בנביא, והקב"ה אומר להם, בני הגביהו קולכם כדי שישמעו חברים, ואין חברים אלא מלאכי השרת, ותנו דעתכם שלא תשנאו זה את זה ולא תקנאו זה את זה... (שם ח טו)

מדרש תנחומא:

שאילתא דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה הקב"ה לעלמיה ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא ברכיה וקדשיה, כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועיבד יומא טבא, כך אמרי אינשי כילול בתי, דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי, ואומר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא, דכתיב וינח ביום השביעי על כן ברך ה' וגו'. ואסור לישב בתענית, ומחייבינן לענוגי ביה במאכל ובמשתה ולקרויה בכסות נקיה, שנאמר (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגלך וגו'. ואמרו וקראת לשבת עונג, שלא תהא אכילתך בשבת כבחול, אלא ענגהו, שבשכרו כתיב (שם) אז תתענג על ה'. ולקדוש ה' מכובד (שם) שלא תתנהג בו מנהג קלות ראש, אלא קדשהו וכבדהו בכל דבר. וכבדתו (שם) בבגדים נאים ובכסות נקיה שלא תעשהו כחול, כהא דר' יוחנן קרי למאניה מכבדותיה... מעשות דרכיך, שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול. ודבר דבר, כי האי דאמיה דר' שמעון ב"י הויא משתעיא מילי סגי בשבת, אמר לה יומא שבתא היא, והיא שתקה. א"ר חנינא מדוחק התירו שאלת שלום בשבת, ברם צריך למילף מאן דבעי למיזל לדבר מצוה או לתפלה או לבי מדרשא מי שרי לפסוע פסיעה גסה בשבת, מצוה עדיף או דלמא כבוד שבת עדיף. תא שמע דאמר רבי תנחום א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת... (בראשית ב)

...שאם חל י"ד להיות בערב שבת אסור להתענות בשבת ובערב שבת נמי אסור מפני טורח שבת, אלא מקדימין ומתענין בחמישי... ואם חל ארבעה עשר בשבת אסור להתענות בערב שבת מפני טורח שבת, שעיקר תענית סליחות ורחמים הוא ואתי לאימנועי מכבוד שבת, וכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן... (שם ג)

ויאמר לו ה' לכן כל הורג קין וגו', יש אומרים שבת נעל בפניו, כמו שכתוב (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כשם שלמד שבת זכות על אדם הראשון כך למד על קין. (שם י)

אתה מוצא י"ח מתפללין בכל יום, ואינן כלן לשבחו של הקב"ה... ולפיכך אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, שאם יהיה לו חולה בתוך ביתו נזכר ברופא חולי עמו ישראל והוא מיצר, והשבת נתנה לישראל לקדושה לעונג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע, ולפיכך אמר דוד שבע ביום הללתיך (תהלים קי"ט) אלו ז' ברכות שמתפללין בשבת. ואיזה זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ') בכל דבר, אפילו ממצוא חפצך ודבר דבר. (וירא א)

...א"ל (טורנוסרופוס) אם כן למה הקב"ה עושה בו מלאכה, א"ל כזה שהוא מטלטל בחצרו ארבע אמות, ולא עוד אלא נהר סמבטיון מעיד שבכל ימים הוא מושך אבנים בחול ובשבת נוח. א"ל אם אתה מבעי ליה לדוחקא (אתה רוצה לדחותני), א"ל והא כתיב כי בו שבת מכל מלאכתו, ר"פ בשם ר' יהושע אמר אף על פי שכתוב בו כי בו שבת מכל מלאכתו, הוי אומר ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת לא ממעשיהם של צדיקים ולא ממעשיהם של רשעים, אלא פועל עם אלו ומראה לאלו מעין דוגמא שלהם ולאלו מעין דוגמא שלהם... א"ר יהושע בן נחמיה אמר להם הקב"ה לישראל שמרו את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה, כתיב בשבת שמור את יום השבת, ובתורה כי אם שמור תשמרון, השבת נתנה על ידי משה, ראו כי ה' נתן לכם השבת, והתורה על ידי משה. (כי תשא לג)

הלכה מהו לפרוש לים הגדול קודם לשבת ג' ימים, שנו רבותינו אין מפליגין בספינה בים הגדול ג' ימים קודם לשבת בזמן שהוא הולך למקום רחוק, אבל אם מבקש לפרוש כמו מצור לצידון מותר לו לפרוש אפילו בערב שבת, מפני שהדבר ידוע שהוא יכול לילך מבעוד יום, בשליח הרשות, ואם היה שליח מצוה מותר לו לפרוש בכל יום שירצה, למה מפני שהוא שליח מצוה, ושליח מצוה דוחה את השבת... (שלח א)

רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר בזכות שני דברים ישראל מתחטאין לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות, בזכות שבת דכתיב (ישעיה נ"ח) אם תשיב משבת רגליך, מה כתיב בתריה, אז תתענג על ה'... (ראה יא)

...כך השבת כתיב בה (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה... (תצא ז)

מדרש תנחומא הקדום:

ילמדנו רבינו מהו לדבר דבר יתר בשבת, כך שנו רבותינו, נשאלין נדרים שהן לצורך השבת, הרי דבר שאין לצורך השבת אין נשאלין, ואין צריך לומר שאסור להרבות דברים בשבת. (וישלח ט)

אמר ר' יצחק ראו היאך אתם משיבים לאומות העולם, שאם יאמרו לכם למה אתם משמרים את השבת, מה נסים נעשו לכם, ראו כי ה' נתן לכם השבת, אמרו להם בכל יום היה יורד פרידה אחת, ובערב בשתי פרידות... מהו משנה, אם תאמר שנים והלא כבר נאמר שני העומר לאחד, ומה משנה, חזקיה בר חייא אמר שהיה משונה בטעמו ובריחו ובתוארו... (בשלח כד)

פרקי דרבי אליעזר:

...ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד, והלא כבר נאמר עליהם (ירמיה כ"ג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, אלא שכלו ממלאכה מפועל ומצווי, לכך נאמר ויכלו השמים והארץ. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבון כל העולמים השמים והארץ כלית ממלאכה מפועל ומציווי בששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך אל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך אין אנו יכולים לעמוד, שעל רחמיך וחסדיך העולם עומד...

ברא יום שביעי לא נאמר בו מלאכה ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר שהוא שמור לדורות, שנאמר (זכריה י"ד) והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה. למה הדבר דומה לאחד שהיה לו כלי חמדה ורצה להנחילה לבנו העובד אותו, כך הקב"ה יום שבת מנוחה וקדושה שהיה לפניו רצה להנחילה לישראל, תדע לך שהוא כן, כשיצאו ממצרים עד שלא נתן להם את התורה הנחיל את השבת לישראל, ושתי שבתות שבתו ישראל עד שלא נתן להם את התורה, שנאמר (נחמיה ט') ומצוות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. הקב"ה שמר וקדש את השבת, וישראל אינן חייבין לשמר ולקדש את השבת, תדע שהוא כן, בא וראה כשהיה נותן להם את המן ארבעים שנה היה נותן להם בששת ימי המעשה ובשבת לא היה נותן, שמא תאמר לא היה בו כח ליתן בכל יום ויום, אלא ששבת לפניו, לפיכך היה נותן להם לחם יומים בששי... כיון שראו ישראל ששבת לפניו שבתו גם הם, שנאמר (שמות ט"ז) וישבתו העם ביום השביעי.

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב'), הקב"ה ברך וקדש את יום השבת, וישראל אינן חייבין אלא לשמור ולקדש את יום השבת. מכאן אמרו כל המברך על היין בלילי שבתות מאריכין לו ימיו ושנותיו בעולם הזה, ויוסיפו לו שנות חיים לעולם הבא.

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם (שמות ל"א), מה היא שימור של שבת, מלהבעיר בה אש ומלעשות בה מלאכה, ומלצאת ומלבוא חוץ לתחום אפילו רגל אחת, ומלהביא דבר בידו ולהעבירו ד' אמות ברשות הרבים, ולהוציא מרשות לרשות, וזו היא שמירתה של שבת.

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, אמר הקב"ה השבת הזה נתתי לישראל ביני לבינם בששת ימי המעשה פעלתי את העולם, ובשבת נחתי, לפיכך נתתי להם ששת ימי מלאכה ויום השביעי ברכה וקדושה ומנוחה לי ולהם, לכך נאמר ביני ובין בני ישראל... (פרק יח)

...בא יום השבת ונעשה סניגור לאדם הראשון, אמר לפניו, רבון כל העולמים בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם ובי אתה מתחיל, זו היא קדושתו וזו היא ברכתו, שנאמר (בראשית ב') ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גיהנם, וראה אדם כחה של שבת אמר, לא לחנם ברך הקב"ה את השבת וקדש אותו, התחיל משורר ומזמר ליום השבת, שנאמר מזמור שיר ליום השבת... (פרק יט)

ר' יהודה אומר הקב"ה שמר שבת ראשון ואדם שמר אותו תחלה בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומנחמו מכל שרעפי לבו, שנאמר (תהלים צד) ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך וגו'... בין השמשות של שבת היה אדם יושב ומהרהר בלבו ואומר, אוי לי שמא יהא הנחש שהטעה אותי בערב שבת שנאמר תשופנו עקב, נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו ולשמור מכל רע. ראה אדם לעמוד של אש ושמח בלבו ואמר, עכשיו אני יודע שהמקום עמי, ופשט ידיו לאור האש וברך בורא מאורי האש. וכשהרחיק ידיו מהאש אמר אדם עכשיו אני יודע שנבדל יום הקודש מיום החול, שאין לבער אש בשבת, אמר ברוך המבדיל בין קדש לחול... (פרק כ)

מסכת סופרים:

...חוץ משבת שאינו מזכיר בחתימה ישראל אלא מקדש השבת בלבד, שהשבת קדמה לישראל, כדכתיב (שמות ל"א) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ואומר ראו כי ה' נתן לכם השבת, שהיתה כבר. (פרק יג יג)

...ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל סדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה, וזו היא שאמרו בשבת מקדימין לבוא ומאחרין לצאת, מקדימין לבא כדי לקרות קריאת שמע כותיקין עם הנץ החמה, ומאחרין לצאת כדי שישמעו פירוש של הסדר, אבל ביום טוב מאחרין לבא שהן צריכין לתקן מאכל של יום, וממהרין לצאת שאינו מהן הדין לפרש להם... (פרק יח ד)

פסיקתא:

אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיתה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה עמו ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו בא טול פרתך, שמא צער יש בה, שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה. אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת, א"ל בא ואני מעמידה, כין שבא ואמר לה באזנה, פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול בשבת היית נינוח, עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי, ומיד עמדה וחרשה. א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך, עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה על אחת חוץ מזו ומזו איני מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה, אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה. התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה. מיד נתיירא הגוי, אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה, ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה... (פרשה יד פרה)

דבר אחר ברכו ביציאת, כל היום שיש בו חסרון כתב בו ברכה ואינו חסר, בחמישי נבראו בו עופות ודגים ובני אדם צדין מהן ואוכלין אותן, לפיכך כתב בהן ברכה ואינן חסירים כלום, אבל בשביעי מה אית לך למימר ברכו ביציאת... ועד היכן הוא כבודה של שבת, רב אמר בשרא, ושמואל אמר תוכברא (בהמה ועוף צלויין שלימות או מאכל)...

ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אבא לא ניתנה השבת אלא לתענוג, רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה, ולא פליגי, מה דאמר רבי ברכיה בשם רבי חייא בר אבא לתענוג אלו תלמידי חכמים שהם יגיעים בתורה כל ימות השבת, ובשבת הם באים ומענגים, מה דאמר רבי חגי בשם רבי שמואל בן נחמן לתלמוד תורה אילו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבת, ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה. רבי יהושע דסכניס בשם רבי לוי כל שהוא מענג בשבת שואל והקב"ה נותן לו משאלותיו, מאי טעמא, והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך (תהלים ל"ז). (פרשה כג י' דברות תליתאה)

...(שעה) שתים עשרה נטל (אדם הראשון עונש) אפופסין, ופייסה עליו השבת ופדה אותו מדין ונטל דימוס, והתחיל מקלס לשבת, שנאמר מזמור שיר ליום השבת, אמרה לו השבת אני ואתה נקלס להקב"ה שכן נתן בי כח, שנאמר (תהלים צ"ב) טוב להודות לה' וגו'. עד שלא באתה השבת כביכול היה המלך יושב ומצטער על עולמו לומר כל מה שבראתי בשביל אדם בראתי, עכשיו הוא נוטל הפופסים והוא מבטל כל מלאכה שעשיתי וחוזר העולם לתוהו ובוהו, עד שהמלך מיצר על עולמו נכנס השבת ונטל דימוס, אמר הקב"ה כל מה שעשיתי השבת שיכללה, שנאמר (בראשית ב') ויכל אלקים ביום השביעי. (פרשה מו)

שוחר טוב:

אמר רבי סימון בשם רבי שמעון חסידא בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד לבא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום. (מזמור עג)

אמר ר' יצחק (שמות ט"ז) ראו כי ה' נתן לכם השבת, מהו ראו, אמר רבי יוסי מרגניתא דיהיבת לכון, אמר רבי יצחק כל עיסקא דשבתא כפול, עומר כפול, שני העומר לאחד, קרבנו כפול, (במדבר כ"ח) וביום השבת שני כבשים, עונשה כפול, (שמות ל"א) מחלליה מות יומת, שכרה כפול, (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, אזהרותיה כפולות, שמור וזכור, מזמורו כפול, מזמור שיר ליום השבת.

זה שאמר הכתוב (קהלת א') הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים שבעה הבלים אמר קהלת... ומה בשביעי שבת חוזר ומסתכל לכאן ולכאן למצוא וליתן פגם בו ולא מצא אלא כולה קדושה ומנוחה. א"ר יצחק אחרי כן הסתכל וראה שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו, ואמר גם זה הבל, לכן אמר הכל הבל, הרי שבעה. לפי שברא יום שביעי שלא לעשות בו מלאכה לא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר. משל למה הדבר דומה, למלך אחד שהיה לו כלי חמדה ולא רצה להנחילו אלא לבנו, כך יום שבת מנוחה וקדושה ולא רצה להנחילו אלא לישראל. תדע לך שכן הוא, שבתו עד שלא נתן להם את התורה, שנאמר (נחמיה ט') ואת שבת קדשך הודעת להם ביד משה עבדך, והקב"ה בירך וקידש את השבת וישראל חייבין לקדשו, תדע לך שכן הוא, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בששת ימי המעשה היה נותן להם את המן, ובשבת לא היה יורד... אמר הקב"ה השבת הזה נתתי לישראל אות ביני לבינם, בששת ימי המעשה פעלתי את העולם ובשבת נחתי, לפיכך נאמר (שמות ל"א) ביני ובין בני ישראל... וכל מי ששומר את השבת הקב"ה מוחל לו על כל עונותיו, שנאמר (ישעיה נ"ו) כל שומר שבת מחללו, מחול לו.

...זכור את יום השבת, והן מכבדין אותו במאכל ומשתה ובכסות נקיה, שנאמר (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג, ולא עוד אלא כשהוא נכנס אנו מקבלין אותו בשירין ובזימרין, שנאמר מזמור שיר ליום השבת...

דבר אחר אמר רבי לוי מזמור שיר ליום השבת, שלא שמש בו אפלה, את מוצא בכל יום ויום כתיב ויהי ערב ויהי בקר, ושבת לא כתיב בו ערב, אמר רבי לוי בר גנזרא שלשים ושש שעות היה יום ערב שבת ולילו שהיה בקר ושבת עצמה, כיון שראה אדם מוצאי שבת עם דמדומי חמה ומתחיל החשך לבוא, התחיל אדם טופח על פניו ואומר, אוי לי שמא זה שאמר הקב"ה הוא ישופך ראש הוא מביאו עכשיו, שנאמר (תהלים קל"ט) ואומר אך חושך ישופני... נשתלח לו עמוד אש להאיר לו ולשמרו מכל דבר רע... ויש אומרים שזימן לו הקב"ה שתי אבנים אחת של אופל ואחת של צלמות, שנאמר (איוב כ"ח) קץ שם לחשך אבן אופל וצלמות, ונטל אדם הראשון את שתי האבנים והקישן זו לזו ויצא מהן אש משתי האבנים והבדיל, ולפיכך אנו מבדילין על האור במוצאי שבת...

דבר אחר ליום השבת, ליום ששבתו המזיקין מן העולם, ליום שישבו עמו בשלום, שנאמר (ישעיה ל"ב) וישב עמי בנוה שלום. דבר אחר ליום ששבת מן המלחמות, גירש אדם ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששערי גן עדן סמוכין להר המוריה... רבי יהודה אומר הקב"ה שמר את השבת בעליונים, ואדם שמר אותו ראשון בתחתונים והיה יום השבת משמרו מכל רע ומכל שרעפי לב, שנאמר (תהלים נ"ד) ברוב שרעפי בקרבי תנחומיך ישעשעו נפשי. (מזמור צב)

תנא דבי אליהו רבא:

אמר להם הקב"ה לישראל לא כתבתי לכם בתורתי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א'), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששת ימים שבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם וישנה בשבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ויקרא בתורה וישנה בנביאים ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך (קהלת ט'), לפי שאין לו מנוחה להקב"ה אלא עם עושי תורה בלבד, שנאמר (ישעיה ס"ו) ואת כל אלה ידי עשתה וגו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. (פרק א)

דבר אחר זכור את יום השבת לקדשו, במה אתה מקדשו, במקרא ובמשנה במאכל במשתה וכסות נקיה ובמנוחה, שכל המענג את השבת כאלו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר (ישעיה נ"ח) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, ללמדך אם קראת לשבת עונג אז לקדוש ה' מכובד. ואף על פי שאמר ר"ע עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, מכל מקום יטול אדם בשר מעט ויין מעט ואל ירבה בבשר ויין יותר מדאי, ואם הרבה בבשר ויין יותר מדאי הרי מקרא מוכיח עליו, (משלי כ"ג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו... (פרק כו)

מדרש אגדה:

ויכל אלקים ביום השביעי, מדת יום ומדת לילה צוה ביום השביעי. דבר אחר ויכל אלקים לשון כלילה ועטרה היא יום השביעי לשאר כל הימים. ויברך אלקים את יום השביעי, במה ברכו, שכל מה שאדם מוציא לכבוד שבת הקב"ה משלם לו כפלים. דבר אחר ברכו שאין הרשעים נידונים בגיהנם בשבת. (בראשית ב ב)

זכור את יום השבת, זכרהו על היין... על כן ברך ה' את יום השבת, במה בירכו, במזונותיו ובסעודתו, שכך אמר הקב"ה, בני הלוו עלי ואני פורע. (שמות כ ח)

אך את שבתותי תשמורו, רבי יוסי הגלילי אומר אך מיעוט, ומה מיעט, כי יש שבתות שאתה שובת ויש שבתות שאין אתה שובת, כגון שהוצרכו להביא מילדות, או להציל מן הלסטים או מן הדליקה, או מכל דבר שיש בו פקוח נפש, או חולה לבשל לו, כל אלו וכיוצא בהם דוחין את השבת.

כי אות היא ביני וביניכם, ולא ביני ובין אומות העולם, אות היא שישראל עבדים להקב"ה. כי אני ה' מקדשכם, לעתיד לבא ליום שכולו שבת. ושמרו בני ישראל את השבת, ר' נתן אומר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. לעשות את השבת, מלמד שכל המשמר את השבת כאילו הוא עשאה. אות היא לעולם, מגיד שאין השבת בטילה לעולם. שבת וינפש, שבת ממלאכה, וינפש ממחשבה. (שמות לא יג)

מדרשים:

...וביום השביעי שבת לה' אלקיך וגו', ויום השביעי בחר בו הקב"ה וקדשו לשמו וחמדת ימים קראו כי בו חיבר שמים וארץ ובירכו, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו, והנחילו לעמו ישראל שבחר אותם משאר אומות, ונתנו בחלקם שלא יהא צער במחנותם, כי לשמחה גדולה נתנו אלקים לנו, ואפילו אסירי גיהנם ינוחו ביום השבת. כשנכנס שבת, מלאך הממונה על הנפשות דומה שמו מכריז ואומר צאו מגיהנם, ומתיר אותם ואינן נדונין בשבת... (מדרש עשרת הדברות)

גדולה שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות, שכל המחלל שבת בפרהסיא או ע"ז שניהם כנכרים לכל הדברים. גדולה שבת שנתנה הקב"ה לבחון בה גרי הצדק, שהרי לא פירש מתרי"ג מצות אלא שבת בלבד, שנאמר (ישעיה כ"ו) ובני הנכר הנלוים וגו' כל שומר שבת וגו'. גדולה שבת שאין כהן גדול נכנס לעבודה אחר משיחתו עד שתעבור עליו השבת, שנאמר (שמות כ"ט) שבעת ימים ילבשם הכהן. גדולה שבת שכשנתדלדלו ישראל ממעשים טובים לא עמדה להם אלא זכות השבת, שנאמר (מלכים א' כ') ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, עד שתעבור עליהם השבת. ובימי יאשיהו היא שעמדה להם, שנאמר בשביעית שהזכיר להם השבת. גדולה שבת שאינה נדחית אלא מפני סכנת נפשות... (מדרש גדול וגדולה)

ילקוט שמעוני:

ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא שבות כאילו מלאכתך עשויה. דבר אחר שבות ממחשבת עבודה, ואומר אם תשיב משבת רגלך וגו' אז תתענג וגו'. (שמות פרק כ, רצו)

כתיב זכור את יום השבת, וכנגדו לא תענה, מגיד הכתוב שכל מי שהוא מחלל שבת מעיד לפני הקב"ה שלא ברא עולמו לששה ימים ולא נח ביום הז', וכל מי שהוא משמר את השבת מעיד לפני המקום שברא עולמו לששה ימים ונח בשביעי, שנאמר אתם עדי נאם ה' ואני א-ל. (שם רצט)

כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת קדושה לישראל מה לפלוני שחנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ונח בשביעי, וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל. (שם פרק לא, שצ)

...רבי אלעזר בן פרטא אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת מעלין עליו כאלו שמר שבתות הרבה, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וכו', רבי נתן אומר מנין אתה אומר כל מי שמשמר את השבת כתקנה מעלין עליו כאלו שמר כל שבתות מיום שברא הקב"ה עולמו עד שיחיו המתים, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת וגו' ביני ובין בני ישראל ולא ביני לבין האומות... כי ששת ימים וגו' שבת ממלאכת מחשבת עבודה או אף מן הדין, תלמוד לומר וינפש, מגיד שאין הדין בטל מלפניו לעולם, וכן הוא אומר צדק ומשפט מכון כסאך, וכתיב הצור תמים פעלו וגו'.

אמר ר' יוסי בר' חנינא כותי ששמר את השבת עד שלא קבל את המילה חייב מיתה, למה שלא נצטוה עליה ואינו משמר אותה כתקנה. (שם שם שצא)

ויקהל משה, רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל, אלא זאת בלבד, אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, מכאן אמרו משה תקן להם לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג... (שם פרק לה, תח)

אם שמרתם נרות של שבת אני מראה לכם נרות של ציון, שנאמר והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות, ואיני מצריך לכם לראות באורה של חמה אלא בכבודי אני מאיר לכם... וכל כך למה, בזכות הנרות שהן מדליקין בשבת, תדע לך כמה חביבה היא מצות הנרות לפני הקב"ה שאף על פי שאין הקב"ה צריך לאורה הוא מצוה למשה שיזהיר לאהרן... (במדבר פרק ח, תשיט)

וימצאו איש מקושש, מגיד שמינה משה שומרים ומצאו אותו מקושש... ויקריבו אותו המוצאים אותו, מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו, מכאן לכל אבות מלאכות שבתורה שמתרין בהן מעין מלאכתן...

תנא דבי אליהו, וימצאו איש מקושש עצים, אמר לו הקב"ה למשה חלל זה את השבת, אמר לפניו, רבונו של עולם, אתה יודע בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו, ורואה אותן וחוזר בו, עכשיו שאין עליו תפילין חלל זה את השבת, אמר לו הקב"ה למשה צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת ובימים טובים, שנאמר ועשו להם ציצית לדורותם... (שם פרק טו, תשנ)

וביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או שתהא שבת דוחה את העבודה, תלמוד לומר ביום השבת, הא מה תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת, או אחד של יחיד ואחד של צבור, אמרת, במה הענין דבר בשל צבור, עולת שבת בשבתו. (שם פרק כח, תשפב)

זכור ושמור קיימו חנניה מישאל ועזריה, שנאמר לסריסים אשר ישמרו את שבתותי... שלשה קדושות הן, קדושת שמו של הקב"ה, שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וקדושת שבת, שנאמר ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, וקדושתן של ישראל שנאמר קודש ישראל לה'. (דברים פרק ה, תתל)

טוב להודות לה', במזמור אתה מוצא שבע אזכרות, טוב להודות לה', כי שמחתני ה' וגו' מכאן סמכו שבע ברכות שמתפללין בשבת, דבר אחר כנגד שבעה קולות שכתוב במזמור קול ה' על המים, דבר אחר כנגד שבעה קולות שבמתן תורה, שנאמר ויהי קול השופר וגו', וכן דוד אומר שבע ביום הללתיך. (תהלים צב, תתמג)

...כך אמר דוד באתי לחלל את השבת האירה לי התורה, שנאמר ושמרתם את השבת וגו' מחלליה מות יומת, וכן לשאר העבירות, הוי נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. (שם קיט, תתעח)

ר' יצחק אומר זה יום השבת, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כיצד, אדם עושה מלאכה כל ששה ונח בשביעי, מתרצה עם בניו ועם בני ביתו. ואף על פי כן שאתם עושים מלאכה כל ששה יום שבת יעשה כלו תורה. מכאן אמרו ישכים אדם ביום השבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה לקיים מה שנאמר לך אכול בשמחה לחמך. (שם קלט, תתפח)

כל ימות השנה יורדי גיהנם הם נדונין, ובשבת ובמוצאי שבת עד שהסדרים נשלמים אינם נדונים, וכשהסדרים נשלמים מלאך אחד יש ושמו דומה הוא ממונה על הנשמות בא ונוטל נשמתן ומקלען לארץ, הדא דכתיב צלמות ולא סדרים, מהו צלמות צאו למות ששלמו הסדרים. (איוב פרק י תתקו)

מדרש הגדול:

וישבת ביום השביעי, וכי יש יגיעה למעלה או שביתה, אלא לומר מה אם למעלה שאין שם עמל ויגיעה נהגו בו שביתה, למטה שהן בני עמל ויגיעה על אחת כמה וכמה שצריכין לנהוג בו שביתה. דבר אחר וישבת, מאי וישבת, ששבת מן הדיבור, שבכל יום ויום היה אומר יהי כך ויהי כך, ובשבת שלמו מעשה בראשית ופסק הדיבור, ומנין שהשתיקה מן הדיבור קרויה שביתה, שנאמר וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב.

דבר אחר וישבות ביום השביעי, רמז לאלף שביעי שהעולם שובת בו, כדאמר רב קטינא שיתה אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב... (בראשית ב ב)

כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל לעולם, מה לפלוני חנותו נעולה, משמר שבת ומעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את העולם מששת ימי בראשית ונח ביום השביעי, כן הוא אומר אתם עדי נאם ה' ואני א-ל. (שמות לא יד)

גדולה שבת שהיא אחד מעשרה דברים שנאמר בהן ברית... לעשות את השבת לדורותם ברית עולם (שמות ל"א)... גדולה שבת שאין התינוק נימול עד שתעבור עליו שבת, שנאמר ובן שמונת ימים ימול לכם (בראשית י"ז), גדולה שבת שאין קרבן קרב עד שתעבור עליו שבת, שנאמר ביום השמיני תתנו לי (שמות כ"ב), גדולה שבת שאין הכהנים כשרין לעבודה עד שתעבור עליהם שבת, שנאמר שבעת ימים ילבשם הכהן (שם כ"ט), גדולה שבת שאין המזבח עצמו כשר לעבודה עד שתעבור עליו שבת, שנאמר שבעת ימים תכפר על המזבח (שם כ"ט), גדולה שבת שאין המצורע והזב והזבה הנדה והיולדת וטמא מת זוכין להטהר אלא אם כן עברה עליהם שבת, שכך הוא אומר בכולן שבעת ימים. גדולה שבת שאין האבל מתנחם עד שתעבור עליו שבת, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ'). גדולה שבת שכיון שנדלדלו ישראל מן המצות לא עמדה להן אלא זכותה, כשנדלדלו בימי אחאב היא עמדה להן, שנאמר ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים (מ"א כ'). וכשנדלדלו בימי אליהו היא עמדה להן, שנאמר ויהי בשביעית (שם י"ח), וכשנדלדלו בימי יהורם היא עמדה להן, שנאמר ויצא מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויסבו דרך שבעת ימים (מ"ב ג'),גדולה שבת שנתנה הקב"ה הבחנה לבחון בין גירי הצדק, שהרי לא פירש משש מאות ושלש עשרה מצות אלא השבת בלבד, שנאמר ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' ולהיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. מכאן אמרו ישראל משומד המשמר שבתו בשוק הרי הוא כישראל לכל דבר, ושאינו משמר שבתו בשוק הרי הוא כגוי לכל דבר. (שם)

דבר אחר ויקהל משה וגו', ר' יהודה אומר והלא בעבודת המשכן הכתוב מדבר, ומה ענין שבת אצל משכן. אלא מושלין אותו משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אפטרופוס, צוה אותו ואמר לו עשה לי פלטורין ועשה לי בה כך וכך עליות, והתקין לי בה כך וכך כלים וזירזו עליו ושמח בו שמחה גדולה. נכנסה מטרונית לפניו, אמרה לו אדוני המלך ושמחה שלי אין אתה מזכיר, מיד נפנה לה ועשה לה שמחה לעצמו. כך כיון שצוה הקב"ה את משה על עשיית משכן אמרה שבת לפני הקב"ה, רבונו שלעולם בראת אותי מששת ימי בראשית וקדשת אותי, עכשו את מזהיר את ישראל על עסקי משכן ושמי אין אתה מזכיר, שמא מרוב חיבתן שלישראל בעשיית משכן יחללו אותי. מיד נפנה לה הקב"ה ואמר למשה כתוב פרשה לשבת בתוך מלאכת המשכן, שאין בנינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.. (שמות לה א)

אשר צוה ה' לעשות אותם, אמר ר' שמעון בן לקיש אמר הקב"ה למשה, אמור להם לישראל בני היו יודעין שלא הוצאתי אתכם ממצרים אלא על תנאי שתקיימו מצות השבת, וכן הוא אומר על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. (שם)

תנא קשה הוא חלול שבת שהוא אחד משלש עבירות שמגלגלין בהן על עושיהן את כל עונותיו הראשונים והאחרונים, ואלו הן המשעבד בר ישראל, והבא על הגויה, והמחלל את השבת, וכן הוא אומר ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת (נחמיה י"ג)...

ולא עוד לא ראית שהן מדליקין את הנרות מערב שבת והן דולקין והולכין כל השבת כולה, והן מניחין בשר על גבי האש והוא מתבשל והולך כל השבת כולה, מאליו הוא נעשה, כך הקב"ה ברא כל מעשה וטיבעו לעשות כל אחד ואחד לפי מה שהוא והן נעשין תמיד מאיליהן... ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו שכל ימות השבת היה יורד ובשבת לא היה יורד. אמר לו הנח לאוכלי מן שאינו מצוי. ולא עוד אלא שנהר סנבטיון מעיד עליו... אמר לו אף בנהר זה איני מאמינך שאינו בארצינו... (שם, וראה שם מעשה דטורנוסרופוס ביתר פירוט)

רבי יהודה אומר בשבתות היו ישראל יושבים ורואין דלתות בית המקדש נפתחות מאיליהן, ויודעין שהוא יום השבת ומקדשין אותו, ואחר כך מקדשין אותו בעליונים. וכן בראשי חדשים, היו רואין הדלתות נפתחין מאיליהן, ויודעין שבאותה שעה נולד מולד לבנה ומקדשין את החודש, ואחר כך מקדשין אותו בעליונים, וכן לעתיד לבא... (במדבר כח יא)

לקדשו, מלמד שהשבתות נקראו קדושים, במה את מקדשו, במאכל מתוקן לשבת, וביין מבושם ובכלים נאים. אמר ר' שמלאי זכרהו עד שלא יבוא, ושמריהו משיבא, הא כיצד אם נזדמן לך חפץ טוב ואפילו מאחד בשבת התקינו לשבת, כלי חדש התקינו לשבת. אמר ר' תנחומה יתבין הוינן עם ר' הונא רבא בכנישתא דבבלאי דטבריה, ואיתון ליה כותבן בארבעתא, אמר אלין יתפרשון לאיקורא דשבתא. (דברים ה יב)

ילקוט ראובני:

דבר אחר בראשית אותיות שב"ת יר"א, לומר בזכות שבת שישמרו ישראל נברא העולם, ובזכות שבת נגאלו, שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וגו' והביאותים אל הר קדשי. (בראשית)

ספק גדול הנופל במעשה בראשית, והוא אמר שלא היתה בריאה ביום הז', ולמה הרי כבר היתה בריאת יום שבת, שהיום בעצמו צריך בריאה, שכן אמרו בזוהר כי ששת ימים עשה ה', ששת אמר ולא בששת, משמע ששת עצמן עשה ה', והיינו בריאת שמים וארץ שהם ששת כללות שש קצוות, ואם כן לפי זה בנס היתה בריאת שבת בפני עצמו האיך שבת ונח ביום ז', אלא ודאי שבת קדמה לעולם, ואילולא יום שבת שבתון נח, בששת ימים לא היה כח לפעול וכו', והובראו ששת ימים להתענג בשבת כדי לקבל ממנו פרנסתו, ואם כן לא היתה כי אם ששת ימים כי שבת קדמה לעולם.

נהר סמבטיון שובת בשבת, כי כל ימות החול מעין נובע ומוציא אותו מים בתקפו אבנים גדולים בחול ובשבת נח המעין ואין אבנים הולכים מן הנהר. ועוד יש הר שמוציאין מעפרו כסף ובשבת לא יוציאו מעפרו כסף, ויש דג ששובת בשבת על שפת הים עד מוצאי שבת, ושם הדג שבתי לפי ששובת בשבת.

טוב לאדם שכל צרכיו של שבת יקנה אותם ביום הששי ולא ביום החמישי, אם הוא בטוח שיכול לקנות ביום הששי וכל מה שקנה יאמר לכבוד שבת. וטוב מאד שמלבושי שבת אין גם אחד מה שיהיה בימי החול, כלומר אפילו החלוק של שבת אין ללובשו בימי החול... ונכון להקפיד מאד לאכול על השלחן של ד' רגלים בשבת וימים טובים דוגמא לשלחן הטהור העליון, ולא יפחות מד' ככרות ונר של ד' פיות, וראוי להיות זריז מאד בטבילת שבת שחרית שאדם יוצא מקדושה לקדושה, כי אינה דומה חומרת יום שבת לליל שבת, לענין רמז המלקות (המקוה) וסודותיו, וכל שכן אם קיים אדם מצות עונה שהוא צריך לטבול לקריו, אבל בלאו הכי נמי טוב ונכון לטבול, דומיא דבין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה דכהן גדול ביום הכפורים. (שם)

ויקדש אותו, המוסיף עליו מוסיפין לו אם נשמתו בגיהנם ביום ו' בעת שהיה רגיל לשבות באותה שעה מוציא נשמתו, ואם לא הוסיף ואחרו מאחרין אותו שלא להכניסו. ברא הקב"ה שר על כל בריה, ובליל שבת בראשית ישב על כסא כבודו וקראם כלם, ובעמדם מלפניו עמד מכסאו והושיב בו שר של שבת וכו', ובראותם כך עמדו ואמרו שירה ותושבחות לשר של שבת, מזמור שיר להיום השבת, אמר הקב"ה לו אתם אומרים שירה ולי אין אתם אומרים שירה, כיון ששמע שר של שבת שטוב בעיני הקב"ה לומר שירה לפניו, מיד ירד מן הכסא וצווח ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה', וענו כולם ואמרו אזמר לשמך וגו'. (שם)

זכור את יום השבת לקדשו, בשעת מתן תורה קרא הקב"ה לישראל ואמר להם, בני מקח טוב יש לי בעולם ואני נותן לכם לעד לעולם אם תקבלו את תורתי ותשמרו את מצותי, משיבים ישראל ואומרים לפניו, רבונו של עולם, איזה מקח טוב שאתה נותן לנו אם נשמור תורתך, משיב להם הקב"ה זה עולם הבא. משיבים ישראל ואמרו, רבונו של עולם, הראנו דוגמא של עולם הבא, משיב להם הקב"ה ואמר להם זה השבת.

זכור את יום השבת, לקביל יוסף, אמר הקב"ה לישראל בבעו מנכון ההוא צדיקא הוו דכירון דאזדבון על ידכון והוי לעבדא במצרים, ובההוא חובא אתגזר לאשתעבדא במצרים ולכפרא ההוא חובה דזבנתון ליה, נטרו יומא דשבתא וישתביק לכון... (יתרו)

ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם וגו', בשבת כתיב לדרתם חסר, לשון דירה, להורות כשנכנס שבת השכינה באה, ורואה אם ערך ביתו בשלחן ומטה ונר, אמרה השכינה זו היא דירתי, ואם לאו אומרת אין זה דירה של ישראל... ר' אלעזר בן פרנך אומר מנין שכל השומר את השבת כאלו עשה את השבת, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. (כי תשא)

ופן תשא עיניך וגו' אשר חלק ה' אלקיך לעמים לטורדן, כי בשבת טרידי שרי האומות לקבל מזון, ואיידי דטרידו לקבל לא פלטו, שאין מקטרגים בשבת, ולכן שינה בשבת תענוג, שהנשמה הולכת למעלה ואין שטן ואין פגע רע. (ואתחנן)

בכל יום שבת מתבטלת ג' קליפות על ידי שלהובית דאשא, ונג"ה נכנסת ונעשה קדושה, וזה סוד יגמור נא רע רשעים, בעת שישראל חס ושלום רובא חייבים שנקראים רשעים אזי גורמים שמחברים בכל ד' קליפות יחד ונגמר הרע שלהם, כי נ"א ר"ע ראשי תיבות נגה אש רוח ענן, אבל כשהם טובים גורמים שהנגה מחוברת אל הקדושה וג' אחרות נופלות לתהום רבא וכו'. (שם)

אמונות ודעות:

והנה מתועליות קדוש מקצת הזמנים בבטול המלאכות הן, תחלה כדי לנוח מרוב העמל, ועוד להשיג בהן מעט מן החכמה, ולהוסיף מעט בתפלה, ויתפנו בני אדם לפגוש זה את זה בהתקבצם ויזכירו זה לזה דברים מעניני הדת, ויכריזו עליהם, וכן כל כיוצא בזה. (מאמר ג פרק ב)

...והתשיעי אמרו כי יהושע נלחם ביום השבת, ואין הדבר כן, לפי שלא נזכר בכל יום מלחמה, אלא היה בכל יום נושא את הארון ותוקע בשופרות, ופעולות אלו מותרות בשבת, אבל יום השביעי שהיתה בו מלחמה לא היה יום השבת. (שם פרק ט)

תרגום יונתן:

והיה ביום הששי - ויהי ביומא שתיתאי ויסמנון מה דייתון לקמיהון למיכל ביומא בשבתא, ויערבון בבתיא וישתתפון בדרתיהון בגין ליתייא מדין לדין ויהי להון בכופלא. (שמות טז ה)

ושמרו - וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא לדריהון קיים עלם. (שם לא טז)

רש"י:

ויכל אלקים ביום השביעי - ...דבר אחר מה היה העולם חסר, מנוחה, באה שבת באה מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה. (בראשית ב ב)

אשר ברא אלקים לעשות - המלאכה שהיתה ראוי לעשות בשבת כפל ועשאה בששי. (שם שם ג)

ראו - בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת, שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומים. שבו איש תחתיו - מכאן סמכו חכמים ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, ג' לגופו ואחד לפישוט ידים ורגלים. אל יצא איש ממקומו - אלו אלפים אמה של תחום שבת, ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקר של מקרא על לוקטי המן נאמר. (שמות טז כט)

זכור - זכור ושמור בדבור אחד נאמרו... (שם כ ח)

ואתה דבר אל בני ישראל - ואתה אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה... כי אות היא - אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. לדעת - האומות בה, כי אני ה' מקדשכם. (שם לא יג)

מות יומת - אם יש עדים והתראה, ונכרתה - בלא התראה. (שם שם יד)

שבת שבתון - מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי. קדש לה' - שמירת קדושתה לשמי ובמצותי. (שם שם טו)

וינפש - כתרגומו ונח... ומי שכתוב בו (ישעיה מ') לא ייעף ולא ייגע וכל פעלו במאמר הכתיב מנוחה לעצמו, לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. (שם שם טז)

ששת ימים - מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות מעלין עליו כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות. (ויקרא כג ג)

...ומיסודו של ר' משה הדרשן העתקתי, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ע"א לומר שהמחלל את השבת כעובד ע"א, שאף היא שקולה ככל המצות... (במדבר טו מא)

להיות לאות - אות גדול הוא שנתתי להם יום מנוחתי למנוחה, היכר גדול שקדשתים לי. (יחזקאל כ יב)

כאשר צללו - נטו הצללים של ערב שבת ציויתי שלא יפתחו השערים עד אחר שבת. וילינו הרוכלים - כדי שיפתחו השערים ויצאו אליהם. (נחמיה יג יט)

אבן עזרא:

ויכל אלקים ביום השביעי - יש אומרים כי הימים נבראים, ובבריאת יום שביעי שלמה המלאכה, וזה הפירוש תפל. ויש אומרים כי יש בי"ת שטעמו קודם, כמו "לא תחסום שור בדישו", "אך ביום הראשון תשביתו שאור", ולמה זאת הצרה, וכלוי מעשה איננו מעשה... וטעם "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו", מכל הבריאות שברא. (בראשית ב ב)

ויברך אלקים - פירוש ברכה תוספת טובה, וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות ובנשמות כח הכר והשכל... ואמר הגאון שברכת היום וקדושו ישוב על השומרים שיהיו מבורכים קדושים. (שם שם ג)

ויאמר - כבר אמר לי השם כי אתם חייבים לשבות מחר שלא תעשה מלאכה אפילו אוכל נפש, כי מחר הוא יום שבת לה', כי זה היום סמך לשם, בעבור ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי...

ומלת שבת קשה, כי איננה על משקל גנב, כי תי"ו שבת סימן לשון נקבה, והעד, "שבת היא לה'". ומלת שבת שם דבר, כמו שביתה, וככה דקדוק המלה היתה ראויה להיות שבתת על משקל דלקת, וכאשר חסרו הת"ו האחת פתחו הבי"ת להורות על לשון נקבה, וככה מלת אחת. (שמות טז כג)

...ודע כי באחרית מוח הראש הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה, וטעם זכור שיזכר כל יום איזה יום הוא מהשבוע, כדי שישמור היום הז' שלא יעשה בו מלאכה, והנה טעם הזכירה היא השמירה, וכאשר אמר ה' זכור, הבינו הכל כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו... ולא הוצרך משה להזכיר בשנים טעם "כי ששת ימים עשה ה'", כי בתחלה אמר (בואתחנן) "כאשר צוך ה' אלקיך", ובעבור שה' צוה שישבתו העבד והאמה ולא פירוש למה זה, אמר בעבור שתזכור כי עבד היית וגו'... (שמות כ א)

זכור - ...כי השם קדש זה היום וזמנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, על כן כתוב ברך ה'. וכבר פירשתי זה במזמור שיר ליום השבת... וככה כתוב "כי שמחתני ה' בפעלך", כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא "ממצוא חפצך ודבר דבר". ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת". וכבר הזכרתי כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית, רק איננו מכחש השם הנכבד. והנה אין ספק כי מלת "אתה" כוללת כל מי שהוא בן מצוה, על כן טעם "בנך ובתך" הקטנים שביתתן עליך, ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו... (שם שם ח)

...והדבור הרביעי דבור השבת כנגד גלגל שבתי, כי חכמי הנסיון אומרים כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע שבו יראה כחו, והוא בעל השעה הראשונה ביום, וכן מי שהוא בעל השעה הראשונה בלילה. ואומרים כי שבתי ומאדים הם כוכבים מזיקים ומי שיחל מלאכה או ללכת בדרך באחד משניהם כשהם מושלים יבא לידי נזק, על כן אמרו קדמונינו שניתן רשות לחבל בלילי רביעיות ובלילי שבתות, והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה שימשלו אלה שני המזיקים בהם רק ביום הזה, על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם רק ביראת השם לבדו. (שם שם יד)

ושמרו - שישמרו ימי השבוע שלא ישכחו אי זה יום הוא שבת, ושיתקן צרכיו ודרכיו ביום הששי כדי שישמור השבת ולא יחללנה. והנה פירוש לעשות את השבת - כמו "וימהר לעשות אותו". (שם לא טז)

לא תבערו אש - בעבור שהזכיר ביום הראשון ובשביעי בחג המצות כל מלאכה לא יעשה בהם להתיר אוכל נפש, אמר עתה בשבת לא תבערו אש לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך לכל מאכל... (שם לה ג)

את שבתותי תשמורו - ...ולפי דעתי שהזכיר את שבתותי מטעם "ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני", ולא בעבור שהזכירה להשתחוות עליו, והטעם שתבואו בכל שבת להשתחוות לפני ולא על אבן משכית. והנה הזכיר היום הנבחר כי הוא נבחר לעבודת השם כאשר פירשתי, וגם הזכיר המקום הנבחר. וטעם אני ה' - ששבתי מכל מלאכה בשבת וכבודי דר במקדש, על כן הזכיר מלת תיראו. (ויקרא כו ב)

רמב"ן:

ויברך ויקדש - ברכו במן וקדשו במן, והמקרא על שם העתיד, לשון רבינו שלמה מבראשית רבה. ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים, ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד. ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל, ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. ודברו בזה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים. והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם, ויקדש אותו כי ימשוך מן הקדש, ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה לפי שאין לו בן זוג, ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך, ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת. (בראשית ב ב)

אשר ברא אלקים לעשות - ...ולי נראה פירוש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים. והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון, ומן המעשה שעשה בשאר הימים... (שם שם ג)

זכור - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד ית' שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד, להודיע שהוא ברא הכל, והוא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית, ואמר זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה כתוב שמור, ורבותינו הקפידו בזה ואמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, והכוונה להם ז"ל כי זכור מצות עשה צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ושמור אצלם מצות לא תעשה, יזהיר שנשמור אותו לקדשו של נחללהו... ועל דרך הפשט אמרו שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי זכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה, כמו שאמר כי אות היא ביני וביניכם. וזה עיקר גדול באמונת הא-ל. וטעם לקדשו - שיהא זכרוננו בו להיותו קדוש בעינינו, כמו שאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד", והטעם שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש להפנות בו מעסקי המחשבות בהבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה' וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דבר ה', כמו שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, שהיה דרכם כן. וזה טעם שביתת הבהמה שלא תהא בלבנו מחשבה עליה.

ולכן אמרו ז"ל שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה, כמו שאמרו בע"ז מפני שבה נעיד על כל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה ובנבואה.

ובמכילתא רבי יצחק אומר לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה שהגוים מונים בימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום, וזה פשוטו של מקרא, וכך פירש רבי אברהם... (שמות כ ח)

ברך ה' את יום השבת ויקדשהו - אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש, ולא נעשה בו מלאכה... (שם שם יא)

אך את שבתותי תשמורו - ...אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש, וכיוצא בהן, שהן דוחין אותו. וכך אמרו במסכת יומא, ומנין שספק נפשות דוחה שבת, רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו, מיעוט. ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת מפני שהזהיר בו בכאן, ועל דרך הפשט הוא כן, יאמר תעשו מלאכת אהל מועד, אבל שבתותי תשמורו לעולם...

ועל דרך האמת צוה בכן בזכור ושמור כאשר רמזתי בסודם, וזה טעם שבתותי, ואמר בשניהם כי אות היא, שהיא ביני וביניכם לדעת. ואמר ושמרתם השבת וחייב במחלליה כרת, כי הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה וזו תכרת משם. ואמר ביום השביעי שהוא שבת שבתון קדש לה', בעבור שהוא יסוד עולם. והזכיר בשבת שהוא ברית עולם, וחזר ואמר כי אות היא ביני ובין בני ישראל אות היא השבת ביום השביעי. והטעם שהיום אות, והשבת היא אות לעולם. וזה טעם שבת וינפש, והיא נשמה יתירה הבאה מיסוד עולם אשר בידו נפש כל חי... (שם לא יג)

בחריש ובקציר תשבות - על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר שבהם עיקר חיי האדם, והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך לחג המצות ולקדוש הבכורות בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו כאשר פירשתי בעשרת הדברות, ועוד כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות, "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", ושם אפרש בעהשי"ת. (שם לד כא)

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת - ענין הכתוב הזה ודאי ראוי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירוש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר, כי האש צורך כל מאכל, והוצרך לומר כן מפני שלא אמר העושה בו כל מלאכה כאשר אמר בעשרת הדברות "לא תעשה כל מלאכה", ואמר מלאכה סתם, והנה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש... ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו... ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד, מפני שלא אמר כל העושה בו מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת בה להקל להיותה בלאו, ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה. (שם לה ג, וראה שם עוד)

את שבתותי תשמורו - האזהרות בשבת רבות בתורה כמו בע"ז, מפני שגם היא שקולה כנגד כל המצות, כי מי שאינו משמר אותה מכחיש במעשה בראשית ואין לו תורה כלל... (ויקרא יט ל)

מועדי ה' - ...והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש, שגם הוא יום ונקרא אותו מקרא קדש, ואחרי כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר אשר תקראו אותם במועדם, כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא ביומו יבא ולא נצטרך לקרא אותו במועדו... (ויקרא כג ב)

...אבל ממחרת השבת השביעית, ושבע שבתות לא יתכן לפרש אותם יום טוב, אבל אמר בו אונקלוס לשון שבוע, ואם כן יהיו שתי לשונות בפסוק אחד, והמפרשים אמרו כי הוא דרך צחות, כמו "רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם", ובמקום אחר פירש "שבעה שבועות", וכן "באי השבת עם יוצאי השבת", שבוע... כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו יקרא שבוע אחד, שבת אחד, והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו, "שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות". ויתכן שיהיה כל השבת הנזכר בפרשה שבוע... (שם שם יא)

שבת לה' - לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, לשון רש"י. ורבותינו לא כך נתכוונו במדרשים, כי כל השבתות גם המועדים לשם ה' הן, ולא יאמר באחד מהם לה', אבל יאמר יהיה לכם שבתון, ואמר ביום הכפורים "שבת שבתון הוא לכם", ולשון הברייתא בתורת כהנים שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת לה', אבל פירוש שבת לה' אלהיך הוא האמור בשבת בראשית, כי בו שבת וינפש, על כן לא תעשה כל מלאכה. ולכך אמרו כי כן נאמר בשמטה כי היא שביעית בשנים. והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה, כבר רמז לו רבי אברהם, שכתב וטעם שבת לה' ביום השבת וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה. וכף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו בלשון אשר אשמיעך, ואם תזכה תתבונן. 

כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלקיך כי יהיה שבת לשם הגדול, כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים, מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחי העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות... (ויקרא כה ב)

...אין במוספי שבת חטאת כשאר כל המוספין, מפני שכנסת ישראל בת זוגו, והכל שלום, והמשכיל יבין. (במדבר כח ב)

וטעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת - צוה שתעשה כן ביום השבת, כך פירש ר' אברהם, ואיננו נכון, ואנו אומרים בקדוש היום "כי יום זה תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים", כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית". והרב אמר בספר המורה כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והדורו, וכאשר אמר "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'", אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל יום על כרחינו, ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצוינו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו שהוציאנו מעבדות למנוחה.

והנה בשבת נכללו שני טעמים, האחד להאמין בחידוש העולם כי יש א-לוה בורא, והנה לזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים, גם זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי, אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה, רק היא כשאר כל המצות, אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית, שנשבות ביום ששבת השם וינפש. 

והראוי יותר לומר, כי בעבור היות יציאת מצרים תורה אל א-לוה קדמון מחדש חפץ ויכול, כאשר פירשתי בדבור הראשון, על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכרו מה שראו עיניך ביציאת מצרים, שהיא לך לראיה ולזכר. והנה השבת זכר ליציאת מצרים ויציאת מצרים זכר לשבת, כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית. וזה טעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת.

והנה לא פירש כאן טעם השביתה, כי ששת ימים עשה ה' וגו', שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה, "ויום השביעי שבת לה' אלקיך", שהוא יתברך שבת בו וינפש, ובאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו. 

ועל דרך האמת נוכל עוד להוסיף בזה, כי הדבור הזה בשמור ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן יצונו שנזכיר את היד החזקה והזרוע הנטויה שראינו ביציאת מצרים, וממנו לנו היראה, כמו שאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה'", ועל כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת כנרמז בדברי רבותינו, והמשכיל יבין... (דברים כ טו)

אבל הענין כך הוא, שנצטוינו מן התורה במלת שבתון, להיות לנו מנוחה ביום טוב שלא נטרח אפילו בדברים שאינן מלאכה, ואם לא אמר אלא "כל מלאכת עבודה לא תעשו", היה מותר מן התורה כל טורח ועמל שאין בו מלאכה ממש מן האבות ותולדותיהן, ויכול הוא לטרוח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתכות... ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ימכרו ביום טוב, ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף, והשולחני יושב על שולחנו והזהובים לפניו ומחליף, וכן הפועלים יהיו יכולים להשכים למלאכתם ויהיו משכירין עצמם כחול לדברים הללו וכיוצא בהם, והותרו ימים טובים ואפילו השבת עצמה, שבכל אלו אין בהם לא אב מלאכה ולא תולדה. וכי זהו כבוד שצוה הכתוב ביום טוב ועונג שצוה בשבת שלא יוציא גרוגרת אחת מביתו לרשות הרבים, אבל יגלגל זבל שבחצר כל היום מלמעלה למטה וימלא ממנו קופות ומשפלות לרפת בקר, ויסיע אבנים גדולות ויעצב בהם, אם כן אין השבתות מנוחה ואין ימים טובים שבתון, אלא מדברי סופרים. אבל העיקר כך הוא, שהוזהרנו במלאכות בשבת בלאו וכרת ובחיוב סקילה, וכל העושה מלאכה אחת אפילו קטנה שבקטנות שהיא אב או תולדה ענוש כרת ונסקל. והטרחים והעמל כשאין בהם אב מלאכה או תולדה הוזהרנו בהם בעשה דשבתון... ובאו חכמים והוסיפו בשבתון שלא יטלטל אפילו אבן קטנה, וכן תירגם אונקלוס שבתון - ניחא, כלומר שינוח... (דרשה לראש השנה)

...אבל בהיות החבור לעונה הידועה מלילי שבת ללילי שבת, שהוא סוד וחזרת גלגל פנים ואחור בשבעת ימי השבת, יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשה נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו ולפיכך אמר "אשר פריו יתן בעתו", דהיינו מלילי שבת ללילי שבת, וסמוך ליה "ועלהו לא יבול", כלומר יהיה חבורו לשם שמים ויבא לידי גמר. (אגרת הקדש פרק ג)

רד"ק:

ויברך - הברכה היא תוספת טובה, ויום השבת נוסף בטובת הנפש שיש לה מנוחה ביום זה מעסקי העולם הזה, ותוכל להתעסק בחכמה ובדברי אלקים. והא-ל ברכו וקדשו כשצוה בני ישראל לשבות בו ולקדשו. ויקדש אותו - שיהא קדוש ומובדל משאר הימים לפי ששובתין בו בני ישראל, והנה הוא אות בינם ובין הא-ל כי הם קדושים בשמרם את השבת שהיא עדות על חדוש העולם, ולהודיע לכל העולם כי העולם איננו קדמון, כי חדשו הא-ל יתברך בששה ימים ושבת בשביעי. גם אמרו כי יש דג אחד בים שאינו שוחה ביום השבת, והוא נח כל היום סמוך ליבשה או לסלע... הנה כי הא-ל שם בבריאותיו אות ליום השבת כדי שידעו בו חדוש העולם. (בראשית ב ג)

מחללו - במלאכה, וכן שמקדשו, רוצה לומר מבדילו משאר הימים שזה לשון קדושה, מבדיל גופו במאכל ומשתה וכסות, ונפשו להפנות מדברי העולם ולעסוק בתורה והתבוננות בדרכי ה', והזכיר כאן שבת שבעונו גלו, והוא הדין לשאר מצות עשה. (ישעיה נו ב)

שומר שבת - שהוא יסוד גדול באמונה שהעולם מחודש, ויש מחדש ואין זולתו, ולכן נתנה שבת קודם ציווי מתן תורה. (שם שם ו)

עשות בו - וכתיב בה, ששבת ימצא בלשון זכר ונקבה. (ירמיה יז כד)

הזהירם רק על השבת, אף שהיו בידם ע"ז ועברות אחרות, שהיא עקר גדול באמונת חדוש העולם באותות ובמופתים ובקיום כל התורה, וכל המשמר שבת באמונה ישרה לא במהרה חוטא, ואמרו חז"ל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר מחללו, מחול לו, והיא מצוה ראשונה שנצטוו קודם מתן תורה, ותלה בה חורבן ירושלים. ואמרו רז"ל אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בו חלול שבת. (שם שם כה)

לאות - השבת שיזכרו שהוציאם מעבדות לחרות והבדילם מהאומות וגילוליהם, וכולל בשבתותי גם שביתת המועדים, והיא שקולה נגד כל המצות, ולכן אמר בתוכחות כמה פעמים ענין שבת. (יחזקאל כ יב)

כוזרי:

אמר הכוזרי, גם אלה אין בהם מדחה, מה שמתמיד ארבעים שנה לשש מאות אלף איש והנלוים אליהם, ירד ששה ימים ויסתלק יום השבת, אם כן חובה לקבל השבת מפני שהיה הענין האלקי כמו נדבק בו.

אמר החבר, השבת מוזהר עליו מזה, ומבריאת העולם בששת ימי בראשית, וממה שאני עתיד לזכרו, והוא שהעם עם מה שהאמינו במה שבא משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלקים עם האדם... (מאמר א פו)

אמר החבר, הלא תראה איך קבלה הארץ שבתות כמו שאמר "שבת הארץ", "ושבתה הארץ שבת לה'", ולא נתן רשות למוכרה לצמיתות... ודע, כי שבתות ה' ומועדי ה' אמנם הם תלויים בנחלת ה'.

אמר הכוזרי, הלא תחלת קביעות הימים מן הצין (סין) מפני שהוא תחלת המזרח לישוב?

אמר החבר, והלא התחלת השבת אינה כי אם מסיני ומאלוש קודם לכן, שירד המן בו תחלה, ואין השבת נכנסת אלא על מי שבא עליו השמש אחר סיני על המדרגה עד אחרית המערב, ואחר כך עד אשר תחת לארץ, ואחר כך עד הצין אשר הוא מזרח הישוב, ותקרא השבת לצין אחר ארץ ישראל בשמונה עשרה שעות, מפני שארץ ישראל באמצע לישוב, וכאשר בא השמש לארץ ישראל הוא חצי הלילה לצין, וחצי היום לארץ ישראל הוא בוא השמש לצין, וזה הוא סוד הקביעות אשר הוא נבנה על שמונה עשרה שעות, כמו שאמרו (ר"ה כ') "נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה", והכונה היא לארץ ישראל שהיא מקום התורה, והוא המקום שהורד בו אדם מגן עדן בליל שבת, וממנו תחלת המנין סמוך לששת ימי בראשית, והתחיל אדם לקרוא שם לימים... (מאמר ב יח והלאה, וראה שם עוד)

...ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם... והיתה שמירת השבת היא בעצמה ההודאה באלקות, אבל כאילו היא הודאה בדבור מעשי, כי מי שמקבל מצות שבת בעבור שבה היתה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחדוש מבלי ספק, ומי שהודה בחדוש הודה במחדש העושה יתברך, ומי שלא קבלה יפול בספקות הקדמות, ולא תזך אמונתו לבורא העולם, אם כן שמירת מצות השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות. (שם נ)

אמר החבר, וכן שאר הדמיונים, לא יכלה אומה מן האומות להתדמות אלינו בדבר, הלא תראה אשר קבעו יום למנוחה במקום יום השבת, היוכלו להדמות אלא כאשר ידמו צורות הצלמים אל צורות בני אדם החיים.

אמר הכוזרי, כבר חשבתי בענינכם, וראיתי שיש לאלקים סוד בהשאירכם, ושהוא שם השבתות והמועדים מהגדולה שבמסות בהשאיר תארכם והדרכם, כי האומות היו מחלקות אתכם ולוקחות אתכם לעבדים בעבור בינתכם וזוך דעתכם, והיו משימים אתכם עוד אנשי המלחמה לולא אלה העתים שאתם שומרים אותן השמירה הזאת המעולה, מפני שהן מאת האלקים ולעילות חזקות, כמו זכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים, זכר למתן תורה, וכלם ענינים אלקיים, אתם מוזהרים בשמירתם, ולולא הם לא היה אחד מכם לובש בגד נקי, ולא היה לכם קבוץ לזכרון תורתכם מפני שפלות נפשכם בהתמדת הגלות עליכם, ולולא הם לא הייתם מתנעמים יום אחד באורך ימיכם, וכבר היה לכם בזה ששית ימיכם מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, אין המלכים יכולים עליה, מפני שנפשותם אינן מתישבות ביום מנוחתם, כי אם יצטרכו ביום ליגיעה ותנועה, היו נעים ויגיעים, ואין נפשותם במנוחה שלמה, ולולא הם, היה כל יגיעכם לזולתכם, מפני שהוא מזומן לשלל. אם כן הוצאתכם בהם ריוח לכם בעולם הזה ולעולם הבא, שההוצאה בהם לשם שמים. (מאמר ג ט וי)

...והייתי רוצה שיראה לי גדר המלאכה האסורה בשבת, ומה הוא המונע מהקולמוס והקסת להגיה התורה, והמתיר לו לטלטל הספר הגדול והשלחן ושאר המאכלים וסעודת האורחים ולטרוח בכל מה שיטרח האדם לאורחיו והם במנוחה והוא ביגיעה, ויותר מזה עבדיו ונשיו, וכבר נאמר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", ולמה נאסרה רכיבת בהמות הגוים בשבת, ולמה זה נאסרה הסחורה... (שם לה)

משנה תורה:

שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה, שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה", ומהו חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה... (שבת א א)

אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר ודבר דבר, קל וחומר שלא יהי הטלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבאו להגיה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה "למען ינוח".

ועוד כשיבקר וטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר. (שם כד יב)

ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג, שנאמר "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד".

איזהו כבוד זה שאמרו חכמים, שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת, ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.

ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת, ואם אין לו להחליף משלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול. ועזרא תיקן שיהא העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת.

אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול.

מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך לאכול ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.

אף על פי שהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהן מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהן מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך, וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.

איזהו עונג, זהו שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת, הכל לפי ממונו של אדם, וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים הרי זה משובח, ואם אין ידו משגת, אפילו לא עשה אלא שלק וכיוצא בו משום כבוד שבת הרי זה עונג שבת, ואינו חייב להצר לעצמו ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל בשבת, אמרו חכמים הראשונים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות... (שבת ל א והלאה וראה עוד שבת-סעודה)

אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות יותר משלש פרסאות מתחלת היום, כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב ויכין סעודה לשבת, שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבוא כדי להכין לו, ואין צריך לומר אם היה מתארח אצל אחרים שהוא מביישן מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחין.

אסור להתענות ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת, ואפילו בצרה מן הצרות שהצבור מתענין ומתריעין עליהן אין מתענין ולא מתריעין בשבת, ולא בימים טובים, חוץ מעיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות או נהר, או ספינה המטרפת בים שמתריעין עליהן בשבת לעזרן ומתחננין ומבקשין עליהן רחמים.

אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים ומזלות פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת. אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יותר מדאי. ולדבר מצוה מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק עמו לשבות ואינו שובת. ומצור לצידן וכיוצא בהן אפילו לדבר הרשות מותר להפליג בערב שבת, ומקום שנהגו שלא יפליג בערב שבת כלל אין מפליגין.

תשמיש המטה מעונג שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים משמשין מלילי שבת ללילי שבת, ומותר לבעול בתולה לכתחלה בשבת, ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה.

השבת ועבודת כוכבים ומזלות כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודת כוכבים ומזלות, ושניהם כעובדי כוכבים ומזלות לכל דבריהם. לפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו, כבר מפורש בקבלו שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר". (שם שם יא והלאה)

פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהן לילי שבת נקבעו, ולא יאכל מהן אפילו לאחר השבת עד שיעשר. תינוקות שטמנו תאנים לשבת ושכחו לעשרן לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו... (מעשר ה כ, וראה שם עוד)

מורה נבוכים:

כאשר הושאל לשון אמירה לרצון בכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ונאמר ויאמר, הושאלה לו השביתה ביום השבת כאשר לא היתה שם בריאה, ונאמר "וישבות ביום השביעי", כי העמידה מן הדבור גם כן תקרא שביתה... ולפי זה הענין נאמר גם כן "וינח ביום השביעי", אבל החכמים וזולתם מן המפרשים שמוהו מענין המנוחה, ושמוהו פעל מתעבר, אמרו החכמים ז"ל וינח לעולמו ביום השביעי, רוצה לומר הפסק הבריאה בו, ואפשר שיהיה מעלולי הפ"א או עלולי הלמ"ד ויהיה ענינו והניח, או הנחה והמשך המציאות כפי מה שהוא ביום השביעי, ואמר כי בכל יום מן הששה היו מתחדשים חדושים יוצאים מזה הטבע המונח הנמצא עתה במציאות בכללו, וביום השביעי נמשך הענין והונח כפי מה שהוא עתה... (חלק א פרק סז)

אולי כבר התבאר לך העלה בחזוק תורת השבת והיתה בסקילה, ואדון הנביאים הרג עליה, והיא שלישית למציאות השם והרחקת השניות, כי ההזהרה מעבוד זולתו אמנם הוא לישב היחוד, וכבר ידעת מדברי שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח לא ישארו, ולזה צונו בתורה הגדיל זה היום עד שיתקיים יסוד חדוש העולם ויתפרסם במציאות, כשישבתו בני האדם כלם ביום אחד. וכשישאל מה עלת זה, יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה'. וכבר באו בזאת המצוה שתי עלות מתחלפות מפני שהם לשני עלולים מתחלפים, וזה שהוא אמר בעלת הגדיל השבת בעשרת הדברות הראשונות, אמר "כי ששת ימים עשה" וגו', ואמר במשנה תורה "וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' על כן צוך ה' אלקיך" וגו', וזה אמת, כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדילו, כמו שאמר "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", זהו העלול הנמשך לעלת כי ששת ימים וגו', אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות, וצונו בתורת השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, האמנת דעת אמתי, והוא חדוש העולם המורה על מציאות השם בתחלת המחשבה ובעיון הקל, וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו מתחת סבלות מצרים, וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותקון הענין הגשמי. (חלק ב פרק לא)

ספר חסידים:

בשבת אל ידבר אדם מאוהביו שמתו או שהן בצער כדי שלא יצטער, ואסור בשבת לדבר דברים בטלים, דכתיב (ישעיה נ"ח) ממצוא חפצך ודבר דבר. (קי)

מצוה לשנות ארבעים מלאכות חסר אחת, כדי שלא ישכח איזה מלאכה אסורה, כמו שיש לדרוש במעשה מועדים לפני המועדים, כך בענין שבת לפניו, כדי למהר בצרכי שבת, אחר התפלה תקנו וקבעו לומר במה מדליקין בבית הכנסת, כלומר קיימתי מה שבזאת המשנה, חוץ מיום טוב הנכנס לשבת לפי שכתיב ביה עשרתם ערבתם, ואין מעשרין ביום טוב. (קנד)

בשבת לא יאמר אדם נישן כדי שנעשה מלאכתינו במוצאי שבת, שאסור לומר למחר אעשה, ואפילו חפץ לכתוב תורה, מפני שמראה מה שישן ונח בשבת שעושה בשביל החול אלא יאמר ננוח כי שבת היום.

בשבת אל יקח אדם ילד בחיקו עד שישים תחילה כר בחיקו, פן יטנף את בגדיו, ואיך יעשה בשבת, שמא אין לו בגדים אחרים, מוטב היה למי שבגדיו מטונפים שלא ילך לבית הכנסת ולא יתפלל כל עיקר, אלא בשביל הבושת לא יניח אדם, לכך יקח כר תחילה ואחר כך הקטן עליו... (רסו)

ויברך אלקים את יום השביעי, ולא פירש במה, אלא באותן דברים שקלל איוב את יומו, "תשכון עליו עננה" (איוב ג'), "אל יחד בימי שנה" (שם), "אל תבא רננה בו" (שם)... מכלל שבירך את השבת באור, ומצוה שישב וירנן שבחות, שנאמר (תהלים צ"ב) "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון", ויש לשמוח בפקודי ה' ישרים משמחי לב. (רעא)

בערב שבת סמוך לערב שולחים לבית הכנסת, והנה לפניו ספרים גדולים או כסתות והיה יכול להביאם לחדר לשמור או שום כלי כבד שניטל בשבת ויכול להצניע, לא יאמר הלא מותר לטלטלם בשבת למה אטרח, אמתין עד לאחר שחשיכה ואשאם ואצניעם, כמו שאמרו ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו, כי לא יתכן מה שיוכל לעשות מלאכתו מבעוד יום שימתין עד שחשיכה ולטרוח, שנאמר (ישעיה נ"ח) "וכבדתו מעשות דרכיך עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג", וכתיב (שמות כ"ג) "וינפש בן אמתך והגר"... (תתנז)

חזקוני:

ויברך אלקים את יום השביעי - שבו היה העולם מלא כל טוב וברכה ושובע, הוא שאנו אומרים בתפלה "וברכתו מכל הימים". ויקדש אותו - פרש"י שלא היה מן יורד בו, ואם תאמר אף ימים טובים מקודשים במן... אלא יש לומר דימים טובים לא נפקי מכלל שבת, דאף הם שבת מיקרו בכמה מקומות, וממקרא דויקדש אותו נלמוד שבתות וימים טובים. דבר אחר ויקדש אותו מעשיית מלאכה, כדכתיב "כי בו שבת", שלא עשה בו מלאכה... כי בו שבת - אינו לשון מנוחה, שהרי גבי הקב"ה כתיב "לא ייעף ולא ייגע" (ישעיה מ'), אלא לשון הפסקה הוא, כמו "וישבות המן". מכל מלאכתו אשר ברא לעשות - להיות מנהגם מאותו זמן ואילך לעשות כיוצא בהם, כגון בעלי חיים אילנות דשא. דבר אחר לעשות כל ימות עולם בסדר ימי בראשית, שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו סדר. מכאן תשובה למינים שאומרים הקב"ה עושה מלאכה בשבת כשהוא מוריד מטר ומגדל צמחים, וזה הבל, כי כל זה נקבע מששת ימי בראשית שנצטוו לעשות מנהגם, ואין זו מלאכה. וראיה לדבר, שהרי המן, מאחר שלא נברא להיות יורד בששת ימי בראשית לא רצה הקב"ה להורידו בשבת על ידי שלא נראה תחלת ברייתו עד יציאת מצרים. (בראשית ב ג)

אך את שבתותי תשמורו - אהדריה קרא בשביל "לדורותיכם", מכאן למדנו שכל המלאכות הנעשות במשכן אסורות לעשות בשבת, שעל כולם הזהיר שלא לעשות בשבת. (שמות לא יג)

ושמרו בני ישראל - ישמרו ויצפו כל ימי השבוע אי זה יום בהם תהיה יום השבת לתקן כל צרכיהן ביום הששי כדי לעשותה כהלכתה ולא תהא מחוללת. (שם שם טז)

שמור את יום השבת - בדברות הראשונות שבא להזכיר להם את יום השבת שנתן להם במרה נופל בו לשון זכור, אבל כאן בדברות שניות שנאמרו בשנת הארבעים בשביל אותם שלא שמעו הראשונות נופל בו לשון שמירה, לפי שהענין לא היה חדש להם. דבר אחר שמור את יום השבת, לשון "ואביו שמר את הדבר", המתן מבעוד יום מתי תבא שבת לקדשה, כדר' ינאי שהיה מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה. דבר אחר זכור נאמר ליורדי הים ושמור ליושבי היבשה... (דברים ה יב)

וזכרת כי עבד היית - ...אבל בדברות הראשונות לא פירש הטעם, שלא רצה להזכיר את גנותם בשמחתם. (שם שם טו)

מבעלי התוספות:

שני העומר - כל השבוע עשו ממנו ב' לחם, והיום ד', א' ליום ו', א' ללילו וב' לשבת, מכאן שאין בוצעין במנחה על ב' ככרות, ור' מרונין בוצע על ב', כדא"ר יצחק שכל סעודה לשבת ירדה כפולה בלחמה, כי דרך לאכול בשבת יותר מפני נשמה יתרה, וקדוש במנחה ליתא, דגם בשחרית רק מרבוי של יום השבת, וכדמסיק בביצה. (שמות טז כב)

שני כבשים - הקב"ה נתן לבניו לחם משנה בשבת, לפיכך ציוה להקריב לפניו גם כן לחם משנה, וזהו שני כבשים. ולשון "תכנת" ספירה, ספר ימי המעשה וקדש ז', שהקב"ה אוהב שביעיות... וקשה שאין קורין הפרשה בכל שבת, ואם מפני שהיא רק ב' פסוקים אפשר להתחיל מצו את בני ישראל כבראש חודש, שכל קריאת הפרשיות משום כפרה, כבתענית, שאם קורין סדר קרבנות ומעלה אני עליהם כאילו הקריבום ומכפר להם, אבל בשבת לא כתיב כפרה, לפיכך אין קורין, דבר אחר דכתיב "אלא מועדי ה' אשר תקראו", ובשבת לא כתיב כן, ולא איקרי מועד. (במדבר כח ט)

רבינו בחיי:

ויברך אלקים את יום השביעי - ...אבל הנכון לפרש שברכו בחדוש שהיה בו ביום, והיא ברכת האורה, כי היום והלילה של יום השביעי שוים באורה, וזאת היא הברכה ותוספת הטובה, ועל כן לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובוקר כמו בשאר הימים, כי זמנו כלו בקר אין בו ערב כלל. ואמר ויקדש אותו - כלומר להבדילו משאר הימים, כי הנבדל מעסקי העולם קדוש יאמר לו. ועל דרך הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית הנקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה, והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, ועל כן אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן ויקדש אותו, כי ימשוך מן הקדש, והבן זה. (בראשית ב ג)

זכור את יום השבת לקדשו - ...ואמר לקדשו, שנזכיר קדושתו, שיהיה בעינינו קדוש ושנפנה מחשבותינו בו מעסקי הגוף, ושנתעסק בו בדרכי השי"ת שהוא עסקי הנפש, כי נתחייבנו ללכת בו אל הנביאים ואל החכמים שבכל דור ודור לבקש תורה מפיהם, לשמוע דברי השי"ת, וכענין שאמרו רז"ל מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל, וכן אמר דוד (תהלים קי"ט) כל היום היא שיחתי, היה לו לומר בכל יום אלא שרומז על היום המיוחד הוא השבת, שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום. ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא עונג, שנאמר (ישעיה נ"ח), וקראת לשבת עונג, כלומר עונג הנפש, כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש ונפשם השכלית תתעדן עדון שכלי וחשקה בהשגת השי"ת, חשק הצמא למים...

ועל דרך השכל במצות השבת... כן מצות השבת שלא להטריח את הבריות בעמל תדירי בכל הימים, אלא שיהיה להם יום מנוחה בשבוע שינוחו בו מן המלאכות ומטורח הגופות, ומזה יהיה שביעית חייו של אדם במנוחה והשקט, ומה שיהיה יום ז' ולא יום חמישי או ששי, מפני שהשבעה הוא הקף אמצעי מן ההקפים ומצות רבות בתורה סובבות על אופן המספר הזה, ואף על פי שהשבת מקובלת ושרשי התורה והאמונה בנויים עליה, הנה זה מדרך השכל אפשר להאמין בו.

ועל דרך הקבלה זכור את יום השבת, דע כי השבת היא הספירה האחרונה, כי כן יום השבת אחרון תשלום כל מלאכת בראשית, ונקראת כנסת ישראל, ועל דרך זה רמזו רז"ל ואמרו כנסת ישראל בת זוגו של שבת, ומזה קראו ליום השבת מטרונא, הוא שדרשו בענין קרבן בהמה עד שתראה פני מטרונה תחלה. ונקראת השבת ברית, כשם שהזכיר באות המילה זאת בריתי... ומה שהזכיר הכתוב בכאן זכור, הכונה על השבת הגדול הוא מדת יסוד שמשם נמשכים רמ"ח מצות, רמז בו זכו"ר י"ה, והוא יום השבת. וכשהזכיר במשנה תורה שמור על הכונה בשבת הנקראת מקדש, והוא הכבוד שמשם נמשכים שס"ה מצות לא תעשה, שהנשים חייבות בכולן, וזהו סוד (ויקרא י"ט) "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", ומזה תמצא בירמיה (ירמיה י"ז) "לבלתי עשות בו כל מלאכה", בה כתיב בו קרי. ומה שאמר ויום השביעי שבת לה' אלקיך באורו, כי השבת ביום השביעי, כי יום הז' הוא יסוד עולם, שהיא הספירה השביעית, והשבת בו כי הכל בכל, וכן מצינו בפרשת כי תשא "ויום השביעי שבת שבתון קודש לה'", וכתוב אחר כן "לעשות את יום השבת ברית עולם", קרא ליום הז' שהוא יסוד עולם שבת שבתון קדש לה', וקרא אל השבת המקבלת ממנו ברית. ואחר שתבין כל זה אין לך לתמוה מדוע קראו חכמים ז"ל לקדוש היום קדושא רבא, מה שאינו כן בלילה, כי היום כנגד זכור, והלילה כנגד שמור, וזה מבואר. ועל הכונה הזאת הוצרך הנביא לקרא אל השבת עונג, כענין שכתוב (ישעיה נ"ח) "וקראת לשבת עונג", כי הוא תענוג הנפשות. ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים מ"ב) "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי", כי כל דבר צמא לשרשו שהוא עתיד לשוב אליו, והוא הנהר המשקה את הגן, היא יסוד השבת ועקרו, וזהו מלת ענ"ג עדן נהר גן, ממה שכתוב (בראשית ב') "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", ולכך נקראת השבת עונג כי היא תענוג העליונים והתחתונים. (שמות כ ח)

לעשות את השבת - על דרך הפשט לתקן לצרכי שבת, מלשון (בראשית י"ח) "וימהר לעשות אותו", ובאור הכתוב שיהא אדם זהיר בכבוד שבת להשמר מכל מלאכה, ולהשתדל שיכין לצורך השבת כדי שיהא לו מנה יפה לשבת, וכמו שארז"ל מחד שביך לשבתיך...

ועל דרך הפשט לעשות השבת, כל המשמר השבת מלמטה כאלו עשה אותה מלמעלה, ובאור זה, כי המקיים מצות שבת למטה הנה זה עדות שהוא מודה ומאמין בשרשה ועקרה החקוק למעלה, והמבטל אותה כאלו מבטל של מעלה, ומזה הזכיר "לעשות". (שם לא טז)

ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם - יתכן לפרש כי מלת לעולם היא באור, כי השבת אות וסימן לחדושו של עולם, ולכך הוסיף לפרש כיצד היא אות לחדושו של עולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולשון ביני ובין בני ישראל מורה על דבר נסתר הנמסר בצינעא, וירמוז על הענין הנסתר שיש במצות השבת, כי המלך שהוא מצוה אל בנו או לעבדו הנאמן תזכור הדברים אשר ביני ובינך, הנה הם נסתרים אינם נאמרים אלא מפה אל פה ולא נתנו להכתב. ומזה דרשו רז"ל במסכת יום טוב, אמר ר' שמעון בן יוחאי כל המצות שנתן הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצינעא... אבל כיוונו חכמים על הענין הנסתר שבמצות השבת, כי הוא הנתן בצינעא. (שם שם יז)

"אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך" וגו'. ידוע כי השבת מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל קודם מתן תורה ונצטוו עליה במרה, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין נ"ו ב') שבת ודינים במרה איפקוד, שנאמר, "שם שם לו חק ומשפט". ונקראת חק כמצות מילה, שנקראת חק, וזהו "חק בשארו שם", והכל ענין אחד. והמצוה הזאת רמז וחדוש לענין העולם שנברא ונתחדש מאין, ונעשו המעשים כלם בששה ימים וביום השביעי שבת. ויתכן לומר כי על זה אמר הכתוב "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", כלומר לחדושו של עולם. ומפרש והולך כיצד, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ". ומפני שהוא מופת ועדות על החדוש נצטוינו שנזכור אותו בכל יום, הוא שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", וביאור הכתוב על דרך הפשט, מה שאנו מזכירים ימי השבוע אחד בשבת, ב' בשבת וכן כלן, כדי שנזכור יום השבת עם כל יום ויום... ודבר ידוע ומפורסם כי הדבור הזה של "זכור את יום השבת לקדשו" בכלל עשרת הדברות ביום שבת נאמר, שהרי ביום שבת ניתנה תורה... וראויה מצות שבת שתהיה שקולה כנגד כל התורה, מאחר שנתיחד יום השבת לנתינתו...

וקראת לשבת עונג, ענינו שתענג את השבת במאכל ומשתה יותר משאר הימים, כי בזה יהיה מובדל ומופרש משאר הימים ומעולה על כולם, ואז יזכור מעשה בראשית ויתן הודאה להקב"ה שחדש העולם ובראו מאין, כי בעשותו זה יקרא את השבת עונג, ויתענג עונג הגוף והנפש, עונג הגוף במיני אכילה ושתיה, ועונג הנפש בזכרון מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו. ויהיה לשון "וקראת" מלשון "הקדיש קרואיו" (צפניה א' ז'), כלומר שיזמין את השבת כאדם המזמין את המלך לאכול עמו על שולחנו, ומלת עונג הוא השכר, כלומר אם תעשה מצוה זו שתזמין את השבת תזכה לעונג, והוא השכר האמיתי לחיי העולם הבא, כי הוא רמז אל הגן ואל הנהר והעדן. והנה זה עיקר החיים האמיתיים הנצחיים אשר אין להם ערך ודמיון. 

והוסיף לומר "לקדוש ה' מכובד", כלומר שיהיה כבוד ה' מחופף עליך, ואז תהיה אתה מכובד ממנו, כלומר מעוטר ומוכתר מן הכבוד.

...וראויה מצות שבת שיתלה קיום בית המקדש על שמירתה וחורבן המקדש על חלולה, לפי שהמקדש אמצעות העולם, וכן השבת אמצעי, כי הוא שביעי, והוא אמצעי ליום השבוע והוא רביעי, שהרי יום רביעי בשבת נקרא ערב שבת, ואם כן דה"ו מלפני השבת אב"ג מאחריו, הרי השבת אמצעי ושביעי ורביעי לכל השלשה... וכיון שהשבת הוא אמצעי, הנה זה עלויו ומעלתו על שאר הימים, שכן כל אמצעי מקודש ומעולה מחבירו, כענין עץ החיים שהיה בתוך הגן, והנר האמצעי של מנורה שהיא כלפי שכינה. ולפי שהשבת נקודה אמצעית על כן יקראנו הכתוב קדש, "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", ואמרו בספר יצירה היכל הקדש מכוון באמצע. ולא גלו ישראל מארץ הקדושה שהיא נקודה אמצעית של העולם עד שחללו את השבת, והיו ראויין לכך, כי מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הם חללו את השבת כי עשו מן הנקודה האמצעית אחת מן הקצוות, לכך גלו מן הארץ שהיא נקודה אמצעית וטבורו של עולם לשאר הקצוות.

ועוד מפני שהשבת נקראת מנוחה, דכתיב "וינח ביום השביעי", וכן ארץ ישראל נקראת מנוחה, דכתיב "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", יבטיח הכתוב כי אם ישראל משמרים מנוחת השבת ישמור הקב"ה את הארץ, ואם לא ישמרו השבת הרי הוא גוזר ומחריב את הארץ...

ראוי לו לאדם להיות זהיר במצות שבת שיתענג בו ושיהיה לו יום מנוחה, שהרי הוא מקודש ומעולה כל כך עד שאפילו רשעי גיהנם יש להם בו מנוחה... ובמוצאי שבת כשהסדרים נשלמין צועק אותו מלאך ואומר חזרו רשעים לגיהנם, שכבר השלימו ישראל סדריהן. עד כאן במדרש. וזהו שנהגו כל ישראל שאין ממהרין ב"ויהי נועם" וסדר קדושה אלא מחשיכים הרבה ואומרים אותו בנחת. ומן הטעם הזה אסרו לשתות מים בערב שבת בין השמשות, שהרי זה גוזל את המתים, וכוונו בזה לקבוע בנפש אמונה זו שיש לרשעי גיהנם מנוחה בשבת, וכשהם יוצאים בערב שבת הם שותין ורוחצין ומצטננין במים, עד שהשותה מים באותה שעה הוצרכו לומר שהוא גוזל אותם מהם ועשו את השותה גזלן ומחוסר אמנה.

עוד יש במצות השבת סוד נסתר, כי מלבד שנגלהו הוא מופת ועדות על חדוש העולם, והיותו יום מיוחד למנוחה מיגיעת מלאכת הששה כדי שימצא האדם מרגוע, שיהיו שביעית שני חייו במנוחה והשקט, עוד יש בנסתרו ענין פנימי ונעלם... וזהו שהתחיל ואמר "דבר אל בני ישראל", שיודיע להם ענין השבת בנגלה ובנסתר, וראינו כי משה לא הזהיר לישראל במצות השבת כאשר צוה, ולא הזכיר מרמזי השבת העליונה כלל, אלא אמר בפרשת ויקהל "וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". ונראה לי הטעם בזה, כי משה ידבר בהמון לכל עדת בני ישראל האנשים והנשים, ועל כן העלים הנסתר ולא רצה לדבר כי אם בפשט המצוה בנגלה שבה בלבד, ובדרך קצרה. ומכאן ראיה ברורה שאין לגלות ולבאר ענינים נסתרים בהמון.

אז תתענג על ה', אם תקרא השבת עונג, אז תתענג על ה', וזה מדה כנד מדה. העונג על ה' הוא עונג הנפש, כלומר יתן לך עונג הגוף בשפע טובה עד שתודה בו ובטובותיו ותענג נפשך בזכרו. אבל הגאון רבינו סעדיה ז"ל פירש על עונג הגוף, כלומר תענוג גופך יהיה על השי"ת ולא ככסילים שנאמר בהם "לא נאוה לכסיל תענוג" (משלי י"ט), אלא שיקח מן התענוג במדה ובמשקל, כי כך דרך המשכיל שלא ירבה בתענוגים, כי בו ייטב שכלו ויתחזקו שלשה כחותיו, והן כח הבחינה וכח המחשבה וכח הזכרון... (כד הקמח שבת)

ספר החינוך:

שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים, שנאמר "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ובא הפירוש עליו, שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר, והפרסה ארבע מילין, והמיל אלפים אמה, ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כנינוה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר.

משרשי מצוה זו, שנזכר ונדע שהעולם מחודש לא קדמון, כמו שכתוב בפרוש במצות שבת, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי", על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק, רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב... והרמב"ן ז"ל כתב, כי מה שאמר הרמב"ם דאסור תחומין דאוריתא הוא ביותר מאלפים אמה... כי הכל טעות, שאין לנו אסור תחומין דאורייתא כלל. (בשלח מצוה כד)

לשבת ממלאכה ביום השבת, שנאמר "וביום השביעי תשבות", ונכפלה מצות שבת עד י"ב פעמים. (משפטים מצוה פה)

מאירי:

...והוא שבארו המפרשים במלת עדות, המצות המעידות מה שתזקוק הקבלה להאמין בו, כמצות שבת וכמצות תפילין, כמו שאמר בפרוש על מצות השבת שהוא אמנם נתנו להבין בענינו ולהורות על חדוש העולם, כמו שאמר "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וגו', וזה ממה שצריך שהזקיקתנו הקבלה להאמין בו ולהיות היוצא מענינו, רוצה לומר חדוש העולם ענין לא ימציאהו מופת הוא אצלי אמרם ז"ל כל המצות כלן נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצנעה, רוצה לומר כל המצות שהן פנות האמונה כענין מציאותו ואחדותו ובלתי היותו גשם, נתנו בפרהסיא, שהרי אף החולקים יודו בהם, אבל השבת שהוא יורה על פנת התורה לא נתנה בפרהסיא... (משיב נפש ב פרק ב)

...ואין תוקעין בשבת כלל אלא אם כן במקום שאי אפשר לבא לידי חלול שבת, כמו שבארנו, שכל מצוה ומצוה יש לה מדור לפי כבודה, ואין מעבירין על המצות, קל וחומר לעליונה לשלמטה הימנה, ועם היות השופר אהובנו, השבת יותר חביבנו, וכבר הזכרנו קצת סבותיה, שעם היות בה תועלות נכבדות לגוף למה שבו מן המנוחה שביעית חיי האדם, עם מה שתוליד שבתו הזריזות והחריצות בהבין לאחריתו, ועם מה שיש בו גם כן מתועלת הנפש ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, להיות האדם בו כלו לה' בלתי פונה רק לעבודת השם ולידיעת דרכיו בכל מה שאפשר לשלמות בעל חומר, וכחזקת השכל והעיון יוליד גם כן ויתמיד ויקיים הדעת הנכבד ומקובל, ואם לא תשיג יד העיון בו אשר בהאמנתו יכון כסא התורה ותנשא מלכות מצותיה, וזולתו יפלו בענינה שאלות מבולבלות לא נוכל ממלא משאם וטרחם וריבם אם לא במענים מגנים יקבצו הכזבת אמת והרחקת קרוב כמו שהתפרסם לכל בעל שכל... והוא אמרו "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות ט"ו), שהרמוז במלת חק הוא ענין שבת, כאמרם ז"ל שבת ודינין במרה אפקוד, ועליו אמר ושם נסהו, רוצה בו נשאו ועלה ענינו. וסמך זה הנה אל אמונת השגחתו בנבראיו, כי היא הממשכת גם כן זאת האמונה כמו שבארנו... (שם שם פרק ה, וראה שם עוד)

בעל הטורים:

ויכל אלקים - תרגום ירושלמי וחמד, זהו שאמרו "חמדת ימים אותו קראת". בפרשת ויכלו ג' פעמים "מלאכתו" כנגד ג' מלאכות ששבת בהם, שהם שמים וארץ וים. ולא כתיב ביום השביעי ויהי ערב ויהי בקר, לפי שמוסיפין מחול על הקדש... (בראשית ב ב)

זכור - זה הפסוק שביעי ומתחיל בז' בשביל שהשבת הוא שביעי, וז' מוזכרים בפסוק, אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך, וכנגדם תקנו שבע מנוחות ב"אתה אחד". וה' תיבות בפסוק זכור, לומר לך כל המקיים את השבת כאילו קיים ה' חומשי תורה. (שמות כ ח)

ויקהל - כתיב לעיל כי קרן אור פניו וסמיך ליה פרשת שבת, לומר שאינו דומה קירון פנים של שבת לשאר ימים. ואמר ויקהל לפי שבא לומר פרשת שבת, רמז בשבתות ויו"ט נקהלים לשמע הדרשה. אלה הדברים - דרשו מכאן לשלשים ותשע מלאכות לשבת, כמנין אלה, ודברים משמע שנים וה' דהדברים לרבות א' הרי ל"ט (שבת צ"ג)... ומלאכות והויות והוצאות והבדלות כולם ל"ט, לומר ל"ט מלאכות הן חוץ מתולדות, וכן תמצא מויקהל עד לא תבערו אש וגו' ביום השבת ל"ט תיבות, חוץ ממלת השבת. (שם לה א)

לא תבערו אש - אמר הקב"ה אור שלי, פירוש של גיהנם, שובת בשבילכם, גם אור שלכם יהא שובת. השבת ויאמר ראשי וסופי תיבות תורה, לרמז שעיקר התורה בשבת כשאדם פנוי מעסקיו. (שם שם ג)

את שבתותי תשמורו - סמך לעבודת כוכבים, ששקול שבת כנגד עבודת כוכבים, וסמך לו ואת מקדשי תיראו, שאין בנין בית המקדש דוחה שבת. (ויקרא כו ב)

הרקאנטי:

ויכל אלקים וגו', מלת ויכל תרגם בתרגום ירושלמי וחמיד, מלשון נכספה וגם כלתה נפשי, שלא להורות שביום השביעי נעשה בו דבר, אמנם בבראשית רבה רבנן אמרין למלך שעשה חופה סיידה וכיירה וציירה, מה היתה חופה חסירה, כלה שתיכנס בתוכה, כך מה היה העולם חסר שבת, רמזו גם הנה לכלה הכלולה מן הכל, ופירוש ביום השביעי באותה מדה. ענין אחר, ויכל אלקים ביום השביעי כלל בקו האמצעי שהוא הקצה השביעי הפנימי והרוחני כל שש קצוות, ואמרי קצוות רוצה לומר ענפים המתפשטים מן האילן. ענין אחר רומז למאמר רבותינו ז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, כי הוא יום מנוחה לחיי העולמים...

ויברך אלקים את יום השביעי וגו', בראשית רבה ברכת ה' היא תעשיר זה השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי, קרא לשבת ברכת ה', כי היא מקבלת מן הבריכה העליונה, על כן אמר היא תעשיר, כי היא השופעת לעולם, כענין הרוצה להתעשר יצפין, שנאמר מצפון זהב יאתה, וכתיב בשמאלה עושר וכבוד. ואם נפרש יום השביעי שהוא העולם הבא יהיה פירוש ויברך כי באלף השביעי יהיו כל הנשמות צרורות בצרור החיים, כי יהי שם תוספת רוח הקדש שיתעדנו בו, וכן אמרו רז"ל במדרש, ויברך אלקים את יום השביעי בירך הקב"ה את העולם הבא, שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו, זמנו לישראל, ואנו נפרש ויקדש אותו שתוסיף כח הנשמה להראות מכל שאר הדברים. ענין אחר ויקדש אותו, רמז כי כל אותו אלף השביעי שהוא כנגד הקצה השביעי יהיה קדש, אין שטן ואין יצר הרע, זהו שאמרו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, רוצה לומר כי העטרות תהיין להן סביב מן האור הבהיר החופף על אור הנשמה, זהו שנאמר יתמו חטאים מן הארץ, רוצה לומר בטול יצר הרע, ורבי יהודה ברבי יקר פירש ויקדש אותו לשון קדושין, והבן, והוא טעם קדושא רבה, והרמז לעונת תלמידי חכמים.

...כי בו שבת מכל מלאכתו, דע כי בששת ימי בראשית פעלו ששה מדות הנזכרות כל פעולותיהם והוציאו מן הכח אל הפועל עד בין השמשות של הכנסת יום השביעי, ומשנכנס יום השביעי שבתו כולן, ופעל הוא פעולתו והשלים מה שחסר העולם, וזו היא שביתת העולם ממלאכה, ונתן בו מנוחה, לכך נקרא יום השביעי שבת, והבן היטב, כי כל מידה גורמת שביתה לאשר לפניה, שנייה לראשונה והשלישית לשניה וכן כלם עד סוף השביעי שהוא שבת לכולם, כי בהשלימה הראשונה פעולתה שנתמנית עליה להוציאה מן הכח אל הפועל, שובתה בפועל בהוציאה האור הגנוז בפועל, ואין אחרי פעולת ששת ימים אלו פעולה שלא היתה גנוזה בהם ועומדת בכח מן היום הראשון עד בא זמנו להתגלות לעולם בפועל...

ספר הבהיר, מפני שהקב"ה שבת בשבת באותה המדה, דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר שהוא אדון לו, לא מפני שנברא בו, אלא מפני שהוא פועל בו פעולה המסורה לו פעלו כולם פעולתם וקיימו מעשיהם, בא יום השביעי ופעל פעולתו, שמחו כולם אף הב"ה, ולא עוד אלא שגדלה נשמתם, דכתיב וביום השביעי שבת וינפש, וכשתבין זה תבין כי ששת ימים עשה ה', לא יחסר אות ב', אלא ששת ימים עשה ובאמצעותם עשה שמים וארץ, כי אלו בראם בלתי אמצעות לא היו בטלים לעולם, כי הוא שלם בתכלית השלימות, ולא יצא ממנו פועל חסר מהשלמתו... (בראשית, ועיין שם עוד)

ספר העקרים:

...ובעבור זה היתה שבת ברית ואות עולם בין השם ובין ישראל, אמר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת וגו', ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם וגו' (שמות ל"א), רוצה לומר כי השבת אות על השאר באומה דבר מה מן הקשר האלקי נקשר בה, מה שאי אפשר להכחישו, שעל ידי הקשר ההוא תשיג האומה ההצלחה הנצחית לנפש והדבקות בשם עד שישנו חסידיה השומרים אתה שבת את הטבע, וזהו אות ברית. (מאמר ב פרק יא)

אבל עקר השבת בא להורות על מציאות פועל ברצון תמיד, וגם אחר בריאת העולם, כמו שנזכר זה בדבור שמור שנזכרה בו יציאת מצרים, שהוכר מתוכה שהשי"ת עושה במציאות חפצו ורצונו, ולא בעת בריאת העולם בלבד, אבל גם אחר שנתחדש הוא משגיח ומשנה הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל עת כמו שעשה ביציאת מצרים, להוציא מלב האומרים אין כל חדש תחת השמש, ועל כן אמרו כי זכור המורה על מציאות הפועל ושמור המורה על מציאות פועל ברצון תמיד על צד ההשגחה, שניהם בדבור אחד נאמרו, כלומר בדבור מצות השבת, כי הכונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד. (מאמר ג פרק כו)

עקדה:

...וחכמי הפילוסופיה אחזו באמונת הקדמות והעיזו פנים נגד התורה, וגילו פנים שלא כהלכה, וכדי להוציא אפיקורסות זו מלב כל העיד הכתוב שקבע השי"ת על המעשה מנוחה לעצמו, והנחיל מנוחה זו לעם קדשו, ושהחדוש המתמיד הנמצא לברואים מאז הוא שביתה כעד למה שהיה בו' ימי המעשה.

ויכולו - המציאות נשלמת על ידי הבריאה הראשונה מהאפס המוחלט אל היש, ב', הוצאת יש נגמר מהאין הבלתי מוחלט (נתינת צורה לחומר), ג', הוית עצם מעצם על ידי המרת הצורות, כאפרוח מהביצה וכדומה. וזו האחרונה היתה הכונה בשאר הבריאות, ולזה כיון ר' יהושע באמרו למטרונה בב"ר ס"ח שהקב"ה מכאן ואילך מזווג זיווגים. ובריאות אלו יוחסו, א' לערב היום הא' של הבריאה, ב' מבקר יום א' עד סוף יום ו', וג' מתחלת ליל ז' ואילך, ולכן אמר ג' פעמים ויכולו וויכל, ועל שני אלו אמר "מכל מלאכתו", ומצד מה שנמצאה אז עקר המלאכה אמר ויברך, שהגיע חפצו, וכנגד השביתה אמר ויקדש...

וזה שאמר במדרש על "ויכל אלקים ביום השביעי", לר"י בר' יוסי כמגביה הקורנס מבעוד יום והורידה משתחשך, שעד עתה ברא כנגד הטבע, ועתה הניחו להיותו נוהג כמנהגו. אמנם רשב"י וגניבא דחו זאת, לרשב"י כי סוף הזמן החולף הוא עצמו התחלת העתיד, והקב"ה אינו צריך להוסיף מחול על הקדש מספק, וגניבא דחה זאת כי מלאכה הצריכה למנוחה עדיין אינה שלמה...

ומכל זה תכיר תועלת העיון בפרשה זו, ונדע מדוע מצוה זו חמורה אצלנו לגרש מבינותינו הדעות הארורות המבטלות שום יראה ועבודה... (בראשית ב א שער ד)

שבת שבתון - העקר הראשון לאמונה הוא אמונת החדוש, והיא יכולת ה' על הנמצאים כולם, כי הם מעשה ידיו, ואם החדוש בפועל איך תורה עליו השביתה? אלא מעיד בשביתה ששבת מיצירת יש מאין, כי להמציא יש מיש לא שבת לעולם. והשבת ההתחלה ושורש לכל המועדים שהם זכר ליציאת מצרים, שהיא הוראת היכולת הרצונית המוחלטת, ואם לא נניח שחדש העולם לא תקובל גם עדות המועדות. ואמנם שני הענינים נזכרו בשבת, שמצד אחר מנוחה ונופש, כדי לתת מקום להשכיל ולהתבונן באמיתת מציאותו וגודל מעשיו, שהגדול שבהם הוא החדוש, ומצד שני בטול המלאכה, שעל ידי זה יוכרו הגדולות שעשה בהוציאו אותנו ממצרים. והנה לשון זכירה יפול על דבר שיש בו מעשה, ולכן בא על המצאת המנוחה, ושמור בא על המניעה, ואם על בטול מלאכה, ולכן בא בדברות ראשונות זכור, והטעם "כי ששת ימים עשה ה'", ובשניות שמור, והטעם "כי עבד היית", ושני אלו, השביתה והמנוחה, לא יפרדו זה מזה, ועל זה אמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. ואם כן במאמר א' תלה המצוה בסבתה העצמית, ובב' בסבה הנטפלת, והכל אחד.

ועוד תישרנו המצוה שעיקר ב' והוא למוד התורה, מצד שהוקיע יום א' בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים ויפנה ההמון ללמוד איש כפי ערכו, וכן בירושלמי שבת ט"ו הלכה ג' לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה, והוא צד מיתרון הנפש שיש לאדם בשבת, ומצינו ששבת שקולה כנגד כל המצות מצד שמתעסקים בלמודים, ולכן החמירה התורה מאד בעונש העושה מלאכה, לפי שתדיר חמור, וגם למדו מרבוי הפסוקים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה, והוא הדין בדברי הבאי שהם מטרידים התפלה ומונעים התורה, וכל זה יושכל מהסמיכות ללא תבערו אש.

והצד השני לכך ענין דק מאד גילוהו בעלי הקבלה האמיתית, כי ליום הנכבד סגולה נפלאה להועיל לכל מבקש תורה, לפי שהוא רושם ורמז לספירה הז' הנקראת שבת, והיא כפרוזדור לטרקלין העליון הנקרא שבת הגדול, ואם כן שבת מקור הברכות והקדושות, לכן נקראים המועדים חוץ מהשבת "מקרא קודש", חוץ מבפרשת אמור ששם נזכר שבת רק אגב יום טוב, כי מהשבת נמשכת הקדושה והברכה לכל מי שמזמין עצמו. ובמדה ז' זו קבלו ישראל התורה באלה ובשבועה, וממנה תמשך להם האצילות המושפעת להם בשמירת המצוות, ולכן שבת שקולה כנגד כל המצות, כי היא סוד המדה שבה נתנו כל המצות, ולכן קדמה שבת למצות במרה.

ורמז גדול רמזה התורה לשני העקרים האלה בזה שנתנה תורה לסוף ז' שבועות, כי ממצות השבת ז' סבובים לתנועה היומית נמשך חיוב קבלת התורה לסוף ז' סבובים בהיקף גדול, ואין מנינם מתחיל בשבת בראשית, כי אף על פי שהתורה תודיע ענין הטבע במהותו היא נשארת גברת עליו בכל הצריך למתן שכר ועונש.

העקר הג', שהיום הקדוש רמז לעולם הנצחי שכולו שבת, וכדפירשנו שששת ימי המעשה זכר לכל זמני השינוי, והתנועה והשבת זכר למנוחה, כן הם רמז לימי האדם בהם יתנועע בפעולות ולתכליתו, ואם כן ו' ימי המעשה הם דמיון למעשה מצות התורה, והשבת במדרגת התכלית המושגת. וגם זה שאמרו ששקולה שבת כנגד כל המצות, וזה שאמרו בשבת קי"ח, אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלים, שיזכרו השבת הא' המקיימת מציאות ה' ויכלתו המוחלט, והשבת הב' הרומזת על עסק התורה ושמירתה, מיד יזכו לשבת הג' שהיא גאולת הנפש. ואימתה תורה גדר זה במה שהניחה מצוותיה במספר אברי האדם וימות השנה, לומר שישתדל בכל אבריו ובכל זמן, ואולי מצוות לא תעשה כמנין הזמן לרמוז שימנע בכל כוחו מהבלי הזמן.

ונגד ג' אלו קבעו בתפלה: ולא נתתו לגויי הארצות, כי השבת אות לבני ישראל ולא לאפיקורסים שאינם מקבלים עול תורה ומצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, ואין להם נחלה בתורה, כבאיכה רבתי פ"ב חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין, וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי מי שלא בא לשמירת ב' השבתות לא יבא למנוחה ונחלה. ושמירת ב' השבתות הראשונות מחייבות לשומריהם הדבקות האלוקית, וזה שאמר ביני ובין בני ישראל וגו', כחתן אצל כלה, שכבר נתקדש לו בשבת הראשונה, ושם להם אות על כך במה שלא ירד המן בשבת. ונכנסו לחופה בסימן השבת השניה, במעמד מתן תורה, ונגד זה תקנו בתפלה אתה קדשת וכו', והיחוד הגמור הוא השבת הג' בו תדבק האומה עם אלקיה, ונגד אלו הב' תקנו ישמח משה לשמחת נשואין, ואתה אחד ליחוד. ועל מי שאין לו שבת שניה נאמר "לא ישבותו", שלא יתבטלו ממלאכתם בחנם, כי אין להם תורה לעסוק בה. (שמות לה ב שער נה)

פרק ב': לכן הונחו בפרקים אלו העקרים של בעלי תורת משה, ולא אלו המשותפים לכל בעלי אמונה, כגון מציאות ה' ואחדותו ובלתי היותו בעל גשם, אף שהתורה הזהירה עליהם מאד, אינו עקרים מיוחדים לתורה. והעקר הגדול בין בעלי התורה לשאר הוא אמונת החדוש, ועל זה אמר "ששת ימים תעשה מלאכה" וגו', שהא-ל המציא העולם ברצונו, ובאמונה זו יוכל לקבל כל שאר העקרים... ולכן לא דקדק לומר בראשית ברא אלקים מאין, כי הקפיד רק שיודע שהוא חדשם, שהוא עקר מיוחד לכל המצוות, ועל כן הקדימו לי' הדברות. (ויקרא כג ב, שער סז)

אברבנאל:

וישבות - ובזה פסקה ההויה האלקית הנפלאה של ו' הימים והתחילה ההויה הטבעית. ויברך אלקים - שמאותו יום והלאה יפעלו הבריות מעצמן כטבע, וברכת הדבר תיוחס ליום שהתחילה בו, וכן האדם כאשר יגמור מלאכה יעשה משתה ויום טוב. ויקדש אותו - להורות על גמר המלאכה האלקית והמנוחה ועונג על זה, ואם כן אין השבת מורה על העבר כי אם על מעשה ה' הנורא, ועל ב' אלו אמר כי בו שבת - על ויקדש, שנגמרה מלאכת יש מאין, לעשות - על ויברך, שנתן בו ברכה שיתמידו הברואים הויתם ותולדותיהם. וזה שאמר ר' יהושע בב"ר ס"ח שהקב"ה מזווג זווגים, שההויה מתמידה ומזדווגים הפשוטים בהרכבה והחומר בצורה. ומפני שלא היתה מלאכה מיוחסת בו לא אמר ויהי ערב וגו'. ולהמקובלים לא נאמר בו, כי הז' דומה לעולם הנשמות שכולו אור, וכן קראו חז"ל לשכר הרוחני שבת, וזהו לדעתי מה שאמרו שלשבת אין בן זוג, רוצה לומר שלא נברא בו דבר, והשיבו השי"ת כנסת ישראל בת זוגך, כי הוא הנמצא המיוחד לשבת ולשמירתו... (בראשית ב ב, וראה שם עוד)

זכור - אחר שהזהיר בכפירה הקנינית ובדברים הזהיר על כפירה העדרית במעשיו בחללו שבת ומועד, ואינו מאמין בנסים. זכור - שלא יקראו הימים בשמות כוכבי לכת כי אם על שם שבת, או זכור מה שציויתיך במרה. ששת ימים תעבוד - רשות, או לא יעינו בהוראות השמימיות כי ברצות ה' דרכי איש יצליח במעשיו... ומבואר שהשביתה תורה על בריאה מאפס מוחלט, שמזה שבת לגמרי ביום השביעי אך לא מבריאת יש מיש, ועל יציאת מצרים תורה היותה במנוחה כבני חורין... (שמות כ ח)

ושמרתם את השבת - שיורה על השארות הנפש, ולכן מחלליה יומת ונכרת, וכן פירשתי ודלא יליף קטלא חייב, שלא ילמד להשלים נפשו. כי אות היא - זכר לבריאה, ונגד שני הטעמים בא הכפל שבת שבתון. ושמרו בני ישראל - בני ישראל יעשו הטעם האחד עיקר, כי השארות הנפש דבר נעלם, ותועלת השביתה שיתבונן בתורה, כחז"ל: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא ללמוד בהם תורה, והיא הנפש היתרה מצד ההכנה הטובה ללמוד, בלי טרדות, ועל זה אמר זכור, שיתבוננו במעשה ה'. (שם לא יד)

שני כבשים - רומז לב' טעמי השבת, זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים, שה' כבש העולם ואת פרעה, ולכן ב' כבשים. או על שה' סבה פועלת וגם שומרת ומתמדת העולם. (במדבר כח ט)

שומר שבת - המורה על החדוש, ושהבורא אחד ואינו גשם, ושראוי לעבדו, ומורה על הידיעה האלוקית, השגחתו, ושמנבא בני אדם, ושהתורה נצחית ועוד, אם כן נכללו כל עקרי התורה ואמונותיה בשבת. (ישעיה נח ב)

אם תשיב משבת - ותחבר למעשים הטובים האמונות הטובות. לקדוש ה' - ולא תנוח עבור עצמך. (שם נח יג)

ספורנו:

ויכל אלקים ביום השביעי - בתחלת היום השביעי, שהוא הרגע בלתי מתחלק אשר הוא ראשית לזמן העתיד ואינו חלק ממנו, כאמרם ז"ל נכנס בו כחוט השערה. וישבות ביום השביעי - כל אותו היום נבדל מששת הימים הראשונים בענין השביתה. (בראשית ב ב)

ויברך אלקים את יום השביעי - כל יום שביעי העתיד ברכו שיהיה יותר מוכן משאר הימים בנפש יתרה לאור באור החיים, כאמרם כיון ששבת וי אבדה נפש יתרה. (שם שם ג)

אכלוהו היום - לעתים מזומנים מזה היום, כי שבת היום לה' - כי כל זה היום שבת לה' ובכולו מותר לאכול את המן הנותר מערב שבת ולא יהיה מותר זה לאחר השבת. (שמות טז כה)

ראו - התבוננו כי ה' נתן לכם השבת ואין זו מצוה בלבד, אבל היא מתנה שלא נתנה לזולתם, כאמרם ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני חפץ ליתנה לישראל... (שם שם כט)

זכור את יום השבת - היה תמיד זוכר את יום השבת בעסקיך בימי המעשה. לקדשו - וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו, הזהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת. ששת ימים תעבוד - בעסקי חיי שעה, שהם עבודת עבד בלי ספק, שרוב ענינם הוא היות מצטער האדם על עולם שאינו שלו. (שם כ ט)

שבת לה' אלקיך - כלומר ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתענג בו, שהיא העבודה לכבודו ית'... כי ששת ימים עשה ה' - והמתכוון מהם שידמה האדם לבוראו כפי האפשר, וזה בעיון ובתלמוד ובמעשה הבחירי לרצון לפניו. (שם שם ט)

על כן ברך ה' - בנפש יתרה, והיא הכנה יתרה לעבודת הא-ל יתברך. ויקדשהו - שיהיה כלו לה'. (שם שם יא)

תשבות - אפילו מדברים שאינם מלאכה אבל הם טורח כדרך חול, כאמרו וכבדתו מעשות דרכיך ממצא חפצך ודבר דבר. למען ינוח שורך וחמורך - כשתשבות גם מכמו אלה. וינפש בן אמתך והגר - ומזה ימשך שינפש גם בן אמתך והגר על הפך מה שקרה לך במצרים, כשהיית שם עבד שלא היתה לך מנוחה, כאמרו "תכבד העבודה על האנשים", ובזה תזכור יציאת מצרים, כמו שאמר בדברות משנה תורה וזכרת כי עבד היית וגו'. (שם כג יב)

ששת ימים יעשה מלאכה - הנה בששת ימי המעשה תוכלו לעשות מלאכת המשכן, ואם כן אין ראוי שתדחו שבת מפניה, שאין שום מצוה דוחה שבת אלא אם כן יהיה לה זמן קבוע ויארע הזמן בשבת, כמו עבודה ומילה, אבל כשאפשר לעשות המצוה ביום אחר אינה דוחה את השבת כלל. שבת שבתון - הנה נאסר בה אפילו דבר שאינו מכלל המלאכות, כאמרו וביום השביעי תשבות, וזה כדי שיהיה קדש לה', שיהיה האדם בו פונה לגמרי מחיי שעה לעסוק בעסקי חיי עולם לכבוד קונו. (שם לא טו)

וביום השביעי שבת - בו היתה המלאכה שלמה, ובשלמות תהיה מנוחה. וינפש - ולכן נעשה השביעי בעל נפש יתרה, והיא תוספת הכנה להשיג מה שכיון אליו הא-ל יתברך בשלמות פעולתו, באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. (שם שם יז)

שבת היא לה' - הוא היוצר אור ובורא חשך קובע אותה בכל מושבותיכם, אף על פי שתשתנה תחלת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות, ועם זה היתה השבת הראשונה משוערת כפי איזה אורך מיוחד בהכרח מכל מקום תהיה תחלת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא. (ויקרא כג ג)

לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך - באותו האופן שצוך במרה, כי אמנם שצוך שם על השבת הודיע שלא יספיק לו שתקדשהו במה שתשבות בו ממלאכה אבל שתעסוק בו בתורה ובמצות, כאמרו "והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו" וגו'... (דברים ה יג)

אלשיך:

ויכולו - דבר גשמי בלי רוחני הולך ונפסד, ועתה באה שבת ונתנה שפע קדושה בכל מה שנברא כנפש בגוף האדם, וזה שאמר וינפש, שהקנה נפש וקיום לעולם. וזה שאמר ויכולו - שהשלים חומרם, ואחר כך ויכל אלקים - שהשלימם על ידי שפע רוחניות המקיימם, מה שאינו מעשה, ועל זה אמר ויקדש אותו. (בראשית ב א)

והיה משנה - וכפי שעל ידי הכנת שבת יעדיף המן לזון החומר לחם משנה, כן באלף הששי יהיה לאיכות התורה המתפשט בגוף פי שנים מאשר הוא עתה, ומה גם באלף השביעי... (שמות טז ה)

ששת ימים תעבוד - עבודת ה', ועל ידי זה ועשית כל מלאכתך - תהיה מלאכתך עשויה, ולא אמר בששת ימים כי מרוב הצלחה יהיה כאילו משולל זמן. אבל ויום השביעי שבת - כולו לה' ולא למלאכה, ועל ידי זה יזכר את יום השבת מתחלת השבוע וישפיע בו קדושה ושפע, ואפילו אם מלאכתך לא נגמרה תגמרנה השבת, כפי שהבריאה נתקנה גם כן על ידי יום השבת. (שם כ ט)

ואתה דבר - שקבעת להם השבת למנוחה במצרים. ולענין הכתובים, כל שבת מתחלקת לשתים, מדת לילה ומדת יום המתיחסים לשכינה ולשם הגדול. ובסעודות, א' של לילה וב' של יום, ואין שמירת השבת בעלמא זכר למעשה בראשית כי אם שתי הבחינות הרוחניות משני שמותיו, ומפני שנשמות ישראל חלק א-לוה ממעל על כן בבא השבת מתעוררות ומתרבות בחינותיה ומשפיעות לכל מקום קדושה, ובפרט לנפש בני ישראל, והוא יתרון אור גדול מאיכות נפשו, וקראוהו נשמה יתרה, והיא איכות למעלה מאיכות נפשו ומעולם שכולו מנוחה ואין בו שום בחינת מלאכה, ולכן אם עושה מלאכה בנשמה יתרה קוצץ שורש נפשו ממקורה ונכרת, וגם בלי עדים והתראה, שעל ידי הנשמה יתרה מתאחזת נפשו עם קונו על ידי חוט של חסד, וזהו "ביני ובין בני ישראל", והמכבד השבת בהתענג בו ועוסק בו בתורה ונמנע מכל דברי חול מוסיף הארה בבחינות השבת, כאילו עושה השבת ומכבד אותה, וזה שאמר את שבתותי - לכלול מדת לילה ומדת יום. תשמורו - ולא תדחה מפני משכן השכינה, כי אות היא - דבר פנימי המקשר ביני וביניכם ונכנס לתוך נפשכם, להיותכם מעין היכל לשכינתי, ואם כן המקדש אין בו השראת שכינה מצד עצמו כי באדם. (שמות לא יג)

ששת ימים - בל יתערב חלול שבת במלאכה, כי המשכן אין בו קדושה עד שיקימוהו, ואם כן המעשה רק הכנה לקדש, והשבת עצמו קודש, וגם יריק וישפיע בנו קדושה, וזה שאמר יהיה לכם קודש, שנותן בכם נשמה יתרה. אמנם מילה ופקוח נפש נדחית מפניהם, כי כל איש ישראל קדוש יאמר לו. העושה בו מלאכה - כי נפשות בני ישראל מתחת כנפי השכינה, ממקום האחדות, מה שאינו כן השאר, ודבר זה ניכר בשבת כשמשלח שפע קדושה לאיש ישראל כשורש נפשו שתחת כנפי השכינה, ועל ידי כן מתדבק האדם בקונו, ואנו נפרדים מהחיצוניות ומתרחקים מהפירוד, ולכן נצטוינו מלהוציא מרשות היחיד הרומז לרשות שאנו דבקים בו, לרשות הרבים. ובשאר מלאכות, המלאכות מעולם החול, והשביתה מעין עולם העליון, והעושה מלאכה בהיות נשמה יתרה מעולם העליון בו מערב קודש בחול, וקוצץ חלילה, וזה שאמר "יהיה לכם קודש", רוצה לומר בכם, ולכן העושה מלאכה יומת, וזהו שהתייגעו רז"ל לענג השבת, כי שכינה כאילו מתארחת אצלו. (שם לה ב)

לא תבערו אש - ...ועוד רומז כמה קשה עברה בשבת, כי מבעיר אש גיהנם השובת בשבת, ועוד שכופה הנשמה היתרה לעשותה, וכן המשתעשעים בשבת לקרא ספורי מלכים ומלחמותיהם וכו' ומתאנים לומר עונג שבת הוא, ועוד יותר המתקבצים כתות וחבורות לצים ודבורי יצר הרע ונבלה וימלאו פיהם שחוק גדול, והתורה מכרזת שבת לה', לנפש ולא לגוף, לשם קדשו ולא לחול, וכל זה רמז פה, שלא יבערו אש שתאכלם במושבותיכם בגיהנם. (שם שם ג)

רמ"ע מפאנו:

וכבר נתבאר באגדה כי בהיות הא-ל יתברך מעלה נשיאים בשבת וממטיר על הארץ אינו מוציא מרשות לרשות אלא כבעל הבית שחצרו כלו לפניו כד' אמות, ואויר רשות היחיד עד לרקיע, כל שכן ביום ו' מחצי היום ואילך שהוא עת כשר להשלים ההזמנה למלאכת ששת ימים שתהא מתוקנת לכבוד שבת ולהכין לו לאדם חופה וסוכת שלום, ואף על פי כן קרינן ביה נמי יום הששי ויכולו השמים, שהפסיק ההכנות האלה מבעוד יום לקיים בעצמו ובכבודו תוספת שבת לאסור מלאכות דאורייתא, אלא שאפילו הרגע האחרון של סוף בין השמשות שכבר נגמר הכל לא היה בו נחת רוח לפניו ית' ולא נתיחסה לו השלמת מעשיו אף על פי שהנבראים היו על תכונתם עד שבאה שבת באה מנוחה, ואז כתיב ויכל אלקים, כאמרם לא היה העולם חסר אלא שבת, וראוי אם כן לומר שלא כלה עד ששבת להשבית אויב כאמור. וכל כגון זה לא נמסרה אלא לבני ברית, תדע ששנו לתלמי ולא פירוש לו... (מאמר חקור דין חלק ג פרק יב)

ואל תתמה על השמש העושה בשבת כמו בחול ואינו נמנע כי הוא כלי אומנתו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים במצות הקב"ה, והלכה כבית הלל שאין מצוה בשביתת כלים... (מאמר העתים סימן טו)

מהר"ל:

זכור את יום השבת לקדשו וגו', כי ששת ימים וגו', ובפרשת ואתחנן נאמר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וגו'. פירוש זה, כי בדברות הראשונות בא להזהיר על השבת, ונתן סבה לקדושת השבת בשביל שבששה ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכו', ובדברות השניות נתן טעם למה ישראל נצטוו דוקא על השבת ולא אומה אחרת. ומפני שבדברות השניות נאמר "שמור את יום השבת", ואין השמירה שהוא לא תעשה מלאכה הוא קדושה לשבת, שאין זה רק מניעת מלאכה, ולפיכך לא אמר אצל השמירה כי ששת ימים עשה ה' וגו' על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, אבל השמירה היא צווי לאדם שלא יעשה מלאכה ביום השבת, ואין זה רק צווי לאדם... 

כי כבר אמרנו כי היציאה מבית עבדים היא מורה על הפרישה ועל ההבדלה מן דבר הגשמי, כי העבד כמו שידעת פעמים הרבה מאד הוא ענין חמרי, שאין משועבד ומתפעל רק החומר, והפרישם מן החמרי מה שהיו עבדים, וזה מורה על מעלה נבדלת מן הגשמית, ולפיכך ראוי שישמרו הם השבת, כי הדבר שהוא מתנועע תמיד מבלתי מגיע אל התכלית אז נדע כי זה הנמצא חסר שלימות בעצמו, שאם היה בעל שלימות היה מגיע אל המנוחה שהוא השלמה, אבל התנועה אין בה שלימות גמור. ולפיכך העכו"ם במה שאינם שלמי צורה במה שראוי שישלמו אמרו חכמים עליהם כותי ששבת חייב מיתה, כי הם דבר שאין לו השלמה. אבל ישראל במה שהם בעלי שלימות יש להם שבת, כי השבת מורה על ההשלמה. וזהו ענין הצורה שהוא שלימות הדבר... ולפיכך "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה'" וגו', כלומר שסלק הקב"ה אותך מן העבדות, שהעבדות פחיתות חמרי הוא, והוא מציאות בלתי מושלם, וכאשר השי"ת סלק אותך מן העבדות מורה שיש בישראל מעלת השלמה, לכך צוך יום השבת. (גבורות ה' פרק מה)

הזמנים המקודשים בתורה מצאנו שלש מהם חבר הכתוב אותם ביחד, והם חג המצות וחג השבועות וחג הסכות, והם נקראים שלש רגלים... גם מצאנו אלו שלש רגלים קבעה התורה זמנם בתבואת הארץ, בפסח כתוב "למועד חדש האביב, וחג הקציר בכורי מעשיך, וחג האסיף בצאת השנה באספך", ודבר זה צריך תלמוד מה ענין המועדים אל התבואה.

דע כי הזמן יש לו יחוס אל הגשם, ודבר זה מבורר למי שעיין בחכמה, כי ההמשך והחלוק אשר יש לזמן הוא דומה להמשך וחלוק הגשם, שכל גשם יש לו משך והוא נחלק. ועוד כי הזמן נתלה בגשם, כי הזמן מתחדש מן התנועה והתנועה היא לגשם, והמעיין ידע כי הזמן והתנועה והגשם משתתפים מתיחסים בכל דבר. 

וכאשר תעיין ותמצא שהגשם יש לו חלופי שש צדדין, והם המעלה והמטה, ימין ושמאל, פנים ואחור, וכל שש צדדים אלו המתיחסים אל הגשמיות בעבור שכל צד יש לו רחוק, וזהו גדר הגשם. אמנם יש בו שביעי, והוא האמצעי שאינו נוטה לשום צד, ומפני שאינו מתייחס לשום צד דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולפיכך יש גם כן לזמן המתיחס ומשתתף עם הגשם ששה ימים, והם ימי חול, אבל השביעי קודש. ונמצא כי שבעה ימי שבוע הם דומים לגשם הפשוט שיש לו ששה קצות, והאמצעי שביניהם זהו ענין ששת ימי חול, והשביעי הוא קדש... (שם פרק מו)

...ויש לפרש כי זה ענין מצות עירוב תבשילין, שיום טוב הסמוך לשבת מניח עירוב תבשילין מבעוד יום קודם יום טוב, ואז אף ביום טוב יוכל לתקן מאכלו לשבת, כי מה שצריך לתקן סעודות שבת קודם שבת רמז הוא שהשבת מענין עולם הבא, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל, ויום טוב הסמוך לשבת הם ימים טובים שיש לאדם כמו ימי המשיח, וכל ימים טובים שיש לאדם, ואז לא יבשל בתחלה בהן לשבת, שאין יום טוב מכין לשבת, שיהיה מתקן בו בימות המשיח... שאם מקיים מצות ומעשים בשביל שיש לו הרבה טובות והוא מקיים מצות אין זה כלום, לכך אין מבשלין מתחלה מיום טוב לשבת... רק אם התחיל לבשל לפני יום הוא מבשל אף ביום טוב, שזה מוכח שלא בשביל יום טוב הוא מבשל לשבת... (נצח ישראל פרק מו)

 

ובפרק כל כתבי הקדש אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי שמעון בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים ג' סעודות בשבת ניצול מג' פורעניות, מחבלי משיח, כתיב הכא יום, וכתיב התם הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום הגדול וגו', מדינא של גיהנם, כתיב הכא יום וכתיב התם ביום בא גוג. וביאור ענין זה, כי השבת מורה שהשי"ת ברא את העולם בשלימות, ואין חסרון בו, וראוי על זה להיות עונג כראוי כי העונג מורה על שלימות העולם בלא צער, רק בעונג. והעולם היה בבלתי שלימות בג' פנים, האחד, אם היה בבריאה תוספות דבר זה נחשב לחסרון, הרי כל תוספות כנטול דמיא. והשני, אם היה חסרון ממש בבריאה, השלישי, אם לא נשלמה הבריאה והיה תמיד הויה חדשה, כי כל הויה שנוי וצער, ואין כאן הנחה. וכאשר השי"ת השלים העולם ביום השבת השלימו בג' שלימות, שאין כאן בבריאה תוספות, ואין חסרון בבריאה כלל, כמו שאמר הכתוב, "כי ידעתי כי את כל מעשה ה' אין להוסיף ואין לגרוע", וביום השבת נשלמה הבריאה ואין כאן עוד הויה יוצאת לפעל, שעצם הויה הוא שנוי כמו שהתבאר למעלה, ולכך יש לענג שבת בג' סעודות שהם ג' עונגים של השלימות הזה, ולפיכך נאמר ג' פעמים "היום", כי שם יום נאמר על המציאות והלילה על ההעדר...

והפך זה הפורענות הוא בגוג, או מצד תוספות והרבוי או מצד חסרון ומיעוטו, או מצד השניה שאין כאן הנחה, וג' פורעניות אלו שהן מלחמות גוג ומגוג ודיני גיהנם וחבלי המשיח הם ג' פורעניות אלו, כי גוג ומגוג הוא פורענות מצד התוספות, בימי גוג ומגוג יתרבו העו"ג והמון שלהם בתוספות גדול ונורא... כי מאחר שבסוף יתבטלו מן העולם אם כן נחשבים הם תוספות בעולם. אמנם דין הנהגה (גיהנם?) הוא החסרון בעצמו, כי אין הנהגה (גיהנם) רק חסרון המציאות, וכמו שמוכח עליו הכתוב שנקרא ציה וצלמות, שאין עליו שם מציאות כלל ואינו נכלל במציאות, ולפיכך יבאו שם החוטאים הם הרשעים שהם אנשי חסרון. והשלישי הוא חבלי משיח, והיא יציאת הויה לפועל, וכל הויה בעצמו שנוי והוא רע, ולפיכך המקיים ג' סעודות שאלו ג' סעודות מורים על כי העולם מסולק מג' דברים, ולכך ראוי שיהיה ניצול מג' פורעניות אלו, אחר שהוא מאמין שהעולם מסולק מזה... (נצח ישראל פרק לו)

הדבור הקדוש הרביעי, זכור את יום השבת לקדשו, הדבור הזה אחר לא תשא, כי הנשבע בשקר הוא מחלל כבודו ותהלתו, ואחר זה זכור את יום השבת לקדשו, להודיע כי הוא פועל כל הנמצאים ומאתו נבראו... ואם תאמר ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל, במה שנח ביום השביעי, אדרבא יש לעשות מלאכה כל ששה ימים, וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים, ואין זה קשיא, כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל... ולפיכך השי"ת אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות ואין עוד חסרון, וכיון שאין חסר דבר שייך בזה שביתה...

אמנם מה שהיה השי"ת פועל העולם בזמן הוא מצד המקבל, כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד, וסדר הבריאה כך הוא, שהארץ תוציא צמחים וכן כל הדברים, ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם. וכמו שהזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל, כך המנוחה והשביתה גם כן היא מצד המקבל...

אמנם מה שראוי ששת ימים למלאכה ויום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו, וזה כי העולם הזה הוא גשמי, וכבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים ששה, ועל ידם הגשם שלם, והם המעלה והמטה וארבעה צדדין שהם ארבע רוחות הידועים, כי אין גשם שלם רק כאשר יש לו ששה צדדין, והצדדים האלו שייכים לגשם שהוא בעל רוחק, שזהו גדר הגשם. ויש עוד גבול נבדל לעצמו, והוא האמצעי, אשר הוא נבדל לעצמו ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל לא לפנים ולא לאחור, רק עומד באמצע, ואין האמצעי הזה מתיחס לגשם כמו ששה צדדים, כי הצדדים הששה יש להם רוחק, והרוחק הוא גדר הגשם, ולכך על ששה הצדדין יאמר שהם צדדין גשמיים, אבל האמצעי ממנו שאין לו רוחק לא יאמר עליו שהוא גשמי בעצמו, ומתיחס אל בלתי גשמי. וכאשר ברא השי"ת את העולם הגשמי, הנה כמו שיש לגשם שש צדדין שהם צדדין גשמיים, וכך והוא לבריאת עולם ששה ימים שבו נברא העולם הגשמי, ויום הז' בו שביתה ולא היה בו הויה, וזה כנגד האמצעי שאינו מתיחס לגשם, ודבר זה מבואר. וזהו ענין ששת ימי הויה והשבת שבו היתה שביתה בלתי הויה, ולכך יום השביעי הוא קודש, כי כבר אמרנו כי הוא כנגד האמצעי שאינו מתיחס לגשמי, רק הוא בלתי גשמי, והבן הדברים האלו מאד...

בבראשית רבה, שאל רבי לר' ישמעאל בר יוסי אפשר שמעת מאביך מהו "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו", אתמא. אמר ליה כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן, הגביהו מבעוד יום והורידו משתחשך. אמר רשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו שעותיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה. גניבא אומר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, מה היתה החופה חסר כלה, כך מה היה העולם חסר שבת. ורבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת, מה היתה הטבעת חסרה חותם, כך היה העולם חסר שבת.

החכמים האלו בארו מה שכתב ויכל אלקים ביום השביעי, לדעת ר' יוסי לא היה בשבת הויה שיש בה תנועה לטעם אשר אמרנו, כי ההויה שיש בה תנועה הוא לגשם, אבל קבלת הצורה שהיא הויה בלי תנועה, כי אין בקבלת הצורה התנועה, כי ההויה פתאומית, ואין בזה הויה, שכל הויה בזמן, ולכך אף שכלה מלאכתו ביום ז' אין זה מלאכה כלל רק שחלה הצורה במקבל, ודבר זה ידוע, ולכך מדמה למי שמכה בקורנס שמגביה אותו מבעוד יום, ורוצה לומר כי התנועה של ההויה שהוא הכנה לקבל הצורה היה מבעוד יום, ולא היתה תנועה בשבת, וירידת הקורנס משתחשך, ורוצה לומר כי קבלת הצורה שהוא השלמת הויה היה משתחשך, ודבר זה לא נקרא מלאכה, כי אין כאן מלאכה שיש בה תנועה, ואדרבה דבר זה קנין השלמות ומנוחה, וזהו הורדת הקורנס נקרא, שאין צריך לירידת הקורנס פועל אבל הוא יורד מעצמו, וכך קבלת הצורה אין צריך לזה הויה זמנית ולא נקרא זה מלאכה... והשלמת העולם בכללו שהיה קונה צורתו אינו בזמן כלל, ועל זה נאמר "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", והבן הדברים האלו כי הם עמוקים מאד...

ורשב"י פירש כי מה שאמר ויכל אלקים מלאכתו היינו בתחלת יום השביעי, כי הב' אינה משמשת תוך יום השביעי, רק הוא כמו "והנוגע בבשר", שאין פירושו בתוכו, ובא ללמדך שהיתה המלאכה עד התחלת יום השביעי... והזמן הוא מדובק, ורגע שהוא סוף יום הששי הוא התחלת יום השביעי, כי אין הזמן מחובר מעתות רק הזמן הוא מדובק, ולפיכך שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו, אחר שאי אפשר לך לומר שהזמן הוא מחולק, רק הזמן הוא אחד, וסוף הזמן של יום הששי הוא התחלת יום השביעי, וגם דבר זה עמוק מאד מאד.

אמנם דעת גניבא ורבנן יש לך להבין מאד, כי לדעת שניהם השבת עצמו הוא גמר מלאכה, ועל זה נאמר "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", וזה כי אף אם לא היתה המלאכה ביום השבת, מכל מקום השבת הוא השלמת העולם, וזה כי השבת קראו חכמים בלשונם כלה, כמו שאמרו בב"ק "בואי כלה", ומה ענין כלה לשבת, אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חבור בו יתברך, כי שאר ימים אינם מקודשים כמו שבת, ומפני שהוא זמן קדוש יש לעולם חבור על ידו בו יתברך, ולכך נקרא השבת כלה, שהיא עומדת להתחבר בבעלה, וזהו השלמת העולם בודאי. ולכך מדמה דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה והיה חסר כלה שתכנס לחופה להתחבר בבעלה. כך מה היה לעולם חסר, שבת, שהשבת הוא החבור בו יתברך.

ורבנן גם הם אומרים כי השבת משלים העולם, ולפיכך שייך לומר "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", ומדמה השבת כמו החותם אל הטבעת, שכבר נגמר הטבעת אבל עדיין חסר חותם, שהחותם, עם שאינו מענין הטבעת, שהרי אפשר שיהיה הטבעת בלא חותם, מכל מקום החותם הוא שייך לטבעת במה שראוי שיהיה לכל טבעת חותם עמו. וכך כאשר כלה גוף העולם בששה ימים חסר העולם שבת שהוא קנין מעלה עליונה אלקית, שהשבת קונה בעולם מעלה אלקית ביותר, וזה היה קונה בשבת. והחלוק שיש בין גניבא לרבנן הוא זה, כי לדעת גניבא ראוי שיהיה השבת דומה לכלה, כי הכלה יש לה חבור לבעלה, וכן השבת יש לה חבור אל השי"ת. ולדעת רבנן יש לדמות השבת לחותם שהוא השלמת הטבעת, וכן השבת השלמת העולם.

אמנם כאשר תבין עוד דברי חכמה עמוקה תדע להבין דעת גניבא ודעת רבנן. דע כי השבת קראו חכמים בשם כלה, וקראו אותו גם כן בשם מלכה, וכמו שאמרו ז"ל בואי שבת כלה מלכתא. וזה כי השבת יש בה שתי בחינות, האחת שהיום מבורך מצד עצמו, ולכך נקרא כלה, שהכלה יש לה ברכה, והבחינה השנית שהשבת מקודש נבדל משאר הימים, ודבר זה מדרגה בפני עצמו, מה שהוא מקודש נבדל משאר ימי החול, ולכך נקרא מלכתא, שהמלכתא היא נבדלת משאר בני אדם, שזה הוא ענין המלך, שהוא נבדל משאר בני אדם ואינו נכלל עמהם, וכנגד אלו שני הדברים אמר הכתוב "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו", קרא אותו שהוא מבורך ושהוא מקודש, וכנגד אלו שתי שמות זכר כל אחד ואחד מן החכמים האלו דבר אחד. גניבא קרא השבת כלה, לטעם שאמרנו כי היום מבורך בעצמו, ודבר זה הוא שלמות העולם, והרי הכלה טעונה ברכה, ואיך לא יאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי היום הזה שהוא מוכן שיקנה העולם המעלה העליונה שהיום הוא מבורך, ומעלה זאת קנה העולם ביום השבת... ורבנן אמרו וכו' וזה כנגד המדרגה השנית, שהשבת נבדל משאר ימים במה שהיום הזה הוא קדוש, וכנגד הקדושה שהיא ביום הזה נקרא שבת מלכתא, כי המלך נמשח בשמן הקדש, ולכך מדמה השבת לטבעת שיש בה חותם, שהחותם הוא נבדל מן הטבעת, כך השבת נבדל משאר ימים והוא קדוש. וידוע כי הדבר שהוא נבדל הוא צורה בלבד, ולפיכך נמשלו ימי החול אל הטבעת שהוא גוף, כך ימי החול שהם ימי המעשה הם גשמיים, והשבת אל החותם שיש בו צורה, והצורה נבדלת מן החומר, ולכך על ידי השבת יש בעולם קדושה נבדלת. לכך ביום השבת נגמר העולם כאשר קנה הצורה. והדברים האלו ברורים ויקרים ואין לבאר יותר.

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. במכילתא ברכו במן וקדשו במן... לדעת כולם הברכה היא במן, ואין הכונה כאן בלבד, רק כי המן הברכה היותר עליונה שהיא לשבת, שירד בשביל השבת שני עומרים לגולגולת, ואף על פי שלא היה להם יותר בשבת מששת ימים, שהיה להם עומר לגולגולת, ואין הכונה רק שהיה ברכה בשביל השבת למצא שני עומרים, שזה היה ברכה יתרה, שהיה מלקט כפי שאר ימי השבוע, ומצא עומרים, וזה ברכה. והקדושה גם כן במן, כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש, שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש, ולכך כל הויה אין בה קדושה מטעם שאמרנו. ולכך קדושת שבת היתה גורמת שלא היתה בו הוית המן. ואף על גב שהשבת ודאי יש בו ההתהוות טבעי, כי הדבר הטבעי אין ראוי שתהיה לו שביתה, כי מדרגת הטבעי אינה כל כך כמו שאין בני נוח מצווים על השבת מפני שהם טבעיים חמריים, ואין לטבע החמרית שביתה והשלמה כמו שידוע לנבונים, וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם אין להם מדרגת השבת, אבל המן שלא היה טבעי לא ירד בשבת, כי אין הויה בשבת, ודבר זה מבואר.

ולדעת ר' עקיבא שקדשו בברכה, ונראה לי דגרסינן שקדשו מלאכה, כי מה שאין לעשות מלאכה ביום השבת הוא קדושה לשבת, שהיום הזה אין בו תנועת מלאכה, שכל תנועה גשמית. וכבר אמרנו כי מלאכת האדם אינה דבר טבעי, רק הוא על הטבע, ולפיכך ביטול מלאכה לאדם ביום השבת שאין בו תנועת מלאכה, וזה מורה על קדושה. ולדעת ר' יצחק שקדשו במקושש, ודבר זה קדושה, שמי שמחלל את קדושתו של שבת יבא עליו ההעדר, כי לא תמצא בכל המועדים שיש מיתה מי שמחלל קדושתו חוץ מן השבת, שמחלל קדושתו ראוי לו ההעדר, וזה מורה על קדושה עליונה של שבת, כי המתנגד אל הדבר שהוא קדוש, יש בזה המיתה שהוא ההעדר, כי הקדוש שהוא נבדל ואין בו החמרי הגשמי מבטל את דבר הגשמי. ודוקא מקושש מפני שהיתה מיתתו על פי השי"ת, ולכך אמר שקדשו במקושש, שכאשר היה מקבל המיתה על פי השי"ת נראה קדושתו של שבת.

ולדעת רשב"י שקדשו במאורות רוצה לומר כי ביום זה יש תוספות כח לדבר הבלתי גשמי, וזהו בעצמו קדושה, שאין קדושה רק אל דבר בלתי גשמי, וכמו שאמרו ז"ל נפש יתרה יש לאדם בשבת, ורוצה לומר כי הנפש שהיא דבר נבדל יש לה בכח יותר בשבת ממה שיש לאדם בימות החול, וזה שאמר שקדשו במאורות, כי האור הוא דבר נבדל שאינו דבר גשמי כמו שהם שאר דברים גשמיים, וקדשו במאורות שיש תוספות כח במאורות. ולר"ש בן יהודה במאור פניו של אדם, רוצה לומר כי הפנים הגשמיים מקבלים אור וזיו בלתי גשמי, ודבר זה הוא קדושה בודאי מה שמקבלים אור וזיו. ובמדרש עוד למה ברכו, ר' דוסתאי ורבי שמואל בר נחמן, רבי דוסתאי אומר שאין לו זוג... רבי שמואל אומר שאינו נדחה. תני רשב"י אומר אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג... תני רשב"י אומר ... אמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך... ביאור דבר זה, לדעת רבי דוסתאי ראוי השבת לברכה במה שאין לו בן זוג, כי הדבר שיש לו בן זוג הרי הוא חלק דבר, ודבר שהוא חלק אין בו ברכה רק כאשר הוא הכל, ולפיכך השבת ראוי לברכה. ולדעת רבי שמואל בר נחמן שאינו נדחה, והוא דבר נפלא ועמוק מאד מה שאינו נדחה, כי יום זה אין צריך לקדש אותו, לא כמו שאר המועדים שבית דין מקדשין אותן, ולכך הם נדחים, אבל השבת הוא קדוש בעצמו, ולפיכך אינו נדחה, וזהו ברכתו שאין צריך לקבל קדושתו על ידי בית דין, כי הוא קדוש בעצמו, וכל דבר שאין צריך לקבל הוא מבורך בעצמו, והבן זה מאד.

ורשב"י אומר וכו', וביארו זה, כי אף שאמרנו כי השבת יש לה מעלה במה שהוא אחד, מעלה זאת היא בערך שאר הימים, כי שאר הימים יש להם זוג בימים כמו שהתבאר, ומכל מקום אי אפשר שיהיה אחד לגמרי מבלי הזדווגות בשום חבור אליו כלל, שאם כן היה חסר, שאי אפשר שיהיה נמצא דבר שהוא אחד לגמרי, רק השי"ת שהוא אחד שלם, אבל שאר הנמצאים אם הוא אחד לגמרי הוא חסר, שאם היה אחד והוא שלם היה הוא א-לוה, כי הוא יתברך הוא אחד ואין זולתו... ולכך אמר הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך, כי כל דבר יש לו חבור אל זמן שלו, כמו שאמרו אין לך אדם שאין לו שעה, והזמן המיוחד לישראל הוא יום השבת, כי ראוי שיהיה ישראל מתחברים לשבת כמו שהשבת נבדל משאר הימים שהם ימי החול, כך ישראל נבדלים מעכו"ם שהם חול, ולכך השבת ראוי דוקא לישראל, ולא נתנה שבת לשאר האומות עכו"ם כי אם לישראל, שהיום הזה ראוי לישראל שהם עם קדוש, כמו שהשבת הוא זמן קדוש, וכל דבר יש לו חבור אל הזמן המיוחד לו... ולפיכך אמר "זכור את יום השבת לקדשו", פירוש כי ראוי מששת ימי בראשית שיהיו ישראל מקדשין השבת, כי לשון זכור משמע על דבר שהיה כבר, ומששת ימי בראשית שקדש השי"ת השבת והיה מיחד אותו מבין שאר הימים בקדושה, אי אפשר שלא יהיה זוג אליו... (תפארת ישראל פרק מ, וראה שם עוד)

כבר התבאר לך כי החלופים שיש בין דברות הראשונות ובין דברות אחרונות הוא מצד התוספת שראוי למשנה תורה מן הטעם אשר אמרנו, והם דברים ברורים. ומזה תוכל להבין מה שאמרו ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו יותר מכל שאר החלופים והשנוים, כי שאר החלופים לפי הראוי ולפי הסדר, אבל זכור ושמור אי אפשר לומר בשביל התוספת דברות שניות, דאין כאן תוספת רק חסרון, שהרי לא נזכר כלל זכור בדברות שניות, ואם כן אין כאן תוספת. ואם הפשטנים אשר לא הבינו דברי תורה אומרים כי שמור הוא כמו זכור, ואין כאן רק מלות שונות, אין צריך להשיג על דברים כאלו, כי כאשר תתבונן במה שכתוב בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ובדברות שניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו', יתבאר לך בבירור שהשנוי הזה נמשך בשביל כי בדברות הראשונות נאמר זכור את יום השבת ובדברות שניות כתיב שמור את יום השבת, והדבר אשר הוא מקובל לרז"ל כי כל מקום שנאמר שמור הוא מצות לא תעשה, ואם כן מצות עשה של זכור חסר לגמרי. וזה שהוכרחו לומר כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מפני שאף על גב שאין כאן שנוי מלאו לעשה ומעשה ללאו, מכל מקום יש כאן חלוף שהוא גרעון, שהרי לא כתיב שקר בדברות אחרונות, ולכך הוצרכו לומר בדבור אחד נאמרו...

אמנם כל שאר החלופים שהם בדבור זכור ושמור הם נמשכים אחר התחלת הדבור של כל אחד ואחד, כי זכור הוא מצות עשה לזכור את יום השבת, והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת, ולכך יזכור אותו, ומה מעלתו של שבת, כי מה יום מיומים, ואמר כי בודאי יש יום מיומים, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים שהוא יום מקודש משאר הימים, ובמצות זכור לא שייך הטעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו', כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים, ולפיכך הוצרך לתת טעם כי ששת ימים וגו', ואצל שמור שאינו רק לא תעשה, שלא יעשה מלאכה, ומה שהאדם יושב בטל ואינו עושה מלאכה אין זה מעלת השבת, שהרי אין זה דבר נראה, שכמה בטלנים יש, רק עיקר מעלת השבת על ידי מצות עשה, להזכיר יום השבת שזהו מעלת השבת בפועל, ולפיכך במצות שמור לא נתן הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו', כי זה מורה על מעלת השבת, רק נתן טעם למה שאמר שמור שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו, ושלא יחללו אותו יותר מכל העמים, ואל דבר זה צריך טעם שמאחר שהשי"ת ברא עולם בששה ימים ונח ביום השביעי, ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת כי אין זה מגיע לישראל בלבד, ועל זה נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, כלומר כי השבת מתיחס לישראל דוקא כי כמו העולם שברא השי"ת בששת ימי בראשית ולא היה בו מנוחה ואחר כך קבל העולם השלמות והמנוחה, כך וזכרת כי עבד היית במצרים, ולא היה לך מנוחה ויפדך מבית עבדים והקנה לך ההשלמה והמנוחה. ועוד כי דבר זה שהוא יציאת מצרים היה השלמת העולם לגמרי, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות, ולפיכך יציאת מצרים שאז היו ישראל לעם הוא השלמת העולם, כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה ובשבת קנה השלמתו, כך ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה ולא היה להם מנוחה עד שיצאו ממצרים, ואז קנו המנוחה, ולפיכך דבר זה עצמו מה שישראל יצאו ממצרים הוא מתחבר עם השבת, כי עתה היה השלמת העולם לגמרי, והוא השלמה העליונה אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו, וכאילו עתה קנה ההשלמה. ובארנו דבר זה באריכות יותר במקום אחר, בשביל זה ראוי שיהיה מצווך את יום השבת יותר מכל האדם, כי הם אינם ראויים לשבת, כי אם ישראל שבהם השלים השי"ת את עולמו...

וכאשר תבין דברים אלו אשר אמרנו, תוכל להבין למה בדברות ראשונות כתיב זכור, ובדברות שניות שמור ולא ההפך, וזה כי לפי שפירשנו למעלה כי משנה תורה קרובה אל המקבל הם ישראל, ואילו שאר תורה קרובים הדברים אל השי"ת, ולכך מצות עשה שיש להם מעלה יותר קרובים אל השי"ת, ומצות לא תעשה קרובים אל המקבל, ודבר זה ידוע, ולכך אף הנשים חייבות במצות לא תעשה, אבל במצות עשה אין הנשים חייבות בכלם, והבן זה. ולפיכך בברכות ראשונות כתיב זכור שהוא מצות עשה, אבל בדברות אחרונות כתיב שמור שהוא לא תעשה... (תפארת ישראל פרק מד, וראה שם עוד)

ועוד כי ראוי לזה השבת, כי השבת אין ספק שהוא מורה על מדריגת ישראל שנתן להם יום מנוחה שלא נתן לכל האומות, וכמו שאנו אומרים בתפלת ישמח משה, והבן הדברים האלה כי הם ברורים, כי לזרע יעקב שנקראו ישורון שאינו נוטה לא לצד ימין ולא לצד שמאל שייך השבת, ומפני כן המענג השבת נותנין לו נחלת יעקב שהיא בלי מצרים, והבן זה. ומפני כי השבת מורה על מדריגת ישראל, לכך נהגו לומר בשבת אלו ג' דברים שאמרנו, שהם מורים על מעלת ישראל גם כן, ובפרט במנחה בשבת, שזמן מנחה של שבת מורה על המעלה והמדרגה היותר עליונה, ואם כי אין כאן מקומו, מכל מקום בשביל שנהגו לומר אלו דברים שהם משנת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, והפרק עצמו ומשנה דמכות רבי חנניא וכו', כדי שידעו ישראל מדריגתם העליונה, אף אם הם בגלות, יש לפרש דבר זה להבין מנהג הזה, למה נהגו כך. 

הנה ג' תפלות תקנו אנשי כנסת הגדולה בשבת חוץ מן תפלת המוספין, שהיא בפני עצמה, וכל תפלה ענין מיוחד, ואלו ג' תפילות מורים על ג' מדריגות השבת, שכל אחת זו למעלה מזו, כי בתפלת אתה קדשת לא נזכר רק קדשת שבת, מפני ששבת ממלאכתו ולא נזכר בו יותר, וזהו מדריגה אחת לשבת, שהוא יום קדוש לפני ה'. ובתפילת ישמח משה תקנו ולא נתתו לגויי הארצות וכו', כדלעיל, כי זה השבת לא נתן השי"ת כי אם לישראל אשר בחר השי"ת בהם, והם נבדלים מכל האומות, וכן יום השבת נבדל מן ששת ימי המעשה לעצמו, ולכך נתן השבת לישראל דוקא, אשר בהם בחר השי"ת, וזהו המדריגה השניה שיש לשבת. המדריגה השלישית כי השבת הוא אחד, והפרש יש בין מה שהשבת הוא אחד ובין מה שנזכר לפני זה בתפילת ישמח משה, שישראל בחר השי"ת ונבדלים מכל העמים, וכן השבת גם כן נבדל מכל הימים כי מה שבחר השי"ת בהם אין זה מורה על שישראל אחד לגמרי, כאלו אין זולתם עד שהכל טפל אצל ישראל, וזהו מעלת ישראל העליונה שהם עם אחד, אם היו ישראל עושים רצונו של מקום כמו שיהיה עוד בעתיד, ואין להאריך במקום זה. ובזה ישראל עם אחד שאין זולתם, וכן השבת הוא אחד, ודבר זה נוסף על המעלה שנזכר לפני זה אל השבת שבו בחר השי"ת, רק כי הוא יום אחד לגמרי ואין זולתו. וכן אמרו במדרש, שלשה מעידין זה על זה, שבת וישראל מעידין על הקב"ה שהוא אחד, הקב"ה והשבת מעידין על ישראל שהם עם אחד...

ופירוש המדרש הזה, כי אין במציאות רק השי"ת ואשר נמצאים מאתו, ואשר הם נמצאים מאתו הם שנים, האחד כל הנמצאים שהם נמצאים בעולם, והשני הוא הזמן, ואף שהזמן נברא, אינו כמו שאר נבראים שאינו דבר בעצמו רק שכל הנמצאים הם נמצאים בזמן, והם תחת הזמן ויש לדעת כי הפעולה אשר נמצא מן הפועל מתדמה אל הפועל כאשר אותה פעולה היא עיקר ועצם פעולת הפועל, הלא תראה כי האש יפעל חום, וזה הפעולה הבאה מן הפועל מתדמה אל הפועל שהוא האש שהוא חם... ומפני כי ישראל הם עיקר פעולת השי"ת ובשבילם נברא הכל, ראוי שתהיה מתדמה הפעולה אל הפועל, וכמו שהוא ית' אחד כך הפעולה שהם ישראל הם גם כן אחד, וכבר התבאר כי כל דבר צריך אל זמן ויש לו עת מיוחד כמו שאמר הכתוב "לכל זמן ועת לכל חפץ"... והזמן והעת אשר הוא מוכן ומיוחד לישראל הוא יום השבת... ולפיכך אמרו בפרק ר"ע הכל מודים שבשבת ניתנה תורה לישראל, שבתורה הם עם ישראל והם מיוחדים בתורה מכל האומות, הרי הוויות ישראל היה ביום השבת דוקא... וזה שהשיב הקב"ה לשבת כנסת ישראל יהיה בן זוגך, כמו שאמרנו כי יש לכל דבר עת וזמן מיוחד, והשבת זמן מיוחד לישראל והם מתחברים ביחד, השבת וישראל במה שהזמן שלהם הוא יום השבת, כי ראוי ושייך זה לזה... כי בשבת בו הושלם העולם, וכן ישראל השלמת העולם, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל בעולם, ואז הושלם העולם לגמרי, כי כל האומות נעשו לעם, כי ישמעאל ואדום וכל האומות היו לעם קודם ישראל... ולפיכך עם ישראל נשלם העולם...

ולפיכך השבת וישראל מעידים שהוא ית' אחד, כי הפעולה שהיא אחת מעידה על הפועל שהוא אחד, כמו שהתבאר, והקב"ה והשבת מודיעין כי ישראל הם אחד, כי הפועל שהוא אחד, מעיד על הפעולה שהיא אחת, שהפעולה מתדמה בזה אל הפועל, ולפיכך הקב"ה מעיד על השבת שהוא אחד, וכן השבת מעיד על ישראל שהם אחד, כי התבאר לך כי הזמן מתדמה אל דבר שהוא זמן אליו, והשבת זמן מיוחד לישראל, ולפיכך השבת שהוא אחד מעיד על ישראל שהם אחד, והקב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא אחד, כי הקב"ה מעיד על השבת מצד כי הפועל שהוא אחד הפעולה שלו גם כן אחד, וכן ישראל מעידין על השבת שהוא אחד, וזה כי ישראל מעידין על זמן המיוחד להם, כי אלו שני דברים מתדמים מתיחסים... (דרך חיים הקדמה כל ישראל יש להם חלק)

ובפרק ערבי פסחים, שלשה מן נוחלי עולם הבא... והמבדיל על היין במוצאי שבת, והוא דמשייר מקדושה לאבדלתא, ודבר זה צריך טעם. דע כי עולם הבא הוא נבדל, וזהו עצם עולם הבא... ואלו שלשה דברים האדם העושה אותם נוטה להיות נבדל מן הגשמי, ולפיכך ראוי שיהיה בן עולם הבא... והמקדש על היין וההבדלה על היין במוצאי שבת מורה זה על שיש לשבת קדושה נבדלת, וכמו שאנו אומרים בהבדלה המבדיל בין קודש ובין החול, והוא מורה על קדושה נבדלת לגמרי מן החול. ואמר דמשייר מן קדושה להבדלה, כי אם לא היה זה אינו מורה שהשבת הוא נבדל וקדוש רק בצד מה, ואינו נבדל לגמרי, אבל כאשר משייר מקדושה להבדלה ומורה בזה כי הקדושה שהוא מקדש השבת בכניסתו גורם אל הבדלה בסופה, וזה מורה כי השבת קדוש מן תחלת הקדושה עד סופה, ובזה השבת נבדל לגמרי, וכאשר האדם נמשך אחר הקדושה הזאת הוא ראוי אל עולם הבא שהוא נבדל לגמרי.

והנה אלו ג' קדושות הם זו למעלה מזו, כי קדושת א"י היא קדושה התחתונה, שהיא לארץ שהיא בעלת חומר ואינה קדושה נבדלת לגמרי. ועוד על זה המגדל בניו לתלמוד תורה, ודבר זה עוד יותר קדושה ונבדל מן הגשמי כאשר מגדל הבן שהוא אדם שכלי לתלמוד תורה, ואחר כך הקדושה העליונה הנבדלת לגמרי, שמבדיל על היין, ודוקא המבדיל על היין, כי היין מיוחד להבדלה כאשר בארנו אצל המבדיל על היין הויין לו בנים ראוים להוראה, שנאמר להבדיל ולהורות... (נתיב התורה פרק י)

ודע כי דוד היה שבת לעולם, וזה כי השבת הוא הפסק ושביתה, כי כן לשון שבת שהוא שביתה והפסק, כי השבת הפסק ושביתה לעולם, ששבת העולם, והעולם היה פוחת והולך תמיד בענין ימי חיי האדם עד זמן דוד שהיה הפסק ושביתה לעולם, שאז היה ימי האדם ע' שנה, וכך נשאר תמיד, ולכך מתדמה דוד בבחינה זאת לשבת שהוא הפסק ושביתה לעולם, ולכך היה מיתתו ביום השביעי, כי ראוי שיהיה יום האחרון שלו יום השבת, אחר שהיה דומה ליום השבת... ויש לך לדעת ולהבין אלו דברים מאד, וידועים הם למבינים. (חידושי אגדות שבת ל א)

ומה שאמר חפצי שמים מותרין, כבר בארנו הטעם משום דעיקר שבת שהוא מסולק ממעשה גשמי, ודבר שהוא חפצי שמים אינו גשמי והוא מותר, ומה שאמר דבור אסור הרהור מותר, גם כן פרשנו דוקא דבור שהוא קצת נחשב מעשה ויציאה לפועל, וכל אשר הוא יציאה לפועל הוא גשמי, כי הגשם הוא יוצא לפועל. ולכך דבור אסור, אבל הרהור שאין בזה יציאה בפועל ולא שייך דבר ענין גשמי ולכך מותר הרהור. וכן מה שאמר שאין לפסוע פסיעה גסה בשבת, כי הוא תנועה יותר מן השעור, שכל תנועה היא גשמית, ואינו דומה כאשר הוא הולך דרך הליכה מאחר שכך דרך האדם שילך, וכיון שכך דרכו אין זה נקרא תנועה אליו, אבל הליכה יתירה אסורה משום דהוי תנועה ושנוי אשר הוא אסור בשבת... (שם קיג א)

נותנין לו משאלות לבו, גם דבר זה יש להבין מן הדברים שאמרנו למעלה, כי המענג השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, ובארנו מפני כי המענג השבת הוא בלי מיצר כלל, ולפיכך נותנין משאלות לבו גם כן עד שהוא בלי צרה כלל. כי כאשר אין לו משאלות לבו הוא בצער קצת. ונבין כי כאשר מענג השבת ראוי שיתנו לו משאלות לבו, שהשבת בימים נחשב כמו הלב באדם, וזה כי השבת היא קדושה לכל הימים, כמו הלב באדם, וכל האברים הם זוגות והלב הוא אחד, וכן הימים הם זוגות והשבת יום אחד, הלב באמצע האדם והשבת היא באמצע הימים... וכאשר מענג השבת ראוי שיתנו לו גם כן משאלות לבו מה שלבו שואל עד שאין הלב חסר כלל... (שם שם קיח א)

אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה וכו'. יש לך לדעת כי השבת היא הדביקות שיש לישראל עם הקב"ה, דכתיב (שמות ל"א) "כי אות היא ביני וביניכם", והאומות הם מסולקים מן השבת, שהרי אמרו גוי המשמר את השבת חייב מיתה (סנהדרין נ"ח), ולפיכך אם שמרו ישראל שבת ראשונה היו מקבלים הברית והחבור הזה שיש לישראל מצד השבת חבור עצמי, כי אין דומה חבור ודבוק של שבת לשאר חבור ודבוק שיש לישראל עם הקב"ה מצד שאר מצות, כי השבת אשר היא מצד הבריאה, שהרי השבת נמשך אחר הבריאה שברא הקב"ה, ואם היו מקיימים ישראל שבת ראשונה היה נמשך חבור ישראל אל השי"ת מצד הבריאה, ודבר שהוא מצד הבריאה הוא עומד נצחי מבלי שנוי כלל, כמו שכל הנבראים עומדים, ולפיכך לא שלטה בהם אומה ולשון מצד שהיו דבקים בו יתברך...

אלמלא משמרים ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלים... כי כבר אמרנו כי השבת היא חלק ישראל, ואין לאומות חלק בשבת, וידוע כי השבת מתעלה על הימים שהם ימי החול, והשבת נבדל מן ימי החול... ואם היו שומרים ישראל שתי שבתות, על ידי שהשבת מתעלה על הימים נבדל משאר ימים, כאשר היו משמרים השבת היו ישראל גם כן נבדלים מן האומות, כי ענין אחד הוא השבת שהוא נבדל משאר ימי המעשה, ומה שישראל נבדלים מן האומות... לפיכך יציאת ישראל מן האומות צריך לשתי מדריגות, כי עתה הם תחתיהם ויתעלו ישראל עליהם, וכנגד זה צריך שישמרו שתי שבתות, שאז יתעלו ממה שישראל הם תחתיהם להיות עליהם... 

ועוד יש לך לדעת דברים ברורים מאד, השבת הזה שנתן השי"ת אל ישראל היא השלמתם, כי כאשר האדם ביגיעה ובבלתי מנוחה הרי אין האדם בשלימותו, ויום השבת מיוחד שיהיה האדם בשלימות, וזה אמרם (ביצה ט"ז א') נפש יתירה נתנה לאדם בשבת, ונפש יתירה זה מפני כי השבת היא השלמת הבריאה, ובהשלמת הבריאה יתוסף שלימותו, וזה הוא נפש יתירה שנתוסף באדם בשבת. והרי לך כי השבת היא השלמת ישראל, ומפני כי השבת היא השלמת ישראל ראוי שיהיה השבת משלים את ישראל מן חסרונם אשר הם תוך האומות... ולפיכך אם היו שומרים שתי שבתות נגד החומר והצורה שיושלמו, ודבר זה הוא השלמת האומה הישראל לגמרי... (שם קיח ב)

יוסף מוקיר שבתא הוי וכו', נראה אף כי המאמר הזה יש לפרש כפשוטו, הנה יש במאמר הזה סתרי חכמה, ורמז לך כי ישראל יורשים עושר האומות בשביל השבת. וזה כמו שאמר בסמוך, בעלי בתים שבחוצה לארץ זוכים בשביל שמכבדים את השבת, וזה מפני כי השבת היא קודש לה', ודבר שהוא קדוש אין שייך בו חסרון, ולפיכך מי שמכבד את השבת יש לו העושר עד שאינו חסר... (שם קיט א)

ואמר שמניחים ידיהם על ראשו ואמרים וסר עונך וגו'. ודבר זה כי כאשר ישראל מקבלים השבת, והשבת היא השלמה לעולם שבו נשלם שמים וארץ וכל צבאם, ולכך ראוי אדם זה שיהיה שלם לגמרי, והרי ויכלו רוצה לומר שכלה ונשלם והדבר שהוא שלם ראוי שלא יהיה בו חסרון, ולפיכך החוטא אשר נטה אל החסרון, שכן לשון חטא מלשון חסרון, לפיכך שני המלאכים אשר מלוים אותם בשבת, והמלאכים הם מליצים טובים על האדם, הם אומרים מאחר שמקבל השבת שהוא המציאות יושלם לגמרי, וסר עונך וחטאתך עד שיהיה שלם לגמרי... 

ועוד יש רמז בזה במה שאמר מניחים ידיהם על ראשו, דע כי השבת דומה כראש האדם, שהראש ששם שכל האדם שהוא נבדל מן החומר, וכך הוא השבת הוא קודש ונבדל מן החמרי, ודברים אלו ברורים העידו על דבר זה החכמים במה שאמרו (לעיל פ"ו ב') הכל מודים כי בשבת נתנה התורה לישראל, שמזה תראה, כי השבת בפרט מתיחס אל השכל הנבדל מן החמרי... ולפיכך הראש שבו הנשמה והשכל באדם מתיחס אל השבת, ומפני זה ראוי שיהיה כפרת חטא ועון ביום השבת, מפני החטא הזה שהוא בחומר בפרט, ודבר הנבדל מרוחק מן החטא... (שם קיט ב)

והשני דקבעו סעודתא בשבתא בעידן בי מדרשא, כי השבת ניתן שהאדם יהיה פנוי מן המלאכה, ויהיה פנוי אל התורה שהוא השלמת הנפש, כי בתורה ימצא הנפש מרגוע, ולפיכך הכל מודים שבשבת ניתנה תורה לישראל, וזה להשלמת נפש ישראל, ולכך אמרו נשמה יתירה נתנה לאדם בשבת, ומכח זה יש לאדם השכל יותר, וכך כתב הרב אברהם אבן עזרא ז"ל שיפנה האדם אל התורה בשבת, וכאשר מכח רבוי עושר הוא פונה אל אכילה ושתיה בשעת התורה ראוי שיהיה בטל מהם העושר... (שם גיטין לה ב)

של"ה:

עתה אפרש סוד ששת ימי המעשה... ונחזור לענין, כי באומרו זכור את יום השבת לקדשו, קדושתו ודאי מבוארת, אבל בשאר ימים אין לנו ראיה שצריכים אנו לקדשם, ומה שאמר הפסוק קדושים תהיו סתם הכונה על קדושת כל הימים, והביא ולקדוש ה' מכובד, ללמד גזירה שוה על כי קדוש אני, כי כמו שפסוק ולקדוש ה' מכובד הוא על יום השבת ממש, שהקדים וקראת לשבת עונג, כן מה שאמר הפסוק כי קדוש אני, כוונתו כל שהוא קדוש בקדושת שבת, שהשבת שורש לכל הקדושות, לכן הביא ראיה תאנא בהאי יומא נשמתיהון דצדיקים מתעדנים בתפנוקי עתיקא קדישא סתימאי דכל סתימין, ואמר שביום השבת שאור זה מתפשט בכל העולמות, ולכן יום השבת הוא קדוש מעצמו, שאין קדושתו ביד בית דין כתיקון המועדות... נמצא אנו למדין מכלל דבריו, שחייב אדם לקדש ששת ימים מקדושת יום השבת, וכן נתבאר גם בזהר...

וביה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ולית עבודה אלא צלותא דביה צריך בר נש למהוי כעבד המסדר שבחיו לפני רבו, וכעבד השואל פרס מרבו, וכעבד המקבל פרס מרבו והלך לו, אבל בשבת מלכתא דשלטא אילנא דחיי ולא עץ הדעת טוב ורע, אוקמוה דאין משתמשין באילן שום שימוש. עד כאן לשונו. הרי מבואר כל היות מציאות עבודת התפילה על ידי עבד זה בששת ימי החול, אמנם בשבת שולט אור האצילות ובזה יובן אומרו וביום השביעי שבת לה' אלקיך, שכל כוונת התפילה תהיה באצילות ואצילות מלובש בבריאה, והיינו ה' אלקיך, ואגב מבואר שהעבד הזה נקרא עץ הדעת טוב ורע, ואמר בתיקון עץ הדעת טוב דא מטטרון ורע דא סמאל, וחטא אדם היה לערב הרע בטוב, ולכן במקום זה הם שית סדרי משנה להבדיל הטוב לעצמו והרע לעצמו... והנה במציאות המבואר במאמר הזה שמטטרון נקרא טוב ורע, ואמר גם כן שהוא שולט על ימי החול, ואמר שיש חולין דטומאה וחולין דטהרה, על דרך זוהר במאמר של פרשה ויקהל, יש ימי חול בחיצונים ויש בפנים שש ימי השבוע שהם בטהרה להנהגת ישראל, וב' בחינות אלו הם דוגמת האילן וקליפתו, טוב מבפנים ורע מבחוץ, עץ הדעת טוב ורע, ואמר שש ימים אלו נאחזים בנקודה קדישא כנראה מתוך הלשון, שהנקודה זו היא השכינה שהיא מתעלמת בתוך היכל קן ציפור, כדפירש בתיקונים, ומטטרון כלול משש היכלות כנגד ו' ימי המעשה, ובהיכל ז' שם שכינה מתעלמת, ובששת ימי המעשה השכינה היא נקודה מתעלמת בתוך ששת ימים הנזכרים, והימים ההם מאירים ממנה והיא בהסתר נותנת שפע לכל אחד ואחד מהימים, ויש שש ימים באצילות שהם שש קצוות מחסד עד יסוד, שהם פעלו כל כדפירש בזוהר, ועל אלו א' ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדון בנקודא קדישא, ואמר עגולא קדישא, שהם שש קצוות שהוא מציאות העגולה והוא קדישא במקום הקודש באצילות, והשכינה היא נקודה פנימיות להם שממנה יונקים. והנה ביום שבת המלכות שהיא למטה נקודה מתעלמת עולה למעלה באצילות, ומה שהיתה נקודה מתעלמת עתה היא מתפשטת באורה וכל הימים מתעלמת בה, והיא באורה רב חופה עליהם...

והנוגע לדרוש שלנו הוא מה שאמר במאמר שבפרשת ויקהל, וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושא כל יומא דשבתא אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. הכונה שהם קושרין ששת ימי חול שבמטטרון שש היכלות בשש ספירות הבנין שבאצילות, כדי שיאיר אור האצילות בהם. וזה ודאי על ידי כוונת התפילה המבואר בפרשת פקודי, שעל ידי כוונת קריאת שמע ותפילת י"ח מתקשרים ומאירים ההיכלות מאור האצילות, ובזה אנו מפרידים הטוב מהרע, והטוב מתקדש באור הטוב שבאצילות, ובזה הם נשמרים מהרע. והטעם כי ששת ימים אפילו שהם באצילות אין להם קדושת יום שבת ממש, אלא בששת ימי חול שההנהגה למטה, גם שש קצוות עליונים שבאצילות הם יונקים מהנקודה ובכל יום יום שולט בשליטתו, חסד ביום א',גבורה ביום ב' וכו', והנקודה מתעלמת בתוכו, מה שאין כן ביום השבת, שהנקודה תתפשט באורה כדפירשנו. ובמה שאנו צריכים לקשר ששה ימים תחתונים בשש עליונה הוא כי בששת ימי החול הותרה המלאכה מפני שההנהגה על ידי העץ הדעת טוב ורע, וזה דקדק הרשב"י ע"ה בתיקונים, שאמר מטטרון שולט בשית יומין דחול דאינון חולין דטומאה וחולין דטהרה, והיינו ממש שית יומין דלבר חולין דטומאה, והם ל"ט מלאכות חולין דטהרה ז' ימים שבפנים מטוב שבמטטרון, וחולין דטומאה וחולין דטהרה שניהם כאחד שולטין, ולכן הותרה המלאכה. וישראל הוזהרו להתקדש, כמו שאמר הפסוק קדושים תהיו, דהיינו שיתקדשו החולין הטהורים באור קדושת האצילות שכולו קודש ואין בו מגע חול, ויאירו שש הימים העליונים הקדושים בשש ימים התחתונים, ובזה הם מתקדשים. ואור השבת שהוא השער הפונה קדים, אף על פי שהוא סגור ששת ימי המעשה, ישראל מושכין מאור שש ספירות שבאצילות לקודש מה שהוא חול... (מסכת חולין, ועיין שם עוד)

...כל המלאכות שעושה לשבת צריך לעשותן בזריזות ובמרוצה, וכדרך שמקבל שכר על הדרישה, דהיינו לעשה הכנת שבת במרוצה ובזריזות, כן מקבל שכר על הפרישה, לפרוש במרוצה ובזריזות מהמלאכות כשמגיע זמן תוספת שבת, שרמוז בתורה, כמו שאמר בעל הטורים, דכתיב שבת שבתון וכתיב שבתון שבת, אלא צריך להיות שבתון קודם שבת, רוצה לומר תוספת הכנסה, ושבתון לאחר שבת, דהיינו תוספת ביציאה ובעצם קדושת השבת, אז יהיה קודש מתקדש בקדושתו יתברך מתדבק בו, עד דרך קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. ועל ענין זה מבואר בפרק המניח ל"ב איתא שם ומודה איסי בערב שבת בין השמשות מפני שהוא רץ ברשות. מאי ברשות איכא, כדרבי חנינא דאמר רבי חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה. בודאי יש התעוררות ענינים בין אלו ג' שהזכיר, הראשון הזכיר כלה מלכתא, והשני שבת כלה מלכתא, והג' כלה. הראשון מדבר מענין הריצה לטבוח טבח והכן לצורך שבת, ואמר שצריך לצאת נגד הכלה והמלכה, הנה שבת נקרא כלה ונקראת מלכה, נקראת כלה בעת שמתקדשה, ואחר כך נקראת מלכה ביחוד העצמי עם המלך העליון הנודע להבאים בסוד ה' אשר זהו טעם אחד מהטעמים מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת, אתה בחרתנו לערבית לשחרית למנחה. ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה, ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה, ואחר כך מוסיף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה, או על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה, ואחר כך אתה אחד על שם שמתייחד החתן עם הכלה. והנה בערב שבת צריך להכין סעודות לכבוד הלילה ולכבוד היום, כאלו היינו אומרים סעודת אירוסין וסעודת נשואין, וכל זה צריכין להיות מוכנים, קודם קוראין הכלה או המלכה לסעודתה, על זה אמר נצא לקראת כלה מלכתא, כלומר נצא במרוצה להכין סעודת אירוסין וסעודת נשואין, אחר כך הדרך להיות מוכנים קודם התחלת הסעודה, כי כשמזמנים הכלה לסעודה כבר הכל מהמוכן קודם בואה להסעודה ושובתין מהמלאכה, על זה בא דעת השני והזכיר להיותן רצין מהמלאכה ולהיות מהמוכן טעם התחלות הסעודות של אירוסין ושל נישואין, וזהו לקראת שבת כלה מלכתא, ותוספות שבת מורה על התוספות שכתבתי לעיל. ואחר כך בבוא העת שתבוא הכלה אז מסירים הבגדים שבישל בהם קדירה ומתעטפים בלבוש יקרה לקבל הכלה בבגדי הפאר, וזהו כבודה, וזה מעשה מתעטף ואמר בואי כלה בואי כלה, זהו בהכנסת השבת שהכלה באה להסעודה. ומאחר שעתה אינה רק כלה, כי בחינת מלכה הוא ביום בסוד הנישואין, על כן בהכנסת השבת קראה כלה, ואמר בואי כלה בואי כלה, ואחר כך היה השבה ומגדיל בכבודה. וכבוד יום עדיף מכבוד לילה לכבד את המלכה, ואין צורך לצאת נגדה, כי כבר היא בפנים... (מסכת שבת, ועיין שם עוד)

וביום השבת אל יעמוד בבקר השכם כמו בשאר ימי המעשה, וזה לשון המרדכי (פרק כל כתבי) על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד ובשבת ישנים יותר מבשחרית, זהו טעמו של דבר, שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר, ובתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת, ולשון זה משמע איחור, כדמשמע ביומא, וטעם זה שמע ר"י בר יודה בעיר רומי מפי רב האי גאון. (שם)

אסור להתענות בשבת עד שש, וכתב המרדכי בפ"ק דשבת, דאפילו לומד ומתפלל אסור. כתב א"א ז"ל וטוב ללמוד תורה במקצת ביום השבת קודם אכילה, כמו שנמצא כתוב בילקוט זה לשונו, מכאן אמרו ישכים אדם ביום השבת וילך לבית הכנסת ולבית המדרש ויקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה... (שם, וראה שם עוד)

שינה בשבת תענוג, ובלבד שלא ירבה בו יותר מדאי שלא יביאנו לבטול התורה, כי לא איברו שבתות אלא לגירסא. ואתיא במדרש אמרה תורה לפני הקב"ה, רבונו של עולם כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו ואני מה תהא עלי, אמר לה יש לי זוג שאני מזווג לך, ושבת שמה, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך... דבר אחר ויקהל משה, אמר להן הקב"ה לישראל אם אתם נקהלים בכל שבת ושבת לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין בתורה ובנביאים מעלה אני עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמי... (שם)

פרק ד"ח תוכחת מוסר, שבת קודש היום קודש לה', והוא שורש כל הימים, על כן צריך האדם להיות יותר מדקדק במעשיו ויותר ירא וחרד שלא יצא חוצה מדביקות השי"ת, גם ביותר יחמיר בספיקא לספיקא דספיקא דאיסורא, ומשנה שלמה במסכת דמאי ריש פרק ד', הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו, פירש ר' עובדיה דאימת שבת עליו, שמתייראין לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול. שמע מינה דאפילו עם הארץ ירא וחרד יותר ביום השבת משאר ימים ויקדשהו, קל וחומר למי שחננו ה' דיעה ובינה המבין מקדושת שבת, ומסוד נשמה יתירה ומכין עצמה לקדושה, אז מתקשר נפש ורוח ונשמה...

ולבוא למדריגות אלו נפש רוח ונשמה צריך לקדש את עצמו במעשה ובדיבור ובמחשבה, דהיינו שכל כלי המעשה שלו כל רמ"ח איבריו יהיו קדושים פרושים מכל עבירה ואבק עבירה, זה סור מרע, אחר כך יראה ועשה טוב, שבכל אבריו יעשה מצות ופעולות טובות, ובזה מעורר רוחניות הנפש, אחר כך יקדיש דיבור לנצור לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה, ואפילו דיבור שאינה עבירה רק דבר חול, ובזה מעורר רוחניות רוח, ואחר כך יקדש מחשבתו שהיא במוח ולב שלא יהיה שום מחשבה פיגול או גיעול במחשבתו רק מחשבותיו יהיו קדושות וטהורות דבוקות בו ית' ובכוונת עיון התורה ובכוונת המצות כאשר הכל נתבאר במקומו... (שם)

ובמקום אחר מצאתי סגולות מועילות לכפר עון, על כן צריך ליזהר בהם במאד, ומכל שכן בעל תשובה... סגולה שנית אמרו כל הזהיר וזריז במצות שמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר שומר שבת מחללו, אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. ולא תקשי לך מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עונותיו, הרי זו אחת מן שהיה הוא חייב בהם, דיש לומר הזירוז היתר הוא המכפר... (הלכות תשובה)

...מתן שכרה לא נתגלה, קשה והלא עדיין אין אנו יודעין שכר הצפון, וזה לא קשה מידי, כי הכוונה שנתגלה ששבת שקולה כנגד כל המצות, אף שמצוה זו היא על ידי תענוגים, כמו שפירשתי במקום אחר פסוק מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים, וזה הדבר נתגלה לנו. אי נמי הגילוי קאי על היעודים הגשמיים הנאמרים בפרק כל כתבי, כל המענג את השבת וכו' זוכה לנחלה בלי מצרים, ניצול מחבלי משיח, וממלחמת גוג ומגוג וכו'. אכן יש להקשות... מה הודעה היתה בשבת יותר מכל מצות התורה... ומשני מתן שכרה וכו', ורומז על מתן שכר הנשמה יתירה היא בשבת, ויהיה הפירוש כך, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, היינו הטוב הצפון הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, ושבת שמה, כולו שבת, היינו עולם הנשמות, ואני מבקש דוגמא לזה ליתן לישראל ביום שבת, דהיינו הנשמה יתירה, לך והודיעם כדי שיכינו את עצמם לקדש, כדי שתבא הנשמה היתירה, כי אין ספק שלא תבא לבלתי המוכן...

וגם אין ספק שהמכין עצמו לקדושה אף ביומי דחול מתקדש, אדם מקדש עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה, רק יום שבת מוכן לזה ביותר, כשמכין את עצמו אז מתקדש בכפלים, ואדם המכין את עצמו סבור שזוהי משלו ולא ידע כי הקב"ה הנותן הרבה במתנה, וזהו מתן שכרה לא עבידי לגלויי.

ויש לפרש זה המאמר בענין אחר וידוקדק הלשון היטב במה שאמר ושבת שמה, דקשה למנ"מ (למאי נפקע מינה) מדייק בשמא, אלא הכוונה היא לפי המסקנא שרומז על מי שמשמר שבת שלא יבא לעולם תקלה על ידו, להיות השבת מחולל אצלו על ידי כפיית מלך או שר, כי הקב"ה יצילנו, וקל וחומר הוא ממה שאמרו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וקל וחומר גאולה זו, וזו ענין ששם שבת לא נשתנה בכל ע' לשון, כולם קורין אותו שבת ועל כן נקרא הנהר סבתיון. וסוד הדברים כי כל ע' אומות אין להם שלטון לחלל השבת להשומר שבת, ואף על פי כן שלא להתגרות באומות צוה השי"ת להסתיר זה הדבר בפניהם, וזהו מתנה טובה שיש לי בבית גנזי, על דרך אבותי גנזו למעלה במקום שאין היד שולטת. ואמר שהמתנה היא ושבת שמה דו"ק בלישנא ותמצא. וזהו שהשיב התרצן מתן שכרן לא עבידא לגלויי, רוצה לומר שכר מצוה שיהיה לעולם השבת משומר, וזהו שפרש"י והוא הודיעם בעל פה וכו', שלא ידעו האומות מזה הסוד. אבל פירוש הראשון שקאי על נשמה יתירה הוא יותר אמת... (תורה שבכתב כי תשא, וראה שם עוד)

רמח"ל:

והנה נצטוינו להתעטר בעיטור זה כל הימים, חוץ מימי הקדש שהם עצמם אות לישראל, ומצדם מתעטרים ישראל בעיטוריהם בלי השתדלות אחר. מה שאין כן שאר הימים שאי אפשר להשיג העיטורים אלא בהשתדלות הזה, וגם אחר ההשתדלות עצמו אין מעלת העיטור המושג בו כמעלת העיטור הנמשך מאליו בימי הקדש, אלא פחות ממנו הרבה. (דרך ה' חלק ד פרק ו ח)

ואולם בימות החול נמשך הדבר כפי סדר זה, ובימות הקדש לא הטריחו חכמים את האדם ביותר משבע ברכות, כי הנה היום מקודש ומבורך בעצמו, ועוזר בהמשכת השפע, ודי שישתדל האדם על הכלל, והיינו שבע ברכות, שלש ראשונות על השלשה סוגים, וכן שלש האחרונות וכמו שאמרנו למעלה, ואמצעית על כלל קדושת היום שתתחזק ותאיר ותמשול, והיא העוזרת ומשלמת לכל הפרטים. (שם שם יב)

העבודה הזמנית היא מה שנתחייבנו בו בזמנים ידועים, ופרטם, שביתת השבת וקדושתו, שביתת העשור ועינוייו, שביתת היום טוב וקדושתו... ענין השבת בכלל הוא, כי הנה כבר בארנו למעלה שענין העולם הזה נותן שיהיו הדברים בו חול ולא קדש. אמנם הוצרך גם כן שמצד אחר ינתן קצת קדושה לברואים, כדי שלא יגבר בם החושך יותר מדאי, והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק, באיזו מדרגה צריך שיהיה החול, ובאיזו מדרגה הקדוש הנוסף הזה, והגבילה לכל זה הגבולים הנאותים, בבחינת הכמות והאיכות המקום והזמן, וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות.

ואולם בבחינת הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קודש, ובימי הקדש עצמם מדרגות זו למעלה מזו כפי הנאות. והנה סידרה שרוב הימים יהיה חול, ולא היה קדש אלא השעור המצטרך... (שם פרק ז א וב)

...והנה כיונה שסוף הסבוב יהיה תמיד בקדש, ונמצא זה עלוי גדול לכל הימים, שאף על פי שרובם חול ורק חלק אחד משבע הוא הקדש, והוא מה שמצטרך לעולם הזה כמו שזכרנו, אמנם מצד אחר בהיות החלק הזה סוף הסבוב ותחומו, נמצא הסבוב כלו נתקן ומתעלה על ידי זה, עד שנמצאים כל ימות האדם מתקדשים.

והנה זו מתנה גדולה גדולה שנתן הקב"ה לישראל, להיות שרצה שיהיו לו עם קדוש, ולא נתנה לשאר האומות כלל, שאין המעלה הזאת ראויה ולא מיועדה להם. ואמנם כפי המעלה הזאת שישראל משיגים ביום זה, כן ראוי שיהיה התנהגם בו, ואולם הנה העסק בעולם כבר בארנו למעלה שהוא ממה שמקשר האדם בחומריות, ומשפיל ענינו, ומורידו מן המעלה והיקר שהיה ראוי לו. ומזה צריך שינותק בשבת, כיון שמתעלה ענינו ממה שהוא בחול, והיה מחזיק עצמו בערך הראוי למעלה הזאת.

ואמנם להנתק לגמרי מן הגופניות ועסקו אי אפשר, שעל כל פנים בעולם הזה הוא וקשורי הגופניות עליו, אבל שיערה החכמה העליונה המדרגה שראוי שינתק מן הגופניות, והמדרגה שצריך שישאר בה, והמדרגה שראוי שינתק ציותה לו שינתק והזהירה שלא יחדל מלהנתק, וזה כלל המלאכות כלו שנאסרו בשבת. (שם שם ב וג)

ומלבד מה שנאסר שלא לפגום בכבוד הקדש הנשפע ביום זה כמו שכתבנו, עוד נצטוינו לכבד הקדושה הזאת הנשפעת, והוא כל עונג השבת וכבודו, בבואו ובצאתו בקידוש ובהבדלה, ושאר כל פרטיו, כלם ענינים נוסדים בכללם על היסוד הזה, שהוא לשמור את עצמנו בערך הראוי לקדושה הנשפעת לנו, ולכבד המעלה הזאת וליקרה, לכבוד ענינה שהוא קורבה גדולה אליו ית' ודבקות גדול בו, ולכבוד נותנה ית' שנתן לנו מתנה גדולה כזו. ופרטי הענינים מכונים אל פרטי הקדושה הזאת ובחינותיה, דרכיה ותולדותיה כפי מה שהם באמת. (שם שם ד)

...ועוד הרכיב שני המינים, השני והראשון, בהרכבות ידועות מה שרצה ובהרכבות מתחלפות שבזמן אחד ירבו ובזמן אחר ימעטו, ויעשו תולדות מתחלפות במציאות העולם הזה, ומן ההרכבה הזאת יולד היות אפילו באדם הגשמי דברי ההארה, ובפרט התורה בעולם ורוח הקדש באדם, וכמו שזכרנו. והנה כאן הוא ביחוד מקום התחלף הזמנים לחול ולקודש, כי ברבות ההארה על החומר בבני האדם, ויום שבת קדוש הוא מכל שאר הימים יען בו ירבה האדון ברוך הוא להשפיע בהשפעות רוחניות ואלקיות שזכרנו, וכל שאר הימים הטובים במדרגותיהם כך הם ימים שההשפעה הרוחנית רבה בהם בסדר המדרגה הראויה. ועוד אודיעך הקדמה עיקרית והיא כי הנה כבר בארתי לך ההשפלה הקדומה בחק האדם וההשפלה שנשפל אחרי חטא אדם הראשון, כי היה ערך הגופניות הראשון כרוחניות אחר ההשפלה... (דעת תבונות קנב)

ועוד צריך שתדעי כי ענין היום והשבוע הוא סיבוב אחד שהולך וסובב וכמו שנבאר לקמן בסייעתא דשמיא, והנה עיקר השבוע הוא השבת ושאר השבוע אינו אלא השלמת מה שתלוי בשבת עצמו, והנה יתחדש שפע בשבת ובשאר ימי השבוע יוציא השפע ההוא תולדותיו למה שצריך לכל הנמצאות דבר יום ביומו לפי שיעורו וסדרי הסיבוב ועיקר היום הוא הכתר ושאר זמנין השלמת ענין המתחדש בחקו. ואמנם ההשפעה העיקרית ימשיכוה התחתונים לפי בחינתם העיקרית ושאר עניני ההשפעה הבלתי ראשוניים ימשכו לפי ענין התחתונים הבלתי עיקרי, וזה פשוט כי הכל הולך בהקבלה והשואה, ההשפעה עם מקבילה והפעולות עם הנפעלים... (שם קס)

מזמור שיר ליום השבת, ודאי לא יש הכרתה לקליפות לגמרי אלא ביום השבת, כמו שכתוב בזהר שמשתקעים בנוקבא דתהום רבה, ולכן "מזמור" שהוא מלשון הכרתה, הכרתת הקליפות אינו אלא ביום השבת, וכיון שנכרתו הקליפות השכינה עולה אל תמלוך בסוד שבת ש' ב"ת. וזאת העליה היא על ידי שיר, כמו שכל העליות הם על ידי שיר, ולכך שיר ליום השבת להעלות השכינה בסוד שבת צריך השיר, ולכך אנו אומרים שירים בקבלת שבת ובפרט מזמור שיר ליום השבת, להעלות השכינה בסוד שבת...

וביום שבת הוא זמן מוכן ועת רצון להודות לה' מה שאינו כן בימי החול, וסוד הענין הוא כמו שכתוב בזהר, שהאדם החוטא הס"א פוגעת בתפילתו ואינה מנחת לעלות, כך בימי החול שהס"א שולטת אף על פי שנאמרים גם כן כמה שירים ותושבחות, מכל מקום אינם עושים פעולתם לגמרי לפי שהס"א שולטת ואינה מנחת לעלות. אבל בשבת שהס"א נשקעת בנוקבא דתהום רבה אז נאמר "טוב להודות לה'", לפי שאז התושבחות עושים פעולתם...

להגיד בבקר חסדך, שמירת השבת גורמת לשני דברים, א' שיזכו אחר כך למנוחת השבת באלף השביעי, וזה "להגיד בבקר", שהוא דמיון הבקר, "חסדך" שיתגלה זה החסד שהוא האור שגנז הקב"ה לעתיד לבא לצדיקים. ועוד גורם כמו שכל ששת ימי השבוע מקבלים כח מהשבת שבשביל זה נקראים יום א' וב' בשבת, כך שמירת השבת גורמת שהשכינה תתקיים בכל הששת אלפי שנה, וזהו "ואמונתך בלילות" שהוא קיום השכינה הנקראת אמונה אפילו בזמן הלילה שהוא דמיון הששת אלפי שנה. (ילקוט ידיעת האמת ב עמוד שלה)

...והנה בכלל זה יש כבוד השבתות וימים טובים שכל המרבה לכבדם ודאי עושה נחת רוח ליוצרו, כן צונו "וכבדתו", וכיון שכבר התאמת לנו שכבודו מצוה, הנה מיני הכבוד רבים הם, אך הכלל הוא שכל מעשה שבו נראה החשיבות לשבת צריכים אנו לעשותו, על כן היו החכמים הראשונים עוסקים בהכנות לשבת, איש איש לפי דרכו... (שבת קי"ט) רב נחמן מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר אלו מקלעין לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתפינא קמייהו. וראה היקשו של רב נחמן שיש לנו ממנו מקום למוד. כי הנה היה מתבונן מה היה הוא עושה לפי דרכו לאדם שהוא חפץ לכבדו, וכזה עצמו היה עושה בשבת, ועל דבר זה נאמר (ברכות י"ז) לעולם יהא אדם ערום ביראה לדעת ולהתבונן דבר מתוך דבר ולחדש המצאות לעשות נחת רוח ליוצרו בכל הדרכים שאפשר להראות היות מכירים גודל רוממותו עלינו, אשר על כן כל מה שיתיחס לו יהיה נכבד עליו כבוד גדול...

ונחזור לענין השבת, הנה אמרו (שם) רב ענן לביש גונדא, דהיינו שהיה לובש בגד שחור בערב שבת, כדי שיהיה ניכר יותר כבוד השבת בלובשו בו בגדים נאים, נמצא שלא לבד ההכנה לשבת הוא מכלל הכבוד, אלא אפילו ההעדר שמכחו יבחן יותר מציאות הכבוד גם הוא מכלל המצוה. וכן אסרו לקבוע סעודה בערב שבת מפני כבוד השבת, וכן כל כיוצא בזה. (מסילת ישרים יט)

כלי יקר:

אשר ברא אלקים לעשות - לפי שהשבת מורה על ברית יש מאין ודווקא מאותה בריאה שבת, אבל מבריאת יש מיש לא שבת, כי כמה נטיעות קולטות וצומחות בשבת, וכל הנבראים שבששת ימי המעשה נבראו כדי לעשות מהם יש מיש, כי כולם הם כחומר אשר ממנו נעשה איזה דבר, כך כל הנבראים עושים יש מיש מששת ימי המעשה והלאה, על כן אמר "אשר ברא אלקים לעשות", שבראם כדי לעשות מהם יש מיש. ומכלל זה אנו למדין שהשבת מופת על בריאת יש מאין דווקא, דאם לא כן מה יום מיומים.

ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר, לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה והבקר זמן המלאכה, אבל יום השבת או כולו מנוחה או כולו מלאכה, אם כן אין בו הבדל בין ערב לבקר, כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה, ומצד עמל התורה כולו למלאכה, כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה... (בראשית ב ג)

זכור - ...תהא מונה לשם שבת, ראשון בשבת וכו', ועל ידי זה תזכור את יום השבת, וזכירה זו מועלת לקדש את השי"ת, וזה שאמר "לקדשו", כי לא אמר קדש את יום השבת, כי כבר הוא מקודש ועומד, אלא לקדשו שב אל השי"ת שהזכיר למעלה ב"לא תשא", כי על ידי השבועה הוא מחלל את השם, ולעומת זה זכירת יום השבת מועלת לך לקדש את השי"ת על ידי שתזכור כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ בשמו ית', ועל ידי זכירה זו תדע לנהוג קדושה בשמו ית', בזכרך כי בשמו ית' נבראו כל העולמות, ואם כן ודאי כולם תלוין בשמו ית'.

ותדע ותשכיל מה שכתבו המקובלים, ששבועה נגזר מן לשון שבעה, כמו שכתב ר' בחיי בפרשה זו, וזה כי השי"ת ברא כל הנמצאים והגבילם בו' קצוות והשם הגדול ית' הוא השביעי הרוכב על כלם, והנשבע הוא נוגע בשביעי, דהיינו בשמו ית' והשבת מקדש שביעי, על כן ראוי שיתקדש השי"ת השביעי מן יום השביעי, והמשכילים יבינו ענין זה. וכשם שאין משתמשים בשם מן השמות הקדושים הרמוזים במספר שביעי, כך אין להשתמש במלאכה ביום השביעי, על כן כל שביעי קודש לה' הן בימים, הן בשמטה הן ביובל... (שמות כ ח)

אך את שבתותי - ...אמר כמטיל תנאי בדבר, ועל דרך אמרם רז"ל (שבת קי"ח) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים, שנאמר (ישעיה נ"ו) אשר ישמרו את שבתותי וגו', לכך אמר לשון אך, לומר אך ורק בתנאי זה יהיה המשכן והשמן (המשחה) קיים לעד אם תשמרו ב' שבתות. ויכול להיות שזהו גם דעת רש"י שפירש שבא למעט שבת ממלאכת המשכן, כי לפי שקיום המשכן תלוי בשמירת שבת, אם כן ודאי השבת גדול מן מלאכת המשכן, לפיכך אין ראוי שתדחה מלאכת משכן את השבת.

וטעם לב' שבתות דווקא הוא, לפי שהשבת יש לו ב' בחינות, האחת לזכר חידוש העלם והוא הנקרא שבת בראשית. השניה היא, שבת שלעתיד המורה על העולם הבא יום שכולו שבת... שכל פסוקים ראשונים עד "ושמרו" הכל מדבר בשבת בראשית, וקאי על מה שנאמר "אך את שבתותי תשמורו", ואחר כך פירש מה הם ב' שבתות אלו, ואמר תחילה על שבת בראשית כי אות היא ביני וביניכם, הקדים האות למאמר ביני וביניכם, כי שבת בראשית קדמה אל הציווי לבני ישראל, ואמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", כי הוא בא לזכר חידוש העולם והוא מופת על מחדשו, וזהו "לדעת כי אני ה'", ועליו אומר ושמרת את השבת על שבת בראשית. ואחר כך מן "ושמרו בני ישראל את השבת" התחיל בשבת שלעתיד יום שכולו שבת הנסתר ועין לא ראתה וגו', על כן נאמר בציווי גם כן בלשון נסתר, ואמר "לעשות את השבת לדורותם ברית עולם", הזכיר בו לשון עשיה, כי על שכר העולם הבא נאמר (תהלים ל"א) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך", כך אמר כאן ושמרו בני ישראל את השבת, כדי שבשמירה זו יגרמו לעשות את השבת שיפעול ויעשה להם הקב"ה השכר של יום שכולו שבת לדורותם ברית עולם, והוא הברית אל העולם הבא... (שמות לא יג)

אמו ואביו תיראו - ...ומה שפרט השבת יותר מכל מצוה שבתורה, לפי שטעם של מצות כיבוד אב ואם הוא שראוי לחלוק כבוד למי שהוציאו לאור ההויה, הלא הוא אביך קנך, ואיך לא תחלוק כבוד למי שהמציאוך, כי זולתו לא היה לך מציאות כלל. והשבת מורה על כיבוד של השי"ת, כי הוא מורה על חידוש העולם ושהמציא הקב"ה לאור הוויה אותך ואת אביך, ואם יאמר לך אביך חלל השבת כדי לטעת בלבך שהעולם קדמון ובלתי מחודש, כדי שתאמין שאין לך שום אב אחר זולתו, ויאמר כל זה לפתותך לא תאבה לו, כי באמת הוא ית' אב לכלנו וחייב אתה לבטל רצון אביך מפני רצונו, כי אתה ואביך חייבים בכבודו. אבל אם יאמר לך אביך לעבור עבירה אחרת פשיטא שלא תשמע לו כל זמן שראש נזרך קיים ואתה משמר השבת כהלכתו ומאמין בחידוש העולם כי אב אחד לכלנו, ועל זה אינו צריך לצוות, זולת אם יבא לחלוק על השורש... (ויקרא יט ג)

אור החיים:

ויכל אלקים - ...ונראה שיכוין הכתוב לומר על דרך אומרם ז"ל כי העולם היה רופף ורועד עד שבא שבת ונתקיים העולם ונתייסד, והכוונה היא כי ביום שבת ברא ה' נפש העולם והוא סוד אומרו "וביום השביעי שבת וינפש", הגם שחז"ל דרשו כיון שיצא שבת וי נפש, אין זה אלא דרך דרש... אבל משמעות פשט הכתוב אינו יוצא ממנה שנתכוין לומר כיון ששבת פירוש בא שבת, וינפש, פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת לא היה נפש לכל הנבראים, וכן מצאנו לרז"ל בספר הקדוש זוהר התורה שנתנו טעם למצות ה' למול ביום השמיני, ושלא לקרב קרבן לה' עד יום הח', כי הטעם הוא עד עבור עליו יום השבת ויהיה בעל נפש, והוא שאמר הכתוב ויכל אלקים וגו', פירוש שכלה ה' באמצעות יום השביעי מלאכתו, וחזר ופירש מה היא מלאכתו שכלה, לא שהיה חסר דבר מעשותו, ועליו הוא אומר ויכל, אלא הכונה היא אשר עשה, פירוש המלאכה שכבר עשה עדיין היתה חסרה דבר המעמיד, ובאמצעות יום השביעי בו נגמר הענין. גם בזה הרוחנו למצא בתורה בריאת יום השביעי עצמו כדרך שהודיעה אותנו התורה בריאת יום ביומו...

וישבות ביום השביעי - מקרא זה הנה בא ללמדנו, כי הם הדברים עצמן הנאמרים בסמוך ויכל אלקים, ונראה לומר על דרך מה שאמרו ז"ל כי בריות נבראו ערב שבת עם חשיכה, ולא הספיקו לגמור בריאת גופם עד שקדש היום והן הם המזיקים. ויש לנו להשכיל איך יוצדק ליאמר בערך הבורא יתע"ש שלא הספיק לגמור וכו', כי כהרף עין יכול לברא עולמות כלם. אכן הכונה היא כי רצה ה' להודיע עוצם מעלות יום המכובד, כי הלא תדע שישתנה הדבר בין מלאכה שהתחיל בה ואין הפסד למלאכה שכבר התחיל בה ותפסד אם לא יגמור אותה. וכאן הודיענו הכתוב כי מלבד שלא התחיל מלאכה אחרת אלא אפילו במלאכה שהתחיל בה כשקדש היום גם כן שבת מלגמור אותה, הגם שנפסד המלאכה שהתחיל בה הפסד שאין אחריו תיקון, אף על פי כן לא רצה לעשות עוד. והוא שרמז באומרו וישבות אחר שאמר ויכל... וה' עשה כן להראות דבר זה לא לצד מניעת היכולת חס ושלום, כי פשיטא שבהרף עין בורא כהנה וכהנה. גם אומר אני כי לטעם זה סדר ה' המלאכה שעשה בסדר הימים דבר יום ביומו כדי שיוכר מעלת השבת כי זולת זה יכול היה ה' לעשות כל המעשה ביום אחד ובזמן מועט. (בראשית ב ב)

ויברך אלקים - צריך לדעת מה היא הברכה, ורז"ל אמרו ברכו במן וכו' ודבריהם אינם אלא רמז בכתוב... והנכון במשמעות הכתוב הוא, כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים, והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין הוא, וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר, הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול, אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב. ועוד לו שהוא יותר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתרים, וזו היא ברכתו, והוא דבר הפך הסדר. ולמה שפירש בזוהר כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה, יכוין על זה אומרו ויברך, כי בו צוה ה' את הברכה לחיות העולמות.

כי בו שבת - ונראה לפרש על פי מה שכתבנו למעלה, כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם... אכן מצינו כי הקב"ה גילה הדבר במה שאמר בעשרת הדברות, כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו', הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים, לטעם הנוגע לו גם ידוע ליודעי אמת, ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא יודע לה' ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המתקיים עוד ששת ימים... והוא אומרו כי בו, פירוש באמצעות יום זה שבת מכל מלאכתו, פירוש מה היא המלאכה היא הבריאה עצמה, כי לא מהתיקון שהוא המעשה לבד שבת, אלא גם מהבריאה. וכבר כתבתי למעלה שהבריאה היא יש מאין, והוא מה שנברא ביום ראשון בדיבור אחד, והמעשה הוא התיקון אשר תיקן דבר יום ביומו, ובאמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים...

ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו שמקיימים אותו, כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ותמצא שאמרו ז"ל חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ואם אין שומר שבת מה זאת עושה, ולזה כל המקדש את השבת וכו', פירוש מקיים ושומר קדושתו באמצעות זה ישנו לשבת, ובאמצעותו מתקיים העולם, הראת לדעת כי הוא המקיים העולם, ואין לך שותף גדול מזה. ולך לדעת, כי מיום ברא אלקים אדם לא חסר מעולם דבר המעמיד, צדיק יסוד עולם, שהוא שומר שבת, כי אדם שומר שבת היה... (שם שם ג)

זכור את יום השבת - ...גם ירצה על דרך אומרם ז"ל כי יום ששי שבו נברא אדם הראשון וחטא ויצא חייב בדינו בא יום שבת ונעשה סניגור... לזה אמר ה' זכור, פירוש שיזכור את יום השבת אשר באמצעותו נתקיים אדם ויוצאי חלציו, וראוי להחשיבו כי הוא דבר המעמיד לכל איש ישראל ויקדשו... עוד ירצה על זה הדרך זכור את יום השבת, פירוש תזכור שמו של שבת, והטעם לקדשו, כי כשאתה מזכיר שמו של שבת ביום זה בזה אתה מקדשו, וזה הוא שיעור הכתוב זכור את יום, ומה יזכור שבת, וטעם לקדשו, כי שמו של הקב"ה שבת. ואחר כך ביאר הכתוב מה יום מימים, "כי ששת ימים" וגו'. (שמות כ ח)

ויום השביעי שבת - פירוש כי בעשותו שבת לה', בזה אתה עושה ה' אלקיך, על דרך אומרם ז"ל כי שקולה שבת ככל התורה כולה... עוד ירצה באומרו שבת לה' אלקיך כי לא תהיה המנוחה והשביתה למנוחתו ומרגועו אלא למצות ה' א-לוהו. עוד ירצה על זה הדרך ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי גם כן יהיה לך מלאכה א', ומה היא, שאתה עושה שבת לה' אלקיך, ולא מיעטתי לך יום השביעי אלא ממלאכתך של עצמך. (שם שם ט)

ושמרתם את השבת - נראה כי לפי שקדם להתיר חילול שבת לחולה כמו שמפרש בפסוק שלפני זה, וחש שיטעה הטועה כי לגבי חולה זה נעשה שבת חול ויש לחללו אפילו לפרטי הרפואה שאין בהם פיקוח נפש, תלמוד לומר ושמרתם את השבת כי קדש היא, פירוש בקדושתה עומדת לכל שאר הפרטים שאין בהם פיקוח נפש... (שמות לא יד, וראה שם עוד)

ושמרו - ...עוד ירצה על דרך אומרו "ואביו שמר את הדבר", פירוש ממתין ומצפה מתי יבא, והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת בדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצא החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון והחפץ, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא. ואומרו לעשות את השבת - לשלול הכונה בחפץ מצות השבת למרגוע הגוף ולעונג אשר יתענג, אלא לצד עשות מצות השבת ולא לתכלית המורגשות.

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל שצריך להוסיף מחול על הקודש, ולא לימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת ויצא כחתן לקראת כלה... עוד ירצה באומרו "לעשות את השבת", כי מה שמוסיף מחול על הקדש יסכים ה' לקרותו שבת, ונמצא זה האיש עושה שבת ממש, כי שעות מיום ו' וגם שעות מיום א' שהם חול בני ישראל עושים אותם שבת...

עוד ירצה שצריך לשמור את השבת לבל יהיה בו דבר חול, בין ממנו בין מהזולת, ולא יאמר אדם די לי במה שנשמור עצמנו מחללו, ואם יתחלל מהזולת מה בכך. ובכלל דבר זה שישתדל לשמור לבל יבא לידו דבר שוגג שיתחלל בו שבת, על דרך אומרם ז"ל לא יקרא לאור הנר וכל הסייגים והשמירות לבל יתחלל שבת אפילו במציאות שהוא פטור עליהם...

עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל שעולם הבא נקרא עולם שכולו שבת, ואמרו עוד שקול שבת כנגד כל התורה כולה, לזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת, והטעם לעשות להם את השבת, פירוש העולם המתכנה בשם שבת שיהיו בו לדורי דורות, ברית עולם, פירוש ברית כרותה לשומר שבת שינחל עולם עליון... (שם שם יז, וראה שם עוד)

אלה הדברים - ...שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה, ומעתה הנה צריכין כל ישראל לתקן כל תרי"ג מצות אשר פגמו בכולן, ודבר זה הוא רחוק מגדר ההשגה, אשר על כן באה מצות ה' להם שיזהרו במצות שבת, וארז"ל שקול שבת כנגד כל התורה ובזה יתקנו פגם שפגמו בכל התורה... (שם לה א)

ששת ימים תיעשה - אולי שיכוין לומר שאם יהיה יום ז' קדש תעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים. או ירצה הכתוב לאסור מלאכת שבת בין על ידי עצמו בין על ידי גוי, והוא אומרו תעשה בציר"י תחת התי"ו, פירוש תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו על ידי אחרים אין לך לעשות... (שם שם ב)

ואת שבתותי תשמורו - ...עוד יתפרש הפסוק בדרך רמז בהעיר עוד למה אמר שבתותי לשון רבים, ורז"ל אמרו שבא ליתן שמירה אחת לשבתות הרבה, והכוונה בזה, שאם עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם שבת אינו חייב אלא חטאת אחת. ונראה על דרך מה שאמרו בספר הזוהר כי שבתותי ירמוז ללילה וליום, וזה לשונו, דא שבתא ומעלי שבתא, כי לילה כיום יתקדש, ולצד שבחינת קדושת לילה אינה שוה לקדושת יום, כי הלילה הוא בחינת אור המתייחס אליו בחינת כלה, והוא בחינת שמור, והיום הוא בחינת אור עליון המתייחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה, כידוע ליודעי חן, ולזה יתייחס אליו זכור. ולזה אמר בזוהר כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין, וסעודת יום היא סעודת עתיקא קדישא אב הרחמים. ולזה יקרא קידוש היום בלשון חז"ל קידושא רבא... (ויקרא יט ג)

מועדי ה' - ...ונראה כי שיעור הכתובים היא, שמתחלה צוה ה' כי עיקר המועדים תלוי בזמנים אשר יקראו אותם, וחש הכתוב שיטעו לומר שבכלל זה גם כן קדושת יום השבת, אם יסכימו לדחותו מיומו ליום אחר יתקדש על פיהם, לזה חזר ופירש אלה הם מועדי ששת ימים וגו', פירוש אלה שהם שבתות הם מועדי, מועדים שקבע הבורא ואינם בגדר השתנות. (שם כג ב)

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו - ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה, דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו', לומר כשם שע"ז שקולה ככל התורה, גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה. גם עוד יכוין לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות, דכתיב שבת היא לה' שמזהיר עליהם לשומרם, וסמך לאזהרה זו אומרו ומקדשי תיראו, על דרך אומרם לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות השביעית... (שם כו ב)

וביום השבת שני כבשים - טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חודש ומוספי יו"ט והמועדים הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד. וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו, כי הוא שביעי, מה שאין השביעיות מסוים לא בראש חודש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח אין השביעיות קבוע בו כיום השבת, והבן. (במדבר כח ט)

הגר"א:

אמר ר' יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר (מ"ב ד') "מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת", מכלל דבחודש ושבת איבעי לה למיזל. והקושיא מפורסמת, הא בקרא לא נזכר רגל כלל. ויש לומר דאיתא במסכת עדיות ב' משנה י' משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, שנאמר (ישעיה ס"ו) "והיה מדי חודש בחדשו", ר' יוחנן בן נורי אומר מן הפסח ועד העצרת, שנאמר (שם) "ומדי שבת בשבתו", ועל כרחך צריך לומר דזה קאי על יום טוב, דאי בשבת עצמו משתעי קרא הוה ליה למכתב מדי שבת בשבתו ברישא והדר ומדי חודש בחדשו, אלא על כרחך קאי על יום טוב. ורגלים הסמוכים יותר הם פסח ועצרת, ובזה יש לומר גם כן הכא ד"ולא שבת" קאי על רגל ולא על שבת עצמה. (דברי אליהו ראש השנה ט"ז)

לא אוכל - נגד ד' ציווים בשבת ויום טוב, אם תשיב משבת רגלך, מעשי יד ורגל, וקראת לשבת עונג, לענגו ולכבדו לשם שמים, שעל ידי זה זוכים לנשמה יתרה, וכבדתו, מדברי רשות, ודבר דבר, בדבור אסור ורשות. (ישעיה א יג)

תניא:

ועכשיו בדור יתום הזה שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל, ומי שאי אפשר לו בכל לילה על כל פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע לפני יום השבת, כנודע ליודעים שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב"ת אותיות תש"ב אנוש, כי בשבת היא עליות העולמות למקורם וכו', ובפרט תפלות השבת וד"ל. (אגרת התשובה פרק י)

ולהיות מחמת חלישות הדור אין כח בכל אחד ואחד להתענות כראוי לו, לזאת עצה היעוצה כמאמר רז"ל כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עונותיו, כהלכתו דייקא, לכן מוטל על כל אחד ואחד להיות בקי בהלכתא רבתא לשבתא, וגם יזהר מאד שלא לשוח שם שיחה בטילה חס ושלום, בהיות מודעת זאת לי"ח כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות, וחיצוניות מהשבת הוא שביתה מעשיה גשמיית, כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים, ופנימיות השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובתלמוד תורה לדבקה בה' אחד, כמו שכתוב שבת לה' אלקיך, וזו היא בחינת זכור, ובחינת שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים, כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים, כי זה לעומת זה וכו'. (קונטרס אחרון בסופו)

הכתב והקבלה:

וישבות - הוראתו ההפסק, וטעמו כאן להורות שאל יחשוב האדם אחר שנעשו ארץ ושמים במדה במספר ובמשקל כפי שאנו רואים, ולא הפליא היוצר ב"ה לעשותם יותר גדולים ומתפשטים, ויטעה לומר שלא היה בכוחו חלילה להגדילם כהנה וכהנה... פסק ממלאכתו כי כן גזר בחכמתו העליונה על המדה ולא יותר. (בראשית ב ב)

ויברך - ברך ה' יום השביעי במה שנתן לכל הבריות בו ביום מעליא להתמיד היותם בהולדת דומיהם, כי בששת ימי הבריאה לא היה לדברים הנבראים כי אם קנין הצורה המשלמת והמעצמת ההוה ההוא... אמנם ביום השביעי הגיע להם השלימות והתכלית האחרון, כי אז התחיל כל דבר לפעול בעצמו להוליד דומיהם... (שם שם ג)

שבת לה' - בשם שבת נכלל לשון מנוחה בטול והפסק, ואפשר לכלול עוד בו ענין העיון והחקירה, כמו "אחרי שובי נחמתי", "שבתי וראה תחת השמש", והוראה זו אינה יוצאת מכלל שרש שוב, כי המתהפך בעיונו ובחקירתו פעם כן ופעם הפוכו, הרי הוא שב מן המחשבה הראשונה... שייחד האדם את יום השביעי לפנות דעותיו ומחשבותיו כלם בדברים הנוגעים אליו ית'... ונ"ל עוד בטעם שם שבת ענין השבה והחזרה, שישוב האדם בו אל תכונת נפשו, אשר מטבעה להיותה חלק א-לוה ממעל להדבק בו ית', אשר זה כמעט בלתי אפשרי לו לאדם בששת ימי המעשה בעסקו בעניני עולם הגשמי בדברים שאינם רק צרכי הגוף הכלה... (שמות כ י)

שבתותי - לשון רבים, יש בכל שבת שתי שביתות, שביתת הגוף מעסקי עולם, ושביתת וישוב הנפש להתעסק בענינים רוחניים אלקיים, ואין שביתת הגוף לבדה עיקר ותכלית קיום עשה דשביתת שבת, כי אמנם אינו רק סבה גורמת אל שביתת וישוב דעת הנפש, והיא השביתה התכליתית המכוונת... ולהיות ששתי שביתות אלה זה לזה כמסובב מן הסבה ולא יתפרדו, כי באמת אחת הנה, השביתה הראשונה היא הכנה לבא אל תכלית השביתה האמתית, לכן אמר הכתוב על שתיהן שהן אחת באמת לשון יחיד, "כי אות היא". ויתכן כי על כוונה זו אמרו רז"ל "אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין" על שתי שביתות אלה אשר יתלכדו ולא יתפרדו ביום אחד. (שם לא יג)

ברית עולם - על ידי שמירת שבת אשר בו פונה מכל עסקי גופניים ומשמר השביתה האמיתית, והיא שביתת הנפש, לפנות דעתו ומחשבתו ביום הזה לענינים רוחניים אלוקיים לבד, בזה יפעול כל איש ישראל בבניו ובדורותיו אחריו שישימו על לב לדעת ולהבין שאין עסקי ועניני עולם הזה המה החיים העיקריים, כי אם קנין השלמות התכליתי הוא המכוון והמיועד האמיתי. (שם שם טז)

וזכרת כי עבד היית - ...אמנם למי שיתבונן היטב יתברר שמעולם לא היתה כוונת הכתוב לתת עלה ב' הטעמים למצות השבת, ותחלת בריאת העולם אינו הטעם שבעבורו נצטוינו על השביתה ביום השביעי, רק הוא הטעם על היות יום השביעי מקודש יותר משאר הימים. ומפורש כתוב בבראשית ויקדש אותו כי בו שבת וגו', ושם לא צוה כלום על השביתה בו, וכן בדברות הראשונות לא אמר על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת אצל זכרון בריאת העולם, רק אמר "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"... שהרי הקדושה אפשר שתרמוז לבחינות ולסגולות אחרות שתהיינה לאותו היום, אף אם יעשו בני האדם בו מלאכה, ועם כל זה היה היום קדש. גם הטעם השני שכתבו שהוא זכרון יציאת מצרים נראה שגם זה אינו הטעם האמיתי, שהרי גם על מצות הענק תעניק לו ועוד נתן הכתוב טעם "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך"... אבל הטעם האמיתי נלמד מן הכתוב "אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", שפשוטו יורה כי ה' נתן לנו השבת למען תהיה לנו לאות שאנחנו עמו, ולכן אנו שובתים ביום השביעי, כמו ששבת בו השי"ת אחר הבריאה... (דברים ה יד)

מלבי"ם:

ויכלו - ידוע שה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות, א' הנהגה טבעית הקבועה תמיד לפי מה שהטביע בששת ימי בראשית, שעולם כמנהגו נוהג על פי החוקים הקבועים ואין להם שום קשר עם מעשה בני אדם ועם השכר והעונש, ב', הנהגה השגחיית שאז יבטל סדרי הטבע וינהיג לפי המעשים ולפי השכר והעונש... וכדוגמא זו ערך ה' חוקי הטבע והמערכת שהם סובבים גלילים במערכתם תמיד, ובזה יתן להם לכל בשר ולכל גויה די מחסורה, וזה מלאכת ההנהגה הטבעית שנעשה בששת ימי המעשה. אבל מעת שנברא האדם שהיה הכונה שיעבוד את ה' וישמור מצותיו, ואז טרף חוקו ולחם כל בשר יקצב לפי המעשה... והיא הפקק שישים על סבוב הגלגלים והמערכת להעמידם ולהשבית מלאכתם הטבעי ולמדוד השפע לפי המעשה. פקק זה הושם בשבת, שבו שם ה' הדד והפקק על מוצא מקור שפע המערכת להעמידו ולהשביתו לפי השכר והעונש ולפי ההשגחה. על פי זה אמר שביום הששי כלו השמים והארץ וכל צבאם, רוצה לומר אז נשלם סדור הטבע והמערכה שנעשה בששת ימי המעשה, וכלתה המלאכה לפי ערך המלאכה, אבל עדן לא כלתה לפי ערך הפועל שכוונתו שיוכל להשבית המלאכה להמעיט או לרבות השפע לפי ההשגחה והשכר והעונש... ולכן ויכל אלקים ביום השביעי שבו הוסד ההנהגה ההשגחית ובו נעשה הדד והפקק אשר ישבית מלאכת הטבע, ולכן "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", שביום השביעי כלה המלאכה גם מצד הפועל וכוונתו. (בראשית ב א)

ויברך - ...וענין הברכה שברך את יום השביעי הוא, כי אחר שמעתה התחילה ההנהגה ההשגחיית לפי המעשה אשר הוא קבוע לפי מעשה התחתונים, כן נשאר ההנהגה הטבעיית קבועה לששת ימי המעשה וההשגחיית ליום השבת, כי כל אחד מתעורר ביום שנברא בו... אבל באמת מזה עצמו נודע כי הוא שבו עקר הברכה, כי בו ביום יקבלו הברכה וההשפעה לכל ימי השבוע, וזה הטעם שלא ירד המן בשבת, כי המן שהיה ענין נסיי הושפע מעולם העליון בשבת שהוקצה לנס, והשמים שהמטירו את המן בכל ימי השבוע דבר יום ביומו היו צריכים לבא לפני המלך העליון לקבל ברכת המן לכל השבוע, ולא היה אפשר שיורידוהו באותו יום שהוקבע לקבל אותו מאת פני המלך... (שם שם ג)

ראו - בעיניכם מענין המן ותדעו כי ה' נתן לכם השבת - שהשבת היא מתנה גדולה מה' שנתן לכם, היינו לצרככם ולתועלתכם, אם מצד שלא יהיה לכם שום הפסד על ידי שלא תוכלו ללקוט בו את המן, שהלא על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים, וזה ללמד שה' מזמין הוצאת שבת ביחוד מלבד מזונותיו הקצובות לו לפי עבודתו, וגם שעוד תרויחו בזה במה שתשבו איש תחתיו ותוכלו לנוח יום אחד בשבוע. (שמות טז כא)

זכור את יום השבת - פה באר הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו' ששבת מורה על החדוש... ולדעתי עיקר העדות על החדוש הוא ממה שאנו רואים שזה כמה אלפי שנים לא נתוסף בריאה חדשה ומין חדש בעולם, ולדברי האומרים שהעולם קדמון הלא יחויב שבכל עת ועת יתווספו ברואים חדשים... ואם כן הענין שנעשה ביום השבת מורה על החדוש יותר ממה שיורה הענין שנעשה בששת הימים... ומצד שקבע בו הנהגה השגחיית נסיית שבה ישפיע שפע ברכה ממקור הברכה העליונה נעלה מן הטבע ברך אותו, כי בהנהגה הטבעית אין בה ברכה, כי הוא נמדד ונשקל ונגבל. ובאשר ההנהגה הנסיית נקבעה בעת יציאת מצרים, שמאז הפליא פלאות נגד חוקי הטבע והמערכה, על כן בא הטעם השני שהשבת מורה על יציאת מצרים... (שמות כ ח)

כי אות היא - בשבת י"ב אמר הקב"ה למשה, משה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו', רוצה לומר תענוגי העולם הבא אי אפשר שישיג האדם בחיים, כי בעוד הנפש קשורה בחומר אי אפשר שתצייר לעצמה תענוג הנפש הבלתי נקשר בחומר, ועל כן החריש בתורה מיעודי עולם הבא, כי הוא נמנע מהשגה בחיי הגוף. אולם שבת הוא אחד מששים בעולם הבא, לכן נתן להם מצות שבת, שמן עונג שבת ישיגו טעם מעניני עולם הבא. וזה שאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, שהוא שכר עולם הבא שנקרא שבת הגדול ויום שכולו שבת. (שם לא יג)

כי קדש היא לכם - ...לא כן מצות עונג השבת ומנוחה ממלאכה, שהוא דבר שהגוף חפץ, ואין מתגבר על טבע גופו לעשות כנגד טבעו, ונהפוך הוא שטבע גופו חפץ במנוחה ועונג, ואם כן קדושה זו אינה באה מצדו רק מצד השבת, שהשבת בעצמה יש בה קדושה, ועל ידי שהוא שומר את השבת שבזה מעיד על חדוש העולם ושנח ביום השביעי, ושיום זה קדוש לאלקיו שבו מתנהג בדרך השגחיי נסיי למעלה מן הטבע, מזה נמשך קדושה על ישראל שיתעלו מן הטבע ויתקדשו בקדושתו. וזה שאמר שהשבת מוסיפה קדושה על ישראל, ועל זה אמר כי קדש היא לכם, הקדושה תלויה בשבת, והיא מתפשטת לכם מקדושת השבת. (שם שם יד)

טוב להודות לה' - ידבר מהשגחת ה', ויען שהשבת עדות על ההשגחה נאמר בשבת. ואמר על ההנהגה הכללית על פי הטבע, והיא נקראת אמונת - שמקיים החוקים של הבריאה, בבקר חסדך - בה יתעוררו הברואים למעשים ובשבת יסד ההנהגה בהנהגה השגחיית. (תהלים צב)

רש"ר הירש:

יום הששי - ...כך הפך יום הששי לחותם הבריאה, וכך נתעלה גם הוא ונכנס לגבול השבת. הן זה תפקידו של היום השביעי, שהפך לשבת הבריאה, להזכיר לאדם שנברא בששי, את רום מעמדו ואת התלות שבמעמדו, ואת החובה הנובעת מתוך כך. נמצא, שהיום השביעי תלוי בששי שקדמו, הוא נובע ממנו והוא משלימו, עליו להבטיח את הגשמתו של תפקיד האדם בבריאה. משום כך עוברת קדושת השבת אל היום הששי... יום זה מביא לבחיר הנבראים הגשמיים את תודעת הנצח של עולם על-גשמי, אכן בדין אנו פותחים את הקידוש ב"יום הששי". (בראשית א לא)

ויכל - ...העולם הנגלה הושלם ביום הששי, אולם רק ביום השביעי, עם ייסוד השבת לצורך חינוך האדם, השלים האלקים את מעשהו באמת. רק עם יסוד השבת והבטחת חינוכו של האדם שבת האלקים מכל מלאכתו אשר עשה. עם יסוד השבת זכתה כל מלאכת הבריאה הנגלית ולא רק האדם לבדו, להשלמה ושכלול אחרון. השבת היתה השכלול האחרון, שהבורא הוסיף לכל מלאכתו. שכן, אין קיום ואין ייעוד לכל מלאכת הבריאה, אלא אם כן תוגשם השבת בקרב האנושות... על ידי השבת, חינוך האדם למוסר ולתפקידו הגדול, כילה ה' את הבריאה, יעוד האדמה הוא להיות עולם האדם הפועל במוסריות כבצלם אלקים, אתו היא שמחה ועצבה כפי מעשיו... (שם ב ב)

שבתון - ...האדם השובת מסיר את ידו מן הדברים, שעד כה טיפל בהם ושינה את צורתם, לגביו הם כבר השיגו את הצורה והמעמד הראויים להם, ככל שהדברים כשלעצמם רחוקים עדיין משלמות, הרי ביחס לתקופת השביתה כבר כילה את מלאכתו בהם. מנקודת ראות סובייקטיבית, הווה אומר ביחס למשימה המוטלת עליו, מלאכתו לעולם מגיעה לידי גמר, אם הוא משקיע בה את מלא כוחו בעבודת ה' נאמנה. קרא אותו ה' אליו והלך לעולמו בעיצומה של מלאכה שטרם הושלמה, הרי הוא גמר את מלאכתו. זה הצד האחד של חזון ה"שבתון", שביתת המלאכה של אדם מישראל ביום השביעי.

מאז יום השביעי הראשון בעולם נודע יום השבת כאות לבריאת העולם וממשלת העולם בידי הקב"ה. אפשר שמאז כבר נקרא יום זה שבת, שבת קדש לה', כי בו שבת מכל מלאכתו, היום בו שבת הבורא ממלאכת עולמו, ומכאן ולהבא העמידו באותה שלמות שהעניק לו. בביאור ענין השבת הראשונה כבר פיתחנו את הרעיון הזה, דבר האמת, שהעולם נברא על ידי בורא בעל חירות מוחלטת, מתגלה בעליל דווקא בדרך השלילה, הוה אומר, על ידי העובדה שמאז שולטת השבת בבריאה, כלומר, כל בריאה חדשה לא קמה לפני עינינו והעולם כפי שנתהווה מצא את תכלית התהוותו... השבת היתה מאז ומתמיד בעולם, שבתון הוא החידוש שנתחדש עתה, כלומר עשיית השבת על ידי שביתת אדם ממלאכה, משום כך מקדים הכתוב שבתון לשבת.

שבת קדש לה' מחר - בשעת מתן תורה בסיני תונהג חוקת השבת בכל הקיפה, הכולל את כל מלאכת האדם. כאן הונהגה השבת תחילה לגבי מעשי האדם המבקש והיוצר את מחייתו. על ידי השבתון בתחום המעשים האלה ישתעבד האדם מישראל לה', תחילה בבקשת מזונו, שהרי יצר הקיום הגשמי הוא הדחף הראשון והכביר לכיבוש העולם. כשם ששבת של מעלה מטביעה על העולם את חותם הבריאה האלקית החופשית, כך מטביעה שבת של מטה את חותם השיעבוד האלוקי על עשיית האדם, כלומר על מעשי האדם בכיבוש עולמו. על ידי השבת מקדיש האדם את עצמו ואת מלאכתו לעבודת ה'. (שמות טז כג)

ראו - כל תיבה שבפסוק הזה באה בהדגשה יתירה. ראו - יכולים אתם להיוודע ולהיווכח בעצמכם, הן על ידי השינוי החיצוני שבמתן המן עבור יום השבת, הן על ידי הרגשתכם בלב פנימה, שהשבת מביאה עליכם ברכה. כי ה' - השבת היא חוקה מאת ה'. נתן - השבת אינה מעמסה צמצום והפסד, כי אם מתנה יקרה מפנינים. לכם - לא למענו אלא למענכם, למען האושר והברכה שהיא תביא עליכם. ובאמת אין כמעט שום נכס רוחני ומוסרי, שהשבת לא תרבה בנפשו של אדם, ידיעת ה' והעולם. הכרה עצמית, תודעת החובה, נחמת הנפש, שמחה של מצוה, טוב לבב וחדוות העשיה. אדם המבקש ומייצר את מחייתו תוך קבלת עול שמים, בכל שבת ושבת ישיג מחדש את הנכסים האלה. על כן הוא נותן - דבר לא ימנע ה' מכם על ידי השבת, הוא ישלח לכם את ברכתו ששה ימים, והיא תאפשר לכם לשמור את השבת.

אל יצא איש - הרמב"ם פוסק שאיסור היציאה מתחום י"ב מיל הוא דאורייתא, וכן בירושלמי ורי"ף. לפי דעה זו בא הכתוב הזה לאסור על אדם לצאת בשבת מתחום המגורים ששהה בו עם כניסת השבת. ואם כן תקיף אזהרת השבת לא רק את מלאכת מחשבת של האדם לגבי העצמים, אלא גם את החלטתו העצמית לגבי סביבת הוויתו ופעילותו האישית, השבת שולטת איפוא באישיות האדם כשלעצמו, שכשם שהיא שולטת בעשיית מלאכתו שבאמצעותה הוא כובש את עולמו, מכל מקום, איסור תחומין אינו אלא בלאו ולא במיתה. ברם, אם האיסור הוא רק מדרבנן, הרי שביציאה על מנת ללקוט הכתוב מדבר, דהיינו הוצאת הכלי והכנסת הדבר שנלקט.

לא מן המותר להעיר כאן על טיבה של מלאכה זו, שנאסרה כאן מיד עם הנהגת השבת בחיי האומה הישראלית. שכן היא מציינת את תכונת השבת ומהותה. הנה באים אנשים המבקשים לגזול מעמנו את השבת ומושכים אותנו בדברים לאמר, איסור לא תעשה כל מלאכה שבעשרת הדיברות אינו חל אלא על מלאכה קשה שיש בה משום מאמץ גופני. כנגדם בא כאן מקרא מפורש ואוסר, מיד עם תחילת הנהגתה של השבת, מלאכות כגון יציאה לצורך בקשת מחיה, בישול ואפיה, כל הכנת המזון היומי או אף היציאה מתחום המגורים...

תדע שמושג "שבתון" הרשום כאן בראש כל ציווי חוקת השבת, קובע מלכתחילה מסגרת של שביתת מלאכה, המקיפה הרבה יותר ממה שכלול במושג "איסור מלאכה". איסור עשיית מלאכה חל רק על מלאכת מחשבת, דהיינו מלאכת יצירה ממש בידי אדם, ומלאכה זו היא בגדר חילול שבת חמור, שעונשו מיתה. ואילו שבתון הוא שם העצם של מושג מצות השבת... תשבות מכל מלאכת ששת הימים, ואף ממלאכה זו שאין בה משום עשייה יצרנית בלתי אמצעית... כן כולל המושג כל הגזירות ואיסורי השבות, שפירטום חז"ל ושעלינו לקיימם באשר מצווים אנחנו על שמירת התורה, וחובת השמירה ועשיית הסייגים היא מיסודות התורה, ובמיוחד לגבי שמירת השבת. וכך נדרש "שבתון" בספרא (וירא כ"ג כ"ד) ובמכילתא, מכאן שכל איסורי שבות, וכן בלאו הכי כל תקנות וגזירות חז"ל עיקרם מדאורייתא... (שם שם כט, וראה שם עוד)

עתה בא הדיבור הרביעי ומחזיר אותנו אל העבר הרחוק, אל אותה שעה שה' הקים אות זכרון לבריאת העולם, מיד לאחר שהציב ומינה את האדם לנציגו ולבא כחו. השבת היא מצבת הזכרון שהוקמה לשמירת ההכרה הזאת, וכאשר הסירה האנושות מליבה את משמעות הזכרון הזה, התדרדרה מטה מטה במהלך התפתחותה ההסטורית, ואז נבחר עם ישראל לבשר לעולם את דבר ה' ולהוביל את האנושות בדרך ישרה העולה למרום...

המצוה לזכור את השבת ולא לשכחה באה בלשון של ציווי חיובי, "זכור", והרי זו מצות עשה, שעלינו לעשות מעשים שיחדירו אל ליבנו את דבר היום הזה ומשמעותו. ולא נאמר זכור בלשון ציווי, אלא זכור שהוא צורת הפועל ללא הגדרת זמן, לאמר, תחולת המצוה הזאת אינה מוגבלת למשך היום, אלא חורגת ממנו ומשתרעת על כל הימים... (שם כ ח, וראה שם עוד)

ויום השביעי שבת - ביום השביעי תשבות ממלאכתך, ושביתה זו היא כניעתך לפני ה' אלקיך, כניעה מתחדשת מדי שבוע בשבוע. בכך תביא לידי ביטוי, תמיד מחדש, כי לה' כל נשימה ונשימה שאתה נושם, וכל רגע ורגע שבהליכות העולם, וכי הוא אלקיך המודד לך כל חלקך בעולמו, והרוצה שתעבוד אותו בכל כחות ישותך. לא תעשה כל מלאכה בשבת, ובכך תוכיח כי מלאכתך היא "עבודת ה'", ביום השבת תסיר מעל ראשך את כליל תפארת ממשלתך בעולם ותשית את עצמך ואת עולמך בהכנעה תחת כסא כבוד ה' אלקיך...

מושג המלאכה אינו כולל אף את המאמץ הגופני כאחת מתכונותיו העיקריות. מלאכה נזכרת במקרא בקרוב למאתים מקומות, ושום מקום אין רמז לעבודה מאומצת, והרי גם עבודת הפרך במצרים לא נקרא מלאכה בשום מקום. אלא נראה כי בכל מקום תכונתה העיקרית של מלאכה אינה עמל גופני בשיעור קטן או גדול, כי אם מלאכת מחשבת, ביצוע מחושב ונבון של כונה מסוימת. לפיכך גם בלא שנדע פירוש התורה שבעל פה צריכים אנחנו לומר, כי משמעה הפשוט של המלה הזאת ועדותם של מאות המקראות בם היא נזכרת מכריזים ואומרים, "לא תעשה כל מלאכה", לא תפעל שום פעולה שיש עמה יצירה כלשהי. לא תוציא אל הפועל את כונתך לגבי חפץ כלשהו, לא תעשה שום חפץ לנושא מחשבתך ותכליתך, כללו של דבר, לא תייצר דבר, לא תעשה מלאכת מחשבת.

וכך מתגלה מושג עשיית המלאכה כתכונתו העיקרית של איסור מלאכה בשבת על פי ההלכה, פעולה יוצרת אסורה בשבת ולא פעולה הרסנית... (שם שם י)

כי ששת ימים - ששת ימים תמשול בחפצי עולמך כעבד ה' שהעניק לך ממשלה זו, עשה בהם לפי צרכיך, ובשביל צרכים אלה הפוך אותם, כדרך שעשה הבורא, לשליחי רצונך הסרים למרותך. אך ביום השביעי תשבות ממלאכתך זו ותעצור את שטף פעילותך. שבת הוא לה' אלקיך, ובו תעמוד לפני בוראך בהכנעה, ושלטון הבורא על עולמך יתגלה ויתבלט. וכיצד יתגלה דבר זה? על ידי שתמשוך ידך מלמשול בחפצי עולמך, הן במישרים והן באמצעות הכוחות החיים הסרים למרותך. כי ששת ימים וגו' וינח וגו', הבורא שובת עתה ממלאכתו, שובת מאז יום השביעי הראשון, והשבת שורה על הבריאה. 

את השמים ואת הארץ - ברא ה' וכילה את מלאכתו בהם, והכל מתהווה לפי הכוחות והחוקים ששם בהם בשעת בריתם, ורק אתה האדם, יוצר יצירות חדשות, כביכול בורא בריאות חדשות על ידי ניצול הכחות והחוקים האלה. ואמנם קדמה לשבת עולם זו בריאת העולם, קדמה למנוחה תנועה, קדמה לשביתה מלאכה. רק מן היום השביעי שובתת הבריאה...

על כן ברך ה' - משם כך קדושת השבת היא ברכתו, ושביתת האדם ממלאכה, הבאה מכוחה של קדושת השבת, אינה הגבלה וצמצום אלא ברכה. כל ברכה כל התפתחות מבורכת של עתיד האנושות כולה, ושל כל אדם ואדם בפרט טמונה בקדושת השבת ותלויה בהכרת מלכות ה' על עולם ואדם שנבראו על ידו. הכרה המובטחת על ידי השבת, אשר בה יורד האדם מממשלת עולמו ומשעבד את עצמו ואת כל אשר לו לרגלי כסא מלכות ה' בכניעה גמורה.

בדברים ה' מדגיש הכתוב בביאור טעם השבת, תוצאה נוספת של שמירת קדושת השבת, והיא תוצאת הכניעה לפני ה', הבאה לידי ביטוי בכל שבת ושבת, לגבי החיים החברתיים. שם נאמר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", הכניעה הכנה לפני ה' משווה את כל בני האדם מגדול ועד קטן. השבת קוראת דרור לעבד ומעמידה אותו בשורה אחת עם אדונו - לפני ה'... (שם שם יא, וראה שם עוד)

אך את שבתותי תשמורו - ...לראשונה מציין הכתוב כאן את מצות השבת במושג השמירה, ושלוש פעמים הוא חוזר עליו בפרשת השבת הזאת. המושג הזה מגלה אפוא את עיקר תוכנו של הפרק הזה. מושג השמירה מלמד אותנו, שעלינו לראות את השבת כנכס הנתון לנו מבחינה אובייקטיבית והמופקד בידינו לשומרו. כל חובות השומרים מוטלות עלינו ביחס לשבת, אסור לנו לנהוג כלפיה בפשיעה או שליחות יד, להעלים עינינו ממנה, לנהוג בה בשרירות לבנו, ועלינו להרחיק ולמנוע ממנה מתוך חרדה שבנאמנות ובפקיחת עין כל דבר העלול לפגוע בנכס קדוש זה המופקד בידינו... (שם לא יג)

...כבר עמדנו על הקשר העמוק שבין משמעות היום השמיני לבין השבת. הראינו שישראל הוא המלאכה השמינית של הבריאה, המצטרפת אל שבע המלאכות של בריאת העולם. גדולה מזה, השבת היא אות וזכרון לבורא, ואילו ישראל הם נושאי דבר השבת המבשרים את בשורתה לכל באי עולם, הם בבחינת השמיני והם קיימים לצורך השביעי, משמעותם מתמצית בכך, שהם שומרים את השבת ביום השביעי, וכן גם להיפך השבת היא בבחינת שביעי, ורק ישראל בבחינת שמיני, נושאים את דבר השבת בקרב האנושות... (ויקרא יב ג, וראה שם עוד)

והנה מועדי ה' הם ימי זכרון, הם מזמינים אותנו להתאחד עם ה', על יסוד התגלותו בטבע ובהסטוריה, ובעצם דרישתם המופנית אלינו הרי הם נעשים "מקראי קדש", והם קוראים אותנו אל הקודש, רק משהכריזה עליהם האומה "אשר תקראו אותם מקראי קדש". ואילו השבת היא כשלעצמה מקרא קודש, היא אב טיפוס ומקור לכל קדושת האדם. יתר על כן הכניעה לשלטון ה' בטבע ובהסטוריה מיוצגת על ידי השבת, והיא מובעת על ידי שבתון האדם, וזו הנחה קודמת יחידה לכל רעיון החובה בכללו. משום כך השבת היא הנחה קודמת לכל המועדים. היא היום היחיד, שה' קבעו לקודש בלא הכרזה מצד אדם...

שבת היא לה' - מנוחת השבת לא ניתנה לצורך האדם, אלא השבת היא יום קילוס לה', ושביתת השבת היא ביטוי לקילוס זה. ושבת היא לה', השבת ניתנה קבועה וקיימת, וכך נתקדשה בידי ה'. מהות מצותה קבועה, ואיננה מסורה לבחירת האדם. ודווקא משום כך שמירתה היא קרבן העולם לה', ושבת היא לה' בכל מושבותיכם, הואיל והשבת היא קבועה, הרי היא באה אלינו בכל מושבותינו, בכל מקומות פזורינו בעולם... (ויקרא כג ג)

שבתות תמימות - ...שבת האמורה כאן איננה יום השבת, על כרחנו שבתות תמימות מציין תקופה, הכוללת ימים אחדים. וכן בנדרים ס' א' "שבת אחת" משמעות על כל ששת ימי השבוע שעמו. האומר "שבת אחת" אם נדר ביום שני שלישי רביעי הרי הוא אסור עד יום ראשון, שני, שלישי וכו'... יום השבת נתפס כתחילה, כתכלית או כמרכז של ימים הנלווים אליו או המתקבצים סביבו, ומכן משמעות "שבת תמימה", יום השבת על כל ששת ימי השבוע הנלוים אליו.

אכן משמעות השבת מתפשטת לימי השבוע שלפניה ושלאחריה. הימים המובילים אליה מוצאים בה את תכליתם, הם מבקשים שנחיה בהם כך שהמלאכה הנעשית בהם תהא ראויה להיראות לפני ה', והימים שלאחריה יביאו את הגשמת הרוח שנתחדשה בשבת, הם יהיו עדים לכך, היאך אדם מחדש את בריתו עם ה' בשבת, והיאך הוא מתקדש לעבודת ה' מחדש... (שם שם טו)

ביום השבת - בימי המעשה אדם נאבק עם הטבע ועם החברה כדי לזכות בחיים ובאושר, ואילו ביום השבת כל יחיד מישראל שובת ממלאכה זו, באותה שעה הרי הוא מכניע את עולמו ואת שאיפתו למזון ומוסרם לידי בורא העולם ומלכו, וביום זה כלל ישראל שולח את נציגו הכהן אל השולחן שבמקדש התורה, והרי הוא מניח שם את את לחמו ואת לבונתו כדי לבטא לפני ה' תמיד, כי בורא העולם ומלכו הוא אב ומלך לכל באי עולם, והן זו כל תורת השבת... (שם כד ח)

בששת ימות השבוע עושה האדם את מלאכתו, אבל ביום השביעי, הוא היום אשר בו קיבל האדם בפעם הראשונה את מעשי ה' שהושלמו, מניח האדם את מעשיו לפני ה' ואומר, עשיתי את שלי, עתה בוא נא אלי וברך אותי ואת ביתי.

וכשם שהיחיד מניח את מעשי ידיו לפני ה' ביום השביעי, כך העם כולו מניח את אדמת ארצו לפני ה' בשנה השביעית, ובמיוחד אחרי שבעתיים שבע שנים, בשנת היובל. בשנה זו מתחדשים היחסים החברתיים ואנו מניחים אותם מחדש לפני ה', למען יקדשם ויברכם - והוא משיבם אלינו מקודשים ומבורכים.

ימי שבת ושנות שבת אלה הנם גם תקופות של התחדשות מבורכת, שבהן חוזרים האדם והחברה אל מקור החיים, לחדש את הברית עם ה' בקדושה ובטהרה, בצדק ובאהבה, כשם שהדם בעורקים חוזר וזורם אל הלב עם כל נשימה, כדי להתרענן ולהתחיות לקראת המשך פעולתו, כך מהווים ימי השבת ושנות השבת, שהם מצוות התורה, את הנשימות הגדולות של האדם ושל העם כולו, להתחדשות ולהתרעננות.

האדם השומר את השבת מסלק את ידיו היוצרות מכל מעשיו, וכביטוי לאהבת הבורא ויראתו הוא מניח את ידיו תחת הדום רגליו, וכך הוא זוכה לקדושה, לנחמה, לשלוה ולשמחה, ובעיקר זוכה הוא למרץ רענן שופע אושר, להמשך עבודת הבורא... (במעגלי שנה ג עמוד רנג)

הוא דורש ממך הכרה בעדותו של עד אחד, אשר תוכיח לעולם כולו את אמיתות אמונתך ורצינות כוונתך. עד זה אינו אלא שבת קודש. ה' דורש לעצמו את החלק השביעי של כל ימי חייך. כיון שאתה מאמין באמיתותם של הדיבורים אנכי, לא יהיה ולא תשא, הרי  ומה עליך להוכיח, כי יש בך העוז והאומץ להקריב על מזבח ה' במשך כל השבת, במשך יממה שלמה, את שליטתך על כל עולמך. על ידי הקרבה זו, של הפסקת כל עיסוק כלכלי וכל מלאכה יוצרת במשך יממה שלמה, אתה מוכיח בעליל את אמונתך הבלתי מעורערת בה' ובתורתו.

אם אין בך אומץ להקרבה זו, הרי אתה מוכיח שגם אינך מאמין באנכי, בלא יהיה, ובלא תשא. באשר אינך מכין להשי"ת את כסא מלכותו בשמים ובארץ. אתה בונה לו בתי כנסת, כדי לכלוא אותו בהם, ואילו את ביתך ואת עסקך ואת כל חייך היומיומיים הנך מקדיש לעצמך בלבד, בסגדך לאלילי האנוכיות והתועלתנות ברוב מרץ ושקידה. אתה כורע לפני ה' בהיכלו, ואילו בחיי המעשה הנך מנאץ את שמו.

כשם שהשי"ת דורש: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", שתשמור את השבת, אשר היא פסגת הבריאה של שמים וארץ, כך הוא דורש ממך שיהא חותמו, חותם האמת, טבוע על כל חייך בחברה ובמשפחה, על ידי ביטול רצונך מפני רצון הבורא. וזוהי המשימה הקשה ביותר המוטלת על האדם, לקיים את "כבד את אביך ואת אמך", כשיא המצוות שבין אדם למקום... (שם עמוד רפ)

העמק דבר:

ויכלו - תרגם אונקלוס ואשתכללו, שהיתה הבריאה ביפיה ובהדורה מה שאין למעלה ממנו. וזה הפסוק הוא הקדמה וטעם למה שכתב בפסוק ג' "ויברך אלקים את יום השביעי", דמשום הכי ברך אותו יום, משום שמצא הקב"ה כביכול נחת רוח בעולמו ביום השביעי, כאשר ביום שרואה בנין מפואר ושמח באותו יום, עושהו יום טובה תמיד בכל שנה... (בראשית ב א)

ויכל אלקים - גם זה הקדמה וטעם, כמו מי שגומר בנין ביתו אפילו אינו מצוין ביופי, מכל מקום לב בעליו שמח באותו יום ועושהו יום משתה... וישבות - גם זה הקדמה וטעם, כמו מי שלקח לעצמו איזה מלאכה ועבודה וגמר משך הימים, אפילו עדיין לא נגמר העבודה, מכל מקום הרי הוא שמח באותו יום שהוא כלה עבודתו... (שם שם ב)

ויקדש אותו - שיהיה אותו יום קודש לבלי ליהנות בו לצורך פרנסה וריוח, כמו שאסור לעשות עסק וריוח מהקדש. והטעם על זה אינו אלא כי בו שבת - אבל שני הטעמים הראשונים לא שייך לזה. (שם שם ג)

זכור - ...אמנם לפי הפשט יש להסביר על מלאכה ממש, ובאשר איסור הנאה יש בדברים שאין בהם קדושה גם כן, כמו בשר בחלב, אבל בשבת איסור מלאכה בו הוא מטעם קדושה, ועל כן יש לנהוג בו מורא וכבוד הקדש. ובאשר שזה הענין אינו בפעולה אלא במחשבה, משום הכי שייך לשון זכור, שיעלה על זכרונו הענין... שיעלה במחשבתו קדושת שבת על מה הוא קדוש, ומי קדשו וכדומה, שיבא מזה לנהוג אותו היום במעלה. (שמות כ ח)

שבת לה' אלקיך - ביאר המקרא אלקיך, שמשמעו משגיח עליך ועל צרכיך, ואין רצונו ית' שתשיג איזה פרנסה על ידי מעשה בשבת קדש. ואם כן אין לעשות בו שום דבר המביא לידי ריוח ופרנסה... לא תעשה כל מלאכה - בין לריוח בין לתענוג, והיינו דמפרש אתה ובנך ובתך - ועל כרחך בקטנים מיירי, והם אינם בני עבודה כי אם מסייעים לצרכי הבית. (שם שם י)

ששת ימים תעשה מעשיך - מדכתיב בפרשת בית דין, למדנו שבית דין מחוייבין להשגיח על שמירת שבת... למען ינוח שורך וחמרך - השביתה תהא באופן שינוח שורך וחמרך, והיינו אפילו לישא משאות וכדומה, שאין בהם מלאכה, מכל מקום שורו וחמורו אינם נחים. ומכאן כתב הרמב"ם הלכות שבת כ"ד י"ב אסרו חכמים לטלטל וכו' כדי שלא יהיה כיום חול, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה... (שם כג יב)

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו - סמיכות המקראות ללמדנו דבשבת קאי, ומזה למדו בית שמאי שביתת כלים, כבשבת י"ח. אבל לדידן יש לפרש באשר היום יום מנוחה מצוה לכל אדם מישראל לעסוק בתורה, כדי שיהא נזהר בכל השבוע שאחריו. ושם אלהים אחרים לא תזכירו - באשר יום מנוחה מיוחד לשירה וזמרה, כלשון המשורר במזמור שיר ליום השבת טוב להודות וגו', משום הכי הזהיר כאן ביותר שלא יזכר שם אלהים אחרים בשיריו. (שם שם יג)

אך את שבתותי - ...אבל מה שאדם מישראל ישיג קדושת הנפש בשבת ויום טוב בלי שום הרגש חיצוני מה יום מיומים, הוא אות שהקב"ה בעצמו כביכול מסייע לקדש למי שבא להתקדש, ומשום הכי קדושה זו יקרה בעיני ה' לדחות כל עשיית דברים שבקדושה. (שם לא יג)

לעשות את השבת ברית עולם - ברית היא האמונה בכללה, והזהיר הכתוב לחזק את קדושת שבת שיעשו את המחלל שבת כמו הכופר באמונה, והרי הוא כעיקר הברית שהוא הדת ואמונת ישראל בה' ובתורתו ובהשגחתו. (שם שם טז)

ביני ובין בני ישראל - במה שאומות העולם רואין שישראל נזהרין בשבת ממלאכה, בזה אות היא לכל העולם כי ששת ימים וגו', שישכילו דרק משום זה הזהיר הקב"ה לישראל, ומזה יגיע כבוד ה' לכל הארץ, וזהו התכלית מכלל הבריאה, על כן החמיר הקב"ה בקדושת שבת כל כך. וינפש - קאי על העולם, שהיה מעשה שמים וארץ בנפישה, שלא נעשה בו דבר חדש בבריאה... (שם שם יז)

יהיה לכם קדש - ינהגו בו קדושה כל אחד לפי ערכו, ומכאן הנהיגו עם הארץ בו קדושה שלא לדבר בו שקר, כדאיתא בדמאי פ"ה... עוד הבינו (עמי הארצות) שכל מעשה שנעשה בה אפילו בהיתר אסור בהנאה, דמשום הכי החרים יהושע את יריחו לפי שכבשה בשבת, וכתיב כי קדש היא לכם, והרי קיימא לן דמעשה שבת אפילו בעבירה מותר מהתורה, אלא ע"ה הבינו כך עוד בימי יהושע ולא הניאן מלחשוב כך. (שם לה ב)

ברית עולם - ברית שבת הוא שישראל לא יתעסקו בפרנסה רק יתענגו על ה' מן המוכן, ונגד זה ברית שבת שהקב"ה משפיע בשבת ברכת שבוע הבא. ולזה בא הרמז בלחם הפנים, שהונח בשבת והיה בו ברכה באכילתו, ומשם חלה ברכה לכל יושבי ארץ ישראל. (ויקרא כד ח)

על כן צוך ה' אלקיך לעשות - ...אלא אינו טעם רק על שמור וגו', כאשר צוך ה' אלקיך, והנה בלי מצות עשה זו היה החיוב להכין על שבת, שהרי מצוה לאכול בו ואסור לעשות מלאכת אוכל נפש, ועל כרחך יכינו מערב שבת, אבל בא האזהרה שהכנה זו יהא כאשר צוך ה' והנפקא מינה הוא דבזה נחשב הכנה זו כגוף מצות עשה, אלא שאין המצוה נגמרת עד גוף מעשה המצוה, מה שאינו כן אי לא היה נכתב בתורה לא היה בהכנה חשיבות גוף המצוה. ונפקא מינה לדין הוא בתרתי, חדא דבזה מצוה בו יותר מבשלוחו, מה שאינו כן בהכנה שאינה כתובה בתורה, עוד נפקא מינה דאי אינו כתוב בתורה אין מצוה אלא בערב שבת קודש לפני שבת קודש, אבל השתא כתיב שמור שיכין על שבת קודש משום מצוה, אם כן כל השבוע בכלל אפילו מחד בשבא לשבתיך. 

על כן צוך ה' אלקיך לעשות - בעצמו כדי להרגיל עצמו לעבודת מלכות שמים. (דברים ה טו)

משך חכמה:

...וזה שאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, היינו שהיא נתונה לכם ואתם העיקר והיא הטפלה לכם, ועושין כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם אין ישראל מי המה המקדשים אותה, ואף על פי כן מחלליה מות יומת, כי המחללה הוא נשפל ממעלתו וחלל ברית קדש שהיה בינו ובין השם. כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש ההיא, אם כן הוא לאו בר קיימא, ומיתתו טובה גדולה לו.

ופוק חזי, כי בכל חייבי מיתות רובם, עריות ע"ז רציחה שבכולם אין מתרפאין מהם, לכן לא הזכיר זה הענין רק בשבת, וגדולה מזה מצאנו לראב"ש שהרודף לחלל שבת מצילין אותו בנפשו, אף על פי שהרודף אחריו וההורגו יחלל שבת בהריגתו, היינו שזה הרודף לחלל שבת הוא רודף לחלל במרד ובמעל ולשקר בעדות שמו הגדול יתברך, אבל ההורגו הוא מחלל שבת כדי לקדש שמו יתברך, וחלול שבת אינו רק הזדון והשקר בעדותו של השי"ת, ולכן שבת לחולה הוא כחול לכל דבר, שהוא כדי שיתקדש שמו יתברך על ידי ישראל הם המקדישים הם המעריצים שמו יתברך ומודיעים בעולם קדמותו והשגחתו והמציאו הנבראים במכוון... (שמות לא יד)

דע דבדת האלקי יש מצות המקשרין ישראל לאביהן שבשמים, ויש מצות המקשרים ישראל זה לזה... וכמשל זה יש בין שבת ליום טוב, שבשבת הלא לא יצא איש ממקומו, והוצאה אסורה ומלאכת אוכל נפש אסורה, ואם כן כל איש ואיש בפני עצמו הוא, לבדו הוא יושב ועוסק בתורה, שהמה מקושרים אל השי"ת המרכז האמיתי, אשר כל ישראל המה קוים נפרדים המגיעים למרכז אחד הוא השי"ת, ולסבת זה המה קשורים יחדיו, כמו שאמרו במדרש רבה, בני יעקב שעובדין לא-ל אחד נקראים נפש. אבל יום טוב הוא מהמצות המקשרים האומה זה לזה, לכן מלאכת אוכל נפש מותר, ואם יבואו אלף אורחים יאפה להם, וכולן חייבין לעלות לרגל ולשמוח ולשמח... (ויקרא כג יד)

שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך - הענין דהרמב"ן כתב, דעיקר השבותין בשבת הוי דבר תורה, שאם לא כן יצא כל היום בטורח מלאכותיו המותרות, כמו משא ומתן וסדור הסחורות, רק התורה מסרה פירושן לחכמים. והנה טעם השבת יש בו הודעת החידוש שהשי"ת ברא העולם יש מאין, וזהו עדות שמעידין שהוא ברא העולם. ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ה' והנהגתו וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסיבותיו. ומצאנו בירושלמי שבת, לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בדברי תורה וכו', וזה כהוראה השניה, ולא ניתנו שבתות אלא לאכילה ושתיה, וזה מורה שיעיד על החידוש, שהשי"ת יצר וברא מאין, וכיון שחידש העולם תו כל המופתים מאין נגד החידוש, ומי שיצר העולם ימציא פרנסתו ויאכל וישתה ועליו לשלם ולא ידאג ליום מחר.

והנה במדבר שהיו כל ישראל אוכלי מן והיו פנוים מעסק עבודת שדה וכרם והיו לומדים כל היום תורת ה'... אם כן לא היה שייך טעם השני כדי שיעסקו בדברי תורה, רק היה טעם עדות על החידוש, לכן המלאכות שאסורין מדברי תורה היו אסורין אבל לא השבותין. אבל כיון שנכנסו לארץ והיו עוסקין בעבודת שדה וכרם ובמלחמות היה להם השבת ליום קרוא מקרא קודש לקדשהו בתורת ה' כל היום, ואם השבותין יהיו מותרין, הלא יצאו כל היום במלאכות המותרות ובטורח מרובה ותורתן אימתי נעשית, רמזה התורה שמור את יום השבת לקדשו, דשמור נאמר על הסיג והגדר שיעשו החכמים במצות, כמו שדרשו בפרק ב' דיבמות על הסיגים... ולכן לא זכר כאן את החדוש כמו שזכר בדברות הראשונות... (דברים ה יב)

וזכרת כי עבד היית - הרצון דעיקר מצות שבת הוא כמו שאמר בדברות הראשונות, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' וינח ביום השביעי" וגו', שהוא מורה על חידוש העולם, ושיש לעולם בורא ומנהיג ועשה הכל במכוון, אשר זה עדות על עיקרי האמונה בבורא, ובלא זה אין מקום לדת והשגחה ושכר ועונש כלל... לכן מי שאינו שומר שבת הוא מומר לכל התורה כולה. הלא היה ראוי ונאות לכל באי העולם אף לבן נח לשמור השבת, כי אל יום השבת המורה על יחס העולם לבוראו הלא שוה הוא עם הישראלי, כי שניהם נתהוו באומר אדון כל, ומדוע מצאנו להיפך, כי בן נח ששבת חייב מיתה. אמנם מי הוא המעיד כי הבורא ברא העולם במכוון, הלא רק אומה הישראלית, אשר עם יותר מהרבה רבבות אלף הוציאם משעבוד מצרים במסות באותות במופתים עשרה במצרים... ולזה אמר ואתם עדי ואני א-ל שהם הם המעידים על המציאו העולם מן ההעדר אל ההויה... לכן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת... (שם שם טו, וראה שם עוד)

מוהר"ן:

ועל ידי הארת שבת נתעורר העולם לתשובה מאהבה, כי שבת בחינת תשובה, בחינת (דברים ל') "ושבת עד ה' אלקיך", והתשובה הוא מאהבה, בחינת אהבה בתענוגים (שה"ש ז'), כי אהבה בא מתענוג שבת, בחינת (ישעיה נ"ה) "וקראת לשבת עונג"... (נח ז)

צריך ליזהר מאד להיות שמח וטוב לב בשבת, כי מעלות וקדושות שבת גדולה ויקרה מאד כמובא, ובפרט בר"ח בשער הקדושה בתחילתו עיין שם. וראוי ונכון ללמוד בראשית חכמה בשער הנ"ל, ולשום לבו היטב על כל הדברים הנאמרים שם, בענין קדושת ומעלות שבת קודש, כי יש שם כמה דברים פרטיים יקרים מקדושת ומעלות שבת, כי כל ענין ומעלה הנאמר שם על שבת הוא דבר בפני עצמו. והבן שם היטב, כדי שיתלהב לבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה כראוי, ועל ידי זה היראה בשלימות, דהיינו עם דעת...

והכלל, שצריך לנהוג שמחה גדולה בשבת קודש, ולבלי להראות שום עצבות ודאגה כלל, רק להתענג על ה' ולהרבות בתענוגי שבת בכל מיני תענוג, הן אכילה ושתיה, הן מלבושים כפי מה שיכול, כי אכילת שבת היא כולה רוחניות, כולו קודש, ועולה למקום אחר לגמרי מן אכילת חול, כמבואר במקום אחר (תנינא יז)

שפת אמת:

ויברך אלקים את יום השביעי, ברש"י, ברכו במן קדשו במן וכו'. בזהר הקדש יתרו כיון דלא אשתכח ביה מנה מה ברכתא וכו', אלא הכי תאנא כל ברכאין בשביעאה תליין, אין מובן התירוץ, אך כי הפרנסה נמשך ממקום גבוה, וכל ימי החול הם ירדו בעולם הזה ונתלבשו בימי המעשה, והשבת נשאר במקום גבוה, ועל ידי זה מתברכין שיתה יומין, ולכך בשבת לא ירד המן, כי הוא גבוה מבחינת המאכל, רק על ידי שיום זה נשאר כמו שהוא, על ידי זה יכולין ימי המעשה גם כן למשוך חיות ממקורם... (בראשית תרל"א)

ברש"י מה היה העולם חסר, מנוחה וכו'. כי מה שכתב וינח, אף כי לא שייך יגיעה, רק כי ששת ימי המעשה היה קיום הבריאה על ידי כח הבורא במאמר ובריאת כל דבר ביומו, אבל בשבת נשלם להיות דבר של קיימא שיתקיימו כל הנבראים אף אחר שיסור השי"ת התגלות מאמרו כי אין העולם יכול לקבל התגלות כח השי"ת, ולכן בכל יום יש הסתר, אבל שבת קדש הוא פעולה להיות התקדשות הטבע אל מה שלמעלה מהטבע, ולכך נקרא שלום שהיא שלימות כל נברא וגמר תיקונו, לכן אף שימים הקודמים לשבת נראין חשובים יותר, אבל שבת משלים כל הימים להיות דבר של קיימא כנ"ל... ובשבת יש התגלות דבר זה בכל הנבראים כל אחד לפי ערכו. ולכן בני ישראל מעידין בפועל בשבת על זה שברא השי"ת העולם בששה ונח בשביעי, וזה עיקר מכוון הבריאה, כמו שכתוב "לכבודי בראתיו"... (שם תרל"ב)

במדרש, ויכלו הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וכו'. דקשה מה שכתוב ויכל ביום השביעי, הא כתיב כי בו שבת, ופירש"י מה היה העולם חסר, מנוחה וכו'. וביאור הענין כי באמת בשבת לא היתה שום בריאה רק שביתה, ושביתה זו היא קיום כל הברואים, דכתיב והחיות רצוא ושוב, פירוש שכל מקבל צריך להיות בטל אל הנותן, וכפי דביקות שיש לו להמשפיע כמו כן קבלתו מתקיימת, ולכן בשבת שנתעלו כל הנבראים לשורשם שעל ידי המנוחה נתברר שיש עליה אדון מושל, שברצותו מרחיב וברצותו מקצר, זה עצמו הוא גמר הבריאה ותיקונו, כמשל הטבעת שהיתה חסרה חותם... ובחינת שבת היא גמר כל המעשים, היינו החזרת דבר לבעליו, וזה שאמר "תכלית שמים וארץ" על השבת, וזה פירוש החותם, שכל דבר הולך אחר החותם, שהוא תכלית הדבר ואחריתו, והבן כל זה היטב. (שם תרל"ו)

ויכלו, במדרש הגו סיגים מכסף וכו' דהכל לכבודו ברא, אם כן יש בכלל הבריאה הכרת כבוד מלכותו, אך החושך יכסה ארץ, ובשבת קדש מעידין בני ישראל כי השי"ת ברא עולמו, וכיון שציוונו להעיד זאת בשבת, מכלל שבשבת מתגלה זאת ומתברר האמת, וזה שאמר שהשבת הוא החותם של הטבעת, כי החותם הוא להיות ניכר לאחרים, ובמקומות אחרים שנחתם שם רשימה מטבעת המלך. והטעם שבשבת נתברר זאת על ידי כי בשבת מתאחדת כל הבריאה, וזה פירוש ויכולו, וגם ויצא לצורף כלי, שעל ידי שמצרף כל הבריאה להיות אחד, ממילא נתבטל הפסולת ומתברר האמת. (שם תרל"ט)

ובמדרש, אברהם שלא כתוב בו שמירת שבת ירש העולם במדה וכו'... ושבת היא התגלות הפנימיות ונקרא יומא דנשמתא ולאו דגופא, ובמקום אחר פירשנו ויכל ביום השביעי, כי השבת היא המודדת חיות לכל הדברים, כי ויכל הוא מדה כמו שכתוב "וכל בשליש", והשבת עצמה אין לה מדה וגבול כי היא מתוספות שלמעלה מהטבע, כמו שכתבנו לעיל כמה פעמים. והנה אברהם אבינו ע"ה על ידי שהיה קיום כל הברואים, כמו שכתוב "בהבראם", וגם היה בו עוד שורש ישמעאל ועשו, לכן לא היה יכול לצאת מבחינת גבול ומדה, רק בהתלבשות הטבע, אבל ביעקב התחיל התגלות נקודה פנימיות בחינת שבת, לכן הוא נחלה בלי מצרים כנ"ל. והשבת הוא עיקר הברכה על ידי שהוא שורש הכל כנ"ל, והיא נותנת ברכה לכל הימים... כשבא שבת שבים כל הברואים לשורשם, ועל ידי זה יש חיות חדש כמו שכתב בספר אור החיים, שבכל שבת יש חיות חדש על ו' הימים. (שם תר"מ)

במדרש ויכלו השמים וגו' שנעשו כלים. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, ולכן בשבת על ידי הביטול שנתבטל הבריאה אליו ית' שלא יהיה דבר נפרד בפני עצמו, ונתברר שהכל הכנה להיות כלי לתשמישו ית' אז שורה ברכה... ומזה מתקיים בכל שבת. ואמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, נחלת יעקב אביך וכו', כי מצות עונג שבת הוא לברר כי כל הברכה ופרנסה בימי השבוע הוא רק בכח השבת, וזה הג' סעודות של שבת, וחז"ל דרשו מג' פעמים "היום" בפרשת המן וגם בפרשה זו, ויתכן לרמוז כל הג' סעודות, כי בליל שבת מתבטל כל ימי המעשה ומתקשר אל השבת, כענין שנאמר "ויכל ביום הז' מלאכתו", אם כן מלאכת ימי המעשה מתקשרת אז להשבת, וזה סעודת ליל שבת, וישבות הוא יום השבת וסעודת שחרית, שהיא התעלות הכל אל השורש, לכן נאמר בו שביתה, ויברך הוא סעודה ג' שנותן ברכה על שבוע הבאה, ונקראים סעודות, שהם סועדין ומפרנסין לכל הימים. (שם תרמ"ה)

וישבות ביום הז', דכתיב והחיות רצוא ושוב... כדאיתא בימי המעשה ההנהגה על ידי שליח, ובשבת קודש חוזר השליח בשליחותו. וזה הענין הוא בכל איש ישראל שנשתלח בעולם הזה לעשות מצות ה', והכלל שהשליח צריך לחזור שליחותו, כדאיתא בגמרא, והשבת מעלה ומחזיר כל עבודת ימי המעשה להבורא ית', וכפי השובה שבשבת קודש כך מקבלין שליחות חדשה על ימי המעשה הבאים... (שם תרמ"ח)

במדרש ויברך, ברכו במאורות, אין דומה מאור פניו של אדם בחול למאור פניו בשבת. פירוש התגלות הפנימיות, כדכתיב חכמת אדם תאיר פניו, והיא התגלות נשמה יתירה. וגם בכלל העולם מתגלה בשבת קדש הפנימיות, דכתיב ויהי אור וכו', ודרשו חז"ל שגנזו לצדיקים, ומאמר יהי אור הוא בכל פרט שיש לכל מעשה בראשית חלק בזה האור, רק שנגנז ובשבת מגלה ממנו, ובימי המעשה הוא בחינת אספקלריא דלא נהרא, בשבת אספקלריא המאירה, לכן הדלקת נר בשבת מצוה, לרמוז על התגלות האור בשבת קדש... (שם תרמ"ח, ועיין שם עוד)

במדרש הגו סיגים מכסף וכו', נעקר תהו ובהו נעשו כלים וכו'. כי הנה ימי המעשה נתנו לברר להוציא הפסולת והסיגים, ובשבת קדש אין צריך בירור כי מתגלה הקדושה בשבת, וס"א בורחת, והוא בחינת הגו רשע לפני מלך ויוכן בחסד כסא, ובימי המעשה הכל תלוי בעבודת האדם לברר, ובשבת קדש חסד ה' לגלות הקדושה, וממילא כהמס דונג מפני אש וכו', לכן בשבת קודש מתגלה צורה הפנימיות של העולם, וכמו שכתוב "וביום השבת יפתח", ולהכי אין דומה מאור פניו של אדם בשבת לימות החול, כיון שנעקר תהו ובהו ומתגלה הפנימיות... כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשת נשא על מה שאנו אומרים "עושה שלום ובורא את הכל", כי בכל ימי המעשה נברא בכל יום דבר פרטי, ושבת הוא חיבור ושלימות כל הבריאה ושקול נגד כל הפרטים... (שם תרנ"א)

איתא בזהר הקדש כי שבת נקרא שלום. ונראה הטעם על פי המדרש, והארץ היתה תוהו ובהו, שתחתונים מתרעמין למה העליונים נזונין מטמיון והתחתונים אם אינם יגיעים אין אוכלין. תו העליונים קרובים אל המלך והתחתונים נדחו. והנה בשבת הוא יום מנוחה ונקרא מתנה טובה, ואין צריך יגיעה, והתחתונים מתרבין ויש להם עליה, ולכן הוא שלום שעליונים ותחתונים נעשין אחד ביום השבת, ולכן שבת סהדותא איקרי, פירוש להודיע שגם התחתונים הם דבקים בשורש עליון, לכן השאיר הקב"ה יום אחד השבת שבו מתגלה דביקות ואחדות להעיד על הכלל כולו... (שם תרנ"ג)

ותקנו בקידוש היום "זכרון למעשה בראשית", והענין כי בראשית ברא את השמים ואת הארץ, הוא מאמר אחד הכולל כל הבריאה, והוא שורש הבריאה הדבוק בראשית, ואחר כך דכתיב והארץ היתה תהו התחילו ששת ימי המעשה, ומאמר הראשון הוא חופף על הבריאה ומזה המאמר נמשך ברכה וקיום אל הבריאה. וזה שאמר שהתחיל בב' לשון ברכה שיתקיים, פירוש כי מאחר שאין עולם הטבע יכול לקבל האלקות לכן ברא השי"ת להיות קיום העולם על ידי ברכה שנמשך מן השורש אלקות אל הבריאה, וזו הברכה בשבת וזה זכרון למעשה בראשית, הוא המאמר של בראשית "ויברך את יום השביעי ויקדש אותו", פירוש להיות קדוש ונבדל מן הזמן, כי גם הזמן נברא, ושבת הוא למעלה מן הזמן, כמו שכתוב "וקדשתו מכל הזמנים"... (שם תרנ"ה)

בפסוק ויניחהו בגן עדן, במדרש דורש מלשון מנוחת שבת, כי בשבת מתגלה הנהגת השי"ת בלי אמצעות הטבע, והוא בחינת "לעושה נפלאות גדולות לבדו", כי כל הבריאה הוא פלא, אבל נפלאות גדולות לבדו למעלה מהנהגת הטבע... (שם תרס"ב)

אלה תולדות נח נח איש צדיק... וכן כל הבריאה, דכתיב אשר ברא אלקים לעשות, פירוש על ידי השבת מתקשרין כל הדברים בשורשן, וממילא כולן עושין פירות, כי בהתקיים התקשרות הבריות עושין תולדות, ולכן יש בשבת נשמה יתירה לאדם על ידי שיש בו התקשרות כל הדברים בשורשן. והנה בשבת שובתין ממלאכות והיא חירות לנשמה, אבל האדם נברא בעולם הזה לתקן הנפש והוא באמצעות המעשים שעושה בשותפות גוף ונפש, ואז זוכה לנשמה בשבת. ולאשר כח הסט"א וגשמיות מיגע הרבה לאדם, ניתן לנו השבת במתנה לשבות בו, וכן היה באמת תיבת נח שהיה בטל מלאכה, ועם כל זה נאמר על נח "הוציאה ממסגר נפשי", כי הנפש היתה בהדבר כנ"ל... (נח תרל"ז)

במדרש בא אל התבה... ובאמת זה עבודת האדם למצא חן בעיניו ית', ואז השי"ת מסייע לההולכים בתמים, והוא בחינת השבת שנקרא מתנה, כדאיתא בזהר הקדש נח הוא שבת. ואפשר שזה הוא מה שאמרו רז"ל עלה במחשבה לבראו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדת הרחמים, היינו הסיוע שיש בשבת קדש שנמשך הארה מעולם העליון למעלה מן הטבע, דהא כתיב ברא אלקים, משמע שבמעשה נברא במדת הדין, רק שהקדים ושיתף מדת הרחמים, היינו שיהיה דביקות להבריאה בעולם הרחמים והוא על ידי השבת, ולכן אחר השבת כתוב אלה תולדות וגו' ביום ברא ה' אלקים, והוא הברכה דכתוב ויברך את יום השביעי, שכפי היגיעה בימי המעשה זוכין בשבת קודש לברכה לדביקות בשורש העליון ששם כולו רחמים והשבת הוא קיום הכל, ולכן אומרים "זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים", שיש ג' בחינות, עולם שנה נפש, והשבת מעלה הבריאה והזמן והנפשות להיות להם דביקות בהשי"ת, רק שצריכין להיות כלי מוכן לקבל השבת... (שם תרמ"ז)

במדרש תנחומא אתה מוצא בשבת מתפללין ז' ברכות, שבע ביום הללתיך זה יום המיוחד, השבת. דכתיב אחת שאלתי מאת ה' שבתי בבית ה' וגו' כי המאמין יודע שכל בקשותיו תלוין בזה לשבת בית ה', והיא תפלת השבת רצה במנוחתינו, ובו יפיק כל רצונו, ובשבת הוא עיקר האמונה הזאת לשבות מכל דבר ולידע כי קיום וברכת הכל על ידי זאת השביתה, וזו האמונה אין הכל זוכין לה, אבל בשבת קודש מעידין כל ישראל על הבורא ית"ש, ונקרא יום המיוחד, ולכן שבע ביום הללתיך, ביום שמתגלה ומאירה האמונה בלבות בני ישראל, ואז מבינים כל בני ישראל אחת שאלתי וכו', ולכן בשבת ג' סעודתי דמיהמנותא, פירוש השבת מברך לכל ימי המעשה, ולפי כח האמונה שמאמינים בו כך הוא סועד ומשפיע הברכה לכל הימים, והוא באמת סעודתא דמהימנותא, שאין ניכר הברכה בשבת אדרבא לא ירד בו המן, ומכל מקום כל ברכאין ביה תליין. ועל השבת נאמר כתפוח בעצי היער וגו' כן התגלות הנהגה בשבת קודש מאתו ית' כי בימי המעשה הוא על ידי מלאך, ובשבת קדש הוא כתפוח שאין לו צל והכל בורחין ממנו, ואני בצלו חמדתי כדפרש"י שם, ולכן נקרא סעודתא דחקל תפוחין. (וירא תרנ"ב)

בשם מו"ז ז"ל, אמרו חז"ל על השבת מתנה טובה יש לי בבית גנזי, וקיימא לן הנותן בעין יפה נותן, ולכן הנותן בור יש לו דרך. כמו כן בשבת שנקרא מתנה נותרה ברכה גם כן לקבל השבת, וכתוב "ששת ימי המעשה יהיה סגור וביום השבת יפתח", פרשנו כי השבת פותחת סגורות ימי המעשה, ואפשר על זה אמרו פי הבאר נברא בערב שבת בין השמשות, כי שבת הוא הבאר, רק גם ההכנה בערב שבת ניתן משמים, שהוא עת לפתוח פי הבאר שהיא הדרך לקשר ימי המעשה בשבת, וכפי מה שאדם מגעגע לקבל השבת בשמחה, כך מורין לו הדרך, שהרי גוף המתנה היא הבאר, רק ממילא המשתוקק לכנוס להשבת ממילא בכלל המתנה גם הדרך, שבעין יפה נותן כנ"ל. (תולדות תרמ"ג)

איתא בגמרא, המענג את השבת נותנין נחלה בלי מצרים... הענין הוא מה דכתיב "הארץ אשר אתה שוכב" וגו', קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל וכו', והוא שורש הנקודה אבן השתיה שהיא שורש כל העולם, ויעקב אבינו ע"ה שהוא אדם השלם שהכל נברא בשבילו זכה למקום היסוד שהכל תלוי בו, וכתיב לך אתננה ולזרעך, נמצא שיש גם לכל איש ישראל חלק בזו המתנה, וזה נתקיים בשבת קודש, דכתיב מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ולכן כתיב בשבת, "אל יצא איש ממקומו", מכלל ששבת נותן לאיש ישראל מקום. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר כי זה ניתן בקבלת שבת, לכן צריך כל אחד לקנות שביתה בכניסת שבת, וכך נשאר לו כל השבת, דכן הלכה דקנין שביתה בבין השמשות... וכפי מה שבני ישראל משתוקקין להתדבק בשורש הקדושה וכל מגמתם להתדבק בשורש, וזה פירוש מענג את השבת, שעיקר השמחה שלו לשבות ולחזור למקומו ושרשו כרצון הבורא ית', נתקיים והאכלתיך נחלת יעקב, והאכלתיך הוא שיהיה נבלע בדמינו, כמאכילו לתוך פינו, ועל זה מבקשין והנחילנו וכו' שבת קדשך, שהגם שניתן לנו השבת, מכל מקום הרצון שיהיה לנו דביקות ושיתערב הקדושה של השבת בנו להיות מעין נובע, ואז נשאר קיים גם בימי המעשה רשימה מקדושת השבת כנ"ל. (ויצא תרנ"ב)

איתא בגמרא המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, נחלת יעקב... וזה ענין המענג את השבת, כשבא שבת שהוא יום מנוח ושמחה לפניו במרום, צריך האדם לשכוח כל הצער שיש לו, וזה הרמז צווחין אף עקתין בטילין ושביתין כשהם בטלים מתוך שמחת השבת בזה הם נשבתין, וזה כחן של בני ישראל שניתן להם השבת שהם מוכנים לזה בירושת אבותם, שבחינת השבת שהוא שמו של הקב"ה שלום משבית מהם כל הצרות והצער שלהם, וזה הפירוש "עמו אנכי בצרה", שכשזוכרין משמו ית' עוזבין הכל, וזה מדתו של יעקב אבינו... (שם תרנ"ד)

ויחן את פני העיר, ערב שבת היה וקבע תחומין וכו'. פירוש זה כי שבת הוא לפי עבודת ימות החול, כי כתיב "ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת", פירוש שבת הוא עליות כל דבר וביטולו להשורש, שהוא חיות השי"ת, כח הפועל בנפעל. מכל מקום על כרחך גם בימות החול יש חיות מהשי"ת, רק הוא בבחינת מלאכים... (וישלח תרל"א)

במדרש אברהם אבינו... והנה השבת יש בו מעלות זו למעלה מזו, והאמת שיש בכח השבת להאיר לכל הזמנים ולכל המקומות, ותליא בשומרי השבת, ומצינו דפליגי בית שמאי ובית הלל, שמאי אמר מחד בשבתא לשבתא, וכן אמרו בית שמאי האדם מצווה על שביתת כלים בשבת קדש, דכתיב "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", והענין הוא שהשבת צריך להעלות כל ימי המעשה ולהאיר לכל המעשים, אכן לא כל אדם מוכן לזה, לכן הלכה כבית הלל, אבל יחידים וצדיקים כפי שמירתם השבת יכולין להעלות על ידו הכל. (שם תרמ"ט)

ובמדרש ויבא יעקב שלם, בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע וכו'. כבר כתבנו כי שש צרות הוא בששת ימי המעשה, ושבת הוא יום מנוחה שאין בו תערובות רע כלל, ויתכן לפרש שש צורות כי בכל יום הוא צורה והנהגה מיוחדת, דכתיב ימים יוצרו, וכתיב וייצר הרבה יצירות, ובשבת ולו אחד בהם, שהוא הצורה הפנימיות אמיתיות דבוקה בחי החיים, אך אינו יכול לבא לזו הצורה השלימה רק על ידי עבודת ימי המעשה... (שם תר"נ וראה שם עוד)

והנה אמרו חז"ל אין הברכה שורה בדבר המדוד ומנוי, כי כל המדה והשיעור הוא מצד הטבע, והברכה היא מן השורש שאין בו קצבה ושיעור, לכן השבת שבו שורה הברכה ניתן רק לבני ישראל, והשבת צריך שמירה כמו שכתוב ושמרתם את השבת, והתחומין שהם להבדיל שלא יתפשט הארת השבת לחוץ מן המקום שמיוחד לאיש ישראל שורה בו הברכה, שמטעם זה הברכה מתפשטת אחר כך במדה ושיעור כדי שלא להתפשט לחוץ... (שם תרנ"ט)

במדרש בזעקך יצילוך קבוציך וכו'. ענין החלום מאלמים אלומים בתוך השדה, הוא בירור התערובות לברר אוכל מתוך הפסולת, והוא תיקון השבטים, וזה בחינת עבודת ימי המעשה בל"ט מלאכות, אבל בשבת כתיב "היום לא תמצאוהו בשדה", וילכו ללקוט ולא מצאו, כי בימי המעשה הקדושה מתלבשת בעולם הטבע, ועל ידי הל"ט מלאכות יכולין למצא נצוצי קדושה בעולם, אבל בשבת קודש הקדושה מתעלה, ולכן בשבת קדש צריכין שמירה כיון שאין הקדושה בתוך הטבע, אבל לבני ישראל הנחיל הקב"ה את השבת, ואסור לעשות מלאכה. וזה שאמר במשנה אבות מלאכות מ' חסר אחת, ולא אמרו ל"ט, רק לרמוז כי חסר אחת אותו השורש של כל המלאכות כח הפועל בנפעל... (וישב תרנ"ט)

מאשר שמנה לחמו, פירש בזהר הקדש על לחם שמנה בשבת, שיש לחם מן השמים ומן הארץ... ובימות החול בני ישראל מכינים בעבודה ביגיעות רבות שיזכו בשבת למנוחה, כדאיתא מי שטרח בערב שבת וכו', וזה לחם משנה שכפי היגיעה בחול מתרבה הברכה בשבת עבור ימי החול גם כן, ונקרא לחם משנה שבשבת נמשך שפע ברכה מצד עצם היום, ולבד זה מצד היגיעה בחול, והוא ב' לחם הנ"ל, והוא כדמיון יששכר וזבולון שהקדים זבולון בתורה שנתן לפיו של יששכר, כי המיגע בחול לשם שמים מתחבר עם בחינת שבת כנ"ל. (ויחי תרל"ד)

בברכת יוסף, ברכות אביך גברו וכו', אמר מו"ז ז"ל כי היא בחינת נחלה בלי מצרים, שהיא ברכת שבת, כמו שאמרו חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, וביאור המענג השבת שיש לו תענוג במצות השבת ומניח בעבור זה כל הדאגות כשבא שבת ונח, לכן מסירין ממנו כל המצרים כנ"ל... ולפי הנ"ל פירוש מענגיה לעולם, שאפילו בעת צר לו מניח הכל ומענג השבת, ולכן כבוד ינחלו בלי מצרים. ויתכן עוד לפרש לעולם ממש, כי השבת צריך להיות נשאר באדם אפילו בימי המעשה שהוא ברית עולם, וכשאדם נזכר מן השבת צריך להיות מלא עונג ושמחה, כמו שכתוב "שש אני על אמרתך", וכמו שהוא באות ברית קודש בגוף, כן באות השבת שאדם יש לו לשמוח שהוא מיוחד להעיד על הקב"ה ויש לו חלק בברית השבת, וזה מענגיה לעולם. וברכת השבת היא למעלה בשורש, כמו שכתוב בזהר הקדש, דלא אשתכח ביה מנא משום דכל ברכאין בשביעאה תליין... (שם תרנ"א)

איתא כי משה רבינו ע"ה תיקן לבני ישראל שבת במצרים. אף כי עדיין לא ניתן להם השבת, רק בעבור כי בני ישראל שובתין בשבת קודש אין מקום שישלטו עליהם האומות עובדי אלילים בשבת, כי כל שליטתן על ידי המלאכות ועובדין דחול שבני ישראל עושין, על ידי זה ניתן להם כח לשלוט עליהם, ובשבת אין להם שליטה, וכמו שכתוב המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים וכו', ועל ידי השבת זכו לגאולה, כמו שאמרו ז"ל שנתאספו בשבת קדש ונתעוררו בתשובה, וכן בגלותינו עתה, שנשאר לנו השבת שבני ישראל מניחין כל עסקיהם בשבת, ולכן השבת נקרא חירות, שאין עליהם עול הגלות, כמו שכתוב המקבל עול תורה מעבירין ממנו עול גליות ודבר אחר, ועל ידי זה נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן. (שמות תרל"ד)

איתא במדרש בפסוק לא תאסיפון וגו' תכבד העבודה, שלא היה מניח להם לנוח בשבת, על פי המדרש שמשה רבינו תיקן להם השבת. והענין הוא כמו שאמרו ז"ל הדרכים מבקשין תפקידן, וכמו כן הזמנים שהיו מיוחדים לבני ישראל, הגם שלא ניתן להם עדיין השבת, מכל מקום בשורש העליון היה השבת מיוחד להם, לכן הצדיקים כמו האבות ומשה רבינו ע"ה הרגישו בקדושת השבת והוציאו מכח אל הפועל אפילו קודם שניתן... (שם תרנ"ב)

 

וארא... ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל שמתי חול גבול לים, כי ימות החול הוא גבול להגביל כל דבר שלא יתפשט רצונות האדם רק בגבול וכו', והוא הצימצום, וכפי מה שיש נקודה זו באיש ישראל מתגלה אליו הארה של אמת. (וארא תרל"ד)

בפרשת המן דבר יום ביומו... וענין יום ביומו יתכן לפרש על פי מאמר זוהר הקדש יתרו, כיון שלא אישתכח מנא ביומא שביעאה, מה ברכתא אישתכח ביה, אלא כולהו ברכאין בשביעאה תליא. פרשנו כי ימי המעשה הם כלים לקבל מימים עליונים שהם למעלה מן הזמן, אבל בשבת קדש מתעלה הכל אל השורש, וזהו דבר יום ביומו, כל יום מיום המיוחד אליו. ובשבת לא ירד המן, שהמן כבר הוא בהתלבשות, והוא בחינת ימי המעשה, וזה שאמר "היום לא תמצאוהו בשדה", בשדה דייקא שאינו בנמצא, אבל למעלה בימים עליונים, בשבת הוא עיקר הברכה והשפע כנ"ל. וכתיב "ראו כי ה' נתן לכם השבת", שעל ידי שדור המדבר ראו קבלת השפע מיום ליום הנ"ל, לכן ראו בעין ההפרש, שביום השבת יש עליה לכל העולמות... (בשלח תרמ"ו)

בפסוק זה א-לי ואנוהו... ונראה שבשבת קדש שהוא מתנה טובה מבית גנזיו מתגלה בעונג שבת הארה מן המן, כי הנשמה יתירה שיורדת בשבת קודש בזכותה מתגלה מזון הנשמה בשבת קודש... (שם תר"נ)

בזוהר הקדש שבת כללא דכל אורייתא כולא וכו'... והיינו שהתורה היא העצה להתלבש חיות השי"ת תוך מעשים גשמיים גם כן, שיוכל האדם להתדבק בו ית' אף בעולם הזה, וזהו "משיבת נפש", לשוב הנפש להיות מקושר בשורש חיות שלו, כי נפש מדרגה תחתונה, כמו שכתוב בזהר הקדש שיש נפש רוח נשמה וכו'. והוא ממש בחינת השבת, דכתיב ביה וינפש, שיש עליה לכל נפשות ישראל אליו ית', והיינו שיש נחת רוח להשי"ת מעבודת בני ישראל, וממילא נמשך חיות מחדש לבחינת נפש כנ"ל, כי נודע שעל ידי שבת נמשך חיות לימות החול, שיש להם קישור ודיבוק בשורשן על ידי השבת. ונמצא כי השבת הוא שורש התורה להמשיך חיות התורה במעשה בראשית, וכתיב וינח ביום השביעי על כן ברך וכו', ולכאורה אדרבא, כין שנח ביום הז' מסתמא הוא מבורך וראוי לכך, אך שאינו טעם על קדושת היום בלבד, רק כי הוא טעם איך יכולין בני ישראל לשוב בשבת למקום מנוחתם ולהתבטל להתדבק בו ית' כי וינח וגו' על כן ניתן זה הכח להמשיך ממקור הברכות לכל העולם, שזה פירוש ברכה. (יתרו תרל"ב)

בפסוק ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, פירש"י שיהיה כאילו כל מלאכתו עשויה, פירוש שעל ידי זה נעשה ונגמר באמת כל מלאכתך, על ידי זה שמניח חפציו בעבור שביתת השבת. ופשט הפסוק כי השי"ת נתן יום השבת למנוחה, שכל העבודות המוטלין על האדם יעשה רק בימי המעשה, ובשבת קודש אין צריך עבודה בשום דבר, אף במלחמת היצר הרע, דכתיב "ששת ימים תעבוד", ואם היינו מקיימין העבודה כראוי, אז "ויום השביעי שבת לה'". ומה שאין מרגישין המנוחה כראוי בשבת הוא על ידי חסרון עבודה בחול, שכמו שאמרו מי שטרח בערב שבת וכו'. אף על פי כן כשבא שבת ורואין עצמם מרוחקין מקדושת השבת, ועל ידי זה שבין בתשובה מאהבה לבא לקבל הארת השבת, ועל זה איתא בעל תשובה בשעתא חדא וברגעא חדא מתקנין הכל, ועל ידי אותה התשוקה לשבת נגמרין כל המעשים, לכן נאמר "ועשית כל מלאכתך", שיש בכח התדבקות אל השבת להשלים כל חסרון עבודה בחול כנ"ל... (שם תרל"ו)

זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, רש"י פירש שיהיה כאלו כל מלאכתו עשויה, ובאור החיים פירש שהיא ברכה שבששת ימים תוכל לעשות כל מלאכתך ולא תצרך לעבוד יום השבת. והאמת כי זאת הברכה היא על ידי זה שנעשה בעיני האדם כאילו כל מלאכתו עשויה ואינו מהרהר אחר מלאכה בעבור רצון המקום ב"ה, על ידי זה נעשה מלאכתו באמת באין מחסור, וזהו בהקדמת זכור את יום השבת לקדשו. והנה הזכירה היא בחול, כי בשבת הוא עצם היום, רק בימי המעשה צריכין לזכור יום השבת, ועל ידי זה ניתוסף ברכה בהמעשים, פירוש שגם ימי המעשה שצריך לעסוק במעשים ומלאכות גשמיות, מכל מקום צריך שיהיה השתוקקות האדם לשבת שיהיה עליו לעול ולמשא מה שצריך לעסוק בזה, ומכל שכן להיות מוכן לבטל מעשהו, שיהיה כאילו מלאכתו עשויה. אם היה רצון המקום שישבות ממלאכה, מבטל עצמו מלהרהר אחר מלאכה, ובזוכרו זאת יש ברכת השבת במעשיו, וזה ענין כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ושמירה היא השתוקקות להשבת, כמו "שמר את הדבר". (שם תרל"ז)

זכור את יום השבת לקדשו, שעל ידי הזכירה ניתוסף קדושה לשבת, פירוש שורש השבת מאד נעלה, אבל כפי מה שזוכרין בני ישראל ושומרין עצמם כל ימי השבוע מכל טומאה ודבר רע, כדי שיהיו מוכנים לקבל השבת בטהרה, על ידי זה יכולין להמשיך שורש הקדושה ליום השבת שבעולם הזה ממש. ואיתא כבדהו בכסות נקיה, כי שורש נשמה יתירה שיש לכל איש ישראל בשבת צריך גוף קדוש וטהור, שהוא הכסות והמלבוש לרוח הנשמה שבקרבו. ובאמת זה תלוי בימי המעשה, כמו שכתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", המוטל עליך, ואז ויום השביעי וגו', אף על פי כן כשבא שבת ואדם משתוקק לקבלו בטהרה, אז ברגע אחד כאילו מלאכתך עשויה, כמו שכתב רש"י. (שם תרל"ח)

בפרש"י ועשית כל מלאכתך... והנה השבת הוא משל לעולם הבא, וכפי מה שיוכל האדם להתקרב לקדושת השבת כן יש לו שייכות לעולם הבא, לכן צריך האדם בכל שבת לעזוב כל עניני עולם הזה ולזכור עצמו שצריך להכין עצמו לשבת הגדול, היינו לעולם הבא, לכן צריכין לשוב בתשובה בערב שבת קדש כמו קודם הסתלקות האדם מעולם הזה, ועל ידי השתוקקות אל השבת. (שם תרל"ט)

בפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וגו', כתב בספר רבינו בחיי בשם הרמב"ם ז"ל הפירוש ו' ימים תעבוד את ה' על ידי עשיית כל מלאכתך, כענין שמצינו באבות שעשו פעולות בעובדא, וביום השבת העבודה בלי מעשה ומלאכות. והם דברי אמת, כי ימי המעשה כמו שבריאת העולם היה ששת ימים בעשיה, כן קיום העולם מעבודת הצדיקים בחינת עשיה ומלאכה, וזה הטעם הכתוב בתורה כי ששת ימים עשה וכו' וינח ביום השביעי, על כן העבודה בשבת אינו במעשה... ואיתא כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, וזה הוא בימי המעשה, שצריכין להשתתף בחינת כל מלאכתך, אבל בשבת הוא בלי מלאכה, ואף על פי כן יש לה קיום, ואדרבא הוא מקיים כל הימים... (שם תרמ"ג)

במדרש ה' עוזי ומעוזי וגו', כי באמת שורש של נשמות בני ישראל הם דבקים בשורש התורה... ולכן איתא השבת ובני ישראל מעידין זה על זה, כדכתיב זכור וגו' יום השבת לקדשו, שבני ישראל המיוחדים לשמו ית' ולהם האלקות שנמצא בנפשות, מצאו להם מנוח ביום השבת, דאיתא יומא דנשמתין הוא ולאו דגופין, שמתעלה מבחינת זמן וטבע להיות למעלה מהטבע, לכן לא ירד בו מן גשמיי, כדאיתא בזהר הקדש. וכתוב ששת ימים עשה ה' וגו' השמים וגו', פירוש בכל הבריאה יש השתתפות החיות אלקיות וחיות היסודות משמים וארץ, וזה עשה ה' את השמים, פירוש בשיתוף כמו שכתוב בכל הברואים, "תוצא הארץ", "ישרצו המים", אבל ביום השבת יומא דנשמתין בלבד, ואין בו השתתפות הגוף, ולכן הנחילנו יום השבת שאין בו מגע נכרי, שהיא בחינה המיוחדת לבני ישראל בלבד, בחינת ה' עוזי כמו שכתבנו לעיל, ובחול "ועשית כל מלאכתך", היינו על ידי היגיעה בעולם הזה כדי להחיות כל הברואים שהוא בהשתתפות נשמה וגוף, ועשית הוא לשון כפיה, שיש מלחמה בימי המעשה, אבל שבת קדש נקרא מנוחה, וכן בגוף הישראלי יש כח לנשמתו לגבור על הגוף יותר בשבת קדש, ולכן נקרא נשמה יתירה בתוספת כח, דבחול כח שניהם שוה, ונלחמת הנשמה עם הגוף, ובשבת הגוף נכנע... (שם תרמ"ד)

בפסוק זכור את יום השבת לקדשו... וחז"ל אמרו בשבת ניתנה תורה, דכתיב זכור וגו', בעצומו של יום, משמע שבכח קבלת התורה ניתן לנו השבת, דכתיב אנכי ה' אלקיך, וחל אלקותו ית' בנפשות בני ישראל, לכן כיון שהקב"ה נח בשבת צריך כל איש ישראל לנוח... וזה עצמו הענין במן, דכתיב "ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם" וגו', דהמפרשים הקשו, הלא כל הגשמים ומזונות יורדים אפילו בשבת, ומאי טעמא פסק המן, אך הענין הוא שכל השפעות הם על ידי ממונים ושרים אחרים, לכן עכו"ם אסור לשבות בשבת, כי אין להשרים שלהם שייכות לשבת, אבל המן שבא ממקום גבוה, וכתוב "הנני ממטיר" וגו', לכן לא ירד בשבת שהוא מיוחד לבני ישראל, והוא כביכול מהקב"ה בעצמו ובכבודו... ואף שהשבת ניתן קודם התורה, מכל מקום היה בכח התורה שמוכן לבני ישראל, רק בקבלת התורה נגמר בפרטות ובפועל ממש, וכמו כן בכל שבת שיש בו הארה מקבלת התורה, כמו שאמרו ז"ל שמשה רבינו ע"ה מחזיר לבני ישראל הכתרים בשבת קדש, והיא הנשמה יתירה, לכן צריכין לשבות ממילא בה. (שם תרמ"ח)

בפרשה זכור את יום השבת לקדשו, ואמרו חז"ל זכירה בפה, שניתוסף קדושה על ידי זכירת בני ישראל, והענין הוא דיש ג' בחינות בשבת, והם עיקרי האמונה, כמו שכתוב בספרים, אמונת בריאת עולם, והשגחתו יתברך בכל עת, וגאולה העתידה שיהיה ה' ושמו אחד. והשבת מעידה על כל הג', ולכן יש ג' סעודתי דמהימנותא על ג' אמונות הנ"ל, בליל שבת עדות על הבריאה שבת בראשית, וביום שבת מתן תורה זאת היא בחינת השגחתו ית"ש שהוא מנהיג העולם מלבד מה שברא מאין ליש, וזה הסדר ניתן לבני ישראל, והוא קבלת התורה... (שם תרנ"ב)

בפסוק זכור את יום השבת לקדשו וסמוך ליה ששת ימים וגו', לומר כי עיקר הזכירה היא בששת הימים, כי הנה השבת ניתן לשכוח בו כל מלאכת ימי המעשה, כמו שאמרו ז"ל שבות ממחשבות עבודה, והוא באמת עדות לישראל שיכולין לשכוח בשבת כל המעשים, וכל איש ישראל יש לו חלק בזה, ולכן ניתן השבת רק לבני ישראל שהם מוכנים לזה, ובאמת שבת הוא עדות שבני ישראל הם בני עולם הבא, והכנת ימי המעשה לשבת כמו הכנת עולם הזה לעולם הבא, וכפי מה שאדם זוכר בעודנו בעולם הזה הכנת עולם הבא, כך זוכה לעולם הבא... וכמו כן כפי הזכירה של השבת בימי המעשה, כך יכולין לשכוח בשבת כל מחשבות עבודה, וכפי מה שזוכה האדם לשבות בשבת, כך הוא סימן על עולם הבא... (שם תרנ"ו)

בפסוק זכור את יום השבת, אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה, זכור בעצומו של יום, דמכלל דכתיב זכור אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם, דעולם הזה עלמא דשכחה, דהטבע משכח, ובאמת עיקר השכחה הוא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע, וזה זכור ושמור... ובאמת זה חסד הגדול שעשה הקב"ה ביום השבת, שלא להיות נטבעין לגמרי תוך הטבע, זה שאמר "כי ששת ימים עשה וגו' וינח ביום השביעי", והניח יום השבת שלא נעשה בו מלאכה ממעשה בראשית, כדי להיות מקום חירות שלא לטבוע תוך הטבע, וזה הוכן לבני ישראל שהם בני עולם הבא, ושבת מעין עולם הבא. (שם תרס"א)

ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל... כי הקב"ה השפיע בכל בריה חיים כפי אשר יכולה לקבל, והאמת כי בריאת האדם ביום הששי היא פנימיות החיות של כל הבריאה, כמו שכתוב ואדם עליה בראתי, ועל ידי האדם נמשך חיות לכל הבריאה, וכפי הביטול ומסירות נפש של האדם בשבת קדש להקב"ה, ממשיך חיות מחדש לכל הבריאה כנ"ל. (משפטים תרל"ה)

בפסוק ששת ימים תעשה מעשיך וגו' ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, רמז שהמקיים השבת כאלו קיים כל התורה ומצוות. ובאור החיים פירש כי כל מצוה מתקן אבר מיוחד, לכן צריכין לקיים כל המצות כדי להיות נשמרים כל האברים, זה שאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, וכמו כן בשמירת שבת כיון ששקול ככל המצות נשמר כל האדם. וכן אמר מו"ז ז"ל כי המצות שאמרו חכמים ששקולין ככל המצות, היינו שמתקנים כל האדם, ובאמת על ידי השבת זוכין לקיים כל המצוות... (שם תרנ"ז)

במדרש זית רענן וכו'... ומבית המקדש אורה ושמחה לכל המקומות, וכן בזמן שבתות וימים טובים מאירים לכל הזמנים, ולכן נר שבת חובה, כי היא משוש לכל הזמנים, ולכן נאמר וביום שמחתכם על יום השבת. וכמו שאמרו במדרש שבאין לבית המקדש מלא עונות ויוצא נקי מן העונות, כמו כן בשבת קודש השומר שבת מוחלין על כל עונותיו, כמו שאמרו מחול לו, ובאמת בודאי לא היו יכולין לכנוס לבית המקדש להביא קרבן רק עם התשובה, דזבח רשעים תועבה, רק שבעל תשובה צריך סייעתא דשמיא להיות נקי מליכלוך העונות... וכן הוא בשבת קודש שעל ידי תשובה יכולין להתדבק בקדושת שבת, ואז השבת מוחל ומנקה אותו מן העונות... (תצוה תרס"א)

איתא במדרש בשבת כתיב זכור ובעמלק זכור, שבת על שולחן מלא, ועמלק על שולחן ריקה, הענין הוא כי זכירת שבת הוא עצמו מחיית עמלק, כי שבת הוא שלום ועמלק כתיב ביה מלחמה לה' בעמלק, כי שבת הוא מעין עולם הבא רמז ליום שכולו שבת, ואז לא יהיה לעמלק שום זכר בעולם... (זכור תרמ"ט)

אך את שבתותי תשמורו וגו' וכן ושמרו בני ישראל את השבת, ומה שמירה זו שאדם שומר השבת, הלא האדם נשמר בשבת, אך כתיב את שבתותי, והוא הטפל לשבת, היינו להמשיך קדושת השבת לכל הדברים. ובכל דבר יש בחינת שבת אף בחול, רק שנגנז ונסתר בימי המעשה, ובשבת מתגלה, ובעת שנסתר צריך שמירה, והוא הרצון והתשוקה שבימות החול שצריך להיות כל המעשים רק לצורך השבת להיות נחת רוח להשי"ת, כמו שכתוב בספרים שלכל מעשה קטן וגדול יש עליה בשבת אם נעשה כראוי, וצריך להיות כל המעשים לצורך שבת כנ"ל, וזה שאמר "לעשות את השבת", שלא להיות עשיה אחרת כלל רק השבת כנ"ל. ופרשנו "אך את שבתותי" כמו שאמרו חז"ל  על "אך את הזהב" להעביר החלודה, כן בני ישראל כשמעבירין ההסתר והחלודה נמצא קדושת השבת בכל מקום כנ"ל. לדעת - ששבת נותן דעת לאדם כי ודאי מתנת השי"ת שנתן השבת, נכלל בזה שיוכל האדם לדעת ולעשות השבת, כמו שאמרו חז"ל הנותן מתנה וכו' צריך להודיעו, שנאמר לדעת וגו', פירוש ידיעה התקשרות ודבקות, כי אם לא היה נכלל בנתינת שבת ההתקשרות ודביקות בני ישראל בבחינת שבת אם כן לא היה נתינה כלל. (כי תשא תרל"ב)

בפסוק ואתה דבר אל בני ישראל וכו'... אך קודם החטא היו למעלה מעשיה גשמית, וזה פירוש הקדמת נעשה לנשמע, מול זה בא הבורא ית' לנחם את בני ישראל ולהגיד להם כי השבת עודנו ניתן להם כמו שהיה להם מקודם החטא, וזה שאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהשבת ניתן לבני ישראל באופן שהוא גנוז, שלא יכול להיות מגע סט"א כלל, וזה שאמר אך את שבתותי תשמורו, פירוש אף שכל המצות נשתנו ולא יכלו לקיימם באופן הטוב כמקודם החטא, אך השבת הוא כמקודם... ועיקר הטעם כיון שכל המלאכות בטלים בשבת אין הקלקול המעשה פגום שם, והחטא הוא רק בעשיה.

וזה נראה פירוש דברי חז"ל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ותמהו המפרשים ממה נפשך, אי עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני תשובה. אבל נראה כי אף שעשה תשובה החטא מעכב שאינו יכול לקיים המצוה ממש כמקודם החטא. אמנם על זה מיוחדת מצות שבת שאין החטא פוגם ומעכב במצוה זו, ולענין זה מחול לו, שלא יעכב במצוה זו דשמירת שבת כנ"ל, וזה היה נחמה לבני ישראל אשר נשאר להם מצות שמירת שבת כמו קודם החטא... (שם תרל"ז)

בגמרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. כמה מתנות טובות נתן הבורא ית' לבני ישראל, ותורה וכל המצות, אכן באמת השבת הוא כולל הכל, והוא השורש של כל המתנות טובות, והשורש נקרא בית גנזיו של הקב"ה, וזה שאמר אך את שבתותי תשמורו, משמע שזה כולל הכל... וכמו כן נמצא בפרט כל איש ישראל לקבל חלקו בתורה, אכן לתקן עצמו עד לבא אל השלימות אינו דבר נקל, אך בשבת קודש יש לכל אחד בחינת השלימות, לכן נקרא שבת, שמשיב כל אחד לשורשו, ולכן נקרא שבת מתנה טובה, כי כל השפעות באין מהשבת, והשבת הוא עצם המתנה, ובימי המעשה מתפשט למקבלים ולעולמות כפי מדריגת כל אחד ואחד, אבל שורש המתנה הוא בשבת כנ"ל, וזה ניתן לבני ישראל... (שם תר"מ)

בפסוק אך את שבתותי תשמורו וכו', סמיכות שבת למעשה המשכן, דכתיב ששת ימים יעשה וכו' וביום השביעי וכו', והיינו שהשבת תלוי בימי המעשה, ובכל עת שתיקנו בני ישראל את העשיה ניתן להם השבת, ובהר סיני שהיה תיקון מעשה בראשית, כמו שכתוב העשויה בהר סיני, ניתן להם השבת. ואחר החטא שקלקלו הנעשה, וניתקן אחר כך במעשה המשכן, חזר להם מצות השבת, וכן הוא בפרט, כי איש ישראל כפי תיקון המעשים זוכה לשבת, ובאמת השבת הוא שורש כל המעשים ועל זה נתקן השיר ליום השבת, כי שמחתני וגו' בפעליך במעשי ידיך ארנן, והוא בחינת נשמה יתירה בשבת, כי הנשמות הם נקראין מעשי ידיו של הקב"ה, דכתיב ונשמות אני עשיתי... וזה העדות שהשבת מעיד על בני ישראל כמו שכתוב לדעת כי אני ה' מקדשכם, כי בני ישראל דבוקין בהשורש, והשבת שייך להם בעצם, וכתיב שבת שבתון, פרש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי, פירוש שבני ישראל באין באמת בשבת קודש למנוחה ולא שיניחו מלעשות מלאכה בעל כרחם, רק שבבא יום השבת קודש באים בני ישראל למנוחת השבת, וזה האות והעדות. אמת שאין כל יחיד זוכה לזה, רק על ידי הביטול מקודם זוכה אחר כך גם לזה, אבל בכלל בני ישראל מקוים כל זה, וזה שאמר לדעת, שיהיה להם ידיעה ודביקות בהשבת... (שם תרמ"א)

אך את שבתותי תשמורו וגו'. חז"ל אמרו אך חלק, דכתיב אות היא ביני וביניכם אם כן השבת הוא ממוצע, ויש בו חלק ברוחניות ובגשמיות, כמו שכתוב בזהר הקדש ויקהל בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת, ההוא רוחא אתפשטותא דההוא נקודה... אם כן אתא שפיר אך חלק, דזה החלק שלמטה צריך שמירה, וכן אומרים בתפלה פורס סוכת שלום עלינו, מלשון פרס וחלק שיש לנו בסוכת שלום, וגם לפי הפשוט מאחר שהשבת הוא ברית, אם כן הוא ממוצע בין עליונים לתחתונים, ולכן נקרא שלום, כי באמת עולם הזה מהופך מעולם העליון, רק בשבת יש בו התאחדות לעליונים עם התחתונים, ונקרא יום מנוחה ושלום, לכן מצוה בשבת להתענג באכילה ושתיה, וכתיב קודש היא לכם, אפילו בגשמיות שורה הקדושה בשבת... (שם תרמ"ח)

עוד יתבאר לשון אך את שבתותי תשמורו וגו' קודש היא לכם, על פי מה שכתבתי במקום אחר, כאשר רמזו חז"ל בפסוק את את הזהב שצריך להעביר את החלודה, כמו כן אך את שבתותי תשמורו בלי שום חציצה. קודש היא לכם, שהקדושה נמצאת בנפשות בני ישראל בעצמם, כמו שאמרו חז"ל בשבת קדש אין צריך תפילין, שהם עצמם אות, והוא בכל הנשמה יתירה השרויה בשבת קדש בנפשות בני ישראל. והאמת כמו שהאדם מטהר עצמו ומעביר החלודה ולכלוך עונות מנפשו, כמו כן מתגלה לו הקדושה הבאה מלמעלה בלי חציצות והפסקות, ולכן צריכין לטהר קודם ערב שבת ולהחליף המלבושים... להודיע שהחטא שהיה בישראל הוא במקרה ולא בעצם הנפשות, רק שנתלכלכו בחטא, לכן כשיש זמנים שזוכין להסיר המלבוש החיצון ומתגלה הפנימיות, כמו בשבת קדש, חוזרין להקדושה כבראשונה, לכן שבת הוא עדות לבני ישראל כמו במשכן ובית המקדש... (שם)

בפסוק אך את שבתותי תשמורו, למעט שבת ממלאכת המשכן, פירוש בשבת קודש יכולין להתדבק בקדושה שלא על ידי מלאכת המשכן... אכן פירוש אך להיות טהור מקודם שבת, רמז לטהרת המקוה בערב שבת, והוא להסיר מלבוש הגשמיי להיות מוכן לקבל הקדושה, והאמת כי גם לזה מסייע השבת קדש, כדאיתא בזוהר הקדש שם דמתעברין מיני כל סט"א, ובודאי כמו כן הוא בנפשות בני ישראל בבוא עליהם הארת השבת קודש, כי הקב"ה גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, לכן בהתגלות הארת השבת והארת הנשמה יתירה באדם בורחת כל הסט"א, ועל זה תקנו רצה והחליצנו, החליצנו כולל שניהם, הסרת המלבושים דחול וללבוש מחלצות דקדושה, כי שבת מעין עולם הבא... (שם תרמ"ט)

בפסוק שבת שבתון, פירש"י מנוחת מרגוע, פרשנו להיות השבת משאיר רשימה לכל ימי המעשה, וזה שבתון לקבל בנפשותינו הארת השבת, כי השבת נותן דעת, כמו שכתוב לדעת כי אני ה' מקדשכם, וצריכין לראות שיתפשט זה הדעת בכל האדם, ולקשור אותו במחשבה דיבור ומעשה... ואלה הג' בינה שמיעה שמירה כולם נאמרו בשבת לדעת, ושמיעה הוא בשבת, כמו שאמרו חז"ל היום אם בקולו תשמעו הוא בשבת, שניתנו בו עשרת הדברות ויש בו קריאת התורה והוא בחינת הדיבור, לשמור, דכתיב ושמרתם ושמרו בני ישראל, והוא גם כן בחינת חכמת התורה, והיא הבחינה המביאה לידי מעשה... (שם תרנ"ג)

ורש"י פירש אך למעט שבת ממלאכת המשכן... ובאמת השבת משלים המלאכה, וכמו כן בכל פרט איש ישראל כפי כח שמירת שבת שבו, שמשליך כל מחשבת מלאכת חול בביאת השבת קדש, כמו כן נשלם אצלו גם כן עבודת הבורא ית"ש, הגם שהוא חסר השלימות, השבת נותן לו שלימות, ולכן הגם שהיו זריזין במלאכת המשכן, כשבא שבת כאלו נשלם המשכן, ששבת שלום משלים המלאכה... (שם תרס"א)

בפסוק ויתן אל משה ככלותו, ונסמך לפרשת שמירת שבת... ובשבת קדש מתגלה הארת משה רבינו ע"ה בכלל ישראל ובאים אל זו התשוקה, לכן מתגלה הארת התורה בשבת קדש, שהוא יום רצון לבני ישראל, כמו שכתב באהבה וברצון הנחלנו, ולכן אומרים בקבלת שבת המזמורים של משה רבינו ע"ה, וזה באמת בכח הנפש יתירה שבאה בשבת קדוש... (שם תרס"ב)

ויקהל משה, סמך מצות השבת לתרומת המשכן, כי שניהם ענין אחד, השבת הוא תרומה בזמן, כמו שכתוב ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת, שמשייר ברכה וקדושה לכל הימים... (ויקהל תרנ"א)

בענין המסוה וסמיך לו ויקהל משה ומצות השבת, פירש מו"ז ז"ל לרמוז כי בשבת מחזיר משה רבינו ע"ה לבני ישראל העדי וכו', כי כחו של משה רבינו ע"ה מתגלה בשבת קדש, ובימי המעשה יש מסוה, שהוא התלבשות אור תורה במעשה בראשית, ובשבת מתגלה אור התורה בעצם... ולכן אמר לא תבערו אש וגו' ביום השבת, כי בחינת אש הוא זו המחלוקת שבאדם לשם שמים, שזה בית יעקב אש להלחם עם עשו ועמלק, אבל שבת בחינת אור הבא מלמעלה, בחינת שם ישראל, והוא יום מנוחה, לכן לא תבערו אש. (שם תרנ"ז)

כתיב ויקהל קודם מצות שבת, כי בשבת מתאחדין ברזא דאחד, זה עיקר ענין שבת להיות כל הרצונות וכחות האדם דבוקין בשורשם שהוא נקודה הפנימיות חיות השי"ת שיש בכל אדם, כמו שכתוב ויפח באפיו וגו', וזה ענין השביתה בשבת. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד, מה שקודם החטא נזכר המשכן ואחר כך שבת, ואחר החטא נזכר שבת קודם המשכן, כי עבודת החול הוא ענין מלאכת המשכן, להמשיך השראת השכינה במעשה ממש, ושבת הוא עליה וביטול, ולכך קודם החטא היה עבודת החול הכנה לשבת, ואחר כך היה נצרך סיוע השבת לעבודת החול, שהוא מלאכת המשכן כנ"ל... (החודש תרל"א, וראה שם עוד)

שבת הגדול, אמרנו כי שבת יש בו טעם כי ששת ימים עשה ה', ויש גם כן טעם וזכרת כי עבד היית וכו'. והנה זה הטעם ניתוסף ביציאת מצרים, לכן נתגדל מצות השבת ביציאת מצרים. וביאור הדברים, דאיתא ברעיא מהימנא פרשה זו דיש ב' בחינות שבת, דיש עבודת המלכות ושעבוד סט"א לפשוטי בני אדם ושבת נייחא, ויש עבודת עבד למקום ב"ה בקבלת עול מלכות שמים, אבל בשבת יש גם לזה חירות מבחינת עבד לבן לעבוד באהבה וכו'. פירוש הדברים כמו שפרשנו במקום אחר, מן העולם ועד העולם, שיש ב' מיני התעלמות והסתרות, א' מצד עובי הגשמיות והסתר החשכות של סט"א, ויש מצד עומק הקודש שאין יכולין להשיג, והם ב' השבתות הנ"ל, מי שזוכה בימי המעשה לגבור נגד היצר הרע זוכה לשבת הקטן שהוא חירות מסט"א לכנוס תחת עול מלכות שמים שהוא חירות לגבי זה. והענין שבשבת הכל חוזר למקור, לכן אין בשבת עבדות ושעבוד לסט"א, וזה הטעם כי בו שבת וכו'. אמנם ביציאת מצרים שיצאו בני ישראל לחירות משיעבוד סט"א היה אחר כך השבת חירות באופן אחר, שהוא למעלה משבת הנ"ל, שהוא שבת להטבע, וזה הוא שבת הגדול, פירוש שגם בימי המעשה אין עליהם שיעבוד הטבע רק בקבלת עול מלכות שמים, רק בשבת חירות להם שמתגלה להם שערי הקדושה הגנוזים, והוא ענין נשמה יתרה. ואפשר מצד זה אמרו אלו משמרין בני ישראל ב' שבתות, וכו', שבת ראשון לצאת מסט"א, ואחר כך שבת השני שבת הגדול כנ"ל... (שבת הגדול תרל"ז)

בגמרא העלו, ביום הראשון תשביתו... אבל ביציאת מצרים התחיל הנהגת הנסים וביטול הטבע, הוא בחינת גדלות בשם הוי"ה ית', לכן נקרא גם השבת שקודם פסח שבת הגדול, דהיה מקחו בעשור בשבת קודש. והמפרשים מקשים למה תלה הגדולה בשבת, אבל נראה כמו שהיה קבלת התורה בשבת, כן התחלת המצות הוצרך להיות בשבת, שכל סדר הנהגה חדשה הוצרך להיות בשבת, שבכח השבת יכולין להעלות המעשים להשורש ולשנותם במדריגה שלמעלה מהטבע, ולכן נקרא שבת הגדול, שהתחילה בו בחינת הגדלות כנ"ל... (שם תרמ"ג)

שבת הגדול שקודם פסח, יתכן לפרש על פי מה שכתוב תחלה למקראי קודש, כי בפרשת מועדות הקדים הכתוב השבת למועדות, כנראה כי כולן נמשכין מכח השבת שעולה על כולן, וניסן ראש השנה לרגלים, לכן כן הסדר, שבת ואחר כך פסח שבועות סוכות, כי גם המועדות נקראים שבתות, אבל שבת בראשית עולה על כולנה, דהמועדות נקראו מקראי קדש, והשבת קודש הוא, ובכל המועדות יש לבני ישראל ענין מיוחד, זמן חירותנו, מתן תורתנו, שמחתנו, ושבת קודש הוא הביטול להשי"ת בלבד, והוא העיקר... (שם תרמ"ד)

בענין שם שבת הגדול... והשיב הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך. נמצא כשיצאו בני ישראל ממצרים להיות עם השי"ת נתגדל ונשלם השבת. והענין הוא כי בכל דבר יש בחינת דכר ונוקבא, וכפי הכנת המקבל נתגדל כח הנותן, והשבת כתיב בו ביני ובין בני ישראל אות היא, נמצא כי יש בו חלק להשי"ת וחלק לבני ישראל, לכן נקרא שלום שמחבר עליונים ותחתונים, ופעם אחת כתיב הטעם כי בו שבת, והוא חלק הנותן, ופעם אחת כתיב וזכרת כי עבד היית וגו', על כן צוך וגו' לעשות וגו' השבת, והוא חלק השבת מצד בני ישראל המקבלים. ועל ב' אלו אומרים בקידוש ושבת קדשו וכו', ואחר כך זכר ליציאת מצרים ושבת קדשך וכו' הנחלתנו, שהוא החלק שדבוק השבת בעצמנו, וזה נגמר בשבת הגדול... (שם תרמ"ז)

וכתיב גדולים מעשה ה' דרושים לכל חפציהם, כי במעשה בראשית יש חכמה עד אין שיעור, וכפי הרצון של בני אדם להתבונן במעשה הבורא ית' כך מתגלה החכמה, וזה נמצא רק בבני ישראל, ובאמת השבת ניתן על זה להיות יום מנוחה להתבונן במעשה הבורא ית', שעל זה הוסד המזמור ליום השבת "מה גדלו מעשיך ה'", ומקודם היו נסתרים נפלאות הבורא תוך הטבע, ועל ידי הנפלאות ביציאת מצרים ששינה השי"ת הטבע יצא מכח אל הפועל כבוד מלכותו ית' בעולם... (שם)

עוד יתבאר ההפרש בין שבת למועדות, דשבת הוא מתנה, כדאיתא מתנה טובה יש לי וכו', אבל המועדות זוכין בני ישראל בעצמותם, כמו שכתוב, מקדש ישראל והזמנים... דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי, לכן שבת הוא בושת, אבל במועדות כתיב יראה כל זכורך, שהיו באין להראות פני ה' בשמחה. ואיתא לעתיד יהיה מצות ראיה גם בשבתות, כדכתיב מדי שבת בשבתו וכו', שיהיה יום שכולו שבת, אבל עתה מקבלים בני ישראל השבת בבחינת מתנה בלבד. (פסח תרמ"ז)

במדרש וכי תבואו... ואיתא במדרש שהקב"ה נותן לבני ישראל ב' קדושות, והיא בחינת פנימי ומקיף, ונראה שב' הקדושות מתגלין בשבת קדש שהוא מיוחד לבני ישראל לזכות לקדושה על ידי השבת, כמו שכתוב קדש היא לכם, ולכן אומרים ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, ואחר כך ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, שהם ב' קדושות הנ"ל, ורמז לדבר פסוק אחד כתוב איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו, סמך שמירת שבת לאב ואם שהם שותפים בנפש, לומר שיש חלק מקדושת שבת בנפשות בני ישראל, ולכן אמרו חז"ל שיעבור שבת על התינוק קודם שנימול, ראיה מזה שחל קדושת שבת על התינוק. ופסוק אחר כתיב שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, לומר שחל קדושת שבת בכל מושבות בני ישראל, כמו שכתוב שבת היא לה' בכל מושבותיכם, והיא קדושה עליונה שאין יכולים לקבל בעצמותנו, והיא החופפת עלינו, כמו שכתוב פורס סוכת שלום עלינו, וזה שאמר הנחילנו לשון נסתר, ואחר כך הנחלתנו כנ"ל. (קדושים תרנ"ג)

בענין הקדמת שבת למועדים, כמו שכתוב תחלה למקראי קדש, כי בכח השבת זכו בני ישראל אחר כך למועדות, כי השבת ניתן מקודם לבני ישראל, והשבת הוא עדות שבני ישראל מעידין על הקב"ה, ועל ידי שקיבלו כראוי ניתן להם המועדות, שהם עדות שהקב"ה מעיד על בני ישראל, לכן מקנאים האומות לבני ישראל, מה יפו פעמיך... ושבת הוא הקדמת השער לכל אלה המדרגות... (אמור תרמ"א)

בפרשת מועדות הקדים ונקדשתי בתוך בני ישראל, כי עיקר הקדושה יכולין לקבל בהמועדות כמו שכתוב מקראי קדש, ושבת קודש היא לכם, ובזמן המקדש בודאי קבלו נפשות ישראל קדושה בהיותם רואים פני ה' במקדש ג' פעמים בשנה, ובשבת כתיב שבת היא לה' בכל מושבותיכם, כי במועדות היו צריכים לעלות ולמצוא שם הקדושה ובשבת יש בכל מושבות וגם בגלות, כמו שאמרו חז"ל על שבת, נחלת יעקב אביך נחלה בלי מצרים, ויכולין למצא קדושה בשבת בכל מקום. אכן כל הקדושה שבמועדות הכל תלוי בקדושת נפשות בני ישראל בעצמותם, כמו שכתוב ונקדשתי בתוך בני ישראל ממש... (שם תרמ"ד)

במדרש נרננה בישועתך וכו' ימלא ה' כל משאלותיך... וכן איתא המענג השבת נותנין לו משאלות לבו, והוא ענין אחד למבין, ומשאלות הלב היא בימי העבודה והמעשה שעל ידי השבת ממשיכין הארה לימי המעשה, כפי השמחה והעונג בשבת כך מתקיים ימלא ה' משאלותיך... (במדבר תרמ"א)

זכור את יום השבת לקדשו, הגם כי בודאי קדושת השבת גדלה מאד, ואיך מצווין אנחנו לקדש השבת, אבל באמת קדושת השבת תלויה בקדושת בני ישראל, דאיתא קוב"ה וישראל ושבת מעידין זה על זה, וכפי הבירור שבני ישראל מבררין דכתיב, אתם עדי, כמו כן מבורר עדות זה בשבת, והכלל כי מאחר שהש"ק מיוחד לבני קדושים, ממילא כפי קדושתינו מקבל השבת קדושה ביותר, כי כפי קבלת המקבל כך נתרבה כח המשפיע, ולכן צריך האדם לזכור תמיד לקדש את עצמו כדי שיוכל לקבל השבת כראוי, ומכל שכן שלא יפגום בו חס ושלום כנ"ל... (שבועות תרל"ח)

בפרשת נזיר... כי הנה הדעת הוא שצריך בירור שנאמר בו הדעת טוב ורע... כי הדעת הוא התחברות גוף ונפש התקשרות רוחניות וגשמיות... וכן בשבת אין צריכין תפילין, כי הוא יומא דנשמתין ויורדת בו נשמה יתירה, פירוש שכח הנשמה שליט על הגוף בשבת, ואין צריך בירור כי שבת הוא בחינת עץ החיים, דבימי המעשה כתיב ערב ובקר, ובשבת כולו טוב, ולא עוד אלא שבשבת שולט עץ החיים על עץ הדעת, ומתקן גם הדעת, דכתיב בשבת, לדעת כי אני ה' מקדישכם, פרש"י לדעת האומות בה, משום דלדעת הוא פועל יוצא, משום דבחינת השבת למעלה מעץ הדעת, והוא עץ החיים. אבל יתכן לפרש לדעת בימי המעשה, שהשבת מאיר לתקן הדעת גם בימי המעשה, ושניהם אמת, כי בני ישראל בכח דביקותם בעץ החיים מאירין לברר הדעת אצל האומות, וכמו כן השבת מאיר לימי המעשה, לכן מתפללין הבדלה באתה חונן, כי בקשה ראשונה בימי המעשה לתקן הדעת... (נשא תרנ"א)

הואיל משה באר את התורה... ולכן אחרי הכותו וכו' התחיל באר, שזכה לפי הבאר אחר המלחמה והעברת הקליפות וסט"א. אכן בשבת שנקרא יום מנוחה כל הסט"א ערקית מגרמה, ולכן נפתח פי הבאר. והוא באמת כחו של משה רבינו ע"ה שמתגלה בשבת קודש, כדאיתא מזמור שיר ליום השבת, ראשי תיבות למשה, ומכל מקום גם השבת תליה בימי המעשה, אחרי הכותו הוא בימי המעשה, הואיל באר הוא בשבת, לכן בשבת אין צריך תפילין, שהם להעביר אותן הקליפות המעכבין התגלות המוחין, ועל ידי התפילין והרצועות יכולין לגבור עליהם... ובשבת קודש מעצמה ערקת הסט"א... לכן באר התורה מתרחב. (דברים תרנ"ב)

ושמחתם שם לפני ה' אלקיכם, כבר כתבנו כי עיקר השמחה בהארת הנשמה, דעיקר השמחה בגן עדן, שהשמחה במעונו, ולכן בשבת קודש שבא נשמה יתירה מגן עדן הוא זמן שמחה, וכמו כן כשבא אדם לבית המקדש קיבל נשמה יתירה, ושלש פעמים יראה לקבל נפש רוח נשמה, לכן בסוכות והיית אך שמח, כל השמחה בשלימות. וכפי כח הנשמה כך נחלש הגוף, וזה היראה שחל על הגוף. וב' בחינות אל השמחה והיראה הם בחינת זכור ושמור בשבת, זכור במוחא בחינת מצות עשה, נר מצוה להאיר הנשמה, ושמור מצות לא תעשה להכניע הגוף, וקודם החטא היה האדם בגן עדן שגם הגוף היה מעשה ידיו של הקב"ה, ואחר החטא הכל בכח הנשמה בלבד. (ראה תרס"ב)

שבת תשובה, כי השבת מסייע אל התשובה... ובאמת בכל עשרת ימי תשובה כך הוא שהקב"ה נקרא מלך המשפט ויושב על הכסא, לכן הוא זמן תשובה, ובשבת ביותר. ויש להתחזק מאד בשבת תשובה שהוא שבת ראשון של השנה, וכמו שאמרו אילו שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, כן הוא בכל שנה שנעשה סדר חדש, וכפי שמירת שבת ראשונה זוכין לכל השנה. ואיתא השומר שבת וכו' מוחלין לו וכו', דעיקר פגם העונות כמו שכתוב עונותיכם וכו' מבדילים ביניכם וגו', ובשבת כתיב אות היא ביני וביניכם, והיא מבטלת מסך המבדיל, לכן יכולין לשוב לפניו בתשובה בנקל יותר... (שבת תשובה תרנ"ד)

שם משמואל:

ואולי בזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות כ') בשבת כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, דהנה להגיע ולזכור למעלת זכור את יום השבת לקדשו, לזה צריכים הכנה רבה ועבודה גדולה והזדככות יתירה, ולאו כל אדם זוכה לכך, אך שמור הוא שמירה שלא לעשות מלאכה, ובזה האדם שבכל ששת ימי המעשה הוא משוקע בעולם הזה הגשמי והוא טרוד בו בכל נפשו ובכל חושיו, וכשהגיע יום השבת שמשליך מעליו את כל הרעיונות מהדברים הללו ושיהיה באמת בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה, מכח זה הוא נדבק לקדושה ובא לעומתו בזכירה... (חיי שרה תרע"א)

וכל זה יש גם בשבת, דהנה בשבת יש לו לאדם נפש יתירה, והיא השתוקקות לקדושה היפוך תאוות החומר, והוא ענין משיח בן יוסף, ושבת בעצמו הוא יוסף כנודע, ובאמצעות משיח בן יוסף יזכו ישראל להיות מסולקים מכל התאוות החמריות, ובשבת יש הארה מזה. אך אחר שנפשו מתעלה שוב יש חשש לגיאות והתנשאות כנ"ל, בכן באה שבת גם כן ומבטלה, דשבת היא שביתה וביטול היש, והוא כח משיח בן דוד, ואם כן יש בשבת שני הכחות של שני המשיחים, וזהו מה שאומרים בזמירות על חדא תרתי נהורא לה ימטי. (וישלח תרע"א)

ומעתה תובן מחלוקת ר"ה בשם ר' אייבו ורבנן, דהנה ידוע דלעומת עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה זוכין אחר כך ביום השבת להארה מן השמים, ורמזו ז"ל בזה (ע"ז ג') מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ואיתא בספרים, שגלות יעקב בבית לבן לברר חלקי הקדושה היתה כעין ששת ימי המעשה לעומת יום השבת, ועל כן אחר שבא יעקב שלם עיר שכם נכתבה בו תיכף שמירת שבת, כי ביאתו אחר כך לארץ ישראל היתה כעין שבת אחר ששת ימי המעשה, ועל כן לעומת עבודתו בבית לבן להכניע ס' רבוא או ק"ך רבוא ענינים חיצוניים, שהם לעומת ס' רבוא נשמות ישראל שבקדושה, זכה לעומתם כשבא בגבול ארץ ישראל למלאכים קדושים מלאכי השרת ממש, וזהו ויפגעו בו מלאכי אלקים. (וישלח תרע"ג)

והנה אחר שנפטר יעקב אבינו מעשו ומלבן נאמר בו ויחן את פני העיר, שקבע תחומין, וזה שמירת שבת, כבמדרש יעקב שכתוב בו שמירת שבת, והיינו שאחר שנשתלם יעקב ונכנעו לו כל הכחות החיצוניים ותיקן פגם המוח והלב זכה לשבת. וקצת מעין זה הוא בכל איש ישראל, כי שני אלה הם בשבת, זכור ושמור, שבת דליליא ושבת דיממא, שבת דליליא הוא שמור שהוא בלב, והוא הזמן שמתעוררות בכל ישראל אהבה ודביקות לאביהן שבשמים לעומתו משליכין מעליהם עול חשבונות הרבים מטרדת ל"ט המלאכות, וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, והוא תיקון פגם הלב מאהבות חיצוניות. שבת דיממא הוא זכור, שהוא במוח, ובו הארות חדשות כידוע. וזה שאנו אומרים בקבלת שבת "ימין ושמאל תפרוצי" וכו', ובזמירות "ימינא ושמאלא" וכו', כי בשבת יש הארה גדולה משני המשיחים, ואלמלי שמרו ישראל וכו' מיד נגאלין, ועל כן פנים כל איש לפי ערך שמירתו את השבת בזכור ושמור נתקנות בצד מה פגימות המח והלב שבו... (שם)

להבין ענין יוסף ואחיו, הנה כתיב ויכולו השמים וגו', וכבר פירשנו שהוא מלשון התכללות, שכל ששת ימי בראשית היו הברואים נמתחין והולכין, והיה כל דבר ודבר נפרד בפני עצמו, וכשבא יום השבת נעשה בחינת נפש בבריאה, כמו שכתוב "וינפש". וכמו האדם שעל ידי כח החיות והנפש שבו יש בכל אבר ואבר כח כללי, כמו שהוכיחו ממה שאין סומא מוליד סומא, כן היה בשעת הבריאה כשבא שבת היה כל פרטי משיג את הכח הכללי, דשבת הוא שאיחד אותם, וכמו כן יש לומר בשבטים, שכל אחד ואחד נחשב צורה שלימה בפני עצמו... אך אם היו נכנעים תחת יוסף שהיה בחינת שבת, היה הוא מאחד אותם לגמרי. (וישב תרע"א)

ולא עמד איש אתו, מכאן רמז סמך למה שאנו אומרים בצאתכם לשלום קודם קידוש. ונראה דהנה בכל מצוה נברא ממנה מלאך, ולמלאכים שנבראו מכל המצות שבששת ימי המעשה להם אנו אומרים בואכם לשלום, שכמו שיש עליה לכל המצוות שעשה בששת ימי המעשה, כן יש עליה למלאכים שנבראו מהן. וכבר אמרנו כמה פעמים בשם חובת הלבבות דממעשה המצוה נוחלין עולם הבא, שהוא עולם המצפון. ובודאי המלאכים שנבראו מן המצוות הם נמי על זה האופן, שממעשי המצוות נבראים מלאכים המשמשים את האדם בעודו בעולם הזה ומשמרים אותו מכל רע, וממצפון המצוות נבראים מלאכים המשמשים לעולם הבא. והנה שבת הוא מעין עולם הבא, והוא דיבוק נפש ישראל בפנימיות, ועל כן שבת אין בו מצות עשה בעשיה רק שביתה ממלאכה, ועל כן המצוה היא עונג שהוא בפנימיות ולא שמחה שהיא בהתגלות. ועל כן קודם הקידוש והסעודה שהוא דיבוק פנימי, כי הסיר המסך המבדיל בין ישראל לאביהן שבשמים, כל איש ואיש לפי דרגא דיליה וכעין שאיתא במדרש רבה משל למלך שהיה יושב בטרקלין ווילון מתוח לפניו, וכשהוא רוצה לדבר עם אוהבו הוא מקפל את הוילון, ובשבת כל ישראל נעשים בבחינת אוהב כמו שכתוב בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת לישראל וכו', ונח בשביעי מתרצה עם בניו ועם בני ביתו, וכן הוא עד רום המעלות, שהקב"ה מתרצה עם בנו בכורו ישראל ומקפל הוילון ומתודע בלב ישראל, וכבזהר הקדש נודע בשערים בעלה, כל חד כפי מה שמשער בלביה, מעין התודע יוסף אל אחיו, אומרים בצאתכם לשלום למלאכים הנעשים ממעשי המצוות, שזה הענין אין להם מקום, וכל ענינם רק להוביל את האדם ולשמרהו עד הגיעו למעלה זו, כמו שכתוב (תהלים צ"א) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", בדרך דוקא, ואחר כך ה' ישמור צאתך ובואך, ה' בעצמו. (ויגש תער"ב)

וכעין זה הוא בכל שבת, שהוא מלשון שב, שהנשמות שבין למקורם ושואבין חיים וברכה דמיניה שיתא יומין מתברכין, והוא זמן תשובה, וכל השומר שבת כהלכתה אפילו עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, והכל כנ"ל, שבאשר הנשמה שבה למקורה הוא כעין השקה ופרחה טומאתה ממנה, וחלק הטוב נדבק ומקבל הברכה כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו כמו ברכת יעקב, וכמו ששם צוה אותם על המחלוקת כן שבת הוא רזא דאחד, והכל ענין אחד. (ויחי תער"ב)

והנה כל זה בידינו מכח ירושת האבות ומכח משה רבינו ע"ה, שהאבות הקדושים השרישו בקרבנו זה הכח להלוך בתוך החושך והמניעות המסתירים את האור האלקי בתוך הטבע, ולהביא את האור האלקי בתוך הטבע על ידי עבודתנו בתורה ותפילה, ובסור מרע, ואחר כך לקבל את אור קדושת השבת לפי רגלי העבודה כל ששת ימי המעשה, שיהיה כאילו כל מלאכתנו עשויה, שיהיה כאילו כל הטבע שובת, ובהלו אור קדושת שבת על ראשינו להתענג על ה', ושבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא. (וארא תרע"א)

אבל שבת היא מעין עולם הבא, ושם אין שום ויתור, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ע"ז ג'), והיינו שקדושת שבת חלה על האדם על פי מדותיו ועשיותיו בששת ימי המעשה, וזהו שאינו נקרא מועד, כי מועד הוא מלשון קיבוץ, ואז הוא זמן שמחמת קיבוץ הכלל נתקרב אפילו מי שאינו ראוי מפאת חסד ה', אבל שבת לא איקרי מועד, והיא מעין עולם הבא, שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו, וכל אחד מקבל לפי מה שהוא בפני עצמו, ושוב מי הוא שערב לבו לבא בכח עצמו ליראות לפני ה' אלקים... קיצור הדברים, שהטעם שאין אומרים הלל בראש חודש ושבת מספיק למה שאין בהם מצות עליית רגלים, וממילא מובן שלעתיד שמעלת ישראל תהיה רמה ונשאה מאד, וכמו שאור הלבנה יהיה כאור החמה, כן יהיו כל ישראל מאירים, ובראש חודש יהיה האור פרוש על כל פני איש, על ידי שיהיה מלוטש וראוי ליראות את פני ה' אלקים, וכן שבת... (שם תער"ב)

ולפי דרכנו יש לפרש מה שנאמר בשבת (שמות ל"א) "כי אות היא ביני וביניכם", ופירש"י שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה, ועדיין צריך פירוש איך זה אות על בחירת ישראל. ויש לפרש דהנה יום טוב נתלה בישראל, ואם אין ישראל אין יו"ט, כי יו"ט בית דין מקדשין ליה, אבל שבת איננו נתלה בשום דבר, אלא הוא מצד הקב"ה לבדו, ובזהר הקדש מה שבת שמא דקב"ה, ויש לפרש דכמו שם הוי"ה ב"ה אינו תלוי בבריאת העולם, שהרי קודם בריאת העולם היה הוא ושמו לבד, כן בערך מעין זה יש לומר על שבת, שהרי איננו זכר לעשיה אלא זכר לשביתה, ששבת הקב"ה במעשה בראשית, ובמה שהנחילהו לישראל, זה לאות שישראל הם בדוגמתא והבחירה בהם אינה נתלית בשום דבר. (שם תרע"ג)

וממוצא הדבר נשמע, דאין אדם יכול לקבל קדושת השבת רק לעומת מה שהוא שומר הברית, וכמה שהוא שומר הברית כל כך הוא נוטל משבת, וזה הוא ענין ב' האותות שצריכים להיות אצל כל אדם אות ברית ואות שבת, כי בלתי אות ברית אי אפשר לו לקבל שבת. ובאמת יש לומר דהוא הדין להיפוך, שאי אפשר להיות שומר הברית בלתי שמירת שבת, וזה שאמר האי צדוקי לרב כהנא (סנהדרין ל"ז), אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, היינו שמצד הטבע אי אפשר להיות שומר הברית, ובאמת הוא כן, אך מחמת שישראל יש להן שבת, ועד שבת היה הכל נמתחין והולכין בימי הבריאה, עד שבאה שבת ושב הכל למקור, ומכח זה יש להם לישראל כח ממה שלמעלה מן הטבע, ולכך יכולין להיות שומרי הברית.

וזה יש להבין דברי המדרש רבה אמור (כ"ו) בטעם מילה בשמיני, משל למלך וכו'... עד שתעבור עליו שבת. והיינו דכשם ששמירת הברית היא למעלה מן הטבע, כן מילה עצמה היא למעלה מן הטבע, וכמו שאמרו (גיטין נ"ז) על הפסוק (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום, זה מילה שניתנה בשמיני, ומכל מקום רואין אנו שכל ישראל חיים וקיימים, ועל כרחך מפני הכח שלמעלה מן הטבע... (נח תרע"א)

ובכן יש לומר שכמו באברהם מתרח שהיו הבריחה וההתרחקות בשלשה דברים, מארצך וממולדתך ומבית אביך, שהם בגוף ונפש ושכל, וזכה לעומתו בשלשה מזבחות, והם חצר ובית והיכל, כן יש לומר בשבת תלת יומי קמי שבתא הם ההכנה בגוף ונפש ושכל לסלק את חומריות ששת ימי המעשה. ויש לומר עוד ששלשה זמנים הם המבדילים את השבת מששת ימי המעשה, וכבר אמרנו שיש שלשה זמנים חלוקים, והם חצות יום ערב שבת, שאז מתחיל אור השבת להתנוצץ, ובכתבי האריז"ל חושב מחצות יום ערב שבת עד שעה אחת במוצאי שבת שם ל"א שעות גימטריא שם אל"ף למ"ד. זמן מנחה קטנה, משם ואילך יש בו התנוצצות אור השבת עוד יותר, שאם רצה לעשות כולו תוספת שבת עושה, ותוספת שבת ממש שהוא בחיוב. ויש להוסיף ולומר שלעומת הם שלשת הזמנים שבין התקיעות שתוקעין בערב שבת, כבש"ס שלהי במה מדליקין, תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה וכו'... ויש לכוון את שלשת הזמנים האלה להיות מקבילים נגד ארצך ומולדתך ובית אביך, המניעה מעבודה שבשדות היא נגד מארצך, סילוק התריסין ונעילת החנויות שהם עבודה שבבית נגד מולדתך, הדלקת הנר שכבר אמרנו בשבת העבר שהיא נגד השכל שכולו אור, היא נגד בית אביך.

ולעומתם זוכין בשבת לשלשה זמנים חלוקים, שבת דליליא והוא שמור, כבזוהר הקדוש ששמור הוא מדת ליליא, שהסעודה היא של חקל תפוחין, והוא בזכות ההבדלה והבריחה הראשונה שהיא מן העבודות שבשדות, מקבילה למזבח שעשה אברהם בראשונה לה' הנראה אליו, והיא בחינת חצר כנ"ל. שבתא דיממא היא זכור זוכין לדרגא נעלמת יותר, והסעודה היא סעודתא דעתיקא מקבילה למזבח השני, דרגא דאתכסיא כנ"ל, ושני זמנים אלו הם בחינת חצר בליליא דשבתא ובחינת בית ביממא, ועליהם אנו אומרים במזמור שיר ליום השבת "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו", ולעומת סילוק העבודות שבבית זוכין בשבתא דיממא לבחינת בית. במנחתא דשבתא זוכין לבחינת היכל, וזה שאנו אומרים בזמירות בני היכלא דכסיפין, ואז הוא זמן הדביקות, ובהאי רעותא אסתלק משה, מקבילה למזבח השלישי שבחברון, מלשון חיבור... (לך לך תרע"ח)

ולפי האמור יש להתעורר בשבת קודש דכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין, שכל איש מישראל שפנימיותו בודאי טובה צריך להרגיש בקדושת שבת, ומטעם זה אפילו עם הארץ אימת שבת עליו, ובזה יכול כל איש לידע בעצמו בירור דינו מהו, שלפי התעוררותו כן הוא מצבו, כי בשבת מסולק ההסתר. וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה הפירוש ויכל אלקים ביום השביעי, כי אלקים הוא שם הצמצום ואלקים בגמטריא הטבע, ובשבת נכלה הצמצום, ויכל מתרגם ושיצי, ועל כן כל שהפנימיות טובה בשלימות, ההתעוררות נמי בשלימות. (וירא תרע"ג)

והנה יש לומר שדוגמא זו הוא שבת דהוא רזא דאחד, הוא נחלת יעקב דכלול בתרין, יושב אהלים שהוא שני ההי"ן, והוא המאחד רחל ולאה כבזוהר הקדש, וזה זכור ושמור שבדבור אחד נאמרו, ועל כן קרבן שבת שני כבשים, ולחם הפנים שני עשרונים יהיה החלה האחת, ושני סדרים, ושני בזיכין, ובמדרש כל עניני שבת הוא כפול, קרבנו כפול, עומרו כפול, וממוצא הדברים שבשבת בכח האדם להגיע למדריגה עליונה מאד מעולם עד העולם, וזה שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, שמי שמשומר מילדותו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים. והיינו מלכים תרין, מלכא עלאה ומלכא תתאה, והבן. (חיי שרה תרע"ד)

ויש לומר היות ידוע כי פסח ושבועות וסוכות הם לישראל בזכות ג' האבות, והם הנותנים כח לישראל לעמוד נגד ג' כחות הרע המושכין לע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים ואביזרייהו, אך שבת איתא במהר"ל שיש בו כח כל שלש הרגלים יחד, וכבר אמרנו שזהו ענין שלש הסעודות בשבת, ולפי האמור שמפאת הרכבה נולד כח רם ונשא מה שאין באחד מכל אלו, כן נמי נאמר בשבת שמפאת שיש בה כח כל שלש הרגלים ניתוסף בה כח רם ונעלה מאד, והיינו נחלת יעקב, שהיא עצם הקדושה מופשטת מכל ואינה תלויה בשום דבר, ובאמצעות קדושת שבת יש דרך לכל איש ישראל להגיע למעלה רמה זו כנ"ל. וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצלל"ה מגור שבשבת צריך שיהיה כאילו כל מלאכתך עשויה אפילו בעניני שמים נמי, והיינו שלא יזכור כלל ממצבו ולא יתרפה במלאכתו בשביל שהוא במצב בלתי נכון, ואפילו חס ושלום גיהנם פתוחה לו מתחתיו. ולכל הפחות לדחות ממנו מחלת היאוש אפילו כשרואה עצמו בתכלית מצב רע, כי סוף כל סוף ישראל נרצים להשי"ת, וכמו שאומרים בקידוש "ורצה בנו"... (וישב תרע"ד)

ונראה דר' יהודה אינו חולק... והיינו על פי מה שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שלכאורה בלבבך מבעי ליה, והגיד שהלב הוא סתום, אלא שבזמנים מיוחדים הוא נפתח, ואם האדם משים הדברים על לבו כאבן, אז בעת פתיחת הלב נופלים הדברים לתוך לבו. ולפי דרכנו יובן, שבזמנים המקודשים, דהיינו שבתות וימים טובים, דכולהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, ואין לכחות הרע שליטה להתפשט, אז נפתח הלב. ובכן אם אדם עוסק בתורה ועבודה כל ימי החול שאז הלב סתום בעת רעה כנ"ל, ונשאר מונח על הלב, כשיבוא יום השבת והלב נפתח, באשר אז אין שום פחד שיכנסו בו כחות חיצוניים, ממילא נכנסות בו כל התורה והתפלה של כל ימי החול ולא נאבד מאומה... (ויחי תרע"ד)

והנה כבר הגדנו הרבה פעמים ששבת הוא תיקון פגם ברית, וכמו שפגם ברית הוא בכללות האדם, כן התיקון הוא שבת שהוא כללא דאורייתא, ועונג שבת כולל נמי כל חלקי האדם שאין למעלה מעונג, ועל כן מצות שבת ועונג שבת הוא תיקון על פגם זה, והאדם שזוכה לזה הוא מושך החיות והשמחה לכל ששת ימי המעשה... (שם תרע"ו)

ונראה דכן נמי סגולת השבת שהיא קביעא וקיימא, וכל איש ישראל כטוב כחוטא חס ושלום יש לו מהארת קדושת השבת, וזהו שבזמירות "כל עדת ישראל יעשו אותו", וההפרש רק בכמות ובאיכות, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ואפילו עם הארץ מרגיש קצת ואימת שבת עליו, כי כל עוד שאיננו מחלל שבת, ושורה עליו לעומתו כח חיצוני כנ"ל, יש לו חלק בשבת, כי שבת מעין עולם הבא, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. (וארא תרע"ח)

בזמירות ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, הנה בהפרש שבין לשון ששון לשמחה, פירשו המפרשים שששון הוא הבא פתאום מחמת שהשיג דבר אשר לא שיער מראש ולא עלה על דעתו שישיגהו, ושמחה היא הבאה בהדרגה... מכל מקום כל שבת היא כמציאה חדשה שלא שיערנוה מראש, וזהו הפירוש בדברי הזמירות "ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל".

ועצת משה רבינו ע"ה מאז היא המדה המהלכת בכל הדורות, בכל זמן שהאדם מרגיש בעצמו העדר חיות דקדושה יתכוון לברוח מהדבר שכנגד, וזה איננו כל כך קשה, שהבחירה חפשית ביד כל אדם, מה גם לברוח ולהיות שב ואל תעשה זו בודאי איננו כל כך קשה... וכנראה שזהו ענין ששת ימי המעשה לפני השבת, שאלמלא מציאות ששת ימי המעשה אי אפשר לבוא לקדושת השבת, אלא מחמת שנמצאת טרדת ימי המעשה וישראל בורחין ממנה, בשביל זה עצמו באין לעומתה לקדושת שבת. (בא תרע"ה)

ולפי סגנון האמור יש לפרש מה שאנו אומרים בקבלת שבת מזמור לכו נרננה וגו' נקדמה פניו בתודה, וכן פני שבת נקבלה, כי בששת ימי המעשה שכיחה אטימת הלב שקשה מאד להתעורר ולהתרגש ברגשת קודש, ובהופעת אור קדושת שבת נסתלקו ההסתר ואטימת הלב, ובני ישראל מקבלים פני שבת ומקדמים פניה ומקבלים אותה בשמחה בשירות ובתשבחות, ומתעוררים ומתרגשים ברגשת קדש, ואפילו עם הארץ אימת שבת עליו, שאף שכל ימי החול הוא שקוע בארציות, והנפש שבו מעולפת בטורח המלאכה וטרדת הפרנסה, מכל מקום כשהגיע שבת והוא משליך מעליו עול חשבונות הרבים, לעומתו מופיע נגד עיניו אור קדושת השבת, ונסתלק ההעלם וההסתר. ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בחרוזי קבלת שבת התנערי מעפר קומי וכו', כי עפר הוא כינוי לאוטם וכיסוי הלב, ובהכנסת שבת מתנערים ממנו ולבושים בגדי תפארת, ואז יש לאל ידם להתעורר בשיר... (שם תרע"ז)

ויש לומר שכעין זה היא שבת, שלרגלי רוממותה אינה נתפסת בשם מהותה, אלא שם שבת היא שלילה שביתה מענינו של עולם, אבל מהות השבת לא ידע אנוש ערכה, כי שבת היא מעין עולם הבא עולם המצפון, ושם שבת היא דומה לשם משה כנ"ל, וזהו ששבת היא משה, כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, וכמו משה שהיתה צורתו שהיה בטל להשי"ת בתכלית כנ"ל, כן היא שבת בזמן... וזה לימוד לאדם הרוצה שתהיה השבת קולטתו צריך שיהיה על כל פנים דומה לה בצד מה, וכפי מסת ביטולו להשי"ת ככה השבת קולטתו. ויש לומר נמי שהשבת מסייעת לאדם שיהיה ביכולתו לבטל את דעתו להשי"ת וחוזר חלילה. (בשלח תרע"ז)

ונראה דלעומת תורה שבכתב ותורה שבעל פה היא שבת, היינו ששבת מכשרת את האדם ומתקנתו להארת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. וזהו שבזוהר הקדש שבת ש' בת, ש' הוא ג' אבות ומובחר שבאבות הוא יעקב, על כן נקראת שבת על שמו, כמו שכתוב (ישעיה נ"ח) והאכלתיך נחלת יעקב אביך. וכמו שגמר המירוק והתיקון לתורה שבכתב היתה הירידה לים עד חוטמיה בכחו של יעקב, דכלול הוה כנ"ל, כך הוא ענין שבת כללא דאוריתא. וזהו שאנו אומרים בקבלת שבת ימין ושמאל תפרוצי, ובזמירות שיסד האר"י ז"ל ימינא ושמאלא ובינייהו כלה, זהו הוראת אות ש' שבתיבת שבת הרומזת לשלושת האבות, וזהו ענין שלש הסעודות, וזוכין באמצעותם מענין מה שזכו על הים על ידי שלש הפעמים שמסרו נפשם כנ"ל. ואותיות בת שבתיבת שבת הרומזת לכנסת ישראל, כמו שכתוב שמעי בת וגו' זוכין לזה על ידי שמירת שבת מחללו, שהיא מלאה הלכות רבות בתורה שבעל פה, ולעומת שישראל מקיימין אותן ובורחין מן החילול על פי הוראת תורה שבעל פה, זוכין להארות תורה שבעל פה בצד מה. (בשלח תרע"ט)

וכעין זה יש לפרש שלשת הזמנים שבשבת, שבת דמעלי שבתא, ושבת דיממא ושבת דזמן מנחה, שבת דמעלי שבתא נפתח סגור הלב על ידי ביטול והכנעת הנפש והתשובה של ערב שבת, וכפי מה שאמרנו במקום אחר בשם אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שהכנה לשבת היא כי שבת היא ברוך, ואשר לא יקים הוא ארור, ואין ארור מדבק בברוך, ומובן כי לצאת מכלל אשר לא יקים הוא בתשובה ושברון הלב... וכמו שידוע מכתבי האר"י דכמו שצריך טבילה מחול לקודש, כן צריך לטבול ביום שנית, ועל כן אז הוא זמן קריאת התורה, ובשבת ניתנה תורה, היא שבת דיממא, כדכתיב ויהי בהיות הבקר, ועל כן שבת דיממא היא דוגמת מתן תורה, ושבת דמנחה היא נחלת יעקב, היא כלולה משניהם, האורות הם גדולים מאד, רעוא דרעוין, ולבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין, הוא קליפת עמלק כלב, ונפתח סגור הלב משני הצדדין כנ"ל. (יתרו תער"ב)

והנה בשבת דמעלי שבתא אז מתעורר בכל איש ישראל הרצון לצאת מתוך החשיכה וצריכין להתאמץ בהתעוררות זו שלא תהיה לשוא, ואפילו כשהאדם אינו מוצא את עצמו כל כך מוכן אל יפול לב האדם אם אין יודע אשר בכל ששת הלך חשכים יבטח בשם ה' וישען באלקיו, כי שבת היא מתנה, ומתנה היא מה שאינו מגיע לו על פי דין. וכמו יציאת מצרים שהיו כבר במ"ט שערי טומאה ומכל מקום מי שחפץ לצאת יצא, כמו כן בכל שבת יש בחינה זו שהיא זכר ליציאת מצרים, הנאמר בלוחות האחרונות אחרי שנפלו ישראל ממעלתם שלא זכו לשבת בבחינה הגבוהה שלו, שהוא מחמת שהוא אחרי ששת ימי המעשה, שלפי מה שטרח האדם בערב שבת יאכל בשבת, מכל מקום זוכין על כל פנים לבחינה השניה שבשבת, שהוא ראש לימי המעשה הבאים, וכבר דברנו מזה. והנה כמו שביציאת מצרים התעורר יתרו ובא, ולפי מה שאמרנו היה זה מפאת רוח יתירה די ביה, שלכן נקרא בשם יתר, כן בשבת ניתוספה בכל איש נשמה יתירה, וכבר אמרנו במקום אחר שבשבת אין זמן להכנעה ולהתמרמרות הנפש, אלא להגביה לבו בדרכי השי"ת, וצווחין אף עקתין בטילין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, והוא ממש דוגמת יתרו יתר וא"ו, וכן בשבת נחלת יעקב, דכתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, ואז שומע מה שלא שמע מקודם, וכמו שחמשה דברים הכתובים ביתרו לשבח היפוך עשו לגנאי, בשבת זוכין לחמש ההרגשות שיהיו כולן בקדושה, ונראה דכלים לקדושת חמש ההרגשות הם שלש סעודות וקידוש והבדלה, ואין להאריך עוד. (שם תרע"ג)

ונראה לומר שדוגמא לדברים אלה יש בשבת, דהנה כבר דקדקנו דבכל מקום שמוזכרת בכתוב שמירת שבת מוקדמים לה ששת ימי המעשה, ויש לומר טעם לזה על פי דברי המדרש בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון העולם הבא מעולם הזה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק רבו הרי"ם זצללה"ה מגור, דבשביל שמתרחק מעולם הזה זוכה בעולם הבא, ולפי דרכנו יובנו הדברים היטב, דלפי מעלתו ורוממותו של העולם הבא אי אפשר לזכות בו אלא על ידי הבריחה וההתרחקות מעולם הזה באין לעומתו בעולם הבא, וכל כמה שהאדם מתרחק מעולם הזה, באותה מדה זוכה לעומתו בעולם הבא. והנה שבת שהיא מעין עולם הבא נמי, לפי רוממותה אי אפשר לאדם לזכות בה, היינו שתהיה השבת קולטתו אלא בשביל מה שהאדם בורח מששת ימי המעשה והמלאכה וטרדת פרנסתו. וזה מרומז בדברי הש"ס (שבת ל"ג) בהאי סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט, ובש"ס (ב"ק ל"ב) בערב שבת שרץ ברשות, כי אז הוא זמן הבריחה וניסה מימי החול, ושיהיה כאילו כל מלאכתך עשויה ושלא יהרהר אחר מלאכה, אלא זה בתורה וזה בתפלה בעונג ואהבה ורצון כל אחד עד מקום שידו מגעת, בזה באין לעומת ימי החול להשבת, וכפי מסת הבריחה מימי החול זוכין שהשבת תהיה קולטתו. ויש לומר עוד רמז שזוכין בשבת לבחינת חכמה בינה ודעת על ידי שלש המצות, נר שבת, וקידוש והבדלה. נר שבת הוא בחכמה, שהוא מקביל למאמר השני שבעשרה מאמרות יהי אור, קידוש היא בבינה, כדאיתא בזוהר הקדש משום שנאמר וקדשת את הלוים, ומכדי כל קידושא בורא פרי הגפן אמר ברישא, וידוע ששורש היין הוא בינה, הבדלה היא בדעת, כאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דעת הבדלה מנין, והבן. (שם תרע"ד)

ודוגמא זו הם ששת ימי המעשה ושבת, שבששת ימי המעשה האדם עבד מכודן בפני עצמו כלשון המדרש (ב"ר י"ד), כי בבריאת העולם היו שמים וארץ מתפשטין (והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכל שהיו מתרחקים מהשורש היו מתגשמים) והולכים עד שביום השבת גער בהם הקב"ה ואמר די, והיינו שהבריאה שבה למקורה ונתגלתה הפנימיות, ועל כן כל ששת ימי המעשה שמתגשמים והולכים היתה גוברת החיצוניות, ועל כן גורמת את השעבוד. אך ביום השבת שמתגלה הפנימיות ומסתלק הסתר החיצוניות מסתלק עמו גם כן השעבוד, ויובן ביותר על פי דברי זוהר הקדש, שכל ימות השבת היחוד במט"ט, שהיא בחינת עבד כידוע, ובשבת על ידי צדיק חי עלמין, ועל כן בימות החול שליטת מט"ט גורמת נמי באדם בחינת עבד, אבל בשבת הוא בחינת בן, והדברים עתיקים. (משפטים תרע"ט)

והנה כבר אמרנו שכמו שבעולם הוא מקום המקדש, כן בשנה הוא זמן המקודש והוא שבת, והוא שורש זמן המקודש, וימים טובים מסתעפין משבת, והוא מדברי הזוהר הקדש דשבת הוא קודם עצם הקדושה, ויום טוב הוא מקרא קודש, וכמו שבעולם יש במציאות שני מיני משכן כנ"ל, משכן שבא הציווי עליו קודם החטא, ומשכן שבא עליו הציווי אחר החטא, כן גם בשנה שהיא שבת, יש במציאות שני מיני קדושה. וכמו המשכן שאחר החטא היה בא על ידי שבירת הלב, ותשובה גדולה שהיו שם, ובהופעת י"ג מגילין דרחמי, כן שבת דליליא באה מחמת שבירת הלב דקודם הכנסת שבת, שהאיש הנלבב יבין וישכיל בעצמו באיזה פנים הוא נכנס לקבל שבת, וכי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק, ומזה נשבר לבו בקרבו ובא לידי תשובה מעומקא דליבא, ומשליך ממנו את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, וכאילו כל מלאכתו עשויה, ובזה מעורר עליו רחמנות מלמעלה, וכולהו מתעטרין בנשמתין חדתין כעין מה שהיה אז שהופיעו עליהם י"ג מכילין דרחמי, ובזה נעשה כלי לקבל שבת...

אבל שבת דיממא שאז נותנים הארה ואהבה יתירה בלב איש הזוכה לזה, וכמו שכתב הזהר הקדש, כד נהיר יממא ביומא דשבתא סליקו דחדוה סליק בכולהו עלמין בנייחא בחדוה כדין השמים מספרים כבוד א-ל וכו', וידוע דכל שהוא למעלה כן הוא למטה, דכנסת ישראל למטה הוא מרכבה לכנסת ישראל דלמעלה, והאיש הזוכה לזה הוא בבחינת נשיקין, וזה מקביל למשכן שהיתה הכוונה בציווי שקודם החטא, והלוחות היו גם גופם מעשה שמים ונכתב בהם זכור. (תרומה תער"ב)

במדרש רבה ויקחו לי תרומה... ונראה דהנה כבר כתבנו דשבת אין בו מצות שמחה, כי שמחה היא בהתפעלות ורגש הנפש עד שמביא לפעמים גם לידי ריקוד, והנה הוא בבחינת לב, אבל שבת הוא בבחינת מוח שהוא קר ואין בו התפעלות, והוא בחינת בתי גואי, ויום טוב הוא בחינת לב בהתפעלות על כן יש בו שמחה וקריאת הלל, ושבת אין בה שמחה ולא הלל, באשר היא רק בחינת מוח וישוב הדעת... (שם)

ויש לומר עוד דכמו שהיו במשכן ג' תרומות כן הענין בשבת, שבת דמעלי שבתא מקביל לתרומת האדנים שהיה כסף, והוא להשליך ממנו כסופין דהאי עלמא ולמסור כל תשוקותיו להשי"ת, ובפרט בעניני ברית כנ"ל, כן הוא שבת דמעלי שבתא שהאדם משליך ממנו טורח מלאכה וטרדת הפרנסה שבו מונח רוב תשוקת האדם, זוכין לעומתו לתשוקות קדושה ומקבלין את השבת בתשוקה ובשירות ותשבחות וסעודתא דחקל תפוחין. שבת דיממא הוא לעומת תרומת המשכן, שהמשכן תוכו רצוף אהבה שהוא דביקות ישראל לאביהן שבשמים, וכן שבתא דיממא... ובמנחה דשבתא מקביל לתרומת הקרבנות, שהוא תכלית התקרבות הנשמות בשרשן, וזה שבזמירות קריבו לי חזו חילא וכו', והוא מקביל לגוף ונפש ושכל. (שם תרע"ז)

איתא בפרקי דר' אליעזר דשבת הוא היפוך של עמלק, בזה כתיב זכור ובזה כתיב זכור, יש להבין הענין דהנה כ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה אמר דקליפת עמלק היא למעלה מהשכל, דהעמים שמעו וירגזון, והוא יצא נגדם, ובשבת נתגלה גם כן אור שהוא למעלה מהשכל, ולכך כל ישראל רצויים אז איך שהם, וזה שאמר "ורצה בנו", ואין טעם לרצון, אם כן הוא ההיפוך מעמלק. (תצוה תרע"א)

ומזה קל וחומר לשבת, שכתיב (יחזקאל מ"ו) ביום השבת יפתח, וממילא נתגלה עצם ישראל, ומזה בא שאפילו עם הארץ אימת שבת עליו, בודאי יש ביד איש ישראל להתעורר להוציא כחותיו הטמונים בלבו, ועל כן שבת בו תשוב ואין צריכין חס ושלום ליסורים ולא למרדות, ועל כן איתה במדרש תנחומא (בראשית ג') שכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, שהרי כל פעולת התעניות להתיש החומר למען תצא לפועל הנקודה הטמונה שבלבו, קל וחומר לשבת, שממילא נקרע סגור הלב, ועל ידי עונג שבת מעורר את הנקודה הפנימית שבו בעצמה לצאת מתוך המאסר, ולא סילוק המונע לבד.

והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם זקיני זצללה"ה מקאצק שמי שהוא נשמר מנעוריו יש לו בסעודת שבת סגולת מלכים. ויש לומר שכל מי שמתחיל מחדש ומקבל עליו מהיום והלאה באמת הרי הוא בעת הזאת מנעוריו. וכמאמר הכתוב (תהלים ב') בני אתה אני היום ילידתיך. ואפילו גר שנתגייר שבא מטפה פסולה נמי כקטן שנולד דמי... קל וחומר לישראל הקדושים מלידה ומבטן שמאחר שנותן דעתו ומקבל עליו מחדש באמת זוכה לעונג שבת ונושע מכל הענינים המעיקים. (שם תרע"ג)

והנה לפי טעם זה שמחמת סילוק הברכה חל דבר ההיפוך שמביא לידי מיתה... כמו כן יש לומר בחילול שבת בשוגג, דודאי זה ברור דאף שנעשה בשוגג נמי חילול מקרי, אלא שהוא אין עליו עונש, ותדע דצריך קרא לפוטרו מעונש, כמו שכתב הרמב"ם "הנפש ההיא", מפי השמועה למדו היא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ואי אמרת שאין זה חילול כלל קרא לפטרו למה לי. ואם כן יש מקום לומר שאפילו בשוגג יש עליו עון של מיתה, והגם שאין ממיתין אותו מקרא הנ"ל, מכל מקום הוא עומד בעון מיתה, כענין מזיד ולא התרו ביה, דאין לו כפרה בקרבן, והאי נמי הואיל שחל עליו דבר שהיפוך החיים אין לו כפרה בקרבו עד שימות. אבל באמת הדין אינו כן, ונפטר גם כן בקרבן, והטעם יש לומר שזהו שבחו של שבת, שכחו יפה לדחות מהאיש הזה העושה תשובה ומביא קרבן את כל כחות הרע שהם היפוך החיים ומזכהו בחיים חדשים. וזה שאמר ר' ברכיה כיון שראה אדם הראשון שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת, והוא דידוע דאדם הראשון כשאכל מעץ הדעת טוב ורע נשתאבו בו כחות הטומאה למכביר, ולולא השבת שהגין עליו היה נימוק ביד עונו, וזה שהתחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, שהשבת ידחה ממנו כל כחות הרעים שנשתאבו בו. (כי תשא תרע"ג)

והנה ישראל במעשה העגל כבר פירשו בו שמועטין היו... ומכל מקום נחשב לחטא ונסתלק מהם הענין האלקי שהיה חופף עליהם, ושרו במקומו כחות חיצוניים, וכענין טומאת מת, והוא ממש כענין חטא אדם הראשון... ועל כן כמו אדם הראשון שהתחיל לשורר מזמור שיר ליום השבת, מפני שעל ידי השבת שתשפיע בו חיים חדשים תבריח ממנו את מרבית כחות הטומאה שנשתאבו בו, כן נמי ישראל למען יבוא הקב"ה וישכון במשכן נדרש שהשבת תופיע ותשפיע בהם חיים חדשים שתבריח את כחות הטומאה שנשתאבו בהם מחמת חטא העגל. ועל כן בהציווי של הקב"ה למשה שהיה קודם מעשה העגל לא היה נצרך להשבת שתהיה סיבה להשראת השכינה במשכן, שישראל היו נרצין, ולא באה מצות השבת אלא לתנאי שלא יתקלקלו, ואם אולי יצויר שלא היה ציווי השבת בעולם, לא היה זה מניעה למשכן... אבל בפרשת ויקהל הנאמר אחר מעשה העגל הוצרך להקדים את השבת, שהרי השבת היא סיבה למשכן. (שם תרע"ז)

ויש לומר עוד שזהו מה שהענין הסמוך לו, אך את שבתותי תשמורו, שבתותי משמע תרי הם זכור ושמור, ובזהר הקדש שמור הוא מדת לילה זכור הוא מדת יום. ויש לומר שהם מקבילים לעומת תיקון שני הפגמים הנ"ל. מדת לילה היא שבהכנסת שבת שישראל פורשים ממלאכה וטרדת הפרנסה וכאילו כל מלאכתו עשויה, היא קדושת הגוף שמתחתונים, וזכור מדת יום היא קדושת הנפש שמהעליונים, ושניהם בדיבור אחד נאמרו, שכלולים הם, ותיקון שבשבת היא לעומת כל תיקוני המשכן כנ"ל... (שם תרע"ט)

ועל כן בלוחות הראשונות נאמר טעם השבת משום ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' והוא כברייתו של עולם, מפני שאז היו בבחינה זו, והשבת היתה להם במעלה גדולה כראוי לאחר ימי המעשה, וכמו שהיתה הכוונה בברייתו של עולם שעשה את האדם ישר כנ"ל, אבל בלוחות השניות שהיו בסתר המדרגה ובבחינת שבת שקודם ימי המעשה, וכמו שהיה במצרים, על כן נאמר טעם השבת משום יציאת מצרים.

ובזה יובן ענין ג' שבתות הנזכר בספרים, שבת של בריאת העולם, ושבת של מתן תורה, ושבת של עתיד, כי חלוקים המה בבחינותיהם, והיינו דשבת בראשית לאדם הראשון היה שבת דקודם ימי המעשה, ושבת של מתן תורה הוא שבת שאחר ימי המעשה, ושבת של עתיד נראה שיש בו ענין שתי השבתות יחד, והיינו על פי מה דאיתא בספר קדושת לוי בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ומסביר על פי משל לאיש עני שפתאום נתעשר ונתרומם ואחר כך רחמנא ליצלן נהפך עליו הגלגל, ואם יהיה הרצון לשמחהו שמחה עצומה כמסת השמחה שהיתה לו לא יספיק העושר במסת שהיתה לו בראשונה, שזה איננו חדש אצלו... כן יהיה מעלת ורוממות ישראל לעתיד רם ונשא וגבה מאד, עד שכל המעלות הטובות שהגיעו לישראל בצאתם ממצרים יהיו נחשבות כאפס ואין לעומת המעלות הטובות שיהיו לישראל לעתיד... (ויקהל תער"ב)

והנה שבת הוא מלשון שביתה וביטול, היינו להיות בטל לרצון השי"ת כמו שדיברנו מזה הרבה פעמים, כי כל הישות והמציאות בפני עצמה נצמחת מפאת ההסתר והצמצום שהיה נצרך לבריאת העולם, והיו שמים וארץ נמתחין והולכין, ובשבת נאמר "ויכל אלקים", ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצל"ה על פי התרגום "ושיצי", והיינו שנתבטל הטבע והצמצום, ויש לפרש שזהו ענין שבת שבתון, היינו שביתה שבשביתה, פירוש ששבת מהשביתה, היינו שלא ירגיש כלל שעשה דבר מה והחזקת טובה לנפשו שהשליך ממנו כל טרדת העולם ומלאכותיו. והיינו שפירש"י בעשרת הדברות, כשתבא שבת יהיה בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר מלאכה. ואין הפירוש שישקר בעצמו וידמה בעיניו ששדהו כבר חרוש וזרוע, כי לא לפניו חנף יבא, אלא הפירוש הוא, באשר שבת הוא יומא דנשמתא מעין עולם הבא ורצונו יתברך שישראל יתענגו על ה', יהיה בטל לרצונו יתברך באמת, ויתענג כל כך בעונג שבת על ה', עד שכל עניני עולם הזה אינם שוין בעיניו לכלום, וכאילו הוא בעולם הנשמות שאין בו צורך למלאכה, וכל זה מחמת תכלית הביטול, שאין לו שום מציאות בפני עצמו. הגם שקשה בעיני איש פשוט לצייר זה ולהביא עוז בנפשו לזכות למדה זו, אך באשר כך היא המצוה, שוב המצוה עצמה נותנת כח לזה.

ובזה יובן מה דאיתא בכתבי האריז"ל שבשבת משה מחזיר לישראל שני הכתרים, כי סילוק הכתרים לא היה לעונש ולנקמה רק לתקן... ועוד יש לחוש שיקלקל, כמו מי שעיניו טרוטות שיסתכל בשמש. אך בשבת שישראל מחליפין כח על ידי מצות שבת שבתון להיות על כל פנים לשעתם בבחינה זו שהיו בעת אמרם נעשה ונשמע, על כן מחזיר להם משה רבינו ע"ה לשעתם את הכתרים... (ויקהל תרע"ג, וראה שם עוד)

והנה מעין זה יש לומר בשבת, שישראל מעידין בשביתתם על חידוש העולם, והוא גילוי כבוד ה', ועל כן אף שמתן שכרה גבוה מאד, עד שאמרו ז"ל (שבת י') מתן שכרה לא עביד לאיגלויי, מכל מקום צריך שיהיה נגלה גם בעולם הזה בצד מה... אך יש לומר שזהו מה דמיניה השיתא יומין מתברכין. ויש לומר עוד דבשבת אין הדביקות על ידי אמצעי, כי שבת היא מעין עולם הבא, ועולם הבא הוא דביקות בלי אמצעי... (שם)

ונראה דזה נשאר לדורות, שביום השבת שהלבבות הם במדרגה יותר עליונה הוא זמן שיכנסו בהם דברי תורה ביותר, הן מפי סופרים והן מפי ספרים, כי השפעת התורה באמצעות משה רבינו ע"ה היא תמיד, כדאיתא בספרים הקדושים... ואולי זה הוא טעם אמרם ז"ל (ר"ה ט"ז) דבחודש ושבת איבעי למיזל להקביל פני רבו, ובבעל הטורים רמז דבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה. (שם תרע"ח)

ולפי הדברים האלה יובן מה שאנו אומרים בליל שבת קדש קודם הסעודה בצאתכם לשלום... ואמרו ז"ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבוא של מלאכי השרת לכל אחד מישראל קשרו לו שני כתרים, וכשחטאו פרקו מהם, וכולם זכה משה ונטלם, ואיתא בכתבי האריז"ל שבשבת משה מחזירם לישראל, וזה ישמח משה במתנת חלקו, וממוצא הדבר, שבשבת חוזרין ישראל למדרגתם שקודם החטא שהיו כמלאכי השרת. ואולי מטעם זה איתא במדרש רבה (בראשית י"א) ברכו במאור פנים, והיינו שכל איש ישראל בשבת לובש מלאכות בצד מה. ולפי זה בעת סעודת שבת, שהיא כעין קריאה לסעודתא דמלכא, נתעלה עוד יותר, ואינן צריכין עוד למלאכי השרת שיעלום רק כעין אני הקורא שהיה למשה רבינו ע"ה. והיינו שאנו אומרים "ישמח משה במתנת חלקו", שהוא נותן זה במתנה לישראל, כמו שכתב האריז"ל, ומגיעין לעונג, שאין למעלה מעונג, על כן אנו אומרים בצאתכם לשלום... (ויקרא תרע"א)

אך השי"ת אמר לו... ויובן בהקדם מאמר המד"ר (ג') טוב מלא כף נחת זה יום השבת, ממלא חפנים עמל אלו ששת ימי המעשה, אלא ורעות רוח רעותיה למעבד עבידתיה בהון, תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלין אלא בזכות שבת, שנאמר בשובה ונחת תושעון... אבל הפירוש הוא, דהנה בששת ימי המעשה עבודת האדם היא בל"ט מלאכות ובטרדת המשא ומתן באמונה, לברר את כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשמיות זה העולם, כידוע מענין רפ"ח ניצוצין, וכן במה שאדם מרגיש יצר הטוב על יצר הרע, ועבודתו בכניעה והתמרמרות הנפש, בזה מברר חלקי הטוב מהרע, אך בשבת בורר אסור, ואין אז זמן עבודה בבירור רפ"ח, אלא שכל מה שנברר בששת ימי המעשה עולה להכלל למעלה, כי העולמות שבים לשורשן, וכן באדם הפרטי לעומת עבודתו בששת ימי המעשה באותה מדה הוא בא לקבל קדושת השבת, לא פחות ולא יותר... כשמגיע יום השבת רואים אור גדול, אבל מי שהטרדות והמניעות מונעות ממנו ההילוך ונשאר בבחינת יושב צלמות, אין לו בשבת אלא נוגה בלבד, ולא אור גדול.

ולפי זה דבר גדול השמיענו שלמה המלך ע"ה, שטוב כף נחת הוא יום השבת, ממלא חפנים, היינו שכל טובת יום השבת נצמחת ממה שעמל בששת ימי המעשה, ואם הוא יושב בחיבוק ידים ולא עמל בששת ימי המעשה בבירור כנ"ל, לא יהיה לו בשבת אור גדול, כי טוב אל מעט נוגה כנ"ל... לפי זה אף שבשבת אין העבודה בבירור רפ"ח, מכל מקום זה עצמו הוא תכלית הבירור שעבד בכל ימי החול... וזה שסיים תדע לך שהוא כן שאין ישראל נגאלין אלא בזכות השבת, היינו כי הגאולה תלויה בקץ בירור הרפ"ח כידוע, ובשבת הלא בורר אסור, ומכל מקום הגאולה בזכות שבת, הרי שכל הבירור שבששת ימי המעשה תכליתו הוא יום השבת, וכאילו הבירור נעשה בשבת. (ויקרא תער"ב)

ואפשר עוד לומר דכמו דשני הכתרים היו שניהם לסלק כחות החיצוניים, מלאך המות ושעבוד מלכיות, לעומתם הם שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם ומניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר, כבש"ס שבת קי"ט, עון מקביל לשעבוד מלכיות, חטא מקביל למלאך המות, וכלשון אמרם ז"ל (שם נ"ה), אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלי עון, ושעבוד מלכיות הוא בכלל יסורין, ולהם אנו אומרים שלום עליכם וכו', ברכוני לשלום, והיינו שמברכים לאדם ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר, ועל ידי זה נעשה האדם ראוי למיכל סעודתא דמלכא, כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, ובאשר אין ענינם אלא עבודת סילוק, על כן אומרים להם צאתכם לשלום, שאין להם עוד מה להוסיף, כי תוספת טובה אין לה גבול, אבל סילוק הרע אחר שנסתלק אין עוד. (שם תרע"ו)

ויש לומר, דהנה שבת היא גאולה יש בה נמי ארבעה חלקי הגאולה הרוחנית בכל שבת. בהכנסת שבת הוא זמן שליחת האורה ללב ישראל לסלק מהם חושך של טרדות ימי המעשה, המחשיך מאור עינים והשכל, וזהו שאנו אומרים התעוררי התעוררי כי בא אורך קומי אורי וכו', והוא מקביל לחלק הגאולה על ידי המאמר החודש הזה לכם. תפילת שבת דליליא מקבילה לעומת העשור לחודש שהוא רגש כל רמ"ח אבריו בקדושת שבת אחר שכולם מתעטרין בנשמתין חדתין, וזהו שאנו אומרים בתפלה זו ויכולו השמים והארץ וכל צבאם... קדושה על הכוס של יין מקבילה לחלק הגאולה של עשיית קרבן פסח שהוא קישור העליונים והתחתונים, וזהו וקראת לשבת, שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבקידוש קוראין את השבת מלמעלה כלשון הקורא את חבירו ממקום למקום. סעודתא דחקל תפוחין קדישין מקבילה לחלק הגאולה שעל ידי אכילת הפסח אתכא דרחמנא סמיכנא. והבן כל זה, שאי אפשר לבאר הכל בכתב. (שם תרע"ז)

ולפי האמור מענין שינוי נסי הים מנסי יציאת מצרים יש להבין דברי המדרש הנצבים פתח דברינו, שיום הראשון נקרא שבת ויום השביעי נקרא שבת. דהנה מצות שבת, שהן זכור ושמור יש לפרש כענין זה, היינו כי שמור מדת לילה, והוא דמה שאדם משליך ממנו כל החשבונות וטרדת המלאכה בהכנסת שבת, וכמו כן השמירה ממלאכה כל השבת הוא רק סלוק המונע, וממילא בא לעומתו לקדושת שבת, ונשמה יתירה וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין, הרי דהפעולה בעצם הוא סילוק המונע, ורק פרי הסילוק והמסובב ממנו הוא קדושת השבת, והוא כעין נסי יציאת מצרים, שהנס בעצם היה סילוק וביטול כחות מצרים, ופרי ביטול זה היה התרוממות ישראל, אך זכור מדת יום הוא הארות קדושת השבת בעצם כאשר הארכנו, אלא שמחמת גודל הארות קדושת שבת ממילא נסתלקו כל עניני טרדת המלאכה, כי הכל כאפס וכאין לעומת גודל ההארה ועונג שבת... (פסח תרע"ד)

והנה מעין זה הוא בשבת בראשית, שכוונת הבריאה היתה שתהיה שבת אחר שבעת ימי בראשית, היינו שמלאכת יום השביעי נכפלה ונעשתה בששי, ועל כן כשהגיע יום השבת כבר נגמרה מלאכת כל שבעת הימים, והיתה הכוונה שאחר כך יבוא יום השבת ותתקדש כל הבריאה עד שלא יהיה עוד אפשר להתקלקל, ועל כן אמרו ז"ל שאם המתין אדם הראשון עד יום השבת היה נגמר כל התיקון, והטעם כנ"ל, שהיה בא והאיר אור גדול למעלה מהטבע על כל שבעת ימי בראשית... (שמיני תרע"א)

ומהא דתורת כהנים לימוד לכל איש נלבב ליום השבת, שאז הוא זמן השראת כבוד ה' בלבות בני ישראל, וכמו שאנו אומרים בזמירות של ג' סעודות, קריבו לי חזו חילא וכו', ונוכל להמליץ בו, כי היום ה' נראה אליכם, אך אי אפשר כשאדם בלתי מבורר מתערובת טוב ורע, ולעומת הבירור זוכין למראה הנכבד, ואף שמי הוא שיאמר זכיתי לבי, מכל מקום צריכין על כל פנים להעביר את יצר הרע לשעתו להפשיט את עצמו ממשכא דחויא ולקבוע את כל רעיוניו בסדר קדושה והבדלה מטנופי דהאי עלמא, ושבת יעשה כולו תורה, ואף שאין זה כל כך דבר נקל, מכל מקום שבת עצמו יכולה היא שתרחם ומסייעתו... (שמיני תרע"ד)

ומכל מקום יש לומר דהנה שבת במרה נצטוה קודם כל התורה שלא ניתנה עד שעמדו אבותינו על הר סיני ופסקה זוהמתן, וכבר כתבנו שלכן ניתנה השבת מקודם באשר היה קשה מאד שתיפסק זוהמתן בזמן מועט כזה, על כן ניתנה להם השבת שכולהו ערקין ואתעברו מינה, ובאמצעות השבת תיפרד מהם הזוהמא...

ולפי זה יש לומר דמצד קדושת שבת יש תקנה למספר לשון הרע גם כן, כי אם זכה לשבת הטומאה בורחת ממנו, ואז שוב יהיה ביכולתו לסגל מצות ומעשים טובים ולשוב בתשובה שלמה ולעסוק בתורה. (תזריע תרע"א)

והנה אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, ואם כן שבת שלעונג ניתן הוא היפוך ענין הנגעים, ויש לומר ששלש מצוות יש בשבת והן מקבילות נגד תלת קטרין הנ"ל, והיינו נר של שבת, קידוש היום וסעודת שבת. נר של שבת הוא כענין (איוב כ"ט) בהלו נרו עלי ראשי, בזכותו של אברהם, ובו מצינו שהיה נר דלוק באהלו מערב שבת לערב שבת. קידוש היום בזכותו של יעקב, כי כל קידוש מתיחס ליעקב, כמו שכתוב (ישעיה כ"ט) והקדישו את קדוש יעקב. סעודת שבת בזכותו של יצחק, שלא מצינו שהתורה מדברת בסעודת האבות עצמם אלא ביצחק, ובאברהם ויעקב לא מצינו רק שעשו סעודה לאחרים, אבל ביצחק כתיב בתורה ענין המטעמים, שבודאי היה כעין סעודת שבת. ושלשה אלה, היינו נר שבת וקידוש היום וסעודה הם במחשבה דיבור ומעשה. נר היא במחשבה, שאין בו שום עשיה בשבת אלא הוא מוכן מערב שבת, קידוש היום הוא בדיבור, והסעודה היא במעשה, ומוצאם של מחשבה דיבור ומעשה הוא מגוף נפש ושכל, והוא ענין תיקון שלשה האבות ותלת קטרין כנ"ל. (תזריע תרע"ד)

ועל פי הדברים האלה יובן שבתפילתנו בשבת אנו מתפללין על הרצון, רצה נא במנוחתנו, ובקידוש אנו אומרים בשבת ורצה בנו, כי בשבת כלהו ערקין ואתעברו מינה, על כן אנו יכולים לפתוח בצד מה שער הרצון הוא למעלה מהטעם, כי אין טעם לרצון. (אחרי תרע"א)

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ואחר כך אל תפנו אל האלילים. ויש להתבונן מדוע בעשרת הדברות נאמר לא יהיה לך קודם שבת, ושבת קודם לכיבוד אב ואם, ובכאן אמר מאמר קדושים תהיו, שהוא כנגד אנכי, נאמרה יראת אב ואם ואחר כך שבת, ואחר כך אל תפנו וגו'. ונראה על פי מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק שיש קדוש במעשים ויש קדוש במוח, וזה כיבוד ויראת אב ואם שהיא חמורה שבחמורות, היא קדושה במעשים, ושבת היא קדושה במוח, ועל כן כאן דסמוכה לקדושים נאמרה יראת אב ואם מקודם, שבראשונה צריך אדם להתקדש במעשיו ואחר כך לעלות במעלות הרמות להתקדש במוח. (קדושים תרע"א)

ברש"י בשם המכילתא... ונראה דהנה בכל מקום שמוזכרת שבת נכתבו לפניה ששת ימי המעשה, וכבר עמדו בזה מפרשי התורה, ונראה דהנה לפי מעלתה וגדולתה של שבת שהיא מעין עולם הבא אי אפשר לזכות בה אלא על ידי מה שהאיש משליך ממנו טרדות המלאכות וטרדת הפרנסה של ששת ימי המעשה ופרק ממנו עול חשבונות הרבים שחשבו בני האדם, זוכין לעומת זה לקדושת שבת, וכמו עולם הבא שלפי מעלתו אי אפשר לזכות בו אלא על ידי מה שמתרחק מעולם הזה... שאילו יצויר העדר ששת ימי המעשה לא היה במה לזכות בקדושת שבת, ועל כן נכתבו קודם ציווי שבת ששת ימי המעשה... (בהר תרע"ג)

והנה זה שנמכר לנכרי אלמלא היו שכלו ונפשו וגופו כולם בלתי מקולקלים אי אפשר שיעשה כן... ומכל מקום חסה התורה עליו שישמור עצמו לכל הפחות שלא יטמע לגמרי, זה שהוא מקולקל בשכלו ישמור עצמו ביותר שלא יתפתה אחר ע"ז שהיא טעות בשכל, וזה שהוא מקולקל בגופו שלא יתפתה וימשך אחר גילוי עריות, שהוא קלקול בגוף, וזה שהוא מקולקל בנפשו שלא יתפרץ בשמירת שבת, כי בשבת כתיב "וינפש", והיה שלימות הנפש, כי נפש הוא רצון, כמו שכתוב (בראשית כ"ג) "אם יש את נפשכם" ופירושו רצונכם, ושבת היא בבחינת רצון הן מלמעלה למטה, שהקב"ה רוצה בעמו ישראל, וכן ממטה למעלה שישראל מתדבקין בהשי"ת בלב מלא רצון... וממילא מובן שהבלתי שומר שבת נתקלקלה נפשו לגמרי, כי ידיעת ההפכים אחד... (שם)

ולפי זה מובן שבשבת שענינו בלתי אמצעי כבזהר הקדש, שבכל ימי החול היחוד למעלה הוא על ידי מט"ט, אך בשבת היחוד הוא על ידי צדיק חי עלמין, על כן גם קרבן שבת אין צריך לאמצעים, ועל כן לא נאמר בו אשה, ואם כן משבת מעיקרא לא קשה, וכל קושית הזוהר הקדוש היתה רק מיום טוב, דמשמע דביום טוב לאו הכי הוא, ועל כן נאמר בשאר מועדים אשה. 

ולפי האמור יש ליתן טעם להא דבשבת ניתנה תורה, דמשמע שהיה צורך למתן תורה שיהיה בשבת, ולא מקרה היה, והיינו שיום השבת מסוגל לזה שהוא בלי אמצעי, ועל כן יצאה לפועל בו ביום נתינת התורה בלי אמצעי... (שבועות תרע"ד)

והנה כמו כן בשבת, דאיתא בזהר הקדש דמיניה שיתא יומין מתברכין, והוא כמו התחלה לששת ימי המעשה, ובשבת הזמן לקבל על עצמו כל הנהגת ששת ימי המעשה שתהיה על טהרת הקודש, על כן צריכין לדקדק מאד מאד שיהיה הלב טהור בלי שום פסולת אפילו משהו, וביותר בזמן מנחה רעוא דרעוין, שאז ביותר נותן כח ועצמה לכל ששת ימי המעשה, צריכין לדקדק ביותר להיות בטהרת הלב ובדביקות עצומה כל מה דאפשר. (נשא תרע"א)

יש ליתן טעם למה שבת עוד במרה נצטוו. דהנה לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, והטעם יש לומר על פי מה שאמרנו במאמר הקודם, שהתורה מהפכת את היצר הרע לעשותו יצר טוב, ועל כן בשבועות באו שתי הלחם חמץ, ששתי הלחם רומזין לתורה, והם חמץ הרומז ליצר הרע, כי על ידי התורה נתלבן גם היצר הרע ומאספין אותו לקדושה, ונסתייע משבת ששבת נמי נמצא בה ענין זה כנ"ל. אך לאו כל אדם זוכה שהשבת תקלטנו, ואינה קולטת אלא שומרי ברית, והוא ראשי תיבות שב"ת, שבת ברית תורה שהם מתאחדין. והנה בזוהר הקדש שמי מרה היו כענין מי סוטה שנבדקו ישראל אם הם שומרי הברית, ונתברר שהם שומרי הברית על כן ניתנה להם שבת תיכף שתהיה להם לסיוע לקבלת התורה. (שם תרע"ג)

והנה יש לומר דשבת הוא תיקון על העדר התמימות, וכמו שכתוב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ופירשנו שבשבת נעשה משמים וארץ כלל אחד, ומזה נמשך לכל לב איש ישראל, שיתאחדו המוח והלב שהם דוגמת שמים וארץ, וממילא נמשך הלב אחרי המוח, המביא לידי מדת התמימות, וזה שאנו אומרים בזמירות "ה' אלקי ישראל אהבת תמים". (שלח תרע"ג)

ובדוגמא לזה הוא בכל אדם על פי מה שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הא דנר שבת משום שלום ביתו, כי בימי החול אין שלום בגוף האדם, שהנפש שהיא מן העליונים מתאוה לרוחניות והגוף לחומריות, ומתקוטט עם כחות הנפש, ומחמת אור קדושת שבת יש לנפש מנוחה מכחות הגוף, כי אפילו עם הארץ אימת שבת עליו. והנה כל זה אם כל ימות החול עומדת הנפש על קיומה בקשרי המלחמה, אז בהאיר אור קדושת שבת נחה ושקטה, וכעין שכתוב (ישעיה י"ד) והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו', וזה בכל עצב שבששת ימי המעשה יהיה מותר ביום השבת, כי שבת היא ברכת ה' ולא תוסיף עצב עמה. והנה המנוחה בשבת היא כפי מסת העצבון והרוגז של ימי החול... ועל כן כשבאה מנוחת שבת והנפש מרגשת את העונג, אז אומרת לטובתי נשברה רגל פרתי, הוא ערעור הגוף, והקדושה שקונה ביום השבת היא הכתיבה והחתימה וההעלאה בערכאות. (חקת תער"ב)

ובשבת קדש איתנהו תרוייהו, אעורר כל ואסדר כל, דאור קדושת השבת מאיר את עיני האדם שיוכל לראות את חטאו, דחשכת העבירה תוכר מיתרון האור, ועל ידי שבא אור קדושת שבת ממילא רואה פגם העבירה עד היכן הגיע, וזהו שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש, וגם כמו שבשבת היתה השלמת הבריאה, והבריאה כולה היתה בהשתלשלות מלמעלה למטה, על כן סגולת השבת שתשמור תדיר ההשתלשלות ולהאיר עיני האדם לידע סדר ההשתלשלות שלו, שהושלך מאיגרא רמה לבירא עמיקתא על ידי העבירות... (דברים תע"ר)

ויש לומר דשכר שבת איכא נמי בהאי עלמא, כי שבת היא כללא דאורייתא, ועוד ששבת היא מעין עולם הבא ושכרו נמי מעין עולם הבא, והוא כמו שכתוב (ישעיה נ"ח) "אז תתענג על ה'", והיינו משום דבשבת היא התאחדות לגמרי מוח ולב שני אריסין כנ"ל, על כן זוכין לעונג שהוא למעלה הכולל הכל, כאמרם ז"ל אין למעלה מעונג, וזהו שכר מעין עולם הבא, ועל כן אמר המדרש ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר וכו' אז תתענג על ה' וגו'. (עקב תרע"ה)

וכן הוא נמי דוגמא דידיה בשנה ובנפש, שלעומת הדרישה בכל לב ונפש לשבת ויום טוב זוכין להתגלות הארה מהן, שאף כי בפשטות שבת ויום טוב הם לכל אחד מישראל, מכל מקום נועם מתיקות עריבות קדושתם אינו מתגלה אלא כמסת הדרישה וההשתוקקות אליהם כל ימות החול, והשגחה על עצמו שיהיה ראוי לקבל הזמן המקודש, וישים את הדברים אל לבו איך אשא פנים לקבל את השבת בבגדים צואים האלה, מה גם חס ושלום בקלקול העבירות שהנשמה מסתלקת... וכשמגיעים שבת ויום טוב אז יתגלה לו מה שלא נגלה אליו מקודם. (ראה תרע"ה)

ולפי דברינו אלה יש להמשיך הרמז גם בפרשה שלפנינו, כי יפלא ממך דבר למשפט וגו' וקמת ועלית אל המקום וגו', שיש כאן רמז גם לאדם הפרטי אשר טחו מראות עיניו מלהכיר ולבחון את מעשיו ולהיות ממארי דחושבנא, אם על כל פנים עוד עומד בספק... על זה אמר הכתוב וקמת ועלית אל המקום וגו', והיינו על פי מה שהגדנו במקום אחר, כי עולם שנה נפש הם בבחינה אחת, ומובחר שבעולם הוא מקום המקדש, ומובחר הזמן הוא שבת ומועדי ה', ועל כן אמר הכתוב שעל כל פנים שבת שהוא מובחר הזמן הוא לעומת המקום אשר יבחר ה', ואל יעבור עליו יום השבת בהבל וריק, אלא אז יתבודד ויחשוב חשבונו של עולם, ואור קדושת שבת יאיר את עיניו להכיר את המעשים הנרצים מהבלתי נרצים, ואולי מטעם זה חייב אדם להקביל פני רבו בזמנים המקודשים... כי בזה מקיימין על כל פנים וקמת ועלית ודרשת. (שופטים תרע"ו)

ונראה דכן הוא בכל שבת, כאמרם ז"ל שבת נטריקון שבת בו תשוב, הפרישה מטורח המלאכה וטרדת הפרנסה וכאילו כל מלאכתו עשויה היא בגוף, ואחר כך קבלת שבת ברגש הנפש בשירות ותשבחות היא בנפש, ואחר כך קידוש היום וסעודת שבת הם בשכל, כי קידוש הוא בחכמה ובמקום קריאה שם תהא עונג, ואין למעלה מעונג. ואפשר שבכלל זה הוא נר של שבת... (כי תצא תרע"ו)

ודוגמא זו בשבת קדש בהכנסת שבת שהנשמות עולין ומתדבקין בהשי"ת אף בהיותן בעולם הזה, ושבת היא יומא דנשמתא ומעין עולם הבא, ומכל מקום מחמת דביקתה כל ששת ימי המעשה בטרדת עולם הזה אי אפשר שלא יהא דבוק בה דבר מה מהגשם, ולזה נצרכים המלאכים שבאין בשבת, ואנו אומרים שלום עליכם מלאכי השלום וכו', ברכוני לשלום להשלים נשמות ישראל שיהיו ראויים לקידוש היום. (כי תבוא תרע"ה)

והנה כעין זה הוא ענין שבת ויום הכפורים. כי שבת היא עונג ורצון ואהבה, ואין דנין בשבת כי אין בשבת הזמן לדחות את הרע שהיא מצות ובערת הרע מקרבך, וגם בורר פסולת מתוך אוכל אסור בשבת מהאי טעמא, והוא רק להגביה את החלק הטוב שבאדם עד שכל עניני הגשמיות לא יתפסו מקום אצלו כלל, וכבר דברנו מזה הרבה פעמים... (האזינו תער"ב)

במשנה (סוכה מ"א) יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת, ובגמרא דבזמן המקדש דחה יום ראשון את השבת אף בגבולין והאידנא לא דחו. ולהבין הענין, דהנה שבת היא עונג ואין בה שמחה, ויום טוב הוא שמחה, כי שבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות, וכמו ששבת היום השביעי, ושביעי הוא הנקודה האמצעית בתוך שש הקצוות, ועל כן אין בה שמחה, כי שמחה היא התגלות הנעלם, וכמו שעינינו רואות שכאשר תגדל השמחה תביא לידי ריקוד, וכבר אמרנו במקום אחר ששבת היא בחינת בתי גואי ויום טוב הוא בחינת בתי בראי, ומי שהוא בחינת בתי גואי אין ניכרת בו שום התפעלות... ששבת היא מוח, והמוח הוא קר... ומכאן דבמקדש שהוא הנקודה הפנימית, שם הכל הוא פנימיות, ואפילו האברים החיצוניים שמה יש להם מעלת הפנימיים... ועל כן במקדש נקרא גם שבת יום שמחתכם... ועל כן ניטל שמה לולב בשבת, ולא עוד אלא אפילו בגבולין נאצלה השפעת הקדושה מבית המקדש עד שהיו ניכרים השפע והברכה גם בגשמיות, והכל היו אז פנימיים, על כן ניטל גם בגבולין בשבת... (סוכות תער"ב)

ר' צדוק:

...והמתקת כל דבר הוא בשרשו, ובשבת יכול להמתיק כל ימי השבוע להתהפך לטוב, כי בשורש נקל להמתיק כידוע בכל דבר... (חלק ב צדקת הצדיק עמוד נט)

...ונגד קדושת השבת שאין לו שום שייכות נאמר "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלקים", כי אלו שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין, ולא היה לשום אומה ולשון שליטה בהם, כי מי מכניס ראשו בין לביא ולביאה כשנזקקין זה לזה, שזהו קדושת השבת ביחוד הגמור, ואתם הדבקים וגו'. אלא שצריך ג' תנאים להיות מנוחה שלימה שהשי"ת רוצה בה, כמ"ש בנוסח תפלת אתה אחד, א' מנוחת אהבה ונדבה, היינו שיהיה לבו נודבו למנוחה זו מצד אהבת השי"ת, כי בו שבת, ולא שעושה מעצמו מפני עצלותו ועייפותו, ושחפץ במנוחה להנאת עצמו, ואף שאמרו משבח אני את העצלים וכו', היינו דעל כל פנים הוא עצל ונשכר, שניצול מהחטא, ויש בידו שכר מצוה שלא לשמה, אבל אין זה עשיה לשמה שהקב"ה רוצה.

וב' מנוחת אמת ואמונה, היינו שיהיה מנוחתו באמת במעמקי לבבו שיהיה אצלו כאלו כל מלאכתו עשויה, ולא שנשמר במעשה ומכל מקום לבו טרוד בעסקיו ובמלאכתו. ואמת נקרא מה שהוא נוקב ויורד בכל מעמקיו אבל מה שהוא רק בהתגלות ובלבו אינו כן, זהו רק לפנים ולעיני בני אדם שרואים רק לעינים, ואינו אמת, דהקב"ה שחותמו אמת רואה ללבב שזהו העיקר האמת... ואף דהרהור מותר מצד הדין, מכל מקום אין זה מנוחה שלימה שהרי אותו חסיד שחשב לגדור נמנע ולא גדר מפני כן, שמע מינה דגם זה נחשב ביטול למנוחה השלימה הראויה להיות בשבת ליראי ה' היודעים שהשי"ת צופה ויודע הנסתרות שבלבבם.

והג' מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח, לאפוקי מי שהמנוחה לו לעול ולצער ולדאבון נפש, וכעין אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי, והוא יגע על ידי המנוחה יותר מעל ידי המלאכה מפני חשקו למלאכה או מפני צערו שיחסר לחמו... ורצון השי"ת במנוחה שיהיה לו על ידי זה שלום ושלוה ושיהיה לבו שוקט ובוטח בהשי"ת כי מנוחה זו היא מקור הברכות, ואז הוא מנוחה שלימה... (שם ישראל קדושים עמוד צה)

...וכן שבת הוא הכרת שם שמים הברורה דקביעא וקיימא, כמ"ש בפרק ערבי פסחים קי"ז, כמ"ש זוה"ק (ח"ב פ"ח) מאי שבת שמא דקוב"ה, ולכך אינו יום המעשה, כי המעשים יש להם גדר וגבול, ואפילו מעשה מצות התורה יש להם מספר תרי"ג, והם גדורים וקצובים את זה תעשה וזה לא, וחוק וגבול יש אשר לא יעברנהו... וזה טעם "כי בו שבת", ולכך יום השבת הוא קדושת המחשבה וכמ"ש בריש הקדמת הזוהר בב' בארצינו דא יום השבת וכו' עולם הנשמות וכו' והיינו על ידי הכרת שם שמים הברורה וקביעא בקרבו עד ששבת גופו... ולכך הוא אות על אדנות השי"ת דוגמת תפילין שהוא אות גם כן על זה... שכל יום ההוא קבוע שליטות אדנותו ית"ש בתוך לבו בקנין גמור מעצמו בלי שום מעשה והשתדלות, ולכך הוא יתד בלבו יום ההוא בל תמוט אפילו רגע אחת...

וזהו כשהתורה נקנית לו ונעשית תורתו אז רחבה שאין לה גבול, ולכך הותרו בשבת כל תענוגי הגוף, ואדרבא הם מצוה לשבת עונג, מטעם כי אז תתענג על ה', כמ"ש בריש פרק כיצד מברכין ל"ה ב' (ברכות) כאן קודם ברכה לה' הארץ ומלואה, ולאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם, כי הברכה היא הכרה שה' נוכח פניו... (חלק ג דובר צדק עמוד נא)

ובמרה נצטוו על השבת, כמ"ש (בפרק ר"ע) כידוע דבשבת התענוג מצוה, דכל התאות הם אז בקדושה, וזהו המר שהמתיק את המר שעל ידי המרירות דעולם הזה זוכין לעולם שכולו טוב ועונג, וכן ו' ימי המעשה ושבת שהוא מעין עולם הבא כי צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה. (חלק ה תקנת השבין עמוד קסו)

ענין עליית העולמות בשבת עד שבעשייה אין שם אלא ז' תחתונות לבד, ולא הג' ראשונות כנודע מטעם האריז"ל הוא בפשוט כי ענין איסור מלאכה בשבת כי בו שבת וגו' היינו דהאדם צריך לדעת בכל פעולותיו ומעשיו שלא הוא הפועל רק הכל בכח עליון וכל פעולותיו מהשי"ת כענין גם כל מעשינו פעלת לנו, ובלאו הכי אין לו שום כח לפעול כלום רק על ידי כח הפועל דהשי"ת הנמשך בו מכח י' מאמרות דמעשה בראשית שנמשך בו... ובשבת דאין כח פעולה דהשי"ת באותו יום כלל שבו שבת וכו', העושה בו מלאכה הרי זה דומה חס ושלום לקוצץ בנטיעות, דאיתא בתיקונים (סוף תיקון ס"ט) דהיינו מאן דנטל מלכות בלא ט' ספירות, פירוש כח פעולת אדם בלא הכרה שהשי"ת הוא הפועל שזה אי אפשר בשבת, ועל כן אז חושב דהוא הפועל בכחו ועוצם ידו, וזה כפירה, ולכן אמרו (עירובין ס"ט) מומר לחלל שבתות מומר לכל התורה כולה, ומכל מקום ודאי אם לא היה כח מהשי"ת לא היה אפשר לנברא לפעול כלום, ואנו רואים עכו"ם ורשעי ישראל פועלים בשבת, רק דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, היינו מה שהוא ברצון העושה, וברצון אין השי"ת פועל כולם, אבל פעולת שנגד רצונו ית' הם נמשכים דרך אחוריים, והם דוגמת דבר שאין מתכוין... ואסור מדרבנן, דחכמים הם הוסיפו בירורים לומר דפעולת השי"ת בשבת היינו מתעסק בעלמא... (שם רסיסי לילה כז עמוד לז, וראה שם עוד)

שורש הרע דעמלק הוא לעומת שורש הקדושה דשבת, שהיא קדושה קביעא וקיימא ואינה בהשתדלות אדם כלל, ופעולת אדם בזה הוא רק הזכירה שמזכיר קדושתו בפה וזוכר מקדושה זו, כי ידוע בכל דבר שהמחשבה קבועה שם הוא קביעות כל הגוף כידוע ממקלות דיעקב, וכשזוכר מקדושה זו היינו שמחשבתו שקועה בזה ממילא הקדושה ההיא שורה עליו, אבל גוף קדושתה נקרא מתנה טובה יש לי בבית גנזי (שבת י'), פירוש בעולם הגנוז ונעלם, כי שבת א' מס' בעולם הבא שהוא עולם הנעלם בעולם הזה, וא' מס' הוא הרשימו שנתגלה ממנו בעולם הזה במתנה... ונאמר "שבת וינפש" ואז"ל (הובא ברש"י) כמי שנתנפש ממלאכתו ושואב רוחו אליו, שזה סוד עליית העולמות בשבת כידוע, והוא על ידי הנייחא שיש לו מהנבראים, מזה נתהוה קדושת השבת. ונמצא שזה גם כן כעין שבא על ידי השתדלות ועד"ש (ע"ז ג') מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת, דצריך הכנה לשבת בפשטיה. וידוע דכל הכנות שבמעשה יש להם רמיזות גם כן במחשבה ובהשגת אור הקדושה... וכן הוא קדושת השבת, שעל ידי ההנאה שרואה שכל מה שעשה והנה טוב מאד... מגיע קדושה זו, ואפילו חייבי גיהנם נחים בשבת (סנהדרין ס"ה), היינו שמתפשטת בכל הנבראים אף בעומק רע... (שם מב עמוד עו)

ענין ברכה וקדושה דיום השבת ובב"ר פרשה י"א א' שניהם באור פניו של אדם, כי חכמת אדם תאיר פניו, שהארת הפנים הוא מצד חיזוק הלב ותקיפתו שלא ידאג ויצטער משום דבר, לב שמח ייטיב גהה, והחכמה תעוז לחכם, נותנת לו עוז וחיזוק ועל ידי זה מאיר פניו, וכל מיני דאגות הם רק מצד ו' ימי המעשה דיצירת כל עניני עולם הזה שהוא עולם המלא צער ודאגה, אבל משבא שבת באה מנוחה שהוא כאלו כל מלאכתו עשויה ולא יוסיף עצב עמה פניו מאירים. כי מנוחה דיום השבת היינו שמכיר באמת ששוא כל השתדלות אדם ואין שום דבר חוץ מהשי"ת... ומכיר שכל הפעולות שפעל בו' ימי המעשה הם באמת פעולת השי"ת... וכשהשי"ת שובת גם הוא שובת. וממילא על יד הכרה זו מסתלקים כל מיני הדאגות ועצבות מהלב, וזהו הברכה באור פנים... (שם נה עמוד קנב)

...ובתפלה דרחמי נינהו מבקשים והנחילנו ה' אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך, אף דבקידוש נותנים הודאה על העבר, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ולמה מבקשים על זה, בשלמא בענין קדושה דאמרינן בקידושא אשר קדשנו לא קשיא, דבקדושה יש הרבה מדריגות... אבל להתפלל והנחילנו ה' אלקינו באהבה וברצון שבת קדשך אחר שכבר נותנים הודאה על העבר הנחילנו הנחלתנו אינו מובן. אך באמת גם בהנייחא שיש לישראל יש הרבה מדרגות, וכל אחד כפי מה שזוכה מרגיש המנוחה והנייחא בלב בשבת, ועל זה מתפללין והנחילנו וכו', אבל מכל מקום כל אחד מישראל זוכה לנייחא בשבת, וזה המתנה טובה ושבת שמה, ועל זה מודים בקידוש, וזהו יום מנוחה וקדושה לעמך נתת במתנה... (פרי צדיק בראשית י)

ובשבת מצינו (שבת קי"ח) במענג את השבת שנותנין לו משאלות לבו, ולא נזכר לטובה, והטעם שבשבת כל מה שישראל מבקש הוא הכל לטובה ולא יזיק לו. וזה דאיתא (תנחומא) דאין מתענין בערב שבת דכבוד שבת עדיף מאלף תעניות, דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתי כבוד שבת ודחי... (שם יג)

קודם סעודת ליל שבת אומרים אשת חיל וגו' דכנסת ישראל אשה יראת ה', וזה בשבת שכל אחד מישראל משיג היראה, דשומרי שבת נקראו יראי שמי (בתענית ח') ובכניסת שבת כל אחד מישראל זוכה לנשמה יתירה נשמתין חדתין... ושבת נקראה כלה מלכתא, ונקראו כל ישראל אשת חיל עטרת בעלה... (חיי שרה א, ועיין שם עוד)

אמרם ז"ל אימת שבת עליו על עם הארץ, נזכר לענין שאומר אמת שירא לומר שקר בשבת, כי זהו שורש קדושת השבת שמופיע בו בחינת אמת, כי השבת מעין עולם הבא שהוא עלמא דקשוט... והנה איתא בגמרא (יומא פ"ג) דר"מ אמר לההוא גברא חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא, והיינו חלומות של ליל שבת, וכפירש"י, ולכאורה על פי האמור נצרך להיות החלומות של שבת יותר אמת, כשורש קדושת הזמן דשבת... אמנם יש לומר שהחלום הזה היה על ידי רוחו של אביו שהיה רשע כמותו שהשיאו עצה לגנוב בשבת ולחללו לחפור בקברו, ולזה לא הועיל אימת שבת כי לא היה שומר שבת, ועם כל זה כיון להאמת ברשעתו בעצת שקר, אבל הנפש שיש לה קצת אחיזה בקדושת שבת, אפילו עם הארץ מופיע עליו נקודת האמת לפי ערכו בזה שירא לשקר... (שם ויצא א)

בתפלת ערבית דשבת אומרים וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, וסתם זמנים היינו קדושת ג' רגלים שנכלל בקדושת שבת גם קדושתם, והיינו כי קדושת חג הפסח הוא ענין גאולת מצרים, ונמצא בשורש קדושה של שבת, כמו שאמרו (שבת קי"ח) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין... והמכוון על ב' הקדושות דשבת עלאה ושבת תתאה... והנה בכלל ישראל ביום השבת מעבירין מהם עול דרך ארץ שמוזהרין לבל לעשות שום מלאכה לסבת פרנסה, והיינו מפני שמקבלים עול תורה בשמירת שבת בבחינת זכור ושמור שבדיבור אחד נאמרו, והיינו כי זכור הוא ענין התעוררות להמשיך עליו קדושת שבת בפועל מצד האדם... והיינו שיזכיר האדם בפיו הודאה להשי"ת בקידוש היום אשר קדשנו וכו' ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו. והנה בלוחות ראשונות נאמר זכור שאז היה קודם הקלקול, והיה חרות על הלוחות שנחקק הדברי תורה על הלב, והיה די להנפש רק לזכור בפה קדושת שבת הנשפע מלעילא, והיה נשמר שלא ישכח שהיא אתר דלית ליה שכחה, מה שאינו כן לאחר הקלקול נצרך גם השמירה בלב בכל רגע ביום השבת לבל יהיה נשכח מלבו, כי בתנועה קטנה יכול לבא לידי חיוב חטאת... ועל ידי שמירת שבת זה בכלל נפשות ישראל מקבלים עליהם עול תורה, ועל ידי זה מעבירין מהם עול דרך ארץ, אך מפני שהוא רק בבחינת חיצונות שבלב כנ"ל, לכן אינו פועל רק לפי שעה, כי מיד אחר יום השבת נצרך ליגיעת דרך ארץ מפני שיגיעת וכו', ואלמלי שמרו בני ישראל שתי שבתות דהיינו שיהיה נקבע גם בפנימיות נקודה שבלב, שהוא בחינת שבת עילאה בינה לבא אזי מיד הם נגאלין הגאולה שלמה, כי על ידי שיקבלו עול תורה באמת עד פנימיות נקודה שבלב יהיו מעבירין עול שעבוד מהנפש מכל וכל היינו כל מיני דחק וצער שבנפש הקדושה... אז יהיה הגאולה השלמה לכל נפשות ישראל...

וגם קדושת חג השבועות זמן מתן תורתנו נכלל בקדושת שבת, דכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, ואיתא בספר הבהיר, לקח שביעי ושם להם במקומו, והשאר גנזו לצדיקים וכו' שבכל יום השבת מופיע האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, שהוא מעין עולם הבא, וגם האור הגנוז הוא התגלות תורה שבעל פה, שעל זה נאמר וירא אלקים את האור כי טוב, וקדושת חג הסוכות שאומרים בו זמן שמחתנו יותר מבשאר מועדים שבהם גם כן מצות שמחה, מפני שבסוכות נולד מעצמה השמחה מצד התגלות כבוד מלכותו ית' בימים הקדושים... וגם ביום השבת תקנו לומר ישמחו במלכותך, והיינו שאף שאין בו מצות שמחה, השמחה נולד בעצם מצד התגלות כבוד מלכותו ית', כמו שכתוב ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו. וכמו שדרשו (ספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו שבתות. והיינו שאז השמחה היא שלכם מצד הנפש בעצמה, כענין דאיתא שמחתי מתוך יראתי...

והנה גם קדושת שאר מקראי קדש נכלל בקדושת השבת, כי קדושת יום הכפורים הוא מחילת עונות, והוא ביחוד בשבת, שאמרו שאפילו עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו על ידי שמירת שבת, והיינו עוד במעלה יותר מיום הכפורים שיש בו ד' חלוקי כפרה... וגם קדושת ראש השנה שהוא יום הזכרון שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, וביום השבת הוא ביתר שאת, ולזה כשחל ראש השנה בשבת אין מהצורך להעלות זכרונינו לפניו ית' לטובה על ידי פעולת השופר מפני שהוא יום הזכרון בעצם... (שם ויצא ג)

אם תשיב משבת רגלך וגו', ודרשו (עירובין נ"ב) על איסור תחומין, ויש להבין דהא תחומין אפילו למאן דאמר דאורייתא הוא רק באיסור לאו, ולמה בחר הכתוב דוקא להתחיל בקדושת שבת בזה יותר משאר מלאכות גמורות. וכן על פסוק "ויחן את פני העיר" דרשו בב"ר שקבע תחומין מבעוד יום, ועל זה אמרו יעקב שכתוב בו שמירת שבת, יש להבין גם כן למה נכתב על יעקב שמירת שבת בתחומין... אך הענין הוא, דאיתא בזוהר הקדש אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ממקומו תנינן מההוא מקום וכו', ורזא דמלה ברוך וכו' ממקומו וכו' ודא איהו רזא דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, כי זהו השורש של קדושת השבת בזמן, להיות גם המקום מקודש מצד פריסת סוכת שלום. ומפסוק אל יצא וגו' דרשו על הוצאה מרשות לרשות, והיינו כי מקום הקדושה נקרא רשות היחיד ורשות הרבים הוא ההיפך, ועל זה התחיל מסכת שבת יציאות השבת דיני הוצאה מרשות לרשות, ורמז פשט העני את ידו מרשות הרבים שעומד בו, כי אין עני אלא בדעה, והגם שהוא עומד ברשות הרבים, עם כל זה יש לו גם שם קדושת המקום של ד' אמות שרשאי לטלטל בו בשבת, אמנם אם פשט ידו לפנים וכו' העני חייב, והוא כעין רמז הרע"ב על פשט בעל הבית את ידו שחייב גם אם כיון לעשות מצות צדקה, וכמו כן הרמז אצל העני שגם אם כיון בזה כדי לענג את השבת הוא חייב...

ושינוי הלשון שמתחיל יציאות השבת ולא הוצאות השבת, איתא בספרים הקדושים שהוא לרמז שם י"ה בראשי תיבות, והיינו כי ה' הוא בחינת התגלות מלכות שמים בעולם הזה, שנברא בה' ויו"ד מרמז על עולם הבא שנברא ביו"ד, ובשבת יש השראת הקדושה בעולם הזה גם כן מעין עולם הבא, ומשורש הזה של השראת הקדושה במקום הוא גם כן מצות תחומין דאורייתא בי"ב מילין, שהוא השראת הקדושה של המקום של כל מחנה ישראל, וכל נפש פרטיי יש בה כללות הקדושה מכל השיעור קומה של מחנה ישראל...

וזה שנכתב ביעקב ענין חניית המקום מקדושת מחנה ישראל, והוא מפני שכבר נקבע בו קדושת ישראל לעולמי עד, וכמו שאמרנו, ולכן ירש את העולם שלא במדה, והיינו שבכחו לקדש גם מקום חוצה לארץ בקדושת ארץ ישראל, כמו בכל מקום חניית ישראל שנעשה מקודש... (שם וישלח ח)

...אמנם קדושת השבת פועל להתעוררות התשובה, ועל כל זה לזמר ולרנן בשמחה שקדושת שבת פועל להיות בחינת תשובה מאהבה, אשר על ידי זה נצמח עוד השמחה בלב, כמו שנאמר ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו', שנדרש בזהר הקדש על יום השבת, שהוא יום הניח המיוחד לנייחא, ודקדקו מדלא כתיב בהניח וגו', וכתיב ביום הניח, משמע דעל יום המיוחד למנוחה קאי... (ויגש ח)

אחר ציווי על מלאכת המשכן בפרשת תשא כתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם, כי המשכן היה שיהיה מקום להשראת שכינתו ית'. ואולי יעלה על הדעת מה לנו עוד לקדושת שבת, הלא מבלעדי קדושת שבת קדושים אנחנו, כמו שנאמר כי עם קדוש וגו', וכבר יש לנו קדושת המשכן להשראת שכינתו בתוכינו, וכל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד, לזה אמר השי"ת את שבתותי תשמרו וגו', כי עדיין יש קדושה למעלה מקדושה, וגם זה שקדוש לגמרי כל ימי המעשה הוא ישיג ביום השבת קדושה עליונה יותר... והתלמידי חכמים שעוסקין בתורה כל ימי המעשה, להם ניתן השבת לתענוג על דרך מה שנאמר אז תתענג על ה', כי בשבת משיגים הדעת והקדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכל הקדושות שיש באדם הם רק מצד השי"ת שמשפיע בו קדושה... וזהו לדעת כי אני וגו', דבשבת דברי תורה נבלעים בלב ומגיעים למדרגת הדעת, דעל כן שבת מתנת חלקו של משה רבינו ע"ה, ולהשיג קדושה זאת נתן השי"ת השבת לישראל, דגם מי שהוא תכלית הקדושה בו' ימי המעשה נצרך להגיע למדרגה זו ביום השבת, דשומר שבת שומר ידו מעשות כל רע, שמשומר מן העבירה... וכפי הקדושה דו' ימי המעשה כך מתרבה הקדושה ביום השבת, שאז יכול לזכות לביעור היצר הרע מלב לגמרי על ידי בליעת דברי תורה ויזכה לדעת וגו'. (שם וארא יב)

שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום, שבשבת בתפלה ג' אומרים אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד, שפירוד הדיעות וכל המחלוקת בא מחמת שכל אחד נוגע לעצמו, ושבת דאיתא האי יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא, על כן נעשים בו ישראל גוי אחד כיון שאין להם רק מכוון אחד לעשות רצון אבינו שבשמים והאמת והשלום אהבו, וכעין מחלוקת הלל ושמאי, ואז נקרא השי"ת מלך שהשלום שלו, שהוא עושה שלום במרומיו... (שם טז, וראה שם עוד)

שמעתי בשם רבינו הרה"ק מלובלין זצוק"ל שאמר ששבת פרשת בא הוא כעין ימים ראשונים של פסח, בשלח ימים אחרונים של פסח, יתרו שבועות, והוא כמו שאמרנו במה שנאמר שבת בשבתו, שכל שבת יש לו קדושה מיוחדת. והיינו דקדושת הפרשה שקורים בו זהו קדושת השבת, ובכל שבת קריאה מחודשת, ובשבת זה קורין יציאת מצרים, ובשלח קריעת ים סוף ויתרו מתן תורה... (שם בא יא)

...וכן מוקי בפסיקתא רבתי המחלוקת דמאן דאמר לא נתנו שבתות אלא לתענוג היינו לתלמידי חכמים, שהם יגעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת הם מתענגים, והיינו על דרך מה שנאמר והתענג על ה', שבכל הימים הם עמלים בעמל תורה כמו הפועלים בשבת, ובשבת זוכין התלמידי חכמים להתענג על ה' להשיג דברי תורה שלא בעמל ויגיעה רק מצד השי"ת... (שם בשלח יד)

השבת הניתן לישראל א' לז' ימים מעורר בלב האדם בכל שבת חשק חדש לקדושתו ית' מצד שעברו עליו ו' הימים בטרדת מלאכה והתרשלות מדברי תורה, לכן ביום המנוחה מתעורר החשק להתקרב להקדושה, והנשמה יתירה גם כן חדשה בכל שבת, וזהו תכלית ועיקר רצונו של השי"ת שיתחדש מצד האדם חשק חדש לדברי תורה... ועל זה ניתן השבת, שאז מרגישים חיות חדש דהנשמה יתירה נקרא שבת כלה, ובכל שבת נקרא כלה, דבכל שבת נשמתין חדתין ואינה אותה הנשמה יתירה דשבת העבר, דאם כן אין לקראתה כלה. ונר ה' נשמת אדם שמאיר אור חדש. (יתרו י)

...והנה הרמב"ם ז"ל מנה מצות עשה שביתת שבת, וכן התוספות (שבת ס"ט ד"ה דידע) תמהו אמאי לא קאמר דידע לשבת בעשה. ורבינו הקדש זצוקללה"ה תירץ תמיהת התוספות דבשבת ליכא עשה, ועשה דשביתה רק ביום טוב דישראל מקדשי ליה שייך ציווי דעשה, מה שאינו כן שבת דקביעא וקיימא. ובאמת בגמרא הוזכר עשה ולא תעשה רק גבי יום טוב... אך לפי האמור יש לומר דפירוש הכתוב וביום השביעי תשבות, שיהיה לך נייחא, והיינו שאף בשביעית שיהיה פנוי כל הימים לתורה וששת ימים תעשה מעשיך בעמל תורה כאמור, מכל מקום יהיה נבדל השבת שבשבת תשבות ויהיה לך נייחא מהשי"ת, ועל דרך שנאמר "אז תתענג על ה'" שאינו לשון ציווי רק שכר שיתן לך השי"ת המנוחה והעונג... (שם משפטים ו, וראה שם עוד)

להבין ענין הבדלה על היין דשבחוהו רבנן ז"ל (שבועות י"ח)... אך הענין דבאמת קדושת השבת קביעא וקיימא שהשי"ת מקדשו, ואם כן מה יתרון להאדם בקדושת שבת, דאטו יש יתרון למלאכים אשר השי"ת נותן בהם קדושה. רק דקדושת שבת הוא כעין הקדמה לימי המעשה, שעל ידי זה נמשך הקדושה לו' ימים שאחריו, וכמו דאיתא בספרים הקדושים, המשל לאב שניסה בנו באיזה חידה שאומר לו כל ההקדמות השייכים לפתרון החידה כדי שיגידה, ואף שהבן אינו מחדש כלל, מכל מקום נקרא ההגדה על שמו, וכן בקדושת השבת, שהשי"ת מקדשו כדי שישראל ידביקו ימי המעשה לקדושת השבת, ועל זה אנו מתפללין החל עלינו הימים וכו' ומדובקים ביראתך, והגם דבלא התפלה גם כן נמשך קדושת השבת לימי המעשה, מכל מקום צריך איזה תפלה כעין אמירת יהי רצון, ועל ידי כן נקרא הקדושה על שם ישראל, וזה ענין היין להבדלה, להמשיך היראה דשבת... לימי המעשה, וזה ענין היין להבדלה שמורה על שמחה, והוא להמשיך בחינת היראה דשבת לחול. וכענין סעודת מלוה מלכה שהיא לחבר קדושת השבת לימי החול...

ועיקר ההבדלה ההבחנה להבדיל בין הקודש ובין החול, ומזה דעת הישראל מתפייסת ונוחה במוצאי שבת, שכבר אמרנו בשם רב קדוש אחד שאמר שבמוצאי שבת הישראל כנופל מאיגרא רם לבירא עמיקתא, והיה הישראל בעצב מאד מהעדר מעלת השבת, ועיקר מה שנתפייס דעתו על ידי שזוכה להבחין ההבדלות, שעל זה אמרו אם אין דיעה הבדלה מניין... ומההבדלה ממשיך שמחה לימי המעשה שלא יהיה עצב רק לקיים שמחתי מתוך יראתי כנ"ל. (שם תרומה יג)

...אך (עולם הבא) להיפוך משבת דעולם הזה, דשם הוא כף הימינא שהוא להכניס קדושה ללב חכם לימינו, וזה העסק יש לו לתלמיד חכם לעולם הבא בכל ימי המעשה, ובשבת נחים כמו שאמרנו, שזהו מה שנאמר יראה אל אלקים בציון, אבל בדרועא שמאלא להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו ולהיות יד כהה להתעצל לבל לעשות רע שהוא שמאל, בזה לא יהיה להם שום עסק, וזהו טוב כף נחת עולם הבא ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעולם הזה... (שם ויקרא ה)

והוא הענין קדושת שבת שכתב האר"י הקדש ז"ל דאף שעיקר המכוון שיהיה האכילה לשם שמים לענג את השבת, מכל מקום כשאוכל להנאת הגוף בשבת הוא גם כן בקדושה כמו קדושת שלמים, ולכן ביעקב אבינו ע"ה כתיב בו שמירת שבת וירש את העולם שלא במדה, והיינו קדושת הקטורת, וכן בשבת הוא פריסת סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים, שבכל מקום שישראל שוכן בשבת שם קדושת א"י וקדושת ירושלים. (שם ח)

וכן שבת נקרא גם כן שבתון, שבת הוא קדושה קבועא וקיימא מצד השי"ת, ושבתון שבת קטן מצד האדם גם כן שנקרא תחלה למקראי קדש... והטעם דפסח נקרא שבת כמו שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת וגו', היינו דקדושת הפסח היה בלא הכנה מצד ישראל, רק מצד השי"ת בחסדו, ולכן נקרא שבת, וכן שבועות זמן מתן תורתנו והתחלת הקדושה מצד השי"ת, וזה היה בשנת יציאת מצרים... (שם שבת הגדול ג)

...וכן שבת כולל כל הקדושות של החגים וזמנים, וקדושת החגים בא על ידי הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת לשבת, דבשבת נזכר בתורה לשון קדושה, "ויקדש אותו", ומכח קדושת השבת מהשי"ת יכולים ישראל להכניס קדושה למועדים, וזה שאמר וקדשתו מכל הזמנים, וקדושת הז' מועדים הם כנגד הז' מדות שנחשבו בפסוק לך ה' הגדולה והגבורה וגו', ואם נחשב הימים הם ז' ימים עם יום הכפורים כנגד השבת, והיא השבת שעושין ישראל... (שם ה)

...ובשבת כל הנאת הגוף בקדושה, וכמו שאמר האריז"ל שבשבת אף אם אוכל להנאת עצמו הוא גם כן בקדושה, ובשולחן ערוך (או"ח ש"א) שהמתענגים בקפיצה וכדומה גם כן מותר בשבת, וכתוב את שם קדשו, ושם היינו שם א"ד שיש בו תפיסה, שזה נקרא שם... ובשבת זוכין לתקן הגוף שיהיה לו תפיסה מה בשם הוי"ה ב"ה, כמו שאמר בס"ג למחזי זיו דז"א... (פסח כז)

והנה קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי"ת, כמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדישכם", מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל (שבת י'), ומשום הכי אומרים באהבה וברצון, שכן רצונו ית' אות היא ביני וביניכם, ועכו"ם ששבת חייב מיתה, וקדושת יום טוב מקרא קודש, דישראל קבעי ליה, ומכניסין קדושה להזמנים, משום הכי אומרים ביום טוב בשמחה ובששון, ומכל מקום אומרים הנחלתנו, שגם זה הכח להכניס הקדושה לזמנים הוא מהשי"ת שהנחילנו זה הכח... ובכל הזמנים יש בו מצות שמחה מצד ציווי השי"ת, מה שאינו כן בשבת שאין בו מצות שמחה, רק בספרי דרש וביום שמחתכם אלו השבתות, דבשבת אין בו מצות שמחה, רק שהישראל שמח בו מצדו כמו שנאמר ישמחו במלכותך שומרי שבת, והיינו על ידי הקדושה שנותן השי"ת בלב ישראל וזוכה על ידי זה לישר את הלב... וכשזוכה לישר את הלב לישרים שמחה... (שם לד)

אך אמרנו דעיקר ענין שבת הוא הכרת כח מלכותו ית"ש, והיינו מדת מלכות, וכל שהוא צדיק ומכיר כח מלכות שמים אף שלא שמר שבת כיון שנצטוה שלא לשבות, מכל מקום היה מדת מלכות המקיים העולם, וזה שאמר בגמרא (חגיגה י"ב) על עמוד אחד העולם עומד וצדיק שמו, שנאמר וצדיק יסוד עולם, ועל ידי אותו הצדיק מוליד השבת נפש הששת ימי המעשה שאחריו, כמו שהיה תיכף בבריאת העולם שנברא אדם ביום הששי, שהוא נגד מדת יסוד וכו', נשלמה הבריאה ועל ידו הוליד השבת השש ימי בראשית שאחריו... (שמיני א, ועיין שם עוד)

...כמו שנאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, שנדרש (בריש סא"ר) על שבת, שאז כל ישראל עני ונכה רוח וחרד על דברי, והוא נגד בלבבך, ובפיך דשבת דבור אקרי, ובסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה יעקב חבל נחלתו, שמחזיק בחבל שלא ינתק, שמטתו שלימה, שלא יוכל שום אחד מישראל מלהנתק מקדושת ישראל הוא בן אדם יחזיק בה, שנוכל להחזיק קדושת השבת שיועיל גם לימי המעשה הבאים, ואז שומר ידו מעשות כל רע, נגד המעשה שיסייע השי"ת שיהיו כל המעשים כרצונו ית"ש... (תזריע יא)

...וכוונתו למה שכתוב בזהר הקדש את שבתותי תשמורו דא שבת עלאה ושבת תתאה וכו' אעבר כרוזה אומר ומקדשי תיראו ודא שבת דמעלי שבתא, דאיהי יראה ושורא בה יראה, והיינו שמצד הקדושת יראה ופחד שישראל משיגין תיכף בכניסת שבת ואומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד, וקדושת הפחד מלפניו ית' מבטלות כל הרהורים רעים מהלב... ומצד שמירת שבת ינקה האדם ויטהר את לבו מהמחשבות והרהורים הרעים ויאחז צדיק דרכו בקודש בלי שום מחשבת פסול, ועל זה אמר "את שבתותי תשמורו", שהשי"ת מופיע בשבת הקדושה כמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", וינצלו שלא יתקלקלו חס ושלום, ואחר כך ומקדשי תיראו, היינו שיזכו ליראה... (קדושים ד)

...ואמר זה לכל עדת ישראל אחר שחזר היצר הרע למקומו, ואיך יוכלו לזכות לזה, ועל זה הקדים ב' מצות אלו, כי מורא אב ואם הוא מצד הקדושה שבו בתולדה מהם, ומוראם מכניס גם כן מורא שמים בלב ומעורר להוציא קדושה זו לפועל בהתגלות לבו, ומצות שבת הוא מה שהשי"ת מכניס קדושה אז בלבבות בני ישראל, כמו שנאמר כי אני ה' מקדשכם... והאומות מצד שאין בהם קדושת אבות אף שישבות בשבת עכו"ם ששבת חייב ולא די שלא ישיג שום קדושה אלא עוד עוסקים בדברי תפלות על ידי שבתם במנוחה ואכילה ושתיה, וקרא לישראל מקדש הקב"ה בקדושת השבת מצד שהם זרע קדש... (שם ה)

...ובגין כך נקרא שבת, מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים בכל סטרין. פירוש דשבת אין שם ליום דאין היום שובת אלא הקב"ה שבת בו ממלאכתו אחר שכילה מעשיו וראה דהכל טוב מאד. וכל השמות דהשי"ת מורים על מדותיו כל שם למדה ידועה כידוע. אבל שבת שהוא על השביתה כולל הכל, וזה דשלים מכל סיטרין מכל הו' קצוות וכל המדות, וכן הנשמה יתירה דשבת שהוא חלק א-לוה ממעל נקרא גם כן שבת, והיא גם כן שלימו בה ומעין עולם הבא שאין שליטה ליצר הרע בה. ועל כן הוא אז במנוחה שלמה, וכפי מה שהכין עצמו בעמלו בעבודת ה' בו' ימי המעשה, כן הוא הרגשתו המנוחה ביום השבת. ועל כן תיקן הבעל שם טוב לומר הודו בערב שבת במנחה סמוך לפנות ערב, כי אז יוצאים מהטירדא למנוחה ונייחא דוגמת עוברי ימים והולכי מדברות כשבאים לישוב שצריכים להודות, דכך קבע השי"ת להנהגת האדם... והשבת הוא קודש והשי"ת מכניס אז קדושה באדם, כמו שנאמר "לדעת כי אני ה' מקדשכם", ומגיע לנייחא מעצבו בימי החול, דכתיב "בעצבון תאכלנה", וכמו שכתוב בב"ר על פסוק "ויברך אלקים את יום השביעי", דברכת ה' תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ורוצה לומר הקללות דאדם וחוה שהוא בעצבון, ובשבת אין להם שליטה... (בהעלותך א)

וענין מנוחה של יום השבת הוא כענין שנאמר "כי הולך האדם אל בית עולמו", שכל אדם נקרא הולך שכל ימיו נצרך להיות מהלך ונוסע בכמה נסיונות עד שיגיע לבית עולמו המוכן לו לעולם הבא, ואז הוא מקום מנוחתו, וכן בפרט בכל ששת ימי המעשה שהאדם טרוד בעסקי עולם הזה נקרא הולך כי נצרך לנסוע ולעמוד על נפשו כנגד יצרו המתגבר עליו... וכשבא יום השבת באה מנוחה להנפש מזה, שמרגיש שהקב"ה עוזרו בכל עניניו, ועל זה ירהיב עוז בנפשו בששת ימי המעשה שאחריו להיות עוד הלוך ונוסע ללחום עם יצרו עד שיזכה להגיע אל מנוחתו. (שם ו)

...לכן יש לפרש על פי האמור שבשבת שזוכין ישראל לקדושת ג' האבות כמו שנאמר שבת ש' בת, בת מתעטרא באבהן, אז זוכין שארץ ישראל מוחזקת בידינו מהאבות לכן נאמר לשון מושבות, וכתיב בכל מושבותיכם על פי מה שאמרו (שבת קי"ח) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, כיעקב שכתב בו ופרצת ימה וקדמה וגו'. ובמדרש, יעקב שכתב בו שמירת שבת וכו' ירש את העולם שלא במדה וכו', והיינו שבכל מקום שילך תלך עמו קדושת ארץ ישראל, לכן בשבת זוכה הישראל שבכל מקום אשר אתה עומד אדמת קודש הוא, וזה שנאמר "בכל מושבותיכם", שבכל מקום יכולים לזכות לקדושת ארץ ישראל שהיא ירושה מהאבות. (שלח ג)

...ובשבת כל ישראל הם משתדלים באורייתא, וכמו שכתוב (ברכות ח') אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה וכו' ד' אמות של הלכה בלבד. ובשבת כל אחד מישראל מצוין בהלכה כיון שמקיים דבר הלכה ששובת ממלאכה וישב ולא עבר עבירה וכו' כעושה מצוה, וזה נקרא בא לידו דבר עבירה וניצול הימנה, כיון שרגיל במלאכה כל ימי המעשה ובדבר קל יוכל להיות עובר עבירה, ומהאי טעמא כל ישראל הם בשבת בחינת תלמידי חכמים... בקידושא רבא פירוש קדושה גדולה על דרך מה שאמרו (יומא ל"ט) אדם וכו' מקדשין אותו הרבה, מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. והיינו קדושה גם בהשתיה, שבסעודת שחרית אין אומרים שום קידוש רק ברכת בורא פרי הגפן, רק השי"ת נותן קדושה מלמעלה בהאכילה ושתיה... (שם יא)

בליל שבת קדש קודם קידוש אומרים הפרק אשת חיל וגו' דשבת נקרא כלה מלכתא והוא מדה ז' מדת מלכות שנקרא אשה יראת ה' אשת חיל. וכל שבחי אשת חיל שם הוא בפעולת ידים ותעש בחפץ כפיה וגו', מפרי כפיה נטעה כרם וגו' ותאמץ זרועותיה... והנה כל מצות שבת הוא רק בשב ואל תעשה, שהוא השמירה ושביתה ממלאכה, ואף המעשים טובים דזכור וגו' מן התורה הוא די זכרהו בפה, אך על פי רוב מצות שבת הם בשב ואל תעשה, ולמה שובחין עתה דוקא המעשה. אך מצינו שנדרש (סנהדרין כ') רבות בנות עשו חיל זה יוסף ובועז וכו', דזה נקרא גם כן מעשה כשמתגבר בכח על היצר הרע לעמוד כנגדו, לכן בשבת שהאדם מורגל כל ימי המעשה במלאכה ובשבת מניח כל עסקיו ונזהר ממלאכה שבקל יוכל לעבור הוי כבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה, שנותנים לו שכר כעושה מצוה, לזה משבחין השבת על שם המעשה. ובשבת נקראו כל ישראל יראי שמי, ואימת שבת על עם הארץ, וסעודת ליל שבת שהוא דחקל תפוחין שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה, לכן אומרים שבח רבות בנות עשו חיל וגו'... (בלק ז)

...הנה השלשה מדות הללו הם בקדושת שבת, את ה' אלקיך תירא כי כל יום השבת האדם מלא יראה ופחד שלא יכשל חלילה באיסור חלול שבת, כי בדבר קל יוכל חס ושלום לבא לידי חלול שבת, וגם אמרו חז"ל (תענית ח') יראי שמי זה שומרי שבת, ואותו תעבוד הוא גם כן בשבת, כי ביום השבת אין לו עבודה אחרת רק עבודת השי"ת, כי איתה בספרי שגם הרהור אסור בשבת, והטעם כי שבת איתא בזוהר הקדוש שהוא יומא דנשמתין, ולא יומא דגופא, וממילא תיכף בהכנסת שבת כל מלאכתו עבודה גופניות עשויה ונגמרה ואין לו עבודה בשבת רק עבודת יומא דנשמתין, היינו רק עבודת ה' עבודת הקדש. ובו תדבק, היינו על ידי תורה, כי כל המכוון מדברי תורה הוא רק לדעת כי אנכי ה' אלקיך כמו שאיתא בזוהר הקדש על פסוק וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה, והא עד כען לא אתיהיבית לון אורייתא אלא אין תורה אלא קוב"ה, היינו כי המכוון מכל התורה הוא להתדבק בהקב"ה, ואמרו חז"ל לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה, וגם בגמרא (שבת פ"ו) דכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל, ולמי שאין יכול לעסוק בתורה נתנו חז"ל עצה שידבק בתלמידי חכמים...

והשלשה מדות הללו מרמזים להשלשה סעודות של שבת, שהם כנגד השלשה אבות הקדושים, בליל שבת קדש סעודתא דחקל תפוחין קדישין שהוא כנגד יצחק אבינו ע"ה, הוא כנגד ואתו תעבוד, כי בשעת העקדה פרחה נשמתו ממנו ואפס מאתו כל כחות הגופניות, וכשהחזיר לו הקב"ה נשמתו היה כל ימיו רק כיומא דנשמתין ולא היה לו עבודה אחרת רק עבודת ה' כל ימיו. ואותו תירא יש לרמז על סעודת שחרית סעודתא דעתי"ק שכנגד אברהם אבינו ע"ה, דאיתא במדרש פרשה זו אותו תירא שתהיו כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם וכו', כי יש מדריגות ביראת ה', שמצינו בנחמיה שהתפלל על אנשי כנסת הגדולה שהיו אתו, תהי נא אזניך קשובות לקול תפלת עבדיך החפצים ליראה את שמך, קראם רק חפצים ליראה... ובו תדבק הוא כנגד סעודה שלישית שכנגד יעקב אבינו ע"ה שמדתו הדביקות. (מטות ו)

ישמח משה במתנת חלקו, להבין למה נקרא קדושת שבת דוקא מתנת חלקו של משה יותר מכל שאר מצות התורה, הלא כל התורה נקראת על שמו. הענין הוא כידוע שקדושת שבת הוא התיקון על החטא הראשון, והחטא הראשון היה על ידי גיאות ותאוה וכעס שהמה הקנאה והתאוה והכבוד. ומשה רבינו ע"ה היה נקי בתכלית בג' ענינים הללו, ולכן נקרא קדושת שבת מתנת חלקו של משה, כי בבחינת גאוה מצינו שאמר על עצמו בתואר תכלית השפלות מכל הברואים... ונחנו מה, שאין לו שום ממשות. ובבחינת התאוה היה נקי בתכלית, כמו שנאמר ויקבור אותו בגיא מול בית פעור, היינו שהוא היה המנגד והיפך לקליפת בעל פעור השרש של תאות זנות... וגם בבחינת הכעס היה משה רבינו ע"ה נקי מכל נדנוד ושמץ מנהו, לכן בפרשה זו כאשר נראה על הגוון ממנו מעט קפידא ויצא מגדרו במשהו שנאמר "ויקצוף משה" וגו' נתעלמה ממנו הלכה דייקא בגיעולי מדין... (מטות יב)

אומרים בסעודה ג' דבשבת ובכל הסעודות המזמור ה' רועי לא אחסר, היינו שהעיקר הוא שיכירו כח הנותן שה' רועי. ובמדרש ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחד מהן נוטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה זכה בכל, שחכמת התורה כולל חמדת כל העולם. וגבורה עיקר הגבורה הוא כמו שנאמר איזהו גבור הכובש את יצרו... זכה בעושר זכה בכל מוסב על מעשה המצוות, וכמו שאיתא (עירובין פ"ו) רבי מכבד עשירים, שעושה גמילות חסדים במעותיו, אימתי בזמן שהם מתנות שמים... וזה שאמר ה' רועי, שמכיר הנותן שהוא השי"ת, והם מתנות שמים ובאות בכח התורה, ואז לא אחסר, ובשבת מכיר האדם שהכל מהשי"ת, ומשום זה אומרים מזמור זה בכל הסעודות שבשבת זוכים גם כן לג' מתנות אלו, דבשבת כל אחד מישראל נקרא יראי שמי, כמו שאמרו (תענית ח') ואימת שבת על עם הארץ ועל ידי זה יוכל להיות כובש את יצרו, וחכמה, דכולי עלמא בשבת נתנה תורה, ועושר, כמו שנאמר ברכת ה' היא תעשיר זה השבת. ובגמרא (שבת קי"ט) ושבשאר ארצות וכו' בשביל שמכבדין את השבת. (שם יג)

...וזה ענין שאמרו (שבת קי"ח) אלמלא משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין, והיינו דשבת הראשון הוא בבחינת ונתנו ה' אלקיך בידיך, דבשבת זוכה האדם ליראה, דאימת שבת על עם הארץ, וכל ישראל נקראו בשבת יראי שמי, (תענית ח'), וזוכין לדברי תורה, ועל ידי זה זוכין לתשובה על להבא לתקן מעשיו... ואחר כך בימי המעשה לקיים ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים לתקן את העבר, ואחר כך בשבת הב' זוכין לשבת עלאה שהוא בינה אמא עלאה, שיכנס היראה והדברי תורה למעמקי הלב, ואז הוא משומר מקטרוג היצר הרע, וכמו שכתוב במכילתא ובפרי עץ חיים שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, שהשומר שבת משומר מן העבירה, וזה הפירוש "מיד נגאלין", שנגאלין בשלימות מקטרוג היצר הרע שהוא השטן הוא היצר הרע הוא מלאך המות. ומי שהוא זוכה בשבת אחד לשתי השבתות שהוא שבת תתאה ושבת עלאה על דרך שאיתא בתקונים, תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה, לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא, זה זוכה על ידי שמירת שבת א' כהלכתו שנגאל מיד מכל וכל. ומטעם זה אמרו בכמה מקומות שאם שמרו שבת אחד כהלכתו מיד נגאלין, היינו שתיכף בשבת הראשון יכולין לזכות לשבת עלאה גם כן. אך בגמרא על הכלל אמרו שקשה לזכות לשבת עלאה אם לא שיוקדם לו שבת תתאה כהלכתו בשבת אחד וימי המעשה, ואחר כך לשבת הב' יכולין לזכות לשבת עלאה שיהיו מיד נגאלין, רק העולם נידון אחר רובו, אבל כל פרט נפש מישראל המשמר שבת כהלכתה או ב' שבתות כנ"ל וזוכה לשבת עלאה הוא בפרט נגאל בשלימות מכל וכל. (כי תצא ב)

הנה בקדושת שבת נאמר ג' לשונות, שביתה ברכה וקדושה, כמו שנאמר וישבות ביום השביעי, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו. והנה שנים מהם שהוא שביתה וקדושה זה ניתן לישראל שיהיה בכח השתדלותם, כמו שכתוב מנוחה וקדושה לעמך נתת, רק בחינת ברכה הוא ענין הופעת השורש מהמקור שלמעלה משכל ותפיסת האדם, וג' לשונות האלו הם נגד קדושת ג' סעודות של שבת, שהם נגד ג' בחינת האבות הקדושים, דשבת ש' בת דמתעטרא באבהן כידוע, כי ענין שביתה הוא בחינת קדושת חקל תפוחין, היינו התעוררות היראה מבחינת נפשות ישראל שיצייר לעצמו שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד לפניו, והוא בחינת יצחק אבינו ע"ה שמופיע בכניסת שבת בנפשות ישראל, כאמרם ז"ל אפילו עם הארץ אימת שבת עליו, ומזה נולד הנייחא בלב המקבל, כמו שנאמר ומצאן מנוחה אשה בית אישה... וענין קדושה הוא בחינת יעקב אבינו ע"ה כמו שנאמר והקדישו את קדוש יעקב, היינו שמופיע הארת הקדושה בנקודה אמת בעצם, כמו שנאמר תתן אמת ליעקב, כי בחינת מנוחה הוא הופעת היראה בלב מצד מדת אמונה לבד, אבל בחינת קדושה הוא כשמופיע היראה בפנימיות נקודת הבל, בבחינת אמת מלעילא. ובחינת ברכה הוא נשפע בסעודתא דעתי"ק מהמרוק מבחינת מזלא להשפעת בני חיי ומזונא, דבמזלא תליא, היינו בשורש למעלה מהשגת אדם, ובהם נאמר לשון ברכה, וברך פרי בטנך הוא בני, ברכת ה' היא תעשיר הוא מזוני, וברך את לחמך והסירותי מחלה מקרבך הוא ברכת חיי, והוא כנגד בחינת קדושת אברהם אברהם אבינו ע"ה... (כי תבא ה)

...ובודאי יש נפשות גבוהות במדרגה שהם במעלה זו תמיד, אמנם כשמגיע יום השבת אז השי"ת מופיע בחינת מדרגת הדעת הזה בכל נפשות ישראל, , כמו שנאמר כי אות היא וגו', לדעת כי אני ה' מקדשכם, היינו שאז מכיר כל אחד הארת השגחתו ית' בכל פרטי עניני עולם הזה גם כן, ובזה יתענג על ה', ולפי זה אין מקום להתפלל בשבת ולבקש על חנינת הדעת, כי זהו המתנה טובה שחנן אותנו השי"ת בקדושת יום השבת שמופיע בחינת הדעת בכלל נפשות ישראל מהארא דלעילא... (וילך ו)

חכמה ומוסר:

רעיון נשגב, לכאורה קשה, הרי שבת עדות על מציאותו ית', ואם כן מה חדוש יתחדש לאדם בכל שבת ושבת? ואמרתי כי מה שאמרו ז"ל (ברכות נ"ז) דשבת אחד מששים מעולם הבא, נוכל להסביר גם כן בדרך הטבע, כי תמיד מלתנו אמורה כי כל המצות הן בטבע גם כן. ואמרתי בזה כי ידוע כי אין שמחה כהתרת הספקות, היינו כי השמחה העצומה לאדם היא השגת החכמה, כנאמר "כי שמחתני ה' בפעלך", כי השכל הוא רב האיכות ומושגיו רבי האיכות ונעימות הנפש. על כן ישמח המושפע בהמשפיע המוביל לו הנאותיו. ודו"ק כי זה חכמה רבה. ומי שלא ירגיש שמחה הוא מחולי השכל וחולשו. על כן כל שבת ושבת אשר יתבונן בהשגה הזאת אשר כילו הפילוסופים כל ימיהם ולא הבינו זאת, והשגה כזו היא שכלית ועמוקה על אין חקר, וכל שבת ושבת יבוא יותר בהעמקת החכמה הזאת ויתחדש בו חדושים בהעמקתה, על כן השמחה גדולה מאד בשבת... (חלק ב לג)

רבינו ירוחם:

ומעתה הרי נבין ענין מעלת המנוחה הרי כל סוד עולם הבא הוא רק מנוחה, נצר מטעי, נטעו ומושרש בתכלית בלתי נייד, וגם שבת שהוא מעין עולם הבא עיקר היסוד בה הוא מנוחה, כמו שאנו אומרים בתפלה "יום מנוחה", וניתן לראות ענין המנוחה הנדרשת לשבת קדש ממה שאנו אומרים מנוחת אהבה ונדבה, הנה אהבת הבריות יוצאת ממעלת המנוחה, נדבה מוצאת ממנוחה, בלי מנוחה אי אפשר להיות אהבת הבריות, בלי מנוחה אי אפשר להיות נדבה בשום אופן, מאי מנוחה יוצאת שנאת הבריות. מנוחת אמת ואמונה, הנה אמת ואמונה הוא מסוד המנוחה, מהסוד של לא נייד, ההיפך מ"שקר אין לו רגלים", כי שקר הריהו נייד היותר גדול, מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח וכו', סוד מנוחה כזו של שלום ושלוה השקט ובטח נדרש לשבת קדש.

"יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם" וכו'. בתו של הסבא ז"ל היתה לרגלי מחלתה אצל פרופיסור אחד, ואמר לה שמהעיקרים לרפואת מחלתה להיות במנוחה ושלא להתרגז, וספרה זאת בשמחה לאביה ז"ל, שגם רופאים מרפאים מחלה במנוחה, ואמר לה הסבא, היית צריכה לשאול אותו, פרופיסור אהוב, הן אמת שצריכים מנוחה, אבל אמור לי, איך זה משיגים מנוחה?...

מזה גופא יש לראות בחוש כי תורה מן השמים, התורה הקדושה מצוה על מנוחה, והיא מלמדת ונותנת עצות איך להשיג מנוחה. לפי המתבאר הנה הסוד של שבת קדש הוא, שהאדם יגיע למעלת המנוחה, ולאיזה מנוחה, מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח... ואיך מגיעים לזה, איך מתהוה סוד מנוחה כזו? וזהו סוד הענין, הבורא שברא הנפש בידעו איזה עיקר גדול הוא מנוחה, ושזהו תכלית האדם, וידע עד כמה מגיע ענין המנוחה, מה שמטריד את האדם מה שמניעו ומטלטלו ממקומו, הוא נתן לנו סדר ו"דיעטה" למנוחה וזהו הסוד של כל הלכות שבת, וכשישמר אדם על דיעטה זו, כשישמור כל הלכות שבת, לסוף יגיע על ידי זה לידי "מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח"... (דעת תורה בראשית עמוד קמז)

מכתב מאליהו:

וזהו הפרש עיקרי שבין שבת ליום טוב.

גדר היום טוב שמחה, היינו השגה דרך היש, דרך מחשבה וציורים חושיים, וההשגות הבהירות משמחות מאד. אבל גדר השבת, מנוחה, דבקות, הויה זה בגדר למעלה מההשגה, פירוש התבטלות, דהיינו עצם הדבקות.

בשבת כל מלאכתך עשויה, לא חסר כלום, (מה שייך חסרון עוד בהתדבקות באדונו), הכל כעשוי, הכל בטל, ואין צורך לו לכלום בהתיחדו עם בוראו, ולא שייך עוד תכלית ושאיפה ומלאכה. (עיין מה שכתב ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל כי זהו שורש איסור המלאכות, לבטל מעשה האדם כלפי השי"ת, וכן כתבו המקובלים), וזהו בחינת "מעין עולם הבא" שאמרו בשבת. (חלק א עמוד רצה)

איה היא הדרך לעולם הבא? הבה ננסה למצוא את הדרך לשבת, ובאותה הדרך נוכל להתקרב גם לדרך העולם הבא.

"ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", הרי שענין השבת הוא שהכל נעשה בשלימות ולא חסר עוד כלום... הרי שגדרה של שבת הוא השלימות.

"ויכל אלקים ביום השביעי", מה היה העולם חסר? מנוחה, באת שבת באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה (רש"י). ועיין בבראשית רבה (פ"י) משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה - כלה שתכנס לתוכה. כך מה היה העולם חסר, שבת. פירוש שבריאת יום השבת עצמו היא גמר מעשה בראשית. השבת היא בריאה בפני עצמה, עולם המנוחה. אין המכוון למנוחה עצלנית, מתה, שהיא כליון, אלא למנוחה מן הגשמיות, מנוחת הנפש הזאת היא עצם חיי הרוחניות, והיא ההשתלמות לקראת גילוי השכינה בעולם הזה, זוהי שלימות הבריאה.

"וישבות ביום השביעי", כי הכל כבר היה נשלם ולא נשאר עוד מאומה בבריאה לעשות. וכן צריך להיות גם בשבתו של האדם, "ועשית כל מלאכתך", כשתבא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחרי מלאכה (רש"י). כל מלאכתנו עשויה? וכי איך זה אפשר, הרי יודע האדם שכמה וכמה דברים הניח באמצעיתם בערב שבת, ויצטרך לסיימם בשבוע הבא, אך דבר זה נדרש מהאדם שהתדבקותו בקדושת השבת תהיה כה גדולה שאף אם יעמוד בערב שבת באמצע עסק גדול ומטריד מאד, משיכנס השבת לא ימצא בנפשו שום נטיית רצון להרהר בו כלל. כי לעומת עוצם קדושת השבת כל דברי העולם הזה כאין וכאפס נחשבים לו, כי כולם כאחד אינם אלא הכנות לתכלית, והשבת הרי היא התכלית הרוחנית של הבריאה עצמה.

 

גדר השבת הוא הכניסה הגמורה לרוחניות, ולא עוד אלא שעל קדושת השבת לחדור גם לתוך ימי המעשה, שמעשי האדם בששת הימים יהיו באופן שלא תהיה כל סתירה ביניהם לגדר קדושת השבת, זוהי מצות זכור את יום השבת לקדשו, עיין ספורנו (שמות כ' ח') "היה תמיד זוכר את יום השבת בעסקך בימי המעשה... לקדשו, וזה תעשה כדי שתוכל לקדשו, הזהיר שיסדר האדם עסקיו בימי המעשה באופן שיוכל להסיח דעתו מהם ביום השבת". פירוש שבלבו לא יהיה דבק במעשים ההם כשלעצמם, אלא יהיה דבק בתכליתם הרוחני שהוא גדר קדושת השבת.

"וישבות וכו' מכל מלאכתו", אתמהא... לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו ואת אומר מכל מלאכתו, אתמהא (ב"ר פ"י). מהו גדר מלאכה אצל הקב"ה? הוא ענין הבעת רצונו, שהוא בריאת ההסתר כדי לאפשר הבחירה והגילוי, כי אצלו ית' הרי לא שייך הסתר כלל, כי גם ההסתר מצד מבט התכלית, הבעת חסדו ית' שמסתיר למען הגילוי. אך גם מצד זה של "כאילו הסתר" כתוב "וישבות", שפירושו הסתלקות גמורה ממעשה שהוא כאילו הסתר. מכאן גודל החיוב בשבילנו לדבקות גמורה ברוחניות שהיא עצם הגילוי, והוא גדר השבת עבורנו.

אך הלא נצטוינו לענג את השבת במאכלים ערבים, בבגדים נאים, במטה מוצעת ובנרות דולקים, וכן כתוב "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיה נ"ה), ועיין בזוהר (אמור צ"ד) מאי עונג, לא ישתכח אלא לעילא באתר דקודש עילאה שרי, כמו דאמר אז תתענג על ה', דהאי עונג עלאה הוא. פירוש אודות ה', שהעונג יבוא מן הרוחניות לבד, ולא מן התענוגים הגשמיים. כה גדולה היא קדושת השבת, עד שגם אלה מוכנסים על ידה לתחום הרוחניות. אין לאדם צורך בכל אלה, אלא אך כדי לקיים בהם את השבת, להראות יקרתה ולהביע שמחתו בה, כי מטבע האדם הוא לפאר את שמחתו במאכל ובמשתה ובבגדים נאים, ועל ידי מעשי כיבוד אלו קובע בעצמו כבוד רוחניותה של השבת. ותנאי אחד יש בדבר, שיכוון באמת בלבו רק לענג את השבת, פירוש לכבדו, ולא לענג את עצמו. וכך ביאר בזוהר (שם) את ענין קידוש על היין, מי שהשבת אצלו מציאות, כל מעדני עולם אינם אלא כלים לפאר ולענג בהם את השבת. וזוהי גם הדרך אל העולם הבא, אם רצונך שלא תמות מות עד שלא תמות, פירוש שימית את תאותו לכל הענינים הגשמיים כשהם לעצמם, ולא יראה בהם שום חשיבות ושום תועלת אלא במדה שהם משמשים לתכלית היחידה - העולם הבא.

ויברך אלקים את יום השביעי - עד כאן נתברכו הברואים ולא הימים, ועתה נתברך היום עצמו. וצריך עיון, כי הרי יום, בחינת זמן, הוא גדר מדה ומספר, והיא בחינת הגבלה, וברכה פירוש התפשטות, שהיא היפך ההגבלה, ומסיבה זו לא נתברכו שאר הימים, ואם כן קשה לכאורה איך תתכן בחינת ברכה ליום? אלא שבת היא בחינת הדבקות והרוחניות, ושלימותה היא בתוך עצמה ולא חסר בה כלום מבחוץ. ועל כן לא שייכת בה בחינת זמן, שהוא הגבלה וחסרון כבחול, כי ככל אשר תתאמת השבת באדם, בה במדה יוצא הוא אל בחינת למעלה מן הזמן. וזהו אמרם ז"ל, כל המענג את השבת זוכה לנחלה בלי מצרים. פירוש, מי שזוכה לגדרה של השבת, ואין לו כל צורך בעניני חול, וגם לא יתענג בעולם הזה אלא בענגו את השבת, וכבוד השבת - הרוחניות והשגתה - הוא הוא תענוגו האמיתי, הרי הוא יוצא ממצב ההגבלה אל מצב אי ההגבלה. ברכת השבת היא ההתפשטות מקטנות הדעת המוגבלת במושגי העולם הזה אל עולם הרוחניות שהוא ה"נחלה בלי מצרים", וזוהי הדרך אל העולם הבא.

"ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו". ויברך אלקים, בצאת האדם מעולם ההגבלה אל בחינת 'חוץ לזמן', פירוש חוץ להבחנות העולם הזה, אז "ויקדש אותו", השבת מתקדשת. חולין פירושו דבר שאינו מזומן לכל תכלית נעלה. קודש, לעומת זאת, הוא בחינת הזימון, כגדר הקדושין, לקדש את השבת פירושו להזדמן ולהתיחד רק לרוחניות השבת, וזהו גדר זכור את יום השבת לקדשו. כי בזה שהאדם מקדש את השבת נעשה גם הוא קדוש, כי זוכין הדבקות הפנימית ביותר, בבחינת והייתם קדושים כי קדוש אני ה' אלקיכם, דבקות זו היא בחינת העולם הבא.

נמצאת למד, כי גדר השבת הוא להסתלק מהערכים השליליים המוגבלים של הגשמיות. ואיסורי המלאכה על כל גדריהם גם הם מבחינה זו. וזהו אמרם ז"ל (ביצה ט"ז) שכל המצוות נתנו בפרהסיא חוץ משבת שניתנה בצנעה, שנאמר "אות היא ביני וביניכם", ופירשו בגמרא שמתן שכרה לא נתגלה. וכתב הר"י גיקטיליא ז"ל שמתן שכרה לא יתכן לגלותו כי הוא קדושת השבת שבפנים הלב, שהוא הוא עצם העולם הבא.

השבת שורש כל הקדושה, וממנה תתפשט הקדושה אל תוך החול, וכן כתב ב"ראשית חכמה" (שער הקדושה ב'): "ומה שצותה תורה קדושים תהיו כי קדוש אני, הוא שנתקדש ונמשיך עלינו בכל יום ויום מאור קדושת השבת אם נקדש עצמנו מעשיית מלאכה וטהרת המחשבה וכו'".

כל קדושת החיים מתפרשת ומתאמתת במדת דבקותנו לשבת. השבת מבררת אם אמת הוא שאין לנו דבר לעשותו ואף לא לשאוף אליו, זולת הרוחניות. וזהו "אות היא ביני וביניכם", כי השבת היא האות המברר את אמיתות האדם. (חלק ב עמוד יג והלאה)

השומר את השבת בפנימיות גם ימות החול מתקדשים אצלו על ידה, ואם כי אינם עולים לקדושת השבת ממש, הכנה הם לשבת הבאה. קדושה זו שנקלטה בתוך ימות החול חוזרת ומשפיעה להעלות יותר את קדושת השבת הבאה, וחוזר חלילה, כל שבת מעלה את הקדושה בימי החול שאחריה, ועל ידי זה תתעלה עוד יותר קדושת השבת הבאה, וכן בכל שבת ושבת מתעלה הקדושה עוד יותר ויותר, קדושה כפולה ומכופלת... (שם עמוד לא)

"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך", פירוש שיום השבת ניתן להשיג בלבנו ענין השביתה, שאין במעשים שלנו שום גדר סבה, שנלמד לראות את הרוחניות שבגשמיות, שנייחד את הכל לה', "שבת לה' אלקיך", ונכיר כי הכל אך ורק מעשי ה' המה. על כן אמרו ז"ל על השבת, "שתהא כל מלאכתך עשויה", כלומר, האדם שיש לו דאגה גדולה לפניו, תתבטל דאגתו לגמרי כשתגיע השבת, והיינו על ידי שיפעל בלבו להבין ולהכיר כי השי"ת הוא סבת הכל ואין סבה זולתו, אז יבטח בו ובחסדו וטובו, כי הוא כבר הכין הכל לטובת הענין, וכבר הכל עשוי ומסובב על הצד הטוב ביותר. וזהו אשר השבת מקדשת את כל השבוע, כי מהשבת ילמד לכל ששת הימים כי אין ממש במעשי עצמו כלל, והשי"ת כבר עשה והכין את הטוב בעיניו, שהוא הטוב באמת, וממילא לא יבטח בכח עצמו ולא ידאג, אלא ישים בה' מבטחו... (שם עמוד רסג)

...ולהכרת כל אלה מביא "יום מנוחה", כי אפשר לבא לידי הכרות אלה רק על ידי מנוחת הנפש. "וקדושה", שצריך השבה ללב בלי חציצת הטמטום של הגשמיות.

"אברהם יגל יצחק ירנן", על אשר "יעקב ובניו ינוחו בו", כי תכלית השבת הריהי בחינת מנוחת עולם הבא. וזה רק אם היא "מנוחת אהבה ונדבה", כי בלי נדבת הלב ואהבת הבריות במעשה, הקנאה והתחרות שורות, ואין מנוחה אמיתית. אין מנוחה אלא אחר עקירת שאיפות הנטילה, ורק אז אפשרית "מנוחת אמת", כי ניצוצות השקר הם המבלבלים את מנוחתנו...

"מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח" - פירוש, אחר אתערותא דלתתא הנ"ל באים ממנו יתברך כל מיני שלום, על דרך "ופרוס סוכת שלום" וכו', אז תהיה "מנוחה שלמה" בלי מפריע, כמו שכתוב "וביום השביעי שבת וינפש", ה' יתברך ברא את העולם בלי עמל כלל, ואף מזה שבת, כן צוה לנו לנוח אפילו ממלאכה הדקה מן הדקה, והטעם שהכוונה היא "וינפש" - לשוב בלי שום עיכוב וחציצה כל שהם אל הרוחניות שבנפש.

ועל ידי זה תהיה מנוחה "שאתה רוצה בה", אאמו"ר זצ"ל היה מדייק "שאתה רוצה בה", פירוש, הקב"ה, מנוחתנו צריכה לצאת ידי בקורת הקב"ה הבוחן כליות ולב.

כשנגיע לזה נזכה לבחינת עולם הבא ממש, ואז "יכירו וידעו כי מאתך היא מנוחתם", פירוש, הכרת חסדו יתברך בהנחלת העולם הבא לישראל שהיא עצמה מביאה לתוספת עולם הבא, וחוזר חלילה עלייה עד אין סוף. "ועל מנוחתם יקדישו את שמך", כי ידעו עד כמה מאושר האדם שמוסר נפשו על קדושת השבת, ועוד, יגיעו לעולם ההכרה שחסדיו יתברך הם למעלה מכל הכרה, אשר זהו גדר "קדוש" - מופרש ומובדל מכל השגה. (חלק ג עמוד עב)

שבת הוא ראש כל הגילויים, "חמדת ימים אותו קראת", מי שאינו שומרו כראוי, או אינו מענג אותו או אינו מקדשו, לא יהנה בביאת המשיח, אלא אדרבא ימצא את עצמו בצער, כי כבר הוכיח שבקרבו הנהו שואף להסתר ולא לגילוי רוחני - "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג, עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך". אלו יוכלו לשבוע ולהתענג מטובך הרוחני בביאת הגואל במהרה בימינו, ומכלל הן אתה שומע לאו. (שם עמוד רצה)

...ונפלא הוא שדוקא שני אמוראים אלו נקטו שתי דרגות הנ"ל גם כלפי שבת קודש. עיין בבא קמא (ל"ב) "דאמר רבי חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, לישנא אחרינא לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה".

והנה כלה מלכתא פירושה שהמיועדת להיות "כלה" לכנסת ישראל היא עתה בבחינת "מלכתא", היינו שהיא המשפעת קדושה מלעילא, כמלכה שהיא למעלה מן העם. וזוהי הדרגה שקראנו לעיל שבת חיצונה. ונפלא הוא שרבי חנינא הוא שאומר זאת, כמו דבי רבי חנינא אמרי חנינה שמו (של משיח), דהיינו גאולה שהיא גם כן בבחינה דלעילה כנ"ל. (והיינו גם ענין "בואו ונצא" שהוא גדר הכנה וההשתדלות לצאת מן החומרים כדי לקבל את השפעת השבת. והלישנא אחרינא "שבת כלה מלכתא" פירושה תוספת הזדרזות להשבית את כחות הטומאה כדי שתחול השפעת השבת מלעילא). ורבי ינאי נתן ביטוי לדרגה העליונה, "שבת פנימית". (והיינו שלא היה צריך לצאת, אלא מתעטף וקאי ואמר בואי כלה וכו', כי קדושת שבת כבר אצלו, והוא היה לגבי שבת כמשפיע לגבי מושפע. והיא כאותה דרגה של גאולה באתערותא דלתתא, בבחינת דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו (של משיח), נמצא דמר אמר הכי ומר אמר הכי ולא פליגי, אלא שמר מדבר ממדרגה זו, ומר מדבר ממדרגה אחרת.

אבל גם בדרגה התחתונה, שההשפעה באה לגמרי מלעילא, צריך אדם להשתדל לחזור ולהשפיע גם מלתתא, היינו בהשבה אל הלב, נמצא שגם בדרגה זו יש בחינת "לקדשו", ובחינת "לעשות את השבת", הרי שגם ה"שבת החיצונה" אפשר לנו להפכה לפנימית, וזו עבודתנו. וצירוף שתי בחינות אלו יחד הוא ענין שתי שבתות שאילו שמרו אותן ישראל מיד היו נגאלים. (חלק ד עמוד קמד)

...באמת אין בלבול הדעת מדה מיוחדת, אלא שהמבולבל מתענין בשאיפות שונות ובכל מיני רצונות, ועל כן כולם מתבלבלים במוחו. נמצא שמנוחת הנפש באה בסילוק ההתענינויות האחרות, וזהו גדר כל התרכזות אמיתית כידוע. וזהו גדר "באה שבת באה מנוחה", כי שבת פירושה הסתלקות מכל הענינים הגשמיים ופנייה למעלה בכוונה לשם שמים. והיינו "כאילו כל מלאכתך עשויה", כי איך יתכן שהאדם יהיה באמצע ענין נחוץ החשוב לו מאד לפרנסתו, והדבר עדיין תלוי ועומד, ובכניסת השבת מיד לא ידאג עליו כלל אלא יהיה בעיניו כאילו הכל נגמר בכי טוב? אין זה אלא מפני שבבא השבת נתעלה למדרגה גבוהה יותר אשר שם ברור לו שהכל בידי שמים, ומה שקובע הוא רק הסיבה הרוחנית ולא הסיבה הגשמית כלל, וכיון שכן חדל מלהתענין בגשמיות של הענינים, ובזה בא למנוחת הנפש.... (שם עמוד רמ)

בתפלת שבת אומרים בלילה "וינוחו בה", ביום "בו" במנחה "בם". והוא שבלילה, בכניסת שבת כשבאים מן החול, שבת היא בבחינת נוקבא, כי אנו צריכים להשפיע לה קדושה, והיא בבחינת "כלה" המקבלת. ביום, כשהשבת התחזקה והתבססה אצלנו, היא נהפכת לבחינת "דכורא", משפיע, והיא מקדשת אותנו. ובמנחה, התאחדות משפיע ומושפע יחד, שסגולתם להעמיד תולדות (רוחניות), שקדושת שבת ישפיע קדושה לשבוע הבא, (והיינו דאיתא באו"ח ריש סימן רע"ד ברמ"א שבליל שבת בוצעין על החלה התחתונה, וביום על העליונה "והטעם הוא על דרך הקבלה", והיינו כנ"ל כי התחתונה בחינת נוקבא והעליונה דכורא). (חלק ה עמוד תכט)