שוא

(ראה גם: שקר)

מכילתא דרשב"י:

אין לשוא אלא דבר שלא היה ולא נהיה ולא עתיד להיות. (שמות כ ז)

מדרש הגדול:

אין שוא אלא דבר שלא היה ולא נהיה ולא עתיד להיות, היכי דמי, כגון שנשבע שעלה לרקיע או ירד לתהום. דבר אחר כגון שנשבע על האיש שהוא אשה ועל האשה שהיא איש. דבר אחר אין לשוא אלא דבר שאין צריך שבועה ונשבע עליו, כגון שנשבע על האיש שהוא איש ועל האשה שהיא אשה. דבר אחר אין לשוא אלא שנשבע על דבר שהוא מושבע לעשותו שלא לעשותו, או על דבר שהוא מושבע שלא לעשותו לעשותו, כגון שנשבע לבטל את המצוה או לעשות את העבירה... (שם)

הכתב והקבלה:

שמע שוא - שוא יש לו שתי הוראות, הא' שקר, והב' חנם ללא יועיל... ונראה לדעתי כי שם שוא משותף בהוראתו לענין (צפניה א') "יום שואה ומשואה" שפירושו לרש"י חורבן ושממון... (שמות כג א)

עד שוא - ובדברות הראשונות עד שקר, סבת השינוי היא למאמר רז"ל (שבועות ד' ב' וכ"א א') א"ר יוחנן אוכל ולא אוכל שקר, ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, אכלתי ולא אכלתי שוא, ואזהרתיה מהכא לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. לישנא אחרינא, א"ר יוחנן אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר, אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל, ואיזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע לאדם. ואיכות מחלקותם היא, כי נתבאר בהגיון שהאמת יתחלק לשני ראשים, האמת ההכרחי ואמת המוחלט או הנמצא, והמשפט האפשר הוא על העתיד במשפט שאין לו הכרח ולא נמנע לא בו ולא בהפוכו. וזה יאיר לפני נתיב על מה הטבעו אדני מחלקותם, כי לדעת רב דימי שוא עיקר הוראתו היפך האמת, והוא כל אשר יתנגד אם לאמת המוכרח, כי בזה מודה רב דימי שגם לשנות את הידוע בכלל שוא, ואם לאמת המוחלט, כמו אכלתי ולא אכלתי. והשקר הוא היפוך האמונה, וזה הבגידה, ולזה אוכל ולא אוכל הוא שקר. אולם לדעת רבין הנחה הראשונה של שוא הוא היפך היש, ויורה על דבר הבל ותוהו שאין בו ממש, ואם כן הוא אך יתנגד לאמת המוכרח, ולזה אין בכללו כי אם לשנות את הידוע, והתנגדות לאמת המוחלט אכלתי ולא אכלתי יקרא בעצם וראשונה שקר, ואולם אשר יכזב אך בעתיד אם ישוב להיות נמצא, לא שייך לפי הכוונה הראשונה לא שוא ולא שקר, ולזה אמר רבין אוכל ולא אוכל עובר על לא יחל. מעתה בין לדברי רב דימי בין לרבין דברות האחרונות מוסיפות על הראשונות... (דברים ה יז, וראה שם עוד)

מלבי"ם:

ההבדל בין שוא ובין שקר הוא שגדר השוא בדיוק הוא דבר שאין בו ממש, שנודע לכל שאין ממש בדבריו... או דבר שאין יכולת בידו מעיקרא לעשותו, כמו לבטל את המצוה או שלא לישן ג' ימים. אבל אכלתי ולא אכלתי הוא שבועת שקר, כי בזה שמתעה את השומע שידמה האמת כדבריו והוא יש לו צורך בזה, אם כן אינו שוא והבל אצלו רק שהוא שקר. אך בדרך ההרחבה יצדק גם בזה שם שוא, שאחר שנתגלה שדיבר שקר או נודע למפרע שהיתה שבועת שוא, כי כוונתו להטעות את השומע לא נתקיים ונשבע לשוא והבל ובלי הועיל. (הכרמל)