(ראה גם: חצוצרות, תקיעה, תרועה, ראש השנה)
ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה... ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול. (שמות יט טז)
דבר אל בני ישראל לאמר, בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. (ויקרא כג כד)
והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. (שם כה ט)
ויקח צדוק הכהן את קרן השמן מן האהל וימשח את שלמה, ויתקעו בשופר ויאמר כל העם יחי המלך שלמה. (מלכים א א לט)
ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים, והכהנים יתקעו בשופרות. והיה במשך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר יריעו כל העם תרועה גדולה, ונפלה חומת העיר תחתיה ועלו העם איש נגדו. (יהושע ו ד)
והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. (ישעיה כז יג)
עלה אלקים בתרועה, ה' בקול שופר. (תהלים מז ו)
תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב. (שם פא ד)
בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'. (שם צח ו)
אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה. (עמוס ג ו)
ובתקיעת השופר הזה יצאו ישראל ממצרים, וכך עתיד (לתקוע בשופר), בפעם אחרת באחרית הימים, וכל גאולה באה משופר הזה, (שהוא בינה), ומשום זה, יש בה בפרשה זו יציאת מצרים, משום שמשופר זה באה, בכח היו"ד שפתח רחמה, והוציא קולה לגאולת העבדים, וזו היא ה', אות שניה משם הקדוש.. (הקדמה רמ, ועיין שם עוד)
תא חזי, כעין זה ביום ראש השנה ויום הכפורים, שהדין נמצא אז בעולם, והשטן עומד אז לקטרג, שישראל צריכים אז להתעורר בשופר ולעורר קול, הכלול ממים אש ורוח, (שהם חג"ת) שנעשו בו אחד, ולהשמיע אותו הקול מתוך השופר. (כי כדי להעביר קטרוג השטן צריכים גם כאן לעשות איזו פעולה לבטל הג"ר דג"ר של הארת השמאל, כמו שנעשה על ידי עריפת העגלה, ועל ידי אמירת הזקנים, ועינינו לא ראו, בסוד תקון הב' אשר שם כנ"ל, ופעולה זו ה"ס הקול שאנו מעלים על ידי השופר, ונודע שבדרך כלל יש ב' מיני קולות, א' קול המלכות הבלתי נמתקת בבינה, ב' קול הבינה או של המלכות הנמתקת בבינה, שאז קולה כקול הבינה, ואומר שקול זה שאנו מעלים כדי למעט הג"ר, דג"ר הוא קול דבינה, ועיין שם עוד)
וקול ההוא עולה עד המקום שכסא הדין יושב, (דהיינו לג"ר דשמאל שהקטרוג נאחז שם), ומכה בה, (דהיינו שממעט הג"ר דג"ר אשר שם), ועולה (המלכות מכסא דין, לכסא רחמים), ואחר שמגיע קול הזה מלמטה, הנה קול יעקב נתתקן למעלה, (שה"ס קומת החסדים היוצאת על המסך הנ"ל שה"ס קו אמצעי הנקרא ת"ת ונקרא יעקב, ונקרא רחמים), ואז נתעורר הקב"ה ברחמים, כי כמו שישראל מעוררים קול אחד למטה, שהוא כלול מאש ומים ורוח היוצאים מתוך השופר, כן מתעורר כנגדם למעלה בשופר (העליון שהוא בינה), כי הכח לתקוע הוא אש, והקול נעשה על ידי רוח, ועם הרוח יוצא גם כן זיעה והבל שהוא סוד מים, (והם מעוררים ג' קוין עליונים שבבינה, שממנה נמשכים המוחין לז"א ולמלכות), וההוא קול הכולל אש מים ורוח (שעלה מלמטה, דהיינו המסך), נתתקן ויוצא זה מלמטה, (דהיינו המסך) וזה מלמעלה, (דהיינו קומת החסדים היוצאת על המסך), ונתתקן העולם (שהיא המלכות), ורחמים נמצאים.
והמקטרג נבוך, שחשב לשלוט בדין ולקטרג בעולם, (שלומר, שלא עלה על דעתו, שג"ר דשמאל יתמעטו פעם, ויתעלם שליטתו וקטרוגו), ורואה שהרחמים מתעוררים, והוא נבוך, וכחו רפה, ואינו יכול לעשות מאומה, והקב"ה דן את העולם ברחמים. ואם תאמר שדין נעשה, (דהיינו במה שנתמעטו הג"ר דקו שמאל על ידי קול השופר הנ"ל), אינו כן, אלא שנתחברו רחמים בדין, והעולם נדון ברחמים, פירוש, כי בעלית קול שופר מלמטה, (שה"ס העלאת מ"ן דמסך דחירק, יצאה קומת חסדים, שה"ס קו אמצעי, על המסך, שהוא נקרא יעקב והוא רחמים, והעולם מקבל הרחמים מן קו אמצעי, ולפיכך אין התמעטות ג"ר דשמאל נחשב לדין, כי זולת זה לא היו מתגלים הרחמים בעולם).
תא חזי, כתוב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בכסה פירושו שנתכסה הלבנה, דהיינו המלכות, כי אז מחמת הארת השמאל שולט אותו נחש הרע, ויכול להזיק העולם, וכאשר מתעוררים הרחמים (על ידי תקיעת השופר), עולה הלבנה ונעברה משם, (דהיינו הארת השמאל, מטעם שנתמעטו הג"ר על ידי קול שופר כנ"ל), והשטן נבוך ואינו יכול לשלוט, והוא נעבר מן הלבנה, ואינו קרב עוד שם, (כי אחר התמעטות הג"ר דשמאל אין לו עוד מה לינק ממנה או לקטרג כנ"ל), ועל כן ביום ראש השנה, צריכים להומם את השטן (בדומה) למצב הנעור משנתו, ואינו יודע מאומה. (וירא שפא, ועיין שם עוד)
ואת קול השפר, תאני ר' יצחק, כתוב, אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, כמש"א אנכי ולא יהיה לך, (שאנכי הוא סוד בינה, ולא יהיה לך הוא סוד ז"א, ונשמעו שניהם בבת אחת, אף כאן קול הוא ז"א, השופר שהוא בינה, ונשמעו שניהם בבת אחת).
אמר ר' יהודה, קול בשפר היה צריך לומר, למה (אומר) השופר, אלא קול ההוא שנקרא שופר, שכתוב, והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים, בזה (ביום הכפורים שהוא בינה) נקרא שופר, (כלומר אם הקול יוצא מבינה נקרא הקול שופר).
א"ר יוסי מה שופר (הגשמי) מוציא קול (הכלול) אש רוח ומים, אף כאן הכל נכלל בזה, (שגם כאן כלול בקול היוצא משופר אש רוח ומים, שהם חג"ת, סוד ג' הקוין), ומקול הזה יוצאים קולות אחרים.
אמר ר' אלעזר, (קול השופר פירושו), קול היוצא משופר, שמשמע ששופר הוא אחד, וקול היוצא ממנו הוא אחד, (שהקול ה"ס ז"א, והשופר ה"ס בינה), והשופר נמצא בקיומו (מבחוץ הקול היוצא ממנו), ועל כן כתוב, קול השופר, (ולא קול בשופר).
ר' יהודה אומר כך, קול השפר, השפר כתוב חסר ו', (שפירושו הוא) כמש"א שפר קדם דריוש, מלכי ישפר עלך, שפר קדמי להחויא, (דהיינו לשון תפארת ויופי הרומז על ז"א שה"ס ת"ת).
רבי שמעון אומר, קול השפר, (היינו) כי המקום שהקול יוצא ממנו נקרא שופר, (כי הקול הוא ז"א, והשופר הוא בינה, וז"א יוצא מבינה כנודע). עוד אמר ר' שמעון, תא חזי, שקול השופר הוא המקום של הקול, כי היינו שכתוב, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, מהו מוצא פי ה', זהו קול השופר הוא גדול מכל שאר הקולות התחתונים, וחזק מכולם, שכתוב, וקול שופר חזק מאד, ועל כל שאר הקולות לא נאמר, חזק מאד, בקול שופר הזה תלוי הקול, וזה שנקרא קול גדול, שכתוב, קול גדול ולא יסף, ונקרא קול דממה דקה, שהוא האור של המאור, שהוא זך ודק, ומזכך ומאיר לקול. (יתרו ש)
וסטרא אחרא ההוא, נמצאת קליפה קשה, שאי אפשר לשברה חוץ בעצה ההיא שהקב"ה נתן לישראל, שכתוב, תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כדי לשבור כיסוי ההוא שנתכסה ממנו הלבנה, (שהוא מלכות), ואינה מאירה.
וכשישראל מתעוררים למטה בתקיעת שופר, קול ההוא היוצא משופר בוטש באויר ובוקע רקיעים עד שעולה לאבן החזק ההוא, (דהיינו הסטרא אחרא) המכסה את הלבנה, הוא משגיח ומוצא התעוררות הרחמים אז (סטרא אחרא) ההוא שעלה ועומד למעלה, (ומכסה את הלבנה) מתבלבל, אז עומד קול ההוא ומעביר את הדין ההוא (מן המלכות), וכיון שנתעורר הרחמים למטה (במלכות), התעורר גם כן למעלה, שופר אחר עליון, (שהוא בינה), ומוציא קול, (דהיינו המוחין דז"א שנקרא קול), שהוא רחמים, ונפגשים קול בקול, רחמים ברחמים, כי בהתעוררות שלמטה נתעורר גם כן למעלה...
ואם תאמר, איך יכול הקול שלמטה, או התעוררות שלמטה, לעורר (כנגדו למעלה) גם כן. תא חזי, עולם התחתון (שהוא בינה), אינו נותן לו, אלא כמו שהוא עומד, אם עומד בהארת הפנים מלמטה, אז כך מאירים לו מלמעלה, ואם הוא עומד בעצמות נותנים לו כנגדו דין...
וכיון (שהמלכות) נתתקנה בקול הזה (מלמטה), יוצאים רחמים מלמעלה ושורים עליה, ונכללה ברחמים ממטה ומלמעלה, ואז נתערבב הסטרא אחרא (מטעם הנ"ל) ונחלש תוקפו ואינו יכול לקטרג, ואבן הטוב הזה, (שהיא המלכות), עומד בהארת הפנים מכל הצדדים, בהארה שלמטה ובהארה שלמעלה.
מתי עומדת בהארה שלמעלה, הוי אומר ביום הכפורים, שביום הכפורים הואר אבן טוב ההוא, (שהוא המלכות), בהארה עליונה מתוך האור של עולם הבא, (שהוא בינה), ואז מתקנים ישראל שעיר אחד ושולחים אותו למדבר הזה החזק שהוא שולט עליו. (תצוה צא, ועיין שם עוד)
ביום ראש השנה, כשהקב"ה עומד בדין על העולם, וסטרא אחרא ההוא בא להשטין, אז מתאספים כל אלו (י"ב השרפים וד' האראלים) ועומדים לפני הקב"ה, ואז מתעטרים כולם ועומדים לפני הקב"ה. בעת ההיא מה כתוב, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, מציץ הוא כמי שמביט דרך מקום דק שרואה, ואינו רואה כל מה שצריך, ואחר כך, משגיח מן החלונות, שהוא מקום השגחה יותר, דהיינו שפותח פתחים לרחם על הכל, וכשהקב"ה משגיח על העולם הסתכל באלו החלונות ובאלו החרכים ומרחם על הכל.
ואז כשישראל תוקעים בשופר ההוא ונתעורר מלמטה קול ההוא היוצא משופר הכלול מאש מים ורוח, ונעשה מן הכל קול ההוא, כדי לעורר קול עליון, (שהוא ז"א), היוצא מתוך שופר ההוא, (שהוא בינה), שהוא כעין זה, כלול באש ומים ורוח, (שהם ג' קוין), אז יוצא הכרוז ומכריז בכל הרקיעים, ואמר קול דודי הנה זה בא וגו' משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
ואז יודעים הכל כי הקב"ה מרחם על ישראל, ואומרים אשרי הם ישראל, שיש להם עצה בארץ, (דהיינו לתקוע בשופר), כדי לעורר רחמים למעלה, אז כתוב, אשרי העם יודעי תרועה, יודעי תרועה ודאי, (שהוא מלשון וידע בהם את אנשי סוכות), שמשברים תרועה ההיא, שהיא דין קשה, שהכל נדונים בה, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, משום שהם יודעים דרכיו של הקב"ה, ויודעים ללכת בדרכיו וליחד היחוד כראוי. (פקודי תקפח)
ביום ראש השנה, כשהדין נתעורר בעולם, צריכים ישראל למטה לעורר רחמים מתוך השופר, כעין סוד העליון, וכבר העמדנו, וצריכים לחבר הדין כנגד זכות, (שהוא חסד), כי כשנמצא הדין בזכות הכל הוא ביחוד אחד, ולמעלה ומטה הוא בשלימות, ואז ועולתה קפצה פיה, שאין לה רשות להשטין ולקטרג בעולם, ואז הכל ביחוד אחד כראוי, ודין בלא זכות אינו דין. (שם תשכב)
פתח ואמר, ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו', ויהי קול השופר, כאן חולקים ספרי הראשונים וכולם בדבר אחד נתקעו, יש מי שאומר קול השופר הוא שנים, קול הוא אחד, השופר שנים, (דהיינו ת"ת ובינה), ומדייק זה, ממה שאינו שכתוב, ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, שזה משמע, קול היוצא משופר, (אשר קול הוא ז"א היוצא משופר, שהוא בינה), כי ודאי (שהבינה) נקראת שופר, כש"א יתקע בשופר גדול, וזו (הבינה) היא שופר גדול, שבה יוצאים העבדים לחירות עולמים, (כי שנת החמשים ה"ס בינה, שמאירה ומוציאה העבדים לחירות, שכל הקליפות המשעבדים מתבטלות מאורותיה), וכבר העמדנו.
ויש מי שלומד ומדייק, שהכל הוא אחד, משום שכתוב קול השופר, דהיינו קול הנקרא שופר, (שהוא בינה), ומאין לנו (שהבינה) נקראת קול, הוא ממה שכתוב, קול גדול ולא יסף, וקול גדול הזה, (שהוא בינה), נקרא שופר, ועל כן קול השופר הולך, לאן הוא הולך, אם תאמר להר סיני, או לישראל, היה צריך לומר יורד, אלא התורה יוצאת מכאן, (מן הבינה, והמלה הולך הוא על התורה), שבמקום זה, (בינה), שהוא כלל כל הקולות, ניתנה (התורה). וכשמסתכלים בדברים הכל אחד, (שאין מחלוקת בין ב' הפירושים). (ויקרא פה)
א"ר שמעון, זה שלמדנו, בכתוב, קול השופר, יפה הוא, וזה הוא יעקב, שעלה במחשבה, (שהיא חכמה) עם האבות, (דהיינו בכללות חג"ת), ויצאו יחד מתוך השופר, (שה"ס בינה הנקראת אמא עלאה), כי כמו שופר (שתוקעים בו), שהוא מוציא מים ורוח ואש יחד, שהקול נעשה מהם, כך אמא עלאה, המכונה שופר), הוציא את האבות, (שהם חג"ת) בקול אחד, (שהוא קו האמצעי ת"ת), ומתוך המחשבה עלו יחד בקול אחד, וקול ההוא נקרא קול שופר, וזהו יעקב, (שהוא קו האמצעי) הכולל האבות (חג"ת) ביחד, (כי קו האמצעי כולל בתוכו ג' הקוין), ונקרא קול.
וב' קולות הם, (א' של מנעולא, והב' של מפתחא, כי מתוך קול דמנעולא יוצא מפתחא). אבל קול אחד הוא שנקרא קול השופר, (שהוא קול דמפתחא, שהוא בחינת מיתוק המלכות בבינה הנקראת שופר), ומכאן יוצאים שאר הקולות מתוך השופר, בזווג דמחשבה, (שהוא חכמה, עם הבינה), וז' קולות הם, (דהיינו חג"ת נהי"מ דז"א), שיוצאים על ידי זווג המחשבה בשופר, (שהם חכמה ובינה), ושופר זה, (שהוא בינה), משקה ומרוה בתחילה את האבות (שהם חג"ת), ואחר כך את הבנים, (שהם נהי"מ), וכבר העמידו הדבר. (שמיני נח, ועיין שם עוד)
רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, ומה היא שלהבת י-ה, זו היא אש היוצאת מתוך השופר, שכלול מרוח ומים, (היינו הארת חכמה היוצאת מקו שמאל שה"ס אש, שבבינה הנקראת שופר, שהאש הזה שהוא קו שמאל, כלול גם כן מב' קוין שלה, מקו האמצעי הנקרא רוח, ומקו ימין שנקרא מים). ומתוך שלהבת ההיא המתלהט בכנסת ישראל, (שהיא המלכות), שורפת העולם בשלהבת הקנאה להקב"ה, ובשעה שהיא מקנאת לו, אוי לו למי שיפגוש בשלהבת הזו, כי שורפת אותם. (מצורע לט)
כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו', שופר תרועה למה, אלא שופר המשבר שלשלאות (של האסורים בכבלי השעבוד) המשבר השליטה שעל כל העבדים, (כי תרועה פירושו שבירה מלשון ולא תתערעון), וצריכים להראות שופר שהוא פשוט, (דהיינו ישר) ולא כפוף, להראות חירות לכל, כי היום גרם, ובכל דבר צריכים להראות מעשה (למטה, כדי לעורר כנגדו למעלה), ועל כן שופר ולא קרן, כדי להראות מאיזה מקום הוא שנקרא שופר, (כי שופר ה"ס בינה, וקרן ה"ס מלכות). (אמור פב)
וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב"ה מרחם עליהם ומהפך הדין לרחמים, וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים אשרי העם יודעי תרועה, ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוין בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה (עליונה), ועל כן כתוב אשרי העם יודעי תרועה, ולא כתוב תוקעי תרועה, וכבר למדנו, (פירוש כי תקיעה יורה על חסד, ותרועה על דין, ועיקר הכונה צריך להיות על התרועה שהוא דין כדי להפך לרחמים). (בהעלותך יט)
לוקחים שופר לעורר בו תרועה ותקיעה, (שהם) דין קשה ברחמים, (כי תרועה היא דין קשה, ותקיעה היא רחמים), ושברים (תקיעה) היא דין רפה ברחמים, (כי שברים הוא דין רפה ותקיעה היא רחמים), ואז מתעוררים כך מלמעלה להתערב זה בזה (דין ברחמים ורחמים בדין).
ובחבור הראשון אמר רעיא מהימנא בזה נתבשם השטן וקמטה הן' מן ושט, (וחזרה להיות ו'), ומה שהושט נעשה שטן חזר עתה לאחור, ונעשה ושט, כבתחילה, משום שהקול קול יעקב, כי ישראל אין כוחם באכילה ושתיה, כשאר העמים שיורשים עולם הזה, שכוחם באכילה ושתיה, אלא ישראל כוחם בקול זה, שהוא עולם הבא, עולם ארוך שנברא באות י', ומשום שקול השופר (שה"ס המוחין דז"א הנקראים קול, שמקבלים משופר, שהוא בינה) יוצא ממנו, (מן הי' שהיא חכמה), אמרו רבנן אין פוחתין מעשרה שופרות, (דהיינו כנגד אות י'), כי באות י' נעשה ודאי עולם ארוך שהוא ו' עולם הבא...
ועוד סוד אחר, כי אחר שנגזרה הגזרה בב' אותיות ה' ה', שהם ב' בתי דינים, (דבינה ודמלכות), מי יכול לבטל הגזרה של שניהם, (רק י"ו דהוי"ה), כי אות ה' (דהוי"ה) היא אמא עלאה, (בינה), י' היא אבא, (חכמה), ומה כתוב, כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש, שהיא ה' (שנקראת נפש), אישה יקימנו ואישה יפרנו, (אשר הי' היא איש של ה' ראשונה שהיא בינה, והו' היא איש של ה' אחרונה שהיא מלכות, על כן הם יכולים להפיר הגזרה של ב' ההי"ן). ומשום זה צריך לעורר הקול שהוא ו', (ז"א) בעשרה שופרות שהם י', (כדי שיבטלו הדינים שבב' ההי"ן שהם בינה ומלכות), והעיקר שלהם שכל סימן וסימן (מקשר"ק קש"ק קר"ק) יהיה בנשימה אחת, בפה שהוא חלק י' מעשרה. (פנחס רע"מ שסט, ועיין שם עוד))
יתקע בשופר גדול, מה לנו בו אם הוא גדול או קטן, אלא הוא שופר עליון שבו יוצאים תמיד עבדים לחירות, וזה הוא יובל, (דהיינו בינה), שיובל עליון וגדול הוא, וכשזה מתעורר (להשפיע), כל חירות העולמות מתעוררים בו, וההוא נקרא שופר גדול. (ואתחנן קכח)
ויהי קול השופר, הרי זה סימן יפה בכתובים, כל מקום שנאמר שופר זה סימן יפה לישראל, שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ואומר וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. (יתרו-בחודש פרשה ד)
הרואה שופר בחלום ישכים ויאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, קודם שיקדמנו פסוק אחר תקעו שופר בגבעה. (ברכות נו ב)
תנו רבנן שש תקיעות תוקעין ערב שבת, ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, שניה להבטיל עיר וחנויות, שלישית להדליק את הנר, דברי ר' נתן, ר' יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין... שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו, אמר לו אם כן נתת דבריך לשיעורין, אלא מקום צנוע יש לו לחזן הכנסת בראש גגו ששם מניח שופרו, לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות. והתניא שופר מיטלטל וחצוצרות אינם מטלטלין, אמר רב (יוסי) לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור, א"ל אביי וביחיד למאי חזי, הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק... דא"ר חסדא הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש, חצוצרתא שופרא שופרא חצוצרתא, למאי נפקא מינה, לשופר של ראש השנה. (שבת לה ב)
והתניא שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר"א... (שם קלא א)
דתניא זה א-לי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה... (שם קלג ב)
שלשה עשר שופרות שלשה עשר שולחנות... היו במקדש... תני השופרות הללו עקומות היו, צרות מלמעלן ורחבות מלמטה מפני הרמאין. (שקלים טו ב)
בתשרי עתידין ליגאל, אתיא שופר שופר, כתיב הכא תקעו בחדש שופר, וכתיב התם ביום ההוא יתקע בשופר גדול. (ר"ה יא ב)
ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה, בשופר. אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני... (שם טז א)
כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן, אמר רבי יוסי והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר במשוך בקרן היובל... דפרה קרן אקרי שופר לא אקרי, דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, ור' יוסי אמר לך דפרה נמי אקרי שופר, דכתיב ותיטב לה' משור פר... משופר... אביי אמר היינו טעמייהו דרבנן שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות, והא דפרה כיון דקאי גילדי גילדי מיתחזי כשנים ושלשה שופרות... (שם כו א)
שופר של ראש השנה של יעל פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדים, שופר מאריך וחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר... א"ר לוי מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים בכפופין ושל כל השנה בפשוטין, והתנן שופר של ראש השנה של יעל פשוט, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא רבי יהודה אומר בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין וביובלות בשל יעלים... במאי קמיפלגי, מר סבר בראש השנה כמה כדכייף איניש דעתיה טפי מעלי, וביום הכפורים כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ומר סבר בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי, ובתעניות כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי.
ופיו מצופה זהב, והתניא ציפהו זהב מקום הנחת פיו פסול, שלא במום הנחת פיו כשר, אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פה... (שם שם ב, וראה עוד ערך תקיעה)
תניא נמי הכי במה דברים אמורים במקדש, אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות... אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי מאי קראה, דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה', לפני ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא. (שם כז א)
שופר שנסדק ודבקו פסול, דיבק שברי שופרות פסול, ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר... תנו רבנן ארוך וקצרו כשר, גרדו והעמידו על גלדו כשר, ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול, שלא במקום הנחת פה כשר. ציפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, ואם לאו כשר. ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר. נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא... הפכו ותקע בו לא יצא, אמר רב פפא לא תימא דהפכיה ככתונא, אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב, מאי טעמא כדרב מתנה, דאמר רב מתנה והעברת, דרך העברתו בעינן.
דיבק שברי שופרות פסול, תנו רבנן, הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול, ניקב וסתמו בין במינו בין שלא במינו פסול, ר' נתן אומר במינו כשר שלא במינו פסול, במינו כשר, אמר רבי יוחנן והוא שנשתייר רובו, מכלל דשלא במינו אף על פי שנשתייר רובו פסול... נסדק לאורכו פסול, לרוחבו, אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול, וכמה שיעור תקיעה, פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. היה קולו דק או עבה או צרור כשר, שכל הקולות כשרין בשופר... (שם)
אמר רב יהודה בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא, עולה בת מעילה היא, כיון דמעל בה נפקא לה לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו איסורא הוא דרכיב בהו ולא נפקי לחולין... אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה לא יצא, הדר אמר אחד זה ואחד זה יצא, מצות לאו ליהנות ניתנו.
אמר רב יהודה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא, בשופר של עיר הנדחת לא יתקע ואם תקע לא יצא, מאי טעמא, עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה. (שם כח א)
סדר ברכות, אומר אבות וגבורות וקדושת השם... זכרונות ותוקע, שופרות ותוקע... זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות... אין פוחתין מעשרה מלכיות מעשרה זכרונות מעשרה שופרות, ר' יוחנן בן נורי אומר אם אמר ג' ג' מכולן יצא... (שם לב א, וראה שם עוד)
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים, ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה, אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן... (שם לב ב, וראה שם עוד)
רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי, אפיקו לי מאני חנותאי, מקל ורצועה ושופרא וסנדלא. (סנהדרין ז ב)
...ורבנן כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר, חוץ משל פרה שנקרא קרן ולא נקרא שופר, התיבון הרי של איל הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר, מאי כדו, כהיא דאמר רבי לוי שניא היא שאין קטיגור נעשה סניגור (שופר של פרה קטיגור של עגל הוא). (ראש השנה טז א)
זכרון תרועה אלו הזכרונות, שופר תרועה אלו השופרות... (שם שם ב)
של עכו"ם ושל עיר הנדחת, ר' לעזר אמר כשר, תני רבי חייה כשר, תני רבי הושעיה פסול, הכל מודין בלולב שהוא פסול מה בין שופר ומה בין לולב, א"ר יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם, לא משל איסור הנייה, ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. א"ר לעזר תמן בגופו הוא יוצא, ברם הכא בקולו הוא יוצא. ויש קול אסור בהנייה, מה פליגין כשגזלו משופה, אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו. (סוכה יב א)
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר, מהו אחר, א"ר יודן אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר (זכריה ט') וה' אלקים בשופר יתקע וגו'... א"ר חנינא ב"ר יצחק כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו ונזכרים לפני הקב"ה והוא מוחל להם, וסופן ליגאל בקרניו של איל, שנאמר וה' אלקים בשופר יתקע. (בראשית נו יג)
תמן תנינן, כל השופרות כולן כשרין חוץ משל פרה, ולמה חוץ משל פרה, אלא מפני שהוא קרן של עגל, וכתיב עשו להם עגל מסכה, על שום ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון... (ויקרא כז ג)
דבר אחר ישלח עזרך מקדש, א"ר לוי כל טובות וברכות ונחמות שהקב"ה עתיד ליתן לישראל אינו אלא מציון... שופר מציון, שנאמר תקעו שופר בציון. (שם כד ד)
יהודה ב"ר נחמן פתח, עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין בדין הוא עולה, מאי טעם עלה אלקים בתרועה, ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקב"ה הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים דכתיב ה' בקול שופר, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי... א"ר יאשיה כתיב אשרי העם יודעי תרועה, וכי אין אומות העולם יודעין להריע, כמה קרנות יש להן, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירגסי יש להם, ואמרת אשרי העם יודעי תרועה, אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים והופך להן מדת הדין למדת רחמים, אימתי בחודש השביעי. (שם כט ג)
רבי ברכיה פתח, תקעו בחודש שופר, וכי כל החדשים אינן חדש אלא בכסא, וכל החדשים אינן נכסין אלא ליום חגינו... בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר, בחדש הזה שפרו מעשיכם, אמר להן הקב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת הרחמים, ואימתי, בחודש השביעי. (שם שם ה)
...אמר רב הונא בר יצחק מלמד שהראה הקב"ה לאברהם את האיל ניתש מחורש זה ונסבך בחורש זה, אמר הקב"ה לאברהם כך הם עתידין בניך נאחזין באומות ונסבכין בצרות ונמשכין ממלכות למלכות, מבבל למדי ממדי ליון ומיון לאדום, וסופן ליגאל בקרנו של איל, הדא הוא דכתיב, וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו. ר' אבא בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן, ובראש השנה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים, ומתמלא עליהם רחמים, אימתי, בחדש השביעי. (שם שם ח)
עשה לך, משלך, עשה לך, לך אתה עושה (חצוצרות) ולא לאחר, את משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן, תדע לך שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות, כשבא להלחם ביריחו נתכנסו ליריחו ז' אומות, שנאמר (יהושע כ"ד) ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפריזי החתי והכנעני והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם... מה כתיב שם, (שם ו') וירע העם ויתקעו בשופרות, מלמד שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בהם... (במדבר טו יב)
...א"ל הקב"ה, אתה אמרת את שלך, ואמר אני את שלי, עתידין בניו של יצחק לחטוא לפני ואני דן אותם בראש השנה, אלא אם מבקשין שאחפש להן זכות ואזכור להן עקידת יצחק יהיו תוקעין לפני בשופר של זה, א"ל מה הוא השופר, א"ל חזור לאחוריך, מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו... א"ל הקב"ה יהיו תוקעין לפני בקרן איל ואושיעם ואפדם מעונותיהם, והוא שדוד משבח, (תהלים י"ח) וקרן ישעי משגבי ומנוסי, ואשבור עול גליות מעליהן ואנחם אותם בתוך ציון, שנאמר כי נחם ה' ציון, אמן. (וירא כג)
דבר אחר ה' נתן קולו זה ראש השנה שבו תקיעת שופר, לפני חילו אלו ישראל, שהן מזדעזעין וחרדין מקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים... (וישלח ב)
אמר ר' סימון מפני מה משביעים את האדם ונותנים לפניו נודות מנופחות ותוקעים בשופרות, לומר אתמול היו מלאים גידין ועצמות ועכשיו הם ריקות מכולם, כך כל מי שנשבע על השקר לחבירו סופו לצאת ריקם מכל נכסיו. (פרשה כב, י' הדברות תנינותא)
ילמדנו רבינו שופר שניקב וסתמו מהו שיהא כשר לתקוע בו, כך שנו רבותינו אם מעכב הוא את התקיעה פסול ואם לאו כשר, מה טעם שכתב וה' אלקים בשופר יתקע (זכריה ט'), מה שופרו של הקב"ה שלם אף שופר של ראש השנה יהא שלם, למה שבראש השנה נגאלים ממלאך המות. אמר רבי עקיבא בעל מום כשר לתקוע בראש השנה וביובל, שנאמר והעברת שופר תרועה וגו' בכל ארצכם, אבל על הזבחים לאו. ולמה ישראל תוקעים בשופר בראש השנה, כדי שידין אותם הקב"ה ברחמים ויזכה אותם בדין, שנאמר עלה אלקים בתרועה ה' קול שופר (תהלים מ"ז), אמר אסף הואיל ובשופר הזה הקב"ה מרחם על ישראל ומזכה אותם בדין, הוו זהירים להיות נוטלים שופרות בראש השנה ומתריעים לפני הקב"ה, והוא מרחם על ידם ומזכה אתכם בדין, מנין, ממה שקרינן בענין מזמור הרנינו לאלקים עוזינו הריעו לאלקי יעקב. (פרשה לט הרנינו)
...אמר הקב"ה ומה אדם הראשון שדנתי אותו זכיתי אותו ביום משלי, אף אתם כשתהיו באים לדין לפני בראש השנה היו באים בשופרים, ואפילו יש לכם כמה קטגורים אני אזכור עקידתו של יצחק ומזכה אתכם, שנאמר דבר אל בני ישראל באחד לחודש וגו' זכרון תרועה...
דבר אחר מהו תקעו בחדש שופר, אמר רבי ברכיה הכהן בר' כשתיטלו את השופר לתקוע חדשו מעשיכם ועשו תשובה, ואפילו יש בידכם כמה עבירות אני מכסה עליהם. (שם)
דבר אחר בחודש השביעי יום תרועה יהיה לכם, אמר דוד אין גדול מן השופר, שהוא מסלק מדת הדין ומקרב מדת רחמים בשעה שהקב"ה עולה ויושב על כסאו שלו בדין. יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר, עלה אלקים בתרועה, מיד תקעו בשופר ומדת הדין מסתלקת ומדת הרחמים מתקרבת, ה' בקול שופר... ולא עשיתי בכם אלא אתם עשיתם בעצמכם, למה שכך התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמיכם לתשובה, אמר הנביא אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו... מהו אחר נאחז בסבך, אמר לו הקב"ה ראה מה לפניך, בניך העומדים אחריך כשיהיו מסובכים ונאחזים בעבירות מה הם עושים בקרניו, נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהם ואני נזכר עקידתו של יצחק ומזכה אותם בדין. ומה עסקו של שופר כאדם כשמכניס בזו ומוציא בזו, כך בניך אפילו יש להם כמה קטיגורים אני מכניס בזו ומוציא בזו. אמר להם משה כך השופר סניגורת לכם היו נוטלים שופרות בראש השנה ותוקעים בהן בחודש השביעי באחד לחודש. (פרשה מ בחדש השביעי)
שתי קרניו של איל של שמאל נשמע קולו על הר סיני, שנאמר (שמות י"ט) ויהי קול השופר, וקרן של ימין הוא גדול מן השמאל, ועתיד לתקוע בו לעתיד לבא בקבוץ של גליות, שנאמר (ישעיה כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. (פרק לא)
אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עולה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, ועל כן התקינו חכמים שיהו תוקעין בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה. (פרק מו)
וכאיזצד מחיה את המתים לעולם הבא, מלמד שנוטל הקב"ה שופר גדול בידו שהוא אלף אמה באמה שלו ותוקע בו, וקולו הולך מסוף העולם עד סופו, בתקיעה ראשונה העולם כולו רועש, בתקיעה שניה העפר מתפרד, בתקיעה שלישית עצמותיהן מתקבצין, בתקיעה רביעית אבריהם מתחממין, בתקיעה חמישית עורותיהם מתקרמין, בתקיעה ששית רוחות ונשמות מתכנסות לגופיהן, בתקיעה שביעית חיים ועומדים על רגליהם בלבושיהם. (טי"ת)
ר' יהודה בר נחמן בשם ריש לקיש אמר כיון שעלה הקב"ה לדין ויושב על כסא לדון, כיון שתוקעים בשופר הוא עולה והופך מדת הדין למדת הרחמים, ועולה בדין משהשופר עולה בתרועה, (זכריה ט') וה' בקול שופר ברחמים, שנאמר ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים. (מזמור מז)
אמר ר' ברכיה בשם רבי אבא שפרו מעשיכם וחדשו מעשיכם, ומה שופר זה תוקע מזה ומוציא מזה, כך כל קטיגורין שבעולם מקטרגין לפני אני שומע מזה ומוציא מזה, הוי תקעו בחודש שופר. (מזמור פא)
...לצדיקים השמיעם בגרונך, ולרשעים כשופר הרם קולך, לכן נאמר קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. רבי יהושע בן קרחה אומר לא נברא שופר אלא לטובה לישראל, שבשופר נתנה התורה לישראל, שנאמר (שמות י"ט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו', ובשופר נפלה חומת יריחו, שנאמר (יהושע ו') ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה וגו', ובשופר עתיד הקב"ה לתקוע בשעה שמכנס גליות ישראל למקומן, שנאמר (ישעיה כ"ז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים... (פרק כב)
...אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שיזכור לך, ובמה בשופר של חירות, ואין שופר אלא של חירות, שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, אבל איני יודע מי תוקע, תלמוד לומר וה' אלקים בשופר יתקע, ועדיין איני יודע מאין התקיעה יוצאה, תלמוד לומר קול שאון מעיר וגו'. (במדבר פרק י, תשכה)
כך אם יתקע שופר בעיר בראש השנה, ועם לא יחרדו אלו ישראל. (עמוס פרק ג תקמ)
יום תרועה - יום יבבא יהי לכון למערבבא סטנא דאתי למקטרגא לכון בקל יבבותכון. (במדבר כט א)
ויהי קול השופר - מנהג כי קול השופר שבתחילה יהיה יותר חזק, וזה היה להיפך, אולי עשה כן השם שלא היה חזק בתחלה שלא יצא לבם מהפחד. (שמות יט יט)
במשוך היובל - הוא שופר של איל ושופר אילו של יצחק היה, לשון רש"י. ולא הבינותי זה, כי אילו של יצחק עולה הקריב אותו, והקרנים והטלפים הכל נשרף כעולה, אולי גבל הקב"ה עפר קרנו והחזירו למה שהיה, אבל לפי דעת האגדה הזו יש לה סוד, יאמרו שזה הקול הוא פחד יצחק, ולכך אמר "ויחרד כל העם אשר במחנה", ולא השיגו דבור בגבורה הזאת זולתי קול. (שם שם יג)
זכרון תרועה - פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור להם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל, לשון רש"י. והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש... אבל כל זה אסמכתא מדבריהם, ומפורש אמרו הולכין למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין, פשיטא, הא דאורייתא והא דרבנן, לא צריכא, דאף על גב דהא ודאי והא ספק. אבל זכרון תרועה כמו יום תרועה יהיה לכם, יאמר שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם, כמו שנאמר להלן ותקעתם בחצוצרות והיו לכם לזכרון לפני השם אלקיכם. ובעבור שאמר שם "וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם" וגו', וכאן צוה בתרועה סתם במועד הזה בלבד, ואחרי כן אמר והקרבתם אשה, הנה התרועה הזאת אינה התרועה ההיא שהיא בחצוצרות על הקרבן, וזאת אינה על הקרבן אבל היא חובה בכל ישראל, והיא בשופר, כי לא צוהו עדיין לעשות חצוצרות, וסתם כל תרועה בשופר היא, כמו שנאמר "והעברת שופר תרועה", ולא פירש הכתוב טעם המצוה הזאת למה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים, ולמה יצוה להיותו מקרא קדש כלל. אבל מפני שהוא בחדשו של יום הכפורים בראש חדש נראה שבו יהיה דין לפניו יתברך... ועל דרך האמת תרועה היא שעמדה לאבותינו ולנו, שנאמר "אשרי העם יודעי תרועה", וכענין שכתוב תרועת מלחמה, כי השם איש מלחמה, אם כן יום תרועה יהיה לכם, שיהיה היום לתרועה לנו וכן "זכרון תרועה מקרא קדש", שיהיה הזכרון בתרועה, ולפיכך הוא מקרא קודש, ולא הוצרך להזכיר שופר, כי השופר רמז ביום, והתרועה בו. והנה הוא יום הדין ברחמים לא תרועת מלחמה, ומפני זה הזכיר הכתוב התרועה שכבר קבלה ביד רבותינו וכל ישראל רואים עד מפי משה רבינו, שכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ולמה הזכיר הכתוב תרועה ולא יזכיר התקיעות כלל, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אבל התקיעה היא הזכרון, והוא השופר, והתרועה כשמה, ומפני שהיא כלולה מן הרחמים תקיעה לפניה ולאחריה... (ויקרא כג כד)
...ולרבותינו בגמרא עוד מדרשים מגזירה שוה ומהקישא שמצות התרועה הזאת בשופר, השופר הזה האריכו בו רבותינו לפרש לנו מהותו ואיכותו, וכן פירשו לנו בתורה עצמה מהותה ואיכותה, ושנו תחילה כל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן... ואף על פי שאנו מכשירין של יעל ושל שאר מיני חיות שלא נזכרו בתורה, ולא איקרו לא קרן ולא שופר, מכל מקום כולם בכלל הכשר הם עד שיזכירם הכתוב לשם פסול. ובגמרא ירושלמי מוסיף עוד טעם אחר שפוסל של פרה, משום קטיגור של עגל. והקשו בתוספות ולמה שנו חוץ משל פרה ולא הזכירה שור... ואני אומר שאין זאת קושיא, דמתניתין רבותא קא משמע לן, לפי שהשופר הזה ראוי הוא ואינו פוסלו אלא בשמו, מפני שהפסוק הזה קראו קרן. סלקא דעתך אמינא דוקא של שור הוא מדכתיב בכור שורו הדר לו, אבל דפרה לא אשכחן דאיקרי קרן וליכשר, קא משמע לן שהכל מין אחד...
כל זה שיטת המפרשים במשנה זו, ואני אומר במחילה מהם שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שיש להם זכרות בפנים וגלדן נקלף מן הזכרות, כגון של כבשים ושל עזים ושל יעלים, אבל קרני רוב החיות שהן עצם אחד אין שמם בלשון הקודש שופר אלא קרן שמם, ומתניתין הכי קתני, כל השופרות של הקרנים החלולים שנטלו זכרותן מהן כשרין, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, שהכתוב קראו בשם הפסולים... (דרשה לראש השנה, וראה שם עוד)
מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר "יום תרועה יהיה לכם", ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף. וכל השופרות פסולים חוץ מקרן הכבש. (ראב"ד: הפריז על מדותיו, אלא מצוה בכפופין, ואם תקע בשל יעל יצא). ואף על פי שלא נתפרש בתורה תרועה בשופר בראש השנה, הרי הוא אומר ביובל "והעברת שופר תרועה וגו' תעבירו שופר", ומפי השמועה למדו מה תרועת יובל בשופר, אף תרועת ראש השנה בשופר.
במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות מן הצדדין, השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שמצות היום בשופר. ולמה תוקעין עמו בחצוצרות, משום שנאמר "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'", אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד.
שופר של עכו"ם אין תוקעין בו לכתחלה, ואם תקע יצא, ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא, שופר הגזול שתקע בו יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול, אף על פי שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא, ואין בקול דין גזל. וכן שופר של עולה לא יתקע בו, ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה. ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול, מצות לאו ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.
שופר של ראש השנה אין מחללין עליו את יום טוב ואפילו בדבר שהוא משום שבות... ואין צריך לומר שאין חותכין אותו או עושין בו מלאכה, מפני שתקיעת שופר מצות עשה ויום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה...
שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן. נסדק לאורכו פסול, לרחבו אם נשתייר בו כשיעור כשר, ואילו נכרת מקום הסדק. ניקב, אם סתמו שלא במינו פסול, סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר. קדחו בזכרותו כשר, שמין במינו אינו חוצץ. דבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד פסול.
הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול. צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת פה פסול, צפהו מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול, ואם לא נשתנה כשר. נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא. הרחיב את הקצר וקצר את הרחב פסול.
היה ארוך וקצרו כשר, גרדו בין מבפנים בין מבחוץ אפילו העמידו על גלדו כשר. היה קולו עב או דק או צרוד כשר שכל הקולות כשרין בשופר.
התוקע בתוך הבור או בתוך המערה אותן העומדים בתוך הבור והמערה יצאו, והעומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו, ואם קול הברה שמעו לא יצאו. וכן התוקע לתוך חבית גדולה וכיוצא בה, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא. (שופר פרק א א והלאה, וראה שם עוד)
הכל חייבין לשמוע קול שופר, כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין. מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטמטום ואנדרוגינוס חייבין...
המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכוון התוקע להוציאו או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוין שומע ומשמיע...
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום, אף על פי שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין, יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם, ולמה אין תוקעין, גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, או יוציאו מרשות לרשות ויבא לידי איסור סקילה, שהכל חייבין בתקיעה ואין הכל בקיאין לתקע...
כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהיה בית המקדש קיים והיה בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שבית דין יושבין, ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים והיתה רואה ירושלים לא שתהיה בתוך הנחל, והיתה שומעת קול תקיעת ירושלים לא שהיתה בראש ההר, והיתה יכולה לבא בירושלים לא שיהיה נהר מפסיק ביניהם, אנשי אותה העיר היו תוקעים בשבת כירושלים. אבל בשאר ערי ישראל לא היו תוקעין...
בזמן הזה שאנו עושין שני ימים בגלות כדרך שתוקעין בראשון תוקעין בשני, ואם חל יום ראשון בשבת ולא היה במקום בית דין הראויין לתקוע, תוקעין בשני בלבד. (שם פרק ב א והלאה, וראה שם עוד וערך תקיעה)
כשהיו ישראל מתגברין בקול שופר ובחצוצרות היו ברקים יוצאין מן הארון וברקים וקולות ושוברין למעלה שרי האומות ונופלין, אחר כך נופלין אומות למטה... (תתשס)
זכרון תרועה - ...ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות, כענין המצוה שבתפילין שהזכיר בו הכתוב "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך", ולולא הקבלה לא היינו עומדין על עיקר מצוה זו מה היא...
ובמדרש באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, באחד לחדש זה אברהם, שכתוב בו (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם, זכרון תרועה זה יצחק, מקרא קדש זה יעקב, כוונת המדרש הזה כי תקיעות ראש השנה רמז למדות, וכשם שמדת הפחד למעלה הרחמים מקיפין אותה, שאלמלא כן היה מחריב ושורף את העולם כולו בשלהבותיו, כן התרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ואילו היינו תוקעין תרועה לבדה היה נראה בזה קצוץ נטיעות. ולפי הדרך הזה הרי בכתוב מפורש כי יום ראש השנה יום הדין הוא מלשון תרועה, והוא ברחמים מלשון זכרון, ואם כן יהיה זכרון תרועה כמו שופר תרועה יום תרועה. וזה מבואר. (ויקרא כג כד)
וטעם המצוה הזאת לעורר הלב, כי הקול התעוררות דבר לאי זה ענין שיהיה. יש קול המביא לידי שמחה, ויש קול מביא לידי עצבון, הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים, כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה, ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, שנאמר "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'"... הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב, "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג'), וידוע כי במתן תורה נאמר "וירא העם וינועו", וכתיב "ויחרד כל העם אשר במחנה". והיה שם קול שופר, שנאמר "וקול שופר חזק מאד", והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת השי"ת, כענין שכתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם". וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו, ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין, שנאמר "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר"...
ועוד במצוה זו רמז למלכותו יתברך, שביום זה ברא העולם והיה מלך, כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחלת מלכותם, כענין שנאמר "ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה" (מלכים א' א')... ועל כן צונו יתברך שנתקע בשופר זה בתחלת מלכותו, ללמד כי מלך אלקים על גוים אלקים ישב על כסא קדשו... ועוד כי מנהג המלך שיצוה להכריז העובר על מצותו חייב מיתה, ועל כן אנו תוקעין בשופר להכריז, הרוצה לשוב ישוב, ואם לא ישוב דמו בראשו, ואין לך התראה גדולה מזו.
ועוד יש בו רמז לחורבן בית המקדש שהיה בקולות ושופרות, כענין שנאמר "קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה" (ירמיה ד'), ואז נדאג ונבכה ונתפלל על בנינו. גם בזה רמז לגאולה, כמו שהבטיח הנביא, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיה כ"ז). גם בזה רמז לתחיית המתים שעתידין לחיות על ידי תקיעת שופר, כדכתיב "כל יושבי תבל ושוכני ארץ וגו' (שם י"ח) כל יושבי תבל אלו החיים, ושוכני ארץ אלו המתים...
...ושתי מדות אלו רמוזות במצוה זו של תקיעת שופר, התקיעה כנגד מדת רחמים, התרועה כנגד מדת הדין, לבאר שהעולם שנברא בתשרי נברא בשתי מדות אלו, ובתקיעת השופר אנו מעוררין הלב למטה ומעוררין הכונה במדות למעלה, ולעולם התקיעה בראש ובסוף כדי שתתגבר מדת רחמים על מדת הדין, וזהו שאנו אומרין בתפלה, "ויגולו רחמיך על מדותיך", שיתגלגלו רחמיו ויהפך מדת הדין למדת רחמים, וזהו שאמרו במדרש תהלים, "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר", אמר רבי יהודה בשם ריש לקיש כיון שעלה הקב"ה בדין ויושב על הכסא, כיון שתוקעין בשופר הוא עולה והופך מדת הדין למדת רחמים, וכשמריעין עלה בדין ומשהשופר תוקע עלה אלקים בתרועה, בדין, ה' בקול שופר, ברחמים, שנאמר ה' א-ל רחום וחנון. (כד הקמח ראש השנה ב')
...ומצד שהוא יום הדין לדון כל חי, ראוי לעמד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה. וזהו ענין זכרון תרועה, הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמוז שישבור כל אחד תוקף יצרו הרע ויתנחם על מעשיו הרעים, וכמו שנכתוב במצות שופר בארוכה בסדר פנחס בע"ה... (אמור מצוה שיא)
לתקע בשופר בעשירי בתשרי שהוא יום הכפורים, שנאמר "והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" וגו'. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חרות כל עבד עברי שיצא בן חורין בלי דמים, ואין ענינה כענין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבע מחשבתנו על ענין עקדת יצחק, ונציר בנפשנו לעשות גם אנו כמוהו לאהבת השם, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני השם לטוב, כלומר שנהיה זכאים לפניו, וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החרות כמו שאמרנו.
משרשי המצוה, לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם את קול השופר בראותם כי דבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן, נצטוינו על זה, שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים... (בהר מצוה שלא)
שנצטוינו לשמע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה... ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו, אם בשופר או במצלתים או בכל שאר כלי נגון, מפי השמועה למדו ז"ל שהיא בשופר...
משרשי המצוה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על ידי מעורר, כדרך בני אדם בעת מלחמה, יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה, שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו ז"ל בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, כלומר שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי, ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות, או לאחת מן הגזרות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר, ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובתשוקיו, בשמעו קולות נשברים, כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע, יכין לבבו ויבין בדברים... (פינחס מצוה תה)
ואמר אשרי יודעי תרועה, כלומר שהיו מתגברים על אויביהם ואז היה יודע תרועתך, כי בתרועת הא-ל על דרך משל היותו נוקם נקם אויביו אמר "יריע אף יצריח על אויביו יתגבר" (ישעיה מ"ב)... כי כן המנהג בכל מלחמה להיות המתגברים על אשר כנגדם תוקעין ומריעין להפחיד ולהבהיל מתנגדיהם... ועל דעת ז"ל הוא נמשך למה שהתחלנו לבארו, והוא שבהמשכו ליעד היות המלך הנושא יושב על כסא דין, אמר אשרי העם יודעי תרועה, רוצה בו אשרי העם אשר יתבונן בשמעו את קול השופר ויזהר ויחרד לנפשו על אשר קדמו מן המרי... רוצה בזה שהאשור הזה אמנם הוא על היודעים לכוין המבוקש במצות תרועה, רוצה לומר יודעים להעיר לבם ולב שומעם לעבוד השם ולעזוב תכלית העזיבה כל דרכם הרעה, והוא שכונו באמרם לערבב את השטן... (משיב נפש ב ג, וראה שם עוד)
במשוך היובל - ב' במסורה, הכא, ואידך במשוך בקרן היובל (יהושע ו') שגם לשם נזדמן להם שופר מאילו של יצחק, ובזכות זה השופר של מתן תורה נפלה חומת יריחו. (שמות יט יג)
...וזהו ענין תקיעת שופר שנרמזין בה מדותיו של הקב"ה רחמים ודין, והתרועה והשברים דין והתקיעה רחמים, ואנו מזכירים ומעוררים מדותיו של הקב"ה להליץ טוב בעדנו, והתקיעה היא לעולם בראשונה ובאחרונה, שהיא כנגד שני המכריעים, שלא לקצץ בנטיעות, גם להיות התרועה כלולה בהם כדי שיתגוללו רחמיו עלינו בשובנו מחטאינו ויהפוך מדת הדין למדת רחמים, וזהו אשרי העם יודעי תרועה, מלשון וידע אדם, רוצה לומר לחבר כנסת ישראל בהקב"ה כענין שכון ארץ ורעה אמונה. ואם נפרש תרועה לשון חבור וריעות יהיה הכוונה ליחד הכחות העליונים. אמנם יש מפרשים לשון תרועה מלשון תרועם בשבט ברזל, רוע התרועעה, הרומז למדת הדין, ועל כן תמצא שהכתוב מזכיר התקיעה בציון הרומז למדת רחמים, והתרועה בירושלים, שנאמר תקעו שופר בציון והריעו בירושלים, זהו טעם לאמרם כי שופר של מקדש שהיו תוקעין בו בראש השנה היה פיו מצופה זהב, ושל תעניות היה פיו מצופה כסף, לפי צורך הימים. ודע כי הקול היוצא מן השופר הוא כלול בסוד רוח מים ואש, וכן אמר בספר הזוהר ונעשה מהם קול אחד בלי פירוד, ובהתעוררות זה הקול מלמטה מתעלה למעלה ומתיחד באחדותו ודוחה את המקטרג ומסתתמים טענותיו והפתח נפתח והתפלה נכנסה, והמלך קם מכסא הדין ומרחם על בניו. ואל תתמה היאך בהתעוררות קול אחד למטה פועל למעלה, כי הוא יתברך ויתעלה המוציא מציאות הוייות מלמעלה למטה עד אפס מקום... (אמור ועיין שם עוד)
תקיעת שופר: הכחות הפנימיות מתעוררים מפעולות חיצוניות, והשופר נתיחד לחרדה והתעוררות, וכן בא במתן תורה שירתעו מפני השכינה ולא יקלו ראש כנגדה, ובשופר עצמו קולות חרדה וצער והיא התרועה, וקול התקיעה שהוא סימן השמחה והישוב, ועליו אמר "וביום שמחתכם וגו' ותקעתם בחצוצרות", והשברים המורכבים מתקיעה ותרועה וממוצעים ביניהם. והענין ההמלכה ביום הדין, נמצאו ג' כתות, צדיקים השמחים, וברשעים ההפך, ובינוניים השמחה לשכר טוב למקצת מעשיהם, וחרדים לעונש במקצת, ולכן תוקעים למלכיות תשר"ת, ובזכרונות גם כן תרועה לצער שאנו צריכים להזכיר חסדי אבות, כעניין שאין להם תשורה משלהם, ומחרדה שעם זכרון זכויות האבות יעלה לפניו גם זכרון חטאתינו. ולפי הזוהר ויקרא ד' ראוי שהכהן הש"צ והתוקע ראוי שיהיו היותר שלמים להבין ולכוון בענינים האלקיים הנרמזים. ועכשיו בעונותינו אבדה חכמת חכמינו ואין יודע באלו הסודות העמוקים, וראוי שיהיו היותר בקיאים שאפשר, לשכך רוגז מדת הדין המוחלטת, המיוחסת ליצחק וראוי לכוון בתקיעות לזכר העקדה, שבה נהפכה מדת הדין למדת הרחמים, ומאז נזכר ביצחק שם הויה. (ויקרא כג ב שער סז)
שופרות היובלים - נראה שהם המיוחדים לתקע בהן ביובל. (יהושע ו ד)
...והתקיעה להכריז על בא יום ה', כביובל. (יואל ב א)
כי חוק לישראל הוא - אם תאמר בהיותכם צדיקים ונקראים ישראל ודאי ננצח, ולמה השופר, הוא ככל חוק להכניע, וסוד נסתר בו. (תהלים פא ה)
ואחר כך השופר הוא היציאה לפועל המציאות, כי אין קול השופר רק להשמיע קול, וכל השמעת קול שופר הוא הוצאת הדבר לפועל, ועל זה משמש קול השופר, והוא כנגד הרביעי הוא היציאה לפועל בלבד, שבו משתתפים כל אלו השלשה, ונחלקים ונבדלים זה מזה בצורה של כל אחד ואחד. וכאשר נתנה תורה לישראל והיה יוצא למציאות התורה שהיא הכל, היה נמשך שנוי בכל, והיו קולות וברקים וענן כבד וקול השופר חזק מאד, כמו שהתבאר, ואיך לא יהיו קול השופר וקולות וברקים וענן כבד, הרי התורה השכלית היא על עולם הגשמי, ואיך התורה באה אל העולם התחתון שהיא למעלה מן העולם הזה, ולא יבא גם כן אותו שהוא למטה ממנו לפועל והרי הם למטה מן התורה, ולכך היה קול השופר שדבר זה רמז על המציאות שיצא אל הפועל, וגם חלקי העולם הראשונים שהם אש אויר מים, ולכך היו אלה דברים במתן תורה, והבן הדברים האלו מאד. (תפארת ישראל פרק ל)
אתיא שופר וכו', אם תתבונן בדבר זה יוכל האדם לדעת סוד שופר של ראש השנה, שהוא דומה לשופר שנאמר (ישעיה כ"ז) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", כי אשר תמצא השופר בתורה לא תמצא אלא בגאולה, או מה שיושיע הקב"ה את ישראל, כי נאמר (במדבר י') "וכי תבאו מלחמה על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם", הרי לך כי השופר הוא התשועה מן האויב, והיא גורמת זכירה, וכן היובל הוא סימן שיצאו לחירות העבדים, וכן אמרו חז"ל הרואה שופר בחלום יצפה לגאולה וכו', הרי לך כי השופר הוא הגאולה, וזה כי השופר הוא משמיע הקול לאסוף הפזורים כדי שישמעו אותם הפזורים ויבאו למקום אחד, וזהו הגאולה, כי השעבוד אשר נשתעבדו תחת רשות אחרים, ויבאו יחד, והקבוץ יחד הוא הגאולה, לפי שיוצאים מרשות אחרים... (חידושי אגדות ר"ה יא ב)
אמנם יש לדבר הזה ענין גדול מאד, ערבוב השטן, כי התקיעות הם ערבוב השטן כמו שאמרנו למעלה, כי השטן הוא ההעדר, והשופר הוא הטוב והוא סלוק ההעדר, ומה בעבור שאמרו חכמים (ברכות נ"ו) הרואה שופר בחלום יצפה לגאולה, בכלל הגאולה הזאת שיהיו נגאלים מן השטן, כי כאשר אמרנו למעלה כי התקיעה בראש השנה הוא התעלות, ובמקום התעלות הזה הוא סלוק השטן המקטרג כי אינו מגיע לשם. ולפיכך תוקעין שני פעמים, אחד בישיבה ואחד בעמידה, כי בפעם הראשון אינו עושה רק התנגדות, כי כל כח התגברות צריך שני כחות, האחד להתנגד לו, והב' להתגבר ולמשול עליו ולסלק אותו לגמרי, וזה ידוע למבינים גם כן... (שם טז א, וראה עוד ערך תקיעה)
...הדין הא', שופר של ראש השנה מצותו בשל איל. לפי הנזכר בהצעה י"ד שנקרא שופר בעל תשובה מכח ב' טעמים הנזכרים שם נראה לעניות דעתי כוונת רז"ל במה שאמרו כאן שופר של ראש השנה... מצותו בשל איל, רוצה לומר שעיקר מצוה של בעל תשובה כשישוב מדרכו הרעה שישוב בימי בחרותו בעודנו בתקפו וגבורתו, ואיל הנזכר כאן מלשון איל המנגח, ומלשון "ואת אילי הארץ לקח", שפירשו כה וגבורה, ורומז על גבורת הבחרות, וגם על גבורת עבירה, רוצה לומר שאותה העבירה שנכשל בה כבר הבעל תשובה היא מזומנת מלפניו והתאוה בה תאוה ואפשר בידו לעשותה כבראשונה, והוא גבור לכבוש את יצרו ופירש ממנה... ואמרו כפוף, רצונם בזה לפי דרכנו שצריך הבעל תשובה שישפיל את עצמו ויהיה כפוף ונפשו כעפר לכל תהיה, וזהו עיקר התשובה כדלעיל בהצעה ד'. וכשיעשה הבעל תשובה התשובה על זה האופן יגיע אל מדריגה גדולה יקר הערך מאד, שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בה כי רבה היא, כמו שנזכר בהצעה ג'...
ואמרו חוץ משל פרה שפסול בכל גוונא. רמזו רז"ל כאן לפי דרכנו על אותן האנשים הדומים לפרה אדומה תמימה באדמות החטא, ואם יאדימו כתולע מחמת עבירות גם עד זקנה ושיבה אינן חוזרים בתשובה, ולמה אין חוזרין בתשובה, מפני גיוה ורמות רוחא שיש בהם... וזה שאמרו דאין שמו בלשון הקדש שופר אלא קרן, בשכבר ידעת כי לשון קרן הוא שררה, כמו "רמה קרני", ורוצה לומר שאינו עוזב הגאוה והשררה, על כן אינו נותן לבו לשוב, על כן הוא פסול אפילו בדיעבד... ואמרו וכן קרני רוב החיות, רוצה לומר חיות רעות טורפות והן הרשעים שדומין לחיה שביער. מפני שהם עצם אחד, רוצה לומר שאין להם לב בשר כי אם לב אבן ועצם ומקשין לבם מלעשות תשובה כל ימיהם לעולם עד שמתו בחטאם. וזה שאמר ואין להם מבפנים זכרות, רוצה לומר שאין זוכרים בפנימיות לבם יום המיתה ואין חרדין ממנו, ואין עצבין עליו כמו שדרשו רז"ל על פסוק כי אין חרצובות למותם...
כל הקולות כשרין בשופר, אל תקרי קולות אלא קלות, כלומר אפילו היקל בכל התורה כולה אל יחשוב בדעתו חוטא אני ועונות רבות עשיתי, ומה יועיל לי עשיית המצות, אלא אם עשה עבירות הרבה יעשה מצות הרבה, שנאמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ודרשו רז"ל אם עשה חבילות של עבירות יעשה כנגדן חבילות של מצות, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה... (מסכת ראש השנה תורה אור, וראה שם עוד)
אך ענין השופר בראש השנה הוא, כי הנה ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כלו, ומחדש כל המציאות בבחינת הסבוב החדש, דהיינו השנה החדשה, והנה נסדרים הסנהדראות ונערך הדין על כל היצור כפי סדרי הדין העליון, והקטגור מזדמן לקטרג כפי עוונותיהם של בני האדם. והנה צונו הקב"ה לתקוע בשופר, והכונה בו להמשיך ההנהגה ברחמים ולא בתוקף הדין, ולערבב הקטגור שלא יקטרג. והנה כבר ביארנו בחלק שני, שכמו שאין מדת הדין נותנת שיגיע טוב לבני האדם אם לא יזכו לו, כן מחק המשפט עצמו הוא, במעשים מן המעשים שיעשו בני האדם, בהגמלם הגמול הראוי להם לפי ענינם, שינוהג עמהם בכלל דינם ברחמים ובחמלה ולא ידוקדק עליהם בדקדוק גמור... ומכלל זה מצוה זו של תקיעת שופר, שנצטוו בה ישראל להיות ממשיכים עליהם ההנהגה ברחמים, וכשישמרו אותה כראוי זה יהיה הפרי שילקטו ממנה.
ואמנם פרט הענין, היחס אשר לתקיעת השופר עם המשכת הרחמים, תלוי בשרשי ההנהגה ויסודותיה כפי הדברים האמיתיים שלה, והכונה בזה באמת, לעורר אבות העולם להתחזק בזכותם, לעורר את הרחמים, ולפייס מדת הדין, ולהגביר הטוב על הרע, ולכפות כחות הרע, וליטול הכח מהמקטרגים, ולהתכוון שישתמש האדון ברוך הוא מרוממותו, להנהיג בשליטת יחודו ולעבור על פשע, וכל זה על ידי מצוה זאת, כשתתחבר עמה תשובתם של ישראל כראוי, ופרטי כל ענין זה כפי פרטי התקון בדרכיו. (דרך ה' חלק ד פרק ח ד)
הנה כבר ביארנו, שביום זה הקב"ה עומד בבחינת מלך בעולמו, ואמנם בזה צריכים אנו להתחזק, כי זה כל טובנו וכל תקפנו. עוד הנה היום יום משפט ודין, וצריך להתעורר לפניו ית' שיעלה זכרוננו לפניו לטוב. ועוד ענין גדול יש ביום הזה, והוא ענין השופר שנצטוינו בו, וזה, כי סגולת השופר בתקיעתו למטה וכח שרשו למעלה היא לחזק הטוב ולכפות הרע. ותראה שמאחר חטאו של אדם הראשון הנה נתערב הטוב ברע ונכבש תחתיו, ובזמן מתן התורה הנה יצא הטוב מתוך הרע ונתגבר ושלט, ואמנם לא הגיע עדיין להיות הוא כובש את הרע תחתיו, אבל הגיע לצאת ממאסרו ולהתחזק בעצמו, ונשאר הרע נפרד ממנו עומד בפני עצמו. אך לעתיד לבא הנה ישתלם התקון הזה, והטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו. ואמנם החזוק הראשון שנעשה לטוב, נעשה על ידי השופר דמתן תורה, והוא ענין קול השופר וכו', והשלמת התקון לעתיד לבא שהטוב ינצח נצחון גמור, גם הוא יהיה על ידי השופר, והוא ענין יתקע בשופר גדול, ולפי שתקון זה יהיה גמור מה שלא היה כמותו נקרא שופר גדול. ואולם נצטוינו לתקוע בשופר בראש השנה, לחזק התקון העשוי כבר במתן תורה, ולהזמין העתיד להעשות לעתיד לבא. וכן כנגד זה נסדר הסדר בתפלה, לעורר אותו כראוי. נמצאו כללי הענינים הראויים להתעורר ביום זה שלשה, והם מלכיות זכרונות ושופרות, והתקון עשרה פסוקים לכל אחד מהסדרים כנגד עשר המאמרות, והם הם סוד העשר ספירות... (מאמר החכמה)
ומה שאמרו רז"ל ששופר מערבב השטן, מצד היותו סבור שמא שופר של משיח, אין השטן נבער מדעת כל כך, וכי לא ידע שחוק הוא לישראל מימים ימימה ועדיין משיח לא בא. אלא שהוא יודע כי מצות ה' עלינו וגם הוא יודע טעם המצוה כדי לעורר על התשובה, והתשובה מקרבת הגאולה, על כן הוא בהיל דלמא אתי משיחא... הוא מתירא בכל שנה ושנה שמא עכשיו יחרדו וישובו, ולפי שהקרן הוא מקום החטא על כן יהיה גם מקום התיקון... (בראשית כב יג)
וקול שופר - איתא במכילתא דרשב"י קול שופר כדא אמר שפר קדם דריוש, ותו איתא התם (ויקרא ו' ב') קול שופר, קול דאקרי שופר. למדנו מדבריהם שאינם מפרשים שופר כאן על הכלי שתוקעים בו, כי לא יתכן שישמשו למעלה בכלים גשמיים מוחשים, לכן פירשו שהקול בעצמו נקרא שופר, ואם נלך אחר עיקר הוראת שם שופר דעת רבותינו בזה מכוונת גם עם משפטי הלשון, כי שם שופר מסתעף מענין "ברוחו שמים שפרה" (איוב כ"ו) שפירשוהו השמים הם יפים במראה צהיר ובהיר, ומזה הונח שם שופר על הכלי המשמיע קול צלול וברור... ובזה יתיישב היטב לשון המקרא (ויקרא כ"ה) "והעברתם שופר תרועה", שאם נפרש שם שופר על הכלי היה מן הראוי לומר תרועת שופר... אמנם אם שופר הונח גם על הקול בעצמו שפיר נסמך שופר אל תרועה: השמיעו קול צלול וברור, ומפרש איזה קול צלול וברור ישמיעו, על זה אמר תרועה, לא תקיעה או שברים... (שמות יט טז)
הללוהו בתקע שופר - השופר מורה על יראת הרוממות, והתרועה על יראת העונש. (תהלים קנ ג)
...נזכור עתה שהשופר משמיע את קריאת ה' אלינו, ואילו החצוצרות משמיעות את קריאתנו אל ה', ושני הכלים האלה מצטרפים במקדש, שהוא מכון לתורה ולהבטחות ה'. ונמצא שזו משמעות הצירוף הזה, החצוצרות מלוות את השופר והשופר חייב ללוות את החצוצרות, הוה אומר, אם נשמע בקול ה' אלינו (שופר), ישמע ה' את קריאתנו אליו (חצוצרות), וכן נוכל לקרא אל ה' בעת צרה, רק אם נקבל על עצמנו לשמוע בקולו... (במדבר י י)
בחצוצרות - מכשיר לקריאה לעזרה, ובקול שופר - מכשיר על ידו קורא ה' לאדם, והאדם קורא בשם ה', ביהדות מחוברים חצוצרות ושופר, לפני שאנו מבקשים מה' עלינו לשמע בקול קריאתו אלינו. (תהלים צח ו)
בתקע שופר - הרציני הקורא את האדם אל ה'. (תהלים קנ ג)
יום תרועה - הוא הראשון בסדר ימים זה. כשם שאסף ה' את ישראל אל הר סיני בקול השופר, כשם שעתיד ה' לקבץ את נידחינו בקול השופר, כשם שקול השופר קורא דרור לעבד העברי, וכשם שביובל חזרו נחלות לבעליהן לקול השופר, הגיע יום כיפור תקעו שופר, חזרו שדות לבעליהן (ספרא בהר י"ז), כך מכנס אותנו קול השופר בכל חודש תשרי ללכת לקראת ה', הוא קןרא לנו דרור מן ההשתעבדות ליצר החומריות, הוא קורא לעשיר ולעני גם יחד לחיות חיי אושר ועושר אמיתיים, הוא קורא לנידחים, לתועי דרך לשוב למולדתם, והוא קורא לכל אשר נשמה באפו כי יתעלה למדרגת חדוות החיים האמיתית.
ותקעו בהן (במדבר י' ג'), לקול תקיעת החצוצרות התאספו אבותינו סביב למנהיגם משה, "וכי תבואו מלחמה" (שם ט') נשמע קול תרועה בחצוצרות, "ותקעתם תרועה", (שם ה') קול התרועה ליווה את אבותינו בדרכם למקום חניה חדש... כך קוראת לנו התקיעה הנשמעת בחודש תשרי, לחזור אל אדוננו, אדון כל הארץ, אשר חטאנו לו. קול התרועה קורא אותנו למסע ולמלחמה, למסע מן המקום אשר אין ברכת ה' שורה בו, להשתחרר מכל הקשרים המנוגדים לרצון ה', ולהילחם בכל אלה המנסים לנתקנו מצור מחצבתנו ובכל מה שמבדיל בינינו ובין אבינו שבשמים. התקיעה השניה מראה לנו את הדרך אל נוה משכן ה' ותורתו, אשר שם ענן ה' מכסה וחופף על שומרי משמרת הקודש.
ואולם, הקול העיקרי ביום זה היא התרועה. התקיעה קוראת אותך אל בוראך, אבל קריאה זו תהיה לשוא אם לא יהיה בך העוז הדרוש להתעורר לקול התרועה. קול זה יעוררך מחלומותיך ומתרדמתך על שפתו של מדרון תלול. הוא מזהירך לבל תתאוה לקטוף את פרחי הרעל, אשר יופיים מרהיב את העינים וריחם הנעים משכר, אבל הם מושכים אל תהום שכל באיה לא ישובון עוד לחיים... עליך להתאזר כוח ואומץ להלחם נגד כל הפיתוים המאיימים עליך להעבירך מפני קונך. שאם לא כן לא יהיה כל ערך לקריאת התקיעה המנסרת ביום הדין הנורא, וההערצה לאלוקים בתפלה חד פעמית תהיה רק הבל ורעות רוח. עליך להאזין היטב לקול התרועה, הבא לשנות את כל מסגרת חייך, הלך מחשבתך, רגשותיך, מעשיך ודבוריך, לבל יהיה בהם כל ניגוד לדבר ה' ואמיתו... (במעגלי שנה א עמוד מט)
...לכן אחר אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל אף באונס, הסכנה גדולה, ובכל זאת אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עליו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ויתחלל שבת חלילה... ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך, וכיון שכן הרי זה גופיה מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופיה עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר...
רמז למאה קולות שתוקעין בראש השנה, על פי מה דאיתא במדרש תנחומא פרשת תזריע ד', מאה פעיות האשה פועה וכו' כשהיא יושבת על המשבר, צ"ט למיתה ואחת לחיים, והיום הרת עולם ותבל ומלואה כיושבת על המשבר אם לחסד או לשבט, תוקעין מאה קולות. (ויקרא כג כד)
...וזה בחינות תקיעה תרועה שברים, תקיעה זה בחינת התגלות הכבוד, בבחינת (ישעיה כ"ב) "ותקעתיו יתד במקום נאמן" והיה לכסא כבוד. תרועה, זה בחינת רוח נבואה, בבחינת (במדבר כ"ג) "ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", ותרגומו ושכינת מלכיהון בהון, היינו השראת השכינה, בחינת נבואה. שברים, זה בחינת ביטול אמונות כוזביות, בבחינת (שמות כ"ג) "שבר תשבר מצבותיהם", ותיקון האמונה הקדושה, בחינת (תהלים קמ"ה) "עיני כל אליך ישברו", ועל ידי אמונה זוכין לחידוש העולם, וזה בחינת תשרי... (תנינא ח יא)
אם כבנים אם כעבדים, כי השופר רומז לקבלת התורה, וזה כבנים, ורומז גם כן לעבודת בית המקדש שהיו שם שופרות, והכל אחד, כי שופר הוא מעין עולם הבא, כמו שכתוב יתקע בשופר גדול, ובבית המקדש היה מתעורר בכל יום הארה מקבלת התורה שהיה בשופר מעין עולם הבא, ועכשיו יש יום אחד בשנה בראש השנה שמתעורר בו זה הקול, והוא מתנה מהשי"ת, כמו שכתוב יום תרועה יהיה לכם... (ראש השנה תרמ"ט)
והנה עיקר התשובה בכח התורה, כמו שאמרנו לעיל קחו עמכם דברים, ולכן בראש השנה תקיעת שופר מעורר אותו הקול ששמענו בסיני אנכי, וזה קול דודי דופק לעורר הלב לתשובה, אף על פי שאני ישנה במצות, מכל מקום עבירה מכבה מצוה ואינו מכבה תורה... וזה שאמר במדרשות וה' נתן קולו לפני חילו על תקיעת שופר, אכן צריך האדם להתעורר על ידי זה הקול, כמו שכתוב אשרי העם יודעי תרועה, שפירש בזוהר הקדוש משברין התרועה, כמו שכתוב "ויודע בהם אנשי סוכות", והרמז שמשברין לבם על ידי התרועה, נקראו יודעי תרועה, ועל ידי זה נשבר כל הדינים גם כן... כן בני ישראל ראוין לתרועה שמשברין לבם על ידי התרועה ומתכפיין אל הבורא, לכן נקראו יודעי תרועה, ועל ידי זה באור פניך יהלכון. (שבת תשובה תרס"ב)
ראה עוד תקיעה, תרועה.
במדרש רבה עשה לך שתי חצוצרות כסף, אתה עושה ומשתמש בהן, ולא אחר משתמש בהן, הענין דהנה שופרות מורין על הכנעה, כבירושלמי, חשבנו כאילו גועים כבהמה לפניך... וחצוצרות מורין על התנשאות, ולכן משה רבינו ע"ה שהיה ענו מאד מכל האדם וגו' לא היה צריך לעורר הכנעה בשופר, והיה יכול לשמש בחצוצרות, ולא אחר. ולכן ביהושע היו שופרות. אבל במלחמה היו צריכין חצוצרות, כנגד האויבים וכן נגד החיצונים צריכין התחזקות, ואין רשאין להיות בהכנעה, כי יכולין ליבטל חס ושלום אצלם... כן נאמר במקדש מקום היראה שנופל על כל אדם פחד ה' מהדר גאונו... שם לעולם משתמשים בחצוצרות... (בהעלותך תע"ר)
במדרש כל ימות השנה ישראל עוסקין במלאכתן ובראש השנה נוטלין שופרותיהן ותוקעין לפני הקב"ה והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים. הענין מה שהשופר מהפך מדת הדין למדת רחמים, דהנה האדם יש לו שני כחות, האחד מה שהוא בתוך הכלים, והב' מה שהוא למעלה מן הכלים. תפלה היא עם כלי הדיבור, והכח שהוא בתוך הכלים הוא בצמצום, ואינו יכול לפעול ולעורר כל כך רחמים, כי דין הוא גם כן צמצום, אכן הכח שהוא למעלה מן הכלים זהו בהתפשטות ולא בצמצום, ויכול לעורר על ידי זה רחמים שהם גם כן בהתפשטות ולא בצמצום, וזה הכח יש לאדם בפנימיות הלב ואינו יכול להוציא זאת אל כלי הדיבור, כמו שכתוב (איכה ב') "צעק לבם אל ה'", היינו שהלב מעצמו צועק אל השי"ת שאינו יכול להוציא בפיו, וזה מעורר רחמים רבים, וזהו שופר קלא פנימאה בלתי כלי הדיבור, ובכח זה השופר מהפך מדת הדין לרחמים, והבן. (ראש השנה תרע"א)
ולפי זה יובן ענין אין קטגור נעשה סניגור בשופר, דחטא העגל הוא להיפוך מענין שופר לגמרי, דשופר לזכרון קאתי, היינו שזוהי מדת ישראל שנמשכין אחר השי"ת למעלה מן הטעם, מה שאינו כן האומות אפילו הטובים שבהם אינם אלא מצד השכל, ושופר מזכיר עצם ישראל, ולזה מזיק הקטיגור של חטא העגל, כמו כהן גדול שנכנס לפנים ביום הכפורים, שהוא מורה השבת כל נשמות ישראל לשרשן, ששם שורש נשמת ישראל לפני ולפנים, והקטיגור של חטא העגל מקטרג למה לא היו נמשכין אחר השי"ת אף מבלעדי השכל אם שרשם לפני ולפנים, כמו טבע האש שנמשך למעלה, ובאמת שהיא רק קטיגוריא לבד כבמדרש בדק הקב"ה ומצא שלא היה החטא אלא מן הערב רב, ומכל מקום ביום זה הרצון לפניו שלא תהיה קטיגוריא כלל... (שם תרע"ד)
...וכן מתעורר הפלת התרדמה שהוא התחלת הנפילה, ויהיב עיטא על זה בשופר, שפשוטו כמ"ש רמב"ם כלומר עורו ישנים מתרדמתכם, שיקיץ מתרדמתו על ידי קול השופר, ואלמלא עשה אדם הראשון כן להתגבר ביראת ה' מיד אחר התחלת נפילת דתרדמה לא היה בא לידי חטא... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קנב)
וזהו התקיעת שופר דבהיל ואמר השתא אתי משיחא, דביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו', דקול השופר מעורר ומחריד הלב, כמש"נ "היתקע שופר וגו' והעם לא יחרדו", ושופר גדול הוא תוקף פחד ה' והדר גאונו שסיפר ישעיה ב' שיהיה באחרית הימים, עד שגם האובדים לגמרי והנדחים יתעוררו לשוב אל ה'. ושופר דראש השנה אין כחו לעורר האובדים לגמרי, רק לעורר ישנים מתרדימתן, וזהו בראש השנה שהוא התחלת ביאת היצר הרע בהסתה שאחר התרדמה באים כנגדו בקול השופר, כי כבר נקבע כח ההסתה בלב ואי אפשר להתגבר נגדו אלא על ידי התורה תבלין ועל ידי עצות התורה לעשות מלחמה בתחבולות. וגם במתן תורה היה קול השופר הולך וחזק מאד, וזהו קולו של השי"ת, וכשופר גדול דלעתיד שמצד אתערותא דלעילא, וקול שופר דראש השנה הוא הקול קול יעקב באתערותא דלתתא, ודי בכל שהוא, כד"ש פתחו לי כחודה של מחט ואני וכו'... (שם שם עמוד קנג)
ובראש השנה באים לתקן הכל על ידי שמיעת קול שופר, שהוא דוגמת שמיעת קול ה' אלקים ששמע אדם הראשון מאתערותא דלעילא ולא נמשך אחריה, ואנו שומעין באתערותא דלתתא ונמשכין אחריה, ובא לידי יראה שהוא תיקון הראיה, ומתעורר להתפלל לה' שמאמין שהכל רק ממנו, וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ובזה נתקן הכל בלב האדם לפי שעה, ולעתיד בשמיעת קול שופר גדול יהיה השמיעה גם כן גדולה, היינו בהתפשטות במעמקי הלב כולו עד שיהיה כן נקבע קיים שלא יוכל להשתנות עוד, וזהו התיקון הגמור שיבולע המות לנצח. ובעולם הזה בכל ראש השנה הוא תיקון לשעה שממשיך באותו היום מהקדושה שהיה לאדם הראשון קודם החטא, על ידי תיקונו לשעתו בשמיעת קול השופר של מצוה, ובזה ממשיך שפע בני חיי ומזוני, בני על ידי היראה, כמש"נ "אשרי איש ירא את ה' וגו' גבור בארץ יהיה זרעו"... וחיי על ידי האמונה, כמש"נ "צדיק באמונתו יחיה", ומזוני על ידי תיקון האכילה שרצונו לאכול רק מה שהשי"ת ישפיע לו... (שם שם עמוד קנו)
...וכן קול שופר דראש השנה מעורר לשעה ואינו דומה לשופר גדול דלעתיד לבא, שעל ידו יתעקר היצר הרע לגמרי, עד שיבואו האובדים וגו', כי יהיה התעוררות כל כך קבועה וקיימת ולא חרטת שעה רק עד שיבואו להר הקודש, קדושה דקביע וקיימא, מה שאינו כן בכל ראש השנה הוא התעוררות לפי שעה בתשובה שלמה, מעין שופר גדול דלעתיד, אבל אינו עדיין כיתד התקועה במקום נאמן, ולכן תוקעין ומריעין כשיושבין ותוקעין וכו' (ר"ה ט"ז ב') לערבב השטן. ובתוספות בשם הירושלמי דקמייתא בהיל ולא בהיל, ובתרייתא אמר השתא ודאי אתי משיחא, ותמוה וכי אין יודע מצות שופר בראש השנה, וגם תקנת חכמים לתקוע מיושב ומעומד, וגם מאי טעמא נבהל בב' יותר, ולעתיד נאמר "יתקע" משמע רק פעם אחת. אבל הכוונה בהיל ולא בהיל דאינו יודע אם נקבע בלב דוגמת שופר גדול דלעתיד להיות קיים כך דדבר זה תלוי בעדות בוחן לבות, והוא מסופק בקטרוגו, כי תקיעות דמיושב כנגד מלך יושב בכסא משפט דדיינים בישיבה, ולכן הוא שלא בתפלה דרחמי, ומצד מדת המשפט הדבר שקול אם הרהור תשובה זה הוא בחרטה גמורה שלא ישוב לכסלה. ולכן תוקעין ומריעין כשהן עומדין, דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה, אין עמידה אלא תפלה (ברכות ו'), כי מדת הדין היא מצד הדיין, אבל הבעל דין מבקש לעורר מדת החסד והרחמים לפנים משורת הדין. ומצד מדת הדין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והרי עינינו רואות שבעונותינו עברו כמה ר"ה ויוה"כ ולא נושענו, ועדיין לא שמענו קול שופר גדול העוקר היצר הרע מלב לגמרי רק הכל לפי שעה. אך באמת איתא בזוהר שלח (קס"ט א') דקלא מעורר קלא, ולעולם בקול שופר דראש השנה יש התעוררות מקול שופר גדול, והיינו דלעתיד כשיבוטל היצר הרע נאמר בימים ההם וגו' יבוקש עון ישראל ואיננו וגו', דגם עבירות דלעבר אינם במציאות, והיינו כמ"ש בשבת (פ"ט) דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות וכו', וכיון שמסודר מהשי"ת להיות כן, הרי אינו חטא כיון שזה רצון השי"ת, וזהו על ידי תשובה עלאה דרגא דבינה שהוא בסוד יום הכפורים תרעא דחירו כידוע... ולכן בוחן לבות יודע העתיד מצד למעלה מהזמן, ומצד זה הוא יום ההוא דהיינו הנעלם ולא הזה שהוא עולם הזה שתחת הזמן, ומתעורר תקיעת שופר דיום ההוא שמצד שהוא למעלה מהזמן הוא שופר גדול במדת הגדולה, דהיינו התפשטות שאין לו הפסק רק הולך וגדל תמיד הולך ואור יותר...
וכך הוא מדתו דרגא דה' אחד, שהוא יחוד דצבור דהיינו רבוי המתאחד והוא מדת הרחמים שהוא חסד שבמשפט, שכך המשפט להיות מרחם על בניו ולעשות עמהם חסד, וזהו בקול ובפרסום, מאחר שכך המשפט אין כאן שום מורא קטרוג ולא בושה כמאן דאכיל דלאו דיליה וכו' רק בתורת חסד, מה שאינו כן בן האוכל אצל אביו אף על פי שהוא גם כן חסד, מכל מקום חסד זה הוא מצד חוק ומשפט שיסד השי"ת בעולמו ואין מתבייש כלל. וכן התעוררות דקול שופר גדול בשופרות אלו הוא גם כן בב' פנים הללו, בחשאי כאלו לבא לפומא לא גליא, רק השי"ת מטה כלפי חסד שלא במשפט וממילא בעירוב מדת חסד במדת המשפט מתגלה תיכף מדת הרחמים שהוא בגלוי ובפרסום, כי יעקב אבינו ע"ה מטתו שלימה ואין בו שום דופי והקטרוג מעורבב לגמרי, ונכתבים ונחתמים לאלתר לחיים הכולל כל הג', בני חיי ומזוני, כי מי שאין לו בנים חשוב כמת... וכן מזוני הוא קיום החיים... (חלק ה רסיסי לילה לו עמוד נט)
ענין השופר בטבע הוא מרחיב הקול ומגביהו שהמשמיע לתוכו קול נמוך בצידו קצר, על ידי הרעדת חלקי האויר בחלל השופר הוא נשמע קול גבוה לחוץ דרך צידו הרחב כנודע לטבעים, והוא כלי אמצעי בין המשמיע לשומע שיכול השומע לקבל בהתפשטות רחב מה שמשמיע משמיע מן המיצר, וז"ש "כשופר הרם קולך", שהנביא אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים בהשמעת הקול דוגמת השופר, וה' יתן אומרות המבשרות צבא רב, שדבור אחד של השי"ת הוא מתפשט בפי הנביא לפרשה שלימה, וזהו שופרות דמתן תורה שהשי"ת השמיענו את קולו מן השמים, והיה קול השופר הולך וחזק מאד, היינו כח התפשטותו, כי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים (סנהדרין ל"ד)...
ובראש השנה שאנו באים בקול תפלה קוב"ה יהיב עיטין בכולא לקבל ברחמים וברצון את תפלתינו הבאה בקול נמוך מאד בתכלית השפלות, כמ"ש בתיקונים (תיקון ו') צווחין ככלבא הב לן וכו', ואף המאריך בתפלה ומעיין בה בכונה שלימה מי יצדק לפניו ית' בדין... והעצה לבא בקול שופר שלנו שאנו תוקעין להרחיב השמעת קולינו למעלה יותר מכפי דבורינו... (שם מו עמוד צא)
...ואחר כך זכרונות דבזה ממילא יעלה זכרוניכם וכו' (ר"ה ט"ז) דכנסת ישראל היא מדת מלכותו ית', דאין מלך בלא עם, ויעלה זכרון כנסת ישראל, ובמה בשופר, שהוא המעלה למעלה כנ"ל, וההמשכה למעלה הוא התפשטות והתרחבות המקום לכל ט' נקודותיו, והם ט' קולות, וג' מהם יבבות בקו אמצעי שבו הוא המשכה הישרה מתתא לעילא על ידי קול דתפלה, דתפלה הוא דבוק שבו האדם דבוק להשי"ת, ודא קלא דעני הצועק מן המיצר דבקעא רקיעין ואוירין וסלקא למעלה ביושר (זח"א קס"ח ב'), ומושכת עמה לפניה ולאחריה קול תורה שהם ב' קצוות, דבתורה שבעל פה יש נטייה לב' קצוות כנז"ל, מה שאינו כן קול תפלה הוא הולך ביושר לאתדבקא בעץ החיים העומד במרכז, וזה כל בקשה דראש השנה לחיים להתדבק בעץ החיים...
ואחר מה שנאמר "בין רגליה כרע" וגו', שהוא קליטת יעל הטוב דסיסרא כמ"ש בע"מ שמאותן ביאות יצא ר' עקיבא וכבר יצא כל כחו ממנו, נאמר "ותיבב אם סיסרא", כי עיקר כח הצעקה ותפלה באשה כידוע, דהיא מסטרא דנוקבא, כי האשה חסרה ומבקשת השלמה ממשלימה לעולם, וסיסרא היה בכחו מלביש כל כח תורה שבעל פה דר' עקיבא ואמו שהביאתו לעולם, שהיה גנוז כל זה בכחה היא היה התפשטות כחה בקול צעקה מעין קול דתפלה, אבל לא בתפלה להשי"ת, שהיא חלק רע, רק ביבבא דילה. ומאחר שכל שורש קול דיבבה היה אז מעוטף בלבוש שק דידה ודאי היה בה כל עוצם כח דיבבא, כי ודאי ענין הנזכר בכתוב אינו כספור דברים בעלמא... וזה טעם מ"ש תוספות (ר"ה ל"ג) בשם הערוך דק' קולות דראש השנה נגד ק' פעיות דפעיא אימיה דסיסרא, והיינו כי כל כח יבבא היה מלובש בה, ויבבתה על קליטת הטוב שבסיסרא שהוא העדר החיות דרע לגמרי ודאי היה בכל תוקף. ומ"ש ק' פעיות לא נזכר מנא ליה, אבל נמצא לשון זה בדרז"ל (ויק"ר כ"ז) על פסוק מאפע, ממאה פעיות שהיולדת פועה בשעה שמולידה, ולפי שזה היה דוגמת לידה, שעל ידי קליטת יעל מסיסרא הוצרך לצאת גם ממנה המלובש בה, ויצא על ידי יבבות הללו. וכבר נת' דחשבון ק' הוא נגד כלל ג' כחות הנפש המלובשים תוך הגוף. והוא בכלל פעיא א' דיום תרועה דרוצה לומר צעקה יחידית ובהתפשטותה הוא ק' שמשם והלאה תתפשט עד אין קץ, אחר שיצא מכל ק' פעיות דרע המלביש ומקיף לטוב המכונה בשם יבבות דאימיה דסיסרא שהם נגד תלת עלמין בריאה יצירה ועשיה דשם יש משכן לרע, והלאה כולו טוב ואין מקום לרע כלל, ומשם באה העניה במרחב. (שם מו עמוד צד)
...וכן בראש השנה אין להזכיר חטא ועון כי כל ענין שופר דראש השנה הוא להתעוררות שופר זה דלעתיד דלא שייך קטרוג ועון כלל, וזהו ענין קול השופר שאינו יוצא מגרון האדם גוף הקול רק הבל לבד, ואותו הבל מקשקש בשופר ומשמיע קול, כי גם קול הוא גינוי מה על כל פנים דרך כלל, וגם זה אינו מצד האדם רק מצד דבר אחר המקבלו דהוא העולם, אבל מצד האדם הוא רק ההבל לבד שאינו נרגש כלל בשום חוש בעולם הזה, ומאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו, ובו קובע כל פנימיות האדם. ועיקר המצוה לשמע קול זה כי כל כונותינו היא לעורר על ידי זה אתערותא דלעילא.
ולהיות קול שופר זה שאנו עושים על פי מצות השי"ת הוא עצמו קול השופר דהשי"ת המעורר אותנו מתרדמתינו כלעתיד, וכנודע דברי הרמב"ם בטעם השופר כפשטיה עורו וכו', ודברי האריז"ל עד"ה שהוא מעורר ישינים בעולמות עליונים, והא והא איתיה כמובן דהכל אחד, וכמו לעתיד ויקץ כישן ה' וגו' ועל ידי זה יתקע בשופר גדול לעורר ישינים בעולמות עליונים, והא והא איתיה כמובן דהכל אחד, וכמו לעתיד ויקץ כישן ה' וגו' ועל ידי זה יתקע בשופר גדול לעורר ישינים מבני ישראל, דכולא חד כנודע, ועל כן תוקעין ומריעין כשיושבין וכשעומדין, וכשיושבין הוא מצוה דאורייתא דמברכין עליה, ואז בהיל ולא בהיל, דענין התורה הוא מה שהשי"ת מעורר אותנו ויהיב עיטין איך להתקרב לו, וזה עצמו גם כן מסר לישראל, שבידם להוסיף גם כן מצות... ואנו מוסיפים עוד מצות וגדרים דרבנן הרבה יותר משל תורה מצד גודל החשק שלנו, וכל מה שמוסיפים הוא גם כן תורה שלימה, כי הוא מרצון השי"ת וממסטורין שלו להיות ההוספה נעשה רק על ידי תוקף החשק דאתערותא דלתתא שנתעוררו חכמי ישראל המתקנים לתקן זה, ובחשק זה נדבקו בו ית' ונעשה כביכול כולא חד... ועל כן בבתרייתא שהוא תקיעות דרבנן דנתגלה לו דהאתערותא דלעילא פעל אתערותא דלתתא וכן כמים הפנים לפנים, אמר השתא ודאי וכו', וכן הוא האמת דבכל ראש השנה בעת תקיעת שופר נתעורר למעלה מקצת משופר הגדול דלעתיד, וממילא הוא מתערבב לגמרי. ועל כן תוקעין אז כשעומדין בתפלה שהוא רומז לכנסת ישראל דכל כחם הוא בפה דתפלה, דמכירים שהם חסירים רק השי"ת עוזרם על הכל, ועל כן הוא בעמידה כדרך המבקש מרבו... (שם שם נא, עמוד קיד)
...מצות שופר מביאה יראה בלב, וכמ"ש "אם יתקע וגו' ועם לא יחרדו", וזהו עיקר המבוקש מאיש הישראלי, וכמ"ש "מה ה' וגו' כי אם ליראה", ונאמר "סוף דבר הכל וגו' את האלקים ירא וגו' כי זה כל האדם". ועל כן מצוה זו בראש השנה להכניס היראה בלב על כל ימות השנה, וזהו הרגשת אור המצוה כאשר טועם בלבו מהקדושה שמכנסת בלב זהו שהטעם והטעימה גלוי בלב, וזהו משפט... ומצות שופר בראש השנה עצמו אין הקדושה מתגלית בלב עדיין הוא בכסא, רק אחר כך היא פועלת בהתגלות לבו, וכל מחשבות של יראת שמים הבאים ללב האדם בכל ימות השנה הכל מקיום מצות שופר בראש השנה... (שם קונטרס דברי חלומות יד עמוד קפז)
"ובמה, בשופר", אף על גב שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, מכל מקום דרוש לנו להבין מעט תוכן ענין השופר, ואמירת שופרות, שעל זה אמרו חז"ל שהמלכיות וזכרונות אי אפשר שיפעלו בלי שופרות.
ונראה גם כן לבאר קצת על פי כחות נפשותינו במדת מה, כי הנה ידוע כי אינה דומה הרגשת האדם כשהוא נמצא במצב חלוני למצב נפשו והרגשותיו כשהוא נמצא במצב חגיגי, ומה גם אם הצבור בכלל נמצא במצב של חגיגיות, שאז כל רוחו משתנה ומתעלה, ועלול להגיע לידי מעלות שאי אפשר להגיע אליהן במצבו הפשוט. והנה אחד מן האמצעים להביא את האדם לידי מצב חגיגיות הוא קול השופר, ולכן בין בשמחה בין במלחמה תקעו בחצוצרות ובשופר, כדי לעורר את העם ולהביאו לידי מצב של התעלות הנפש, ונראה לי שזהו מה שאנו מתפללים "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותנו" וכו', היינו כי למען נזכה להבין ולהרגיש את אור הגאולה דרוש שאנחנו ועמנו כל העולם ימצא במצב חגיגי והתעלות הנפש יוצאת מגדר הרגיל, כי רק כשנתעלה מכל הענינים החילוניים אשר אנו חיים בהם בחיינו התמידיים, אפשר יהיה לנו להרגיש ולהגיע לאורו של משיח, ואי אפשר בשום אופן לגאולת ישראל שתהיה בלי עליית נשמה של כלל ישראל וכל העולם, ולכן מבקשים אנו "תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותינו", כלומר שגאולתנו תהיה בחגיגיות והתעלות הנפשות... ולכן בראש השנה כשדרוש לנו שנתעלה בנפשותינו כדי להרגיש את המלכיות ולעורר את הזכרונות דרוש שנאמר גם שופרות, שבהם יסופר על דרך המצבים היותר חגיגיים אצל עם ישראל, שעת מתן תורה ושעת הגאולה, וספורי השופרות שביום שמחתנו ובמועדינו שעל ידי זה נתרומם למצב חגיגי ונוכל לבא לידי מלכויות וזכרונות.
וכמו שנמצא אצלנו עניני חגיגיות, כנראה שיש זה גם בהנהגת הבריאה כולה, ולכן למען הביא את כלל הבריאה להנהגת המלכות ולעורר הזכרונות דרוש לזה ענין שופרות שסודו גלוי לפניו יתברך שהשופר של מעלה מעלה את כל הנהגת הבריאה, "עלה אלקים בתרועה", והשופר של מטה מעורר את השופר של מעלה לעומתו ומעורר רחמי הבורא ית' אב הרחמים... (חלק ב עמוד ריב, וראה שם עוד)
והנה אדמו"ר אמר מוסר השכל, כי בתקיעת שופר יש לאדם לצייר עצמו כאילו עומד לפני ולפנים, כפי המבואר בגמרא הנ"ל, והדבר מבהיל. ולפי זה אני אומר גם כן, הא אמרו רז"ל אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, הרי כי סגולת פסוקי הזכרונות הוא להיות נזכרים לטובה, וזכרון הרי הוא כלפנים, נמצא כי כל איש שעומד תפלה כאשר יתחיל לומר פסוקי זכרונות, צריך לצייר את עצמו כאילו עומד לפני ולפנים, והנה הבורא ית"ש הרחיק כל דבר אשר יהיה זכרון להעגל, ומה נאמר ומה נדבר, חז"ל אמרו כל המתגאה כאלו עובד עכו"ם, כל הכועס וכו', נמצא אם אדם נכנס בגובה לבו, הרי הוא מכניס צלם לקדש הקדשים, על כן כמה ראוי לשבור הלב ולהכניע את עצמו בלב נשבר ונדכה, ואז לא תהיה תפלתינו נמאסת... (חלק א עמוד קיח)
ובמה? בשופר, זהו גדר שופר שמעורר זכרונות. כתב ר' סעדיה גאון עשר כוונות למצות שופר, ומהן, להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים, וכן אנחנו נקבל על עצמנו למסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה. הרי שבשופר עלינו לקבל על עצמנו מסירת נפש, ואז נזכר לטובה בזכר העקידה. ועוד למעלה מזה, הנה בזהר פנחס "אשרי העם יודעי תרועה, לא כתיב שומעי או תוקעי אלא יודעי... אינון דידעין רזא דתרועה (אין סוד אלא ללב, וידיעת הסוד היא התעלות הלב להדבק בבחינה ההיא), יתקרבון למיהך באור פניו דקוב"ה, ודא אור קדמאה דגניז קוב"ה לצדיקיא" (וזהו אור בראשית שגנז הקב"ה לצדיקים).
הרי ששופר כתיקונו הוא גילויו של האור הגנוז, אור העולם הבא... נורא ואיום! ומהו סוד התרועה שעל הלב לדעת? עיין שם עוד, "רזא דתרועה כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל". פירוש קבלת יסורים באהבה, בחינת השמחה ביסורים, להתפלל לפניו ית' שייסרהו ויענישהו ככל מדת דינו מכיון שסרח והעוה כל כך לפניו ית'. זהו הסוד הנסתר מלב האדם אם לא ידבק במדרגה רוחנית עליונה. וזהו גם אמרם ז"ל (יומא כ"ג) "שמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". כי השמחה הזאת אין משיגה אלא המגיע למעלת אהבת ה' שהיא היציאה מן ההסתר בחינת הוצאת חמה מנרתיקה, וכן מצינו במדרש ויקרא רבה (כ"ט): "אמר ר' יאשיה, כתיב אשרי העם יודעי תרועה, וכי אין אומות העולם יודעים להריע? אלא שהם מכירים לרצות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא דין לכסא רחמים והופך להם מדת הדין למדת רחמים". הרי שמדת הדין עצמה נהפכת לרחמים כפי המבואר לעיל. וכן מצאתי מפורש בביאור היפוך מדת הדין למדת הרחמים על ידי השופר בסידור הר"י מלצן בענין התקיעות בשם בעל יערות דבש:
"שופר הוא השמעת דין, כי אין רשות... למקטרגין ליכנס להפרגוד עד שישמע קול שופר ואז מתחיל הדין, ואז הותר ליכנס כל מארי דדינא לתבוע דין... וזהו וקול שופר ישמע ויאמרו הנה יום הדין... וזהו שמעורבב השטן, כיון שבעל דין בעצמו תובע הדין ואומר דונו לי דינא, הרי חמת המלך שככה, כי הוא מקבל על עצמו... דין על עונות וכן בנפילת אפים יהיה כך שמוסר גופו ונפשו לקבל דין שמים כפי הראוי מתוך דינו של הקב"ה, ואז כביכול נתמלא רחמיו, וזה רמזו ז"ל, במקום שיש דין למטה אין דין למעלה".
בראש השנה עיקר הכח המניע הוא השופר, גדר קבלת דינו ית' בשמחה, כמאמר הכתוב "וגילו ברעדה", ומגיעים אנו לזה על ידי מלכיות, התבטלות כל הרצונות כלפי הדר גאונו ית', ועל ידי זכרונות, בחינת הצטרפותנו לזכיות כל הדורות במסירות נפשנו, וכשישראל מקבלים עליהם את הדין מאהבת השי"ת ומתוך השאיפה לקדש שמו זוכים להיפוך מדת הדין לרחמים. (חלק ב עמוד עג)
"קרניו (של איל) וכו' שמאלו שתקע בו בהר סיני", כי כל גילויי מתן תורה כבר היו כלולים בהשגתו של אברהם. והעיר המדרש ששופר של מתן תורה מקרן שמאל היה, כי ידוע שהפרסום שבמעמד הר סיני היה ענין שמצא השטן, צד שמאל, מקום להתערב בו, כאמרם ז"ל לוחות ראשונים על שניתנו בפומבי לפיכך שלטה בהן עין הרע ונשתברו.
"קרן ימין שהוא גדול וכו' יתקע בשופר גדול" - זהו שופרו של משיח, הגילוי של ביטול היצר, שהוא פירסום וגילוי גדול, אך בו לא תשלוט יד היצר כי כבר הגיע זמנו להתבער מן העולם... (שם עמוד ר)
נבאר עוד יותר עומק את ענין התקיעות וההקפות.
ענין תקיעות ותרועות במלחמות ישראל הוא כדי לעורר את לב העם לתשובה, לעקור את הרע ואת הטומאה מהלב, ואז ממילא כח האויב בטל. כל אויב של ישראל הוא בחינה מיוחדת של טומאה אשר נוגדת לקדושה, וכשישראל נלחמים באויב זה, ענינו הפנימי הוא שבאים לעקור טומאה זו מהעולם, אכן רק אם בלב ישראל גברה הקדושה על בחינה זו של הטומאה, וטהרו לבם ממנה לגמרי, אז גובר ישראל על אויב זה ועוקרתו מהעולם... וראוי להעיר כי נאסר להם להריע בקול עד הפעם הז' ביום הז', כי רק אחר ביטולה הגמור של חיות הטומאה, על ידי ניתוקה משורשה בהקפת הקדושה הריעו מעוצם טהרת הלב. ואילו הריעו גם קודם לכן לא היה פועל על עצמם ביום הז' טהרת הלב כל כך, כידוע פעולת ההרגל בהתעוררות המוסרית, שההרגל מכהה את ההרגש ואינו משפיע יותר, ואז לא היתה טומאת יריחו מתבטלת... (שם עמוד רסד)
עירבוב השטן שעל ידי התקיעות (ר"ה ט"ז) הוא גם כן מציאות בתוכנו, עירבוב השטן הריהו עירבוב היצר הרע אשר בנו. כי אם תשובתנו, על ידי התעוררות אימת הדין, כל כך חזקה היא עד שכל שאיפות היצר הרע מתערבבות, אז זהו אשר השטן מתערבב. הן השטן הוא היצר הרע (ב"ב ט"ז) והיינו שהם אחד ממש, רק ששני שמות לו כפי התראותו משני צדדים....
גדר התרועה כתוב בזהר (אמור צ"ט) שהוא בחינת פחד - מדת יצחק. וזהו משאז"ל (ר"ה ל"ג) תרועה או גנוחי או ילולי, היינו שני אופנים של בכיה, וזהו גדר אימת הדין. וכן מפורש בנביא (עמוס ג' ו') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".
ובגמרא איתא (ר"ה ל"ד) שבראש השנה ברכות ושופר מעכבי אהדדי. ואיתא שם "מלכיות כדי שתמליכוני עליכם... ובמה, בשופר", ולפי זה שורש קבלת עול מלכותו בראש השנה צריך שיהיה אימת הדין.
ומפורש בגמרא שם (ט"ז) שבאימת הדין זוכים בדין, "כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה", ופירש"י שישראל עושין עצמן רשים בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה... שבירת לבו לבד כבר שוללת חוזק היצר, והיינו עירבוב יצר הרע שהוא עירבוב השטן כנ"ל...
התקיעה הראשונה היא בחינת "חסד" - מדת אברהם, והיינו קבלת עול מלכותו ית' הבאה משורש החסד. הנה המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (ר"ה י"ז), ופירש בר"מ מוויטבסק (פרי הארץ סוף כי תבא) כי המדות ניתנו לאדם לגלות בהן גילויי כבודו ית'... ותחילת התשובה היא שיעביר על מדותיו, היינו לעבור מעליהן שלא לעשות כמעשיהן אף שהמדה לא נמחקה לגמרי, וכנגדה מעבירין לו פשעיו, אבל העון אינו נמחק עד שמגיע לתשובה גמורה, שהיא להשתמש במדותיו רק להגדיל חמימות חשק עבודתו ית'...
והמקבל מלכותו ית' מצד החסד, שמתחסד עם קונו ומבטל רצונו מפני רצון קונו, זוכה מדה במדה שהוא נעשה כעין בעלים בעולם, ועליו נאמר "הקב"ה גוזר וצדיק מבטלה" (מו"ק ט"ז)... ובמדרגה זו ודאי שמעבירין על כל פשעיו בלי יוצא מהכלל...
זהו גדר תקיעה ראשונה - קבלת מלכותו מצד החסד, וכמו שנאמר במלאכים "ומקבלים עליהם עול מלכות שמים... להקדיש ליוצרם בנחת רוח"...
התקיעה האחרונה כנגד ספירת תפארת - אמת (תורה) ורחמים - איחוד וצירוף חסד וגבורה, דהיינו מדת יעקב. ביאור גדר זה הוא כך, הן צריך עיון למה נקדים בשופר חסד לפחד? כי לכאורה יראה קודמת לאהבה?...
ומאחר וכל מדת הדין אינו אלא במי שחפצו לפרנסתו וצרכיו הוא לצורך ענין הרוחניות שלו, והשאיפה לרוחניות היא אצלו כשאיפה לצורך אדם אחר, מי שאינו בעל חסד ואינו רגיל לדאוג לצרכי הזולת הוא גם לא יתחשב בתביעות היצר הטוב. השאיפה למלא רצון היצר הטוב תבא רק מצד החסד... וכיון שלא שייכים יראה ופחד הדין מפאת צרכי העולם הזה אלא במי שחושש שלא יזכה לסייעתא דשמיא ברוחניות, והשאיפה לרוחניות לא שייכת אלא בבעל חסד כמו שביארנו לעיל, נמצא שלא שייכת אימת הדין אלא במי שקדמה לו מדת החסד, ולא שייך יראה בלי חסד כלל. וזוהי התשובה לכל השאלות הנ"ל.
והנה החסד והיראה הבאה מכחה, תולדתם היא התשובה - והיינו רחמים, כי תשובה ורחמים אחת הן, הרי שאלו לחכמה ולנבואה הנפש החוטאת מה עונשה והשיבו תמות, אך הקב"ה במדת הרחמים אמר יעשה תשובה ויתכפר לו (ירושלמי מכות ב' ו')... (חלק ה עמוד רלד, וראה שם עוד הפרטים)
ברור הוא שכדי שתהיה עלייה בהווה צריכה להיות חרטה על העבר, מצוות שופר היא תקיעה, תרועה תקיעה. וכתב בציוני לר' מנחם ציוני משפיר"א (אמור) שהעיקר הוא תרועה פחד, חרטה, כי יום תרועה יהיה לכם כתוב. ובצידה לדרך לר' מנחם ב"ר זרח כתוב, ששלשה דברים יש בתשובה, עזיבת דרך החטא, החרטה והתמרמרות, וקבלה להבא. וכנגדן באות תקיעה, תרועה, תקיעה. הרי שתרועה נגד חרטה, ועיין שם שכתב שחרטה היא עיקר מלחמת היצר, עמקות החרטה היא שפועלת השינוי. דרך העליה תתקיים רק אם חרטתו חזקה. בלי זה אם גם יעזוב החטא ישמח בהנאה שהיתה לו בשעת חטאו, ואיה עלייתו. החרטה היא כלי המלאכה לעלייה.
ובזהר מובא בטעמי המצוות לרדב"ז דקול שופר סליק ובטש בכסא דדינא וסליק לעילא לכסא דרחמים. בטש היינו להתנגש בחזקה, פירוש דרך מלחמה, כי תשובה שייכת רק במלחמה תמידית, והיא העליה. ומה שאומרים רשעים שהמלחמה היא החיים, נקודת האמת בשקר זה הוא הנ"ל, ורק בזאת עולים ממצב של דין למצב רחמים... (שם עמוד רמא)