(ראה גם: ליצנות, צחוק, שמחה)
ויפול אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. (בראשית יז יז)
ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן. (שם יח יב)
ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית ה' את העיר, ויהי כמצחק בעיני חתניו. (שם יט יד)
ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים, כל השומע יצחק לי. (שם כא ו)
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. (שם שם ט)
וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק. (שמות לב ו)
ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, ויאמר יואב יקומו... (שמואל ב ב יד)
ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים, ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים. (שם ו ה)
לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זה עושה. (קהלת ב ב)
עוד אמר בחבור הראשון, אמר רעיא מהימנא, והרי העמידו עליו חכמים הטחול שוחק, והוא שחוק הכסיל, ומשום זה העמידו חכמי המשנה אוי לו למי שהשעה משחקת לו, (כי מקבל עולמו בחייו), וקהלת אמר, טוב כעס משחוק, שפירושו הכעס של הכבד, שהוא מרה, הרצועה של הקב"ה, רצועה להכות בה את הצדיקים בעולם הזה במחלות רעות בנגעים, (היא טובה יותר) משחוק שצוחק לנו הטחול, (שהיא לילית), בלכלוך של עולם הזה, שהשעה שוחקת להם בעושר... (פנחס רע"מ שעו)
אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, א"ל אנא תפילין מנחנא... מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו... א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מר' יוחנן רביה...
תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה... אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה. (ברכות ל ב)
תנו רבנן... טחול שוחק קרקבן טוחן... (שם סא ב)
רב כהנא על גנא תותיה פורייה דרב, שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו... (שם סב א)
...ומאי דבריו סותרין זה את זה, כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל... לא קשיא, טוב כעס משחוק, טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעולם הזה משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעולם הזה, ולשחוק אמרתי מהלל, זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה, שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עושה, זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה...
אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה, אמר רבא וכן לחלום טוב... ולא קשיא הא מקמי דלפתח והא לבתר דלפתח, כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. (שבת ל ב)
וא"ר יוחנן כל ימיו של אותו רשע ( בוכדנצר) לא נמצא שחוק בפה כל בריה, שנאמר הנה שקטה כל הארץ פצחו רנה, מכלל דעד השתא לא הוה רנה. (שם קנט ב)
כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתה שש דמעות הן, שלש יפות ושלש רעות... ושל שחוק ושל פירות יפות. (שם קנא ב)
א"ר אילעאי בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו, ואמרי ליה אף בשחקו. (עירובין סה ב)
התם היינו טעמא כי היכי דלא ליהוי מלתא דרבנן כחוכא ואטלולא. (שם סח ב)
אמר ר' עקיבא סח לי ר' ישמעאל בן לוגא פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם לשדה ללקט עשבים וראיתי ששחק ובכה, אמרתי לו מפני מה בכית, אמר לי כבוד אבותי נזכרתי, ומפני מה שחקת, אמר לי שעתיד הקב"ה להחזירה לנו... (יומא לח א)
אלו הן הפסולין, המשחק בקוביא... (ראש השנה כב א)
אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי א"ל הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו, אזל לגבייהו אמר להו מאי עובדייכו, אמרו ליה אינשי בדוחי אנן מבדחינן עציבו... (תענית כב א)
...א"ל לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה. (מועד קטן יז א)
רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב, והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא, חלש דעתיה, קרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה וגו', א"ל ר' יוחנן במטותא מינך לא תעניש להו רבנן. (חגיגה ה ב)
...והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו... (כתובות קג ב)
יומא דמחייך ביה רבי אתיא פורענותא לעלמא, א"ל לבר קפרא לא תבדיחן ויהיבנא לך ארבעין גריוי חיטי, א"ל ליחזי מר דכל גרויא דבעינא שקילנא, שקל דיקולא רבה (סל גדול) חפייה כופרא וסחפיה על רישיה ואזל ואמר ליה ליכיל לי מר ארבעין גריוי חיטי דרשינא בך, אחוך רבי, א"ל לאו הזהרתך דלא תבדחן, א"ל חיטי דרשינא קא נסיבנא... (נדרים נ ב)
...ואומר לה בתי הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה... (סוטה ז א)
משחק בקוביא מאי קא עביד, אמר רבי בר חמא משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא... לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם. (סנהדרין כד ב)
מאי ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, אמר רב חמא ברבי חנינא מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק ומן השיחה ומן השינה... (שם צג ב)
וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק, אמרו לו מפני מה אתה משחק... כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק... (מכות כד א)
...מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר יושב בשמים ישחק וגו', א"ר יצחק אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד... איני והא אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום... רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו, אמר רב נחמן בר יצחק עם בריותיו משחק ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד. א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה... (ע"ז ג ב)
ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע רק שחק ובכה... שחק דעתידה דמגיירא ונסיב לה... (שם כ א)
ר"ע אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה. (אבות ג יג)
התורה נקנית במ"ח דברים... במיעוט שחוק... (שם ו ה)
אמר רב אחא בר יעקב עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. (נדה כג א)
המקבל עליו להיות חבר... ר' יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק. (דמאי ט ב)
...ולמה חרב, יש אומר מפני הזנות ויש אומרים שהיו משחקין בכדור. (תענית כד ב)
הלל הזקן אומר אל תראה ערום אל תראה לבוש אל תראה... שוחק אל תיראה בוכה, שנאמר עת לשחוק ועת לבכות. (ברכות פרק ב)
ר' שמעון בן יוחי ומר ארבעה דברים היה ר' עקיבא דורש וכן אני דורש ודבריי אני רואה מדבריו. דרש ר' עקיבה מצחק אין צחוק אלא ע"ז, שנאמר ויקומו לצחק... ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אין מצחק אלא גילוי עריות, שנאמר בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי... ר' ישמעאל אומר אין מצחק אלא שופך דם, שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו... ואני אומר... אין צחוק האמור כאן אלא ירושה, כשנולד יצחק היו אומרים נולד בן לאברהם שנוטל שני חלקים והיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים. (סוטה פרק ו, ומ"ר בראשית נג טו)
לשחוק אמרתי מהולל, א"ר אבא בר כהנא מה מעורבב השחוק שהעכו"ם שוחקים בבתי קרקסיאות ובבתי תיאטריאות שלהם, ולשמחה מה זו עושה, מה טיבו של תלמיד לכם להכנס שם. דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על דור המבול, הדא הוא דכתיב (איוב כ"א) זרעם נכון לפניהם וגו' בתיהם שלום מפחד וגו'... וכיון שאמרו מה ש-די כי נעבדנו, אמר להו הקב"ה ולשמחה מה זו עושה, חייכם שאמחה אתכם מן העולם. דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אנשי סדום, שנאמר (איוב כ"ח) ארץ ממנה יצא לחם וגו' וכשאמרו נשכח תורת הרגל מבינותינו... א"ל הקב"ה חייכם אני אשכח אתכם מן העולם...
דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, מה מעורבב השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב, אלישבע בת עמינדב ראתה ד' שמחות ביום אחד, משה יבמה מלך, נחשון אחיה נשיא ראש כל הנשיאים, אהרן בעלה כהן מלובש אבני אפוד, שני בניה סגני כהונה, וכיון שנכנסו להקטיר שלא ברשות נשרפו ונהפכה שמחתה לאבל. הוי אומר ולשמחה מה זו עושה. (קהלת ב ב)
דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, מה מעורבב השחוק, דא"ר אחא אמר שמואל ג' הן הדברים ששיחקה עליהם מדת הדין ולבסוף הוללתם ועירבבתם, כתיב (דברים י"ז) ולא ירבה לו נשים, וכתיב (מ"א י"א) ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים ג' מאות... אמר הקב"ה ולשמחה מה זו עושה, מה עטרה זו עושה בידך, רד מכסאי... (שם שם ג)
דבר אחר לשחוק אמרתי מהולל, א"ר פנחס דדהובא (דדחוכא) מערבב מה חדותא עבדא. עובדא הוה בבר נש חד מרברבי בבל שנשא בנו אשה בד', עשה סעודה לחכמים, אמר לבנו עלה לעליה והבא לנו יין טוב מחבית פלונית, עלה להביא יין ישן מן העליה הכישו נחש ומת... אמר להם רבותי לא לברך ברכת חתנים לבית אותו האיש באתם לברך בנו, עכשיו אמרו עליו ברכת אבלים על בנו... עאל ר' זכאי ואפטר עליה לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. (שם שם ד)
ר' סימון אמר אם בא יצרך להשחיקך שמחהו בדברי תורה, שנאמר יצר סמוך תצור שלום, ואם עשית כן מעלה אני עליך כאלו בראת את ב' העולמות. (בראשית כב טו)
דרש ר"ע ותרא שרה וגו' אין מצחק אלא גלוי עריות, המד"א (בראשית ל"ב) בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי... דבי רבי ישמעאל אומר אי הלשון הזה של צחוק אלא ע"ז שנאמר (שמות ל"ב) וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק, מלמד שהיתה אמו שרה רואה את ישמעאל בונה בימסיות וצד חגבים ומקריב עליהם. ר' אלעזר בנו של ריה"ג אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים, המד"א (ש"ב ב') יקומו הנערים וישחקו לפנינו... והיה נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק, ועושה עצמו כאילו מצחק... ואומר אני בו דבר לשבח, אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, בשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל שוטים אתם, אני בכור ואני נוטל פי שנים... (שם נג טו)
...בפתי רמשא סליק ר"ל שאיל בשלמיה דרבי ופייסי עלוהי דיוסי מעונאה, א"ל ר' צריכין אנו להחזיק טובה לעכו"ם שהן מכניסין מומסין לבתי טרטייאות ולבתי קרקסאות שלהם ומשחקין בהם כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו ויבואו לידי קטטה... (שם פ א)
...ואין שחוק האמור כאן אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, ומנין לשחוק שהוא שפיכות דמים, שנאמר (ש"ב ב') יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, וגילוי עריות מנין, שנאמר (בראשית ל"ט) בא אלי העבד העברי לצחק בי וגו', ולא היה שם גדול מחור והרגו אותו... (שמות מב א)
...הרגיש בו השומר שבחוץ ותפסו א"ל בשבפנים שחקת אבל בי אין את יכול לשחוק, כך אמר הקב"ה לנואף בבעל האשה שחקת שלא הרגיש בך, אבל אני יושב ומשחק על הרשעים, כמד"ת (תהלים ב') יושב בשמים ישחק א-דני ילעג למו, לפי שאני רואה את הכל... (במדבר ט ה)
דבר אחר אל גנת אגוז ירדתי, מה אגוז זה שחוק לתינוקות ושעשוע למלכים, כך הן ישראל בעולם הזה על ידי אומות, דכתיב (איכה ג') הייתי שחוק לכל עמי וגו', אבל לעולם הבא והיו מלכים אומניך. (שיר ו יז)
דרך בנות ישראל לא קולניות, ולא הולכות רגל רמה, ולא פרוצות בשחוק, ואם היתה פרוצה באחת מהן מתרה בה על פי שנים עדים ואמר לה מה לך לשחוק עם פלוני, מה לך לדבר עמו... (נשא ב)
...מה עשה אותו רשע, אומר לגוי אחר חבירו בא וראה היאך אני משחק ביהודים הללו, כלום הם מבקשים אותה ונותנים לי כל הדמים אלא מפני שלא עלה עליה עול, הריני נוטל את העול ונותנו עליה, ומשחק אני עליהם ואטול את ממונם... כיון שבאו ליקח אותה ממנו וכל אותו הזהב בידם והראו לו הזהב, מיד נכנס והעביר את העול מן הפרה והוציאה להם, כיון שהוציאה להם התחילו מסתכלים בה ורואין את סימנה, אותם ב' שערות שהיו זקופות שנכפפו, ועוד עינים מן העול שנפלו, אמרו לו טול את פרתך אין אנו צריכין לה, שחוק באמך... ותלה את החבל וחנק את עצמו, כן יאבדו כל אויביך ה'. (פרשה יד פרה)
אמר רבי חנינא בר פפא פנים בפנים... פנים בינונית למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים משחקות לאגדה. (פרשה כא י' דברות קמייתא)
דבר אחר יושב בשמים ישחק, אמר הקב"ה שוחקין אלו באלו, ר' אחא בשם רבי שמואל בר נחמני אמר ארבע שחיקות הן, א' יושב בשמים ישחק, ב', ואתה ה' תשחק למו, ג', ה' ישחק לו, ד', גם אני באידכם אשחק. (מזמור ב)
אשר בידיהם זמה, אמר רבי פנחס הכהן בר חמא אלו המשחקין בפספסין, שהן מחשבין בשמאל ומסמכין בימין והן חומסין וגוזלין זה את זה. (מזמור כו)
ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות, אין שחוק אלא גילוי עריות, שנאמר (בראשית ל"ט) ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי וגו', ואמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ואין שחוק אלא ע"ז... ואין צחוק אלא ליצנות, שנאמר (ישעיה כ"ח) ועתה אל תתלוצצו וגו', שהיו מתלוצצים על דין של גיהנם... ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד, ואימתי יש לפני שחוק, בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה... שנאמר (תהלים ב') למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו', אף במקום אחר יש לפניו שחוק, ואינו שחוק ממש, שנאמר (שמות ל') ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו', וחלבנה אינה נסרחת, אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש, בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם, שנאמר (תהלים י') זומם רשע לצדיק וגו', מה כתיב אחריו, ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו... (פרק יג)
ולא עוד אלא שכל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם, והפירות מתמעטין על ידו ורעות רבות באות על ידו וגזירות קשות מתחדשות... ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק ושיחה ותיפלות עליו כתיב (הושע ד') אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו וגו', וכאלו נשבע על שקר ומכחש ומכזב בדין, ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני המשפחה, ואם היה בתוך השכונה ובני השכונה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני השכונה... (שם)
י"ז, ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה אף על פי שהכל משחקים עליו, שנאמר (משלי ל') אם נבלת בהתנשא, אם נבלת בה תתנשא בה. (שם)
רבי עקיבא אומר סייג לכבוד שחוק, סייג לחכמה שתיקה. (כא א)
מי שהוא תלמיד חכם... מיעוט שיחה מיעוט שחוק מיעוט שינה מיעוט תענוג... לא יהא אדם... ולא בוכה בין השוחקים ולא שוחק בין הבוכים. (פרק ה)
לויתן זה יצרת לשחק בו, כל מי שמתלוה עמהם עתיד לשחוק עמהם לעתיד לבא. (תהלים קד, תתסב)
ארבעה בני אדם אמרו ארבעה דברים אילו אמרן אדם אחר היו שוחקין עליו, ומי הוא שלמה, יתרו, משה ונבוכדנאצר. משה אמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, לפי דכתיב יודיע דבריו למשה, שלמה אמר את הכל עשה יפה בעתו, אילו אמרו אדם אחר היו שוחקין עליו ומי הודיע לו מהו יפה ומהו אינו יפה, אלא שלמה שלא חסר כלום משולחנו היה יודע איזהו יפה... (קהלת ג, תתקסח)
י"ב אותיות פשוטות שהם... שחוק לנפתלי, שנאמר ולנפתלי אמר שבע רצון... (שמות)
צחוק - תימהא עבד לי. (בראשית כא ו)
לשחוק אמרתי - לחוכא אמרתי בעידן צערא ליצנותא היא. (קהלת ב ב)
ויצחק - וחדי. (בראשית יז יז)
תרתי בלבי - לאחוז בשמחה ובחכמה יחד, כי החכמה לבדה תוליד יגון, והשחוק לבדו לא יועיל. (קהלת ב ג)
ויצחק - תרגם אונקלוס וחדי, וכן הדבר כי צחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו "משחקת בתבל ארצו", "משחקים לפני ה'". ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא ה' שחוק פיו, והוא מה שאמרה שרה "צחוק עשה לי אלקים, כל השומע יצחק לי", כענין "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה", וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו... (בראשית יז יז)
...וטחול שוחק בעבור שבכח הטבעי מנקה הדם והמרה השחורה מהעכירות והעובי, והנקותם תהיה השמחה והשחוק. (מאמר ד כה)
לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות ולא עצב ואונן אלא שמח, כך אמרו חכמים, שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וצוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות... (דעות ב ז)
וכל הצדדים של אדם יהי אמתיים, לא יהיה בעל דברים ולא התול ולא שחוק, כי שחוק וקלות ראש מרגילים אדם לערוה, לפיכך לא יהיה פרוץ בשחוק, ולא יהיה עצב ומתאבל אלא מקבל כל אדם בסבר פנים יפות... (נא)
השחוק שם משותף יאמר על השמחה, כמו "ויפול אברהם על פניו וישחק", שפירושו ושמח, ויאמר על הלעג, כמו "שחוק לרעהו אהיה" (איוב י"ב), ופעמים יבא השחוק והלעג יחד על דבר אחד, ויהיה ענינם ענין השמות הנרדפים, כמו "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהלים ב'), כי השחוק ימשך לאדם על צד הלעג ממה שראוי להלעיג עליו, וזה כשאדם משער בזולתו חסרון מה במאמריו או במעשיו ויראה או ירגיש בעצמו יתרון כאשר לא יכשל הוא במה שנכשל חברו במעשה או בדבור, ומתוך כך יתחדש השחוק דרך לעג כשיראה חברו שאינו עושה או אומר מה שראוי כפי החק האנושי או כפי מדרגתו, ובעבור זה ייוחס אליו ית' השחוק והלעג, באמרו "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו", וזה לפי שרואה אותם אומרים ננתקה את מוסרותימו וגו', שהם דברים שאין מחק האדם לאמרם, כמו שאמרו רז"ל למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג, שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו, נאמר כלום יש בן שמורד על אביו, אלא הוי, הא נמי הוי (ברכות י'), שיראה מדבריהם שזה דבר זר בחק האדם עד שראוי להלעיג על האומר כן.
ופעמים יקרה לאדם השחוק כשמרמה את חברו בדבר שהיה לחברו ליזהר בו ולא נזהר, ולפי זה תהיה סבת השחוק בכל מקום מפני היות האדם השוחק משער בעצמו יתרון דעת על האחר בראותו את חברו נכשל בדבר סכלות או כסילות או חסרון ידיעה, ומה שאמרו חכמי חקירה שאדם שוחק בסגולה, כלומר שאין סבת השחוק ידועה, הכונה לומר שסבת התנועות שאדם עושה בעת השחוק נעלמת, למה ימשכו אל השחוק והשמחה כשאדם שוחק אותן התנועות, וכן למה ימשך השחוק על נגיעת האצילים (דגדוג) ומשמוש במקומות מיוחדים שבגוף, אבל סבת השחוק הבא לאדם על צד הלעג כבר תהיה ידועה על דרך שבארנו, ביושב בשמים ישחק. (מאמר ב פרק טז)
הרגיל בשחוק הוא מקוצר דעת ומקלות ראש, והוא מביא להרגל ליצנות והרגל עבירה, כמו ששנינו במסכת אבות... וזה אמרו אפילו במקום המוכן לשחוק, כמו החופות וימי שמחה, כדגרסינן במסכת ברכות (ל' ב'), מר בריה דרבינא עבד ליה הלולא לבריה... אייתי כסא דמן יקר חוורתא תבר קמייהו ואתעציבו... ואם זה אמרו אפילו במקום חול, כל שכן כשהאדם עומד במקום קדוש, שיש לו לישב דעתו ואל יקל את ראשו, אבל יחשוב, שהשכינה היא למעלה ממנו וגדולה מכולם כשיעמוד להתפלל, כמו ששנינו (בברכות ל') אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש... (נר ב כלל ח חלק א פרק א, וראה עוד ערך שמחה)
השמחה, המדה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע... ומן השמחה יבוא שחוק לאדם, ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתפת דעת קלה, כמו שנאמר (קהלת ז') "כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל", וכבר נאמר מאותות השוטה ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק, ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמדות, מפני שאמרו מי שרב שחוקו מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לכוין אחר שום יראת אלקים, וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביות שאין יראת השם עליו... (שער השמחה עמוד עט, וראה עוד ערך שמחה)
...והנה הקווי אל שמחה יקרא שחוק על דרך האמור באברהם כשנפל על פניו בבשורת הזרע, אלא שבא אצל הלויתן בפועל יוצא, כי יוצרו ממציא ומסגיל בו השחוק בכל יום להטיב לטובים כאמור, ובהשתלם להם השמחה עצמה לעתיד לבא ישמח ה' במעשיו... (מאמר חקור דין חלק א פרק ב)
לשחוק אמרתי מהולל - השחוק אינו מכוון לתכלית נאות. ולשמחה - הגם שיש בה הרחבה לנפש החיונית, מה זו עושה - המושג ממנה דבר נפסד ובלתי נחשב. (קהלת ב ב)
ועוד אמר שם רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה... ביאור זה כי האדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות שהוא בפעל הגמור, ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, דכתיב נתת שמחה בלבי, אבל השחוק הוא בפועל כאשר יש לו שחוק, ולכך אמר אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השחוק שהוא בפעל לגמרי, ודבר זה אינו ראוי לעולם הזה כלל, כי המדריגה הזאת אינה בעולם הזה, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפועל רק לעתיד, ואז נאמר אז ימלא שחוק פינו, כי יאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה... ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה אינו מצד החורבן, שהרי אמרו אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון... (נצח ישראל פרק כג, וראה עוד ערך לשמחה לכאן)
...ועצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר לא זולת זה, ולפיכך אמרו שהוא ית' משחק עם הלויתן, ואדם השחוק אצלו הוא כאשר מתחבר רצונו אל דבר אחד לגמרי, רק כי האדם אין רצונו מתחבר רק לדברים אשר הם ערבים לו, והם דברי התול, כמו שאמרו רז"ל שאני לצנותא דמשכא דעתיה טפי, יורה שאין האדם דעתו מתחבר לדבר רק כמו הליצנות שמפני שהוא התול מתחבר דעתו ורצונו לו ביותר, כי השגות המושכלות וכיוצא בזה הוא קשה על האדם, ואין דבר שמתחבר אליו רצונו רק הליצנות והשחוק, אבל עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחד, ואין השחוק בעצמו הוא ההתול, ואילו היה השחוק גנאי מצד עצמו היה תמיה מאד, אבל אין השחוק גנאי מצד עצמו, שהרי כתיב אז ימלא שחוק פינו, ואם כן אין השחוק גנאי מצד עצמו, רק מפני שהשחוק של אדם הוא בדברי הבאי וריק, כי אל דבר זה ימשך דעת האדם ורצונו וזה גנאי גדול, אבל השחוק והשמחה מצד עצמו טוב שהוא מורה על השלימות, והיינו דמקשינן כתיב ולשמחה מה זו עשה, וכתיב ושבח אני את השמחה, לא קשיא, הא בשמחה של מצוה הא בשמחה שאינה של מצוה, כלומר שהשמחה היא טוב כאשר השמחה היא ראויה מצד עצמה... וכן הדבר הזה, שמפני שראו כי שחוק האדם שהוא שחוק של הבל והבאי היו סוברים שזהו ענין השחוק הנאמר כאן, וראוי שימלא אדם שחוק פיו על אלו אנשים שלא ידעו להבדיל בין הקודש ובין החול, ולא אמרו שהוא שמח עם הלויתן, כי אין השמחה הרצון הגמור עם הדבר שהוא שמח בו, כמו השחוק שהוא הרצון הגמור עם מי שהוא שוחק עמו, כדכתיב "אז ימלא שחוק פינו"... ומכי חרב בית המקדש דליכא שחוק לפניו מאי עביד, יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן... (באר הגולה ד, ד"ה פרק קמא דע"ז)
...לכך שחוק בעל חי זה ראיה שמושל באותו זמן ובאותה שעה כח השלום וכח החיים, כי אליהו ז"ל הפך המלאך המות... לכך ימצא שחוק אצל המיוחדים לא יללה וצעקה, וכל הדברים האלו הם סגולה בלבד, מה שמסוגל לו כל מין ומין עם שהדברים האלו הם עוד סתרי חכמה ותבונה מאד מאד, כי גם השחוק למי שיבין דברים אלו בכלבים הוא גם כן סגולה להם, כמו שנראה לעינים שלא ימצא השחוק רק במין זה ולא בשום מין בעל חי, לכך העידו על זה חכמי האמת בפרק מציאת האשה, דאמר שם איכא בינייהו דמשחקת בכלבים, שהשחוק הוא יותר בכלבים ממה שהוא בשאר בעלי חיים, ודבר זה נראה וידוע, אך אין לפרש עוד כי הוא דברי חכמה בסדר המציאות... (שם ה ד"ה פרק הכונס)
...ואמר שחוק וקלות ראש, כי השחוק הוא שמחה יתירה, אם כן אף כי השמחה אין ראוי להרחיק, אבל השחוק שהוא שמחה יתירה ראוי להרחיק, ופירוש שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, טעם דבר זה ידוע, כי הערוה הוא בעצמו צחוק, וכמו שאמר הכתוב, "הביא לנו איש עברי לצחק בנו", ופירושו ערוה, וזה בכמה מקומות שנקרא הערוה שחוק, ואף התשמיש שהוא בקדושה ובפרישות נקרא צחוק, כמו שאמר הכתוב "וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ולפיכך אמר כי שחוק וקלות ראש מרגילין ומנהיגים את האדם לגמרי לידי ערוה, כי הצחוק מביא צחוק אחר שהוא ערוה. ויש לך לדעת עוד איך השחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וזה כי הערוה הוא סלוק השי"ת מן האדם, ודבר זה תראה כי המעשה הזה, אף כאשר אינו בעבירה, כתיב "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", ומכל שכן כאשר הוא דבר ערוה של עבירה לגמרי, שהוא סלוק השכינה כי הוא מעשה חמרי שאין קדושתו ית' שם, כי קדושת השי"ת ומעשה זה הם הפכים לגמרי, כי הוא ית' קדוש ומעשה זה הוא בהמי חמרי, ולכך פועל זה הוא מרוחק מן השי"ת, וכאשר האדם עומד ביראה ואין לו שחוק וקלות ראש כל יראה היא מן השי"ת שהוא כנגדו, ואז אינו בא לידי פועל זה שעל ידו האדם מרוחק מן השי"ת עד שהוא בא לידי חטא ערוה. אבל עיקר הפירוש כמו שהתבאר לך למעלה, כי הפועל הזה הוא צחוק לגמרי, וזהו לשון דברי חז"ל בכל מקום, "המשחקים בתינוקות", קראו התשמיש שחוק כאשר לא יבא ממנו תכלית אחר להוליד בנים, ולפיכך אמר שחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה... (דרך חיים ג יג)
...אבל חכמי האמת לא כן אתם, כי אין ענין החוק הזה רק הרצון הגמור שמתאחד עם ברואיו, וזהו השחוק, כי רז"ל בחכמתם לוקחים מהות ענין מה שהוא עצם השחוק, ועצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות הרצון עם הדבר שהשחוק עליו לא זולת זה, ולפיכך אמרו שהוא יתברך משחק עם הלויתן. ובאדם הוא גם כן השחוק אצלו כאשר מתחבר רצונו אל דבר אחר לגמרי, אבל האדם אין רצונו מתחבר רק לדברים אשר ערבים לו והם דברי התול, כמו שאמרו רז"ל שאני ליצנותא דמשכא דעתיה טפי, יורה שאין האדם דעתו מתחבר לדבר כמו הליצנות, שמפני שהוא התול מתחבר דעתו ורצונו לו ביחוד, כי השגות המושכלות וכיוצא בזה הוא קשה על האדם, ואין דבר שמתחבר עליו רצונו כמו הליצנות והשחוק, אבל עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחר, ואין השחוק בעצמו ההתול... אבל השחוק והשמחה מצד עצמו טוב, שהוא מורה על השלמות, והבן הדברים האלו מאד, וכאשר תבין אותם אז ימלא פיך שחוק ושמחה. (חידושי אגדות ע"ז ג ב)
...כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו הצד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם אבל מה מהצד שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר ולא תוודע אלא בשפע אלקים, והוא שיש לכל הנמשכים מצד חמרם יוודעו מצד החקירה ומצד השגת מקריהם, אבל אשר מצד צורתם אי אפשר שיודעים בשום פנים מצד החקירה אלא מצד מה שהוציאו הנסיון לאור, וגם כי נודע פעליהם מצד הנסיון, לא נדע סיבת פעליהם כלל... אבל עם היות שנדע שהאדם צוחק, ושאבן שואבת מושכת הברזל, נדע מצד זה שהוציאו הנסיון אבל לא נדע סיבתו מפני שהם נמשכים אחר הצורה, כי השער הזה סגור לכל דורש החכמה במחקר אנושי לכך לא יפתח. ואין ספק כי הפעלים המתחייבים מצד חומר הדבר בערך אל המתחייבין מצד עצם הדבר כמר מדלי, כי אלו יוצאים מאמתת הדבר ועצמותו, ואלו נמשכים ממקריו שהם יוצאים מאמתתו, ואלו הפעלים היוצאים מצד הצורה הם נתלים מצד נותן הצורה או בוחן איזה שיהיה, וזה העיון נמנע שיושג מצד חכמת האנשים אבל יודע בה שהשגה כזה היא מכת הנמנע. ולכן צחק הר"ם ז"ל על גאלינוס כשאמר שהיות אדם צוחק לא ידע לו סיבה, ואמר כי הוא מכת הנמנע שתודע לו הסיבה, כי הוא דבר יוצא מעצם אדם וצורתו... (מסכת פסחים מצה עשירה דרוש ו ד"ה במדרש דמנצפ"ך)
אך השני (המפסיד הזהירות) הנה הוא קשה מאד, והוא השחוק והלצון, כי מי שטובע בהם הוא כמי שטובע בים הגדול, שקשה מאד להמלט ממנו. כי הנה השחוק הוא מאבד את לב האדם עד שכבר אין הטעם והדיעה מושלת בו, והרי הוא כשכור או שוטה אשר אי אפשר לתת להם ערמה או להנהיגם כי אינם מקבלים הנהגה. והוא מה שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב') "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה". וחז"ל אמרו (אבות ג') שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערוה, כי אף על פי שחמורה היא הערוה אצל כל בן דעת ולבו ירא מקרוב אליה מכח הציור שכבר נצטייר בשכלו מאמיתת גודל פשעה ורוב עונשה, הנה השחוק וקלות ראש ממשיכים אותו מעט מעט ומקרבים אותו הלוך וקרב שתהיה היראה סרה מעליו מעט מעט מדריגה אחר מדריגה עד שיגיע אל העון עצמו ויעשהו. וכל כך למה, לפי שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל, ותראה קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים... כן הלצון בפני התוכחה והמרדות, כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שמעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים... (מסילת ישרים פרק ה)
לא צחקתי - באשר לשון צחוק יבא לרוב על לשון לעג, וכשאמר ה', למה זה צחקה שרה שמשמעו שלעגה על דברי המלאך, השיבה לא צחקתי, כי היה זה שמחה וגיל אצלה לא צחוק... ויאמר לא - אין כוונתי שלעגת רק כי צחקת דרך שמחה. (בראשית יח טו)
שחוק - נראה רק בחיצוניות, ושמחה היא בלב. (משלי יד יג)
בפעל שחק יש הבדל בין כשבא אחריו מלת על, הוא דרך לעג, כמו "שחקו עלי צעירים" (איוב ל') וכשבא אחריו אל או כשבא סתם לפעמים הוא דרך שמחה, כמו "ושחקתי לפני ה'", והלעג הוא גדול משחוק, שמתכוין ללעוג והשחוק יהיה מעצמו, ושחוק הנרדף עם צחוק נבדל ממנו במה שהשחוק מורה שהשוחק בעצמו יש לו שמחה, לא כן המצחק, לזה הפלשתים קראו לשמשון ואמרו "וישחק לנו", אבל הוא באמת "ויצחק לפניהם", צחק לא שחק. (הכרמל)
יצחק - צחק בבנין קל הוא הצחוק הטבעי העולה מאליו, שלמראה דבר מצחיק קשה להתאפק ממנו. צחק בבנין פיעל הוא הצחוק העולה במכוון, הלועג לפער שבין המחשבה והמעשה, בין הרציה והביצוע וכו'. אפשר שכאן נרמז כבר הצד האירוני של הצחוק, הן ידע העולם את היומרה של אברהם ושרה, אותם שני יחידי סגולה, אשר העיזו לשחות נגד זרם הזמן... ועוד יומרה מגוחכת זו, להרכיב את כל העזתם תקוותם על נטע רך שנטע באחור זמן כזה... כלום נתמה על בני הדור, שלא יכלו להמנע מחיוך של לעג, בהביטם אל עריסתו של עם ישראל, הן עד היום שמים ללעג ולקלס את היומרות החובקות עולם של עם ישראל עם עולם... ובשם זה (יצחק) ייקרא עד שתימלאנה התקוות, שיסודן בהשגחת הבורא והבטחותיו, רק אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכ"ו), בפינו יהיה הצחוק האחרון, והצחוק הזה לא יהיה "צחוק" אלא "שחוק" העולה במתינות כהבל פה בחיוך של שמחה. (בראשית כא ו)
לצחק - צחק מורה לעולם על שלילת דבר שהצחוק מכוון עליו, ויש בו משום התנשאות על דבר כבד, גדול, נעלה ואציל... כל הפולחן האלילי מושתת על כך, שעושים את הטבע החושני לאידיאל, דבר שבהכרח יביא לידי פירוק ערכי המוסר. גם "צחק" כאן רומז על שחרור יצר החושניות, ומשמעות הביטוי מלמדת שלא היתה כאן התמכרות לתאוות, אלא התפרקות חושנית מערכי המוסר כדי להפגין את אפסותם של כבלי המוסר, הוה אומר התקלסות בחוקי המוסר על ידי קידוש החושניות... (שמות לב ו)
ובזה יש לפרש דברי ספר יצירה, המליך אות ק' בשחוק וכו' עד טחול בנפש. דהנה בתיקוני הזוהר זכאה הוא ליבא דלא קריב ליה עציבו דטחול וכעס דמרה. הרי דטחול טבעו מושך לעצבות, ועצבות היא פריקת עול מלכות שמים, כאשר חכמים הגידו, ומזה נמשך שחוק הכסיל שחוק וקלות הראש מרגילין לערוה, דטחול שוחק, אף דטחול הוא עצבות, שלכאורה הוא היפוך השחוק, היינו שהוא היפוך שחוק הקדושה, שהוא שמחה, אבל שחוק הכסיל הוא עצבות ומרה שחורה, ובקדושה היא שמחה, כדכתיב (תהלים ב') "יושב בשמים ישחק", ושם יצחק אע"ה על שם (בראשית כ"א) "צחוק עשה לי אלקים", ולעתיד יקרא בשם ישחק בשי"ן, כדכתיב (תהלים ק"ה) ושבועתו לישחק, וכתיב (שם קכ"ו) "אז ימלא שחוק פינו" וכל זה על ידי אות ק' קדוש מתהפך משחוק הכסיל לשחוק הקדושה, וצר בהם דגים בעולם, ואדר בשנה, כי דגים הם בריאה שאין בה חמימות, היפוך כל מיני בעלי חיים שיש בהם חמימות ברב או במעט... (משפטים תער"ב)
ב' מיני שחוק הם, הא' ששוחק מאיזה בריה כענין שחוק לרעהו אהיה וזו ליצנות, וצד ההיתר שבו ליצנותא דע"ז (מגילה כ"ה), כי זה ענין יום הפורים שהוא תיקון השחוק דאדר, שלכן מנהג ישראל לעשות בו מיני שחוק וליצנות מהמן שהיה הוא לשחוק תחת שחוק הכסיל שהיה לו לפי שעה מישראל. ולאו דוקא ע"ז כי כל השס"ה לא תעשה הם ענפים מלא יהיה לך וכל מיני רע נקרא ע"ז, ואיתא (קידושין פ"א) ר"מ מתלוצץ בעוברי עבירה, רק דשם א"ל אי לאו דר"מ את וכו', כי דבר שאין האדם עצמו נקי גם כן ממנו אין לו להתלוצץ מן האחר מאחר שגם הוא עדיין אינו נקי מזה אתי לאגרויי ביה... רק באותו היום דאז באמת יבוער הרע מן העולם... ובאמת אז הוא זמן כליון קיומם לגמרי ואין הקב"ה רוצה בהם עוד ומואס בם, אז יהיה השחוק לפניו על בריותיו. אבל בעולם הזה אצלו ית' השחוק עם בריותיו עם לויתן.
ויש מין הב' דשחוק שהוא הוללות ומעשה נערות כענין "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", וצד ההיתר שבו לצורך מצוה וכבוד שמים, וכענין (שבת ל') מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן קודם הלימוד, שעל ידי זה מתרחב הלב כאשר הגוף בעצבות וצריך גם כן לישב באימתא בשמעתא ואין יכול למצוא בלבו שמחה אמיתית יוכל להרחיב בשחוק שהוא שמחה מדומית לפנים... (חלק ב צדקת הצדיק רס עמוד קמב, וראה שם עוד)
ושחוק זה הוא מהשעשוע והשמחה שבנפשו, זהו דרגא דדכורא ועל כן הוא בתוקף, אבל השחוק שעל בריותיו מקבל השעשוע מאחרים דרגא דנוקבא ועל כן אינו בתוקף, ועל כן כל השירות דעולם הזה שנאמרו בעולם הזה על מפלת העכו"ם הוא בלשון נקבה שהיא התשות כח, רק לעתיד לבא יושר שיר חדש לשון זכר דימלא שחוק פינו ויהיה בתוקף השמחה, כי יהיה גם שמחה זו בכלל שמחה של מצוה ושעשוע שבעצם, מאחר שיש שחוק ושמחה גם כלפי מעלה מזה, הרי השמחה נמשכת ממעלה בעצמיות הנפש, והשחוק הוא התגלות השמחה שבלב, וכשהשמחה בעצמיות הלב מתמלא הפה שחוק. ולפי שרוב השחוק דעולם הזה שהרע גובר בו הוא שחוק הכסיל ושהשעה משחקת לו הנזכר ברע"מ פנחס רל"ב ב', שהוא שחוק דטחול דנולד מפסולת דפסולת דכבד שהוא עשו איש שעיר... וכל זמן שזרעו של עמלק מצוי עדיין בעוצם הרע והשקר גובר והשחוק המצויה הוא מצד הרע הוא השחוק של קלות ראש המרגיל לערוה, על כן המליך אות ק' בשחוק שיהיה הוא המולך ומושל בו, והק' מורה קדושה... שהשחוק שיצר השי"ת בעולם הוא רק שחוק שמצד הקדושה, והאלקים עשה את האדם ישר ושיהיה כולו טוב, אף העכירות והפסולת שבו...
והתחיל ביצחק אבינו ע"ה שהוא ראשית זרע ישראל הנולד מבטן בקדושה ונימול לשמונה, מה שאינו כן אברהם אבינו ע"ה דנקרא (סוכה מ"ט ב') תחלה לגרים, וכן יצחק נולד אחר התחלת ב' אלפים תורה... כי הוא שורש הגבורות הקדושות דלמיימינים בה, על כן בלידתו הביא הצחוק לעולם, וכן עיקר שמו על שם הצחוק, ולא נמצא בתורה מלת צחוק לפני התבשרות לידת יצחק, דשם נאמר ויפול אברהם על פניו ויצחק, דאז נתעורר ונתחדש התגלות הצחוק דקדושה בעולם, ואז תיכף גילה לו השי"ת גם כן שמו שהוא יצחק על שם זה, ושחוק זה הוא דעם בריותיו... (חלק ד מחשבות חרוץ יג עמוד צט)
...וגם איתא בספר יצירה המליך אות ק' בשחוק, ושחוק הוא גם כן דבר שאין לו קיום כענין אמרם (ברכות ז') ברשע שהשעה משחקת לו, מה שאינו כן בצדיקים איתא (תענית כ"א) דקיימא ליה שעתא. כי בעולם הזה אין מקום להשחוק, כמו שאמרו (ברכות ל"א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו, ולא הביא תחלת הפסוק בשוב ה' את שיבת ציון, כי גם בזמן המקדש לא היה עוד מקום להשחוק עד לעתיד, שאז השמחה בתכלית התגלות השלימות, מה שאינו כן בעולם הזה, דאיתא (שם ס"א) טחול שוחק, וכן בספר יצירה מיוחס הטחול בנפש לחודש אדר, ואיתא (תקו"ז מ"ח) עציבו דטחול וכו' שהעצבון מסטרא דטחול, והכל א' שהשמחה והוללות של יצר הרע חדוה דחמרא וניאופין, וידוע דיין תחלתו שמחה וסופו עצב ותוגה. ולפי הגמרא באדר דייקא מרבין בשמחה של מצוה, וההיפך בחודש אב, ויש לומר בזה דהנה באמת החודש אב שנוצר באות ט' הוא מבחינת אור כי טוב שנברא בששת ימי בראשית, שהוא התגלות האור כי טוב בתורה... אמנם לאחר הקלקול נעשה טוביה גניז בגויה, וזהו הענין שממעטין בשמחה מפני שהוא בהסתר ובהתכסות עד עת קץ לעתיד לבא, וענין חודש אדר הוא התגלות הארת תורה שבעל פה... (פרי צדיק ר"ח אדר ב)
ומה שאמרו (ברכות ל"א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, משמע דאפילו בשמחה של מצוה, דהא האי קרא בשוב ה' את שיבת ציון כתיב, וכל המועדות שנקבעו לשמחה היו זכר ליציאת מצרים, וגאולה העתידה גדולה הרבה יותר, ויהיה אז שמחה רבה של מצוה, רק אז ימלא וגו', משמע דבעולם הזה אפילו בשמחת מצוה לא. וכן משמע ממה שאמרו בגמרא אחר כך אין עומדין להתפלל וכו' מתוך שחוק, אלא מתוך שמחה של מצוה, משמע גם כן דשחוק אפילו של מצוה לא... והנה איתא ברב ברונא דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חד סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כולא יומא, וחוכא הוא שחוק, ולשון לא פסיק חוכא מפומיה משמע דמילא פיו שחוק, וזה נגד מה שאמרנו, אבל עיין שם דקאמר שמח במצות הוא ולא סיפר אלא זה, ומהו דוקא בעת סמיכת גאולה לתפלה... אכן בודאי אין המכוון בדיבור בלבד, רק שאז הופיעה הארה גדולה בלבו של רב ברונא לכוין בחינת התהלה והגאולה בכל העולמות, עד שהגיע בזה להעת רצון בהתגלות נהירו דעתי"ק כנ"ל, וכיון שזכה מעין התגלות דלעתיד לבא על כן מילא שחוק פיו...
והנה לשון שחוק נמצא גם כן שכינו חז"ל כביכול אצל השי"ת, וכמו שאמרו (ע"ז ג') רביעיות יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו, ולויתן מרמז על יצר הרע של תאוה, דמסטרא דנחש... דיצר דתאוה לא יתבטל גם לעתיד, דאלמלא יצר הרע לא משתכח חדוותא דשמעתא, רק דאיקרי לבן... וכשהאדם מתגבר על יצרו ולוחם מלחמת ה' להכניעו תחתיו מזה נולד השחוק כביכול אצל השי"ת, כי לשון שחוק הונח אצל ניצוח מלחמה, כדרך שנאמר באבנר "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו"... וכבר אמרנו מענין מלחמת הלויתן ושור הבר, כי הלויתן שורש יצר הרע דתאוה, ושור הבר הוא שורש יצר הרע דכעס ורציחה... ומזה יהיה הסעודה לצדיקים לעתיד לבא, כיוונו שיתבררו בשלימות בשני הפגמים הנ"ל שיתבטלו מהנפש, וזה יהיה תכלית השמחה בשלימות לעתיד לבא... והנה על זה רמזו בדבריהם שבג' שעות אחרונות של יום דייקא השי"ת משחק עם הלויתן, מפני שאז הוא זמן תפלת המנחה שתיקן יצחק אע"ה מסטרא דגבורה להיות כובש את יצרו להכניעו, ומזה נולד השחוק כביכול אצל השי"ת, מצד נפשות ישראל שנוצחים ומתגברים על יצרם... (שם ב, וראה שם עוד)
בספר יצירה המליך אות ק' בשחוק וכו' ואדר בשנה... ולהבין למה נברא השחוק כיון שהוא אסור בעולם הזה... אבל באמת נראה דשחוק ושמחה הוא ענין א', רק דשמחה בלב ושחוק הוא התגלות השמחה שבלב, ויש סעד לזה מהגמרא, (ע"ז ג') מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה, ומנלן דליכא שחוק, אילימא מדכתיב וכו', דלמא שכחה הוא דליכא אבל שחוק מיהא איכא. וגירסת עין יעקב אבל שמחה מיהא איכא, וכן נראה דגירסתו דווקנא, שהשמחה היפך הבכי ומספד, ומה ראיה משמחה לשחוק, אלא על כרחך דשחוק ושמחה אחד הם, רק דשמחה בלב ושחוק הוא שמחה בהתגלות. והנה השמחה בעולם הזה לדבר מצוה טוב, אבל השחוק, התגלות השמחה זה יהיה רק לעתיד... אך מכל מקום מצינו גם בעולם הזה שירות ותשבחות וישראל משובחים בזה במה שבשבת כשאוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תושבחות... אמנם באמת עיקר התגלות השמחה יהיה רק לעתיד שנקרא יום ההוא... (שם ד)
ואמרנו הערה נוראה מזה, כי לפעמים יאמר אדם איזה אפיקורסות בדרך שחוק בעלמא, או מבזה תלמיד חכם בדרך שחוק, שהמבזה תלמיד חכם אפיקורוס הוא, ואם עושה כן בדרך שחוק, חושב הוא, מה עשיתי, הלא מצחק אני. והנה לא השתחוו לצלם אלא לפנים, ואף על פי כן אילולא מרדכי ואסתר שהרבו בצומות ותפילות ותינוקות של בית רבן, מי יודע חס ושלום מה היה... ומה סבלו באותו מלך אימת מות, המבזה תורה או תלמיד חכם או מוסר אף שהוא בדרך שחוק, אבל הלא אין אונס לו על אחת כמה וכמה, ולא צלם העשוי לכבוד בעלמא רק תורה או תלמיד חכם או מוסר, שעל פי קוטב הדין חמור כבודם... (חלק א צ)