(ראה גם: זכר-זכרון, למוד)
נפש כי תחטא, ר' אבא פתח, כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך, כל זאת באתנו, כל אלו באו עלינו היה צריך לומר (ולא באתנו, שהיא לשון נקבה), אלא כל דינים שלמעלה (הכלולים בזאת), באו עלינו, (דהיינו שאומר כל זאת, כי זאת היא המלכות שכוללת כל דינין שלמעלה, ועל כן אומר באתנו לשון נקבה). ולא שכחנוך, ולא שכחנו דברי תורתך, מכאן למדנו כל מי ששוכח דברי תורה ואינו רוצה לעסוק בה, הוא כאלו שכח את הקב"ה, כי התורה כולה היא שמו של הקב"ה. (ויקרא ריד)
אם שמע תשמעו, מכאן אמרו שמע מצוה אחת משמיעין לו מצות הרבה... שכח אדם מצוה אחת משכחין לו מצות הרבה, שנאמר אם שכח תשכח. (יתרו-בחודש פרשה ב)
...ואומר סעדני ואושעה שלא אהיה לומד תורה ושוכח, שלא אהי לומד ויצר הרע אינו מניח לי לשנות... (קרח קיט)
שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי באיזו כלים פרה נעשית, אמר להם בבגדי זהב, אמרו לו והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן, אמר להם אם מה שראו עיני ומה ששרתו ידיי שכחתי כך קל וחומר למה שלמדתי, וכל כך למה, כדי לחדד את התלמידים. ויש אומרים הילל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידיי. (חקת קכג)
מניין אתה אומר שאם שמע אדם בדברי תורה ראשון ומקיימו שכשם שראשון מתקיים בידו כך אחרונים מתקיימים בידו, תלמוד לומר כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, או אינו אלא לפי ששונה ראשונים ומשכחם כשם שאין הראשונים מתקיימים בידו כך אין האחרונים מתקיימים בידו, תלמוד לומר והיה אם שכוח תשכח, אין אתם מעלים עינך ממנו עד שילך לו, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו, כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. וכתוב במגילת חסידים אם תעזבני יום יומים אעזבך... (עקב מח)
כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבניה... והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון. (ברכות ח ב)
אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות... (שם יג א)
אמר להם ר"ג לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים, עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה והשקיף בה שתים ושלש שעות ולא העלוהו... (שם כח ב)
ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני, אמר לה הקב"ה בתי י"ב מזלות בראתי ברקיע.... וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני, התשכח אשה עולה, אמר הקב"ה כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו, רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, אמר לה גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך... (שם לב ב)
אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. (שם נח ב)
והיינו דאמר רבה מאי דכתיב זה דרכם כסל למו, יודעין רשעים שדרכם למיתה, ויש להם חלב על כסלם, שמא תאמר שכחה היא מהן (מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין), תלמוד לומר ואחריתם בפיהם ירצו סלה. (שבת לא ב)
מיתיבי שכח קדירה על גבי כירה ובישלה בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל... משרבו משהין במזיד ואומרים שכחים אנו חזרו וקנסו על השוכח. (שם לח א, וראה שם עוד)
דאמר ר' ירמיה ואיתימא ר' חייא בר אבא מנצפך צופים אמרום... אלא שכחום וחזרו ויסדום. (שם קד א)
תנן התם אבן שעל פי החבית מטה על צידה והיא נופלת, אמר רבה א"ר אמי א"ר יוחנן לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור... (שם קכה ב, וראה שם עוד)
א"ר אבא בר רב אחא א"ר יצחק פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל מערב שבת והביאוהו בשבת דרך גגות ודרך חצירות שלא ברצון ר"א... (שם קל א)
דאמר רב עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר והפלא ה' את מכותך, הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, הוי אומר הפלאה זו תורה. תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו... תניא רבי שמעון בן יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אלא מה אני מקיים ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו, שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. (שם קלח ב)
אמר רב אשי אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה, (כשם שהאצבע נוח ליכנס בפי הבור כך אנו מהירין לשכוח). (עירובין נג א)
ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר ג' שנים שכח תלמודו... וא"ר אליעזר מאי דכתיב חרות על הלוחות, אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל... (שם נג ב)
תנו רבנן כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום סוף מחריב את ביתו ומאלמן את אשתו ומייתם את גוזליו ותלמודו משתכח ממנו... (פסחים מט א)
תנו רבנן ג' דברים עלו במחשבה ליבראות, ואם לא עלו דין הוא שיעלו... ועל המת שישתכח מן הלב. (שם נד ב)
...אמרו לו ר' שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן... אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים, וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי... (שם סו א וב)
אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא אכתי לא נח נפשיה דרב שכחנינהו לשמעתתיה... (שם קו ב)
...ואומרים לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת... (יומא יח א)
אמר ר' אלעזר כל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני. ר' אבהו אמר מורידין אותו מגדולתו, שנאמר כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי. (שם לח ב)
דאמר ריש לקיש הריני כפרת רבי חייא ובניו, שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה, חזרה ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה. (סוכה כ א)
אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו מאחר שבא להשכיחו, מאי טעמא אמר רב כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב... (ביצה טו ב)
ואמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו, במים וביין ובחלב, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, וכתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה... דבר אחר מה שלשה משקין הללו אין נפסלין אלא בהיסח הדעת, אף דברי
תורה אין משתכחין אלא בהיסח הדעת. (תענית ז א)
...כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור, בפה. (מגילה יח א)
ר' ירמיה מדיפתי אמר (הכועס) משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר כי כעס בחיק כסילים ינוח, וכתיב וכסיל יפרוש אולת. (נדרים כב ב)
וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו. (שם לח א)
...שנאמר רוטפש בשרו מנוער וישוב לימי עלומיו כל משכבו הפכת בחליו, אמר רב יוסף לומר דמשכח למודו. רב יוסף חלה איעקר ליה למודיה, אהדריה אביי קמיה... כי הוה גמיר ר' תלת עשרי אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבעה מנהון, לסוף חלש רבי אהדר ר' חייא קמיה הנהו שבעה אפי דאגמריה, שיתא אזדו, הוה ההוא קצרא (כובס) הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו, אזל ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי... (שם מא א)
אמר ר' יוחנן כל השותה בארבעה מיני זמר מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם... והמונו צחה צמא שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה... (סוטה מח א)
אמר רבי אלעזר כל תלמיד חכם שאין עומד מפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח, שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלקים... (קידושין לג ב)
ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה, כי היכי דלא נטרדיה. (בבא מציעא פה א)
כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא אמר ליה ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצית, חס ושלום אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, אמר ליה ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל, מאי עבידנא, אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי, ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי, ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל, היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא... (שם פה ב)
דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע... (בבא בתרא כא א)
והא אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. נשתכחו, נגרוסינהו, אלא בטלו דיני קנסות מישראל... (סנהדרין יג ב)
אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. (שם כט ב)
...וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, נהי דבפומא כתבין ליבא דאינשי אינשי, (ליבא דאינשי לא כתבי, ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו, ואין יכול לישבו לתת טעם הגון כבראשונה, רש"י). (שם לה א)
תנו רבנן שבוע שבן דוד בא בו... (שנה) שלישית רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה ותורה משתכחת מלומדיה... (שם צז א)
רבי יהושע בן קרחה אומר כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת. (שם צט א)
אמר רב אויר מגדל (בבל) משכח... (שם קט א)
א"ל רבא לר"נ כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש עביד לה ולאו אדעתיה (להיות זכור עליהן). (שבועות לד ב)
ואמר רבא לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר גרסה נפשי לתאבה... (ע"ז יט א)
...א"ל אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו, איתיביה כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו, מאי לאו הכנו דאטבלינהו, הקדשנו דאקדישננהו, א"ל ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי... (שם נב ב)
שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מפני מה הכלב מכיר את קונו וחתול אינו מכיר את קונו, אמר להם ומה האוכל ממה שעכבר אוכל משכח, האוכל עכבר עצמו על אחת כמה וכמה... תנו רבנן חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין, וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים והשותה מים של שיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במלח ואוכל. הרגיל בשמן זית מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה... (הוריות יג א)
רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. (אבות ב ב)
ר' אליעזר בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טפה. (שם שם ח)
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום ר"מ אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך, הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו. (שם ג ח)
ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד... (שם ד כב)
ארבע מדות בתלמידים, מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו, קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו, מהר לשמוע וקשה לאבד חכם, קשה לשמוע ומהר לאבד זה חלק רע. (שם ה יב)
ארבע מדות ביושבים לפני חכמים, ספוג ומשפך משמרת ונפה, ספוג שהוא סופג את הכל, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת. (שם שם טו)
מיד וישמע משה וייטב בעיניו, הודה ולא בוש משה לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי. (זבחים קא א)
אשר שברת ושמתם בארון, תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון. (מנחות צט א)
ואמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, וכדר' אבין אמר ר' אילעא... רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין, שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים.יכול אפילו מחמת אונסו, תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר. רבי דוסתאי בר' ינאי אמר יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר רק... (שם שם ב)
דהא ר' יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא ודרשי הכי, עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמרי מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל. (תמורה יד ב)
והאמר רבי יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, דאישתכח להו אישתכח, ודגמירן להו הוו גמירי כמשה רבינו. (שם טו ב)
אמר ר' יצחק נפחא אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה, אמרו לפנחס שאל, אמר ליה לא בשמים היא, א"ל לאלעזר שאל, אמר להם אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, אמר לו רבי כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר, לא כך כתבת בי ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו... במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, אמר רבי אבהו אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב... (שם טז א)
(לשכה) מערבית דרומית אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת, אבא שאול אומר שם היו נותנין יין ושמן היא היתה נקראת לשכת בית שמנים. (מדות ב ה)
...וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ. (נדה ל ב)
אמר ר' יוחנן ברית כרותה היא היגע תלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא משכח, אמר רבי יוחנן ענתנייתא ברית כרותה היא היגע בתלמודו בצנעה לא במהרה הוא משכח, מה טעם ואת צנועים חכמה, אמר רבי יוחנן ברית כרותה היא הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח. א"ר תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, מה טעם פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. (ברכות לז ב)
...לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה ובזקנותו וקיימה הוי טוב אחרית דבר מראשיתו... א"ל לא יערכנה זהב וזכוכית, א"ל ומה פתחת ביה, א"ל דברי תורה קשין לקנות ככלי זהב, ונוחין לאבד ככלי זכוכית, ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה. (חגיגה ט ב)
ולא זכר שר המשקים וגו', כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן, א"ל הקב"ה את שוכחו ואני לא אשכחהו, הדא הוא דכתיב ולא זכר שר המשקים וגו'. (בראשית פח ו)
דבר אחר כי העושק יהולל חכם, המתעסק בצרכי צבור משכח תלמודו. אריב"ל ס' הלכות למדני ר' יהודה בן פדייה בחרישת הקבר וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי צבור. (שמות ו ב)
א"ל משה אלה פקודי המשכן, כך וכך יצא על המשכן, עד שהוא יושב ומחשב שכח באלף ושבע מאות וע"ה שקל מה שעשה ווים לעמודים, התחיל יושב ומתמיה, אמר עכשיו ישראל מוצאין ידיהם לאמר משה נטלן, מה עשה האיר הקב"ה עיניו וראה אותם עשוים ווים לעמודים... (שם נא ד)
ר' יודן בשם ר' יודא בר' סימון ור' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלקיך נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו משכחין, באו אצל משה ואמרו משה רבינו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו, שנאמר (שמות כ') דבר אתה עמנו ונשמעה ועתה למה נמות, ומה הנייה יש באבדה שלנו, חזרו להיות למדים ושוכחים. אמרו מה משה בשר ודם עובר אף תלמודו עובר, מיד חזרו באו להם אל משה אמרו לו משה רבינו לוואי יגלה לנו פעם שניה, לוואי ישקני מנשיקות פיהו, לוואי יתקע תלמוד תורה בלבנו כמות שהיה, אמר להם אין זו עכשיו, לעתיד לבא הוא, שנאמר (ירמיה ל"א) נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. (שיר א טו)
למה לנצח תשכחנו, א"ר יהושע בר אבין ארבעה דברים אמר ירמיה מאיסה וגעילה עזיבה ושכיחה... דכתיב למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים, והושב על ידי ישעיה, דכתיב (ישעיה מ"ט) גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. (איכה ה כא)
...ר' אבהו אמר זה שיפוטה של תורה, שאדם לומד תורה ושוכחה, רבנן דתמן בש"ר יצחק דהכא ור' טוביה בש"ר יצחק לטובתו אדם לומד תורה ושוכח, שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה היה מתעסק בתורה ב' וג' שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם כל ימיו, אלא מתוך שאדם לומד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה. (קהלת א לד)
ר' בנימין פתר קרייא בחניפי תורה, אל תתן את פיך, אל תתן רשות לפיך, לחטיא את בשרך, להחטיא את גופך בלימודך, ואל תאמר לפני המלאך זה הרב, כי שגגה היא עביד גרמיה קרי ולא קרי, תני ולא תני, למה יקצוף האלקים על קולך, על הקול שאמרת הדא הלכה אמר לי הדין פרק אמר לי, וחבל את מעשה ידיך, אפילו מיעוט הלכות שביד אותו האיש הקב"ה מכניס בהן שכחה ומארה ומאבדן ממנו. (שם ה ג)
...והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס מקום מים יפים ונוה יפה, המתין להם (לחביריו) שיבואו אצלו ולא באו, כיון שלא באו בקש לילך אצלם ולא הנחתו אשתו, אמרה מי צריך למי, א"ל הן צריכין לי... שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו... (שם ז טו)
...אף על פי כן נתקשה בה וירד משה ושכח מעשיה, עלה ואמר רבונו של עולם שכחתי מעשיה, הראה לו הקב"ה למשה ועוד נתקשה בה... (בהעלותך ו)
...אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם, אתה אומר לנו זכור, אתה זכור, שאנו שכחה מצויה בנו, ואתה אין לפניך שכחה, לכן זכור את אשר עשה לך עמלק... (תצא ט)
ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, בר קפרא אמר קיצי בידך וקיצך בידי, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים שכחת אותו העוז שאמרו לפניך בני על הים, עזי וזמרת י-ה. דבר אחר עזבני כעומר השכחה, כמד"א לעני ולגר תעזוב אותם... הן על כפים חקותיך, כשם שאי אפשר לאדם לשכוח כפות ידיו כך גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. (פסקא יז)
...לר"ש שונה הרבה ומשכח קמעא, לאחר כך מצאו רבי שמעון לאיסי בן יהודה א"ל מפני מה אתה מפטפט דברי בפני ת"ח, א"ל וכי אמרתי עליך אלא שאתה שונה הרבה ומשכח קמעא, ומה שאתה משכח סובין של משנתך. (פרק יח)
הוא היה אומר יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים, כיצד ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא, שנים עשר חדשים ולא חזר לאחריו נמצא מחליף חכמים זה בזה, י"ח חדשים ולא חזר לאחריו נמצא משכח ראשי מסכתותיו, כ"ד חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא משכח ראשי פרקים, ומתוך שאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכם בחכם ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם, ועליו אמר שלמה (משלי כ"ד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסד לב, והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה, וכיון שנפל כותלו של כרם מיד חרב כל הכרם כולו. (פרק כד)
מכל מלמדי השכלתי, מהו מכל מלמדי, צריך אדם שיהיו לו חברים ותלמידים בתורה, שאם שכח דבר אחד שואל לחבירו ומזכירה אותו... הפרו תורתך עת לעשות לה', אם ראית הדור שהניחו את התורה ורפו ידיהם ממנה מיד נשתכחה התורה, אותה השעה עשה אותה, לכך נאמר עת לעשות לה' וגו'. (מזמור קיט)
...בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על ישראל והכל שמחין בה הוי מפזר, בשעה שאתה רואה שהתורה שכוחה מישראל ואין הכל משגיחין עליה את הוי מכניס בה, שנאמר (תהלים קי"ט) עת לעשות לה' הפרו תורתך. (פרשה ה)
...ואומר מי א-ל כמוך נושא עון ועובר על פשע (מיכה ז'), גלמי ראוי עיניך וגו' (תהלים קל"ט) מה תלמוד לומר, עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ואומר להם בני דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה, ואדם פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה, אבל איני זוכר עונותיו ואינן עולין על לבי...
שוב אדם עושה מלאכה בפני אויביו כל ששה ימים ונח בשביעי ושוכח כל צער שהיה לו, כך היא מדתו של אדם יום טובה משכח יום רעה, יום רעה משכח יום טובה. (פרק א)
אמר הקב"ה בעולם הזה ישראל למדים תורה מבשר ודם לפיכך משכחין אותה, שנתנה על ידי משה שהיה בשר ודם, וכשם שבשר ודם עובר כך למודו עובר, שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו, אבל לעתיד לבא אין ישראל למדין אלא מפיו של הקב"ה, שנאמר וכל בניך למודי ה', וכן הוא אומר לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו, וכשם שהאלקים חי וקיים לעולם כך למודו מה שלמדים ממנו אינם שוכחים לעולם, שנאמר וירשו בית יעקב את מורשיהם, ואין מורשיהם אלא תורה, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה. (ישעיה פרק נד, תעט)
אם תבקשנה ככסף, מגיד הכתוב שכשם שאדם צריך ליזהר בסלעו שלא יאבד, כך צריך ליזהר בלמודו שלא יאבד, ומה כסף קשה לקנותו כך דברי תורה קשים לקנותם, כי מה כסף קשה ליאבד כך דברי תורה קשים ליאבד, תלמוד לומר לא יערכנה זהב וזכוכית, קשים לקנותם כזהב ונוחים ליאבד ככלי זכוכית. (משלי פרק ב, תתקלב)
אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו מאה וא', כי שר של שכחה מ"ה שמו, ואמרו סו"טה שמו זה בגימטריא מאה ושם מיכא"ל מאה וא', וכן זנגי"אל רבו של משה רבינו ע"ה, וכן מאי"ן שהוא מילואו של מש"ה, ואמרו רבנן למלתייהו נקרא, דכתיב ושבתם וראיתם בין עו"בד אלקים לאשר ראשי תיבות בגימטריא מא"ה, וא' ל"א עוב"ד בגימטריא מאה, והעוסק בקרבנות ושונה פרקו מאה ואחד פעמים כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, דכתיב זא"ת התורה לעו"לה למנ"חה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים ראשי תיבות מא"ה וא'. (צו)
ויהי כשמעכם את הקול מתוך וגו', מתוך החושך אותיות שכח"ה, שמצד הקליפות באה השכחה. (ואתחנן)
...ומתועלת השכחה כי לולא השכחה לא היה נשאר האדם מבלי עצב ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם, ולא היה נהנה במה שמשמח אותו כשהוא זוכר פגעי העולם ולא היה מקוה מנוחה ממקוה ולא התעלם ממלוך, הלא תראה איך הושם באדם הזכרון והשכחה, והמה מתחלפים ושונים זה מזה, והושם לו בכל אחד מהם מינים מן התועלות. (שער ב הבחינה, פרק ה)
אחד שאל מחכם אמר עכברים אכלו מלחמי אם אוכל לאכול מן הלחם, אמר ולמה לא תאכל, א"ל פן אשכח תלמודי ואני נזהר מלאכול מכל מה שמשכח התלמוד, ועתה אני רעב. א"ל החכם אינך חייב עד שישב ויסירם מלבו, ואני רואה שאינך עוסק בתורה ואתה פנוי והיית יכול לעסוק וכל היום אתה בטל מדברי תורה והולך אתה עם עמי הארץ לשמוע דברים בטלים, מוטב היה לך שלא היית נזהר מדברים המשכחים כדי שהיית שוכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם. (תתרח)
בשעה שאדם כועס אל יסתכל אדם בו, כי עם ראיית עינים מלאך רע עומד וממהר לנקום על צערו, ועוד קשה לשכחה, שמשכח תלמודו, וגם פני הנדה בשעה שהדמים מצויים בה. (תתשכו)
ממהר לשמוע וממהר לאבד יצא שכרו בהפסדו, ההפסד מרובה אחר ששוכח תלמודו, ומה תועלת לענין הידיעה כי מהרה מבין הדברים, כי הכל ישכח מלבו, ועם כל זה לא ירפה ידיו מללמוד ששכר יש לו מחמת הטורח, כי עושה מלאכת ה' כל היום. קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו, שהשכר מרובה, כי מה יפסיד בקושי שמועתו, ובלבו הקשה בתלמוד, יטרח הרבה עד ידע ויבין הדברים ואחר כך לא ישכחו מפיו, ובזה ידע הרבה מאד. ולמדנו מזאת המשנה להקדים הזכרן לשוכח אם אין להם להתפרנס וללמוד, ובידינו יכולת לפרנס האחד לבד, וכיוצא בזה בכל ענין שאין השנים כאחד יכולין ללמוד, מקדימין הקשה לאבד על הממהר.
ממהר לשמוע וקשה לאבד חכם, ועם כל זה יחזור ההלכות הרבה פעמים ולא יסמוך בזכרונו, כי לא לאדם יכולת לזכור לעולם אם לא בהתמדת חזרת הדברים ובהעלותם על לבו תמיד, כי לכל אנוש טבע השכחה... (אבות ה יג)
...ומה שדימה ענין גנות השכחה למשפך אשר הוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה, הלא הוא התלמיד הממהר לשמוע וממהר לאבד ולשכוח כי אין מהירות השכחה כמהירות השמיעה, כי כאשר שומע ומבין מקבל כל הדברים בבת אחת, אמנם מהירות השכחה אינה בבת אחת לגמרי כמהירות השמיעה, רק היום שוכח חציו ולמחר חציו, כי אי אפשר לשוכחו בפעם אחת, והוא דמיון המשפך אשר הוא רחב למעלה ומקבל את כל המשקה בבת אחת, וכאשר הוא מוציא מלמטה הוא מקום קצר ומוציא מעט מעט... (אבות ה יח)
בפרק קמא דברכות א"ל ר' יהושע בן לוי לבנייהו הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו וכו', ורוצה לומר כי המדרגה שקנה האדם על ידי התורה אין לומר שבטלה מעלה זאת כאשר שכח תלמודו, כי לא נחשב שהתורה מסתלקת מן האדם, כי כמו שתמצא אצל מי שהוא חכם גדול בתורה שאי אפשר שיהיה תורתו עמו כל שעה, ואי אפשר שלא תסתלק מאתו התורה בעת השינה ובשאר זמנים, ובשביל זה לא תאמר שאין עליו בשעת שינה שם תלמיד חכם... כי זה ענין האדם בעל גוף אשר מצד גוף שלו אי אפשר שתהיה התורה עמו תמיד, וכן אף שנסתלקה ממנו התורה לאונסו בשביל הגוף המקבל, אין נחשב שהתורה מסתלקת ממנו. ולעולם הבא כאשר אין מונע אליו מצד הגוף תהיה תורתו עמו. ולפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, מפני שאף שנשברו הלוחות דבר זה היה מצד הגוף בלבד, אבל המעלה שקנו הלוחות לא נסתלקה מהם...
ועוד יש לך להבין מה שאמר שלוחות ושברי מונחים בארון... ואינו דומה כאשר לא קבל את התורה רק מעט, שאין נקרא זה שברי לוחות, אבל כאשר היה לו התורה ונשתכחה הימנו יש אצלו מן התורה שהיתה אצלו רושם מה, ויש לו המעלה הראשונה, ודבר זה ענין עמוק מאד... (נתיב התורה יב)
וזה לשון הר"ח בשער הענוה פרק ב', וכאשר יסתכל האדם במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר הזה, שהכועס עוקר כל הקדושה שבו שהם נפש ורוח ונשמה... והשמיענו הרשב"י ע"ה במאמר הזה גודל העונש, שלא נאמר שאין הפגם אלא בנפש בלבד אבל לא בשאר, שאין הדברים כן, אלא כל הקדושה שבו מסתלקת, שכיון שמשרה בו הקליפה (דכעס) הקדושה בורחת, שהוא מכניס ומשליט שפחה במקום גבירתה, דכיון שהוא עון ע"א ממש ודומה לחטא ע"א שעשו ישראל שהכניסו צלם בהיכל שברחה השכינה משם כנודע, ולכן כיון שמשרה בתוכו אל זר שהוא ע"א באופן שמטמא גופו ונפשו דין הוא שישכח תלמודו, שהשכחה היא הקליפה, כאמרו "ולא זכ"ר שר המשקים את יוסף וישכחהו"... (שער האותיות תחלת אור ריש)
אם בחקותי תלכו - להיות עמלים בתורה, וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמים וג' והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל כי לטעם שילמוד האדם התורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח... (ויקרא כו ג)
וישכחהו - שכח מבחינה רוחנית להיות מלא מדבר עד שאין מקום לענינים אחרים, לשכוח ענין מתוך שהלב נתון לדבר אחר, שר המשקים לא נתן את דעתו לרענן את זכרונו, ההוה מילא את לבו עד ששכח את יוסף. (בראשית מ כג)
ולא שכחתי - לא עברתי על הדינים אפילו בשגגת שכחה, דאף על גב דקיימא לן שלהי פרק ב' דבבא קמא דשכחה הוא אונס, אינו אלא עד שלא נתחייב בשמירתה, כגון שהניח אבן בחיקו עד שלא היה שם אדם ואחר כך בא אדם אצלו, והוא שכח שהאבן בחיקו ועמד ונפל האבן והזיק פטור מד' דברים, אבל אם הניח האבן אחר שהיה שם אדם ושכח אחר כך באמת חייב בד' דברים, והכי נמי לענין תפלה וכל דבר משמוטל עליו אותה מצוה אין לאדם לשכחה, ועליו להזהר בכל הדינים שבה. (דברים כו יג)
במדרש קץ שם לחושך וכו'... ובזהר הקדש על פסוק ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו מפרש כי החושך הוא השכחה והאור הוא הזכירה, ועל ידי שאמר יוסף כי אם זכרתני והרשע אינו בר זכירה, לכך ניטל בחינת זכירה מיוסף וקם החושך ונתכסה האור. ולהבין הענין על פי מה שכתוב "וירא אלקים וגו' האור כי טוב ויבדל", אמרו חז"ל ראה שאין רשעים כדאי וגנזו לצדיקים, פירוש שזה עצמו קיום האור על ידי שנסתר מן הרשעים... (מקץ תרמ"ג)
בפסוק זכור את יום השבת אמרו חז"ל בשבת ניתנה תורה, זכור בעצומו של יום, דמכלל דכתיב זכור וגו' השבת, אם כן שבת יומא דזכירה ומביא זכרון לאיש ישראל שיזכור על מה נשתלח בעולם, דעולם הזה עלמא דשכחה, דהטבע משכח, ובאמת עיקר השכחה היא כדי לשכוח הבלי עולם והטבע, וזה זכור ושמור שכולל מצות עשה ומצות לא תעשה שתכלית המצות לזכור את האדם שנברא רק לעשות רצון קונו, ותכלית מצות לא תעשה שבשמיעתן זוכין לשכוח הבלי עולם הזה... (יתרו תרס"א)
במדרש ואתה הקרב אליך... וזה עיקר עבודת האדם להמשיך המעשים אחר אור התורה, ובזה כתוב זכירה, "וזכרתם וגו' מצות ה' וגו' תזכרו ועשיתם", כי הגוף יש בו שכחה כי הוא בטבע שאין לו קיום לעולם, וזכירה הוא דבר קיים לעד, אכן בני ישראל בכח התורה ומצות זוכין לזכירה, ובזה יתקיימו בתחיית המתים, ועל ידי זכירת עמלק דכתיב זכור וגו' תמחה וגו' זכר עמלק וגו' לא תשכח, פירוש על ידי זו המצוה זוכין לזכירה, כי עמלק שורש השכחה, שלא יהיה לו לעתיד שום זכר, כי לכל הדברים יהיה נמשך משהו זכירה ממנו לעתיד... אבל בעמלק כתיב אמחה וגו' מתחת השמים, שלא יהיה לו שום זכר וחלק בתורה שהוא בחינת השמים, ובאמת בני ישראל הם בחינת זכירה, ולא היה צריך להיות להם כלל שכחה, ואז לא היה לעמלק שום זכר בעולם... רק מה שגונב מאת בני ישראל, ולכן לעתיד שיהיו בני ישראל מתוקנים לגמרי ולא יהיו נטבעין בטבע שהיא בחינת השכחה, אז לא יהיה לעמלק שום זכר... (תצוה תרנ"ח)
מצות השבת וסמיך ליה ויתן אל משה... ובימי המעשה שכחה שולטת הואיל והוא בהשתתפות הטבע שסופה לחרוב, וכמו כן כל מעשה הגוף שסופו להתבטל שולט בו שכחה. ובשבת כתיב בו זכור, כי הוא יום שאין בו שכחה, שהוא מעין יום שכולו שבת ולא יתבטל לעולם. וכמו כן אמרו חז"ל יגעתי ומצאתי תאמין הוא לחדודי, אבל לאוקמי שמעתא סייעתא דשמיא... (תשא תרנ"ז)
ונראה עוד לומר דכשגברו ישראל ונצחום שללו ישראל את כחם והכניסוהו לקדושה, והיינו שמדת השכחה שרצו היונים להכניס בישראל לרעה, אותה מדה עצמה זכו בה ישראל והכניסוה בקדושה, והיינו כי אף שמדת הזכירה משובחת היא כנ"ל, מכל מקום נצרך עמה גם מדת השכחה, והיינו שלא יזכרו את הראשונות ולא תעלינה על לבו ולא יזכרו את העבר שהיו בלתי ראויים, וכמה פעמים שהתעוררו להטיב ולא עשו ידיהם חיל, וזכירה כזו מרפה ידי המתעוררים לעתיד לאמר מה בצע בהתעוררנו וסוף סוף יעלה בתוהו, אלא יהיה העבר שכוח ממנו לגמרי ויהיה כקטן שנולד, וידע ויאמין שמעתה כאילו ה' אמר אליו בני אתה אני היום ילדתיך, והיא מדת השכחה בקדושה שזכו ישראל מאת היונים... (מקץ תרע"ו)
ויש לומר עוד, דהנה ידוע דצלם האלקים שבאדם הוא לעומת שמירת הברית, ויוסף באשר היה שומר הברית היה לו צלם האלקים בשלימות, והנה ידוע שהעליונים אין בהם מדת השכחה, כי אין שכחה לפני כסא כבודך, ועל כן יוסף שבא מעשה לידו ונקרא צדיק יסוד עולם, ושעל כן היה בו צלם האלקים בשלימות לא היתה בו מדת השכחה, על כן היתה לו מדת הקיום יותר מכל השבטים היפוך מדת השכחה. (פסח תרע"ד)
ברש"י (ויקרא כ"ג ל"ו) בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד קשה עלי פרידתכם, ויש להבין הלא עוד יותר תגדל האהבה ותהיה אחר כך הפרידה עוד יותר קשה, ונראה דהנה כל שבעה הוא טבע, ושבעת ימי בראשית לעד, ושמיני הוא למעלה מן הטבע, וכל שהוא בטבע יש בו שכחה כי הטבע משכח, וזהו שאמרו ז"ל (חגיגה ט') אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד, כי עד מאה הוא ההרגל שהיו אז רגילין לשנות מאה פעמים וכל ההרגל הוא בטבע, על כן עדיין יש בו שכחה, אבל השונה מאה ואחד שיוצא מן ההרגל הוא נוגע למעלה מן הטבע מעט, על כן יש לו קיום יותר. (שמיני עצרת תער"ב)
...שעיקר מה שאינו יכול להוציא מכח לפועל היא השכחה שמה שבשעת מעשה אין מחשבותיו ורצונותיו דבוקים כל כך בהשי"ת הוא מצד כח המשכח שמעמיס עליו היצר, שזהו כל עיקר כח היצר אצל השלימים להשכיחם ברגע שיוכל מהתקשרותם להשי"ת, ודבר זה נעשה על ידי משה בשבירת הלוחות, כמשז"ל (עירובין נ"ד א') אלמלא נשתברו וכו', כי הוא מצד מדרגתו שהוא הניצוח דיצר לאכפיא, ועדיין שורשו לא נתקן, ומצד אותו שורש הוא השכחה הנמשך לאדם, שכמו שהחכמה נמשכת מן השורש הנעלם וכח הזוכר שבמוח, כך לעומתו כח המשכח נמשך מן שורש הנעלם דרע, כידוע דשלשה מדות חכמה בינה דעת הם תלת מוחין שבמוח... ועל כל פנים עיקר החכמה הוא כח הזוכר, והפכו השכחה נמשך מצד שורש הנחש שעדיין לא נתקן. ואז"ל (שבת פ"ז א') דא"ל (הקב"ה) יישר כחך ששברת, כי באמת גם שברי לוחות מונחין בארון, וכמשז"ל (ברכות ח' ב') הזהרו בזקן ששכח וכו', כי שניהם שוים בקדושתן, רק שמצד הנגלה זה נשבר וזה שלם, אבל מקומם שוה ממש בארון... (חלק ג דובר צדק עמוד קנח)
ויהי מקץ שנתים בזוהר הקדש ומדרש רבה, פתחו פרשה זו בפסוק קץ שם לחושך וגו', וכתב בזוהר הקדש אבן אפל וצלמות דא אבן נגף דבה כשלין חייבין וכו', ובמדרש שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמות בעולם, נעקר יצר הרע וכו', הענין דהיצר הרע עיקר עסקו לשכח את האדם, כמו שנאמר "והיה אם שכח תשכח", ובגמרא נדרים ל"ב דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב, ואותיות החש"ך הם שכח"ה... (פרי צדיק מקץ ג)
וענין פנים בפנים היינו השגת הלב הבהירה ביותר, בבחינת נוכח ולא בבחינת נסתר. ואיתא בשיר השירים רבה (על פסוק ישקני מנשיקות פיהו) "בשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו למדין ולא משכחין" וכו'. "בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר היצר הרע מלבם" וכו', והיינו גדר ההשגה הבהירה, אשר בהגיע אליה לא שייך שכחה, (גדר השכחה הוא אשר התענינות אחרת מרחקת ממנו את ההתרכזות בענין הזה), ולא שייך עוד בחינת יצר הרע, דהיינו שבחרו בקבלת התורה בדבקות עמוקה כל כך עד שעשו עצמם למוכרחים ממש ממש. (חלק א עמוד קכ)
הננו סוברים בטעות, כי המחשבה ששכחנוה כבר איננה בנו. באמת קיימת תמונתה במוחנו, אלא שרחוקה היא מנקודת ההכרה. כשאנו מתרכזים לזכור המחשבה השכוחה היא שבה אל הכרתנו.
המדות והכחות שעובדים מתחת לסף הכרת האדם, המה אשר יקרבו את המחשבות להזכר, ואשר ירחיקון לבלתי תזכרנה. אנו איננו מבחינים בשרשי ואופני ההרחקה ההיא, אלא קוראים לזה פשוט שכחה.
יש אשר אין לו ערך עבורנו, על כן נדחה הוא למקומות המרוחקים במוחנו, שדה השכחה, ויש שמטעם מדותינו נחשוב שהענינים מחוסרי ערך ועל פי המדות ההן נרחיקם. ויש מה שזכור לנו בהכרתנו אבל בקצור, למשל ב' פעמים ב' הוא ד', אינו עובר במחשבותנו מה שמלמדים לתינוק, לפניך ב' תפוחים ומוסיפים עוד ב', כי יסתכל בציור ויראה כי ד' לפניו, אלא אנו יודעים הקצור, דהיינו ד'. וכן הרי מלמדים לתינוק את האותיות ואת הנקודות ואנו כשקוראים לא יעלו לפנינו במחשבותנו, לא האותיות ולא הנקודות, אלא קצורו של דבר, דהיינו המלה השלמה. וזהו מפני שעל ידי ההרגל בקריאה אין אנו צריכים עוד לזכירת הפרטים, על כן לא יבואו עוד אל סף ההכרה.
האדם בחייו הגשמיים שוכח הוא במשך הזמן את צרותיו, והוא משום שבקרב לבבו יודע הוא שאין להם ערך, ואם כי בשעת חמימות השפעת יצר הרע למעשה הוא חושבם לדברים עקריים ביותר, אבל כשאין נוגע עוד למעשה, מתנחם. מפני זה הלא תמהו חז"ל על המת שמשתכח מן הלב, שהרי האהבה היא רוחנית, ומסיק גזירה מיוחדת היא מהקב"ה, שגם המת ישתכח מן הלב.
מפני השפעת יצר הרע מתחת לסף הכרתנו להעלים ממנו את ערכי עוונותינו, לבל נתחרט עליהם ולבל נשוב בתשובה, על כן מדרך בני אדם לשכח את עוונותיהם. אבל השי"ת יזכירם להם אחר כך, ואפילו את הדקות ביותר, הן העונות גם עכשיו בנו הם, אלא נעלים את עינינו מהם, והעלמה זו היא השכחה, אשרי היודע את ערכי עונותיו וערכי חיוביו, ועל כן השכחה לא תשלוט בהם... (שם עמוד קכט)
יש עוד הפרש בין שני אופני ההשגה, בדרך הראשונה של פנים בפנים בלי חציצה אינה שולטת שכחה, מקור השכחה הוא ההתנגדות, אף התנגדות סמויה וקלושה מתחת לסף ההכרה, כשיש עדיין נקודה בלב שהידיעה לא כבשה אותה, תתכן שכחה, כי הנקודה ההיא תדחה את הידיעה ממרכז ההתענינות, עד שהיא הולכת ונשכחת, לכן בשעת מתן תורה כשכל ישראל זכו לראיה של פנים בפנים נתקע תלמוד תורה בלבם, והיו לומדים ולא משכחים (שה"ש רבה א' ט"ו).
אולם בדרך של ההשבה אל הלב, צריך האדם תמיד לחדש את הארת השכל אל הלב, כי מה שקיבל אתמול כבר נחלש היום. בכל יום יהיו בעיניך כחדשים - את הרשמים של אתמול צריך לחדש היום, זהו מה שמלמדנו חידוש הלבנה, שהחיזוק הולך וחסר, וזקוקים תמיד לחדשו, ועל כן הלבנה המעוטה בערב ראש חודש מעוררת אותנו לחשבון הנפש ולתשובה. (חלק ג עמוד כד)