שכם

(ראה גם: דינה, שבטים, שמעון)

זהר:

ותא חזי, תאותם של מדרגות הטומאה אינה אלא לצרור את המדרגות הקדושות. יעקב שהיה קדוש, (כנ"ל שכתוב עליו ויבא יעקב שלם וגו'), כולן ארבו עליו וצררו לו, בתחלה נשכו נחש, כמו שאתה אומר ויגע בכף ירכו, (שנאמר על שרו של עשו, שהוא רוכב על נחש), עתה נשכו חמור, (דהיינו שכם בן חמור שהוא ימין דקליפה).

שם, (כשהנחש נשכו), עמד הוא עצמו לנגד הנחש, עתה (כשנשכו החמור), שמעון ולוי שבאים מצד הדין הקשה עמדו לנגד החמור, ושלטו עליו מכל הצדדים ונכנע לפניהם. כמש"א ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב. שמעון שמזלו היה שור, (דהיינו גובה ושמאל דקדושה), בא על חמור, (שהוא ימין דקליפה) וצרר אותו, כדי שלא יתחברו (שור וחמור דקליפה יחד, ונמצא (ששמעון) הוא הכנגד שלו (ולא יעקב).

וכלם באו לצרור את יעקב, וניצל מהם, ואחר כך שלט הוא עליהם, ואחרי זה בא שור, (שהוא יוסף) ונשלט בחמורים, (שהם המצרים שמלך עליהם), שהיו כולם מצד החמור...

תא חזי, מקודם לכן, כשבא שמעון על החמור (להלחם עמו), העיר עליהם דם, שנימולו, ואחר כך ויהרגו כל זכר, כעין זה עשה הקב"ה על ידי לוי, זה משה בחמורים האלו שהם המצרים...

ושמעון ולוי, זה (שמעון) קם כנגד חמור זה (אבי שכם שלא היה מחובר עם שור), וזה (לוי), קם כנגד כל החמורים כולם... כולם רצו להזדקק אל יעקב ותקנו עצמם לנשוך אותו, והוא עמד כנגדם בבניו, והכניעם תחתיו... (וישלח קמו, ועיין שם עוד)

תא חזי כמה הוא חסידותו של ראובן, כי משום שידע ששמעון ולוי שותפותם וערמתם והתחברותם היא קשה, כי כשנתחברו בשכם הרגו כל זכר, ולא היה זה די להם, אלא שלקחו נשים וטף וכסף וזהב וכל בהמה וכל כלי יקר, וכל מה שנמצא בעיר, ולא די להם כל זה אלא שאפילו כל מה שבשדה לקחו, שכתוב ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו.

אמר, ומה עיר גדולה כזו לא נצלה מהם, אם ילד הזה יפול בידיהם לא ישאירו ממנו חתיכת בשר בעולם, ועל כן אמר טוב להצילו מהם... (וישב קלד)

תא חזי מה כתוב בו, ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו, להורות שהוא לא עשה כמו שהם עשו בשכם, שגרמו לאנשי שכם לקבל עליהם את זאת הזו, (שהיא הנוקבא), הנקראת זאת שהיא סוד הברית, (שהברית שה"ס יסוד דבוק בה), ואחר שעשו ברית הזה הרגו אותם, ולא נשאר מהם עד אחד, והוא מה כתוב בו, זאת עשו וחיו, (דהיינו שיחיה אותם, מה הטעם משום כי את האלקים אני ירא, שהוא שומר הברית... (מקץ קסב)

שמעון ולוי הטריחו את עצמם על סוד הזה (של אות ברית קודש) באנשי שכם, שימולו את עצמם ויקבלו על עצמם סוד הזה, (דהיינו לשמור אות ברית קודש), אבל הכתוב מעיד שהיה במרמה, וכן זמרי בן סלוא, (שהיה נשיא בית אב לשבט שמעון), פסל את סוד הזה, (בדבר כזבי בת צור, על זה) אמר יעקב בסודם אל תבא נפשי, מהו נפשי, זו היא הנפש העולה ומתיחדת בברית העליון למעלה... (ויחי תקסב)

תלמוד בבלי:

וילך רחבעם שכם כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו, תנא משום ר' יוסי מקום מזומן לפורענות, בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד. (סנהדרין קב א)

...אמר אביי בשכם נמי שכיחי רוצחים, דכתיב וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה וגו', מאי חבר כהנים, א"ר אלעזר שהיו מתחברין להרוג נפשות ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומות בית הגרנות. (מכות י א)

מדרש רבה:

וידבר על לב הנערה, וכי יש לך אדם שמדבר על הלב, אלא דברים שמישבים את הלב, אמר לה, אביך בשביל שדה אחת ראה כמה בזבז וכמה ממון הכריע, אני שיש לי ליתן לך כמה נטעים וכמה שדות בית זרע על אחת כמה וכמה. (בראשית פ ו)

ואני נתתי לך שכם, בין שהשכים ולא עשית כמעשיהן לפיכך תהא השכם בחלקך. א"ר פנחס בשכם נפרצה הערוה ונגדרת אותה, לפיכך תהא בחלקך... ר' נחמיה אמר ואני נתתי לך שכם אחד זו שכם ודאי, אשר לקחתי מיד האמורי זה חמור אבי שכם, וכי אמורי היה, אלא חוי בכלל אמורי... (שם צז ט)

לקח טוב:

בהמול לנו כל זכר, למדנו שלא היה מהילתם לשם שמים, שנאמר מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, נתנו עיניהם בשל ישראל ומה שבידם ניטלו מהם. (בראשית לד כג)

ילקוט ראובני:

...ועל פי הקדמה וכו' הנ"ל יובן הפסוקים, כי שכם לא נתן עיניו ביופיה של דינה, רק בקדושה זרע אמת, וזהו ותדבק נפשו מכח בת יעקב, וזהו שאמר תנ"ו ל"י הנער"ה לאש"ה ראשי תיבות שם הוי"ה, וכאן אתחסד ולא אחר הנער לעשות הדבר וגו', לכן היה ר"ע דרש כל אתין את ה' לרבות תלמידי חכמים וכו', ואנשכנו כחמור על פי הזוהר יששכר חמור גרם... (בראשית וישלח)

שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו', אין לטומאה שום תאוה בקדושה אם לא שיהיה לו איזה שייכות לקדושה וראויה היא ליטהר או שאותה קדושה יש לה שייכות לטומאה. על כן לא לחנם הלך זמרי אחר כזבי בעת שהיתה דינה אצל שכם הוטל בה זוהמא והיה לה דביקות מזוהמת טועמתו ואנשי שכם שנימולו היה להם קצת תיקון ושייכות אל דינה, ועל ידי שהיה שלא לשמה על כן נהרגו מהם כ"ד אלפים, על כן כתיב שכם בני חשקה נפ"שו בבתכם דייקא, וכשנשאת אחרי כך לשמעון ילדה לו זמרי בן סלוא, שהוא גלגול שכם, וכזבי היא גלגול דינה, ועל כן היתה תאות זמרי לכזבי, ונהרגו על ידי זה כ"ד אלף כמנין הרוגי שכם, כי אותן ההרוגים היה להם קצת שייכות בדינה, ועל ידי זה היה תאות ערב רב שהיו מגלגולי אותם כ"ד אלף לקחת נשים משבט שמעון הרוגי שכם, ונולדו אותן כ"ד אלף ונהרגו עד שנתקנו וכו'... (שם)

רמב"ן:

ויענו בני יעקב - הנה חמור ושכם אל אביה ואל אחיה דברו, אבל הזקן לא ענה אותם דבר, כי בניו ידברו במקומו בענין הזה לכבודו, כי בעבור היות הדבר להם לקלון לא ירצו שיפתח פיו לדבר בו כלל. ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביהם ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם, כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס?... והתשובה כי המרמה היתה באמרם להמול לכם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם. ושמעון ולוי רצו להנקם מהם והרגו כל אנשי העיר. ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו...

ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, והרב השיב בספר שופטים ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף. ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו. ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלקים והצילם?

ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר... ומה יבקש הרב חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי ע"ז ומגלה עירות ועושים כל תועבות השם היו... אבל ענין שכם כי בני יעקב בעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתם, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם... (בראשית לד יג)

משנה תורה:

וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו... (מלכים ט יד)

חזקוני:

במרמה - ששאלו להמול כל זכר, והיו סבורים בני יעקב שלא יאותו להמול רק שכם וחמור בשביל אהבת הנערה, ואמרו כיון שלא ימולו כולם נקח נקמתנו מהם (על שלא מלו), וזהו במרמה. (בראשית לד יג)

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים - כולם מצטערים ומתחרטים על שמלו, ובני יעקב שמעו וידעו שחמור ושכם שינו את התנאי לאנשי עירם, ותלו הכבוד באנשי העיר ולא ביעקב ובני ביתו, ועוד שאמרו חמור ושכם מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, לכך ויבאו על העיר בטח. (שם שם כה)

הרקאנטי:

ותצא דינה בת לאה וגו' פשט הפרשה ידוע, עוד נרמוז בו סוד גדול. כבר רמזתי לך כמה פעמים כי כשבני אדם מקלקלין מעשיהם אז כחות הטומאה מתפשטין בהיכלי קדש, וכבר ידעת סוד דינה וסוד שכם בן חמור הנעור במשמרה ראשונה, שכחות מדת הדין מושלים בעולם, וטעם החוי מלשון נחש הקדמוני, זהו סוד ויענה, כמה דאת אמר ונחלתי שמתם לתועבה, הפך לא תביא אתנן זונה... (וישלח)

עקדה:

ראוי לאדם לשמור עצמו מהסכנה ויבחר המות רק בדבר שטוב מותו מחייו, כג' דברים שביהרג ואל יעבר. ואם כן איך נכנסו בני יעקב בסכנה גדולה כל כך? אך בני יעקב בקודש יסודם, ובמקום שיש חלול השם לא ראו לחלוק כבוד לחוקי המדינות והנמוסיות, ושינו באלו הד' מדות כדי שיודע על ידי זה בגוים הרצון האלקי, ולכן הוסיף בכל אחד מאלו הד' הטעם, "ויתעצבו האנשים מאד כי נבלה עשה" וגו'.

עיר שכם - נראה שאינה שכם של אחר כך, דאם לא כן לא היו הולכים אחר כך לרעות צאנם שם להרבות עצים על האש, אלא על שם הנשיא נקראת עיר שכם, ואולי שלם שמה. ומה שאמרו בסנהדרין שכם מקום מוכן לפורענות רוצה לומר השם שכם. (בראשית לג יח שער כז)

אם תהיו כמונו - ממש ולא רק מילה, אלא גם קבלת מצות, ויושבי שכם נפתו ולא שמו לב, ולא פירשו לו כלל שמסכימים להשיא את דינה לו. (שם לד טו שער כז)

שכם אחד על אחיך - לפי שלא לקחו את שכם בעצת ה', ויעקב לא היה אז בתכלית הדבוק עם ה' לסבת אחור נדרו, על כן נתן לו את העיר שאינה מכלל הארץ שיתן להם ה'. (שם מח כב שער לב)

ספורנו:

בדינה בת יעקב - בשביל שהיתה בת יעקב הנכבד בעיני האומות, כאמרו אחר כך "כי חפץ בבת יעקב". (בראשית לד ג)

במרמה - שאלו שימולו בחשבם שלא יקבלו עליהם או שלא יוכלו לפתות אנשי עירם לזה. וידברו אשר טמא - השיבו שמיני הנדיבות שאמרו שכם ואביו לעשות לא היו ראוים עתה אחרי שנטמא בדרך אתנן זונה. (שם שם יג)

העיר אשר טמאו - כי לולי היה כבר דבר הזה בלתי נמאס אצלם לא היה שכם עושה כן... (שם שם כז)

מהר"ל:

אין נראה כהרמב"ם שחטאם שלא דנו את שכם וחייבים מיתה, שאיך אפשר לדון את בן הנשיא, ואונס רחמנא פטריה, אלא נחשבו כב' אומות, והותר להם להלחם זה בזה, ואף על פי שאמרה תורה וקראת אליה לשלום, היינו היכי שלא עשו לישראל דבר, וכאן פרצו לעשות בהם נבלה. (גור אריה בראשית לד)

אור החיים:

אשר ילדה ליעקב - ...וזו סבה ג', וממוצא דבר אתה יודע שאלולי לא ידע שכם בדינה לצד היותה בת יעקב הרשום בעולם, והיה לו שם בלדת בניו, לא היה עושה (שכם) מעשהו. (שם לד א)

ויעצבו - פירוש כי יש במעשה זה שני דברי כיעור, הא' הוא אפילו אם היה לוקח אותה לו לאשה כדרך ארץ אף על פי כן הוא חרפה להם לתת בתם לאיש טמא, והוא אומרו אחר כך "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב", וכנגד פרט זה אמר "ויתעצבו האנשים", והב' הוא לצד עשות הדבר בדרך זה, שאפילו בין העמים הדומים בגדר הפחיתות הוא דבר מגונה, והוא אומרו וכן לא יעשה, פירוש אפילו בין האומות, כאומרם ז"ל שגדרו עצמן האומות מן העריות, וכנגד זה אמר ויחר להם, איך עשה דבר שאפילו ביניהם בלתי הגון הוא. (שם שם ז)

וידבר חמור - אומרו "לאמר" אולי שנתכוון לומר שהוא מוכן לעשות משפט כתוב דין המאנס הבתולה לתת קנס צער בושת ופגם, גם הוא מוכן לקחתה לאשה אם ירצה אביה ואחיה, והוא אומרו "תנו" וגו'. או יאמר שנתכוין לפטור עצמו מהקנס, כדתנן האומר אנסתי ופתיתי בתו של פלוני אינו משלם הקנס על פי עצמו... ואין לפרש כי חמור הוא מעיד על שכם, כי בדין בן נח יתחייב הבן בעדות אביו. (שם שם ח)

ויהרגו כל זכר - קשה למה יהרגו מי שלא חטא, ועוד... אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו להעמיד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם, אשר על כן הרגום מדין רודף, והוא אומרו "ויהרגו כל זכר", ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם, וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה. עוד טעם שהרגו כל בני העיר לצד שהם היו בעזר שכם לגזול דינה, ובני נח מחוייבים מיתה על הגזל, אבל על העריות אין חיוב כי דינה לא היתה אשת איש. וטעם שלא אמר אשר גזלו אחותם, שהוא עיקר העון שעליו נתחייבו מיתה, לומר שהיא גזילה שאינה בהשבה, ונפקא מינה אם לא טעם "אשר טמאו" לא היו עושים משפט גמור להרוג כל זכר... עוד טעם אומרו "אשר טמאו", נתנו טעם זה ללקיחת ממונם ואמר טעם אשר בזו את העיר ונטלו נכסיהם אשר טמאו את דינה אחותם, פירוש דמי בשת, כי לפי שיעור המבייש והמתבייש, ולואי שיספיק כל חילם דמי בושת בת יעקב המיוחד בעולם בגרם המעלות מחמור הנבזה מאד. וגם לפי מה שכתבתי למעלה שהודה במעשה זה לא יועיל אלא לפטור מהקנס, אבל בושת ושאר דברים חייב. (שם שם כה)

הכתב והקבלה:

וכן לא יעשה - והודיע הכתוב שלא היה חרון אפם על שכם לבדו פועל הרע בידים, כי אמנם על כל האנשים הנעשה בפניהם לקחת אותה בחזקה לעיניהם, ולא קם ולא זע אחד מהם לעשות על פי האמת למחות בידו לבלי עשות חציפות הגדולה לתפוס בנערה מתוך הרחוב, וזהו "וכן לא יעשה", אין אחד עושה לפי הנכון והיושר, ומטעם זה אמר על אנשי העיר "אשר טמאו אחותם". (שם שם ז)

...ויתכן שמעון ולוי לא אמרו שימולו כל בני העיר, כי אם לא נוכל לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמתם רק להרוג את שכם, ודברו לנשיא הארץ בלשון רבים, "נאות לכם", וכאשר הסכימו שכם וחמור לדבריהם והיה להם חסרון כבוד שלא ימולו רק הם לבדם, לכן פתו את כל יוצאי שער עירם, וכאשר נודע לשמעון ולוי שכל אנשי העיר נמולו, וסבת התרצותם להמול היה כדי לגזול ממונם, כאמרם "מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם", לכן התירו שמעון ולוי לעצמם גם כן לבוז את ממונם... ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם, וכל שכן כאשר יראו שהם ירצו לקחת את אחותם ולהרוג את שכם, שבני העיר יקומו עליהם, כי היתה דעת כולם מסכמת לגזלם... (שם שם טו)

בהיותם כואבים - ...ומדלא הסב הכתוב לדבר על הכאב רק על האנשים הכואבים, נראה לומר שאין זה כאב חיצוני שבגופם מחבורת המילה, רק כאב פנימי שבנפש, כענין "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", שהוא צער פנימי על דברים הנעשים שלא לרצונו ודעתו, כי אנשי שכם היו מצטערים ומתחרטים על שהתרצו להמול, כי על ידי זה יהיו שנואים בעיני העמים שבסביבותיהם על שעזבו דתם, ויעמדו עליהם להרגם, כי אין לך שנאה גדולה יותר משנאת הדת... להודיע עוד מה שהוזכר בספר הישר דאנשי שכם אחר שנתיישבה עליהם דעתם ביום השלישי הסכימו ביניהם להתאסף יחד על בני יעקב להרגם, וזה הוא המכוון גם כן בלשון "כואבים", כי לשון כאב ישמש גם על השחתת דבר וקלקולו... לכן השיבו גמולם על ראשם, כי הבא להרגך השכם להרגו... ודינה שהיתה עדיין בבית שכם שמעה זאת והודיעה לאביה ולאחיה, ועל זה נתמלאו חמה שמעון ולוי ועשו מה שעשו. לפי זה אין כואבים דקרא כאב הגוף הבא להם מחבורת המילה, דאם כן הוא, טוב יותר היה לבני יעקב לבא עליהם ביום ראשון למילתם או ביום שני, כי אז חבורת המילה מכאבת יותר מביום שלישי (עיין ר"ן שבת פ"ו).. (שם שם כה)

מלבי"ם:

במרמה - שבאמת עקר חרון אפם מה שרצו לנקום מאנשי שכם היה על הגזל ועל מה שענה אותה בעל כרחה, אבל על אשר שכב עמה וטמא אותה, הגם שעל זה התעצבו, לא יכלו להנקם ממנו ולהענישו בעבור זה, כי הוא לא ידע מנמוסיהם שהערלה היא טומאה אצלם, ואם כן היה להם לריב עמו על הגזל והענוי, שהוא בנגלה גם בדין בן נח, לא על הטומאה, והיה מחכמתם וערמתם שעשו את עצמם כאלו על הגזל והענוי לא ישיתו לב, שאם לא היה ערל היו מוחלים על זה... ועל ידי כן בטח לב שכם שאין להם שום תרעומות על הגזל והענוי, אחר שלא דברו מזה כלל, ובטח שאם ימול את עצמו יתנו לו את דינה. (שם שם יג)

ולא אחר הנער - שאם היו מתנים שימולו כלם וישתנו להם משפטי אזרחי הארץ היה מאחר הדבר עד שימולו כלם ועד שיסכימו לקבלם לתושבים, אבל אחר שאמרו שאם ימולו יבקשו הם את החתון מהם ואין רוצים בשום דבר אחר, היה בטוח שאם יהיה הוא נמול יתנו לו את דינה, לכן הקדים את עצמו למול, ובאר שלא מל את עצמו לשם מצוה רק מצד שחפץ בבת יעקב... שאחר שראה מעלת יעקב ובניו התעורר אצלו חפץ מצד התועלת שהיא בת יעקב שהוא עשיר גדול, חוץ מהחשק והאהבה בנערה עצמה שכבר היתה ברשותו... (שם שם יט)

אך בזאת יאותו - שאין מבקשים רק שנמול, ואז הלא מקניהם וקנינם וגו' לנו הם, כי אחר כך נרצה כל פעם לגרשם מן הארץ ושלא להתחתן עמהם, ויתנו לנו כל אשר להם כדי ש"אך נאותה להם וישבו אתנו". (שם שם כב)

רש"ר הירש:

שתיקתו של יעקב מגלה את כל המצב, יעקב היה ישיש, אולי כבר בן תשעים ושבע שנה, אילו אפשר היה לעשות דבר בדרך הצדק, בתבונה ובתוכחה, ודאי לא היה שותק... כל עוד יש אוזן קשבת לקול הצדק היה הרושם ודאי גדול יותר מזה שהושג בידי האחים הצעירים. שתיקתו של יעקב מגלה שלא היה אפשר לצפות לדבר בדרך הצדק, רק דרך הכוח היתה פתוחה, והיא היתה זקוקה לכחות צעירים. (שם לד ה)

וכן לא יעשה - כזאת לא היו מעיזים נגד אזרחית מקומית בעלת מעמד וזכויות, הדבר נעשה מתוך שהיא בת יעקב, רק נערה יהודיה. הנה נתברר להם שיש מקרים בהם היו מעדיפים ליטול לעצמם את חרבו של עשו, כאשר המדובר להצלת הטהרה והמוסר, לפיכך "ויחר להם מאד". (שם שם ז)

הרבו עלי - שכם פונה אל האב ואל הבנים, ומציע התחייבות כספית של הבעל כלפי אשתו ומתנות למשפחה. עד כאן ההצעה הוגנת למדי, אך יואיל נא בטובו האדון רב החסד להחזיר את הבת אל חיק משפחתה ורק אחר כך יבקש את ידה במעמד חפשי. מעשה זה כמות שהוא, לשאת ולתת עם האב והאחים בעוד האחות בצינוק, כל עצמו אינו אלא נסיון להוציא דרך מירמה הסכמה פורמלית למעשה אלימות שכבר בוצע. (שם שם יא)

כל יוצאי שער עירו - הדבר נראה תמוה ביותר, שאוכלוסיה שלמה וחופשית תיאות להמול למען ישיג הלה את דינה. אולי נמצא הסבר מה בביטוי בלתי הרגיל "כל יוצאי שער עירו", הכתוב ושנוי כאן פעמיים. אוכלוסיה עירונית קרויה תמיד "באי שער עירו" (בראשית כ"ג י' וי"ח). כמעט ונראה שהביטוי "יוצאי שער עירו" רומז על כך שאנשי שכם היו ברובם איכרים שמדי יום ביומו היו יוצאים למלאכתם בשדה. על פי זה אפשר וחמור ושכם היו בעלי האחוזה לכל הסביבה, והאנשים קנויים להם ותלויים ברצונם, וכבר הורגלו להכנע לכל דרישותיהם. (שם שם כד, וראה שם עוד)

העמק דבר:

ותדבק נפשו - לחיות עמה חיי אישות על פי חכמתה. ויאהב את הנערה - אהבת עונג ביפיה. וידבר על לב - שלא תדאג מי יקחנה לאשה כי הוא נשיא הארץ יקחנה. (שם לד ג)

כי נבלה עשה בישראל - שאפילו היה הדבר מצוי לאנס בתולה, מכל מקום לא היה הדיוט תופס בת מלכים ושרים מפני יראת המעלה והעונש... והיה לו לירא מפני המעלה וקדושת יעקב, וכאשר לא נפל עליו פחד המעלה אין להאשימו כל כך כי אם את עצמם, שלא נתקיים בהם "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"... (שם שם ז)

אמצא חן - הוא לא נכנס בדברים אשר לכלל המדינה (כאביו), אלא בשל עצמו, לאמר דאפילו אין הענין מתקבל להתחתן ביושבי הארץ, מכל מקום עמו ייטיבו מפני הרבות מוהר ומתן. (שם שם יא)

ובעיני שכם - אם הוטבו הדברים בעיני חמור מכל שכן בעיני שכם, אלא כמו שכתבנו שהבין שאם ימול עצמו שוב אין הדבר רחוק כל כך, אף על גב שדברו עמו רתת, מכל מקום בטח שיפייס אותם במה שמל עצמו ועושה דבר גדול כזה בשביל שחפץ בבת יעקב, והיא כפרה על העדר כבודם. (שם שם יח)

ואת חמור וגו' הרגו לפי חרב - דחמור ושכם מלו עצמם איזה ימים קודם שפתו את כל העיר, ואם כן ביום השלישי של כל אנשי העיר היו המה בריאים, ומכל מקום הרגום במלחמה ממש, והיינו לפי חרב. (שם שם כו)

שם משמואל:

והנה בתחלת כבוש הארץ שהיו צריכים להתחזקות גדולה, כי מלחמת העמים היתה קשה עליהם מתחילה ועד סוף, על כן היה הציווי שראשית בואם בארץ תהיה במקום שכם, למען יקנו בנפשם מדת ההתחזקות וידרכו נפשם עוז. אך באשר מדה זו צריכה שמירה יתרה כנ"ל, לזה באו תחילה למקום הזה אברהם שאמר "ואנכי עפר ואפר", ויעקב שהוא מלשון עקב, שכל ענינו שהיה בעצמו בבחינת עקב כמו שדיברנו הרבה מזה, הם היה בכוחם להאציל על מקום זה רוח מבינתם שתהיה מדת המקום רק על צד הטוב כנ"ל, וזה יש לפרש ויבא יעקב שלם, היינו שבחינת יעקב שהיא מלשון עקב היתה אצלו בשלימות, מחמת זה בא עיר שכם.

ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ב) על שכם שהוא מקום מזומן לפורעניות, בו עינו את דינה, בו קלקלו השבטים וכו'. וחס ושלום לומר שחז"ל דברו בגנות עיר אחת בארץ ישראל, ומה גם עיר שיעקב אבינו ע"ה נתנה ליוסף במתנה בודאי אין בה חס ושלום שום שמץ פסול. אך הוא הדבר שאמרו שמטבע המקום לגרום ביושביו התנשאות, אך כל דבר טוב ומועיל צריך לשמירה ביותר כנ"ל, ועל כן תמצא בכל שלשה אלה שחשבו, זה הענין היה בעוכרם, שם עינו את דינה, שכבר כתבנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ששכם היתה בו מדת העזות וגאות, ולפי דרכנו טבע המקום גרם לו, ומה שלא השתמש במדה זו לטוב נהפך לו לרועץ. וכן שם קלקלו השבטים כמבואר שלא היו רוצים להיות נכנעים ליוסף שהוא צדיק יסוד עולם, והם ראו את עלמם לחלק... ובמה ששם נתחלקה מלכות בית דוד הדבר מבואר, שלא היו רוצים להכנע למלכות בית דוד ולבית המקדש, והכל ענין אחד ומעיד על גודל המקום ולא על גריעותו חס ושלום... (וישלח תער"ב)

...זה הוא הענין עצמו בשכם, שמחמת גודל מעלת המקום הוא מעורר ביושביו מעלת הצורה להיות נחשב צורה שלמה בפני עצמו, והוא גורם התחלקות, וכמו ששכם הוא לשון חלק, כמו שכתוב (תהלים ס' וק"ח) "אחלקה שכם", כמו כן היא גורמת ביושביו מדת התחלקות להיות איש פרטי וצורה שלמה בפני עצמו... בכן גרם לו להיות נתעלה בעצמו וחשב לאמר שראוי להיות חתן יעקב, כמו שכתוב (בראשית ל"ד) "כי חפץ בבת יעקב"... (וישב תרע"א)

פרי צדיק:

ויבא יעקב שלם עיר שכם וגו'. ואיתא במד"ר ע"ז זה אחד מג' מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם, מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף שהוא שכם, שקנו אותם בדמים. והיינו שלקבע מקום קדושה צריך להיות בכסף ובמחיר... וכאן שבא לשכם וכתוב "ויחן את פני העיר", שאמרו שקבע תחומין, דהיינו שקבע המקום בקדושה מעין קדושת שבת, וזה היה בשכם בראשית כניסתו לארץ הקדושה, ועל כן קנה המקום באגר שלים. והענין על פי מה שאמרו (סנהדרין ק"ב) דשכם מקום מזומן לפורענות... ויעקב אבינו ע"ה בא לתקן את המקום בקדושת הארץ להשריש בה קדושת הג' אבות שהם השורש של חיי העולם, וממילא בהכרח לתקן ג' הפגמים הקנאה התאוה והכבוד שהם מנוגדים לקדושת ג' האבות, והם מוציאין את האדם מחיי העולם, ובשכם היה ביחוד המקום המוכן לג' פגמים אלו, עינו את דינה פגם התאוה, ומכרו את יוסף בא מקנאה, וגם איתא (מכות י') בשכם נמי שכיחי רוצחים, וכעס ורציחה בא מפגם הקנאה. ונחלקה מלכות בית דוד מצד פגם הכבוד, כי רחבעם לא רצה לפגום בכבודו לאמר קטני עב ממתני אבי, ובירבעם איתא (סנהדרין ק"א) גסות הרוח שהיה בו טרדתו מן העולם. והגם שכל הקלקולים היה אחר שקנה יעקב שכם וקבע בו קדושה, אמנם פעל בזה יעקב אבינו ע"ה להכניעם שיהיה בכח נפשות ישראל להתגבר ולהתעצם בכדי להגיע לשורש החיים, וזה על ידי כח קדושת שבת שזוכין לקדושת הג' אבות בקדושת ג' סעודות שבת ונכנעים הג' פגמים הנ"ל.... (וישלח ט)

חכמה ומוסר:

והנה לא צותה התורה לאדם לקיים התורה בכח מלאכים, אבל בכח אדם, ולכן בא הספור של שכם להראות עד היכן פועל כח התשוקה על האדם, עד שהשתדל שכל בני מלכותו ימולו בשביל תשוקתו לדינה, האם יתכן שהאדם ישתדל בדבר רחוק כזה, במצוה היותר גדולה, ויגזור שבודאי לא יעלה בידו לפעול דבר רחוק לסכן כולם, ועם כל זה בשביל תשוקתו הבהמית עלה על דעתו זאת, וגם עלתה בידו, ובשיעור כזה צריך לעשות רצון השי"ת כרצונו בהשתדלות רחוקה ובתשוקה כזאת יאהב חכמה, ואז יתקיים בידו. (חלק א רנו)