(ראה גם: למוד, לשמה, מצוה-מעשה, עבודת ה')
הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו או לשמו ושלא לשמו, או שלא לשמו ולשמו פסול. כיצד לשמו ושלא לשמו לשם פסח ולשם שלמים... (פסחים נט ב, וראה שם עוד)
אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות. (סנהדרין קה ב)
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת, הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן, רבי אליעזר אומר אף האשם... (זבחים ב א, וראה שם עוד וערך קרבן-שחיטה)
ראה עוד ערך לשמה, פסחים נ ב, נזיר כג א וב.
והמדרגה הרביעית, האנשים התקיים בנפשותם בירור התורה ואמתת הגמול והעונש בעולם הבא, אלא שנפשותם הטו אותם אל אהבת העולם ותאוותיו, ולקחו מעשה העבודה למצודות יצודו בהם העולם, וקבלו התורה בגלוים ולא במצפונם ובלשונם ולא בלבבם... ונאמר (ישעיה כ"ט) "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני"... והמדרגה הששית, אנשים כוונו במעשיהם גמול הבורא בעולם הזה בלבד מאהבתם אותו ובחרם בנעימותיו, ואינם מבינים גמול העולם הבא ונעימותיו. (שער ג עבודת האלקים פרק ד)
...אך הפורשים למשוך תועלת העולם ופרישותם באברים ולא במצפונים ובלבבות, והם שלש כתות, אחת מהם אנשים חסמו תאות נפשותם מהשיג קצת התענוגים כדי שיצא להם שם בפרישות וישבחו אותם באמונה ובחסד להיות זה סבה חזקה להגיע אל תכלית תאותם, והם מחניפים באמונה ובפרישות בעבור שיבטחו בני אדם בהם ויפקידו אצלם ממונם ויגלו להם סודותם ויוכלו להזיקם, והם הכת הרעה שבכל כתות בני אדם ויותר רחוקה מן האמת ומגונה מכולם, ובכמוהם אמר הכתוב (ירמיה ט') חץ שחוט לשונם וגו'... (שער ט הפרישות פרק ג)
כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה. (תשובה י ה)
נגיד שמא וכו', מי שלומד תמיד שלא לשמה רק כדי שיהיה שמעו הולך למרחוק סופו שיאבד ממנו גם שם הראשון שהיה לו מקודם, ואמר אף כי מתחלה ההכרח ללמוד אף שלא לשמה, כי לא יוכל האדם לעלות במעלה העליונה מהסולם אם לא יציג רגלו מקודם על המדריגה התחתונה, ואין העול מעבד אם אדוניו יצוה לו לעלות על הסולם אם יפסיע מקודם על השליבה התחתונה, אך אם לא ימיש העבד ממקומו ולא יהין לעלות וירד ויעלה אך על השליבה התחתונה הלא מורד באדונו הוא, וזה שאמר "ודלא מוסיף יסיף". ושמא יאמר האדם מאחר שאי אפשר לו שתחלת למודו יהיה לשמה ושלא לשמה לבד ענשו גדול, אם כן ישב בטל ולא ילמוד, על זה אמר ודלא יליף קטלא חייב, וצריך ללמוד אף אם יהיה לפעמים שלא לשם שמים רק שיראה שמזה יבא אחר כך לשמה, כמאמר חז"ל (פסחים נ') לעולם יעסוק אדם וכו' אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, רוצה לומר שילמוד אפילו שלא לשמה, אך על זה האופן והכוונה שמתוך כך יבוא לידי מדריגת לשמה. (אבות א יג)
...וכן בכל הדברים מועיל הקביעות בהם, והוא עיקר העבודה, וזה מאמר רז"ל (פסחים נ') לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף שלא לשמה. ולכאורה וכי חס ושלום לעולם יעסוק שלא לשמה. אך כוונתם שילמוד לעולם חוק ולא יעבור בלי מגרעת חס ושלום, ואם כי בלימוד תמידי לא יכול לעשות תמיד לשמה, מכל מקום לא יניח קביעותו מפני זה כי מזה יבא לידי כונה האמיתית, כי התורה אף שלא לשמה מחליש כח היצר, ואם ברזל הוא מתפוצץ. ובזה יתורץ קושית התוספות (שם) הא אמרינן העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כי שם מיירי שלומד רק פעם אחת ואותו פעם גם כן לומד שלא לשמה, אבל כאן מיירי בקביעות... כמאמר חז"ל (סוכה מ"ט) ותורת חסד על לשונה... תורה לשמה זו תורה של חסד, לזה אמר עשות משפט רוצה לומר הלימוד התמידי תקבע והיינו תעשה משפט דבר יום ביומו ואפילו אינו לשמה ואינו של חסד, כי הלימוד לשמה נקרא חסד, כי עושה לפנים משורת הדין... והצנע לכת היינו גם כן לשמה, לא לתפארת להתהדר לבני אדם, כזה יאהב ויחפוץ לעשותו, אבל מכל מקום לא ימנע מהמשפט בהעדר החסד, וכן אמר דוד (תהלים א') "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", רוצה לומר תורת ה' והיינו לשמה ירצה, אבל מכל מקום גם בהעדרו לא ימנע מלעסוק אפילו שלא לשמה... (שם ב א)
לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ'), הרי שעלינו לעסוק בתורה ומצוות גם אם המעשים עדיין אינם נובעים מפנימיות הלב, אלא שסיבות חיצוניות גורמות להם. אולם לא תתכן תשובה על ידי שלא לשמה, כי התשובה צריכה לבא מתוך הכרות אמיתיות בפנים הלב, אמרו רז"ל על סדר הברכות בשמונה עשרה (מגילה י"ז) ומה ראו לומר תשובה אחר בינה, דכתיב (ישעיהו ו') "ולבבו יבין ושב ורפא לו", הרי שהתשובה נובעת מבינה שמקורה בפנים הלב.
בהרבה דברים נאמר לעולם יעסוק אדם... שלא לשמה, אבל התשובה איננה נכללת בהן. הן פעולת ה'שלא לשמה' היא לשמש כסיוע לנקודה הפנימית בהסירה את המניעות ואת העכובים בדרך התפתחותה אל ה'לשמה' הגמור, אבל התעוררות התשובה היא היא עצם הנקודה הפנימית ממש, ואם אין היא המניע הרי אין זו תשובה אמיתית כלל. למשל, הנוטל לולב שלא לשמה, כלומר רק מתוך הרגל גרידא או לשם כבוד וכדומה, הרי על כל פנים קיים את המצוה במעשה, ועוד מכיון שבלב כל אחד מישראל קיימת נקודה פנימית של קדושה, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות גיטין, "שהרי הוא רוצה להיות מישראל ורוצה לקיים המצוות... אלא שיצרו הרע מעכב" - עצם עשיית המצוה, מדעתו ושלא מדעתו, מעוררת את נימת ה'לשמה' החבויה בלבו, ובזאת כבר זכה להתעלות ממצבו הקודם, ולא עוד אלא שלב האדם רגיש תמיד למה שידיו פועלות, ויתכן מאד שיתעלה תוך כדי קיום המצוה להתקרב לידי עשייתה לשמה... אך בתשובה אי אפשר להיות כן, כי התשובה אינה אלא הפעלת הנקודה הפנימית בבחירה מדעת ובכוונה מלאה, ובלי פנימיות אין תשובה... (חלק ב עמוד עז)
אין מגיעים לדרגה זו של דביקות ולשמה אלא דרך דרגה שלא לשמה, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ'), אך מהלך זה צריך עיון, כי הרי לשמה ושלא לשמה שני עולמות נפרדים הם, לשמה עולם של נתינה, מסירת עצמו ואהבה גמורה, ושלא לשמה עולם של אהבת עצמו, נגיעות ופניות, איך אפשר שיבנה גשר ביניהם, כלום אפשר הוא שיצא דבר מתוך היפוכו?
באמת למדנו שענין זה הוא סוד מסודות התורה. אבל כבר ביארנו שסוד איננו מה שאין רוצים בשמים לגלות לנו, אלא מה שלא יתכן שיתגלה לנו, בהיותו למעלה מגדרי ההשגה שלנו. כמו שעצם הדביקות איננו מושגת לנו, כך לא נוכל להשיג את מהלך התפתחות והתהפכות השלא לשמה אל הלשמה. גילו לנו רז"ל רק שמתוך שלא לשמה בא לשמה... (חלק ג עמוד קמה)
לפי זה צריך להבין איך אפשר שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה (פסחים נ'), כי אם יאהב השלא לשמה הרי ישנא את הלשמה. והביאור: שנקודת האמת שבאדם אף אם נתגרשה על ידי אהבת השקר, רחוק ועמוק מאד, אל תת הכרה שלו, מכל מקום כשיעשה המעשים הטובים אם כי יעשה מחמת אהבת הכבוד וכדומה - מעשי הטוב עצמם סוף סוף מגיעים אל הנקודה הפנימית העמוקה - נקודת האמת - ומעלים אותה מגלותה. ועל נקודה זו נאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא ט"ז).
ויש אשר נקודת האמת הורחקה כל כך בגלותה עד שגם מעשים רבים לא יגיעו אליה, זהו מצב של שלא לשמה גרידא, שלא יגיע אל לשמה.
וכן להיפך, יש אשר מעשים רעים יכולים להשפיע על מדה רעה החבויה בתת הכרה ולהוציא אותה לגילוי. למשל, אהבת הכבוד לפעמים תרחיק האדם ממעשי אכזריות או תאוה, אף שיאהבם גם כן, גם אפשר שיעשה גמילות חסדים להתכבד בה אף שישנאנה. וזה מפני שאהבת הכבוד חזקה אצלו יותר מהאהבות האחרות. אך כאשר יזדמן לאוהב הכבוד לעשות מעשים רעים בחיצוניותם המעוררים את האהבות הרעות האחרות, ידבקו בהן המעשים ויוציאו אותן החוצה. למשל, רופא אשר יחפוץ להיטיב עם חולים על כל פנים בבחינת שלא לשמה, וירחיק את נקודת האכזריות שבו, מכל מקום כשיעשה ניתוחים ויגרום כאב רב במעשי רפואותיו, יתכן שאלו יוציאו החוצה את נקודת האכזריות שבו. העצה היחידה היא לעבוד על נקודת האכזריות בלבו ולבטלה על ידי לימוד המוסר ומעשים רבים לצד ההיפך, ואז לא תהיה נקודה רעה פנימית אשר המעשים החיצוניים ידבקו בה... (חלק ה עמוד פד)
ענין זה אפשר להבחין גם בלשמה ושלא לשמה. הזכרנו כמה פעמים את הגמרא (ב"ב י') המחלקת בין שלא לשמה של ישראל, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני... הרי זה צדיק גמור. לבין שלא לשמה של אומות העולם, ומצליין לחיי מלכא ובנוהי - שאינה כלום. והביאור בזה כתב רש"י (ד"ה כאן בישראל), ישראל דעתו לשמים, בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן, ואם לאו מתחרט.
ויש לשאול, אם דעתו לשמים ורצה בין כך ובין כך לעשות המצוה, למה אומר הישראל על מנת שיחיה בני? עיקר כוונתו הוא לזרז את עצמו לעשות המצוה. אבל עיקר כוונת העכו"ם הוא להשיג את מבוקשו החיצוני, ומצוה עצמה אינה חשובה בעיניו. זה רק כמו עיסקא שהוא עושה עם הקב"ה, ואם לא השיג מטרתו הרי מרגיש שבזבז הכסף בחינם.
הרי שישראל משתמש בשלא לשמה להגיע אל לשמה, היינו שמכסה את הטוב הפנימי ב"רע" החיצוני, כדי שלא ילחם היצר בנקודה הפנימית, ובזה גם ה"רע" בא אל תיקונו וכנ"ל. אבל העכו"ם אין לו אלא השלא לשמה, היינו הדרישות האנוכיות שלו, נמצא מכסה ב"מצוה" החיצונית על הרע הפנימי שבלבו. וממילא שלא לשמה של ישראל מביא לתיקון. אבל של עכו"ם, בלי נקודת לשמה, ורק בחיצוניות - כאילו לשמה - זה מכסה על הרעות כולן ולא יגיע לתשובה. הנקודה הקדושה של לשמה אינה בטלה בישראל, ועל זה נאמר "לא מאסתים ולא געלתים לכלתם" וגו'... (שם עמוד קפז)
ראה עוד בערך עבודת ה' לעמוד ל.