אמר ר' שמעון, טוב שם (פירושו) כמה טוב הוא שם העליון של המאורות העליונים הקדושים, כשכולם מאירים משמן טוב, כמו שביארתי, ואסור לאדם להזכיר שמו של הקב"ה בריקנות, שכל מי שמזכיר שמו של הקב"ה בריקנות, טוב לו שלא נברא.
ר' אלעזר אומר לא צריכים להזכיר שם הקודש אלא אחר מלה, כי השם הקדוש לא נזכר בתורה אלא אחר שתי מלות, שכתוב בראשית ברא אלקים.
ר' שמעון אמר לא נזכר השם הקדוש אלא על עולם שלם, (היינו השם הוי"ה), שכתוב, ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים, מכן, שלא להזכיר השם הקדוש בריקנות, וכתוב לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. (יתרו תמ)
אמר ר' אלעזר, בכל מעשיו של האדם, צריך לו, שיהיו כולם לשמו הקדוש. מהו לשמו הקדוש, (היינו) שיזכיר בפיו את השם הקדוש על כל מה שעושה, שיהיה הכל לעבודתו, ולא ישרה עליו הסטרא אחרא, משום (שהס"א) מוכן תמיד לבני אדם, ויכול לשרות על מעשה ההוא שעושה... (תזריע קפ)
ראה שמות קדש האזינו שו.
ראה שמות קדש נדרים ז ב, סנהדרין ס א, ע"ז יח א, ועוד.
ואמר רב ואיתימא ר"ל ואמרי לה ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא... (ברכות לג א)
א"ר שמעון בר זביד א"ר יצחק בר טבלא א"ר חייא אריכא דברי ר' אחא א"ר זירא א"ר אלעזר א"ר חנינא א"ר מיאשה משמיה דרבי יהודה בר אילעאי מאי דכתיב וזרחה יראי שמי שמש צדקה וגו', אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה. (נדרים ח ב)
ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו. (סנהדרין צ א)
המקלל את חברו בשם, מנלן, א"ר אלעזר א"ר אושעיא דאמר קרא אם לא תשמר, וכתיב והפלא ה' את מכותך... ואימא למוציא שם שמים לבטלה, מי גרע מקלל את חבירו בשם ממוציא שם שמים לבטלה... והכתיב את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, ההוא אזהרת עשה הוא. (תמורה ג ב)
שלשה דברים שעומדין ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהן, ואלו הן הזכרת השם בכל עת, והזכרת השם בכל מקום, ונבלות פה. (מדרש ג וד)
חנניה בן אחי רבי יהושע אמר זכר צדיק לברכה, א"ל נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיקו של עולם אתם תנו ברכה. (משלי פרק י, תתקמו)
משה רבינו ע"ה כיון שעלה למרום למד ממלאכי השרת סוד הזכרת השי"ת והזהיר את ישראל על כך, ואמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו. אם מלאכי מעלה מוזהרים על כך, על אחת כמה וכמה רמה ותולעה.
כשאתה מזכיר השי"ת לך ראוי לשבחו ולרוממו, כאומרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, שתדע לך כי בשעה שאדם מזכיר השי"ת ומניע אותיותיו בתנועות הלשון, אזי מרעיש עולמים למעלה למעלה ומתקוממים כל צבאות מלאכי מעלה ושואלין אלו לאלו ואומרים, למה העולם מרעיש, ואומרים לפי שפלוני הרשע מזכיר את השם המפורש ומניע בשפתיו, וכפי התנועה שהניע אותו כך מתנועעים כל השמות והכינויים שתלוים עליו, ולפיכך נתרעשו השמים וארץ. ואז אומר מי זה הרשע שהרעיש את העולם בזוכרו את השם הגדול לריק, הלא זה הרשע שעבר עבירה ביום פלוני, ואז היא הסיבה להזכיר עונותיו. תדע אילו כשאתה מניע הגוף אמצעי יתרעשו הענפים, כך כשאתה מזכיר השי"ת יתרעשו כל צבאות מעלה ומטה, לפי שכולם תלויים בו, וכל זה שלא במקדש, אבל כהן גדול היה מזכירו בבית המקדש, ואז היו כל צבאות עולם שמחין ומקבלין השפע, לפי שהיה מסדר הצינורות ומריק ברכה לכל בני העולם. (האזינו)
...אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ ישן. (כתב הראב"ד ז"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא). (קריאת שמע ג ה)
ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור, ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר "ליראה את השם הנכבד והנורא", ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה. כיצד, אמר ה', אומר ברוך הוא לעולם ועד, או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה. (שבועות יב יא)
זכר צדיק לברכה, זכר צדיקו של עולם לברכה, בכל פעם ופעם שאנו מזכירים את ה' הנכבד והנורא חייבים אנו לברכו בלשון הקודש ית"ש, וחסירי הדעת יבינו משל זה לאדם אשר בנו הלך לדרך מרחקים או אוהבו וכאשר מזכירו הוא אומר בני לשלום יפקד היה יהיה טוב עליו, ומה אדם שמת אומר מנוחתו כבוד, הקב"ה שהוא חי וקיים ית"ש של יוצרינו על אחת כמה וכמה שיש לברכו על הזכרת שמו שהוא חי וקיים וית"ש הנכבד. ועל זה אמרו כל השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נדהו הוא עצמו בנידוי... (ג)
אם תשמע אדם שמזכיר את ה' כגון שהוא רוצה לספר מה עשה לו הקב"ה לטובה כך וכך, אל תדלג ותכנס לדבריו שמא ישתוק לשמוע דברים ולא ידבר עוד דבריו, נמצא שהזכיר את ה' בחנם על ידך, אבל אם הזכיר לקלל את חבירו מצוה להפסיקו שלא יבא לידי חטא. (סד)
ראה עוד שמות קדש - שם הוי"ה תעג.
ויש במצות עשה מן החמורות שאין המון העם נזהרים בהן, כגון הזכרת שם שמים לבטלה, שנאמר (דברים י') "את ה' אלקיך תירא", ואמרו רז"ל הוזהרנו בזה שלא להזכיר שם שמים לבטלה. (שערי תשובה ג יג)
"כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כ"ג), אמרו רז"ל (ברכות כ"ה) כי בכלל האזהרה הזאת כי בהגותנו בתורת השי"ת ובדברנו בתפלה לפניו יהיה מחננו קדוש, ולא יראה בנו ערות דבר, לכן נצטוינו בזה להזכיר שם שמים בקדושה, ולעסוק בדברי תורה ותפלה בקדושה, ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה אם הוא ערום או אם יש אדם ערום כנגדו, וכן הוזהרנו שיהיה המקום נקי, וכל שכן כי הוא מוזהר שלא להזכיר שם שמים אם אין ידיו נקיות, ואם נגעו ידיו בדבר הנמאס עליו ירחצן, וכענין שנאמר (תהלים כ"ו) "ארחץ בנקיון כפי"... והזהירות בזה מדרכי יראת שמים... (שם מד)
"ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כ"ב), זה מחייבי כריתות כאשר יתבאר, ודע, כי ההפסד והאבדון המצוי בנפשות המון העם, הלא הוא על שפת לשון, כי הם מזכירים שם שמים לבטלה, וגם מזכירים מבלי מורא. ועל ענין זה פרשו רז"ל (ויק"ר כ"ז) מה שכתוב (ישעיה א') "ישראל לא ידע". גם אינם מדקדקים בנקיות המקום ונקיון כפים. וחכמי ישראל היו מנדים ומשמתים המוציא שם שמים לבטלה, והיו חושדים אותו על השבועה... (שם סא)
אל תזכיר שם שמים לבטלה, כי המזכיר שם שמים לבטלה ראוי לנדותו, ואף שלא לצורך במקום מטונף. ולא תשבע כלל, ואף לא בכנויים ואף לא במדותיו ובמעשיו, כגון שמשיו ומשרתיו מלאכי מעלה, וכן לא ישבע בתורה ולא באמת, כי השם נקרא אמת, (ירמיה י') וה' אלקים אמת... (ספר היראה)
וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר עונש חמור שמזכיר שם שמים המקודש שלא לצורך, וחכמים סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלקים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת השם שלא להזכירו כלל, בין לצורך בין שלא לצורך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו, בהזכירו אלקים בתוך דבריו, באמרו אליה "כי נזיר אלקים אני"... ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך ספור. (עקב מצוה תל)
כבר כתוב למעלה חומר נשבע לשקר או לשוא, ולאו דוקא נשבע, אלא אפילו אפוקי שם שמים לבטלה בלי שבועה אסרה תורה, מדאפקיה קרא בלשון "לא תשא", ולא כתיב לא תשבע, למדנו, שאפילו אדכורי שם שמים לבטלה אסור. ולא מבעיא מוציאו לבטלה דעביד איסורא, אלא אפילו השומעו מפי חברו, אם לא נדהו נענש, וכדי ליסרו שלא יורגל עוד בדבר הזה החמירו בדבר...
למדנו עונש המוציא שם שמים לבטלה בעולם הזה, ומוסף על זה עונשו בעולם הבא, והטעם לפי שהשם הגדול והקדוש שהוא קיום כל המציאות, כשיזכרנו אדם אפילו בתפלתו או בקריאת התורה, יש לו לזכרו באימה ויראה ורתת וזיע ובקדושה ובטהרה, כל שכן יש לו ליירא מלהוציאו בפיו לבטלה.
ראה כמה חמור מזכיר שם שמים לבטלה, שאפילו בתפלות ובברכות המחויב כל אדם להלל את השם ולברכו בכל המטבע שתקנו רבותינו... אף על פי כן הזהירו, שימנע עצמו מלברך ברכה שאינה צריכה... (נר ב כלל א חלק א פרק א וחלק ב)
ואבא שאול הוסיף ההוגה השם באותיות שלו זה גם כן שיוצא מן עולם הבא, כי השם הזה הוא השם המיוחד ראוי להעלים אותו, כמו שדרשו ז"ל הכתוב זה שמי לעולם, לעלם כתיב, כי ראוי להעלים את השם כי יש לשם המיוחד מדרגה נעלמת וצפונה, ומי שהוגה השם באותיותיו יוצא מן מדרגה הנעלמת והצפונה ולכך אין לו עולם הבא, כי עולם הבא יש לו מדרגה נעלמת וצפונה... (תפארת ישראל פרק טו)
...אבל מי שמזכיר שמו יתברך בחנם ושלא לצורך על זה אמר בפרק קמא דנדרים אמר רב חנן כל השומע הזכרת השם מחבירו חייב לנדותו, ואם לא נדהו הוא עצמו בנדוי, שכל מקום שהזכרת שם מצויה עניות מצויה, ועניות כמיתה. ובפרק קמא דתמורה אמר שם שיש עשה בהזכרת שם שמים. ופירוש זה מה שאמר שכל מקום ששם שמים מצויה שם עניות מצויה. ודבר זה כי העושר הוא ברכה של קניני עולם הזה, וכבר בארנו כי הדברים אשר הם שייכים לעולם הגשמי הם בורחים ומתרחקים מן הדברים העליונים הנבדלים, ולכך נתנה התורה במדבר... ולפיכך המזכיר שם שמים הרי זה הוא מחרים ומאבד ממנו ברכה של עולם הזה, שלא יתחברו ביחד הדברים הנבדלים והדברים אשר הם ראויים אל העולם הזה, ואין דבר יותר קדוש משמו ית', ולכך עניות מצויה עם הזכרת שם שמים. ודבר זה דוקא כאשר מזכיר שם שמים ולא היה צריך, שאז אין השי"ת שייך אל עולם הזה והוא ית' נבדל מן העולם הזה, ומאבד ומחסר ממנו כל טובות העולם הזה, אבל כאשר מזכיר שם שמים לצרכו, אז נאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", כי לא שייך לומר כי שמו יתברך נבדל מן העולם, כי בודאי העולם הוא תלוי בו ית' וממנו הכל וכל אשר הוא בעולם הוא ממנו... (שם פרק לט)
ואמר שיש ללמוד קל וחומר עד כמה עונש המזכיר שמו בחנם, האחד שהוא משתתף עצמו אל השם יתעלה שוה לו, שהרי משה לא היה מזכיר שמו מיד מפני ההבדל אשר בין השי"ת ובין האדם, השני, שאין בו יראת שמים כלל, כי אם היה ירא משמו כמו שאין מי שירא ממלך בשר ודם נראה לפניו ונכנס אל ביתו, כי זה היה פריקת עול, כך הזכרת שמו יתעלה, כי אין שמו כמו שם אדם בשר ודם, אבל בשמו יתעלה ברא הכל בשתי אותיות בלבד, ואם כן כאשר מזכיר שמו זהו פריקת עול ומורא של הקב"ה. ומצאת שמי שהוא מזכיר שמו בחנם אין יום הכפורים מכפר, דתניא ומייתי לה בפרק קמא דשבועות (י"ג א'), רבי אומר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול... וכאשר הוא חוטא באחד משלשה חטאים אלו הרי הוא נפרד לגמרי מן השי"ת, ואיך ישוב אליו כאשר נפרד ממנו... ולכך אותם החוטאים בהזכרת שם שמים בחנם צריכים שיעשו תשובה ואם לא כן אין יום הכפורים מכפר להם... (דרשה לשבת תשובה, וראה שם עוד)
...במאמר הזה בא לבאר עונש הזכרת שם שמים שהוא פורק מעליו יראת שמים. ויש לפרש כי מי שמזכיר שם שמים אין לו יראת שמים, כי איסור הזכרת שם שמים בחינם אנו לומדין מן את ה' אלקיך תירא, לכך מי שמזכיר שם שמים אין לו יראת שמים, ולכך מביא השי"ת עליו עניות, שכל עני הוא נכנע, כמו שהוא לשון עני, כי כל אשר אינו ירא אינו נכנע, ולכך מביא השי"ת עליו עוני להכניע אתו...
נראה הפירוש, כי מי שמזכיר שם שמים בחנם ראוי לעניות, בשביל כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולא נתן לאדם שום קנין, ואין ראוי לאדם שום קנין כי הכל הוא אל השי"ת, רק בשביל כי השמים שמים לה' וצד הזה נתן הארץ ואשר בה לאדם, וזה שמזכיר שם שמים כאלו אין השי"ת נבדל מן האדם, והוא ית' משותף עם התחתונים, ודבר זה גורם עניות עד שאין לאדם שום קנין, לפי שאין ראוי שיהיה נמצא לאדם העושר והקנינים הגשמיים רק מפני שהוא ית' לא ישתתף עם האדם, והשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, ולפיכך כל מקום שהזכרת שם שמים מצויה שם עניות מצויה... (נתיב יראת השם ג)
...וכאשר הוא מזכיר שמו יתברך והוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, לכך נעשה האדם פשוט מן כל קניני העושר, כי העושר הוא הרכבה, לפי שהוא מצורף אל האדם, כי הממון הוא לאדם תוספת שנתן לו השי"ת ברכת עושר, וכאשר מזכיר שם שמים דיו שיעמוד עם השם האדם עצמו בלבד ולא התוספת, הוא העושר שנתן לו השי"ת הוא הרכבה אל האדם... (חידושי אגדות נדרים ז ב)
ואבא שאול הוסיף ההוגה השם באותיות שלו, וזהו גם כן שיוצא מן עולם הבא, כי השם הזה הוא השם המיוחד ראוי להעלים אותו, כמו שדרשו ז"ל (פסחים נ') זה שמי לעולם, לעלם כתיב, כי ראוי להעלים את השם, כי יש לשם המיוחד מדריגה נעלמת וצפונה, ומי שהוגה את השם באותיות יוצא מן מדריגה הנעלמת והצפונה, ולכך אין לו עולם הבא, כי העולם הבא הוא מדריגה נעלמת וצפונה... ואי אפשר לכתוב יותר מזה... (שם סנהדרין קא א)
אולם על אף כל גדולתם, כך למדתנו התורה, הושפעו בבחינה דקה ברוחניותם על ידי העסק בעניני העולם הזה. הנה כבר העיר הר"י אברבנאל בפירושו שבכל דבריהם (של בני גד וראובן) לא נזכר שם ה'...
ועלינו לדעת כי לא היתה דרכם כדרכנו להזכיר שם שמים על כל מעשיהם בהרגל של מצות אנשים מלומדה, כי דרכם היתה להזכיר שם שמים רק כשהרגישו בחינת "שיויתי ה' לנגדי" ממש. ולכן כאן כשפגם המגע בעולם הזה בבחינה דקה בדבקותם השלמה, כבר הרגישו בלבבם שהזכרת שם שמים תהיה כאילו לבטלה, כי אמתיים היו, ומשה רבינו ע"ה העירם על זה, שהרבה בתשובתו בהזכרת שם ה'... ללמדם שהנגיעה בעולם הזה פעלה עליהם, ומוכרחים הם לתקן ולשוב אל בחינת "שיויתי ה'" ממש... (חלק ב עמוד רנט)
ואסרו לנו לאמר את השם גם לא להגות באותיותיו, מה טעם? משום שטרם שנקבעה אמונת העתיד אצלנו כמו חוש ממש, אם כן כשנזכיר את השם לפניו ב"ה הרי חס ושלום נהיה כמשקרים בו. וזהו העון היותר גדול, על דרך שאמרו ז"ל ביומא (ס"ט) כי דניאל וירמיה לא אמרו הגדול הגבור והנורא, כי יודעים בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כזבו בו. ונתבונן נא עד כמה החטא מגיע, עד כי אמרו אפילו רק על ההוגה את השם באותיותיו "שאין לו חלק לעולם הבא", אפילו רק לכזב לפניו ית' במחשבה, לא במעשה, כי הקב"ה אמתי הוא...
ומעתה נשוב נתבונן ונשתומם. התירו לנו חז"ל לאמר את השם על דרך אדנות, פירוש אדנותו ית' בהוה, גם לפי מושגנו הדל, על כל פנים עלינו להיות כל כך ברור באמונת ההוה כי הכל אך ממנו ית' והכל בידו הוא ומידו כל מה שיקרה בעולם ולנו, על כל פנים "האדנות הגמורה בהוה", האם מכינים אנו את עצמנו לזה כדי הצורך... ואיה מקום ומעמד מצבנו אפילו באמונת האדנות? (חלק ג עמוד שטו)
בענין אמירת לשם יחוד קב"ה ושכינתיה ליחד שם יו"ד ק"א וכו'. הנה בנודע ביהודה קמא (חלק יו"ד סימן צ"ג) נשאל אם יש בזה משום הוגה השם, והשיב וזה לשונו, לפי מה שאני זוכר מילדותי ששמעתי האנשים ההם היו אומרים שם יו"ד ק"א במילואו, ובזה ודאי ליכא משום הוגה השם. והנה נראה דעתו הואיל ואומר השם במילוי האותיות ליכא הוגה השם. ולפי עניות דעתי מילתא דפשיטא ליה מיבעיא לי טובה... (חלק א לקוטים עמוד קג, וראה שם עוד)