אחר הדברים האלה וכו', בכל מקום שכתוב במחזה בתורה, הוא השם שנגלה לאבות, ומי הוא, הוא ש-די, שנאמר וארא אל אברהם וגו' בא-ל ש-די, וכמו שאתה אומר מחזה ש-די יחזה, וזה הוא מראה, אשר כל מראות העליונות נראות מתוכה, כמו מראה (של זכוכית) שכל הצורות נראות בה, והכל אחד, מראה ומחזה ואחד הם, אלא שזה תרגום וזה לשון הקדש. (לך לך רפח)
(השם) התשיעי הוא ש-די, (דהיינו יסוד), שאמר לעולם די, כי די (פירושו) ספוק (כל מה שצריך), וספוק אינו בא לעולם אלא מצדיק (הוא) יסוד עולם, שאמר לעולם די, (דהיינו שמספיק לו צרכו. (ויקרא קעו)
ותא חזי, א-ל ש-די הרי העמדנו שבו ספוק העולם והוא אמר לעולם די, (שהוא יסוד, המשפיע די למלכות הנקראת עולם), כי א-ל הזה, (שהוא מלכות), מזדווגת עמו, ומשום זה נקרא א-ל ש-די דהיינו א-ל דשד-י, (כי א-ל שהוא מלכות מזדווגת עם ש-די שהוא יסוד)... (במדבר מט)
...אחר כך (אחר ששתו ז"א ומלכות), ישקו כל חיתו שדי, היינו שכתוב, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלו ד' ראשים הם כל חיתו שדי, (שהם ד' חיות אריה שור נשר אדם, שהם המרכבה של המלכות), והם כלל של כל המחנות וכל הצבאות (שבבי"ע), שאחוז בהם ש-די, (דהיינו מטטרון שנקרא ש-די, שהוא העליון על כולם), אל תקרא שדי (עם שין שמאלית קמוצה), אלא שדי, (עם שין ימנית פתוחה), שהוא (מטטרון) נוטל ומשלים בעצמו השם מיסוד העולם, (כי השם ש-די הוא ביסוד דז"א, ומטטרון להיותו מרכבה ליסוד דז"א נטל שם הזה). (חקת כט)
ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקב"ה והעמידו... דאמר ר"ל מאי דכתיב אני א-ל ש-די, אני הוא שאמרתי לעולם די, אמר ר"ל בשעה שברא הקב"ה את הים היה מרחיב והולך עד שגער בו הקב"ה ויבשו. (חגיגה יב א)
שמים מאיזה מקום נבראו, מאור לבושו של הקב"ה שהוא לבוש, לקח ממנו ופרש כשמלה והיו מתמתחין והולכין עד שאמר להם די, ועל כן נקרא שמו ש-די, שאמר לשמים די ועמדו. (פרק ג)
...וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא א-ל ש-די. (שמות ג ו)
...אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא באה עליו צרת יוסף, והכתוב צווח לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי... לפיכך היה מתפלל בא-ל ש-די ואומר, מי שאמר לשמים וארץ די, יאמר ליסורי די. לפי כשברא הקב"ה השמים והארץ היו נמתחין והולכין עד שאמר להן הקב"ה די, לפיכך כתיב וא-ל ש-די. (מקץ י)
למה אנו מברכין באות ברית קדש, דע כי ש-די הוא חותם של הקב"ה, וכאשר זרועותיו וראשו של אדם זקופים נראה כדמות שי"ן, וכאשר זרוע שמאל פשוט וימינו נח נראה כדמות ד', וברית מילה כיו"ד, הרי שד"י, ולאומות אין להם ברית מילה הם חסר יו"ד נשאר ש"ד. (לך לך)
בשם א"ל שד"י הוציא שרה אמנו מביתו של פרעה בנגעים גדולים, וכן אברהם אבינו ע"ה נצח המלכים בזה השם. (וארא)
המחשבה נקראת ש-די, ונראה בעבור שנותנת השפעה די לכל הספירות על כן נקראת שד"י, כי ממנה נשפעים כולם, וזהו והשיג לכם די"ש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע. (בחקותי)
אני א-ל ש-די - אני הוא שיש די באלקותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לא-לוה ולפטרון. וכן כל מקום שהוא במקרא פירושו כך, די שלו, והכל לפי הענין. (בראשית יז א)
וא-ל ש-די - מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו יברך אותך. (שם כח ג)
א-ל ש-די - שדי בנתינת רחמיו וכדי היכולת בידו ליתן לכם רחמים, זהו פשוטו. ומדרשו, מי שאמר לעולם די יאמר די לצרותי... (שם מג יד)
א-ל ש-די - שם התואר, וטעמו תקיף וכן "כקול ש-די"... ורבים פרשוהו מגזרת שודד, שהוא מנצח ומתגבר. וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת לירא אברהם וימול. והנכון כי השם הנכבד והנורא הנקרא כנגדו, וזה שם התאר כנגד המעשה, כי העולם עומד על אלה שני השמות, והמבין סוד השם יאמין. (בראשית יז א)
ויאמר - עתה בקש משה מה שם יאמר לישראל משמותיו, כי בשם א-ל ש-די לא יעשה אותות רק בשם הנכבד. (שמות ג יג)
וארא - מלת ש-די קשה בפירוש, והגאון אמר כי השי"ן נוסף כשי"ן שאתה מדבר עמי, והטעם שאמר לעולם די, ולא אדע טעם לפירוש זה, כי איך יקרא שם אשר די, רק להיותו תאר כמו טוב וסלח... והנגיד רב שמואל פירש בו בלשון ערבי אלקהאר, ופירושו מנצח ותקיף, והיו"ד תחת אות הכפל, כיו"ד דליו שוקים מפסח... וכמוהו "כקול ש-די", "והיה ש-די בצריך", ויפה פירש. (שם ו ג)
א-ל ש-די - שני שמות כל אחד תאר לעצמו, ופירושו א-ל תקיף מלשון אלי מואב. ופירוש ש-די אמר רש"י שיש די באלקות לכל בריה. ובספר מורה הנבוכים פירש הרב כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאותו לזולתו, אבל מציאותו תספיק בעצמה. ור' אברהם פירש בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד, כלומר מנצח ומשדד מערכות השמים, וזהו הנכון, כי הוא מדת הגבוה מנהגת העולם, שיאמרו החכמים בה מדת הדין של מטה, וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות... וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם, שהם מופתים משנים הטבע בפירסום, והם שיעשו בשם המיוחד... ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם... (בראשית יז א)
וארא - ...וענין הכתוב כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות השמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם נוהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עברה רק במעשה הנס... והנה אמר האלקים למשה, נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יו"ד ה"א אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברא להם חדשות בשנוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה' ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא... (שמות ו ג)
אני א-ל ש-די - פירוש חזק מנצח, וכן אומר (יחזקאל א') "כקול ש-די"... רוצה לומר לו אף על פי שאשתך עקרה וזקנה ואינה ראויה לילד, ואף כי אתה זקן וחלוש כחך, כי בן צ"ט אתה, ואף על פי שתחליש כח הזרע עוד אני מנצח הכל, כי אני א-ל ש-די והטבע והתולדה מידי הוא, ובידי לעשות ולשנות כאשר ארצה... וש-די שם תואר ראוי בתשלומי שדדי בפלס "מוכיח אדם אחרי" (משלי כ"ח). (בראשית יז א)
...ושד"י בו גזרה מן די, "והמלאכה היתה דים", והשי"ן בענין אשר, כמו שכבר, ויהיה ענינו אשר די, הכונה בזה שהוא לא יצטרך במציאות מה שהמציא ולא בהתמידו לזולתו, אבל מציאותו יתעלה מספקת בו... (חלק א פרק סג)
אני א-ל ש-די - שדי באלקותו לכל בריה, לשון רש"י ז"ל, וכתב רבינו חננאל ז"ל כי נתנה מצות מילה בשם הזה לפי שכח גבורתו של אדם תשש במילה... והשם הזה נזכר בגבורה, כענין שכתוב (יחזקאל א') "כקול מים רבים כקול ש-די", ומפני שלא תאמר החותך בשרו כחו תשש ושונאיו קמים עליו, לכך אמר לו אני א-ל ש-די אני מספיק לך כח וגבורה שתתגבר על שונאיך אתה וכל זרעך הנמולים... והגאון רבינו סעדיה פירש שענינו מלשון די מחסורו, כלומר שהוא מספיק חסרון כל הנמצאים כולם. ועוד פירשו בו שהוא מלשון (ישעיה ס"ו) "מדי חדש בחדשו", שהוא לשון נאמר על הדבר כשהוא הוה ויהיה ענינו בהקב"ה נצחות כשם ההוי"ה שהוא לשון נצחות. והרמב"ן פירש בזה כי הוא מדת הגבורה מנהגת העולם, שיאמרו בה החכמים מדת הדין של מטה, וטעם שהזכיר זה השם במילה, כי הודיעו שהוא א-ל ש-די, כלומר תקיף משדד ומנצח מזלו ויוליד...
ויש לפרש בטעם שהזכיר במצוה זו השם הזה לפי שהוא חותם ביו"ד ומצוייר בתבנית הגוף לנמול החתום באות ברית קדש, ועם האות הזה מתפרסמת מעלתם של ישראל והיותם נבדלים משאר העו"ג ערלי לב וערלי בשר שהם מצד השדים, וישראל שהם מצד א-ל ש-די, ועם האות הזה נקרא האדם תמים, זהו שאמר והיה תמים, וכיון שהוא תמים בו, ראוי לו שישתמר מעון המיוחד הוא עון העריות...
ובמדרש אני א-ל ש-די, אמר לו אם אתה מקבל המילה הרי טוב, ואם לאו אומר לעולם די, אם לא תקבל את המילה דיו לעולמי, ע"כ דיה לערלה. ובאור המדרש הזה, כי כחם של ישראל בני ברית הוא הלב, ושבעים שרים הם היו הקליפות החיצונות ל"ה מימינים לזכות ול"ה משמאילים לחובה, וזהו לשון ערלה, ואין אדם רשאי להאחז בלב עד שיסורו הקליפות, ואילו לא קבל אברהם את המילה הייתי אומר דיו לעולמי עד כאן דיה לערלה, כלומר שלא יפעלו פעולה לא השכינה ולא השרים מכאן ואילך יבטל העולם. (בראשית יז א)
...וקבלו רז"ל חכמי האמת כי מקום הנחת המזוזה בסוף שליש העליון, וכן נתבאר בירושלמי, והטעם בזה, כי ירמוז לסוף הבנין שהוא כבוד השלישי הנקרא בשם שי"ן דל"ת ואל"ף דל"ת, ומטעם זה אנו כותבין שם של שי"ן דל"ת אחורי הקלף של מזוזה, ושיהא נראה בגובתא דקניא דרך החור, ומטעם זה נקראת בשם מזוזה שהוא במספר שם אל"ף דל"ת, והוא גם כן נקרא שומר ישראל, וכן המזוזה תשמור האדם מבחוץ והוא מבפנים. ולפי פשוטו טעם היותנו כותבין שם של ש-די במזוזה לפי שהעובדי אלילים חושבים שהצלחת הבתים תלויה במערכת הכוכבים, ומפני שהשם הזה משדד ומנצח המערכת על כן נכתוב אותו, לרמוז כי ממנו השפע והטוב נכנס אל הבתים, לא מן המערכה... (דברים ו ט)
אני א-ל ש-די פרה ורבה - הוא שם של פריה ורביה, כי נעלם שלו שי"ן דל"ת יו"ד עולה תק"ק כמנין אברים שבאיש ושבאשה. (בראשית לה יא)
ספר הזוהר, תא חזי א-ל ש-די הא אוקימנא בצדיקא דעלמא דביה סיפוקא דעלמא, ואיהו אמר לעולם די. אמנם כשמזכיר ש-די לבד ולא הזכיר מלת א-ל עמו הרמז בה לכנסת ישראל כי ממנה יונקים הכל, וזהו כשוד מש-די יבא, כי כשנפסקה היו"ד מש-די אזי היא שדודה ומתמלאת מן הכחות החיצונים, אז נקרא חרב לה' מלאה דם.
ענין אחר ש-די מלשון שודד, כלומר משדד ומנצח מערכות השמים... ואל תרחיק עוד היות פירוש מלת ש-די מלשון שדים, כי משם יבא השפע והיניקה לכל הנמצאים כענין השדים המניקים את התינוק, וכשאין הברכה מצויה בתחתונים אז כתיב אחות לנו קטנה ושדים אין לה. (לך לך)
וזהו לתקן עולם במלכות ש-די וכל בני בשר יקראו בשמך, זה בחינת תשובה שחוזר הטוב למקומו כנ"ל. כי ש-די הוא בחינת תשובה, ששב בתשובה על פגם ע"ז, כי ש-די הוא בחינת שיש די באלקותי לכל בריה, ואין צריך לשום עבודה אחרת להפנות אליך כל רשעי ארץ... (יז ו)
אני א-ל ש-די - אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי, והיא הבריאה, שלא יפול בה נושא מתפעל, ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות, והפך זה יקרא לכל נמצא זולת הבורא, כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו, וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעל בו. ומזה יתחייב במופת ראייה מציאות הבורא ויחודו ושלמות פעלו על כל פועל זולתו אצל כל מתבונן. וכל זה הורה הא-ל ית' לאבות, אמנם מופת סבה על הבריאה היוצא מן השם המיוחד לא הודיע עד משה רבינו, באמרו "וארא וגו' ושמי ה' לא הודעתי להם". (בראשית יז א)
ומה שאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ומשמע דוקא בשם הזה בפרט נגלה להם, ולמה דוקא בשם הזה, לפי ששם הזה מורה על שהוא נותן לעולם די ומשפיע מאתו המציאות בהשלמה שלא יהיה חסר, וכל תוספת גם כן חסר, לכך השפעתו די, שהוא ענין השלמה, וזהו ש-די. וזה השם היו דבקים בו האבות לפי שהשפיע מהם העולם ונתן להם זרע אומה שלימה, ולפיכך זה השם שהוא ש-די היה נוהג עם האבות, וזה שאמר "אני א-ל ש-די פרה ורבה", "א-ל ש-די נראה אלי בלוז ויברך אותי"... ובבראשית רבה בפרשת לך לך, אני א-ל ש-די שאמרתי לעולמי די, לשמים די ולארץ די, שאלמלא שאמרתי להם די היו נמתחין והולכים... וביאר ענין זה כי לדעת תנא קמא שם ש-די שדי באלקותו וכולל כל הנמצאים שהם תחתיו, ומפני שכל הנמצאים תחתיו ויכלול אותם אמר לעולמו די, שאם היו נמתחין והולכים לא היה להם דבר שיכלול אותם שהרי הם מבלי גבול, אבל השי"ת כולל הנמצאים כולם, ומפני זה יקרא ש-די שדי באלקותו, לכן אמר לעולמו די. ולדעת ר' אלעזר נקרא שדי שאין הנמצאים כדי לאלקותו, ולפיכך נקרא ש-די, שכל כך די בו שאין הנמצאים כדי לאלקותו, ומפני שהאבות כוללים התולדות שיצאו מהם גם כן היה שם ש-די עם האבות. וכן למאן דאמר שם ש-די שאין העולם ומלואו די לאלקותו דהיינו שאין העולם שהוא העלול ממנו כדי לעלה, כי לעולם העלול חסר מן העלה, וכן הבנים אינם כדי לאבות, במה שהאבות הם כמו העלה לבנים. אבל שם המיוחד עלה למשה במה ששם המיוחד מורה על אחדותו ית' שהוא נבדל מכל הנמצאים, ומשה מעלתו היתה באחדות שלא קם נביא כמוהו, והוא היה נבדל מכל אדם אשר על פני האדמה. (גבורות ה' פרק ל)
...ויראה לומר שם א-ל ש-די הוא מורה על ההבטחות, שהרי פירוש א-ל ש-די ש-די באלקותי ליתן לכל מי שירצה די, ולפיכך אמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, וכאשר נראיתי להם בשם הזה היה זה בודאי בשביל ההבטחה שהבטחתים ואמרתי שדי באלקותי להבטיח ולעשות, שהרי הבטחתי ולא קיימתי, אף על גב שלא הגיע הזמן לקיים להם סוף סוף לא נודע ולא הרגישו אמיתת שלו שנקרא בשם ה', בשביל שהוא מאמת את דבריו, והם לא ראו את זה... (גור אריה שמות ו ג)
בא-ל ש-די - המכוון בשם ש-די הוא, המספיק ומכלכל כל, כי במדת ש-די הוא ית' נותן מזון לכל בריותיו ומשלח להם ברכותיו וכל הטובות הממלאים צורך הבריות, עד שיבלו שפתותיהם מלומר די, והוא מענין שדים נכונו המספיקים מזון הולד... והנה הוא נתן לאבות עושר וכבוד וכל טובות זמניות, ברעב פדה אותם ממות וכו', והוא ממדת ש-די... (שמות ו ג)
מחזה ש-די - יש דעות שונות בביאור שם זה, יש שפירשוהו מגזרת די, אני הוא שיש די באלקותי לכל בריה... ויש מגזרת שודד שהוא מנצח מערכות שמים... ור"י אברבנאל ריש וארא טען על זה כי אין ראוי לכנותו ית' בתואר בלתי נאות שהוא תאר למעוול וחומץ, גם מנצח אין ראוי אליו כי אין אחד מבריותיו עושה עמו מלחמה. ובמקץ הרכיב רש"י שני הפירושים יחד, שפירש שדי בנתינת רחמיו וכדי היכולת בידו. ויש מבעלי לשון שפירש מענין שדים ורחם, והמכוון בו לפי זה אל המכלכל כל, והוא גם דעת רז"ל כי אמרו במכילתא דרשב"י פרשת פקודי כדין שדים נכונו ואתמלין מכל טוב לספקא ולאתזנא כולא וכו'... וכן מצאתי בשם הגאון רבינו סעדיה שתרגם ש-די בלשון ערב אלכפי, רוצה לומר המספיק. וכן הרב המקובל ר"י גיקטיליא בספר שערי אורה כתב, ש-די ממנו נמשך הכח והשלמות והשפע וכו' עד שיאמר די, ולפיכך אמרו רז"ל (בחגיגה) ש-די שבו אמרתי לעולמי די. ואף על פי שמשמע ממה שאמרו שם שהיה העולם מרחיב עצמו והולך עד שאמר לו די, העיקר הפנימי הוא כי במדת א-ל ש-די הוא נותן מזון לכל בריה ובריה ומשלח ברכותיו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די. וכל הברכות והטובות למלאות צורך כל בריה על ידי א-ל ש-די הם. (במדבר כד ד)
אני א-ל ש-די - ...ולדעת רבי סעדיה נקרא ש-די שאמר לעולמי די, וכן במדרש... כי מצוה זו (מילה) תורה שמעשה ה' לא נגמרו בשלמותם, עד שצריך האדם לתקנם... רוצה לומר שהקב"ה ברא את העולם בענין שיהיה בו פסולת וחסרונות כדי שהאדם יתקנם וישלים הבריאה... (בראשית יז א)
ש-די - ...התבונן בעולמי, הכלל וכל פרט טבועים בחותמת של די, ודי זה מעיד על הא-ל, אילו היו שמים וארץ תוצאה נצחית של כחות טבע עוורים השולטים לעד, כטענת החכמה עתיקת היומין של איוולת לב האדם, מדוע חדלו הכוחות האלה ליצור לעד ולעולם. מי שם תכלית וגבול ליצירתם בקיום העולם זה אלפים בשנים, מה מונע מהם לחזור ולהתגלות בבריאות חדשות לבקרים. עצם ה"די" הזה, זו חותמת השבת של הבריאה, היא חותמת הא-ל בשמים ובארץ... ולא רק בכלל הגדול, אלא בכל נברא זעיר, בכל חלקיק זעיר בעל צורה ובעל כח הוא טבע חותמת די. אבל די זה הוא המקור היחיד של הוייתם וסוג הוייתם, כל כח קיבל רווח ותחום לפעילותו... (בראשית יז א, וראה שם עוד)
בא-ל ש-די - כבר נתבאר בכל המקום שנזכר זה השם שבא להראות דתכלית הבריאה והטבע שהיה כך שימלא כבוד ה', וכדכתיב "כל פועל ה' למענהו"... ועל זה בא שם ש-די שאמר לעולמו די, היינו בזה האופן דוקא נשלם תכלית רצונו שימלא כבודו ית', ולא כן אם היה פחות מזה... (שמות ו ג)
ברש"י חבל על דאבדין וכו'. אף כי כתוב שמדרגת משה רבינו ע"ה היתה למעלה יותר, אף על פי כן הוטב בעיני השי"ת עבודת האבות לפרסום כבוד שמו ית' כמו שהוא נסתר בעולם הזה, כמו שאמרו ז"ל למען אברהם שקראך אדון, והוא שם ש-די שהוא חיותו ית' לכל הנבראים, שנקודה חיות ממנו ית' מחיה כל העולמות, ואף הטבע נמשך מחיות נקודה הפנימיות שלמעלה מהטבע, ומשה רבינו ע"ה היה דבוק במה שלמעלה מהטבע, והוא שם הוי"ה ית' שאין סוף לגדולתו. אבל בחינת נקודה הנ"ל היא המשכה שתהיה מספקת ליתן חיות לכל דבר ודבר כפי משפטו, ולכך נקרא ש-די על שם שיש די באלקותו לכל בריה, והיא עבודת אבותינו לברר בטבע והחושך שמכל מקום נמשך הכל מנקודה הפנימיות ושהכל לכבודו ברא... (וארא תרל"ב)
בפסוק וארא אל אברהם וגו'... וזה ההפרש שבין שם א-ל ש-די שהוא הנהגת הטבע על ידי נקודה חיות שנמצא מצומצם בכל מקום כמאמר חז"ל שיש די באלקותו לכל בריה, כי הוא כל יכול ויכול לתת חיות לכל הברואים, אף להרשעים שהם נקראים מתים ורחוקים מן הקדושה, אף על פי כן הכח משם הזה יש בו די להנהיג אותם, והיא עבודת האבות, וכן בימי הגלות, אבל משה רבינו ע"ה שורש התורה בחינת שם הוי"ה שהוא עצם החיות, ושם הוא חירות ולא נמצא שם שום הסתר וחושך... אבל הבורא ית' רצה שבני ישראל יתקנו כל הטבע גם כן, ורצה להנהיג אותם באותה הדרך אשר בחרו להם האבות לכבודו ית' כדי לברר מלכותו בכל המקומות... (שם תר"מ)
איתא בשם ש-די שאמר לעולמו די, והוא בחינת הצימצום והקטנות, שכן היתה הנהגתו ית' את העולם קודם קבלת התורה... וזה בחינת שדים והנקה, שלכן נקרא דדים על שם שיש בשדים נקב קטן שלא יזיק רוב החלב אל התינוק, וכמו כן בנמשל, אבל בקבלת התורה התחילה בחינת גדולות, כמו שכתוב "ומי גוי גדול"... (שם תרנ"ב)
יש להתבונן שמצות מילה ניתנה לאברהם אבינו ע"ה בשם א-ל ש-די. ויש לומר הטעם בפשיטות לפי מה דאיתא בספרים הקדושים בטעם מצות מילה, שביום השמיני אחר דאתישב ביה חילא דהאי עלמא שורה קדושה עליונה על כל נפש מישראל, ושמיני רומז למה שעל הטבע, כי הטבע היא שבעה, ובכל מה שבטבע אין צורך לסלק הערלה, אך למה שלמעלה מהטבע צריך לסלק הערלה לבל תהיה לה אחיזה במה שלמעלה מהטבע ותתחזק ותתקף עוד יותר. והנה שם א-ל ש' פירשו בו שאמר לעולמו די, והיינו שלא אז לבד בפעם אחת רק בכל עת הוא אומר די לבל תתפשט הקדושה יותר לבל יאחזו בה החיצונים, ועל כן בשם הזה השומר שלא תתפשט הקדושה למקומות שאינם ראוים צוה על המילה... (וארא תער"ב)
ולפי האמור מובן מה דפשיטא להו שבשם א-ל ש' לא יעשה אותות ומופתים גדולים ונפלאים, ההנהגה בשם הזה שהיא רק על ידי מניעה והסתלקות החיות ברב או במעט מכוכב זה או מזל זה, וממילא יתגבר שכנגדו, זה שייך רק בענינים שהם בסדר העולם והטבע הניתן במשטרי השמים, כגון רפואה וגשמים ופרנסה ושלום וכדומה, אבל ענינים היוצאים מהיקש הטבע לגמרי, כמו לעשות ממטה נחש או מנהר דם וכדומה, שענין זה איננו ניתן באחד הכוכבים כלל, כדי שתאמר שבמניעת והסתלקות החיות מזולתו יעשהו כוכב זה, על כן אי אפשר לעשותו בשם זה אלא בשם הגדול שבו נברא העולם... (שם תרע"ז)
ולפי האמור יש לפרש נמי מה דשינה בלשונו לומר בשם א-ל ש' וארא בחינת ראיה, ובשם הוי"ה בחינת ידיעה, לא נודעתי... ועל כן בשם א-ל ש' שהוא מלובש בבריאה נופל בו לשון ראיה, שהרי רואין אותו באמצעות הבריאה, אבל שם הוי"ה שהוא בלתי מלובש בבריאה ואיננו נתלה בו כנ"ל אין נופל בו לשון ראיה אלא לשון ידיעה... (שם תרע"ט)
...זכר כאן בפסוק ב' שמות שם א-ל ושם ש-די, שניהם גימטריא מש"ה, שם א-ל הוא מדת מלכות... ואחר כך על עבודה שהוא קרבנות נזכר שם ש-די שהוא נגד מדת יסו"ע, כמו שכתוב בזהר הקדש, ועל ידי מדה זו הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה, כמו שכתוב כי כל בשמים ובארץ, וכתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר דיסודא דעלמא דאקרי כל איהו אחיד בת"ת דאקרי שמים ובארץ דאקרי כ"ל, וכיון שיש היחוד עם שם הוי"ה שהוא רחמים אין צריך יסורין לכפר על העבר ודי בקרבנות לתקן כל העבר, ואלהבא גם כן די בתפלה שהשי"ת יעזרנו, שאלמלא הקב"ה שעוזר אינו יכול לו וצריך תפלה על זה... (נח ג)
וארא אל אברהם וגו' בא-ל ש-די וגו', להבין, הלא מצינו שנגלה השי"ת להאבות בשם הוי"ה, אך הנה שם א-ל ש-די נגד מדת צדיק יס"ע, והוא נגד יום הששי כידוע, שהוא גמר מעשה בראשית. והוראת השם שאמר לעולמו די, שבשעה שברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך, ואומרים בשם רבי בינם זצוק"ל שפירש שאמר לעולמו די, שמזה יספיק שיכיר הנברא מלכותו ית"ש, והוא כי תכלית מכוון הבריאה שיכיר האדם מלכותו, ומכל מה שנברא יוכל האדם ללמוד... והיה העולם מרחיב והולך שיוכלו להכיר יותר מלכותו, עד שאמר לו הקב"ה שאין צריכים להתפשט יותר, כי יש די בהבריאה שנברא עד היום להכרת כבוד מלכותו ית'. והנה אברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהתחיל להכיר אלקותו ית' בעולם והסתכל בהבריאה וממנה למד שהתחיל להרעים בלבו תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, וכן מכל מה שנברא בעולם למד, כי העולם נברא על ידי התורה... ושם הוי"ה הוא הדעת דמשה רע"ה שהוריד תורה מן השמים מה שהשי"ת מאיר ללב שלא על ידי התבוננות בבריאה... (וארא ג)
אמנם באשר לפי ראות עינינו, האנשים האלה הם מציאות בשר, גידים ועצמות, ובכל זאת אין כחות הטבע שולטים בם (בצדיקים כחנניה מישאל ועזריה), מכירים אנו על ידי זה את בורא העולם מחוקק המציאות ואת הנהגתו האלקית, ומכנים אותו בשם "ש-די". שנינו בחגיגה י"ב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי עד שגער בו הקב"ה והעמידו וכו'... מה שיש להבין מכאן הוא, כי השם ש-די מורה על מה שמכירים אנו לפי השגתנו, כי הגביל הבורא את כחות הטבע בגבול ומדה מסוימה, והנה כמו שהגביל אותם בכמותם עד כמה יתרחבו ויתפשטו, כמו כן הגבילם באיכותם עד היכן ישלטו כחות הטבע ואיפה יגמר כח שלטונם, ועל כל זה שאנו מכירים בסדור הבריאה ובהנהגתה מכנים אנחנו את הבורא בשם ש-די. והאדם הגדול המכיר את ה' ודבק בו, אף שהוא חי בעולמנו פה ולפי ראות עינינו איננו מציאות אחרת משאר אנשים, באמת על ידי התדבקותו בבורא חי הוא בענינים רמים ונעלים, וכל מהותו אחרת היא, ולכן על פי חוק הטבע העליונה המסדרת בבריאה כבר אפס כחה של הטבע הפשוטה מלשלט בו... ושמו של הקב"ה לבדו חופף עליו וחוסה בצלו... (חלק א עמוד פה)
גם הוכחנו כי יש שני עניני הנהגה נסית, א', ההנהגה העומדת תחת השם ש-די, והב', העומדת תחת השם הוי"ה ב"ה, והיא ההנהגה שנתחדשה ביציאת מצרים... כי כל הנסים שנעשו לאבות הקדושים היו רק בבחינת הגבלת המציאות, כי יש לה לכל מציאות מדה ידועה עד כמה יגדל כחה ופעולתה, והיינו ענין ש-די... וזהו גם כן בכל עניני כחות הטבע, כמו כח האש שיכול לשרוף רק חמרים ידועים, אבל ישנם חמרים כאלה שלא ניתן לו כח לשרפם, וזה מפני שכחו מוגבל כפי המדה שנתנה לו מאת הבורא ב"ה. ועיקר הגבלתם אינו בכחם התחתון הנראה לעינינו, אלא בשרשם העליון, שמזה משתלשל כחם באותה מדה ובאותו אופן הנראים לעינינו כפי חק טבעו. ולכן יש אשר האדם שאין נראה לנו כחו למטה, שחמרו אינו ראוי לשרפת אש, מכל מקום יש אשר הוא נמצא באותה שעה במדרגה כזו שכחו למעלה איתן עד כדי שהאש אין כחו רב לשלוט בו, וזה היה ענין הנס של אברהם אבינו שלא נשרף כשהפילו נמרוד לתוך כבשן האש.
אבל הנסים שנעשו ביציאת מצרים לא היו כפי ערך כחם ומעלתם של בני ישראל, כי היו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז... אבל מכיון שהתראה ה' ברוב גאונו בשם הוי"ה ב"ה הרי פעל כאן בכח רצונו העקרי ולתכלית בריאתו, ולזה היה דרוש שיעברו בני ישראל בתוך הים בחרבה, ומכיון שכל המערכה מונהגת על ידי הרצון העקרי והתכליתי הזה, שהוא שורש כל הבריאה, לכן נשדד כח הטבע ונהפך להיות פועל לפי הרצון הזה וכפי התכלית הנדרשת ממנו... (שם עמוד קיד)