(ראה גם: גילה, דיצה, חדוה, שחוק, ששון)
ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם, והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם. (דברים יב יב)
ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם לפני ה' אלקיך ושמחת אתה וביתך. (שם יד כו)
שבעת ימים תחג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח. (שם טז טו)
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהלך. (שם לג יח)
ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו. (מלכים א ח סו)
לב שמח י טיב פנים, ובעצבת לב רוח נכאה. (משלי טו יג)
אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, והנה גם הוא הבל. לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זה עושה. (קהלת ב א)
וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי, וזה היה חלקי מכל עמלי. ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות, והנה הכל הבל ורעות רוח, ואין יתרון תחת השמש. (שם שם י)
ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכל ולשתות ולשמוח, והוא ילונו בעמלו ימי חייו, אשר נתן לו האלקים תחת השמש. (שם ח טו)
לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך... (שם ט ז)
שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט... (שם יא ט)
ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם... וילכו כל העם לאכל ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. (נחמיה ח י)
ואמר ר' יהודה באותו זמן עתיד הקב"ה לשמח עולמו, ולשמוח בבריותיו, שנאמר ישמח ה' במעשיו, ואזי יהיה שחוק בעולם, מה שאין עכשיו, דכתיב אז ימלא שחוק פינו וגו', הדא הוא דכתיב ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים, שאזי עתידים בני אדם לומר שירה, שהוא עת שחוק. רבי אבא אמר, היום שישמח הקב"ה עם בריותיו לא היתה שמחה כמותה מיום שנברא העולם, והצדיקים הנשארים בירושלים לא ישובו עוד לעפרם... (וירא שצד)
תא חזי, יצר הטוב צריך חדוה של תורה, ויצר הרע צריך חדוה של יין וניאוף וגאות רוח, ומשום זה צריך האדם להרגיזו תמיד מאותו יום הגדול יום הדין... (מקץ קצח)
ר' יוסי אמר, מהו אמירה הזו שכתוב ויאמר אליהם, ולא כתוב מה שאמר, א"ר יצחק תא חזי, דרך העולם הוא כשבא שמחה לאדם או כשבא צער, בטרם שיבין אותו אינו יכול לסבול, כי לבו פורח ממנו מיד, וכשמבין ויודע אותו הוא עומד בקיומו ויכול לסבול... (יתרו שעו)
כבד את אביך, (הוא) כמו שאמר כבד את ה' מהונך, היינו מכספך, מהונך היינו מחנך, (מן החן שלך, דהיינו) בשמחה של נגון, כי זה הוא שמחת הלב כמו הניגון שבכל העולם, (המשמח את הלב), מעשים ישרים של הבן משמחים לב אביו ואמו... (שם תקנה)
ואם תאמר הרי כל שמחה וכל חדוה וכל שיר הוא מצד שמאל, כי על כן הלוים שהם מצד שמאל מנגנים שירה, (ואיך תאמר שהוא דינים וקינות, ומשיב) אלא כל שמחה הנמצאת מצד שמאל, לא נמצא אלא בזמן שהימין נתדבק עמו, (דהיינו שהחכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים שבימין), ובזמן שהימין נתעורר ומתדבק עמו, אז ההיא שמחה שבימין מטיב ומשכך את הכעס שבשמאל, (כי כל הרוגז והדינים שבשמאל הוא מחמת חסרון חסדים שמימין), וכשהכעס נשתכך, ויש שמחה מצד ימין, אז שמחה שלמה באה מצד הזה (משמאל, כי אחר שהתלבש בחסדים מאירה גם החכמה שבשמאל, ואז השמחה שלמה).
וכשהימין אינו נמצא, הכעס שבשמאל מתרבה, (כי הימין) אינו שוכך, ואינו מיטיב ואינו משמח, אז (נאמר איכה, שהוא אותיות אי כה), דהיינו כוס של ברכה (שנקרא כה), מה תהיה עליה, כי יושבת בשמאל, והכעס מתרבה, ואינו שוכך, ודאי תרעומות וקינות מתעוררות... (תרומה שכא)
כעין זה עבדו את ה' בשמחה, כי שמחת האדם מושכת שמחה אחרת העליונה, כך עולם התחתון הזה (דהיינו המלכות) כמו שהיא מתעטרת כך ממשכת מלמעלה, משום זה מקדימים ישראל ומעוררים קול בשופר שהוא כלול באש מים ורוח... (תצוה צד)
וזה הוא סוד בין החברים, הסוד, כי בחול אין מקום ההוא נהנה אלא מאלו הדיבורים העולים מתוך השובע, (דהיינו מברכת המזון), וכל המלים מתעטרות ורוות ושבעות בשמחה, ומקום ההוא נהנה מהם, ובשבת הוא סוד אחר, שבהמזון ממש ובשמחה ההיא של המזון של מצות שבת, (נהנית המלכות, ונמצא המזון עצמו) כלול לגמרי מלמעלה ומלמטה, וזה סוד כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ודאי (המלכות נהנית) מהנאתו זו (של האדם), ובשמחה זו שבמזון של מצות שבת כמו שהעמידוהו.
מי שמברך להקב"ה מתוך השובע, צריך לכוון לבו ולשום רצונו בשמחה, ולא יהיה עצב, אלא שיברך שמחה בסוד הזה, וישום רצונו שהוא נותן עתה לאחר בשמחה ובעין טובה, וכמו שהוא מברך בשמחה בעין טובה כך יתנו לו בשמחה ובעין טובה, ועל כן לא יהיה עצב כלל, בשמחה ובדברי תורה, וישום לבו ורצונו לתת ברכה במקום שצריך. (ויקהל תנט)
אלו נתמנו לשמח העולם, כשהנשמה נתוספת מערב שבת לערב שבת והיא יוצאת, כשהיא יוצאת יוצאים אלו עמה, ומעבירים מישראל כל עצבות וכל יגיעה וכל מרירות הנפש, וכל רוגז שבעולם, ואלו הם משמחי העולם. (פקודי תש)
עתה שלא נמצא קרבן, מי שחטא לפני אדונו, ושב אליו ודאי שהוא מר נפש, בעצמות, ברוח שבור, ואיך מקיים שמחה ורננה, הרי אינן נמצאות בו, והרי כך למדנו, שהתשבחות שמשבח לאדונו ושמחת התורה ורננה של התורה זו שמחה ורננה, וכן למדנו ולא מתוך עצבות וכו', דהיינו שלא יעמוד אדם לפני אדוניו בעצבות, והרי אינו יכול (כי לבו נשבר בו מחמת חטאיו), ומה התקון שלו... (ויקרא קיב)
ר' חייא ור' יוסי היו הולכים בדרך, כשהגיעו לשדה אחד, ראו עץ אפרסמון בדרך לצד ימין, א"ר יוסי עטיפה שלעשן נמצא בעינינו, אין לנו רשות לראות בדבר של שמחה, (כמו אפרסמון), מכיום שנחרב בית המקדש... (תזריע סו)
וגילו ברעדה, שאסור לאדם לשמוח ביותר בעולם הזה, זה הוא בדברי העולם, אבל בדברי תורה ובמצות התורה צריך לשמוח, ולאחר (שלא ישמח בדברי העולם), ימצא האדם שיעשה מצות התורה בשמחה, שכתוב, עבדו את ה' בשמחה. (אחרי ג)
שמחו את ירושלים וגו', הוא משום ששמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקדושה, ששם מתחברת אשה בבעלה, (דהיינו ז"א ומלכות), ואז היא שמחת הכל, שמחה של מעלה ושל מטה, ובזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקדושה, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה, שכתוב, שמחו את ירושלים וגילו בה וגו' וגילו בה, הוא בדיוק, (דהיינו בזמן שישראל נמצאים בה.
רבי אבא ראה אדם אחד שהיה שמח בבי טרוניא שבבבל, בעט בו, אמר שמחו את ירושלים כתיב, בזמן שירושלים בשמחה צריך האדם לשמוח, (ולא בזמן הגלות), ר' אלעזר לטעמו, שאמר, שמחו את ירושלים היינו שכתוב עבדו את ה' בשמחה, (דהיינו שירושלים היא השכינה, וצריכים לעבוד ולשמח אותה).
כתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה, וכתוב אחד אומר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, מה בין זה לזה, כאן בזמן שישראל שורים בארץ הקדושה, (שאז עובדים לפני ה' בשמחה), וכאן בזמן שישראל שורים בארץ אחרת, (אז צריכים לעבוד ביראה ולשמוח ברעדה). עבדו את ה' ביראה, זו כנסת ישראל, (דהיינו המלכות), בזמן שהיא בגלות בין העמים.
אמר ר' יהודה, והרי כתוב, כי בשמחה תצאו, שזו היא כנסת ישראל, וכיון שאמר תצאו, (הרי) מן גלות היא, ונקראה שמחה, (הרי שגם בגלות היא נקראת שמחה). אמר לו ודאי כך הוא, שבכל זמן שהיא בגלות ושוכבת לעפר אינה נקראת שמחה, עד שהקב"ה יבא אליה ויקים אותה מן העפר, ויאמר התנערי מעפר וגו' קומי אורי וגו', ויתחברו יחד, אז היא נקראת שמחה, שהיא שמחת הכל, ואז בשמחה תצאו ודאי, אז כמה צבאות יצאו לקבל את המטרוניתא לשמחה של סעודת המלך, כש"א ההרים והגבעות יפצחו וגו', וכתיב כי הולך לפניכם ה' ומאספכם וגו'. (במדבר כג)
קום ר' אבא לחדש דברי תורה, שאמרת בחבור הראשון. פתח ר' אבא ואמר, שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ, כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה שהשמחה שלהם והתשבחות שלהם אינם אלא בו, כי כך למדנו, שכל שמחה של ישראל שאינם משתפים בה את הקב"ה אינה שמחה. ועתיד הוא סמאל וכל הכת שלו לקטרג על אותה השמחה, ונשאר בצער ובבכיה, והקב"ה אינו משתתף בצער ההוא.
אבל מי שמשתף את הקב"ה ושכינתו בשמחה שלו, אם יבא מקטרג לקטרג על השמחה ההיא, הקב"ה ושכינתו משתתפים בצער ההוא, מה כתוב בו, בכל צרתם לו צר, וכמה, הוא משום (שכתוב) עמו אנכי בצרה.
ומאין לנו שיש לישראל לשתף את הקב"ה ושכינתו בשמחתם, הוא כי כתוב, ישמח ישראל בעושיו, (שפירושו) שמחה ההיא של ישראל אינה אלא בעושיו, והרי היה צריך לומר בעושו, אלא אלו הם הקב"ה ושכינתו ואביו ואמו, שאף על פי שמתו, הקב"ה עוקרם מגן העדן ומביא אותם עמו לאותה שמחה, לקחת חלק בשמחה עם הקב"ה ושכינתו. (פנחס קיח)
ביום חתונתו, חתנות זה ממי הוא, א"ר פנחס מאום ההוא, חתונתו של אותו האום שלו, מהו חתונתו, היינו ביום שנעשו מוכשרים לעשות מצות התורה, שהוא שמחת הצדיקים, ומתי הם נעשו מוכשרים א"ר יצחק מי"ג שנים והלאה, כי ביום ההוא חובה על הצדיקים לעשות שמחת לב, כיום שהולך לחופה, ובשביל זכות הזה עתיד הקב"ה לעוררם ולהעביר כרוז לפניהם בשמחה, צאינה וראינה בנות ציון. (זהר חדש בראשית תרנד)
...וסוד הזה שולט בעם של שבתאי, אבל לא בעם הקדוש, משום שהעם הקדוש אין לו חלק ונחלה בכוכבים ובמזלות, אלא בהקב"ה בלבדו, (וישראל) צריכים להראות שמחה, ואכילה ושתיה ובגדים לבנים או של צבעים יפים, ולתקן הבית והשלחן ביום הזה... (שם יתרו רצ)
ארבעה אסרו בשמחה, אברהם אסר בשמחה, שנאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו... יוסף אסר בשמחה, שנאמר ויאסור יוסף מרכבתו, ולא היו לו כמה עבדים, אלא לכבוד אביו, בלעם אסר בשמחה, שנאמר ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו, פרעה אסר בשמחה, שנאמר ויאסור את רכבו... (בשלח פרשה א)
....צרה לישראל כאלו צרה לפניו, שנאמר בכל צרתם לו צר, שמחה לישראל כאלו שמחה לפניו, שנאמר שמחתי בישועתך. (בשלח-ויסע פרשה ב)
הנני, בשמחה, דברי רבי ישמעאל, אמרו לו תלמידיו רבינו לפי שהוא אומר ואני הנני מביא את המבול מים, שומע אני שיש שמחה לפני המקום, אמר להם יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסיו מן העולם... רבי נתן אומר אני מוסיף על עבודתם, הנה בשמחה, וכן הוא אומר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (קרח קיז)
...כל מצות כהונה נאמרה בשמחה מהר סיני, וזו בתחילה נאמר לו, דברי רבי נחמיה, רבי יונתן אומר אף זו בשמחה נאמרה, שנאמר ולבני לוי הנה נתתי, אין הנה אלא לשון שמחה... (שם קיט)
ושמחתם, נאמרה כאן שמחה ונאמרה להלן שמחה, מה שמחה האמורה להלן שלמים, אף שמחה האמורה כאן שלמים. (ראה סט)
ר' יוסי הגלילי אומר שלש מצות נוהגות ברגל ואילו הם, חגיגה, וראייה ושמחה, יש בראיה מה שאין כן בשמחה, ויש בחגיגה מה שאין כן בשתיהם ויש בשמחה מה שאין בשתיהם... שמחה נוהגת באנשים ובנשים מה שאין כן בשתיהם. (ראה קלח)
והיית אך שמח, לרבות לילי יום טוב הראשון לשמחה, יכול שאני מרבה אף יום טוב האחרון לשמחה, תלמוד לומר אך. (שם קמב)
נפתלי שבע רצון, מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים ובדגים וכפניות, ומלא ברכת ה' זו בקעת גינוסר. (ברכה שנה)
אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. (ברכות ה א)
וא"ר חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צב-אות, ואם משמחו מה שכרו, אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות... רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה, שנאמר מביאים תודה בית ה', רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים... (שם ו ב)
אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. (שם ט ב)
...אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, מאי וגילו ברעדה, א"ר אחא בר מתנא אמר רבה במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, א"ל אנא תפילין מנחנא. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, א"ל אנא תפילין מנחנא. מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתא כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו... א"ר יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ר"ל שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מר' יוחנן רביה. (שם ל ב)
תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. (שם לא א)
...ושבחתי אני את השמחה, שמחה של מצוה, ולשמחה מה זו עושה, זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה, אמר רב וכן לחלום טוב... כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימא ופתח בשמעתא. (שבת ל ב)
תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה, דכתיב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, עדיין עושין אותה בשמחה. (שם קל א)
אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי אסי מפני מה... מועדים שבבל שמחים, מפני שהן עניין... איתער בהו רבי יוחנן אמר להו, דרדקי לא כך אמרתי לכם אמרו לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו, ואם לאו לא תאמרהו. אמרו ליה ולימא לן מר... מפני מה מועדים שבבבל שמחים, מפני שלא היו באותה קללה, דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה. (שם קמה ב)
שמחת לב אשה, נחלת ה' בנים... (שם קנב א)
ר' יהושע לטעמיה, דאמר שמחת יום טוב נמי מצוה היא... ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם... אמר רבי יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא ימי משתה ושמחה כתיב ביה... (פסחים סח ב)
והאמר רבא חייב אדם לשמח אשתו בדבר מצוה, (אפילו שלא בשעת עונתה אם רואה שמתאוית לו)... (שם עב ב)
תנו רבנן חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם, ביין, רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן, אנשים בראוי להם ביין, ונשים במאי, תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש. (שפ קט א)
אמר רב כהנא משום רבי ישמעאל ברבי יוסי מאי דכתיב למנצח מזמור לדוד זמרו למי שנוצחין אותו ושמח, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, בשר ודם מנצחין אותו ועצב, אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח... (שם קיט א)
בעי ר' זירא אשה מה היא בבל תאחר, מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה, או דלמא הא איתה בשמחה... והאמר אביי אשה בעלה משמחה. (ראש השנה ו ב)
והאמר ר' יצחק בר אבדימי במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה, נוטה כלפי צפון עניים שמחין ובעלי בתים עצבין מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיהן מרקיבין... נטה כלפי מזרח הכל שמחין... (יומא כא ב)
דרבא רמי כתיב ישמח וקרינן ישמח, זכה משמחו (היין) לא זכה משממו, והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין. (שם עו ב)
הנהו תרי מינים חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה, א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו', א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים... (סוכה מח ב)
תנו רבנן מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו... (שם נא ב, וראה עוד שמחת בית השואבה)
אמר ריב"ל כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם, שנאמר בהם עולם ונושע. (תענית ח א)
ממעטין במשא ומתן ובבנין ובנטיעה, תנא בבנין בנין של שמחה, נטיעה נטיעה של שמחה, אי זהו בנין של שמחה, זה הבונה בית חתנות לבנו, אי זו היא נטיעה של שמחה, זה הנוטע אבוורנקי של מלכים. (שם יד ב)
אמר רב נחמן בר יצחק אף אני אומר לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה, צדיקים לאורה דכתיב אור זרוע לצדיק, ולישרים שמחה, דכתיב ולישרי לב שמחה. (שם טו א)
...ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. (תענית כו ב)
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה... (שם כט א)
...מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה... (שם ל ב)
...שמחה זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך, ששון זו מילה, וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך... (מגילה טז ב)
אין נושאין נשים במועד... אמר רבי יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא ואמרי לה אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. (מועד קטן ח ב)
ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן, כתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא... אלא מדמיתר קרא, מכדי כתיב ארבעה עשר יום, שבעת ימים ושבעת ימים למה לי, שמע מינה הני לחוד והני לחוד...
אין שמחה בלא אכילה ושתיה... שמחים שנהנו מזיו השכינה, וטובי לב, שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר. (שם ט א)
תנו רבנן ושמחת בחגך, לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים, ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובבכור ובחזה ושוק, יכול אף בעופות ובמנחות, תלמוד לומר ושמחת בחגך, מי שחגיגה באה מהם... (חגיגה ח א)
...בשלמא נשואין בלא סעודה איכא שמחה, אלא אירוסין בלא סעודה מי איכא שמחה... (יבמות מג ב)
אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה. בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך... (שם סב ב)
רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו, ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא... (כתובות ח א)
...א"ל בני שמחת את לבי והקהיתה את שיני... (סוטה מט א)
מיתיבי מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים... ר' יהושע אומר ישמח אשתו לדבר מצוה. (בבא בתרא י ב)
בסיני נמי כתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, לשמחת עונה. (ע"ז ה א)
רבי ישמעאל אומר... והוי מקבל את כל האדם בשמחה. (אבות י יב)
איזהו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. (שם ד א)
מיתיבי חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל, יבמה מלך, אישה כהן גדול, בנה סגן, בן בנה משוח מלחמה ואחיה נשיא שבט... (זבחים קב א)
רב מתנה אמר מהכא, תחת אשר עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר זה שירה, ואימא דברי תורה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב, משמחי לב איקרי טוב לא איקרי, ואימא בכורים דכתיב ושמחת בכל הטוב, טוב איקרי, טוב לבב לא איקרי. (ערכין יא א)
ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר, זכר שהכל שמחים בו מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה מתחרטת (על שבועתה) לארבעה עשר. ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה, שלא יהו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים. (נדה לא ב)
וטעונין (הבכורים) קרבן, נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה, מה שמחה שנאמר להלן שלמים אף כאן שלמים. (בכורים ט ב)
א"ר יונה, יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח... (סוכה כב ב)
גוי אחד שאל את ריב"ק א"ל אתם יש לכם מועדות ואנו יש לנו מועדות, בשעה שאתם שמחים אין אנו שמחים ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, ואימתי אנו ואתם שמחים בירידת גשמים, מאי טעמא לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו, מה כתיב אחריו הריעו לאלקים, כהנים לוים וישראלים אין כתיב אלא הריעו לאלקים כל הארץ. (בראשית יג ד)
...א"ל נולד לך בן זכר מימיך, א"ל הין, א"ל מה עשית, א"ל שמחתי ושמחתי את הכל, א"ל ולא היית יודע שסופו למות, א"ל בשעת חדוותא חדוותא בשעת אבלא אבלא... (שם כז ז)
כך דמך ר"ש ב"ר יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין נפקין רוחין ועלעולין ועקרון כל אילניא טבייא דארעא דישראל, למה כן, דהוה לקיט מנהון שבשין (ענפים) ומהלך קדם כלה, והוו רבנין אמרין למה עבדי כדין, למה הוא מבזה ית אורייתא, א"ר זעירא שבקותיה דהוא ידע מה הוא עביד... (שם נט ה)
מלא שבוע זאת, א"ר יעקב בר אחא מכאן שאין מערבין שמחה בשמחה, אלא מלא שבוע זאת וגו'. (שם ע יח)
בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו... (שם צא ה)
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, זה שאמר הכתוב (משלי י"ד) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זה, מהו כך, אלא כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח הלב שמח תחלה... (שמות יט א)
בעולם הזה שבת משוש כל הארץ, וכשיבנה הקב"ה את ירושלים הוא מחזיר לתוכה את כל השמחה, שנאמר (ישעיה נ"א) כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. (שם נב ד)
אמר להם הקב"ה לרשעים, הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשין לשמוח. ר"ל בשם ר' שמעון בן מנסיא אמר תפוח עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה... ואחר כל השבח הזה - כי עפר אתה ואל עפר תשוב. אברהם לא שמח בעולמי ואתם מבקשים לשמוח, נולד לו בן למאה שנה, ובסוף א"ל הקב"ה קח נא את בנך, והלך אברהם מהלך ג' ימים... ישראל לא שמחו בעולמי, שמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח, עתידין הן לשמח במעשיו של הקב"ה לעתיד לבא, כביכול הקב"ה לא שמח בעולמו, שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח, עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים לעתיד לבא. אלישבע בת עמינדב לא שמחה בעולם, שראתה ה' כתרים ביום אחד, יבמה מלך, אחיה נשיא, בעלה כהן גדול, שני בניה ב' סגני כהונה, פנחס בן בנה משוח מלחמה, כיון שנכנסו בניה להקריב ונשרפו ונהפכה שמחתה לאבל... (ויקרא כ ב)
שובע שמחות, שבענו בה' שמחות מקרא משנה תלמוד תוספתא ואגדות... דבר אחר אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג, ואלו הן ד' מינין שבלולב, וסוכה, חגיגה ושמחה. אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה, א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא... במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא. (שם ל ב)
דבר אחר גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי, א"ר אלכסנדרי זה שמגעת לו שמחה ואינו מדביק את קרוביו עמו משום עניות. (שם לד ג)
א"ר יצחק למדתך תורה דרך ארץ כשיהא אדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, היה טוענו ומוליכו אצל אביו... (שם שם ט, וראה שם עוד)
ויהי, א"ר שמעון בר אבא בש"ר יוחנן בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה ושמחה, אם צרה אין צרה כיוצא בה, ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה. אתא ר' שמואל בר נחמן ועבדה פלגא, בכל מקום שנאמר ויהי צרה, והיה שמחה... (במדבר יג ז, וראה שם עוד)
נגילה ונשמחה בך, בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל, גילה שישה שמחה רנה פצחה צהלה עלצה עליזה חדוה תרועה. גילה, (זכריה ט') גילי מאד בת ציון... (שיר השירים א ל, וראה שם עוד)
...כך לעתיד לבא באין הנביאים ואומרים לירושלים (ישעיה ס') בניך מרחוק יבואו, והיא אומרת להם מה איכפת לי... כיון שאמרו לה (זכריה ט') הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע אמרה הא חדותא שלימה, דכתיב גילי מאד בת ציון... באותה שעה היא אומרת (ישעיה ס"א) שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי. (שם שם לא)
דבר אחר נגילה ונשמחה בך, ר' אבין פתח (תהלים קי"ח) זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, א"ר אבין אין אנו יודעין במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך, בהקב"ה, בך בישעתך, בך בטובך, בך ביראתך, א"ר יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה. (שם שם לב)
א"ר חוניא כתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו, כשמל בנו אפילו אדם ממשכן עצמו משמח אותו היום, הוי אומר והוספתי על כל תהלתך. (חיי שרה ז)
...א"ל הקב"ה למשה לא אכפת לאהרן בדבר זה, לא די שאינו מיצר אלא עוד שמח, תדע לך שאמר ליה וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, אינו אומר ושמח בפיו או ושמח בלבד, אלא ושמח בלבו. אמר רשב"י הלב ששמח בגדולת אחיו יבא וישמח וילבש אורים ותומים... (שמות כז)
...וצריך אדם להיות שמח ביסורין יותר מן הטובה, שאפילו אדם בטובה כל ימיו לא נמחל לו עבירות שבידו, ובמה נמחל לו, ביסורין. (יתרו טז)
ועשית מזבח מקטר קטורת, זה שאמר הכתוב (משלי כ"ז) שמן וקטרת ישמח לב, הכתוב הזה מדבר בהקב"ה ובישראל, כיצד בשעה שהיה כהן גדול נוטל את הקטורת באותה מחתה ביום הכפורים ונכנס לפני ולפנים בבית קדש הקדשים... מהו וכסה, לשון מחילה הוא, כענין שנאמר (תהלים פ"ה) כסית כל חטאתם סלה, וכשהיה ענן הקטרת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה כאשכול היה יודע שיתכפרו עונות ישראל.... נמצאת אומר שכהן גדול וכל ישראל מרתיתים בשעה שכהן גדול נכנס לפני ולפנים, עד שהיה יוצא בשלום, כיון שהיה יוצא היתה שמחה גדולה בישראל שנתקבל ברצון... (תצוה טו)
וכדברי רבי שמואל בר נחמני שאמר שנעשה המשכן בג' חדשים למה לא עמד מיד, אלא מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן נולד יצחק... (פקודי יא)
ויהי ביום השמיני, זה שאמר הכתוב אמרתי להוללים אל תהולו ולרשעים אל תרימו קרן (תהלים ע"ה)... לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, שנאמר (קהלת ב') לשחוק אמרתי מהולל. רצונך לידע שהרי שמחתו של הקב"ה לא המתינה, אימתי כשברא הקב"ה את עולמו היתה שמחה גדולה לפניו, שנאמר (תהלים ק"ד) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו... וצוה לאדם הראשון מצוה קלה ולא קיימה, מיד נתן לו אפופסין, וכביכול לא המתין בשמחתו, ואמר לא בראתי את הכל אלא בשביל אדם, ועכשיו הוא מת מה הנאה יש לי. ומה הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.
אברהם כמה שמח, נתברך בעולם ונתגדל... ונתן לו בן בזקנתו ומל אותו וגדלו, ולסוף נאמר לו קח נא את בנך את יחידך והעלהו, ועשה מהלך שלשה ימים, חזר ביום אחר מהר המוריה וקבר לשרה אשתו, ובקש מקום לקברות ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ואחר כך קפצה עליו זקנה, ומה אברהם הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה... (שמיני ב, וראה שם עוד)
...והלא (היין) משמח לב האדם ומשבחו הכתוב כמו הקורא בתורה, שנאמר (תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב אנוש, ואומר (שם י"ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועוד כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן... והשכור בעוד שהיין בו הוא יושב בשמחה כמו שהוא יושב בגן עדן... (שם יא)
...אמר הקב"ה אתם משמרים את המצות ותשמחו בהן, אני מוסיף לכם שמחה, שנאמר (ישעיה כ"ט) ויספו ענוים בה' שמחה וגו'. (תזריע ה)
...אמר ר' יעקב בר יוסי נמנעה השמחה מן הרשעים ונתנה לצדיקים לישראל, שהוצרך הקב"ה לישב עם בשר ודם בנר עד שאמר להם אל מול פני המנורה. (בהעלותך ו)
א"ל הקב"ה לישראל חייכם איני מחסר אתכם ימים טובים אלא מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת. (פנחס טז)
מהו לכם, אמר להם הקב"ה לישראל השמחה נאה לכם, המועדים נאים לכם, ימים טובים נאה לכם, לכך נאמר עצרת תהיה לכם. (שם יז)
רבי יהודה בר סימון אומר, אמר הקב"ה אם יש לך ד' בני בתים יש לך ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, ואני יש לי ארבע בני בית, הלוי והגר והיתום והאלמנה שלי וכלן בפסוק אחד, אם אתה משמח את שלי ואת שלך בבית בימים טובים שנתתי לך, אף אני משמח את שלי ואת שלך בבית הבחירה, שנאמר (ישעיה נ"ו) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, אמן וכן יהי רצון. (ראה יח)
...כיון שחרבה ירושלים ערבה כל שמחה, גלה משוש כל הארץ, מהו ערבה, חשכה קבלה כמו שאומרים ויהי ערב, בעולם הזה שבת משוש כל הארץ, כשישוב הקב"ה ויבנה את ירושלים הוא מחזיר את השמחה, שנאמר (ישעיה נ"א) כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. (פקודי ח)
ר' אבא בר כהנא פתח, לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה (קהלת ב') מה מעורבב שחוק של אומות העולם שעושין בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות שלהם, ולשמחה מה זו עושה, מה טיבתן של תלמידי חכמים שם... (אחרי ב)
דבר אחר שוש אשיש, שוש בימות המשיח, אשיש במפלתה של רומי הרשעה, תגל נפשי באלקי זו מלחמת גוג ומגוג. (פרשה לז שוש אשיש)
מהו שוש אשיש בה', אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה הואיל ושמחת אותנו ישמחו הכל עמי, ולא אני כאחרים ששמחו ולא שמחו הכל עמהם, אמר לה הקב"ה הרי את כשרה אמך ששמחה היא ושמחו הכל עמה, שנאמר ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי (בראשית כ"א). אמר רשב"ג כל מי שנתאבל על ירושלים בחורבנה עתידין לשמוח עמה בבנינה, הקב"ה נתאבל עליה... ועתיד לשמוח עמה, שנאמר (ישעיה ס"ב) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך. מלאכי השרת נתאבלו שנאמר הן ארלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיה ל"ג) ועתידין לשמוח עמה...
שוש אשיש בה' מה ראה ישעיה שאמר בה' ולא אמר באלקים, לפי שכל השמחות היתה צרה אחריהן, מפני שהן תלויות על ידי בשר ודם, אבל שישה זו שמחה ואין אחריה צרה, לפי שהיא באה על ידי ה', שבכל מקום שהוא אומר ה' מדת רחמים הוא... (פרשה כב שוש אשיש)
ושמחת בחגך, את מוצא שלש שמחות כתיב בחג, ואלו הן, ושמחת בחגך (דברים ט"ז), והיית אך שמח (שם), ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים (ויקרא כ"ג), אבל בפסח אין את מוצא שכתב בו אפילו שמחה אחת, ולמה, את מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה. דבר אחר למה אין כתיב שם שמחה, בשביל שמתו בו המצרים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו... וכן אתה מוצא שאין כתיב בעצרת אלא שמחה אחת, ושמחת אתה וביתך (דברים ט"ז), מפני שהתבואה נכנסת בפנים, אבל בפירות האילן נידונין.
אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, מאי טעמא, שהנפשות נידונות ומבקש אדם נפשו יותר מממונו, אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס שלהם ביום הכפורים, כמו שכתוב בו כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא ט"ז), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתיב שם שלש שמחות.
דבר אחר והיית אך שמח, מהו אך שמח, את מוצא אף על פי שאדם שמח בעולם הזה אין שמחתו שלימה, היאך בעולם הזה אדם נולד לו בנים והוא מיצר עליהם לומר אם הן בנים של קיימא או אינם של קיימא, והלכך הוא מיצר, אבל לעתיד לבא הקב"ה מבלע את המות, שנאמר (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח, אותה שמחה תהיה שלימה, שנאמר (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו.
דבר אחר והיית אך שמח, אדם שמח בעולם הזה, בא מועד לוקח לו בשר ומבשל בתוך ביתו לשמוח בשביל המועד, לא עשה אלא בא לאכול ומתחיל נותן לכל אחד ואחד מבניו, אחד אומר חלקו של אחי גדול משלי, ונמצא מיצר אפילו בתוך שמחתו, אבל לעתיד לבא הקדירות מבשלות ואדם רואה ונפשו שמחה עליהם, הדא הוא דכתיב (ישעיה כ"ו) ה' תשפות שלום לנו... באותה שעה אדם שמח שמחה שלימה. (פסקה כ"ט אחריתא דסוכות)
עשרה שמות נקרא שמחה, אלו הן, ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה. (לד ט)
ביום הכפורים אין מזכירין בו ביום טוב, שאין יום טוב ביום צום... ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה. (יט ו)
לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים... (פרק ז)
הוי שמח ביסורין הבאין עליך מפני שמצילין אותך מחוליה של מטה. והוי שמח על שולחנך בשעה שהרעבין נהנין ממנה, כדי שתאריך ימים בעולם הזה ובעולם הבא. והוי שמח במתנה שנתת מתוך ביתך כדי שיכפה ממך אף, שנאמר (משלי כ"א) מתן בסתר יכפה אף. (פרק ט)
יגל יעקב ישמח ישראל, יגל אברהם ישמח יצחק אין כתיב כאן אלא יעקב, למה לפי שיעקב שמח מכל האבות... ורב אמר משל למי שמשיא את בתו מי שמח, אלא אביה של כלה, שנאמר (ישעיה כ"ט), לכן כה אמר ה' אל בית יעקב, הוי כשתבא הגאולה לישראל יעקב שמח בה מכל האבות, לכך נאמר יגל יעקב ישמח ישראל. (מזמור יד)
...וכן הוא אומר משוש כל הארץ, ובמה היתה משוש שהיתה משמחת כל הארץ, היה אדם עובר עבירה היה דואג בלבו ולבו שח עליו... היה הולך לירושלים ומקריב קרבן ומתכפר לו ולבו שמח עליו ויוצא משם שמח, לכך משוש לכל הארץ. (מזמור מח)
...אין לשון וירא אלא לשון שמחה, שנאמר (שמות ד') וראך ושמח בלבו. (מזמור עה)
...אמר רבי תנחום בר חייא גדולה ירידת הגשמים ממתן תורה, שמתן תורה שמחה לישראל וירידת הגשמים שמחה לכל העמים ולכל העולם לבהמה ולחיה ולעופות... (מזמור קיז)
יראיך יראוני וישמחו וגו', אימתי ישראל שמחין, כשהן רואות למלך או לנשיא שלהן עוסק בתורה... (מזמור קיט)
כתיב (קהלת ו') איש אשר יתן לו האלקים עושר ונכסים וכבוד, (קהלת ה') גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלקים היא, אמר רבי פנחס המדה הזו אינה נוהגת בכל בני אדם אלא במאן שרחמנא רעי ביה... כי האלקים מענה בשמחת לבו (שם) זה אלקנה, שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותן לשילה... (פרשה א)
מאור עינים ישמח לב אלו דברי תורה שהן מאירין עיניו של אדם ומשמחין לבו, שנאמר (תהלים י"ט) פקודי ה' וגו' מצות ה' ברה מאירת עינים. אף שמועה טובה משמחת לבו של אדם, לכך נאמר ושמועה טובה תדשן עצם. (פרשה טו)
ואמר לי רבי מה נשתנה ישעיהו בן אמוץ מכל הנביאים שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים, אמרתי לו בני מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל נביאים... (פרק טז)
ובזמן שישראל עוסקין בתורה ועושה צדקה ומשפט הקב"ה שמח בהן ומגיד להן ששמחתן יהא עד סוף כל הדורות, שנאמר (תהלים קל"ב) כי בחר ה' בציון אוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד וגו'. וכך אמר להם הקב"ה לישראל, בני וכי מה שמחה יש לו לאדם אלא בדברי תורה בלבד, הא כל המשמח בכסף וזהב באבנים טובות ומרגליות מה שמחתו בהן לאחר מיתה, הלא לאחר שמחתך מות אם כן מה יתרון לכל שמחתו, אבל אתם בני בואו ושמחו עם התורה שמחה שלמה כדרך שאני משמח בכם לעד ולעולמי עולמים... (פרק יח)
דבר אחר קומי רוני בלילה, אין רני זו אלא תורה... מה כתיב בתריה שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. ושמא תאמר עד אותה שעה לא היתה להן שמחה לצדיקים, והלא מצינו שהיה להם שמחה בימי דוד ובימי שלמה ובזמן אנשי כנסת הגדולה. ומנין שהיתה להם שמחה בימי דוד ובימי שלמה, שנאמר (דה"א כ"ט) ויזבחו לה' זבחים וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה וגו'... ומנין שהיתה להם שמחה בזמן אנשי כנסת הגדולה, שנאמר (נחמיה י"ב) ויזבחו ביום ההוא זבחים גדולים וישמחו כי האלקים שמחם שמחה גדולה וגם האנשים והילדים שמחו ותשמע שמחת ירושלים עד מרחוק. (שם)
ברוך המקום ברוך הוא, שבחר בחכמים ובתלמידיהם ומקיים עליהם במדה שאדם מודד מודדין לו כמו שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום וחוזרין ושונין לשם שמים... ומקבלין עליהם בשמחה עול מלכות שמים, כך כביכול הקב"ה נותן להם שמחה לצדיקים בעל כרחם שלא בטובתן, שנאמר (תהלים ד') נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. (שם וראה עוד ערך שחוק)
כיוצא בדבר הרי הוא אומר (משלי כ"ד) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, ולהלן הוא אומר (שם) ובאבוד רשעים רנה, כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, אלא תלמיד חכם שנצחך היום במלאכה (בתורה, או בהלכה), ולמחר בא דבר לידו אל תשמח בו, שנאמר פן יראה ה' ורע בעיניו. אבל אם אחד מישראל שהוא רוצה לשמוח במפלתן של רשעים, באותן המבקשים לעשות רעה לישראל חבירו שהם רשעים גמורים מותר לשמוח ברעתן... (שם)
מכאן אמרו יעשה אדם מצותיה של התורה בשמחה ותחשב לו כמו צדקה, שנאמר (תהלים פ"ט) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם... (פרק כט)
מכאן אמרו הצדיקים תחלתן מריבה וסופן שמחה, והרשעים תחלתן שמחה וסופן מריבה, פרעה מלך מצרים היתה לו שמחה בילדותו וסופו מריבה, בילדותו מה הוא אומר (יחזקאל כ"ט) לי יאורי ואני עשיתני, ובסופו מה הוא אומר, (שמות ט"ו) מרכבות פרעה וחילו ירה בים... אברהם היתה לו מריבה בילדותו ובסופו שמחה, בילדותו מהו אומר (בראשית י"ג) ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, ובסופו מהו אומר (שם כ"ד) ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל... (פרק יא, וראה שם עוד)
אמרו לו תלמידיו לרבי אליעזר, רבינו אמור לנו באיזה אור אנו שמחים, באורו של הקב"ה או באורו של ירושלים, א"ל ר"א באורו של הקב"ה אנו שמחים, שנאמר (תהלים קי"ח) א-ל ה' ויאר לנו... ומהו באורך נראה אור, אלא זהו האור שברא הקב"ה ביום ראשון ושמש בו העולם שלשה ימים קודם שנבראו המאורות ביום רביעי, וכיון שנבראו המאורות ביום הרביעי... מיד עמד הקב"ה וגנזו לאותו אור הראשון... וכיון שראה הוא זה שהקב"ה גנז אותו לצדיקים מיד שמח האור הזה שמחה גדולה, שנאמר (משלי י"ג) אור צדיקים ישמח... (פרק כא)
כל שמחה שבמקרא כתיב בשי"ן, למה ששמחת העולם הזה שמחה שהיא נמחית. (מדרש חסרות ויתרות ירמיה)
פקודי ה' ישרים משמחי לב, זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, וכיון שנתייחד עליו הדבור שמח, שנאמר וידבר ה' אל אהרן... (ויקרא פרק י, תקכח)
מגדול ישועות מלכו, בשעה שהקב"ה עושה חסד לדוד שמים וארץ שמחים, שנאמר מגדול ישועות מלכו, מה כתיב אחריו השמים מספרים כבוד א-ל. וכן בשעה שהקב"ה מכין כסאו של דוד הכל שמחים, שנאמר עד עולם אכין זרעך, מה כתיב אחריו ויודו שמים פלאך ה'... (שמואל ב כב, קסד)
והפכתי אבלם לששון, לפי שבעולם הזה נהפך שמחה לאבל, למה שבעה ימי אבל כנגד שבעת ימי המשתה, אבל לעולם הבא אני מחזיר את האבל לשמחה, שנאמר והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם. (ירמיה פרק לא, שיד)
כי שמחתני ה' בפעלך, מי גרם לנו לבא לידי שמחה זו, אלא בשכר האמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכולו לילות, לכך נאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות... מה עשה ר' שמעון בן יוחאי נסיב להון לתלמידיו ונפק בהן לבקעה, אמר לבקעה בקעה התמלאי דינרין זהב, מיד נתמלאה הבקעה דינרין זהב, אמר לתלמידיו כל אחד מכם יטול כל מה שהוא מבקש, אלא היו יודעים שכל מי שהוא נוטל ממנו מתן שכרו שלעתיד לבא הוא נוטל, כיון שראו כן התחילו אומרים כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן... (תהלים צב, תתמג)
...ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב, דכתיב נתתה שמחה בלבי, ואין שמחה אלא חכמה, שנאמר חכם בני ושמח לבי. (משלי פרק א, תתקכט)
...ומצוה להרבות בשמחה זו, שהשמחה ששמח אדם בעשית המצוה עבודה גדולה היא, וכל המגיס דעתו ומונע עצמו משמחה זו חוטא ושוטה, ועליו אמר שלמה (משלי כ"ה) "אל תתהדר לפני מלך"... (דברים טז יד)
...ושני לה השמחה והששון בלבד, ואמר אם ישים האדם נטיתו והתענינותו בהם יהיה גם זה לו התעיה, כמו שאמר "אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב, והנה גם הוא הבל" (קהלת ב'), ואמר את הסבה לכך מה היא, מפני שהאדם אז מרגיש את עצמו בעת הצחוק והשחוק בשפלות וגנאי וכבר נכנס בתכונות הבהמות, והוא אומרו "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה".... אבל בין הדברים האלה יעץ לאזן בין השלשה, כלומר לקחת משהו מן החכמה ומן הטוב ולא יחדל מלחשוב על היותר ראוי... (מאמר י פרק ג)
והפרק השני במאכל ובמשתה, נראה למקצת בני אדם, כי מה שראוי שישתמש בו האדם הוא האכילה והשתיה... וכן כל אירוסין ונשואין ומילה ולידה ומועד לא תהיה שמחה באחד מהם אלא בו... (שם פרק ה)
שמחה לאיש - רז"ל דרשו על בעלי גרסא כשמוצא בפיו מענה ישמח. (משלי טו כג)
ולשמחה מה זו עושה - הרי סופה תוגה. (קהלת ב ב)
תרתי בלבי - לאחוז בשמחה ובחכמה יחד, כי החכמה לבדה תוליד כאב, והשחוק לבדו לא יועיל. (קהלת ב ג)
ושבתי - ממה שחשבתי שישמח האדם, כי לא יוכל לשמח אחר שיש בעולם עושק. (שם ד א)
ויאכלו וישתו - וטעם וישתו שעשו שמחה ויום טוב כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך"... (שמות כד יא)
נגילה ונשמחה - השמחה היא התוספת רוח הקודש לע"ב שמות של הקב"ה... (שיר השירים א ד)
אמר החבר, ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות אך בדרך השוה... וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלקיך בכל אחת מהנה, ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים, כשתהיה שמחתך בכונה ולב שלם, וכמו שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה, כן השמחה במצותו ובתורתו צריכה מחשבה וכונה, שתשמח במצוה עצמה מאהבתך המצוה בה ותכיר מה שהטיב לך בה, וכאילו אתה בא באכסניתו קרוא אל שלחנו וטובו, ותודה על זה במצפון ובגלוי, ואם תעבור בך השמחה אל הנגון והרקוד היא עבודה ודבקה בענין האלקי. ואלה הדברים לא הניחה אותם התורה מופקרים אבל כלם תחת מסורת, מפני שאין ביכולת בני אדם לחלק תקנות כחות הנפש והגוף... (מאמר ב נ)
...והאהבה והיראה מאין ספק נכנסות בנפש עם אלה הענינים, ומשוערים בשעור תוריי כדי שלא תביא השמחה בשבתות וימים טובים אל מה שמביא אל השחוק והתאוה והבטלה ולהמנע מהתפלות בעתן כראוי, ושלא תוציא היראה אל גבול שמיאש מהמחילה והסליחה, וישאר דואג כל ימיו, ויעבור כל מה שיצוה הבורא מהשמחה במה שחננו, כמו שאמר (דברים כ"ו) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך", וימעט שבחו על טובת האלקים, כי השבח הולך אחרי השמחה, ויהיה כמו שאמר בו (דברים כ"ה) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב"... (מאמר ג יא)
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב", וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר "אל תתהדר לפני מלך", וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר, "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני", ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" וגו'. (לולב ח טו)
וכן תקנו חכמים שכל הנושא בתולה יהיה שמח עמה שבעת ימים אינו עוסק במלאכתו ולא נושא ונותן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון... שתקנת חכמים היא לבנות ישראל שיהיה שמח עם הבעולה ג' ימים בין בחור בין אלמון. (אישות י יב)
עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק'), וכתיב "עבדו את ה' ביראה" (שם ב'), הא כיצד, אם אדם שמח מאד יזכיר לו יום המיתה, זהו ביראה, אם הוא עצב ישמח לבו בדברי תורה, דכתיב (שם י"ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב". (סח)
אדם המתפלל ונפלה בלבו שמחת אהבת ה' פתאום, דע כי ה' חפץ לעשות רצונו, וזה שנאמר (שה"ש ז') "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"... אם בשמע קולינו נפלה בלבו השמחה או קודם שיסיים יהיו לרצון אמרי פי, יש לבקש כך יהי רצון מלפניך שזאת האהבה תהא לעולם קשורה ונטועה בלבי ובלב כל זרעי... ואם באיזו שעה ביום או בלילה בלא תפלה נפלה בלבו השמחה בעוד שלבו שמח ונפשו גילה בהקב"ה אל ידבר עם אדם עד שתצא מלבו... (תשעג)
ביום הגמל את יצחק - ...ומה שאחר אברהם לעשות משתה יצחק עד יום הגמל אותו, יתכן לפרש שמיום גמלו הניחו לתלמוד תורה, ואין לתמוה שהרי בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, על כן לא רצה לעשות הסעודה לא ביום הלידה ולא ביום המילה, והניח הדבר עד יום הגמל אותו כדי שישמח בבנו בשמחת התורה... (בראשית כא ח)
...ומזה הזכיר עוד (משלי ט"ו) "אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר לכת", כי השמחה ושפע השלוה הוא אולת לחסר לב, יגיע לו מזה שיעשה אולת, אבל איש תבונה יגיע לו מזה שיתקן מדותיו בסבת השמחה והשלוה... (ויקרא כו ג)
"שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און" (משלי כ"א), שלמה המלך ע"ה הודיענו בפסוק זה כי המשפט שבו קיום העולם הוא מחתה ופחד אצל הרשעים ושמחה אצל הצדיקים, וידוע כי לשון שמחה יותר גדול מן הגילה והרינה והמשוש, והוא שכתוב (שם כ"ג) "גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו", הזכיר לשון גילה אצל צדיק, והשמחה שהיא יותר גדולה אצל החכם אשר בו שתי המעלות חכם וצדיק, כי אין שלמה ע"ה משבח חכם רשע, וזהו שכתוב (תהלים ל"ב) "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב", צרף בכתוב הזה שלש לשונות של שמחה, והם שמחה וגילה ורינה, והזכיר תחלה השמחה שהיא גדולה ויחס אותה לשם יתעלה לרוב מעלתה, כי לא אמר שמחו וגילו בה' צדיקים, ובאור הכתוב, כי הצדיק ישמח בהעשות משפט בעיר, וכשאין ביניהם גזל וחמס...
והנה שלמה ע"ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן, או יראה אחרים עושין, וזהו שאמר עשות משפט, ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת, כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כ"ח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה", והוא שכתוב (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה", באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה... (במדבר ד כא)
והיית אך שמח - והלא כבר נאמר ושמחת בחגך, אלא למד שישמח בכל שבעת הימים, זהו א"ך, כלומר עד שיעברו כ"א יום מתשרי. ויתכן עוד שבא לרמוז שראוי לו למעט בשמחת העולם הזה, שלשון אך לשון מיעוט הוא, ומפני ששמח כבר בחג הפסח שהוא תחלת קציר העומר וגדלה שמחתו בחג הקציר, וכענין שכתוב (ישעיה ט') "שמחו לפניך כשמחת בקציר", ועתה בחג האסיף כי יאסוף תבואתו ופירותיו צמרו ופשתו ותבא לו מנוחה והשקט אחר היגיעה והטורח והעמל הנה שמחתו כפולה, ועל כן יזכיר הכתוב הזה בחג הסכות והיית אך שמח, כדי למעט השמחה, שהרי כל אכין ורקין מיעוטין, ולמדך הכתוב שיתנהג האדם בשמחת העולם הזה בדרך בינוני, ואף בזמן עשית המצות ראוי לו שישמח וירעד... אבל עיקר השמחה ושלמותה הוא לעולם הבא בראית פני שכינה בשפע שאין לה הפסק ובתוספת השגה ותענוג שאין לו תכלית... (דברים טז טו)
...ואמר (השקיפה) ממעון קדשך, כי הוד והדר לפניו ונהרי ששון ונהרי שמחה והשמחה במעונו, זהו השקיפה ממעון קדשך, ותריק עלינו מה שקבלת מן השמים... (שם כו טו)
תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה - יאשימהו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב אדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכונה שלמה... (שם כח מז)
שמח זבולון בצאתך - ...ויחס השמחה לזבולן לפי שהוא סבה לתורה, וזהו שאמרו רז"ל כל המטיל מלאי לכיסו של תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה... (שם לג יח)
ענין הנשואין הוא דוגמא לבריאת העולם, כשם שנברא העולם בעשרה מאמרות, כך תקנו לנו ז"ל ברכת נישואין בעשרה, ותקנו בברכת אשר ברא עשרה לשונות של שמחה... ולפי שאין שלימות השמחה בעולם הזה תקנו ז"ל בבית חתנים לומר בברכת המזון "שהשמחה במעונו", לומר שהשמחה שאנו משמחים לחתן וכלה לא מאתנו היא אבל היא במעונו, הוא הרקיע ששמו מעון, ששם נהרי ששון נהרי שמחה. הקב"ה יגיענו לאותו זמן שיהיו כל ישראל עם הקב"ה בדרך נישואין וישמחו בשמחה השלמה שכתוב בה ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם... (כד הקמח חתן בבית הכנסת)
...ולישרי לב שמחה, הסמיך שמחה לישרים ואור לצדיקים, בא לרמוז שאין מעלת השמחה גדולה כמעלת האור, כמו שאין מעלת הישרים גדולה כמעלת הצדיקים, ותמצא לעולם בסידור המדות בכתובים שהצדיקים קודמים לישרים... ובא להודיע שעיקר השמחה היא האור, והצדיקים הם הזוכים למעלת האור, וכל שכן למעלת השמחה, והישרים זוכין למעלת השמחה אבל לא למעלת האור... (שם נר חנוכה)
"עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה" וגו' (תהלים ק'), אין השמחה ראויה בעולם הזה כי אם בעבודת השי"ת, ולא תמצא בכל ספרי הקדש שישבח השמחה אלא בענין העבודה וההשגה בהקב"ה, הוא שכתוב, "רננו צדיקים בה'" (תהלים ל"ג), וכתיב "שמחו צדיקים בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" (שם ל"ב)... כי הצדיקים שלוחי השי"ת זריזין לעבוד את השי"ת בשמחה, וכן מצינו המאור הגדול שהוא רץ ומתנועע בגלגלו שכל תנועותיו בזריזות ועבודתו בשמחה, והוא שכתוב, "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור לרוץ אורח" (שם י"ט)... וכן מצינו שהזכיר שלמה, "ושבח אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילוהו בעמלו כל ימי חייו אשר נתן לו האלקים תחת השמש" (קהלת ח'). ואין האכילה והשתיה והשמחה בעולם הזה מלוין אותו לעולם הבא, כי אם השמחה בעבודת השי"ת... וזהו שהזכיר שלמה ע"ה "אור צדיקים ישמח" (משלי י"ג), כינה נפש הצדיק לאור, לפי שהיא לקוחה משם ונבראת עמו ביום ראשון. ובא לומר כי נפש הצדיק היא שמחה במעשה המצות, אבל בנפש הרשע שכנה אותה לנר, הזכיר "ידעך", לפי שאין הרשעים שמחים בשמחת הנפש, אלא כל שמחתם אינה אלא בשמחת הגוף, ולכך תכלה שמחתם בכלות הגוף, כשם שהנר יכלה אורו בכלות השמן והפתילה...
השמחה הזאת היא מצוה מן התורה, נצטוה אדם עליה כי היא עבודה גמורה לשי"ת חשובה יותר מן המצוה. אמנם מצינו שמחה אסורה מדין התורה, והיא השמחה בתענוגי הגוף ובתאוותיו אשר האדם רגיל לחטוא בהנה, כשמחת האדם בענין העבירות כשיפעלם או כשידבר בהם, כענין "שמח לאיד לא ינקה" (משלי י"ז). והנה יש בזה עונש ושכר על המצוה והעבירה, כי אם ישמח על המעשה הטוב הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, כי השמחה אשר שרשה בלב היא מתגלית בפנים ובאה לידי פועל ויש לו שכר על זאת כאלו עשה מצוה בפועל. וכן אם ישמח על הרע... הנה הוא נענש על זאת כאלו חטא בפועל...
ומפני שחייב אדם למעט בשמחת העולם הזה, תקנו החכמים לברך על שנוי יין "הטוב והמטיב", שהרי במקום שמשנים היינות אין ספק שיש שם ריבוי שמחה, וכדי למעט השמחה ההיא תקנו לזה ברכת הטוב והמטיב, שהיא ברכת האבל, והיא שתקנו אותה ביבנה על הרוגי ביתר. ומצינו רבינו הקדוש שהיה מגדולי ישראל, תורה וגדולה במקום אחד, שהיה משכיר לבר קפרא ונותן לו ממון הרבה שלא יגרום לו שמחה ושחוק (נדרים נ' ב')... והיתה כונת בר קפרא לשמים, כדי שישמח רבינו הקדוש שהיה גדול וחשוב כמו מלך, ומתוך השמחה תבנה ותכונן תורתו ויהיו הדברים שמחים, וכענין שמחת כלי הניגון בנביאים, אך רבינו הקדוש שהעיד על עצמו בשעת פטירתו שלא נהנה מעולם בעשר אצבעותיו ואפילו באצבע קטנה, רצה בזה כי היה גדור בכל המדות אף כי במדת השמחה והשחוק, והיו כל תנועותיו נמשכות אחר השכל...
ועל כן יתחייב אדם להמעיט השמחה בעולם הזה ולתת אל לבו עבודת השי"ת ושיהיה עיקר שמחתו עבודתו ומעשה המצות, ואפילו בשמחת המצוה אמר "וגילו ברעדה" (תהלים ק'), במקום גילה שם תהא רעדה...
אי אפשר לו לאדם שישמח שמחת הנפש עד שיעציב את הגוף, וכן נמצא בספרי המוסר, כי הנפש והגוף בדמיון שתי נשים צרות, כשתכעיס האחת תשמח האחרת... כי יצטרך האדם להכניע ולשבר גופו בתאותיו ויהיה חומר העפר מדלדל ותשש, ואז תתעלה הנפש לעלות בהר קדש אלקים... (שם שמחה)
ומעתה נוכל ללמוד מזה עונש הלב השמח בחטא, כי המחשבה ההיא יוצאת לפועל באשר השמחה ההיא ניכרת בגוף, זהו "לב שמח ייטיב פנים בעצבת לב רוח נכאה" (משלי ט"ו), כי לא תמצא הנאה לגוף עם שבר הרוח, וכענין שכתוב "ורוח נכאה מי ישאנה" (שם י"ח), ומעתה נוכל ללמוד מזה עונש הלב השמח בחטא, כי המחשבה ההיא יוצאת לפועל באשר השמחה ההיא ניכרת בגוף, זהו "לב שמח ייטיב פנים" (שם ט"ו), והנה הצדיקים שמחים בתורה ובמצות, ועיקר שמחתם בעבודת השי"ת, וכן הכתוב אומר "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קי"ט), "שמחו בה' וגילו צדיקים" (שם ל"ב), והרשעים שמחים בחטא וברשע, הוא שכתוב "אולת שמחה לחסר לב (משלי ט"ו) הא למדת שהמחשבה הרעה חטא גדול הוא... (שם ראש השנה א')
שנוי יין צריך לברך, שאף על פי שברך על היין בורא פרי הגפן כשבא לשתות תחלה חייב לברך על שנוי יין זה, וברכה זו היא ברכת הטוב והמטיב, ומה שאמרו כן בשנוי יין ולא בשינוי פת או בשאר דברים... שעיקר השמחה בסעודה אינה אלא ביין, ודרך המלכים לשנות יין ולא לשנות פת... והשני, שכל שלחן שמביאין עליו יין על יין אינו אלא רבוי שמחה, וצריך אדם שלא להרבות שמחה בעולם הזה יותר מדאי, כמו שאמר "אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכ"ו)... ואמרו במקום גילה שם תהא רעדה, פירוש אפילו במקום גילה ושמחה של מצוה שם תצטרך שתהא רעדה, ושתזכור איך העולם עלול אצל יצר הרע ונכשל אחריו, כדי שלא יכשל מתוך השמחה, ולפיכך יש מנהג בקצה קהלות ישראל במקום השמחות וסעודות של מצוה לשבר שם כלי זכוכית ועשישי ענבים להעציב השמחים, ושתתערב עם השמחה רעדה. ואין לך שמחה גדולה כשמחת התורה לישראל בהר סיני במעמד הקדוש שכתוב עליו "כמחולת המחנים", וכבר ידעת כי שם נשתברו הלוחות...
והנה על שמחת העולם הזה אמר קהלת "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה" (קהלת ב') וביאור הדבר מפני שהשמחה והעצבון אחים סמוכים זה לזה כסמיכות היום והלילה, וכשם שאדם בטוח ביום שתבא הלילה אחריו, וכן בטוח בלילה שיבא היום אחריו, כן הוא בטוח שתבא השמחה אחר העצבון וכן העצבון אחר השמחה... נמצאת למד כי שמחת העולם הזה אין לה שלמות כלל, אמנם כל טובו ושלותו הבל ורעות רוח, וכל כבודו לכלימה, שהרי בשעה שתקותו של אדם חזקה בשמחתו הרי פוסקת ועוממת והולכת... (שלחן של ארבע שער א')
"שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך" (קהלת י"א) בכל הכתובים שבספרי הקדש לא תמצא שישבח הכתוב השמחה בעולם הזה כי אם בעבודת השי"ת, וכענין שכתוב "רננו צדיקים בה'" (תהלים ל"ג)... כי הצדיקים בארץ הם שלוחי יתברך, והם זריזין לעבוד את השי"ת בשמחה, וכן תמצא המאור הגדול שהוא בגלגלו רץ ומתנועע תנועה בזריזות ועבודתו בשמחה, הוא שכתוב "והוא כחתן יוצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ אורח" (תהלים י"ט), וכן שלמה עצמו משבח השמחה הזאת בספר הזה, אמר "ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלקים תחת השמש", ואין האכילה והשתיה והשמחה בעולם הזה מלוין אותו לעולם הבא כי אם השמחה בעבודת השי"ת... (פרקי אבות ג א)
לשמוח ברגלים, שנאמר "ושמחת בחגך", והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא, שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה, וכענין שכתוב "וזבחת שלמים"... ובשביל הקרבת השלמים אמרו ז"ל נשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו ז"ל שמח בכל מיני שמחה, ובכלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין, וללבש בגדים חדשים, וחלוק פרות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, ולשחק בכלי שיר במקדש לבד, וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא...
משרשי המצוה לפי שהאדם נכון על ענין שצריך טבעו לשמח לפרקים, כמו שהוא צריך אל המזון על כל פנים, ואל המנוחה ואל השינה, ורצה הא-ל לזכותנו אנחנו עמו וצאן מרעיתו וצונו לעשות השמחה לשמו למען נזכר לפניו בכל מעשינו, והנה קבע לנו זמנים בשנה למועדים לזכר בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, ואז בעתים ההם צונו לכלכל החומר בדבר השמחה הצריכה אליו, וימצא לנו תרופה גדולה בהיות שובע השמחות לשמו ולזכרו, כי המחשבה הזאת תהיה לנו גדר לבל נצא מדרך היושר יותר מדאי... (ראה מצוה תפח)
...וממה שכתבתי תבין טעם "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", כי שמחתם גורם חבור כנסת ישראל בהקב"ה וברכה והשפעה לכנסת ישראל של מעלה. ובספר הזוהר אמר "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה", בגין דחדוה לא אשתכח אלא בעת דישראל הוו קיימי בארעא קדישא דתמן אתחברו אתתא בבעלא, וכדין הוו חדווא דכלא חדווא דעילאי ותתאי ובזימנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא אסיר ליה לבר נש למיחדי ולאחזאה חדו, הדא הוא דכתיב שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, וגילו בה דוקא... (כי תצא, ועיין שם עוד)
לב שמח - על ידו יתפשט הדם בגוף והחום הטבעי, וברוח נכאה ייבשו האברים כי הדם מתקבץ בפנימיות הגוף. (משלי יז כב)
השמחה היא השגת ערבות הדבר הנאות, והיא ההתפעלות בלי ספק, ונמצא הכתוב ייחס אותו אליו ית', אמר "ישמח ה' במעשיו" (תהלים ק"ד), ואנשי כנסת הגדולה תקנו במטבע הברכות "שהשמחה במעונו", ונראה כי השמחה תיוחס אליו על הפך הענין שיחוס אליו העצב, שאם ייוחס אליו העצב שהוא תואר הפחיתות, כל שכן שראוי שתיוחס אליו השמחה שהוא התואר החשוב, כי ידיעת הפכים אחת. וכמו שהעצב נאמר בלשון בני אדם על ההתפעלות המגיע מן הדבר הנעשה הפך הרצון, כן תאמר השמחה על ערבות הפקת רצון האדם והגמר כונתו בקיום מעשיו, ועל זה הדרך יאמר בהעברה אל ה' השמחה על הפך הענין שיאמר עליו העצב כמו שפירשנו למעלה, ואמר הכתוב "ישמח ה' במעשיו", כלומר שרצה בקיומם וכן שהשמחה במעונו רוצה לומר שעיקר היקום הוא בעליונים שהם קיימים באיש לא בתחתונים, שאינם קיימים אלא במין, ועל כן אומרים אותה בשעת הזווג לפי שהשמחה בכל דבר תהיה מצד ההתמדה והקיום והעצב בהפסד וההעדר.
וכבר אפשר שנאמר כי שהשמחה במעונו ירמוז לענין יותר עמוק מזה, והוא על דרך מה שכתבו הפילוסופים שהשי"ת ישמח בעצמותו במה שיש לו מהיופי וההדר והשלמות בעצמו ממה שלא יצטרך אל הזולת ושכלם מושפעים ממנו וצריכין אליו ואין להם קיום אלא בו. ובאור זה שאין שמחתו ית' תלויה במה שזולתו מן הנמצאים לא הנפסדים ולא הקיימים אבל שמחתו היא בעצמותו בלבד, וזהו שהשמחה במעונו, כמו "עוז וחדוה במקומו" (דה"א ט"ז), שרוצה לומר במדרגתו או בעצמו כמו ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג') כמו שיבא. וזה כי כמו שיש אל החכם שמחה במה שהוא מרגיש בעצמו משלמות החכמה עד שכל שאר החכמים צריכים אליו ומושפעים ממנו, והוא אינו צריך אליהם, כן השי"ת שש ושמח במה שאין מציאותו תלויה בזולתו ושמציאות הכל תלויה בו, עם היות שאין יחס שתי הערבות כלל, כי ערבות החכם הוא מצד מה שישיג מזולתו, רצוני לומר מהם ומשאר הנמצאים המושפעים ממנו, והוא ית' שמחתו בעצמותו מבלי הבטה אל הזולת. וכן ערבות החכם היא בעל תכלית בהכרח, למה שהשגתו בעלת תכלית, ולזה תהיה שמחתו וערבותו מוגבלת, ואף על פי שהיא תתוסף תמיד לפי שכל מבקש איזה דבר כפי ערך הדבר ההוא המבוקש ומדרגתו יהיה הכוסף אליו והשמחה בהשגתו, וכשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בעל תכלית יכלה הכוסף כשישיגנו ותעמוד השמחה או תפסק, אבל כשיהיה הדבר הנכסף או המבוקש בלתי בעל תכלית אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתפסק ההשגה, ולזה תתמיד השמחה עם שהיא תמיד מוגבלת, כמו שההשגה מוגבלת תמיד. ובעבור זה אמר הכתוב "ישמח לב מבקשי ה'" (דה"א ט"ז), כי להיות השי"ת ושלמותו בלתי בעל תכלית, כל מבקשי ה', אף על פי שישיג מה שישיג ממנו, לעולם תשאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תפסק, אבל תגדל תמיד כשתגדל ההשגה. ובעבור זה אמר המשורר "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד", כלומר כי השמחה במה שתשיגו ממנו לא תפסק עוד כי תמיד תוסיף שמחה מצד היותו ית' בלתי בעל תכלית... (מאמר ב פרק טו)
הדבר הנותן שלמות אל המצוה כדי שיושג על ידה התכלית המכוון בה היא השמחה, כי השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל עד שהפעל האחד בעצמו, כשיעשה בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעצבון יקרא פחיתות, וזה דבר נתבאר במאמר השני מספר המדות לאריסטו, כי הנדיב כשיעשה פעל הנדיבות והוא שמח בפועל ההוא יקרא מעלה, ואם יפעלהו בעצמו יקרא פחיתות, וכן נמצא הכתוב מיעד הגמול על עשיית הצדקה בשמחה, אמר (דברים ט"ו) "נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך", תלה הברכה בולא ירע לבבך ולא בנתון תתן לו... ונמצא הכתוב מיעד עונש גדול על מי שאינו עובד השי"ת בשמחה, אמר משה במשנה תורה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך" וגו' (שם כ"ח), תלה העונש על שלא עבד השי"ת בשמחה, לא על שלא עבדו במוחלט... ומזה יראה שקיום המצוה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצות, ולזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השי"ת שתהיה בשמחה, אמר (תהלים ק') "עבדו את ה' בשמחה" וגו'... (מאמר ג פרק לג, וראה ההמשך בערך עבודת ה')
לפי שענין יראת השי"ת היא עיקר עבודה שיעבוד האדם את השי"ת בעשיית המצוה כמו שאמרנו, ובארנו שעקר העבודה ראוי שתהיה בשמחה, וציור היראה עם השמחה דבר קשה מאד... כן על זה הדבר ראוי שיובן העמל והיראה והחרדה והרעדה שאדם משיג ביראת השי"ת שראוי שימשך בה שמחה גדולה בהיותו משער גודל מעלת התכלית המושג שהוא ההכנע אל השי"ת והעבודה אליו שזו היא תכלית היראה... וכל זה שיורה כי סבל הטורח והעמל בעבודת השי"ת בשמחה נותן שלמות אל העבודה והיראה, וזה כי אין יראת השם כיראת בשר ודם, כי מי שהוא ירא משום אדם או מלך או שר עומד תמיד בפחד ורעדה, וזה סבת קצור ימיו, אבל הירא מהשם לא די שהחרדה לא תקצר ימיו, אבל תוסיף ימים. אמר שלמה "יראת ה' תוסיף ימים" (משלי י')... (שם פרק לד)
ואמנם הטענה הזאת מבואר ההפסד לפי מה שיראה, וזה לשני סבות, האחת שהוא ידוע שהשמחה והעצב הם הפכים והם תחת סוג אחד, והוא סוג ההפעלות, והוא האמת בעצמו כי השמחה איננה זולת ערבות מהרצון, והעצב הוא ההתנגדות ברצון, והם הפעלות נפשיים, ולזה אם היה שאנחנו נשמח כשנשיג הנה זה לפי שאנחנו בעלי נפש רצונית, אבל מי שהוא שכל משכיל ומושכל כפי מה שהסכימו ואיננו בעל נפש, לא יצוייר לו שמחה וערבות אלא בהקל מן הדבור למה שאין להם מבוא בשכל. והשנית, שאם היה שנודה שייחס לו ערבות, אי אפשר שיהיה מזה הצד, וזה שאין ראוי להקיש בין השגתינו להשגתו כלל, כי הערבות אשר לנו בהשגה היא כשנוציא אותה מן הכח אל הפועל, ולזה כשנתחדש מידיעה מה היתה נעלמת ממנו, הנה נתפעל מהשמחה למה שנעתקנו מהסכלות אל הידיעה פתאום. וכבר יורה על זה שהשמחה היותר חזקה היא בעת התחדשות השגה, והנה אחר שנשיגה יחלש מאד הערבות. וממה שיורה גם כן על זה כשיהיה המושכל עמוק מאד יהיה הערבות יותר, וזה שנצטרך להשתמש בהקדמות נעלמות יותר, ויהיה ההעתק מהסכלות אל הידיעה יותר גדול, עד שהמושכל הבלתי עמוק, ואם היה גדול מהמדרגה לא נשיג בו ערבות כל כך כמו במושכל העמוק, ואם היה למטה ממנו במדרגה. ומה שיורה על אמיתת זה שאין המלט ממנו הוא שאנחנו לא נשיג ערבות במושכלות הראשונות, ולזה אין ראוי שנקיש מערבות השגתינו שהיא לסבת העתק מהסכלות אל הידיעה והתחדשות השגה, לפי שכל מושכליו מושכלות ראשונות תמיד בזולת העתק ושינוי והתחדשות השגה, ולזה הוא מבואר שלא ייוחס לו ערבות מזה הצד אשר חשבו... (מאמר א כלל ג פרק ה)
יש אנשים שמתעצבים הרבה ברוע מזגם או בתלאות הזמן או בגודל אנחותם, ומתוך העצבות אין יכולין לכוין בתפלתם ולהעמיק בדעות הפנימיות, כמו שמצינו ביעקב אבינו, שלא שרתה עליו רוח נבואה כל ימי אבלו, וגם הנביאים שהיתה סרה מהם הנבואה בימי עצבם. וזאת הסבה גרמה שלאחר חרבן הבית ניטלה נבואה מן הראוים לה. על כיוצא בזה אמרו מצוה לשמח את עצמו לשם שמים, כמו שעשה אלישע, שאמר (מ"ב ג') "קחו לי מנגן". כדגרסינן בפרק אין עומדין (ברכות ל"א) אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך עצבות... אלא מתוך דבר שמחה של תורה...
וגם כן אמרו כי בימי השמחה לשם שמים ולעבודת הבורא מצוה לשמח את עצמו ואת אשתו ואת בני ביתו, ובלבד שלא תהא לשכרות ולא למילוי כרס, אלא לכבד את המועדים, וזה היה מנהגן של חסידים הראשונים ואנשי מעשה במועדי ה', שהיו מחלקין היום חציו לתלמוד תורה וחציו לתפלה ולשמחה לשם שמים, ועל הכל היתה השמחה ביום שמיני עצרת וביום כפורים, שהיו מראין בימים האלו בשמחה לשם שמים... (נר ב כלל ח חלק א פרק ב)
...וכשם שאסור דבור של שמחה יתירה, כך אסרו כל דבר המגדל לאדם שמחה יתירה בכל זמן הגלות, עד שיגיע קץ גאולתנו במהרה בימינו.
אף על פי שאמרו ז"ל שאדם מוזהר שלא ימלא שחוק פיו למען אבלות חורבן בית המקדש, מצינו שחכמים הראשונים כשהיו מסתכלים בבירור נחמת ירושלים היו שמחים ושוחקים, כדגרסינן בסוף מסכת מכות (כ"ד א'), וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבא מהלכין בדרך, שמעו קול המולה של רומי... התחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק... ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה... (שם חלק ב פרק א וב)
...כי אמנם העונג דבק עם שלמות המעשה, ולכן השמחה מצויה בהם, והיא השמחה הנפשית לא השחוק בו יתחזקו הכוחות הגשמיים... (ויקרא י ג שער נט)
...אמנם הזוכה במצות אלו על כונתם אינו לחשבון עונות כי אם הוא מהשמחים לפניו, כמו שכתוב "ושמחתם לפני ה' אלקיכם" וגו', כי השמחה מעידה על ג' דברים המשותפים אמנם לכל המצוות, א' על שלמות המעשה, ב' יורה על שלמות הפועל בכונותיו השלמות, כי הכונות הנפסדות מעציבות הנפש החצובה ממקור עליון, ג' שמחה בהגעת התכלית מהמעשים. על כן לא תמצא שמחה באמת בענינים הזמניים שאין טובתם שלמה, כי אם בדברים האלקיים שמעשיהם ותכליתיהם באים כאחד, ובענין הזה תמצא שמחה ועצב יחד, כי אם תעשה המצוה ביראה והכנעה לפני אלקים תמצא שם השמחה, וכן בספרי ואתחנן על "ואהבת", אין לך אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה אלא במדת הקב"ה בלבד. (שם כג מ שער סז)
קול ה' - כנגד נוגה, וידוע כי השמחות והרננים יהיו מצד השמש, אבל בתנאי שלא יהיה חזק מאד, כי ישרוף הכל בחומו, על כן אמר להבות אש, לא האש עצמו, לרמוז אל נוגה הקרוב אל חמה... כי השמש מזיק ברובו מועיל במיעוטו, והתורה להפך. (תהלים כט ז)
נמצא כי אבות כל המדות הרעות הן ארבעה, הגאוה והכעס הנכלל ומתדבק עמה, והשיחה בטילה, ותאות התענוגים והעצבון, וארבעתן נמשכות מארבע קליפות היצר הרע שבנפש היסודית.
והפכן הן ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית, והן, הענוה... והשתיקה... והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים.
והשמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב, וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו, וכמו שכתוב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ו"עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי"... (חלק א שער ב)
השמחה - המדה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו, בזה יהיה שמח תדיר. ומי שיש לו שמחה תדיר, יאורו פניו וזיוו מבהיק וגופו בריא ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר "לב שמח ייטיב גהה" (משלי י"ז). ומן השמחה יבוא שחוק לאדם...
הרבה רעות יש בשמחה ובשחוק, כמו השמח במכשול חברו בעת שמגיע לו פגע רע מפגעי העולם, ועל זה נאמר "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (שם כ"ד). ועוד יש שמחה רעה מזאת, כגון השמחה כשחברו נכשל בעבודת הבורא יתברך, או שמח במיעוט ידיעתו... יש עוד שמחה ושחוק רע מאד, כגון מי שמשחק במי שזהיר בעבודת השי"ת ומקיים ממצותיו... עוד שמחה מרה כלענה, כגון רודפי ניאוף וגזל ושאר עברות, ושמחים בהשיגם התאוות הרעות...
ויש עוד שמחה מעורבבת, המעלה עשן לכל המצוות, והמשכחת יראת השי"ת מלבות בני אדם, כגון אלו המשתכרים ושמחים בבית המשתה, ואחרית השמחה הזאת תוגה, כי הרבה קלקולים באים מתוך שחוק המשתה. ומי בחכמה חכם כשלמה בן דוד, אשר אמר "למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח וגו' למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך" (משלי כ"ג)...
במדת השמחה תלויה מצות עשה, שיצדיק הדין על כל מארעותיו, שנאמר "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" (דברים ח')... אך הדרך שישמח האדם בחלקו, שיקבל בשמחה הרע כמו הטוב. הדרך הזו מתחלקת לכמה דרכים, האחת - צריך בטחון גדול באלקים, השניה, האמונה, השלישית השכל, הרביעית ההסתפקות...
ועתה נחזור לענין השמחה. כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם והוא סובל כל דבר כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חפשי מדאגת העולם גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר די לי במה שגזר לי הבורא. ועתה הבט וראה כי השמחה כוללת הכל, כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה כל ימיו... לכן השמח בחלקו הוא עשיר אף אם הוא עני, כי ישמח בשם, שהוא חלקו ונחלתו... והמדה הזאת בנפשות הצדיקים שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שנאמר (תהלים ל"ב) "שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב"... לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות, ישמח בלבו על שזכה להיות עבד נאמן למלך העליון... וכן העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו היו עוסקים במצוות ובתורה, ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות לקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה, ואז מצליח בכל דרכיו וטוב טעמיו, ושולח הקב"ה רוח הקדש בקרבו ולבו שמח ומתמלא אהבת הקב"ה ונפשו קשורה בגיל ומגלה להם רזים וחדושים של מעלה, לפי שהוא ירא השם ברוך הוא וישר...
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא היו מכונים דעתם ויושבים שמחים טובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה...
תפארת הנשמה שתתפאר בתפארת שמחה אשר תשמח באלקים, ותבהיק זיו יראתה להבהיק יקר הודה, ויערב אור חמדתה ליוצרה באהבת תשוקת חשק תאות עליון, להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות, ותהיה נוהמת מגודל גיל עליצותה לידידה ידיד עליון...
עוד יש תועלת בשמחה, כמו שני אנשים שאמר עליהם אליהו שהיו מבני העולם הבא, בשביל שהיו אנשים שמחים וכשהיו רואים איש עצב היו משמחים אותו... וכן לענין ההלכה, מתחילים במילי דבדיחותא כדי לפתח הלב ללמד בשמחה, אך לא שמחת נבלה ושמחת הבלים, אלא שמחה של דבר מצוה המשמח את הלב... וכל זה בשמחת מצוה. וכן כשיש לאדם שום יסורים ישמח גם כן, וכן אמרו חכמים חביבין יסורין...
עוד טוב השמחה לשמח חתן וכלה... ומאד יזהר שלא לשמחם בנבול פה, כי זאת השמחה היא אף וחמה וקצף. ולא שמחת אנשים ונשים יחדיו, כי זאת השמחה היא קלות ראש... גם צריך לשמח בשבתות ובימים טובים ופורים, כי כלם זכר ליציאת מצרים ולזכר הנסים שהפליא הקב"ה עם בחיריו, לכן ישמח בלבו בזכרו חסדי המקום וגודל טובותיו עם עושי רצונו, ועבור זה מתקנים מטעמים ומלבושים יקרים ושותים יין כדי לשמח את הלב. ויזהר שלא ישים השמחה ההיא על ההבלים, אלא ישים השמחה על אהבת השי"ת...
גם ישמח כשיראה שמחת הרשעים ותענוגי הפושעים, ויחשוב אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה...
ואין לשמח על טוב הבלי העולם הזה, כי המכיר עולם זה לא ישמח בטובתו ולא ישמח בשום ענין אלא בדבר המביאו לעבודת המקום ברוך הוא. צריך אדם ליזהר מאד שלא לשמח על דבר שהוא טוב לו ויש בו תקלה לאחרים... ולא ישמח ולא ימלא פיו שחוק, כי עכשיו ערבה כל שמחה, כי ביום שהיה שוחק בו רבינו הקדוש היתה באה פורענות לעולם... ומתי יש לשמח ולשחק, בעת אשר תחזור השכינה לציון, שהיא השמחה הגדולה... (שער השמחה, וראה עוד ערך שחוק)
תחוג לי - כענין "ישמח ישראל בעושיו", על הפך "וירא את העגל ומחולות". (שמות כג יד)
לשחוק אמרתי מהולל - השחוק אינו מכוון לתכלית נאות. ולשמחה - הגם שיש בה הרחבה לנפש החיונית, מה זו עושה - המושג ממנה דבר נפסד ובלתי נחשב. (קהלת ב ב)
...ויהיו דברים יקרים כזהב ולא ידבר התול וליצנות המרגילים שחוק, ונותן טעם לפגם שלשמחת המצוה עושים, וכמה הזהירו רבותינו כי במקום גילה שם רעדה בל תת מקום לשטן לקטרג, כדרכו לערבב כל שמחה, ולא ימצא מקום להאחז... (שמות כח לא)
וחגותם אותו - הן אמת שעקר השמחה היא בזמן הבית כשאני אתכם ושמחתם לפני ה' אלקיכם, ובכל זאת תחוגו אותו לדורותיכם, שגם כן יקרא חג לה' כי כבודו ית' במקומו מונח, עד בא הזמן שישמח ה' במעשיו. והטעמים לכך: בחודש השביעי תחוגו - בחודש שנצחתם בו ונתכפרתם, וגם בגלות השראת שכינה בצד מה אתכם... (ויקרא כג מא)
והיית אך שמח - מיעוט בשמחה, שלא תתפקר על רוב תבואתך. (דברים טז ט)
עבדו את ה' בשמחה - היא המדה הרצויה לפניו, ואם היא לשם שמים אל תחושו שתבואו על ידי זה לגובה לב וכו'. (תהלים ק ב)
וראה בטוב - עסוק בשמחה כדי לעבוד ה' בטוב לב. הוא הבל - שהשמחה תמשוך לחטא ותביא גאוה וכל מיני רעות. (קהלת ב א)
ואלו שלשה מועדים נקראים זמני שמחה, כי כל הויה גורם שמחה וכל הפסד גורם צער, כדכתיב "ישמח ה' במעשיו", והפך זה "ויתעצב אל לבו", לכך השמחה היא באלו הזמנים שכלם הויית העולם, שבכל רגל ורגל יש דבר הויה בעולם, בפסח הוא הויית האביב, ובשבועות הוא הקציר, ובחג האסיף אסיפתה הוא גם כן תקון התבואה מביא אותה לבית שלא יהיה הפסד, לכן ראוי שיהיה בהם השמחה, כי הזמן שהוא להויה נקרא זמן שמחה. (גבורות ה' פרק מו)
...ובגמרא מנא הני מילי, וקאמר רב נחמן בר יצחק דכתיב "עבדו את ה' ביראה", וגו', מאי "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה. וביאור ענין זה כי המתפלל אל השי"ת מורה על שהאדם עלול מן העלה, שהרי צריך האדם אל השי"ת, ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, להראות שהוא עלול מן העלה ושהוא צריך אל העלה בתפילתו.
ובבריתא קאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ופליגי ברייתא אמתניתין, דסבירא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. וביאור מחלוקת זה, כי כאשר האדם הוא עלול מן העלה יש לו ב' בחינות, הבחינה האחת כי במה שהוא עלול הנה הוא נבדל מן העלה, וראוי שיקבל יראתו ופחדו עליו, והבחינה השנית כי אין ספק כי העבד יש לו צירוף אל אדון שלו, ולפי דעת שניהם התפילה מורה על שהאדם עלול אל השי"ת ונתלה בו, וכך לתנא דמתניתין יש לעמוד מתוך יראה לתפילה, שהעלה נבדל מן העלול, ולכך יש לעמוד מתוך יראה וכובד ראש, ולברייתא צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה, ששמח בשביל שהוא עבד מקבל גזירותיו ומצותיו עליו.
ויש לפרש בפשוטו, כי התפלה היא שנכנס לעמוד לפני השי"ת, והנכנס לפני המלך ראוי שיכנס באימה וביראה, ובברייתא קאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, כי על ידי השמחה שהיא שלימות הנפש ועל ידי זה השכינה שורה עליו, והוא עם השי"ת, ודבר זה ברור.
ושם אמרו עוד אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזי דהוי בדח טובא, אמר ליה וגילו ברעדה כתיב... א"ל תפילין קא מנחנא. וביאור זה מה שאמר תפילין מנחנא מפני שכבר אמרנו למעלה כי אין ראוי שיהיה האדם אשר הוא עלול בשמחה כלל, רק יהיה עליו יראת העלה, לכך א"ל תפילין מנחנא, פירוש כי התפילין שם ה' נקרא על האדם, כדכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמרו אלו תפילין של ראש, והם כתר על האדם ופאר עליו. ואמר הנה אף שראוי מחמת שהאדם עלול לכך צריך שיהיה עליו יראת העלה, מכל מקום אני שמח בעלה עצמה מה שהוא ית' אדון לי ושמו ית' נקרא עלי והוא תהלתי ותפארתי, ומזה הצד ראוי אל האדם השמחה...
ועוד אמר שם רבי יוחנן משום רשב"י אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר "אז ימלא שחוק פינו"... ביאור זה כי האדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות שהוא בפעל הגמור, ולא כך השמחה שהיא שייכת בלב, דכתיב "נתת שמחה בלבי", אבל השחוק הוא הפועל, כאשר יש לו שחוק, ולכך אמר אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השחוק שהוא בפועל לגמרי, ודבר זה אינו ראוי לעולם הזה כלל, כי המדריגה הזאת אינה בעולם הזה, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפועל... (נצח ישראל פרק כג)
...ועצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר, לא זולת זה, ולפיכך אמרו שהוא ית' משחק עם הלויתן, ואדם השחוק אצלו הוא כאשר מתחבר רצונו אל דבר אחד לגמרי, רק כי האדם אין רצונו מתחבר רק לדברים אשר הם ערבים לו והם דברי התול... ואין השחוק בעצמו הוא ההתול, ואילו היה שחוק גנאי מצד עצמו היה תמיה מאד, אבל אין שחוק גנאי מצד עצמו, שהרי כתיב "אז ימלא שחוק פינו", רק מפני שהשחוק של אדם הוא בדברי הבאי וריק... אבל בשחוק והשמחה מצד עצמו טוב שהוא מורה על השלימות, והיינו דמקשינן, כתיב ולשמחה מה זו עושה, וכתיב ושבח אני את השמחה, לא קשיא הא בשמחה של מצוה הא בשמחה שאינה של מצוה, כלומר שהשמחה היא טוב כאשר השמחה היא ראויה מצד עצמה והוא שמח, אז הוא טוב... ולא אמרו שהוא שמח עם הלויתן, כי אין השמחה הרצון הגמור עם הדבר שהוא שמח בו כמו השחוק שהוא הרצון הגמור עם מי שהוא שוחק עמו, והבן דברים אלו. (באר הגולה ד ד"ה פרק קמא דע"ז)
פרק בתרא דתענית אמר ר' חלבו אמר ר' אליעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן... ועתה דע כי בדברים אלו באו לגלות רב טוב הצפון לצדיקים לעתיד בגן עדן, ורמזו אותו בלשון חכמה מאד, וזה כי המחול מיוחד לבתולות בפרט, כדכתיב "אז תצא בתולה במחול בחורים וזקנים" וגו', ודבר זה נראה לחוש כי המחול הוא לבתולה, וזה מפני כי המחול הוא שמחה בפועל ואינו כמו השמחה בלב שאינה בפועל רק השמחה בלב, לפיכך זה שייך דוקא לבתולות מפני כי הנשים ובפרט הבתולות אינן בעלות מחשבה כמו כל איש אשר הוא בעל מחשבה יותר ויותר, וכל מחשבה מעכבת את השמחה שלא תצא לפועל לגמרי, כי המחשבה מתנגדת אל השמחה, ולפיכך באנשים השמחה היא בלב, מפני שיש להם מתנגד מעכב השמחה לצאת לפועל, אבל בתולה אין מעכב אליה כי אינה בעלת מחשבה. ומפני כי לעתיד בגן עדן השמחה בפועל, זה בעצמו נקרא מחול לצדיקים, שרוצה לומר שיהיה שמחתם בפועל. ומפני כי השמחה לעתיד היא בו יתברך, כדכתיב "שמחו צדיקים בה'", ולכך אמר שהוא יתברך יושב ביניהם וכל אחד מראה עליו באצבעו, כלומר שאין השמחה אל הצדיקים רק בו יתברך...
ועוד תדע להבין ענין המחול, דע כי השמחה היא מצד הנפש, כי השמחה היא כאשר האדם הוא בשלימותו, ואין שלימות רק אל הנפש ולא אל הגוף החמרי, מצד שהגוף החמרי הוא בכח ולא בפועל, ואין בו שלימות כלל במה שאינו בפועל, ויש לו כבידות הטבע, ואדרבא מצד הגוף החמרי שהוא בכח ימצא התוגה, ולפיכך כאשר האדם מרקד יש בו השמחה יותר כי הנפש בשלימות כחה, ואז נמצא השמחה, ולפיכך אמר שהקב"ה יעשה מחול לצדיקים בגן עדן, כי הצדיקים כאשר יהיו בגן עדן יהיו מסולקים מן החומר העכור, ויהיה הנפש גובר לא כמו הרשעים שאף כאשר יפרדו מן העולם הגשמי, שמפני כאשר היו בעולם הזה היה נמשך נפשם אל הגוף שהוא חמרי, ולפיכך אף אחר הפרדם מן הגוף אין נפשם נבדלת מן החומר, לא יהיה מחול הזה להם שיהיה נפשם מסולקת מן הגוף. אבל הצדיקים אשר היו גוברים על הגוף בעולם הזה היה זה בכבידות גדול, שהיו מושלים על הגוף המונע, ולא היה להם בעולם הזה מחול, שהמחול הנפש גוברת והגוף נמשך אחריו. ודוקא לצדיקים יהיה המחול הזה, מפני שאף בעולם הזה לא היה נמשך נפש הצדיקים אחר הגוף, ולפיכך בגן עדן שהוסר החומר העכור הזה אז נמצא המחול הזה לגמרי... (שם)
ולפיכך אמרו מי שנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, כי ראויה השמחה לחתן כי כשם שהאבל הוא בהפסד ובהעדר כך ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלם, ואין לך מציאות יותר שלם מזווג חתן וכלה, כי האדם עם שהוא השלם בנבראים התחתונים לא יהיה מציאות שלם עד שישא אשה אליו כמו שהתבאר למעלה, וכאשר יש להם זיווג ביחד הרי הוא שלם על ידי זיווג שלהם, והאדם הוא השלמת העולם, ולפיכך ראוי השמחה בזיווג שלהם המורה על המציאות, הפך האבל המורה על ההפסד, וכאשר אין כאן שמחה כאילו אין כאן מציאות שהוא בשלמות בעת הזיווג ולכך הוא עובר בחמשה קולות, כי הקול מורה על יציאת הדבר אל הפועל... (תפארת ישראל פרק ל)
ורמזו חכמים דבר זה במסכת מגילה, כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא צער, ולמה היה צער במה שכתב ויהי, ובמדרש רבות אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, והיה לשון שמחה, אבל פירוש זה כי כאשר תסלק וי"ו ההפוך הוא יהי שהוא לשון עתיד, ואין כאן הויה נחה, ודבר זה הוא של צער, אבל והיה כאשר תסלק וי"ו ההפך הוא היה שהוא הויה נחה, וכאשר הוא הויה נחה דבר זה הוא בודאי שמחה, כי הויה היא נחה לגמרי, ודבר זה נחת רוח והיא השמחה... (דרך חיים ד יז, וראה שם עוד)
ואמר כי יש בזיווג שלהם כאשר הם מתחברים הויה שלימה עליונה והיא הויה אלקית עד שאין זה הויה טבעית, ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי אין זיווג חתן וכלה הויה טבעית רק הויה האלקית, ומעיד על דבר זה כי המחבר והמזווג איש ואשה שם י-ה מחבר אותם, שהרי היו"ד הוא באיש והה"א היא באשה, שמורה על זה כי יש כאן חיבור אלקי בשלימות, כי מצד הטבע הם מחולקים, שהרי זה איש וזאת אשה והם מחולקים בעצמם, והם מתאחדים מצד מדריגה אלקית כמו שמורה עליו מה שחתם שם י"ה בשניהם, וראוי לפי זה השמחה, כי השמחה היא בשביל הויה שלימה, ואז מתחדשת שמחה שלימה, כמו שההפך הוא כאשר מתחדש הפסד, ואז יש אבל, ובפרט כאשר יש כאן הויה אלקית עליונה שזה נקרא הויה יותר מן ההויה טבעית, וראוי לזה שמחה, וכאשר יש שמחה יש כאן הרוחה והתפשטות הפך זו אשר הוא בצער שאז צר לו, אבל מי שיש לו שמחה הוא בהרוחה, כמו שאנו אומרים והרוח לנו מצרותינו, וכל הרוחה יש לה התפשטות מכל ד' צדדין והחמישי שהוא באמצע, ולכך אמר שהוא עובר בה' קולות, כי הקול הוא מתפשט ביותר וההתפשטות בכל צד...
כי התבאר שכל הויה שייך לה שמחה, והשמחה על ידי קול שהוא מתפשט, ולכך היה שם חמשה קולות גם כן מפני שהיה אז הויה שלימה (במתן תורה)...
וכן כאשר משמח חתן וכלה ובזה הזיווג שהם הפכים הוא אחד על ידי השי"ת אשר הוא מאחד אותם, ובזה השי"ת הוא אחד, ודבר זה דומה לגמרי להקרבת תודה מחמץ ומצה אל השי"ת, ובמקום אחר נתבאר עוד באריכות... (נתיב גמילות חסדים פרק ד)
בספר משלי "בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור". שלמה המלך רוצה לומר כאשר האדם הוא בהכנעה וכובד ראש יהיה תחת זה מותר, כי השמחה לאדם מצד השלימות שנמצא בו ולכך הוא שמח. והאדם אינו בעל שלימות בעצמו, ואם האדם מתבונן בחסרון שלו לא יהיה לו שמחה יתירה, כי האדם לעמל יולד שיהיה שלימותו תמיד יוצאת אל הפועל, ואין האדם בשלימות בפועל, ולכך כאשר האדם נוהג כך הנה יהיה לו מותר שיקבל מה שראוי לקבל, שכך הוא יוצא לפועל לקבל. ואם האדם בשמחה כאלו כבר הוא בשלימות בלא חסרון, ודבר זה מביא אליו חסרון, כי כאשר הוא בשלימות דבק בזה ההעדר והחסרון, אבל כל זמן שאינו בשלימות אינו דבק בו ההעדר, ודבר זה הוא דבר מופלג בחכמה...
אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה... ובמלת אז רמז הכל, כי אין ראויה השמחה בעולם הזה הגשמי, שהוא תחת הזמן אשר הזמן בו שנוי, וכל שנוי הוא רע ואין בו השמחה, אבל אז ימלא שחוק פינו, כי מלת אז בא על דבר שאינו תחת הזמן, כי הזמן הוא המשך, ומלת אז הוא מורה על העת כמו שבארנו בגבורות ה' במלת "אז ישיר" ובכמה מקומות, שלכך אמרו כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא אלא לשון ווי, מפני שכל הויה הוא שנוי, והשנוי הוא רע, אבל מלת אז מורה על העתה שהעתה אין בה זמן ואי אפשר שיהיה בה הויה שהיא שנוי, אשר השנוי הוא רע, ולכך יאמר אז ימלא שחוק פינו כאשר יאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה, וזה כאשר יהיה העולם בשלימות ולא יהיה בו שנוי אשר הוא שייך לזמן...
ושם, אמרו ליה רבנן לרב המנונא בהילולא דמר בריה דרבינא לישרי לן מר, אמר להו ווי לן דמיתנן... ביאור זה כי אין ראוי אל האדם השמחה מצד שהוא בעל העדר ומיתה, ודבר זה מצד הסוף אשר סוף כל האדם למות, ואם כן השמחה מה היא בעולם הזה אשר האדם מוכן על המיתה, ומצד הזה ראוי האבל לא השמחה, ואם לא יזכר האבל מכל מקום לא יהיה לו שמחה גם כן, ולא מצד המיתה בלבד, אלא שיש יראה מיום הדין אשר השי"ת בא על מעשה בני אדם מה שעשה האדם בעולם הזה... (נתיב הליצנות א)
ושבח אני את השמחה, פירוש כאשר האדם בשמחה אז נפשו בשלמות, כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה מאד מענין השמחה שהיא שלימות הנפש, וכאשר השמחה היא של מצוה, אז השלימות הזה שלימות אלקי, ושלימות הזה ראוי לשבח, אבל השלימות שאינו אלקי רק שלימות גופני מה זאת... (חידושי אגדות שבת ל ב)
ואמר שאין השכינה שורה וכו', פירוש כי מעלת השמחה כי אין השכינה שורה, פירוש כי אין השכינה שורה על דבר חסר רק על השלם, ולפיכך כאשר נפשו אינה בשמחה והיא בחסרון אין השכינה שורה. אבל השמחה הגשמית אין השכינה שורה על ידי שמחה זאת, כי השי"ת נבדל מן הדברים הגשמיים. כלל הדבר, כי מה שאמר שלמה ושבח אני את השמחה, היינו כאשר השמחה היא אלקית, אבל השמחה שהיא גשמית למה זאת.. (שם)
תועבה, תועה אתה בה. יראה כי לכך אמר רב קפרא אלו ג' דברים, להודיע כי התאוה הגופנית כמו הזנות והשכרות ושאר תאות הגוף אין בהם ממש כלל, ובא לומר שהיה שעת משתה ולא ימשך האדם אחר תאות הגוף ביותר רק לשמוח בדבר מצוה לשמח חתן וכלה. ועוד להודיע כי אלו דברים אשר עשה בר קפרא בשביל השמחה שאינו עושה אותם כמו שאר הליצים אשר ילכו אחר הליצנות שאינם רק שחוק בלבד, רק שעושה זה לשמח חתן וכלה, שהרי יודע הוא כי הדברים הגופנים הם הבל... (שם נדרים נא א)
והשיב לה הקב"ה מה יעשו בשעה שאוכלים ושותים, כי השמחה היא שמוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפועל, אבל בעצם השמחה מוציאה נפש האדם לפועל, ואם אין מדבר דברי תורה אינו בעל תורה כלל, שלא תוכל לומר שהוא אינו בפועל בעת שמחתו ושלימותו... (שם סנהדרין קא א)
...ותדע כי הששון הוא מן היסוד כמו שאמרתי, והשמחה מן המלכות... (מאמר הגאולה)
הב' הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר ואומר (תהלים ק') עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה... ואמרו רז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה' בשמחה אמרו במדרש, א"ר כשתהיה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמיתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שה"ש א') "משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהלים קמ"ט) "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם", ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול אמר (שם ק"ד) "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה'".... והיינו כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו ית', וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו... (מסילת ישרים פרק יט)
ושמחתם לפני ה' אלקיכם - אין שמחתם לפני ה' כי אם בזמן שהם באגודה אחת, ובפרט שהשמחה דוקא בחג זה, לפי שהוא זמן אסיפה אשר מדרך העולם לשמוח בה ביותר, על כן הזהירם שתהיה השמחה לפני ה' דוקא לא כשמחת הריקים אשר כל מזימותם הרוג בקר ושחוט צאן ומרבים מחלוקת בישראל. ובשמחה זו החריבו ב' בתי מקדשים וגלו בראש גולים, כמו שכתוב (ישעיה נ"ה) "כי בשמחה תצאו", כאמרם רז"ל (קידושין פ"א) סקבא דשתא ריגלא (זמן סכנה של כל השנה הרגל), כי בעבור שהיו שמחים שלא לשם שמים סבבו כל חלי וכל מכה, כמעשה האתרוג שזרקו בינאי המלך (?), ועל שמחה זו אמר "מה זו עושה"... אמנם "בשלום", כשיהיו באגודה אחת ושלום ביניהם, "תובלון", אל הארץ... (ויקרא כג מ)
ויחד יתרו - ...ונראה כי הכתוב יודע כי מרוב השמחה נתחדד בשרו, כי תמצא כשתהיה לאדם שמחה והוא דבר שלא כפי המשוער במושג הרגיל תולד בו הרגשה בהרכבת מזגו, ולפעמים יתעלף ולפעמים יסתכן ממש... (שמות יח ט)
והיה עקב תשמעון - ...ויתבאר על דרך אומרם ז"ל אין והיה אלא לשון שמחה, והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה' בין מצות לא תעשה בין מצות עשה, עליו אמר שלמה "ולשמחה מה זו עושה", והוא אומרו והיה, שמחה תהיה לך עקב תשמעון... כי אין מוכן לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול, ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך.
עוד נתכון שצריך ללמוד התורה בשמחה ולא בעצבון, כי דברי תורה אסורין לאבל. או רמז על דרך אומרו "פקודי ה' ישרים משמחי לב", והוא אומרו והיה, השמחה תהיה לך עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו מצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה, שהיא השמחה.
עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר וזה לשונו, דלית חדוותא קמי קב"ה כשעתא דישראל משתדלי באוריתא, והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם, וכשהוא שמח כל העולם בשמחה, עקב תשמעון וגו'... (דברים ז יב)
והיה כי תבוא אל הארץ - אמר והיה לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו אז ימלא שחוק פינו. (שם כו א)
שמח זבולון - הגם שבעניני עולם הזה בכללות אין לשמח בהם, דכתיב ולשמחה מה זו עושה, אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה, והטעם כדי שיתקיים יששכר באהליך. עוד ירצה לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח, לזה אמר לזבולון שמח מעת יציאתך, כי בודאי שתצליח, והטעם כיון שיששכר באהליך שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה... (שם לג יז)
יפצחו - מליצה, כשהאדם בשמחה דומה לו שכל העולם שמח עמו. (ישעיה נה יב)
גם בשחק יכאב לב ואחריתה שמחה תוגה - ...אך הענין הוא שאין לאדם בעולם הזה שום שמחה, כי מה שמחה יש לאב יותר מבנים, וצער גידול בנים קשה מכולם... אבל כך מקובלני, לפי ערך השמחה כן יהיה גודל היגון, כי כאשר יקרה בו דבר מה היגון גדול מאד, וכן הוא גם כן בשחוק, אך לשחוק יש עוד דבר גרוע מן השמחה, שבשמחה על כל פנים בשעת השמחה לבו שמח, אבל בשחוק פעמים לבו כואב... (משלי יד יג)
מאור עינים - מראיה טובה באה שמחה ללב, ושמועה טובה תדשן גם עצמותיו, תורה שבכתב נקראת ראיה, ותורה שבעל פה שמיעה, ועיקר הסודות גנוזים בתורה שבכתב, וזהו מאור עינים כשמוציא אור הסודות, וישמח לב, כי שם נתיבות חכמה. (שם טו ל)
גיל יגיל אבי צדיק - ההבדל שבין גילה לשמחה הוא, כי גילה באה על דבר תמידי ושמחה היא בדבר שנתחדש, כמו בהולד בן לאדם אזי בעת הולדו ישמח אביו, ואחר כך כל ימי הבן גילה לאביו... (שם כג כד)
ברם כגון דא צריך לאודועי כלל גדול, כי כמו שנצחון לנצח בדבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו. ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנשמות מעצבות וטמטום הלב כאבן כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומה שאמר "בכל עצב יהיה מותר", פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה, הנה אדרבה מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה האמיתית בה' אלקיו הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו... שעל ידי זה נשברה רוח הטומאה וס"א ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים, כמו שכתוב בזהר על פסוק רוח נשברה לב נשבר וגו', ואזי יקוים בו רישיה דקרא, "תשמיעני ששון ושמחה וגו' השיבה לי ששון ישעך וגו'", וזהו טעם הפשוט לתיקון האר"י ז"ל לומר מזמור זה אחר תיקון חצות קודם הלימוד, כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב שיש לשמחה זו יתרון כיתרון האור הבא מן החשך דוקא...
והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה וכו', ופירוש בגמרא לקבולי בשמחה, כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגלייא... ולכן אמרו רז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה...
אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה, אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות חס ושלום... (ליקוטי אמרים פרק כו)
שמחה - היא תמידית, גיל - בשעת הקציר על ההצלחה. (ישעיה טז י)
שחוק - נראה רק בחיצוניות, ושמחה היא בלב. (משלי יד יג)
ההבדל בין שמח ובין יתר נרדפיו הוא, ששמחה מציין שמחה לביית פנימית תמידית בדבר השמח הרגיל ובא בתמידות, "אגילה ואשמחה", אגילה בעת התחדשה הישועה, ואשמחה אחר כך בתמידות... ושם דיצה אין לו ריע והוא ענין שמחה בלשון התרגום, וענינו הפך הדאבה.
פועל שמח נקשר לפעמים עם בי"ת ולפעמים עם למ"ד, ולפעמים יבא אחריו על, וההבדל ביניהם הוא, כשנקשר עם בי"ת מורה ששמח בהדבר עצמו, כמו "שמחו בה'", והשמח על הדבר דרך צחוק נקשר בלמ"ד, כמו "אל תשמחי אויבתי לי", וכשבא אחריו מלת על מורה ששמח בסבת הדבר ולא בהדבר עצמו. (הכרמל)
...אושר ושמחת חיים מלאה לא הובטחו לכל יחיד בחיו הפרטיים, "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו), הצער והכאב, לא פחות מן השמחה, מוטלים על האדם כנסיונות, והם חלק משלמות חיי ישראל. רק בשגשוג הכלל יחשוב היחיד אושר לעצמו, ובפריחת על מות של עמו ימצא את חלקו בשמחת חיים... (ויקרא כג יג)
ושמחתם וגו' שבעת ימים - ...הצבור שמח ז' ימים אם כל אחד ואחד יכול לשמח יום א', האושר האמיתי בעולם הזה מושג רק בצבור, כי שם מושלמות מגרעות וחסרונות היחיד, וכולן מהראש ועד לשואב המים מתאחדים בתפקיד האחד, גם היחיד שחייו מועבים ישמח בקרב הצבור כולו... (שם שם מ)
נעיר תחלה, ש"שמחה" איננה דוקא אותו מצב רוח מרומם שנגרם על ידי סיבה מיוחדת אלא היא כוללת גם את הרגשת טוב הלב, את החדוה הפנימית של הנפש שהיתה ראויה למלא את ישותנו תמיד, דבר זה מוכח מפסוקים רבים, כדוגמת תהלים צ' י"ד... קל וחומר הדברים אמורים בכלל האומה שמדובר בו כאן, כי האומה איננה יודעת לא מות ולא עוני, ושמחת תמיד שרויה בייחוד בבית המקדש, שהרי שם בית ה' של מקדש התורה, שהמות והאבל אל יבואו בשעריו, ותחת קרן האור של שכינת ה' תפרח רק שמחה של מצוה, מתאמת שם הרעיון "שהשמחה במעונו", והכל שומעים את הקול הקורא "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק') ושם כל יום רגיל ראוי להקרא "יום שמחה"...
אולם אם כל יום רגיל שלא הועב על ידי צרה מיוחדת, ראוי להקרא יום שמחה בזכות דעת ה' המצוה אותו בכל רגעיו, קל וחומר הדברים אמורים ביום השבת, כי השבת מוקדשת לדעת ה' ביחוד, והרעיון המחדיר רוח שמחה בכל מלאכת ימי המעשה הוא עיקר תוכנה של השבת, ולפיכך ראויה השבת להקרא "יום שמחתנו" בה"א הידיעה. בכל מצב שהשבת תמצא בו את נפש האדם, בצלילים מלאים של פריחה, בקול נכאים של נבילה, או בלב הוגה הפותר את חידות החיים "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור" (תהלים צ"ב) הרי אחד הוא הרעיון שמתעורר על ידי השבת, כי האדם חי בעולמו של ה' עם יצירי ה' ותחת השפעת מעשי ה' ופעולתו, רעיון זה של השבת יביא את האדם תמיד לידי ההודאה, "שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן" (שם), כפי שהדבר נאמר בסדור התפילה שלנו, ישמחו במלכותך שומרי שבת, ולפיכך אפשר ש"יום שמחתכם" מכוון אל השבת, ולפי זה התמידים כלולים ב"מועדיכם"... (במדבר י י)
ושמחת בחגך - ...חדות היחיד בחייו לפני ה' והגילה בהרגשת קרבתו היא מצוה הנוהגת בכל החגים, אך היא מטרה מיוחדת של חג הסוכות. בפרשת המועדות שבספר ויקרא אין שמחה כתובה אלא בחג הסוכות, וגם כאן מצות שמחה כתובה שתי פעמים רק בחג הסוכות... אכן עיקר זמן שמחה הוא מחג השבועות ועד חג הסוכות, ויש חשיבות גדולה לצירוף זה של שמחה וחגיגה כפי שהוא משתמע מלשון הפסוק שלנו, שהרי למדנו מכאן ששמחת היחיד תמצא רק על יסוד תחושת הכלל הלאומי, כדרך ששלום הכלל הלאומי יתגשם רק בשמחת החיים של כל היחידים... (דברים טז יד)
והיית אך שמח - הוא דרגה נעלה בהרבה מאשר "ושמחת". ושמחת הוא פעולה זמנית, גילוי זמני של שמחה, ואילו "והיית שמח" הופך את השמחה לתכונה, לאופי קבוע של כל האישיות, "אך שמח" מורה שהשמחה תתמיד גם בנסיבות שיש בהן כדי לעכור את השמחה או לערב עמה הרגשה אחרת, על אף הכל תשאר שמח, ורק שמח. השמחה היא המובחר שבפרחים ובפירות המבשילים בעץ החיים של התורה, אולם אין זו שמחה המוגבלת לזמני החג ולאסיפות החג, אלא היא מתקיימת מעבר לזמן החג ונמשכת ממנו אל חיי יום יום... להיות בשמחה מתמדת נלמד רק במחיצת ה' ותורתו, משום כך אין די בברכה החומרית המושפעת מהגורן ומהיקב, אלא רצון ה' שבברכה זו תביא לידי שמחה מתמדת שלא תאבד לעד, לפיכך אתה עוזב את הגורן ואת היקב ועולה אל המקום הנבחר בידי ה', ושם תצטרף אל הכלל הנאסף לפני ה' ותורתו ומשם תשאב את הרוח שתכשיר אותך לשמחה של אמת, שמחת החיים שתלוה אותך בכל החיים. שם לא תלמד רק לשמח ולשמח את עצמך אלא תלמד להיות שמח על אף הכל... (שם שם טו, וראה שם עוד)
וגילו - שמחה עליונה, קרוב לשורש קול, גילה תתכן רק ברעדה - בהעלם כל התנגדות לה' ובהכרה שהוא הכל. (תהלים ב יא)
אשמחה - מלשון צמח, רגש של התגדלות פנימית. אעלוזה - מלשון חלץ, שחרור ממוסרות, בשמחה באה ההכרה האמיתית, כמו שאמרו חז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. (שם ט ג)
יגל - גיל היא התפרצות קולנית של שמחה. ישמח - צמיחה פנימית אחרי גיל רוצה לומר התמדת השמחה. (שם יד ז)
יעלצו - על רגש של שחרור, שוש - רגש של פריחה פנימית, שמח - רגש של צמיחה פנימית. (שם סח ד)
והיית אך שמח - הוא טעם על מצות התורה לחוג ולשמוח במקום אשר יבחר ה', באשר אז זמן אסיפה בשפע ברכה, ומטבע האדם להיות שמחתו יוצאת בפועל ואחריתה תוגה כדרך שמחה של הוללות, על כן צוה ה' לבא ולשמוח במקום אשר יבחר ה', ושם יהיה נזהר על פי מורא מקדש, וזהו דבר הכתוב "כי יברכך וגו' והיית אך שמח", בלי שום תערובת מצוה ומורא ה' ומי יודע מה שיהיה יוצא מזה, על כן אני מצוה שתחוג לה' במקום אשר יבחר ה', ולפי דברינו לעיל בפירוש המדרש יש לפרש עוד דהוא טעם על הצווי במקום אשר יבחר ה'... משום הכי צוה הקב"ה להיות במקום אשר יבחר ה', ושם תהיה שמחה כללית מכל ישראל וישמחו על הניצוח בקיום האומה והליכותיה בקדש, ובזה יבא לריקודים גם כן. (דברים טז טו)
ועיקר השמחה הוא בלב, כמ"ש (תהלים ד') "נתת שמחה בלבי", ואי אפשר ללב לשמוח אלא עד שיסיר עקמימיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמ"ש (שם צ"ז) "ולישרי לב שמחה", ועקמימיות שבלב מפשיטין על ידי רעמים, כמ"ש חז"ל (ברכות נ"ט) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימות שבלב, ורעמים הוא בחינות קול שאדם מוציא בכח בתפילתו... (ה ג)
גם דע שכדי להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדריגה כנ"ל, על זה צריך שיעורר שמחה של מצוה על עצמו, היינו שישמח על ידי שיזכור שזכה להתקרב להשי"ת, וזכה להתקרב לצדיקים המקרבין אותו להשי"ת, ועל ידי השמחה זו הוא משבר הקליפה ונכנס למדריגה ב'. (כה ה)
להכניע הכח המדמה הוא על ידי בחינת יד, בחינת (הושע י"ב) "וביד הנביאים אדמה", ויד היינו בחינת שמחה, בחינת (דברים י"ב) "ושמחתם בכל משלח ידכם", וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל ידי זה שורה הנבואה על הנביאים כמ"ש (מלכים ב' ג') "קחו לי מנגן" וגו', כי הכלי הוא התאספות הרוח, והוא מעורב טוב ורע, כי יש עצבות רוח רוח נכאה... ויש רוח טובה, כמ"ש (תהלים קמ"ג) "ורוחך טובה תנחני בארץ מישור", והוא בחינת רוח נבואה רוח הקדש... (נד, וראה עוד ערך נגינה)
דע כי צריך דווקא ווידוי דברים, כי צריך לפרט את החטא, וצריך להתוודות בדיבורים בכל פעם על כל מה שעשה, ויש לזה מניעות רבות... וצריך לזה שמחה של מצוה, כגון חתונה של מצוה או שאר מצוה בשמחה, כי שמחה היא קומה שלימה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, ועל כן כשהוא שמח או מרקד צריך לראות שיעבור בכל השמחה מראש ועד עקב, כי לפעמים השמחה רק ברגלין, ולפעמים בלב, או בהמוחין, בחינת (ישעיה ל"ה) "ושמחת עולם על ראשם". אך עיקר השמחה שיעבור בכל השמחה, היינו בכל הקומה שיש בהשמחה, וצריך לזה מצוות רבות, כי שורש נקודות כל המצוות היא השמחה, כי (תהלים י"ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב", וכל מצוה מתרי"ג מצות יש לה אבר מהשמחה, כל מצוה לפי בחינתה, ועל כן אם פגם באיזה מצוה הן מצות עשה או לא תעשה אזי כששמח ועובר והולך בקומת השמחה, אזי כשפוגע בזה האבר שהוא כנגד אותה מצוה שעבר, אי אפשר לו לשמוח שם, מחמת שפגם שם באותה המצוה שנקודתה שמחה כנ"ל, ואדרבא יש לו דאגה שהוא היפך השמחה בבחינת (שם ל"ח) "אדאג מחטאתי"... על ידי זה נתבטל הדאגה של החטא המונעת השמחה, כי ריבוי אור השמחה של רבוי מצות שלו נתלהב ומבטל המניעות של החטא, ואזי יכול להתודות, ועל ידי ווידוי דברים נתתקן עולם הדיבור... (קעח)
על ידי זיעה טובה, כגון שמזיעין על ידי דבר שבקדושה, על ידי זה נעשה שמחה, בחינת (דברים ט"ז) "ושמחת בחגך", בחינת שמחה של יום טוב, ולאו דוקא יום טוב ממש, אלא כל יום שהוא בחינת טוב, נקרא יום טוב, כי השמחה על ידי הדמים, כי העצבות מן הטחול, וטחול היא עכירות הדמים וכשמתגבר חס ושלום עכירת הדמים של הטחול, על ידי זה באין חולשות חס ושלום... והרפואה היא זיעה, כי על ידי הזיעה יוצא הארס שיש בהדמים העכורים, שהם הפילו אותו למשכב חס ושלום, ואזי נשארין הדמים זכים, ואזי זוכה לשמחה, כי עיקר העצבות על ידי הטחול שהוא עכירת הדמים כנ"ל... (תנינא ו)
אך דע שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו, רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו כי שמחה הוא עולם החירות בבחינת (ישעיה נ"ח) "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה נעשין בן חורין, ויוצאין מן הגלות, ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו, וליישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות, כי על ידי גלות אין הדעת מיושב...
ולבא לשמחה הוא על ידי שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה על כל פנים, כמבואר על פסוק אזמרה לאלקי בעודי. ועל כל פנים יש לו לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל, שלא עשני גוי... מכל זה וכיוצא בזה ראוי לו ליקח לו שמחה לשמח דעתו כנ"ל, וזה בחינת (שבת ע"ז ב') בדיחא דעתיה, שהוא דבר גדול, דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו, ואזי המוח משוחרר ויש לו ישוב הדעת כנ"ל, וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול, על ידי בדיחא דעתיה. (תנינא י)
בענין השמחה על פי משל כשבני אדם שמחים ומרקדים אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן, כן יש בענין השמחה, כי כשאדם שמח אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד, אבל מעלה יתירה להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דווקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה, שיהפך המרה שחורה וכל היסורין לשמחה, כדרך הבא לתוך השמחה, שאז מגודל השמחה והחדוה מהפך כל הדאגות והעצבות והמרה שחורות שלו לשמחה, נמצא שחוטף המרה שחורה ומכניס אותה בעל כרחה לתוך השמחה כמשל הנ"ל, וזה בחינת ששון ושמחה ישיגו ונס יגון ואנחה... כי בעת השמחה דרך היגון ואנחה לעמוד מן הצד כנ"ל אבל צריך לרדוף אחריהם דייקא ולהשיגם ולהגיעם להכניס אותם דווקא לתוך השמחה כנ"ל, וזהו ששון ושמחה ישיגו וכו', שהששון ושמחה ישיגו ויתפסו את היגון ואנחה, שהם נסים ובורחים מן השמחה להכניס אותם בעל כרחם לתוך השמחה, כי יש יגון ואנחה שהם הס"א, שאינם רוצים להיות מרכבה אל הקדושה, ועל כן הם בורחים מן השמחה, על כן צריך להכריח אותם לתוך הקדושה, דהיינו השמחה בעל כרחם כנ"ל. (תנינא כג)
מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו, וכל החולאת הבאין על האדם כולם באין רק מקילקול השמחה, כי יש עשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה, כ"ש (תהלים צ"ב) "עלי עשור ועלי נבל וגו' כי שמחתני ה' בפעלך" וגו', ואלו יוד מיני נגינה באין בתוך עשרה מיני דפיקין, והם מחיין אותן, ועל כן כשיש קלקול ופגם בהשמחה שהיא בחינת יוד מיני נגינה על ידי זה באין חולאת מן היו"ד מיני דפיקים... והשמחה היא רפואה גדולה, ולעתיד תתגדל השמחה מאד, ועל כן אמרו רז"ל (ירושלמי סוכה פ' לולב וערבה) עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא, דהיינו שיעשה מחול לצדיקים...
והכלל שצריך להתגבר מאד בכל הכחות להיות אך שמח תמיד כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן... על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יכול, ואפילו במילי דשטותא, אף שגם לב נשבר הוא טוב מאד, עם כל זה הוא רק באיזהו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתו לפניו ית', אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה, כי מלב נשבר בקל יכולין לבא למרה שחורה, יותר מאשר יכולין ליכשר על ידי שמחה חס ושלום לבא לאיזה הוללות... (תנינא כד)
ויחד יתרו על כל הטובה וגו' (שמות י"ח), ואמרו רז"ל (סנהדרין) שנעשה בשרו חידודין חידודין, כי כל השמחות הם רק בשעתן, כגון למשל שמחה של חתונה או ברית, השמחה היא רק בשעתן, ואם יסתכל על הסוף אין שום שמחה בעולם כי סוף אדם וכו' (ברכות י"ז). אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף אז יש לו לשמוח מאד, כי סוף כל סוף, דהיינו התכלית, הוא טוב מאד. והנה זהו רק מצד הנשמה... אך מי שהוא צדיק ואפילו גופו נקי וקדוש מאד, אזי יכול לשמוח גם עם גופו, אפילו אם מסתכל על הסוף, מאחר שגם גופו טהור וקדוש... אבל מי שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, שאף על פי שנשמתו גבוהה מאד, אף על פי כן גופו נוצר מטפה טמאה, ואיך אפשר לשנות זאת, נמצא שזה האיש שאין גופו קדוש כל כך, בפרט גר, אי אפשר לו לשמוח עם גופו, כשמסתכל על התכלית, וזהו "ויחד יתרו על כל הטובה", שיתרו היה שמח על כל הטובה, פירוש אפילו כשהסתכל להלאה מן הטובה, וזהו "על כל הטובה"... אף על פי כן היה שמח מאד, כי מצד הנשמה, אף כשמסתכל על הסוף, הוא טובה מאד כנ"ל, אך שנעשה 'בשרו' חידודין חידודין, בשרו דייקא דהיינו הגוף, כי מאחר שהיה גר לא היתה שמחתו בגופו... (תנינא לג)
ויחד יתרו על כל הטובה, כי אצל סתם בני אדם אין השמחה של כל הטובות ביחד, כי יש חילוקים רבים בענין השמחה, למשל כשבאין על חתונה, יש מי ששמח מן האכילה שאוכל דגים ובשר וכיוצא, ויש אחד ששמח מן הכלי זמר, ויש ששמח מדברים אחרים כיוצא בהם, ויש ששמח מן החתונה עצמה, כגון המחותנים שאינם משגיחים על אכילה ושתיה, רק שמחים מן החתונה עצמה, וכיוצא שאר חילוקים, אבל אין אדם שיהיה שמח מכל השמחות ביחד, ואפילו מי ששמח מכל הדברים הנ"ל, אף על פי כן אין השמחה מכל הדברים ביחד, רק מכל אחד בפני עצמו בזה אחר זה, גם יש אחד שאין לו שום שמחה כלל, לא מן האכילה ושתיה ולא משאר דברים ואדרבא יש לו קנאה וצער שמקנא על השידוך, אבל שלימות וגדלות השמחה הוא מי שזוכה לשמוח מכל הטובות ביחד, וזה אי אפשר, כי אם כשמסתכל למעלה על כל הטובה, דהיינו על השורש, שמשם נמשכין כל הטובות ושם בהשורש הכל אחד, ואזי שמחתו מכל הטובות ביחד, ואז השמחה גדולה מאד, ומאירה באור גדול מאד, כי על ידי הכלליות שנכלל שמחה בחבירתה נגדל ביותר אור השמחות... ועל כן כשנכלל השמחה של כל הטובות ביחד, אזי אור השמחה גדול מאד על ידי רבוי ההתנוצצות מזה לזה ומזה לזה כנ"ל, וזהו "ויחד יתרו על כל הטובה", היינו על השורש ששם הכל אחד ושם נכללין כל השמחות יחד. (תנינא לד)
כשאדם משמח עצמו בשמחה של מצוה, והשמחה גדולה כל כך עד שנוגעת עד רגליו, היינו שמרקד מחמת שמחה, זה הבחינה נקרא ונביא לבב חכמה (תהלים צ'), הרגלים הם נצח והוד, בחינת נביאים נתעלים לבחינת לב על ידי השמחה שבלב, כי השמחה מעלה אותם, וזהו הרקוד שמעלה רגליו בכל פעם. וכשלומד תורה או שעושה מצוה בכל כך שמחה, שהשמחה נוגעת עד רגליו, ומעלה את רגליו למעלה, בזה נתעלים כל תומכי דאורייתא שהם נקראים סמכי קדוש... (תנינא פא)
בענין שמו של יצחק על שם הצחוק שמעתי מפי מו"ז ז"ל שכמו שנאמר על הרשע מצחק בע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים, והיינו שעונות חמורים כשחוק בעיניו, כן להיפוך בהצדיק, יצחק אבינו ע"ה היה כל תחבולי היצר הרע כשחוק מה שלאדם אחר הר גבוה... ויתכן לומר כי אם שיצחק היה לו מדת היראה והפחד, יוכל להיות שלא היה ניכר על פניו רק שמחה וחדוה, כי באמת אין מי שישמח בעולם רק מי שהוא ירא ה' לאמיתו ואין לו שום פחד אחר, מה גם אם הוא בן חורין מיצר הרע כיצחק שהיה מוכן לעולה לפני ה', רק שגזר ה' אל תשלח ידך, אבל היה מוכן לזה, והוא שמחה לצדיק יותר משמחת הרשע בהבלי עולם. ויתכן לומר שישמעאל רצה להדמות אליו בבחינת השמחה, אבל שרה הנביאה ידעה להפריש שלשמחה זו מה עושה, לכן אמרה לא יירש עם בני עם יצחק, שידעו שיורש שלהם מוכן להיות מלא שמחה, שעל שם זה קרא שמו יצחק. (וירא תרמ"ג)
בענין שם יצחק על שם השמחה, נראה כי עיקר השמחה על ידי המילה, כמו שנאמר "שש אנכי על אמרתך", ועל זה כתיב "פתחת שקי ותאזרני שמחה"... כי קודם חטא אדם הראשון לא היתה ערלה רק על ידי החטא נתערב פסולת ונגזר בעצב תלדי בנים, שהיא תערובת הפסולת שמזה בא כל העצבון, וכשזכה אברהם לברית מילה פתח שקי בא השמחה, וכן כתוב לישרי לב שמחה, ועל ידי המילה יכולין ליישר הלב... ויצחק ראשון הנימול לשמונה והיה מלא שמחה... וכן שבת ויום טוב משוש כל הזמנים כי עולם שנה נפש כולם צריכים בירור לצאת מן העצבון אל בחינת השמחה... (שם תרס"ג)
בענין קריאת חנוכת המזבח בחנוכה... יש לומר כי בכח השמחה של חנוכת הנשיאים נשאר לנו נרות חנוכה שהם הארות המתנוצצים גם עתה מנרות המנורה, ועל ידי שהיתה הראשית בכוונה שלימה נשאר ממנו לעולם, כמו שאמרו חז"ל כל מצוה שקיבלו בשמחה עדיין עושין בשמחה, וידוע שבכל החנוכות במשכן ובבתי מקדשות היו שמחין מאד, אם כן בודאי שנשאר עדיין מהם אף שאינו בפועל ממש... (חנוכה תרמ"ד)
בפסוק אנכי ארד עמך... אך לא זו בלבד, כי ואנכי אעלך וגו', כי גם בשעת הגאולה והחדוה צריכין לקבל השמחה רק לשם שמים, וזהו נסיון ביותר, ובאמת כן הוא המדה כי מי שזוכר בהקב"ה בעת השמחה הקב"ה משתתף כביכול בצערו... והרמז כנ"ל כשיש לו שמחה ודבר טוב יזכור באהבת הקב"ה ויתדבק השמחה בשורשו בהקב"ה, דהוא שבת שמא דקוב"ה, ולכן בעת צרתו לו צר, וזה אנכי ארד ואנכי אעלך. (ויגש תרנ"ג)
בפסוק משארותם צרורות וגו' על שכמם וגו', שהיו מחבבין המצות, להיות כי היתה מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל וקיבלוה בשמחה, וזה היה הכנה לכל הדורות שיוכלו להרגיש שמחה בעשיית המצוה, ושמחה של מצוה הוא דבר גדול שניתקן כל האדם בכח שמחה זו, וידעו בני ישראל היטב כי כל הגאולה היתה כדי שיכנסו בכלל עבדי ה', והיה עיקר השמחה שלהם בהגאולה על ידי שזכו להכנס בכלל עבדי ה', והטו שכמם לקבל עול מצותיו בשמחה... (בא תרמ"ב)
בפסוק אז ישיר דקדק רש"י ז"ל מ"ש לשון עתיד, ופירש עלה בלבו שישיר... והענין הוא כי בעולם הזה אין השמחה והשירה בשלימות, כמו שאמרו חז"ל ישמח ה' במעשיו לעתיד, אכן יש זמנים שבני ישראל יכולין להרגיש משמחה ושירה העתידה, וזה שאומרים בתפלת שבת "ישמחו במלכותך שומרי שבת", כי בהשמחה לעתיד במלכותו ית' יהיה לבני ישראל חלק גדול בזכות שהם שומרי שבת, ולכן כיון ששבת הוא מעין עולם הבא, יכולין להרגיש מעין אותה השמחה העתידה... ועל ידי שבני ישראל שומרין ומצפין לזו השמחה, מתגלה להם הארה מזה... (בשלח תרנ"ב)
איתא בגמרא כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה... פרשנו כי מה שהיו יכולין להשיג בזמן המקדש בכח השמחה משיגין עתה על ידי אבילות, ועיקר השמחה באדר היתה בהכנת השקלים לתרומת הלשכה וכל העבודות וההכנות לבית המקדש הביאו שמחה, כמו שכתוב "משוש כל הארץ", שמשם השמחה יוצאה לכל העולם. וגם עתה שאין לנו בפועל עבודת בית המקדש, אבל הרצון והתשוקה צריכין למצא גם עתה... (שקלים תרמ"ד)
שמעתי מפי מו"ז ז"ל על הגמרא רבי נטע נטיעה בפורים, ומסקינן נטיעה של שמחה נטע, שרמזו בזה כי בפורים יכולין ליטע נטיעת שמחה בלב האדם לשמוח בעבודת הבורא ית' וכו', דהנה כתוב ליהודים היתה אורה ושמחה וכו', וחז"ל דרשו על התורה וימים טובים ומילה ותפילין... (פורים תרמ"ו)
כתיב הרבית הגוי הגדלת השמחה וגו', רמז למה שאמרו משנכנס אדם מרבין בשמחה, אם כן אדר חודש של שמחה ושחוק, כמו שכתוב בספר יצירה כי שחוק באדר, ובני ישראל יש להם שני אדרים, זה שאמר לו הגדלת השמחה. ועיקרן של דברים, דכתיב שמחה לאיש במענה פיו, וזה כולל ברית הלשון והמעור, ובאמת עיקר הזיווג הוא שמחה, ועל זה נאמר ולישרי לב שמחה, אבל גשמיות התאוה מכסה השמחה, ולא עוד שמפיל עצבות על האדם, היפוך הפנימיות שבו וכל זה נעשה על ידי החטא, וזה נרמז באומרו "בזעת אפיך תאכל לחם", כי גם הזיווג נקרא אכילה... וזה שאמר הרבית הגוי, שפריין ורביין של בני ישראל הוא בשמחה פנימיות ולא בגשמיות, ולו הגדלת השמחה... (שם תרנ"ד)
שבתות למנוחה ומועדים לשמחה... אבל במועדים נתגלה הארה עליונה בפרהסיא ובהתגלות לכן הם ימי שמחה, והימים האלו הם הכנה לכל הזמנים, השבת נותן מנוחה לכל ימי המעשה, והמועדים נותנים שמחה על כל השנה, כי לעולם צריך איש ישראל לשמוח במה שזוכה לג' מועדים, מכל שכן בזמן המקדש להראות במקדש ג' פעמים בשנה, ושמחת בחגך הוא גם כן על כל הימים לשמוח במצות החג שנתן לנו הקב"ה... וכתיב יפה נוף משוש כל הארץ, כי ארץ ישראל ובית המקדש נותנים שמחה לכל הארץ, וכן בזמן שבתות וימים טובים נותנין שמחה על כל הזמנים, ובנפש בני ישראל מושכין השמחה מהמועדים, ישראל דקדשינהו לזמנים שהם כלים לקבל הארת הימים טובים, וכתיב ושמחת בחגך, כי עיקר שמחה כשיכולין להתדבק בשורש עליון... (פסח תרנ"ו)
במדרש תנחומא ויספו ענוים בה' שמחה, עיין שם שדורש על שמחת ברית מילה... והענין כי אחר החטא של אדם הראשון נאמר בזעת אפך תאכל לחם, ולחם כולל גם הזיווג, והיא הערלה ותערובות הרע שנעשה בכל דבר... אכן על ידי המילה זוכין לאור הראשון שהיה קודם החטא, ולכן קיבלו בני ישראל מצות מילה בשמחה שהוא היפוך העצבון, כי כל עצב בא מסט"א... והנה בשבת נאמר "ולא יוסיף עצב עמה", כי בימי המעשה יש תערובות וכל נקודה קדושה אינה יכולה להתגלות רק על ידי הסתר וקליפה וסט"א, אבל בשבת קודש סט"א ערקת, והברכה מתפשטת בלי תערובות ובטל העצבון, לכן אמרו חז"ל וביום שמחתכם הוא שבת... (תזריע תרנ"ד)
ושמחתם שם לפני ה' אלקיכם, כבר כתבנו כי עיקר השמחה בהארת הנשמה, דעיקר השמחה בגן עדן, שהשמחה במעונו, ולכן בשבת קדש שבאה נשמה יתירה מגן עדן הוא זמן שמחה, וכמו כן כשבא אדם לבית המקדש קיבל נשמה יתירה, ושלש פעמים יראה לקבל נפש רוח נשמה, לכן בסוכות והיית אך שמח, כל השמחה בשלימות, וכפי כח הנשמה כך נחלש הגוף, וזה היראה שחל על הגוף, וב' בחינות אלו השמחה והיראה הם בחינת זכור ושמור בשבת... (ראה תרס"ב)
במדרש תנחומא בואו נשתחוה ונכרעה וגו', שתיקן משה רבינו ע"ה ג' תפלות כשראה שבית המקדש עתיד לחרוב... כמו כן עתה בדורות שלנו על ידי זכירת בית המקדש יכולין להתדבק בהארת בית המקדש, ולכן בכל שמחה צריכין להזכיר בית המקדש, וכמו כן בשמחת נשואין מברכין שוש תשיש לומר שכל השמחה הוא מבית המקדש, שהשמחה במעונו, ובזמן המקדש השמחה היתה בשלמות, ועתה זוכין אל השמחה על ידי האבילות של בית המקדש, כמו שכתוב שישו אתה משוש כל המתאבלים וגו', ואמרו חז"ל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמת ירושלים... (תבא תרנ"ג)
בפסוק עשיתי ככל מצותך וגו'... ולכן ניתן הביכורים והמעשרות לבני ישראל לתקן תבואת הארץ בכח המעשר והראשית שהוא בחינת ברית הנ"ל, ואז יש שמחה כשנמתק הדין והחסד גובר, וזה הרמז אין אומרים שירה אלא על היין, פירוש שגוברין על מדת הדין, וכן הוא שמחת חתן וכלה על ידי מיתוק הדין ומשוש חתן על כלה וכו'... ולכן השמחה בסוכות אחר גמר המשפט וגבר עלינו חסדו, אז השמחה בשלימות, וזה גם כן נרמז במה שאמרו חז"ל משבטלה סנהדרין בטל השיר. (שם)
שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה היא כלי לשאוב מים חיים, והוא רוח הקדש דכתיב ויפח באפיו נשמת וכו', וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל אבריו... (סוכות תרל"ד)
ומה שעושין שמחת תורה עתה, לפי פשוטו כי עתה אין לנו שמחת החג וניסוך המים ואין לנו שיור רק התורה, ובאמת בתורה יש לנו כל זאת, כמו שכתוב זאת תורת המנחה חטאת, דרשו חז"ל כל העוסק בתורה וכו', ולכן בכח התורה יכולין לעורר שמחת החג, וזהו גם כן סימן שלבני ישראל נשאר השמחה לעולם, ולאומות היה רק לשעה, וכן אמרו חז"ל כי האומות אבדו בחורבן בית המקדש יותר. (שם תרל"ה)
זמן שמחתנו, דכתיב לישרי לב שמחה, לכן אחר ראש השנה ויום הכפורים שנעשין בני ישראל ישרי לב, דכתיב האלקים עשה את האדם ישר, ורק על ידי לכלוך העונות חשבונות רבים, ולכן אחר ימי הטהרה מתעוררת השמחה. (שם תרל"ח)
בפסוק והם תכו לרגליך וגו'... שהמצוה בגשמיות להסיר הערלה הביא את האדם להתדבקות בעולם העליון שלמעלה מהטבע, ומזה בא עיקר השמחה כשאדם מדבק עצמו בשורשו שלמעלה מהטבע, והוא על ידי המילה כנ"ל, וכמו כן בשמיני עצרת יש התדבקות בשורש שלמעלה מהטבע, לכן הוא שמחת תורה... (שם)
והנה בקהלת כתיב ושבחתי אני את השמחה וגו', וכתוב גם כן ולשמחה מה זו עושה, והיינו שבודאי טוב מאד אם זוכין לשמחה בלי פסולת, רק שקשה להשיג זאת תמיד ויש בה פסולת, כדכתיב לשחוק אמרתי מהולל מעורבב, רק בימים הללו בסוכה שהיא הגנה שאין מתערב שם פסולת לכן יכולין לשמוח עתה, והשמחה היא תענוג פנימי, וכתיב "לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף" וכו', וכל זה מתקיים בימי החג, דכתיב "רבים אומרים מי יראנו טוב נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו", פירוש שבסוכה הוא ימי השפעה לעולם, והאומות כל אחד נוטל שלו ומאסף רוב דגן ותירוש, אבל בני ישראל יש להם לקבל פנימיות השפעה, והוא התענוג והשמחה, וזהו עדות שהם הלב והעיקר... (שם תרמ"ג)
השמחה של החג הוא העדות על בני ישראל, כמו שאמרו חז"ל שנתן השי"ת סימן מי נצח בדין, והענין הוא על פי מה שאמרו שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי, כי היראה האמיתית נולד ממנה שמחה והוא סימן על היראה, וכמו כן שמחה אמיתית מביאה לידי יראה, ולכן נקרא שמו של יצחק אבינו ע"ה על השמחה, להודיע שהגם שהיה בחינת פחד ויראה, אות היא שהיתה בו יראת אמת. וכמו כן בימים הנוראים שנופל פחד ויראה על כל באי עולם, אבל בני ישראל שלהם יראת אמת באין אחר כך לשמחה, והיא עדות על היראה שהיא אמת כנ"ל... ולכן כיון ששמחה זו באה מכח היראה היא בלי פסולת... (שם)
בענין שמחת בית השואבה שאמרו חז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, דכתיב משוש כל הארץ, שמארץ ישראל וירושלים נמשך שמחה לכל העולם, והוא בבחינת עולם, ובבחינת הזמן ימי החג נותנין שמחה לכל השנה, לכן נקרא זמן שמחתינו שכל השמחות נובעין מזמן זה, ובנפש, בני ישראל נותנים שמחה לכל הברואים, דכתיב ישמח לב מבקשי ה', ואין בעולם מבקשי ה' כמו בני ישראל, לכן בבית המקדש בחג שנאספו שם כל בני ישראל נקרא שמחת בית השואבה, שכל השמחות נובעין ושואבין משם בג' הבחינות, עולם שנה נפש, וגם עכשיו על ידי הזכירה ומצות לולב שהוא זכר למקדש... ומזה נתעורר מעט משמחת בית השואבה, וזה שאמרו מי שלא ראה שמחת בית השואבה, ראיה הוא בעין הלב להסתכל ולהתבונן בשמחה שהיינו שמחים בזמן המקדש... (שם תרמ"ד)
ביום השמיני עצרת וגו', דאיתא ההלל והשמחה שמונה, ודרשו והיית אך שמח לרבות ליל שמיני וכו', דהשמחה צריכה להיות לשם שמים, וזה הרמז ההלל והשמחה שמונה, דשמיני הוא למעלה מהטבע שבז' ימי הבנין... ולכן אין בזה היום מגע לשום אומה, כי בז' ימי הסוכות הוא שמחה מצד הטבע, אבל בשמיני עצרת היא שורש השמחה כנ"ל... (שם)
הד' מינים מביאים השמחה, כמו שכתוב ולקחתם וגו' ושמחתם, ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה, ועל ידי המינים מתקשרים בנפש רוח נשמה, כמו שכתוב ולידע איך שמך נקרא עלי, וכמו שכתוב בזהר בפסוק כל הנקרא בשמי וכו', ולכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה השמחה בעצם היום ואין צריך לעורר השמחה על ידי המינים... (שם תר"ס)
אך נראה דענין פרי החג, היות ישראל היו עומדים בימים הנוראים בדין והיו מרוחקים... מזה נתוספו אהבה ושמחה לישראל עד מאד, הרבה יותר ממי שלא היה לו ריחוק מעולם, ובזה מובן שסוכות הוא זמן שמחתנו יותר מכל המועדים... והנה ידוע דכשהאיש בשמחה סובל אפילו שונאי נפשו, כמו שכתב הרב בסידור בכוונת המקוה, ולדידי הטעם דכשהלב מלא על כל גדותיו בשמחה, מתפשטת השמחה גם חוץ לכלי הלב, ועל כן אינו סובל את שונאו רק כשהוא בשלימות השמחה, דכל זמן שהשמחה היא מוגבלת בלב והלב הוא מבחין ומפריד בין אוהב לשונא, איננו סובל עדיין את שונאו, אלא כשנתמלא הלב בשמחה עד שמתפשטת השמחה מחוץ לגבול הלב אז אינו מבחין. ועל כן בסוכות שהשמחה והאהבה רבה מאד מחמת הקירוב הגדול אחר הריחוק, אז הלב אינו יכול להכיל ומתפשט הימנו ולחוץ וסובלים אפילו אומות העולם שהם הפכים לישראל ושונאים להם... וטעם שהפרים מתמעטין והולכין הוא שבכל יום ויום נעשו ישראל מורגלים יותר ואינו כל כך חדש להם, ובהכרח שהשמחה והאהבה ביום שני אי אפשר לה להיות כל כך בהתלהבות כמו ביום הראשון, ועל כן באותה מדה שהשמחה והאהבה מתקררת ומתמעטת הכלים נמי מתמעטין ואינן מתפשטין כל כך על זולתנו...
ומעתה יובן טעם בית שמאי להיות נר חנוכה פוחת והולך כפרי החג, דהנה ישראל בימי היונים היו שפלים ומדוכאין עד מאד... והיו מצפין למיתה על קידוש השי"ת, ופתאום נהפך הגלגל ונתקיים בהם "וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו" (זכריה ט'), והיה קירוב אחר הריחוק העצום, ונתגדלה האהבה והשמחה עד מאד, ותיקנו אז נרות חנוכה שיהיו כלים להאהבה כנ"ל בפרי החג, וזה נשאר לדורות בהגיע הזמן מתעוררת שמחה רבה בלב ישראל והנרות הם כלים לזה, ועל כן סבירא להו לבית שמאי דכמו בפרי החג דבכל יום מתמעטת השמחה מפני שאינה כל כך חדשה כדאתמול כמו כן בחנוכה...
אך בית הלל סבירא להו דאדרבה... אלא כל יום ויום יש אורות חדשים מה שלא היו מאתמול ובכל יום הוא לגמרי חדש, ועל כן מוסיף והולך... (חנוכה תרע"ד)
במדרש וירא את העגלות... ונראה על פי מאמר הרבי מלובלין זצללה"ה כשנכנס אב ממעטין בשמחה, היינו ממעטין את הכחות החיצונים השולטין אז על ידי השמחה. כי השמחה ממעטת את כחות החיצונים ששרשם רק עצבות ויללה, ועל כן השי"ת סיבב סיבות שתחילת ירידת יעקב למצרים תהיה מתוך שמחה וחדוה, ותחילת ירידתו נחשבת משעה שקיבל עליו לירד למצרים... (ויגש תרע"ג)
במדרש רבה ויקחו לי תרומה... דהנה כבר כתבנו במקום אחר דשבת אין בו מצות שמחה, כי שמחה היא בהתפעלות ורגש הנפש עד שמביא לפעמים גם לידי ריקוד, והנה הוא בבחינת לב, אבל שבת הוא בבחינת מוח שהוא קר ואין בו התפעלות, והוא בחינת בתי גואי, ויום טוב הוא בחינת לב בהתפעלות על כן יש בו שמחה וקריאת הלל, ושבת אין בה שמחה ולא הלל באשר היא רק בחינת מוח וישוב הדעת... (תרומה תער"ב)
והנה כבר אמרנו... כן נמי בענין זה, שהיו אומות העולם שמחים לנו ונטלו הם השמחה, והיינו כי אחר כך נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובית המן נתן לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, שבה השמחה לישראל, ואם כן כל צורך השמחה לאומות העולם היתה כדי שאחר כך יבואו ישראל ויטלוה אחר שהיו בבחינת שינה, ובזה נתקן עיקר ושורש החטא, ומזה נסתעפה שמחת פורים, ואם כן מובן שזה פתיחה טובה לכל ענין המגילה, שמזה נעמוד על שורש החטא והעונש והתיקון, וכן נשאר לדורות פורים קודם ניסן, שישראל נוטלין מאומות העולם חיות ושמחה ורגש הנפש להתחיל בעבודה מחדש בימי ניסן אחר שנתישנה ונתקררה מעט, כמו מאז מעשה פורים קודם בנין בית שני. (פורים תרע"ד)
ענין שמחת פורים נראה, דהנה בש"ס (תענית ט"ו) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, צדיקים לאורה וישרים לשמחה... נראה הפירוש דצדיק נקרא מי שבא מעשה לידו וכפה את יצרו וניצל כענין יוסף הצדיק, אבל ישרים הוא שנתישר בו כל עקום והפך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, ועל כן כמו שהצדיק דחה את יצרו ממנו כן נמי זוכה לאורה להאיר את החושך, אבל עדיין החושך במציאות, אבל ישרים זוכין גם לשמחה, היינו כי כתיב (דהי"א ט"ז) "עוז וחדוה במקומו", והעדר השמחה בא מפאת כחות החיצונים, וכאשר יעביר רוח הטומאה מן הארץ אז תהיה תכלית השמחה בעולם... ועל כן ישרים שהפכו הרע שבהן לטוב זוכין לשמחה אמיתית. (שם תרע"ה)
במכילתא, ארבע אסרו בשמחה, אברהם יוסף בלעם ופרעה. הפירוש דשמחה היא התגלות הנעלם שבלב, ועל כן אברהם ויוסף שהיה הנעלם טוב כשבא לידם מעשה נתגלה הנעלם שבהם ועשו בשמחה, והנה השמחה עדות על הנעלם, שהיה אברהם מוסר תעלומות לבו לשמים, וכן יוסף לקיום מצות כיבוד אב... וההיפוך מזה היו פרעה ובלעם, שהנעלם שלהם רע, והשמחה היא עדות על מה שבנעלם מהם שכולו רע. ובזה יובן ענין שמחת יום טוב, כבש"ס מגילה (י"ב) שישראל כשאוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות, ואומות העולם בדברי תיפלות, כי הנעלם שבשניהם נתגלה. (פסח תר"פ)
ואכלתם ישן נושן... והענין על פי מ"ש כ"ק אאמו"ר זצללה"ה הטעם דבזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בשר שלמים, ובזמן הזה אין שמחה אלא ביין, כי שמחת יום טוב היא הפנימיות, ולכך אין מרקדין ביום טוב, דריקוד הוא באברים חיצוניים, ולעורר שמחה זו צריכין גם כן דבר שיש בה פנימיות, ובשר שלמים בחיצוניות הוא שוה לשאר בשר רק שפנימיות יש בו קדושה, ויין גם כן הוא פנימיות... (בחקותי תע"ר)
ולפי דרכנו הנ"ל יתפרש בטוב... אך כאשר ראה את העגל ומחולות, והיינו שמחה שהיתה להם, אז נתיאש מלתקן שיהיו ראויים ללוחות אלו, והיינו דהנה ידוע ששמחה באדם באה מחמת התפעלות עצומה ותוספת חיות עד שכוללת כל חלקי האדם, ועד שלפעמים מביאה לידי ריקוד. ונראה שבאה מבחינת חיה יחידה שבאדם, שהם מקיפין וכוללים כל הבחינות שבאדם, ועל כן נקראו מחולות מלשון מחול הכרם, שהוא ענין סיבוב, ועל כן נתרגש משה ונתפעל מאד שהבין שבזה פגמו בבחינת חיה יחידה שבנפש, ולזה לא תועיל זכות שלשת האבות שהם רק לעומת נפש רוח ונשמה... (עקב תרע"ה)
וממוצא הדברים יש ליקח לימוד מה יקרה היא השמחה של מצוה, ולהיפוך חס ושלום כמה היא גורמת. ולפי האמור יובנו דברי הרשב"א שקבלה בידינו שכל מי שיושב בסוד משחקים בתיאטראות וקרקסאות אינו זוכה לראות בקניגין של לויתן לעולם הבא, שיש טפשים המתמיהים מה איסור יש בזה, מה גם לנשים... ודי בזה אזהרה למבין. (שם)
טעם המצוה לשמח חתן וכלה, דהנה העיקרים כתב דשמחה נותנת קיום לדבר, והאדם על ידי הנשואין נעשה שיהיה קיום למינו לעד, כמו שאומרים בשבע ברכות, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, על כן באה המצוה לשמחם למען יהי קיום לעד.
עוד טעם לשמחה, על פי מה שאמר הרבי מלובלין זצלל"ה הפירוש משנכנס אדר מרבין בשמחה, היינו שמרבים הסטרא דקדושה על ידי השמחה, ואב ממעטין בשמחה, שממעטין הסט"א על ידי השמחה. ולפי זה יש לומר גם כן בכל ענין ששייכת בו גם שמחה גשמית צריכין שמחה, ועל ידי השמחה משפילין את כח הגשמי שלו ששרשו בסט"א עד שתשאר רק המצוה לבדה מטוהרה בלי תערובות.
ויש לומר שמצות שמחת יום טוב גם כן היא מהאי טעמא, דיום טוב יש בו תפיסת יד אדם, ואם כן יוכל להתערב בו גם כן גשמיות חס ושלום, מה שאינו כן בשבת שאין בה תפיסת יד אדם דקביעא וקיימא וכל דינין ערקין ומתעברין מינה, לכן אין צריך שמחה. ולכך הבכורים גם כן צריכים שמחה, כמו שכתוב "ושמחת בכל הטוב", משום דבהם יש שמחה שמאסף אל הבית, אם כן יוכל האדם ליפול חס ושלום שתהיה השמחה גשמית, לכן צריכין שמחה להגביה שתהיה בלתי לה' לבדו. (תבא תע"ר)
ויש לומר שזהו ענין כוונת הפייטן בתחילת סדר חובת היום היה עומד באימה לפני א-ל עליון, כי הקירוב ממטה למעלה יצדק בו ביותר לשון שמחה, כענין שכתוב (תהלים מ"ה) "תובלנה בשמחות וגיל תבואינא בהיכל מלך", אבל העומד ומצפה לאור פני מלך חיים יצדק בו ביותר לשון יראה ופחד ואימה... וכבר אמרנו ששמחת ערב יום הכפורים היא כעין תובלנה בשמחות וגיל וכו', אבל ביום הכפורים הם כעומדים לפני המלך באימה... (יום הכפורים תרע"ח)
במשנה (סוכה מ"א) יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו', ובגמרא (מ"ג) דבזמן המקדש דחה יום ראשון את השבת אף בגבולין. ולהבין הענין, דהנה שבת היא עונג ואין בה שמחה, ויום טוב הוא שמחה, כי שבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות, וכמו ששבת היום השביעי, ושביעי הוא הנקודה האמצעית בתוך שש הקצוות. ועל כן אין בה שמחה כי שמחה היא התגלות הנעלם, וכמו שעינינו רואות שכאשר תגדל השמחה תביא לידי ריקוד, וכבר אמרנו במקום אחר, ששבת היא בחינת בתי גואי, ויום טוב הוא בחינת בתי בראי, ומי שהוא בחינת בתי גואי אין ניכרת בו שום התפעלות, ובבתי בראי יש שמחה... ועל כן לולב שהוא מעורר שמחה כמו שכתבו המפרשים ז"ל שארבעת מינים אלו מעוררים שמחה, ומקרא מלא הוא "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים", על כן אין לו ענין בשבת שהוא יומא דנשמתא בתי גואי בלתי התפעלות.
אך במקדש הנה כתיב (במדבר י') "וביום שמחתכם ובמועדיכם" וגו', ובספרי חד מאן דאמר וביום שמחתכם אלו שבתות... ומכאן דבמקדש שהוא הנקודה הפנימית, שם הכל הוא פנימיות, ואפילו האברים החיצונים שמה יש להם מעלת פנימיים, וכמו שמצינו שם שניכרת הקדושה שבפנימיות אף לעיני בשר... ועל כן במקדש נקרא גם שבת יום שמחתכם, ועל כן יום טוב הראשון שחל להיות בשבת שאין בו שמחה באכילת קדשים למאן דבעי זביחה בשעת שמחה, רצה הש"ס לומר דבמקדש יש שמחה בבשר שעיר החטאת, ועל כן ניטל שמה לולב בשבת, ולא עוד אלא אפילו בגבולין נאצלה השפעת הקודש מבית המקדש עד שהיו ניכרים השפע והברכה גם בגשמיות, והכל היו אז פנימיים, על כן ניטל גם בגבולין בשבת בזמן שבית המקדש קיים... (סוכות תער"ב)
ולפי דרכו יש לפרש כל המשא והמתן מה שבין המינין ובין המין לר"א על דרך זה. דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום... והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר... שעל ידי הששון שנרגשת הנפש פתאום יבא אחר כך גם לשמחה בישוב הדעת, ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שעל ידי השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש תבא אחר כך גם לששון...
והנה השמחה שעושין בניסוך המים מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים, כי (תקה"ז י"ט) המים התחתונים היו בוכין אנן בעיין למהוי קדם מלכא, והובטחו ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג, וקירוב רחוקים הוא רק על ידי שמחה, כי שמחה היא כוללת הפכים כמו שנראה בחוש, כשהאדם בשמחה יכול לסבול שונאו, וגם זה עצמו גורם שמחה, כמשל אב ובנו שהיו רחוקים זה מזה ונתקרבו, וכן הוא בנפש האדם, שהיתה רחוקה מאת פני קונה על ידי עונות וחטאים, וביום הכפורים כשנמחלו העונות זה מביא שמחה... וכן הוא בנפש אפילו לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ראש השנה ויום הכפורים ונשארו דוממים שוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה'. (שם)
שמחת יום טוב וביותר בחג הסוכות שהוא זמן שמחתנו... ובסגנון זה יש לומר בענין שמחה (כמו בענין כבוד), שהיא דבר עליון, כמו שכתוב (דה"א ט"ז) "עוז וחדוה במקומו", וידועים דברי הזהר הקדש בפסוק "כי בשמחה תצאו", וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהסט"א הוא יללה שמה של זאת הרשעה על שם שמיללת. ואפילו שמחה של הוללות אין לה מצד עצמה אלא גזל ועושק הוא אתם מן הקדושה, והדברים עתיקים. על כן ביום טוב שיש בו מאור הגנוז ואף שנגנז מפני הרשעים מכל מקום ביום טוב נתגלה ממנו ואין חשש מפני הרשעים, כי שמחת יום טוב היא שמירה לזה. ולפי זה מובן שבחג הסוכות שישראל צריכין הגנה מחמת הבריחה מפני עשו, נדרשת השמחה ביותר להיות לשמירה, ועל כן הוא ביחוד זמן שמחתנו. (שם תרע"ח)
ונראה דהנה שמחה באה מצד השלימות, וזהו כל ענין שמחת נשואין, והשורה בלי אשה שורה בלי שמחה, כי האיש לבדו הוא פלג גופא, ואיננו אדם שלם, ושלימות האדם היא כאשר הוא נקי מפסולת ונדחה חלק הרע מקרבו, כי צורת האדם היא מחברת, ובעוד חלקי הרע שוכנים בקרבו הם מקלקלים את כל החיבור...
ונראה עוד לומר שבשמחת החג מתקנין כל העבודות של כל השנה שהיתה חסרה להן השמחה, ונחשבות עבודות כל השנה כאילו הן בשמחה, ועל כן מבטלת צ"ח קללות, ולאו משם שמחת החג לבד... (שם)
ונראה דהיינו טעמא דאנו עושין שמחת תורה בזמן הזה, כי עיקר החומה דקדושה היא השמחה של מצוה, דשמחה היא היפוך הסט"א דכל ענינם עצבות ויללה, ולילית כשמה... ובאשר השמחה היא היפוך מהותם לגמרי, זוהי החומה נגדם, כמו חומת אש השורפת, באשר היא היפוך מהות הנכנס, כן היא שמחה של מצוה נגד כחות הסט"א. ושמחה זו נותנת כח לכל השנה אף שאחר היום טוב זה פונה לזיתו וזה פונה לכרמו, נתקררה מעט השמחה של מצוה, מכל מקום אם אך נשאר רשימו מן השמחה של יום טוב נקל לו אחר כך לחזור ולהתעורר ולקיבעה קמא הדר... (שמיני עצרת תער"ב)
ונראה לפרש, דהנה כבר אמרנו דשמחה היא ענין גבוה, כמו שכתוב (דה"א ט"ז) "עוז וחדוה במקומו", ושמחה של מצוה היא גירא בעיני דשטנא, ובזוהר הקדש דבין יצר הטוב ובין יצר הרע אינם גדילין אלא משמחה, יצר הטוב משמחה של מצוה, ויצר הרע משמחה של גסות הרוח ותאוות מטונפות. והנה ישראל כשיצאו מדין ראש השנה ויום הכפורים זכאין נתקיים בהו מה שכתוב (ישעיה ט') "הרבית הגוי לו הגדלת השמחה", אך עדיין צריכים להיות ניטמנים בסוכה מפני הכחות הרעים הרודפין אחריהם. ועל כן עדיין לא שייך לומר דשמחה זו היא גירא בעינא דשטנא, כי עדיין איננה בהתגלות אלא טמונה בסוכה... אך כאשר נתחזקו ישראל על ידי המצות שבחג סוכה ולולב וערבה וניסוך המים אינם יראים עוד מכחות החיצונים, ואינם צריכים עוד להגנה, על כן ישראל נטלו עצה שמעתה יותר טוב תהיה שמחת בהתגלות... שמסמאת את עיני החיצונים יותר... (שם תרע"ח)
וכן להיפך, שמחה של מצוה שהיא שמחת בני ישראל המעידה על אמונתן ושלות לבם שנכון ובטוח בה', ומצד הזה הוא שנמשך השמחה בלבם לא זולת, וזה נקרא שמחה של מצוה, על ידי זה באים לרוח הקדש, כשמז"ל (שבת ל' ב') דרוח הקדש שורה מתוך שמחה של מצוה, וכן איתא (בירושלמי סוכה פ"ה הל"א) בשמחת בית השואבה שבחג שמשם שואבים רוח הקדש, שזה מגיע בשכר האמונה, כנודע דרוח הקדש היא מדרגה דאמונה... (חלק ג דובר צדק עמוד פד)
וזהו תוקף ועוצם השמחה כאשר מתברר אחר הקלקול שהכל לטובה, ושלא היה קלקול מעולם רק אדרבא תוספות טובה וזכיות, וכמו מי שאבד כל רכושו וחזר ומצאו אצלו ונוסף כפליים כהנה, דבזה השמחה יתירה ממי שלא הפסיד והרויח, ובפרט בענין תיקון הברית דישמח צדיק כי חזה נקם, ואחר תיקון הקלקול נעשה מצדיק ישרת לב וזוכה לשמחה... ועל כן בת קול יוצאת במוצאי יום הכפורים לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וגו', כי תיכף אחר יום הכפורים דכבר רצה אלקים את מעשיך, היינו כל המעשים שעשה מכבר גם קודם התיקון, השתא איגלאי מלתא למפרע דמכבר היו לרצון, על ידי זה מתעורר השמחה בלב ונוסע סוכותה שהוא זמן שלימות השמחה שזוכה לחיי עולם... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קכא)
...כי כל דבר בזמנו אז הוא בהתגלות, ומקודם הוא בהעלם מושך אותו קדושה, כמו בו' ימי המעשה משבת הקדושה דקביע וקיימא, ובכל החדשים מיום טוב הקדושה דישראל מקדשי, דהיינו עונג ושמחה, וביום טוב הוא מפורש, ובכל ימות השנה כל שמחה שיש לאדם היא נמשכת מקדושת יום טוב, ובפורים הוא התגלות זה דהמשכת השמחה מיום טוב, והוא קיום ימים טובים אחרים, וזהו על ידי משלוח מנות איש לרעהו, דזהו דרך השמחה ושלות הלב, וזהו עיקר שמחת אמת כאשר יש לו טובת עין לההנות מחלקו לאחרים, מה שאינו כן צר עין אין קרוי עשיר כלל, כי אין שמח בחלקו על ידי שעינו צרה בשל אחרים. וששון זו מילה היא ההצלחה במעשה בכבישת היצר, וזהו שורש מצות המילה... ועל זה הוא הששון דרוצה לומר הוראת המלה בלשון הקדש התגלות השמחה שבלב לפועל במעשה, וזהו על ידי המשתה דקבילו עלייהו אחר השמחה דחייב לבסומי וכו', והוא התגלות השמחה לפועל, דגם דלא ידעי בין וכו' הם דבוקים בהשי"ת בכל מעשיהם... (חלק ה רסיסי לילה עמוד כו)
וגם קדושת חג השבועות... וקדושת חג הסוכות שאומרים בו זמן שמחתנו יותר מבשאר מועדים שבהם גם כן מצות שמחה, מפני שבסוכות נולד מעצמה השמחה מצד התגלות כבוד מלכותו ית' בימים הקדושים, וכמו שנאמר "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם", "שמחו צדיקים בה'", וגם ביום השבת תקנו לומר ישמחו במלכותך, והיינו שאף שאין בו מצות שמחה, השמחה נולד בעצם מצד התגלות כבוד מלכותו ית', כמו שכתוב ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, וכמו שדרשו וביום שמחתכם אלו שבתות, והיינו שאז השמחה היא שלהם מצד הנפש בעצמה, דאיתא "שמחתי מתוך יראתי", וזהו ישמחו במלכותך בקבלת עול מלכותו ית' הוא היראה... (פרי צדיק ויצא ג)
בספר יצירה המליך אות ק' בשחוק וכו' ואדר בשנה. אמר שחוק ולא לשון שמחה, דבאמת איתא (ברכות ל"א) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, ולהבין למה נברא השחוק כיון שהוא אסור בעולם הזה, וכבר אמרנו, דמשמע שאף לדבר מצוה אסור למלא שחוק פיו, וכמו שדקדקו שם בברייתא שמחה של מצוה ולא אמרו שחוק של מצוה דאיירי בה... אבל באמת נראה דשחוק ושמחה הוא ענין א', רק דשמחה בלב ושחוק הוא התגלות השמחה שבלב, ויש סעד לזה מהגמרא (ע"ז ג') מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה, ומנלן דליכא שחוק... ומה ראיה משמחה לשחוק, אלא על כרחך דשחוק ושמחה אחד הם. והנה השמחה בעולם הזה לדבר מצוה טוב, כמו שנאמר "ישמח לב מבקשי ה'"... אבל השחוק התגלות השמחה זה יהיה רק לעתיד, כמו שנאמר "אז ימלא שחוק פינו"... (שם ר"ח אדר ד)
...שמחה הוא גם כן היפך קליפת עמלק יצרא בישא, וכמו שכתוב (סוף פ"א דתענית) ולישרים שמחה, דכתיב ולישרי לב שמחה, והיינו כשמתיישר הלב ומוריק כל הרע מלב כסיל ונעשה לב אחד לאביו שבשמים, ועמלק שורש הנחש והיצר הרע שגרם עצב ועצבון והוא היפך השמחה, וכשמבטלין קלפתו לגמרי מכל וכל זוכין לשמחה... (שם זכור יג)
...וכן מצינו וגילו ברעדה וכו', בכל עצב יהיה מותר כתיב, א"ל אנא תפילין מנחנא. היינו שכשיש עליו עול תפילין שהוא עול מלכות שמים והשי"ת עומד לנגד עיניו, אז לא יזיק לו השמחה, ומשום הכי מצינו ביצחק אבינו העושר... שלא נתיירא שיזיק לו העושר או היין (מפני מדתו היראה)... (שם תזריע י)
בסוכות הוזכרו ג' לשונות שמחה, ושמחת בחגך, ובד' מינים ושמחתם לפני ה' אלקיכם, והיית אך שמח, והוא נגד מיני שמחה שהוזכרו בתפלת ראש השנה ויום הכפורים, ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו. והוא דעל ידי ימי ראש השנה ויום הכפורים שהם ימי הדין ונופל הפחד, כמו שכתוב ובכן תן פחדך, וזה מצד צדיק, כמו שנאמר "את האלקים אני ירא"... והיא כשזוכין לישרות הלב להוריק הרע מלב כסיל גם כן, וחסידים ברנה יגילו על פי מה שנאמר "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם", ואמרנו דישראל היינו מדרגה הגבוה ונעלה שנקרא ישראל, והוא ישמח בעושיו, על דרך מה שנאמר "הלא הוא אביך קנך", והיינו מי שזוכה למדת עתיקא... (שם סוכות ה, ועיין שם עוד)
בגמרא (סוכה מ"ח) דרשו מהפסוק והיית אך שמח לרבות ליל יום טוב אחרון לשמחה... ובפרשה זו לא נזכר שום ענין של שמיני עצרת... אבל הלשון והיית אך שמח הוא לשון הבטחה שתהיה בשמחה. והענין כמו שדרשו מפסוק והתקדשתם והייתם קדושים, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה... והענין הוא, כי אין ביד האדם להוליד השמחה בלבו רק על ידי מעשה המצוה, כמו על ידי ד' מינים ועל ידי מצות סוכה, על זה נאמר ושמחת בחגך, וגם בשבועות על ידי מתן תורה, אבל בשמיני עצרת אין בו שום מצוה בפועל, וגם לא על זכר מהעבר כשאר מועדים, רק זהו שורש היום טוב שהשי"ת מופיע השמחה בפנימיות נקודת הלב בלי פעולת האדם, והיינו על ידי שנקלט כל פעולות המצות של ז' ימי החג להיות נאסף עתה בפנימיות נקודת הלב שיתקיים בקביעות... (שם מג)
ועל פי הנ"ל פירשנו מאמרם ז"ל בריש פרק א"ע בברכות ל"א לישרי לן מר, אמר להן ויי לן דמיתנן ויי לן דמיתנן. לכאורה משמע דאמר להו דאין לנו מה לשורר. וקשה הא מצוה לשמח חתן וכלה? אבל הענין כך, רמז להם, כי העיקר המביא את האדם לשמחה קיימת הבלתי מעורבת בעצבות וממוררת מתוגה, היא רק שמחה של מצוה, כי היא נצחית, ואי אפשר זאת רק כשיזכור תמיד יום המיתה... ונמצא כי זכרון המות מביא לידי שמחה שאין למעלה הימנה, כי ירגיש בנפשו כי היא קשורה בחיי נצח... ורמז להם כי השמחה העריבה והמתוקה היא רק שמחה של מצוה, ורק בזו ישמחו הרבה חתן וכלה, ולכן איתא שם בברייתא אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה, כי רק בזה יקיים עבודתו בשמחה והיא שמחה של מצוה, וגם בזה תדבק נפשו בעליונים בתפלתו... (חלק א א)
הנה היום הזה היה יום שמחה לישראל אשר לא היה כמוהו, עד שאותו היום נטל עשר עטרות, ולמה כיון הקב"ה זה הצער הגדול לכל ישראל, דוקא ביום שמחה רבה כמוהו, לערבב שמחתם עד שהוצרך אהרן ובניו לאזהרת ראשיכם אל תפרעו וגו' ...אבל רצה הקב"ה להודיע לישראל כי אין שמחה לפניו כנקיון החטא, ואז תהיה השמחה עריבה לפניו. (שם קנט)
...ומעתה נבין שמחת הצדיקים כשכביכול משיגים לשמח קונם, וזהו ענין זכות גדול של המזכה הרבים, שכונתו שיוכלו לקבל הטבתו ית', וזו שמחתו. סוף דבר כל שלמות אנושית היא להיות מטיב ובכלל לישראל וללמד תורת ה'. (שם קצט)
"חסדך ואמתך תמיד יצרוני", פירוש כי אנחנו רואים מטבע האדם לשמוח באמת, כמו שאנו רואים האדם שרואה דבר נפלא, כמו בריה משונה, מלאכה משונה, מוזיקה נפלאה, נהנה מאד. אדם נראה מתענג בראותו חידוש נפלא, מתענג בשמיעתו, במה נהנה, הרי אין שלו? אלא שטבע האדם לשמוח באמת, וכאשר רואה מעלה נפלאה ומכיר גדולת הדבר, שמח באמיתת המעלה ההיא דהיינו החכמה המונחת בה... ולכן הצדיקים המכירים יכולתו ית', ונפלאותיו ית', שמחה גדולה היא להם, כנאמר "כי שמחתני ה' בפעלך" וגו'. וכן נראה בטבע כי האדם נכנע בטבע לפני גדול הימנו כאשר יכיר גדולתו. וגם כן ראינו כי האדם נכנע לפני מי שמקבל הימנו טובה... (חלק ב טז)
...והנה תכלית ההצלחה לאדם הוא להתקשר באלקים, והיתה נפש אדוני צרורה וגו' (ש"א כ"ה), ושמא תאמר הלא הפחד מהדר גאונו ית' הוא רתת וזיעה... לזה אמר כי הפחד יהיה לשמחה עצומה, כאשר אנחנו רואים בחוש כי האדם המקבל עליו עול מלכות שמים, אף שעול מונח על צוארו שמח הוא שמחת האמת, כמו שצריך להיות, כי אהבת האמת אשר נטועה באדם תתן לו שמחה וגיל לשמוח במעדני נפש בהעול הנשוא עליו, וזהו "וגילו ברעדה", הרעדה תהיה לכם לשמחת נפש וגילה. נפלא מאד. (שם קנד)
וזה הענין אשר יש באדם כח השמחה והעצב, מה שאינו בשום בעל חי, ולכן היו רוצים הקדמונים להגדיר האדם בגדר שמח ועצב, עד שהאחרונים הבינו כי בגדר "חי מדבר" נגדר האדם משאר בעלי חיים. ואם כן נבין כי הגדר של שמחה ועצב, שגם בו נגדר האדם משאר בעלי חיים, הוא רק להשיג תשוקה גדולה, על ידי השמחה להגדיל מעלתו מעלת מדבר, מעלת הנפש, והעצב לתת מעצור לחסרונותיו ומדותיו הפחותות. כי העצב צער ויביא לו לברוח מחסרונות למנוע צערו של העצב.
ומעתה עלינו להתבונן מן המאוחר אל המוקדם, כי האדם צריך להגדיל מעלתו בנפש ולא בגוף, כי אם היה תכלית השמחה והעצב להגדיל הגוף, מה תועלת יש בה, הלא אדרבא טוב לחפוץ מעט כדי שלא יצטער בהעדרו, ולמה יהיה לו צער חנם, כענין אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה'), ועל כן ניתנו השמחה והעצב להגדיל מעלת הנפש ושם ישיג תמיד חפצו ותשוקתו, ומה שיחפוץ יותר באמת ישיג יותר. והעד החפץ והעדר ההשגה הלא חסרון הוא, ולכן ניתן בו השמחה, להגדיל החפץ, והעצב להפחית החסרון... (שם שיד)
...ואמרו חז"ל (אבות ד' א') איזהו עשיר השמח בחלקו, הם באדיר חכמתם בחנו בבני האדם וראו כי המשתלם בשלמות הנפש ישבע ולא ירעב, ישמח בחלקו ולא ישאף להוסיף בחומריות, הוא העשיר, אבל כל שאר מרבית בני האדם חסרים המה, עניים רעבים.
כח הנתינה איננו שורה אלא על השמח, לא רק המסתפק בחלקו. הוא, ורק הוא, הנהו הנהר אשר מימיו ירביון ויעבור על כל גדותיו, הלא ראית כי השמח, כל אשר תגדל שמחתו, ירחב לבבו, ויבקש את אוהביו ליהנות עמו כשמחת לבו. (חלק א עמוד מג)
משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כ"ט), וכמו באב שממעטים בשמחה, שפירושו ממעטים והולכים, כן בחודש אדר מרבים והולכים בשמחה מיום ליום. זוהי עבודה פנימית מיוחדת, הצמחת השמחה, שהיא התפתחות השמחה, וצריך עיון מה ענינה של התפתחות זו, ועוד ידוע מה שכתבו בשם האר"י ז"ל שקדושת יום הכפורים טפלה היא לקדושת פורים, אל תיקרי כיפורים אל כ"פורים", וצריך עיון מה הכונה בזה...
בעיקר גילוי נס פורים יש מבחינת גילוי הנקמה, כמו שכתוב "ונהפוך הוא" וכן "על העץ אשר הכין למרדכי". ותפקידו לפתח בנו השגת קידוש ה' שיש בנקמה כנ"ל, שעל פיה אנו צריכים להכיר חסדיו ית' הגדולים והנפלאים. ובזה מתפתחות בנו השמחה בקידוש ה' שנראה, והאהבה הנולדה מתוך הכרת הטוב. וזהו מה שאמרו ז"ל "הדור קבלוה בימי אחשורוש", כי שמחה והכרת הטוב מביאות לידי נדיבות, ומכאן באה האהבה שהיא תולדת הנדיבות כנ"ל בראש דברינו. וצריך להתבונן הרבה בזה, ולהרבות את השמחה מדרגות רבות, כי על ידי התחדשות השמחה בכל דרגה תגדל הכרת הטוב ותתרבינה הנדיבות והאהבה...
זהו ענין המאמר שהבאנו לעיל, שיום הכפורים הוא כ"פורים", כי יום כפור הוא לטהר אותנו מעוונותינו ומטמטומנו על ידי בחינת יראה, וגדר זה טפל הוא לגבי לימודו של פורים שהוא בנין האהבה, על ידי השמחה בקידוש ה' שבנקמה, והכרת הטוב, והתנדבות הנפש עבורו. (חלק ב עמוד קכג)
אמר מו"ר ז"ל בשם הגר"א ז"ל שכשם שאי אפשר לזרוע שדה אלא אם כן נחרשה מקודם, כך טמטום הלב מעכב לפני זריעת הרגשת הרוחניות אל הלב. אך כשיחרוש את הקליפה הקשה ואחר כך יזרע את הרוחניות אל תוך לבו יוציא פרי רב. ומהי החרישה? התרגשות גדולה שיכול לבא או מיסורים או משמחה, שניהם פותחים את הלב, כי כאשר האדם בהתפעלות חזקה לבו פתוח, ואז ראוי שיאמר לעצמו, שדה לבך חרושה לפניך מהר וזרע אותה. ואם גם מקור השמחה הוא גשמי, מכל מקום הרי הלב מתפעל ומתרגש על ידי זה והטמטום נבקע, וזהו שאמר הכתוב "חג הסוכות וגו' באספך", השתמש בשמחתך הגשמית להגיע אל הרוחניות, ואז תתהפך גם שמחתך לשמחה רוחנית, וזה תהיה שמחתו שלמה, כי ישמח השמחה הגדולה על אשר זכה להפוך את הרע שבלבו לטוב...
ובזה נבין את מנהג החסידים להרבות בשמחה, ואפילו חיצונית על ידי משקה וכדומה, ולעסוק בשעת מעשה בדברי תורה ועבודה ואהבת הבריות, כי השמחה הזו, אם גם חיצונית היא, פותחת היא את הלב כנ"ל... (חלק ה עמוד יב)
שמחה באה ממילוי החסרון, על כן כערך השאיפה כן ערך השמחה במילויה. שאיפה למילוי חסרון באה מכח הנטילה, שמחה זו לא תאריך ימים כי בטעות יסודה. החסרון לא יתמלא כלל, אין הבור מתמלא מחולייתו, ויש לו מנה רוצה מאתים כידוע.
ויש שואלים, הרי גם הנותן, בעל החסד, שואף לחסד, כי חסר לו מעשה החסד וההרגשה הטובה הבאה לו בהשגתו, ואם כן גם הוא כפוף לכח הנטילה? בקונטרס החסד ענינו על קושיא זו: כח הנתינה איננו שורה אלא על השמח... בחלקו. הוא ורק הוא הנהו כנהר אשר מימיו ירביון ויעברו על כל גדותיו. הנותן הוא אשר ברוחניות יסודו ובכל עניני עולמו עיניו נשואות למעלה, הוא יראה בכל דבר גדול וגם קטן את חסדי ה' כי לא תמנו ואת טובותיו אשר אין קץ להן. ויהי בראותו כי כן, הלא ישמח במתנות האלה שמחה רבה, והיו חייו מאושרים תמיד. מן השמחה והאושר האלה נובעות הנתינה והאהבה,ולא תבא השאיפה אל הטוב מן החסרון כאשר באה השאיפה הרעה, אלא מן הדביקות. (שם עמוד עז, וראה שם עוד)
כתוב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו' ועבדת את אויביך וגו' (דברים כ"ח), ומקשים וכי הגלות באה רק משום חסרון שמחה? וכתב הרש"ז זצ"ל שני ציורים בזה:
השמח בקנין שקנה הלא ישמח רק אם קונה קנין גמור, ולא בדבר שאול, והנה כל העולם הזה שאול הוא אצל האדם, וגם הוא שאלה שזמנה בכל יום, ואף על פי כן אדם שמח בו כל כך, ובמצוה - שהיא קנין לעד ולעולמי עולמים לא ישמח? זה לאות שלא קנה כלום, לא עשה מצוה כלל.
וכן נצייר אדם שהוא זקן ועיף ויגע, ויתנו לו סם שיחדש כנשר נעוריו, הלא ישמח בלי שיעור, והשרוי בים של טמטום הלב, תרדמה של שטות, עיפות ויגיעה ברוחניות - והמצוה משפיע לו שפע חדש של חיות משמי קדם, ולא ישמח? זה לאות שלא קיבל שפע חדש, לא עשה מצוה כלל. העובד בלי שמחה לא את השי"ת הוא עובד כי אם את עצמו... (שם עמוד רסה)