שמטה

(ראה גם: יובל, פרוזבול)

ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך. (שמות כג י)

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר, שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. (ויקרא כה ב והלאה)

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלש השנים. וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן, עד השנה התשיעית עד בא תבואתה תאכלו ישן. (שם שם כ)

מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך. (דברים טו א)

...ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קודש, ונטוש את השנה השביעית ומשא כל יד. (נחמיה י לב)

זהר:

עוד פתח ר' אלעזר, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד וגו', משם שכל בן ישראל שנמול יש בו רושם קדוש, יש לו מנוחה בשמטה, כי שלו היא שמטה זו, (שהיא מלכות) לנוח בה, וזה נקרא שבת הארץ וקאי יש בה חירות (מן הקליפות), מנוחה יש בה (מן הדינים), כמו ששבת היא מנוחת כל, כך שמטה מנוחת כל, מנוחה לרוח ולגוף, (ובשביל זה כתוב, שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי וגו'). (בהר ו, ועיין שם עוד)

שש שנים תזרע שדך וגו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', וכבר העמידוהו, שכתוב, והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', מהו הטעם, ואכלו אביוני עמך, משום שעניים תלויים באותו מקום, (מלכות שהיא שמטה), ומשום זה עזוב אותם לאכול, ועל כן מי שמרחם על העני נותן שלום בכנסת ישראל, (שהעניים תלוים בה), ומוסיף ברכה בעולם ונותן שמחה וכח אל המקום שנקרא צדקה, (שהיא מלכות, שמשפיע ברכות לכנסת ישראל, והעמדנו.

ובשנה השביעית שבת שבתון וגו', מצוה זו היא לשבות בשנה השביעית, ואחריה לשבות בשביעי, ואחריה להשמיט כספים בשביעית, ואחריה למנות שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, כאן הוא סוד של כל השביעיות שהם מצד השכינה, (דהיינו מלכות), שנקראת שבע מצד הצדיק, (שהוא יסוד), שהא שביעי לבינה, והיא (המלכות) בת שבע מצד אמא עילאה, (שהיא בינה המאירה בה, כי הבינה היא שביעית ממטה למעלה), שנאמר בה שבע ביום הללתיך... (שם טו, ועיין שם עוד)

עתה רבי, אומר לך סוד אחד, תא חזי, בכל שמטה ושמטה יוצא כרוז (בגן עדן), התאספו גברים ונשים, וכל אלו בני האמונה ועלו, אז כולם מתפשטים זכרים ונשים ועולים, וכל אלו גמולי מחלב עולים אל הישיבה של הרקיע, (שהוא הישיבה של מטטרון), קם ואמר להם כמה דברים חדשים וישנים, וכולם רואים שמחה, שאין שמחה כאותה השמחה. (שלח רסד)

א"ר שמעון להנחיל אוהבי יש, מהו יש, הוא סוד שמטה ויובל, (כי החכמה נקראת יש, ושמטה ויובל ה"ס מלכות ובינה בהארת חכמה), שלא מסר אותם הקב"ה ליתר העמים אלא לעם הקדוש, ובשעה שישראל שומרים שנת השמטה כראוי, משתעשעים נשמות הצדיקים בגן עדן, ומוחזרים להיות חדשים, ועליהם נאמר וקוי ה' יחליפו כח וגו'...

ובסוד שמטה ויובל קבל הקב"ה תפלת שרה רבקה רחל לאה, וזלפה ובלהה, שכולן נרשמו באות ה', (בסוף השם), שהיא שמטה ויובל, דהיינו (מלכות שהיא ה' אחרונה שבשם הוי"ה הנקראת שמטה ויובל שהוא בינה, שהיא ה' ראשונה של השם הוי"ה הנקראת יובל)... (זהר חדש בהר ג, ועיין שם עוד)

מכילתא:

שש שנים תזרע שדך, רבי אליעזר אומר כשישראל עושים רצונו של מקום הם עושין שמטה אחת בשבוע אחד, שנאמר שש שנים תזרע שדך, וכשישראל אין עושין רצונו של מקום הם עושין ד' שמטין בשבוע אחד, הא כיצד נרה שנה וזורעה שנה, נרה וזורעה שנה, נמצאו שהן עושין ארבעה שמטין בשבוע אחד. ואספת את תבואתה והשביעית, להביא פירות ערב שביעית שנכנסו לשביעית... מנין לפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, תלמוד לומר כן תעשה לכרמך לזיתך, הרי אתה דן מבין שניהם כאחד, לא הרי הזית כהרי הכרם ולא הרי הכרם כהרי הזית, הצד השוה שבהן שגדלים על מי שביעית הרי הן כפירות שביעית, אף כל שהוא גדל על מי שביעית הרי הן כפירות שביעית, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר ויתרם תאכל חית השדה להביא פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית הרי הן כפירות שביעית, ומה תלמוד לומר כן תעשה לכרמך לזיתיך, בא הכתוב ליתן ביעור לזית בפני עצמו לכרם בפני עצמו, שנאמר והשביעית תשמטנה, בעבודתה, ונטשתה באכילתה...

דבר אחר והשביעית וגו', מפני מה אמרה תורה לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעית מגיד שפורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם. כתוב אחד אומר ואכלו אביוני עמך, וכתוב אחד אומר לך ולעבדך ולאמתך, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו, כשהפירות מרובין הכל אוכלין, כשהפרות מעוטין לך ולעבדך ולאמתך. רבי יהודה בן בתירא אומר, עד שלא הגיעה שעת הביעור היו הכל מבערין אותה עניים ועשירים, הגיעה שעת הביעור מבערין אותה עניים ולא עשירים.

ויתרם תאכל חית השדה, למה נאמר, לפי שהוא אומר עשר תעשר, שומע אני אף פירות שביעית, כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך, הקיש אדם לבהמה, מה בהמה אוכלת מהראוי לה בשביעית שלא מעושר, אף אדם אוכל מן הראוי לו בשביעית שלא מעושר... (משפטים פרשה כ)

ספרא:

נמצאת אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש... לארבע עשרה שנה נתחייבו במעשרות, התחילו מונים לשמטה, לעשרים ואחת עשו שמיטה, לששים וארבע עשו יובל.

ושבתה הארץ, יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקוואות, תלמוד לומר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, אין לי אלא לזרע ולזמיר לחריש לעידור לניכוש ולכיסוח ולביקוע מניין, תלמוד לומר שדך לא וכרמך לא כל מלאכה שבשדך ושבכרמך... הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו להקיש להם, אלא מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן...

מניין לאורז ולדוחן ולפרגים ולשומשמים שהשרישו לפני ראש השנה כונסן אתה בשביעית, תלמוד לומר ואספת את תבואתה, בשביעית... ר' יהונתן בן יוסף אומר מניין לתבואה שהביאה שליש לפני ראש השנה כונסה אתה בשביעית, תלמוד לומר ואספת את תבואתה, אף משהביאה שליש. (בהר הקדמה)

ומניין לשלשים יום לפני ראש השנה הרי הן ככל השנה, תלמוד לומר ובשנה השביעית שבתון יהיה לארץ, מיכן אמרו בנות שוח שביעית שלהם שניה שהם עושות לשלש שנים...

את ספיח קצירך לא תקצור, מיכן סמכו חכמים על הספיחים שיהו אסורים בשביעית, ואת ענבי נזירך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המבוזר. לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאנים של שביעית אין קוצים אותם במוקצה אבל קוצה אתה בחורבה...

שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אף על פי שפירותיה שמיטה מותר את לעשות מלאכה בגופו של אילן, אבל פירותיו אסורים עד חמשה עשר בשבט.

והיתה שבת הארץ לכם, מן השבות אתה אוכל ואין אתה אוכל מן השמור, מיכן אמרו שדה שנטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלים פירותיה בשביעית, ובית הלל אומרים אוכלים. בית שמאי אומרים אין אוכלים פירות שביעית בטובה, ובית הלל אומרים בטובה ושלא בטובה... לכם ולא לאחרים, לאכלה, ולא להביא ממנה מנחות ולא להביא נסכים ממנה. לך לעבדך ולאמתך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר ובשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, שיכול אין לי אלא פירות שביעית נאכלים אלא לענים בלבד, מנין אף לעשירים, תלמוד לומר לך ולעבדך ולאמתך, הרי בעלים עשירים אמורים, עבדים ושפחות אמורים. אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך, העניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי רבי יהודה, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור...

...וכשהוא אומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. אשר בארצך, מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפונשום. א"ר שמעון שמעתי בפירוש שמוציאים לסוריא ואין מוציאים לחוצה לארץ.

תהיה, אף להדלקת הנר, אף לצבוע בה צבע. כל תבואתה, מלמד שאין נאכלת אלא תבואה, מיכן אמרו מאמתי אוכלים פירות האילן בשביעית, הפגים משהזריחו אוכל בהם פיתו, ביחלו כונס לתוך ביתך... (שם פרק א, וראה שם עוד)

אז תרצה הארץ את שבתותיה, אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי, היא ואתם לא עשיתם כן, אלא עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטים שהיא חייבת לי, שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, כל ימי השמה תשבות. (בחקתי פרק ז)

תלמוד בבלי:

בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם ומגלין אותן ובאין אחרים ויושבין במקומן... בשמיטין וביובלות כתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וגו', וכתיב כל ימי השמה תשבות. (שבת לג א)

...אלא לאו היינו טעמא גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית, דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר, ואילו שביעית בתלוש ליתא במחובר איתא, וגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר, דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה, ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא. (שם סח א)

המוליך פירות שביעית ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער, ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה. (פסחים נ ב)

דאמר רבה בר בר חנה סח לי רבי יוחנן בן אלעזר פעם אחת נכנסתי אחר ר"ש בן רבי יוסי בן לקוניא לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל, ונתן לי ואמר לי בני בפני אכול, שלא בפני לא תאכל, אני שראיתי את ר"ש בן יוחי שאכל כדי הוא ר' שמעון בן יוחי לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו, אתה בפני אכול שלא בפני לא תאכל. מאי ר"ש דתניא רבי שמעון אומר כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה, וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים... (שם נא א, וראה שם עוד)

...תנן התם שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן וגליל, ושלש שלש ארצות בכל אחת ואחת, ולמה אמרו שלש ארצות לביעור, שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. מנא הני מילי, אמר רב חמא בר עוקבא א"ר יוסי בר חנינא אמר קרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה שבבית, כלה לחיה אשר בשדה כלה לבהמתך מן הבית, וגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה.

תנו רבנן פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן, רשב"א אומר יחזרו למקומן ויתבערו, משום שנאמר בארצך... רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ, הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית, לוו בהדיה רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא, אמר להו איכא דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו הלכה כר"ש בן אלעזר או לא...

תנו רבנן אוכלים בענבים עד שיכלו דליות של אוכל, אם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהם, אוכלים בזיתים עד שיכלה אחרון שבתקוע, ר' אליעזר אומר עד שיכלה אחרון של גוש חלב, כדי שיהא עני יוצא ואינו מוצא לא בנופו ולא בעיקרו רובע... (שם נב ב, וראה שם עוד)

הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית. לא רצה ליתן לו במתנה מהו, אמר רב הונא מבליע ליה דמי אתרוג בלולב. וליתיב ליה בהדיא, לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות, ואם מסר יאמר הרי מעות הללו יהו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי, ובא ואוכלן בקדושת שביעית. במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסר אסור... (סוכה לט א, וראה שם עוד)

...טעמא דלולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא, הא דשביעית קדוש אמאי, עצים בעלמא הוא, ועצים אין בהן משום קדושת שביעית, דתנן עלי קנים ועלי גפנים שגבבן לחוב (מחבא) על פני השדה, לקטן לאכילה יש בהן משום קדושת שביעית, לקטן לעצים אין בהן משום קדושת שביעית, שאני התם דאמר קרא לכם לאכלה, לכם דומיא דלאכלה, מי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן, והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה, אמר רבה סתם עצים להסקה הן עומדים...

אמר ר' אלעזר אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח, ורבי יוחנן אמר בין דרך מקח בין דרך חילול... ורבי יוחנן האי כי תמכרו ממכר מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדר' יוסי בר חנינא, דתניא א"ר יוסי בר חנינא בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית וכו', אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו, שנאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'. ור' אלעזר האי קרא דר' יוחנן מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא, כי יובל היא קדש, מה קדש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה... (שם מ א וב, וראה שם עוד)

תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית, בשלמא מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן, אלא שביעית בין למאן דאמר משום זורע ובין למאן דאמר משום חורש זריעה וחרישה בשביעית מי שרי. אמר אביי בשביעית בזמן הזה, ורבי היא, דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט, בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. רבא אמר אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא. דכתיב ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו', מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימרא דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב... (מועד קטן ב ב, וראה שם עוד)

המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות. נדר הימנו מאכל לפני שביעית יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות ובשביעית יורד ואוכל... מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה... (נדרים מב א)

...אמרו לו והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור, דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם... (שם נח א)

...אלא התם כדקתני טעמא, א"ר מאיר מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר, מפני שישראל מונין לשביעית ואין מונין לשבתות, דבר אחר נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות... באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית, דההוא דאמר ליה לחבירו דייר בר דיירתא (גר בן גיורת), אמר ליה אנא לא אכלי פירי דשביעית כוותך. (גיטין נג ב)

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל את המים לא תגע עמה לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. (שם סא א)

שביעית מאי היא, יובל היא קודש תהיה לכם, מה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת דמיה, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין, תלמוד לומר תהיה, בהוייתה תהא, כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערים בשביעית, בבשר דגים יצא בשר נכנסו דגים, בדגים יין יצאו דגים נכנס יין... הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור... (קידושין נח א)

רבא רמי, תנן ממין הצובעין ספיחי סטיס וקוצה יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור, אלמא עצים יש בהן משום קדושת שביעית, ורמינהי, עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא על פני השדה, לקטן לאכילה יש בהן משם קדושת שביעית, לעצים אין בהן משום קדושת שביעית, ומשני אמר קרא לאכלה, במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן... (בבא קמא קא ב, וראה שם עוד)

...ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל ג' שנים ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית... (בבא בתרא צ ב)

תנו רבנן אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, אימתי רגילין לעבר ערב שביעית, של בית רבן גמליאל היו מעברין במוצאי שביעית... (סנהדרין יב א)

ואלו הן הפסולין, המשחק בקוביה... וסוחרי שביעית, אמר רבי שמעון בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. (שם כד ב)

סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית, ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו, וא"ר נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון, כיצד, אומר אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הן נתונין במתנה לעניים. (שם כה ב)

משרבו האנסין, ומאי נינהו ארנונא, כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא, חזרו לומר אוספין כשרין, סוחרין פסולין. (שם כו א)

תנו רבנן שבוע שבן דוד בא בו... בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא, אמר רב יוסף הא כמה שביעית דהוה כן ולא אתא... תניא כוותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא... (שם צז א)

דתנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לשוחטה, אמר רבה מי דמי, התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, א"ל אביי וכל היכא דאדם מצווה אסור, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, ובית הלל מתירין מפני שיכול לההוביר... (ע"ז טו ב, וראה שם עוד)

...שביעית, מלאכה אסר רחמנא טירחא שרי, מועד אפילו טירחא נמי אסור... ודילמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי, הכי נמי תרי זיהומי הוי, חד לאוקמומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור... (שם נ ב, וראה שם עוד)

גלות בא לעולם על עבודת כוכבים, ועל גלוי עריות, ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה, ברביעית, ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה... בשביעית מפני מעשר עני שבששית, ובמוצאי שביעית מפני פירות שביעית. (אבות ה ט)

החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית, החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות, ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה... מאי טעמא שביעית לא בעיא חומה, מעשר כיון דבעי חומה חמיר ליה, החשוד על המעשר, מאי טעמא, מעשר אית ליה פדיון, שביעית כיון דקא מיתסרא ליה ולית ליה פדיון חמירא ליה... אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר... (בכורות ל א, וראה שם עוד)

...דאמר רבי יוסי בר' חנינא בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, וכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, לא הרגיש לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, לא באת לידו לסוף מוכר את ביתו, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה... לא באת לידו לסוף שלוה ברבית, שנאמר וכי ימוך אחיך וגו' וכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית, לא באת לידו עד שמוכר את בתו, שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה... לא באת לידו לסוף שמוכר את עצמו, שנאמר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא לך אלא לגר, שנאמר לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר לגר תושב, משפחת גר זה העובד כוכבים, כשהוא אומר או לעקר משפחת גר, זה הנמכר ונעשה משרת לעבודת כוכבים עצמה... (ערכין ל ב)

...אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה... (שם לב ב)

תלמוד ירושלמי:

רבי בעי משרי שמיטתא (בזמן הזה שאינה אלא מדרבנן), סלק רבי פנחס בן יאיר לגביה א"ל מה עיבוריה עבידין, א"ל עולשין יפות, מה עיבוריא עבידין, א"ל עולשין יפות, (השיב לו בדחיה), וידע רבי דלית הוא מסכמה עמיה... (דמאי ד א)

...פתר לה שביעית דרבי לעזר (אליבא דר"א שפיר מוקמינן לה כר"ע), דרבי לעזר אמר לוקין על החרישה בשביעית, רבי יוחנן אמר אין לוקין על החרישה בשביעית, מה טעם דרבי לעזר ושבתה הארץ שבת לה' כלל, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט, הזרע והזמר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה זרע וזמר מיוחד שהן עבודה בארץ ובאילן אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן... א"ר בא קרתיגנייא טעם דרבי יוחנן שש שנים תזרע שדך לא בשביעית, ושש שנים תזמור כרמך לא בשביעית, כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה הוא. (כלאים לז א, וראה שם עוד)

עד אימתי חורשין וכו', כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, וכתיב בחריש ובקציר תשבות, מה אנן קיימין, אם לענין שבת בראשית והלא כבר נאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ואם לענין שבתות שנים והלא כבר נאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, אלא אם אינו ענין לשבת בראשית ולא לענין שבתות השנים תניהו ענין באיסור שני פרקים הראשונים בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה זה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית, ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, ואם כן למה נאמר חורשים עד ראש השנה, רבי קרוספי בשם רבי יוחנן רבן גמליאל ובית דינו התירו באיסור שני פרקים הראשונים... (שביעית א א, וראה שם עוד)

אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור, רבי יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת, רבי יוסי ור"ש אומרים לשתי שבתות.... (שם ד ב, וראה שם עוד)

בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו את הגס הגס, ומשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה, ואין צריך לומר שיקצץ להן מזונות.... (שם ט ב, וראה שם עוד)

מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית, הפגים משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה, ביחילו כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייבין במעשרות. הבוסר משהביא מים אוכל בו פיתו בשדה, הבאיש כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייבין במעשרות... (שם יא ב, וראה שם עוד)

שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד גזיב לא נאכל ולא נעבד, כל שהחזיקו עולי מצרים מגזיב ועד הנהר ועד אמנה נאכל אבל לא נעבד, מן הנהר ומאמנה ולפנים נאכל ונעבד... (שם טו ב)

מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית, משיעשה כיוצא בו, עשה הבכיר התיר האפל, רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ, אמר רבי שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין חוצה לארץ... בראשונה היה ירק אסור בספרי ארץ ישראל, התקינו שיהא הירק מותר בספרי ארץ ישראל, אף על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ לארץ לארץ, התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, אף על פי כן היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד... (שם יח א)

כלל גדול אמרו בשביעית, כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור, ואיזה זה, עלה הלוף השוטה ועלה הדנדא והעולשין והכרישין הרגילא ונץ החלב... עוד כלל אחר אמרו, כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, איזה זה עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדא... הצבע צובע לעצמו לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית... ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקח ובנו מוכר על ידו, לקח לעצמו והותיר מותר למוכרו... צביעין לאדם מהו שיהא עליהן קדושת שביעית, נישמענא מן הדא לכם כל שהוא צורך לכם, ותני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה, יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין, יצאת אלונתין שאינה אלא לתפילין... (שם יח א, וראה שם עוד)

שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לוכל כל דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ אבל סך את השמן וכן בתרומה ובמעשר שני, קל מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר. כיצד לוכל דבר שדרכו לוכל, אין מחייבין אותו לוכל לא פת שעיפשה ולא קניבת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו, וכן הוא ביקש לוכל תרדין חיין או לכוס חיטין חיות אין שומעין לו... (שם כב א, וראה שם עוד)

אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין, ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל, בית שמאי אומרים אף לא אגודות, ובית הילל אומרים את שדרכו לאגוד אותו בבית אוגדין אותו בשוק, כגון הכרישין ונץ החלב. למה, כדי שימכרו בזול וישקלו בליטרא וימכרו בזול, אם אמר את כן אף הוא אינו נהוג בהן בקדושה... (שם כב ב, וראה שם עוד)

שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל, ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת, גליל העליון וגליל התחתון והעמק... ולמה אמרו שלוש ארצות, שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה, ר"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה ושאר כל הארצות כהר המלך, וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. ולבהמתך ולחיה וגו', כל זמן שחיה אוכלת מן השדה הבהמה אוכלת מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית... (שם כה ב)

אוכלין על המופקר אבל לא על השמור, רבי יוסי אומר אף על השמור, אוכלין על הטפחין (מין שעורים קשה ויבש מאד ולפיכך מתקיים זמן רב) ועל הדיפרא אבל לא על הסיתווניות (פירות שלא נגמרו עד הסתיו אם יש לו מאותו המין בבית), רבי יהודה מתיר כל זמן שביכרו עד שיכלה הקיץ, מתניתין דר"ש כתיב מן השדה תאכלו את תבואתה, כל זמן שאת אוכל מן השדה את אוכל מה בבית, כלה מן השדה כלה מן הבית... (שם כו א)

מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים, דברי רבי יהודא רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור... מאי טעמא דרבי יודא, ואכלו אביוני עמך ויתרם (ויתרם שייך להבא, קאי על תאכל חית השדה), מה טעמא דרבי יוסי ואכלו אביוני עמך ויתרם... (שם כז א)

הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור, ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור... (תרומות ח ב)

...א"ר בא קרטיגנאה טעמא דרבי יוחנן שש שנים תזרע ולא בשביעית, שש שנים תזמור כרמך ולא בשביעית כלל לא תעשה שהוא בא מכח עשה הוא עובר בעשה, ר' יוסה אומר אפילו עשה אין בו, רבי ירמיה אומר עובר בעשה, וליידא מילא כתיב ושבתה הארץ שבת לה' לענין לא תעשה שבו, יכול יהו לוקין על התוספת, ר' יוחנן פתר מתניתא יכול יהו לוקין על ידי חרישה בשביעית, ר"א פתר לה מתניתא יכול יהו לוקין על איסור שני פרקים הראשונים, אית תניי תני שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואית תניי תני שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, מאן דמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך מסייע לרבי יוחנן, ומאן דמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מסייע לרבי אלעזר... (שבת מו ב, וראה שם עוד)

...תני אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זה מעוברת, ר' זעירא בשם רבי אבהו אמר עד שלא התיר רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ אבל משהתיר רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע. (נדרים כב א)

בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית, גזר ר' טרפון מעשר עני, וגזר ראב"ע מעשר שני... בכה רבי אליעזר ואמר סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם, צא ואמור להם אל תחושו למנינכם, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. (ידים ד ג)

מדרש רבה:

גבורי כח לעשות דברו, במה הכתוב מדבר בשומרי שיביעת הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחת, לחדש אחד, שמא לשאר ימות השנה, ודין חמי חקליה (רואה שדהו) ביירא, כרמיה ביירא, ויהבו ארנונו ושתיק, יש לך גבור גדול מזה. ואם תאמר אינו מדבר בשומרי שביעית, נאמר כאן עושי דברו, ונאמר להלן וזה דבר השמטה, מה דבר שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר, אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר. (ויקרא א א)

כל השביעין חביבין לעולם... בשנים שביעי חביב, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, בשמיטים שביעית חביב, שנאמר וקדשתם את שנת החמישים... (שם כט ט)

משל למה הדבר דומה, לשתי נשים שלוקות בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה, שלא יאמרו אף אני קלקלתי, הביאו פגי שביעית ותלו עליה... (במדבר יט ו)

מפני חרב נטושה, מפני שלא היו שומרים שמיטותיהן כראוי, כד"א והשביעית תשמטנה ונטשתה... (איכה ב ה)

מדרש תנחומא:

דבר אחר נבהל להון איש רע עין אלו סוחרי שביעית, שמתבהלין להעשיר ואין משמרין את השביעית, וסבורין שהן מתעשרין, אמר הקב"ה חייך חסרון יש לך בדבר, כיון שלא שמר את השמטה התחילה המארה נכנסת בממונו והוא מוכר, מה כתוב למעלה מן הענין ושבתה הארץ שבת לה', ואחרי כן וכי תמכרו ממכר... אם לא שמר שמיטות ויובלות או אם לא שמר אחת מהם סוף שאני עושה אותו שימכור ארצו, וכי תמכרו ממכר לעמיתך, חזר בו יפה, ואם לא יחזור בו סוף שהוא מוכר את שדהו... חזר בו יפה, ואם לאו סופו שהוא מחזר ומסבב על הפתחים... סוף הוא נמכר לגוים... ולא הוא לבדו אלא הוא וכל ישראל, שכן את מוצא בימי ירמיה בשביל שחללו את השביעית נמכרו לנכרים, שנאמר (דה"ב ל"ו) ויעל עליהם מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בית מקדשם וגו', הרי ענין ישראל. אמר הקב"ה למשה ראה היאך נמכרין לנכרים בשביל שחללו את השביעית... לפיכך הקב"ה אומר למשה בסוף כל הפרשיות הללו, רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטים ועל היובלות, הוא שאמר בסוף הפרשיות את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה', ומהו אני ה', אני הוא שעתיד ליתן שכר טוב אם ישמרו אותן, ואם יבטלו אותן אני הוא שעתיד ליפרע מהם על ידי המלכיות, לפיכך הוי אומר להן שיזהרו על השביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' עד שלא יגיען אותן הפרשיות הכתובות אחריהן, וכי תמכרו ממכר לעמיתך... (בהר א)

שוחר טוב:

רצית ה' ארצך, זה שאמר הכתוב (דברים י"א) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה, הקב"ה הופך ומהפך ומסתכל ונותן עיניו בה עד שתרצה מעשיה להקב"ה והמצות שנצטוו ישראל עליהן אם הוציאו את המעשרות ועשו את השמיטים וכל המצות שנצטוו בהן, אותה שעה היא מרצה מעשיה להקב"ה, וכן הוא אומר (ויקרא כ"ז) אז תרצה הארץ את שבתותיה, לכך רצית ה' ארצך נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, מי נושא עונם, הארץ אשר הם יושבים עליה... (מזמור פה)

ילקוט שמעוני:

מה ענין שמיטה לענין הר סיני, והלא כל המצות נאמרו בהר סיני, אלא מה שמטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני. כי תבואו, יכול משבאו לעבר הירדן, תלמוד לומר אל הארץ אל ארץ המיוחדת... תלמוד לומר שדך, עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שדהו. (ויקרא פרק כה, תרנח)

מדרש הגדול:

דבר אחר גבורי כח עושי דברו, במשמיטי שביעית הכתוב מדבר, נאמר כאן עושי דברו, ונאמר להלן וזה דבר השמטה. וכי יש לך כח גדול מכוחן שלאלו שרואין שדותיהן כשהן מלאין זרעים, וכרמיהן כשהן מלאים ענבים ובני אדם ובהמות וחיות נכנסין לתוכן ואוכלין ומחריבין אותן ואינן גוערין בהן, יש לך גבורים מאלו, ועליהן נאמר טוב ארך אפים מגבור (משלי ט"ז).

מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה אחת והיה מתפרנס ממנה כל ימיו, וכיון שהגיעה שנה שביעית אמר לאריסיו פרצו את גדריה וקצצו פירותיה וסתמו מעינותיה, הלכו ועשו כך, לימים עברו עליה וראו אותה שהיא דיש לבני אדם ולבהמות ולחיות, והיא חריבה ונטושה, התחילו מטפחין על פניהן, והלכו אצל בעל השדה ואמרו לו ערב לך שתהא אותה שדה שהיתה מכלכלת אותך בכל מיני מעדנים דיש לכל, אמר להן שוטים שבעולם אין אתם יודעים ששנה זו שביעית היא, המתינו עד שתיכנס שנה שמינית ואתם רואים אותה טובה ממה שהיתה... (ויקרא כה הקדמה)

תרגום יונתן:

יהי רצוי אחיו - ומספק להון מזוני בשני שמיטתא... (דברים לג כד)

רש"י:

תשמטנה - מעבודה, ונטשתה - מאכיל אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה מהעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה, ונטשתה - מלזבל ומלקשקש. ויתרם תאכל חית השדה - להקיש מאכל אביון למאכל חיה, מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית... (שמות כג יא)

שלש פעמים - לפי שהענין מדבר בשביעית, הוצרך לומר שלא יסתרסו שלש רגלים ממקומן. (שם שם יז)

ראשית בכורי אדמתך - אף השביעית חייבת בביכורים לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך. (שם שם יט)

בחריש ובקציר תשבות - למה נזכר חריש וקציר, יש מרבותינו אומרים על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית, וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ללמדך שמוסיפין מחול על הקדש... (שם לד כא)

שבת לה' - לשם ה'. (ויקרא כה ב)

את ספיח קצירך - אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר הוא קרוי ספיח. לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל... (שם שם ה)

והיתה שבת הארץ - אף על פי שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך. שבת הארץ לכם לאכלה - מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור... (שם שם ו)

את אשר לא שבתה - שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד ע' שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום, ארבע מאות ושלשים שנה, שלש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו מ' שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים... (שם כו לה)

אבן עזרא:

ויקדשהו - ...ראינו כי שנת השמטה דומה לשבת כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם למען ישמעו ולמען ילמדו ושמרו... (שמות כ ח)

רמב"ן:

תשמטנה - ...ונטשתה מלקשקש ומלזבל, לשון רש"י, ואיננו נכון כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה אלא המקשקש והמזבל ואפילו מנכש ועודר וכסח וכל שאר עבודות קרקע אינו אסור מן התורה, וכך העלו בתחלת מסכת משקין דחרישה וזריעה אסר רחמנא, אבל תולדות לא אסר רחמנא, וכלהו מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא היא. וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה... (שמות כג יא)

שבת לה' - והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כבר רמז לו ר"א שכתב וטעם שבת לה' כיום השבת, וסוד ימות עולם רמוז במקום הזה, וכוף אזנך לשמוע מה שאני רשאי להשמיעך ממנו, ואם תזכה תתבונן. כבר כתבתי בסדר בראשית כי ששת ימי בראשית הם ימות עולם, ויום השביעי שבת לה' אלקיך, כי יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לעתיד לבא שכולה שבת ומנוחה לחי העולמים. והנה הימים רמז לאשר ברא במעשה בראשית, והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם, ועל כן החמיר הכתוב בשמטה יותר מכל חייבי לאוין, וחייב הגלות עליה כמו שהחמיר בעריות, שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה"... מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא. וכן החמיר הנביא וגזר גלות על שלוח עבדים בשנה השביעית... (ויקרא כה ב)

שש שנים תזרע שדך - דרך הכתוב לומר כן, "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"... ועל דרך רבותינו שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית, והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה, ונמצא הזורע בשביעית עובר בעשה זה ובלא תעשה. ומדרש אגדה ר' ישמעאל אומר כשישראל עושין רצונו של מקום עושין שמטה אחת בשבוע אחד, שנאמר שש שנים תזרע, וכשאין עושין רצונו של מקום עושין ד' שמיטין בשבוע אחד... (שם שם ג)

את ספיח קצירך - ...לשון רש"י, והכונה לרב בזה שהוא סובר שהשומר שדהו ופירותיו בשביעית אין הפירות נאסרין, וכן כתוב בפירושיו במסכת יבמות ובמסכת סוכה. וכן הדבר הזה כדין התורה בראיות ברורות, וזו ששנויה בתורת כהנים ואת ענבי נזירך לא תבצר, מן השמור בארץ אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר, יפרש הרב לומר ענבי נזירות לא תבצור אותם בנזירותם, אבל תפקירם הכל ותבצר עם העניים. והנכון בפירוש הכתוב, שענבי נזירך כמו ספיח קצירך, ולא תבצור כמו ולא תקצור, כי הענין בכל הפרשה יכפול הדין בשניהם... ופירוש הכתוב, כי הצומח מאליו בשדה מבלי חרישה וזריעה לדעת יקרא ספיח קצירו, שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב, והגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא נזיר, כי הזירו והפרישו ממנו... 

והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותם, ופירוש הלאוים שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך, ולא תבצור אותן לעצמך אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה שבת הארץ כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה.

ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה. שנו שם בפסוק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו, אם אין זורעין מה אוספין, אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית... וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף, אמרת לנו לא תזרעו, מה אנו אוספין ואין מכניסין לקיום, אמרת לנו בערוהו, מה אלו אוכלין מן הביעור ואילך. עד כאן... כלומר שגזרו בהן לאיסורן לגמרי משם חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם, ולכך אמרו בירושלמי אמר ר' ינאי כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור, בשדה ניר, בשדה כרם, בשדה זרע...

והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית, וכן הירקות כל שצמחו בשביעית אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא ולדברי חכמים מדברי סופרים, חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור, ואף על פי שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק, בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים, שאינם ספיחי שביעית, שהרי בששית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהן דין ספיחין. ובהם שנינו האומר לפועל הילך איסר זה ולקט לי ירק היום וכו'...

ויש אומרים שאלו הנזכרים (במשנה) אין בהן איסור ספיחים כלל, אף על פי שצמחו בשביעית, שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם, וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי, וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום.

וכן מן התורה שלא יהא אדם שומר שדהו ונועל בפני עניים בשביעית, ואפילו רוצה להפקיר אותן בשעת לקיטה, אלא יהא השדה כל השנה מזומן ומופקר לעניים, כך שנו במכילתא... אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם ודבר שגדרו חכמים שלא יפרצו פרצות בשדה ובכרם אבל לא שיהא הוא משמר שדהו ומכניס הפירות לעבור על דברי תורה. ולא עוד אלא שגזרו שלא ליקח פירות מן המשומר ולא מן החשוד בכך... ואמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות, במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר, אבל בלוקח מן המשומר אפילו כחצי איסר אסור, או שידוע שהביאם מן המקום המופקר, והטעם מפני שהלוקח מן המופקר כלומר דברים שדרך בני אדם להביאם מן ההפקר בהיתר הוא לוקח ממנו, אלא שאם ירבה לו בדמים יותר מסעודתו לבו ביום חוששין בעם הארץ שמא יעשה בהן סחורה... או שמא אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע דיני השביעית, וגזרו עליו כישראל.

ומכל מקום לא אסרו חכמים פירות השדה המשומר לכל אדם אלא שלא יקחו אותם מן המשומר... מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצצין אותן במקצע ואין דורכים ענבים בגת אבל דורך בעריבה, ופירשו מדלא כתיב ענבי הנזיר לא תבצור, וכתיב נזירך, לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים, לומר שלא ישמרם לעצמו אבל ילקוט אותם עם העניים בהפקר וינהוג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגים לדורכן בעריבה... (שם שם ה)

ולבהמתך - ...לשון רש"י, והכילוי הזה לא פירש הרב מהו ענינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום. ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחויב לאבדם, ולא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים, ואינו אלא שהוא צריך לבערם מרשותו ולהפקירם לענים ולכל אדם, כענין "בערתי הקדש מן הבית", וכן שנינו עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים, דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ופירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר, ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהם בהפקרם... והלכה כר' יוסי.

ושנו בתורת כהנים בתוספתא, בראשונה היו שלוחי בית דין מחזרין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות לתוך ידו היו נוטלין אותן ממנו ונותנין לו מזון שלש סעודות, והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר, הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ועודרים אותם ועושים אותם דבילה וכו', הגיע זמן זיתים שלוחי בית דין שוכרין פועלים ומוסקין אותן וטוענין אותן בבית הבד ומכניסין אותם באוצר שבעיר... ומחלק להן מהן בערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו. הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור, ר' שמעון אומר עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור. מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים, מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר, אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול, וחוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו. כל זה שנוי בתוספתא, ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם...

וכל זה התקנה והטורח של בית דין מפני חשד שלא יבואו לעכבם או לעשות מהם סחורה. וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור ומפקירם על פתח ביתו, ואוכלין והולכין לעולם. וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו לביעור, מפני שיש לה היתר בביעור מביתו...

והרב רבי משה והרבה מן החכמים סוברין שהביעור אוסר לגמרי וטעונין שריפה או מפזר וזורה לרוח או מטיל לים, ואינו כן כמו שהתבאר. אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הם באכילה לגמרי, וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא, ואולי אפילו הביעור כולו חומרה מדברי סופרים, והבריתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן... (שם שם ו, וראה שם עוד)

ראה עוד שמטת כספים, דברים טו א.

משנה תורה:

מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר "ושבתה הארץ שבת לה'", ונאמר "בחריש ובקציר תשבות", וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות.

וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות.

כיצד, החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן.

אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדין היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך... וכן שאר כל עבודת האילן, ואם עשה אחת מאלו בשביעית מכין אותו מכת מרדות.

אין מציתין את האור באישת הקנים מפני שהיא עבודת קרקע. ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול, ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים, ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית, ומקיימין האלויי בראש הגג אבל אין משקין אותו.

סוקרין את האילן בסקרא וטוענין אותו באבנים ועודרין תחת הגפנים, והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור, ואם לסתום את הפצימים מותר.

משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר, וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה. ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן, וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו...

ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו.

משרבו האנסין והטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מחנות לחיילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכים להם עבדי המלך בלבד. וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם וכמו עבודת המלך וכיוצא בהן הרי זה עושה.

הנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי. החורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית, ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה אלא תהי בורה לפניו, ואם מת יזרענה בנו... (שמיטה ויובל א א והלאה, וראה שם עוד)

פרצה שהיא סוגה בעפר, אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה, ואם היתה מכשלת את הרבים או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים מותר לבנותה.

אסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו, אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים. ומותר להעמיק עד הסלע, ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו כדרך כל מעמידין זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים. (שם ב יג)

עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית, ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאמר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה...

אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור. (שם ג א ויא, וראה שם עוד)

כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצצו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.

ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל ירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות.

ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה, ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו, שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה, וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו.

ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד אלא חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה. ועד מתי אוסרין ספיחי שביעית במוצאי שביעית, מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרים. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית הגידולין מותרין. (ראה ראב"ד)...

באחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטנית או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר, ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש שנה הרי הן כפירות שביעית.

התבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחים, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית...

הירק כשעת לקיטתו, והאתרוג אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה כככר בשביעית חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר... (שם פרק ד א והלאה, וראה שם עוד)

הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר "ואת ענבי נזירך לא תבצור", ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.

וכיצד עושה, תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה.

מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה", וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה. וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר "ואכלו אביוני עמך", ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יותר מזה מותר.

אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ" וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה. ומהנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית.

סוריא אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן.

עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים.

עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם.

עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר מושיבים עליהם נאמן כדי שלא יפוצו עכו"ם ויבוזו פירות שביעית. (שם פרק ד כב והלאה)

פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו "תהיה" אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע.

לאכילה ולשתיה כיצד, לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי, לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר... (שם פרק ה א והלאה, וראה שם עוד)

פירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריה. ואין מאכילין אותן לא לעכו"ם ולא לשכיר, ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חדש או שקצץ מזונותיו עליו הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו, ומאכילין את האכסניא פירות שביעית.

אין בית דין פוסקין לאשה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית, אבל ניזונת היא משל בעלה.

אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר תאכלו את תבואתה, אינה נאכלת עד שתעשה תבואה, אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין כדרך שאוכל בשאר שני שבוע, ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות...

מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל, ונאמר "לכם לאכלה", ולא להפסיד. ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו, שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו.

ומאימתי אין קוצצים האילן בשביעית, החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו... ושאר כל האילנות משיוציא בוסר...

הצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל, אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר, ואם נשאר בהן טעם עדיין הם בקדושת שביעית... ((שם שם יג והלאה, וראה שם עוד)

אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית, וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה.

לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר מותר למכור המותר והדמים שביעית, וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר הרי זה מותר והדמים דמי שביעית.

כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר, ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר...

פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרים במדה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה, ואם היו ניכרין שהם מחוצה לארץ מותר...

חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה "תהיה" בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קדש תופשת דמיה, נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה...

דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע. וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן... (שם פרק ו א והלאה, וראה שם עוד)

פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול", כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית. וזהו ביעור של פירות שביעית...

היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.

היו לו צמוקין של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהן הפקר, אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצמוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה, אבל אם יש ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן, וכן כל כיוצא בזה...

וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים, כיצד, הרי שמכר רמונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר חייב לבערן. כיצד עושה, קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין...

חרובין של שביעית שכבשן ביין ששית או ביין מוצאי שביעית חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו. זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. (שם פרק ז, וראה שם עוד)

כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה, העול ומזרה והדקר, זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה דאסורה בשביעית אסור למכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת מותר למוכרו לחשוד...

כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית או לשמרן כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית. הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג במתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב. (שם פרק ח א והלאה, וראה שם עוד)

חזקוני:

שבת לה' - סימן שהקרקע שלי, שהיא שובתת לשמי. שבת לה' - פרש"י לשם ה', כלומר לא תהא כונתך להובירה כדי לטייבה אלא כדי לעשות מצות הקב"ה. (ויקרא כה ב)

ספר החינוך:

להפקיר של מה שתוציא הארץ בשנה השביעית שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבו בה "שנת השמטה". וזיכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך"... ולפיכך פרט כרם וזית ללמד על ענין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן. ומצוה זו שהיא להפקיר כל פרותיה והמצוה האחרת שצונו הא-ל לשבות בה כמו שכתוב ב"כי תשא" "בחריש ובקציר תשבות" קשר אחד להן.

משרשי המצוה, לקבע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות כ')... ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם הענין מבין עינינו תמיד.

ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא יחפץ הוא מצוה עליו להפקירם.

ועוד תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחרת נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשי"ת, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מעוט הבטחון...

ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא כ"ה), ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא, וכל מקום שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל אסור בעבודה... (משפטים מצוה פד)

בעל הטורים:

את תבואתה והשביעית - לאסור פירות ערב שביעית שנכנסו לשביעית. ויתרם - ב', הכא, ואידך ויתרם אכלה אש (איוב כ"ב), לומר שפירות שביעית אסורין בהנאה ותופסים את דמיהן וצריך לבערן. (שמות כג י ויא)

עקדה:

הספירה הא' מורה על החדוש כי ו' ימים ברא ה', והמודה בחדוש מודה במציאותו... הספירה הב' ספירת העומר מורה לאמונה הבאה, כי יש רצון וכעס לפניו כביכול, ושהושפעו ממנו הישרות נכונות שעליהם יחיו האנשים, ובספירת השנים והשמטות העיר את לבבנו שלא נשלחנו להיות עבדים לאדמה לקבוץ פירותיה על מנת להתעשר, כדרך שאר העמים, כי אם שידרשו לשלמותם ויסתפקו מאשר יצטרכו לחיותם, ועל ידי השמטה יראו סימן, כי לא בכח יגבר איש... (ויקרא כה א שער סט)

...וכן ארץ ישראל ועולם הבא נקנים על ידי צמצום המותרות, וכפי שציוה יונדב בן רכב לבניו בירמיה ל"ה. ולקרב האדם לכך ציוה על השמטות והיובלות, ותלה בהם ישיבתם בארץ, וכן בדברים רבה פ"ג, אין ה' מתנהג עמנו כעבדים שרצון האדון להשביחם כדי למכרו בכל מה שמוצא בו, אלא כבנים שחפץ בשלמות נפשם יותר מלשמן בשרם, ועל כן רוצה שספוקם יגיע להם על דרך יסורי ההגבלה. וסמכם רשב"י על הכרובים המנורה והחצוצרות הנעשים מקשה בהכאת קורנס. (במדבר יג א שער עז)

אברבנאל:

...לרמב"ם טעם השמטה שתוסיף הארץ כח, ואם כן קשה מדוע תתן בשנה הששית כפלים, ומדוע יתחייבו עליה גלות? ונראה בדרך א' שהטעם של שמטה לזכור הבריאה, והיובל לזכר מתן תורה, ולכן נאמר ביובל שופר וקדושה כפי שהיו בסיני... דרך ב' כפי שביארתי בפרשת מועדות, ראוי מכל לחוס על אבוד הזמן, ולמען יתן אל לבו ששנותיו ע' באו שביעיות הרבה, כימי החפה, הנדה, המילה, המצורע, טומאת מת, מלואים, פסח, עומר, סכות, וכן שמטה ויובל...

דרך ג' על פי חכמת המציאות, שהכל נפסד, אמנם הרמב"ם והרלב"ג ואחרים הרחיקו ההפסד מהגרמים השמימיים, אבל חכמי התורה קימוהו וקבלוהו אם מהתורה, וכהרמב"ן מפסוק ויכולו וגו', ורמזים ביום ראשון ואחרון, וישעיה ויואל ובתהלים אמרו כך... ובפרק חלק א"ר קטינא ו' אלפי שני הווי עלמא וחד חרב... אמנם יהיו שני אופני הפסד, שהשמים והארץ יעמדו והיסודות יחרבו והמורכבים על ידי שתפסק ההשפעה האלקית, וזה באלף הז', ועליו ירמוז פסח, סכות ושמטה, וההפסד השני המוחלט, שהכל ישוב להעדר, עליו ירמוז היובל והבריאה, וכן כתב רב סעדיה גאון, והוא סוד הרמב"ן, ואיני יודע מדוע כסהו, שהתורה האלקית גלתה כל המדעים. (ויקרא כה א)

ספורנו:

בחריש ובקציר תשבות - וכן כשתשבות אחת לשבע שנים בחריש ובקציר וזה בשבתות השנים הנקראים גם כן שבת לה', תצליח בחריש ובקציר, כאמרו "שש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה". (שמות לד כא)

...והזכיר משה רבינו זאת הפרשה בזה המקום כי חשב שיכנסו תכף לארץ כמו שהעיד באמרו "נוסעים אנחנו אל המקום", והזהיר על שמטת קרקע בפרט, כי בחטאת בשמירתה יגלו ממנה... (שם)

ושבתה הארץ - הקרקעות המוכנות לעבודת האדמה. שבת לה' - שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו, כמו שכיון בשבת בראשית באמרו "שבת לה' אלקיך". (שם שם ב)

שש שנים תזרע שדך - אז תוכל תזרוע שדה אחד בעצמו שש שנים רצופות, שלא כמשפט עבודת האדמה, כי אמנם המנהג בה הוא שיהיה נרה שנה וזורעה שנה כמו שהזכירו רבותינו ז"ל. ואספת את תבואתה - שלא כמנהג בעבודת האדמה, שאם יזרעו חלקה אחת בעצמה שנים רצופות לא תוסיף תת כחה. (שם שם ג)

שבת שבתון יהיה לארץ - גם מכל מכשירי עבודת האדמה, כגון זוהמת הנטיעות ונקיבת הפגים וזולתם שהזכירו ז"ל. שבת לה' - שכל עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה' באופן מה. (שם שם ד)

מדרש שמואל:

...וגם על פירות שביעית, כי בהיות לה' הארץ ומלואה, ולהורות על זה צוה ואמר "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו'", שבעל השדה והעני שניהם יהיו שוים בפירות שביעית. וכשחטאו בפירות שביעית ורצו לעשות כדרך שעושה בעל הבית בשלו, וחשבו כי הם אדוני הארץ, נמצא שכפרו והכחישו השגחתו ית' בתחתונים, על כן הביא עליהם את הדבר שאינה מיתה טבעית רק מיתה השגחיית משולחת מאתו ית' מדה כנגד מדה. ואפשר שהשוה פירות שביעית למיתות האמורות בתורה להודיע מה שאמר שלמה המלך ע"ה "אל תגזול דל כי דל הוא וגו' כי ה' יריב ריבם" וגו', וכמו שההורג את הנפש שהוא מחוייב מיתה, כן הגוזל פירות שביעית מן העני כי אליהם הוא נושא את נפשו, מעלה עליו הכתוב כאלו נוטל את נפשו, ועל כן עונשו שוה אל הרוצח... (אבות ה ח)

...ואפשר עוד לומר כי בעון מעשר עני מאריך אפים עד השנה הרביעית והשביעית, לפי שהוא בשב ואל תעשה, שהיה מחוייב לעשר ולא עישר, לא כן פירות שביעית שהעון הוא בקום עשה, שאסף וליקט פירות שביעית והביאם לביתו, וכן גזל מתנות עניים הוא בקום עשה... (שם שם יב)

אלשיך:

כי תבואו ושבתה - כדי שהאומות יראו שאינכם לסטים וגזלתם הארץ יודו בשביתה שהארץ לה' ונתנה לאשר חפץ. שבת לה' - ולא לשם הארץ, והראיה לכך, שש שנים תזרע - ותתן כל שנה כל היבול, ואפילו בשביעית עצמה תרבה הברכה בספיחים. או בהר סיני - האדמה תקנה קדושה בשביעית כמו הר סיני במתן תורה, ואתם המקדשים אותה כפי שה' קדש ההר ברדתו, כי שרשי נשמותיכם בארץ העליונה אשר נגדה... והארץ התחתונה ממוצעת לחבר נפשותיכם לשרשם. (ויקרא כה ב)

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - הספיחים הרבים הגדלים אינם מכחך כי אם מכח הקדושה, ועל כן שייכים לכל. ועוד רומז לאדם שישתדל בו' עשיריות שנותיו לעסוק במצוות. (שם שם ד)

ספר חרדים:

שנה זו שהיא שנת השמ"ח לבריאת עולם היא שנת השמיטה לדעת הרמב"ם, ונמצא בפסקי רבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לצ' שנה היום, כי קם חכם א' לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב"ם, ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר לשון הרמב"ם ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב יוציאו לאור משפטן לשון הרמב"ם ז"ל והבנתו גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמונים, והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם... כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריה היות המנהג כן... וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים, ועל פי אותו חשבון כתבה הגדול מוהר"ר יוסף קארו בספר שלחן ערוך, כי שנת השמיטה היתה שנת הש"ג לבריאת עולם... גם הרב בעל כפתור ופרח כתב כי כדעת רמב"ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים, וכן המנהג. וכתב עוד שהרוצה לדעת מתי הוא שנת השמיטה לדעת רמב"ם כמנהג ישראל, יחשוב בכמה שנים מהיצירה הוא וימנה מתחלת האלף החמישי יחשוב קע"א שנים קודם מאלף הרביעי וישליכם ז' ז' ויתברר לו שנת השמיטה, דהא דאמרו ז"ל דהשנה שחרב בית המקדש מוצאי שביעית היתה, ונחרב הבית קע"ב שנה קודם האלף הרביעי, האמת שבסוף שנת השמיטה חרב הבית בתשעה באב, שאותה שנה שביעית היתה, אלא שקראוה מוצאי שביעית, לפי שמיד אחרי חמשים יום שנכנס תשרי התחילה מוצאי שביעית שהוא שנה ראשונה מששת ימי השמיטה. וכתב עוד שגם אם תחשבו מבריאת עולם ותשליכם שבעה שבעה יעלה לך חשבון שוה למנין שתמנה מקע"א שנה קודם מאלף רביעי לדעת הרמב"ם...

קדושת שנת השמיטה בזמן הזה דאורייתא לדעת כל חכמי ישראל שהזכרנו למעלה בראש ההקדמה, דסברי דקדושה שניה שקדש עזרא קדשה עד עולם לכל המצות התלויות בארץ ישראל. ולדעת החולקים ואומרים שלא קדשה לעתיד לבא אלא כשחרב המקדש בטילה לדבריהם אין קדושת שמיטה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן, ושם שנוהגת קדושת שמיטה בקרקע ישראל כך נוהגת בקרקע של נכרי, למאן דאמר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המצות התלויות בה קדושתה מדאורייתא. וכבר ביאר הרמב"ם בתשובת שאלה שהעתקנו לשונה למעלה, שאפילו מאן דאמר יש קנין, מודה הוא דמדרבנן אין קנין. ולדבריו קדושת שמיטה בזמן הזה מדרבנן כמו בשל ישראל לכל מצות שמיטה... אך חילוק אחד יש ביניהם, שישראל שזרע בשביעית בין מזיד בין שוגג יעקור, ואם לא עקר נאסרו אותן פירות מדרבנן משום קנס שקנסוהו, וגם אסרו חכמים כל מה שגדל מאליו בשביעית, והוא הנקרא ספיחים, ולמה גזרו עליהם, מפני עוברי עבירה... ובסוף הפרק כתב נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעו בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינן מצווין על השביעית כדי שנגזר עליהם.

ולענין מצות ביעור פירות שביעית, כתב הרמב"ם ריש פרק שביעי מהלכות שמיטה ויובל... היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש... וכתב עליו ר' יוסף קארו ז"ל וזה לשונו, פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו'... אבל אחר שהפקירם והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזוכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו...

כתב הרב ר' יוסף קורקוס ז"ל על גרסת התוספתא ור' שמשון וסמ"ג וזה לשונו, זו תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה, כי אף על פי שמותר לקנות פירות מהנכרי, כמו שנתבאר ס"פ ד', מכל מקום כיון שאינו קנין לנכרי חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור, והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים... כי הדלות רב ועצום, ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור, וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי, אף על פי שלדעת רבים צריך לשרוף אותם ולבערם וכן כתב רש"י פרק מקום שנהגו, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראיות לסמוך עליהם, כל שכן בשעת הדחק כי רב הוא... (פרק ז מצות התלויות בא"י, וראה שם עוד)

מהר"ל:

...אמנם השמטה שהיא לארץ מה שלא נמצא לשום ארץ, ודבר זה מצד הארץ עצמה, כי ראוי לארץ השמיטה, וזה כי ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה, והיא הארץ השלימה בכל, כמו שאמר הכתוב עליה "ארץ אשר לא תחסר כל בה", ודבר זה כנגד שאר ארצות שהם חסרים, אך ארץ ישראל בלבד שאינה חסירה והיא שלימה, והדבר שהוא שלם ראוי אליו השביתה והמנוחה, ודבר זה דומה אל ישראל, כי מצד שלימותם יש להם השבת והמנוחה, ודבר זה נתבאר למעלה ענין השביתה שהיא לישראל, כי כל מי שאין לו מנוחה לא הגיע אל השלימות, ולכך הוא מתנועע, שכבר התבאר אצל אם למדת תורה הרבה שהמתנועע הוא בכח, והדבר שהוא בפועל לגמרי אין לו התנועה, שהיא שייכת אל הדבר שהוא בכח, וכאשר הושלם הוא בפועל, ולפיכך כל זמן שלא הושלם העולם ולא היה בפועל לא קנה המנוחה עד שהושלם ולא היה אז בכח, אז קנה המנוחה. והנה תראה כי המנוחה שייכת אל דבר שהושלם והוא בפועל, ואז הוא בעל מנוחה... וכך הארץ צריכה שתשבות, שאם היה בה מלאכה היה מורה שהיא חסירה השלימות, ולכך היא במלאכה התמידית, ולא תבא לכלל המנוחה, ולכך כתיב שבת שבתון יהיה לארץ, שיהיה לארץ עצמה שביתה, ודבר זה מודיע מעלת הארץ.

ועוד ביארנו כי כל דבר שיש לו קדושה כמו ישראל והארץ ראוי שיהיה בא לכלל מנוחה ושביתה, כי התנועה היא לגשם כאשר ידוע מענין התנועה, וישראל שיש להם מדריגה קדושה בלתי גשמיות ראוי שיהיה להם השבות מן התנועה דהיינו המלאכה, כי שאר תנועה לא נקראת תנועה כי התנועה בלבד אינה טורח על האדם כלל, אבל המלאכה נקראת תנועה וטורח, ולפיכך נתן לישראל שהם קדושים יום קדוש ושביתה, וכן הארץ אם היה האדם עובדה תמיד לא היה קדושה לארץ, ולפיכך אמרה תורה לשבות בשביעית, כי דבר זה מורה על קדושת הארץ בעצמה. ולכן אם אין עושים זה הם גולים מן הארץ בעון השמטה. (דרך חיים ה ט)

...וכן בשמיטה כתיב וזה דבר השמיטה, כי השמיטה היא קשה ביותר מכל, שהאדם מניח שדהו בורה שנה תמימה, ואם השי"ת צוה על האדם לתת תרומה ומעשר זהו שהוא עושה טובה לאחר, ואין דבר זה קשה, אבל דבר זה שאין עושה בזה שום טובה לאחר הוא דבר קשה כאשר מפסיד ממון שלו, ועם כל זה מקבלים ועושים בשמחה. ואין שום דבר בעולם קשה כמו השמיטה, כי השמיטה שנה תמימה ויש לו הפסד ממון היא יותר קשה. (נתיב התורה פרק יז)

של"ה:

עתה באתי להיות כמזכיר בדינים הנהוגים בא"י באם תזכו כמוני לבוא לארץ הקדושה לדור, כדי שתדעו מה לעשות ולזרז אתכם שתהיו מאד מדקדקים בהם לבלתי תחטאו חס ושלום. והנה שנה אחרת אחר בואי לירושלים עה"ק תוב"ב היא שנת השמטה, שנה השביעית, ורבים מיושבי ארץ הקדושה רצו לפטור את עצמם מחמת הדוחק הגדול שהיה ערב שביעית רעב במדינה, ולא היה סיפק בידם לאכול דבר יום ביומו, קל וחומר להכין איזה ענינים בביתם על שנה השביעית. ואמרו שינויי דחיקי. ואני דנתי עם עצמי וחשבתי בלבבי אני מחויב לקיים יותר מהם, ואפילו למכור גלימא דעל כתפאי, כי יאמר לי הקב"ה למה באתה ממקום שהיית פטור מזה ובאת למקום החיוב, ועתה במקום החיוב תעזוב המצוה הזה, מדוע באתה לטמא את ארצי. בשלמא הדרים כבר שמה אין עונשם גדול כל כך, ועוד כל הנוסע לארץ הקדושה נוסע בשביל לקדש את עצמו ולקיים המצוה אשר שמה, כענין שאמרז"ל סוף פ"ק דסוטה, דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו לכנוס לארץ ישראל... אלא לקיים המצוות התלויות בארץ. והענין כי ראוי לאדם להביא את עצמו לידי חיוב מצוה כדי לקיימנה, אף על פי שאין מחוייב בה יביא עצמו לידי חיוב, ומי שאינו עושה כן לפעמים נענש בעת שהדין שלמעלה מתוח... (שער האותיות ק', וראה שם עוד הדינים)

כלי יקר:

בהר סיני - ...אני נותן קדושה זו לכל ארץ ישראל, שיש לה דמיון ויחוס עם הר סיני מצד היותה אוירא דמחכים, ואין תורה כתורת א"י והר סיני, ועל כן ראוי ליתן גם לארץ ההיא קדושת הר סיני אחר מספר מ"ט שנה וכן במספר ז' או כדי לעשות זכרון למעמד הר סיני בקריאת דרור והעברת שופר מצורף לשאר טעמים שיש למצוה זו, על כן נאמר "בהר סיני". (ויקרא כה א)

ושבתה הארץ - בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות... וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפרשה אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה והבטחון בה'. כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי, וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג, ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי, כי בשש שנים דרך האומות לעשות שתי שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך, מידי שנה בשנה, ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש, ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים... אדרבה שבשנה שישית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר "וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים"... שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מכל מקום ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר "ועשת את התבואה". ועל ידי כל המופתים האלה תדע כי לי כל הארץ, ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה' כמו שמצינו בירידת המן...

ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם, כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו, שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים... גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד, כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה... אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי, כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. (שם שם ב)

אור החיים:

דבר וגו' ואמרת - ...עוד ירצה לצד שמצוה זו של שביתת הארץ יש בה ב' דברים הא' דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והב' הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב עשותו כפי הדין, כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים. וכמו כן האדון ב"ה בשעת המתנה מתנה תנאים כאומרו "אשר אני נותן"... 

ושבתה הארץ - נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אמרו אני נותן ולא מתנה חלוטה, אלא ושבתה וגו', וחזר ופירש שיעור שבת זה... והצצתי וראיתי כי אלקים חשבה לטובה בסדר מעשה זה, כי אם היה ה' נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה, ובמה שעשה השיור כשישלחו יד בשיור לא מפני זה תתבטל המתנה אלא עליהם לפרוע כל העולה בשיור, והעד הנאמן, "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ומעתה אין ביטול למתנת הארץ עד העולם. (שם שם ב)

שש שנים - לא הספיק לומר שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך... שבאילנות אנו הולכים אחר חנטה ובדגן ובירקות אחר לקיטה, ואשר על כן הבדיל ה' ואמר שש שנים של זרעוני שדה בפני עצמו ושש שנים של הכרם בפני עצמן לצד שאין משפטן שוה. (שם שם ג)

הכתב והקבלה:

לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, כוונתם נגד שבשאר שנים נאמר "ואספת את תבואתה", אמר בשנה השביעית לא תקצור הצמחים מספיח כדי לאסוף אותם לבדך, אלא תנהג בו מנהג הפקר... קוצר מעט וחובט ואין לו להביא לתוך ביתו רק מעט כדרך שמביאים מן ההפקר. ודע שכל זה הוא לשיטת הפוסקים שהשומר שדהו בשביעית בגדר נעול אין הפירות נאסרים, לכן גם במשומר אינו איסור רק קצירה כדרך הקוצרים (עיין רש"י יבמות קכ"ב א' ד"ה של עזקה וכו'), אבל לדעת ר"ת ורבותיו של רש"י דבשביעית דבר השמור אסור באכילה אף לפני הביעור ובמשומר הקצירה אסורה אף שלא כדרך קצירה, ורק במופקר על ידי שנוי מותר, וכ"ד הגר"א בפי' למשנה (שביעית פ"ח מ"ו), והוסיף שם מפורש דבמשומר אסור בכל ענין אף בשנוי... וגם זה אינו אלא בתלוש, אבל במחובר אף במופקר אסור לקצור כי אם לתלוש בידים... לפי זה לשון לא תקצור דקרא כפשטיה, דבמחובר כל קצירה ובצירה אסור... (שם שם ד)

לשלש השנים - ...ולדברינו שיהיה בידכם בשנה השמינית כדי זריעה לצורך התשיעית, וכדי צורך אכילה בו משעת הזריעה עד האסיפה, וענין הברכה הוא תוספת מרובה מכדי הצורך, האכילה הממשית הוא הצורך העיקרי בזמנו, והתוספת לזמן הבא הנקרא אכילה סבובית היא עצם הברכה, ועליה יאמר "וצויתי את ברכתי לשלש השנים", ירצה האכילה הממשית שבשתי שנים והאכילה הסבובית שבשנה השלישית... (שם שם כא)

מלבי"ם:

והשביעית תשמטנה ונטשתה - ההשמטה היא שמסלק עצמו מן הדבר, וזה שלא יעבוד עבודת הארץ, והנטישה היא שמשתתף עם העזיבה רק שמציין ההרחקה יותר, והוא שלא יאכל הספיחים, וזה כר"ע שספיחים אסור מהתורה... ועוד מפרש שהנטישה הוא שיעזבם מרשותו שיהיה הפקר... (שמות כג יא)

שבת לה' - ...כי אחר שהיה הציווי במצות שבת למען ינוח שורך וחמורך וכל אשר לך היה ראוי שתנוח גם הארץ ולא תגדל פירותיה ביום השבת, אך עולם כמנהגו נוהג, ועל כן בחר שמיטת הארץ אחת לשבע שנים להשלים בהם שביתת השבתות של ששת השנים... (שם שם ד)

רש"ר הירש:

...בקיום מצות השמיטה מודיעה אומה שלמה קבל עולם, כי ארצה לה', והוא אדונה האחד והיחיד והאמיתי, בשנה השביעית היא מושכת את ידה מלהשתמש בזכות בעלותה על האדמה, וברגש של כניעה היא מחזירה את אדמתה לאדון הארץ. בעשותה כן היא מכריזה על עצמה כעל "גרים ותושבים" על אדמתה שלה, ומיד ירכינו גאים ראשם. גסי הרוח שהיו יושבים בטח על אחוזותיהם, והיו נוהגים במחוסרי רכוש באטימות לב ובהרמת ידים, עתה ינהגו דרך חסד ואהבה בגרים ובעניים, וגם חיית השדה תחשב כיצור בעל זכיות, כי אכן אחת היא אדמת ה', שעליה כולם יושבים יחד... (שמות כג י)

...השבת מבטאת את הכניעה לה', שהוא בורא העולם ומלכו, והאדם משתעבד לה', על כל כחותיו השולטים בעולם. האדם שובת מבריאה בזוכרו את בריאת ה'. מובן, שכל יצירה השולטת בחומר כלולה ב"מלאכה" האסורה בשבת, וההבדל שבין אבות לתולדות הוא פורמאלי גרידא. כנגד זה השביעית מבטאת את הכניעה לה', שאדמת ארץ ישראל קנויה לו, ולשם כך די לשעבד את האדמה לשלטון ה'... וכשהוא שובת מזריעה ומזמירה וכשאין הוא קוצר את הפרי שגדל מאליו כדי להביאו לביתו, שוב אין אדמתו מספקת את מזונו באותה שנה, ונמצא, שחותמת של הפקר טבועה באדמת כל הארץ, ושנה שלמה מכרזת בפרהסיא, שישראל איננו אדון לארצו... רוב עבודות הקרקע כלולות באיסור שביעית, ומסתבר, שהעיקרון הכללי של איסורים אלה נדרש מלשון שבתון, שהרי כעין זה מצאנו גם באיסור שבות של שבת. (ויקרא כה ד)

העמק דבר:

תשמטנה - מלזרוע, ונטשתה - הרחקה לגמרי, והיינו אפילו אסיפת ספיחים אסור. כן תעשה לכרמך לזיתך - שלא נימא בשדה לבן שאין השדה מתקלקל בזה שנוטשה אלא שהתבואה נאכלת לאחרים, מה שאינו כן שדה כרם וזיתים קרוב לשבר הענפים במה שבעלים נוטשין, משום הכי כתיב כן תעשה לכרמך לזיתך. (שמות כג יא)

והארץ לא תמכר לצמיתות - לפי הפשט אין משמעות לצמיתות לעולם אלא בהחלט באופן שאי אפשר לגאול. ויותר נראה דבר הכתוב להזהיר שלא למכור לעובד כוכבים כדרך שאנו עושים בשביל מלאכת שבת, כך היה עולה על הדעת למכור השדה בשביעית ויובל לעובד כוכבים והוא אינו מוזהר על זה הזהירה תורה שלא למכור ולמסור לעובד כוכבים... שאין הארץ שלכם למכור בזמן שאין רצוני לעבודתה. (ויקרא כה כג)

משך חכמה:

ובתורת כהנים שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה'... דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת יום טוב, כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל, דכל מה שנוהג בשביעית נוהג ביובל, רק דיובל תליא אם לא תקעו או לא שלחו עבדים לחירות או לא החזירו קרקעות אז מותר בחריש והזריעה ואינו יובל כלל, וכן פסק רמב"ם להלכה... לא כן שמיטה היא קדושה בעצמותה ואפקעתא דמלכא הוה ואינו תלוי בקדושת ישראל, לכן גבי שביעית קאמר שבת לה', ואף אם לא ספרו מנין השנים ולא השמיטו וגדרו שדותם באבנים בכל זאת הוא הפקר ופטור ממעשר... (ויקרא כה ב, וראה שם עוד)

שפת אמת:

וזה היה כל הבריאה שבני ישראל יתקנו הטבע גם כן, וזה ענין השמטין שכל הגלות על ידי בטולם, כי השמיטה ממשיך הארה מלמעלה מן הזמן תוך הזמן, ושבתה הארץ להיות חיות ודבקות בשורש המנוחה גם בארציות וגשמיות, וזה ענין שמיטין להר סיני, שכל זה בכח התורה וקבלת תורה שבכתב בהר סיני, והמשכת כח התורה בארציות היא תורה שבעל פה וארץ ישראל... (בהר תרל"ב)

ברש"י מה ענין שמטה אצל הר סיני וכו', מה שמיטה וכו' אף כל המצות וכו'. ומדתלינהו בשמיטה, משמע שהיא מצוה שכל המצות תלוין בה, כמו שבת דשקולה נגד כל המצות, ועל ידי מצוה זו מקיימין כל המצוות. וכתיב כי תבואו וכו', שהקב"ה נתן א"כ לבני ישראל וזו הכונה כדי שבאמצעיות בני ישראל יתמשכו כל הדברים להקב"ה... ועיקר מצות שבת ושמיטה היא להעיד על שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש, כמאמר אומר ועושה, פירוש לבד המציאות שהמציא יש מאין, רק שנותן בהם כח חדש תמיד... (שם תרל"ה)

וכי תאמרו מה נאכל וכ', דענין שבת ושמיטה הוא בחינת הביטול, ודבר זה נהוג בכל פרט גם כן שצריך לבטל עצמו מפני יראת הבורא ית', ואף שעל ידי זה מבטל קצת מקיום המצות ומעשים טובים על ידי היראה, אף על פי כן אם הוא לשם שמים אינו בא על ידי זה לידי חסרון... וזה שאמר וכי תאמרו מה נאכל וגו' הן לא נזרע וגו', אף שממעט על ידי זה בעבודת הפעולה אף על פי כן מעט דביקות שמשיג על ידי היראה שורה בו ברכה... (שם תרל"ו)

ענין שמיטין ויובלות להר סיני, על פי המדרש גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר וכו'. והשכר לשמוע בקול דברו הוא היובל, כי שמיטה היא זכר ליציאת מצרים, ויובל זכר לקבלת התורה, והענין הוא כמו שכתוב בזהר הקדש בפרשה זו, כי שמיטה בחינת תפילין של יד, קבלת העול, ומינה כי יובל הוא בחינת תפילין של ראש, שדרשו חז"ל עליו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, והוא החירות שכל מי שעוסק בתורה הוא בן חורין, ומתחילה צריכין לקבל עול המצות, וכן היה הסדר ביציאת מצרים... (שם תרמ"ג)

ענין שמיטין ויובלות להר סיני... וכמו כן היו בני ישראל מוכנים להיות בהר סיני, וכן כתוב "אמרתי אלהים אתם" וגו', אך גם אחר החטא נשאר לבני ישראל זמנים שמתעורר להם זה הכח הראשון, וכמו בשבת קודש שמבטלין מכל מלאכה ומוכנים רק לעבודת השי"ת, לכן המזון ביום שבת קודש הוא בקדושה, ובזמן שהיו שמיטין ויובלות היתה כל השנה שנת שבתון ולא היו עוסקין בזריעה וקצירה ...ובשמיטין ויובלות ושבתות יש לבני ישראל הארה מדרך הראשון שקודם החטא, ולכן היו שובתין בזמים הללו והיו חוזרין למדרגה הראשונה שקיבלו בהר סיני, וזה עיקר החירות ביובל... ולכן שומרי שביעית נקראו מלאכיו עושי דברו, שאין להם רק זה השליחות ואין עוסקין בדרך ארץ כלל רק כמלאכי השרת, ולכן היה המזון שלהם על פי נס... וכתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", פירוש אכילת השמיטה לא יהיה על ידי הכנת האדם רק על ידי המנוחה, והוא בחינת עונג שבת. (שם תרמ"ו)

ענין שמיטין אצל הר סיני... ומכל מקום יש זמנים שנמצא התעוררות בבני ישראל, וכמו כן בשנת השמיטה הוא ממש לכתך אחרי בארץ לא זרועה, והיה מתגלה להם הארת קבלת התורה כמו שכתוב "עושי דברו", ועל ידי זה "לשמוע בקול דברו", ועושי דברו שמיטה, לשמוע בקול דברו הוא יובל שופר תרועה... (שם תרמ"ז)

בענין שמיטין ויובלות... ובני ישראל מבטלין כל העתים אל הנהגה העליונה, ובאמת אין כל בני אדם מוכנים לזה רק בני ישראל, וזה שאמר בטחו בו וכו' עם שפכו לפניו לבבכם, והוא בכל התורה הנמסר להם, שעל זה נאמר כח מעשיו הגיד, וכמו כן ארץ ישראל כל הנהגה שלה מושרשת בשורש העליון... ואם כן יש נקודה ממוצעת שמחברת הגשמיות אל השורש הרוחני, וזו הנקודה בעולם היא בארץ ישראל, ובנפש בבני ישראל, ובזמן היה על ידי שמיטין ויובלות, וכולן תלוין זה בזה, וכפי תיקון הנפשות כך בזמן... לכך סמך הכתוב פרשת לא תונו לשמיטין ויובלות, שכפי אחדות שבנפשות בני ישראל כך נתאחד הזמן על ידיהם, לכן אין יובל נוהג רק כשכל יושביה עליה... (שם תרנ"א)

בפסוק והארץ לא תמכר לצמיתות וגו'... וכן היה מצות השמיטה אף על פי שששה שנים היו עוסקים במלאכתן ושמיטה היו פנוים, מכל מקום על ידי שהיו סופרין אחר השמיטין ויובלות היה זה להראות שמלאכתן עראי והיה בטל כל המלאכות אל השביתה, וכן הוא בימי המעשה שצריכין להיות בטלין אל השבת, ואז יכולין להרגיש הקדושה בכל הימים ולא להיות נפרד מן השורש... וכבר כתבנו בכמה מקומות כמו שיש גאולה בנפש כן בזמן ובמקום... (שם תרנ"א)

בפסוק לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בני ישראל וגו', כי אדם לעמל יולד, ולכן אין להניח עבד פנוי, והמנוחה היא טובה רק לבני ישראל שהם עבדי ה'... והמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ... אבל קודם החטא היה כולו תורה, וכמו כן בהר סיני היו מיוחדים בני ישראל להיות כמו קודם החטא, ואחר שחטאו שוב ונצרך להיות התיקון בבחינת השתתפות תלמוד תורה עם דרך ארץ, נתן לנו הקב"ה מצות שמיטה ויובל, שאז הוא בחינת תורה בלבד, ולכך סמך שמיטה להר סיני, כי בהר סיני התחיל תיקון חטא אדם הראשון... (שם תרנ"ג)

ושבתה הארץ שבת לה'... כמו כן ארץ ישראל נקראת נחלה בלי מצרים... ובשמיטה מקבלת הארץ בחינת נשמה יתירה, וכתיב "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים", אמרו חז"ל הדר בארץ ישראל יש לו א-לוה... וכמו שנגאלו נפשות בני ישראל ממצרים כן יצאה ארץ ישראל מתחת יד הכנעני ונעשה נחלת ה' נחלה בלי מצרים... לכן תולה הכתוב מצות שמיטין בהר סיני, שהכל נעשה במאמר אנכי ה' אלקיך, ושמיטה עדות על ארץ ישראל שנעשתה נחלת ה', ועל זה נאמר "אשריך ארץ שמלכך בן חורים". (שם תרס"א)

ענין שמיטין אצל הר סיני, דכתיב אדם לעמל יולד, אם לעמל תורה או לעמל מלאכה, וקודם החטא שם הקב"ה האדם בגן עדן לעבדה ולשמרה ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, ואחר החטא כתיב "וישלחהו וגו' מגן עדן לעבוד את האדמה", אם כן בזמנים שיש שביתת מלאכה לבני ישראל כמו בשבת וכן בשמיטין ושבתה הארץ ובטל לעבוד האדמה, הוא אות לבני ישראל שהם במדרגה הראשונה לעסוק רק ברמ"ח ושס"ה, כי האדם כלול משמים וארץ, נשמה משמים וגוף בארץ, ואם גוברת הנשמה על הגוף הוא בבחינת מלאכים... (שם תרס"ג)

בפרשת הקהל, ישמעו ולמדו וגו', נראה שעל ידי מצות השמיטה זכו אחר כך לבחינת התכללות, והוא הלשון שכתוב בקבלת התורה "הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי", ונראה שזה היה שכר על שמירת שביעית, שדרשו חז"ל גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר, ומסיים לשמוע בקול דברו, שזכו לשמוע דבר ה' אחר כך במצות הקהל, שהיה מתגלה להם מחדש אור התורה כפי מה שהיה צריך להם אז, כי בודאי היה סיוע משמים להמלך, כי מצד הטבע אין באפשרות להשמיע באזני כל קהל ישראל... (וילך תרמ"ב)

שם משמואל:

ולפי דרכנו יש לפרש יתר דברי המדרש, גבורי כח בשומרי שביעית הכתוב מדבר... אמר המדרש שמכל מקום שומרי שביעית יען שזמן עמידתם בתפקידו של הקב"ה הוא יותר ארוך ומתמיד שנה תמימה, להם נמי יש מעלה יתירה. והיינו דהנה ידוע שבעוון שמיטה ישראל גולים, וכמו שכתוב בהדיא... וידוע כי בגלות נפרדו השמים מהארץ בסוד (שיה"ש ה') "ודודי חמק עבר"... והוא היפוך הברכה הנ"ל... אם כן מאחר שבעוון שמיטה ישראל גולין נלמד שבקיום מצות שמיטה הוא להיפוך מגלות, וגורם ישיבת ישראל על אדמתן וחיבור שמים וארץ וברכת ה' שורה בישראל, וכשם ששומרי שביעית עמידתן במצוה זמן יותר ארוך, כן נמי המשכתן של ברכת ה' היא לזמן יותר ארוך מיתר כתות ישראל המברכין את ה' כנ"ל...

ולפי האמור יש לפרש הלשון עושי דברו על פי פירוש הזהר הקדוש בפסוק "הולך תמים ופועל צדק", מאן הוא פועל צדק, אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא... ועל דרך זה יש לפרש עושי דברו מתקני דברו, כי עשיה היא תיקון... כי דבר ה' הוא חיבור עליונים בתחתונים, וישראל מתקנים זה החיבור, וזהו פירוש דברי המדרש בשומרי שביעית הכתוב מדבר, שהם היפוך הגלות מתקנים את דברו, היינו דבר ה' שבהם שמים נעשו. (ויקרא תרע"ח)

להבין ענין שמיטין ויובלות, מפורש בזוהר הקדש שמיטה היא כנסת ישראל, ויובל היא בינה... והנה לענין זה באו מצוות שמיטין ויובלות, כי שמיטה היא מצד הכלל להיות כולם אחד, כמו שכתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך" וגו', שיהיה יד כולם שוה וכל ישראל כאיש אחד חברים, ואז הם מרוצים מצד הכלל, ומצות יובל היא עוד יותר מזה, כי על ידי השמיטין והספירה זוכין ליובל לשוב איש אל אחוזתו. ובזהר הקדש שהוא איש אל שורש נשמתו, שכל נשמה יש לה שורש מיוחד כמבואר במדרש (שמ"ר מ') על הפסוק (איוב ל"ח) "איפה היית ביסדי ארץ", וזה שאמר הזוהר הקדש שיובל הוא בינה, כי על ידי קישור נשמתו בשרשו מתוספת בה השגה ובינת הלב, וזה הוא איש ואיש לפי מה שהוא. ועל כן תמצא שכל פרשיות השמיטה נאמרו בלשון יחיד, ואתיא בזוהר הקדש שכל מקום שנאמר בלשון יחיד הוא מצד הכלל שהם כולם יחד כאיש אחד חברים... ועל כן ביובל נאמרה הפרשה בלשון רבים, חוץ ממה שנאמר "והעברת" לשון יחיד, באשר על ידי התקיעה נעשה יובל כאיש אחד בלב אחד, וכל מקום שנאמר בלשון רבים הוא מצד כל אחד ואחד לבדו, ועל כן מסיים הכתוב תעבירו בלשון רבים, כי לאחר שנעשה יובל נאמר בלשון רבים... (בהר תע"ר)

ענין שמיטה ויובל, ובזהר הקדש שהם ב' ההי"ן שבשם הוי"ה ב"ה, שמיטה היא כנסת ישראל ויובל בינה, דהנה צורת כנסת ישראל להיות משתוקקת תמיד להדבק למעלה וכמאמר הכתוב (שיה"ש ח') "מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה וגו', רשפיה רשפי האש שלהבתי'", ומחמת אהבת השי"ת כל אהבת זולתו כאין וכאפס ואינה תופסת מקום כלל. וזהו ושבתה הארץ שבת לה', שהעלול פונה לעילתו, ובטלין מעבודת הקרקע, שזו היתה כל מחיתם, ומטעם זה נמי משמטת כספים מלשון (בראשית ל"א) "נכסף נכספת", באשר הכסף הוא שורש כל האהבות ומבטל הכל כדי להרויח כסף, הרי כי בזה מונחת תאות אדם ביותר, כי לעומת אהבת ה' בהתלהבות גדולה הכל כאפס ותוהו נחשב, והנה זוהי התפעלות ורגש הלב, אבל יובל מדה אחרת יש בו, שהיא השגות השכל והמוח, והמוח בטבעו קר, אבל כשהוא מאיר הוא מהפך את כל הטבע והמדות שבלב להמשך אחרי פעולות שכליות, וממילא בטל מעבודת קרקע בלי רגש ובלי התפעלות, ושמיטה היא מבתי בראי ויובל מבתי גואי, ובאשר יובל הוא בלי רגש ובלי התלהבות, על כן אינו משמט כספים...

קיצור הדברים, ששמיטה היא ממטה למעלה, שהאדם משתוקק להדבק למעלה, ויובל הוא ממעלה למטה, שנפתחו אורות והשגות עליונות, ולזה נאמר שילוח עבדים בשש, שבזהר הקדש שהוא ענין שמיטה נכתב בלשון שילוח, "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך", וכל ההפטרה נאמרה הכל בלשון שילוח, וביובל נאמר בלשון יציאה, כי באשר שמיטה היא מצד האדם המצוה היא מפאת המשלח, כי מצד העבד לבד אין כאן יציאה, וכל לשון יציאה שנכתב בעבד עברי הוא מפאת המשלח, אבל ביובל היציאה איננה מפאת המשלח כלל רק מפאת העבד בעצמו לבדו, שכאשר נפתחו אורות והשגות עליונות מעולם החירות נעשה העבד בן חורין מצד עצמו ולא מפאת המשלח... (שם תרע"א, וראה שם עוד)

כלל הדברים, שבת היא השלמת הבריאה, ותורה היא השלמת התגלות אלקות בעולם. ולעומת שתי אלה יש לומר שכן הוא ענין שמיטה ויובל, ששמיטה היא שביתת הארץ שבת לה', כמו שנאמר בשבת בראשית, וכמו שהשבת נותנת חיות בנבראים כן שמיטה נותנת חיות בארץ ישראל, כי ארץ ישראל יש בה ענינים למעלה מן הגשם, כמו שאמרו ז"ל שהיא גמדא ורווחא וקלה לבשל פירותיה (גיטין נ"ז)... ויובל הוא כעין נתינת התורה, כבזוהר הקדש "תשובו איש אל אחוזתו", לאתר דנשמתיה אחיזא מתמן, ומשם שואבת גלוי אור אלקי.

...ולעומתם שמיטה ויובל נמי, בשמיטה נעשים כל ישראל כאיש אחד בפנימיות, וביובל גם בחיצוניות, ועל כן שדות חוזרות לבעליהן ועבדים יוצאים לחירות, כי הופיע עולם החירות גם בחיצוניות, אבל בשמיטה שמתאחדים רק בפנימיות ולא בחיצוניות אין בה ענין זה. (שם)

ולפי האמור מובן, אשר להוציא את האהבה האלקית לידי התפשטות והתגלות צריכין בראשונה להכניע את גסות לבו ולהיות לבו נשבר בקרבו ולקבוע בנפשו היטב שאין לו שום מציאות וחיות, אלא בהתבטל דעתו ורצונו לכלל ישראל... והנה מי שיש בו מדת הכנעה שהיא לעולם מצורפת עם אהבת ה' וחוזק הלב וגבורת הנפש כנ"ל, איש כזה כנסת ישראל קולטתו שהיא חיבור כל פרטי ישראל אף שזה שרשו בחסד וזה בגבורה וכו', וזוהי פנימיות מצות השמיטה שאיתא בזוהר הקדוש שהיא כנסת ישראל, היינו שכמו שיש בו מדת הכנעה בצירוף חוזק הלב והגבהת וגבורת הנפש, שהיא דבר והיפוכו, כן נעשה נקלט בכנסת ישראל שהיא קיבוץ כל פרטי הכחות שבישראל. וכמו ענין הספירה שכל יום רומז למדה מיוחדת ונתאחדו כולם בשבוע אחד, וכמו שבת בימים רזא דאחד, כן היא שמיטה בשנים, וכשהגיעה השנה השביעית נכללו כולם כאחד, ואז ושבתה הארץ שבת לה'. וכן היא בפשיטות המדה שאז תהיה יד כולם שוה כעניים כעשירים... וכל זה להורות שיד כולם שוה ואינו נוהג כבעל הבית כלל אלא הפקר לכל. וזה מורה על ביטול היחיד לכלל. וכל זה בהגבהת וגדולת וגבהות הנפש, ומבלעדי קיבוץ שתי המדות יחד לא היה אפשר לישראל לקיים מצוה זו... והנה ישראל קנו מעלה זו בהר סיני, כי לולא הר סיני הוא כמעט מן הנמנע, וזהו שסיים המדרש, דבר אחר בישראל שהקדימו נעשה לנשמע הכתוב מדבר...

ולפי האמור יובן הא דשמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, דכל פרטי המצוה ודקדוקיה בלתי אפשר היה לישראל לקיים מבלעדי הר סיני שקנו שתי המדות יחד, והפרטים והדקדוקים עוד מורים ביותר על ענין נכבד זה. וזה בנין אב לכל המצות שאל יפול לב האדם עליו בראותו פרטי ודקדוקי המצוות שלפי השקפה חיצונית קשה על האדם לקיימם וצריכין גבורת הנפש ולב אמיץ בגבורים, כי כבר קנו ישראל מעלה זו מסיני... (שם תרע"ג)

היוצא לנו מדברינו שכל שפע צריך שמירה מפני החיצונים, אך כשישראל מקיימין מצות שמיטה בתמימות, שהם נעשים עם ה' ולחלקו, אם כן ניתן להם השפע בלי אמצעים אלא מיד ה' לידם, ומובן דבאופן זה אין לחוש לגזילת השפע, שזה אינו שייך אלא כשעובר השפע דרך אמצעים יש חשש גזילה בדרך כמובן. אך כשתאמרו מה נאכל, ולא תהיה התמימות והשפע יעבור דרך אמצעים, יש חשש גזילה וצריך לצות את ברכתי, כי כתיב (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה...

ונראה עוד לומר, דכל הענין שיש שליטה לחיצונים לגזול השפע הוא מחמת פגם ברית רחמנא ליצלן, שנקרא רע, וזהו שהרעותי את מעשי, היפוך ממדת יוסף הצדיק שומר הברית שאוכלין קדשים בחלקו בכל הרואה, שאין לחיצונים שום שליטה בגבולו, וידיעת הפכים אחד, וענין שמיטה שהיא בכנסת ישראל היא תיקון על פגם ברית שהוא פגם בכנסת ישראל, על כן כשמקיימין מצות שמיטה בתמימות אז ממילא אין כאן שום בית מיחוש, אך כשאומרים מה נאכל היא חסרון אמונה ופגם מצוה זו, על כן צריכים שוב לשמירה וכנ"ל. וממוצא הדברים יובן מדוע בזמנים האחרונים קשה כל כך הפרנסה, והוא רחום יכפר עון... (שם)

ונראה לפרש על פי מה שכתב בעל אור החיים, שהבריאה היא רק לשבעה ימים, ובכל שבת מתחדשת הבריאה עוד לשבעה ימים וכן לעולם, וזהו שבת לה' אלקיך, שחוזרת כל הבריאה לממציאה, וחוזר השי"ת ובורא אותה. ויש לומר שכמו שהבריאה היא בכלל, כן היא נחלת ארץ ישראל לישראל נמי, היינו שניתנה להם רק לשבע שנים לעבוד את האדמה וחוזר ונותן להם עוד לשבע שנים לעבדה ולשמרה, ועל כן בשנת השביעית שבה הארץ להינתן וכל האוכלין מפירותיה משלחן גבוה קזכי, ועל כן יש קדושה בפירות שביעית ותופסת דמיה כהקדש... ובאשר שבת הוא בכלל הבריאה על כן נאסר כלל מלאכות, ושביעית היא בענין נחלת ישראל על כן נאסרה רק עבודת קרקע ונדרש הפקר הפירות לסלק שייכות הבעלים...

ולפי האמור יובן דעון שמיטה גורם גלות הארץ דכל מדתו של הקב"ה מדה במדה, שכאשר לא שבתו בשביעית והיו מראים כאילו חטפו הארץ והחזיקו בה לעולם, על כן לא חזר ה' ליתן להם עוד לשבע שנים... (שם תרע"ד)

ויש לומר דזהו ענין שמיטה ויובל לתקן שני אלה, הלשון והמעור. דהנה במדרש מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו', א"ר יצחק בשומרי שביעית הכתוב מדבר. ולכאורה הדרש נראה רחוק שזה פירושו ענין שמיטה וזהו דבר ה'. אך נראה דשמיטה היא תיקון פגם ברית הלשון, על פי מה שאמר הזהר הקדש דשמיטה היא בכנסת ישראל ונקראת דיבור, ובמה שבני ישראל מתקנין פגם הלשון למטה נעשית מתוקנת המידה העליונה הנקראת דיבור. וגם בפשיטות יש לומר דהנה עיקר פגם הלשון הוא לשון הרע המפריד בין אחים, ושומרי שביעית הוא להיפוך שיד כולם שוה... והיינו שבמה שהוא שומר שביעית ויהיב ארנונא ושתיק מתקנין בחינת הדיבור למטה ולמעלה, וכן במקרא "וזה דבר השמיטה" למדו ז"ל (גיטין ל"ז) שצריך שיאמר משמט אני, והכל מטעם אחד לתקן פגם הדיבור... (שם תרע"ה)

ובדוגמא זו יש לומר בענין שמיטין ויובלות, דהנה מצות השמיטה היא כמעט חוץ לדרך הטבע להיות זורע שנה אחר שנה שש שנים רצופות, שעל פי הטבע בשנה הששית לא היתה צריכה תת כחה כבשנים הקודמות, שכבר הוכחשה הקרקע, ומכל מקום הוא להיפוך, וביובל הוא עוד יותר, והוא מורה ששורה בארץ כח למעלה מן הטבע, אם מצות השמיטה היא ממוצעת בין הטבע לשל למעלה מן הטבע, על כן היא מסוגלת להדביק את הטבע במה שלמעלה מהטבע ומביאה ברכה, והוא כדמיון הלשון שחיים בידו נפח בה והבעירה כנ"ל, ועל כן בעון שמיטה גולין, שבפגם למטה הרי הוא מפריד את הטבע משלמעלה מהטבע, ונמשך החומר למטה וכח שלמעלה מהטבע שבה נסתלק, ושוב אין בה ענין ישוב והיא חרבה ושממה. וכמו ישראל שכל מציאותם היא מהשי"ת ומחמת סילוק שכינה נשארו גרועים ושפלים מכל האומות, כי מציאות הטבע אין בהם, דוגמתם היא ארץ ישראל על ידי עון השמיטה... ובודאי מצות השמיטה כמו שהיא ממוצעת כן היא מביאה נמי התאחדות בישראל... (שם תרע"ו)

מכתב מאליהו:

וכן הוא גדר שש השנים ושנת השמיטה, השנה השביעית מעלה את שש השנים שאחריה, וכיון שנתעלו מעלות הן עוד יותר את השביעית הבאה, וכשמגיעים למ"ט שנים הרי כאן שבע עליות שנכפלו שבע פעמים שבע, ועל כן בחינת מ"ט היא בחינת הבירור הגמור, "מזוקק שבעתים". שבת ושביעית - גדרן מנוחה, דבקות באין מפריע, והתאחדות האדם עם תוכנו הרוחני. בחינה זו היא בחינת מעין עולם הבא, כי הרי גדר העולם הבא הוא ההתאחדות השלמה עם התוכן, לשמה גמור. אך בירידת בחינה זו למטה לעולם הזה הרי אי אפשר מבלי שתצטרף לה איזו הבחנה חיצונית כי כך הוא גדר העולם הזה, ועל כן לא שייך כאן עולם הבא ממש אלא רק מעין עולם הבא... (חלק ב עמוד לא)

לכאורה אנו מוצאים עוד סבה לגלות בבל, מה שאמר הכתוב (ויקרא כ"ו) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם", וגו', ופירשו רז"ל ששבעים שנות גלות בבל היו כנגד שבעים השמיטות שלא שמרו כהלכתן. ואלם כשנעמיק נמצא שעבירה זו היא השורש לחטאים הנ"ל. שמיטה, "שבת הארץ", היא בחינת הקדושה שבתוך הטבע, כמו שבת המקדשת את ששת ימי בראשית, כידוע ביטול שמיטה פירושו שנמנעים מלהכניס קדושה אל תוך עולם המעשה, ואז לא תתכן כל עלייה רוחנית, ויותר מזה האדם נופל בידי הטומאה והתאוות אשר תוצאתן שלש העבירות החמורות כנ"ל... (חלק ג עמוד ריד)