(ראה גם: אדם-וחברו, אהבה, אויב, מלחמה)
ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד... ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו... ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי, ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם... (בראשית כו טז)
ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו, ולא יכלו דברו לשלום. ויחלום יוסף חלום ויספר לאחיו, ויוסיפו עוד שנא אתו. (שם לז ד)
וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. (שם כז מא)
וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ורחל עקרה... (שם כט לא)
ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ולא יכלו דברו לשלום. ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו, ויוסיפו עוד שנא אותו. (שם לז ד)
וישימו לו לבדו ולהם לבדם, ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים. (שם מג לב)
הבה נתחכמה לו, פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ... (שמות א י)
כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו. (שם כג ד)
לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך, אני ה'. (ויקרא יט יז)
ויאמר יפתח לזקני גלעד הלא אתם שנאתם אותי ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם עלי עתה כאשר צר לכם... (שופטים יא ז)
ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים, ועוד לו אך המלוכה. ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה. (שמואל א יח ח)
ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבוסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנואי נפש דוד, על כן יאמרו עור ופסח לא יבוא אל הבית. (שמואל ב ה ח)
וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ויאמר לה אמנון קומי לכי. (שם יג טו)
כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני, כארי ידי ורגלי. אספר כל עצמתי המה יביטו יראו בי. יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל... (תהלים כב יז)
צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ה' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו... (שם לז לב)
שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה. (משלי י יב)
רוגז השני זה הוא היורד לעולם, משוטט ומתפשט לכל הצדדים, וזה נקרא שנאה, וזה כיון שנכנס (באדם) נקרא מחבל שותק, וזה הוא רוגז השותק, וזה הוא שמשתתף במקום ההוא של הנקבה, וזה הוא רוגז השתיקה העומד באלכסון זה הוא קשה מכולם, משום שהוא כמו הנחש השותק תמיד ולבסוף הוא הורג. (פקודי תמב, ועיין שם עוד)
וכשנגמרו (ת"כ שנים), גרם החטא של שנאת חנם, שנתעוררה שנאת חנם הראשונה, שכתוב, וישנאו אותו, לאותו צדיק, ואז נתן אותם הקב"ה בידי מי ששונא אותם שנאת חנם, (דהיינו בידי אדום), זה שאמר באדום יען היות לך איבת עולם ותגר את בני ישראל על ידי חרב... (זהר חדש וישב לט)
ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא, אזלא איקשיט, כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא, אזלא אתלא שרגא, אינפח בה נורא ואכלתה. (שבת כו א)
...אמר ליה דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור. (שם לא א)
תניא ר' נחמיה אומר בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים. (שם לב ב)
...א"ל אביי לרבה כגון מר דסנו ליה כולהו פומבדיתאי (משום דמוכח להו במילי דשמיא ובני פומבדיתאי רמאין הן)... (שם קנג א)
גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל, ונשותיהן יותר מהן, תנא שנה ופירש יותר מכולן. (פסחים מט ב)
שלשה הקב"ה שונאן, המדבר א' בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי... אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב מותר לשנאתו, שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, מאי שונא, אילימא שונא נכרי והא תניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא נכרי, אלא פשיטא שונא ישראל, ומי שריא למסניה, והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כולי עלמא נמי מיסני סני ליה מאי שנא האי, אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאותו, שנאמר יראת ה' שונא רע...
תנו רבנן שלשה שונאין זה את זה, אלו הן הכלבים והתרנגולין והחברין, ויש אומרים אף הזונות, ויש אומרים אף תלמידי חכמים שבבבל... חמשה דברים צוה כנען את בניו... ושנאו את אדוניכם... (שם קיג ב)
...אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים. (יומא ט ב)
אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקראותו רשע, שנאמר העז איש רשע בפניו, רב נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו, שנאמר ועז פניו ישונא, אל תקרי ישונא אלא ישנא. (תענית ז ב)
...אמר רבא לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין את המן. (מגילה טז א)
דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום, אלא אהובה אהובה בנישואיה, שנואה שנואה בנישואיה... (יבמות כג א)
...בן מנוול אב, בת קמה באמה כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו... (סוטה מט ב)
...לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, מאי את אויבים בשער, אמר רבי חייא בר אבא אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה... (קדושין ל ב)
בהאי אתרא רחמו לי ולא ממלי מילי עלוי, בהאי אתרא סנו לי ממלי מילי עלוי. (שם נ א)
תא שמע אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיף ליה, אפילו הכי כדי לכוף את יצרו עדיף. (בבא מציעא לב ב)
והיינו דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה, מאי שנואה, אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה. (בבא בתרא קכג א)
ההוא דהוה קאמר ואזיל כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן (כשהיתה אהבתנו עזה יכולנו לשכב יחד על חוד חרב), השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן. (סנהדרין ז א)
האוהב והשונא, אוהב זה שושבינו, שונא כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה, א"ל לא נחשדו ישראל על כך. (שם כז ב)
תנו רבנן והוא לא אויב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ידיננו... אלא סברא הוא אויב מאי טעמא משום דמרחקא דעתיה, אוהב נמי מקרבא דעתיה. ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה, חד לדיין, אידך כדתניא אמר רבי יוסי ברבי יהודה והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאין יושבין בדין כאחד. (שם כט א)
...אמרו כלום יש אב ששונא את בנו... (שם קה א)
ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו, תנא משום רבי שמעון בן אלעזר אהבה מבטלת שורה של גדולה מאברהם, דכתיב, וישכם אברהם בבקר, שנאה מבטלת שורה של גדולה מבלעם, שנאמר ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו. (שם שם ב)
וישלח את העורב, אמר ר"ל תשובה ניצחת השיבו עורב לנח, אמר לו רבך שונאני ואתה שנאתני, רבך שונאני, מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים, ואת שנאתני שאתה מניח מין שבעה ושולח ממין שנים... (שם קח ב)
...אמר להו אמשול לכם משל, למה הדבר דומה לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו נפרע ממנו מעט מעט, שונאו נפרע ממנו בבת אחת. (ע"ז ד א)
ר' יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. (אבות ב יא)
תנו רבנן לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו תלמוד לומר בלבבך, שנאה שבלב הכתוב מדבר... (ערכין טז ב)
ושנאת הבריות כיצד, מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ, אלא אהוב את כולם ושנא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין וכן המסורות, וכן דוד אמר (תהלים קל"ט) משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי... ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו ואם לאו אי אתה אוהבו. (טז ה)
איזהו גבור שבגבורים זהו שכובש את יצרו... ויש אומרים מי שעושה שונא אוהבו. (שם כג א)
אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם. (שם כט א)
שנאה מקלקלת את השורה, דכתיב (שמות י"ד) ויאסור את רכבו, ולא היה לו כמה עבדים, אלא שנאה מקלקלת השורה. (בראשית נה יא)
עת לאהוב בשעת שלום ועת לשנוא בשעת מלחמה. (קהלת ג ט)
עת לאהוב דכתיב (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה', ועת לשנוא, דכתיב (ירמיה י"ב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. (שם שם י)
ר"א אומר השונא את חבירו הרי זה משופכי דמים, שנאמר (דברים י"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו. בן עזאי אומר השונא את אשתו הרי זה משופכי דמים, שנאמר ושם לה עלילות דברים, סוף שהוא שוכר עדים ומקדימה לבית הסקילה. והשונא חכמים ותלמידיהם ונביא השקר ומספר לשון הרע אין לו חלק לעולם הבא. (פרק יא)
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין, לפי דרכינו למדנו שאין השנאה באה אלא על החטא ועל העבירה, וירב העם עם משה, שעברו על שורת הדין... (שמות יז א)
ומקום השנאה למי שעובר על רצון האלקים ועמד כנגד אנשי האמת והביאך אל מה שמקציף בוראך, כמו שנאמר (משלי כ"ח) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם. (שער ג עבודת האלקים פרק ט)
ויפוצו אויביך - המכונסין. וינוסו שונאיך - אלו הרודפים. משנאיך אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פ"ג) "ומשנאיך נשאו ראש", ומי הם, על עמך יערימו סוד. (במדבר יא לה)
כללו של דבר אל תקלל שום אדם כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו. אל תשנא את חבירך מפני אהבת חבירך השונא אותו, כי אין לשנוא אלא מי שהקב"ה שונאו, ועוד פעמים שיתפייסו שניהם והוא לא יתפייס עמך כי שנאתך היתה חנם. (עו)
אמר החכם מי שזורע את השנאה יקצור את החרטה, אחרית קטטה חרטה... במה יתנקם אדם משונאו, יוסיף מעלה יתירה בעצמו. המתקן בינו לבין הבורא יתקן הבורא בינו לבין בני אדם. (פח)
אמר החכם יתן עצה טובה ונכונה לכל אדם אשר יבא אצלך להתיעץ אפילו לשונאיך, משני טעמים, אחד אשר מדין שמים ולא יהיה בך חטא, ועוד כי בזה תתנקם משונאך כי שונאך יחשוב בלבבו ודאי זה שונא אותי לא יעצנו טובה, ויניח דעתך ויעשה דבר אחר אשר יהיה לו למכשול. (קלד)
כתיב לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, אחד היה צועק רבון העולמים תנקום נקמתי מאיש חמסים שחמסני על חנם, אמר הקב"ה לא ידון רוחי באדם לעולם, כלומר לא אנקום את נקמתו למה בשגם הוא בשר, שגם הוא בשר, כמו שחומסים אותו כך חומס אחרים, ואותם גם כן מבקשים נקמה ממנו...
ופעמים בני אדם שונאים זה את זה בחנם לפי שלאחר הימים יהיה ריב ומצה ביניהם ובין זרעם, לכך למפרע מזלו של זה בשנאה עם זה וקצת דבק בלב האבות, ופעמים שלא משום אהבת זה לזה אחד מסייע לחבירו להיות לו עזר כנגד הטובים, כמדין ומואב נגד ישראל, ואין נפרעים בימיו ממנו יתגלגל הדבר שבימי זרעם יפול זה ביד זה... (תקמ)
ויזהר אדם שלא ישנא את חבירו, שנאמר (ויקרא י"ט) לא תשנא את אחיך בלבבך, ואמרו רז"ל (יומא ט') בית שני שהיה בהם תורה ומעשים טובים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם, ששנאת חנם מביאה לידי כל עבירות שבתורה, ואמרו רז"ל בספרי, ואהבת לרעך כמוך, (ויקרא י"ט) זה כלל גדול בתורה, שעל ידי אהבת חברים והשלום מקיימין ישראל את התורה. (אגרת התשובה כד)
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא י"ט), הכתוב הזה יזהיר את האדם על שנאת חנם, וענין שנאת חנם הוא שישנא אדם את חבירו חנם שלא בטענה תחת אשר היה ראוי לאהוב אותו... ואין לך אומה ראויה שתהיה האהבה תקועה בהם ומדת השנאה מורחקת מהם כישראל, שהרי א-לוה שלנו ית' אלקי עולם א-ל אחד, וכן כתיב "הלא אב אחד לכלנו הלא א-ל אחד בראנו" (מלאכי ב') ואנחנו עם אחד ויש לנו תורה אחת ומשפט אחד, ועל כן היה ראוי לנו שנהיה לב אחד ורצון אחד יותר משאר העמים.
שנאת חנם הוא חולי קשה, ראש לכל עבירות שבתורה, תביא את האדם השונא את חבירו שידבר עליו כזבים מה שלא היה ולא נברא, והרגיל לדבר כזבים הוא מן הכתות שאינן מקבלות פני שכינה, שנאמר "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים ק"א), ומן הכזבים תביאנו להעליל עליו ולהעיד עדות שקר, וכן אמר שלמה ע"ה "עד כזבים יאבד" (משלי כ"א), מתוך השנאה ידאג על הצלחת חברו ויעלוז ברעתו.
כל מי שתגבר עליו המדה המשוקצת הזאת הוא סותר ועוקר האחוה והריעות הנזכרים בפסוק "למען אחי ורעי" (תהלים קכ"ב), והוא מכחיש עצמו שאינו מזרע אברהם, לפי שכל מי שהוא מזרעו אוחז דרכו, כענין שכתוב "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" וגו'. (בראשית י"ח).
שנאת חנם הוא חלוק לבבות, שדעות בני אדם משתנים זה מזה ואינן מסכימין לדעת אחת, וכל אחד ואחד יש לו דעת בפני עצמו, ואין לחבירו יתרון עליו, ואין אחד מהם מכיר ערך מי שהוא גדול ממנו, אלא שרוצים להיות כלם ראשים, ובכן דעותיהם ולבותיהם חלוקים, ואין השכינה שורה בעם שלבו חלוק, שכן דרשו ז"ל ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם, כלומר כשהיו אגודה אחת, ואמר הנביא "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י'), פירוש אותו חלוק הלב...
סיבת השלום ועיקרו הוא הייחוד, וסיבת המחלוקת ועיקרו הוא הפירוד, כלומר חלוק רצון והשתנות דבר מדבר. ומזה תמצא במעשה בראשית ביום ראשון שירמוז על היחוד לא תמצא בו שום קטרוג ולא שום חלוקה ופירוד דבר מדבר, אבל ביום שני שהוא תחלת שנוי, שבו היתה החלוקה בין מים למים, משם התחיל המחלוקת ופירוד הרצון והשתנות הענינים. והמחלוקת היתה סבת כל מחלוקת, וכל חלוק רצון בעליונים וכל חלוק לבבות בתחתונים, וזו שלא נאמר בו "כי טוב", כי הטוב נעדר מפני המחלוקת. והנה יום ב' היה סבה לכל החולקים שנמשכו אחריו מכחו, ועל כן תמצא בכולם קטרוג ופירוד הרצון. ביום שלישי נאמר בו "תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי", והיא לא עשתה כן... וידוע כי בעון מדה זו חרב בית שני...
יתחייב האדם שיתרחק מן המדה הזאת, כי יש רבים מראין בשפתותיהם שהם אוהבים את חביריהם ויש שנאה טמונה בלבם, ויתנכר זה לזה כדי שלא ישמר ממנו, ועל זה הזכיר שלמה ע"ה "בשפתיו ינכר שונא" (משלי כ"ו)... הנה זו כמו כסף סיגים ואין בו תועלת, כן המחלוקת הוא מטעה את הבריות וסבור אדם שתוכו כברו, ואין בו תועלת באותו דבור, כשם שאין תועלת בכסף סיגים. וכבר ידעת כי יואב בן צרויה אחז הדרך הזה, שהראה את עצמו אוהב לאבנר ולעמשא עד שהרג אותם, וכן עשה ישמעאל בן נתניה לגדליה בן אחיקם עד שהרגו. ומי שמרגיל את עצמו במדה זו בינו לבין חבירו, הלא יעשה כן בינו לבין הקב"ה, וכענין שכתוב "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו" (תהלים ע"ח). ואמרו חכמי המוסר מי שזרע השנאה יקצור הנחמה, כלומר שיתנחם. ומפני שהעון חמור מאד החמיר בו הכתוב בלאו, אמר "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט) שכל שנאת חנם וחלוק לבבות בישראל אין השכינה שורה ביניהם, ולא ניתנה תורה לישראל עד שהיו לב אחד, שכן דרשו רז"ל בכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו, אבל במתן תורה כתיב ויחן שם ישראל נגד ההר... וכן אמר הכתוב "בכל האותות אשר עשיתי בקרבו" (במדבר י"ד), בקרבם לא נאמר אלא בקרבו, כלומר בעוד שהיו לב אחד, כי בלתי זה לא היו ראויין לאותות. (כד הקמח שנאת חנם)
ומה שמייראנו יותר בעבירות שנכשלים בהם בני אדם תמיד הם שני דברים, האחד ענין שבועות וחרמות, והשני שנאת חנם. ומה שמזקיקני לומר כן מפני שאני מוצא שאחד מג' דברים הללו מכביד העבירה ועושה אותה חמורה, אחת מהם שהעבירה בעצמה חמורה מצד טבעה כע"א ורציחה ונאוף, והשני כשאדם שוגה ונכשל בה תמיד, לפי שהדבר היותר קל שבעולם משיכפל הרבה פעמים נעשה חזק ביותר... ואני רואה שבעון שבועת שוא ושקר נכשלים בני אדם תמיד, על שלשה דברים הללו, שנשבעין על כל דבר תמיד עד ששב להם למנהג קבוע, ואין נזהרין אם נשבעים באמת או לשקר, אין ספק שעבירה זו מצד עצמה היא מיותר חמורות שבתורה...
ושנאת חנם גם כן על דרך זו שהיא עבירה שמתמיד בה האדם תמיד ואין שום תועלת והנאה לאדם בה ואין הטבע נוטה אליה, מפני זה אמרו רז"ל ששקולה שנאת חנם כנגד ג' עבירות, ע"א גלוי עריות שפיכות דמים. לפי שהטבע נוטה יותר לאותן ג' עבירות ממה שנוטה לשנאת חנם, ואם באתי לפרש היאך יארך יותר מדאי. ולפי שהנכשל באותן עבירות אינו נכשל בהם אלא פעם אחת בזמן מרובה, ועון שנאת חנם נכשל האדם תמיד, אלו הדברים כלליים שנכשלים באדם בהם תמיד... (דרוש י)
לו ישטמנו יוסף - הלואי, כי נתחנן לפניו, ואם השנאה נסתרת בלבו יותר רע. (בראשית נ טו)
שנאה - על ידי כך חוטא לחבירו להרע לו בכל מיני רעה, ואמרו רז"ל שנאת הבריות מוציאה את האדם מן העולם, והנה שונא כביכול להקב"ה על שברא אותו, והנה כולנו בנים לה' אלקינו, ושונא את אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם זה, והנה כל הנשמות נאחזות בה' יתברך, וצורך גבוה מהם, אשר בהם יתפאר, ואיך תשנאהו. ואמרו רז"ל בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעון שנאת חנם, ולא נתארך הקץ ולא נעלם אלא לסבת שנאת חנם, ולא עוד, אלא ששאר העבירות אינו עובר עליהן אלא בשעה שהוא עובר עליהן, אבל שנאת חנם בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על "לא תשנא", וביטל מצות עשה "ואהבת לרעך כמוך", ולא עוד אלא שעל מצוה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה שכולה תלויה בה...
הקנאה היא גרמא לבא לידי שנאה, וגם היא יותר קשה, כי מורד על הקב"ה, למה השפיע טובה לחבירו יותר ממנו, ואמרו רז"ל הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם... (חלק ב שער ד)
לכן כל איש ישראל יחרד מלפגום ביחוד העליון על ידי עון שנאת חנם או לשון הרע או מחלוקת חלילה, ויתן אל לבו כי כדי לקיים המצוה הראשונה אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי, דהיינו אנכי ולא יהיה לך צריך שיהא לו אהבה רבה ושלום וריעות עם כל ישראל. גם ישתדל לשים שלום בעולם. ותלמידי חכמים לפי שיודעים הסוד הזה נזהרים בו הרבה, כדאמרו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, וזה כדי לקיים המצוה הראשונה שהיא שורש ועיקר הכל... (פרק ז)
בשנאת חנם כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, והוא שורש כל הרעות, ראה כמה גרמה שנאת יוסף לאחיו, ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגלויות שהיו בסבת ע"א וגלוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון. וכשם שואהבת לרעך כמוך כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך לעבור על כל התורה, לב חורש מחשבות און שנאוי מה', כדכתיב "שש הנה שנא ה'" וגו' ואמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה... (פרק ד דברי כבושין)
ושנאת חבירו, אף אם לא עשה דבר זה רק בלב אמר הכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך", ודבר זה כמו שהתבאר אצל האהבה, כי ראוי שיהיו ישראל אחד לגמרי, ואצל האהבה כתיב לשון רעך ואצל השנאה כתיב אחיך, והדבר הזה כי ישראל יצאו מאב אחד, והלב הוא שורש ואב אל כל האיברים ומחבר כל האיברים ביחד, ומפני כך אין ראוי שיהיה נמצא שנאה בלב שהוא מוכן מצד עצמו לאחד ולקשר האחים שהם האברים שלא יהיה חלוק בין אותם שראוי שיהיו לאחים ולכך כתיב בלבבך אצל לא תשנא, ולא קאמר כך ואהבת לרעך בלבבך, מפני כי מצד הזה אין מחויב שיהיה האהבה, שדבר זה מחייב שלא יהיה שנאה שהוא החלוק, מאחר שיש להם אב אחד שהוא מחבר אותם, ואיך יהיה הפך זה שישנא זה את זה. ומפני כך אמרו בפרק במה מדליקין בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים. ודבר זה כמו שאמרנו, כי השנאה היא בלב, ומפני שהשנאה היא בלב, אשר הלב הוא שורש כל האדם, השורש נחשב בית אל כל האברים, וכאשר יש שנאה בלב אז מריבה רבה בתוך ביתו של אדם ואשתו מפלת נפלים, כי הוא דומה לשורש אשר הוא רע אשר משיר פירות שלו בעודם קטנים... שאין קיום אל פרי הזה כאשר השנאה בתוך לבו. ואין להקשות על זה דמשמע מתוך הגמרא דוקא בניו ובנותיו הקטנים מתים אבל הוא אינו מת, והרי שנינו כי שנאת הבריות מוציאה אותו מן העולם, דאין זה קשיא, כי מה שאמר בשביל שנאת חנם, היינו אף אם כי אחד שאין שונא את הבריות בכלל רק לאדם יחידי שונא חנם, אז מגיע לו עונש הזה שאמרנו. אבל שנאת הבריות הוא ששונא הכלל מן הבריות, שאינו נהנה מהם עד ששנוא מן האדם, דבר זה מוציא האדם מן העולם, כי בשביל האדם נברא העולם, וכאשר שונא הבריות שהם האדם בכלל כאלו דוחה כל העולם, ולכך מוציא אותו דבר זה מן העולם. (נתיב אהבת ריע ג)
ועוד כי השנאה היא בלב האדם, והלב הוא נחשב בית, וכאשר תוך ביתו שנאה, דהיינו בלב שהוא נחשב בית, מריבה רבה בתוך ביתו גם כן, דהיינו שנאה בתוך ביתו של אדם, ולפיכך אשתו מפלת נפלים, כי האשה גם כן ביתו של אדם. כלל הדבר כי הלב הוא בית השכלי לאדם, שם כל מחשב לבו ומצפוני לבו שם הוא, וכאשר יש שנאה בביתו השכלי, אז ביתו ממש מקולקל ומריבה רבה וגם ביתו שהוא אשתו, כי אשתו נקרא ביתו, והוא מקולקל שאין ממש בו, כמו שלבו שנא שאין בו ממש, גם כן אשתו שהיא ביתו אין ממש בה, והיא מפלת נפלים. (חידושי אגדות שבת לב ב)
ויש לך להתבונן מה עשה קמצא ומה פשעו ומה חטא, שאמר על ידי קמצא חרב ירושלים. אבל יש לך לדעת כי על ידי זה שהיה באותו דור שנאת חנם ומחלוקת, ודרך המקום שיש בו שנאת חנם שלוקח לו אוהב לחלוק עם אחר ששונא אותו, וזה שהיה רחמיה קמצא זאת האהבה עצמה הוא חלוק ופירוד, ולפיכך האוהב הזה נקרא קמצא, שאין זה רק להתקשר ביחד כדי לחלוק על אחרים. והנה הפירוד והחלוק נאמר על המתחברים להיות אוהבים על זה הדרך, וזהו קמצא ובר קמצא, רק כי מי שיש בו המחלוקת בעצמו יותר גרוע, לכך נקרא מי שלא היה בו המחלוקת רק שהיה מתחבר אל מי שהיה בעל מחלוקת היה נקרא קמצא, ומי שהיה בו מחלוקת עצמו נקרא בר קמצא. ומפני זה נחרב ירושלים עיר הקודש המאחד את ישראל, כי חורבן ירושלים על ידי שנאת חנם ומחלוקת, כי שנאת חנם ומחלוקת הוא הפך המקום המאחד את ישראל... (שם גיטין נה ב)
חמור שונאך - השנאה היא הרחקה והתנגדות בלב בלבד, ולא תצא חוץ לנפש לעשות רושם כבד, כמו כי שנואה לאה, לא תשנא את אחיך בלבבך, אבל האיבה מזקת בכל יכלתה, על כן יפול לשון שנאה גם על דבר שאין בו רוח חיים, "ואתה שנאת מוסר", "שונאי בצע", ולא ימצא כן בשורש אויב, לומר "אויב בצע", "אויב גזל", לאות כי האויב מזיק והשונא מואס הדבר המתנגד לו ומתרחק ממנו. לכן אמר כאן בהשבת אבדה אויבך, ובפריקת משא אמר שונאך, כי מי הוא אויבך ומבקש רעתך אין אתה חייב להתקרב אליו לפרוק משא חמורו, פן בהתקרבך אליו יהרגך, אבל אתה חייב לאסוף אליך חמורו התועה ולשלחו אליו אחר כך בלי שתקרב אליו... (שמות כג ד)
ולא יכלו דברו - כי השנאה הרגילה תתקרר עת ידבר האויב דברי שלום וריצוי, כמו שכתוב "מענה רך ישיב חמה", אבל השנאה שהיא על ידי קנאה וכל שכן על ידי שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות תגדל עוד על ידי דבורו לשלום. (בראשית לז ד)
לא תשנא את אחיך בלבבך - יש הבדל בין השונא והאויב, שהאויב איבתו גלויה והשנאה היא נעלמת, ובכל זאת פעל שנא יבא לפעמים בענין שתצא שנאתו לפועל על ידי פעולות נגלות שהם תולדות השנאה "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו", ולכך באר בלבבך, שעקר האזהרה על שנאת הלב... (ויקרא יט יז)
ורדו בכם שונאיכם - ההבדל בין האויב ובין השונא, שהאויב איבתו גלויה והשונא שנאתו בלב, ואם כן היה לו להקדים ורדו בכם שונאיכם, שבזה יוסיף ונגפתם לפני אויביכם שזה קשה יותר... מזה הוציאו חז"ל שמה שכתוב ורדו בכם שונאיכם הם שונאיהם שבהם עצמם, כמו הכתות הרבות ששטמו זה את זה בבית שני, כת צדוק ובייתוס ויתר הכתות, והם נקראים שונאים נגד אומות העולם שנקראים אויבים, שאיבתם גלויה יותר, ובכל זאת הם קשים יותר, שהם יודעים מטמונותיהם וסתריהם... (ויקרא כו יז)
שנאתי - על דבר שנוי מעיקרו, מאסתי - נאמר על דבר שהיה רצוי. (עמוס ה כא)
אויב הוא בגלוי לרוב מחמת קנאה מריבה או רעה שעשה לו. שונא בלב מפני שמואס בו, או ממדותיו בלא טעם, ולכן מצאנוהו על דברים הגיוניים, כגון שונא בצע, והמשנא משניא בעיני הבריות. (תהלים פט כג)
ההבדל שבין שנא ובין אויב וצר הוא מה שהשונא שנאתו היא נעלמת בלב, והוא הפך אהבה, ושנאתו אינה גלויה כמו באויב, ומכל שכן שהוא בלתי לוחם ומציר בפועל כצר. כי השונא אינו דורש רעתו להזיקו על פי רוב, רק נבדל ממנו ומרחיקו, וסבת השנאה יהיה שמואס בו או מפני מדותיו הפחותים או גם בלא טעם. ולפעמים יבא פעל שנא בענין שתצא שנאתו אחר כך לפועל על ידי פעולות נגלות שהם תולדות השנאה, כמו "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו", ולכן באר לפעמים "לא תשנא את אחיך בלבבך", שהיא אזהרה גם על השנאה שבלב לבד. ופועל שנא נמצא גם על דברים הגיוניים, כמו "שונא שקר"... ושנאה הנרדף עם מאס יהיה השנאה בדבר השנוא מעיקרא, והמאוס בדבר הנבחר מתחלה ואחר כך נמאס... ויש הבדל בין שנא בקל ובין משנא בפיעל, שמשנא מציין שמשניאו בעיני אחרים ומואס מעשיו ומדותיו בעיניהם ויגרום לו שגם אחרים ישנאו אותו... (הכרמל)
לא תשנא את אחיך בלבבך - ההנחה היא, שהתנהגות אחינו כלפינו יש בה כדי לעורר שנאה בלבנו. שנא קרוב לסנה, קוץ, השונא מבקש לעשות מעשה קוץ, הוא דוחה את חברו ומרחיקו מעליו, קיומו נראה לו כמעכב את הצלחתו, והוא מבקש להרחיקו ולנוונו עד כדי ביטול עצם קיומו. אין זה אלא רגש טבעי בלב שלא זכה לעידונה של תורה. אך על יעלה רגש זה על לבנו. אפילו רבות הן הרעות שעשה לנו אחינו, ומששכח את חובתו כלפי שלומנו, שוב אין הוא ראוי להקרא בשם ריע... אך שם אחד לא יאבד הימנו עולמית, לעולם הוא אחינו, שהרי כולנו בנים למקום, ואף הוא מאוחה עמנו בה'...
אולם יש צורך נוסף באזהרת "לא תשנא", כי הלב המסור לרחשיו הטבעיים מכיר אף שנאת חינם, ואזהרת לא תשנא בניסוחה הכללי מתייחסת גם לאותה שנאה. ואכן שנאת חנם שכיחה בלב הדיוטות, דים לאלה, שאח מתחרה אתם במלחמת הקיום, שהיא תוכן החיים על פי השקפת העולם המודרנית, ואף על פי שהוא נאבק באמצעים כשרים, הרי הוא שואף יחד עמם לאותה מטרה בחריצות ובכשרון הוא מאיים לעלות עליהם... דים בכל אלה כדי לראות בו אדם הראוי לשנאה, שהרי הוא המעכב את שלומם, והם מצפים להרחקתו ולאבדונו הגמור... ואין לך דבר שיש בו כדי להוציא שנאה מן הלב, כאותו רעיון הכלול במלת אחיך, כל אדם הוא אח בבית ה', בבית אבינו אין מקום לשנאה הבאה מתוך הקנאה. (ויקרא יט יז, וראה שם עוד)
במדרש בזעקך וכו'... והענין שיש ג' עבירות שצריכין למסור נפשו עליהם, ע"ז ושפיכות דמים וגילוי עריות, לבן ע"ז, עשו רציחה, צרות דינה גילוי עריות, אחר כך רוגזו של יוסף הוא לשון הרע ושנאת חנם ששקול נגד ג' העבירות ולכן היה זה צער קשה יותר מכולם. ויש כמה פרשיות מענין זה. כמו כן שנאת חנם האריך גלותינו המר עתה יותר מכל המלכיות. ולכן בודאי נמצאו בפרשיות אלו כחות ועצות, ועל ידי העסק עצמו בלימוד פרשיות אלו הוא מפתח לגאולה כנ"ל... רק הפירוש ששנאת חנם שלנו עשה פגם גם בשורש השבטים, ובלי ספק אין אנו מבינים שנאה שהיה ביניהם, כי נעשה מכל מעשיהם תורה, ורק בנו יש שנאת חנם ממש, ואז בשורש היה מעין חטא זה, לכן אנחנו עונותיהם סבלנו. (וישב תרמ"א)
והשונא רואה בשנאתו דברים שאינם כאילו הם ממש בחוש. זה לשון ראשית חכמה שער ענוה פ"ד: הרואה את חברו לעולם ידון אותו לכף זכות ומכסה על פשעיו. אבל אם שונא אותו לעולם ידון אותו לכף חובה... ויחשוב שגם חברו שונא אותו... ומתוך מחשבתו הרעה... ישנא...
מכאן למדנו איך מתהוות הקושיות והראיות של שונאי האמת, וכן בירמיה (מ"ד י"ח) "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים... חסרנו כל" וגו'. הרי שהשנאה מקלקלת השורה ומהפכת המציאות מן הקצה אל הקצה. רק אוהב האמת יראה את המציאות כמו שהיא. (חלק ה עמוד פו)