(ראה גם: כלאים)
את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. (ויקרא יט יט)
לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. (דברים כב יא)
כתיב דרשה צמר ופשתים, מהו דרשה, (ומשיב, שהשכינה שנקראה אשת חיל) מבקשת ודורשת על צמר ופשתים, מי שמחבר אותם יחד, (כדי להענישו). ואם תאמר בציצית למה מותר (שעטנז, ומשיב) הרי העמידוהו. אבל שם הרי לבוש ההוא כתקונו, (דהיינו כמצותו), בשלמות המעשה כראוי, (כלומר, כיון שהמצוה היא כך, אינו נחשב למעשה עקום).
עוד (יש לפרש) דרשה צמר ופשתים, לעשות נקמה במי שמחבר אותם יחד, אבל מתי שורה בהם (הקדושה, היינו) בשעה שהוא בשלמות המעשה, שכתוב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הרי העמדנו, ששם נמצא (השעטנז) בכלל ההוא של השלמות ואינו עושה משהו (שימשיך עליו צד האחר, ועל כן מותר, שעל זה כתוב ותעש בחפץ כפיה). אבל בשעה (שהמעשה) לא נמצא בשלמות, מי שבא לחבר (צמר ופשתים) יחד, מתעורר עליו רוח שלא צריך, (דהיינו הס"א).
דבר זה מי מוכיח, קין והבל מוכיחים את זה, שזה בא מצד אחד וזה בא מצד אחר. (שהבל בא מצד הקדושה וקין בא מצד הסטרא אחרא). ומשום זה לא צריכים לחבר אותם יחד, (וכשהביאו שניהם קרבנות לא נתחברו), אלא קרבנו של קין נתרחק מפני קרבנו של הבל.
ועל כן ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, לא יעלה עליך סתם, (כי יורה גם כן) שלא יעלה עליך רוח אחר לשלוט עליך, וצריך האדם להראות מעשה כשר כראוי ובמעשה ההוא שורה עליו רוח קדוש רוח עליון להתקדש בו, בא לטהר מקדשין אותו, שכתוב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'.
כתוב ומעץ הדעת טוב ורע. ומה על זה גרם אדם מיתה לעולם, מי שמראה מעשה אחר שלא צריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור יוכיחו, כי מצד זה (דקדושה) נקרא שור, ומצד זה (של הטומאה) נקרא חמור, ועל כן כתוב, לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, לא תעשה ערבוביא ביחד, משום שמעורר הסטרא אחרא להתחבר יחד להרע לעולם, ומי שמפריד אותם מרבה שלום בעולם. אף כאן (בצמר ופשתים) מי שמפריד אותם באופן ההוא כמו שאמרו, שלא יהיו שוע טווי ונוז ביחד, (שהם אותיות שעטנז), אדם ההוא מרבה שלום עליו ועל כל העולם.
קרבנו של קין היה פשתים, (דהיינו מפרי האדמה), וקרבנו של הבל היה צמר, (דהיינו מבכורות צאנו), אין זה כזה ואין זה כזה, וסוד הדבר, קין היה כלאים, (דהיינו מין בשאינו מינו), ערבוביא שלא צריך, (כי היה) מסטרא אחרא שאינו המין של חוה ואדם, וקרבנו בא מצד ההוא. הבל היה מין אחד של אדם וחוה, (דהיינו מקדושה), ובמעיה של חוה נתחברו אלו ב' צדדים (שהם מין ושאינו מינו), ומשום שנתחברו יחד, לא באה תועלת מהם לעולם ונאבדו.
ועד יום הזה, הצד שלהם נמצא, (דהיינו כח האבדון דקין והבל, ומי שמראה את עצמו במעשה של חבור הזה מעורר אלו הצדדים יחד, (דהיינו הערבוביא דקין והבל), ויכול להנזק, ושורה עליו רוח אחר שאינו צריך, וישראל צריכים לעורר עליהם רוח קדוש להיות קדושים, שימצאו בשלום בעולם הזה ובעולם הבא...
וכשנכנס (הכהן) לבית המקדש, למקום שהשלמות נמצא בו, וכל אלו העבודות של השלמות, אף על פי שנתחברו (צמר ופשתים בבגדי כהונה) אין לנו חשש בזה, כמו שאמרנו בציצית, משום ששם נמצאים ומתחברים כל אלו המינים של מעלה, וכל אלו כלי המקדש, ונמצאים בו כמה מינים משונים זה מזה, וכולם נכללו שם כעין של מעלה, אשרי הם ישראל שהקב"ה נתן להם תורת אמת, תורת האמונה וריחם אותם מכל שאר העמים עכו"ם, שכתוב, אהבתי אתכם אמר ה'. (קדושים קיד, ועיין שם עוד)
ומשום זה היא מצות הקב"ה בתורה, להיות אח מיבם לאשת אחיו לעשות בן לאחיו, כדי שלא יאבד מעולם ההוא, וזהו הוא כמו הסוד של כלאים בציצית, שאמרו, מה שאסרתי לך כאן התרתי לך כאן, אסרתי לך כלאים בכל מקום, התרתי לך כלאים בציצית... (פנחס מה)
ובגד כלאים מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, אין לי אלא בגד מניין לרבות את הלבדים, תלמוד לומר שעטנז דבר שהוא שוע וטווי ונוז, רבי שמעון ר' אלעזר אומר נלוז ומליז הוא אביו שבשמים עליו. מכלל שנאמר לא יעלה עליך יכול לא יפשיל את הקופה לאחריו, תלמוד לומר לא תלבש, לא תלבש אין לי אלא שלא ילבש מניין שלא יתכסה, תלמוד לומר לא יעלה עליך, מותר אתה להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תהיה נימא אחת עולה על בשרו. (קדושים פרק ד)
אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. (ברכות יט ב)
...וכי תימא כלאים בלבישה והעלאה הוא דאסור בהצעה שרי, והתניא לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תיכרך נימא אחת על בשרו. וכי תימא דמפסיק ליה מידי ביני ביני, והאמר ר"ש בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אמר רבי משום קהלא קדישא שבירושלים אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיה אסור לישן עליהן... (יומא סט א)
...אלא בקשין, (בגדים קשין שאין מחממים מותר לישב עליהן). וכי הא דאמר רב הונא בריה דר' יהושע האי נמטא גמדא דנרש (בגד קשה) שריא. אמר רב פפא ארדלין אין בהן משום כלאים, אמר רבא הני צררי דפשיטי (בגד שצוררין בו מעות מותר לתתן בחיקו), דבזרני (שצרור בהם זרעים) יש בהם משום כלאים, רב אשי אמר אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חימום בכך. (ביצה טו א)
...ותו לא תעשה גרידא מנלן דדחי, דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך, ואמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין, שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר... ואיבעית אימא משום דמופנה, מכדי כתב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, לא תלבש שעטנז למה לי, שמע מינה לאפנויי. הני מצרך צריכי, דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך, הוה אמינא כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש שעטנז, דומיא דלבישה דאית ביה הנאה. ואי כתב רחמנא לא תלבש הוה אמינא דוקא לבישה דנפיש הנייתה, אבל העלאה לא, כתב רחמנא לא יעלה עליך. אם כן לכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים למה לי... (יבמות ג ב, וראה שם עוד)
רבי אלעזר אומר אף על הכלאים, מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן. (סנהדרין נו ב)
היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת. (מכות כא א)
תנו רבנן בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה ממנו תכריכין למת... אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר (שעל ידי הצבע הוא ניכר)... הכי נמי עמרא וכיתנא בהדדי לא סליק להו צבעא, וכיון דלא ידיע אימר מנתר נתר. אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק, שפיר דמי, מאי טעמא, מדאורייתא שעטנז כתיב, עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דלא ידע אינתקיה שרי... (נדה סא ב)
כלאי בגדים מותרין בכל דבר ואינן אסורין אלא מללבוש. (כלאים לה ב)
אינו אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים... צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר, אם רוב מן הרחלים אסור, מחצה למחצה אסור, וכן הקנבס והפשתן שטרפן זה בזה. השיריין והכלך אין בהן משום כלאים אבל אסורין מפני מראית העין, הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן, אין עראי לכלאים לא ילבש כלאים על גבי עשרה אפילו לגנוב את המכס. אינו אסור וגו' כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש, תלמוד לומר לא יעלה עליך, אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשיל את הקופה לאחוריו, תלמוד לומר לא תלבש, מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף, אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף. לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, רבי ניחה בר סבה רבי יוחנן בשם רבי זעירא שאם היה בגד גדול קצתו יש בו כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו, לא יכסה מצד השני. הייתי אומר אפילו פשתן של ים אפילו קנבס, תלמוד לומר צמר ופשתים, מה צמר שאין לו שם לויי, אף כל דבר שאין לו שם לוויי... אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים בלבד... (שם לט ב, וראה שם עוד)
רבי הלל בי רבי וולס היה לו בגד בשלשים ריבוא דינר ויהביה לרבי ומצא בו כלאים ושרפו. (שם מ א)
הרי שהיה מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין, חד אמר אסור וחרנה אמר מותר, מאן דאמר אסור דבר תורה, מאן דאמר מותר כההיא דאמר רבי זעירא גדול כבוד הרבים שהוא דוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת... (שם שם ב, וראה שם עוד)
אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג, שנאמר לא תלבש שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז, ר"ש בן אלעזר אומר נלוז ומליז את אביו שבשמים עליו, הלבדין אסורין מפני שהן שועין, פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין באריג, רבי יוסי אומר משיחות של אריג אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר, לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אף על פי שהרצועה באמצע. אותות הגרדים ואותות הכובסין אסורות משום כלאים... (שם מג ב, וראה שם עוד)
צמר הגמלים והרחלים אסור, במה דברים אמורים בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם וטרפן זה בזה, אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו מצר ארנביים וארג בו חוט אחד של צמר מצד זה וחוט אחד של פשתן אסור. בגד שיש בראשו אחד כלאים לא יתכסה בצד השני אף על פי שראשו אחד מונח בארץ. חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל צמר אם תפרן אסור משום כלאים ויוצאין בהם בשבת... בלארי נשים אין בהם משום כלאים ואם תופרן מקבלות את הטומאה ואסורות משום כלאים. מטפחות תיבה אין בהן משום כלאים, מטפחות ידים ומטפחות ספרים ומטפחות ספוג אין בהן משום כלאים, רבי אליעזר אוסר... (כלאים פרק ה, וראה שם עוד)
כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים... ויש אומרים על לבושי כלאים, המד"א (בראשית ל"ז) ועשה לו כתונת פסים. (שיר ד ז)
...ורבנן אמרי זרע פשתן היה, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, לפיכך נאסר צמר ופשתים, שנאמר (דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז וגו', ואמר הקב"ה אינו שיתערב מנחת החוטא עם מנחת זכאי, לפיכך נאסר. (בראשית ט)
ואת חקותי תשמרו ללכת בהם, דברים שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהן תשובה, אלו הן לבישת שעטנז ואכילת חזיר רוק היבמה והרבעת כלאים ושור הנסקל... ושמא תאמר מעשה תהו הן, תלמוד לומר אני ה', אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן. (משפטים ז)
ילמדנו רבינו עד כמה חייב אדם המטפל בכלאים, כך תני רשב"י ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא י"ט), אפילו על גבי מאה כלים אסור לו ללבוש, אבל אם פירש אותו תחתיו בלבד שלא יהא נוגע בשרו בכלאים מותר, שנאמר ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, עליך לא יעלה אבל אתה מציען תחתיך. (ויקהל א)
רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם וכתיב בהן חוקה, ואלו הן, אשת אח, ובכלאים, שעיר המשתלח ופרה אדומה... וכלאים דכתיב לא תלבש שעטנז, סדין בציצית מותר, וכתיב בה חוקה (ויקרא י"ט) את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. (חקת ז)
הביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן, והביא הבל מבכורות צאנו ומחלביהן, כבשים שלא נגזזו לצמר, ונתעב מנחת קין ונרצית מנחת הבל, שנאמר וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ר' יהושע בן קרחה אומר, אמר הקב"ה אל יתערבו מנחת קין והבל לעולם שמא חס ושלום יתערבו בארג בגד, שנאמר (דברים כ"ב) לא תלבש שעטנז וגו', אפילו היא מרוככת לא יעלה עליך, שנאמר (ויקרא י"ט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. (פרק כא)
לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך נאמר בדבור אחד. (דברים פרק כב, תתקלב)
ובגד כלאים - למה נאמר, לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, תלמוד לומר בגד, מניין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז, ואומר אני נוז לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו... ולשון שעטנז פירש מנחם מחברת צמר ופשתים. (ויקרא יט יט)
שעטנז - המעתיקים אמרו שהיא שלש מלות או מחמשת, ופירושה מעורב, והוא שם לבדו במקרא. (ויקרא יט יט)
ובגד כלאים שעטנז - למה נאמר... לשון רש"י, ואינו נכון בעיני, שהלבדים אין איסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים שאינן אלא שוע בלבד, וכך שנינו, הלבדים אסורין מפני שהן שוע. ובגמרא אמרו ואימא או שוע או טווי או נוז, והעלו והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים, אין לי אלא בגד ומנין לרבות הלבדים, תלמוד לומר שעטנז, בא לרבות הדברים שאינן בגד מלא תלבש שעטנז, שלא הזכיר בגד, והמדרש הוא עיקר, שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה, כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה, ובלבד שיהו שוע וטווי ונוז...
וכן מה שפירש הרב בשוע שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה, וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא, כבר השיבו עליו שאין פירושו עולה ממה שאמרו שמע מינה קשר העליון בציצית דאורייתא, דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי, הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור. והנה גלו לנו שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה, אף על פי שאינו נמלל ושזור זה עם זה. אבל הענין כך הוא, שאמר הכתוב ובגד כלאים שעטנז לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים, שהוא ערובים. ובמשנה תורה הוסיף לבאר שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו יחדו, כלומר מחוברים יחד בשתי תכיפות, לומר שהצמר והפשתים שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו לא נחברם יחדו, כי יחדו הוא הכלאים, כמו שאמר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", כלומר קשורים ומחוברים...
ומשם למדו שהכלאים אסורין אף על פי שאינן בגד אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים, אף על פי שאינו ארוג, וכענין ששנינו לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו. ולשון נוז מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת, כמו הטווי שאין ממנו בה אלא הטי"ת, וענינה כפי דעתי נלוז, מלשון "תועבת ה' נלוז", מטה ומעקם דרכים, כי כן הדבר השזור פתול ומעוקם...
אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם, או שוע או טווי או נוז, ולפיכך שנינו הלבדים אסורין מפני שהם שועים, פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוגרין בארוג, והכל מדרבנן.
וטעם כלאי הבגדים להרחיק התערובות במינין, ואסר הרגילים להעשות מהן בגד. והרב אמר במורה הנבוכים טעם השעטנז מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם, ואמר שמצא זה כתוב בספריהם, ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולתם הידועות לע"ז ולשדים תרחיק אותו התורה מכל אדם, כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם. (ויקרא יט יט)
אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד, שנאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו", ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר, וכלך שמו, ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים, וכן השירים והכלך אסורין מפני מראית העין.
רחל בת עז צמרה אין לוקין עליו משום כלאים, אבל אסור הוא מדבריהם מפני מראית העין. כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם הרי זה כלאים מן התורה. כיצד, צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדין הרי אלו כלאים, טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים.
תפר בגד צמר בשל פשתן, ואפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר, או קשר חוטי צמר בחוטי פשתים או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן הרי אלו כלאים, ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן אף על פי שהרצועה באמצע, וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן הרי אלו כלאים, שנאמר "צמר ופשתים יחדו" מכל מקום כיון שנתאחד נאסר.
ומנין שכל איסורין אלו של תורה, שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה שלא נסמכה פרשת כלאים לפרשת ציצית אלא להתיר כלאים בציצית, והציצית חוטין קשורין בלבד הן, מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים.
הכלאים אין לו שיעור אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן או של פשתן בצמר אסור.
צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו שטרפן זה בזה וטוה מהן טווי, אם היה החצי מן הרחלים הרי הכל כצמר רחלים והרי הוא כלאים עם הפשתן, ואם היה הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם הפשתן, מפני שצורת הכל צורת צמר גמלים, ואין חוששין לנימות של צמר המעורבות בהן, מפני שאינן חוטי צמר.
לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים, אף על פי שתופרין אותן בפשתן מותרין, ואין חוששין לנימות של צמר אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו, שהרי בטלו במיעוטן.
וכן הקנבוס והפשתן שטרפן זה בזה, אם רוב מן הקנבוס מותר לארוג הטווי מהן עם חוטי צמר, ואם היו מחצה למחצה אסור.
העושה בגד כולו צמר גמלים או צמר ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים. בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוט פשתן וקושר אבל לא יתפור.
לובש אדם בגדי צמר ובגד פשתן וחוגר עליהם מבחוץ ובלבד שלא יכרוך את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו.
כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהן, שנאמר לא תלבש שעטנז, ונאמר "לא יעלה עליך", העליה שהיא דרך לבישה אסור, אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים, שנאמר "לא יעלה עליך", אבל אתה מציעו תחתיך, ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גבי זו ותחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו. במה דברים אמורים ברכין כגון יריעות ושמלות, אבל בקשין שאינן נכרכין, כגון כרים וכסתות מותר לישב ולהסב עליהן, והוא שלא יהיה בשרו נוגע בהם. (ראה ראב"ד).
מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו, שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף.
תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, והצנועין תופרים בארץ. וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו, והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן.
לא יקח אדם ביצה כשהיא חמה בבגד כלאים שהרי הוא נהנה בכלאים מפני החמה או מפני הצינה, וכן כל כיוצא בזה. (ראה ראב"ד).
לא ילבש אדם כלאים עראי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס. ואם לבש כן לוקה.
אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום, כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהן את השוקים ואת הידים וכיוצא בהם, אבל צלצולין קטנים שעושין אותם העם בבית יד שלהן לצרור בהן מעות או תבלין וסמרטוט שמניחין עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהן הרי אלו מותרין, אף על פי שבשרו נוגע בהן, שאין דרך חימום בכך.
ציץ של עור או משי וכיוצא בהן שתלה בהן חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם כדי להפריח הזבובין אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך. המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו, מהן מפשתים ומהן צמר הרי זו מותר ואף על פי שכורכן על ידו. אבל אם קשרן כלן נעשו כלאים ואסור לו לכרכן על ידו.
מטפחות שמקנחין בהן את הידים ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות ומטפחת ספר תורה ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים, שהרי הידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומתחממין. אותות שעושין הכובסין והגרדין בבגדים כדי שיהא כל אחד מכיר את שלו, אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אף על פי שאינו חשוב אצלו.
בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת אינו חבור ואין זה כלאים, קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים.
מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת, שאין על המתים מצוה. ולעשות ממנו מרדעת לחמור וישב עליה והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה, ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפילו להוציא עליהן את הזבל. המת והבהמה שהיו מלובשין כלאים מותר לנושאן על כתפו.
בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר, הרי זה לא ימכרנו לנכרי, שמא ימכרנו הנכרי לישראל. ולא יעשנו מרדעת לחמור שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו, שהרי אין הכלאים ניכר בו. וכיצד תקנת בגד זה, צובעו, שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו, ואם לא ניכר הרי זו מותר, שמא נשמט והלך לו, שהרי בדק ולא מצאו. וכבר ביארנו בהלכות ביאות אסורות שכל איסור ספיקות מדברי סופרים, ולפיכך הקלו בספק.
הלוקח כלי צמר מן הנכרי צריך לבדקו יפה יפה שמא הן תפורין בפשתן.
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשב אבדה, מפני שהוא לאו של ממון, ולמה נדחה בטומאת מת, הואיל ופרט הכתוב "ולאחותו", מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר, הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות. לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו, ואם היה של תורה פושטו מיד.
הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה. היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. הוציא ראשו מן הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו, אף על פי שלא פשט הבגד כולו הרי זה חייב על כל אחת ואחת. במה דברים אמורים שהוא חייב אחת כל היום שכשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט. המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור.
כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית. (ראה ראב"ד). (כלאים פרק י)
...והנה בארנו בחבורנו הגדול שהקפת פאת ראש ופאת זקן אסור מפני שהוא תקון כומרי ע"ז והוא הסבה גם כן לאסור השעטנז, כי כן היה תקון הכומרים גם כן היו מקבצים בין הצומח ובעלי חיים בלבוש אחד והיא חותם אחד מן המוצאים בידו, תמצא זה כתוב בספריהם. (חלק ג פרק לז)
מעשה היה בשעת השמד באחד שהלביש מלבוש נכרי וברח, כסבורים שהוא נכרי, ושאל צריך אני כפרה, אמרו לו כיון שמתחילה חשבת כך היה לך לנקות מלבוש נכרי ולתקנו בחוטים שאינם של פשתן וצריך כפרה... מעשה בחסיד אחר שהלך בדרך עם החבורה אמרו לו הלבש בגדי מקטורן שלא יכירו בך, אמר מפני שתפור בשעטנז לא אלביש, תפשו אותו והוצרכו לפדותו, ואותו חסיד טרח עד שפרע כי אמר אני גרמתי. וכל מי שצריך לילך בדרך צריך שיכין מלבושים בחוטי קנבוס או במשי שלא יהא שעטנז שיהא מזומן לו כשיצא לדרך. (קצט)
צמר ופשתים - לפי שהפרוכת משש ותכלת לא רצה שילבשו כמוה, כמו שאסר בית תבנית היכל וכו'... (דברים כב יא)
מפרי האדמה - ...ולפי שבא קלקול על ידי שני קרבנות הללו הזהירם הקב"ה שלא יתחברו צמר ופשתים יחדיו. (בראשית ד ג)
ובגד כלאים - יש מפרשים הטעם שנאסרו לפי שבגדי כהונה היו מצמר ופשתים, כדאמר בעלמא מדשש כיתנא תכלת עמרא, דומיא דחלב ודם ושמן המשחה וקטורת שנאסרו דהוה ליה כמשתמש בשרביטו של מלך. (ויקרא יט יט)
ומה שנאסר לנו בבגדים והוא הצמר והפשתים לפי שהנולדים ראשונה קרבנם היה צמר ופשתים, זה הביא הצמר וזה הביא הפשתים, ולכך נאסר לנו חבור הצמר והפשתים יחדו, לפי שחבור שניהם בכרס אחד לא עלה יפה, כי היה בזה ערבוב כחות הגורם למה שהוא הפך השלום, וסופו הוכיח על תחלתו, כי רצח זה את זה בסוף ונאבדו שניהם מן העולם. וזהו שאמרו רז"ל שעטנז - שוע טווי ונוז, כי זה לבדו וזה לבדו מותר, ולכך נקרא הפשתים בלשון הקדש בד, כלומר יחידי, שאסור לחברו עם הצמר, וכן הצמר עם הפשתים כי החבור הוא האוסר, והלובש בגד זה למטה מערבב הכחות העליונים. והנה ישראל הוזהרו מהחבור הזה שהם הפכים כדי להתרחק מרוח הטומאה ולהתקדש ברוח הקודש. ואמר "לא יעלה עליך" כלומר רוח הטומאה, באר כי בלבשו בגד כלאים שעטנז יעלה עליו רוח הטומאה כי הוא חבור שני ההפכים אשר אין חבורן עולה יפה. ומה שהותר הכלאים בציצית גם בבגדי הכהנים ובלבד בשעת עבודה לפי שכל הכחות המשתנים זה מזה כולן כלולין במצות ציצית, בין הלבן והתכלת, וזהו סוד הכתוב שאמר (משלי ל"א) אשת חיל, והיא מדת התכלת, "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה", יאמר כי המדה ההיא דורשת וחוקרת אחר העובר ומחבר צמר ופשתים יחדו כדי להענישו, ומצד אחר "ותעש בחפץ כפיה" בציצית, והם כולן כלולין במצות ציצית, אין צריך לומר בבית המקדש בשעת עבודה שכל הכחות כלולין שם, כי כל עניני בית המקדש של מטה כולן דוגמת עניני בית המקדש של מעלה. (ויקרא יט יט)
ופירוש המלה שעטנז מצאתי לחכמי הקבלה שפירשו שיש שטן אחד ממונה על מי שלובש שעטנז ויכול להזיק, והוא שטן ע"ז בצירוף אותיות שעטנז, והגוים שאינן יודעים לכוין במלה שקורין לו שטאנס, ועל כן רשם בספר התורה שעטנז ג"ץ סימן התגין, כדי להורות המתעסק בתורה נצול מהמקטרג ההוא שהוא מלאך המזיק שהוא שטן ע"ז ג"ץ צורר גדול לאדם יורד ומתעה עולה ומסטין נוטל רשות ונוטל נשמה. ויש מפרשים כי שעטנז דומה לשתי מדות שיש למעלה המקטרגים על ישראל, והקב"ה הפרידן זה מזה שלא יתחברו לעולם להזכיר עונותיהן של ישראל, והנה הלובש שעטנז מחבר הכחות הללו לערבב תפלתן של ישראל, ואמר כי כל הלובש שעטנז בתפלתו סנדלפון המלאך הקושר כתרים להקב"ה מתפלתן של ישראל אינו מקבל תפלתו עם שאר התפילות, שנדמה לו ככומר ע"ז הנותן כח לרוח הטומאה. (קדושים)
שעטנז שהוא איסור גדול וטומאת העון הזה הוא טומאה חמורה מלבוש שהשטן מתלבש בו, שכן שט"ן ראשי תיבות שוע טווי נוז. וגם נרמז בתיבת שעטנ"ז שט"ן ע"ז בר מינן, והמכשלה הזאת ביד רבים, כי חוטאים שאינם יודעים כאשר ראינו בעינינו בהיותי אב"ד בק"ק פראג עיר ואם בישראל, לאחר דרישה וחקירה מצאנו כמה ענינים שהם בשגגה לכל העם, כמו מיני חוטין הנקראים שנירליך או בערטליך ובלשון רוסי"א סטראקס שמקרוב חדשים באו והם מזויפים, ויש קצת מהן מעורבים בחוטי צמר ופשתים וצריך דרישה וחקירה אחר זה, וכן באמרות בגדי נשים הנקראות שווי"ף לא נזהרו החייטים ורגיל להיות שם שעטנז בתפירה. עוד ראינו הרבה מינים חדשים מקרוב באו שבאו מארצות רחוקות שהעולם סוברים שהן של צמר או של שער ומעורב בהן חוט של צמר ופשתן, על כל זה עשינו תקנות ותקננו כל הדברים.
גם בבתי שוקים הגבוהים הנקראין זאקי"ן יש למטה סמוך לעקב שם חוט של פשתן הניתן שם בעת המלאכה וצריך להסירו. עוד יש דברים שצריך להיות כמזכיר להזהיר על זה, כגון הא דכתב רמ"א בהג"ה טור י"ד סימן ש', בבתי שוקים הנקראים הוזין והן של צמר ומשימין שם משיחה של פשתן כמו רצועה במעבר התפילין לקשור בהן, דאסור אם עשה קשרים בב' ראשי המשיחה שאי אפשר להוציא משם הוי חיבור, רק מצד אחד יעשה קשר ומצד השני לא יעשה קשר כדי שיוכל לאחוז המשיחה מצד הקשר ולהוציאה, ואז מותר.
עוד שם דיש אומרים אסור ללבוש ב' בתי שוקים א' של פשתן ואחד של צמר זו על זו מאחר דלא אפשר למשלף התחתון בלי העליון הוי חבור, ולא דמי לשני החלוקות זו על גבי זו וכו', ונכון ליזהר. עד כאן לשונו. ואני אומר דנכון ונכון כי כן מוכיח בירושלמי... (שער האותיות שין, וראה שם עוד)
והנה הפשתן אינו כמו הצמר שהוא הלבוש היוצא מן הפנימיות אלא הוא לבוש חיצון שיוכל להנתן על הגוף והוא נמשך מן הדין שמ"ק, פירוש הבחינה היותר דין שבהם. והנה בזה תבין איסור השעטנז, כי באמת הצמר והפשתן הם ב' מיני לבושים, והם בחינות חלוקות הרבה ואסור לחברם כי הוא קלקול, כי אין לפשתים להיות בסוד הצמר כלל, שאינם ראוים לכך. ועם כל זה צריך שתדע, כי בתחלה אלו הבירורים עולים במל' אך אחר כך נקחים למעלה ואז גם הם יהיה להם איזה חיבור באותם הראשונות שנתבסמו ואיזה הארה מהם מתפשטת באותן השערות הקבועין כבר שסודם צמר כנ"ל, ולכן יש פעמים שנצטוה הכלאים והוא בבגדי כהונה. ותדע שבאמת בגדי כהונה הם עשויין לתקן ענין הפשתים, כי הכהן הוא איש החסד היה צריך ללבוש אלו הפשתים למתק אותם ולתקנם בכח עבודתו, ולכן יש בהם גם בחינה זו של כלאים, כי מכללות תיקונם הוא גם כן זה הענין בהיותם נכללים בצמר כנ"ל, וגם כלאים בציצית מותר, ואמת כי אלה המצות הם עומדות בבחינת תיקון הפשתים בצמר כנ"ל. וכח המצוה אינו מניח המעשה להגיע אלא למקום הראוי שהוא תיקון שם, אבל בלאו הכי אי אפשר לעשותו כי הוא פוגם ולא מתקן... (אדיר במרום דף מ, ועיין שם עוד)
...וכבר הכריע הגר"א כדעת הרמב"ם מן הירושלמי שכל אחד לבדו אסור מהתורה, ועיקר קפידא על התחברותן ביחד, או שוע ביחד ועשה לבדין, או שארגן ביחד, או שטוון ביחד ואחר כך ארגן, דטווי לבד אינו בגד ולאו כלאים הוא אף מדרבנן, דאין דרך לבישה בכך. וזהו דעת רש"י כאן בפירושו דלבדין הוי כלאים מהתורה. ופירוש מלת נוז חלוק דעת רש"י כאן מפירושו בתלמוד יבמות ה', כי שם פירש נוז ארוג, וכאן שזור. והנה מלת שוע פירש"י שם לשון חלק, תרגום של חלק שעוע (בראשית כ"ז), כלומר שיהיה חלוקין יחד במסרק, דמהתורה אינו חייב עד שיהיה הצמר והפשתן מתוקן יחד היטב במסרק. פירוש זה לא יתכן רק לפי דעתו שם דצריכין לשלשתן יחד, שוע טווי ונוז, דבזה סריקת הצמר קודם הטויה היא שמתקנים אותו תחלה לסרקו במסרק לחלקו יפה, אמנם לפי דעתו כאן דלבדין לבדו הוי כלאים דאורייתא מאי אהני הסריקה לעשותו כלאים, שהעיקר בו חבור ודבקות שני המינים יחד, לא סריקתן והחלקתן. והרמב"ם כתב שוע הוא הטרוף, שהוא ממחק פני הבגד, וכשיתערב הצמר בפשתים ויטוה משניהם חוטים ויעשה מן הטווי ההוא בגד ואחר כך יטרפנו וימחקנו וימרקנו כמו שיעשה בבגדים הידועים, אז יהיה הבגד ההוא כלאים. גם פירושו זה אין לו מקום רק לדעה הראשונה דלא הוי כלאים רק בשלשתן יחד. אמנם לדעה האחרונה דהשוע לבד הוי כלאים אין מקום לפירוש זה. ועל כן אנו צריכים לפרש מלת שוע ענין דבוק וחבור נימות הצמר והפשתן יחד לא על ידי טויה ולא על ידי שזירה כי אם על ידי דבק, וכמו שעושים האומנין את הלבדים ששורים הצמר תוך דבק לח עד שנבלע ממנו היטב, ואז סוחטים בו ודוחקים אותו עד שיתחברו ויתקשרו יחד נימות הצמר ונעשים גוש אחד, ושפיר הונח על גוש זה במחובר יחד שם לבדין, לשון לבוד, כלומר התחברות והתאחדות... ולדעתי שתי אותיות ט"ץ יורו על הטווי, שכן מצאנו בלשון הודו נקראו הטווי טן... (ויקרא יט יט)
לא תלבש - יש במשמעותו שתים, מעשה הלבישה ושלא יהיה לבוש... (דברים כב יא, וראה שם עוד)
שעטנז - הוא מן השרשים המחומשים שהם מורכבים מהרבה תיבות... אזהרה זו כבר נאמרה בפרשת קדושים, רק פה בא לפרש, א', שמה שאמר לא יעלה עליך היינו דוקא העלאה שהיא כעין לבישה המוזכרת פה שיש בה הנאת הגוף. ב', שמה שכתב בגד כלאים שעטנז היינו דוקא יחדיו, אבל כל אחד בפני עצמו מותר. (דברים כב יא)
שעטנז - שתי דעות נאמרו במשנה (כלאים ט' ח') ביחס למשמעות תיבת שעטנז, דבר שהוא שוע טווי ונוז, ר' שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז אביו שבשמים עליו. לדעת תנא קמא הרי כאן נוטריקון, שע עבור שוע, ט עבור טווי, נז עבור נוז. המלה מבטאת את שלושת התהליכים, ההופכים את החומר הגולמי לאריג, ניפוס והחלקה במסרק - שוע, טוויה, אריגה או חיבור אחר - נוז. לדעת רבינו תם מדובר כאן רק בגמר יצירת החוט, לפי זה נוז רומז לשזירה, שהיא קליעת החוטים הטויים. ונחלקו רמב"ם ושאר פוסקים אם כל אחד משלושת העיבודים האלה או שלשתם כאחד מביאים לידי שעטנז דאורייתא...
במצוה זו מזכיר לאדם את חוק "למינהו" בו הבדיל בין המינים השונים... כבר עמדנו פעמים אחדות על המשמעות המוסרית של הלבוש האנושי, כי התורה רואה בו סמל מובהק של האדם לעומת בעלי החיים. מקורו ההיסטורי מזהיר בכל עת: היה אדם, השאר אדם, אל תשמע בקול הבהמה ואל תלך בדרכיה. אזהרה זו מוצאת ביטוי מיוחד במצות ציצית ביחס לתפקיד האדם מישראל. כבר עמדנו על כך שהחומרים המיוחדים ללבוש אינם אלא צמר ופשתים, ולפיכך בגדים סתם הם בגדי צמר או בגדי פשתים. והנה המפריד בין המינים זוכר את הא-ל היחיד שחוקק את חוקי העולם... גם תחום תפקידו המוסרי של האדם, שהרי הבגד סולל את הדרך לקיומו של תפקיד זה... עליו לשעבד בקרבו את הצומח (פשתים) לחי (צמר), את החי לאנושי, עליו להכניע את הכחות הנמוכים שבו לרוחו המבינה והרוצה בחירות. באמצעות הרוח ישתעבד גם החי והצומח לה' ולרצונו הקדוש... בציצית וכן באבנט הכהן ובבגדי כהן גדול נדחה איסור שעטנז, שכן מצוות אלה מבטאות את קידוש האדם כולו, קידוש זה מושג על ידי כניעה גמורה לתורה, וכניעה זו באה לידי ביטוי חיובי על ידי ציצית ובגדי כהונה. אך משאדם זוכה לכך כבר נתבטל כל ההבדל שבין יסוד החי ליסוד הצומח שבו, שכן כל היסודות שבנפש האדם קדושים לה', אם הם מוקפים תורה וקדושים למטרותיה... (ויקרא יט יט, וראה שם עוד)
בענין כלאי בגדים כתב הרדב"ז בספר טעמי המצות שלו (מצוה רל"ד): שעטנז לשון שט"ן ע"ז, כי שעטנז לבושו של שטן, ומשום הכי פושטו ואפילו בשוק, וזהו רק כשאינם בתיקון ובשלימות שאז הם סתירה, אבל כשהם בשלימות אז הם בגד של מצוה, ועל כן הותר כלאים בציצית. הפשתן רומז לדין שזו היתה מדתו של קין, ועל כן הקריב פשתן, וצמר רמז לרחמים שהוא כחו של הבל.
והענין כנ"ל שיש סכנה בגבורה וכן בחסד, כששניהם יחד לצד הטומאה אז הוא גרוע מאד, וזהו גדר שעטנז. אלא אם מתאחדים לצד הקדושה אז הרי זה התיקון היותר נעלה, ועל כן בגדי כהונה הם צמר ופשתים. (חלק ד עמוד קעו)