(ראה גם: אמירה, דבור)
ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון. (שמות יד יד)
ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידום אהרן. (ויקרא י ג)
ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון על דבר אשר ענה את תמר אחותו. (שמואל ב יג כב)
חושך אמריו יודע דעת, וקר רוח איש תבונה. גם אויל מחריש חכם יחשב, אוטם שפתיו נבון. (משלי יז כז)
אל תען כסיל כאיולתו, פן תשוה לו גם אתה. (שם כו ד)
עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות ועת לדבר. (קהלת ג ז)
וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. (איוב ב יג)
ר' יוסי פתח כי לא מחשבותי מחשבותיכם, תא חזי, כשבן אדם רוצה לנקום מאחר, הוא שותק ואינו אומר לו כלום, שאלו מודיעו ישמור עצמו ולא יוכל לו. (בראשית ב תכה)
כמו שעונש האדם הוא משום דיבור רע, כך עונשו משום דיבור טוב שבא לידו ויכול לדבר ולא ידבר, משום שפגם ברוח המדבר ההוא, כי הוא נתתקן לדבר למעלה ולדבר למטה, והכל בקדושה. כל שכן, אם העם הולך בדרך עקום, והוא יכול לדבר להם ולהוכיח אותם, ושותק ואינו מדבר, כמו שאמרתי (שעליו נאמר) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נעכר בנגעים של הטומאה, וזה הוא שאמרו, שדוד המלך נלקה בזה (בצרעת, והקב"ה) פנה ממנו... (תזריע פז)
ואם תאמר שתיקה למה קורא עמידה, אלא בדבור יש ז' אברים המתנענעים עמו, שהם לב, ריאה, קנה, לשון, שנים, שפתים בשר, ובשתיקה הם עומדים במעמדם בלי נענוע, ועל כן קורא לשתיקה עמידה. (שלח לך רצו)
...זו שאומרת נצווח כנגדן נאמר להם ואתם תחרישון, ה' ילחם לכם לא לשעה זו בלבד ילחם לכם אלא לעולם ילחם כנגדן של אויביכם. רבי מאיר אומר ה' ילחם לכם כשתהיו עומדים ושותקין, קל וחומר כשתהיו נותנין לו שבח. (בשלח פרשה ב)
אמר רב פפא אגרא דבי טמיא שתיקותא. (ברכות ו ב)
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו. (שם לג ב)
אמר להו אנן קבלה גמירינן, קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא, קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי. (שם סב א)
ומיץ אף יוציא דם, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב, כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. (שם סג ב)
אבין ציפוראה גרר ספסלא בעליתא דשישא לעילא מרבי יצחק בן אלעזר, א"ל אי שתוקי לך כדשתיקו ליה חבריא לר' יהודה נפיק מיניה חורבא, גזירה עליתא דשישא אטו עליתא דעלמא. (שבת כט ב)
אמר רב חסדא כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם, שנאמר שוחה עמוקה פי זרות, רב נחמן בר יצחק אמר אף שומע ושותק, שנאמר זעום ה' יפול שם. (שם לג א)
...אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי... (שם שם ב)
בעא מיניה רבי זירא מר' אסי... שתיק ולא א"ל ולא מידי. (שם קל ב)
מדת הקב"ה אדם מתחייב הריגה למקום שותק, שנאמר לך דומיה תהלה. (עירובין יט א)
מכאן אמרו יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים, שנאמר אויל מחריש חכם יחשב. (פסחים צט א)
דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו, אומר ומביאין אחרת תחתיה, ואם אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק. (יומא ז א)
רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא, הוה מקשי ליה טובא, יומא חד חזייה דנפל על אפיה שמעיה דאמר רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי, קביל עליה שתיקותא ותו לא אקשי ליה. (תענית ט ב)
דרש ר' יהודה איש כפר גבוריא ואמרי לה איש כפר גבור חיל מאי דכתיב לך דומיה תהלה, סמא דכולה משתוקא. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא מלה בסלע משתוקא בתרין. (מגילה יח א)
איבעיא להו נישאת לרביעי והיו לה בנים מהו דתיתבעיה לשלישי, אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך, דמציא אמר לה אנא אדעתא דהכי לא גרשתיך. מתקיף לה רב פפא אי איהי שתקא אנן מי שתקינן, נמצא גט בטל ובניה ממזרין... (יבמות סה א)
...וממאי דמשום דמהימן דלמא משום דקא שתיק, ושתיקה כהודאה דמיא... (שם פז ב)
מאי שתוקי, אילימא שמשתיקין אותו מנכסי אביו, פשיטא, ומי ידעינן אבוה מנו, אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה... (כתובות יג ב)
...תנא קמא סבר כל פסול דקרו ליה ושתיק פסול... וקאמר ליה ר"מ הנך הוא דקא פסיל ליה בקהל אבל שתוק חלל כשר, והא דשתיק משום דלא איכפת ליה... תניא חדא ר' יוסי אומר שתוק ממזר כשר שתוק חלל פסול, ותניא אידך שתוק חלל כשר שתוק ממזר פסול... (שם יד ב)
...שקלה (אמתיה דרבי) כוזא שדייא מאיגרא לארעא אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי. (שם קד א)
א"ל ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי, א"ל אישתיק, אמר ליה אישתיק קא אמרת או שתי קאמרת. (נדרים עז א)
מתיב רבא אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל או ששמע ושתק, או ששמע והפר ומת בו ביום אבל שמע וקיים או ששמע ושתק ומת ביום של אחריו אין יכול להפר. מאי לאו בשותק על מנת למיקט, לא בשותק על מנת לקיים... (שם עח ב, וראה שם עוד)
אמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה... (נזיר נ א)
אמר רבא בר רב הונא כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר ובפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו. (סוטה לט א)
...אמר לו שתוק בני שתוק הואיל ויצא הדבר בהיתר יצא. (גיטין ו ב)
...אישתיק, קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן לה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה... אבא חנן אומר מי כמוך חסין י-ה, מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה באלמים. (שם נו ב)
...שקלתא ואישתיקא, אמר רבא הוה שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא... (קידושין יב ב)
...אילימא עד דאמר אבא אין, אימא מציעתא, מת האב הרי זו מקודשת, והא לא אמר אין, אלא על מנת שישתוק אבא, אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, אמאי, והא שתיק... (שם סג א)
ואלו הם שתוקי, כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו. (שם סט א)
...אמר ליה זיל בתר שתיקותא, כי האי דבדקי בני מערבא כי מינצו בי תרי בהדי הדדי חזו הי מנייהו דקדים ושתיק, אמרי האי מיוחס טפי. אמר רב שתיקותיה דבבל היינו יחוסא... (שם עא ב)
...ושתק ליה, איהו סבר מדשתיק מודה ליה, ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה. (בבא קמא כ ב)
...מאן דאמר הלה צווח אבל שתיקה כהודאה, ומאן דאמר הלה שותק שתיקה דהכא לאו כהודאה הוא, מצי אמר ליה האי דשתיקי לכל חד וחד דאמינא דלמא האי הוא... (בבא מציעא לז ב)
...אהדר ליה בבדיחותא, חלש דעתיה דרב ששת, אישתיק רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה, אתיא אימיה וקא בכיא קמיה... (בבא בתרא ט ב)
...דלא עביד אינש דנחתי אריסי לארעיה ושתיק. (שם מו ב)
שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק. (שם ס א)
ר' יהושע בן קרחה אומר מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק, שנאמר לא תגורו מפני איש. רבי חנין אומר לא תכניס דבריך מפני איש. (סנהדרין ו ב)
...אמר ליה ישמעאל אחי חשוק שפתותיך ואל תבהל להשיב, מאי טעמא אמר עולא ואיתימא רב שמואל בר אבא גזרה חדשה היא ואין מפקפקין בה. (ע"ז לה א)
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה... וכל המרבה דברים מביא חטא. (אבות א יז)
ר"ע אומר... סייג לחכמה שתיקה. (שם ג יג)
...כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן שתק וקבל שכר, שנאמר וידום אהרן. וכן בדוד הוא אומר דום לה' והתחולל לו, אף על פי שמפיל לך חללים חללים את שתוק. וכן בשלמה הוא אומר עת לחשות ועת לדבר, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור... (זבחים קטו ב)
אמר לפניו רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי, אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני... אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. (מנחות כט ב)
אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה... אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון. (חולין פט א)
אמר רב פפא אפילו כי הא מילתא לימא איניש ולא נשתוק קמיה רביה, משום שנאמר אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה. (נדה כז א)
תני בר קפרא יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטיפשים וכן שלמה אומר גם אויל מחריש חכם יחשב, ואין צורך לומר חכם מחריש. (פסחים סז ב)
ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט, מה זכירה נזכר לו ללוט, שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא והיה יודע ושותק. (בראשית נא ח)
א"ר אחא עתידים אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לומר חיה רעה אכלתהו, ומאן קאים לי, משתיקותא דאמא קמה, (זכות אמי ששתקה לאחותה). (שם פד ט)
כיון ששמע אהרן שבניו יראי שמים הן שתק וקבל שכר על שתיקתו, ומנין ששתק שנאמר וידם אהרן, ומנין שקבל שכר על שתיקתו שזכה ונתייחד אליו הדיבור, שנאמר וידבר ה' אל אהרן. (ויקרא יב ב)
...שנאמר נמשל כבהמות נדמו, ואין נדמה אלא שתיקה, שתקתי מפני כבודה, כמה טובות עשיתי עמך ואין אתה מבין (שעם היות נמשל כבהמות באבריו עם כל זה נשתתקו לפניו), שנאמר אדם ביקר בל יבין. (שם לב ב)
ודבר דבר, אימיה דר"ש בן יוחאי כד הוה משתעיא מותר מילי בשבת הוה אמר לה שבתא היא, והות שתקא. (שם לד טז)
...מיד עמד כלב ושיתק כל אותן אוכלוסין, שנאמר (במדבר י"ג) ויהס כלב את העם, עמד לו על הספסל והיה משתקן, ואומר הס והם שותקין לשמוע ממנו. (במדבר טז ב)
אין אסתר מגדת מולדתה, מלמד שתפשה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפשה פלך שתיקה, עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה. רחל תפשה פלך שתיקה, ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושותקת, בנימין בנה תפש בשתיקה, תדע שאבנו שהיתה בחשן היתה ישפה, לומר יודע היה במכירת יוסף ושותק ישפה - יש פה ושותק. ושאול בן בנה (ש"א י') ואת דבר המלוכה לא הגיד לו. (אסתר פרשה ו)
כי אם החרש תחרישי, אם תשתקי עכשיו שלא ללמד סניגוריא על אומתך סופך לשתוק לעתיד לבא, ואין לך פתחון פה למה שאת יכולה לעשות טובה בימיך ולא עשית. (שם פרשה ח)
...ועת לחשות, דכתיב (ישעיה מ"ב) החשיתי מעולם וגו', ועת לדבר, דכתיב (שם מ') דברו על לב ירושלים וגו'. (קהלת ג י)
תני ר' יהושע מילא בסלע משתוקא בתרין כאבן טבא. אמר רבי סמא דמילתא משתיקא, כדתנינן תמן באבות שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. (שם ה ג)
א"ר יהודה גדולה שתיקה שבזכות שתיקתה של רחל זכתה והעמידה שני שבטים בישראל אפרים ומנשה יתר על השבטים, ולמה שתקה, אמר רשב"י אמרה אם משלחת אני ומודעת ליעקב שאבא נותן לאחותי מה שהוא משלח לי אינו נוטל אותי ואבא אין משיאני לו, ואני מתרחקת מן הגוף הצדיק הזה. אמר לה הקב"ה את שתקת חייך בזכות אותה שתיקה זוכרך אני, שנאמר ויזכור אלקים את רחל. (ויצא ו)
הוא היה אומר מת מתוך הדיבור סימן יפה לו, מתוך השתיקה סימן רע לו. (כה ב)
ואינו נבהל להשיב זה אליהו בן ברכאל הבוזי שנאמר (איוב ל"ב) אמרתי ימים ידברו, מלמד שהיו יושבין ושותקין לפני איוב... (שם לז יג)
ארבע מדות בהולכי בית המדרש... שואל ומשיב יש לו חלק, יושב ושותק אין לו חלק... יושב ושותק בשביל שישמע וילמוד יש לו חלק, יושב ושותק בשביל שיאמרו איש פלוני יושב ושותק לפני חכמים אין לו חלק. (מ ו)
אמר רבי אלכסנדרי כל מי ששומע קללתו ושותק נקרא חסיד, ודוד שמע קללתו ושתק בדין הוא שיקרא חסיד. (מזמור טז)
אמר רבי אבא בשם רבי אלכסנדרי כל מי ששומע קללתו ושותק וספק בידו למחות נעשה שותף להקב"ה, שכן הוא שומע לאומות העולם שמחרפין אותו לפניו והיה יכול לאבדן בשעה אחת ושותק, אף דוד כן היה שומע קללתו ושותק, לפיכך שמרה נפשי כי חסיד אני. (מזמור פו)
...ועמך ישראל שהם יברכוך וישבחוך ויפארוך בכל יום ובכל שעה ושמך יתפאר ויתברך על ידי ישראל לעיני כל הבריות, אף על פי שעושים כל מעשה ידיהם הטובים בשתיקה, על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם... (פרק יט)
י' פעמים אמרו בני יעקב ליוסף עבדך אבינו ושמע יוסף את הדבר הזה ושתק, ושתיקה כהודאה, לפיכך נתקצרו משני חייו י' שנים. (בראשית פרק מד, קנא)
...וכיון שידע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק וקבל שכר על שתיקתו, מכאן אמרו כל המקבל עליו ושותק סימן יפה לו, על ידי דוד הוא אומר דום לה' והתחולל, על ידי שלמה הוא אומר עת לחשות ועת לדבר, עתים לכל, עתים שאדם שותק עתים שאדם מדבר... (ויקרא פרק י, תקכה)
ותדבר מרים ואהרן, זהו שאמר הכתוב ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל, מי שחושך שפתיו מלדבר בחברו משכיל, אמר רבן שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אמרו רבותינו שני דיקולוגין היו עומדין לפני אדריינוס היה אחד מהן מלמד על הדבור שהוא יפה ואחר מלמד על השתיקה שהיא יפה. א"ל האחד מרי אין טוב מן הדבור, אלולי הדבור היאך הכלות מתקלסות והיאך היה משא ומתן בעולם... מיד א"ל לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיה יפה, היאך אתה למד על השתיקה, מיד בא לדבר, עמד אותו שהיה מלמד על הדבור וסטרו על פיו, א"ל המלך למה סטרת אותו, א"ל מרי אני למדתי מן הדבור על הדבור, וזה בא ללמד משלי על שלו. אמר שלמה לא אמר הקב"ה שתאלם פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחברו תן דעתך שלא תענש... (במדבר פרק יב, תשלח)
דבר אחר הבו לה' בני אלים, בני אלמים בני חרשים בנים שיש להם מה להשיב למקום ואינם משיבים, וכן ישעיה אמר מי עור כי אם עבדי. וכן אברהם אמר ויקרא את שם המקום ההוא ה' יראה, מהו ה' יראה, א"ל ראה מה שהיה להשיבך ולא השבתי אלא החרשתי... (תהלים כט, תשט)
לך דומיה תהלה אלקים, זה שאמר הכתוב החשיתי לעולם אחריש אתאפק וגו', ואומר העל אלה תתאפק ה' וגו' ערי קדשך היו מדבר, א"ר נחמן אמר הקב"ה חמה אין לי מי יתנני שמיר שית במלחמה אני יכול לעשות, אלא מה אעשה מדת הדין נותנת שאחריש, לכך אמר דוד לך דומיה תהלה, אתה יכול לידום והכל נותנין לך תהלה על שדוממת... (שם סה, תשפח)
אבל הדבור והשינה הקצור בהם משובח, הדבור מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה, כמו שאמר החכם (קהלת ה') "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דברים מעטים"... (שער ג עבודת האלקים פרק ד)
עת לחשות ועת לדבר (קהלת ג') כשמחרפים ומקללים אותו וכשמדברים דברי הדיוטות אין להשיב, ועת לדבר כשמדברים דברי תורה לא עת לחשות. גם עת לחשות שלא להוכיח עד אשר ידעת כי בשום דבר לא יקבלו תוכחה, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים... (לט)
כללה של חכמה שתיקה, מלה בסלע שתיקותא בתרין, כשאני מדבר אני מתחרט ושאיני מדבר איני מתחרט, עד שלא דברתי אני שליט ומושל על דבורי, אבל כשיצא הדבר מפי אז הדבור מושל בי. (פו)
סייג לחכמה שתיקה, זה הסייג בין למדותיה בין לחכמה עצמה, למדותיה כיצד, שאינו נכנס לתוך דברי חברו, ועל שלא שמע אומר לא שמעתי, ואף על פי שאינה מכלל השתיקה, השתיקה מביאה לידי כך. לחכמה כיצד, שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, כי הלומד לפני רבו ורואה סברא אחת בהלכה, אל יחשוב מיד כי היא האמיתית, ולא ירצה לאומרה בטרם יסיים רבו מלדבר, שאם לא יעשה כן יפסיד מה שיאמר רבו ולא ידע הסברות מן החכמים הקודמים... (אבות ג יז)
כל הקובע עצמו בשיחה בטלה ולהרבות בה דברים בלי תועלת, מדמה עצמו לבהמה שאין לה דיבור, מאחר שמוציא דיבורו בשאין צורך וברבות הדברים יבא לדיבור של חטא... אמר רב שתיקותא דבבל היינו מיחסותא, איני, והא רב איקלע לבי בר שפי חלא ובדיק להו, היכי בדק להו, אי שתקי אי לא שתקי, למדנו שהשתיקה מעידה על האדם ועל שרשו.
גם כן מצינו כתוב בספרי המדות, שאחד מן החכמים נראה שותק הרבה עד שלא היה מדבר אלא מעט מזער, ונאמר לו מה רוב שתיקותו, אמר בחנתי הדברים ומצאתים נחלקים לארבעה חלקים, החלק הראשון הוא כלו נזק בלי תועלת, כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם שהדיבור בזה שטות גמורה... לכן הרוצה לקחת מוסר השכל ישתוק מן הדבור שאינו צריך וימעט בדיבור אפילו בדיבור הצריך בלתי להגות בתורה יומם ולילה, ואפילו בזה אל יאחוז בדרך הארוכה, אלא יחזיק בדרך שהוא יותר טובה וקצרה כדי שלא יניחנה למען האריכות... (נר ב כלל ו חלק א פרק א)
וכוונת כל ימי גדלתי בין החכמים לומר לך ראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ואפילו שיבזוהו ויחרפוהו ישתוק כמאמר שלמה "אל תען כסיל כאיולתו", ואמר אחד מהחכמים בצוותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים, ואמר אחר לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו, ובזה תכניעו ותשיב צור חברו... ובהיות השתיקה יפה עד מאד בא להזהיר לתלמידים שהם גדולים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו, אבל הרב מצוה עליו שלא לשתוק רק ללמד לתלמידיו, אמנם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך, וכמו שאמרו רז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה, אמנם בשתיקה לא הזהיר אלא לתלמידים אשר הם גדולים בין החכמים רבותם...
ואמר עוד מוסר שני, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, לא דבר בכבוד הנוגע אל הנפש כגון לימוד התורה והתפלה וכיוצא, כי באלו הדבור טוב מאד אלא בדברים הנוגעים לצרכי הגוף, אמר כי בהם טובה השתיקה...
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ובחנתי כל מוסריהם ולא מצאתי בכולם מוסר יותר מועיל מן השתיקה. וכי תאמר שצריך לאדם לדבר עם בני אדם כדי שיאהבוהו האנשים מצד ידיעתו ויקרבוהו ויועילהו לזה השיב כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ומעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו.. (אבות א יז)
סייג לחכמה שתיקה, כלומר אף אם כפי השכל האנושי עיקר השגת החכמה תהיה בדבור, כי שואל ומשיב ומתווכח עם כל זה אין האמת כך רק הסייג של החכמה להשיגה היא השתיקה, ולכן היה אומר בנו של רבן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים, ואף אם בענין החכמה היה נראה כי לא מצאתי לה טוב אלא מהדבור, על כן אמר שהוא להפך ולא מצא לגוף טוב משתיקה. ומה שהקדים הסייג ואמר סייג לחכמה שתיקה, וכפי סדר החלוקות האחרות היה לו לומר שתיקה סייג לחכמה, הכוונה להודיענו ולהשמיענו חדוש גדול... הסייג של החכמה היא השתיקה לשלול שזו היא הסייג לחכמה ולא דבר אחר. (שם ג יז)
ואם החרש יחריש לה - שהשתיקה במי שיכול למחות כהודאה. (במדבר ל טו)
נמצא כי אבות כל המדות הרעות הן ארבעה, הגאוה, והכעס הנכלל עמה, והשיחה בטילה, ותאות התענוגים והעצבון... והפכן הן ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודים, והן הענוה... והשתיקה כאלם לא יפתח פיו, לבד בעסק תורה ומצוות או בהכרחי לקיום הגוף וצורך כבוד הבריות... (חלק א שער ב)
השתיקה מהדברים, אמר רבן שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה (אבות א' י"ז), וכן אמר שלמה הע"ה "גם אויל מחריש חכם יחשב" (משלי י"ז כ"ח). ואמר החכם, כשאני מדבר, אתחרט על מה שאמרתי, וכשאני שותק לא אתחרט, ואם אתחרט על השתיקה פעם אחת אתחרט על הדבור פעמים רבות...
בכמה מקומות טובה שתיקה, כגון אדם שפוגעת בו מדת הדין, כמו באהרן, דכתיב "וידום אהרן" (ויקרא י'). ואם שמע בני אדם שמחרפים אותו, ישתק, וזאת היא מעלה גדולה לשתק למחרפים. וגם ירגיל אדם עצמו לשתק בבית הכסא, שזוהי צניעות. וזה צריך זריזות גדולה לשתק בבית הכנסת להמנע מלדבר אפילו בדברי תורה וקל וחומר בשאר לדברים, והכל כדי שיוכל לכוין לבו בתפלה. ואם הוא יושב בין החכמים ישתוק וישמע דבריהם... אך אם הוא מסופק בדברי החכמים ישאל מהם...
מי שהוא רגיל בשתיקה ניצול מכמה עבירות, מחניפות וליצנות, מלשון הרע, משקרים ומחרופים וגדופים, כי כשאדם מחרף ומגדף אותו, אם יענה לו, יוסיף לדבר לו כפלים... ואמר כשהכסיל חולק עם החכם והחכם שותק, תשובה גדולה היא לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משאם היה משיב לו... ועל זה נאמר מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח), כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו, כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינה ממיתה אלא בסמוך. ולכך נבראו לאדם שתי עינים ושתי אזנים ושני נחירים ופה אחד, לומר שימעט בדבורו. השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטפשים.
ולפעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב "ענה כסיל כאיולתו פן יהיה חכם בעיניו" (משלי כ"ו), בדברי תורה, אם רואה שהכסילים מלגלגים על דברי חכמים, יענה להשיבם מטעותם, שלא יהיו חכמים בעיניהם, אם רואה אדם עובר עבירה ימחה בידו ויוכיחהו... ואם תשב בחבורה טוב שיאמרו לך דבר, מה אתה שותק כל כך, ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך להם למשא, ויאמרו לך שתוק...
יש יושב לפני חכם ושותק ויש לו שכר, כגון שיכוין לשמע, ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב מה אדבר לפניו, כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי, והלא אינו יודע כנגדי כלום... כללו של דבר, כמו שאדם עושה דלת לפתחו, ויש לו עת לפתח ועת לסגר, כך יסגר דלתי פיו, כי יש שתי דלתות, השפתים והשנים. והזהר מאד לפתח פיך, ושמור לשונך כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך התבה ותעשה המסגרת למסגרתו כך תעשה לפיך. ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטלה כל ימיהם. ובזה הענין תקנה גדולה להתפלל בכונה, כי רוב בטול הכונה בתפלה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים כי אי אפשר להיות יראת שמים בלב המרבה דברים... (שער השתיקה, וראה שם עוד)
וידום אהרן - שהשתיקה יפה לא רק בדברים שלגוף אלא גם בלמוד, ולכך אמר באבות כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. (ויקרא י ג)
ולא מצאתי לגוף טוב, פירש רש"י ז"ל שרוצה לומר כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף, רוצה לומר שאף אצל החכמים מצאתי שיפה שתיקה להם שכך היו נוהגים בשתיקה, וכל שכן בני אדם שאינם חכמים שהשתיקה יפה להם. ופירוש לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה רוצה לומר במה שהאדם בעל גוף יפה לו השתיקה, וזה כי הדבור הוא נפש המדברת, אשר נפש המדברת היא כח גופני, שהדבור כח גופני ואינו שכלי לגמרי, לכך ראוי לו השתיקה שלא יבא לידי טעות ושבוש, כי כאשר הוא פועל בכח הדברי מבטל כח השכלי כמו שיתבאר בסמוך, לכך ישתוק ויהיה פועל בכח השכלי אשר אינו גופני, כמו שהוא כח דברי שלא ימלט מן הטעות. ויש לדעת כי השכל והגוף הפכים זה לזה, ולפיכך אמר אין לגוף טוב אלא שתיקה, ולא אמר לא יפה לגוף הדבור, כי לא מצד הדבור הוא החסרון, רק שיפה לו השתיקה, כדי שיוכל לפעול בכח השכלי, וזה בא ללמד כי כאשר ישתוק האדם אז השכל פועל פעולתו שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם ב' דברים מתחלפים השכל והגוף, ולפיכך אם כן הגוף שהוא השכל הדברי פועל אין השכל העיוני פועל ויבא לידי טעות, לכך ראוי שישתוק ואז השכל יפעל פעולתו... וזה שאמר לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, רוצה לומר כי השתיקה יפה ונאה וראוי לגוף מצד הגוף, שכל גוף אינו פועל כלל, כי הפעולה מתיחסת אל הנפש שהנפש פועלת ולא הגוף... כי הגוף אינו פועל וראוי לו ההעדר מן הפעולה ובפרט הדבור הוא פעל גדול מה שלא נמצא לשאר בעלי חיים, ואין ראוי לגוף פעל זה ודבר זה שהוא השתיקה בודאי יפה לו... (דרך חיים א יז, וראה שם עוד)
בספר משלי חושך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה. שלמה רצה לומר כי מי שהוא מונע הדבור שלו מורה שהוא יודע דעת ולכן מונע הדבור, ודבר זה פרשנו בפרקים אצל כל המרבה דברים מביא חטא, כי כאשר מרבה דברים העיקר אצלו נפש המדברת אשר נפש המדברת יש לו חבור וצירוף אל החומר ואינו נבדל לגמרי, ולכך מרבה דברים יותר מדאי, כי אין שכל שלו נבדל מן החמרי, אבל כאשר מונע הדבור שאז מורה כי השכל שלו אינו מוטבע בחומר רק נבדל ממנו, ולפיכך אינו מדבר הרבה כי השכל הנבדל אצלו עיקר, וכן מי שהוא יקר רוח, כלומר שקשה עליו הדבור ביותר וזה יותר מן חושך אמריו הוא איש תבונות לגמרי, כי כאשר קשה עליו להוציא הדבור הוא בעל נבון, שהנבון הוא יותר מן בעל דעת, כי הנבון הוא שמוציא דבר מתוך דבר, ומפני ששכלו הוא שכל נבדל לגמרי מן הגשמי קשה עליו הדבור, שהדבור הוא צירוף השכל אל הגשמי כאשר הוא על ידי כלי גשמי הוא הלשון, ומי שהוא יקר רוח שכל שלו נבדל לגמרי, ובמקום אחר אמר שלמה גם אויל מחריש חכם יחשב, אוטם שפתיו נבון, רוצה לומר כאשר הסכל שותק חכם יחשב כי אי אפשר שלא יהיה בו דעת מה, ובשביל אותה דעה נחשב חכם, והרי אינו מדבר סכלות שיהיה מבטל שלא יהיה נקרא חכם, אבל כאשר מדבר שאז בודאי מדבר סכלות בשביל כך נקרא סכל, אבל מי שהוא מחשב בסכלות אינו נקרא סכל כי אין הסכלות כמו החכמה, כי החכמה נקראת חכמה אף שהיא במחשבה, ויש לחכמה מציאות במחשבה כמו שבארנו למעלה, אבל סכלות אינו נמצא במחשבה, כי אין לסכלות מציאות... ואמר ואוטם שפתיו נבון, כמו שאמר ויקר רוח איש תבונה, ורוצה לומר כאשר הדבור עליו קשה מצד טבעו מורה שהוא נבון לגמרי, כאשר אוטם שפתיו ואינו רוצה לשמוע כמו שהתבאר.
...ונראה כי בעל המדרש הזה בא לומר כי בודאי השתיקה כאשר אין צריך לדבר השתיקה יפה פן ידבר שפת יתר בדבר מה שאינו ראוי לדבר, אלא כאשר הדבור להוציא מה אל הפועל על ידי הדבור אז הדבור הוא יפה. ולכך כאשר המליץ השני בא ללמד על השתיקה שהוא יפה אפילו כשהוא להוציא דבר מה אל הפעל על ידי הדבור עם כל זה השתיקה הוא יפה, ועתה בא להוציא דבר זה אל הפועל על ידי ראיות בדבור שלו, לכך סטרו על פיו, מאחר שאתה אומר השתיקה היא יפה, ואם כן לא יהיה האדם מוציא דבר לפועל על ידי הדבור, ואם כן איך אתה רוצה להביא ראיה בדבור שהשתיקה יפה. כלל הדבר, הדבור הצריך לאדם שמוציא האדם לפעל דבור כמו זה ראוי לאדם, ולכך לדעת המדרש הזה אין הדבור ראוי רק כשהדבור הוא לצורך ומוציא בדבור ההוא דבר מה לפעל כאשר הדבור יוצא לפעל אבל זולת זה אין ראוי הדבור כלל.
אבל מדברי המדרש שאמר חשוך שפתיך מלדבר בחבירך, ומשמע דבור כמו זה דוקא אבל שאר דבור מותר. נראה לומר כי בעל המדרש הזה סובר כי השתיקה לגמרי כאשר הוא בין הבריות גם כן מגונה כאשר נראה שאינו מעורב עם הבריות, כי צריך האדם שיהיה דעתו מעורב עם הבריות וגם דבור זה לצורך הוא, אבל רבוי דברים בודאי הוא דבר מגונה ואסור, ובמסכת יומא ודברת בם ולא בדברים אחרים, פירוש כי האדם יוצא לפועל על ידי הדבור, ואין האדם יוצא לפועל רק על ידי התורה... ולכך אם האדם מדבר שיחת חולין ואין בזה דבר שיצא לפעל שהוא לצרכו על זה נאמר ודברת בם ולא בדברים אחרים...
אבל דברי הרמב"ם ז"ל שמעוט דברים תולה ביחוס קשה, דמאי ענין זה ליחוס. ואפשר משום דאמרינן בפרק הדר דסתם כותי מרבה דברים, ובודאי הכותי אין בו יחוס קדושה, והטעם הזה כי מעוט דברים מורה על צניעות, כמו שאמרו על שאול "ואת דבר המלוכה לא הגיד", אמרו במגילה בשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר, ומאי צניעות היתה באסתר, שנאמר "אין אסתר מגדת", כי מעוט גלוי דברים מורה על צניעות כמו שהוא לשון צנוע, וכבר בארנו בנתיב הצניעות כי הוא גורם להוליד בנים קדושים... ולפיכך מעוט הדבור שהוא צניעות מורה על יחוס, כי זהו ענין היחוס שנולד מן צנועים ולכך הוא צנוע גם כן בדבור שלו ואינו מוציא דברים אל הגילוי... (נתיב השתיקה פרק א, וראה עוד ערך דבור)
זיל בתר שתיקותא וכו', פירוש כי השותק ואינו מגלה פסול משפחות הוא מיוחס. וזה יש לך להבין, כי אין לך יחוס משפחה רק זרע יעקב שלא יצא ממנו פסול... ומי שהוא שותק ואינו פוסל משפחות הוא דבק במדריגה פנימית והוא עצם היחוס שדבק בפנימיות, והמגלה פסולים פסול כי המוציא אל הגלוי הוא פסול, והוא נמצא מן גלוי ערוה ולכך הוא מגלה גם כן פסול של ערוה... (חידושי אגדות קידושין עא ב)
ואם נתבונן בשורש חש שם נחש, שהוראתו השתיקה, נמצא שהוראת הבדיקה כמעט עיקרית בו, רוצה לומר שאין המכוון בו השתיקה בבחינת עצמה שהוא שלילה והעדר, עד שמחשבתו ורצונו מסכימים לשתוק, כי לשתיקה כזו הונח שם דומיה שיורה שתיקה בחפץ ורצון גמור, אבל שרש חש יורה על שתיקה הבוחנת והבודקת, רוצה לומר שאינו שותק מחמת שמסלק עצמו מנושא הענין לגמרי עד שלא נשאר בינו לבין הנושא שום יחוס עסק פנימי, אבל נהפוך הוא שבשתיקתו עוסק בפנימיות מחשבתו לבחון ולבדוק באיזה אופן ידבר או באיזה דרך יבחר להוציא דבר למעשהו, על זה אמר עת לחשות. רוצה לומר אף בדבור הראוי ומחויב יש עת שהשתיקה בו יותר מחוייב וראוי... (בראשית מד ו)
פעל שתק מציין השתיקה שהוא הפך הריב או הרעש הגדול כמו "באין נרגן ישתק מדון" (משלי כ"ו), "וישמחו כי ישתוקו", שהשמחה תגדל כפי שהיה גודל הרעש תחלה. ובדברי חז"ל כולל במלת שתיקה העדר הדבור לבד כמלת חשה בלשון המקרא. (הכרמל)
במדרש מה תצעק... והנה יש ב' מיני שתיקות אף על ידי שאינו יודע כלום לצעוק, והוא אמונה ראשונה בכלל, ולכן כתב גם קודם הגאולה ויאמן העם וכו', אבל כשזוכין להשיג לבא לבחינת דיבור וקול, צריך להיות אחר כך אמונה ושתיקה על ידי שמיד מתוך החכמה שאי אפשר להשיגו, ועל ידי זה חל עליו בושה ושותק ומאמין בה', ועל זה נאמר אחר כך ויאמינו בה' וגו', כי ודאי אין הצעקה התכלית רק לבא לבחינת שלמעלה, והיא השתיקה... (בשלח תרל"ד)
קבעו חכמים הרבה בקשות ביום ערבה, כי כחן של ישראל בפה, וערבה דומה לשפתים ופה כמו שאמרו חז"ל, והנה יש ב' שפתים, ונראה הרמז כי שבח הפה הוא בדיבור ובשתיקה, כמו שאמרו מלה בסלע משתוקא בתרין, והרמז ב' ערבות ב' שפתים הם בחינת אהרן ומשה, כי משה רבינו הוא כח הפה בתורה, ואהרן כתיב ביה וידום אהרן והוא כח השתיקה, ומאחר שמצינו כי גדול לשון הרע מכל העבירות, נמצא הבולם פיו בשעת מריבה גדול כחו, וכמו שאמרו ז"ל תולה ארץ על בלימה על הבולם פיו וכו'. ובאמת ב' אלו תלוין זה בזה, כי כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה, וזה הרמז שפתים ישק משיב דברים נכוחים, פירוש המשיק שפתותיו שלא לדבר דברים בטלים הוא משיב דברים נכוחים... (סוכות תרנ"ד)
והנה ענין השתיקה במקום הראוי למללא שנחשב לפגם הדיבור, מצינו נמי ביהודה שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו אתה אמרת למכרו אילו אמרת להשיבו אל אביו היינו שומעים לך... אך לפי דרכנו יובנו הדברים ששתיקה במקום הראוי לדבר נחשבת פגם הדיבור וכמו לשון הרע שמבדיל ומפריד בין איש לרעהו... (וישב תרע"ז)