(ראה גם: מוסר, קללה)
ויאמר ה' אל קין, למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. (בראשית ד ו)
ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אומנם אלד ואני זקנתי. היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. (שם יח יג)
והוכיח אברהם את אבימלך, על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך. (שם כא כה)
ויען ראובן אותם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש. (שם מב כב)
ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עיור הלא אנכי ה'. (שמות ד יא)
ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש כי קדש קדשים היא, ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני ה'... (ויקרא י טז)
לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. (שם יט יז)
...אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו אויביכם... (ויקרא כו טז)
...פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה... (במדבר יב ח)
אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום. (שם יד ט)
ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם... (שם יד מא)
המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, לעבד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם. ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך, ובקשתם גם כהונה. לכן אתה וכל עדתך הנועדים לפני ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו. (שם טז ט)
איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם. (דברים א יב)
והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחקותיו אשר אנכי מצוך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. (שם כח טו)
ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, ואמר אעלה אתכם מצרים ואביא אתכם אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ואמר לא אפר בריתי אתכם לעולם. ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון, ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם... (שופטים ב א)
ויאמר ה' אל שמואל הנה אנכי עושה דבר בישראל, אשר כל שומעו תצילינה שתי אזניו... (שמואל א ג יא)
...ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'... ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים. כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך... (שם טו יט)
...מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואתו הרגת בחרב בני עמון. ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם, עקב כי בזיתני ותקח את אשת אוריה החתי להיות לך לאשה... (שמואל ב יב ט)
ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, וגם הוא טוב תאר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום. (מלכים א א ו)
ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך, קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך... (שם יא יא)
...לכן הנני מביא רעה אל בית ירבעם וכרתי לירבעם משתין בקיר עצור ועזוב בישראל, ובערתי אחרי בית ירבעם כאשר יבער הגלל עד תומו... (שם יד י)
ודברת אליו לאמר כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת, ודברת אליו לאמר כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה... (שם כא יט)
שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן... (ישעיה א ב והלאה)
...ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה, הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת... ואתה כי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא חטא, חיו יחיה כי נזהר, ואתה את נפשך הצלת. (יחזקאל ג יט)
מוסר ה' בני אל תמאס, ולא תקוץ בתוכחתו. כי את אשר יאהב ה' יוכח, וכאב את בן ירצה. (משלי ג יא)
יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע מומו. אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך. (שם ט ז)
אוהב מוסר אוהב דעת, ושונא תוכחת בער. (שם יב א)
לא יאהב לץ הוכח לו, אל חכמים לא ילך. (שם טו יב)
תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה. (שם יז י)
טובה תוכחת מגולה, מאהבה מסותרת. (שם כז ה)
מה ברי ומה בר בטני, ומה בר נדרי. אל תתן לנשים חילך ודרכיך למחות מלכין. אל למלכים למואל אל למלכים שתו יין, ולרוזנים אי שכר. פן ישתה וישכח מחוקק, וישנה דין כל בני עוני... (שם לא ב)
הנה אשרי אנוש יוכיחנו א-לוה ומוסר ש-די אל תמאס. (איוב ה יז)
טוב לשמע גערת חכם, מאיש שומע שיר כסילים. (קהלת ז ה)
ועוד שהוא (נח) התרה בהם כל יום ויום ולא קבלו ממנו, וקיים בנפשו המקרא שכתוב ואתה כי הזהרת רשע וגו' וכתיב ואתה את נפשך הצלת, מכאן כל מי שמזהיר את הרשע, אף על פי שלא קיבל ממנו הוא הציל את עצמו ואותו הרשע נתפס בחטאו. ועד כמה מחויב להזהיר אותו, עד שיכנו, וכבר בארוהו החברים. (נח קצא)
ודרך חיים תוכחות מוסר, היינו דרך חיים לבא בו לעולם הבא, שהם, התוכחות שאדם מקבל להסיר את עצמו מדרך הרע וללכת בדרך הטוב, עוד (יש לפרש) ודרך חיים הוא אלו תוכחות מוסר, שהקב"ה מביא על האדם, לטהר אותו מעונותיו בתוכחות האלו, אשרי מי שמקבל אותם בחפץ לב. (תרומה תשכז)
א"ר יוסי מאין לנו זה, א"ר חייא שכתוב, טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, ואם התוכחה היא מאהבה היא מסותרת מבני אדם. כעין זה מי שמוכיח את חבירו באהבה צריך להסתיר דבריו מבני אדם, שחברו לא יתבייש מהם, ואם דבריו הם בגלוי לפני בני אדם, אין הם באהבה.
כך הקב"ה כשהוא מוכיח את האדם, מוכיחו באהבה בכל, תחילה מכה אותו בגופו מבפנים, אם חזר בו טוב, ואם לא מכה אותו תחת מלבושיו, ואלו נקראים יסורים של אהבה, אם חזר בו טוב, ואם לא מכה אותו בגלוי... (תזריע עב)
עוד יש צדיק אובד בצדקו, כי כשהרשעים מרובים בעולם והדין תלוי, צדיק אובד בצדקו, שהוא נתפס בעונותיהם, כמו אבי, שנתפס בעונותיהם של בני עירו, שהיו כולם עזי פנים, והוא לא הזהיר אותם ולא היה מביישם לעולם, והיה מעכב בידינו שלא נתגרה ברשעים... (שם עט)
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח וגו', מצוה זו היא להוכיח אותו שחוטא ולהראות לו אהבה רבה שאוהב אותו, כדי (שהמוכיח) לא יענש. כי בהקב"ה כתוב, את אשר יאהב ה' יוכיח, וכמו שהקב"ה עושה, ומוכיח למי שאוהב אותו, כך ילמוד האדם מדרכו זה, ויוכיח את חבירו (שאוהב אותו). הקב"ה במה מוכיח את האדם, הוא מוכיח לו באהבה, בסתר, אם מקבל טוב, ואם לא הוא מוכיח אותו בין אוהביו, אם מקבל טוב, ואם לא הוא מוכיח אותו בגלוי לעיני כל, אם מקבל טוב, ואם לא עוזב אותו ואינו מוכיחו יותר, כי עוזבו שילך ויעשה רצונו.
בתחלה מודיעו בסתר, להוכיח אותו, ולעוררו כדי שלא ידע אדם, וזה הוא בינו לבינו. אם מקבל טוב, ואם לא, מודיעו אותו בין אוהביו, בזמן שכהן גדול היה בעולם נותן עליו מחלה במטתו, ובאים אוהביו של הקב"ה ומודיעים אותו, שאם יש בו עון ישוב ממנו, ויעיין במעשיו, אם מקבל טוב, ואם לא, מוכיח אותו בגלוי, שמעניש בכספו, בבניו שהכל מתלחשים עליו, ובאים אליו (לעוררו בתשובה), אם מקבל טוב, ואם לא מתחיל אדונו לעשות רצונו ואינו מתקיף אותו יותר. כעין זה צריך להוכיח את חבירו בתחילה בסתר, אחר כך בין אוהביו, ואחר כך בגלוי. מכאן והלאה יעזוב אותו ויעשה כרצונו.
ועל כן כתוב, הוכח תוכיח, הוכח בסתר, שלא ידע בן אדם, תוכיח, בין חבריו ואוהביו, את עמיתך בגלוי. הוכח, אם הוא אדם שמתבייש לא יאמר לו, ולא יוכיחו אפילו בסתר, אלא יאמר לפניו, כמי שמספר דברים אחרים, ובתוך אלו הדברים יזכיר, מי שעשה אותו עון הוא כך וכך, כדי שהוא יבין בעצמו ויעזוב אותו עון...
דבר אחר ולא תשא עליו חטא, כי אם אדם מוכיח את חבירו ונזדמן לו להוכיחו בגלוי, לא יזכיר לפניו אותו עון שעשה, כי אסור לו ודאי, אלא שיאמר סתם, ולא יזכיר עליו אותו עון שעשה בגלוי, ולא ירשום עליו העון, כי הקב"ה חס על כבוד בן אדם, אפילו על הרשעים. (קדושים ק)
ואר"ש למדנו קללות שבתורת כהנים משה אמרם מפי הגבורה, וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם, מהו מפי עצמו, וכי יעלה על דעתך שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו... (ואתחנן קג)
ועם כל זה, משה הוכיח לישראל, כל דבריו באהבה היו, שכתוב, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' אלקיך להיות לו לעם וגו', בנים אתם לה' אלקיכם, ואתם הדבקים בה', ועל כן ושמעת בקול ה' אלקיך, כי מאהבת ה' אתכם, זה שאמר פתחי לי אחותי רעיתי (בלשון חיבה). (האזינו ב)
תניא א"ר יהודה, מהו הטעם שכך הוכיח אותם משה בשירה זו, הוא משום שהיו עתידים ליכנס לארץ ושישרה ביניהם השכינה, ומשום זה הוכיח להם על זה.
ר' יצחק אמר בב' מקומות עתיד הקב"ה להוכיח את ישראל, ואומות העולם שמחים, אחד, שכתוב וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב בדרכיו וגו', שומעים אומות העולם ושמחים, אומרים עתה יכלו מן העולם, כשראה הקב"ה שהם שמחים מה כתוב אחריו, בבטן עקב את אחיו וגו', כאשר שמעו זה, אומרים זה הוא תשובה? (על עונות ישראל)...
(שזה דומה) לאשה שהיה לה ריב עם בנה, הלכה לצעוק ולתבעו עליו דין, ראתה את הדיין שדן דיני נפשות, מהם להלקות, מהם לתליה, לשריפה, אמרה אוי מה אעשה עם בני, כשהדיין גמר את הדין אמר לאותה אשה, אמרי מה עשה לך בנך, אמרה אני קובלת עליו... (שם רמה, הסוף חסר, וראה מדרש רבה במדבר י ב)
יום אחד היו שואלים החברים בבית המדרש, נאמרו קללות שבתורת כהנים הם כנגד בית ראשון, קללות שבמשנה תורה הם כנגד בית שני והגלות האחרונה, בקללות שבתורה כהנים יש בהן הבטחות ואהבת הקב"ה לישראל, שכתוב וזכרתי את בריתי יעקב וגו', וכתוב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו', והקללות שבמשנה תורה אין בהן הבטחות ואין בהן נחמה כלל...
אבל כך אמר הקב"ה, בקללות הראשונות יש ל"ב פסוקים, וכולם הם כנגד שבילי התורה, (דהיינו ל"ב שבילי החכמה), בקללות אחרונות יש בהן נ"ג פסוקים כנגד ג"ן פרשיות ודרכים שבתורה.
בגלות הראשונה של בית ראשון עברו ישראל השבילים הסתומים האלו שבסתר, (שאין עונם גדול, על כן) נגלה עונם ונגלה הקץ שלהם, והנחה וההבטחה שלהם. בגלות האחרונה של בית שני, עברו ישראל ג"ן פרשיות הדרכים הגלויים, (שעונם גדול, על כן) סתם עונם, וסתם הקץ שלהם, ואין כתובות בהם הבטחות ונחמות...
צא וראה, מלך שאהב את בנו, אף על פי שקללו והכהו, אהבת מעיו עליו, כשמראה כעס חזק, אז רחמים שלו עליו, כך הקב"ה אף על פי שקלל, דבריו הם באהבה, בגלוי הן נראות קללות, והם טובות גדולות, משום שאלו הקללות היו באהבה מה שלא היה כן בקללות הראשונות שכולן היו בדין קשה.
בקללות האלה (שבמשנה תורה) יש דין ואהבה, כאב האוהב את בנו ומחזיק בידו הרצועה להכאה, והוא שואג שאגה גדולה וקללות גדולות והמכות כלולות ברחמים... (זהר חדש כי תבא ב, ועיין שם עוד)
רבי יהודה אמר, אלימלך, מי לא היה יודע שהוא אלימלך. אלא כיון שראה, הדור מבזה את הגדולים, אמר, ודאי אלך מכאן, ולא אהיה נתפס בתוכם. ואלימלך גדול הדור היה, והיתה יכולת בידו למחות, ולא מיחה והלך משם וברח, ולפיכך נזכר שמו ונענש. (שם רות צ)
ומניין שאהרן רודף שלום בישראל, שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, ובמשה הוא אומר ויבכו בני ישראל את משה, ומפני מה בכו את אהרן שלשים כל בית ישראל ומשה לא בכו אלא בני ישראל, שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת, אבל משה מפני שהוכיחם נאמר בו ויבכו בני ישראל את משה... (שמיני הקדמה)
...ומניין שאם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים חזור והוכיח, תלמוד לומר הוכח תוכיח, יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. אמר ר' טרפון העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח. אמר רבי אלעזר בן עזריה העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת, העבודה אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים. אמר רבי יוחנן בן נורי מעידני עלי שמים וארץ שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל שהייתי קובל לו עליו, וכל כך הייתי יודע שהיה מוסיף לי אהבה. (קדושים פרק ד)
ואם עד אלה, ר' אליעזר אומר אין המקום מביא פורענות בישראל עד שהוא מעיד בהם תחילה, שנאמר ואם עד אלה... (בחקותי פרק ה, וראה שם עוד)
...מה תלמוד לומר אלה הדברים, מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר וישמן ישורון ויבעט, כיוצא בו אתה אומר דברי עמוס אשר היה בנוקדים וגו', וכי לא נתנבא עמוס אלא אלו בלבד, והלא מכל חבריו נתנבא, ומה תלמוד לומר דברי עמוס שהיו דברי תוכחות, שנאמר שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון, אילו בתי דינים שלהם. כיוצא בו אתה אומר ואלה הדברים אשר דבר ירמיה על ישראל ועל יהודה, וכי לא נתנבא ירמיה אלא אילו בלבד, והלא שני ספרים כתב ירמיהו, שנאמר עד הנה דברי ירמיהו, ומה תלמוד לומר אלה הדברים אלא מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר קול חרדה שמענו פחד ואין שלום... כיוצא בו אתה אומר ואלה דברי דוד האחרונים מלמד שהם דברי תוכחת... ומניין שהיו דברי תוכחות, שנאמר ובליעל כקוץ מונד כולהם. כיוצא בו אותה אומר דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים, וכי לא נתנבא שלמה אלא אילו בלבד...
אל כל ישראל, אילו הוכיח מקצתם הרי אילו שבשוק היו אומרים כך הייתם שומעים מבן עמרם ולא הייתם משיבים לו דבר, כך וכך, אם היינו יושבים שם היינו משיבים לו ארבעה וחמשה פעמים על כל דבר ודבר.
דבר אחר מלמד שכינסן משה מגדולם ועד קטנם ואמר להם כל מי שיש לו תשובה יבא ויאמר. דבר אחר אל כל בני ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות...
בעבר הירדן, מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן, במדבר, מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר... (דברים א, וראה שם עוד)
דבר אחר ויהי בארבעים שנה וגו', מלמד שלא הוכיחם אלא סמוך למיתה, ממי למד, מיעקב שלא הוכיח לבניו אלא סמוך למיתה, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. אמר לו, ראובן בכורי אתה, אמר לו בני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבע דברים אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, כדי שלא יהיה חבירו רואהו ומתבייש הימנו, ושלא יהא בלבך עליו, שהתוכחה מביאה לידי שלום. וכן אתה מוצא באברהם שנאמר והוכיח אברהם את אבימלך על אודות, ומהו אומר ויכרתו ברית שניהם. וכן הוא ביצחק, ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי... ואומר וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. וכן אתה מוצא ביהושע שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה... וכן אתה מוצא בשמואל שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, שנאמר הנני ענו בי... וכן אתה מוצא בדוד שלא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, שנאמר ויקרבו ימי דוד למות... (שם ב)
...כך אמר משה, מוכיחני את ישראל תחילה עכשיו יאמרו עלי בשביל שאין בו כח להכניסנו לארץ ולהפיל סיחון לפנינו הוא מוכיחנו, הוא לא עשה כן אלא לאחר שנכנסו לארץ והפיל סיחון ועוג לפניהם אחר כך הוכיחם. (שם ג)
וזאת הברכה, לפי שאמר להם משה לישראל דברים קשים תחילה, מזי רעב ולחומי רשף, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ובחורב הקצפתם, ממרים הייתם, חזר ואמר להם דברי נחומים, וממנו למדו כל הנביאים... אבל אומות העולם מי שאמרו להם דברי ניחומים חזרו ואמרו דברי תוכחות... (הברכה שמב)
ויאמר אליה עד מתי תשתכרין וגו', א"ר אלעזר מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. (ברכות לא א)
...תנא לא שלו היתה (הפרה) אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו. רב ורבי חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה דסדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן, כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא, כי הא דאמר רבי חנינא מאי דכתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו זקנים מה חטאו, אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים...
א"ל ר' זירא לר' סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא, א"ל לא מקבלי מינאי, א"ל אף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר, דא"ר אחא בר' חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות שנעשות בתוכה וגו'... אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו, אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים, אמרה לפניו, רבונו של עולם היה בידם למחות ולא מיחו, אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, אמרה לפניו רבונו של עולם אם לפניך גלוי להם מי גלוי, והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו... (שבת נד ב)
דרש רבא מאי דכתיב לכו נא ונוכחה יאמר ה', לכו נא, בואו נא מיבעי ליה, יאמר ה', אמר ה' מיבעי ליה, לעתיד לבא יאמר להם הקב"ה לישראל לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו רבונו של עולם אצל מי נלך, אצל אברהם שאמרת לו ידוע תדע ולא בקש רחמים עלינו... (שם פט ב)
א"ר שמעון בר אבא א"ר חנינא לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה. (שם קיט ב)
...הזקן שבהם אומר לפניהן דברי כבושין, אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלקים את שקם ואת תעניתם, אלא וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, ובקבלה הוא אומר וקרעו לבבכם ואל בגדיכם... (תענית טו א)
ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו, ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה. (חגיגה ד ב)
ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, רבי אבא אומר חובה, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. (יבמות סה ב)
אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. (כתובות קה ב)
תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו... (סוטה מז א)
...ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת... (שם מט ב)
...אמר הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מינה קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא... (גיטין נו א)
אמרי ליה מאי נימא לך, נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה... (שם נז ב)
א"ל ההוא מרבנן לרבא ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זמני, א"ל הוכח אפילו ק' פעמים משמע, תוכיח, אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין, תלמוד לומר הוכח תוכיח מכל מקום. (בבא מציעא לא א)
היכי עביד הכי והכתיב התקוששו וקושו, ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. (שם קז ב)
וא"ר יוחנן מאי דכתיב ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו, אומר לו טול קיסם מבין (עיניך), אומר לו טול קורה מבין עיניך, אומר לו כספך היה לסיגים, אמר לו סבאך מהול במים. (בבא בתרא טו ב)
לו יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו, אמר רב עפרא לפומיה דאיוב כלום יש עבד שמוכיח את רבו. (שם טז א)
אמר רבי יוחנן מפני מה זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה, ומפני מה נענש, מפני שהוכיחו ברבים, שנאמר וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה, בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו, אמר לו דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה... (סנהדרין קא ב)
דרש ר' יוסי דמן קסרי מאי דכתיב קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ, מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם, ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליכם את המבול ומקפה נבלתכם על המים כזיקים, שנאמר קל הוא על פני מים...
דרש רבא מאי דכתיב לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים, והיו מבזין אותו, אמרו לו זקן תיבה זו למה... (שם קח א וב)
והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים... אוהב את התוכחות... (אבות ו ו)
...וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא, והכתיב וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה, התם שיש בידם למחות ולא מיחו. (שבועות לט א)
...התם נמי כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו הוו להו כצדיקים שאינן גמורים. (ע"ז ד א)
ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה, מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו. (שם יח א)
מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר הוכח תוכיח, הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר תוכיח מכל מקום, יכול אפילו משתנים פניו, תלמוד לומר לא תשא עליו חטא, תניא א"ר טרפון תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך... בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא, אמר ליה ולא מודית דענוה לשמה עדיפא, דאמר מר ענוה גדולה מכולם, שלא לשמה נמי עדיפא... היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל, אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי, קביל עליה דתו לא מצער ליה, בתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד, אמר ליה אמאי לא אמרת ליה באנפיה, אמר ליה חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי.
עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. כתנאי, רבי אליעזר אומר עד הכאה, רבי יהושע אומר עד קללה, בן עזאי אומר עד נזיפה, אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו, ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות, וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו. למאן דאמר עד הכאה, דכתיב להכותו, ולמאן דאמר עד קללה, דכתיב לבשתך ולבושת ערות אמך, ולמאן דאמר עד נזיפה דכתיב ויחר אף שאול... (ערכין טז ב)
תניא רבי אליעזר הגדול אומר אלמלא בא הקב"ה עם אברהם יצחק ויעקב בדין אין יכולין לעמוד מפני תוכחה, שנאמר ועתה התיצבו ואשפטה אתכם לפני ה' את כל צדקות ה' אשר עשה אתכם ואת אבותיכם. (שם יז א)
תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב... אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה, שנאמר מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר חן ימצא ממחליק לשון. (תמיד כח א)
ר' יודא בן פזי אומר אכתוב לכם רובי תורתי אלו התוכחות, אפילו כן לא כמו זר נחשבו. (פאה יג א)
...ויש אדם נענש על שכינתו, א"ר קיריס דאירמה ללמדך שכל מי שיש ספיקה בידו למחות ואינו ממחה קלקלה תלויה בו. (ביצה יב ב)
אין מפסיקין בקללות, א"ר חייה בר גמדא אל תקוץ בתוכחתו, על תעשה קוצים קוצים. (מגילה כו ב)
והוכיח אברהם את אבימלך, א"ר יוסי בר חנינא התוכחה מביאה לידי אהבה, שנאמר (משלי ט') הוכח לחכם ויאהבך, היא דעתיה דריב"ח דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה. אמר ר"ל תוכחה מביאה לידי שלום, והוכיח אברהם את אבימלך וגו', היא דעתיה דאמר כל שלום שאין עמו תוכחה אינו שלום. (בראשית נד ג)
ויאמר אליהם שמעו נא, אמר כך יהיו הנביאים מוכיחין אתכם, (מיכה ו') שמעו נא את אשר ה' אומר. (שם פד ט)
ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו וגו', אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, בלעם חכם של הגוים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב (במדבר כ"ב) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא. יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ') אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה. (שם צג י)
את יעקב איש וביתו באו, הדא הוא דכתיב (משלי י"ג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, בנוהג שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך יורד עמו עד לחייו, ומה תלמוד לומר חושך שבטו שונא בנו, ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושנאהו, שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם...
כיוצא בו (בראשית כ"ה) ויאהב יצחק את עשו, לפיכך יצא לתרבות רעה על אשר לא רידהו... כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ובקש להרוג את אביו... ואוהבו שחרו מוסר זה הקב"ה, על שאהב את ישראל דכתיב (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ה', שהוא מרדה אותם ביסורין... ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו שלא היה בהם פסולת... (שמות א א)
והיה שלמה ישן עד ד' שעות ביום ומפתחות של בית המקדש נתונות תחת ראשו... נכנסה אמו והוכיחו, ויש אומרים ירבעם בן נבט נכנס והוכיחו, ויכול היה, ר' חגי בשם ר' יצחק עמד וכנס אלף מתוך שבטו ונכנס והוכיחו, הדא הוא דכתיב כדבר אפרים רתת, כדבר ירבעם ריתותו של שלמה, א"ל הקב"ה למה אתה מוכיחו, נשיא הוא בישראל, חייך שאני מטעימך משררותו ואין אתה יכול לעמוד בה... ורבנן אמרין ודאי אמו מוכיחתו, נטלה קורדיקין שלה והיתה מסרסתו לכאן ולכאן, ואמרה לו מה ברי ומה בר בטני... (ויקרא יב ד, וראה שם עוד)
דבר אחר חכו ממתקים, א"ר שמואל בר נחמן בג' מקומות שמעו אומות העולם שהקב"ה מוכיח את ישראל ושמחו ובסוף יצאו בבושת פנים, ואלו הן, (ישעיה א') לכו נא ונוכחה יאמר ה', אמרו עכשיו הוא מכלה שונאיהם של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן, כיון שאמר להם אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', אמרו זו התוכחות, לא בעי אלא מתפגגה עמהון... א"ר ידון ב"ר שמעון לאלמנה שקבלה על בנה, חמתיה לדיין דאין בנור ובזפת ובמגלבין, אמרה אין דאין הוא לברי באילין דיניא קטיל הוא ליה, דחלת, כד גמר מיליא א"ל מה הוא עביד ליך, אמרה ליה כד הוה במעי הוה מבעט לי, א"ל וזו סורחנא, כך יעקב בבטן עקב את אחיו. (במדבר י ב, וראה שם עוד)
דבר אחר אלה הדברים, זה שאמר הכתוב (משלי כ"ח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, ר' פנחס בשם ר' חמא בר חנינא אמר מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל, שנאמר (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. מהו אחרי, אמר הקב"ה בשביל להביאן אחרי, חן ימצא זה משה, דכתיב (שמות ל"ג) וגם מצאת חן בעיני...
דבר אחר מוכיח אדם אחרי א"ר יהודה ב"ר סימון מהו אחרי, אמר הקב"ה כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר (שם ל"ב) אתם חטאתם וגו', להקב"ה אמר (שם) למה ה' יחרה אפך בעמך... (דברים א ב, וראה שם עוד)
דבר אחר אלה הדברים, אמר ר' אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה, אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו... אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל.
דבר אחר אילו אחר הוכיחן היו אומרים זה מוכיחנו, משה שכתוב בו (במדבר ט"ז) לא חמור אחד מהם נשאתי, לזה נאה להוכיח את ישראל. (שם שם ד)
...כך אמר משה בשביל שאמרתי להם שמעו נא המורים נטלתי שלי מתחת ידיהם, ועכשיו אני בא להוכיחן, א"ל הקב"ה משה אל תתיירא. דבר אחר אלה הדברים, רבנין אמרין א"ל הקב"ה למשה הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן, מנין שנאמר ה' אלקיכם הרבה וגו'. ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה, שכן שלמה מפרש (משלי כ"ד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. (שם שם ו)
דבר אחר יוסיף עליכם ככם, א"ר אחא יכולין היו ישראל לומר לו, רבינו משה אנו יש בנו אחד מכל הדברים שאתה מוכיחנו וקבלנו תוכחותיך, אלא שתקו, לפיכך הוא אומר ככם, צדיקים כיוצא בכם מקבלים תוכחות ושותקים. (שם שם יא)
דבר אחר ואתחנן אל ה', זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ט) בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם, ומהו בתוכחות על עון, על ידי עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ') שמעו נא המורים יסרת אותו והוכחת אותו... (שם ב ב)
א"ר יוחנן אין לך צדיק באומות העולם יותר מאיוב ולא בא אלא בתוכחות, שנאמר אערכה לפניו משפט ופי אמלא תוכחות... (שם שם ג)
הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם. למדונו רבותינו למה איו מפסיקין בקללות, א"ר חייא בר גמדא לפי שכתוב (משלי ג') מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין, אלא אחד קורא את כולן. דבר אחר למה אין מפסיקין בקללות, א"ר יהושע דסכנין בש"ר לוי אמר הקב"ה אני כתבתי על כבודי (תהלים צ"א) עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך. כיצד אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך ב' פעמים לפניה ולאחריה, אלא אחד קורא את כולן. (שם ד א)
ר' יהודה אומר אין לשון איכה אלא לשון תוכחה, המד"א (ירמיה ח') איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו וגו'. (איכה א א)
...אעל פתח ואמר מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש, בתוכחות כתיב (דברים כ"ח) והפלא ה' את מכותך, ובחורבן בית המקדש כתיב ותרד פלאים, אבל בסילוקן של צדיקים כתיב (ישעיה כ" ) לכן כה אמר ה' הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, וכל כך למה, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. (שם שם לט)
ר' יודן אמר וגברתני לעמוד בכולן, את מוצא אחר מאה חסר שתי תוכחות שיש במשנה תורה מה כתיב, (דברים כ"ט) אתם נצבים היום כולכם, ומתרגמינן אתון קיימין גבורין לעמוד בכולן. (שם ג י)
אילו אדם אחר בא והתוכח את ישראל הייתי אומר אדם שאכל ושתה מהן ונהנה מהן מוכיחן, אלא משה שכתוב בו (במדבר ט"ז) לא חמור אחד מהם נשאתי וגו' לזה נאה להוכיחן לישראל, הדא הוא דכתיב (דברים א') אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו'. (קהלת ג יג)
ר' לוי בן פנטי קרא את ארוריא קדם ר' הונא וגמגם בהון, א"ל אשמע קליך דלית אינון קללות תוכחות אינון, מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. (שם ח ז)
...הא למדת שאפילו צדיקים גמורים נתפסים על הדור וכן הוא אומר והכרתי ממך צדיק ורשע, צדיק על שלא מיחה ברשע, וכן אתה מוצא ביאשיה המלך שנתפס על דורו, וכתיב בו וכמוהו לא היה לפניו מלך וגו' (מלכים ב' כ"ג)... תני רבי אומר איזה הוא דרך ישרה שיבור לו האדם אהב את התוכחות, שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם טובה באה לעולם, ברכה באה לעולם, רעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (משלי כ"ד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, על המוכיח ועל המתוכח... אהב את התוכחות, שכל זמן שהתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם, טובה באה לעולם, ברכה באה לעולם, רעה מסתלקת מן העולם, שנאמר (משלי כ"ד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, על המוכיח ועל המתוכח. ויש אומרים יחזק באמונה יתירה, שנאמר (תהלים ק"א) עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל המוכיח את חברו לשם שמים זוכה לפלג של הקב"ה, שנאמר (משלי כ"ח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר חן ימצא. (משפטים ז)
...אמרה לפניו רבונו של עולם אם גלוי וידוע לפניך לפניהם מי גלוי, ולפיכך היה להם למחות בידם ולהתבזות על קדושת שמך ולקבל על עצמן ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל, שהרי ירמיה סובל כמה צרות מישראל, וישעיה כמו כן... (תזריע ט)
אמר חזקיה בנו של רבי חייא למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר אחת או שתים שנאמר בפרשה זו חוץ מארבעים ותשע שנאמרו בתורת כהנים, מיד הוריקו פניהם ואמרו, מי יכול לעמוד באלו, מיד קרא אותן משה והיה מפייסן... (נצבים א)
אין וילך אלא לשון תוכחה, שנאמר (תהלים מ"ו) לכו חזו מפעלות אלקים... (וילך א)
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר אל תרצה את חבירו בשעת כעסו ואל תנחמהו בשעת אבלו... יש אומרים יש לך חבירים מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם. (פרק כט א)
הוי אוהב את המוכיחך כדי שתוסף חכמה על חכמתך, ושנא את המכבדך כדי שלא תתמעט מחכמתך. (פרק ט)
לדעת חכמה ומוסר, אם חכמה למה מוסר ואם מוסר למה חכמה, אלא אם יש באדם חכמה הרי הוא למד מוסר ואם אין בו חכמה אינו יכול ללמוד מוסר. (פרשה א)
כל תלמיד חכם שמטה אזנו לתוכחת חיים זוכה לישב בישיבת חכמים, ופורע מוסר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב, אם השחית נפשו בדברי תורה קונה לב זו חכמה שנתונה בלב, שמתוך שעוסק בה זוכה לשנים, לכבוד ולענוה, שנאמר יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה. תמן תנינן זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביא לידי טהרה, טהרה מביאה לידי יראת חטא, לכך נאמר יראת ה' מוסר חכמה ולפני כבוד ענוה. (פרשה טו)
...אבל אם הוכיחו מביא על עצמו ברכה, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, מה כתיב אחריו, שפתים ישק משיב דברים נכוחים אלו דברי תוכחות, כד"א כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת (משלי ח'). (פרשה כד)
וכל הנזקק אל החכמים ואל תלמידיהן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה רצונו של אביו שבשמים, וכל היודע להוכיח ומוכיח את הרבים הרי הוא עושה קורת רוח לפני קונו, שנאמר (משלי כ"ד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, לא נאמר אלא עליהם להמוכיחים ולהמקבל תוכחה. (פרק ג)
דבר אחר מה תלמוד לומר בן אדם וגו', כך אמר הקב"ה ליחזקאל אם אתה מוכיחן תוכיחן, ואם אין אתה מוכיחן אני מוכיחן בתוכחה, אבל אי אתה דומה להן אלא כשיר הזה, מה שיר הזה עתים בני אדם שמחים בו עתים משמחין את בעליו, שנאמר (יחזקאל ל"ג) להונך להם כשיר עגבים וגו' ושמעו את דבריך ועושים אינם וגו'. (פרק ה)
...ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף, מי הרג את כל אלה, הוי אומר לא הרג אותן אלא פנחס שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה, וגם היה לו להתיר את נדרו ליפתח ולא התיר. ולא פנחס בלבד אלא כל מי שסיפק בידו למחות ולא מוחה להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו, שנאמר (יחזקאל ג') ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם וגו', באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש וגו', לפי שכל ישראל ערבים זה לזה... (פרק יא)
...תלמוד לומר הוכח תוכיח את עמיתך, יכול אפילו אם אתה יודע שהוא רשע ושונאך אף על פי כן אתה חייב להוכיח אותו, תלמוד לומר הוכח תוכיח את עמיתך, לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, וגם אי אתה רשאי להוכיח אותו, שנאמר (משלי ט') יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. מאי ולא תשא עליו חטא, אמר ר' אליעזר בן מתיא אם יש בו דבר שאתה יודע בו אמור לו בינו לבינך ולא תהא חוטא בו, לכך נאמר ולא תשא עליו חטא... (פרק יח)
אמר להם רבי אליעזר לתלמידיו בני יכולים אתם לעמוד בתוכחות, אמרו לו יהי רצון שתודיענו, מיד פתח רבי אליעזר ואמר... (פרק כב)
ואם עד אלה לא תשמעו לי, ר' אליעזר אומר אין הקב"ה מביא פורענות על ישראל עד שהוא מעיד בהם תחלה, שנאמר ואם עד אלה לא תשמעו לי, ר' יהושע אומר שלא יאמרו ישראל כלו המכות, עוד יש לי מכות כאלה וכאלה שאביא עליהם, אתם עברתם לפני שבע עבירות, בואו וקבלו שבע פורעניות... (ויקרא כו יח)
אמר ר' שמואל משל למטרונה שהיו לה שני שושבינין, אחד עירוני ואחד מדיני, זה שהיה עירוני אומר לה דברים טובים, לא בת טובים את, לא בת עשירים את, ואותו שהיה מדיני אומר לה לא בת עניים את, לא בת בזויים את, כך ירמיהו עירני ומענתות היה, נכנס לירושלים ואמר להם דברים של ניחומין, שמעו דבר ה' בית יעקב (ירמיה ב'). ברם ישעיה על ידי שהיה בן מדינה מירושלים היה אומר להם דברים של קנטורין, (ישעיה א') שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלקינו עם עמורה... (במדבר לג)
אחד עשר יום מחורב, אמר להם משה ראו מה אתם גרמתם לעצמכם, שאתם עדיין לא נכנסתם לארץ עד עכשיו ארבעים שנה, ולכך נאמר אחריו ויהי בארבעים שנה. ומה ראה משה רבינו ע"ה שלא הוכיחן אלא סמוך למיתתו, אלא לפי שאדם צריך לשמור עצמו שלא להוכיח את חבירו אלא או סמוך למיתתו או קרוב ליפרש ממנו כדי שלא יהיה בלבו של חבירו שום איבה עליו, כי כן מצינו ביעקב שלא הוכיח לראובן ושמעון ולוי אלא סמוך למיתתו, וכן משה רבינו ע"ה לא הוכיחן אלא סמוך למיתתו. (דברים א ב)
אבל מי שהוא מוכיח חברו שיחזור בו נוטל ברכות, שנאמר ולמוכיחים ינעם, אותו המתוכח אם קבל עליו וחוזר בו אף הוא מקבל ברכות, שנאמר ועליהם תבא ברכת טוב, עליו תבא ברכת טוב אין כתיב כאן אלא ועליהם, המוכיח ומתוכח, לכך הוכיח משה את דורו, ומפני שקבלו ממנו קבלו ברכות, שנאמר ה' אלקיכם הרבה אתכם וגו', ושלמה צווח אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, זה דורו של משה שנעשו חכמים. (דברים פרק א, תשצג)
דבר אחר מה כתיב למעלה מן הענין אלה המצות ואחר כך אלה הדברים, אמר הקב"ה חביבין עלי דברי משה שהוכיח את ישראל כנגד כל המצות שנתתי לכם, לכך נאמר אלה המצות, אלה הדברים. (שם)
כתיב מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח זה משה, אדם אלו ישראל שנאמר ואתנה צאני וגו', אחרי, אמר הקב"ה בשביל להביאן אחרי, חן ימצא זה משה, דכתיב וגם מצאת חן בעיני, ממחליק לשון זה בלעם שהחליקן בנבואתו וגבה לבן ונפלו בשטים. (שם שם תשצה)
וכן ירמיה בשעה שהיה מתנבא דברי נחמות היה מיחד שמו, שנאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך, אבל בדברי תוכחות כתיב דברי ירמיהו, וכן משה על כל דבור ודבור כתיב וידבר ה', וכשבא להוכיח כתיב אלה הדברים. (שופטים פרק ו, סב)
למה זה אדוני רודף אחרי עבדו, דרך ארץ באדם שהוא מוכיח נותן פניו בקטן, וכשהוא מפייס נותן עיניו בגדול, כן עשה דוד, כשדבר דברים טובים ונחומים הפך פניו שאול ואמר למה זה אדוני רודף אחרי עבדו, וכשאמר דברים קשים הפך פניו לאבנר, לא טוב הדבר וגו' כי בני מות אתם. ואף משה עשה כן, ויקצוף על אלעזר ועל איתמר ולא על אהרן... (שמואל א פרק כז, קלט)
...ואף ישעיה כשנתנבא אמר תחלה התוכחות, למה היה דומה לבעל הבית שהיה לו בן והכעיסו הבן, עבר אביו וראה את הלבלר יושב, קרא אותו וא"ל לך כתוב שאני כופר בבני, והלך וכתב ולא היה שם עדים ולא חכם, אחר זמן הלך הבן ונפל לרגלי אביו ובקש הימנו וקבלו... אמר לו שמא אמרתי לך בכעסי אכפי כי חס לי, וכי יש לי אחר בעולם אלא הוא... כך הכעיסו ישראל להקב"ה וקרא לישעיה וא"ל כתוב שאני כופר בבני, התחיל כותב שמעו שמים וגו', למה כופר אני בהן שהן הכעיסו אותי, אחר זמן בקשו ישראל מן הקב"ה וקבלן, אותו הפה שאמר והם פשעו בי חזר ואמר מחיתי כעב פשעיך וגו' וקבלן... (ישעיה פרק א, שפה)
אם יעמוד משה ושמואל... ולמה הוא מעלה שני נביאים הללו מכל הנביאים, על ידי שלא נטלו שחד, שאלו לא כן לא היה להם כח לעמוד כנגד ישראל להוכיחן. (ירמיה פרק טו, רצב)
לפי שאמר משה לישראל דברים קשים, מזי רעב ולחומי רשף, מחוץ תשכל חרב, ובחורב הקצפתם, ממרים הייתם, חזר ואמר להם דברים של נחומים, וזאת הברכה. וכן אתה מוצא ביואל שאמר להם תחלה דברים קשים, ההיתה זאת בימיכם, עליה לבניכם ספרו, יתר הגזם אכל הארבה, חזר ואמר להם דברים של נחומים, ושלמתי לכם את השנים, וממנו למדו כל הנביאים, וכן הושע, תחלת דבריו אמר תן להם ה', מה תתן תן להם רחם משכיל, חזר ואמר להם דברי נחומים, ילכו יונקותיו, ישובו יושבי בצלו... וכן עמוס... וכן מיכה, וכן ירמיה אומר והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, וחזר וא"ל דברי נחומים, אז תשמח בתולה במחול, יכול משאמר להם דברי נחומים חזר ואמר להם דברי תוכחות, תלמוד לומר ככה תשקע בבל ולא תוסיף, הרי משאמר להם דברי נחומים לא חזר ואמר להם דברי תוכחות. (מיכה פרק ז, תקס)
רבי יהושע אומר מצינו שהרג ארבעה בימי שאול, דואג שאמרו, ושאול שקבלו ונוב עיר הכהנים שנאמר עליהם, ואבנר בן נר שסיפק היה בידו למחות ולא מיחה. רבי זעירא שלח ואמר ליה לר' סימאי סיפק בידך למחות למה אין אתה מוחה, אמר ליה איני אלא מן הנאנחים והנאנקים, אמר ליה רבי זעירא מהם התחילה הדין... (תהלים יב, תרנו)
תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם, אם תשובו לתוכחתי אביעה לכם רוחי על ידי יחזקאל, היה היה דבר ה' אל יחזקאל, ואם לאו אודיעה דברי אתכם על ידי ירמיה, דברי ירמיהו בן חלקיהו... ותוכחתי לא אביתם זה ירמיה שהיה מוכיח את ישראל והיו מבזים ומלעיגים עליו, אמר להם ירמיה עתיד יום לבוא שאלעג ואשחק עליכם, שנאמר גם אני באידכם אשחק אלעג בבא פחדכם וגו'... (משלי פרק א, תתקלב)
חושך שבטו שונא בנו, וכי יש אדם ששונא בנו, אלא מתוך שאין מוכיחו על התורה וחכמה ודרך ארץ עתיד לשנאתו, אבל אם מוכיחו נעשה אוהבו שנאמר ואוהבו שחרו מוסר. וכן הקב"ה מתוך שהוא אוהב את הצדיקים מיסרן בעולם הזה ביסורין ובשעבוד מלכיות כדי שתהא להם לכפרת עון. (שם פרק יג, תתקנ)
טוב לשמע גערת חכם אלו הדרשנים... (קהלת פרק ז, תתקעג)
זה שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, מוכיח אדם זה משה שהוכיח את ישראל, ממחליק לשון זה בלעם שהיה אומר לישראל דברים מתוקנים, מה טובו אהליך יעקב. למה הם דומים, לבן מלך שהיה לו שני פדגוגין, אחד אוהב אותו ואחד שונא אותו. אוהבו היה מזהירו ואמר לו בני הזהר בעצמך שלא תעשה עבירה שאביך דיין, ואם הוא שומע שעברת עבירה אינו חס עליך אלא הורגך, אף על פי שהוא אביך אינו נושא לך פנים. והשני שהיה שונא אותו אומר מה אתה מיצר, אביך מלך עשה כל תאותך ואל תתירא מבריה למה שאתה יחידו של אביך ואינו מקפיד עליך. כך הבן אלו ישראל, שני הפדגוגין משה ובלעם... (משלי פרק כח)
כיון שראו השבטים שהוא מקנתרן התחילו מסתלקין לזויות, כיון שראה אותן שהן מסתלקין התחיל קורא לכל אחד ואחד ומברכו, יהודה אתה יודוך אחיך, מכאן שהתוכחה גורמת לברכה, וכן הוא אומר ולמוכיחין ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. (בראשית מט ז)
זה הוא מה שאמר הכתוב ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב (משלי כ"ד), מהו ולמוכיחים ינעם, מלמד שדברי המוכיח את חבירו נעימים וחביבים לפני המקום, וכן הוא אומר מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (שם כ"ח). ואם אינו מוכיח את חבירו ומחזירו למוטב הרי הוא שותפו בעון והחטאת תלויה בשניהם, ולפיכך הקב"ה מזהיר ואומר, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, כלומר שאם אין את מוכיח אותו את נושא עמו בחטאו. וכל המקבל את התוכחת וחוזר בתשובה מעלין עליו כאלו לא חטא מעולם... ואין לך קשה לעולם ממי ששונא את התוכחת, וכן את מוצא כשהוכיח הנביא את ישראל א"ל לא דייכם שאתם חוטאין אלא שאתם שונאין את המוכיחים, שנאמר שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו (עמוס ה')... הוא לפי שהתוכחת חביבה הוא משבח את המוכיחים, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, שהמקבל את התוכחה גורם טובה לעצמו...
דבר אחר ולמוכיחים ינעם, אלו שני מוכיחים נעימים שהוכיחו את ישראל לאביהן שבשמים ואלו הן משה ושמואל, בא וראה חכמתן שלא ראו להוכיח את ישראל עד שהוכיחו את עצמן תחלה. משה אמר לא חמור אחד מהם נשאתי, והיה אותו דבר כנגד ששים רבוא, ולא היה לאחד מהן פתחון פה להשיבו מפני שלא היה בידו מאחד מהן הנאה של כלום. ושמואל אמר את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי (שמואל א' י"ב), והיו כל ישראל עומדין ולא היה אחד מהן משיבו דבר, שלא היה נהנה מהן כלום... אבל אחרים על ידי שהיו גוזלין וחומסין את ישראל לא היו יכולין להוכיחן, עליהם הוא אומר ולא ידעו עשות נכוחה נאום ה' (עמוס ג'), נמצאת למד שכל מי שהוא מבקש להוכיח את אחרים יוכיח את עצמו תחלה... אבל משה ושמואל על ידי שהיו זריזין בדברי תורה ומנוקין מכל דבר בעולם נאה להן להוכיח את ישראל והיו דבריהן חביבין על לב שומעיהן ומקבלין אותן באהבה, לכך נאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. (דברים א א)
דבר אחר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, אמרו חכמים בשעה שעמד משה רבינו וראה שיעמוד מיכה ויעשה צלם ויתעה את ישראל אמר, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. ראה בניו של עלי אינן שומעין לקול אביהם אמר, ארור מקלה אביו ואמו... (שם כז טו, וראה שם עוד)
ויאמר הן עוד היום גדול, אמר להם אם שומרי שכר אתם, הן עוד היום גדול וחייבים אתם לרעות את הצאן, ואם שלכם אתם רועים לא עת האסף המקנה, מיכן לאדם חשוב שהולך למקום אחד ורואה דבר שלא כהוגן שצריך למנעם ואל יאמר שלום עלי נפשי. (בראשית כט ז)
והקללה אם לא תשמעו, לא הוכיח משה את ישראל אלא אחר שראה את הטובות שהקב"ה מביא על ישראל, וכן יעקב אבינו לא הוכיח את בניו אלא אחרי שראה הטובות שהביא עליהם. (דברים ראה)
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר זצ"ל, טובה תוכחה שהוכיח משה את ישראל כענין שנאמר אתם נצבים היום, מאהבה מסותרת, מאהבה שהיה אוהבם כל השנים והיתה התוכחת מסותרת ולא היה מוכיחם, ומתפלל עליהם, כענין שנאמר (דברים ט') ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'. דבר אחר טובה תוכחת שהוכיח משה את ישראל לפני מותו, כענין שנאמר הקהילו אלי, מאהבה מסותרת שהיו כל הזקנים אוהבין אותם ולא הוכיחום. גדולה היא תוכחה שלא נתוודע יוסף אל אחיו אלא מתוך תוכחה. ולפי שראה משה רבינו שהתוכחה טובה לישראל העיד בהם בגלוי לפני השמים והארץ, שנאמר האזינו השמים ואדברה... (האזינו)
וכשירצה הבורא להעיר אותך ולהוכיחך יצוה אחד מן המשרתים להסתלק מעבודתך ויחלה האבר ההוא מגופך או שנים או כולם ויחלה וידוה עד עת ידוע, ואם תקיצי ותשובי אליו וצוהו לשוב לעבודתך וירפא גופך וישוב לענינו הראשון, כמו שאמר הכתוב (תהלים ק"ז) "אוילים מדרך פשעם וגו' כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' וגו' וישלח דברו וירפאם" וגו'... (שער ג עבודת האלקים פרק ט)
וכאשר יתייאש היצר מפתותך מהפנים האלה אשר זכרנו משתדל בזה מצד הגאות והגאון ומעוט הענוה, ויאמר כבר הגעת אל המעלות הגדולות שהגיעו אליהן החסידים והצדיקים באמונת לבבך ובמעשיך השלמים בעבודת האלקים, ואתה יחיד בדורך ואחד באנשי זמנך, וראוי לך להראות יתרונך עליהם במאוס אותם ובהפחיתם, ותזכור רעותיהם ותפרסם רוע לבבם ותכלימם ותוכיחם על זה עד שיכלמו וישובו אל האלקים ויתחרטו על מה שקדם להם, ותתנהג בזה מנהג הנביאים כמו שכתוב (יחזקאל מ"ג) "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם". ואם תשיב עליו בזה ותאמר לו איך אמאס ואכלים מי שאינני יודע עניני לבבו ומצפונו לאלקים, ואם הוא בנראה ממנו נמאס אפשר שאין מצפונו כנראהו, ואם הנביאים הכלימו והוכיחו בני דורם עשו ברשות הבורא שהיה משקיף על לבבם ורוע מצפונם אבל אין בכח חכמתי ודעתי לדעת מה שיש בלבבות ומצפונים, ושמא מצפון הנמאס בעיני טוב מגלויו הרבה ואינני יודע בו, ואולי מצפונו טוב משלי אצל הבורא, ואם הוא בנראהו רע אפשר שגרם לו זה סכלותו במה שהוא חייב לבורא ויש לו טענה יותר ממני מפני יתרון חכמתי על חכמתו עליו, כי הבורא איננו תובע האדם אלא כפי חכמתו, ואני יותר ראוי שאהיה נמאס ממנו מפני יתרון קצורי במה שאני חייב בו מעבודת הבורא עם דעתי אותו, על קצורו עם סכלותו בו והוא ממרה את האלקים בסכלות ובשגגה, ואני ממרה אותו בדעת ובזדון... ועוד כשאטריד לבי לפקוד מומי בני אדם ולעיין במדותם הרעות ימנעני זה מעיין בחסרוני ומעמוד על מומי עצמי שהוא יותר צריך לי, ואני חייב בו יותר כמו החולה אשר יטרידהו מדוהו מפקוד מדוה בני אדם, ורפואת עצמו מרפואת זולתו, אז ישבר היצר וינגף לפניך. (שער ה יחוד המעשה פרק ה)
והחמישי, כשהוא מוכיח את נפשו ונותן דין הבורא מעצמו אף על פי שאין יכולת לדין על זה התברר כניעתו לאלקים ושפלותו ושחותו, כמו שנאמר (עזרא י') "אנחנו מעלנו באלקינו" וגו', ונאמר (שם) "ויתנו ידם להוציא נשיהם". ועם המאורעים האלה והדומים להם יתקיימו סימני הכניעה לא-ל יתעלה והשפלות מן הננעים ותראה אמונת לבבם בהם. (שער ו הכניעה פרק ז)
אבל תנאי גדרי התשובה רבים מאד, אך אזכור מהם עשרים תנאים... והחמישי, שיוכיח נפשו ויכלימנה במצפונו על מה שהיה מקצורו בחובת הבורא יתעלה עליו, כמו שנאמר (יואל ב') "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם"... (שער ז התשובה פרק ה)
...ומהם חיוב הצווי בטוב וההזהרה מן הרע אשר צונו הבורא עליו באמרו (ויקרא י"ט) "הוכח תוכיח את עמיתך", ואנחנו חייבים להזהיר מן הרע בג' דברים, הא' מהם בפגיעת היד, כמו שעשה פינחס בדבר זמרי וכזבי, והב', למחות בדברים, כמו שעשה משה באמרו לרשע (שמות ב') למה תכה רעך, והג' בלב, כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים כ"ו) " שנאתי קהל מרעים" וגו'. ואם יכול למחות הרשעים על כל פנים ימחה, שאין עמי הארץ נמלטים מן הקצור. וכאשר תתבודד בטלה מעליך חובת הצווי בטוב וההזהרה מן הרע בלי ספק, והוא דבר קשה לקיים מצותו ולהשלים חובתו, כמו שאמרו חז"ל העבודה אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה. ואמרו קצתם העבודה אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. (שם ח חשבון הנפש פרק ג)
וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלקים יתעלה, ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא, שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים. והמשל בזה משני סוחרים הגיעו אל המדינה, הרויח אחד מהם בסחורה אחת שהיתה בידו עשרת כפלי הקרן והיה הכל מאה זוז, והרויח השני כפל אחד בלבד והיו לו סחורות רבות והגיעו לידו עשרת אלפי זוזים, והיה ריוח הסוחר הראשון עם רוב כפלי הריוח תשעים זוז ועשרה חלקים מאחד עשר חלק בזוז, והיה ריוח הסוחר השני חמשה אלפים זוזים עם מעט כפל הריוח. וכן אחי מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה, ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן לאלקים, כמו שאמרו רז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו... ואמר (משלי כ"ד) "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב"... ועל כן צוה הבורא להוכיח את המקצרים, כמו שכתוב (ויקרא י"ט) הוכח תוכיח את עמיתך... (שער י אהבת ה' פרק ו)
אתה הוכחת - יתה זמינתא במזלא. (בראשית כד יד)
ויכסי מימרא דה' מנכון רוח קודשא כד ייתון מחתין עליכון ומחתין על בניכון... (דברים כח נט)
ונתתי פני - פני שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם. והפקדתי עליכם - שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם אביא אחרת ואסמכנה לה. (ויקרא כו יז)
והשימותי את מקדשכם - יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקיים והשמותי את מקדשיכם מן הגדודיות, שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פורעניות, אכילת בשר בנים ובנות, והשמדת במות הרי שתים, כתיתות חמנים אין כאן פורענות אלא על ידי השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות והכרתי, ונתתי את פגריהם וגו' הרי שלש, סילוק שכינה ארבע, חרבן ערים שממון מקדש מן הגדודיות ולא אריח קרבנות הרי שבע. (שם שם לא)
אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל... (דברים א א)
נער אנכי - איני כדאי להוכיחם, משה הוכיח סמוך למיתתו כשהיה חשוב בעיניהם על ידי נסים שעשה להם. (ירמיה א ו)
ומוכיח לרשע - מום למוכיח, שזה מחרפו, והיא אזהרה שאסור לדבר עם המסיתים מדרך הישרה ואפילו לקרבם. (משלי ט ז)
אחרי חן - המוכיח ימצא אחר זמן חן בעיניו יותר ממחליק לשון. (שם כח כג)
הוכח תוכיח - שמא תחשדהו בדבר ולא היה כן, וזה טעם ולא תשא עליו חטא, כי עונש יהיה לך בעבורו. (ויקרא יט יז)
ואכלתם בשר בניכם - אין למעלה מן הרעב הזה, ולא יהיה לכם מקום לזעוק ולהתפלל להושע מהרעב כי אשמיד במותיכם מקום הזבחים. (שם כו כט)
תוכחת מגולה - טובה מתוכחה מוסתרת של אוהביו, כי בה יתביש יותר ויוסר. (משלי כז ה)
ואמר הוכח תוכיח את עמיתך - מצוה אחרת ללמדו תוכחות מוסר, ולא תשא עליו חטא - שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו, ולזה יטה לשון אונקלוס שאמר ולא תקבל על דליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו. והנכון בעיני כי הוכח תוכיח כמו והוכיח אברהם את אבימלך, ויאמר הכתוב אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטא ותכפר לו. (ויקרא יט יז)
...ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות הראשון כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו, שכן תראה בתוכחות שאמר "אם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם", ואמר "להפרכם את בריתי", והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים כי היו עובדי עכו"ם ועושים כל הרעות, והוא שאמר "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם", יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לרצון לו במקדש ההוא, והעונשים עליהם חרב וחיה רעה ודבר ורעב וגלות בסוף, כי כל זה היה שם כאשר בא בפירוש בספר ירמיהו. ואמר בגלות "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה", שהיו שנות הגלות כשנים אשר בטלו השמטות, וכן אמר הכתוב בגלות ההוא, "למלאת דבר ה' מפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה", כן התרה בהם וכן הגיע אליהם, אם כן דבר ה' ברור הוא שעל הגלות ההוא דבר הכתוב...
אבל הברית שבמשנה תורה רמז לגלותינו זה ולגאולה שנגאל ממנו, כי הסתכלנו תחלה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה, ולא הזהיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ויעבדו עכו"ם כלל, אבל אמר והיה אם לא תשמעו בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחקיו ומשפטיו, לומר כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו שבית ראשון מפני מה חרב מפני עכו"ם וגלוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה וגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם, ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן... ושם אמר בקללות "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר" שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת, גוי אשר לא תשמע לשונו, מפני רוב רחוקה מארצנו... וכל אלה רומזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותינו זה והגאולה בברית ההיא השנית גאולה שלמה מעולה על כולנו... (שם כו טז, וראה שם עוד)
...ודע כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערת ובדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן, אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ כאשר אמר "יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך"... ועל דעתי גם זה מרמיזותינו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת, על לכת אגריפס המלך לרומה... אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבנו לא נתקלקלו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאנינו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות בשאר העמים יושבי הארץ ההיא או בטוב מהם שרחמיו עלינו, כי ישיבתנו בגלות היא ההבטחה שאמר לנו "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" וגו'... (דברים כח מב)
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך", המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר "ולא תשא עליו חטא". כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול... במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות, לא הקפידה תורה אלא על המשטמה. (דעות ו ז)
ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן... והמבזה התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה, כמו שכתוב בתורה "זכור ואל תשכח", "ממרים הייתם", "ולא נתן ה' לכם לב"... וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה. וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים. (תשובה ד ב)
הגיעו לירושלים בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהן ומאיימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה, ואומרים לה בתי, הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים, אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים, ואומרין לה בתי הרבה קדמוך ונשטפו ואישים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו... (סוטה ג ב)
הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט) מצוה אותנו להוכיח כל אחד מישראל שמתיאש ומתעצל בעצמו אפילו מאחת מן המצות רמ"ח עשה או שהיה עובר על אחת ממצות לא תעשה האמורים. ואמרו חכמים כל מי שיש בידו לעשות ולהוכיח על מצות עשה ועל מצות לא תעשה לשום ישראל שבעולם ונתייאש מלהוכיח נענש על כלם, כדגרסינן כל מי שיש בידו להוכיח ולמחות באנשי ביתו ולא מיחה נענש על אנשי ביתו... על כל העולם כולו נתפש על כל העולם כולו... ולא ישא פני זקן וגדול אם ירצה שלא יקבל תוכחה עליו מיסרו על מעשיו רעים ולא ישא בפנים כלל אפילו לרב, שכן אמר החכם במקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב (ב"מ ל"א)... ואנו חייבים להוכיח עוברי עבירות ולהלבין פניהם מן העבירות עד שיכו אותנו ויבזו אותנו ויקללו אותנו. וחייב אותו המוכיח להוכיח עצמו מן העבירה ולישר דרכיו קודם שיוכיח את חבירו, שאם לא יעשה כן לא יקבל ממנו חבירו. שכך אמרו התקוששו וקושו (צפניה ב') קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ולא יהיה אדם מונע מחבירו עד אשר ילך בדרך ישר ולהתרחק מן העבירה בדברי העולם ובדברי שמים. והמחזיק עצמו מלהוכיח חייב בעונש חבירו... ועיקר מצוה זאת לא תשא עליו חטא מצוה שלא יוכיח איש חבירו בזעם ובהלבנת פנים אלא בנחת ובסתר תחילה כדי שלא יעיז פניו ויקשה ערפו ולבבו ויוסיף על חטאתו פשע, שכן אמרו יכול יהא מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. (ה)
נצור לשונך מרע (תהלים ל"ד) כאשר תוכיח חברך תיטור ממונך, מי שדבריו יותר משכלו יהא דבריו עליו, מי ששכלו יותר מדבריו יהיו דבריו לו. פירוש מי שדבריו ותוכחותיו לבני אדם יותר משכלו, כלומר שאינו חכם ומשכיל לעשות כדבריו ואין שכלו מכריחו לעשות כדבריו הטובים יהיו דבריו עליו לקלון, שאומרים השומעים לכל הטובה אשר מוכיח אותנו הוא נעדר ממנה, והוא נאה דורש ואינו נאה מקיים. אבל מי ששכלו יותר מדבריו, שאינו מוסיף להוכיח לבני אדם כי אם כפי השכל והמוסר והמעלות טובות אשר בו, יהיו דבריו לו, כלומר דברים הטובים שמוכיח בני אדם יהיו לו לכבוד ולתפארת, שאומרים השומעים כל השכל הזה והמוסר אשר הוא דובר הכל בו, ללמדך שטוב השתיקה מלהוסיף הדיבור כי תוספת השתיקה לכבודו ולתפארתו ותוספת הדבור לקלון ולחרפה... (לח)
עת לחשות ועת לדבר... גם עת לחשות שלא להוכיח עד אשר ידעת כי בשום דבר לא יקבלו תוכחה, כי מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ועת לדבר כשבידך למחות ודבריך נשמעים. (לט)
אם חטא חבירך והתרית בו פלוני אל תעשה כן יותר, דע כי סופך ללקות, ולא ישמע אליך ועבר עבירה, תכריז עליו ברבים התריתי בו והוא לא שמע להתראתי. (קיב)
מי שיודע שלא יקבלו דבריו אין להוכיח. ואשר אמרו עד נזיפה מדבר כשהבן מוכיח את האב או האם את הבן או אחיו, כלומר עד היכן תוכחה, כיצד דברים קשים יש לו לדבר עד שיכהו או עד נזיפה או עד קללה, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, שידבר לו קשות כל כך לפי שלבו גס בו ואוהבו רק דברים קשים אינו יכול לסבול משיכהו או ינזוף בו או מקלל שיניח אותו מלהוכיחו. אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו, ואם יתכוין להכעיסו יעשה רע וגם ינקום עד שיבא לידי רע יותר אין להוכיחו. (תיג)
אם רואה אדם שעשו לו רעה ומספר בגנותן, אם יש צדיק ביניהם אין לומר אתם עשיתם, לפי שכולם מצרף, שהרי אביה המלך חשד את ירבעם ואמר ועמכם עגלי זהב, והיה אחיה השילוני ביניהם, וכן נחמיה בפחות והיה דניאל ביניהם צדיק גמור, לכן נגף אביה וספר עזרא לא נקרא על שם נחמיה. (תפב)
אחד היה אומר לבחור אחד יש לי צער עליך שאינך עוסק בתורה ובמצות בעבור אביך אני מצטער שאהבתי אותו שהיה טוב ואינך טוב כמוהו, א"ל החכם לכבוד אביו אתה חושש שאתה אומר בשביל אביך, ולכבוד אביך שבשמים לא הזכרת, כי כשאדם חוטא יש לצדיק להצטער על שאין רצון הבורא בו שהוא רוצה שיהיו צדיקים... ואם אדם רואה שנים שאין עוסקים בתורה ואין מקיימים המצות יקרב לבם אל אבותיו, ויאמר לו הלא אבותיך עשו המעשים טובים ואתה למה לא תעשה כהן. תהא ביראת ה' מן המנצחים ולא מן המנוצחים, כגון שבידך יכולת לעשות גדרים ולמחות ביד עוברי עבירות, ולא מהמנוצחים. ותהא במילי דעלמא לענוין מן המנוצחים ולא מן המנצחים כשמקללים ומביישים אותך ומפסידים לך תסבול ולא תענה להם. (תרמח)
ואם תראה דור שמנהיגיו רעים דע לך לפי שהיה להם מנהיג טוב והיו מבזים אותו, וכתיב (ישעיה ח') "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט". או לפי הצדיקים היו נוהגים בענוה כשהיה להם למחות לרעים היו אומרים מה אני ראוי להוכיח להם כשהיה לאל ידם או ידי אבותיהם, לכך הרכיב עליהם מנהיג עד שאפילו היו חפצים למחות לרעים יראים מפניהם, וגם אם יוכיחום לא יהיו דבריהם נשמעים אפילו לטובה ויהיו כפופים לפני רעים. תרצד)
אחד היה רגיל לעמוד בתוכחה בספר תורה, פעם אחת כעס ש"צ ואמר לכבודך אני מתכוין, אמר אותו האיש מאחר שאתה סבור לכבדני בתוכחה אל תקראני בה. קרא אחר ואחר כך נתפייסו וקראו בתוכחה, ובאותה שבת היתה בת אותו האיש חולה ומתה במוצאי שבת שקרא התוכחה בה, אף על פי שנתכוון לטובה היה לו לקבל בושתו מש"צ שחשדו שלכבודו נתכוין. אף על פי כן הראשונים היו קוראים עם הארץ לתוכחה כדי שלא יהא אדם חשוב קורא ויתקיימו דבריו, והוא אמר ומקללך אאור, אף על פי כן לא יתכן לכל מי שיקרא ש"צ שימנע מלעמוד, שנאמר (משלי ') "ואל תקוץ בתוכחתו". (תשסו)
אם רואה אדם נכרי עושה עבירה אם יכול למחות ימחה, שהרי שלח הקב"ה את יונה לנינוה להשיבם, כי כשהקב"ה כועס אין עת רצון לפניו.
קהילה גדולה כל עון שרבים חוטאים בה אומרים להם לפני רבים קלונם ועלבונם, ואין לומר מלבינים פניהם כי רבים שחוטאים אף ילבינו פניהם ברבים ולביישם שלא יחטאו עוד, אבל יחיד שחטא לא ילבין פניו ברבים. (תתשכד)
העיקר העשרים, להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר (יחזקאל י"ח) "ושובו והשיבו מכל פשעיכם", למדנו כי זה מעקרי התשובה. ונאמר (ויקרא י"ט) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". למדנו כי אם לא יוכיחנו יענש על חטאיו. ודוד ע"ה אמר במזמור התשובה (תהלים נ"א) "אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". (שערי תשובה א נ)
הדרך השלישי, כאשר ישמע מוסר החכמים והמוכיחים, יקשיב וישמע ויכנע ויחזור בתשובה, ויקבל בלבו כל דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם. והנה האיש הזה ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כי עת אשר יאזין ויסכית ולבבו יבין ושב ויקבל ביום שמעו דברי המוכיח, ויקים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום הזה ומעלה, להזהר כאשר יזהירו יודעי בינה לעתים, עלתה בידו התשובה ונהפך לאיש אחר, ומעת אשר קבל כזאת במחשבתו וגמר עליו ככה בלבבו, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצות והמוסרים, ואשריו כי צדק נפשו בשעה קלה...
ואשר לא יתעורר לקול המוכיחים יוכפל עונו, כי הזהירוהו והקשה את לבו ולא נזהר, כמו שנאמר (משלי י"ז) "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישולח בו". פירוש, האיש הרע לא יכנע לקול המוכיחים אך יבקש להמרות. ותחת כי לא נחת מדברי המלאך המוכיח, מלאך אכזרי ישולח בו, מדה כנגד מדה. כי המוכיחים נקראו מלאכים, שנאמר (דברי הימים ב' ל"ו) "ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו". ועוד אמר שלמה ע"ה (משלי ט"ו) "מוסר רע לעוזב אורח, שונא תוכחת ימות"... כי העובר עברה תתקפהו התאוה והיצר השיאו, ויתכן כי נפשו מרה לו על אשר לא עצר כח מפני יצרו, ואולי יכסוף לתוכחת ויקוה למוסר. אבל שונא התוכחת כבר נואש מנפשו, ושנאת התוכחת תהיה לו לעדה כי הוא שונא דברי השי"ת. (שם ב י ויא)
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא י"ט) הוזהרנו בזה, שלא נשא חטא בחטא חבירנו בהמנענו מהוכיח אותם. ואם איש אחד יחטא, בהגלות נגלות חטאו, כל העדה יענשו עליו אם לא יוכיחוהו בשבט מוסרם. וכן כתוב (יהושע כ"ב) "הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו"... ואפילו אומות העולם אמרו (יונה א') "ונדעה בשלמי הרעה הזאת", אף כי ישראל שהם ערבים זה בזה...
ולהנצל מן העונש הזה, נכון הדבר לבחור אנשי אמת, ולחזות מכל העם אנשי חיל, לתתם ראשי השגחה על כל שוק ומגרש משכנותם, להשגיח על שכניהם ולהוכיחם על כל דבר פשע ולבער הרע. (שם ג עב)
החלק הששי (מכת החנפים), מי שיש בידו למחות ואינו מוחה ואין בפיו תוכחות, ועל מעשה החטאים לא ילטוש עין ולא ישגיח, ולא יהיה להם לאיש מוכיח. והנה נצטוינו לבער הרע מקרב עמנו, שנאמר (דברים י"ג) "ובערת הרע מקרבך", ואמרו רבותינו (שבת נ"ד) כל מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו...
החלק השביעי, הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף,ואומר בלבו אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות, על כן יחשוך פיו. והנה עונו ישא כי לא נסה להוכיח ולהזהיר, אולי אם רוחם העיר, יעורו משנת אולתם, ולא תלין אתם משוגתם... ואם הדבר גלוי לכל וידעו ונבחן ונחקר כי החוטא שונא מוסר ולא ישמע לקול מוריה ולמלמדיו לא יטה אזנו, על זה נאמר (משלי ט') "אל תוכח לץ פן ישנאך". ואמרו (יבמות ס"ה) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ואמרו (ביצה ל') מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. (שם קצה וקצו)
החלק השמיני, איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה, או יושב בסוד משחקים בוזים תורה ומצות, וידוע כי הם סרבים וסלונים ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה, גם זה יענש כי לא יענה כסילים כאולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחיב לענות ולגעור בהם לתת גודל לתורה ולמצות אשר בזו לעגו להם... (שם קצז)
ואמר שלמה ע"ה (משלי כ"ד) "אל תהי עד חנם ברעך והפתית בשפתיך"... אל תעיד עליו ואל תגלה על חטאו חנם ללא תוכחת, כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו חייב להעיד על זה כדי שישיב הגזל אשר גזל על פי שנים עדים, ואם אין שם זולתי עד אחד, שבועה תהיה בין שניהם. אבל אם ראה כי נכשל חברו בדבר ערוה או באחת מן העברות אין ראוי שיעיד על זה חנם, רצוני לומר ללא תוכחת, גם כי יש אתו עד שני להקים דבר. ואם החוטא ירא חטא, ראוי לו לדבר אל לבו כי באמת עשה תשובה. גם ראוי שיירא לנפשו ויאמר בלבו, אחרי כי האיש הזה ירא שמים ואילו זכיותיו מרבות מעונותיו, ואמרו רז"ל כי האיש אשר זכיותיו מרובות מעונותיו הנה הוא מעדת צדיקים. אמנם אם החוטא הוא מן האוילים אשר משפטם לשנות באולתם, טוב כי יגידו אל השופטים ליסרו להפרישו מן האיסור. אבל אם הוא עד אחד לא טוב היות האדם לבדו מעיד עד חנם...
ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים ואינו נזהר מעברה אחת אשר כל שאר עמו יודע כי היא עברה, מותר להכלימו ולספר בגנותו... ועוד אמרו (יומא פ"ו) מפרסמים את החנפים מפני חלול השם. אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה ורוב הימים דרכו להשמר מעונות אין לגלות על חטאו כאשר בארנו... (שם ריט)
ועתה התבונן בכליותיך לעמוד על עקר הדבר הזה. הנה הקדמנו, כי מותר לספר בגנות החוטא על חמס אשר בכפיו אם נודע הדבר כי לא עזב דרכו, כמו הגוזל והחומס, או המזיק והמציק, או המלבין פנים ומבאיש ומחפיר, והמספר לשון הרע, ולא השיב את הגזלה... ואמנם המטיבים דרכם, דבר ידברו בראשונה את החוטא, אולי יוכלו הועיל בדרך תוכחה להשיבו מדרכו הרעה. ואם מאן ימאן, אז יודיעו לרבים את דרכיו ומעלליו... (שם רכח, וראה שם עוד וערך לשון הרע)
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר, להוכיח עוברי עבירה וליסרם לעסוק בתורה ובמצות הרבה ולא תיגע ולא תיעף... (אבות ה כא)
"נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם" וגו' (משלי כ"ה). שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת. שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות, והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה, כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה. ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי ט"ו) "מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות". באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע, והם היסורים, אבל לא יענש בעונש המיתה. ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד, אלא יענש בעונש מיתה... ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת. ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי עדי הגוף ותפארתו...
התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע. המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות, והם חכמים, פתאים נערים. הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים, כסילים רשעים. לצים הוא שכתוב (משלי ט') "אל תוכח לץ פן ישנאך"... וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו ליצנים והיו מקללין אותו... וכסילים הוא שכתוב (משלי כ"ג) "באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך", כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב "יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו", כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן, לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח.
כתות החלק המחוייב הם החכמים, שנאמר (משלי ט') "הוכח לחכם ויאהבך", כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים, שנאמר (משלי א') "לתת לפתאים ערמה". נערים שנאמר "לנער דעת ומזמה". ועקר התוכחת היא לנער לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף. לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת... (שמות הקדמה, וראה שם עוד)
ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלו של משנה תורה, והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות ברבוי הקללות... (ויקרא כו יג)
"מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון" (משלי כ"ח). שלמה המלך ע"ה היה מוכיח לכל בני העולם והיה מזהיר לכל מי שראוי להוכיח שיוכיח אחריו וימלא מקומו, וממנו יראו וכן יעשו. ומפני שהנוכח נטה לתולדות האדמה כשעשה דבר שהוצרך לתוכחת, לכך אמר מוכיח אדם ולא אמר מוכיח איש. וידע כי רוב התוכחות הוא להמון העם והמון העם דעותיהם משתנות, ואלו היו דעותיהם מכוונות ושוות ומתאימות יחד היו נקראים יחידים לא המון, ולפי שדעותיהן משתנות וחלוקות זו מזו לכך אינן מקבלין תוכחת, כי הדבר האהוב לזה ישנא זה, ומה שיערב לזה ינזק בו זה. וכן אמרו ז"ל, אמר ר' טרפון תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחת... ולכך אין המוכיח מקובל ומרוצה לכלם כי קצת מהם ישנאוהו על שיודיע להם האמת במעשיהם, והמחליק להם לשון הוא המקובל והמרוצה אצלם ומוצא חן בעיניהם... ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון, יאמר המוכיח הבא אחרי והאוחז דרכי כאשר ידבר המוכיח קשות, אף על פי שאינו מוצא חן בעיני הנוכח ימצא חן בעיני השם יתעלה כשיקבל התוכחת. ואם המוכיח יחלוק לשון לנוכח ויודה על דבריו ומעשיו הרעים הנה הוא מחזק את ידיו והנוכח אינו מוצא חן בזה כי יאבד את נפשו... (דברים הקדמה)
"טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת" (משלי כ"ז) שלמה המלך ע"ה הודיענו בספרו עקרים גדולים במדת התוכחת, ולמד דעת את העם כי החיים דבקים עם התוכחת והמיתה דבקה עם מי ששונא התוכחת. החיים דבקים עם התוכחת הוא שכתוב (שם י') "ודרך חיים תוכחת מוסר"... והמיתה דבקה במי ששונא התוכחת, הוא שכתוב (שם ט"ו) "מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות". יאמר כי עוזב אורח והוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחת יהיה נשפט במוסר רע ייסרנו השי"ת למען ישוב מדרכו הרעה, אבל מי שהוא שונא התוכחת לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין, כי אין לו תקנה, ועל כן יהיה נשפט במיתה. אהבת התוכחת הוא אות ומופת על טובת המדות, ושנאת התוכחת עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות. ועל זה אמר הכתוב (משלי ט') "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך".
המוכיח לחברו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו במה שראוי, שהרי צדיק ורשע שני הפכים, ומי שנמלט מדרך מדת הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב למעלת הצדיק... ומפני זה ראוי המוכיח לגלות אל הנוכח כל האמת בעניניו ובמעשיו, כי היא התוכחת העקרית, ועל כן אמר שלמה ע"ה בכאן טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, טוב מי שמוכיח לחברו ומדבר אתו קשות ומודיעו האמת בפניו ומראה לו שנאה בדברי פיו יותר ממי שיש לו אהבה מסותרת, שאוהב חבירו בחדרי לבו ואינו מוכיחו על מה שרואה בו...
ויתכן לפרש טובה תוכחת מגולה אלו תוכחות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה, שאין בהן אפילו אחת מפי משה עצמו אלא כלן מפי הגבורה, זהו שאמר מאהבה מסותרת, והיא השכינה הנסתרת הנקראת אהבה... ומהו טובתה, שאף על פי שעברו כל התוכחות על ישראל ונתקיימו עליהם, אלו בבית ראשון ואלו בבית שני, הרי עברו כולן ובאו לטובתן כענין שכתוב (דברים ח') "למען ענותך ומען נסותך להיטיבך באחריתך". וכל התוכחות כלות וישראל קיימין... (דברים כט ט)
...ואם תאמר, אם כן שכוונתו היתה טובה, מפני מה נענש שהושלך לים. יש לומר שלא נענש על מחשבתו זו, אבל נענש על דבר שלא הזהיר לאנשי נינוה הרשעים כיון שהקב"ה צוהו בכך, שהרי הצדיקים והנביאים חייבין הן מדרך התורה להזהיר את הרשעים, כשם שנאמר ליחזקאל "באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הרשעה לחיותו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש" (יחזקאל ג'). וכיון שנמנע ולא הזהירם נתחייב עונש. ואם תאמר... אבל יונה שנעשה שליח להזהיר אומות העולם אין מנהג אומות העולם מנהג ישראל ויונה לא נתחייב להזהירם, יש לומר כי כיון שאמר השי"ת "קום לך אל נינוה וקרא עליה" נתמנה צופה עליהם והיה חייב להזהירם, וכיון שלא הזהירם היה ראוי לבקש דמם מידו לא לכבודם כי אם לכבוד השי"ת שנתעכב לקיים דברו... (כד הקמח כפורים א')
הוכח תוכיח את עמיתך זו מצות עשה שיוכיח אדם את חבירו, וכפל התוכחות ללמד שלא יספיק לו שיוכיחנו פעם אחת בלבד, אלא צריך שיוכיחנו פעמים רבות... התוכחת מביאה את האדם לדרך חיים, הוא שכתוב (משלי ו') "ודרך חיים תוכחות מוסר", ומי שאוהב את התוכחות סיבה לקיום התורה, והשונא את התוכחות סיבה לביטולה וקרוב הוא שיכפור בעיקר ושיהיה נטרד מן העולם הזה והעולם הבא. ועל זה אמר שלמה "מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות" (שם ט"ו), יאמר מי שהוא עוזב אורח והוא שבא כנגד התורה לשעה יענש במוסר רע, כלומר יהיה נשפט ביסורין, אבל מי ששונא תוכחת קשה ממנו עד מאד, כי לא יספיק לו שיענש ביסורין בלבד אלא בעונש מיתה, ולכך אמר ימות. עיקר קבלת התוכחות שיגיע אדם מזה לתיקון המדות, שאם לא כן לשוא יוכיח המוכיח. והנה זה בדמיון החורש שאם לא יגיע לזריעה לשוא יחרוש... כי כשם שעם החרישה תשוב האדמה הקשה תיחוח ונוחה, כן עם התוכחה ישבר הלב ויכנע וירך עד אשר ישוב נשבר ונדכה, וקבלת התוכחה ימשילו לזריעה, שאם הנוכח אינו מקבל התוכחה אין דברי המוכיח מועילים כלום... ותקון המדות ימשילו להשקאה, כי עם מה שיתקן אדם מדותיו יצליח בו קבלת התוכחה, כשם שעם ההשקאה מצלחת הזריעה... (שם שנאת חנם)
להוכיח אדם מישראל שאינו מתנהג כשורה בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא"... משרשי המצוה, לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלם עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים... ומכל מקום אמרו ז"ל גם כן, שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא או שהוא איש אלם ורשע ביותר ומתירא ממנו שלא יעמד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה, וזהו אמרם ז"ל (יבמות ס"ה) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בענינים אלה ולחשב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא שיוכיחנו, ויבטח בשי"ת כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו... (קדושים מצוה רלט)
חטאת הקהל הוא - וסמיך ליה אשר נשיא יחטא, לומר לך כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו כאילו הוא חטא. (ויקרא ד כא)
והשיבך ה' מצרים - כ"ו שמות בתוכחה כנגד כ"ו שמות שבתפלת י"ח, חוץ מברכת המינין, להגן מכ"ו שמות שבתוכחה. (דברים כח סח)
ישלח ה' בך וגו', כבר פירשתי כי משה ידבר מפי הגבורה, והיא האומרת ישלח ה' מפני אשר עזבתני, ולכן לא אמר אשר עזבת את ה' כמשמעות הפשט אם יהיו דברי משה. והר"ר אלעזר מווירמ"ש ז"ל כתב כי כנוי עזבתני שב למשה רבינו ע"ה, כי הוא עומד ורואה שישראל לוקין על עונותיהן, ואומר למזל של ישראל זה יש לכם מפני שעזבתני ולא שמעתם לאזהרותי... וטעם ישלח ה' כי מדת רחמים תהפך עליו למדת הדין, וכבר פירשתי מה טעם יזכיר הכתוב השם המיוחד בפורענות אף כי הוא מדת רחמים...
ובספר הבהיר כתבתי זה בפרשת אם בחקותי והבן אלו השבעה הן כנגד השבעה קצוות שרמזנו, שחפת הוא מן הקור, ובספר יצירה אמר המליך את המ"ם במים וקשר לו קשר וצרפן זה בזה וצר בו ארץ בעולם וקור בשנה ופרי בטן בנפש זכר ונקבה... (תבא, ועיין שם עוד)
וזהו אמרו בפרק המצניע (שהנביא צריך להיות) בעל קומה, כי אין ראוי להוכיח רבים רק איש של צורה, כי ההמון יקבלו דבריו יותר מזולתו, כענין שאמר בתענית (תענית ט"ז) תנו רבנן יש שם זקן אומר זקן, אין שם זקן אומר חכם, אין שם חכם ולא זקן אומר אדם של צורה, כי ההמון יקבלו דבריו יותר מזולתו. וזהו שמצינו בדברי ירמיה (א') "לא ידעתי דבר כי נער אנכי", לא אמר אינני צדיק או חסיד, אבל אמר כי עם היותו ראוי לנבואה מאשר שלמו מעלות נפשו, אחרי אשר לא ידע דבר איננו ראוי להיות משתלח במלאכות ה' ולפרסם מה שיצונו... (דרוש ה)
ידוע כי מי שירצה להישיר איזה אדם שטעה בדברי מה יישיר אותו בב' דרכים, הא' מה שיודיענו מעוותו ויוכיחהו עליה לבל ישוב עוד לכסלה, כי כל הזמן שיעלים עיניו מחטאתו שחטא אי אפשר שישוב ממנה, כמו החולה שיעלים עיניו מחליו אי אפשר שירפאהו... הדרך הב' הוא שיודיעהו שהוא מוכן להשיג מעלה גדולה, שעם כל מה שהעוה הוא אהוב ונרצה אצל מי שירצה להקריבו אליו. באלה ב' דרכים הישיר משה את ישראל, ראשונה פתח בדברי תוכחות והוכיח בקצרה את כל אשר העוו, וכל זה כולל ספר אלה הדברים, ואחר כן הודיעם כדי שלא תתרפינה ידיהם ויאמרו נואש מהדבק בשי"ת לבשתם ממנו, ועל כן אשר העוו הודיעם בפרשה זו כי עודם נרצים אצל השי"ת יותר ממנו אשר היה אב בתורה ובחכמה ובנבואה... (דרוש ט)
ותכחש שרה - ללמד מוסר נאה כי המוכח מגדול ממנו יתביש ויאמר לא עשיתי זאת, לא כאומר לא חטאתי רק כמודה כי דבר זה הוא חטא גדול. (בראשית יח טו שער יט)
אמנם בתוכחות הרבה עליהם תנאים, וגם בעברם פעם אחת לא יביא עליהם מכה רבה כי אם בהדרגה, ומטיל עליהם רק מעט מג' מיני היסורים כדי להפחידם, מחלה שחפת קדחת וכו', ורעב של חוסר לחם על ידי הגיסות ולא של בצורת וכליה... ואחר כך מחמיר בכל אחת מהן, ואם יאמרו שהוא מקרה יעזבם ביד המקרה ואחר כך ישחית להם המקרה עד שתקראנה להם ממנו רעות רבות... (ויקרא כו יד שער ע)
אם לא תשמע - ההפסד יהיה בהיפך קניית המדות, בתחלה יתקלקלו המעשים אף על פי שישארו בידו קניני הלמוד והידיעה מהרגלו, ונגד אלו ישלח בהם המארה וגו' בכל מעשה ידך, מדה כנגד מדה, ואחר כך יבואו הרעות שנשמרו מהן על ידי ההשגחה כדי שיהיו פנויים ללמד תורה כי לא שמעו לשמרה בלבם, ויעבדו העמים בגלות בבל על שלא עבדו את ה'... (דברים כח טו שער צח)
ובגוים ההם לא תרגיע - שיחרפו ויבזו אותם תמיד ויעלילו עליהם, ומה בזמננו שעלה עשן השמימה בכל מלכויות ספרד, שלישיתם שרף האש, שלישיתם יברחו הנה והנה להחבא, והנשארים יחיו בפחד גדול ונקבע עליהם עבדות עולמי ביד המלכים, שהיהודים בגלותם סגולת המלכים והשרים ברוך ה'. (שם שם סה)
וגם יש דבר הנקרא קנאה שהיא מצוה מן המובחר, כשיראה החסיד לרשעים שמחללים השם בפרהסיא, לשום נפשו בכפו ויקנא קנאת השם להוכיחם וליסרם בכל יכלתו, בין בדיבור בין בפועל, כמו שעשה פינחס בקנאתו קנאת השם, שהרג זמרי נשיא שבט, והיתה סבה להשיב חמת הא-ל יתברך מעל עמו ישראל... ומזה למדו ז"ל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ובזה היו רגילים הנביאים והחסידים הראשונים בכל זמן וזמן והיו מוסרין עצמן למיתה בהוכיחם את העם, כמו שעשו רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי ישמעאל ברבי יוסי, כדגרסינן במסכת מציעא (פ"ג ב')... על כן יש לאדם לקנא במעשיהם, להתגרות בהם על פשעם ולא יקנא בכל מה שיראה בהצלחתם, כי בודאי נפרעין מהן באחריתם, כי כבר דבר דוד המלך ע"ה במשל, בקנאת בני אדם בשלום הרשעים, שאמר "ואני כמעט נטיו רגלי כאין וגו' כי קנאתי בהוללים", וסיים הענין כמתרץ ואמר "עד אבוא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם" (תהלים ע"ג), רצונו לומר לדונם באחרית העולם הזה ולכלם בעולם הנשמות... (הקדמה לנר א)
כל ירא השם כשיראה בחבירו שאינו נוהג כראוי מצוה להוכיחו בינו לבין עצמו כדי שלא יביישהו, שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט), ואף על פי שלא יקבל ממנו לא יעזוב מלהוכיחו... ואל יעזוב תלמיד חכם מלהוכיח לרבים מפני שירא שישנאוהו בעבור התוכחות, אלא על כל פנים יוכיחם, כדגרסינן במסכת כתובות (ק"ה ב') האי צורבא מרבנן דרחמין ליה בני מתא לאו משום מעליותא הוא, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא...
למדנו שהמוכיח לחבירו זוכה ומזכה שיתחרט חבירו על מה שעבר ויאשר דרכו מכאן ואילך, אבל החנף אשר רואה שהולך חבירו בדרך לא טובה ולא די לו שאינו מוכיחו אלא שמחליק לו בלשונו לאמר כשורה אתה נוהג ולא פעלת און, מסבב מכשולות רבים, עובר על הוכח תוכיח, ונעשה מדוברי כזב, וגרם לזה שאינו מתנחם מרעתו, ולא עוד אלא שישנה ושישלש באולתו בראות שתי הנאות, האחת שמשביע תאותו, והשניה כי מהללים אותו, וגורם לאחרים הרואים שמהללים אותו שישובו לדרך זה...
וראוי לירא את דבר ה' למסור עצמו בסכנה ולא יכבד על ראשו עון פלילי כזה, כי אין לנו גדול מהמלך, ועם כל מוראו ידענו מה שאמרו ז"ל מה שנתחייבו ישראל על שהחניפו לאגריפס המלך... (נר ב כלל ג חלק א פרק א)
דבר ברור וידוע, שהיודע עדות על חברו, שגזל או עשק או נתחייב לחברו בשום דבר ואינו רוצה לצאת ידי חובתו, שהוא חייב לילך לדבר לפני בית דין ולהעיד, כדי שיחייבהו בדבר אם יעיד, או יחייבהו שבועה בתורה על פיו. אבל אם ראה בחברו שנכשל בעברה והוא ירא חטא, לא יעיד לו חנם, רוצה לומר בלא תוכחה, כי מאחר שאינו מורגל בדבר שנכשל עתה בעוונו, טוב להוכיחו שיעשה תשובה ושיפרוש מן האיסור ושיגדור עצמו מכאן ואילך, כדי שלא יאונה לידו חטא. ואף על פי שיש עמו עד שני לקיים הדבר, טוב הוא להוכיחו קודם, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה "אל תהי עד חנם ברעך והפתית בשפתיך, אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב לאיש כפעלו" (משלי כ"ד). לא הוצרך להזהיר אל תהי עד שקר, אלא אל תהי עד חנם, פירוש, אל תגלה חטאו חנם, בלי תוכחה. ועם כל זה אם החוטא הוא מן האוילים שוגים באולתם ושונאים למוכיחם, כדכתיב "אל תוכח לץ פן ישנאך" (שם ט') טוב להגידו לשופטים שיסרוהו על עונו כדי להפרישו מן האיסור. וכל כונתו תהיה תמיד לשם שמים ובקנאת השם, לא בשנאתו לו על דבר אחר... (שם כלל ד חלק א פרק א, וראה שם עוד)
ונח מצא חן, להציל גם בניו ובנותיו, לא מפני שהיה ראוי לכך, אבל על צד חנינה זכהו הא-ל ית' לזה, כאמרו "ושלשת האנשים האלה בתוכם נח דניאל ואיוב, חי ה' אם בנים ואם בנות יצילו, המה לבדם ינצלו", וזה כי לא למדו את דורם לדעת את ה' כאברהם משה ושמואל וזולתם, כאמרם ז"ל, עילם, והם דניאל וחביריו, זכתה ללמוד ולא זכתה ללמד. וכן נח אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות לא הורה אותם לדעת הא-ל ית' וללכת בדרכיו אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה. כי אמנם הצדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד, אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו, כי בזה יש תקוה שיחזירם בתשובה... (בראשית ו ו)
את האלקים התהלך נח - הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דודו כדברי רז"ל, וכן כתב עליו ברוסי הכלדי. ויולד נח - מאז שהתחיל להוכיח בני דורו זכה לבנים. (שם שם ט)
בקנאו את קנאתי - שעשה נקמתי לעיני כולם כדי שבראותם זה ולא ימחו יכופר על אשר לא מיחו בפושעים, ובזה השיב את חמתי מעליהם. (במדבר כה יא)
...אמנם התוכחות עד "יולך ה' אותך ואת מלכך" היו בבית שני בימי אגריפס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיאו לרומה, ומשם והלאה עד "ונסחתם מעל האדמה" היו עד חורבן הבית על ידי הרומיים, ומשם והלאה הם תוכחות בגלות ונמשכות אליו. והתחיל בתוכחות באמרו "אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו" וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט... כמו שספרו ז"ל שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כהן גדול ולגזור על הדמאי, והיו נועלים דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול... כמו שהוא הענין היום עם כל גלותנו ושפלותנו שרוב ההמון בפרט החייב בדין מואס את תורת הא-ל יתברך ומתאמץ על ידי עכו"ם וערכותיהם לעות אדם בריבו, ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם. ובאלה התבאר סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו והתמדת גלותנו בהתמדת סבתו. (דברים כח יד)
ואפשר עוד כי בהיות שמחוייב כל אדם להוכיח את חבירו כעין שאמר הכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", לא יאמר אדם אחר שחבריי חייבים להוכיח אותי אם יראו בי עון אשר חטא, מה לי להזהר עוד ולפשפש במעשי, די לי שאני מקבל על עצמי להיות מקבל תוכחת מכל מי שיוכיחני, וכל אשר יאמרו אלי אעשה, אבל כל עוד שאין שום אדם מוכיח אותי מוכחא מילתא שאין בי שום דופי... לזה אמר אם אין אני מפשפש במעשי ומשתדל בעדי להוכיח ולהיישיר את עצמי מי לי, כלומר מי יוכיח אותי, כי חברי אפשר שאינם נותנים לב עלי, ובין כה וכה אני מאבד את עצמי לדעת... ולכך אמר וכשאני משתדל בעדי להיישיר את עצמי מה אני, כלומר מה אני עשיתי, כלום יצאתי ידי חובתי, לא בודאי כי עדיין צריך אני להשתדל להיישיר את אחרים, באופן כי צריך לאדם לעשות שני דברים הפכיים אל הנוגע לעצמו יחשוב שאינו מוטל על שום אדם להוכיחו ומוכיח אין בלתו, ואל הנוגע לאחרים יחשוב שמוטל עליו להוכיח את חבירו, ואם לאו ישא עליו חטא... (אבות א יד)
...והכוונה שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח את העם שישובו איש מדרכו הרעה ולתקן להם תיקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא, ואחר כך מוציאים כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהלת חכמתם שישמע העם את דבריהם כי נעמו ועושים מזה העיקר, והתיקון אשר היתה אליו הכוונה לא יצא לפועל כי הוציאו זמנם בדרשות, ולכן אמר כי לא המדרש הוא העיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היתה הכוונה... (שם שם יז)
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ ומוסר ועדות שיגיעת שניהם, כלומר כשיהיה חכם שמוכיח את הרבים ויש לו דרך ארץ שדבריו בנחת אז אין הבריות מזכירין לו עונותיו, כי כשהחכם מוכיח לרבים ואין לו דרך ארץ ומוכיחם בדברי קנטוריא מחפשים את מומיו ומזכירין לו עונותיו, מה שאינו כן כשהוא מוכיח באהבה ובחבה שאדרבה הם נזהרים בכבודו הרבה... (שם ב ב)
ומלתם את ערלת לבבכם, פירוש שיהא לבו של אדם רך לקבל דברי המוכיח ולא ישנאהו, אדרבה יוסיף לו אהבה, על דרך "הוכח לחכם ויאהבך". ממנין תרי"ג לסמ"ק. (פרק א מ"ע מן התורה)
מי שאינו מחזיק במחלוקת על המתיצבים על דרך לא טוב ומושכי העון הוא נענש מפשעיהם לכל חטאתם ועובר בלאו, שנאמר ולא תשא עליו חטא. (פרק ד)
סוף פרק ו' דיבמות אמר כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, שנאמר הוכח תוכיח כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתב בנמוקי יוסף דהקשו המפרשים דהא אמרו בפ"ג בערכין דמצות הוכח תוכיח עד שיכנו, והתירוץ הנכון נלמד מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות דעות, דמצות הוכח תוכיח היא נחלקת לשתים, אחד במי שחטא לו חבירו דמצוה עליו שלא ישטמנו בלבו כמדת הרשעים אלא יאמר לו מדוע עשית כך לי, ובהא מצוה לשתוק אם יודע בו שלא יקבל, רק ימחול בלבו, ועל זה אמר שלמה אל תוכח לץ. ומצוה שנית בהוכח תוכיח הרואה חבירו שחטא או שהולך בדרך לא טובה, ובז חייב להוכיחו אפילו כמה פעמים עד שיכהו. (פרק ג)
בהלה - נגד אם לא תשמעו שהוא בבחירה, אמנע מכם השמיעה שתרצו ולא תוכלו. שחפת - נגד ולא תעשו, כשהייתם יכולים לעשות, אמנע מכם המעשה כשתרצו. מכלות עינים - נגד שמאסתם החוקים שעיניכם לא ראו להם טעם... (ויקרא כו טז, וראה שם עוד)
איש כי יפליא - והורה כי חיוב מוטל על גדול הדור לפרוש ולקדש עצמו גם במותר עד יהיו קדושים לאלקים, ואם הדור ראוי לא יחוש מלזרק מרה כמשה סמוך למיתתו, אך אם יראה שיבעטו ידבר בלשון רכה חבה ומוסר השכל, ואם לא יסכן לו יבקש יחידים להזהירם... (במדבר ו ב)
אם לא תשמע - מתחלת התוכחות עד "אם לא תשמור לעשות" מדבר על צרות שעד חורבן שני, ומשם ידבר על המשך הגלות עד תומו, ומדגיש שבחירת האדם לשמע בידו ואין בזה ידיעת ה' המכרחת, ועוד אמר שהצרות הרעות והתכופות באות על הרשעים בעם תחלה, ומשם נמשך אל הכשרים שאינם עובדים ה' בשמחה. (דברים כח טו)
ישלח ה' - תחלה יהיו רק מיני צער לגוף ויהיה רק במשלח ידו של אדם ולא בגופו, ולא יהיה על ידי ה' בעצמו כי אם על ידי שליח. וההדרגה יהיה הולך וקשה באלו. (שם שם כ)
ולא כהה בהם - שבמקום חלול השם כזה היה לו לצעוק מרה ולא לבקש מהם בלשון רכה. (שמואל א ג יג)
אל באפך תוכיחני - תוכחה הם יסורין של אהבה שאין בהם בטול תורה, תיסרני - יסורין על עון איני מואס בהם אך בל יהיה בחימה. (תהלים ו א)
בספר משלי "אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב". שלמה המלך רצה לומר כי האומר לרשע צדיק אתה ראוי הוא לקללה מן הכל, וזה כי כאשר הוא אומר לרשע צדיק אתה והרי מחליף האמת בשקר בדבר כמו זה... ראוי שיבאו עליו הקללות כאשר הוא אומר על הרע שהוא טוב. ולמוכיחים ינעם פירוש מי שמוכיח את חבירו בדברי תוכחה עד שהוא רוצה לסלק הרע מן הרשע, וכמו שהוא רוצה להחזיק הטעם והטוב ולפיכך למוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. ומה שאמר ולמוכיחים ינעם בלשון רבים מפני שבא לומר שלא יאמר אחר כי התוכחה הוא מוטל על הגדול אבל הקטן יכול לומר אם אני מוכיח ליחיד או לרבים דבר זה כאלו נוגע בכבוד התלמיד חכם כאשר אדבר לפניו, ולפיכך אמר ולמוכיחים ינעם, כי קטן וגדול שם הוא... ואותו המתוכח (המוכח) אם קבל עליו וחוזר בו אף הוא מקבל ברכות, שנאמר ועליהם תבא ברכת טוב, עליו אין כתיב כאן אלא עליהם, לכן הוכיח משה את דורו.
וביאור זה, כי המוכיח בשביל שמסלק הרע ומביא הטוב בעולם ולכך ראוי הוא לברכה, והמקבל תוכחה בשביל שמקבל הטוב שהוא דברי תוכחה ומסלק את הרע ממנו ראוי אל הטוב והוא הברכה, ואמר שם כי המקבל תוכחה נעשה חכם כי המקבל תוכחה שהם דברי חכמה מן המוכיח אם כן הוא מקבל השכלי, ובזה הוא מוכן לקבל השכל גם כן ויהיה נעשה שכלי... כי בודאי השומע תוכחה הוא גובר על גופו החמרי ומקבל השכלי, ולכך בקרב חכמים תלין. ועוד יש להבין מה שכתוב ועליהם תבא ברכת טוב, כי ראוי דברי תוכחה שהם דברי יושר לברכה מן השי"ת, וכך אמרו במסכת תמיד, רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח בעולם, טובה וברכה באה לעולם, רעה מסתלקת מן העולם... רוצה לומר כי ראוי שיקרא כאשר מוכיח את חבירו דרך ישרה כי זה שהוא אינו הולך בדרך הישר והוא מוכיח אותו שילך בדרך הישר ודאי המוכיח נקרא שהוא הולך בדרך הישר לגמרי, כאשר הוא רוצה להדריך את חבירו שילך בדרך הישר, אם כן אצלו נמצא יושר לגמרי. וכן אדם שמקבל את התוכחה והוא איש אוהב תוכחות שהם דברי יושר נקרא שהולך בדרך ישרה, שהרי מקבל דברי תוכחה שהם דברי יושר ומקבל אותם, ואין התוכחה דומה לאדם שהולך מעצמו בדרך הישר, כי זה שהולך בעצמו בדרך הישר אינו דבר מחויב, ולפיכך נקרא דרך הישר כאשר אוהב את התוכחות, אבל כאשר מקבל את התוכחה דבר זה הוא מחויב, וזהו דרך הישר לגמרי.
ואמר שכל זמן שתוכחה בעולם נחת רוח בעולם טובה וברכה בעולם, כי הברכה היא ממדת הדין, שהוא מדת התוכחה, ולכך אמר גם כן כי המקבל תוכחה ראוי לברכה מצד שהוא מקבל תוכחה שהיא מכח מדת הדין, ולכך המקבל תוכחה והמוכיח גם כן מקבל ברכה... (נתיב התוכחה פרק א)
ובעירובין עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, בן עזאי אומר עד נזיפה... טעם מחלוקת שלהם יש לך להבין, כי ההכאה הוא אל הגוף ואין הפעולה כל כך, ומי שסובר עד קללה הקללה היא לנפש ודבר זה יותר בודאי כאשר הקללה היא דבוקה בנפש, ולמאן דאמר עד נזיפה הוא עוד יותר עד שמלבין פני המוכיח, כי זהו נקרא נזיפה כאשר מבייש את פניו שהוא צלם אלקים, והבן אלו ג' מדריגות הכאה קללה נזיפה, שהאחד הוא לגוף וכחות הגוף, והשני דבק בנפש, והשלישי הוא בצלם אלקים וכל אחד יותר מן הראשון. ולדברי כולם צריך האדם למסור עצמו על מדת תוכחה... ודברים אלו מבוארים למי שיודע דברי חכמה. (שם פרק ב)
תניא א"ר טרפון תמה אני אם יש בדור הזה שיכול להוכיח... ומה שאמר בזה הלשון טול קיסם מבין שינך, כלומר עבירה יש בידך ואין אתה רואה אותה, כמו הקיסם בין השנים שאין אדם רואה אותו, והוא משיב לו טול קורה מבין עיניך, כלומר הרי יש עבירה בידך שהוא כמו הקורה שהיא בין העינים קרובה לך וראוי לראות אותה, ואין אתה רואה הקורה ואתה רואה הקיסם שבין שיני שהוא נסתר. ואין נראה הפירוש כלל... רק הפירוש כמו שאמרנו שאין הדור מקבל תוכחה כלל וכך הם משיבים שלא באמת, לפיכך משיב ר"ע על זה תמה אני אם יש בדור הזה שיוכל להוכיח, כלומר שאין המוכיח יודע להוכיח, כי הרבה תולה בזה שיוכיח אותו עד שיהיה מקבל תוכחה, שצריך אל זה חכמה יתירה ותחבולה גדולה מאד... שהחוטא כבר נטה אל החטא, ואם רוצה להוציא אותו מן הדבר אשר עשה צריך חכמה גדולה לדבר עמו דברי נועם ודברי סברא עד שהדברים נכנסים בלבו, וכן להוכיח שלא יעשה מה שאין ראוי לעשות צריך לדבר זה דברי טעם דברי אמת שהם נכנסים בלבו ומשברים לב האדם אשר לבו קשה. ועל כל פנים צריך שלא יהיה בדבריו דבר שהוא נוטה מן האמת, אשר ידוע לרבים לשומעים הדברים שהם דברים אשר אין להם יסוד ושורש, כמו שעושים עתה במדינות אלו הדורשים לרבים מפרשים הכתובים ואף דברי חכמים בכוונה שלא כוונו להם ולא עלה על לבם ועל דעתם... והם מהפכים מתוק למר ואם כן כוונתם להזיק... (שם פרק ג)
השלישי שיש לתמוה מאד על יודעי התורה שהם הגבולה כי אל עמל וכעס יביטו ורואים בעיניהם החלול הגדול הזה ואין מקיימין הכתוב שאמר (משלי כ"ח) "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם", ואיך יהיו נקראים בשם רבנים אשר אתם התורה ויראו לפניהם בני אדם רבים נקבצים לסעודת מצוה ולסעודת מריעות והם פורצים ועוברים איסור זה ואינם חסים על כבוד התורה וכבוד חכמים ואין מוכיחין בני אדם אלו, כי איך יהיו עוברים מצות תוכחה.
ובערכין (ט"ז) עד היכן מצות תוכחה... וביאור זה כי אם מוכיח אותו בדברים ואין משגיח בזה אינו יוצא בזה מידי תוכחה עד שיקבל אותו, כי התוכחה שהוא דבר קשה וצריך שתהיה פועל בו התוכחה, ואם אין התוכחה פועל באדם אין זה נקרא תוכחה כלל, כי לגודל התוכחה צריכה שתהיה פועלת בו. ולמאן דאמר עד הכאה כלומר שהגוף הגשמי מן האדם מקבל התוכחה, וזהו על ידי הכאה והגוף של החוטא מקבל ההכאה. ולמאן דאמר עד קללה סבירא ליה שאין צריך כל כך שיהיה הגוף הגשמי מקבל התוכחה רק די בזה שמקבל הנפש התוכחה, וזהו על ידי קללה, כי אין הקללה מגיעה לגוף הגשמי רק אל הנפש שהוא מקבל הקללה. ולמאן דאמר עד נזיפה רצה לומר כי די לצלם אדם שיהיה מקבל התוכחה, כאשר מבייש אותו, וכך היא התוכחה שיהיה מבייש את החוטא. ואלו שלשה דברים שהם הגוף והנפש וצלם האדם שהוא מקבל הבושה, דהיינו נזיפה, הם שלשה חלקים שהם באדם, ומכל מקום לדברי כולם אין האדם יוצא מן המצות תוכחה מה שחייב לעשות רק על ידי דברים אלו. ואלו הם נקראים בשם רב וחבר והם חבירים ומתחברים לאיש משחית ומקצץ דברי חכמים...
והתמיה הרביעית היא על אותם שהם בעלי שם באמת ויש להם יד והכח למחות כאלו שאמרנו, והמה חכמים מחוכמים והם נותנים גדר ואזהרה לעצמם ומרחיקים אותם להיות נזהרים מיינם ומייחדים להם שלוחים נאמנים וגודרים עצמם שלא יהיו נכשלים ויש בהם כח למחות בגזירתם ובחרמות להטיל עליהם, והיה מורא בשר ודם עליהם שנחשב להם יותר מיראת שמים. וכי אין חוששים לדברי חכמים מה שאמרו במסכת שבת (נ"ד) כל מי שאפשר למחות... באנשי עירו נתפס על אנשי עירו... ויותר מזה שאם אחד בא למחות יאמרו אין אנו שומעין לך, כי מאחר שאלו המדינות ישימו יד לפה גם אתה תשים יד לפה. ובשביל כך נאלמתי החשיתי מן התוכחה שהוא המביא הטוב והברכה והחיים על כל ישראל... ומפני כי חנוכה ופורים הם מוכנים ביותר לקלקלה הזאת מפני שהם שותים ומשתכרים ביין המקולקל הזה, ועל זה נאמר (משלי ט"ו) "ודבר בעתו מה טוב", והוא יתברך ברחמיו וברוב חסדיו ישלים חסרונינו על ידי משיח צדקינו... (נר מצוה בסוף)
בעא מיניה ר' יהודה בריה דר' שמעון תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא... ונראה מה שהיה שואל על אלו שניהם כי אלו שתי מדות הם הפכים, כי הענוה מה שמשפיל עצמו, ובודאי אדם כמו זה אינו מוכיח את אחר, כי התוכחה היא שמושל על אחר. ושואל איזה מדה עדיפא, אם האדם עצמו בענוה, אף על גב דבא למדה זאת שלא יוכיח את חבירו או עדיף ענוה... (חידושי אגדות ערכין טז ב)
...ואמר כי מי שהוא מוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לפלגו של מקום, כלומר כי מדה זאת היא מדת הקב"ה שהוא מוכיח את האדם שילך בדרך הישר, וזה המוכיח שגובר על חבירו בדברי תוכחה ראוי שיהיה בחלקו של הקב"ה, כי מוכיח האדם להיות נכנס אחר השי"ת, ובזה נכנס המוכיח גם כן בחלקו של הקב"ה לגמרי יותר כאשר מוכיח את האדם אחר השי"ת... (שם תמיד כח א)
אמר אחר כך "ודרך חיים תוכחת מוסר", מתחילה דבר משלימות עצמו יהיה שלם בנר מצוה ותורה אור, אחר כך ישלים את זולתו גם כן, וזהו דרך לחיים הנצחיים להיות זוכה ומזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו', ותמיד לא ימנע מלהוכיח אחרים וילמדם חכמה ומוסר להבין אמרי בינה, ועל כן אמר לשון ודרך, כמו שאמר יתרו למשה רע"ה "והזהרת אתהם את החקים ואת התורות והודעת להם את הדרך ילכו בה".
ואמר תוכחות מוסר שהוא כפל לשון תוכחה, רוצה למר על העבר הוכח יוכיח אם סרו מן הדרך הטוב והישר, ומוסר הוא יורה דרך שילכו להבא, כמו שאמר "שמעו מוסר וחכמו ואל תפרעו". הוכחה היא מצות עשה כמו שכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", והיא מצוה רבה מאד. ומסכת שבת פרק כל כתבי אמר ר' עמרם לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה... משמע שאם היה גלוי להם (שאינם שומעים לתוכחה) לא היו נענשים, וכן משמע בתוספות בפרק חזקת הבתים וכן כתב בספר המצות, דכתב וטוב לו לשתוק, דהנח להן לישראל מוטב שיהיו שוגגים וכו'. ורא"מ כתב דמעונש פטור, אבל מעשה דהוכח תוכיח לא אפטיר... ולי נראה להביא ראיה לדברי רא"מ דמהוכח תוכיח אינו פטור מהא דאיתא פרק יש בערכין עד היכן תוכחה, רב אמר עד הכאה וכו' הרי סבירא להו אף שכבר בא לנזיפה וגם לקללה ואז יודע בודאי שלא יקבל, על כל זאת אינו פטור מעשה דהוכח תוכיח עד הכאה...
וההיא דפרק הבא על יבמתו דא"ר אילעא משום רבי אליעזר בן שמוע כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שלא נשמע.... אני אומר שזהו ענין בפני עצמו, ומיירי בדבר שהחוטאים אינם יודעים שזה אסור ומתלוצצים מהמוכיח ועל כל פנים יעברו, על כן מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים... אבל דבר שנתפרסם אסורו ונודע ומבורר אזי הוכיח תוכיח אפילו מאה פעמים. עוד יש לפרש דברי רבי אליעזר בן שמוע שלא לומר דבר שלא נשמע היינו להוכיח לץ שמתלוצץ על דברי המוכיח וצוחק עליו, כי ישראל אף שהיו חוטאים ולא שומעים לקול נביאיהם זה לא היה בכלל התלוצצות, רק נביאי שקר הטעום וסברו שדבריהם אמת. וכן המוכיח לחבירו והוא משיב לו על הוכחה לא עשיתי כך או אומר עשיתי וכדין עשיתי, אז מחויב להוכיח עד הכאה ולמר כדאית ליה, אמנם אם צוחק לדברי המוכיח ומתלוצץ עליו אז חובה על המוכיח שלא יאמר... (תולדות אדם בהתחלה)
הענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, שכדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה... וכבר הפליגו חז"ל (שבת נ"ה) לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים עצמו. ובמדרש איכה אמרו היו שריה כאילים, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו, כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, א"ל הקב"ה תבא השעה ואני אעשה להם כן. וזה פשוט, כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אתו ובודאי שיצא לעזרתו, גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס ושלום ושיעברו על מצותיו... (פרק יט, וראה שם עוד)
...הנה התורה צותה (ויקרא י"ט) הוכח תוכיח את עמיתך, וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים, וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק... (פרק כ)
הוכח תוכיח את עמיתך - דוקא עמיתך במצות תוכיח, לאפוקי ג' כיתות שאינן מקבלין תוכחה, והם רשעים, כסילים לצים, וסימנך רכ"ל, כמו שכתוב (משלי ט') אל תוכח לץ, וכתיב (שם כ"ג) באזני כסיל אל תדבר, וכתיב (שם ט') ומוכיח לרשע מומו. כי כל הולך רכיל שמח לאיד וכשהוא רואה דבר ערוה בחבירו לעולם אינו מוכיחו להשיבו מדרכו אלא הולך ומרגל בו כדי לבשר ברבים לפרסם קלונו כדרך כל הולך רכיל. וג' כיתות אלו מואסים התוכחה על כן אין חיוב להוכיחם. (ויקרא יט יז)
אל כל ישראל - ...והנה קרוב לשמוע שבכל מקום שמזכיר "בני ישראל" הוא מדבר בכלל ההמון עם כי כולם בני ישראל המה, אבל במקום שמזכיר "ישראל" הוא מדבר עם הגדולים שבישראל, אשר כל אחד בשם ישראל סבא יכונה ודומה לו. ולפי שגדולי ישראל עליהם מוטל להוכיח את העם ואם לא יוכיחום אזי אשמת העם תלויה בהם, על כן זרזם משה על זה, יען שאין להם מקום לפטור מן העונש באמרם שגלוי לנו שאין התוכחה מועלת, כי לא תועיל התוכחה לעם קשה עורף, לפי שאם לפניו ית' גלוי לפניהם מי גלוי... כי על כל פנים המוכיח יעשה את שלו. ומכל מקום למד אותם דרך התוכחה, כי כל מוכיח הרוצה שיהיו דבריו נשמעים ולא יבעטו בתוכחתו אז יוכיחם ברמז ולא בפירוש, באופן שלא יבין דבריו כי אם זה המרגיש בעצמו כי הוא זה האיש, אבל בתוכחת מגולה מסתמא יבעט, לכך אמר הקב"ה למשה שיקרא התורה הזאת, המה הדברי מוסר שבפרשה זו, והמה נגד כל ישראל, כי כל תוכחה היא דברים קשים המתנגדים אל כל ישראל, ויקרא אותם באזניהם, היינו ברמז שדומה למדבר בלחישה, באופן שלא יכנס כי אם באזני זה היודע בעצמו שהוא חייב בדבר.
ויש אומרים כי דוקא אל הגדולים שקרא בשם ישראל דבר ברמז מחמת הכבוד, אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל דהיינו ההמון, ולהם לא חלק כבוד אלא בפירוש אמר להם מעשה המרגלים והעגל, ואף על פי שהגדולים מסתמא לא נאשמו בכל הדברים אשר דבר ברמז, מכל מקום מאחר שלא הוכיחם תלה האשמה בהם ברמז.
ונראה לי ליישב בזה מה שהקשו המפרשים למה לא נאמר "ויהי בארבעים שנה" בתחילת הפרשה, לפי שעיקר טעם של הודעת זמן זה טעמו להודיע שהתוכחה טובה להיות סמוך למיתה כדי שלא יהיה מוכיחו וחוזר ומוכיחו... מכל מקום כל איש חיל רב פעלים בל ישא על שפתיו דבור כזה, לפיכך תוכחה ראשונה שהיתה אל הגדולים לבד לא הוצרך לכתוב זמן זה, כי אפילו בשאר זמנים תוכחה להם טובה, כי לא יבעט לומר טול קורה, ועוד שדוקא התוכחות שנאמרו בפירוש מן "ויהי בארבעים שנה" וגו' והלאה בהם יש לחוש שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו לאמר טול קורה וכו', אבל תוכחה ראשונה זו האמורה ברמז אין לחוש לזה, כי כל אחד יכול לעשות את עצמו כלא יודע.
דבר אחר תוכחה ראשונה לפי שמשה מעצמו אמרם על כן הזכירה ברמז, כי היה ירא פן יכוה בגחלתן כאשר קרה לו כשאמר "שמעו נא המורים" אבל בסמוך נאמר דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, הוצרך לומר דברים כהוייתן. (דברים א א, וראה שם עוד)
והנכון הוא, שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה תחת הברית הראשון אשר נתקלקל על ידי העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה, על כן איש הישר בעיניו יעשה, על כן ראה להביאם במסורת הברית של העברות על ידי שבועת הר גריזים והר עיבל, כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון, פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלים יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו, וחטא הרבים תלוי בו. אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה. ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר, כמו שקרה בחטא של עכן, זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו לומר שלא תועיל להם התוכחה... אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יודע הדבר... והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכל מקום, כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד, כמו שכתב (משלי כ"ט) בדברים לא יוסר עבד... (שם כט ט)
תקרא את התורה וגו' באזניהם - ...ואולי מכאן למדו רבותינו שקורא מתחילת אלה הדברים, ממה שכתוב "נגד כל ישראל", כי כל פסוק אלה הדברים היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב"ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כי אם מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא... ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עון שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו... (שם לא יא)
האזינו השמים ואדברה - ...הם הגבוהים במעלה, כי הגבוהים במעלה מקבלים מרדות דבור קשה, אבל הפחותים שנמשלו לארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, כי מהם צריך אני לדבר אמירה רכה... כי הדברים הקשים דומים מכל צד למטר היורד בגבורה אבל אין הכל שמחים בו, כך דברים קשים אשר לקחתי ולמדתי מפי הגבורה לדבר בהם אין הכל שמחים בהם כי אנשי המעלה לבד, אבל לא רוב ההמון עם, על כן צריך המוכיח למעט בהם מפני כבודן של ישראל זעיר שם זעיר שם, כמטר היורד טיף טיף, אמנם תזל כטל אמרתי מה שאמרתי משלי ליהושע "כי אתה תבוא את העם" הכל פי דעתם ועצתם כי זהו הדבר שהכל שמחים בו כטל זה שהכל שמחים בו, לפיכך אין אני צריך למעט באותן הדברים, על כן אמר תזל המורה על ריבוי נזילה... (שם לב א)
...ואומרו הוכח תוכיח - מדבר בנושא אחר שהם המון העם, ולזה אמר "את עמיתך" ולא אמר הוכח תוכיחנו וחוזר לאחיך שאמר בתחילה... המון העם מצוה ה' שיוכיחנו על פניו למה תעשה כה בנעימות לשון בחיבה וברכות לשון, ואומרו "ולא תשא עליו חטא", פירוש שלא ימנע ממנו התוכחות שבזה ישאר במשא חטאו ולא ישוב אל ה', הא למדת שאם לא הוכיחו בטל עשה דהוכח ולא תעשה של ולא תשא.
עוד ירצה על דרך אומרים ז"ל האי צורבא מרבנן דסנו ליה בני מאתיה משום דמוכח להו במילי דשמיא, ומעתה יאמר החכם למה לי קנאה למה לי שנאה ותחרות עם זרע ישראל ואחדל מהוכיח ואהיה אהוב ונחמד לכולן, לזה נתחכם ה' וקודם שצוהו להוכיח צוה לבני ישראל שלא ישנאוהו ואחר כך צוהו להוכיח שהרי ישראל מוזהרים מזה לבל ישנאוהו. ואם תאמר ומי יערבנו לעם שלא ישנאוהו, לזה אמר "ולא תשא עליו חטא", פירוש שלא יחשדם בחטא זה אלא יחזיקם בכשרות... (ויקרא יט יז)
ושמרתם - טעם שהוצרך לומר פעם אחרת פסוק זה נתכוון לומר שצריכין לשמור המצות לבל יתבטלו בין מהם בין מזולתם ובזה לא תקיא הארץ, הא למדת שאם לא יהיו משמרים המצות תקיא הארץ גם השומרים על שלא מיחו בשלא שמרו. (שם כ כב)
ראה אנכי - ...כדי שיתאמתו אצלם הדברים צריך שהמוכיח יהיה בו ב' ענינים, א' שיכיר הכרה חושיית בטוב העליון, והב' שהשיג השגת טוב עולם הזה וקניניו כי אם המוכיח יהיה מושלל מקניני עולם הזה לא יאמנו דבריו למשיגי טובת עולם הזה, כי יאמרו אין אומרים למי שלא ראה יבא ויגיד, שאם היה טועם טעמי הנאות גדולת העולם הזה וקניניו ותענוגיו לא היה ממאיסו... לזה אמר מושיע ורב האיש משה, ראה אנכי, פירוש אלי תראו ותצדיקו ותשכילו להצדיק הדברים כי הוא השיג להכיר טוב עולם הזה, כי היה גדול מאד וגבור ומלך ועשיר גדול... (שם יא כו)
לא תראה את שור - פרשה זו באה לרמוז בפרשות חיוב התוכחות שצריכים בני א-ל חי וצדיקי עולם לעשות לעם ה', והן אמת צדיקים יקראו לצד מעלתם אחים... ואותם צוה ה' כי תראה את שור, אלה הם בני אדם שנמשלו כבהמות והם צאן קדשים, ולזה קראם שור ושה אחיך שהוא הקב"ה, וייחס לו שם זה להעיר אל מי מקדושיו הוא מצוה שהם המצדקים כמו שכתבנו. ואומרו נדחים, על דרך אומר ונדחת והשתחוית להם וגו', שהעובר פי ה' יקרא נדח, ויצוה ה' לבל יתעלם אלא ישיבם לאחיו הוא אלקי עולם. וכפל לומר השב תשיבם, נתכוון כי מתחילה ישיבם לדרך הטוב ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים, והוא אומרו תשיבם אל אחיך, ואומר ואם לא קרוב אליך וגו', בזה העיר כי הוא מדבר עד זמן גלות האחרון, כי לא קרוב בדרך... ואמר עוד לא תראה חמור אחיך וגו' - נתכוין בזה שלא יאמר הצדיק שלא יצטוה אלא על איש שנידח בעבירות אבל ישנו בהשב, אבל אם נפש שהרבה להרשיע ואבדה תקוה ממנו, לא כן הוא אלא לא תראהו ותתעלם וצריך להקים עמו, דקדק לומר עמו, דוקא אם הוא מסייע בדבר שרוצה לשוב, אבל אם הוא נופל ואינו חפץ בהקמתך פטור אתה, שזה נכנס בגדר לץ, וכתיב אל תוכח לץ פן ישנאך. (שם כב א)
...וראיתי להעיר למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר שנאמרו בקללות שבפרשת בחוקתי, גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק הקללות שאמר בפרשת בחקותי. ונראה כי הוצרך לכפול הקללות לפי שקללות שבפרשת בחקותי נאמרו לכללות ישראל שכן נאמרו כולם בלשון רבים, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל יטיבו מעשיהם אין ה' מקפיד על חלק המרשיע, לזה באו קללות האמורים בפרשה זו, ונאמרו כולן בלשון יחיד, ונתכוון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד... ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללות שהם לכללות ישראל כי לא יעזבם לכלותם, ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, מה שאינו כן היחידים מהם... ואם תאמר היה לו לומר קללות שבחוקתי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש האמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמוד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמות שיזכור ה' את ברית האבות... (שם כח מז)
האזינו השמים - ...עוד נתכוון דבר עם שני הרכבות שמהם בנוי האדם, אחד חלק הרוחני שיתיחס בשם השמים ואחד חלק הגופני שיתייחס בשם הארץ. וכשדבר לרוחניות שבאדם קרא לו אליו ואמר האזינו השמים, פירוש חלקי השמים שלהיות טמונים בנסתר לזה קראם להאזין, ואמר כנגדו דבור קשה, כי הנפש תסבול מרות בעניני הבורא כי תכיר חיובה, וכנגד הגוף שהוא בנגלה אמר ותשמע הארץ, פירוש חלקי הארץ אמרי פי, כי הגוף להיות טבעו רחוק מהמושכלות צריך אמירה רכה לשמוע... (שם לב א)
יסר לץ לקח לו קלון - כי שני מיני רשעים הם, בדבור ובמעשה. וזה אשר בדבור נקרא לץ, ודרך הלץ לבזות את חברו, ואם תיסר ללץ תקח לך קלון, כי יבזה אותך. ומוכיח לרשע מומו - זהו רשע במעשה, אם תוכיח אותו תקח לך מום, כלומר עושה לך רע בפועל. ואמר אצל לץ יוסר ואצל רשע ומוכיח, שהלץ לא יבזה אותך אלא אם כן תיסרו ביסורין אבל לא בתוכחת דבור בעלמא, אבל הרשע בפועל אפילו כשתוכיח בדבור בעלמא גם כן מומו. (משלי ט ז)
הוכח לחכם - אף על פי שהוא חכם ויודע שהיא עבירה אף על פי כן תוכיח אותו, כי דרך הצדיקים שהתוכחה להם כמראות הצובאות, ומכל מראה שמראה לכלוך וטינוף דק לגדול הוא טוב יותר מפני שרוצה להעבירו, כן הצדיקים חפצים ואוהבים למי שמגדיל להם העבירה שעשהו, אף שהוא באמת דק וקטן, כי על ידי זה יהיו זכים ונקיים אפילו מעבירות קטנות. (שם שם ח)
יש בוטה - ששני מוכיחים הם, א', שמוכיחים לעם ואומרים להם דברים קשים מאד ואינם אומרים להם איך להתנהג ולתקן המעוות, ב', שמורים דרך לעם איך לתקן ולרפאות מה שעיוותו, וזהו יש בוטה, יש מוכיחים שבוטים שמוכיחים על החטאים שעשו, אבל הוא כמדקרות חבר, שאין לו רפואה, אבל לשון חכמים מרפא, שהחכמים אינם אומרים רק מה שנצרך לרפואה בכדי שירפאו כמו שמצינו באבות. (שם יב יח)
טובה תוכחת מגולה - טוב לאדם התוכחה שבגלוי מאהבה המוסתרת, והוא שטוב לאדם מי שמוכיח אותו בגלוי ממי שאהבו בסתר, כי המוכיחו בגלוי מסתמא אוהבו מאד, כי יתרון האהבה מאוהב לנאהב ניכר ביתרון תוכחת, כמו שנאמר אשר יאהב ה' יוכיח, וכן אהבת האב לבנו, אף כי גדלה אהבתו לבנו מכל מקום מכה את בנו ומוכיחו תמיד בגלוי, לא כן שאר קרוביו אשר לא יכוהו אך יוכיחוהו, ושאר בני אדם אף לא יוכיחוהו. והענין כי כל שאהבתו גדולה אליו תוכחתו גדולה שמכוון ליישר מדותיו ולתקנו בתוכחתו והוא משלימות האהבה, וכן בקב"ה... (שם כז ה)
רבי אומר איזו היא דרך ישרה, נראה לפרש על דרך האפשרי על פי מה שאמר רבי בתמיד (פ"א כ"ח) איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, יאהוב את התוכחות, שכל זמן שתוכחה בעולם טובה וברכה בא לעולם... ואם כן סברא היא שבזכות התוכחה שהיא מצוה העושה פירות שמשיב רבים מעון שבעבורה טובה וברכה בא לעולם של פירותיה ויהיה צדיק וטוב לו, וזה שאמר רבי כאן כמו שאמר בתמיד איזהו דרך ישרה וכו', כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, היינו כמצות תוכחה שהיא מצוה העושה פירות לרבים... והנה ההמון עם סוברים שמצות תוכחה לא נצטוו רק הרבנים והדרשנים, אבל באמת הוא טעות, כי היא מצוה על כל ישראל, אפילו עם הארץ שרואה בחבירו דבר מגונה חייב להוכיחו, והעיקר שצריך המוכיח לכלול את עצמו גם כן בכלל, כי אי אפשר שהמוכיח יהיה נקי, ומי יאמר זכיתי לבי וגו'... (פרק ב א)
שלח לחמך - אזהרה לחכם שיורה ויוכיח אף על פי שאין מקבלים ממנו, כי ודאי יועיל משהו. (קהלת יא א)
הוכח תוכיח - יש הבדל בפעל יכח בין כשבא אחריו שימוש הלמ"ד או מלת עם או מלת את, שיכח שאחריו שימוש הלמ"ד או מלת עם הוא מעיין וכוח שמראה לו על פי חוקי השכל או המוסר הדרך שבו ילך והמעשה אשר יעשה. ובא במלת עם אם שניהם מתוכחים ומחליפים דברים זה עם זה, ובא בנפעל כמו "ועם ישראל יתוכח" (מיכה ו'), וכשבא בשימוש הלמ"ד רק אחד הוא המדבר ומברר לחברו ענין מוסרי אבל לא יוכיחנו על חטא פרטי, כמו (ישעיה ב') "והוכיח לעמים רבים". אמנם פעל יכח שאחריו מלת את הוא קרוב עם ענין מוסר שמוכיחו על חטא פרטי שעשה, (בראשית כ"א) "והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים"...
ויש הבדל בין מוסר לתוכחה, המיסר כופהו אם בשוטים אם בדברים ובא מן הגדול אל הקטן ונקשר לרוב עם העתיד שמיסרהו בל יעשה כן בעתיד, והמוכיח הוא בראיות ובא לרוב על העבר...
ולפי זה יש בתנאי התוכחה ג' דברים, א', שיהיה המוכיח נקי מחטא, ב', שיהיה המוכח מוכן לקבל תוכחה, ושניהם נכללים במלת עמיתך, שהוא אתו ושוה לו בתורה ובמצות. ג', בסדר התוכחה ואיכותה שלא יביישנו כמו שכתוב "ולא תשא עליו חטא".... (ויקרא יט יז)
...וכן הענין הזה, היסורים הבאים להחזירו בתשובה באים על ידי ציר אכזרי ובחמה עזה צו לצו קו לקו, וזה ממדת הרחמים כדי שימהר לשוב מרעתו, אבל יסורים הבאים למרק החטא העבר באים על ידי ציר מלא רחמים ובלאט, וזה נראה ההבדל בין קללות שבתורת כהנים ובין קללות שבמשנה תורה, שהקללות שבמשנה תורה הם קלים מהקללות שבתורת כהנים כמו שאמרו במדרש, משל לאדם שכעס על בנו ונשבע לזרוק בו אבן שוקל מאה לטרין, מה עשה חלקו לחלקים קטנים וזרק בו אחת אחת כדי שלא יוזק, וכן משה ע"ה חלק את הקללות לצ"ט כדי שלא יגועו תחת ידי העונשים התכופים זה לזה. כי הקללות שבתורת כהנים כולם באים להחזירו בתשובה, כמו שכתוב "ואם באלה לא תוסרו לי" וגו', ולזה באו באכזריות ותכופים אחת על חברתה כדי שלא יארכו ימי מרידתם, אבל קללות שבמשנה תורה באים למרק חטא הקדום...
והקדים להם סדר הקללות והיסורים שבתורת כהנים על פי סדר רפואת הגוף, בתחלה בלתי ארסיים... אבל (בפסוק כ"ז) "אם בזאת לא תשמעו וגו' והלכתי עמכם בחמת קרי", שהמכות יהיו ארסיים... ומובן שיולד מזה תכונה רעה בנפש, ואחר כך (פסוק מ') התחיל לדבר מתשובה, וכן היה שנתרפאו מע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל על ידי נפוצות ישראל בין העמים נדבקו בהם מדות נשחתות ותכונות רעות בנפש... והקללות שבמשנה תורה באו לרפאות החליים האלה שנתדבקו בנפשם מחלות הרבה ביחד מפני שלא היה בהם מחלה בעצם תוקף ועוז לדחות את האחרות מלהתדבק, ולכן חשב במשנה תורה רק חטאים קלים מאלה שבתורת כהנים... ועל ידי המכות יבואו לתקון המדות, וגם שהיו ברחמים... (דברים כח טו תורה אור)
תיסרך רעתך - מוסר הוא בדברים קשים ויסורים, ורעתם עצמה תיסרם. תוכיחוך - תוכחה בדברים, מעשיהם יוכיחום כשיפקחו עיניהם יראו שעבודת ה' היתה מתוקה להם. (ירמיה ב יט)
יוסר - מוסר הוא על ידי יראת עונש, ותוכחה בשכל וראיות, הלץ יתלוצץ על חוקי החכמה שאין עליה מופתי הדעת, ועיקר סמיכתה על יראת ה'. ומוכיח - והרשע לא ישמע גם למופתי השכל ויבזהו, כי קורא לו רשע שהוא מום. (משלי ט ז)
אל תוכח לץ - הגם שלא יתלוצץ על המבורר מהשכל, אבל ישנאך. הוכח לחכם - קבל חוקי החכמה בקבלה והצדיק מתנהג בצדק הגם שלא קבלם, אך הורגל בהם מרוב השימוש וצריך להודיעו גם החוקים. (שם שם ח)
איש תוכחות - המתוכח נגד התוכחה ישוב על ידי יסורין אבל לא אם מקשה ערפו. (שם כט א)
אל באפך תוכיחני - הוכיח הוא השפעה על הכרת האדם, ויסר השפעה על רצונו על ידי מכאובים. (תהלים ו ב)
בראשו נגעו - דאחר שהגיע לכלל טומאה על כן טמא יטמאנו הכהן גם כן, אמנם הייתי אומר דאחר שהוא אדם גדול ראוי להתקרב לו להוכיחו שמא ישוב, על זה הוא מסיים בראשו נגעו - דאחר שהגיע לאפיקורסות שוב אינו ראוי לתוכחה וכל שכן דפקר טפי, אבל כל אלו אזהרות אינו אלא מי שבראשו נגעו, מה שאינו כן מי שהוא צרוע מחמת עונות התאוה כאשר יבואר. (ויקרא יג מד)
להכות נפש - שרואה את חבירו מכה נפש והיה בידו למחות עליו ולא לעמוד על דם המוכה, והוא לוקח שוחד כדי שיעלים עין ולא יראה את הנעשה הוא בארור. (דברים כז כה)
והפלא ה' - ...והנה בית המקדש בא לתכלית שתי ידיעות, חדא שמי שהוא תועה בדעתו וכסבור שרוח הקדש שורה עליו ובאמת לא כן, הרי משנכנס לבית המקדש מצא לבבו להבין דרכו, שהרי שם היה מקור הקדושה, ואם באמת ראוי הוא לרוח הקדש היה מתחזק כח הקדושה עליו, מה שאינו כן אם תועה מן הדרך הוא מרגיש אוטם הדעת בבוא למקום האמת, וכשחרב בית המקדש לא היה מקום להודע לאדם חשבונותיו ואיה אפוא מקומו... שמי שבאמת הוא קל ורחוק מיראת שמים כשבא למקום קדוש כזה היה משיג יראת המקום... ונמצא דחרבן בית המקדש גורם פליאה זו העדר ידיעה... (שם כח נט)
אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כ"ש (ויקרא י"ט) "הוכח תוכיח את עמיתך", אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כ"ש ר' עקיבא (ערכין ט"ז ב') תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, ואם ר"ע אמר זאת בדורו כל שכן בדור הזה של עכשיו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו, כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו כשמניע איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר אין מרגישין הריח רע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר אזי מעוררין הריח רע, כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות התלוים באלו הנשמות, כי עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח...
אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא הוא מוסיף ונותן ריח טוב בהנשמות על ידי תוכחתו, כי התוכחה צריכה להיות בבחינת התוכחה של משה שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב, בבחינת (שה"ש א') "נרדי נתן ריחו"... וכשרז"ל בגמרא (שבת פ"ח ב') כי על ידי תוכחה של משה על מעשה העגל הוסיף ונתן בהם ריח טוב, שהוא בחינת מזונא דנשמתא, כי עיקר יניקת הנשמה הוא מהריח כנ"ל... (תנינא ח א, וראה שם עוד)
בפסוק הוכח תוכיח, כתבו המפרשים להיות המוכיח בכלל התוכחה, פירש לידע שיש לו חלק בהחטא, כמו שכתוב ולא תשא עליו חטא, פירוש שלא להשליך כל החטא על החוטא רק להתערב עצמו ולשוב על זה, וממילא ירגיש גם חבירו ויתעורר בתשובה... וכמו שהאדם מיגע עצמו להכניס אהבת ה' בלבו, כן יכניס אהבת ה' בלב חבירו, לכן אמרו שהוא כלל גדול בתורה (ואהבת לרעך כמוך). (קדושים תרמ"ג)
בפסוק בשנאת ה' אותנו וכו', ועל זה נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. כי הקב"ה חשב לטובתנו, ועל ידי שאמרו בשנאת, נהפך חס ושלום לשנאה, ויש לנו ללמוד קל וחומר מדה טובה המרובה אשר גם בגלותנו עתה שנתגרשנו משלחן אבינו שבשמים, יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים, כי מאהבה הוכיח אותנו, כמו שכתוב אשר יאהב ה' יוכיח, ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה, וזה עיקר פירוש אוהב את התוכחות, להאמין כי הוא מאהבה כשיודעין שהמוכיח אוהב נאמן הוא מקבלין התוכחה, ועל ידי זה נהפך באמת לאהבה. ועל זה כתיב על כל פשעים תכסה אהבה, ואיך יכולין לבא לאהבה כשיש רוב פשעים, רק כשמקבלין התוכחה והעונשין והיסורין מתוך אהבה... (דברים תרמ"ב)
במדרש רבה למה אין מפסיקין בקללות וכו', אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין פירש המתנות כהונה חתיכות מקוצצות. וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה לפרש שאין התוכחות והעונשין לנקמה ואין זו התכלית אלא לחסר ולהדחות את חלקי הרע למען ישובו להטותם לתחיה. וכבמדרש לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיעם איזו דרך טובה שיבחרו אותה וכו', ואם היה מפסיק בהן היה מורה שזוהי התכלית, על כן אין מפסיקין, להורות שאין זו התכלית אלא כל פרטי העונשין כולם מסבבין לתכלית אחת, ועל כן אחד קורא את כולם... (ראה תרע"ד)
ונראה לפרש שלפי רוממות משה בעת הזאת שנתעלה מישראל כאשר בא לומר להם דברים לעורר את לבם היה צריך מקודם לירד ממדרגתו להתקרב אליהם, וזהו הפירוש של וילך משה, שאינו הילוך גשמי אלא הילוך רוחני ממדרגתו הנעלה למדרגת ישראל, והנה זה עצמו הוא תוכחה שהרגישו את מהותם ומצבם כמה הוא נמוך ולאן הוא נוטה, עד שמשה רע"ה לא היה יכול לדבר אתם, עד שהיה מוכרח לירד מקודם ממדרגתו, ואולי היה ניכר בקירון אור פניו... זה תוכחה שלימה. וזה שמביא ראיה שוילך הוא לשון תוכחה, ממה שנאמר לכו חזו מפעלות אלקים, שלכאורה תיבת לכו מיותרת, אבל הפירוש הוא שילכו ממהות הנמוכה לגבוהה הליכה רוחנית, ואז יתכן שיחזו מפעלות אלקים... (וילך תרפ"א)
כל מיני צער ויסורים שיש לאדם על ידי אדם אחר בין מדעתו בין שלא מדעתו רק בגרמא דיליה נגרם צער לאחר, וכן אפילו מוכיחו ועל ידי זה מצטער הוא הרצועה מרדות לו על עונו, (כי גם הבושה והצער שיש לאדם בעונו כשמוכיחין אותו גם זה הוא ליסורין על עונו). ולכן יש לאדם ליזהר שיהיה הוא נקי בזה, וכמ"ש ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא וכן נאמר גבי בעשא ... (חלק ב צדקת הצדיק ס, עמוד טז)
וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, ויש להבין הלא השם הוי"ה ב"ה הוא שם של רחמים ואיך נאמר אצל עונש שם הזה... אבל הענין שבאמת תוכחות ה' הם רחמים גמורים כמו שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, וכן בכל תוכחות בפרשת תבא כתיב גם כן בשם הוי"ה שבאמת הם לרחמים גמורים, שיהיה לסייעתא לשוב על ידי זה בתשובה. ובזהר הקדש על הפרשה הנ"ל וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים השורפים או השרופים לא כתיב אלא השרפים, מאן שרפים וכו', וכתיב שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כד"א "להתיצב על ה'"... והיינו שהשי"ת שלח מלאכים התובעים על המקילים בכבוד שמים ובכבוד נביאו, וזה היה ברחמים כאשר ייסר איש את בנו, וזה שנאמר "עשה לך שרף", והיינו מלאך... והוא גם כן כנ"ל שמשה הכניס כח בהנחש הנחושת שעל ידי כן יכניס הרהור תשובה בלב ישראל, וזה שנאמר עשה לך שרף, שיעשה מלאך ויכניס כחו בו להכניס הרהור תשובה בלב ישראל, ועל ידי זה וראה אותו וחי. (פרי צדיק חקת ט)
...ועל זה מסיים בהפטרת דברי ירמיהו "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", שעל ידי הדבור הזה נתברר שישראל המה מקושרים בשרש, וכל דברי ירמיה היו תוכחות, וכפי הנראה על הגיון לא הועיל בכל דבריו, כדאיתא במדרש, שאמר להם אחר החורבן אם שמעתם לדברי מקודם לא באתם לידי כך. אמנם באמת בפנימיות בשורש למעלה מתפיסת האדם פעל דבריו הרבה, והוא כענין הנאמר ביחזקאל, "באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות וגו' ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת", שבפסוק השני לא נזכר לשון רשע אצל המיתה לאחר שכבר הזהרו הגם שלא שב, והדעת נותן להיפך, שהמזיד שכבר הוכיחו ולא שמע צריך להיות גרוע משוגג שלא הזהירו, אולם שזה שהוכיחו הנביא הגם שלא שמע אליו עם כל זה עשו הדברים רושם בהשורש שלו לעילא, שעל ידי זה היה מיתתו כפרה על עונו ולא נקרא עוד בשם רשע... (שם מטות ט)
וקודם ראש השנה שהוא זמן היראה והתשובה וכל התפלות בראש השנה ויום הכפורים מתחילין ובכן תן פחדך וכו', שהוא זמן הדין ומסוגל להביא יראה בלב והוא מדת יוסף הצדיק, דכתיב ביה את האלקים אני ירא, וכן אומרים ויעשו כולם אגודה אחת כאיש אחד בלב אחד, לכן תיקן עזרא שיקראו הקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה, דאיתא בליקוטי תורה מהאריז"ל דקללות שבמשנה תורה הוא לתיקון פגם הברית, וכתב שמספר צ"ח מכוון לזה, ועל ידי קריאת הפרשה יתעורר כל אחד לתקן פגם שנאת חנם, שעל ידי שיזכו ליראה מדת יוסף כנ"ל יזכו למדת שלום ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם... (שם תבא יג)
כבר אמרנו לעיל שמה שאיתה (מגילה ל"א) החילוק שקללות שבתורת כהנים בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן, וקללות שבמשנה תורה בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן, ואמרנו שהוא על פי שאיתה בזוהר חדש (פרשה זו) שקללות שבתורת כהנים כנגד בית ראשון, ואז כשנגאלו מגלות בבל לא היה עוד הגאולה בשלימות ולא היו עוד כאיש אחד בלב אחד כמו שהיו במתן תורה, לכן נאמר בלשון רבים, ושבמשנה תורה שהוא כנגד גלות האחרון שיהיה הגאולה בשלימות, ויהיה כמו במתן תורה כאיש אחד בלב אחד נאמרו בלשון יחיד. וגם שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן, היינו שאמרם בשם ה' והזכיר בכל פסוק בלשון הוי"ה, שבאמת אינם קללות רק ברכות ונחמות כמו שפירש בזהר החדש על איזה פסוקים... (שם טו)
והנה למה הקב"ה מחבב כל כך כנסת ישראל, מפני שנמצא בם מעלות אלקות, כי בצלם אלקים עשה אותו, ואם כי הקב"ה אוהב כל כך כנסת ישראל, בשביל מעלות אלקות שנמצא בם, אף על פי שאין לו ערך ודמיון לאדם כלל, ומכל שכן אנחנו בני אדם כולנו איך לא נאהב צלם אלקים, ומכל שכן כלל ישראל, אנחנו מחויבים לדאוג בעד הכלל כולו, ומחויבים אנחנו לחוש כל אחד שלא יעשה עבירה ויכריע חס ושלום כל העולם לכף חובה, וישתדל לעשות מצוה או יושב ולא עשה עבירה שבאה לידו נחשב כאילו עשה מצוה ויכריע כל העולם לכף זכות... (חלק א ח)
וזהו "איש", פירוש מין אדם הבנוי על תוכחות דוקא כנ"ל, ודקדק הכתוב לומר "איש", לומר כי גם היותר גדול צריך תוכחה, כי איש מורה על גדולת האדם, כענין "והאיש משה" וגו', ואם גם האיש אפילו, אם מקשה ערפו, פתע ישבר, ומי לנו גדול מדור המדבר, והוצרכו לתוכחה, כל משנה התורה מלאה הרבה תוכחה...
והנה לכאורה נגד עון גדול כע"ז מה שייך להזכיר קשיות עורף, והלשון משמע דוקא בשביל כי "ראיתי והנה עם קשה עורף הוא", ולכן "אכלם", אלא ודאי כי אין יותר גדול מקשיות עורף, כי רחוק מתשובה, ולכן "אכלם", וכן הושנה במשנה תורה דוקא בשביל קשיות עורף וכתיב אחרי כן (שמות ל"ג ה') "אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך" וגו', הרי כי עיקר החטא בשביל מאון התוכחה, ומודה ועוזב ירוחם, פירוש אוהב תוכחה. ולכן כתיב במשלי "בן אוהב תוכחה ישמח אב", פירוש אבינו שבשמים...
ומה מדוקדק עתה דברי ז"ל באבות "איזהו דרך טובה שידבק בה האדם", פירוש שהיא תביאהו לכל טובה, תוכחה, חבר טוב שיוכיחנו, כי הלא אנו רואים אלו לא היו עם קשה עורף והיו אוהבים התוכחה, בנקל היה מוחל להם...
והנה אם דור המדבר, דור דעה, דור שהיו נביאים כולם, שהרי פנים בפנים דבר ה' עמהם, מקרא מלא דבר הכתוב, שלא היו אוהבים תוכחה כדקא יאות למדרגתם הגדולה, מה נאמר אני וא' כערכי, דלי הערך, אזובי הקיר הכמוני היום רחמנא ליצלן, שונאי תוכחה, כי ידיעת ההפכים אחד, אוי מיום הדין אוי מיום התוכחה. אין לנו אלא לבחור חברים להוכיח זה את זה, ואמרו ז"ל כמדומה סוף תמיד, בזמן שתוכחה בעולם נחת רוח בעולם. ולפי הנ"ל מבואר כי "בן אוהב תוכחה ישמח אב", אביו ששבשמים ונחת רוח בעולם. (שם סג)
מציאה גדולה מצאתי ב"י, ואתה הראשון זוכה בהמציאה היקרה. תמיד הייתי אומר כי עם מי שהאדם מקורב יותר אדם רוצה בתקנתו יותר, ולבו חרה לו יותר באם אינו מוצא בו תקנתו. אחר כך מצאתי בהגר"א במשלי ושמחתי בה, עד שזכיתי למצא במדרש רבה בראשית וירא פרשה נ"ד היא דעתיה דרבי יוסי בר חנינא, דאמר כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה, אמר ריש לקיש תוכחה מביאה לידי שלום... שמחתי כי מצאתי בו את מי שאני מוסיף אהבה אני מוסיף תוכחה... שמחתי כי מצאתי המציאה אחרי כתבי לך התוכחה, זה לאות לי שאני דורש טובתך באמת ואיני מותר לך כלום.
וכדי לברר הדברים ביתר שאת אכתוב לך מה שאמרתי בביתי על פסוק "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית ל"ז), ופרש"י מתוך גנותן בא לידי שבחן, שלא דברו אחד בפה ואחד בלב. אמרנו מזה מוכח שאין להאדם להתחבר רק עם מי שיש לו השתוות, כי עיקר האהבה נולדת מהשתוות. ואם אין השתוות אינה יכולה להיות אהבה שלמה... ורק על ידי תוכחה אם חברו מקבל הרי יש בהם השתוות על ידי תוכחה שמקבל, הוכח לחכם ויאהבך... (שם סט)
ומזה נוכל להבין יקרת המבין נגד הכסיל, כי "כסיל מאה" לאו דוקא מאה, אלא כי גם במאה פעמים לא יחת, אבל כמה גערות היה צריך לכסיל עד שיחת בהם הלא אין מספר. והמבין גערה אחת יעשה עליו רושם עד שיחת מזה. "תחת" פירוש ישבר לבו בו בגערה אחת, והרי אין מספר יקרת המבין נגד הכסיל שאינו שומע גערה. והנה זה הוא גערה בדבר אחד מהדברים המועילים, ומה בהרבה דברים אשר בכולם תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, כמה יתכפר יקרתו אין די באר, ועל כן אין לנו אלא להתלמד שיעשה גערה רושם עלינו ואז נכנס בגדר מבין ונהיה יקרים.
ומזה נוכל להבין מעלת אהבה תוכחה באמת עד שיעשה עליו רושם. ואספר לך מה הות "תחת" הנה אדמו"ר ז"ל סיפר איך שהוא בא במוסר, כי פעם אחת שאל מהרב הגאון הצדיק ר' יוסף זונדל ז"ל אם ילמוד מוסר. והשיב לו הן הן, למוד מוסר ותעשה בעל מדות טובות. וזה נכנס בו כחץ. עד כאן לשון אדמו"ר ז"ל. ראה כמה גערה במבין עושה, כי מגערה הנ"ל הכניס עצמו לכל העמל והיגיעה אשר יגע לעצמו בשכלו הרחב ביראה ומדות, וגם יגע לזכות אחרים ביראה ומדות וכו' וכו'. (שם פ)
והנה לדרכו זה נאמר עוד "נאלמתי דומיה", פירש כי יש שני מיני תוכחות, א' משום כבוד השי"ת, וב', מאהבת זולתו. למשל, חובה עליו לשמור דתי המלוכה, כאמרם ז"ל (אבות ג') "והוי מתפלל בשלומה של מלכות". והאיש אשר ישמור בכל דבר פקודת המלך, לו נאה לבקר על זולתו שישמור כמותו. אבל אם גם הוא לא ישמור, גם המלך יצחק עליו כאשר יוכיח זולתו על מה שאינו שומר דתי המלך אשר עושה חסד עמו ומשמרו מכל מיני נזק. כי הקושיא תשוב אליו בחזרה, למה אתה לא תבין חסדו עמך? מה שאינו כן כשהתוכחה לזולתו לא לכבוד המלך רק מאהבתו אותו, באמור לו איך לא תבין שחמת המלך מלאכי מות, אז אין שייך להשיב לו מפני מה אין אתה שומר את דתי המלך, וכי מפני שהוא משוגע הוא גם זולתו יהיה משוגע? כן הדברים הנ"ל, מצווים אנו במצות "ואהבת לרעך כמוך" בשני דברים, בגופו ובנפשו. ובאמת כי לתקן נפש יותר טובה מתקון הגוף, כי הוא נצחי, והיסורים של עולם הבא קשים מאד מאד, וכמה קשה עלינו בזה העולם לסבול צער זולתו, וכל שכן הוא בעולם הבא. וכשירצה להשיב רבים מעון מצד אהבתם בזה נקבע אהבת הבריות בלבו. (מלק ב קסו)
והנה התביעה על יהודה באה מצד אחיו בעצמם, ונזכרתי מעשה שהיה החפץ חיים מספר, איש אחד היה קוראו לו וואלקאטשינער, והיה מסחרו ביי"ש, ומפני המס המרובה מאד שהטילו מהממשלה ביחוד על מסחר זה היה רגיל בכל שניו להעלים עסקיו ולגנוב דעת הממשלה, ומזה נתעשר מאד. עד שפעם אחת נתודעו מזה ותפשוהו, והוליכוהו בשלשלאות של ברזל למקום המאסר, והנה בדרכו לבית האסורים עברו עיר ראקאוו וביקש אותו האיש מן השוטרים כי יניחוהו לסור לרב העיר, וכאשר בא לפני הרב יצא בטענות גדולות על הרב ואמר לו, מדוע הנחתם אותי לעשות מעשים כאלה, מדוע לא הוכחתם אותי... והיה החפץ חיים מסיים על זה המעשה, הנה מי זה יחשוב על דבר כזה לעתיד לבא, כי כשיוליכו רשעים לגיהנם, יבקשו כי יובילו אותם אל הרב שלהם, ויתבעו את הרב על שלא הוכיחם והניחם במעשיהם הרעים. החפץ חיים זצ"ל היה רגיל לחזור על מעשה זו בתוכחת מוסר על מניעת מצות התוכחה כי רבה היא. והנה ככל זה אנו לומדים כאן, כי אחיו של יהודה בעצמם אשר הם אשר מכרו את יוסף ואף רצו להרגו והנה הם התובעים ליהודה על אשר הניח אותם למכרו, איום ונורא המוסר השכל היוצא מכל זה. (דעת תורה בראשית עמוד רכה)
התורה מעמידה לנו מעשה רב, איך שאיש גר ואורח, וכשראה דברים לא טובים ולא נכונים לדעתו, תיכף הוכיחם, והורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ואת מי הוכיח? למשה רבן של ישראל, ואת העם כל קהל ישראל, וזה אחרי שנאמר עליהם "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי מימיו". ועל מה הוכיחן? על שהיה מזלזל בכבודן של ישראל... איך שלא נבין בקורת זו על משה רע"ה אשר ודאי לא היתה זאת חס ושלום זלזול כפשוטו, שהרי רואין שסוף כל סוף אף אחרי שקבל משה התוכחה, והנה מצינו שהיה לו למשה רע"ה תביעה על כלל ישראל על תשובתם ואמרם (דברים א') "טוב הדבר אשר דברת לעשות", וברש"י שם, היה לכם להשיב משה רבינו ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך? הרי שמשה רע"ה בחשבון גדול עשה מה שעשה, כן סבר וכן פסק להתנהג ככה, אבל מכל מקום אחרי שרואים שקבל ועשה כפי עצת יתרו, הרי שהיה כאן סוף כל סוף איזו טעות שהיא מצד משה רע"ה, ומזה להשתומם רב כחו וגודל תקיפות הדעת של יתרו, לבחון כל דבר ולעמוד על חסרון דק מן הדק, ולא לחדול מלהביע דעתו בתקון החסרון, ולהוכיח על הדבר בפני הגדולים והטובים ממנו... (שם שמות עמוד קעג)
הנה בארנו ענין התוכחה וגודל ערכה, וכשהתבוננתי היטב בדבר עלה בידינו יסוד גדול ונפלא, להכיר ולהוקיר בזה ערך התוכחה, שהיא ענין ביטול היצר.
בארנו שהרעה הכי גדולה לאדם הוא כשהוא במצב של אשם תלוי, שאינו יודע מחטאיו, והנהו צדיק בעיניו, וזהו ריש כל מרעין, והפקוח נפש הכי גדול הוא להעמיד את האדם על חטאו לברר לו את החטא, שיהיה חטאו נגדו תמיד ולא יסיח דעתו ממנו. וחדשנו שרק זהו עיקר ענין התוכחה, שאינו על להבא אלא על העבר, שיסוד התוכחה הוא בירור הדברים, לברר לאדם חטאיו ולהסיר המכשלה מנגד פניו, שלא יחזיק עצמו לצדיק וישר, אלא ידע כי חוטא ופושע הוא. ועמדנו על יסוד זה מדברי המדרש שהבאנו, שמשה רבינו ע"ה היה מוכיח ומיסר תמיד את הכלל ישראל מבלי שהראה להם פנים מאירות אף פעם בכל המ' שנה, כאילו שלא ראה בכלל ישראל אף מעלה אחת... ועל זה שבחו הכתוב שמזה יצא "להביאן אחרי", אחרי הקב"ה...
על פסוק "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד" (דברים י' ט') כתב הסמ"ק (סימן ט') שזוהי מצות עשה של קבלת תוכחה, שענין קשה עורף הוא שאינו מקבל תוכחה... ומבואר מזה יסוד גדול ונשגב בענין תוכחה, שכל יסוד היצר הנהו ב"מחליק לשון", והחטאים הם כלא נגד היצר עצמו, נגד "מחליק לשון" שבזה היא כל הסכנה, כל עבודת האדם היא "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד", שהוא ענין ביטול היצר, והוא ענין תוכחה, שלא להיות מחליק לשון לעצמו בשום אופן, ולא לפתות עצמו... (דעת תורה דברים עמוד עח)
לכן נראה דהענין הוא כך, כי בודאי המוכיח צריך לקשט מעשיו תחילה, וכמו שנאמר "התקוששו וקושו"... אולם בכל זאת אם על כל פנים הוא דובר אמת, ואם המוכיח אומר לו טול קיסם מבין עיניך, והשומע משיב לו טול קורה וכו', זה חסרון במקבל שמואס תוכחות. זהו שאמר רבי טרפון תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה וכו'... ובדור ירא ה' יקבלו תוכחה מפי כל אדם... על כל פנים לפי דרך האמת אין ראוי להסתכל ולהשגיח על המוכיח אם הוא ראוי, רק אם דבריו ראוים, וכמו הרופא הבא לרפאות לא ישימו עין על תהלוכתו אם צדיק הוא, רק יסתכלו אם הוא שלם בחכמת הרפואה, כן הוא גם כן בתחלואי הנפש צריך לקבל האמת ממי שאמרו, ואז אשרי וטוב לו ולהם. (חלק א טז)
אמרו חז"ל (שבת קי"ט) מפני מה חרבה ירושלים, מפני שלא הוכיחו זה את זה... הענין הוא כמו שכתוב "פנחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי" וגו'. הנה פנחס בקנאו קנאת ה' עצר המגפה מעל בני ישראל, ההסבר הוא בדומה, איש אחד חירף וגידף רב גדול וגאון האב"ד דמתא כאחד הריקים, וכעס הרב מאד מאד ומכל שכן בפני רבים, אולם אם אחד יקנא בעד הרב להשיב חורפו דבר שבעתים אל חיקו, ומכל שכן אם סתר לו להמחרף על הלחי, בזה שככה מעט חמת הרב. כן הדבר כאשר חמת ה' יצאה על ישראל בעון פעור, בזה אשר פנחס קנא לשמו ומסר נפשו בקנאותו לדקור בחרב את איש ישראל והמדינית, שככה חמת המלך, כי בזה אשר מקנאים לכבוד ה' לעשות נקמה בעוברי עבירה תשכך חמת מלכו של עולם, ובזה יכפר על בני ישראל.
כן הדבר במצות תוכחה, מלבד עצם התכלית להחזיר את חבירו למוטב, הנה המוכיח הוא בתור מקנא קנאת ה', להגיד למו פשעו כי הוא ממרה רצון ה' ית"ש, וזה הוא תועלת להשיב חמת ה'. הוא מה שאמרו חז"ל לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה, לא בשביל שלא קיימו המצוה של תוכחה, רק כי עצם התוכחה במה שמקנא קנאת ה' כנ"ל יש בכחה להשיב חמת ה' כנ"ל, ואף כי לא היו מקבלים התוכחה, מכל מקום המוכיח מקנא קנאת ה' ומשיב חמת ה' ולא היתה חמת ה' נתכת להחריב ירושלים... (שם עב)
בחולי הגוף מי שהוא חולה גדול והרופאים יכבידו לבב הקרובים, מצוי לפעמים שיסתירו מהחולה את מצבו, למען לא ירך לבבו ולא יפחד. וכל זה הוא כשהחולה עוסק ברפואה, אבל לפעמים כשהחולה הוא עצל ואינו רוצה לעסוק ברפואות ההכרח הוא לגלות לו את מצבו למען יתן אל לבו.
כן בחולי הנפש, מי שהוא עוסק ברפואות הנפש לפעמים טוב יותר מבלי להכביד לבו להראות לו גודל מחלתו, ולפעמים כשהוא אינו עוסק כלל ברפואות הנפש, מההכרח הוא להכביד את לבו לגלות לו את מצבו. והנה בימים הראשונים בהגיע ראש חודש אלול עשה רושם על כל איש והיה ניכר על כל אחד כי הוא משנה דרכו לטוב, על כן אולי לא היה כדאי לפרט לעם את המצב הנורא של יום הדין, אולם בעונותינו הרבים אשר המצב הרוחני הוא במדרגה שפלה מאד, ראש חודש אלול אינו ניכר כלל על פני איש, ההכרח לבאר את המצב הנורא ויהי מה... (שם עד)
הרע שבלב ממאן לקבל שום טוב, ולכן מי שהרע בלבו אינו מקבל תוכחה, כי נקודת הרע בלבו מבעטת בה. וזהו הטעם שאין בדור הזה מי שמקבל תוכחה, כי העבירה שבלב (השקפות הרעות) אינה מניחה את האדם להכיר את אמיתת הטוב בלבו, ועל כן אי אפשר להדריך את האדם הזה על דרך טוב על ידי תוכחה. דרך אחת יש ללמד לבעל עבירה שבלב, והוא על ידי שיראה שלימות האחדות ברוחניות, כגון התאחדות משפיע ומושפע - אחדות איש ואשתו ובני ביתו בעבודת ה', או רב עם תלמידיו בישיבה, כי גם בעל עבירה שבלב יכיר את האמת אצל אחרים, ומזה אפשר להכיר את הרע שבלבו ויתקנו. (חלק א עמוד קכח)
...רק מי שהוא מצבא בוראו, אשר כל שאיפתו לרבות כבוד שמים ולהתחסד עם קונו, אשר יעבוד בכח הנתינה ממש ומוסר נפשו לעבודתו מבלי התחשב עם פרטיותו, כבודו פרנסתו ושאר עניני עולם הזה שלו, רק הוא יכול להשפיע... וענין זה הוא שגדרו חז"ל באמרם דברים היוצאים מן הלב - מהרגש הפנימי של חסד אמתי - ואין בכח שום נגיעה לעמוד נגדה, כי במקום אשר אור האמת מגיע ירגיש החשך התבטלותו לגמרי. (שם עמוד קלט)
כיון שיש לצדיק דביקות גדולה כזו בהשי"ת ובמדותיו, והצדיק הזה הרי הוא דבוק עם הכלל עד קצה ההתאחדות, אם כן גם הכלל, בהרגישם גדולת צדיק זה שהוא אוהבם ומוסר נפשו עליהם כל כך, אי אפשר שלא יתעוררו לקראת מדת טובו של הצדיק, להרגיש גם הם התאחדות הפנימית הזאת. ועל כן כאשר יוכיחם הצדיק, כל אחד מהם ישמע בלבו הד של דבריו ויתעורר לקראתם יצרו הטוב, (כמו שהיה באמת שקיבלו את תוכחתו (של מרע"ה) תיכף), ועל פי חשבון זה ראוי לרחם עליהם כבר עכשיו, כי זהו גדר מדת הרחמים.
הרי שלש שהן אחת, כי החיבור, הכלליות של חסד, היא היא הקידוש ה', היא היא שגורמת שהצדיק מרגיש שחייו אינם חיים בלי הכלל, ושיקבל הכלל תוכחה היוצאה מן לב אדם זה שהוא מאוחד עמהם כל כך. (שם עמוד קמט)
כשאדם מוכיח או מעניש את זולתו, חובה עליו שתבא התוכחה מפנימיות לבבו. הרי כבר אמרו רז"ל שרק דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. לכן אם תוכחתו אינה נובעת מתוך פנימיות, לא תשפיע על חברו את ההשפעה הראויה. אולם יש בזה גם גדר יותר עמוק. אם אין התוכחה נובעת מפנימיותו הרי אינה לשם שמים לגמרי, ואם כן הריהי לשם פניותיו הפרטיות. לכן לא רק שתוכחתו לא תועיל, אלא שיהא נידון עליה כמזלזל בחברו ומצערו לשם הנאת עצמו וענשו חמור מאד חס ושלום... (חלק ג עמוד קלט, וראה שם עוד)
אמנם את אשר חפצתי להוכיחך, הוא, אשר היה לי צער רב ממכתבך הפעם. ראשית כל, הן אנכי כתבתי לך מכתב ארוך כזה, ואתה ידעת, איך לא נקל היה לי הדבר, ולא מצאתי במכתבך אפילו מלה אחת של תודה. הלא תבין, כי לא מאשר אני צריך לתודתך אני מוכיחך, אך מאהבתי אותך, האם תהיה כאדם כפוי תודה? הלא תזכור את אשר כתבנו בסוף הקונטרס הנכבד של נוטל ונותן ביאור עמוק במה שאמרו חז"ל "כל הכופר בטובתו של חברו לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה...
בדקתי בדבריך עוד פעם, והרגשתי כי הטעם הוא מפני שהיית בבלבול הדעת בשעת כתבך את מכתבך. היית טרוד או בצער חס ושלום, אבל על כל פנים בבלבול הדעת. וזה הוא חסרון גדול, אשר כל בן דעת צריך מאד להתרחק ממנו. בלבול הדעת הוא החסרון הכולל אשר ישליט את יצר הרע על האדם... (שם עמוד שמא)
...וענין "מולידים רוחות" פירושו שהצדיקים שהם במדרגה גבוהה משפיעים השפעה רוחנית על סביבתם ומעוררים את הניצוץ הקדוש גם באותם שהם רחוקים מתורה. והנה עבירות שבלב - השקפות כוזבות אצל מקבלי ההשפעה - מונעות את ההשפעה מלחול ומעכבות את התוכחות. והיינו אמרם ז"ל "תמיהני אם יש... מי שיכול לקבל תוכחה" (ערכין ט"ז). ואי אפשר להשפיע על נפש כזו אלא באופן צדדי, כלאחר יד, היינו להראות לו, לגר או לזה שרוצה להתקרב לתורה, את הדר תפארתה של שלימות הזיווג דקדושה, כגון בית הבנוי על שלימות החסד, כעין אברהם ושרה, או כגון ישיבה קדושה, שבה יכול לראות את יחס האהבה והדרת הכבוד שבין רב לתלמיד ובין תלמיד לרב...
וכל זה הוא יסוד גדול בחינוך, היינו שעיקר דרך ההשפעה הוא על ידי שלימות החסד. (חלק ד עמוד רנ)
מאידך מי שהוא בעל חסד, כשרואה את חברו עובר עבירה, לא יבחין בדבר מצד הרע שבו, אלא ירחם על הרשע ויתעורר להצילו מהעונש המר ולהיטיבו בזה ובבא. נמצא שתוכחתו היא ממדת החסד, ואף שדן חברו לכף זכות, ואינו רוצה לראות בו מום כלל, חסדו יעוררהו לחשוש פן חס ושלום נפל חברו בפח, ובכל כחו ימהר להצילו בתוכחה בצנעה ובנחת, באופן המועיל. אמרו ז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ופירושו היוצאים מחסד שבלב, לב דקדושה ולא לב של גאוה. תוכחת המתגאה לא תוכל לעשות רושם, אף שבאה מלבו, כי מלב של כעס באה ואין כוונתו אלא למען גאותו כנ"ל. ואמרו ז"ל לאדם כזה "טול קורה מבין עיניך" (ב"ב ט"ו), פירוש אין תועלת בתוכחתך כשתראה את מום חברך על ידי חסרונך, אלא תקן את עצמך תחלה ועלה במדת החסד לראות את חברך במבט הרחמים, ואז תצליח בתוכחתך.
נמצא שהתוכחה רבת הסכנה היא, כי אף אם משתדל שתבוא משורש החסד לא תמיד יצליח בזה. ואף אם יצליח עדיין היא "חומר היפך הצורה", ויכלה להשפיע עליו לרעה כמו שלמדנו לעיל אצל הלל ודבורה. ואף על פי כן תוכחה היא מצוה על כל אחד, כי חייבה התורה לאדם למסור את נפשו לסכנה גדולה כזו למען הציל את חברו מעונש החטא.
לפי זה אין ממוצע בתוכחה, או שהיא באה מגאוה ומתכבד מקלון חברו וגובלת עם עבודה זרה, או שהיא נמשכת ממידת החסד במסירות נפש. (חלק ה עמוד קכג)
...פירוש: כי תוכחה אינה מתקבלת בלב אלא אם כן נעשית עיקר בעיניו כל כך עד שירגיש כי ממש עוסק הוא בפיקוח נפשו, וכל שאר ענינים, ואפילו דברי תורה ממש, טפלים הם בשעה זו לדברי התוכחה, ועל זה מסיק (דבר משה) "אל כל ישראל - שהיו כולם יכולים לעמוד בתוכחה". רק מי שמבקש את האמת למעלה מן הכל הוא יוכל לעמוד בתוכחה, ולא עוד אלא שיאהב תוכחה, כי זו היא הדרך היחידה אל הפנימיות. ומסיק שם "אמר ר' טרפון, העבודה, אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחה", כי אין קבלת התוכחה אפשרית אלא במי שאהבת האמת גדולה אצלו יותר מאהבת עצמו. (שם עמוד קצא)
ועל "מתהלך בגן לרוח היום" (בראשית ג' ח') כתב רמב"ן "מתהלך בטעם והתהלכתי בתוככם... גילוי שכינה. ורוח היום - לא רוח גדולה כבשאר נבואות שלא יפחדו ויבהלו, ואף על פי כן נתחבאו מערומיהם". על כל פנים רואים מזה שהקב"ה ממת ן תוכחתו כדי שלא יפחד ויבהל האדם, כי זה ירחיקהו עוד יותר מן האמת. תוכחה גדולה מכפי כחות המקבל תוליד ההיפך, חוזק לב בחטא, כי נוטלים ממנו המקום האחרון שיכול להתחבא בו מפני מוסר הכליות.
עיין רש"י (שם) "ויאמר לו איכה - ליכנס עמו בדברים שלא יהיה נבהל להשיב אם יענישהו פתאום". הרי כנ"ל שאפילו באדם הראשון במדרגתו הענקית, מכל מקום היה חשש סכנת התוכחה והעונש אם יבוא פתאום, דהיינו יותר מכפי ההכנה לקבל, אולי לפי גודל ערכו מכל מקום יהרהר קצת בדק מן הדק ויהיה מעין טענה עליו כביכול.
וגם ענין זה של כניסה בדברים הוא גדר סייעתא דשמיא לבלתי ראוי - בחינת אתערותא דלעילא קודם דלתתא. ועיין שם ברש"י שלא רק באדם הראשון נאמרו הדברים, אלא "וכן בקין אמר לו אי הבל אחיך", ואפילו בגדול הרשעים בלעם - "וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך ליכנס עמו בדברים"...
נורא ואיום עד כמה סכנתה של תוכחה אם האדם אינו מוכן לכך. והשי"ת קודם כל עונש חמור, מכניס בלב האדם באתערותא דלעילא הכנה לקבלת העונש. אשרי המרכין אזנו ומטה לבו לשמוע בקול אתערותא זו. (שם עמוד רנה, וראה שם עוד)
ראה עוד ערך עדו לעמוד שצד.