תפלה

(ראה גם: אלקים-ואדם, אברהם-תפלה, משה-תפלה, עבודת ה')

ויגש אברהם ויאמר, האף תספה צדיק עם רשע. אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה. חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט... (בראשית יח כג)

ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך... ויתפלל אברהם אל האלקים, וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו... (שם כ ז)

ויצא משה מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. (שמות ח ח)

ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרש כפיו אל ה' ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה. (שם ט לג)

ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. (שם יד י)

ויחל משה את פני ה' אלקיו, ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה. למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך. זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעולם. (שם לב יא)

ויצעק משה אל ה' לאמר, א-ל נא רפא נא לה. (במדבר יב יג)

ויאמר משה אל ה', ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו. ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה, אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עלהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה... ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. ה' ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע, ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה. (במדבר יד יג)

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי, על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו... ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. (דברים ט יח)

וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו, ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. (שם לג ז)

והיא מרת נפש, ותתפלל על ה' ובכה תבכה... וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה עלי לשכרה... ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי, ואשפוך את נפשי לפני ה'. (שמואל א א יא)

ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה', רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך... (שם ב א)

ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלקיך ואל נמות, כי יספנו על כל חטאתינו רעה לשאל לנו מלך. (שם יב יט)

ויבא המלך דוד וישב לפני ה'. ויאמר מי אנכי א-דני אלקים ומי ביתי כי הבאתני עד הלום... כי אתה ה' צב-אות אלקי ישראל גלית את אוזן עבדך לאמר בית אבנה לך, על כן מצא עבדך את לבו להתפלל אליך את התפלה הזאת... (שמואל ב ז יח)

בצר לי אקרא ה' ואל אלקי אקרא, וישמע מהיכלו קולי ושועתי באזניו... (שם כב ז)

...ויעמד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל, ויפרוש כפיו השמים.... ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלקי, לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום. להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, לשמע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה. ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת... בהנגף עמך ישראל לפני אויב אשר יחטאו לך, ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו אליך בבית הזה. ואתה תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל והשבותם אל האדמה אשר נתת לאבותם. בהעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך, והתפללו אל המקום הזה והודו את שמך ומחטאתם ישובון כי תענם... רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה. כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם... והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם ושבו והתחננו אליך בארץ שוביהם לאמר חטאנו והעוינו רשענו. ושבו אליך בכל לבבם ובכל נפשם בארץ אויביהם אשר שבו אותם והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך... (מלכים א ח כב)

ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל ואני עבדך, ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלקים, ואתה הסבות את לבם אחורנית, (שם יח לו)

ויתפלל חזקיהו לפני ה' ויאמר ה' אלקי ישראל יושב הכרובים אתה הוא האלקים לבדך לכל ממלכות הארץ, אתה עשית את השמים ואת הארץ. הטה ה' אזנך ושמע פקח ה' עיניך וראה, ושמע את דברי סנחריב אשר שלחו לחרף אלקים חי... ועתה ה' אלקינו הושיענו נא מידו, וידעו כל ממלכות הארץ כי אתה ה' אלקים לבדך. (מלכים ב יט טו)

ויסב את פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה' לאמר. אנה ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלבב שלם והטוב בעיניך עשיתי, ויבך חזקיהו בכי גדול. (שם כא ב)

בזעקך יצילוך קבוציך ואת כלם ישא רוח יקח הבל, והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קדשי. (ישעיה נז יג)

אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני, אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע, וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. (שם נח ט)

על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. (שם סב ו)

ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה, ואל תפגע בי, כי אינני שומע אותך... (ירמיה ז טז)

ויאמר ה' אלי אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו... (שם טו א)

הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה', בשלוח אליו המלך צדקיהו את פשחור בן מלכיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן לאמר. דרש נא בעדנו את ה' כי נבוכדראצר מלך בבל נלחם עלינו, אולי יעשה ה' אותנו ככל נפלאותיו ויעלה מעלינו. (שם כא א)

וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי, ושמעתי אלכם. ובקשתם אתי ומצאתם, כי תדרשוני בכל לבבכם... (שם כט יב)

ואתפלל אל ה' אחרי תתי את ספר המקנה אל ברוך בן נריה לאמר. אהה א-דני אלקים הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרועך הנטויה לא יפלא ממך דבר... (שם לב טז, וראה שם עוד)

ויתפלל יונה אל ה' אלקיו, ממעי הדגה. ויאמר קראתי מצרה לי אל ה' ויענני, מבטן שאול שועתי שמעת קולי... בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי, ותבוא אליך תפלתי אל היכל קדשך... (יונה ב ב)

ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלקים בחזקה, וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם... (שם ג ח)

תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות... (חבקוק ג א)

אמרי האזינה ה' בינה הגיגי. הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי, כי אליך אתפלל. ה' בקר תשמע קולי, בוקר אערך לך ואצפה... (תהלים ה ב)

יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלקי יעקב... אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד... (שם כ ב)

זבח לאלקים תודה ושלם לעליון נדריך. וקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני. (שם נ יד)

ה' אלקי ישועתי. יום צעקתי בלילה נגדך, תבוא לפניך תפלתי, הטה אזנך לרנתי... (שם פח ב)

תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפך שיחו. ה' שמעה תפלתי, ושועתי אליך תבוא... פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם... כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט. לשמע אנקת אסיר, לפתח בני תמותה... (שם קב א)

ויצעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יצילם. וידריכם בדרך ישרה, ללכת אל עיר מושב. יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם... (שם קז ו)

תכון תפלתי קטרת לפניך, משאת כפי מנחת ערב. שיתה ה' שמרה לפי נצרה על דל שפתי... (שם קמא ב)

משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה. קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן. אשפך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד... הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאד, הצילני מרודפי כי אמצו ממני... (שם קמב א)

זבח רשעים תועבת ה', ותפלת ישרים רצונו. (משלי טו ח)

רחוק ה' מרשעים, ותפלת צדיקים ישמע. (שם שם כט)

מסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה. (שם כח ט)

...ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם, כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב. (איוב מב ח)

ודניאל כדי ידע די רשים כתבא על לביתה וכיון פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם, וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם א-להה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה... (דניאל ו יא)

ואתפללה לה' אלקי ואתודה ואמרה אנא א-דני הא-ל הגדול והנורא שומר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותיו. חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו, וסור ממצותיך וממשפטיך... לך א-דני הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך... (שם ט ד)

ואומר אנא ה' אלקי השמים הא-ל הגדול והנורא, שומר הברית וחסד לאהביו ולשמרי מצותיו. תהי נא אזנך קשבת ועיניך פתוחות לשמע אל תפלת עבדך אשר אנכי מתפלל לפניך היום יומם ולילה על בני ישראל עבדיך ומתודה על חטאת בני ישראל אשר חטאנו לך ואני ובית אבי חטאנו... (נחמיה א ה)

וירא ה' אל שלמה בלילה ויאמר לו שמעתי את תפלתך ובחרתי במקום הזה לי לבית זבח. הן אעצור השמים ולא יהיה מטר והן אצוה על חגב לאכול הארץ, ואם אשלח דבר בעמי. ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וישובו מדרכיהם הרעים, ואני אשמע מן השמים ואסלח לחטאתם וארפא את ארצם. עתה עיני יהיו פתוחות ואזני קשובות לתפלת המקום הזה... (דברי הימים ב ז יב)

ויקרא אסא אל ה' אלקיו ויאמר ה' אין עמך לעזר בין רב לאין כח עזרני ה' אלקיך כי עליך נשענו ובשמך באנו על ההמון הזה, ה' אלקינו אתה אל יעצר עמך אנוש. (שם יד י)

ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה. ויאמר ה' אלקי אבותינו הלא אתה הוא אלקים בשמים ואתה מושל בכל ממלכות הגוים, ובידך כח וגבורה ואין עמך להתיצב... (שם כ ה)

זהר:

ובבקר כשהוא קם ממטתו, הוא צריך לברך לאדונו ולהכנס לביתו, ולהשתחוות לפני היכלו ביראה גדולה, ואחר כך יתפלל תפלתו ויקח עצה מן האבות הקדושים שכתוב ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך.

(כי התפלה שאנו מתפללין היא תיקון השכינה הקדושה, להמשיך לה שפע למלאותה מכל חסרונותיה, כי על כן כל הבקשות הן בלשון רבים, כמו וחננו דעה וגו' השיבנו אבינו וכו', כי התפילה היא בעד כלל ישראל, שכל שיש בשכינה הקדושה יש בכלל ישראל והחסר בה חסר בכלל ישראל, ונמצא כשאנו מתפללין בעד כלל ישראל, אנו מתפללין לצורך השכינה הקדושה כי היינו הך. ונמצא שקודם התפילה אנו צריכים להסתכל בחסרונות שבה, כדי שנדע מה שצריך לתקן בה ולמלאותה. אמנם כל הדורות של כלל ישראל כלולין בשכינה הקדושה, ואלו התיקונים שקבלה מהדורות שקדמו לנו אין אנו צריכים עוד לתקן בה, אלא שאנו צריכים להשלים עליהם, דהיינו לתקן מה שנשאר חסר בה אחר תיקונם)... (הקדמה קפג, ועיין שם עוד)

אם התפלה אינה שלמה כמה מלאכי חבלה רודפים אחריה כמו שכתוב כל רודפיה וגו', ומשום זה מתפללים והוא רחום וכו' שהוא כנגד ד' קליפות, יכפר עון הוא כנגד ס"מ, שהוא הנחש, ולא ישחית הוא כנגד הקליפה הנקראת משחית, והרבה להשיב אפו הוא נגד הקליפה הנקראת אף, ולא יעיר כל חמתו הוא נגד הקליפה הנקרא חמה, ואנו מפללים שד' הקליפות הנ"ל לא ירדפו אחרי התפלה...

ואם התפלה עולה בשלמות, שהיא בטלית של מצוה ותפילין על ראש וזרוע, אז נאמר בהם וראו כל עמי הארץ וגו', שם ה' בארוהו שהוא תפילין של ראש, וכל הרואה את שם הוי"ה על הראש בהתפלה שהיא שם אדנ"י תכף בורח, וזה שאמר יפול מצדך אלף... (בראשית קפד)

ותפלת שבת היא צדקה לעני, כמו שבארוה בעלי המשנה, שמש בשבת צדקה לעניים... ועל כן צריך האדם לעשות עצמו כעני בשער המלך, בתפלה דעמידה, של כל ששת ימות החול בשביל השכינה. ומתעטף בעטיפת מצוה, (דהיינו בטלית מצויצת) כמו עני, ויהיה בתפילין כאביון בשער המלך, שהיא אדנ"י שכן עולה בחשבון היכל, וזהו אדנ"י שפתי תפתח...

וכשאדם פותח פיו בימות החול בתפלת ערבית, יורד הנשר לקבל בכנפיו את תפלת הלילה, ונשר הזה נקרא נוריאל, כי אוריאל הוא נקרא מצד החסד, ונוריאל הוא נקרא מצד הגבורה, להיותו אש דולק, שנאמר בו נהר דינור נפיק מן קדמוהי.

ובתפלת שחרית יורד האריה לקבל התפלה בזרועיו וכנפיו, כי ד' כנפים יש לכל חיה, וזהו מלאך מיכאל. ובתפלת המנחה יורד השור לקבל התפלה בקרניו וכנפיו, וזהו המלאך גבריאל...

ובשבת יורד הקב"ה בסוד ג' אבות חג"ת לקבל בהם הבת יחידה, (דהיינו התפלה, שהיא הנוקבא דהיינו כנ"ל). וזהו סוד השבת, (שהיא נוטריקון ש' ב"ת, שג' קוין שבש' רומזים על אבות חג"ת), כי בג' אבות מקבל הקב"ה את התפלה שהיא שבת, בת יחידה שלו... (בראשית קפט, ועיין שם עוד)

וכמה שומרי שערים נמצאים אל ההיכלות, שהם מקבלים התפלה, וכל תפלה אינה נכנסת אלא במדה ובמשקל, (מדה ה"ס ו"ק, דהיינו אור חסדים בשלמות, משקל ה"ס ג"ר להיותם נמשכים בסוד שקל הקודש, ואומר שאין התפלה מתקבלת אלא על ידי המשכת מוחין בו"ק וג"ר ואם אין המדה והמשקל בכל השלימות אין התפלה מקובלת).

ואין מי שיעמוד לפני שער התפלה (למנוע אותה מלהתקבל), ועליו נאמר לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, פירושו בשער המלך, דהיינו שער ההיכל... משום שהתפלה היא מצוה, והיא השכינה (דהיינו הנוקבא דז"א), ותורה שהיא הקב"ה, דהיינו ז"א אסור שתהיה הפסקה ביניהם, (דהיינו שצריכים להבריח הקליפות המפסיקים בין קב"ה ושכינתיה, וזה נעשה על ידי המשכת המוחין במדה ובמשקל כנ"ל... (שם קצד, ועיין שם עוד)

בהיכל זה נמצאים כל אלו שסבלו יסורים ומחלות בעולם הזה, בכדי להתתקן בתשובה שלימה, והיו מודים ומשבחים בכל יום לרבונם, ולא היו מבטלים תפלתם לעולם... (בראשית ב יד)

והושיעה לבן אמתך, וכי לא היה בנו של ישי, עד שהיה צריך לומר בשמו של אמו, ולא בשמו של אביו, ומשיב, אלא בארנוהו כאשר יבא האדם להזכיר עצמו לקבל דבר עליון הוא צריך לבא בדבר שהוא ברור, ועל כן הזכיר את אמו, שאמר לבן אמתך ולא לאביו, ועוד הרי למדנו שזהו מלך סתם כמו שאמרנו, (כלומר שלא התפלל בשביל עצמו אלא בשביל הנוקבא הנקראת מלך סתם, ועל כן הזכיר לאמו, שהיא סוד הנוקבא ולא הזכיר לאביו). (לך קעג)

ולמדנו שתחלה יבקש אדם רחמים על עצמו, ואחר כך על חבירו, שכתוב, וכפר בעדו מתחילה, ואחר כך ובעד כל קהל ישראל, אנו לקחנו דרך הזה וכן טוב ויפה לנו, לכן צריך תחילה בעל הברית עצמו לומר פסוקי דרחמי ואחר כך יאמרו העומדים עליו. (שם תכז)

אמר רבי, מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים כדי שיחזרו למוטב ולא יכנסו לגיהנם, דכתיב ואני בחלותם לבושי שק וגו'. ואמר רבי, אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו הקב"ה לתרח מן העולם, כשהיה עובד ע"ז לא בא אברהם אבינו לעולם, ושבטי ישראל לא היו, והמלך דוד, ומלך המשיח, והתורה לא נתנה... (וירא ר)

רבנן פתחו במקרא הזה, לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים, תנו רבנן היוצא לדרך יתפלל שלש תפלות, תפלה שהיא חובה של יום, ותפלת הדרך על הדרך שהוא עושה, ותפלה שיחזור לביתו לשלום, ולימא להו להני שלשה אפילו באחד, יכול לעשותו, כי למדנו כל שאלותיו של אדם יכול לכלול אותם בברכת שומע תפלה. 

אמר ר' יהודה כל מעשיו של אדם כתובים בספר (בעולם העליון) הן טוב והן רע, ועל כולם הוא עתיד ליתן את הדין, כי למדנו אמר רב יהודה אמר רב מה שכתוב גלמי ראו עיניך וגו', פירושו אותם הדברים שעשה הגולם שאינו משגיח (מה שיהיה בעולם הבא), כולם ראו עיניך, ועל ספרך כולם יכתבו (ליתן עליהם דין וחשבון לעולם הבא), לפיכך יקדים אדם תפלתו תמיד (קודם למעשיו), ויועיל לו. (חיי שרה לז)

אמרו לו, הרי אמרו, כשמתפלל לא יהיה דבר מבדיל בינו לבין הקיר, כמו שכתוב, ויסב חזקיה פניו אל הקיר, ומי שמתפלל, אסור לאדם שיעבור ארבע אמות סמוך לו ואמרו שאלו ארבע אמות הן לכל צד חוץ מלפניו, (שהרי אסור להבדיל בינו לבין הקיר), ואמרו שלא יתפלל אדם אחורי רבו, ונמנו בכל דברים אלו (דהיינו שהסכימו) לשלוח אותי לשמוע דבריך בזה.

פתח ואמר שמעה ה' תפלתי וגו', מה הטעם שכתוב שמעה, ולא שמע, ולמה במקום אחד כתוב שמע ה' וחנני וגו', ובמקום אחר שמעה. אלא בכל מקום (שכתוב) פעם שמע הוא לזכר, (דהיינו לז"א, וכשכתוב) פעם שמעה הוא לנקבה, (דהיינו לנוקבא דז"א). שמעה הוא כמו שאתה אומר שמעה ה' צדק וגו', (וצדק ה"ס הנוקבא דז"א), שמע הוא כמו שאתה אומר שמע הוי"ה וחנני, (שהוי"ה הוא שם ז"א)...

וכאן אומר שמעה תפלתי ה', (שהוא נאמר על הנוקבא), משום שהיא מדרגה המקבלת כל התפלות שבעולם, ולמדנו שהנוקבא עושה עטרה מן התפלות ומשימה אותה בראש הצדיק חי העולמים, (שהוא יסוד), וזהו שכתוב ברכות לראש צדיק, ועל זה (אומר הכתוב) שמעה תפלתי ה'.

שמעה תפלתי ה' זה הוא תפלה בלחש, (דהיינו תפלה שמונה עשרה שאנו מתפללים בלחש), ושועתי האזינה זהו תפלה (בהרמת קול), שאדם מרים קולו (וצועק אל ה') בצרתו, כמו שאמר ותעל שועתם אל האלקים. ומהו שועתם היינו שמרים קולו בתפלתו ונושא עיניו למעלה, כמש"א ושוע אל ההר. ותפלה זו שוברת שערים, שדופק עליהם להכניס תפלתו לפני ה'. אל דמעתי אל תחרש, זו היא הנכנסת לפני המלך ואין שער עומד לפניה (שלא יפתח), ולעולם אין תפלה בדמעות חוזרת ריקם.

עוד כי כתוב כאן ג' מדרגות, שהם תפלה, שועה דמעה, (שהיינו שכתוב שמעה תפלתי ה', ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש), וכנגד אלו (מסיים הכתוב) ג' מדרגות אחרות, כי גר אנכי עמך, ואחר כך אומר תושב, ואחר כך אומר ככל אבותי, שהם עיקר העולם. וגר הוא כנגד תפלה, ותושב הוא כנגד שועה, וככל אבותי הוא כנגד דמעה. (פירוש כי תפלה באה על דינים דמין הא' הנ"ל, שה"ס חכמה בלי חסדים, וכיון שהתחתונים עיקר בנינם הוא מחסדים, לפיכך בעת שמאירה החכמה בלי חסדים הם נמצאים כמו גר בארץ נכריה, כי להיות עיקר בנינם מחסדים, מרגישים את חסרון החסדים כמו שהיו אז בארץ נכריה, ועל כן נאמר כי גר אנכי עמך, כנגד מדרגת התפלה.

ושועה באה על דינים דמין הב', שעל ידם מתתקן המסך בחירק ונמשכת קומת חסדים כנ"ל, ואז נפסק הגרות, ומרגישים עצמם כמו תושב בארצו מחמת שהשיגו החסדים, ועל כן תושב הוא כנגד שועה. ודמעה באה על דינים דמין הג', שעל ידה מתתקן על בחינת מלכות ממותקת ברחמים ונעשית המלכות מוכשרה לקבל ולהשפיע המוחין דחב"ד אל התחתונים, בסוד החג"ת שנעשו לחב"ד, הנקרא אבות העולם, ועל כן ככל אבותי הוא כנגד דמעה)

תא חזי, תפלתו של האדם הוא מעומד, כי שני תפלות הן, אחת היא מיושב ואחת היא מעומד, והם אחד, להיותם כנגד שתי מדרגות שהן תפלה של יד ותפלה של ראש, או יום ולילה והם אחד, (היינו כנגד מדרגת ז"א המכונה תפלה של ראש או יום, וכנגד מדרגת הנוקבא המכונה תפלה של יד או לילה, והם אחד בזווג), אף כאן תפלה מיושב, (דהיינו התפלה דיוצר שלפני השמונה עשרה), הוא אל התפלה של יד, (דהיינו אל הנוקבא), לתקן אותה, כמו שמתקנים את הכלה ומקשטים אותה להכניסה לחופה, כן מקשטים את הנוקבא בסוד המרכבות והמחנות (המרומזים בהמלות) יוצר משרתים ואשר משרתיו עומדים וכו', והאופנים וחיות הקדש וכו' ששבחים אלו הם לקשט את הנוקבא דהיינו להמשיך לה ג"ר משמאל ולהביאה לזווג בשמנה עשרה.

ועל כן תפלה דמיושב, (שהיא הנוקבא בקישוטיה כנ"ל), כיון שנכנסה אל מלך העליון, (שהוא ז"א, דהיינו בתפלת שמנה עשרה), והוא בא לקבל אותה, אז אנחנו עומדים לפני מלך העליון, (כי אז ז"א מתחבר בהנוקבא), ומשום זה לא יפסיק בין גאולה לתפלה (כי תפלה דמיושב ותפלה דמעומד צריכים להיות מחוברות כמבואר)...

ומשום שהאדם עומד לפני מלך העליון הוא לוקח ארבע אמות לתפלתו ובארוהו, שהוא בשיעור חבל של יוצר כל... וכל מה שהוא מצד הזכר, צריך האדם לעמוד על עמדו בקומה זקופה, כעין זה אמרו, כל הכורע כורע בברוך, (שה"ס הנוקבא), וכל הזוקף זוקף בשם (שה"ס דכר), כדי להראות שבחו של הדכר על הנוקבא...

ותא חזי כי ביארו שלא יתפלל אדם אחורי רבו, ואמרו שכתוב את ה' אלקיך תירא, את הוא לרבות ולכלול שצריך לירא מרבו כמורא השכינה ויראת התלמיד הוא רבו, ולפיכך בעת התפלה לא ישום לפניו אותה המורא אלא מורא מהקב"ה בלבדו, ולא מורא מדבר אחר...

ותא חזי, תפלת המנחה תקן יצחק, כמו שתקן אברהם תפלת שחרית כלפי אותה המדרגה שהיה דבוק בא, (דהיינו מדרגת החסד וקו ימין), כך יצחק תקן תפלת המנחה כלפי אותה המדרגה שנתדבק בה, שהיא מדרגת הגבורה וקו שמאל, ועל כן תפלת המנחה (זמנה הוא) כשנוטה השמש לירד במדרגותיה לצד מערב, דהיינו תכף אחר חצות היום.

כי כל עוד שהשמש אינה נוטה לצד מערב, הוא יום, דהיינו מבקר עד הצהרים, שכתוב עליו חסד א-ל כל היום. ואם תאמר שעד חשכה נקרא יום, תא חזי כי כתוב, אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום הוא כנגד תפלת שחרית, שכתוב עליו חסד א-ל כל היום, כי אז השמש היא לצד מזרח, כיון שהשמש נוטה ויורדת לצד מערב, הרי אז זמן תפלת המנחה, כי כבר פנה היום וינטו צללי ערב, ונתעורר דין קשה בעולם.

ויעקב תיקן תפלת ערבית, כי הוא מתקן אותה (דהיינו הנוקבא), וזן אותה בכל מה שהיא צריכה, (כי הו' דהוי"ה שהוא ת"ת והוא יעקב) מתקן את הה' דהויה, (שהיא הנוקבא... ואחר דין הקשה שבא בהארת שמאל דיצחק, בא יעקב ומתקן את המסך דחירק, שתיקון זה הוא סוד תפלת ערבית)...

ומשום זה תפלת ערבית רשות, כי היא נכללת בתפלת היום, כדי שתהיה מאירה, (כלומר שאז נעשה זווג על מסך הזה המוציא קומת החסדים שה"ס יום). ועתה בלילה אין הזמן לזה, וביארנו זה, אשר אין אור היום, (שה"ס חסדים), נגלה עתה להאיר אל הנוקבא, והיא שולטת בחשכה עד הזמן דחצות הלילה, שאז הקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן, ואז הוא הזמן שאדם ישתעשע בתורה כמו שאמרו.

תא חזי, דוד בא ואמר אלו ג' זמני תפלה, כתוב ערב ובקר וצהרים (אשיחה ואהמה וישמע קולי), הרי שלשה, והוא לא התפלל אלא שנים מהם, שכתוב אשיחה ואהמה ולא יותר. זה לתפלת הבוקר וזה לתפלת המנחה. ועל כן אמר אשיחה ואהמה, כי דוקא בבוקר שהוא זמן החסד מספיק אשיחה, שהוא חסד, ובמנחה שהוא זמן של דין קשה צריכים המיה, ומשום זה אמר ואהמה, אבל תפלת ערבית לא התפלל.

ואחרי כן כשנחלק הלילה, היה קם ואמר שירות ותשבחות, שכתוב ובלילה שירה עמי, והוא נתבאר... (חיי שרה רכט, ועיין שם עוד)

קם ר' שמעון והלכו, ואותו האדם הלך עמו עד טבריאה, בעוד שהיו הולכים אמר ר"ש, תא חזי, תפלות כנגד תמידים תקנו רבנן מאנשי כנסת הגדולה, ומשום שמצאו שני תמידים שכתוב, את הכבש אחד וגו' והם מתקרבים באותם ב' הזמנים שביום שהם זמני התפלה, על כן תקנו בעיקר ב' תפילות שהם שחרית ומנחה, אבל תפלת ערבית היא רשות.

אמר אותו האדם, הרי האבות תקנו אלו התפלות מקודם (שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ולא תקנו אותם כנגד התמידים), ולמה מה שתקנו אברהם ויצחק הוא עיקר, ומה שתיקן יעקב, שהוא בחיר האבות הוא רשות לא עיקר כמו אלו.

אמר ר' שמעון, הוא נתבאר, אבל תא חזי, אלו שני זמנים של שני התפלות שחרית וערבית אינן אלא לחבר את יעקב, (שהוא זעיר אנפין) בגורלו, (שהיא הנוקבא). כיון שנתחברו זה בזה אין אנו צריכים יותר, כי כיון שניתנה הנוקבא בין שני זרועות, (שהם אברהם ויצחק, דהיינו קו ימין וקו שמאל), כבר נתחברה בגוף, (כי הגוף אינו אלא כלל של ב' הזרועות), ואין צריך לתקן יותר, ועל כן אנו צריכים לעורר את תקון שתי הזרועות על ידי (ב' התפלות שחרית וערבית), משום שהנוקבא ניתנה ביניהם, (כלומר שצריכים להמשיך הארתם לתוך הנוקבא). ואחר שכבר ניתנה ביניהם הנה הגוף שהוא קו אמצעי הנקרא יעקב, והנוקבא, דבריהם בלחש, שלא להזכיר (מדה"ד שבה). (שם רמד, ועיין שם עוד)

כי בכל מקום שאדם מתפלל תפלתו יכלול את עצמו בין הרבים, בתוך כלל הרבים. ותא חזי, שונמית, כשאמר לה אלישע היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא, (כי אותו יום היה יום טוב של ראש השנה ואותו יום שמלכות הרקיע שולט לדון את העולם)... מה כתוב, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, איני רוצה להיות מצוינת למעלה אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל, וכן צריך האדם להכלל בכלל הרבים ולא להתיחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים להזכיר את חטאיו. (ויצא רפד)

ולמה אמרו לו זאת (שעשו הרשע בא עם ארבע מאות איש), משום שהקב"ה רוצה תמיד בתפלת הצדיקים ומתעטר בתפלתם. וכמו שאמרנו שאותו המלאך הממונה על תפלת ישראל סנדלפון שמו, הוא לוקח כל התפלות ועושה מהן עטרה לחי העולמים. ובארוה, ומכל שכן תפלותיהם של צדיקים שהקב"ה רוצה בהן ונעשית עטרה, שיתעטר הקב"ה באלו התפלות...

ותא חזי שאמר ר"ש תפלה של רבים עולה לפני הקב"ה והקב"ה מתעטר באותה התפלה משום שהיא עולה בכמה אופנים, (כי אחד שואל חסדים והשני גבורות, והשלישי רחמים), ונכללת מכמה צדדים (דהיינו מצד ימין ומצד שמאל ומאמצע, כי חסדים נמשכים מצד ימין וגבורות מצד שמאל, ורחמים מהצד האמצעי). ומשום שנכללת מכמה אופנים (וצדדים), נעשית עטרה ומונחת אל ראש צדיק חי העולמים, (דהיינו יסוד המשפיע כל הישועות אל הנוקבא וממנה לכל הצבור), אבל תפלת יחיד אינה כלולה (מכל הצדדים), והיא אינה אלא באופן אחד, (או שמבקש חסדים או גבורות או רחמים), ועל כן תפלת יחיד אינה מתוקנת להתקבל כמו תפלת הרבים... (וישלח מד)

תא חזי, יעקב תפלתו הגינה עליו מפני עשו, (ולא זכותו), משום שרצה להניח את זכותו לבניו אחריו ולא להוציאו לצורך עצמו עתה מפני עשו, ועל כן התפלל תפלתו אל הקב"ה ולא סמך עצמו על זכותו שינצל בשבילה. (שם נח)

ר' אלעזר ור' יצחק היו הולכים בדרך והגיע זמן קריאת שמע, וקם ר"א וקרא קריאת שמע והתפלל תפלתו. אחר כך אמר לו ר"י והרי למדנו שמטרם שהאדם יוצא לדרך צריך לקבל רשות מרבונו ולהתפלל תפלתו.

א"ל משום כשיצאתי לא הגיע עדיין זמן התפלה ולא הגיע זמן קריאת שמע. עתה שהאיר השמש התפללתי, אבל עוד מטרם שיצאתי לדרך בקשתי תחינה ממנו ונעצתי בו, אלא תפלה זו (של שחרית) לא התפללתי...

ועתה שהאיר השמש הגיע זמן תפלה להתפלל, כמו שבארוה ייראוך עם שמש, מהו עם שמש, לשמור עמנו אור השמש להאיר אליה (לנוקבא הנקראת יראה), כי היראה, (שהיא הנוקבא), צריכה להיות (בחיבור) עם השמש (שהוא ז"א) ולא להפריד אותם, וכל עוד שלא האיר היום אין היראה עם השמש, (ועל כן כשמאיר השמש) צריכים לחבר אותם יחד... (שם רנה)

אלא כאן הוא סוד, שהרי כל מעשיו של הקב"ה הם באמת וצדק, כי פועל אדם ישלם לו... וכל מי שמקבל אותה (נשמה) בזמן ההוא יהיה תמיד ברצון ועניות נמשכת לו, ונשבר תמיד בדין, (וכן הוא) בכל ימיו של האדם (ההוא) בין צדיק ובין רשע, מלבד התפלה המבטלת לכל גזרות ודינים, ויכול האדם להעבירם (בתפלה). (וישב לב)

וישא עיניו וירא את בנימין, רבי חייא פתח ואמר, תוחלת ממושכה מחלת לב ועץ חיים תאוה באה, זה הוא שלמדנו, שאין לאדם להסתכל בתפלתו להקב"ה, אם ישועתו באה או לא באה, מה הטעם, הוא כי כאשר מסתכל בה כמה בעלי הדין באים להסתכל במעשיו.

והוא סוד, כי אותו הסתכלות שהוא מסתכל בתפילה גורם לו מחלת לב, מהו מחלת לב, זה הוא מי שעומד תמיד על האדם להשטין עליו למעלה ולמטה.

ועץ חיים תאוה באה, תנינן, מי שרוצה שהקב"ה יקבל תפלתו יעסוק בתורה, שהיא עץ חיים, ואז תאוה באה, מהו תאוה, זו היא מדרגה שכל תפלות העולם הן בידיה, (דהיינו הנוקבא), והיא מביאה אותן לפני מלך העליון, (שהוא ז"א)...

דבר אחר תוחלת ממושכה מחלת לב, זה הוא מקום שניתן אותה התפלה, במקום אחר שאינו צריך, (שאותו מקום נקרא מחלת לב), ונמשכת מלבא, עד שניתנה מיד ליד, ולפעמים לא תבא (הישועה לגמרי), מה הטעם, משום שמתפשטת ונמשכת (מיד ליד) בכל אלו הממונים, שיורידו אותה אל העולם... (מקץ רט)

והקול נשמע בית פרעה, ר' אבא פתח ואמר, נכספה וגם כלתה נפשי וגו', תא חזי, כל אדם המתפלל תפלתו לפני אדונו צריך להקדים לו ברכות בכל יום ויום, ולהתפלל תפלתו בזמן שצריך.

בבקר יתאחד בימינו של הקב"ה, שהוא חסד, במנחה יתאחד בשמאלו של הקב"ה, ונצרך לאדם תפלה ובקשה בכל יום ויום, כדי שיתאחד בו בהקב"ה, ובארוהו.

מי שמתפלל תפלתו לפני אדונו צריך שלא ישמיע קולו בתפלתו, ומי שמשמיע קולו בתפלתו תפלתו אינה מתקבלת. מה הטעם, הוא משם שהתפלה אינה אותו קול הנשמע, כי קול הנשמע אינו תפלה, ומה היא תפלה, היא קול אחר התלוי בקול הנשמע, ומה הוא קול הנשמע, זה הוא אותו הקול שהוא עם ו' וקול התלוי בו (בקול הנשמע) הוא קל בלא ו'. (פירוש, קול שאינו נשמע ה"ס חסדים מכוסים מהארת חכמה, וה"ס קול בינה. וקול הנשמע, ה"ס חסדים מגולים בהארת חכמה וה"ס ז"א, שמחזה ולמטה מתגלה בו החכמה)...

ומשום זה אין אדם צריך להשמיע קולו בתפלתו, אלא להתפלל בלחש, בקול שאינו נשמע, (בבחינת הנוקבא, שה"ס תפלה, ועל ידי תפלתינו מיחדים הקול שאינו נשמע עם ז"א שהוא קול הנשמע). וזו היא תפלה המתקבלת תדיר, (להיותה משתוקקת אז ביותר להזדווג עם ז"א), וסימנך והקל נשמע, קל בלא ו' נשמע, (כלומר שמתקבלת), זו היא תפלה שהיא בלחש, שכתוב בחנה וקולה לא ישמע, זו היא תפלה שהקב"ה מקבל, כשנעשית ברצון וכונה ובתקון כראוי, וכשמיחד יחוד רבונו בכל יום כראוי להיות. (ויגש צז, ועיין שם עוד)

רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. הנה בארוהו, שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. מה השינוי, שבכולם שהתפללו תפלה לא כתוב בהם ויסב פניו אל הקיר, שהיה די לו שיאמר ויתפלל אל ה', ומי שמתפלל תפלה מכוון דעתו כראוי (אפילו כשאינו מסב פניו אל הקיר), כי כתוב במשה ויתפלל אל ה', ויצעק משה אל ה', ולא כתב ויסב פניו, וכאן בחזקיהו מהו הטעם ויסב פניו אל הקיר ואחר כך ויתפלל אל ה'.

אלא סוד הדבר הוא, שלמדנו, שחזקיהו באותו זמן לא היה נשוי, ולא היה לו אשה ולא הוליד בנים... ולא עוד אלא השכינה אינה שורה עליו כלל, אז כתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, למדנו ששם מחשבותיו וכוון פניו לקחת אשה, כדי שתשרה עליו השכינה שהיא סוד קיר, (כי השכינה מכונה קיר).

ומשום זה כתוב אחר כך ויתפלל אל ה', מכאן למדנו, שמי שיש בידו עבירה ורוצה לבקש רחמים על עצמו, יכוון פניו ומחשבותיו לתקן את עצמו מאותה עבירה, ואחר כך יבקש תפלתו, כמש"א נחפשה דרכינו ונחקורה מתחילה, ואחר כך ונשובה, אף כאן כיון שידע חזקיהו את עונו מה כתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שם פניו לתקן אצל השכינה (שנקראת קיר), כי אצל המקום הזה חטא...

תא חזי בתפלה מה כתוב, אנא ה' זכר נא אשר התהלכתי לפניך, רמז כאן ששמר ברית קדש ולא טמא אותו אלא שמר אותו כראוי... באמת ובלב שלם, היינו כנתכוון בכל סודות האמונה הכלולים באמת.

והטוב בעיניך עשיתי, היינו שסמך גאולה לתפלה, (היסוד נקרא גאולה והנוקבא נקראת תפלה), וכבר בארנו והחברים בארו, שנתכוון ליחד היחוד כראוי, ומשום זה ויבך חזקיהו בכי גדול, שאין שער שיעמוד לפני דמעות (ולא יפתח), גאולה (כשנסמכת לתפילה נקראת הנוקבא) המלאך הגואל, כי זהו שנמצא בכל גאולות העולם, וכבר בארנוהו. (ויחי שפו, ועיין שם עוד)

ר' יהודה פתח ואמר אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, תפלתו של אדם המתכוון בה היא למעלה בעומק העליון (שהוא בינה), שמשם נמשכות כל הברכות (מקו ימינה) וכל חירות (מקו שמאלה) ומשם הם יוצאות לקיים הכל (מקו אמצעי שלה)... (שם תו)

בבקר כשעולה האור והתעוררות צד הימין נתעוררה בעולם, (שהוא חסד), אז צריך האדם להתקשר בימינו של הקב"ה ולעבוד לפניו בעבודת תפלה, משם שהתפלה מביאה כח ועצמה למעלה, וממשיכה ברכות מעומק העליון (שהוא בינה), לכל העולמות (העליונים), ומשם ממשיך ברכות לתחתונים, ונמצאים העליונים ותחתונים מתברכים בעבודת התפלה.

עבודת התפלה היא שצריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה וברננה, (שהם חסד וגבורה), כדי לכלול לכנסת ישראל, (שהיא הנוקבא) ביניהם, ואחר כך ליחד היחוד כראוי, (בז"א), שכתוב, דעו כי ה' הוא אלקים, זהו סוד היחוד בסוד העבודה.

ועם כל זה צריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה, ולהראות שמחה בעבודתו, ואלו השתים שמחה ורננה כנגד שתים אלו שהם שמחה ורננה, שמחה בבקר ורננה בערב, ועל זה את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.

ועל כן תפלת ערבית היא רשות, כי בשעה ההיא מחלקת טרף לכל הצבאות, ואין השעה אז להתברך, אלא לתת מזונות ביום היא מתברכת משני צדדים, אלו (מחסד וגבורה) בבוקר ובערב מתוך שמחה ורננה, ובלילה היא מחלקת הברכות לכל כראוי, זה שאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה.

פתח ר' חזקיה ואמר, תכון קטורת וגו' מנחת ערב, למה מנחת ערב, ולא תפלת הבקר, שלא כתוב תכון תפלתי בבקר, אלא כך למדנו, תכון תפלתי קטרת לפניך, קטרת לא בא אלא על שמחה, זה שאמר שמן וקטרת ישמח לב, ועל כן הכהן כשהדליק הנרות היה מקטיר קטרת, כמש"א בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות וגו' בין הערבים יקטירנה, בבקר (מקטיר קטרת) על שמחה, כי השעה גרמה, (כי בבקר זמן שמחה), בערב (מקטיר קטורת) לשמח צד השמאל, וכן ראוי (לעשות), ולעולם לא בא הקטורת אלא על שמחה...

ובשעת המנחה שהדין שורה בעולם נתכוון דוד בתפלה ההיא (של קטרת), שכתוב תכון תפלתי קטורת לפניך וגו', ותפלה זו שהעלה יעביר הרוגז של דין הקשה השולט עתה בזמן ההוא (של ערב), בכח הקטרת הדוחה ומעביר כל רוגז וכל קטרוג שבעולם, היינו שכתוב, מנחת ערב, (שהוא מנחה בעת) שהדין שולט בעולם. (שם תטו)

ולאחר כך, (דהיינו במשמרה הג'), צד הדרום (שהוא חסד), נתעורר (להתחבר עם הצפון בכח קו האמצעי), עד שבא הבוקר, וכשבא הבוקר כבר דרום וצפון אחוזים בנוקבא, ואז באים ישראל למטה בתפלתם ובקשתם, ומעלים אותה למעלה (לז"א), עד שעולה ונגנזת ביניהם (באורות דז"א, כלומר שממעטת עצמה ומתבטלת למדרגת ז"א כנ"ל), ולוקחת ברכות מראש המלך, (דהיינו שמקבלת ג"ר דפנים מז"א שה"ס ראש שלה)... (שם תסד)

אלא כל תפלות העולם (היינו תפלות רבים) הן תפלות, אבל תפלת יחיד אינה נכנסת לפני המלך הקדוש אלא בכח חזק, כי מטרם שהתפלה נכנסת להתעטר במקומה משגיח בה הקב"ה ומסתכל בה, ומסתכל בעונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפלת רבים שכמה הן התפלות שאינם מן צדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעונותיהם.

בגין כן פנה אל תפלת הערער, פירושו שמהפך התפלה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשה התפלה, ומי הוא האדם שהתפלל תפלה הזו, ומה הם מעשיו, לפיכך צריך האדם שיתפלל תפלתו בצבור. מהו הטעם, משום שלא בזה את תפלתם, אף על פי שאינם כולם בכונה ורצון הלב. (ושיעור הכתוב, פנה אל תפלת הערער, שרק לתפלת יחיד פונה להסתכל בה, אבל תפלת רבים לא בזה את תפלתם אף על פי שאינם רצוים)... (שם תקיד)

ר' יוסי ור' חזקיה היו הולכים לראות את ר"ש בקפוטקיא. אמר ר' חזקיה, זה שאנו אומרים לעולם יסדר אדם שבחו של אדונו ואחר כך יתפלל תפלתו, מי שלבו טרוד ורוצה להתפלל תפלתו, או שהוא בצרה, ואינו יכול לסדר שבחו של אדונו, מה הוא.

אמר לו ר' יוסי אף על פי שאינו יכול לכוון את הלב והרצון, למה יגרע סדר שבחו של רבונו, אלא יסדר שבחו של רבונו, אף על פי שאינו יכול לכוין, ואחר כך יתפלל תפלתו, זה שאמר תפלה לדוד שמעה וגו', שמעה ה' צדק מתחילה, משום שהוא סדר שבח של רבונו, ואחר כך הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, מי שיכול לסדר שבח של אדונו ואינו עושה, עליו כתוב גם כי תרבו תפלה וגו'... (שם תשיג)

...עתה התפלה היא במקום קרבן, וצריך האדם לסדר תחילה שבחו של הקב"ה כראוי, ואם אינו מסדר שבחו תפלתו אינה תפלה. תא חזי, סדר השלם של שבח הקב"ה הוא, מי שיודע ליחד את השם הקדוש כראוי, (דהיינו להעלות מ"ן ליחוד זו"ן), שבזה מתעוררים העליונים והתחתונים ומושכים ברכות לכל העולמות... (שם תשכ)

תא חזי, עתה בזמן הגלות, תפלתו של אדם מעוררת שלמות למעלה ולמטה, ובברכה שמברך להקב"ה מתברכים עליונים ותחתונים, ועל כן בתפלתם של ישראל מתברכים העולמות, מי שמברך להקב"ה יתברך, מי שאינו מברך להקב"ה אינו מתברך, זהו שכתוב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. (תתמד)

שלשה הם הדוחים את השכינה מן העולם, וגומרים שדירתו של הקב"ה לא יהיה בעולם, ובני אדם זועקים (בתפלה) ולא נשמע קולם, ואלו הם, מי ששוכב עם נדה, שאין טומאה חזקה בעולם זולת טומאת הנדה... מי ששוכב עם בת אל נכר, שמכניס ברית קדש ואות הברית ברשות אחרת... מי שהורג את בניו, דהיינו לאותו עובר שאשתו נתעברה בו, (כי בא עליה ביום צ' לעבורו)... (שמות כד)

אמר ר' יהודה כל הדברים שבעולם תלוים בתשובה ובתפילה שהאדם מתפלל להקב"ה. וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפלתו, שאין לך שער שאלו הדמעות לא תבאנה בו, מה כתוב, ותפתח ותראהו את הילד, ותפתח זו היא השכינה, העומדת על ישראל כאם על הבנים והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל.

כיון שפתחה ותראהו את הילד, (דהיינו) ילד שעשועים, שהם ישראל, שמתחטאים לפני מלכם תמיד, ומיד שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו כבן הבוכה לפני אביו, מה כתוב, והנה נער בוכה, כיון שבכה הוסרו ממנו כל גזרות קשות שבעולם... (שם רג)

קם רבי עקיבא לפני העם ואמר, אמשול לכם משל למה הדבר דומה, ר' אליעזר דומה לאוהבו של מלך, שאוהב אותו ביותר, וכשבא לפני המלך הוא רצוי לו, ואינו רוצה לתת לו בקשתו במהרה, כדי שלא יפרד ממנו, כי רצוי לו שידבר עמו. ואני דומה לעבדו של המלך שמבקש לפניו בקשה, והמלך אינו רוצה שיכנס לשערי ההיכל ומכל שכן לדבר עמו, אמר המלך, תנו לו בקשתו מיד ולא יכנס כאן. כך ר' אליעזר הוא אוהבו של המלך ואני עבד, ורוצה המלך לדבר עמו כל יום ולא יפרד ממנו, ואני אין המלך רוצה שאבא לשערי ההיכל (על כן נתן בקשתי מיד). נח דעתו של ר' אליעזר.

א"ל (ר' אליעזר), עקיבא בא ואמור לך דבר שנראה לי בחלום פסוק הזה, שכתוב, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו', הרי (שמסבת עונם של הדור אין התפלה מתקבלת בעדם, ומכל מקום נאמר ואתה אל תתפלל עליהם שמשמע שאחרים יכולים להתפלל, ועל כן אני לא נעניתי, ואתה נענית, ויותר מזה, יש בחינות שאין צדיק בעולם שיכול להתפלל עליהן). תא חזי, י"ב הרים אפרסמונא, (שהם חגת"ם דבינה הנקראת אפרסמון, הכלולים זה מזה, שכל אחד מהם כלול מן חג"ת והם י"ב, אבל המלכות אינה מאירה אפילו במלכות מטרם גמר התקון), נכנס (העלה מ"ן) אותו הלובש חשן ואפוד, (שהוא ז"א שת"ת שלו נקרא חושן והמלכות נקראת אפוד שי"ב אבנים שבחושן מקבלים מי"ב אותות הנ"ל דבינה, וי"ב של האפוד מקבלים מי"ב של החשן, וגם בהם אין עצם המלכות מאירה כמו בבינה), והתפלל אל הקב"ה, (שהעלה מ"ן לבינה), לרחם על העולם, (דהיינו לגמור התקון גם במלכות עצמה, שתהא מאירה כמו החג"ת), ועד עתה עדיין תפלתו תלויה (שעוד לא) נתקבלה. (הרי שיש בחינות שאין התפלה נשמעת עליהן) אם כן למה חלשה דעתו של ר' אליעזר, (כיון שראה בחלומו ואתה אל תתפלל וגו' שמתוכו נשמע, שאחר יכול להתפלל), שהוא משום האנשים שאינם יודעים מזה, (וחשבו שמעלתו קטנה ממעלת ר"ע)... (שם רנה, ועיין שם עוד)

אמר רבי אבא זה שאמרו שתפלות המתים מגינות על החיים, מאין לנו, כי כתוב, ויעלו בנגב ויבא עד חברון, (דהיינו להתפלל על קברם של האבות שיתפללו בעדם). (שם רעט)

אמר רבי יצחק שלשה ענינים כאן, אנחה, שועה צעקה, וכל אחד מתפרד מחבירו, (שאינם דוחים זה לזה). אנחה, שכתוב ויאנחו בני ישראל, צעקה, שכתוב ויצעקו, שועה, שכתוב ותעל שועתם אל האלקים, וכל אחד מתפרש בפני עצמו, וכולם עשו ישראל. אמר ר' יהודה צעקה ושועה עשו אנחה לא עשו, וזה משמע ממה שכתוב ויאנחו (ולא ויתאנחו), ולמעלה היתה האנחה בשבילם.

צעקה ושועה במה הם נבדלים, א"ר יצחק אין לך שועה אלא בתפלה, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה, (וכן) אליך ה' שועתי, (וכן) שועתי אליך ותרפאני, (הרי ששועה פירושו דיבורי תפלה). צעקה, פירושו שצועק ואינו אומר כלום, (דהיינו בלי דיבורים). אמר ר' יהודה, הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה הוא בלב, זה שאמר צעק לבם אל ה', וזו קרובה להקב"ה יותר מתפלה ואנחה, שכתוב כי אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו.

(פירוש אנחה צעקה ושועה הן בבחינת מחשבה קול דיבור, שהם בינה ז"א מלכות, ועל כן צעקה שאין בו דיבור הוא יותר מקובל לה' מתפלה בדבור, משום שהדבור שהוא בהתגלות יש בו אחיזה למקטרגים, אבל צעקה שאין בו התגלות רק בלב הצועק אין בו אחיזה למקטרגים, וגם הוא מקובל יותר מאנחה, שהוא מגולה רק במחשבת הנאנח, שהיא בחינת בינה ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה', ועל כן צעקה יותר מקובלת)...

תנו רבנן, זה מי שמתפלל ובוכה וצועק עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זו היא תפלה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקנית, אלא שמתקבלת. א"ר יהודה גדולה צעקה שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו.

ר' יצחק אמר גדולה צעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה. ר' יוסי אמר גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא, בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא, שכתוב ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. (שם שנג)

נמצא שהאדם מקריב בתעניתו החלב והדם, והריח שעולה מפיו הוא מזבח כפרה, ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן, ובלבד שיתכוין למה שאמרנו... אמר ר' יוסי כשהיה בית המקדש קיים, אדם מקריב קרבנו בענין זה, (בסוד האדום והלבן והריח העולה מהם, וחזרתו כולו לבן על ידי האש) ומתכפר לו, עתה, תפלתו של אדם מכפרת לו במקום הקרבן באותו הדרך (של כוונת הקרבן). (שם שסט)

ותא חזי, בשעה שאדם מרים ידיו בתפלתו, מכוון באצבעותיו למעלה, כמו שכתוב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כי בימין תלוי הכל, וכתוב, וישא אהרן את ידיו וכתוב ידו חסר י', (שיורה על יד אחת, הימין), ואז נתכוון לברך למעלה... (בשלח רפג)

...ובית המקדש ההוא (צריך) שיהיה בו חלונות, שכתוב וכוון פתיחן, כעין של מעלה,ועל זה משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ואם תאמר אפילו בשדה (יש להתפלל), משום שעולה שם רוח, אינו כן, כי אנו צריכים בית, ואינו. (שצריך) להמצא בית למטה כעין בית העליון, (שהוא המלכות), להוריד דייר העליון, (שהוא השכינה), לדייר התחתון, (לבני אדם).

ועוד, שתפלה ההיא ורוח ההוא צריך לעלות ולצאת מן המצר בדרך ישר כנגד ירושלים, ועל זה כתוב, מן המצר קראתי י-ה, שצריך מקום צר בצרה, לשלוח בתוכו רוח ההוא, שלא יטה לימין ולשמאל. ובשדה אין הקול יכול לשלוח לו כך, כי כעין זה הוא קול שופר שנדחה לחוץ בדרך ישר מתוך מקום צר, והולך ובוקע רקיעים, ועולה בעליה לעורר רוח שלמעלה.

ואם תאמר הרי כתוב ויצא יצחק לשוח בשדה, (הרי שמתפללים בשדה), משונה הוא יצחק, שדבר אחר היה בו מה שלא היה בכל העולם, (שהיה אחד מן האבות). ועוד שמקרא זה אינו בא לכך (להתיר להתפלל בשדה), כי ודאי שבשדה אחר לא היה מתפלל, וכבר בארנו (זה היה השדה אשר קנה אברהם). (שם שלו)

ר' יוסי פתח, פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, מה כתיב למעלה, עיני כל אליך ישברו, כל בני העולם מצפים ונושאים עיניהם אל הקב"ה משום זה כל אלו בעלי האמונה צריכים בכל יום ויום לבקש מזונם מהקב"ה ולהתפלל תפלתם אליו.

מהו הטעם, משום שכל מי שמתפלל תפלתו אל הקב"ה על מזונותיו גורם שיתברך על ידיו כל יום, אילן ההוא שמזון הכל בו, ואף על פי שנמצא עמו מזון, צריך לבקש עליו לפני הקב"ה ולהתפלל תפלתו על מזון כל יום, כדי שימצאו על ידו ברכות למעלה בכל יום ויום, וזהו ברוך ה' יום יום... (שם שפד, ועיין שם עוד)

ר' חזקיה פתח, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', שיר המעלות סתם, ואינו מפרש מי אמרו, אלא שיר המעלות (פירושו) שעתידים כל בני העולם לומר זה, כי שיר הזה עתיד לאמרו לדורות עולם.

ומה (פירושו) של ממעמקים קראתיך. כך למדנו, כל מי שמתפלל תפלתו לפני המלך הקדוש צריך לבקש בקשותיו ולהתפלל מעומק הלב, כדי שימצא לבו שלם בהקב"ה ויכוין לבו ורצונו. וזה שאמר ממעמקים קראתיך. וכי אמר דוד כך, והרי כתוב בכל לבי דרשתיך, ומקרא זה די (להתפלל בכל לב), ולמה צריך ממעמקים.

אלא כך למדנו, כל אדם שמבקש בקשתו לפני המלך צריך שיכון דעתו ורצונו לשורש השרשים, להמשיך ברכות מעומק הבור, כדי שיזלו ברכות ממעין של כל. ומה הוא, הוא מקום ההוא שיוצא ממנו ונמצא ממנו אותו הנהר, (שהוא חכמה סתימאה), שכתוב ונהר יוצא מעדן, (שעדן הוא חכמה, ונהר היא בינה, והיינו בינה שיצאה לחוץ מראש א"א, שהוא חכמה סתימאה)... ומי שמתפלל תפלתו, צריך לכוון לבו ורצונו להמשיך ברכות מעומק של הכל הזה, כדי שתתקבל תפלתו ויעשה רצונו. (שם תח, ועיין שם עוד)

והיה כאשר ירים משה וגו', כאשר ירים (פירושו) שהרים ימין על שמאל, והיה מתכוון כשפרש ידיו, ואז וגבר ישראל, ישראל של מעלה, (שהוא ז"א), וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, (היינו) בשעה שישראל שלמטה משתככים מתפלה, לא יכלו ידי משה לקום ולהיות זקופים, וגבר עמלק, מכאן למדנו אף על פי שהכהן פורש ידיו בקרבן לתקן עצמו בכל, צריכים ישראל להמצא עמו בתפלתו. (שם תסז)

מצאנו בספרו של שלמה המלך שכל מי שמרים ידיו למעלה, ואין הם בתפלות ובקשות, זה הוא אדם שנתקלל מעשרה שליטים, והם עשרה שליטים אשר היו בעיר, אלו הם עשרה שממונים על הפורשים ידיהם למעלה, לקבל תפלה ההיא או ברכה ההיא ונותנים בו כח לכבד את השם הקדוש, ומתברך למטה כיון שמתברך למטה מפרישת ידיו למעלה אז מתברך למעלה והתיקר מכל הצדדים.

ואלו עשרה ממונים מזומנים לקבל הברכות שלמעלה ולהוריקם למטה, ולברך לההוא שמברך לו, שכתוב ואני אברכם. (יתרו ב)

...כשהגיעו אצלו מצאוהו שהיה יושב ועוסק בתורה, והיה אומר, תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. כל התפלות של ישראל הם תפלה, ותפלת העני עליונה מכולם. מה הטעם, משום שזו עולה עד כסא הכבוד של המלך ונתעטרה בראשו, והקב"ה משתבח בתפלה ההיא, בודאי, (על כן) תפלה של עני נקרא תפלה.

כי יעטוף, עטוף זה אינו עטוף של כסות, שהרי אין לו (כסות), אלא כתוב כאן כי יעטוף, וכתוב שם העטופים ברעב, (אף כאן כי יעטוף הוא ברעב). ולפני ה' ישפוך שיחו, שיצעק לפני אדונו, וזה נוח לו לפני הקב"ה משום שהעולם מתקיים בו, בשעה שלא נמצא מקיימי עולם אחרים בעולם, אוי למי, שעני ההוא יצעק עליו לאדונו, משום שהעני קרוב אל המלך יותר מכולם, שכתוב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

ולשאר בני העולם, פעמים ששומע ופעמים שאינו שומע. מה הטעם, הוא משום שמשכנו של הקב"ה הוא באלו כלים השבורים, שכתוב, ואת דכא ושפל רוח, וכתוב, קרוב ה' לנשברי לב, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה...

עוד אמר, תפלה לעני, כל מקום שנקרא תפלה, הוא דבר עליון, שהיא עולה למקום עליון, תפלה של ראש, הם התפלין שהמלך מניח אותם, (דהיינו מוחין דז"א, הנקראים תפלה של ראש). (שם תיד)

...וכאן (בעניננו) בעוד שהעבד הוא עם האשה הזאת, הוא מרבה תפלות ובקשות בכל יום למלך הקדוש, כמו שהיה תחלת לקיחתה על ידי רחמים, כך הוא הסוף ברחמים, וזה הוא אמר יאמר, אמר, בתחילה, כשהקדים ברחמים, יאמר, בסוף שיבקש שלא יהיה נדחה מפני בן זוגה), ויתקבל (תפלתו) ברחמים. ומה יאמר, אהבתי את אדני, שמשום זה מחמת רוב התפלות אוהב את הקב"ה. מתקן את מעשיו, ואמר אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והקב"ה מקבלו בתשובה ההיא, וברוב התפלות האלו. (משפטים רפו)

...ומשום שאתה משתדל בכל יום בשתי שפתים שלך בתפלה, לשבח את אדונך באדני שפתי תפתח, בב' שפתים שלך, בנביאים וכתובים ובכל מיני זמר וניגון בתפלה, הקב"ה מוריד אותם בשתי שפתים שלך, שהם נצח והוד, כל שכן מדרגה שלך שהוא עמוד האמצעי, דהיינו תפארת, שבו השתדלת בכל הימים שלך באמת, הקב"ה נתנו לך להעלותך בו בתורת אמת, הכלולה מכל המדות ואותיות (שהם חג"ת נה"י), בשם המפורש בד' אותיות (הוי"ה שהוא ג"ר)... (שם שפב)

...שמי שהפדיון שלו תלוי בקריאת שמע, שהוא סוד החמשים (שהוא בינה), אין לו פדיון בגלגול על ידי אחר, כי נרצע הוא לאדונו, כאן לא נאמר או דודו או בן דודו יגאלנו, כי בתפלה של אדם הוא כעבד, שנאמר בו שש שנים יעבוד, ואין עבודה אלא תפלה, שש שנים יעבד (הוא) ג' ראשונות וג' אחרונות (שבשמונה עשרה), שהשליח צבור מוציא האדם ידי חובתו, למי שאינו יודע להתפלל בהם. (הרי שיש לו פדיון על ידי אחר, שהשליח צבור גואל אותו), שהצדיק חי העולם, (שהוא יסוד, דהיינו השליח צבור), נקרא בהם על שמו (של האינו יודע להתפלל בשם), בעז, צדיק, גואל קרוב, ונאמן, (שמשמעותם של השמות הללו הוא, שעוזרים פודים את מי שאינו יכול לעזור את עצמו שה"ס היבום והגלגול)... (שם שצה)

...האזנים של המלך הם, כאשר הרצון נמצא, ואמא מניקה (אור החסדים לז"א), והארת עתיקא קדישא האירה, מתעוררת הארת ב' מוחות, והארת אבא ואמא, וכל אלו הנקראים מוחות המלך, ומתלהטים יחד, וכשמתלהטים יחד נקראים אזני ה', כי נתקבלה תפלותיהם של ישראל, ואז נמצא התעוררות לטוב ולרע, ובהתעוררות הזו מתעוררים בעלי כנפים שמקבלים קולות העולם, וכלם נקראים אזני ה'. (שם תקכה, ועיין שם עוד)

מכאן והלאה אם תבעיון בעיו, אם תבקשו בקשותיכם בתפלה לפני המלך בקשו, התפללו ובקשו בקשותיכם ושובו אל אדוניכם. אתיו, כמי שמזמין לקבל את בניו ולרחם עליהם, אף כן הקב"ה בקר וגם לילה קרא ואמר אתיו, אשרי הם עם הקדוש שאדונם מבקש אותם וקורא אותם לקרבם אליו.

אז עם הקדוש צריכים להתחבר ולבא לבית הכנסת, וכל מי שמקדים תחילה מתחבר עם השכינה בחבור אחד. תא חזי, הראשון ההוא הנמצא בבית הכנסת אשרי חלקו, שהוא עומד במדרגת צדיק אל השכינה, וזה הוא סוד, ומשחרי ימצאונני, זהו עולה במעלה עליונה. ואם תאמר הרי למדנו בשעה שהקב"ה בא לבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה, מיד כועס, ואתה אומר שהאחד ההוא שהקדים נתחבר בשכינה ונמצא במדרגת צדיק.

אלא בדומה למלך ששלח לכל בני העיר שימצאו עמו ביום פלוני ובמקום פלוני. עד שבני העיר הכינו את עצמם, הקדים אחד ובא למקום ההוא. בין כך ובין כך בא המלך, ומצא שם אדם ההוא שהקדים, אמר לו פלוני, בני העיר איפה הם, אמר לו, אדוני, אני הקדמתי את עצמי מהם, והרי הם באים אחרי לפקודת המלך, אז היה טוב בעיני המלך, וישב שם עמו ודבר עמו, ונעשה אהובו של המלך. בין כך ובין כך באו כל העם ונתרצה המלך עמהם, ושלח אותם לשלום. אבל אם אלו בני העיר לא היו באים, ואחד לא הקדים לדבר לפני המלך ולהראות בשבילם, (ולומר) שכולם באים, מיד היה כועס ונרגז המלך...

ולא עוד אלא שעושה הכרות עמו, ושואל עליו אם אינו בא יום אחד, כמו שהעמדנו, שכתוב, מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, והרי הערנו במה שכתוב אלי קורא משעיר, שנמצא מדרגה אחר מדרגה ומדרגה תוך מדרגה, שומר ההוא, (שאף על פי שכתוב, אלי קורא משעיר הוא מטטרון), קורא בכח בכל יום ויום, (אתא בקר וגם לילה, שפירושו לתפלת שחרית, וזה הוא שהקב"ה שואל עליו, מי בכם ירא ה'), שומע בקול עבדו, שהוא מטטרון, (ובא לבית התפלה, הרי שהקב"ה שואל עליו אם אינו בא, ואומר מי בכם ירא ה' וגו'), ומשום זה אשרי הוא מי שמקדים לבית הכנסת, לעלות במדרגה זו שאמרנו, (דהיינו למדרגת צדיק).

כשבא הבקר, והצבור נמצאים בבית הכנסת, הם צריכין להמצא בשירות ותשבחות של דוד, והרי העמדנו, שהסדר הוא לעורר אהבה למעלה ולמטה, לתקן תקונים ולעורר שמחה, כי משום זה הלוים מעוררים שתתעורר אהבה ושמחה למעלה באלו השירות והתשבחות.

ומי שמדבר בבית הכנסת דברי חול, אוי לו שמראה פירוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, כי מראה בזה שאין אלקים ואינו נמצא שם, ואינו מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתקון העליון של מעלה, (כי בית הכנסת מתוקן כנגד המלכות העליונה).

כי בשעה שישראל מסדרים בבית הכנסת סדר שירות ותשבחות, וסדר התפלה, אז מתאספים ג' מחנות של מלאכים עליונים, מחנה אחד, הם מלאכים הקדושים המשבחים להקב"ה ביום, כי יש אחרים שמשבחים להקב"ה בלילה, ואלו הם המשבחים להקב"ה ואומרים שירות ותשבחות עם ישראל ביום.

מחנה השני הם המלאכים הקדושים הנמצאים בכל קדושה וקדושה שישראל מקדשים למטה, ותחת ממשלתם הם כל אלו המתעוררים בכל הרקיעים בתפלה ההיא של ישראל. מחנה השלישי הן עולמות העליונות, (שהן ז' רוחות של ז' היכלות דבריאה), שמתתקנות עם המלכות, והן מתקנות את המלכות להכניסה לפני המלך, ואלו הן מחנות העליונים על כולם.

וכולם מתתקנים בסדר של ישראל שמתקנים למטה, באלו שירות ותשבחות ובתפלה ההיא שמתפללים ישראל. כיון שאלו ג' מחנות מזדמנים, אז ישראל פותחים בשירה ומזמרים לפני אדונם, ומחנה האחד ההוא הממונים לשבח לאדונם ביום מזדמנים עמהם ומזמרים עמהם יחד באלו השבחים של דוד המלך, והרי העמדנו הדברים.

בזמן ההוא שמסיימים ישראל השבחים של תשבחות דוד, אז אומרים התשבחה של שירת הים, כמו שהעמדנו, ואם תאמר, השבחה זו למה היא בתקון אחרון אחר שבחים של דוד, והרי תורה שבכתב קדמה לתורה שבעל פה, וקדמה לנביאים וקדמה לכתובים, וכמו שהיא קדומה כך צריכים להקדימה.

אלא מתוך שכנסת ישראל (שהיא המלכות) אינה מתתקנת אלא מתורה שבכתב, על כן צריכים לומר השירה בתחילת תקוניה, (דהיינו סמוך לתפלה דמיושב). ותשבחה זו חשובה מכל שאר תשבחות שבעולם. והיא (המלכות) אינה מתתקנת מכולם כמו שמתתקנת מתשבחה זו. ומשם זה היא סמוכה לתפלה דמיושב, (דהיינו לתפלת יוצר), כמו שאמרנו.

בה בשעה שנאמר שירת הים, מתעטרת כנסת ישראל בכתר ההוא, שעתיד הקב"ה לעטר את מלך המשיח, וכתר ההוא מפותח וחקוק בשמות הקדושים, כמו שנתעטר הקב"ה ביום ההוא שעברו ישראל את הים והטביע כל מחנות פרעה ופרשיו. משום זה צריך האדם לשום רצונו בשירה זו, וכל מי שזכה בה בעולם הזה, זוכה לראות את מלך המשיח בתקון כתר ההוא, ובכלי זיין שהוא חגור וזוכה לשבח שירה זו שם, והרי העמדנו הדברים.

כיון שהגיע האדם לישתבח, לוקח הקב"ה כתר ההוא ושמים אותו לפניו, וכנסת ישראל (שהיא המלכות) מתחלת להתתקן לבא לפני מלך העליון (שהוא ז"א), וצריכים לכלול אותה בי"ג מדות הרחמים העליונות, שמהן מתברכת, והם י"ג מיני בשמים עליונים כש"א נרד וכרכום קנה וקנמון וגו'. וכאן הם שיר, ושבחה, הלל, וזמרה, עוז וממשלה, נצח, גדולה, וגבורה, תהלה, ותפארת, קדושה, הרי י"ב, ואחר כך לחבר אותה עמהם ולומר ומלכות, והם י"ג, כי היא מתברכת מהם.

ועל כן צריך בשעה (שהמלכות) נכללת ביניהם, (בין י"ג מדות) לשום לב ורצון בזה, ולא לדבר כלל ולא להפסיק ביניהם, ואם מפסיק ביניהם, יוצאת מתחת כנפי הכרובים שלהבת אחת, וקורא בכח ואומר, פלוני שהפסיק גאות הקב"ה יכלה ויפסוק (חייו), שלא יראה גאות המלך הקדוש, כש"א ובל יראה גאות ה', משום שאלו י"ג הם גאות ה'.

מכאן ולהלאה א-ל ההודאות וכו', זהו מלך עליון מלך שכל השלום שלו, כש"א שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, (שהוא ז"א), כי כל אלו השבחים (שמקודם) היו לכנסת ישראל, (שהיא המלכות), כשהיא משתבחת במחנות שלמטה, משם ולהלאה יוצר אור ובורא חשך וכו', והרי הערתי בו והעירו בו החברים, שאלו הם תקונים של עולם העליון (שהוא ז"א).

הא"ב שבראשי תיבות) א-ל ברוך גדול דעה וכו', הם תקונים של עולם התחתון, (שהוא מלכות), שהם (בראשי תיבות) כ"ב אותיות קטנות, משום שיש אותיות גדולות ואותיות קטנות, אותיות קטנות הן בעולם התחתון, (שהוא מלכות), אותיות גדולות הן בעולם הבא, (שהוא בינה)... (תרומה פו, ועיין שם עוד)

ומשום שכך הוא, נעשה נא עלית קיר קטנה, זה הוא סדר של תקון השכינה, שהוא (נקרא) עלית קיר, כמש"א ויסב חזקיה פניו אל הקיר, קטנה, משום שהיא קטנה, כמש"א עיר קטנה. ונשים לו שם, על ידי תקון הזה שאנו מתקנים ובסדר שלנו בשירות ובתשבחות ובתפלה אנו מתקנים לו (לז"א) לנחת שלו מטה ושלחן וכסא ומנורה, ארבעה אלו הם כולם בשכינה שהיא מתתקנת בכל תקונים האלו אל עולם העליון, (שהוא ז"א), בסדר שאנו מסדרים.

בסדר תפלת ערבית ובתקונה, היא מטה, ובסדר הקרבנות והעולות שאנו מסדרים בבוקר ואלו השירות ותשבחות הם שלחן, ובסדר ההוא של תפלה דמיושב ובתקון קריאת שמע ביחוד ההוא שאנו מתקנים הם כסא, ובסדר ההוא של תפלה דמעומד ובאלו הקדושות (שביוצר ושבחזרת התפלה) ותוספת קדושה (שבובא לציון) והברכות שאנו מסדרים הם מנורה.

אשרי האדם שמשים זה ברצונו להשלים אל אדונו בכל יום, ולהתקין עלית קיר קטנה הזו, (שהיא השכינה אל אדונו), באלו התיקונים (דמטה שלחן כסא ומנורה), אז ודאי יהיה הקב"ה ארחו בכל יום, אשרי הוא בעולם הזה, ואשרי הוא בעולם הבא, משום שאלו ארבע הם תקוני השכינה להתתקן אל בעלה (ז"א), בארבעה תקונים אלו היא מתתקנת ביופי, בשמחה במראה על ידי עם הקודש בכל יום... (שם קכ, ועיין שם עוד)

ומשום זה צריכים להתאחד בהקב"ה, ולאחוז בו, כמי שמושך ממעלה למטה, שלא יהיה איש נעזב ממנו אפילו שעה אחת. ועל כן כשסומך גאולה לתפלה, (דהיינו ברכת גאל ישראל לתפלת שמונה עשרה), צריך להתאחז בו ולדבר עמו בלחש, בסוד, שלא יתרחק ממנו ולא יעזוב אותנו. ועל כן כתוב, ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו. (שם רכה)

וכשנצרך רחמים לבני העולם, כשהם בצער, והולכים (להתפלל) על בית הקברות, נפש הזו מתעוררת והיא הולכת ומשוטטת ומעוררת לרוח, ורוח ההוא מתעורר אל האבות, ועולה ומעורר את הנשמה, ואז הקב"ה מרחם על העולם, וכבר העמדנו. ואף על פי שהעירו דברים אלו של הנשמה באפנים אחרים, (דהיינו שהנפש היא בעשיה, והרוח ביצירה והנשמה בבריאה), כולם עולים במשקל הזה, וזה הוא בירורו של הדבר, והכל אחד. (שם רפז)

פתח מוליך החמורים ההוא ואמר, ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, למדנו, מתי נקרא עת רצון הוא בשעה שהצבור מתפללים, יפה הוא, וכן הוא ודאי, כי אז הצבור מסדרים ומתקנים התקון של עת ההוא, ואז הוא עת רצון, ויש לבקש בקשות, שכתוב, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, כי אז צריכים לבקש בקשות.

ואני תפלתי לך ה', הרי כאן סוד היחוד. ואני זהו דוד המלך, (דהיינו המלכות שנקראת אני), היא מקום שנקרא גאולה, (שהיא המלכות בעת שמחוברת עם היסוד), תפלתי זו תפלה, (דהיינו המלכות סתם), וכאן שאומר ואני תפלתי), התפלה סמוכה לגאולה שהם אחד, (ששניהם בחינת מלכות), וכשהוא הסמיך גאולה לתפלה, אז היא עת רצון, עת רצון הוא גם כן כלל אחד יחד. עת היא אחת, (דהיינו מלכות), רצון הוא אחד, (שה"ס הרצון המתגלה מן הכתר), הם נכללים זה בזה ונעשים אחד, ודוד המלך רצה במקרא הזה ליחד יחוד אחד.

ואם תאמר למה נתמנה מקרא הזה לאומרו בתפלת מנחת שבת, יפה הוא להיות בשבת בתפלת המנחה ולא בתפלת חול, כי ודאי אין תפלת מנחה של שבת כתפלת חול, משום שבחול בשעת המנחה תלוי דין בעולם, ואין הוא עת רצון, אבל בשבת שכל רוגז הוסר והכל נכלל יחד, (שהדין והחסד הם אחד), ואף על פי שהדין נתעורר, הוא להתבשמות (כלומר כדי לגלות המתיקות שבו בלבד). ועל כן נצרך מקרא של יחוד ליחד כל המדרגות כי כשיש יחוד הדין מתחבר ונכלל ברחמים והכל מתבשם, ואז כתוב, עת רצון, עת רצון יורה, שהכל (הדין והחסד) כלול יחד, והדין מתבשם בזמן ההוא ובכל דבר יש שמחה... (שם תקמה)

עוד (יש לפרש הכתוב, כי) בזמן שהקב"ה בא לבית הכנסת וכל העם באים יחד ומתפללים ומודים ומשבחים להקב"ה, אז הדרת מלך הוא, ומלך סתם זהו מלך הקדוש, (שהוא הקב"ה), שמתתקן ביופי ותקון לעלות למעלה (לאו"א).

ובאפס לאם מחתת רזון, היינו כשהקב"ה מקדים לבית הכנסת והעם לא באו להתפלל ולשבח להקב"ה, אז כל הממשלה ההיא שלמעלה וכל אלו הממונים ומחנות העליונים כולם נשברו מן ההתעלות ההוא שלהם שמתקנים בתקוני מלך ההוא (שהוא הקב"ה).

מהו הטעם, (שהם נשברים מהתעלות שלהם הוא), משום שבשעה ההיא שישראל למטה מסדרים תפלותיהם ובקשותיהם ומשבחים למלך העליון, כל אלו מחנות העליונים מסדרים שבחים ומתתקנים בתקון ההוא הקדוש, משום שמחנות העליונים כולם, הם חברים עם ישראל למטה, לשבח את הקב"ה ביחד, כדי שהתעלות הקב"ה תהיה למעלה ולמטה ביחד.

וכשהם (המלאכים) מזדמנים להיות חברים עם ישראל, (לשבח ביחד להקב"ה), וישראל למטה אינם באים לסדר תפילותיהם ובקשותיהם ולשבח לאדונם, כל המחנות הקדושים שבממשלה העליונה נשברים מתקוניהם, כי אינם מתעלים בהתעלות, שאינם יכולים לשבח לאדונם כראוי, משום ששבחים של הקב"ה צריכים להיות ביחד למעלה ולמטה, עליונים ותחתונים בשעה אחת, ועל כן נאמר מחתת רזון, ולא מחתת מלך, (כי הוא נוגע רק למחנות המלאכים ולא למלך עצמו).

ואפילו לא הרבו לבא לבית הכנסת, אלא עשרה, באלו העשרה מזדמנים מחנות העליונים להיות עמהם חברים, לשבח להקב"ה, מה הטעם, הוא משום שכל תקוני מלך ההוא הם בעשרה, ועל כן די בעשרה אם אינם יותר. (שם תרצה)

ואם תאמר אם כן זה, מי שהוא בצער ובדוחק שאינו יכול לשמוח בלבו ומתוך דחקו יש לו לבקש רחמים לפני מלך העליון, ואם כן לא יתפלל תפלתו כלל, ולא יכנס בעצבות משהו, שהרי אינו יכול לשמח את לבו ולכנוס לפניו בשמחה, מהו התקון שיש לאדם הזה.

אלא ודאי הרי למדנו, כל השערים ננעלים ונסגרים, ושערי דמעות אינם נסגרים, ואין דמעה, אלא מתוך צער ועצבות, וכל אלו הממונים על השערים משברים עקולי הדרכים והמנעולים ומכניסים דמעות האלו, והתפלה ההיא נכנסת לפני המלך הקדוש... (שם תשיד)

דבר אחר ישרצו המים, תרגומו ירחשון, כלומר כשמרחשין שפתיו, דהיינו כשמתנועעות שפתיו דברי תפלה בזכות ובנקיות הדעת, ובמים (המנקים ומטהרים) רוחש נפש חיה, כי כשאדם רוצה לסדר תפלתו לאדונו שפתותיו מרחשות באופן הזה ממטה למעלה, להעלות כבוד אדונו למקום השקיו של באר העמוק, (שהיא בינה), ואחר כך יזיל להמשיך ממעלה למטה מאותו שקיו של הנחל, (שהיא בינה), לכל מדרגה ומדרגה עד מדרגה אחרונה, (שהיא מלכות), להמשיך נדבה לכל ממעלה למטה, ואחר כך צריך להקשר קשר בכלא, (דהיינו שייחד כל המדרגות בא"ס ב"ה), קשר דכוונה של האמונה ויעשו כל משאלותיו בין משאלות הצבור בין משאלות יחיד.

והתפלה שיש לאדם לבקש מאדונו היא מסודרת בט' אופנים, א', יש (שהתפלה מסודרת בסדר) אלף בית, ב', ויש בהזכרת מדות הקב"ה רחום וחנון וכו', ג', ויש בשמות היקרים של הקב"ה, דהיינו אה-יה י-ה יה-ו א-ל אלקים, הוי-ה צב-אות ש-די א-דני. ד', ויש בעשר ספירות שהם מלכות יסוד הוד נצח ת"ת גבורה חסד בינה חכמה כתר, ה', ויש בהזכרת הצדיקים דהיינו האבות הנביאים והמלכים. ו', ויש בשירות ותשבחות שיש בהם קבלה אמיתית, ז', ולמעלה מהם מי שיודע לתקן תקונים לאדונו כראוי, ח', ויש בידיעה להעלות ממטה למעלה. ט', ויש מי שיודע להמשיך שפע ממעלה למטה..

ובכל ט' אופני תפלה אלו צריכים כונה גדולה, ואם לא עליו המקרא שכתוב, ובוזי יקלו, ובכוונת אמן (צריך לכוון) שהוא כולל ב' שמות הוי"ה אד-ני, (שהם בגימטריא צ"א וגם אמן בגימטריא צ"א, ושם) האחד (שהוא הוי"ה ז"א גונז טובו וברכותיו באוצר הנקרא היכל, (שהוא אד-ני מלכות) וזה מרומז בפסוק והוי"ה בהיכל קדשו הס מפניו, ולזה רמזו רז"ל כל טוב האדם בביתו, כי אדם בגימטריא מ"ה, שהוא שם הוי"ה דאלפין, וכל טובו בביתו, שהוא אד-ני מלכות), שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, ומתרגם, בכל דעמי, (דהיינו מלכות).

ואם מכוין בכל אחד ואחד מט' אפני (התפלה) כראוי, זה הוא אדם המכבד שם אדונו את שמו הקדוש, ועל זה כתוב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, אכבדו בעולם הזה לקיום ולעשות כל צרכיו, ויראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליו וייראו ממנו, ובעולם הבא יזכה לעמוד במחיצת חסידים, (דהיינו במחלקת החסידים), אף על פי שלא קרא בתורה כל צרכו, כיון שזכה להסתכל בידיעת אדונו וכיוון בו כראוי... (שם ספרא דצניעותא לט)

(מה הפירוש כל נדיב לב) יביאה, אלא מכאן למדנו הסוד לתפלה, כי אדם הירא מרבונו ומכוון לבו ורצונו בתפלה, הוא מתקן תקון העליון, כמו שהעמדנו. בתחלה בשירות ותשבחות שאומרים מלאכים העליונים למעלה, ובסדר ההוא של תשבחות שאומרים ישראל למטה, (המלכות) מקשטת עצמה, ומתתקנת בתקוניה כאשה המתקשטת לבעלה.

ובסדר התפלה, בתקון ההוא של תפלה דמיושב, (דהיינו מברכת יוצר אור ולמעלה, עד תפלת שמונה עשרה, שהיא בעמידה), התקינו כל אלו העלמות, (דהיינו ז' הנערות של המלכות), וכל אלו שלה, וכל אלו מתקשטים עמה, לאחר שנתקן הכל ונסתדר כשמגיעים לאמת ויציב, אז מתתקן הכל, הוא והעלמות שלה, עד שמגיעים לגאל ישראל, ואז צריכים הכל לעמוד על מעמדם.

משום כשאדם מגיע לאמת ויציב, והכל כבר נתתקן, העלמות נושאות (המלכות), והיא נושאת עצמה אל מלך העליון, (שהוא ז"א). כיון שמגיעים לגאל ישראל, אז מלך הקדוש העליון נוסע במדרגותיו, (דהיינו בסדר ג' קוין המאירים, רק בסוד הנסיעה) ויוצא לקבל אותה (את המלכות).

ואנו מפני מלך העליון צריכים לעמוד על מעמדינו באימה וברעדה, כי אז מושיט לה ימינו, (שהוא בברכת מגן אברהם, שה"ס קו ימין), ואחר כך שמאלו שמשים תחת ראשה, (בסו"ה שמאלו תחת לראשי, שהוא בברכת אתה גבור, שהוא קו שמאל). ואחר כך מתחבקים שניהם יחד בנשיקין, שהוא בברכת הא-ל הקדוש, שהוא קו האמצעי, שמשם ומעלה ה"ס נשיקין עד ג' אחרונות), ואלו הם שלש ברכות הראשונות (של תפלת שמונה עשרה), וצריך האדם לשום לבו ורצונו ולכוון בכל אלו התקונים והסדרים של התפלה פיו ולבו ורצונו יחד.

עתה שמלך העליון והמלכות הם בחבור בחדוה באלו הנשיקין, מי שצריך לשאול שאלות (ובקשות) ישאל, כי אז הוא שעת רצון, כיון שבקש האדם בקשותיו מלפני המלך והמלכה, (דהיינו בי"ב ברכות אמצעיות), אז יתקין עצמו ברצונו ולבו לשלש ברכות האחרונות לעורר חדוה שבסתר, כי מאלו שלש ברכות הוא מתברך בדבקות אחרת, (שה"ס הזווג), והאדם יתקן את עצמו לצאת מפניהם ולהניחם בחדוה מסותרת שבאלו שלש (ברכות), ועם כל זה צריך להיות רצונו שהתחתונים יתברכו מאלו הברכות של חדוה המסותרת.

ואז צריך לנפול על פניו, ולמסור את נפשו בשעה (שהמלכות) אוחזת הנפשות והרוחות, אז היא השעה למסור נפשו בתוך אלו הנפשות שאוחזת, כי אז צרור החיים, (שהיא המלכות) היא כראוי. 

דבר זה שמעתי בין הסודות של מאור הקודש, ולא ניתנה לי רשות לגלות, חוץ מכם חסידים העליונים, שאם בשעה ההיא (שהמלכות) אוחזת הנפשות והרוחות (של בני אדם) ברצון אחד של הדביקות, משים האדם לבו ורצונו לזה, ונותן נפשו בדבקות ברצון ההוא, דהיינו לכלול נפשו באותה הדבקות, אם התקבלה (מסירת נפשו) בשעה ההיא ברצון הנפשות והרוחות והנשמות שאוחזת, זה הוא אדם שנצרר בצרור החיים, בעולם הזה ובעולם הבא... (ויקהל קח)

פתח ואמר, ויאמר לי עבדי אתה וגו' (המדובר הוא) כאן בתפלה שהאדם צריך להתפלל לפני הקב"ה, שהיא עבודה אחת גדולה ויקרה מעבודות אדונו. תא חזי, יש עבודת הקב"ה העומדת במעשה, שהיא עבודה העומדת במעשה הגוף, (דהיינו המצות התלויות במעשה), והיא עבודה. ויש עבודת הקב"ה שהיא עבודה פנימית יותר, שהיא עיקר הכל, והיא עומדת בעבודה הפנימית ההיא שהיא עיקר הכל, (דהיינו מצות התלויות בדבור וברצון הלב)...

תפלתו של אדם הוא עבודת הרוח, (שהוא עבודה מבחינה ב' הנ"ל התלויה בדבור), והיא עומדת בסודות העליונים, ובני אדם אינם יודעים שתפלתו של אדם בוקעת אוירים ובוקעת רקיעים, פותחת פתחים ועולה למעלה...

שהאדם צריך, אחר שהתקין עצמו בעבודת המעשה, (דהיינו בחינה א' הנ"ל) בתקוני מצוה וקדושה, שהם ציצית ותפילין, (הוא צריך) ליחד לבו בתקון עבודה הפנימית של רבונו, (דהיינו בחינה ב') ולשום לבו ורצונו בעבודה ההיא של אלו הדבורים (שבתשבחות) כי הדבור עולה (למעלה)... (שם קכא, ועיין שם עוד)

...(ומכאן מתחיל סדר עלית התפלה) והולכת (התפלה) ועולית ובוקעת אוירין, (שהיינו האויר שנפל ממלכות דעשיה לבחינת עולם הזה), עד שעולים עמה לרקיע הראשון, (שהוא רקיע דמלכות דעשיה), עולית התפלה ומגעת לממונה אחד שנתמנה לצד מערב, (שהוא המלכות), ושם נמצאים תשעה פתחים, ובהם עומדים כמה שרים וכמה ממונים ועליהם ממונה אחד ששמו זבוליאל...

וזה רוצה לשמש ברקיע הזה ביום, ולא ניתנה לו רשות עד שעולה האור של הלבנה, (דהיינו בלילה), ואז הוא מוציא כל אלו הצבאות וכל אלו הממונים, וכשהאיר היום עולים כולם בפתח אחד מאלו ט' פתחים, שהוא פתח העליון על כולם, (דהיינו בנקודת כתר שנשארה במדרגה) שמתחתיה עומד הרקיע, וכשהתפלה עולה היא נכנסת בפתח ההוא (העליון על כולם), וכל השרים וכל הממונים יוצאים מפתח ההוא, ועליהם זבוליאל ההוא ממונה העליון, (כלומר שאין שם ממונה אחד אלא אותו זבוליאל הממונה באויר, הוא ממונה גם כן בפתח העליון, שהוא למעלה מרקיע המלכות דעשיה, ויוצאים כולם ונושקים אותה, ומגיעים עמה עד רקיע השני, (שהוא יסוד דעשיה)...

וכשהתפלה עולה אל רקיע ההוא (יסוד), נפתחו י"ב שערים של רקיע ההוא, ובשער הי"ב עומד ממונה אחד ששמו ענאל, והוא ממונה על כמה צבאות ועל כמה מחנות, וכשהתפלה עולה עומד ממונה ההוא ומכריז על כל אלו הפתחים ואומר, פתחו שערים וגו' וכל השערים נפתחים, והתפלה נכנסת בכל אלו השערים...

אז נתעורר ממונה זקן בימים העומד לצד דרום ששמו עזריאל סבא, ולפעמים נקרא מחניאל משום שנתמנה על ששים רבוא מחנות, וכולם בעלי כנפים בעלי מחנות המלאים עינים, ואצלם עומדים אלו המחנות שהם בעלי אזנים ונקראים אזנים, משום שהם מקשיבים לכל אלו שמתפללים תפלתם בחשאי, ברצון הלב, שלא נשמע התפלה לאחר, תפלה זו עולה ומקשיבים לה כל אלו הנקראים בעלי אזנים...

ואם תפלה ההיא נשמעת לאזניו של אדם אין מי שיקבל אותה למעלה, ושוב אין מקבלים אותה אחרים ממי ששמע אותה תחילה, (דהיינו אחרים מאותו האדם). משום זה צריכים להשמר שלא ישמע התפלה לבני אדם. ועוד, כי דבור התפלה מתאחד בעולם העליון (בז"א), ודבור דעולם העליון אינו צריך להשמע...

וממונה ההוא שמו עזריאל סבא, וכשהתפלה עולה בחשאי כל אלו ששים רבוא מחנות וכל אלו בעלי העינים וכל אלו בעלי אזנים כולם יוצאים ונושקים מלה ההיא של התפלה העולה, זה שאמר עיני ה' אל צדיקים אלו הם בעלי העינים שלמטה, (דהיינו המלאכים הנ"ל שברקיע היסוד דעשיה), משם שיש בעלי עינים למעלה (בבחינת ג"ר, כי עינים הוא חכמה, אבל אלו העינים הן עיני היסוד, ועל כן כתוב עיני ה' אל צדיקים, כי היסוד נקרא צדיק), ואזניו אל שועתם אלו הם בעלי האזנים.

רקיע השלישי, (שהוא נצח והוד דעשיה) תפלה ההיא עולה ומגיעה לרקיע ההוא, ושם יש ממונה ההוא שנקרא גדרי"ה, ועמו כמה שרים וכמה ממונים והוא משמש ג' פעמים ביום, (דהיינו בשעת נסיעת ג' קוין למעלה באצילות), כנגד שרביט אחד של אור היוצא עולה ויורד ואינו עומד על מקום אחד...

ז' היכלות אלו הם היכלות של המלך, (דהיינו ז' היכלות דמלכות דאצילות ששם מזדווג המלך שהוא ז"א), ותפלה ההיא כשמתעטרת בכל אלו העטרות, כשעולה שמה מחברת (ז"א ומלכות) ביחד, להתעטר למעלה להיות הכל אחד כראוי. והשם של הקב"ה (שהוא המלכות) יתעטר מכל הצדדים למעלה ולמטה להיות אחד (עם ז"א), ואז ברכות לראש צדיק כתוב, (שהיסוד שנקרא צדיק משפיע ברכות בהמלכות).

אשרי חלקו של אדם שיודע לסדר תפלתו כראוי בתפלה זו (שהיא כראוי) שמתעטר בה הקב"ה, הוא מחכה עד שיגמרו כל תפלות ישראל לעלות, (ונכללות בתפלה השלמה), ואז הכל הוא בשלמות כראוי למעלה ולמטה, עד כאן הם עניני התפלה סודות עליונים (שבה), מכן ולהלאה יש מצות התורה תלויות בדבור, כמו שיש התלויות במעשה. (ויקהל קלו והלא, ועיין שם עוד)

והם שש מצות, ונוהגים גם כאן בתפלה, א', ליראה את השם הנכבד והנורא. ב', לאהבה אותו. ג', לברכו. ד', ליחד. ה', שיברך הכהן את העם. ו', למסור נשמתו לו. ואלו שש מצות הנהוגות בתפלה (הן תלויות) בדבור. חוץ מאלו המצות התלויות במעשה כמו ציצית ותפילין.

ליראה את השם מצוה זו נוהגת באלו התשבחות שאמר דוד המלך ובקרבנות שבתורה ששם צריך האדם לירא מפני אדונו, משום ששירים ההם עומדים במקום ההוא שנקרא יראה, (שהיא המלכות). וכל אלו הללויה הם סוד יראת הקב"ה (שהיא המלכות) וצריך האדם לשום רצונו בשירים אלו ביראה, וכבר העמידו החברים כל אלו הסודות של שירות ותשבחות, וכל אלו הסודות של הללויה.

כיון שהגיע האדם לישתבח, ישים רצונו לברך אל הקב"ה, כמו יוצר אור יוצר המאורות. לאהבה אותו, היינו כשמגיע לאהבת עולם, ואל ואהבת את ה' אלקיך, שזה סוד אהבת הקב"ה. ליחד אותו, היינו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. שכאן נמצא סוד היחוד של הקב"ה ליחד שמו ברצון הלב כראוי, ומשם ולהלאה זכרון של יציאת מצרים, שהיא מצוה להזכיר יציאת מצרים שכתוב, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.

שיברך הכהן את העם, הוא כדי לכלול ישראל יחד בשעה שלוקחים ברכות שלמעלה, כי באותה שעה מקבלת כנסת ישראל (שהיא המלכות) ברכות. ושעת רצון היא למסור לו נפשו ולתת לו הנשמה ברצון לב, כשנופלים על פניהם ואומרים, אליך ה' נפשי אשא, שיכוין אליו לבו ורצונו למסור לו הנפש ברצון שלם. ואלו הן שש מצות העומדות בתפלה העולות כנגד שש מאות מצות התורה.

ואם תאמר שי"ג אחרות יש בתורה, אלו עומדים להמשיך י"ג מדות הרחמים שהכל כלולים בהם, (כלומר שי"ג מדות הרחמים שאנו אומרים הן כנגדם, ושש מצות אלו הם שהתפלה מתעטרת בהם)...

אשרי חלקו מי שישים לבו ורצונו לזה, ולהשלים אותם בכל יום, ובאלו תלוים דברים אחרים רבים. אבל כשמגיע האדם למקומות אלו הנ"ל, צריך לכוין לבו ורצונו להשלים מצוה ההיא התלויה במלה ההיא, ואז מכריזים עליו ואומרים, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (ויקהל קנא)

אר"ש כשמוציאים התורה בצבור לקרות בו, נפתחים שערי השמים של רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה, וצריך האדם לומר כך. בריך שמיה דמארי עלמא, בריך כתרך ואתרך... (שם שם רכד, וראה שם כל הנוסח)

...בסודות אלו יכול האדם להתדבק באדונו לדעת שלמות החכמה בסוד עליון כשעובד לאדונו בתפלה ברצון בכוונת הלב הוא מדבק רצונו כאש בגחלת, ליחד אלו רקיעים התחתונים שמצד הקדושה, (שהם ממלכות), לעטר אותם בשם (הוי"ה) אחד תחתון, ומשום ולהלאה ליחד אלו רקיעים העליונים הפנימים, (שהם רקיעים דז"א), שיהיו כולם אחד ברקיע ההוא העליון (דבינה), העומד עליהם.

ובעוד שפיו ושפתיו נעות, יכוון לבו ורצונו יעלה למעלה למעלה ליחד הכל בסוד הסודות, ששמה נתקעים כל הרצונות והמחשבות, הנמצא בסוד אין סוף, ולכוון בזה בכל תפלה ותפלה בכל יום ויום, לעטר כל ימיו בסוד הימים העליונים (חג"ת נהי"מ) בעבודתו... (ויקהל שסו)

...כיון שנטהר במים ואף על פי שהאדם עסק בתורה נשמה ההיא אינה מתקיימת במקומה ואינה שולטת בו באדם, רק כח הדם בלבד, שנקרא נפש. נפש ההיא המתפשטת תמיד בתוך הדם וכבר העמדנו. וכשמתפלל האדם תפלה לעבודת רבונו, אז מתיישב כח הדם במקומו, ומתגבר כח הנשמה, ומתיישבת במקום ההוא בגוף, ואז נשלם האדם לפני רבונו כמו שצריך הנפש למטה, וסוד דבר הנשמה למעלה.

ועל כן מי שמתפלל תפלה מטרם שיאכל העמיד עצמו כמו שצריך, והנשמה עולה על מקום מושבה כמו שצריך, ואם אוכל מטרם שמתפלל תפלתו שיתיישב הדם על מקומו, הרי הוא כמנחש ומעונן, הוא משום שזה דרכו של מנחש, להעלות הסטרא אחרא ולהשפיל צד הקדושה.... (שם תה, ועיין שם עוד)

התפלה של האדם, היא כמו שאמרתם, אתם קדושים עליונים אשרי חלקכם, (דהיינו מה שאמרו לעיל אות ק"כ והלאה במאמר עלית התפלה), כי בתפלה מתתקן גופו ונפשו של אדם ונעשה שלם, תפלה היא תקונים מתתקנים, שמתתקנים כאחד. והם ארבע (תקונים), תקון א', הוא תקון עצמו להשתלם, תקון השני הוא תקון עולם הזה. תקון השלישי הוא תקון עולם העליון בכל צבאות השמים. תקון רביעי הוא תקון השם הקדוש בסוד המרכבות הקדושות, ובסוד העולמות כולם למעלה ולמטה בתקון כראוי.

תקון הראשון (שאמרתי שהוא) תקון של עצמו, הוא משום שצריך לתקן עצמו במצוה וקדושה, ולהתתקן בקרבנות ועולות להטהר. (שציצית ה"ס מצוה, ותפילין ה"ס קדושה, ובאמירת קרבנות ועולות מתתקן כמו שהקריב קרבנות). תקון השני, שהוא תקון של עולם הזה, (היינו) במעשה בראשית לברך להקב"ה על כל מעשה ומעשה באלו הללויה, הללוהו כל כוכבי אור, הללוהו שמי השמים וגו', (שהוא נאמר) לקיים קיום עולם הזה, ועל זה בברוך שאמר, שברוך (פירושו) ברוך על הכל.

תקון השלישי, שהוא תקון עולם העליון בכל אלו צבאות ומחנות, (היינו השבח), יוצר משרתים ואשר משרתיו וגו', וכן והאופנים וחיות הקדש. תקון הרביעי הוא תקון התפלה של שמונה עשרה, שהוא תקון הסוד של השם הקדוש, כמו שאמרתם אשרי חלקכם. וכאן סוד התקון של שם שלם, אשרי חלקי עמכם בעולם הזה ובעולם הבא. (ויקהל תט)

תא חזי, מה בין תפלה למעשה הקטרת. תפלה, התקינו אותה במקום הקרבנות שהיו ישראל עושים, וכל אלו הקרבנות שהיו עושים ישראל אינם חשובים כקטרת, ועוד, מה בין זה לזה, כי התפלה היא תקון לתקן מה שצריך, קטרת עושה יותר, שמתקן וקושר קשרים, (דהיינו יחודים), ועושה אורה יותר מהכל. ומה הוא, היינו שמעביר הזוהמא ומטהר המשכן והכל מזדהר ומתתקן ומתקשר יחד.

ועל כן צריכים להקדים מעשה הקטרת לתפלה בכל יום ויום, להעביר הזוהמא מן העולם, שהוא תקון הכל בכל יום ויום, כמו קרבן חביב שהקב"ה רוצה בו. (שם תעז)

ועל כן כל מי שמתפלל תפלה וקושר היחוד מסתכלים בו, אם התפלה והקשר הם כראוי, ואם תפלה ההיא וקשר ההוא הם כראוי אז הוא מתברך תחילה ממקום שכל הברכות יוצאות, זה שכתוב והנה עשו אותה וגו' מיד ויברך אותם משה. (פקודי שדמ)

אבל תא חזי, משה, כשסידר תפלתו בשביל ישראל, האריך בתפלה זו, משום שהיא תפלה העומדת למעלה (בז"א), וכשסידר תפלתו בקצרה (דהיינו שהתפלל) על אחותו לא האריך בתפלה זו, משום שעומדת למטה (במלכות), שכתוב א-ל נא רפא נא לה, ולא האריך יותר, משום שהוא אדון הבית, (שהיא המלכות הנקרא בית, ומשה היה מרכבה לז"א שהוא אדונה). ועל כן פקד ביתו כראוי, ומשום זה לא האריך יותר בתפילתו. וכל הסידורים (שאמרנו בהיכלות), הם להשרות השכינה בעולם, כמו שהעמדנו בכל אלו היכלות שאמרנו.

(פירוש: אריכות התפלה, תורה, שהמשיך השפע ממעלה למטה, וזה נהוג רק בבחינת ז"א, וזה שאמר בגין דאיהי צלותא דקיימא לעילא. וקצרות התפלה תורה, שממשיך רק בבחינת ממטה למעלה, שזה נהוג בשפע הארת החכמה מן המלכות, וזה שאמר בגין דקיימא לתתא, דהיינו במלכות. ומשום זה צריכים לכלול היכלות התחתונים בהיכלות עליונים ואין להמשיך השפע ישר מהיכלות העליונים למטה אל התחתונים, ובעיקרם הם ג' מיני התכללות. וזה שאמר וכלהו סדורין לאשראה שכינתא בעלמא, שאי אפשר להמשיכה רק בדרך התכללות התחתונים בעליונים, שה"ס ממטה למעלה). (פקודי תעג)

כעין זה ממונה ההוא הקדוש העומד על פתח ההוא כל אלו התפלות שבוקעות אוירים ורקיעים לבא לפני המלך, אם היא תפלת רבים, הוא פותח הפתח ומכניס תפלה ההיא (ומתעכבת שם) עד שנעשו שם כל תפלות העולם עטרה בראש צדיק חי העולמים, (שהוא יסוד), כמו שהעמדנו.

ואם היא תפלת יחיד, היא עולה עד שמגעת לפתח היכל הזה, שממונה הזה עומד בו, אם יפה היא תפלה ההיא לכנוס לפני המלך הקדוש, מיד הוא פותח פתח ומכניס אותה, ואם אינה יפה, דוחה אותה לחוץ ויורדת ומשוטטת בעולם, ועומדת ברקיע התחתון מאלו הרקיעים שלמטה המנהיגים בעולם. וברקיע ההוא עומד ממונה אחד ששמו סהדיאל, הממונה על הרקיע הזה, ולוקח כל אלו התפלות הנדחות הנקראות תפלות פסולות וגונז אותם עד שאדם ההוא חוזר בתשובה.

אם חוזר בתשובה לפני אדונו כראוי, ומתפלל תפלה אחרת טובה, הנה תפלה ההיא הטובה כשעולה לוקח ממונה ההוא סהדיאל את התפלה הזו (הפסולה), ומעלה אותה למעלה עד שנפגשת בתפלה ההיא הטובה, ועולות ומתערבות יחד ונכנסות לפני המלך הקדוש.

ולפעמים נדחית תפלה ההיא, משום שאותו האדם נמשך אחר סטרא אחרא והוא נטמא בצד ההוא, ולוקח התפלה הממונה ההוא שבסטרא אחרא הטמא, ואז עומד סטרא אחרא ההוא הטמא ומזכיר עונותיו של אדם ההוא לפני הקב"ה, ומשטין עליו למעלה, ועל זה, כל התפלות וכל הנשמות כשעולות כולן עולות ועומדות לפני היכל (הראשון) הזה, וממונה הזה עומד על פתח ההיכל להכניס הנשמות והתפלות או לדחותן לחוץ.

למעלה מפתח הזה של ההיכל יש פתח אחר שהקב"ה חפר אותו (מדינים דמפתחא שה"ס באר חפרוה שרים, ונפתח שלש פעמים ביום, (דהיינו שמאירים בו ג' קוין), ואינו נסגר, ועומד פתוח לאלו בעלי תשובה ששפכו דמעות בתפלתם לפני אדונם, וכל השערים והפתחים נסגרים, עד שנכנסים ברשות, חוץ משערים אלו, הנקראים שערי דמעות, (שפתוחים ואינם צריכים רשות). (פירוש, כי פתח הא' הנ"ל ה"ס לפתח חטאת רובץ, ושם נמצאת המלכות דמנעולא, שהיא בסוד רבבה, ובמחנה זו אינה מועיל תשובה, להיותה מדת הדין הקשה, אבל הקב"ה חפר למעלה ממנו פתח ב', מסוד מפתחא, דהיינו מלכות הממותקת בבינה, ומשם מועילה תשובה).

וכשתפלה זו שבדמעות עולה למעלה באלו השערים, מזדמן אופן ההוא, (דהיינו מלאך מבחינת המלכות הנקרא אופן), העומד על שש מאות חיות גדולות, ושמו ירחמיאל, הוא לוקח תפלה ההיא שבדמעות התפלה נכנסת ומתקשרת למעלה, והדמעות נשארו כאן ורשומים בפתח ההוא... (פקודי תפה, ועיין שם עוד)

כל אלו התפלות המוקדמות מטרם שגמרו ישראל כל התפלות הן מתעכבות ברקיע הזה, ובזק הזה (הממונה) השולט על הרקיע מתקן אותן, עד שבא סנדלפון ממונה הגדול שהוא רוח העליון השולט על הכל. וכשגמרו ישראל כל התפלות לוקח אותן מרקיע הזה ועלה וקושר אותן קשרים לאדונם כמו שהעמדנו... (שם תקא)

פתח הרביעי הוא עומד לרפואה, ויקרא פתח הרפואה, בפתח זה עומד ממונה אחד ושמו פדיאל, מלשון פדיון, והוא נתמנה על כל אלו הרפואות שבעולם ולהכניס התפלות של כל בעלי מכאובים ומחלות וצער, וזה עולה עם כל אלו תפלות ומכניסם לפני הקב"ה... (שם תקנד)

...ואלו עומדים להסתכל על כל אלו שמתפללים תפלתם, ומקדימים לבית הכנסת להספר מאלו עשרה ראשונים. אז עולים (השרפים), וכותבים אותם למעלה, משום שאלו, (שהם מעשרה ראשונים), נקראים חברים אליהם. זה שאמר חברים מקשיבים לקולך השמעיני.

אשרי הם הצדיקים שיודעים לערוך תפלתם כראוי, משום כשתפלה זו מתחלת לעלות אלו (המלאכים) עולים עם תפלה זו, ונכנסים בכל אלו הרקיעים ובכל אלו היכלות עד השער של פתח העליון, ונכנסת תפלה ההיא להתעטר לפני המלך, כמו שלמדנו.

תא חזי, כל אלו המתפללים תפלות ומקדשים לאדונם ברצון שלם, תפלה זו צריכים להוציאה מן המחשבה וברצון הדבור והרוח, אז מתקדש שמו של הקב"ה. וכשהתפלה מגיעה לאלו (מלאכים) שהם חברים כולם לוקחים תפלה ההיא והולכים עמה עד היכל הרביעי בפתח ההוא, (אשר שם), ואלו (המלאכים) משבחים להקב"ה בזמן ההוא שישראל מתפללים תפלות ומקדישים להקב"ה, בזמן ההוא (ביום) אלו הם (הממונים) שביום שנתמנו (לשבח יחד) עם ישראל להיות עמהם חברים, ובלילה (הם חברים) באלו האחרים האומרים שירה בלילה.

ותא חזי, כתוב גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, והרי העמדנו, ההוא משום שמנע ברכות מהקב"ה, שהוא אביו, שמו שכתוב שאל אביך ויגדך, וכתוב ישמח אביך והעמידוהו.

חבר הוא לאיש משחית, מי הוא איש משחית, זה הוא איש שפגם את הלבנה. (שהיא מלכות, דהיינו הסטרא אחרא), שנקרא איש תהפוכות, איש לשון, איש יודע ציד, איש שדה. וזה הוא איש משחית, כי זה מונע ברכות מן העולם, אף כאן מי שמונע ברכות מן העולם חבר הוא לאיש משחית הזה, כמו שאמרנו. וזה הוא סוד, משום שאדם צריך לברך להקב"ה ולהתפלל תפלה כראוי, כדי שיתברך שמו הקדוש ויתחבר באלו חברים הקדושים, (דהיינו המלאכים), ולא יפגום תפלתו, משום (שאם יפגום תפלתו) ימנע ברכות מן העולם, ויתחבר בחבר ההוא שהוא איש משחית שהוא מנע ברכות מן העולם וגרם לכולם מות... (פקודי תקעה)

אלו החלונות ואלו החרכים (שהם השרפים ואראלים) עומדים כולם ליחד כל התפלות העולות ממטה למעלה, ולהשגיח בהן להביאן לפני הקב"ה, ועל כן כל בית הכנסת שאין בו חלונות אינו מקום להתפלל בו כראוי... (שם תקצא, ועיין עוד שם תשצ)

עתה שלא נמצא קרבן, מי שחטא לפני אדונו ושם אליו, ודאי שהוא מר נפש בעצבות, ברוח שבור, ואיך מקיים שמחה ורננה, הרי אינן נמצאות בו, והרי כך למדנו, שהתשבחות שמשבח לאדונו, ושמחת התורה, ורננה של התורה זו שמחה ורננה. וכן למדנו, ולא מתוך עצבו וכו'... ומהו התיקון שלו.

אלא סוד הדבר, הרי למדנו, לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים וכו' ויתפלל תפלתו, זה שאמר לשמור מזוזות פתחי, (דהיינו שיכנוס שני פתחים), היעלה על דעתך שני פתחים ממש, אלא אמרו, שיעור שני פתחים, כאן רמז למה שאמר שאו שערים ראשיכם, שהם מעון ומכון, שהם לפני ולפנים, בתחילת המדרגות, (הנקראים) חסד, ופחד, (דהיינו גבורה), והם פתחי עולם. על כן צריך האדם שיכוון בתפלתו כנגד קדש הקדשים, שהוא השם הקדוש, ויתפלל תפלתו, והם אלו ב' פתחים ב' כתרים, (דהיינו ב' ספירות חסד וגבורה דז"א).... (ויקרא קיב, ועיין שם עוד)

...תאנא מי נח הם נקראים, משום שהוא גרם שיהיה נקראים על שמו, (דהיינו על מה שלא התפלל עליהם כנ"ל)... (וכתוב) זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי בענן, (כדי להגן על העולם, הקשת מורה) שאין מי שישגיח (על העולם ויתפלל עליו), אלא (אני עושה) לכבוד שמי הרמוז בזאת, ומי גרם לי לזה, מי נח, (שלא התפלל ולא הגן על העולם).

מכאן הסימן לחסיד צדיק, שלא נגלה הקשת בימיו, שבימיו לא נצרך העולם לאות הזה, (מפני שהוא מגין על העולם בתפלתו). ומי הוא אותו שמבקש רחמים על העולם וראוי להגן עליו, היינו כמו ר' שמעון, שלא נצרך העולם בימיו לאות הזה... (שם רלח)

פתח ר' יוסי ואמר, לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה', תא חזי, כל הרצון וכל הלב שצריך האדם להמשיך ברכות מלמעלה למטה כדי ליחד השם הקדוש, הוא צריך להמשיך בתפלה להקב"ה ברצון ובכונות הלב, מנחל עמוק ההוא, (שהוא בינה), שכתוב, ממעמקים קראתיך ה', ששם עומק הכל בעמקים העליונים, שהם התחלה עליונה שאבא ואמא מזדווגים, (דהיינו חכמה ובינה שבבינה)... (שם תשח, ועיין שם עוד)

...ומשום זה התקינו התנאים והאמוראים תפלות במקום קרבנות, להעביר חטאות ואשמות (מן המלכות), ומשום זה התקינו תפלת שחרית, כקרבן השחר, ותפלת מנחה, כקרבן בין הערבים, ותפלת ערבית, כאמורים ופדרים שהיו מתאכלים על המזבח כל הלילה. ושלשת האבות שהתקינו ג' תפלות כנגד המרכבה שהם קשורים בו, (שהם חג"ת), כמו שהעמדנו, האבות הן הן המרכבה... (צו מז)

ר' יהודה אמר זאת (שהיא המלכות) תהיה ודאי כנגדו להפרע ממנו, מאותו מוציא שם רע, (כי מצורע הוא אותיות מוציא רע). ביום טהרתו והובא אל הכהן, מה מלמדנו, הוא שמי שיש בו לשון הרע אין תפלתו נכנסת לפני הקב"ה, כי מתעורר עליו רוח הטומאה כיון שחזר בתשובה וקבל עליו תשובה, מה כתוב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו', וראה הכהן וגו'. (מצורע טז)

מהו בלא שפתי מרמה, אלא כך למדנו, כל דבור ודבור שבתפלה שהאדם מוציא מפיו עולה למעלה ובוקע רקיעים, ונכנס למקום שנכנס ושם נבחן אותו הדבור, אם הוא דבור ישר או לא, אם הוא דבור ישר מכניסים אותו לפני המלך הקדוש לעשות רצונו, ואם לא מסירים אותו לחוץ, ומתעורר בדבור ההוא רוח אחר מס"א)... (שם מד)

ושם (בספרו של שלמה המלך) כתוב, ג' מדורים עשה הקב"ה לצדיקים (לנר"ן שלהם אחר פטירתם), אחד, לנפשות הצדיקים שלא הסתלקו מעולם הזה, ונמצאות בעולם הזה, (כי נפש הנפטר אינה מסתלקת מעולם הזה), וכשהעולם צריך רחמים, ואלו (בני האדם) החיים יושבים בצער, הם מתפללות תפלה עליהם, והולכות ומודיעות הדבר לישני חברון, דהיינו האבות), והן מתעוררות ועולות לגן עדן הארץ, ששם רוחות הצדיקים מתלבשים בעטרות של אור, ומתיעצות בהם, וגוזרות גזרה והקב"ה עושה רצונן ומרחם על העולם... (אחרי רנח)

אף על פי שהתקנו האבות תפלות במקום קרבנות, זה הוא לקרב נפשות ורוחות ונשמות, שהם שכליים להקב"ה ושכינתיה, כאברים אל הגוף, אבל מצד הכסא, (שהוא בריאה), והמלאכים (שהם יצירה), שהם גופים ואברים שמחוץ למלך והמטרוניתא אין שם קרבן, ומשום זה נאמר בהכסא ויאמר כי יד על כס י-ה, (אשר כס הוא חסר א')... (בהר רע"מ לג)

לאחר שקם (משנתו) נכנס לבית הכנסת מעטר עצמו בתפילין, ומתכסה בכסוי של ציצית, נכנס ומטהר עצמו תחילה בקרבנות, ואחר כך מקבל עליו עול מלכות בסדר השבחים של דוד, שהם סדר של עול מלכות, ובסדר שבחים זה הוא משרה עליו עול ההוא, לאחר כך סדר תפלה דמיושב, (היא כנגד המלכות), וסדר תפלה דמעומד (שהוא כנגד ז"א), לקשר אותם (ז"א ומלכות) ביחד.

תא חזי, סוד הדבר אף על פי שהתפלה תלויה בדבור, ובדבור הפה, הכל תלוי בעיקר בתחילה במעשה, ולאחר כך בדבור, ובדבור הפה, מהו המעשה, אלא מעשה ההוא שעושה אדם תחילה הוא כעין התפלה, ולא יתפלל אדם תפלה עד שיראה מעשה תחילה כעין התפלה.

המעשה שבתחילה, הוא בשעה שאדם קם (משנתו), צריך לטהר עצמו תחילה, (דהיינו שיעשה צרכיו), ואחר כך יקבל עליו עול הזה, לפרוש על ראשו פרשות של מצוה, לאחר כך יקשור קשר היחוד, שהם תפילין, תפלה של ראש ותפלה של יד, ולתקן אותם בקשר אחד בשמאל, ועל הלב, כמו שהעמדנו שמאלו תחת לראשי... וזה הוא המעשה (שצריך לעשות) בתחילה.

לאחר כך, בשעה שאדם נכנס לבית הכנסת יטהר עצמו תחילה בקרבנות, בדבור הפה, (דהיינו שיאמר פרשת הקרבנות), ואחר כך יקבל עליו עול מלכות לפרוש על ראשו, בשבחים של דוד המלך כעין המעשה של הפורש על ראשו פרשות של מצוה, (שהוא כנגד המעשה דציצית), ולאחר כך תפלה דמיושב, שהוא כנגד (המעשה של) תפלה של יד, (דהיינו המלכות), ולאחר כך תפלה דמעומד, (שהיא סוד ז"א) שהוא כנגד (המעשה של) תפילין של ראש. וזה כנגד זה, המעשה (צריך להיות) כעין הדבור, כי ודאי במעשה ודבור תלויה התפלה.

ואם פוגם המעשה, אין (הדבור) מוצא מקום לשום עליו, והוא אינה תפלה, ואדם ההוא נפגם למעלה ולמטה, כי צריכים להראות מעשה ולדבר עליו דבור, וזו היא תפלה שלמה, אוי לאדם שפוגם תפלתו עבודת אדונו, עליו כתוב כי תבואו לראות פני וגו', גם כי תרבו תפלה אינני שומע, כי במעשה ובדבור תלוי הדבר.

תא חזי, כיון שהאדם עשה תפלתו באופן הזה במעשה ובדבור, וקשר קשר היחוד נמצא שעליונים ותחתונים מתברכים על ידו, אז, אחר שגמר תפלת העמידה, צריך האדם להראות את עצמו כאלו נפטר מן העולם, שהרי נפרד מן עץ החיים, (שהוא ז"א שה"ס תפלת העמידה), ואסף רגליו אל אותו אילן המות, שהחזיר לו פקדונו, (שהחזיר לו נפשו בבקר), כש"א ויאסוף רגליו אל המטה, כי כבר התודה על חטאיו והתפלל עליהם, עתה צריך להיות נאסף אל אותו אילן המות ולפול (על פניו), ויאמר אליו אליך ה' נפשי אשא...

ויראה אדם את עצמו כאלו נפטר מן העולם, כי מסר נפשו למקום ההוא של מות, משום זה אין ו' (בסדר א"ב של אליך ה' נפשי אשא), כי ו' הוא עץ החיים, (דהיינו ז"א שה"ס ו' דהוי"ה)... 

ותקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עונותיו, אשרי האדם היודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב, אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון, כש"א ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו... (במדבר עג)

ויאמר באשמורת הבקר כמה סליחות ותחנונים ובקשות, בכל מיני רנה בגרונו, שהוא כנור להוציא בו קול בשש כנפי ריאה... ובשש טבעות הקנה... (נשא יב)

...מי שנכנס בין שני כרובים בפנים, (פירושו) מי שנכנס שיעור שני פתחים בפנים בבית הכנסת הוא מתדבק באדונו, ורצונו נעשה. מי שמעיין בתפלה ומסתכל בה, (כלומר, שאומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שמתפלל בכונה) הוא רחוק מקיום רצונו שבקש... (שלח קלא)

אמר רבי שמעון, כאן אני רוצה לגלות דבר, תא חזי כי מי שיודע לסדר מעשה כראוי ולסדר דיבורים כראוי, הרי ודאי שמעוררים את הקב"ה להמשיך דברים עליונים ישרים, ואם לא אינו מתרצה אליהם. ואם כן הרי כל העולם יודעים לסדר המעשה ולתקן דיבורים, מהו החשיבות שלהם של הצדיקים, היודעים שורש הדיבור והמעשה, ויודעין לכוון הלב והרצון יותר מאלו האחרים שאינם יודעים כל כך.

אלא אלו שאינם יודעים שורש המעשה כל כך, אלא רק סדור בלבד ולא יתר, מושכים עליהם משיכה שלאחר כתפיו של הקב"ה, שאין (תפלתם) פורח באויר הנקרא השגחה, (כלומר, שזה הוא השגחה של פנים, והם אינם ראוים אלא לבחינת מאחורי כתפים).

ואלו היודעים ומכוונים הלב והרצון, מוציאים ברכות ממקום המחשבה, (שהיא חכמה), ויוצאים בכל הגזעים והשרשים (של המדרגות) בדרך ישר כראוי, עד שמתברכים העליונים ותחתונים, והשם הקדוש העליון מתברך על ידיהם... (חקת פא)

ועתה לכה נא ארה לי וגו', ר' אבא פתח, תפלה לעני כי יעטוף וגו', ג' הם שכתוב בהם תפלה, והעמידוהו דבר זה, אחד הוא משה, אחד הוא דוד, ואחד הוא עני, שנכלל בהם ונתחבר בהם, ואם תאמר הרי כתוב תפלה לחבקוק הנביא, הרי ארבעה הם, אלא חבקוק לא משום תפלה (הוא אמר), ואף על פי שכתוב בו תפלה. שבח והודאה היא להקב"ה על שהחיה אותו, ועשה עמו נסים וגבורות, כי בנו של שונמית היה (שהחיה אותו אלישע).

אבל ג' הם הנקראים תפלה, תפלה למשה איש האלקים, תפלה זו שאין כמוה באדם אחר. תפלה לדוד, תפלה זו היא תפלה שאין כמוה במלך אחר, תפלה לעני, תפלה היא, מאלו הג' כי חשובה מכולן, הוי אומר תפלה לעני, תפלה זו קודמת לתפלה של משה, וקודמת לתפלה של דוד, וקודמת מכל שאר תפלות העולם.

מהו הטעם, משום שעני הוא שבור הלב, וכתוב קרוב ה' לנשברי לב, והעני עושה תמיד ריב עם הקב"ה, והקב"ה מקשיב ושומע דבריו, כיון (שהעני) התפלל תפלתו, פותח כל חלונות הרקיע, וכל שאר התפלות העולות למעלה דוחה אותם אותו העני, שבור הלב, שכתוב תפלה לעני כי יעטוף, והיה צריך לומר כי יתעטף, מהו כי יעטוף, אלא הוא עושה איחור, שמאחר כל תפלות שבעולם שאינן נכנסות עד שתפלה שלו נכנסת, עטופא פירושו איחור מלשון ועטופים ללבן.

והקב"ה אמר תתאחרנה כל התפלות ותפלה זו תעלה אלי, איני צריך כאן בית דין שידונו בינינו, לפני תהיינה תרעומות שלו, ואני והוא נהיה בלבדנו, והקב"ה נתיחד בלבדו באלו התרעומות בתפלה ההיא שכתוב ולפני ה' ישפוך שיחו, לפני ה' ודאי.

כל צבאות השמים שואלים אלו לאלו במה עוסק הקב"ה במה משתדל, אומרים הוא מתיחד בתשוקה בכלים שלו, (דהיינו בנשברי לב), כולם אינם יודעים מה נעשה מתפלת העני, ומכל אלו התרעומת שלו, כי אין תשוקה לעני אלא כששופך דמעות בתרעומת לפני המלך הקדוש. ואין תשוקה להקב"ה, אלא כשהוא מקבל אותם ונשפכים לפניו, וזו היא תפלה שעושה איחור ועכוב לכל התפלות שבעולם.

משה התפלל תפלתו ונתעכב כמה ימים בתפלה הזו, (מחמת תפלת העני). דוד ראה שכל החלונות וכל שערי שמים כולם מוכנים להתפתח (לתפלת) העני, ואין בכל תפלות שבעולם שהקב"ה מקשיב מיד כתפלת העני. כיון שראה זה, עשה עצמו עני ואביון, פשט לבוש מלכות וישב על הארץ כאביון, ואמר תפלה, שכתוב, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני...

אמר ליה ר' אלעזר, יפה אמרת, ועל כן צריך האדם המתפלל תפלתו לעשות עצמו עני, כדי שתכנס תפלתו לעשות עצמו עני, כדי שתכנס תפלתו בכלל תפלות כל העניים, כי כל שומרי השערים אינם עוזבים כך להכנס, (את כל התפלות שבעולם), כמו שעוזבים תפילת העני, כי הן נכנסות בלי רשות, ואם אדם עושה עצמו, ומשים רצונו תמיד, כמו עני, תפלתו עולה ופוגשת בתפלות העניים, ומתחברת בהן ועולות עמהן, ונכנסת בכלל שלהן, ומתקבלת ברצון לפני המלך הקדוש. (בלק קפו)

ומשום שהוא עת רצון, מבקש הקב"ה זכות על האדם, ואם נמצא בתפלה או שהוא בעל תשובה, הוא מרחם עליו, ובאותה שעה נשמע קול צפרים המקננים, שכתוב אשר שם צפרים יקננו... (שם שנב)

אמר הקב"ה למחנות שלמעלה, כל מי שיתפלל בין שיהיה גבור, בין שיהיה חכם, בין שיהיה עשיר, גבור הוא בזכיות, (שמתגבר על יצרו), חכם הוא בתורה, ועשיר הוא במצות, לא יכנס תפלתו בהיכל הזה עד שתראו בו סימנים אלו, שנתן בעצמו את התקונים שלי. ומשום זה, העמידו בעלי המשנה, אם הרב דומה למלאך ה' צב-אות תורה יבקשו מפיהו, (שפירושו), מי שיהיה רשום בסימנים אלו בלבושו, תקבלו תפלתו, סימן אחד הוא שיהיה רשום בתפלתו בתכלת (שבד') כנפי הציצית, (שהתכלת) דומה לרקיע שהוא מטטרון, (ונמצא שהוא דומה למלאך ה' צב-אות), שהצורה שלו הוא תכלת שבציצית... (פנחס רע"מ רנ, ועיין שם עוד רמג)

(ועל תפלת י"ח אמרו), אין דורשין במרכבה ביחיד, משום שהדורש ליחיד, (הנה היחיד) עמו, הם שנים בהדרוש, ואינו צריך להשמיע שם קול בתפלתו, אלא רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ובזה, הוא סוד, והזר הקרב יומת, וכך הוא בתפלה, כל אחד מתפלל בחשאי שתפלתו אינה נשמעת לחבירו, כמו הדורש לחבירו, והוא רוצה להשתיק הדבור אליו (שלא ישמע), אינו צריך לעשות אלא דבור בחשאי, ואז לא ישמע חבירו, ומשום זה העמידו חכמים כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה. (שם שלח)

ובמה וחמת המלך שככה, משום וישמע את הקול, זה קול תורה, קול דקריאת שמע, (שהוא קו האמצעי, שהוא חסדים, המיחד ימין ושמאל זה בזה, תחת שליטת החסדים, ואז נשקטים הדינים כנ"ל בדבור הסמוך וידבר אליו, שה"ס גילוי חכמה שבמלכות הנקראת דבור), הוא בתפלה שבפה, שהוא א-דני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, (שהיא המלכות).... (פנחס רע"מ תד)

אמר ר' שמעון על סוד הזה אסור לו לאדם לטעום כלום עד שיאכל מלך העליון, ומה היא (אכילתו) היא תפלה, (שהיא במקום קרבן). תפלתו של האדם היא כעין זה (שאמרנו למעלה בקרבן), בתחילה מזמינים לד' צורות החקוקות בכסא, (שהן ישרו) על אלו הבריות על העופות והבהמות שרוחות (של ד' החיות) מתפשטים עליהם שיהיו לקרבן, (שהם) בריות שיסוד הרוח שלהם בעולם הזה הוא מהן (מד' החיות כנ"ל), והיינו מה רבו מעשיך ה', כי הבריות שהרוח שלהם ראוי לקרבן מתפשט עליהם ד' צורות שבכסא, המזומנים על קרבנות אלו, והיינו שאנו אומרים והאופנים וחיות הקודש (שה"ס ד' חיות שבכסא), וכל אלו צבאות אחרים המתפשטים מהן, (שמקשרים בהן הרוח של בהמות ועופות הראוים להקרבה).

ואחר כך הכהן הגדול המיחד שם הקדוש (כנ"ל בקרבן), והיינו אהבת עולם אהבתנו וכו', (שאהבה ה"ס החסד מדתו של הכהן), היחוד (שהכהן מיחד), היינו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואחר כך הלוים שהם מתעוררים לנגן, והיינו והיה אם שמוע וגו' השמרו לכם פן יפתה וגו', (שפרשה זו היא כנגד השמאל שהוא גבורה), שזה זמר הלוים (כלומר שזמירות הלוים הן משמאל), כדי לעורר צד הזה בקרבן הזה, (כלומר בתפלה שהיא במקום קרבן). ואחר כך ישראל והיינו אמת ויציב ונכון, (הרומז) על ישראל סבא העומד על הקרבן, שהוא עשר מדרגות עליונות פנימיות הכל, (דהיינו ע"ס) הנמצא על השלחן, (שהם אמת ויציב ונכון וקיים).

אבל אין רשות לאחד מהם לאכול ולהושיט יד אל הקרבן, (דהיינו התפלה), עד שמלך העליון (שהוא ז"א) אוכל, והיינו ג' ראשונות וג' אחרונות (שבשמונה עשרה, ששם הוא זווג ז"א ומלכות, שה"ס אכילת המלך). כיון שהוא אכל נותן רשות לד' צורות, (דהיינו ד' חיות שבכסא) ולכל אלו הצדדים המתפשטים מהן, שיאכלו.

אז אדם, שהוא צורה הכוללת כל שאר הצורות, משפיל ונופל על פניו ומוסר עצמו ורוחו אל אדם שלמעלה, העומד על אלו הצורות הכולל כל הצורות שיתעורר אליו כראוי, והיינו (לומר) אליך ה' נפשי אשא, לעורר צורות אחרות וכל המתפשטים מהם, והיינו (שאומרים בתהלה לדוד), יביעו ירננו יאמרו וידברו, (שסובב על הצורות המתפשטות מהן), וכולם אוכלים ונהנים מן התפלה, כל אחד כראוי לו.

מכאן ולהלאה יאמר אדם צרות לבו, זה שאמר יענך ה' ביום צרה, כמו מעוברת היושבת בחבליה, כדי שכולם יתהפכו להיות מליצי יושר על האדם, ועל כן כתוב אשרי העם שככה לו... (שם תקמז)

אמר המאור הקדוש, (שהוא ר' שמעון) רעיא מהימנא, בך נאמר ויקח משה את עצמות יוסף, משום (שמשה הוא ת"ת הנקרא גוף, ויוסף הוא יסוד הנקרא ברית), וגוף וברית אנו חושבים לאחד, ומשום זה נאמר עליך הנה קמה אלומתי וגם נצבה, (דהיינו המלכות הנקראת אל בגלות), כי כך היא התפלה מעומד, (שהתפלה ה"ס מלכות), וכן כל הזוקף זוקף בשם, (שהוא ת"ת, דהיינו משה, ועל כן נאמר בו קמה אלומתי), ובצדיק כל הכורע כורע בברוך, והיינו ותשתחוינה לאלומתי, (שמצד ת"ת, הקימה למלכות, ומצד היסוד, ההשתחואה למלכות), כי אתה אחוז בימין ובשמאל, בגוף וברית, (שהם ת"ת ויסוד והת"ת נוטה לימין, והיסוד נוטה לשמאל), ואחר כך תעלה עליהם אל הבינה לפתוח בה חמשים שערי חרות לישראל, (דהיינו להמשיך מוחין הגדולים דחירות), לקיים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ומשום זה תפלת שחרית היא חובה, ותפלת ערבית היא רשות.

(פירוש, דהיינו כמו שביאר לעיל שתפלת ערבית רשות, פירושו שהתפלה שהיא מלכות בערבית שהיא בחינת גלות, היא ברשות בעלה, אבל אין חוב להמשיך לה חסדים, כי בגלות אי אפשר להמשיך חסדים, כי אין אור החסדים נמשך רק ביום, שהוא בחינת גאולה, אבל תפלת שחרית, שהיא ביום חוב הוא להמשיך לה חסדים על ידי היסוד כי אז הוא זמן החסדים)... (שם תקסו)

משום שבימים טובים (התפלות) נעלות מכל אבקת רוכל, שנאמר בו (באבקת רוכל) ויאבק איש עמו, כי התפלה שהיא פגומה מתאבק עמה סמאל ללחום (ולקטרג), עמה באותו הפגם של עבירה (שבתפלה, דהיינו) באבק ההוא של (התפלה הוא עולה ומקטרג), וזה עולה עד לשמים.

(ויש ב' מיני אבק), כי האבק של יעקב, (דהיינו המלחמה שלו) הוא ללמד זכות על התפלות בכמה מחנות של זכיות, שהם גדולים ומחנות שמתקבצים עמו ללמד זכות (על התפלה), והאבק ממדרגת סמאל, עולה בכמה מחנות של חוב, ללמד חוב על התפלה, ותפלה זו של ערבית שנקראת סולם של יעקב שבה. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, אלו (התפלות) עולות (כשהן) חובות, ויורדות זכיות תחתיהן, (כי מחנות מלמדי זכות של יעקב נתגברו על מחנות מלמדי חוב דסמאל), ואלו עולות כשהן זכיות ויורדות חובות תחתיהן, (כי מחנות מלמדי חוב דסמאל נתגברו עליהן, שמחנות אלו) משפילין אותן בכמה מלחמות... (שם תקעו, ועיין עוד ערך תפלה-ערבית)

ובגלות התקינו תפלה במקום הקרבנות, (וישראל) מצפצפים בקול השירים, בקול קריאת שמע (העולה) אל עמוד האמצעי שהוא למעלה (דהיינו ז"א), כי האם והבת, (שהם בינה ומלכות) הן בגלות, (כי משום שהמלכות כלולה בבינה נמצא בשיעור הזה גם הבינה בגלות), ומיד שיורד (ז"א) מקשרים אותו עם הבת, (שהיא המלכות), שנקראת יד כהה כדי לקשר הו' (שהוא ז"א) עם ה', (שהיא המלכות), בשש ספירות, (כי בקריאת שמע הוא המשכת ו"ק דגדלות לז"א ומלכות), מיד מלחשים אל החכמה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, (שה"ס יחוד המלכות, שנמשך לה אז שפע מן החכמה). (שם תשנג)

אמר המאור הקדוש, (שהוא ר' שמעון), קום רעיא מהימנא משנתך, כי אתה והאבות נקראים ישיני עפר, כי עד עתה היתם עוסקים בתורה באלו ישנים במשנה, שנאמר בהם ועל הארץ תישן, וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה', אתם הם בכורים של השכינה, ובמעשים שלכם השכינה מתחדשת בתפלות האבות בכל יום, שהעמידו בעלי המשנה, תפלות כנגד אבות תקנום, ובקריאת שמע, שאמר רעיא מהימנא (דהיינו משה רבינו), שמע ישראל, והעמידו, כל הקורא קריאת שמע בכל יום כאלו הוא מקים והגית בו יומם ולילה.

ודאי בתפלה שלכם, ובקריאת שמע שלכם, השכינה מתחדשת לפני הקב"ה, ומשם זה נאמר והקרבתם מנחה חדשה לה', דהיינו בתפלות שהן במקום קרבנות, ובאיזה קרבנות שהם תפלות היא מתחדשת. היינו בשבועותיכם, דהיינו שבועות שבו מתן תורה... (שם תתג)

מצוה הי"א (שבמלכות), היא נקראת תפלת שחרית מנחה וערבית, מצד ג' אבות, (שהם חג"ת), והיא תפלת כל פה, (דהיינו המלכות הדבוקה ביסוד, כי תפלת, היא מלכות, כל פה הוא יסוד), כי אין כל אלא צדיק (שהוא יסוד), שכתוב כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן בן עוזיאל דאחיד בשמיא ובארעא, (דהיינו יסוד הנאחז בשמים וארץ, שהם ז"א ומלכות), פה היא כחשבון מילה, ומה ברית, בו מתיחדים דכר ונוקבא שלמטה אף ביסוד מתיחד חתן וכלה שלמעלה, (שהם ז"א ומלכות, היסוד), הוא ח"י עולמים, כי כולל ח"י ברכות (שבתפלת העמידה), ז"ש ברכות לראש צדיק.

ומשום זה כל הכורע כורע בברוך, (שה"ס יסוד), וכל הזוקף זוקף בשם, זו היא השכינה בשם הוי"ה שבו צריכים לזקוף השכינה, אותה שנאמר בה נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, (מעצמה), אלא על ידי מדרגה אחרת (שהיא הוי"ה, דהיינו ז"א), ומשום זה ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, אותו שנאמר בו הויה זוקף כפופים, (ועל כן כל הזוקף זוקף בשם). (שם פנחס רע"מ תתנה)

אחר שגומר תפלתו ברצון לפני אדונו הרי העמידו, שצריך למסור נפשו ברצון הלב, לאותו מקום שצריך, (דהיינו למלכות), וכמה עצות יש לאדם בכל דבר, ובשעה שהוא נמצא בתפלה כל אלו המלים שהאדם מוציא מפיו בתפלה ההיא כולם עולים למעלה ובוקעים אוירים ורקיעים עד שמגיעים למקום שמגיעים, ומתעטרות בראש המלך, ועושה מהם עטרה, והרי העמידו החברים התפלה שמבקש האדם להקב"ה צריך לכוון שתהיה תפלת תחנונים, מאין לנו זה, ממשה, שכתוב ואתחנן אל ה', זו היא תפילה טובה. 

תא חזי מי שעומד בתפלה צריך ליישר רגליו, וכבר העמידו, וצריך לכסות ראשו כמי שעומד לפני המלך, וצריך לכסות עיניו שכדי שלא יסתכל בהשכינה. ובספרו של רב המנונא סבא אמר, מי שפותח עיניו בשעת התפלה, או שאינו משפיל עיניו לארץ מקדים עליו מלאך המות, וכשנפשו יוצאת לא יסתכל באור השכינה, ולא ימות בנשיקה, מי שמזלזל בשכינה הוא מזדלזל בשעה שנצרך לה, זה שאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

(אתה אומר) מי שמסתכל בשכינה בשעה שהוא מתפלל, ואיך יכול להסתכל בשכינה, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו (בשעת תפלתו, ועל כן אסור לו לפתוח עיניו), זה שאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, כי שם שרתה השכינה, משום זה צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר (בשעת תפלתו), והעמידוהו.

מי שעומד בתפלה, צריך תחילה לסדר שבחו של אדונו ואחר כך להתפלל תפלתו, כי משה כך אמר בתחילה אתה החילות וגו', ולבסוף (אמר תפלתו) אעברה נא וגו'. ר' יהודה אמר, מהו השינוי כאן שכתוב תחילה א-דני באלף דלת נון יוד, ולבסוף הוי"ה שאנו קוראים אלקים, (דהיינו א-דני הוי"ה אתה החילות וגו'), אלא הסדר כך הוא ממטה למעלה, (כי א-דני הוא מלכות, הוי"ה הוא ז"א, ואמר כך) כדי לכלול מדת יום בלילה ומדת לילה ביום ולחבר הכל יחד כראוי, מדת יום הוא ז"א, ומדת לילה הוא מלכות). (ואתחנן ט)

אמר ר' יהודה, בכל מעשיו צריך האדם לשום כנגדו את הקב"ה, וכבר העמדנו הדבר. ר' יהודה הולך לטעמו שאמר ר' יהודה כל מי שהולך בדרך (שמתירא מפני לסטים), יכוין לג' דברים, לדורון ולתפלה ולמלחמה, כמו יעקב בשעה שהיה מתירא מפני עשו), והחשוב מהם היא תפלה, ואף על פי שהתפלה חשובה יותר, שני חברים או שלשה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל, כי אינם מתיראים (מפני לסטים), משום שהשכינה מחוברת עמהם (מחמת שעוסקים בתורה). (שם לב)

...אלא העמדנו, מי שרוצה להתפלל תפלתו לפני המלך הקדוש צריך לבקש מן העמוקה מכל, (דהיינו מבינה), שתשפיע ברכות למטה, כמו שכתוב, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', ואותה י' היתרה (בהיושבי בשמים), היא העמוקה מכל, (בינה), ומזו צריך לבקש בקשתו להריק ברכות למקום ההוא שנקרא שמים, (שהוא ז"א), שיזונו ממנו הכל, ועל כן כתוב היושבי בשמים, בשמים ממש, (דהיינו בז"א שנקרא שמים), כי כשהברכות נוזלות ונמשכות מאותו המקום העמוק מכל, (שהוא בינה), ומתישבות במקום שנקרא שמים, (דהיינו בז"א) נמצאות אז הברכות בעליונים. (שם קיב)

ביומו תתן שכרו וגו', פתח רעיא מהימנא ואמר, המצוה שלאחר זו, היא לתת שכר שכיר בזמנו, זה שאמר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ראשי ישיבות העליונים והתחתונים שמעו. מטטרון הוא שכר שכיר, שליח מן ח"י עולמות, (שהוא יסוד דאצילות שנקרא ח"י), לקבל ח"י ברכות התפלה (בשביל המלכות), בכל יום, ג' פעמים. ומשום זה ביומו תתן שכרו, זהו תפלת שחרית. ולא תבא עליו השמש, זהו תפלת המנחה, שאם עבר יומו בטל קרבנו, כי עני הוא, ודאי עני הוא בגלות, שאין לו משלו אלא מה שנותנים לו בתפלה, משום זה התפלה שלו היא תפלה לעני כי יעטוף, דהיינו בעטיפה של ציצית ותפלה של יד היא, (כלומר תפלה לעני היא תפלה של יד, שהיא המלכות).

ואליו הוא נושא את נפשו, זהו תפלת ערבית, שהוא כנגד אמורים ופדרים הנותר מקרבנות היום, והם כמו פרט הכרם, ופאת שדך, שעליהם למדנו, שירי מצוה מעכבים את הפורענות... (תצא מד)

אמר להם, ראשי ישיבות, בשביל שכיר הזה, שהוא עבד (מטטרון) הבא לקבל ג' תפלות התקינו בעלי המשנה שלכם, שהאדם יהיה בג' ברכות הראשונות (של תפלת העמידה), כמו עבד המסדר שבחים לפני אדונו, וברכות אמצעיות כעבד המקבל שכר מאדונו, ובברכות אחרונות, כעבד שלקח שכרו מאדונו והלך לו.

ומשום זה עבד אברהם, ורבקה, נמשלו לזה כאשר הקב"ה ישלח למטטרון שהוא העבד שלו בשביל לקבל התפלה, שה"ס המלכות, הוא יאמר לו, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי, כלומר, אולי התפלה לא תרצה ללכת אחרי, אמר לו הקב"ה ונקית משבועתי זאת, כי חכמה היא אבא, (כלומר אברהם הנקרא אב, שהוא חסד, הוא עולה ונעשה חכמה בגדלות), והוא יורד בצדיק, (שהוא יסוד), לשמור השכינה בגלות, ומשם, מיסוד), שלח העבד, (שהוא מטטרון שבגימטריא ש-די, להיותו כנגד היסוד) אחריה, (אחר התפלה שבה השכינה).

אמר לו אותו השליח, (מטטרון), תן לי סימנים להכיר בתפלה ששם נמצאת הבת, (דהיינו השכינה). אמר הקב"ה והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה, (דהיינו אם התפלה תהיה להשקות אותי, שתהיה לעשות לי נחת רוח, אז תדע שהשכינה שמה), ואם לא, אלא שמוצא כל אברי הגוף מלאים עונות, (שכל כונותיו בתפלה הן רק לעצמו ולא לעשות לי נחת רוח), ולא נמצא בו אבר שלם שישרה שם תורה, (שהיא אור הרוח), שהוא בצורת עמוד האמצעי, ולא מצוה, שהיא אור הנפש, שהיא בצורת רבקה, (דהיינו השכינה), שהיתה שושנה בין החוחים שהם רשעים גמורים, צוה לעבדו למטטרון, השמר לך פן תשיב את בני שמה, שהוא רוח דקדושה, כי מצוה היא נפש, רוח הוא תורה, (כלומר שרוח נמשך מז"א, הנקרא תורה, ואינו זוכה לרוח ונפש דקדושה). (שם מט)

ומשום כך, כל תפלה ובקשה שמבקש האדם לפני הקב"ה צריך להוציא המלים בשפתיו, שאם אינו מוציא אותן אין תפלתו תפלה ואין בקשתו בקשה, וכיון שהמלים יוצאות מתבקעות באויר, ועולות ועפות ונעשו קול ולוקח אותן מי שלוקח, ומאחד אותן למקום קדוש בראש המלך. (האזינו אד"ז קנה, ועיין שם עוד)

אמר, שמעתי שבשעה שישראל מבקשים תפלותיהם ובקשותיהם בבית תפלתם, מטטרון שר הפנים לוקח כל תפלותיהם של ישראל ומעלה אותן לרקיע הזה, וכשרוצה הקב"ה להסתכל בזכותם של ישראל, הוא מתבונן ברקיע ההוא הנקרא שמים, ששם תפלתם של ישראל, ומרחם עליהם, שכתוב, ואתה תשמע השמים, השמים ממש, (ששם נשמעת תפלתם), כן אמר דוד הללו את ה' מן השמים, ששם הוא תשבחות של ישראל, בא ר' יוחנן ונשקו על ראשו וברכו, אמר מרגלית אחת היתה תחת ידך מרגלית תהיה בדור שלך. (זהר חדש בראשית תא)

ועוד מקרא אחר המסייע לזה, שכתוב, ויהי קול מעל הרקיע אשר על ראשם וגו', ויהי קול זה קולו של יעקב, כשמרבים בתפלה אנה היא עולה, הוא מעל לרקיע אשר על ראשם של החיות, ששם מונחת תפלתם של צדיקים.

וכשפוסקים להשמיע קולם ולהתפלל ולקרות בתורה, מה כתוב, בעמדם, כלומר בשתיקתם מן התורה ומן התפלה, תרפינה כנפיהן של החיות... (שם תצח)

תא שמע אמר ר' יהושע אמר רב בבוקר כשהחמה זורחת הוא זמן תפלה ובקשה של ישראל, ומשש שעות ולמעלה עד תשע שעות הוא זמן תפלת המנחה, ומששקעה החמה עד שתחשך, היא תפלה האחרונה, דאריב"ל אמר ר' יוחנן אמר רב מששקעה החמה עד שיראו שני כוכבים הוא זמן תפלה האחרונה, (דהיינו תפלת מעריב)... (שם תשנד)

וכת שלישית של מלאכי השרת, אומרת שירה עד שיבקע השחר, ויש חיוב על ישראל בשעה שעולה עמוד השחר לקום ולהתגבר בשירות ובתשבחות לפני הקב"ה, מהו הטעם, משום שהם לוקחים השירה מיד אחר מלאכי השרת, והקב"ה מצוי עמהם למטה, זה שאמר ומשחרי ימצאונני, (דהיינו האומרים שירות ותשבחות עם עלות השחר). וא"ר יהודה, ובלבד שלא יפסיק משיתחיל, עד שיתפלל כשהחמה זורחת. (שם תס)

ואמר ר' יוסי שכור המתפלל כאלו עובד ע"ז, ומנא לן, מחנה, דכתיב ויחשבה עלי לשכורה, והשיבה ואמרה אל תתן את אמתך לפני בת בליעל, וא"ר יוסי כתיב הכא בת בליעל, וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז. (שם נח צד)

ובתפלה צריך לפנות (את השערות) מאחורי האזנים, שלא תכסינה את שערי השמיעה שתכנס בהן התפלה, ואם לא, מתקיים בו הכתוב, אז יקראונני ואני אענה, ובזמן שהשמיעה היא פנויה מדינים אלו מתקיים בה אז תקרא וה' יענה. (שם יתרו כא)

וג' תפלות הן, אחת (של שחרית), תלויה בראיה, והשניה (של מנחה), היא בריח, והשלישית (של מעריב תלויה) בשמיעה. פה, (דהיינו דבור, שהוא מלכות), הוא שבת, הכלולה מכולם (מראיה ושמיעה וריח), היא (המלכות, נקראת) תפלה לעני, (כי תפלה היא מלכות, ועני) הוא צדיק, (דהיינו יסוד), והוא יום השבת, (כי המלכות היא ליל שבת והיסוד הוא יום שבת).

ותפלת חג הפסח היא כסא הרחמים, (כי הפסח ה"ס קו ימין), ותפלת ראש השנה היא כסא הדין, ושם הקב"ה דיין, וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, כמו השערות התלויות אחר האזנים מימין ומשמאל.

והנה העמדנו לעיל שצריך לפנות (את השערות) אם הן מאחורי האזנים, כדי לגלות האזנים שהם שערי התפלה, כי כמה בעלי הדין סותמים השערים, מחמת עונות ישראל, והתפלות הן בחוץ, שאין נותנים להן להכנס בהיכל שלו, שהוא הש"ם אדנ"י, והיא התפלה קוראת לשערי ההיכל שיפתחו לה, והבנים למטה, (שהם ישראל), קוראים שמע ישראל, דהיינו שמע ז"א שנקרא ישראל, את קול התפלה שלך, שהיא (עומדת) בשער שלך, (שהוא המלכות שהיא שער אל ז"א).

ואם מפנים השערות שמאחורי האזנים, שהם בעלי הדין, מיד הקב"ה שנקרא ישראל שהוא דיין אמת, פותח ההיכל שתכנס תפלתו, וזהו א-דני שפתי תפתח, (שפירושו) פתח את ההיכל שהוא בגימטריא אדנ"י ותכנס התפלה.

ותפלתם של ישראל למעלה, היא מלכות (הנקראת תפלה), והוא (ז"א, הוא) תפארת, (שהוא המקבל את התפלה שה"ס המלכות), וצריכים ישראל שלא להעלות (את התפלה, שהיא המלכות) למעלה, (לז"א), עד שיתבערו הדינים מן השער, ויצעקו בתפלה אליו, בעשרה מלכיות ובעשרה זכרונות, ובעשרה שופרות.

כי תפלת המנחה היא דין של ראש השנה, (דהיינו שהם הדינים של שמאל בלי ימין), ומשום זה תקנו עשרה שופרות, שהם תשר"ת תש"ת תר"ת, להעלות את (המלכות) בעשרה שאין השכינה שורה בחסר מעשרה, ובשבילם נאמר לא אשחית בעבור העשרה... (שם יתרו קמו)

מי מאלו המלאכים הממונים על קבלת התפלה, רוצה לפעול עשיה, (דהיינו לעשות לו כמו שהתפלל, אין לו רשות לעשות מעשה על ידי התפלה (התלויה בדבור), אלא בזכות מעשים טובים שעשה, התלוים במעשה, שבהם יורדת השכינה עליו, שהיא עולם המעשה, שהיא מעשה בראשית, שהיא פועל, (כלומר שהיא מוציאה מהכח אל הפועל). (שם קסז)

א"ר שמעון בן יוחאי, בשעה שהאדם משכים בבוקר ומניח תפילין בראשו ותפילין ברושם קדוש בזרוע, ומתעטף בעטוף של מצוה, ובא לצאת משער ביתו, ד' מלאכים קדושים מתחברים עמו, ויוצאים עמו משער ביתו, ומלוים אותו לבית הכנסת, ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורת המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך, לפנים היקר של המלך, רוח הקדוש שורה עליו מכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

אחר כך יש לו לקרות פרשת בראשית עד יום אחד, שהוא חשוב, ושבח הכל, אחר כך יעסוק בפרשת קרבנות לכפר עליו, (ויאמר) כל הקרבנות האלו, ויאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, כדי לכפר על כל ההרהורים והמחשבות שבלילה, ואחר כך ישבח בתשבחות של דוד המלך, ובשביל זה נכנס האדם בשערי בית הכלה (שהיא המלכות), והיא מתתקנת, והמדרגות מתתקנות עמה.

כיון שהגיע ליוצר אור, שהיא תחילת תפילת הישיבה, אז כל המדרגות פותחות שערים, ואז כתוב, כתמרות עשן, מה תמרות עשן של הקטורת עולה, והמדרגות מתחברות אלו באלו, אף כאן, התפילה היא כתמרות עשן דקטורת, שעולה, והמדרגות מתחברות ומתקשרות אלו באלו כי הוא מקשר אותן על ידי תפלתו.

ואומר כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים, ואחר כך אומר אהבה רבה, לעלות ולהתקשר בימין (שה"ס אהבה, ואומר) יחוד שמע והפרשיות (של קריאת שמע), ואז נקראת מקטרת מר, ואחר כך אמת ויציב, שהוא ולבונה, ואף על פי שהוא שלה (של תפלה מיושב, כלומר אף על פי שקריאת שמע עם אמת ויציב הם גם כן של תפלת מיושב שנקראת תמרות עשן), היא כלל, (כלומר תפילה מיושבת נקראת תמרות עשן בדרך כלל, ובפרטות נקרא קריאת שמע ופרשיותיה מקטרת מר, ואמת ויציב נקרא ולבונה)... (שם תרומה א, וראה שם עוד ותפלה-שמונה עשרה)

כי היחוד של התפלה והברכה תלויים בדיבור ובאמירת הפה, והכל תלוי בשורש המעשה, ומי שאינו יודע שורש המעשה אין עבודתו עבודה. ואם פוגם המעשה של הדבור, לא נמצא מקום שהברכה תשרה בו, ותפלתו אינה תפלה, והאדם ההוא נפגם למעלה ולמטה, אוי לאותו אדם שפגם תפלתו ועבודת אדונו, עליו כתוב כי תבואו לראות וגו' רמוס חצרי, לא תוסיפו הביא וגו', לא אוכל און ועצרה. (נשא ד)

אין לך בכל העולם שיעמדו לפני (הקב"ה) אלא תשובה והתפלה של האדם וא"ר יהודה ג' מיני תשובה הן בכתוב הזה, תפלה שועה דמעה, וכולם כתובים בכתוב הזה, שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.

כל השלש חשובות לפני הקב"ה, ומכולן אין חשובה בהן כמו הדמעה, כי בדמעות (מתעוררים) והולכים הלב והרצון וכל הגוף, ובי"ג שערים באים לפני הקב"ה.

תפלה כתוב בה שמיעה, שכתוב שמעה תפלתי ה', שועה כתוב בה ושועתי האזינה, דמעה אינה כאלו אלא יותר מכולן, שכתוב אל דמעתי אל תחרש.

מה בין זה לזה, רבנן דקסרי ור' אלעזר בר יוסי אמר, תפלה, לפעמים שהאדם מתפלל תפלתו והקב"ה שומע, אבל אינו רוצה לעשות בקשתו, והוא שותק אליו ואינו משגיח עליו, שהרי לא כתוב בה אלא שמעה.

שועה היא יתר (חשובה) מתפלה, שצועק ברצון הלב לפני אדונו, ומשום ששם רצונו יותר כתוב בה האזינה, שפירושו כמי שמטה אזנו אל הדבר, ועם כל זה שותק ואינו רוצה לעשות רצונו, אבל דמעה היא בלב וברצון כל הגוף, ומשם זה כתוב בה אל דמעתי אל תחרש... (שם רות רכח)

והחזן אומר ברכו את ה', והוא אומר ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וכיון שמברך לאדוניו מתחיל משם תחילת התפלה להתפלל, ועל כן שורות הקדושות, (דהיינו קדוש קדוש קדוש שאומר בתפלה). אשרי הם המברכים ומקדשים לאדונם בכל יום ברצון הלב.

באותה שעה למדתי, שאין רשות להתפלל התפלה בעשרה, עד שמברכים להקב"ה בתחילת הכל, וכיון שברכו לו מתפללים תפלתם... (שם תשלז)

מכילתא:

וייראו מאד וגו' מיד תפסו אומנות אבותם, אומנות אברהם יצחק ויעקב, באברהם אומר בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'. ביצחק הוא אומר ויצחק בא מבא באר לחי רואי, וכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי... ביעקב מהו אומר, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי... כך אין להם לישראל אלא תפלה, ואומר ואני נתתי לך שכם עחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, וכי בחרבו ובקשתו לקחה, אלא לומר לך חרבי זו תפלה, בקשתי זו בקשה... ובתפלה מהו אומר, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, מבטחן של ישראל בשעה שמתפללין והוא קרוב להם, שנאמר קרוב ה' לכל קוראיו. וכן אמר דוד לגלית אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואני בא אליך בשם ה' צב-אות אלקי ישראל.. וכן אומר ויקרא אסא בשם ה' אלקיו ויאמר ה' אין עמך לעזור בין רב למעט, עזרנו אלקי ישענו כי עליך נשעננו... במשה מהו אומר... וירדו אבותינו מצרימה ונצעק אל ה' וישמע קולינו, אמר להם משה אתם מתגאים על מה שהוריש לכם אביכם יצחק הקול קול יעקב, וישמע ה' את קול ישראל, ואלו מתגאים על מה שהוריש להם אבינו יצחק... (בשלח פרשה ב)

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי... רבי אליעזר אומר אמר הקב"ה למשה, משה בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה, מה תצעק אלי, שהיה אומר לו הקב"ה למשה, משה יש שעה להאריך ויש שעה לקצר, א-ל נא רפא נא לה הרי זה לקצר, ואתנפל לפני ה' הרי זה להאריך... (שם פרשה ג)

ויהי באשמורת הבקר, אתה מוצא שתפלות הצדיקים נשמעים בבקר, בקרו של אברהם מנין, שנאמר וישכם אברהם בבקר. בקרו של יצחק מנין, שנאמר וילכו שניהם יחדו, ושניהם השכימו בבקר. בקרו של יעקב מנין, שנאמר וישכם יעקב בבקר... (שם פרשה ה, וראה שם עוד)

...והלא דברים קל וחומר, אם כשהיחיד צועק על היחיד שמע אשמע צעקתו, כשהרבים צועקים על אחת כמה וכמה, ומה אם מדת פורענות מעוטה כשיחיד צועק על הרבים כך, מדה טובה ורבים מתפללים על היחיד על אחת כמה וכמה. (משפטים פרשה יח)

ספרי:

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, בשעה שאתה עומד ומתפלל, שנאמר ויאמר אליו הנה נשאתי פניך, והרי דברים קל וחומר ומה אם ללוט נשאתי פנים בשביל אברהם אוהבי לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך. (נשא מב)

ויצעק משה אל ה', כעניין שנאמר א-ל נא רפא נא לה, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ, שכל זמן שאדם רוצה לבקש שאלותיו צריך שיאמר שנים שלשה דברי תחנונים ואחר יבקש שאלותיו, שנאמר א-ל נא רפא נא לה. (בהעלותך קה)

דבר אחר ואתחנן אל ה', עשרה לשונות נקראת תפלה, זעקה שועה נאקה צרה רינה ופגיעה ניפול ופילול עתירה עמידה חילול חינון. זעקה במצרים שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, שועה מנין, שנאמר ותעל שועתם, נאקה מניין וישמע אלקים את נאקתם, צרה מנין, בצר לי אקרא ה', רינה מנין, שנאמר ואתה אל תשא בעדם רינה, פגיעה מניין, אל תפגע בי, ניפול מניין, שנאמר ואתנפל לפני ה', עתירה מנין, שנאמר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, עמידה מניין, ויעמד פנחס ויפלל, חילול מניין, ויחל משה, חינון מניין ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. (ואתחנן כו)

...ומה חזקיה שנאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה לא נמנע מלבקש רחמים מלפני המקום שהיה דורש אפילו חרב חדה על צוארו של אדם לא ימנע עצמו מן הרחמים, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה... אל תוסף, מיכן א"ר אלעזר בן יעקב יפה שעה אחת בתפילה יותר ממעשים טובים, שבשביל כל מעשיו של משה לא נאמר לו עלה, וכאן נאמר לו עלה. מיכן אמרו העומדים בחוצה לארץ הופכים פניהם כנגד ארץ ישראל ומתפללים, שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. העומדים בארץ ישראל הופכים פניהם כנגד ירושלים שנאמר והתפללו אל העיר הזאת, העומדים בירושלים הופכים פניהם כנגד בית המקדש ומתפללים, שנאמר ויתפלל את הבית הזה, העומדים בבית המקדש מכוונים לבם כנגד בית קדשי הקדשים ומתפללים, שנאמר ויתפלל אל המקום הזה... נמצאו כל ישראל מתפללים אל מקום אחד. (שם כט)

דבר אחר לעבדו זו תפלה, או אינו אלא עבודה, תלמוד לומר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכי יש לך עבודה בלב, הא מה תלמוד לומר ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה, וכן בדוד הוא אומר תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב... ואומר ובמיקרביה לגובא לדניאל בקל עצב זעיק ענא מלכא ואמר לדניאל דניאל עבד א-להא חייא א-להך די אנת פלח ליה בתדירה היכל לשיזבותך מן ארויותא, וכי יש פולחן בבבל, הא מה תלמוד לומר ולעבדו זו תפלה, כשם שעבודת מזבח קרויה עבודה כך תפילה קרויה עבודה. (עקב מא)

דבר אחר וזאת הברכה, זה מוסף על ברכה ראשונה שבירכו יעקב אביו, וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם... הרי זה מוסף על ברכה ראשונה, ואיזו זו תפילה, שנאמר תפלה למשה איש האלקים, ועדיין דבר תלי בדלא תלי, ואין אנו יודעים אם תפלה קודמת הברכה ואם ברכה קודמת לתפלה, כשהוא אומר וזאת הברכה הוי תפלה קודמת את הברכה ואין ברכה קודמת לתפלה. (ברכה שמב)

תלמוד בבלי:

תניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי, לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי, ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי, ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, ואמר לי היה לך להתפלל בדרך, ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים, ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה, באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים, למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. (ברכות ג א)

...אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל ואוכל פתו ומברך, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה... ואיבעית אימא לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות... דאמר ר' יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית... כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא.

אמר רבי אלעזר א"ר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מאי טעמא, אילימא משום דאתיא באל"ף בי"ת נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין, אלא משום דאית ביה פותח את ידך, נימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר, אלא משום דאית ביה תרתי. (שם ד ב)

...יהב ליה ידיה ואוקמיה, אמאי, לוקים ר' יוחנן לנפשיה, אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים...

תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, על תפלתי שתהא לפני מטתי... והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב"ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל, לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי.

תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ, ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר ויעתק צור ממקומו, ואין צור אלא הקב"ה, שנאמר צור ילדך תשי. ואם המתין לו מה שכרו, אמר ר' יוסי ברבי חנינא זוכה לברכות הללו, שנאמר לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים, ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך. (שם ה ב)

תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה. אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל, ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם, שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל, ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם, שנאמר בקרב אלקים ישפוט, ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם, שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו'. (שם ו א)

א"ר חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו. ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום, דכתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמוד פינחס ויפלל. אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט, שנאמר נרדפה לדעת את ה'.

אמר רב הונא כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר סביב רשעים יתהלכון. אמר אביי לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא אבל מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה. ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא ולא מהדר אפיה לבי כנישתא, חלף אליהו חזייה, אידמי ליה כטייעא, א"ל כדו בר קיימת קמי מרך, שלף ספסרא וקטליה. (שם ו ב)

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו' ענני ה' ענני... ר' יוחנן אמר אף בתפלת ערבית, שנאמר תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. רב נחמן בר יצחק אמר אף תפלת שחרית, שנאמר ה' בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה. (שם)

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מנין שהקב"ה מתפלל, שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, מכאן שהקב"ה מתפלל, מאי מצלי, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין... (שם ז א, וראה שם עוד)

א"ל רבי יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי, אמר ליה לא יכילנא, א"ל ליכנפיה למר עשרה וליצלי, אמר ליה טרידא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. ר' אחא ברבי חנינא אמר מהכא, הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. תניא נמי הכי רבי נתן אומר מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. (שם ז ב)

אמר ר"ל כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע, שנאמר כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל, ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם.

אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא, כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו, דאמר ר' יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי.

אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת, שני פתחים סלקא דעתך, אלא אימא שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל.

על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, אמר ר' חנינא לעת מצא זו אשה... ר' נתן אומר לעת מצא זו תורה... רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצא זו מיתה... ר' יוחנן אמר לעת מצא זו קבורה... אמר רבה בר רב שילא היינו דאמרי אינשי ליבעי אינש רחמי אפילו עד זיבולא בתרייתא שלמא. מר זוטרא אמר לעת מצא זה בית הכסא.

...ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. (שם ח א)

...מיד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה', מאי קיר, אמר רשב"ל מקירות לבו, שנאמר מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו'... זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי, מאי והטוב בעיניך עשיתי, א"ר יהודה אמר רב שסמך גאולה לתפלה...

וא"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך ויתפלל, שנאמר ממעמקים קראתיך ה'... לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר ממעמקים קראתיך ה', וכתיב תפלה לעני כי יעטוף.

וא"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה. וא"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך, אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים. (שם י ב)

...אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם, אמר שמואל מאי טעמא דרב, דכתיב ה' זוקף כפופים... רב ששת כי כרע כרע כחיזרא (שבט ביד אדם וחבטו כלפי מטה בבת אחת), כי קא זקיף זקיף כחיויא (הנחש מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט). ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל השנה כולה אדם מתפלל הא-ל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט... (שם יב א)

ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש נקרא חוטא, שנאמר גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם. אמר רבא אם תלמיד חכם הוא צריך שיחלה עצמו עליו, מאי טעמא... אלא מהכא ואני בחלותם לבושי וגו'. (שם יב ב)

אמר רב כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה, שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה, ושמואל אמר במה חשבתו לזה ולא לאלוה... תרגמה ר' אבא במשכים לפתחו.

א"ר יונה א"ר זירא כל העושה חפציו קודם שיתפלל כאלו בנה במה, א"ל במה אמרת, א"ל לא, אסור קא אמינא, וכדרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. (שם יד א)

ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'... רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר, ועד כמה עד פרסה, והני מילי לקמיה, אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר... (שם יד ב)

א"ר אלעזר מאי דכתיב כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי, כן אברכך בחיי זו קריאת שמע, בשמך אשא כפי זו תפלה, ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, שנאמר ושפתי רננות יהלל פי.

ר' אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות ותרבה גבולנו בתלמידים ותצליח סופנו אחרית ותקוה ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה.

רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו ותתלבש ברחמיך ותכסה בעזך ותתעטף בחסידותך ותתאזר בחנינותך, ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך.

ר' זירא בתר דמצלי אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו.

ר' חייא בתר דמצלי אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא תורתך אומנותנו ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.

רב בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה... חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה.

רבי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ומפגע רע מיצר הרע מחבר הרע...

רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה ובין התלמידים העוסקים בתורתך בין עוסקים לשמה בין עוסקין שלא לשמה, וכל העוסקים שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקין לשמה...

מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי, אלקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה. פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי... (שם טז ב, וראה שם עוד)

נשים ועבדים וקטנים... וחייבין בתפלה ובמזוזה ובברכת המזון...וחייבין בתפלה דרחמי נינהו, מהו דתימא הואיל וכתוב בה ערב ובקר וצהרים כמצות עשה שהזמן גרמא דמי, קא משמע לן. (שם כ א)

אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ למודים יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, ריב"ל אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל, במאי קא מפלגי, מר סבר יחיד אומר קדושה ומר סבר אין יחיד אומר קדושה. וכן אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה... כי אתא רב דימי אמר ר' יהודה ור"ש תלמידי דרבי יוחנן אמרי לכל אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך, שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק, ולית הלכתא כותיה. (שם כא א וב)

היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר... תניא אידך היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ד' אמות, והתניא לצדדין, לא קשיא הא דאפשר הוא דלא אפשר. היה מתפלל ומצא צואה במקומו, אמר רבה אף על פי שחטא תפלתו תפלה... אלא אמר רבא הואיל וחטא אף על פי שהתפלל תפלתו תועבה... (שם כב ב, וראה שם עוד)

ואמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק וממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף (אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל), וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו. מיתיבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר, מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח, והמתעטש בתפלתו סימן רע לו, ויש אומרים ניכר שהוא מכוער... לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה, דאמר רב זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולא תלמודאי, המתעטש בתפלתו סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה...

המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין את לבו בלחש, אבל אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר, והני מילי ביחיד אבל בצבור אתי למיטרד צבורא. (שם כד א, וראה שם עוד)

תפלת השחר עד חצות, ר' יהודה אומר עד ד' שעות, תפלת המנחה עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, תפלת הערב אין לה קבע ושל מוספים כל היום, ר' יהודה אומר עד ז' שעות...

תנו רבנן טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל בליל שבת שתים, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה...

איתמר רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דר' יוסי ברבי חנינא אברהם תקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו.יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה, ואל תפגע בי.

תניא כותיה דר' יהושע בן לוי מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות, ורבי יהודה אומר עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות. ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב, רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה. ומפני מה אמרו של מוספין כל היום שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום, רבי יהודה אומר עד שבע שעות... אמר לך ר' יוסי בר' חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות... (שם כו א וב)

רב איקלא לבי גניבא וצלי של שבת בערב שבת, והוה מצלי רבי ירמיה בר אבא לאחוריה דרב, וסיים רב ולא פסקיה לצלותיה דרבי ירמיה, שמע מינה תלת, שמע מינה מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ושמע מינה מתפלל תלמיד אחורי רבו, ושמע מינה אסור לעבור כנגד המתפללין... והא אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו... שאני רבי ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה... (שם כז א)

אריב"ל כל המתפלל תפלה של מוספין לאחר שבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו, מאי משמע דהאי נוגי לישנא דתברא הוא... א"ר אלעזר כל המתפלל תפלה של שחרית לאחר ארבע שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו, מאי משמע דהאי נוגי לישנא דצערא הוא... א"ל ולא סבר לה מר להא דא"ר יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור, א"ל לאו אתמר עלה א"ר אבא בצבור שנו. ולית הלכתא לא כרב הונא ולא כריב"ל... דאריב"ל כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. (שם כח א)

ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה, אמרו לו מה מקום לתפלה זו, אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי... (שם כח ב, וראה שם עוד)

רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, מאי קבע, א"ר יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי, ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר... אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה, דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, וא"ר זירא מאי קראה, ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, מאי טעמא דלמא מיטרפא ליה שעתא (ע"י אונס ועבר הזמן). (שם כט ב)

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק... אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. (שם ל ב)

תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה... תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה... תנו רבנן המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך. תניא א"ר יהודה כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה, מפני מפני כריעות והשתחויות.

א"ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר וכוין פתיחן ליה וגו', יכול יתפלל אדם כל היום כלו, כבר מפרש על ידי דניאל וזמנין תלתא וגו', יכול משבא לגולה הוחלה, כבר נאמר די הוא עבד מן קדמת דנא. יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה, תלמוד לומר נגד ירושלים. יכול יהא בוללן בבת אחת, כבר מפורש על ידי דוד דכתיב ערב ובקר וצהרים וגו'. יכול ישמיע קולו בתפלתו, כבר מפורש על ידי חנה שנאמר וקולה לא ישמע. יכול ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, כבר מפורש על ידי שלמה, שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, רנה זו תפלה, תפלה זו בקשה... איתמר נמי אמר רב חייא בר אשי אמר רב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר של יום הכפורים אומר.

אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה. וחנה היא מדברת על לבה, מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו. וקולה לא ישמע, מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ויחשבה עלי לשכורה, מכאן ששכור אסור להתפלל... אני האשה הנצבת עמכה בזה, אמר ריב"ל מכאן שאסור לישב בתוך ארבע אמות של תפלה. (שם לא א וב)

אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה, שנאמר אל תוסף דבר אלי, וסמיך ליה עלה ראש הפסגה... וא"ר אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם... וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש... וא"ר אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר.

א"ר חנין א"ר חנינא כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, מנא לן ממשה רבינו, שנאמר ואתפלל אל ה', וכתיב בתריה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. איני והא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנאמר תוחלת ממושכה מחלת לב... לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה, הא דמאריך ולא מעיין בה.

א"ר חמא בר חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.

תנו רבנן ארבעה צריכין חזוק, ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ... תפלה מנין, שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'.

תניא נמי הכי המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו ושעה אחת אחר תפלתו, קודם תפלתו מנין, שנאמר אשרי יושבי ביתך, לאחר תפלתו מנין, דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך...

תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך... א"ל המתן לי עד שאפייסך בדברים, א"ל אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו, א"ל לאו, ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך, א"ל היו חותכים את ראשי בסייף, א"ל והלא דברים קל וחומר, ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה, מיד נתפייס אותו השר... (שם לב ב)

תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי, א"ל תלמידיו רבינו כמה ארכן הוא זה, אמר להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'. שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר"א והיה מקצר יותר מדאי, א"ל תלמידיו כמה קצרן הוא זה, א"ל כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב א-ל נא רפא נא לה. א"ר יעקב אמר רב חסדא כל המבקש רחמים על חבירו אין צריך להזכיר שמו, שנאמר א-ל נא רפא נא לה, ולא קמדכר שמה דמרים.

תנו רבנן אלו ברכות שאדם שוחה בהן, באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה מלמדין אותו שלא ישחה. אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו, כהן גדול בסוף כל ברכה וברכה, והמלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה, אמר רבי יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ל... המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף... (שם לד א)

המתפלל וטעה סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף..

אהייא (הוי טעות סימן רע), א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. איכא דמתני לה אברייתא, המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת, א"ר חייא אמר רב ספרא משום דדבי רבי באבות.

תנו רבנן מעשה שחלה בנו של ר"ג שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים, כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו אמר להם לכו שחלצתו חמה, אמרו לו וכי נביא אתה, אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה, וכשבאו אצל ר"ג אמר להן העבודה לא חסרתם ולא הותרתם אלא כך היה מעשה באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות.

ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי וחלה בנו של ריב"ז, אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראש בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו, אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות, שנאמר וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם. אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. ואמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. (שם לד ב)

מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה... ואמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני, מצוה הבאה בעבירה היא, מצוה דרבים שאני.

ואמר ריב"ל לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו קבל עליו שכר כולם, שכר כולם סלקא דעתך, אלא אימא נותנין לו שכר כנגד כולם. (שם מז ב)

...והצועק לשעבר הרי זו תפלת שוא, היתה אשתו מעוברת ואומר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואומר יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי הרי זו תפלת שוא. הנכנס לכרך מתפלל שתים, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו, בן עזאי אומר ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו, נותן הודאה על שעבר וצועק על העתיד... (שם נד א)

ואמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, המאריך בתפלתו... והאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו ומעיין בה (אומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכונה) סוף בא לידי כאב לב, שנאמר תוחלת ממושכה מחלת לב, וא"ר יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים, הא לא קשיא הוא דמעיין בה הא דלא מעיין בה, והיכי עביד, דמפיש ברחמי. (שם נד ב)

הרואה ישמעאל בחלום תפלתו נשמעת, ודוקא ישמעאל בן אברהם אבל טייעא בעלמא לא. (שם נו ב)

המתפלל בחלום סימן יפה לו, והני מילי דלא סיים. (שם נז א)

תנו רבנן בכניסתו מהו אומר, יהיה רצון מלפניך ה' אלקי שתכניסני לכרך זה לשלום, נכנס אומר מודה אני לפניך ה' אלקי שהכנסתני לכרך זה לשלום. בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתוציאני מכרך זה לשלום, יצא אומר מודה אני לפניך ה' אלקי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותסמכני לשלום ותצעידני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך. (שם ס א)

...ועוד ליקו הכי וליצלי, משם שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל, רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי, אמר הכון לקראת וגו', רבא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמיה מריה. אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר כעבדא קמי מריה, כי איכא שלמא לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר הכון לקראת אלקיך ישראל. רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא והוו עסקי בשמעתא, נגה לצלויי, והוה קא מסרהב ר' ירמיה, קרי עליה ר' זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. (שבת י א)

דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון ר"ש בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל כגון אנו מפסיקים לקריאת שמע ולתפלה... (שם יא א)

תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ור"מ אומר יכולה היא שתרחם. רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. רבי יוסי אומר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל, שבנא איש ירושלים בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ורחמיו מרובין ושבתו בשלום. כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל, כמאן כר' יוסי... והאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ואמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, שאני חולה דשכינה עמו. (שם יב א)

...כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים. (שם סז א)

אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה. (שם קיח ב)

אמר רב יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן... ועיון תפלה והשכמת בית המדרש. (שם קכז א)

אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. (עירובין סד א)

מיתיבי שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר... כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה... אמר רב חייא בר אשי אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, משום שנאמר בצר אל יורה. רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי, אמר בצר אל יורה כתיב... אמר ר"א הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים, שנאמר ואקבצם אל הנהר הבא אל אחוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם וגו'. אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומי. שמואל לא מצלי בביתא דאית ביה שיכרא. רב פפא לא מצלי בביתא דאית ביה הרסנא. (שם סה א)

צבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן, תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה אין מצטרפין. (שם צב ב)

...אלא מאי אינו כתענית צבור לתפילת נעילה, והאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם והולך כל היום כולו, התם חובה, הכא רשות. (פסחים נד ב)

אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה, (העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה והעומד חוץ לפתח אין מצטרף). ופליגא דריב"ל דא"ר יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. (שם פה ב)

אמר רבא קריאת שמע והלל גאל ישראל, דצלותא גואל ישראל, מאי טעמא דרחמי נינהו (שאנו מתפללין על העתיד). אמר רבי זירא דקידושא אשר קדשנו במצותיו וצונו, דצלותא קדשנו במצותיך, מאי טעמא דרחמי נינהו... אמר רבא אשכחתינא לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי בשבתא בין בצלותא בין בקידושא מקדש השבת, ביומא טבא בין בצלותא ובין בקידושא מקדש ישראל והזמנים, ואמינא להו אנא אדרבה דצלותא בין בשבתא בין ביומא טבא מקדש ישראל, בקידושא דשבתא מקדש השבת, ביומא טבא מקדש ישראל והזמנים... (שם קיז ב)

א"ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כמאן כר' יוסי, ואיבעית אימא לעולם כרבנן, וכדר' יצחק, דא"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין. (ראש השנה טז א)

וא"ר יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה... צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. (שם שם ב)

ויעבור ה' על פניו ויקרא, א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני הסדר הזה ואני מוחל להם... אמר רב יהודה ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית. (שם יז ב)

דתניא היה ר' מאיר אומר שנים שעלו למטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, זה התפלל ונענה וזה התפלל ולא נענה, מפני מה זה נענה וזה לא נענה, זה התפלל תפלה שלימה נענה וזה לא התפלל תפלה שלימה לא נענה. ר' אלעזר אמר כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. רבי יצחק אמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין... (שם יח א, וראה שם עוד)

אמר ר"א לעולם יסדיר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל, אמר רבי אבא מסתברא מילתיה דר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים אבל דכל השנה לא. איני, והא רב יהודה מסדר צלותיה ומצלי, שאני רב יהודה כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי כפרקים דמי... (שם לה א)

תנו רבנן ודברת בם, בם ולא בתפלה (שהתפלה בלחש)... (יומא יט ב)

אמר רב ספרא צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי (חומות הפונות למזרח שהלבינו מהנץ החמה). (שם כח ב)

דאמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת, לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות, אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת. (שם כט א)

אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום, אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם איבעיא ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו. תניא נמי הכי התפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום, ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל, ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימין ואחר כך לשמאל... א"ל מי סברת לימין דידך, לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקב"ה. אמר רב חייא בריה דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דפסעי להו שלש פסיעות בכריעה אחת. 

ומתפלל (כהן גדול) תפלה קצרה בבית החיצון, מאי מצלי, רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא תרווייהו משמיה דרב אמרי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתהא שנה זו גשומה ושחונה, שחונה מעליותא היא, אלא אימא אם שחונה תהא גשומה. רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה, ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים.

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא שדא מטרא עליה, אמר רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער, פסק מיטרא, כי אתא לביתיה אמר רבונו של עולם כל העולם כולו בצער וחנינא בנחת, אתא מיטרא.

תנו רבנן מעשה בכהן גדול אחד שהאריך בתפלתו ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו, התחילו הם נכנסין והוא יוצא, אמרו לו מפני מה הארכת בתפלתך, אמר להם קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב. אמרו לו אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו לא היה מאריך בתפלתו כדי שלא להבעית את ישראל. (שם נג ב)

...אמרו אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך עובדי כוכבים להחריבו... (שם סט א)

ויצעקו אל ה' אלקים בקול גדול, מאי אמור, אמר רב ואיתימא ר' יוחנן בייא בייא, היינו האי דאחריב למקדשא וקליה להיכליה וקטלינהו לכולהו צדיקי ואגלינהו לישראל, מארעהון ועדיין מרקד בינן, כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא, לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן... (שם שם ב)

א"ר אליעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר, לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. (סוכה יד א)

א"ר אבהו מאימתי מברכין על הגשמים, משיצא חתן לקראת כלה, מאי מברך, אמר רב יהודה אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלקינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו, ור' יוחנן מסיים בה הכי, אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו וכו', עד אל יעזבונו רחמיך ה' אלקינו לא עזבונו ברוך רוב ההודאות, רוב ההודאות ולא כל ההודאות, אמר רבא אימא א-ל ההודאות, אמר רב פפא הלכך נימרינהו לתרוייהו א-ל ההודאות ורוב ההודאות. (תענית ו ב)

ואמר ר' אמי מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, אם ראית דור שהשמים משתכין כנחשת מלהוריד טל ומטר בשביל לוחשי לחישות שאין בדור, מאי תקנתן, לכו אצל מי שיודע ללחוש, דכתיב יגיד עליו רעו, ואין יתרון לבעל הלשון, ומי שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש מה הנאה יש לו. ואם לחש ולא נענה מאי תקנתיה, ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה, שנאמר ויצו עליה במפגיע, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. ואם לחש ועלתה בידו ומגיס דעתו עליו מביא אף לעולם שנאמר מקנה אף על עולה.

אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר נשא לבבנו אל כפים. איני והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו', לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור. (שם ח א)

בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא, אמרי היכי נעביד, ניבעי רחמי אתרתי לא אפשר, אלא ליבעי רחמי אמותנא וכפנא ניסבול. אמר להו ר' שמואל בר נחמני ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעה לחיי הוא דיהיב. ומנלן דלא מצלינן אתרתי, דכתיב ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת, מכלל דאיכא אחריתי... (שם שם ב)

היכי עבדי, אמר אביי מצפרא עד פלגא דיומא מעיינינן במילי דמתא, מכאן ואילך ריבעא דיומא קרינן בספרא ואפטרתא, מכאן ואילך בעינן רחמי, שנאמר ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלקיהם רביעית היום ורביעית מתודים ומשתחוים לה' אלקיהם... (שם יב ב)

אמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון... (שם יד ב)

...עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם כדי שיהא לבו שלם בתפלה, ואומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות, י"ח שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש, ואלו הן... (שם טו א, וראה שם עוד וערך תענית)

למה יוצאין לבית הקברות, פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים.

תנו רבנן עמדו בתפלה אף על פי שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל, ר' יהודה אומר מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריק ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן... (שם טז א, וראה עוד שליח צבור)

תנו רבנן על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעין עליה חוץ מרוב גשמים, מאי טעמא, אמר ר' יוחנן לפי שאין מתפללין על רוב הטובה... שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו', מאי עד בלי די, אמר רבי בר רב עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. אמר רמי בר רב יוד ובגולה מתריעין עליה. (שם כב ב)

תנו רבנן פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, שלחו לחוני המעגל התפלל וירדו גשמים, התפלל ולא ירדו גשמים, עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו', אמר לפניו רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו רבי ראינוך ולא נמות, כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך, אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות, ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית... אמר לפניו לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה, ירדו כתיקונן עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים...

שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ואומר לו אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ונותן לו, ועליך הכתוב אומר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. תנו רבנן מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור, ותגזר אומר, אתה גזרת מלמטה והקב"ה מקיים מאמרך מלמעלה, ועל דרכיך נגה אור, דור שהיה אפל הארת בתפלתך, כי השפילו ותאמר גוה, דור שהיה שפל הגבהתו בתפלתך, ושח עינים יושיע, דור ששח בעונו הושעתו בתפלתך. ימלט אי נקי, דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך... (שם כג א)

רבי גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, נחית קמיה אילפא, ואמרי לה רבי אילפי, אמר משיב הרוח ונשא זיקא, מוריד הגשם ואתא מיטרא, אמר ליה מאי עובדך, אמר ליה דיירנא בקוסקטא דחיקא דלית ביה חמרא לקידושא ואבדלתא, טרחנא ואתינא חמרא לקידושא ואבדלתא ומפיקנא להו ידי חובתייהו.

רב איקלא לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, נחית קמיה שליחא דצבורא אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, אמר ליה מאי עובדך, אמר ליה מיקרי דרדקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי, וכל דלא אפשר ליה לא שקלינא מיניה מידי, ואית לי פירא דכוורי וכל מאן דפשע משחדינא ליה מינייהו ומסדרינן ליה ומפייסינן ליה עד דאתי וקרי... (שם כד א, וראה שם עוד)

תנא כולן על שמו נקראו, בן יאיר בן שהאיר עינים של ישראל בתפלתו, בן שמעי בן ששמע א-ל תפלתו, בן קיש שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו. (מגילה יב ב)

בההיא שעתא נתעטף מרדכי לצלותיה, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה... (שם טז א)

...דתניא ביום טוב מאחרין לבוא וממהרין לצאת, ביום הכפורים ממהרין לבוא ומאחרין לצאת, ובשבת ממהרין לבוא וממהרין לצאת... (שם כג א)

בשלמא מודים מודים (האומרו משתקין אותו) דמיחזי כשתי רשויות, ועל טוב יזכר שמך נמי דמשמע על טוב אין ועל רע לא, ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא, פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות.

ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו... אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה, א"ל אביי והוא משתקין אותו תנן, ורבה, לחדודי לאביי הוא דבעא.

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ, אמר ליה סיימתינהו לשבחיה דמרך, השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו, ואת אמרת כולי האי. משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו באלף דינרי כסף לא גנאי הוא לו. (שם כה א)

ואת כל בית גדול שרף באש, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה... ומאן דאמר תפלה דכתיב ספרה נא הגדולות אשר עשה אלישע, ואלישע דעבד ברחמי הוא דעבד. (שם כז א)

תני תנא קמיה דרב נחמן המתפלל מרחיק ד' אמות ומשתין, והמשתין מרחיק ד' אמות ומתפלל... אלא מתפלל ישהה כדי הילוך ד' אמות למה לי, אמר רב אשי שכל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה.

שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא השתנתי מים בתוך ד' אמות של תפלה... ולא ביטלתי קידוש היום... (שם כז ב)

משה רבך אמר מי כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ואת אמרת דרשו ה' בהמצאו... הא ביחיד הא בצבור, ויחיד אימת, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. (יבמות מט ב)

אי הכי ויעתר לו ויעתר להם מיבעי ליה, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים, מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים... (שם סד א)

דר' חייא ור' שמעון בר רבי הוו יתבי, פתח חד מינייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה, שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים, וחד אמר עיניו למעלה, שנאמר נשא לבבנו אל כפים. אדהכי אתא ר' ישמעאל בר' יוסי לגבייהו, אמר להו במאי עסקיתו, אמרו ליה בתפלה, אמר להו כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי שיתקיימו שני מקראות הללו. (שם קה ב)

בשני דרב יוסף הוה ריתחא, אמרי ליה רבנן לרב יוסף ליבעי מר רחמי, אמר להו השתא ומה אלישע דכי הוו רבנן מיפטרי מקמיה הוו פיישי תרי אלפן ומאתן רבנן בעידן ריתחא לא הוה בעי רחמי, אנא איבעי רחמי. (כתובות קו א)

אמר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר, שנאמר והיה מדי חדש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות וגו'. (סוטה ה א)

תנו רבנן בתולה צליינית (בעלת תפלה... שאינן אלא נואפות ומראות עצמן כצדקניות שלא יבדקו אחריהן)... הרי אלו מבלי עולם. איני, והאמר רבי יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה, יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה וקאמרה רבונו של עולם בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם. (שם כב א)

והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה, לא תימא גנותו אלא אימא צערו, כדתניא וטמא טמא יקרא, צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים, וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. (שם לב ב)

...באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב"ה ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה לפני, אמר לפניו רבונו של עולם ומה בידי לעשות, אמר לו דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך וגו'. (שם לז א)

והשאר תפלה, תנו רבנן השאר תפלה תחנה רנה ובקשה שעמך ישראל צריכין ליוושע, וחותם בשומע תפלה מכאן ואילך כל אחד ואחד מביא ספר תורה מתוך ביתו וקורא בו... (שם מא א)

אמר ר' אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב, שנאמר שיתה ה' מורה להם. וא"ר אילעא בר יברכיה אלמלא תפלתו של חבקוק היו ב' תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה, שנאמר ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בקרב שנים חייהו, אל תקרא בקרב שנים אלא בקרוב שנים. (שם מט א)

דבר אחר הקול קול יעקב, אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב. (גיטין נז ב)

רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו. (קידושין פב א)

שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים. (בבא קמא טז א)

מיתיבי ושאר פורעניות המתרגשות ובאות על הצבור כגון חיכוך חגב זבוב צירעה ויתוש ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקים... (שם פ ב)

א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, א"ל דכתיב וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו, אמר ליה את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא, ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וגו', וכתיב וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו', כאשר אמר אברהם אל אבימלך. (שם צב א)

תנו רבנן ההולך למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואחר כך בירך הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצוייה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין... (בבא מציעא מב א)

אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי, יומא חד ריש ירחא הוה נגה ליה ולא אתא, א"ל מאי טעמא נגה ליה למר, אמר ליה אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק וכן ליעקב. ולוקמינהו בהדי הדי, סברי תקפי ברחמי ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. א"ל ויש דוגמתן בעולם הזה, אמר ליה איכא ר' חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו, אמר משיב הרוח ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא, אמרי ברקיעא מאן גלי רזיא בעלמא... אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו. (שם פה ב)

ועבדתם את ה' אלקיכם זו קריאת שמע ותפלה... (שם קז ב)

רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר דכתיב אני בצדק אחזה פניך. (בבא בתרא י א)

...אלא מאי תדירא, תדירא בשכינה, דאריב"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהודיעו מקום תפלה, דכתיב וצבא השמים לך משתחוים. (שם כה א)

אמר רב חייא בר אבין א"ר יהושע בן קרחה חס ושלום שאפילו מצאו סובין לא יצאו, ואלא מפני מה נענשו, שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו, שנאמר בזעקך יצילוך קבוציך. (שם צא ב)

דרש ר' פנחס בר חמא כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. (שם קטז א)

...אלא חרבי זו תפלה קשתי זו בקשה. (שם קכג א)

אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה (יש מפרשים שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם הקב"ה שכרו ויעשה צרכיו וישמע תפלתו לפי שהתפלל בכונה)... (שם קסד ב)

דאמר רב חנה בר ביזנא אר"ש חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. (סנהדרין כב א)

אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. (שם מג ב)

א"ר אלעזר לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאילמלא הקדים אברהם תפלה לצרה בין בית אל ובין העי לא נשתייר מרשעי ישראל שריד ופליט. ריש לקיש אמר כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה. (שם מד ב)

א"ל הקב"ה לדוד עד מתי יהיה עון זה טמון בידך... אמר לפניו רבונו של עולם מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי... א"ל (אבישי) אפיך צלותיך, בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער, א"ל אי הכי סייע בהדן, היינו דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה, אמר רב יהודה אמר רב שעזרו בתפלה. (שם צה א)

...כי מטא (יעקב) לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו, בעי למיהדר, כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום. דבר אחר אין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. (שם שם ב)

א"ר יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו, ויעתר לו מיבעי ליה, מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין. (שם קג א)

עד אברהם לא היה זקנה, כל דחזי לאברהם אמר האי יצחק, כל דחזי ליצחק אמר האי אברהם, בעא אברהם רחמי דליהוי ליה זקנה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים. עד יעקב לא הוה חולשא, בעא רחמי והוה חולשא, שנאמר ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. עד אלישע לא הוה איניש חלי דמיתפח, ואתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח. (שם קז ב)

...יבא דרויש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה... (ע"ז ג א)

אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי. אי הכי דצבור נמי, דצבור נפישא זכותיה. אי הכי דיחיד דצפרא נמי לא, כיון דאיכא צבורא דקא מצלו לא קא מדחי. (שם ד ב)

דתניא נחום המדי אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אמר בר מינה דההיא דתליא באשלי רברבי, דתניא ר' אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וגו', אין שיחה אלא תפלה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. ר' יהושע אומר יתפלל ואחר כך ישאל צרכיו, שנאמר אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד... במאי קמיפלגי, כדדריש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מנלן ממשה רבינו, דכתיב ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך וגו', וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה, ר' יהושע סבר ילפינן ממשה, ור"א סבר לא ילפינן ממשה, שאני משה דרב גובריה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה... אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר. א"ר חייא בר אשי אמר רב אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים. אמר ר' יהושע בן לוי אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יום הכפורים אומר. (שם ז ב)

הלך (ר"א בר דורדיא) וישב בין שני הרים וגבעות, אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים... אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה ר"א בר דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... (ע"ז יז א)

...א"ל וכי שלמי (דינרי) מאי איעביד, א"ל אימא א-להא דמאיר ענני ומתצלת... (שם יח א)

ר' שמעון אומר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה, וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה, שנאמר כי אתה א-ל חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. (אבות ב יג)

רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. (שם ג ב)

רב אסי רמי כתיב ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא, וכתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאין ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. (חולין ס ב)

אמר רבי יהושע בן לוי לא יהיה בך עקר מן התלמידים, ועקרה שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, אימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה. (בכורות מד ב)

אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו (אהבת עולם, ואחר שהאור מתפשט מברכין יוצר אור), קראו עשרת הדברות, שמע והיה אם שמוע ויאמר, ברכו את העם שלש ברכות אמת ויציב ועבודה (רצה ומודים ושים שלום שכולן תפלה על ישראל) וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. (תמיד לב ב)

שלשה דברי דרך ארץ, מה יעשה אדם ויחכם... אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה... מה יעשה אדם ויתעשר... אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב... מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים... אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. (נדה ע ב)

תלמוד ירושלמי:

...אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר רבי יוסי אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה. (ברכות א ב)

דמר ר' זעירא בשם ר' אבא בר ירמיה שלש תכיפות הן... תכף לגאולה תפילה יהיו לרצון אמרי פי, מה כתיב בתריה יענך ה' ביום צרה. א"ר יוסי בי ר' בון... וכל מי שהוא תוכף גאולה לתפלה אין השטן מקטרג באותו היום... א"ר אמי כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה, לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך, יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג עוד הוא הפליג. (שם ו א)

...אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום. אמר רבי זעירא ואנא אמרית טעמא ייראוך עם שמש, אמר מר עוקבא הוותיקין היו משכימים וקורין אותה כדי שיסמכו לה תפילתן עם הנץ החמה. (שם ז ב)

תמן תנינן מפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפלה, אמר רבי אחא קרית שמע דבר תורה ותפילה אינה דבר תורה. אמר רבי בא קריאת שמע זמנה קבוע ותפילה אין זמנה קבוע. אמר רבי יוסי קריאת שמע אינה צריכה כוונה ותפילה צריכה כוונה... רבי יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה אפילו לתפלה אנו מפסיקים, דין כדעתיה ודין כדעתיה, רבי יוחנן כדעתיה דאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת... (שם ח א, וראה שם עוד)

רבי אידי בר"ש בשם רבי ייסה לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, מה טעם א"ר אבא בריה דרב פפי ממעמקים קראתיך ה'. א"ר אידי בר"ש בשם ר' יוחנן לא יעמוד אדם ויתפלל וצריך לנקביו, מה טעם הכון לקראת אלקיך ישראל. א"ר אלכסנדרי שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים שמור עצמך מן הטפים היוצאות מבין רגליך, הדא דתימר בדקים אבל בגסים אם יכול לסבול יסבול. (שם טו ב)

...אמר לון כן אמר ר' יוחנן קרא ומצא עצמו בלמען חזקה כוין (ואמר פרשה שניה של שמע), ר' לא ר' יסא בשם ר' אחא רובא נתפלל ומצא עצמו בשומע תפילה חזקה כיון. ר' ירמיה בשם ר' אלעזר נתפלל ולא כוין לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל. א"ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא, רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא (שורות הבנין), א"ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה. (שם יז ב)

כיני מתניתה הפועלים קורין בראש האילן והאומנין בראש הנדבך, ותני כן מתפללים בראש הזית ובראש התאנה הא בשאר כל האילנות יורד ומתפלל למטן, ובעל הבית לעולם יורד ומתפלל למטן... (שם יח א)

ר' ירמיה ר' שמואל בר חלפתא בשם ר' אדא בר אחוה המתפלל אל ירוק עד שיהלך ארבע אמות, א"ר יוסי בי רבי אבון וכן הרוקק אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות, תני המתפלל אל יטיל את המים עד שיהלך ארבע אמות, וכן המטיל מים אל יתפלל עד שיהלך ארבע אמות, א"ר יעקב בר אחא לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות אלא אפילו שהא כדי הילוך ארבע אמות... (שם כח א)

כתיב לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וכי יש עבודה בלב, ואיזו זו תפילה, וכן הוא אומר אלקך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך, וכי יש פולחן בבבל, ואיזו זו תפילה. יכול יהא מתפלל שלשתן כאחת, פירש בדניאל וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי וגו', יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה, תלמוד לומר וכוין פתיחין ליה בעליתה נגד ירושלם. יכול משבאו לגולה כן, תלמוד לומר כל קבל דהוה עביד מן קמת דנא. יכול יהא מתפלל שלשתן בכל שעה שירצה, כבר פירש דוד ערב ובוקר וצהרים. יכול יהא מגביה קולו ומתפלל, פירש בחנה וחנה היא מדברת על לבה. יכול יהא מהרהר בלב, תלמוד לומר רק שפתיה נעות, הא כיצד מרחיש בשפתותיו. אמר רבי יוסי בר חנינא מן הפסוק הזה את למד ד' דברים, וחנה היא מדברת על לבה מכאן שהתפילה צריכה כוונה, רק שפתיה נעות מכאן שהוא צריך להרחיש בשפתותיו, וקולה לא ישמע מכאן שלא יגביה אדם את קולו ויתפלל, ויחשבה עלי לשיכורה מכאן שהשיכור אסור להתפלל. (שם כט א)

ר' אבא בר זבדי מצלי בקלא, רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה וכד הוה מצלי גו בייתיה הוה מצלי בקלא עד דילפון בני בייתיה צלותיה מיניה... ומאיכן למדו ג' תפילות, רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות, בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה, במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב. בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה, כך תוציאני מאפילה לאורה... (שם שם ב, וראה שם עוד)

מניין לנעילה, אמר ר' לוי גם כי תרבו תפלה, מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. מחלפא שיטתיה דרבי לוי, תמן אמר ר' אבא בריה דרב פפי ר' ישוע דסכנין בשם ר' לוי בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור, חנה על ידי שריבתה בתפלה קצרה בימיו של שמואל, שאמרה וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה... כן ליחיד הן לציבור. ר' חייא בשם ר' יוחנן ר' שמעון בן חלפתא בשם ר"מ והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה', מכאן שכל המרבה בתפלה נענה. (שם לא א)

ר"א אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים... ר' אבהו בשם ר"א ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת. ר' אחא בשם ר' יוסי צריך לחדש בה דבר בכל יום. אחיתופל היה מתפלל שלש תפלות חדשות בכל יום. אמר ר"ז כל זמן דהוינא עביד כן הוינא טעי (הייתי טועה בתפלה עצמה, הלכך לית לך אלא כהאי דאמר ר' אבהו) אלא כיי דמר רבי אבהו בשם ר"א ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת. רבי אליעזר היה מתפלל תפלה חדשה בכל יום. רבי אבהו היה מברך ברכה חדשה לכל יום...

רבי פנחס ר' לוי ר' יוחנן בשם מנחם דגלייא זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל אלא בוא וקרב עשה קרבנינו עשה צרכינו עשה מלחמותינו פייס בעדינו... (שם לד א וב, וראה שם עוד)

ר' אבא רבי חייא בשם רבי יוחנן צריך אדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה ומה טעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אשר תזכיר את שמי אין כתב כאן אלא בכל המקום אשר אזכיר. א"ר תנחום בר חנינא צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת להתפלל ומה טעם ויהי דוד בא עד הראש אשר השתחוה שם לאלקים אין כתיב כאן אלא אשר ישתחוה שם לאלקים. ר' יסא ר' חלבו מטי בה בשם ר' אבדומה דמן חיפא צריך אדם להסב פניו לכותל להתפלל, מה טעם ויסב חזקיהו פניו אל הקיר... בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בבית המקדש בכל שעה והיו מתפללין בתוך בתיהם, והקב"ה מעלה עליהם כאילו מתפללין בבית המקדש... (שם לה א)

אמר ריב"ל הוא ההיכל לפני לפנים, היכל שכל הפנים פונין לו, עד כדון בבניינו בחורבנו מניין, א"ר אבון בנוי לתלפיות, תל שכל הפיות מתפללין עליו בברכה בקרית שמע ובתפלה... כתוב אחד אומר אלך ואשובה אל מקומי, וכתוב אחד אומר והיו עיני ולבי שם כל הימים, הא כיצד פניו למעלה ועיניו ולבו למטה, ואם לאו יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, לאי זה בית קדש הקדשים, ר' חייא רבא כנגד קדשי הקדשים של מעלן, ר"ש בן חלפתא אמר כנגד בית קדש הקדשים שלמטן. א"ר פינחס לא פליגין, בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדש הקדשים של מעלן. (שם לה א)

חונה אמר כל מי שאינו נכנס בבית הכנסת בעולם הזה אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבא, מה טעם סביב רשעים יתהלכון, א"ר יוחנן המתפלל בתוך ביתו כאילו מקיפו חומה של ברזל מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן תמן א"ר אבא אמר רבי חייא בשם רבי יוחנן צריך לאדם להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה, וכה אמר אכן, כאן ביחיד וכאן בציבור. ר' פנחס בשם ר' הושעיא המתפלל בבית הכנסת כאילו מקריב מנחה טהורה, מה טעם כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה'. רבי אבהו בשם רבי אבהו דרשו את ה' בהמצאו, ואיכן הוא מצויה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. קראוהו בהיותו קרוב, איכן הוא קרוב, אמר רבי יצחק בי רבי אלעזר. ולא עוד אלא שאלקיהן עומד על גבן, מאי טעמא אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט... רב חונא אמר זה שהוא הולך לבית הכנסת צריך להקל את רגליו, מה טעם נדעה נרדפה לדעת את ה', וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא, מה טעם כי אתה צעדי תספור.

ר' יונה בשם ר' תנחום בי ר' חייא זה שהוא רואה חלום קשה צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שיהו כל חלומותי שחלמתי בין בלילה הזה בין בשאר הלילות בין שחלמתי אני ובין שחלמו לי אחרים אם טובים הם יתקיימו עלי לששון ולשמחה לברכה ולחיים, ואם לדבר אחר כשם שהפכת את מי המרה למתיקה, ומי יריחו על ידי אלישע למתיקה, ואת קללת בן בעור לברכה כן תהפוך את כל חלומות הקשין ומה שחלמו לי אחרים לטובה לברכה ולרפואה ולחיים ולשמחה ולששון ולשלום, הפכת מספדי למחול לי פיתחת שקי ותאזרני שמחה... (שם לז א וב, וראה שם עוד)

...אמר רבי שמואל בר נחמני אם כוונת את לבך בתפילה תהא מבושר שנשמעה תפילתך, ומה טעם תכין לבם תקשיב אזניך, אמר ריב"ל אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפילתו, מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. (שם מא א)

רבי יוחנן ורבי יונתן אזלין מעיבד שלמא באילין קורייתא דדרומה, עלון לחד אתר ואשכחון לחזנא דאמר הא-ל הגדול הגבור והנורא האביר והאמיץ ושיתקו אותו, אמרו לו אין לך רשות להוסיף על מטבע שטבעו חכמים בברכות. (שם סב ב)

אמר רבי תנחומא מעשה בספינה אחת של עכו"ם שהיתה פורשת מים הגדול והיה בה תינוק אחד יהודי, עמד עליהם סער גדול בים ועמד כל אחד ואחד מהם והתחיל נוטל יראתו בידו וקורא ולא הועיל כלום, כיון שראו שלא הועילו כלום אמרו לאותו יהודי, בני קום קרא אל אלקיך ששמענו שהוא עונה אתכם כשאתם צועקים עליו והוא גבור, מיד עמד התינוק בכל לבו וצעק וקיבל ממנו הקב"ה תפלתו ושתק הים... הדא הוא דכתיב כה' אלקינו בכל קראינו אליו... (שם סג ב)

אבא בר רב הונא אמר שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תחנונים, שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו גידופין. איזהו שתוי כל ששתה רביעית, שיכור ששתה יותר. (תרומות ו א)

וכשהוא מתפלל (הגר) בינו לבין עצמו אומר אלקי אבות ישראל, וכשהוא בבית הכנסת אומר אלקי אבותיכם, ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו. (בכורים ג א)

ר' כהן אחוי דרבי חייה בר בא הוה פריש, אתא בעי מיפרוש מן חגא לחנוכתא, אמר לאחוי צלי עלי, א"ל אין דצלייתי עלך אלא אין חמיתינון לצבור מצליין למטרא לא תתרחץ על צלותי (כי תפלת הרבים נשמעת ביותר). (שבת יט ב)

רבי חייא בר בא הוה קאים מצלי עאל ר' כהנא וקם ליה מצלי מן אחוריי, מן דחסל ר' חייה בר בא מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבור קומוי רב כהנא מאריך בצלותיה, מן דחסל רב כהנא א"ל הכין אתן נהיגין גביכון מצערין רברביכון, א"ל אנא מדבית עלי וכתיב על דבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם, בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה, וצלי עלוי וזכה למיסב (להזקין) עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה (כצפרני תינוק). (ראש השנה יג א)

תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו, ניחא אשה מברכת לבעלה עבד לרבו, קטן לאביו לא כן א"ר אחא בשם ר' יוסה בר נוהריי כל שאמרו בקטן כדי לחנכו, תיפתר בעונה אחריהן. כהי דתנינן תמן מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרים אותו ועונה אחריהם מה שהם אומרים ותהא לו מאירה, תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר. (שם יח א)

ריב"ל בשם ר' אלכסנדרי שמע לה מן הדא, שמעה ה' צדק זו קריאת שמע, הקשיבה רנתי זו רינון תורה, האזינה תפלתי זו תפלה, בלא שפתי מרמה זו מוסף, מה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא. (שם כ ב)

...שלא יקדמנו אחר בתפילה (דתפילה משנה הגזרה), אפילו כן לא קיימה (אם זכה בה על ידי תפילה אינה מתקיימת לו). (ביצה כ ב)

אלו הם היחידים אלו שהן מתמנין פרנסין על הציבור, מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה, אלא מכיון שהיא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן כדיי הוא מצלייא ומתענייא. (תענית ה א)

א"ר אלעזר שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואלו הן תפלה וצדקה ותשובה, ושלשתן בפסוק אחד, ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו זו תפלה, ויבקשו פני זו צדקה, כמה דאת אמר אני בצדק אחזה פניך, וישובו מדרכיהם הרעים זו תשובה. (שם ח ב)

ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלקים בחזקה, מהו בחזקה, אר"ש בן חלפותא חציפא נצח לכשירא, כל שכן לטובתו של עולם (כל שכן לטובתו של עולם מי שהוא מבקש טובתו של עולם שיהא מנוצח מן הבריות בתשובתן).. (שם ט א)

אמרו המתפלל ואינו נענה צריך תענית. א"ר מנא רמז לתלמיד חכם הוא שאדם צ"ל לרבו תישמע תפילתך... (שם)

...ונתפלל ולא ירדו גשמים, אמר רבי יוסי בי רבי בון שלא בא בענוה... אמר להם כשם שאי אפשר לאבן הזאת להימחות מן העולם כך אי אפשר להתפלל על הגשמים שילכו להם, אלא צאו והביאו לי פר של הודיות, ויצאו והביאו לו פר של הודיות וסמך שתי ידיו ואמר רבונו הבאת רעה על בניך ולא יכלו לעמוד בה, הבאתה טובה על בניך ולא יכלו לעמוד בה, אלא יהי רצון מלפניך שתביא רווחה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ונתנגבה הארץ... (שם טז ב)

א"ר פנחס משה התקין מטבע של תפלה הא-ל הגדול הגבור והנורא... (שם כז א)

...וכן יוצא בה (במגילת אסתר) בכל לשון שהוא יודע, ותפילה כדי שיהא יודע למי מברך... (סוטה כט ב)

תני ההספד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לקרית שמע ולא לתפילה, מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה... א"ר שמואל בר אבדומא זה שנכנס לכנסת ומצאן עומדין לתפילה אם יודע שיכול לגמור עד שלא יתחיל שליח ציבור לענות אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל, באי זה אמן, תרין אמורין, חד אמר של הא-ל הקדוש, וחד אמר של שומע תפילה בחול. (סנהדרין י ב)

...אמרין ליה מה אבא יהודה עביד, אמר להן עשתה תפילתכן פירות ופירי פירות... (הוריות יח א)

תוספתא:

לא יעמוד לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ויתפלל שאין גבהות לפני המקום, שנאמר ממעמקים קראתיך ה', אם היה זקן או חולה הרי זה מותר. היה רוכב על החמור אם יש לו מי שיאחז את חמורו ירד למטה ויתפלל ואם לאו ישב במקומו ויתפלל, רבי אומר בין כך ובין כך יתפלל במקומו ובלבד שיהא לבו מכוון... (ברכות פרק ג)

כל העסוקין במצות פיהן פותחין בתפילה לפני המקום, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור... (מעשר שני פרק ה)

מדרש רבה:

...אף בירושלים, דתנן עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ר' שמואל ב"ר חנא בשם ר' אחא אמר ארבע אמות לכל אחד ואמה מכל צד, כדי שלא יהא אדם שומע תפלתו של חבירו... (בראשית ה ו)

...וכל תפלתן של בריות אינה אלא על הארץ, מרי תעביד ארעא, מרי תצליח ארעא. כל תפלתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש, מרי יתבני בית מקדשא, מרי מתי יתבני בית מקדשא. (שם יג ב)

ר"ג אסיב ברתיה, א"ל אבא צלי עלי, א"ל לא יהי ליך מחזוריך להכא. ילדה בן זכר, א"ל אבא צלי עלי, א"ל לא ישלה ווי מפומך, א"ל אבא שתי שמחות שבאו לי אתה מקללני, א"ל תרויהון צלוון, מן גו דאת הוויא שלם בביתך לא יהי ליך מחזוריך להכא, ומן גו דהוה בריך קיים לא ישלה ווי מפומיך, ווי שלא שתי ברי, ווי דלא אכיל ברי... (שם כו ז)

ר' יונתן סלק למצלי בירושלים, עבר בהדין פלטאניס וחמתיה חד שמריי, א"ל להיכן את אזיל, א"ל למיסק למצלי בירושלים, א"ל לא טב לך למצלי בהדין טורא בריכא... (שם לב טז)

...כיצד אברהם היה מתפלל על עקרות והם נפקדות, ועל החולים והם מרויחים, ר' הונא אמר לא סוף דבר אברהם הולך אצל החולה אלא החולה רואה אותו ומרויח... (שם לט יז)

ולמה נתעקרו האמהות, רבי לוי בשם ר' שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם רבי יוחנן שהקב"ה מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן, שנאמר (שיר ב') יונתי בחגוי הסלע, יונתי בחגוי למה עקרתי אתכם בשביל הראיני את מראיך השמיעני את קולך. (שם מה ה)

ויגש אברהם ויאמר... רבנן אמרי הגשה לתפלה, המד"א (מ"א י"ח) ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל וגו'... רבי פנחס ורבי לוי ור' יוחנן זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומרים לו בא ועשה בא וקרב בא ועשה קרבן של צבור, אלא בא וקרב להתפלל. (שם מט יג)

ויתפלל אברהם אל האלקים, א"ר חמא ב"ר חנינא מתחילת הספר ועד כאן לא נאמר בלשון הזה, כיון שהתפלל אברהם אבינו הותר הקשר הזה... כל אותה הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת רבון העולמים אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה, אברהם חוץ לסירה ואני נתונה בסירה, א"ל הקב"ה כל מה שאני עושה בשבילך אני עושה. (שם נב יד)

באשר הוא שם, בזכות עצמו, יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל. (שם נג יט)

ר"ב בשם ר' חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והיה מתפלל בתוכה, שנאמר (תהלים מ"ו) ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, ומה היה אומר, יהי רצון שאראה בבנין ביתי. (שם נו טז)

והיה הנערה אשר אומר אליה הטי וגו', ד' הן שתבעו שלא כהוגן, לג' ניתן כהוגן ולאחד ניתן שלא כהוגן, ואלו הן אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול יפתח. אליעזר אמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, הא אילו יצאה אמה אחת והשקתו היה משיאה לבן אדונו, אתמהא, וזימן לו הקב"ה כהוגן... (שם ס ג)

ויהי הוא טרם כלה לדבר וגו', תני רשב"י ג' הם שנענו במענה פיהם, אליעזר עבדו של אברהם, ומשה ושלמה. אליעזר ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, משה דכתיב (במדבר י"ז) ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם. שלמה דכתיב ביה (דהי"ב ז') וככלות שלמה להתפלל אל ה' והאש ירדה מן השמים וגו'. (שם שם ד)

אחותנו את היי לאלפי רבבה, ר"ב ור' לוי בשם ר"ח בר חנינא מפני מה לא נפקדה רבקה עד שהתפלל עליה יצחק, שלא יהיו אומות העולם אומרים תפלתנו עשתה פירות, אלא (בראשית כ"ה) ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו... (שם שם יג, וראה שם עוד)

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו... ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק, אר"ה צפת שידו שטוחה בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא, לכך שאלה עליו. (שם שם יד)

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ר' יוחנן אמר ששפך תפלות בעושר, ר"ל אמר שהיפך את הגזירה ולפום כן קריין ליה עתרא דאפיך אידרא. לנוכח אשתו, מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן, ואומר רבונו של עולם כל בנים שאתה נותן לי יהיו מן הצדקת הזו, אף היא אמרה כן. (שם סג ה)

דבר אחר מהו ויפגע, צלי במקום צלי בבית המקדש. א"ר יהושע בן לוי אבות הראשונים התקינו שלשה תפלות... (שם סח יא, וראה שם עוד)

...והיתה (לאה) בוכה ואומרת יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. א"ר הונא קשה היא התפלה שבטלה את הגזרה, ולא עוד אלא שקדמה לאחותה. (שם ע טו)

...דא"ר יודן בשם ר' אייבו בהרבה תפלות נפקדה רחל, שנאמר ויזכור אלקים את רחל, רחל בזכותה, את רחל בזכות אחותה, וישמע אליה אלקים בזכות יעקב, ויפתח בזכות האמהות. (שם עג א)

ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי בשם ר' אמר תינוק עושין אותו סניף לעשרה... מאימתי עושין אותו סניף, ר' אבונה אמר איתפלגין בהא ר' יודן ור' הונא תרויהון בשם ר' שמואל חד אמר כדי שיהא יודע טיב ברכה, ואוחרנא אמר כדי שיהא יודע למי הוא מברך... (שם צא ג)

...אמר להם הרי הכסף והרי הדורון והרי אחיכם, צריכין אתון מלתא אוחרי, אמרין ליה צלותך אנן בעיין, אמר להון אם צלותי אתון בעיין וא-ל ש-די יתן לכם רחמים וגו'. (שם צא יג)

ויצא משה מעם פרעה את העיר, שעדיין היה בתחום העיר, מיד לא שהה להתפלל עליהם אלא ויפרוש כפיו אל ה' וקבל הקב"ה תפלתו. (שמות יב ח)

ודניאל היה שוחר ומתפלל למקום שנאמר (דניאל ו') וכיון פתיחן לה בעליתה נגד ירושלים ערב ובקר וצהרים, ולמה היה שוחר ומתפלל כדי שירחם הקב"ה על ישראל, ועליו אמר שלמה (משלי י"א) שוחר טוב יבקש רצון, ונמצא להם האלקים בעת צרתם... (שם טו ז)

דבר אחר מה תצעק אלי, הה"ד (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה וגו', ב' פעמים הוא אומר בפסוק ואני ואני, ומשה אומר (דברים ל"ב) ראו עתה כי אני אני הוא, אלא כל מי שהוא עושה רצון המקום ומכוון את לבו בתפלה שומע לו בעולם הזה וכן לעולם הבא, שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה בעולם הזה, ולעתיד לבא עוד הם מדברים ואני אשמע... והיה טרם יקראו ואני אענה, אמר ר"א בן פדת בשר ודם אם שומע דברי אדם עושה דינו אם לא שמע אינו יכול לכוון דינו, אבל הקב"ה אינו כן, עד שלא ידבר אדם הוא יודע מה בלבו. וכן בשלמה אומר (דה"א כ"ח) דע את אלקי אביך ועבדהו וגו' וכל יצר מחשבות מבין, עד שלא יצרה מחשבה שבלבו של אדם הוא מבין. (שם כא ג)

דבר אחר מה תצעק אלי, הה"ד (תהלים ס"ה) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, מהו שומע תפלה, א"ר פנחס בש"ר מאיר ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא בשעה שישראל מתפללין אין אתה מוצא שכולן מתפללין כא' אלא כל כנסיה וכנסיה מתפללת בפני עצמה, הכנסת הזו תחלה ואחר כך הכנסת האחרת, ומאחר שכל הכנסיות גומרות כל התפלות המלאך הממונה על התפלות נוטל כל התפלות שנתפללו בכל הכנסיות כולן ועושה אותן עטרות ונותן בראשו של הקב"ה, שנאמר עדיך כל בשר יבאו, ואין עדיך אלא עטרה, שנאמר (ישעיה מ"ט) כי כלם כעדי תלבשי, וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר, שהקב"ה מתעטר בתפלתן של ישראל, שנאמר (יחזקאל י"ז) ועטרת תפארת בראשך.

דבר אחר שומע תפלה וגו' אתה מוצא בשר ודם אינו יכול לשמוע שיחת שנים כא', אבל הקב"ה אינו כן אלא הכל מתפללין לפניו והוא שומע ומקבל תפלתן. דבר אחר שומע תפלה א"ר יהודה בר שלום בש"ר אלעזר בשר ודם אם בא עני לומר דבר לפניו אינו שומע הימנו, אם בא עשיר לומר דבר מיד הוא שומע ומקבלו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הכל שוין לפניו הנשים והעבדים והעניים והעשירים, תדע לך שהרי משה רבן של כל הנביאים כתוב בו מה שכתוב בעני, במשה כתיב (תהלים צ') תפלה למשה איש האלקים, בעני כתיב (שם ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, זו תפלה וזו תפלה, להודיעך שהכל שוין בתפלה לפני המקום. תדע לך כשיצאו ישראל ממצרים רדף אחריהם פרעה, שנאמר ופרעה הקריב ויצעקו אל ה', התחיל משה אף הוא מתפלל לפני המקום, א"ל הקב"ה למה מה אתה עומד ומתפלל כבר התפללו בני ושמעתי תפלתן, שנאמר מה תצעק אלי. (שם שם ד)

...כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מג' רוחות, הים סוגר, ושונא רודף, והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה, שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. ולמה עשה הקב"ה להם כך, אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן. אמר ריב"ל למה הדבר דומה, למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים, שמע המלך והצילה. לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הליסטים כדי שתצעק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הליסטים התחילה צועקת למלך, א"ל המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך. כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה, שנאמר (שמות ב') ויהי בימים הרבים ההם ויצעקו, מיד וירא אלקים את בני ישראל... מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר ופרעה הקריב, מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר ב') יונתי בחגוי הסלע השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך, אותו הקול שכבר שמעתי במצרים... (שם שם ה)

דבר אחר מה תצעק אלי, הדא הוא דכתיב (איוב ל"ו) היערוך שועך לא בצר, מהו כן, א"ר אלעזר בן פדת המשל אומר ערוך שוע כלפי בוראך כדי שלא יהו לך צרים מלמעלן... ר' אומר א"ל אמש היית אומר ומאז באתי אל פרעה ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפלה, מה תצעק אלי. אמש היית אומר המבלי אין קברים ועכשיו אתה מרבה בתפלה, דבר אל בני ישראל ויסעו, יסיעו דבר מלבן. (שם שם ז)

...ובזכות האמנה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו אז ישיר משה, לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפלה כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמנה והקריעה. וכשם שהם טיהרו לבם ואמרו שירה, שכן כתוב וייראו העם את ה' ויאמינו ואחר כך אז ישיר, כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל. וכן איוב אומר על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. א"ר יהושע הכהן ב"ר נחמיה וכי יש תפלה עכורה, אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו, למה שתפלתו בעבירה... א"ר חמא ב"ר חנינא מנין שכל מי שהגזל בידו שתפלתו עכורה, שנאמר (ישעיה א') ובפרשכם כפיכם וגו' אינני שומע מפני מה שידיכם דמים מלאו. ומנין שכל מי שמרחיק עצמו מן הגזל תפלתו זכה, שנאמר (תהלים כ"ד) נקי כפים ובר לבב, מה כתיב אחריו (שם) ישא ברכה מאת ה' זה דור דורשיו. (שם כב ד)

א"ר אחא בקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים, תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה ולא בקשו, שנאמר (איוב כ"א) ויאמרו לא-ל סור ממנו אלו היסורין... ומה נועיל כי נפגע בו זה תפלה... (שם ל י)

דבר אחר אם כסף תלוה את עמי, כיון שבנה שלמה את הבית אמר להקב"ה בתפלתו, רבון העולם אם יש אדם שיתפלל לפניך שתתן לו ממון ואתה יודע שרע לו אל תתן לו... (שם לא ד)

...א"ל עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות, א"ל דברים אני מבקש, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואני מוחל על כל עונותיכם. ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר (דברים א') אלה הדברים אשר דבר משה, א"ל אין אנו יודעין, א"ל בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי אותם, שנאמר (שמות ב') ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים, שנאמר (יהושע ז') ויקרע יהושע שמלותיו, ומה אמרתי לו נטה בכידון וגו'. בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם, שנאמר (שופטים ו') ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' וגו'. בימי שמואל לא בתפלה שמעתי להם, שנאמר (ש"א ז') ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה', וכן אנשי ירושלים אף על פי שהכעיסוני בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם, שנאמר (ירמיה ל"א) כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה וגו', הוי איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', לכך אמר דוד (תהלים כ"ו) ארחץ בנקיון כפי אינו אומר להקריב לך אלא לשמיע בקול תודה, שאני מודה לך על דברי תורה. (שם לח ד)

...מי גרם למרדכי לבא לידי הגדולה הזאת, אמור שהיה מתפלל בכל שעה, שנאמר (אסתר ד') ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, מאחר שראה עצמו בגדולה לא הגיס לבו ולא עמד מן התפלה אלא וישב מרדכי כשם שהיה מתחלה. ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה לא עליך אלא על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ואתה תעמוד לך מן התפלה, לאו, אלא מה כתיב אחריו ואתה תשוב ושמעת בקול ה', כשם שעשה מרדכי, שנאמר (שם) וישב מרדכי אל שער המלך, שחזר לשקו ולתעניתו. לכך נאמר קחו עמכם דברים. אף כאן הוא אומר זה הדבר לפי שלא התרצה הקב"ה לאהרן אלא על ידי התפלה, שנאמר (דברים ט') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. (שם שם ה)

ויחל משה, כך פתח ר' תנחומא בר אבא (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפני. א"ר חמא בר חנינא הסניגור הטוב מסביר פנים בדין. משה אחד משני סניגורין שעמדו ללמוד סניגוריא על ישראל והעמידו פנים כביכול כנגד הקב"ה, משה ודניאל. משה מנין שנאמר לולי משה בחירו וגו'. דניאל מנין שנאמר (דניאל ט') ואתנה את פני אל ה' האלקים לבקש וגו', אלו שני בני אדם שנתנו פניהם כנגד מדת הדין לבקש רחמים על ישראל... (שם מג א)

...א"ר אלכסנדרי כל הדברים הללו באו עלינו על ידי שלא חלינו מלפני הקב"ה, ואין לשון חלותי אלא תפלה, כד"א (מלאכי א') חלו נא פני א-ל ויחננו... (שם מה ב)

תני ר"ש מה נגרין (אומנין) הם ישראל שהם יודעים לרצות את בוראן. א"ר יודן כאילין כותאי, אילין כותאי חכימין למיחסדא, חד מנהון הוי אזיל לגבי אתתא, א"ל אית לך חד בצל תיתנון לי, מן דיהבה ליה א"ל אית בצל בלא פיתא, מן דיהבא ליה אמר לה אית מיכל בלא מישתי, מתוך כך אכיל ושתי... (ויקרא ה ח, וראה שם עוד)

...ועל כל פשעים תכסה אהבה, תפלה שנתפלל משה עליו, ומה נתפלל משה עליו, ר' מנא דישאב ור' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי מתחילת הספר ועד כאן כתיב וערכו בני אהרן, וזרקו בני אהרן, ונתנו בני אהרן, אמר משה לפני הקב"ה הבור שנואה ומימיה חביבין, חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן, דתנינן תמן כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן, ולאהרן אי אתה חולק לו כבוד בשביל בניו... (שם ז ה)

ורבנן אמרי מנין לעובר לפני התיבה שצריך להזכיר עבודה וקרבנות ולשוח מן הדא ברכתה רצה אלקינו שכון בציון מהרה יעבדוך בנים, אית דבעי משמענה מן הדא זבחי אלקים רוח נשברה... (שם שם ב)

רבי פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטילות ההודאה אינה בטילה, הדא דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צב-אות וגו' זו הודאה... שם ט ז)

קח את אהרן ואת בניו, ר' יהודה ור' יהושע ב"ל ר' יהודה אמר תשובה עושה מחצה ותפלה עושה הכל, ר' יהושע בן לוי אמר תשובה עושה את הכל ותפלה עשתה מחצה... על דעתא דר' יהודה ב"ר דאמר תפלה עשתה את הכל ממי את למד מחזקיה, חזקיה עיקר מלכות לא היתה אלא י"ד שנה, הדא דכתיב ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו, וכיון שהתפלל הוסיפו לו ט"ו שנה, שנאמר הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה... על דעתו דר' יהושע בן לוי דאמר תפלה עשתה מחצה ממי אתה למד מאהרן, שבתחלה נגזרה גזירה עליו שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, א"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אין השמדה אלא כילוי בנים, כמה דאת אמר ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת, כיון שהתפלל משה עליו נמנעה ממנו חצי הגזירה מתו שנים ונשתיירו ב'... (שם י ה)

כיצד היתה תפלתו של כהן גדול ביום הכפורים בצאתו מן הקדש, אומר יהי רצון מלפניך שתהא שנה זו גשומה שחונה וטלולה, שנת רצון שנת ברכה שנת זול שנת שובע שנת משא ומתן, ואל יצטרכו בה עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו ישראל שררה אלו על אלו ואל תפנה לתפלת עוברי דרכים. רבנן דקסרין אמרו על אחינו שבקסרין שלא יגביהו שררה, רבנן דרומא אמרו על אחינו שבשרון שלא יעשו בתיהן קבריהן, משם חפר אוכל, משם היה נוטל אוכל של כל ימות השנה. (שם כ ד)

דבר אחר פנה אל תפלת הערער היה לו לומר לא בזה תפלתו ואם לא בזה תפלתם היה לו לומר פנה אל תפלת הערערים, אלא פנה אל תפלת הערער זה תפלתו של מנשה מלך יהודה שהיה ערער ממעשים טובים, ולא בזה את תפלתם זו תפלתו ותפלת אבותיו, דכתיב ויתפלל אליו ויעתר לו, מהו ויעתר לו, א"ר אליעזר בר ר' שמעון בערבייא צווחין לחתירתא עתירתא...

ר' יצחק פתר קרייה בדורות הללו שאין להם לא מלך ולא נביא לא כהן ולא אורים ותומים ואין להם אלא תפלה זו בלבד, אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם אל תבזה את תפלתם. (שם ל ג)

וכן את מוצא ביהושע כשהלך להחריב את יריחו א"ל יהושע עתידים אתם לעשות שם את השבת אל תרחיקו מן הארון יותר מן אלפים אמה לכל רוח, למה שתהיו רשאין לבוא להתפלל לפני הארון בשבת. (במדבר ב ח)

דבר אחר ישא ה' בשעה שאתה עומד ומתפלל, שנאמר (בראשית י"ט) הנה נשאתי פניך, הרי דברים קל וחומר אם ללוט נשאתי פנים מפני אברהם אוהבי, לך לא אשא פנים מפניך ומפני אבותיך, זהו שנאמר ישא ה' פניו אליך. (שם יא יד)

...עד שלא נחתם גזר דין שומע תפלה, משנחתם גזר דין סכתה בענן לך... (שם שם טו)

דבר אחר מי עלה שמים וירד, מי הוא זה שתפלתו עולה לשמים והיא מורידה את הגשמים ובזכותו רוחות טובות מנשבות לגדל את העשבים, שנאמר מי אסף רוח זה שמחלק מעשרותיו בחפניו, הוי בחפניו... מי צרר מים בשמלה מי שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו אין תפלתו עולה לשמים ואינה מורדת את הגשמים אלא צורר המים בעבים ואינם יורדים לארץ. (שם יב יב)

דבר אחר מלאה קטרת שבאותו זמן היה ראובן בעל תשובה לובש שק ומתענה ומתפלל לפני הקב"ה שימחול לו על עון מעשה בלהה, והתפלה משולה לקטרת, כמד"ת (תהלים קמ"א) תכון תפלתי קטרת לפניך וגו', הוי מלאה קטרת. (שם יג יז)

...אבא שאול אומר זה סימן לתפלה אם כיון אדם לבו לתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שנאמר (תהלים י') תכין לבם תקשיב אזניך. א"ר יוחנן עשרה לשונות נקראת תפלה, ואלו הן שועה צעקה נאקה רנה פגיעה ביצור קריאה ניפול ופילול ותחנונים. שועה צעקה שנאמר (שמות א') ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו'... ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, א"ר יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו, שהרי משה רבם של כל הנביאים לא בא אלא בלשון תחנונים... (דברים ב א)

דבר אחר בעת ההיא לאמר, מהו לאמר א"ר עזריה לאמר לדורות שיהיו מתפללין בשעת הצרה, שהרי משה אף על פי שנאמר לו לא תעבור את הירדן הזה התחיל מתחנן. (שם שם ד)

הלכה אדם מישראל שהיה קורא את שמע מהו שיהא מותר להמתין אחר קריאת שמע ואחר כך יתפלל, כך שנו חכמים ג' תכיפות הן... תכף לגאולה תפלה, ומי שהוא עושה כן מהו מתן שכרו. אמר רבה בר אבוה... ואם קרא קריאת שמע ומתפלל מיד יהא מבוטח שתפילתו נשמעת.

א"ר יהודה ב"ר סימון את מוצא ע"ז קרובה ורחוקה, והקב"ה רחוק וקרוב... כיצד, א"ר יהודה בר סימון מכאן עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, הרי רחוק, וקרוב מנין, שאדם עומד ומתפלל ומהרהר בתוך לבו וקרוב הקב"ה לשמוע את תפלתו, שנאמר (תהלים ס"ב) שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם כשיהיו אומות העולם באים להתפלל לפניך אל תענה אותן שאין באין אצלך בלב שלם, אלא הולכין אצל ע"ז שלהן ואינה עונה אותן והן רואין צרתן צרה ובאין להן אצלך... אבל כשישראל קוראין אצלך מיד שמע תפילתנו, שנאמר (תהלים ד') בקראי ענני אלקי צדקי. א"ל הקב"ה מה אמרת בקראי ענני, חייך עד שלא תקראני אני אענה אתכם, שנאמר (ישעיה ס"ה) טרם יקראו ואני אענה שאין לי אומה אחרת אלא אתם, מנין ממה שקרינו בענין כי מי גוי גדול... אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם מיד ענה אותן, א"ל הקב"ה משה חייך בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם, דכתיב (דברים כ"ד) כה' אלקינו בכל קראנו אליו. (שם שם ו)

דבר אחר כה' אלקינו זה שאמר הכתוב (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים. א"ל מנין, דכתיב (תהלים ס"ה) נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחות לקבל שבים. אמר רב ענן אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם, דכתיב כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ואין קריאה אלא תפלה כענין שנאמר (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה. א"ר חייא רבה כתיב (תהלים כ"ז) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה', הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך. דבר אחר ואני תפלתי וגו', דוד בשביל שהיה יחידי אמר עת רצון, אבל תפילתן של צבור אינה חוזרת לעולם ריקם, הוי כה' אלקינו בכל קראנו אליו. (שם שם ז)

מהו בכל קראנו אליו, אמרו רבנן יש תפלה שנענית לארבעים יום, ממי את למד ממשה דכתיב ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וגו', ויש תפלה שנענית לעשרים יום, ממי אתה למד מדניאל דכתיב (דניאל י') לחם חמודות לא אכלתי עד מלאת שלשה שבועים ימים, ואחר כך אמר ה' שמעה ה' סלחה וגו', ויש תפלה שנענית לשלשה ימים, ממי את למד מיונה דכתיב (יונה ב') ויהי יונה במעי הדגה וגו', ואחר כך ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה וגו'. ויש תפלה שנענית ליום אחד, ממי את למד מאליהו, דכתיב (מ"א י"ח) ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו'. ויש תפלה שנענית לעונה, ממי את למד מדוד, דכתיב (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון, ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה מפיו הקב"ה יענה, שנאמר (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה. (שם שם י)

מהו לשקוד על דלתותי, אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד על הפתח החיצון להתפלל שם אלא הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת, לשקוד על דלתי אין כתיב אלא על דלתותי, ב' דלתות, ולמה כן, שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר. ומהו לשמור מזוזות פתחי, א"ר יהודה בר סימא וכי יש מזוזה בבתי כנסיות, אלא מה המזוזה הזו אינה זזה מהפתח כך לא תהא זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, אמר הקב"ה אם תעשה כן דע שאתה מקבל פני השכינה, מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים, אמר הקב"ה מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מצא כבודי שם. א"ר איבו ולא עוד אלא שאת עומד בבית הכנסת והקב"ה עומד עליך, מנין שנאמר (תהלים פ"ב) אלקים נצב בעדת א-ל. אמר הקב"ה לא דייך שאת מקבל פני השכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות, מנין שנאמר (משלי ח') כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה', הוי והיה אם שמוע תשמע וגו'. (שם ז ב)

דבר אחר והיה אם שמוע, א"ר יהושע דסכנין בש"ר לוי אמר הקב"ה אם שמעת למצותי אף אני שומע תפלתך. (שם שם ד)

...וכל מי שמתפלל ומכוין את לבו לתפלה סימן טוב לו שתפלתו נתקבלה, שנאמר (תהלים ט') תאות ענוים שמעת ה' וגו'. גדולה היא התפלה לפני הקב"ה, א"ר אלעזר רצונך לידע כחה של תפלה, אם אינה עושה כולה חציה היא עושה, קין עמד על הבל אחיו והרגו, יצאה גזירה (בראשית ד') נע ונד תהיה בארץ, מיד עמד ונתודה לפני הקב"ה, שנאמר (שם) גדול עוני מנשא... מיד מצא חסד לפני הקב"ה ונמנע ממנו נע חצי הגזירה, שכן כתוב (בראשית ד') וישב בארץ נוד... (שם ח א, וראה שם עוד)

...ודבר זה היה קל בעיניו של משה, שמא ישראל חטאו חטאות גדולות כמה פעמים וכיון שבקשתי עליהם רחמים מיד קבל ממני... אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן כשאתפלל על עצמי שיקבל ממני. וכיון שראה הקב"ה שקל הדבר בעיניו של משה ואינו עומד בתפלה מיד קפץ עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ ישראל, שנאמר (במדבר כ') לכן לא תביאו את הקהל הזה, ואין לכן אלא שבועה. וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין גזר עליו תענית ועגה עוג קטנה ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה, באותה שעה מה עשה משה לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הקב"ה עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, ואמרו שמא הגיע צביונו של הקב"ה לחדש את עולמו... מה עשה הקב"ה באותה שעה הכריז בכל שער ושער של רקיע ורקיע בכל בית דין ובית דין שלא יקבלו תפלתו של משה ולא יעלו אותה לפניו מפני שנחתם עליו גזר דין. אותו מלאך שממונה על הכרזה אכזריאל שמו, באותה שעה קרא הקב"ה בבהלה ואמר להם למלאכי השרת רדו בבהלה ונעלו כל שערי רקיע ורקיע שגבר קול התפלה כלפי מעלה וביקשו לעלות הרקיע מפני קול תפלתו של משה, שהיתה תפלתו דומה לחרב שהוא קורע וחותך ואינו מעכב שהיתה תפלתו מעין שם המפורש שלמד מן זגזאל רב וסופר של בני מרום... (שם יא ו, וראה שם עוד)

גם כי אזעק ואשוע וגו', ר' אחא אמר כל המתפלל עם הציבור למה הדבר דומה, לבני אדם שעשו עטרה למלך, בא עני אחד וינתן חלקו בתוכה, מה המלך אומר, בשביל זה עני איני מקבלה, מיד מקבל המלך ונותנה בראשו. כך אם היו עשרה צדיקים עומדים בתפלה ורשע עומד ביניהם, מה הקב"ה אומר, בשביל רשע זה איני מקבל תפלתם. ורבנן אמרין בא אחר הציבור מעשיו נפרטין, למה הדבר דומה למלך שנכנסו אריסיו ובני ביתו לכבדו, בא אחד באחרונה, אמר המלך תסתם חביתו, ומי גרם לו הרי שבא באחרונה, כך כל המתפלל לאחר הציבור מעשיו נפרטין, לכך נאמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי, שתם כתיב לפי שתמו הציבור תפלתהון. (איכה ג ח)

...א"ר ענן אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם, שנאמר (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה, אר"י בן חלפתא עתים הן לתפלה, שכך אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שאני מתפלל לפניך תהיה תפלתי על שעת רצון, הדא הוא דכתיב (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ר"ע היה עומד ונדון לפני טורנוסרופוס והיה שם יהושע הגרסי עומד בתפלה עמו, ירד ענן והקיפן, אמר דומה אני שלא ירד הענן והקיף אלא כדי שלא תשמע תפלתו של רבי, הדא הוא דכתיב סכותה בענן לך מעבור תפלה. (שם שם לה)

...הגיע שעת התפלה ולא התפלל בה עליו נאמר וחסרון לא יכול להמנות... (קהלת א לז)

ר' אומר לעולם אל יתפלל אדם וצריך לנקביו, שנאמר (עמוס ד') הכון לקראת אלקיך ישראל. א"ר אלכסנדרי כתיב שמור רגלך, ר' קרוצפי בש"ר יוחנן אמר שמור רגלך מן הטפין שבין רגליך כאשר תלך אל בית האלקים תהיה טהור, הד"א בדקין אבל בגסין אם יכול לסבול יסבול. (שם ד יח)

...ובשעה שישראל נפטרין מבתי כנסיות ומבתי מדרשות בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחוח. (שם ט א)

כי עת ופגע יקרה את כלם, עת היא שפוגעת האדם ומערערת בו כל הדברים האלה, והוא מפגיע, מה יעשה ילך ויעסוק בתפלה ובתחנונים והוא ניצל. רב הונא שאל לשמואל אמר ליה מהו דין דכתיב כי עת ופגע, א"ל פעמים שאדם מפגיע בתפלה ונענה, פעמים שמפגיע ואינו נענה, שאין לך שסידר תפלות ותחנונים יותר ממשה רבינו ולבסוף נאמר לו (דברים ל"א) הן קרבו ימיך למות. (שם שם יב)

...א"ל (הקב"ה לדוד) חביבה עלי תפלה אחת שאתה עומד ומתפלל לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להעלות לפני, שנאמר (מ"א ג') אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא. (רות ג ב)

...הלכו להם אצל רשב"י ועמד והתפלל עליהם ונפקדו, ללמדך מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות... (שיר א לא)

דבר אחר מימינם זו קריאת שמע, ומשמאלם זו תפלה... (שם שם מח)

הנך יפה בתפלה... (שם שם סב)

...בנוהג שבעולם י' בני אדם נכנסין לבית הכנסת ואין אחד מהן יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה, ואחד מהן פורס על שמע ועובר לפני התיבה למה הוא דומה, כשושנה בין החוחים... (שם ב ז, וראה שם עוד)

...אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אין לנו לשון זהורית ושעיר המשתלח, אמר להם כחוט השני שפתותיך, רחישת פיך חביבה עלי כחוט השני של זהורית. ר' אבהו אמר עלה (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, מה נשלם תחת פרים ותחת שעיר המשתלח, שפתינו, ומדברך נאוה, מדברך יאי מדברתיך יאי. (שם ד יא)

דבר אחר תלפיות, תל שמתפללים בו כל פיות, מכאן אמרו העומדים בחוצה לארץ ומתפללין הופכין פניהן לארץ ישראל... נמצא כל ישראל מתפללין למקום אחד... (שם)

...ואל מצנין יקחהו, לא בזיין ולא בצנה אלא בתפלה ובתחנונים, כד"א (תהלים צ"א) צנה וסוחרה אמתו, זו היא התפלה המגינה על הצרה כצנה שמגינה על האדם במלחמה, ובזכות התפלה שנתכנה לצנה יקחהו להמן. ומנין שעשו תפלה הדא הוא דכתיב שק ואפר יוצע לרבים, ומה תקנה לשק ואפר בלא תפלה. (אסתר י)

מדרש תנחומא:

דבר אחר צא מן התיבה, אמר דוד הוציאה ממסגר נפשי (תהלים קמ"א), כשהיה נח בתיבה היה מתפלל תמיד הוציאה ממסגר נפשי, שנאמר (שם ל"ב) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, א"ל הקב"ה נח גזרה היה מלפני שלא תצא מן המסגר הזה עד שתשלימו י"ב חדש. (נח יא)

...אמר להן הקב"ה לישראל הוו זהירין בתפלה שאין מדה אחרת יפה הימנה והיא גדולה מכל הקרבנות, שנאמר למה לי רוב זבחיכם וגו' ופרשכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה וגו' (ישעיה א') מכלל שהיא גדולה מן הקרבנות. ואפילו אין אדם כדאי לענות בתפלתו ולעשות חסד עמו, כין שמתפלל ומרבה בתחנונים אני עושה חסד עמו, שכך כתיב בו כל ארחות ה' חסד ואמת (תהלים כ"ה), הקדמתי חסד לאמת וצדק למשפט. (וירא א)

ילמדנו רבינו היה רוכב על החמור והגיע עונת תפלה כיצד יעשה... א"ר יוחנן זאת אומרת המתפלל צריך שתהא דעתו מיושבת עליו ויתפלל לפני הקב"ה. אבא שאול אומר אם כיון אדם את דעתו בתפלה יהא מובטח שתפלתו נשמעת, שנאמר (תהלים י') תכין לבם תקשיב אזנך. ואין לך אדם שכיון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו שאמר לפני הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו, ואמר לו יפיפית מבני אדם. (חיי שרה א)

...ומה ראו לתקן ג' תפלות, כדי שיהא אדם מוסיף בתפלתו, ולא בתפלה בלבד אלא אף בתורה יהא מוסיף והולך, ולא בתורה בלבד אלא אף בבנים... (שם ה)

...אבל הקב"ה אדם מלחש בתוך לבו בתפלה מיד הוא שומע, מנין מחנה, שנאמר וחנה היא מדברת וגו' (ש"א א')... כיון שנשאו שתיהן ליעקב אמר הקב"ה אותה שהיתה בוכה ומתענה ושנאה מעשי עשו ומתפללת לפני בדין שלא תתרחק מן אותו צדיק, הריני נותן לה בנים תחלה... (ויצא ד)

ילמדנו רבינו אם היתה אשתו מעוברת מהו שיתפלל יהי רצון שתלד אשתי זכר, כך שנו רבותינו היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא. ר"ה בשם רבי יוסי אומר אף על פי ששנינו היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא אינו כן, אלא אפילו עד שעה שתשב על המשבר יתפלל שתלד זכר, לפי שאין קשה לפני הקב"ה לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות... (ויצא ח)

א"ר פנחס הכהן בר חמא אין הקב"ה חפץ לחייב בריה אלא מבקש שיתפללו בריות לפניו ויקבלם. א"ר יצחק עכשיו אין לנו לא נביא לא כהן לא קרבן לא מקדש לא מזבח מי מכפר עלינו, אף על פי שחרב בית המקדש לא נשתייר בידינו אלא התפלה הזו, לפיכך ה' שמעה ה' סלחה וגו', לא כך אמרת והיו עיני ולבי שם כל הימים (מ"א ט')... אמר הקב"ה תהיו מתפללים לפני כנגד אותה העיר ואני אשמע מן השמים וארפא את ארצכם... (וישלח ט)

...ומה הוא כי ה' אתו וגו', וכי פוטיפר רשע היה רואה שהקב"ה עמו ומה הוא כי ה' אתו, אלא שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו, היה נכנס לשמשו והוא היה מלחש ואומר רבון העולם אתה הוא בטחוני אתה הוא פטרוני תתנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני, ופוטיפר אומר לו מה אתה מלחש שמא כשפים אתה עושה לי, והוא משיבו לא אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך... (וישב ח)

...אדין דניאל לביתיה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע, למה כדי שיהיו מתפללין עמו, שנאמר ורחמין למבעא מן קדם א-לה שמיא על רזא דנה... (מקץ ב)

שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש מהו להתפלל כל שעה, אמר ליה אסור. א"ל למה לא, א"ל שלא ינהג קלות ראש במורה. לא קבל ממנו. מה עשה רבינו הקדוש השכים אצלו א"ל קירי ברא, לאחר שעה נכנס אצלו א"ל אמפורטור, ולאחר שעה א"ל שלום עליך המלך, א"ל מה אתה מבזה במלכות, א"ל ישמעו אזניך מה שפיך אומר, ומה אתה שאתה בשר ודם השואל בשלומך בכל שעה אתה אומר מבזה, מלך מלכי המלכים על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם מטריחו בכל שעה. ר' יוסי בר חלפתא אומר עתים הם לתפלה, שנאמר (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין, לפיכך צריך אדם להשכים לתפלה, שאין לך גדולה מן התפלה, תדע לך שהרי משה נגזר עליו שלא ליכנס לארץ ולא לראותה, ועל שהרבה בתפלה כתיב בו (דברים ל"ד) ויראהו ה' את כל הארץ. וכן חזקיה נתפלל ובטלה הגזרה, ואף יעקב כששלח את בניו למצרים נתפלל עליהם שנאמר וא-ל ש-די יתן לכם רחמים. (שם ט)

...אבל ישראל כשהוא מתפלל לפניך בבית הזה ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם, אם הוא תובע בנים ואתה יודע שיהיו מכעיסין לפניך אל תתן לו, וכן אם תבע נכסים ואתה יודע שעתיד לבעט בהן אל תתן לו, אבל נכרי ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון וגו', אבל ישראל מכירין שמך וכבודך ואתה צופה מראש מה יהיה בסוף כי אתה ה' כאשר חפצת עשית... (תרומה ט)

...ולא עוד אלא שני בני אדם יושבין ועוסקין בתורה הקב"ה מקשיב, שנאמר (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע, אמר הקב"ה בזכות התורה שאתם עוסקין בה הייתי מקשיב ושומע תפלותיכם, אבל לעתיד עד שלא תקראו לפני אני עונה אתכם, שנאמר (ישעיה ס"ה) והיה טרם יקראו ואני אענה. (אמור טז)

גדול השלום, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום... וקוראין קריאת שמע וחותמין בשלום הפורס סוכת שלום, ובתפלה חותמין המברך וכו' בשלום... (פנחס א)

דבר אחר ואתחנן אל ה', זה שאמר הכתוב ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו (דניאל ט') הרי בהרבה שמות נקראת תפלה, אלו הן... ולמה לא נתפלל משה באחת מהם אלא בלשון תחנונים, שנאמר ואתחנן, אלא בשעה שעמד משה ואמר לפני הקב"ה הודיעני נא את דרכיך, א"ל הקב"ה הן אני מראה לך, אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי וגו', א"ל איני חייב לבריה כל מה שיעשה אדם מצוה חנם אני נותן לו, לא שאני חייב לכל בריה כלום אלא חנם אני נותן להם, שנאמר וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, א"ל משה אם כן עשה עלי מצוה ותן לי חנם, לפיכך כתיב ואתחנן. (ואתחנן ג)

דבר אחר ואתחנן אל ה', זה שאמר הכתוב כי עם בציון ישב בירושלים בכה לא תבכה, חנון יחנך וגו' (ישעיה ל'). מה כתיב למעלה מן הענין ועריו נתתי לראובני וגו', למד משה את באי עולם שלא יאמר אדם הואיל וחולי שלי מסוכן ועשה דייתיקי וחלק כל אשר לו לא יאמר הואיל שעשה דייתיקי לא יתפלל עוד, אלא יתפלל, שאין הקב"ה פוסל תפלת כל בריה. שהרי משה עשה דייתיקי שנאמר ועריו נתתי לראובני ולגדי ויאיר בן מנשה לקח... שמא תאמר עמד לו ולא התפלל, תלמוד לומר ואתחנן אל ה'... (שם ד)

היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות, זה שאמר הכתוב בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו (תהלים צ"ה), והלא כריעה בכלל השתחויה והשתחויה בכלל כריעה, ומה תלמוד לומר נשתחוה נכרעה נברכה, אלא צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות, שכך כתיב (תהלים קמ"א) תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. ומשה רבינו אף על פי שעשה כל מעשים טובים כיון שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ התפלל ואמר (דברים ד') אעברה נא ואראה, וא"ל הקב"ה אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה...

א"ר אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצוה, אדם יש לו עסק אצל מלכות פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך, כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר מניחו בסל והולך לירושלים, ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי, שכתוב אחריו היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות. ארשב"ל יצתה בת קול ואמרה לו תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה... (תבא א)

בכל לבבך, הרי הכתוב מזהיר את ישראל ואומר להם בשעה שאתה מתפללים לפני הקב"ה לא יהיה לכם שתי לבבות אחד לפני הקב"ה ואחד לדבר אחר. (שם)

הצור תמים פעלו וגו' צדיק שעושה צדקות עם בניו, כשרואה אדם שהוא עני ויש בידו מעשים טובים והוא מתפלל לפניו ואומר בשמך הגדול תעשה לי צדקה, הקב"ה פותח אוצרותיו ונותן לו, הדא הוא דין כי צדקות עושה... (האזינו ה)

מדרש תנחומא הקדום:

...אמר הקב"ה הוו זהירין בתפלה שאין לך מדה יפה הימנה, ואפילו אין אדם כדי לענות חסד אני אעשה עמו, שכל דרכי חסד. (וירא א)

חלילה לך מעשות כדבר הזה, ילמדנו רבינו מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש, כך שנו רבותינו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, אמר דוד (תהלים ב') עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. מעשה באדם אחד שעמד לקרות בתורה וסמך עצמו לכותל, והחזירו ר' שמואל בר נחמני, אמר שלא ינהוג קלות ראש. וכן אתה מוצא באבות העולם כשהם מתפללים באימה הם מתפללים, שכן משה אמר (דברים ט') ואתנפל לפני ה', שהיה מבקש רחמים על ישראל, שנאמר (שמות ל"ב) ויחל משה, חגר מתניו בתפלה ללמד סניגוריא על ישראל... (וירא ט)

מכילתא דרשב"י:

אבא יודן איש צידן אומר משום רבן גמליאל מנין שלא יאמר אדם איני כדאי שאתפלל על בית המקדש ועל ארץ ישראל, תלמוד לומר שמע אשמע צעקתו, וכי אי זו מדה מרובה מדת הטוב או מדת פורענות, הוי אומר מדת הטוב מרובה, ומה מדת פורענות מועטת היחיד מתפלל והמקום שומע תפלתו, מדת הטוב מרובה דין הוא שהיחיד מתפלל והמקום שומע את תפילתו. (שמות כב כב)

מדרש תדשא:

...הצדיקים אוהבים את המקום ונותנים לו הלל ושבח על כל מעשיו הגדולים, על זה העולה נקרבת, ואיזה הוא הבקשה אלא שיש עובדים את המקום ומפילים תחנות ובקשות ושואלים ממנו כל מדה טובה בשביל הנאת עצמן, כגון חכמה בינה ודעת ואורך ימים רפואה ואשה משכלת ובנים ישרי לבב והצלחות מעשים ועושר וכבוד ונכסים שירצו אדם שהוא קנין טוב זו היא הבקשה, ועליה זבחי שלמים מתקרבים טכס יראה, ואיזה היא היראה שיש עובדין את המקום ביראה גדולה ובפחד מרובה, והן המתפללין להציל מן הקללות הכתובים על המועלים במצותיו על העוברים פקודיו של מקום בין בעולם הזה בין בעולם הבא. בעולם הזה מן החלאין ומן המכות והמכאובות שלא יצטרכו לבריות ושלא ימשלו בהם זרים ולא יראו מיתה או דבר רע בבניהם ובבנותיהם וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה, ובעולם הבא להנצל מן הפורעניות ומן המשחית ומן יקידת אש של גיהנם העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול, הוא היראה ועליה החטאת נקרבת... (פרק יב)

פרקי דר' אליעזר:

השכים יעקב בפחד גדול ואמר ביתו של הקב"ה במקום הזה, שנאמר (בראשית כ"ח) ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, מכאן אתה למד שכל המתפלל במקום הזה בירושלים כאלו התפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים שם הוא פתוח לשמוע תפלה, שנאמר וזה שער השמים. (פרק לה)

מסכת סופרים:

...ואין אומרים קדיש וברכו פחות מעשרה, רבותינו שבמערב אומרים בשבעה, ונותנים טעם לדבריהם בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה' (שופטים ה') כמנין התיבות, ויש אומר אפילו ששה, ברכו ששה הוא, ובמקום שיש שם תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפלה עומד אחד מאלו ויאמר ברכו או קדיש וענו אחריו יצא... (פרק י ז)

אבל בתפלת שחרית אחר המזמורים והפסוקים אלו אומר ביוצר ברכו בקול נמוך ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש, אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש.

ובראש השנה אומר כל העמים תקעו כף (תהלים מ"ז), ביום הכפורים ברכי נפשי (שם ק"ד) וממעמקים קראתיך ה' (שם ק"ל), בחג הסוכות נודע ביהודה (שם ע"ו), ביום השמיני למנצח על השמינית (שם ו') ואם אינו בקי בהן אומר אודה ה' בכל לבי (שם ט') ודיו. (פרק יט וראה שם עוד)

מסכת דרך ארץ רבא:

בשעת פטירתו של ר"א (בן עזריה) נכנסו תלמידיו לבקרו וישבו לפניו ואמרו לו רבינו למדנו דבר אחד בלבד, אמר להם בני מה אלמד אתכם, צאו והזהרו כל אחד איש בכבוד חברו, ובשעה שאתם עומדים להתפלל הוו יודעים לפני מי אתם עומדים ומתפללים שבשביל דבר זו תכנסו לחיי העולם הבא. (פרק ג, וכן אבות דר"נ יט ד)

פסיקתא:

...אין לך שהיה זהיר במצוות וירא שמים כדוד, שכן הוא אומר חבר אני לכל אשר יראוך (תהלים קי"ט), ותדע לך אף על פי ששנו רבותינו הבא מן הדרך פטור מן התפלה, וכן אם היה במקום סכנה בדרך, אבל דוד לא היה עושה כן אלא אפילו בכל מקום שהיה הולך לא היה מונע עצמו מן התפלה, מניין ממה שקראו בעניין למנצח על הנגינות לדוד שמעה אלקים רנתי מקצה הארץ אליך אקרא. (פרשה ט למנצח על הנגינות)

דבר אחר למנצח על נגינות שמעה אלקים רנתי האזינה תפלתי, אמר לו רבונו של עולם עד אימתי יהיו בניך משועבדים ואין אתה שומע תפלתי ואי חדשה לך לא כבר במצרים קרינו אותך וענית אותנו... וכן על הים ועד שלא עמדו להתפלל אמר להם מה אתם צועקים כבר שמעתי תפלתכם, כמה שכתב (שמות י"ד) ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. וכן בעמלק קראו המקום ומיד ענה אותם, כמה שכתב (במדבר כ"א) וידר ישראל נדר לאמר אם נתון וגו' וישמע ה' בקול ישראל... (שם, וראה שם עוד)

והבאתם את עומר, אשר קצירו רעב יאכל ואל מצינים יקחהו ושאף צמים חילם (איוב ה'), אשר קצירו זה נמרוד, רעב יאכל זה אבינו אברהם, ואל מצינים יקחהו, לא בזיין ולא במגן אלא בתפלה ותחנונים, שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו וגו'... (פרשה יח העומר, וראה שם עוד)

מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים, ריב"ל בשם ר"פ בן יאיר מפני שאינם יודעים סוד שם המפורש... לפי שבעולם הזה ישראל נשבעים ומשקרים אבל לעתיד לבא הן נשבעין ומקיימין, שנאמר (ירמיה ד') ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה והתברכו בו גוים בו יתהללו. (פרק כב י' הדברות תנינותא)

אמר דוד תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים (תהלים י"ז), תפילה לדוד זו תפילה שאדם מתפלל בשעה שהוא נעור מן שנתו ברוך מחיה המתים. שמעה ה' צדק זו קרית שמע, הקשיבה רינתי זו תפילה הראשונה, האזינה תפילתי זו תפלה השניה, למה בלא שפתי מרמה, לא עמדנו לתפילה לא מתוך דבר בטילה ולא מתוך שפתי מרמה אלא מתוך תורה ומצות ומעשים טובים, לפיכך מלפניך משפטי יצא, ואל תסתכל במעשים רעים אם יש לנו. (פרשה מ בחדש השביעי)

ילמדנו רבינו תפלת הערב עד היכן היא, כך שנו רבותינו תפלת הערב אין לה קבע אלא כל שעה שאדם מבקש להתפלל יתפלל, למה עונים הם לתפלה, ר' חינא בר פפא שאל לר' שמואל בר' נחמן מהו סכתה בענן לך מעבור תפלה (איכה ג'), א"ל ר' שמואל בר' נחמן עתים הם לתפלה, לפיכך אמר דוד ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים ס"ט), באותה העת ששערי תפלה פתוחין. אבא שאול אומר מכאן לתפלה אדם מכוון לבו בתפלה יהיה מבושר שתפלתו נשמעת, שנאמר תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י'). אמר דוד הואיל ויש עתים לתפלה אף אני איני זז מתפלתי בחצות הלילה, שנאמר חצות לילה אקום וגו' (שם קי"ט), אמר חייבים אנו להודות לך על הנסים שעשית לנו שהרגת בכורי מצרים ואת שונאים בלילה. (הוספה פרשה ב)

אמר הקב"ה לישראל בני, איני מקבל מכם לא עולות ולא חטאות ולא אשמות ולא מנחות אלא שתרצו אותי בתפלה בתחנה ובכוונת הלב, יכול בדברים בטלים, תלמוד לומר כי לא א-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה') אלא בוידוי ובתחנונים ובדמעה, לכך נאמר קחו עמכם דברים וגו'. (הוספה פרשה ג)

פסיקתא דרב כהנא:

ר' יצחק פתר קריא בדורות הללו, שאין להם לא מלך ולא נביא לא כהן ולא אורים ותומים אלא תפלה זו בלבד, אמר דוד לפני הקב"ה רבון העולמים אף הוא לא תבזה עליה... (פרשה כח ולקחתם לכם)

שוחר טוב:

א"ר שמעון בשר ודם יש לו קרוב אם עשיר הוא מודה בו ואם עני הוא אינו מודה בו, אבל הקב"ה אינו כן, כשישראל בירידה קורא אותם אחים ורעים... וכתיב (תהלים קמ"ה) לבני ישראל עם קרובו. א"ר זעירא אדם יש לו בן בית פעם ראשונה הוא נכנס אצלו ומושיבו על המטה, שניה על הכסא, שלישית על הספסל, רביעית הוא אומר כמה ספסל דחוק עלי פלוני מטריחני, אבל הקב"ה אינו כן כל מה שישראל דוחקין אותו ובאין למקום תפלתו שמחה היא לפניו, לכך נאמר (דברים ד') כה' אלקינו בכל קראנו אליו. א"ר פנחס בשם ר' יהודה ע"ז נקראת קרובה והיא רחוקה... אבל הקב"ה אינו כן רחוק והוא קרוב ואין קרוב ממנו, דאמר ר' לוי מן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה... ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחר העמוד לוחש תפלתו והקב"ה מאזין, הדא הוא דכתיב כה' אלקינו בכל קראנו אליו... (מזמור ד)

רגזו ואל תחטאו... תנא בשם ר' אחא בר יעקב... כך אמר הקב"ה אני אמרתי כשאתה מתפלל התפלל בבית הכנסת שבעירך, ואם אתה אינך יכול לילך בבית הכנסת שבעירך התפלל בתוך ביתך, ואם אין אתה יכול לילך להתפלל תתפלל על מטתך, ואם אין את יכול לדבר הרהר בלבך, הדא הוא דכתיב אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. א"ר יודן ובלבד שתדומו מאותה עבירה שבידך, ואם אתה עושה כן ראה מה כתיב בתריה, זבחו זבחי צדק, מעלה אני עליך כאילו בנית מזבח והקרבת עליו קרבנות זבח... (שם וראה שם עוד)

אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שיש לי כח לעמוד לפניך בתפלה ולהוציא אמרי האזינה, ובשעה שאין בי כח התבונן מה בלבי, בינה הגיגי. (מזמור ה)

תפלה לדוד שמעה ה' צדק, זה שאמר הכתוב זבח רשעים תועבה, ר' יהושע בשם ר' חנינא אמר לפי שבלעם אומר לבלק (במדבר כ"ב) בנה לי בזה שבעה מזבחות, כלומר הקב"ה חפץ בקרבנות, שכן הוא אומר לריעי איוב (איוב מ"ב) ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אלים, אמר לו הקב"ה רשע איני חפץ בקרבנות שלך, זבח רשעים תועבה, ובמה אני חפץ בתפלתן של ישראל, שנאמר (משלי כ"א) ותפלת ישרים רצונו.

דבר אחר תפלה, מה ראה דוד לומר חמשה דברים בפסוק הזה ואחר כך מלפניך משפטי יצא, אלא אמר דוד תוציא דיני ביום הכפורים בבקר איני יכול לעמוד, אלא מאחר שאקרא את שמע ואתפלל ארבע תפלות אחר כך מלפניך משפטי יצא. (מזמור יז)

...לפיכך התקינו חסידים הראשונים שיהו ישראל מתפללין שלש תפלות בכל יום ויום אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה לירושלים, ותקנו בונה ירושלים ה' ברכה בפני עצמה בתפלה, וברכת המזון בצווי משה רבינו...

אמר הקב"ה לישראל, בני עד ששערי תפלה פתוחים עשו תפלה ותשובה שאני נוטל שוחד בעולם הזה, אבל משאני יושב בדין לעולם הבא איני נוטל שוחד, שנאמר (משלי ו') לא ישא פני כל כפר ולא יאבה כי תרבה שוחד. (שם)

דבר אחר כשהיה שומע קריאת שמע קודם לתפלה יודע שהוא יום, וכשהיתה תפלה קודמת לשמע יודע שהוא לילה. ר' פנחס בשם ר' אבא אומר מלאך שהוא ממונה על התפלה ממתין עד שיתפלל כנסיה אחרונה שבישראל, והוא עושה עטרה ונותנה בראשו של הקב"ה, שנאמר (משלי י') ברכות לראש צדיק, צדיקו של עולם. (מזמור יט)

למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה, זה שאמר הכתוב (תהלים צ"א) יקראני ואענהו, אמר הקב"ה בשעה שמגעת צרה לישראל ומבקשין אותי והן משתתפין בכבודי כבודי עמהן, באותה שעה אני עונה אותם, שנאמר יקראני ואענהו, למה עמו אנכי בצרה.

מעשה ברבן גמליאל שהלך אצל חלפא בן קרויה ואמר לו התפלל עלי, ואמר יתן לך כלבבך, רבי הונא בר רב יצחק אמר לא אמר לו כך אלא אמר לו ימלא ה' כל משאלותיך, זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם, לפי שפעמים יש בלבו של אדם לגנוב או לעבור עבירה ואמר לו יתן לך כלבבך, אלא על ידי שלבו שלם לפני בוראו נתפלל עליו כך ימלא ה' כל משאלותיך. (מזמור כ)

ישב פתח האהל, ישב כתיב, בא לעמוד, אמר לו הקב"ה שב, סימן זה יהי לבניך שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקורין את שמע ומתפללין הן יושבין וכבודי עומד ביניהם, ומה טעם (תהלים פ"ב) אלקים נצב בעדת א-ל...

ואנכי תולעת ולא איש מה התולעת הזאת אין לה אלא פיה כך ישראל אין להם אלא פיהם... דבר אחר ואנכי תולעת ולא איש, מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל אין להם אלא פיהם ותפלתם ומכין את העכו"ם שנמשלו כארזים, שנאמר (יחזקאל ל"א) הנה אשור ארז בלבנון, וכשהן מתגברין עליהן חוזרין בתשובה וצועקין בתפלה, שנאמר (דברים ל"ג) שמע ה' קול יהודה, וכן הוא אומר (תהלים כ') אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר... (מזמור כב)

...רבי פנחס אמר, אמר דוד רבונו של עולם בשעה שאני עומד בתפלה לפניך אל תהי תפלתי מאוסה לפניך מפני שעיניהם של ישראל תלויות בי ועיני תלויות בך, ואלו שמעת תפלתי כאלו שמעת תפלתם. וכן את מוצא בתענית צבור בשעה שהצבור מתענין שליח צבור יורד לפני התיבה ועיניהם של צבור תלויות בו, והוא עיניו תלויות להקב"ה, והוא שומע תפלתם, לכך נאמר גם כל קויך לא יבושו. (מזמור כה)

...שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי, וכי יש ערש של דוי, כשאדם חולה ביום ראשון אז מה הוא עושה צריך תפלה, וכן יום שני ויום ג', ביום ד' אומרים מה עשה אומר דוי הוא, אותה שעה אמר הקב"ה נעשה דוי בעיני כל אדם אני סועדו ומעמידו עכשיו...

ואם בא לראות שוא ידבר לבו, נכנסין לבקרני אומרים לי הקב"ה ירחם עליך ובפיהם מתפללין עלי, אבל בלבם יבקשו און לי, בפני מתפללין וכשיוצאין לחוץ ידברו יחד עלי יתלחשו. (מזמור מא)

...וכן הוא אומר ולבי חלל בקרבי, מכאן את למד שכל מי שיודע שחטא ומתפלל על החטא ומתיירא ממנו ונושא ונותן בינו ובין המקום שהקב"ה מוחל לו... (מזמור נא)

הקשיבה תפלתי, זה שאמר הכתוב (משלי ט"ו) רחוק מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, כל מקום שקראו ישראל להקב"ה ענה אותם, קראוהו במצרים ענה אותם, שנאמר (שמות ג') ואת צעקתם שמעתי, על הים ענה אותם... ואף בימי שלמה שנאמר (מ"א ח') ויהי ככלות שלמה להתפלל, ואף עכשיו שגלינו ענה אותנו, שנאמר (איכה ג') קראתי שמך ה' מבור תחתיות קולי שמעת, ואף עכשיו שאנו בקצה הארץ אליך אקרא, וא"ל הקב"ה מקצה הארץ קראתם אותי, כשהייתם בארץ לא קראתם אותי. וכן ירמיה אמר (ירמיה כ"ט) וקראתם אותי והלכת והתפללתם ובקשתם אותי משם ומצאתם ונמצאתי לכם, וכן משה אמר (דברים ד') בצר לך ומצאוך, לכך מקצה הארץ אליך אקרא.

בעטוף לבי, עד היכן אדם חייב לעמוד בתפלה, עד שיעטוף, שנאמר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי יעטוף, וכן הוא אומר (יונה ב') בהתעטף עלי נפשי. (מזמור סא)

מזמור לדוד בהיות במדבר יהודה, זה שאמר הכתוב (ישעיה כ"ו) בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו, אימתי ישראל מבקשים להקב"ה בזמן שהם בצרה, שנאמר (תהלים י"ח) בצר לי אקרא ה' כשנכנסין בצרה מבקשין להקב"ה, שנאמר (שם ג') מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו... זה שאמר הכתוב (משלי ח') אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני, אמרה תורה אני אוהבי אהב, שכל מי שהוא אוהבני אני אוהב אותו, דוד על ידי שאהב אותי אהבתיו, ועל ידי ששחרני אני שחרתיו ונמצאתי לו, הוי אלקים א-לי אתה אשחרך. (מזמור סג)

שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, תפלת כל בשר אתה שומע ושלנו אי אתה שומע... מלך בשר ודם אינו יכול לשמוע מן שנים ושלשה בני אדם כאחד, וכל שכן מן הכל, והקב"ה אינו כן, הכל מתפללין ולוחשין לפניו ומן הכל הוא שומע, שנאמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו. בשר ודם מתמלאת אזנו משמעו, והקב"ה אינו כן אלא (קהלת א') לא תמלא אזן משמוע, הוי שומע תפלה...

בן עזאי ורבי עקיבא חד מנהון אמר מי שהוא גומל חסדים יהא מבושר שנשמעת תפלתו, שנאמר (הושע י') זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, מה כתיב אחריו עת לדרוש את ה', שהוא מתפלל להקב"ה והוא נענה, ויהא מבושר שתפלתו נשמעת. ואחרינא אומר איני כמבטל דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו, ואני ברוב חסדך אבא ביתך, מיד ענני באמת ישעך. (מזמור סה)

בך ה' חסיתי, אמר ישעיה (ישעיה נ') מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, מי היה בצרה וקראני ולא עניתיו, (שם) אשר הלך חשכים, ומי היה בחשכה ולא הארתי לו... (מזמור עא)

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, אמר רבי ברכיה מתחלת ברייתו של עולם עשה הקב"ה סוכה בירושלים כביכול שהיה מתפלל בתוכה, ואומר יהי רצון מלפני שיהו בני עושין רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי, שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו, כיון שגרם החטא מה כתיב, (איכה ב') ויחמוס כגן סוכו שיחת מועדו, מקום שהיה מתוועד בתפלה, וכיון שחרב מתפלל יהי רצון מלפני להכרית יצר הרע שמחטיא את בני ויעשו תשובה ואקרב בנין ביתי ומקדשי, הוי ויהי בשלם סוכו. (מזמור עו)

חנני ה' כי אליך אקרא כל היום, וכי איפשר לו לאדם להתפלל כל היום, אלא העולם הזה שהוא יום לאומות העכו"ם ולילה ישראל...

דבר אחר עשה עמי אות לטובה... מדבר בישראל, בשעה שהיתה לשון של זהורית נתלה על פתח ההיכל מתלבן היו יודעים שנשמעה תפלהם. (מזמור פו)

אמר רבי שמואל בן נחמני המלאך הממונה על התפלה הוא מקדים אותה, שנאמר ובבקר תפלתי תקדמך... (מזמור פח)

רבנן אמרו ארבעה סדרו תפלה וקנטרו דברים לפני המקום, ירמיה אמר (ירמיה ל"ב) ואתפלל לפני ה' אחרי תתי ספר המקנה שקנטר דברים, מה כתיב למעלה (שם) הנה הסוללות באו העיר. וחבקוק סדר תפלה, שנאמר (חבקוק ג') תפלה לחבקוק הנביא, מה כתיב למעלה למה תראני עמל ואון תביט. ודוד אמר דכתיב תפלה לדוד שמעה ה' צדק, מה כתיב למעלה מן הענין כי אתה עמל וכעס תביט. וכן משה סדר תפלה (דברים ט') ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלקים, מה כתיב למעלה (שמות ל"ב) למה ה' יחרה אפך בעמך.

רבי יהודה ברבי סימון אמר בתוך תפלתן שם קנטירן, ירמיה אמר (ירמיה ל"ב) ואתפלל אל ה', ומהו אומר (שם ל"ב) צדיק אתה ה' כי אריב אליך, שאני היום ומחר אינני ואני אריב עמך, וכל כך למה, שאתה צדיק כי אריב אליך. חבקוק אמר (חבקוק ג') תפלה לחבקוק הנביא, ומהו אומר שמעתי שמעך יראתי. דוד סדר תפלה שנאמר תפלה לדוד, מהו אומר (תהלים י"ז) ממתים ידך ה' ממתים מחלד. ומשה אמר ואתפלל אל ה', ומהו אומר אל תשחת עמך ונחלתך, פתח בהשחתה, אמר לו הקב"ה איני משחית, (במדבר י"ד) סלחתי כדבריך. (מזמור צ)

רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמני אמרו לא הניח משה זוית ברקיע שלא נתנפל עליו, שנאמר ואתנפל לפני ה'. את מוצא שהרבה נביאים והרבה צדיקים נתפללו לפני הקב"ה ולא בא הכתוב לייחס אלא למשה בלבד, ולמה כן לפי שהיו מעשיו משונים מכל הבריות. כיצד אדם עומד ומתפלל שעה אחת או שתי שעות, וכשהוא מתפלל הרבה מתפלל יום אחד, אבל משה רבינו ארבעים יום וארבעים לילה. אמר הקב"ה למלאכי השרת ראיתם גבורתו... (שם)

...אמר אסף לישראל כל מי שהוא מציל אותך תכבדהו בתפלה והוא מציל אותך ומוציאך מן הצרה והוא נותן לך כבוד, הוי אחלצהו ואכבדהו. (מזמור צא)

כתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה, וכתוב אחד אומר (תהלים ב') עבדו את ה' ביראה, אמר רבי איבו בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לאלקים עליון אתה עובד. דבר אחר עבדו את ה' בשמחה יכול שלא ביראה, תלמוד לומר ביראה... אמר רבי פנחס בשם רבי לוי כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר (שם נ"ו) אשלם תודות לך, שתים אחד כנגד התפלה ואחד כנגד הקרבן, וכן הוא אומר (ירמיה ל"ג) קול ששון וקול שמחה וגו' קול אומר הודו את ה', הרי תפלת ההודיה, (שם) ומביאים תודה בית ה' הוי קרבן תודה. הודו לו ברכו שמו הרי תפלת ההודיה, מה כתיב ביה כי טוב ה' לעולם חסדו. (מזמור ק)

תפלה לעני כי יעטוף, זהו שאמר הכתוב (משלי ט"ו) זבח רשעים תועבת ה' ותפלת ישרים רצונו, אין הקב"ה מבקש מן הרשעים לא זבח ולא עולה, ומהו מבקש תפלת ישרים, שנאמר ותפלת ישרים רצונו.. (מזמור קב)

תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא, וכי עדיין אומה עתידה להבראות שהוא אומר ועם נברא... ורבנן אמרי אלו הדורות שהן כמתים במעשיהם ובאין ומתפללין לפניך בראש השנה וביום הכפורים ואתה בורא אותן בריה חדשה, ומה להם לעשות, ליקח הדס ולולב ולהלל אותך. (מזמור קב)

שיר מזמור לאסף נכון לבי אלקים, זהו שאמר הכתוב (דניאל ט') ואתנה פני אל ה' האלקים לבקש תפלה ותחנונים, לא היא תפלה לא היא תחנונים, אלא כך הצדיקים מתחננים להקב"ה שישמע תפלתם, וכך שנו רבותינו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, לא מתוך שחוק ולא מתוך דברים בטלים כדי שתשמע תפלתו. וכן הוא אומר (ש"ב ז') ויבא המלך דוד וישב לפני ה' וכי יש ישיבה לפני המקום, והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד, שנאמר (תהלים ק"ו) ויעמד פינחס ויפלל, אלא מהו וישב, שישב לו בתפלה וכיון תפלתו ואחר כך אמר... (מזמור קח, וראה שם עוד)

אהבתי כי ישמע ה', זה שאמר ישעיה הנביא (ישעיה ל') כי עם בציון ישב חנון יחנך לקול זעקך, אין מתבקש לפני הקב"ה אלא שישמע תפלתם של ישראל, שאם שמע סלח עשה, שנאמר (יואל ו') ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר, וישראל אוהבין להקב"ה שהוא ישמע תפלתן, לכך אהבתי כי ישמע ה'... כי ישמע, אמר להם הקב"ה (שיר ב') השמיעני את קולך, למה כי קולך ערב, וכתב (שם ח') היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, שהוא מתאוה לתפלתן של ישראל, אמר להם הקב"ה אתם מתאוים שאשמע תפלתכם, ואף אני מבקש שתשמעו לי, (דברים) והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך, אם שמעת תהיה נשמעת, שנאמר (ישעיה נ"ח) אז תקרא וה' יענה.

את קול תחנוני, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אפילו כל אומות העולם קוראין אותך הנח אותם ושמע תפלתי, לכך את קולי תחנוני.וכן עשה הקב"ה כי הטה אזנו לי, אין האזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתי בלבד, שנאמר (תהלים מ') אזנים כרית לי. (מזמור קטז)

מן המצר קראתי י-ה, מהו מן המצר, בכל לשון שישראל קוראין להקב"ה הוא עונה אותם, קראוהו בש-די, שנאמר (בראשית כ"ח) וא-ל ש-די יברך אותך, וענה אותם בש-די, שנאמר (שם ל"ה) אני א-ל ש-די פרה ורבה. קראוהו באלקים, (שם ט"ז) ה' אלקים מה תתן לי, וענה אותם באלקים, (שמות ב') ותעל שועתם אל האלקים. קראוהו בה', (דברים כ"ו) ונצעק אל ה', וענה אותם בה', וישמע ה' את קולנו... (מזמור קיח, וראה שם עוד)

תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, מהו תדבק היכן הוא מזכיר, עומד בתפלה חייב להזכיר את ירושלים, שנאמר לירושלים עירך ברחמים תשוב, בברכת המזון חייב לומר בונה ירושלים... (מזמור קכא)

משכיל לדוד כשהיה שאול ודוד במערה ידע וראה שאין אדם עומד לא בממונו ולא בחכמתו ולא בגבורתו, ומהו עומד לו תפלתו, השכיל דוד וידע ואמר שאין טוב לו אלא תפלה, לכך נאמר משכיל לדוד וגו קולי אל ה' אזעק קולי אל ה' אתחנן... (מזמור קמב)

מדרש שמואל:

מצרף לכסף וכור לזהב... מה הצורף הזה מכניס את הזהב לכור ומסננו פעם ראשונה שניה ושלישית עד שהוא מעמידו על בריו, כך הקב"ה מייסר את הצדיקים כל אחד ואחד לפי כחו. יש תפלה שהיא נענית למאה שנה מאברהם, שנאמר (בראשית כ"א) ואברהם בן מאת שנה וגו'... יש תפלה שהיא נענית לחמשים שנה, משמואל, שאמרה וישב שם עד עולם.  פרשה ד)

...ר' יהושע בן לוי בשם רבי אמר כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת עד שעמדה חנה והתפללה עליהם ה' ממית ומחיה וגו' ה' מוריש ומעשיר וגו'. (פרשה ה)

...כך כל אותן האוכלסים שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו מבנין בית המקדש, והרי דברים קל וחומר ומה אלו שלא בבנין בית המקדש כך, אנו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו הנביאים הראשונים ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום אומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלים עירך. (פרשה לא)

מדרש משלי:

עיניך לנכח יביטו בשעה שאתה עומד בתפלה תכוין עיניך ולבך לאביך שבשמים, ואם עשית כן עפעפיך יישירו נגדך. (פרשה ד)

לשמור מזוזות פתחי אלו שערי תפלה, שחייב אדם להשכים בכל יום לבית הכנסת ויכנס שני פתחים ואחר כך יתפלל. (פרשה ח)

...ותפלת צדיקים ישמע בשעה שמתפלל עם הצבור. (פרשה טו)

אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך, אם ראית מנהג שעשו אבות אל תשנה אותו, כגון אברהם שתקן תפלת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית, שלא תאמר אף אני אוסיף תפלה אחרת, שנאמר אשר עשו אבותיך לא עשו להם בלבד אלא לכל הדורות. (פרשה כב)

מסיר אזנו משמוע תורה, כל מי שאין חביבין עליו דברי תורה גם תפלתו תועבה. נאמר כאן מסיר אזנו, ונאמר להלן (משלי כ"א) אוטם אזנו, מה להלן גם הוא יקרא ולא יענה אף כאן גם תפלתו תועבה. (פרשה כח)

דבר אחר מי עלה שמים וירד, מי הוא שתפלתו עולה לשמים ומורידה הגשמים, זהו שמחלק מעשרותיו בחפניו שהוא מוריד טל ומטר, ומי שאין מפריש מעשרותיו בחפניו צורר מים ואוסף רוח ולא ירד טל ומטר. (פרשה ל)

תנא דבי אליהו רבא:

הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו, ואין כבוד אלא תורה, שנאמר ישימו לה' כבוד ותהלתו באיים יגידו (ישעיה מ"ב), ואומר תנו לה' אלקיכם כבוד וגו' (ירמיה י"ג), השתחוו לה' בהדרת קודש, מכאן אמרו אל יעמוד אדם בתפלה עד שיאמר הלכה אחת או פסוק אחד, לכך נאמר השתחוו לה' בהדרת קודש, קול ה' על המים אין מים אלא תורה... (פרק ב)

...ואפילו אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה אלא משכים ומעריב לבית הכנסת ולבית המדרש וקורא קריאת שמע בעבור שמי הגדול שכרו מונח לפני, ובלבד שיהא שמור מן העבירה. (שם)

...מה תלמוד לומר זכרו תורת משה עבדי, אלא הואיל ועמד בתפלה ד' וה' פעמים והציל את ישראל מן המיתה העלה עליו הכתוב כאלו כל התורה כולה של משה. (פרק ו)

ולמדו חכמים ארבעה דברים בתפלה, אחד שלא יעמוד אדם בבקעה להתפלל כדרך עכו"ם, שנית שלא יעמוד ברשות הרבים ויתפלל מפני דעת הבריות ומפני דעת הנשים, שלישית שיקדש אדם את מחנהו ד' אמות לצפון ד' אמות לדרום וד' אמות למזרח וד' אמות למערב, ואם היתה התפלה בביתו צריך לקדש את כל הבית אפילו מאה אמה, למה כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא (דברים ד'). רביעית למדו חכמים שלא יעמוד אדם בצד עץ או בצד אבן ויתפלל אלא בצד הנר, ולא יפסיק שום דבר בינו ובין הקיר, שנאמר (מ"ב כ') ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. ויבך חזקיהו בכי גדול ה' הוא רחום וחנון ומלא רחמים היה רואה שפתיו דובבות מישרים בחכמה בבינה בדעת ובהשכל שמע מיד את תפלתו, שנאמר ויהי ישעיהו לא יצא חצר התיכונה ודבר ה' היה אליו לאמר וגו' שמעתי את תפלתך... (פרק ח)

ידע אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל, וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות קריאת שמע ולהתפלל... (פרק יג)

מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר וכל מעשיו הטובים שהיה עושה היה עושה בסתר, והיה לו עשרה בנים מאשה אחת ששה זכרים וארבע נקבות, ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר כדי שלא יבא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער, ואמרו לא יצתה אותה שנה ולא שנית ולא שלישית עד שבא עזרא והעלה הקב"ה על ידו את ישראל מבבל ואותו הכהן עמהם, ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה. (פרק יח)

מכאן אמרו יבקש אדם רחמים על עצמו ועל אשתו ועל בניו ועל בני ביתו שלא יצא אחד מהן לידי דבר מכוער. (פרק כא)

אהבת אדם למקום מנין, אלא אהבת אדם למקום היא מצוה חמורה מן התורה, דהא עול מלכות שמים כתיב בצד האהבה, שנאמר (דברים ו') שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מכאן אמרו כל הקורא קריאת שמע ומשמיע קולו לאזניו הרי זה משתבח, וכל המתפלל ומשמיע קולו לאזניו הרי זה מעיד עדות שקר, ויש אומרים שהוא מחוסר אמנה. (פרק כח)

תנא דבי אליהו זוטא:

מלמד שירד הקב"ה מן ערפל כשליח צבור שמתעטף בטליתו ועובר לפני התיבה וגילה לו למשה סדר סליחה. אמר לו הקב"ה למשה אם יהיה תלמיד חכם בדור שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן אל יזוח דעתו עליו מלהתפלל על ישראל אלא יסתכל בי שלא היה שום שיתוף עמי במעשה בראשית וירדתי וגליתי סדר סליחה למשה. וכן ממני ילמדו כל באי עולם, וכל מי שיש בידו להוציא את ישראל מידי חובתן וכשהוא מוציא אותן אני נותן להם שכר טוב. ובשעה שישראל מתקבצין לפני ועומדין לפני באגודה אחת ואומרים לפני סדר סליחה אני אענה אותם, שנאמר (תהלים כ') ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו. (פרק כג)

מדרש אגדה:

יש תפלה שנענית למאה שנה, מנין מאברהם... ויש תפלה של ארבעים שנה, שנאמר ויהי יצחק בן ארבעים שנה (בראשית כ"ח), ויש תפלה עד שלשים שנה, שנאמר ויוסף בן שלשים שנה (שם מ"א)... ויש תפלה שהיא נענית עד עשר ימים מנבל, שנאמר ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל (ש"א כ"ח)... ויש תפלה עד שעה, שנאמר ענני ה' ענני (מ"א י"ח) ויש תפלה שלא תצא מפי אומרה עד שנענית, שנאמר ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי (שמות י"ד). אבל תפלתו של יוסף היתה לשתי שנים... (בראשית מא א)

דבר אחר לא תשא שמע שוא, מכאן למתפלל שצריך כוונה, ואפילו כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע יצא, ואם לא כיון את לבו לא יצא, שנאמר לא תשא שמע שוא. (שמות כג א)

ילקוט שמעוני:

באשר הוא שם, בזכות עצמו, יפה תפלת החולה לעצמו מתפלת אחרים. (בראשית פרק כא, צד)

ויהי באשמורת הבקר, אתה מוצא שתפלתן של צדיקים נשמעין בבקר, בוקרו של אברהם, וישכם אברהם בבקר, בוקרו של שמואל וישכם שמואל לקראת שאול בבקר, בוקרן של נביאין שעתידין לעמוד, שנאמר ה' בקר תשמע קולי, בוקרו של עולם הבא, שנאמר חדשים לבקרים. (שמות פרק יד, רלה)

ויחל משה, מלמד שעמד משה בתפלה עד שהוחלה, אביי אמר עד שחלהו להקב"ה בתפלתו, רבא אמר עד שהתיר לו נדרו, דכתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו... (שמות פרק לב, שצב)

דבר אחר ומי גוי גדול וגו', את מוצא כשאדם מתפלל מתפלל בלחישה בינו לבין המקום, למה כי קרוב אני להם. א"ל בני קרח אין אנו פורטין מעשינו אלא לפניך, שנאמר רחש לבי וגו'. ראה כבוד שחלק הקב"ה לישראל יותר ממלאכי השרת, שהמלאכים כשהן מקלסין בקול גדול הן מקלסין. שנאמר וקרא זה אל זה ואמר, מה כתיב בתריה וינועו אמות הספים מקול הקורא, ואף החיות מקלסות בקול גדול... למה שהן רחוקים מן הקב"ה ואינן יודעין היכן הוא כבודו, שנאמר ברוך כבוד ה' ממקומו, אבל ישראל עומדים ומתפללין ויודעין שהקב"ה עומד אצלן, שנאמר כי יעמוד לימין אביון, אמר דוד לא עשה כן לכל גוי וגו'.

בכל קראנו אליו, בכל לשון שישראל קוראין להקב"ה עונה אותם, קורא א-ל ש-די, וא-ל ש-די יברך אותך... (דברים פרק ד, תתכה)

להשתחוות ולזבח, ר' אבא בר יוסף בש"ר יצחק התפלה גדולה מן הקרבנות, דכתיב להשתחות ואחר כך לזבוח, ורבנן אמרי תפלה שקולה כנגד כל הקרבנות, דכתיב להשתחות ולזבוח. (שמואל א פרק א, עז)

ותתפלל חנה, מכאן אנו למדין שנשים חייבות בתפלה, שכן חנה היתה מתפללת י"ח ברכות, רמה קרני בה', מגן אברהם, ה' ממית ומחיה מחיה המתים, אין קדוש כה' הא-ל הקדוש, כי א-ל דעות ה' אתה חונן... (שמואל א פרק ב, פ)

...אמר דוד לא הייתי מתפלל לפני האלקים עד שהייתי מתיישב דעתי ומתקן עצמי אחר כך הייתי עומד ומסדר תפלתי, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה', מאחר שישב עצמו וכיון את דעתו ואחר כך מי אנכי ה' אלקים ומי ביתי כי הביאתני עד הלום. (שמואל ב פרק ז, קמו)

...וכיון שבא דוד באת תפלה, שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, וכיון שבאת תפלה באת עבודה, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, לכך התקינו את צמח דוד ולירושלים שומע תפלה. (ישעיה פרק נו, תפה)

...כתוב אחד אומר עבדו את ה' ביראה, וכתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה, מהו כן, אלא בשעה שאדם עומד בתפלה יהא שמח שעובד לא-לוה שאין כמותו בעולם, ואל תהי נוהג בקלות ראש לפניו אלא ביראה. (תהלים ב, תרכג)

רבי חנינא בר ביזנא בשם ר' שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד... (שם טז, תרסח)

אליך ה' אקרא, זה שאמר הכתוב חלקי ה' אמרה נפשי, ישראל אומרים אין חלקנו אלא הקב"ה שנאמר חלקי ה' אמרה נפשי, והקב"ה אומר אין חלקי אלא ישראל, שנאמר כי חלק ה' עמו, לפיכך כשמתפללים הוא עונה להם מיד, שנאמר אליך ה' אקרא. (שם כח, תשח)

...וכן הוא אומר הרב כבסני מעוני, מכאן שכל העובר עברה כאלו נטמא בנפש מת, ואין מטהרין אותו אלא באזוב, שנאמר תחטאני באזוב ואטהר... מכאן שמי שידוע בו שחטא ומתפלל בכל יום על החטא ונושא ונותן עם הקב"ה מוחל לו. (שם נא, תשסד)

ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, אמר הקב"ה דוד בשביל שאתה יחידי אמרת עת רצון, אבל תפלת צבור אינה חוזרת ריקם. כה' אלקינו בכל קראנו אליו, אבל ביחיד פעמים פתוחים פעמים נעולים. (שם סט תתא)

מדרשים:

...גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שנאמר (ישעיה א') למה לי רוב זבחיכם, וכתיב גם כי תרבו תפלה, רוצה לומר אף על פי שהיא יותר חשובה מן הקרבנות... גדולה תפלה שבזכותה ישראל ניצולים מיד אויביהם וממיתה משונה ומן היסורין ומציני החיות. גדולה תפלה שבזכותה הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל לפי שהיא במקום קרבנות. (מדרש גדול וגדולה ב)

ויהי בעלות המנחה (מ"א י"ח) זש"ה (תהלים קמ"א) תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. אין לך חביבה יותר מתפלת מנחה, וכן את מוצא בדניאל שעשה אחד ועשרים יום מתפלל, ולא נענה אלא בתפילת מנחה, שכן הוא אומר (דניאל ט') ועוד אני מדבר בתפילה והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי בעת מנחת ערב וגו'. כיון שראה יצחק שכך חביבה היא תפלת מנחה לא יצא אלא בה, שנאמר (בראשית כ"ד) ויצא יצחק וגו'. אף דוד כן ביקש, שנאמר תכון תפלתי וגו' משאת כפי מנחת ערב. לפיכך כשראה אליהו שכך היא חביבה תפלת מנחה לא התפלל אלא בה, שנאמר (מ"א י"ח) ויהי בעלות המנחה.

דבר אחר ויהי בעלות המנחה, אמר דוד (תהלים ס"ט) ואני תפלתי לך ה' וגו', לכל דבר נתן הקב"ה זמן ועת חוץ מן תפלה, אימתי שיתפלל נענה, שנאמר (קהלת ט') כי לכל חפץ יש עת ומשפט, למה שאלו היה אדם יודע אימתי הוא מתפלל ונענה היה מניח כל הימים ולא היה מתפלל אלא באותו יום, אמר הקב"ה לפיכך איני מודיע לך אימתי את נענה כדי שתהא מתפלל בכל שעה, שנאמר (תהלים ס"ב) בטחו בו בכל עת וגו', שאפילו אבות העולם את מוצא שפעמים נענו ופעמים לא נענו. משה גדול העולם התפלל ונענה, שנאמר ויעש ה' כדבר משה, וכן בכל מקום (במדבר י"ד) סלחתי כדבריך, ובא לו שעה ולא נענה, שנאמר (דברים ג') ויתעבר ה' בי וגו'... (אגדת בראשית פרק עו, וראה שם עוד)

כתיב עבדו את ה' ביראה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה,(תהלים קי"ב), אמרו חכמים שתהא עומד ומתפלל ולבך שמח שאתה מתפלל ועובד להקב"ה, ועוד אמרו במקום גילה אתה צריך לרעוד. (מדרש חסרות ויתרות תהלים)

ילקוט המכירי:

בקראי ענני, אמר דוד רבון העולמים אפילו רשע שבישראל בא וקורא לפניך אתה עונה אותו מיד, שלא יאמרו אומות העולם כל הפנים שוות, אף אתה ענני, שנאמר בקראי ענני אלקי צדקי. א"ל הקב"ה חייך עד שלא תקראני אני עונה אותך, שנאמר וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני (תהלים (פ')... אף על פי כן צריך שתהא קריאתו באמת, שנאמר (תהלים קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו, יכול לכל, תלמוד לומר לכל אשר יקראוהו באמת. (תהלים ד)

מדרש הגדול:

כי עת ופגע יקרא את כולם, עת היא שפוגעת באדם ומערערת בו אחד מכל הדברים הללו, יפגיע בתפלה ואינו נענה, וכן הוא אומר ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים פ"ט), עתים יש לתפלה, עת מתפלל בה ונענה ועת אינו נענה, וכן הוא אומר בעת רצון עניתיך (ישעיה מ"ט) ואומר דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נ"ה), שהכל בדין והכל בחשבון, יש עת ראוי לתפלה ואין אדם מתפלל בו, יבוא בעת שאינו ראוי יתפלל ואינו נענה, וכן הוא אומר לטובה נדרשתי ללא שאלו נמצאתי ללא בקשוני, אמרתי הנני הנני אל גוי לא קורא בשמי (שם ס"ה)... (בראשית מז כח)

בדורו שלחזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקין בתורה מהוא אומר ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים, אבל בדורות אחרים שהן עוסקין בע"ז מהוא אומר ופרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. (ויקרא ט כב)

ויהי ככלותו לדבר, לפי שהיא תפלה שלנקמה לא נענה עד שהשלים תפלתו. (במדבר טז לא)

ודברת בם, ולא בתפלה, ודברת בם, בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים. ר' הונא בשם ר' יוסף ודברת בם, מכאן יש לך רשות לדבר בם, אבל בתפלה אי אתה יכול להפסיק ולהחזיר שלום, דתנן אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. איכא מאן דאמר ולא בתפלה, שלא יאריך בה שחיי שעה היא, לבטל תלמוד תורה שהוא חיי עולם. (דברים ו ז)

בשלשה דברים אדם מתברך, בתפלה, ובצדקה ובאמונה, בתפלה דכתיב ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימך (שמות כ"ג)... (שם טו י)

דבר אחר וזאת הברכה, זה מוסף על ברכה ראשונה, ואיזו זו תפלה למשה איש האלקים, אבל איני יודע איזה מהן יקדום אם תפלה קודמת לברכה אם ברכה קודמת לתפלה, וכשהוא אומר וזאת הברכה הוי תפלה קודמת לברכה, ואיפליגו בה ר' איבו ורבנן, ר' איבו אומר תפלה קודמת לברכה, ומה טעמיה על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, רק ואחר כך ברכה, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. ורבנן אמרי ברכה קודמת לתפלה, ומה טעמיה (תהלים פ"ט) ברוך ה' לעולם אמן ואמן וכתיב בתריה תפלה למשה איש האלקים. (שם לג א)

...וכן אתה מוצא שלא רצה משה לתבוע צרכיהן שלישראל תחלה, אלא פתח בשבחו שלהקב"ה, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא, ואחר כך פתח בצרכן שלישראל וזאת ליהודה וגו', וחזר וחתם בשבחו שלהקב"ה, אין כא-ל ישורון. וכן את מוצא בדויד שלא רצה לתבוע צרכיהן שלישראל תחלה אלא פתח בשבחו שלהקב"ה תחלה... וכן את מוצא בשמונה עשרה ברכות שקבעו חכמים ונביאים... (שם שם ב)

לקח טוב:

ואפילו ישראל בגלותם בתפלתן מעמידין העולם, לכך נאמר והתברכו בזרעך כל גויי הארץ... (בראשית כב יח)

ילקוט ראובני:

אליעזר עבד אברהם רומז למטטרון שקושר כתרים מן תפלות, כי תיקון המחשבה על ידי אכתרי"אל שר הבריאה ותיקון הדיבור על ידי מטטרון ביצירה, ותיקון המעשה על ידי סנדלפון בעשייה. תפלת שחרית מיוחד לאכתרי"אל, נגד מחשבה, מנחה נגד הדיבור מיוחד למטטרון, וגם אליעזר סוד מטטרון, ויצחק תיקן מנחה בפגעו בו בשדה וכו' עבדו זקן ביתו זה מטטרון שהוא תחלת בריותיו של הקב"ה. עוד שם מטטרון יש לו ג' שמות זקן דכתיב זקן ביתו, והיינו כשעולה לכסא הכבוד לתת"ק רקיעים להעלות תפילות ישראל וכו', ואז יקרא זקן, אבל כשחוזר לעולם היצירה נקרא נער וכו', ויצא יצחק לשוח בשדה שו"ח בגימטריא שד"י, שהוא מטטרון שהוא אליעזר שפגע בו יצחק כשיצא לקראתו... (בראשית, ועיין שם עוד)

התפלה עולה דרך ד' שליבות, תחילה לחשמל, ומחשמל למטטרון ממטטרון לפרגוד ומפרגוד לכסא הכבוד, ומרומזים בפסוק ב' אור פני מלך חיים וכו', וזהו ד' שליבות הסולם שראה יעקב וכו' כשיצא מבאר שבע שהוא ארץ ישראל ארץ שבעה עממים, אז מיד ויפגע במקום נעשה העולם כולו כותל לפניו, כי ד' מחיצות של ד' כוחות הטומאה מפסיקים בינינו ובין ה' אלקינו. (בראשית)

המדה הנקראת כה היא שער התפלה, ובה יפיק כל השואל שאלותיו, כח המזלא, והיא מתהפכת מדת הדין לרחמים תחת מות חיים, תחת חולי רפואה תחת עקרות זרע, לפי שהכל תלוי בה והיא פת"ח עינים, ולפי שהכל תלוי במדה זו הנקרא כה אמר ה' לאברהם כ"ה יהיה זרעך וכו', ולפי שהמדה הזאת יירש אותה הבינו באמרו והיה ברכה, והספוק וה' ברך את אברהם בכל, הוצרך השי"ת למסור ביד ישראל המפתחות לפתוח ברכה הזאת... (לך לך)

מי שיש לו אלו ה' דברים שסימנם צעקת"ו שהם צדקה ענוה קרבן תפילה וידוי ינצל וימלט מן הגלגול וכו', ואלו ה' היו לחמשה צדיקים חנה משה אליה אברהם אהרן, תפלה לחנה, דכתיב ותתפלל חנה וגו'. (שם)

כל התפלות אינן נשמעות עד שתעלה תחילה למערת המכפלה ששם נקברו שלשת אבות, (חיי שרה)

יעקב בגלות לא תיקן תפילת ערב עד שהלך לחרן תחילה והציץ ברחל ואחר כך ויפגע במקום, כי תפילה מכפרת כמו קרבנות, וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והדר על כל קהל ישראל. (ויצא)

בסוד לבישת השק דע כי הלובש שק להתפלל לפני השי"ת ושואל ממנו שאלתו קורעים ומבטלים כל גזירות רעות שבעולם, וזה סגולת לבישת שק שאין תפילתו חוזרת ריקם, וכדי לאמת זה כי ש"ק בגימטריא ד' מאות וזהו סוד ד' מאות כיתות הטומאה שנברא בעולם, ולזה ויירא יעקב מאד, וכולם היו עם עשו... (וישלח)

כשפגע יעקב ביוסף קרא קריאת שמע ובלי ספק שסמך גם כן גאולה לתפלה, ומיד שסיים תפלתו אמר אמותה הפעם, כטעם נפילת אפים שהוא רז נגלה בכתוב, ומאמרו אחרי ראותי פניך יש סמך למה שכתבו האחרונים דבעינן מקום שיש בו ספר תורה... (ויגש)

מצות שחיטה כשירה בזרי' דאינן בני נשא דדמיין לבעירה דאלו דלא משתדלין באורייתא צריך למיעבד בהון קרבנן דצלותין דאתקריבו להקב"ה, ואם מתקרבין בצלותין להב"ה וסבלין כמה מכתשין הדא הוא דכתיב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, אתחזי כאלו וזבחת עליו את עולותיך ושלמיך, דהא שזיב ליה ממיתה דמלאך המות... (יתרו)

ר' ברכיה דרש מאי דכתיב ויקחו לי תרומה, כך אמר הקב"ה אותה תרומה תרימו אותי בתפלתכם, ומי אותן שנדבו לבו להמשיך מן העולם הזה כבדוהו כי בו אני שמח שיודיע שמי וממנו ראוי לקחת את תרומתי. (תרומה)

אמרו מארי מתניתין דצריך בר נש בצלותיה לשהות שעה אחת קודם דמצלי ושעה אחד בתר דמצלי, ורזא דמלה דישהה בצלותא שעתא חדא בגין דאתמר והאיש משתאה לה מחריש ההוא דאתמר ה' איש מלחמה, ולבתר דשהה בר נש אם שגורה תפילתו בפיו בודאי אתקבל צלותיה ורז דמלה דבר נש צריך למשהה ואתתא לאקדריא הדא הוא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר. (תזריע)

קודם שיתפלל האדם בשחרית צריך לקבל עליו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך וכו', כי על ידי זה תפלתו כלולה מכל ישראל. (קדושים)

שאלו תלמידיו למי נושאים כפים, א"ל לרום שמים, שנאמר תהום נתן קולו רום ידיהו נשא, וכשישראל יודעים שם הנכבד ונושאים כפיהם מיד נענים, שנאמר אז תקרא וה' יענה. (נשא)

בספר הכונות בשם שמיני של ע"ב שהוא תכ"ה הרג משה את המצרי, ודווקא שם זה לפי שכתב האר"י ז"ל דצריך לכוין בתפלתו קודם עלינו כשאומר כי לא עזבת דורשיך הוא סופי תיבות תכ"ה, והמכוין בשם זה ינצל מאדם רע וזה סוד ששלחה אסתר הת"ך... (ואתחנן)

ואתה תבער הדם הנקי וגו', אף על פי שהקב"ה יודע לבות בני אדם צריך לנקה עצמו בתפילתו, כי בזה מתרצה לו מדת הדין, כי כיון שנשתלחה בעולם אינו מתרצה אלא בצדיקים לגודל השתוקקותם להשלימה הפעולה אשר היא סיבתן... (שופטים)

אמונות ודעות:

...ויגמלם על כך שיגלה להם הנבואה מאותו המקום, כמו שאמר על המשכן "ונועדתי שמה לבני ישראל". וכן יהיה מקום שיענה לתפלת האומה בכל צרה שלא תבוא עליהם, כמו שמנה שלמה כאשר בנה את הבית מסוגי הענייה, ואמר לו ה' שמעתי את תפלתך ואת תחנתך אשר התחננת לפני. (מאמר ג פרק י)

...או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם דתי ויתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו", והרי זה נקרא מי שנתחלל שם שמים בו והוא בדרגה זו. (מאמר ה פרק ד)

ויש לארבעה אלו שלשה נספחים, והם להרבות בתפלה, ובצדקה והדרכת בני אדם, התפלה והצדקה אמר בהם בחסד ואמת יכופר עון... (שם פרק ה)

והואיל וכבר בארתי ענין זה אסמיך לו שאר הדברים אשר אין התפלה מתקבלת עמהם, ואומר שהם שבעה, הראשון אם התפללת אחר שנגזר דין על האדם באיזה דבר, כפי שידעת מדברי משה ואתחנן אל ה', והשיבו רב לך אל תוסף דבר אלי, והשנים התפלה בלי כוונה, וכמו שנאמר "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו" (תהלים ע"ח). והשלישי מי שאינו מטה אוזן לדברי התורה, כאמרו "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כ"ח). והרביעי מי שמתעלם מבקשת העניים, כאמרו "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" (שם כ"א). והחמישי מי שלוקח ממון באסור, כאמרו "ואשר אכלו שאר עמי וגו' אז יזעקו אל ה' ולא יענה אותם" (מיכה ג'). והששי מי שמתפלל בלי טהרה, כאמרו "גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו" (ישעיה א'). והשביעי מי שרבו פשעיו והוא מתפלל בלי תשובה, כאמרו "ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע" (זכריה ז'). (שם פרק ו)

חובת הלבבות:

וכן נאמר בכל מי שמכוין בתפלתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזון בפיוטים החדשים למצא חן בעיני בני אדם מבלעדי הא-ל יתברך שאינה מקובלת אצל הבורא...

וכאשר יתיאש היצר מפתותך בפנים האלה ישתדל לחבל את מעשיך בטרוד לבך בעולם הזה ובאנשיו ובאורך מאוייך ושכחת קצך. וכאשר יראה כי אתה רוצה לפנות את לבך לעולמך הבא בתפלת חובה או רשות או בעת שאתה קורא בתורה או לומד שום חכמה מחכמות האמונה והמוסר מבלבל אותך ומטריד לבך בדברי העולם בסחורות ומקח וממכר וריוח והפסד, ויאמר לך אחר כך יש לך לקבל עת הפנאי הזה בשמחה ושעת הבטלה הזאת אשר לא תוכל עליה בעת אחרת מפני רבות העסקים עליך... ואם יש לך דין עם אדם העבר על לבך כל טענותיו וטענותיך וכל מה שתוכל להתחכם לו בו בעת דינך עמו ותנצחהו... או אם יש לך חברים שאתה צריך להרגיש על ענינם ולחשוב עם נפשך עליהם יעביר על לבך בעת שתפנה לעבודת שמים איזה מין שיהיה מן המינים האלה להטרידך בו ולהפסיד בו מעשיך... ואם ימלט מכל מה שזכרנו ויהיה מאנשי החכמה והבינה יעביר על לבו ענין קשה מעניני החכמה ויטריד אותו בשאלה ותשובה ובקושיא ובפירוק... ואפשר שיכנס במעשה העבודה ויצא ממנו ויהיה תמיד בטרדת לבו בזולתו מעניני העולם. ואפשר שיבקש כפרת המקום בלשונו והוא רץ במחשבתו ובמצפונו להמרותו ומתחנן אליו באבריו ופונה מעליו בלבו ובחבו דומה למה שאמר הכתוב (ישעיה כ"ט) "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני"... (שער ה יחוד המעשה פרק ה, וראה שם עוד)

והשלישי שיתענה ביום ויתפלל בלילה עת שלבו פנוי ואין לו טרדה בעסקי העולם, כמו שכתוב קומי רוני בלילה, ואני עתיד לבאר מעלת תפלת הלילה בעזרת השם. והרביעי שיתחנן אל האלקים ויעטוף אליו תמיד לכפר עוניו ולמחול לו ולקבל תשובתו כמו שכתוב (תהלים ל"ב) "חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי", ואמר (שם) "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא". (שער ז התשובה פרק ה)

והתשיעי חשבון האדם עם נפשו במיני מעשה העבודה והשתדלותו בהם למחלקותיהם בהשתדלותו במעשי מלכו כשהוא מטיל עליו מעשה מן המעשים שיהיו בתנועות גופו ולא יניח מהשתדלותו ויכלתו מאומה שלא ישימהו בו...

ואם יתעסק במעשה מחובות הלבבות והאברים יחדו כתפלה וכשבח לאלקים יתברך יפנה גופו מכל מעשי העולם הזה והעולם הבא ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפלה אחר שינקה עצמו וירחץ מכל הטנופין והלכלוכין וירחק מכל ריח רע והדומה לזה, ואחר כך יעלה על לבו אל מי מכוין בתפלתו ומה מבקש בה ובמה מדבר לפני בוראו ממלות התפלה וענינה. ודע כי המלות תהיינה בלשון כקליפה והעיון במלות כלב והתפלה כגוף והעיון כרוח, וכשיתפלל המתפלל בלשונו ולבו טרוד בזולת ענין התפלה תהיה תפלתו גוף בלא רוח וקליפה בלא לב, מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפלתו, ובכמוהו אמר הכתוב (ישעיה מ"ט) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני"... וכן המתפלל כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפלה לא יקבל הא-ל ממנו תפלת אבריו ותנועות לשונו. הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפלתינו, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו', וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם במותר או באסור ואחר כך יחתום תפלתו ויאמר והגיון לבי לפניך הלא זה גנאי גדול שיטעון שדבר עם אלקיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו, ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו. ודומה הוא למי שנאמר בו "כגוי אשר צדקה עשה" (שם נ"ח). ואחז"ל ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל. ואמר רבי אליעזר בשעת פטירתו בכלל מה שצוה בו לתלמידיו וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. ואמר הכתוב (עמוס ד') "הכון לקראת אלקיך ישראל". וארז"ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום...

וראוי לך אחי שתדע כי כוונתינו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלקים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו. ולפי שהיה כבד על הנפש לזכור כל זה בלי חבור וסדר כתבו רז"ל הענינים שצריכים להם רוב כתות בני אדם הנראה חסרונם בהם אל האלקים וכניעתם בעבורם, והם עניני התפלה על סדר ותקון שתקבל בה הנפש פני בוראה, ולא תבוש בהתנפלה ויראה ממנה בסדרה מעניני התפלה בלבה הכניעה והשפלות לאלקים. ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה ואין לה קימה למהירות עבור ההרהורים על הנפש, היה קשה עליה לסדר עניני התפלה מעצמה, תקנו אותם רז"ל במלים מתוקנים יסדרם האדם בלשונו מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור, והיתה התפלה מלות וענינים, והמלות צריכות אל הענין והענין אינו צריך אל הדבור כשאפשר לסדרו בלב אשר הוא עיקר כונתנו ועליו משען מגמתנו. הלא תראה מה שאמרו רז"ל בעת הדחק בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, והתירו לקצר בעניני התפלה בתפלה קצרה. על כן תקן אחי ענין תפלתך בלבך והשוהו עם דבורך וכוון בהם כונה אחת לאלקים, ופנה גופך מכל תנועותיך וקשור חושיך ורעיוניך מהתעסק בדבר מדברי העולם עם התפלה. הקשה במה שאתה עושה למלכך כשאתה מתעסק בהודאתו ושבחו וספור טובותיו עם סכלותו במצפונך, כל שכן הבורא יתעלה המשקיף על גלוייך ומצפונך ונסתרך ויראך... (שער ח חשבון הנפש פרק ג, וראה שם עוד)

תרגום יונתן:

וישכם אברהם - ואקדם אברהם בצפרא לאתרא דשמש תמן בצלו קדם ה'. (בראשית יט כז)

והודעת להם - ותהודע להון ית צלותא דיצלון בבית כנשתהון וית אורחא דיבקרון למריעין... (שמות יח כ)

והתקדשתם - ותתקדשון ותהון קדישין בגופיכון מטול דאקבל ברעוא צלותכון... (ויקרא כ ז)

בתר פולחנא דה' אלקכון תהכון ויתיה תדחלון וית פיקודוי תנטרון ולמימריה תקבלון וקדמוי תצלון ובדחלתיה תתקרבון. (דברים יג ה)

קרא מקרא - כנישא אתון מתכנשין לא שבקין חוביכון לקבלא צלותיכם בעדן כנישתכון. (ישעיה א יג)

דברי חכמים בנחת - מלי דצלותא דחכימיא בחשאי מתקבלין קדם מרי עלמא. (קהלת ט יז)

רש"י:

ויזכר אלקים - זה השם מדת הדין היא ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנאמר (לעיל ו') וירא ה' כי רבה רעה האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת הרחמים. (בראשית ח א)

וה' פקד את שרה - סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, שנאמר ויתפלל וגו', וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקדה כבר קודם שרפא את אבימלך. (שם כא א)

וזה שער השמים - מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. (שם כח יז)

ויאמר אני אעביר - הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות לפי שאני רוצה וצריך ללמדך סדר תפלה, שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל הזכרת לי זכות אבות כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקנה, אני אעביר כל מדת טובי לפניך על הצור ואתה צפון במערה, וקראתי בשם ה' לפניך, ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות, וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא י"ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כן, ועל ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין כי רחמי לא כלים. (שמות לג יט)

וישמע קולנו - בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב שאנו צועקים ונענים. (במדבר כ טז)

ויחשבה לשכרה - שלא היו רגילים להתפלל בלחש. (שמואל א א יג)

ככל אשר יקרא - ובישראל אומר ונתת לאיש ככל דרכיו, שישראל אם אינו נשמע תולה בעצמו ובחטאו, אבל עכו"ם קורא תגר ואומר נתייגעתי לבא ולא מצאתי בבית הזה ממש כבע"ג, אבל ישראל אם תראה שמשחית בממונו את חברו אל תתן לו. (מלכים א ח מג)

אבן עזרא:

והחליפו שמלותיכם - מהמקום הזה נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים. (בראשית לב ב)

...והנה היתה במערכת השמים במחברת שיעמדו בגלות מצרים עוד שנים רבות, ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו הושיעם השם, וכאשר יקרא לכלל כן יקרה ליחיד, על כן שומר תורה אשרהו. (שמות לג כא)

רנתי - היא בקול גדול, ותפלה בלחש. (תהלים יז א)

ולבם - התברר שעקר בתפלה כונת הלב. (שם עח לה)

תפלתי - כונת הלב, ורנתי - בלשון. (שם פח ג)

ואני תפלה - איש תפלה. (שם קט ד)

...ושים לבך כי כל תפלת נביא וברכתו ברוח נבואה... (יונה ב ב)

להוציא דבר - לפני בביתו בבהלה. אמר אברהם בעבור היות כבוד ה' בכל מקום ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום הוכן מקום לתפלה וחייב לכבדו, וגם חייב לשבח לאלקיו כל רגע כי חסדו כל רגע, אך בעבור שיתעסק בעסק העולם הוכן זמן לתפלה, על כן אסור לאדם להכניס לתפלתו פיוטים שלא ידע עיקר פירושם, ולא יסמך על המחבר, כי אין אדם שלא יחטא או שהמעתיקים חטאו. ופיוטי ר"א הקליר מ"כ רובי פיוטיו חידות, פיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, ואמרו חז"ל לשון מקרא לחוד ולשון תלמוד לחוד, ולמה לצרה הזאת להתפלל בלשונות נכריות, הלא נחמיה הוכיחם על דבור אשדודי כל שכן בתפלה. והתפלה הקבועה בלשון קודש צחה... (קהלת ה א, וראה שם עוד)

רמב"ן:

בא מבא באר לחי רואי - ...ויתכן בעבור היות מבא מקור, שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך, והוא יושב בארץ הנגב קרוב משם. וכן תרגום אונקלוס... ואם כן המקום ההוא מקום אשל אברהם ראוי לתפלה... (בראשית כד סב)

הבה לי בנים - אמרו המפרשים שתתפלל עלי ואם אין מתה אנכי לשון רש"י... ואני תמה אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלקים אנכי ושומע אל צדיקים ה', ומה שאמר אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע, וכי הצדיקים אינן מתפללין בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות. ונראה שבשביל זה תפסוהו רבותינו, אמרו בב"ר אמר לו הקב"ה כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה. ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים, ויחר ליעקב שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע על כל פנים... (שם ל א)

...וכן כל יעודי התורה בטובות ההן וכל הצלחת הצדיקים בצדקתם וכל תפלות דוד מלכנו וכל תפלותינו נסים ונפלאות, אלא שאין בהם שנוי מפורסם בטבעו של עולם כאשר הזכרתי... (שם מו טו)

וזה זכרי לדר דר - יחזור אל אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו אלקי אברהם יצחק ויעקב ישמע א-ל ויענם. (שמות ג טו)

...ויובן ממלת לקול וממלת אני כי אם נשמע לקול אלקינו לשמור מצות ה' וחקיו יהיה השם הנכבד רופאנו, ומכאן תקנו בברכות אשר קדשנו במצותיו וצונו, כי הברכות יש בה מלכות, והמצות נצטוו לנו מן העולם ועד העולם, והמשכיל יבין. והנני מאיר עיניך כי כל ברכה שיש בה מלכות היא כן שחלקו כבוד למלכות העולם אשר קדשנו ואשר עשה לנו. והסמוכה לחברתה אשר לא יזכירו בה מלכות הן לנכח, אתה גבור, אתה קדוש, וכן כלם, ותקנו בעלינו לשבח נסתר מפני שמזכירין בה מלפני מלך מלכי המלכים, והבן זה. (שם טו כו)

אל תפן אל מנחתם - ...אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב... (במדבר טז טו)

...וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים, וכן אמר דוד הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו... (שם שם כא)

בכאן תבין מה שנמצא בדברי רז"ל (ברכות ח' א') אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם ב' פתחים ואחר יתפלל... איך לא פירש כמה שעור ב' פתחים אם עובי לכותל או חוץ לכותל כמלא הכותל... אלא ודאי אחר שלא פירש הענינים הצריכים לשעור ב' פתחים יש לנו לומר שהיה דעתו של רב חסדא להודיע ברמז זה ענין התפלה, ואיך התפלה נמשכת. ואומרו "לעולם יכנס אדם" להמשיך להאציל הברכה והרצון בדבר הנמשך והנאצל והמתפשט ממעין למעין וכנר הדולק מנר, כך יכנס אדם לפנים מב' פתחים הנזכר בפרק שלמעלה מזה, ואחר כך יתפלל במחשבה ואצילות מן הי"וד הרומזת מדת ענוה כמו שנראה מצורתה שהיא קטנה וכפופה להורות מוצאה... כלומר המשיך כח היראה אל החכמה הנרמזת באמרו את ה' אלקיך תירא, כי היראה קודמת לחכמה... מרום דין, וקדוש רחמים... ואחר שהזכיר היראה והעבודה אמר ובו תדבק, ואחר כך אמר ובשמו תשבע, נמצאו כולם עשרה... (האמונה והבטחון פרק ה, ועיין שם עוד)

והחכם רבי עזרא ז"ל כתב ולא אמר יתפלל בדרום אלא ידרים, כלומר יכוון לבו למדת הדרום, לאור הבהיר, ועל זה היו שלמים ונדרים ותודה נשחטים בדרום. והרוצה שיתעשר יצפין, למדת הצפון אשר משם העושר, ומפני זה אמר מפני מה ישראל אינם נענים, לפי שאינם יודעים להתפלל בשם, כלומר הראוי לאותו ענין ושל אותה המחשבה, וזה מיחוד הכל. עד כאן לשונו. ולא נראה לי פירושו כלל, כי מה שאמרו לפי שאינם יודעים להתפלל בשם, לא אמרוהו אלא לפי שישראל בגלות ושכינה עמהם ואינם יודעים לעורר האהבה, כי נסתמו מישראל מעינות העוררים, בהשביעם שלא יעוררו את הקץ, כמו שכתוב השבעתי אתכם בנות ירושלים. אבל בשאר ענינים אין ספק כי הם נענים. והתפלה היא שעמדה לאבותינו ולנו מיום גלות ירושלים, וברית כרותה לי"ג מדות שלא יחזרו ריקם, וכפי רב המעשה הטוב תועיל התפלה בכל ענין וענין כפי הראוי לגלות. ומעשה דרבי חייא ובניו דבבא מציעא (פ"ה ב') אינו סותר את דברינו, כי יתכן לפרש שאותה שעה בלבד היה להם אותו הכח, כמו שאמרו אין לך אדם שאין לו שעה. והראיה לזה בכל יום ויום ר' חייא ובניו היו מתפללים י"ח אף על פי שלא היו יורדים לפני התיבה בכללם להביא את משיחנו...

והמקובל בידינו ברחמים ובתחנונים שאני עתיד לכתוב בחבור, כטפה מן הים הוא כנגד החכמה. ועם כל זה ידענו באמת כי יש כח בתפלה, ומקרא מלא הוא "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צ"א), לא אמר שמותי אלא שמי, וסמיך "יקראני ואענהו", ואם הלכה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה.

ענין אחר לפי שאין אנו יודעים להתפלל, דבר ידוע הוא כי כל תיבה ותיבה של תורה תשתנה כפי השתנות נקודה אף על פי שלא ישתנו אותיות. גם יש תיבות הרבה שאם תנקד אותם בנקוד אחד יהיו כל אותיות שורש בה, ואם תנקד אותם בנקוד אחר ישתנה ענינה ותשתנה בה אות אף משורש לשמוש... וכן יש לומר כי השם בן ד' אותיות לפי נקודו שיכוין אותו מי שידע לבנות בנינו אם יכוין על בנין שהנקוד ההוא יורה עליו תקובל תפלתו ויענוהו מן השמים. ואל יהיה זה רחוק בעיניך, כי אלולי שאני חדשתי מלבי הייתי אומר שהוא הלכה למשה מסיני... (שם)

מצוה ראשונה מצות עשה שחייב אדם לדרוש ולתור ולחפש ולהכיר אלקותו ולדעת אותו... ואמר החסיד לתלמידיו כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, וכן הוא אומר "דע את אלקי אביך ועבדהו" (דהי"א כ"ח), אחר הידיעה תהא מלאכת עבודה בחיקו. אשר הוצאתיך מארץ מצרים - רמז בכאן שחייב כל אדם לייחד שמו, שהגאולה ההיא לא היתה על ידי שליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו הלך, לכך צריך אדם לדעת כי לייחד שם הוא אחד ואין שני, דכתיב "אין עוד מלבדו" (דברים ד'), לייחדו בעשר ספירות באין סוף, ומצות עשה לייחד, "ועבדתם את ה' אלקיכם". ובעבודה נרמז התפלה, וכתיב "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"א), ואיזהו עבודה שעיקרה בלב הוי אומר זה תפלה. ולשון עבודה היא לכבוש המחשבה הטהורה בעסקי העולם הבא ולהביא בשיעבוד הכוונה. ולזה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים. ואמר רבינו החסיד ז"ל עיקר עבודת המשכילים וחושבי שמו, ובו תדבקון, וזה כלל גדול שבתורה לתפלה ולברכות להסכם מחשבתו באמונתו כאלו דבקה למעלה, לחבר את השם באותיותיו ולכלול בו עשר ספירות כשלהבת קשורה בגחלת, בפיו יזכירנו בכינויו, ובלבבו יחברנו בבנינו ובכתבו... (תרי"ג מצות בהתחלה)

רד"ק:

אז הוחל - לשון תחלה, כי בימיו החלו בני אדם לקרא בשם ה', כלומר להתפלל אליו בעת צרתם ולהספיק צרכיהם, כי עד ימי אנוש לא היתה דעתם שהתפלה מועילה להם, כי מה שנגזר נגזר ואין להשיב... (בראשית ד כו)

אל מקום המזבח - ...וכל זה להודיע כי ראוי לאדם לקבוע מקום לתפלתו ולעבודתו את ה', כי יותר לבו נכון במקום שהוא רגיל בו. (שם יג ד)

...אם כן הבנין הוא דרך משל שיהיה רצונך וכבודך נמצא בבית הזה לשמע התפלה ואף על פי שבכל מקום רצונו אל הצועק בלב שלם בקש שלמה שיהיה מקום זה מסייע למתפלל, כאילו הבית מליץ. (מלכים א ח כז)

להשמיע קולכם - אתם צועקים בתפלה כאילו שופכים נפשכם, והוא רק דרך מרמה. (ישעיה נח ד)

סורו ממני - אמר בחיותו מחליו או בחליו ברוח הקדש, וכל חולה המתפלל מזמור זה בלב נשבר ונדכה בטוח כי הא-ל שמע תפלתו. (תהלים ו ט)

בנשאי ידי - כמבקש עזרה מאחר שפירש אליו ידו. אל דביר - ההיכל שהוא כסולם לעלות התפלה לכסא הכבוד או לשמים שקראם היכל והר קודש. (שם כח ב)

על זאת - כשראו שקבלת תפלתי יתפלל כל חסיד שיקרהו עון, לעת מצא - כשלבו פנוי ושלם בתשובה. (שם לב ו)

כל עצמותי - הגוף יודה דרך משל, או שיזדעזע בשעת התפלה וההודאה. (שם לה י)

שכון ורעה - בכל מקום שתשכן תלמד רבים לעבוד את ה', וזוהי עקר עבודת ה' בפה, כי התפלות עקרם בלב, שאם לא הוציאם מפיו יצא. (שם לז ג)

יעטף - המתפלל מתוך צרה גדולה כופף עצמו כאילו מתעטף קצתו בקצתו. (שם קב א)

תכון תפלתי - גם ההכנה לתפלה תהיה כקטורת. (שם קמא ב)

 יתה - שמור פי שלא אכשל בתפלתי... אל תט - ועתה מתפלל שישמר גם לבו בתפלתו שלא יוכלו פועלי און להטותו. (שם קמא ב וג)

תפלתי - הקבועה על ההנהגה הכוללת כי"ח שתקנו אנשי כנסת הגדולה, והיא על דברים כוללים. (שם קמג א)

כוזרי:

...ואילו היינו מזדמנים לקראת אלקי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו "השתחוו להר קדשו", "והמחזיר שכינתו לציון" וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו כאשר אמרת. (מאמר ד כד)

...ותהיה הלשון מסכימה עם המחשבה ולא יוסיף עליה ולא יבטא בתפלתו על דרך המנהג והטבע כמו הזרזיר והבבנא אלא עם כל מלה מחשבה וכונה בה. ותהיה העת ההיא לב זמנו ופריו, ויהיו שאר עתותיו כדרכים המגיעים אל העת ההיא, ויתאוה קרבתו שבו מתדמה ברוחניים ויתרחק מהבהמיים, ויהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההן של תפלה, ופרי השבוע יום השבת... והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו ונזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה, וכל אשר תרחק עת התפלה מהנפש היא הולכת וקודרת במה שפוגע אותה מעסקי העולם... ובעת התפלה מטהר נפשו מכל מה שקדם ויתקנה לעתיד, עד שלא יעבור שבוע על זה הסדר עד שיתקן הנפש והגוף. וכבר נקבצו מותרים מקדירים עם אורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם אלא בהתמדת עבודת יום עם מנוחת הגוף, ואז ירצה הגוף בשבת את אשר חסר לו מששת הימים ויהיה נכון לעתיד, וכן הנפש... (מאמר ג ה)

...אחר כן מתגלגל בכל חושיו לתת חלק האלקים בהם, וכבר קבלנו כי המעט שבשעורים אשר יצא האדם בהם ידי חובתו מהתשבחות הם מאה ברכות לא פחות מהן המפורסמות, ואחר כן ישתדל במשך היום להשלימן בריחנים ומאכילה ושמועות ומראות יברך עליהם, וכל אשר יוסיף יהיה תוספת מקרבת אל האלקים... (שם יא)

...וכן יעלה החסיד אל לבו ענין כל ברכה ויבין הכונה ממנה ומה שהוא נתלה בה, הנה יצייר ב"יוצר המאורות" סדר עולם העליון וגודל האישים ההם וגודל תועלתם, ושהם אצל בוראם כקטן שברמשים, ואם הם גדולים בעינינו לגודל תועלותינו בהם... וכן יתן אל לבו ב"אהבת עולם" הדבק הענין האלקי בעדה המוכנת לקבולו כהדבק באור במראה הזכה, ושהתורה מאצלו התחלת חפץ ממנו להראות מלכותו בארץ כהראותה בשמים... וזה כולו מורה על אהבה, ויהיה משבח עליה. ויסמוך לזה קבולו התורה בקריאת שמע. ואחר כן במה שכולל אמת ויציב מהענינים הנמרצים לקבלת התורה, כאילו אחר שנתבאר לו כל אשר קדם והבין אותו והכירו, אסר על נפשו אסר והעיד עדים שקבלו כאשר קבלוהו האבות לפניו, וכן יקבלוהו הבנים עד עולמי עד... ואחר כך מסדר הקשרים אשר בהם ישלמו קשרי היהודים, והוא שיודה באלקותו יתברך, ובקדמותו ובהשגחתו על אבותינו, ושהתורה מעמו, ובמופת על כל זה, והוא החתום והוא יציאת מצרים, כמו שאמר "אמת שאתה הוא ה' אלקינו, אמת מעולם הוא שמך"... ומי שהשלים כל אלה בכונה גמורה הוא ישראל אמתי, וראוי לו שיקוה להדבק בענין האלקי הדבק בבני ישראל מבלעדי שאר האומות, ויקל עליו לעמוד לפני השכינה, וישאל ויענה. והתחיב לסמוך גאולה לתפלה בתכלית החריצות והזריזות כאשר הקדמנו, ויעמוד לתפלה על התנאים אשר קדם זכרם בברכות הכוללות כל ישראל, כי הבקשה והתפלה במה שמתיחד בו היחיד אינן אלא מן הרשות, וכבר קבעו לזה מקום ב"שומע תפלה" למי שהוא רוצה. ויתן אל לבו מהברכה הראשונה הנקראת אבות מעלת האבות, ושברית האלקים קיימת להם עד עולם לא תמוש, כמו שהוא אומר "ומביא גואל לבני בניהם". ומהברכה השנית הנקראת גבורות כי לאלקים בעולם הזה ממשלה מתמדת, ואיננו כאשר חושבים הטבעיים שהוא על הטבעים אשר נסום, ויתן אל לבו שהוא מחיה המתים בעת שירצה עם רוחק זה מהקשת הטבעיים. וכן משיב הרוח וזולתו, ובחפצו מתיר אסורים וזולתו, וכבר התבאר זה מעניני בני ישראל. ואחר שיאמין באבות וגבורות שהן מדמות שהוא יתברך נתלה בעולם הזה הגופני ירוממהו ויקדישהו ויגדלהו שישיגהו או יתלה בו דבר מספורי הגופניים, בקדושת השי"ת, והוא אתה קדוש. ויתן אל לבו מהברכה הזאת כל אשר ספרוהו בו בפילוסופים מהקדושה והרוממות אחר שיקיים אלקותו ומלכותו באבות וגבורות, כי בהם נתברר אצלנו שיש לנו מושל ומצוה, ולולא הם היינו מסופקים בדברי הפילוסופים עם אנשי הקדמות. והתחייב להקדים אבות וגבורות על קדושת השם, ולאחר שמקדשהו ומרוממהו בזה, יתחיל בבקשת צרכיו בכלל כל ישראל, ולא יעבור זה, כי התפלה הנענית אינה כי אם לקהל או בקהל, או לאחד שיהיה במקום קהל, והוא נעדר בזמננו זה. (מאמר ג יז)

אמר החבר, אבל היתרון לקהל מכמה פנים, מהם, כי הקהלה אינם מתפללים במה שיש בו הפסדו ליחיד, והיחיד אפשר שיתפלל במה שיש בו הפסד ליחידים אחרים, ואפשר שיש ביחידים ההם מי שיתפלל במה שיש בו הפסדו. ומתנאי התפלה הנענית שתהיה במה שיועיל העולם ולא יזיקהו בשום פנים. ומהם שמעט הוא שתשלם תפלה ליחיד מבלי שגגה ופשיעה, ומפני כן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפלת הצבור, ושתהיה תפלתו בצבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה, כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכל תפלה שלמה בכונה זכה, ותחול הברכה על הכל, ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה, כי הענין האלקי כמטר מרוה ארץ מהארצות כשתהיה הארץ כלה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה מי שאינו ראוי לו מהיחידים ויצלחו בעבור הרוב, ובהפוך זה ימנע המטר מארץ מהארצות מפני שהארץ כלה אינה ראויה לו, ואפשר שיכלול בה יחידים היו ראויים לו נמנע מהם בעבור הרוב...

ומשל מי שהתפלל לצורך עצמו כמשל מי שהשתדל לחזק את ביתו לבדו ולא רצה להכנס עם אנשי המדינה בהעזרם על חזוק חומותם, הוא מוציא הרבה ועומד על הסכנה, ואשר יכנס במה שנכנסים בו הצבור מוציא מעט ועומד בבטחה, כי מה שמקצר ממנו אחד משלימו אחר, ותקום המדינה בתכלית מה שיש ביכולת, ויהיו אנשיה מגיעים כלם אל ברכתה בהוצאה מועטת עם הדין וההסכמה... (שם יט)

...ואשר הייתי תופסו עליכם, והוא מיעוט מה שאני רואה בתפלותיכם מזכרון העולם הבא, כבר השיבותני עליו, כי מי שהוא מתפלל להדבק באור האלקי בחייו, עד שהוא מתפלל לראותו בעיניו, ויתפלל על מדרגת הנבואה, ואין קורבה לאדם אל האלקים גדולה ממנה, כבר התפלל מבלי ספק על מה שהוא גדול מהעולם הבא, ואם יגיע אליו יגיע אל העולם הבא... (שם כ)

...כן הפקח באור האלקי יש לו עתים ומקומות בהם רואה האור ההוא, והעתים הן עתות התפלות, כל שכן בימי התשובה והמקומות הם מקומות הנבואה. (מאמר ד ז)

משנה תורה:

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה (יש גורסין מטבע) התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.

לפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן ענין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה, והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.

כיון שגלו ישראל בימי נבוכנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה, וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש, שנאמר "ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים מלבד יהודית וכלשון עם ועם", ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה', ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה. ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.

וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידים וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה, ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.

וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה, שנאמר "היא העולה" וגו', כענין שנאמר "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי". ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.

וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית, וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה...

ותפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו, וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר.

אין הצבור מתפללין תפלת נדבה, לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה. לא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה, לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף, ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהם נדבה אלא חובת היום בלבד. (תפלה פרק א, וראה עוד תפלה-שמונה עשרה)

כל מי שעבר עליו זמן תפלה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה ואינו משלם, בשוגג או שהיה אנוס או טרוד משלם אותה תפלה בזמן תפלה הסמוכה לה, ומקדים תפלה שבזמנה ואחריה מתפלל את התשלומין...

טעה ולא התפלל לא תפלה זו ולא תפלה הסמוכה לה אינו משלם אלא אחרונה בלבד... (שם פרק ג ח והלאה)

חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו וכוונת הלב.

טהרת ידים כיצד, רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל, היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים, אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין שהם שמונת אלפים אמה הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך יתפלל, היה בינו ובין המים יותר על כן מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל.

במה דברים אמורים לפניו, אבל הם היה מקום המים לאחוריו אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל. אבל אם עבר מן המים יותר אינו חייב לחזור אלא מקנח ידיו ומתפלל. במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית, אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל. ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ואחר כך יתפלל.

וכל הטמאים רוחצין ידיהן בלבד כטהורין ומתפללים, אף על פי שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן אין הטבילה מעכבת...

מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלקיך ישראל, במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאנסו פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג...

כיסוי הערוה כיצד, אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסין לקריאת שמע לא יתפלל עד שיכסה את לבו, ואם לא כסה לבו או שנאנס ואין לו במה יכסה הואיל וכסה ערותו והתפלל יצא, ולכתחלה לא יעשה.

טהרת מקום התפלה כיצד, לא יתפלל במקום הטנופת ולא במרחץ ולא בבית הכסא ולא באשפה ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו, כללו של דבר, כל מקום שאין קורין בו קריאת שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה וממי רגלים וריח רע ומן המת ומראיית הערוה לקריאת שמע כך מרחיקין לתפלה.

המתפלל ומצא צואה במקומו הואיל וחטא מפני שלא בדק עד שלא התפלל חוזר ומתפלל במקום טהור. היה עומד בתפלה ומצא צואה כנגדו אם יכול להלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ארבע אמות יהלך, ואם לאו יסלקנה לצדדין. ואם אינו יכול יפסיק. גדולי החכמים לא היו מתפללים בבית שיש בו שכר ולא בבית שיש בו מורייס בעת עפושו מפני שריחו רע אף על פי שהמקום טהור.

דברים החופזים אותו כיצד, אם היה צריך לנקביו לא יתפלל, וכל הצריך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה, וחוזר ומתפלל אחר שיעשה צרכיו. ואם יכול להעמיד עצמו כדי פרסה תפלתו תפלה, ואף על פי כן לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו ואחר כך יתפלל.

מי שגיהק ופיהק ונתעטש בתפלתו אם לרצונו הרי זה מגונה, ואם בדק גופו קודם שיתפלל ובא לאונסו אין בכך כלום. נזדמן לו רוק בתפלתו מבליעו בטליתו או בבגדו, ואם היה מצטער בכך זורקו בידו לאחוריו כדי שלא יצטער בתפלה, ונמצא טרוד. יצא ממנו רוח מלמטה כשהוא עומד בתפלה שלא לדעתו שוהה עד שתכלה הרוח וחוזר לתפלתו...

כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שיניח ותתקררר דעתו ואחר כך יתפלל.

כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.

שכור אל יתפלל מפני שאין לו כוונה, ואם התפלל תפלתו תועבה, ולפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו. שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה. אי זה שכור זה שאינו יכול לדבר לפני המלך, שתוי יכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש, אף על פי כן הואיל ושתה רביעית יין לא יתפלל עד שיסור יינו מעליו.

וכן אין עומדין להתפלל לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך מריבה ולא מתוך כעס אלא מתוך דברי תורה. ולא מתוך דין והלכה אף על פי שהם דברי תורה כדי שלא יהא לבו טרוד בהלכה, אלא מתוך דברי תורה שאין בה עיון כגון הלכות פסוקות.

תפלות הפרקים כגון תפלת מוסף ראש חדש ותפלת מועדות צריך להסדיר תפלתו ואחר כך עומד ומתפלל כדי שלא יכשל בה. היה מהלך במקום סכנה כגון מקום גדודי חיות ולסטים והגיע זמן תפלה מתפלל ברכה אחת וזו היא, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה, ברוך את ה' שומע תפלה. ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך, ואם יכול לעמוד עומד, וכשהוא מגיע לישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנתה תשעה עשר ברכות. (שם פרק ד)

שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן, ואם היה דחוק או נאנס או שעבר ולא עשה אותן אין מעכבין. ואלו הן עמידה, ונוכח המקדש, ותקון הגוף, ותקון המלבושים, ותקון המקום, והשויית הקול, והכריעה והשתחויה.

העמידה כיצד, אין מתפלל אלא מעומד, היה יושב בספינה או בעגלה אם יכול לעמוד יעמוד ואם לאו ישב במקומו ויתפלל. חולה מתפלל אפילו שוכב על צדו, והוא שיכול לכוין את דעתו, וכן הצמא והרעב הרי הן בכלל חולים אם יש בו יכולת לכוין את דעתו יתפלל ואם לאו אל יתפלל עד שיאכל וישתה. היה רוכב על הבהמה אף על פי שיש לו מי שיאחז בהמתו לא ירד אלא ישב במקומו ויתפלל, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו.

נכח המקדש כיצד, היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל, היה עומד בארץ מכוין את פניו כנגד ירושלים, היה עומד בירושלים מכוין פניו כנגד המקדש, היה עומד במקדש מכוין פניו כנגד קדש הקדשים. סומא ומי שלא יכול לכוין את הרוחות והמהלך בספינה יכוין את לבו כנגד השכינה ויתפלל.

תקון הגוף כיצד, כשהוא עומד בתפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאלו הוא עומד בשמים, ומניח ידיו על לבו כפותין הימנית על השמאלית, ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד, ולא יניח ידיו על חלציו.

תקון המלבושים כיצד, מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר, שנאמר "השתחוו לה' בהדרת קדש". ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים. ובכל מקום לא יאחוז תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל מפני שלבו טרוד בהן, ולא יאחוז כלים ומעות בידו, אבל מתפלל הוא ולולב בידו בימות החג מפני שהוא מצות היום. היה משוי על ראשו והגיע זמן תפלה, אם היה פחות מארבעה קבין מפשילו לאחוריו ומתפלל, היה ארבעה קבין מניחו על גבי קרקע ואחר כך יתפלל. דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים.

תקון המקום כיצד, יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל. וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן, שנאמר "וכוין פתיחן ליה בעיליתיה" וגו'. וקובע מקום לתפלתו תמיד, ואין מתפלל בחורבה ולא אחורי בית הכנסת אלא אם כן החזיר פניו לבית הכנסת. אסור לישב בצד העומד בתפלה או לעבור לפניו עד שירחיק ממנו ארבע אמות.

לא יעמוד במקום גבוה שלשה טפחים או יותר ויתפלל, ולא על גבי מטה. היה בנין גבוה אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות שהוא שיעור הבית הרי הוא כעליה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות מכל רוחותיו אף על פי שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות מותר להתפלל בו מפני שאין גבהו ניכר, שהרי חלק רשות לעצמו...

השויית הקול כיצד, לא יגביה קולו בתפלתו ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמע קולו אלא אם כן היה חולה או שאינו יכול לכוין את לבו עד שישמיע קולו הרי זה מותר, ובלבד שלא יהא בציבור כדי שלא תטרף דעתן מקולו.

כריעה כיצד, המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה בתחלה ובסוף, ובהודיה בתחלה ובסוף, וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו. וכשהוא כורע נותן שלום משמאל עצמו ואחר כך מימין עצמו ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה. וכשהוא כורע בארבע הכריעות כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם. במה דברים אמורים בהדיוט, אבל כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, והמלך כיון ששחה בראשונה אינו מגביה ראשו עד שגומר כל תפלתו.

ולמה נותן שלום לשמאלו תחלה, מפני ששמאלו הוא ימין שכנגד פניו, כלומר כשהוא עומד לפני המלך נותן שלום לימין המלך ואחר כך לשמאל המלך, וקבעו שיפטר מן התפלה כמו שנפטרין מלפני המלך.

כל הכריעות האלו צריך שיכרע בהן עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ויעשה עצמו כקשת, ואם שחה מעט וציער עצמו ונראה ככורע בכל כחו אינו חושש.

השתחויה כיצד, אחר שמגביה ראשו מכריעה חמישית ישב לארץ ונופל על פניו ארצה ומתחנן בכל תחנונים שירצה. כריעה האמורה בכל מקום על ברכים, קידה על אפים, השתחויה זה פישוט ידים ורגלים עד שנמצא מוטל על פניו ארצה.

וכשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה, ויש מי שהוא עושה השתחויה, ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש, כמו שבארנו בהלכות עבודת כוכבים. ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע, אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע. ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר.

מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים ולא בראש השנה ולא בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ולא במנחה של ערבי שבתות וימים טובים, ולא בערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית. וביום הכפורים בלבד נופלים על פניהם בכל תפלה ותפלה מפני שהוא יום תחנה ובקשה ותענית. (שם פרק ה)

...המתפלל עם הציבור לא יאריך את תפלתו יותר מדאי אבל בינו לבין עצמו הרשות בידו. ואם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר וידוי יום הכפורים אומר. וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכה מוסיף.

כיצד, היה לו חולה מבקש עליו רחמים בברכת חולים כפי צחות לשונו, היה צריך לפרנסה מוסיף תחנה ובקשה בברכת השנים, ועל דרך זה בכל אחת מהן. ואם רצה לשאול כל צרכיו בשומע תפלה שואל, אבל לא ישאול לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות.

אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית, וכן לא ישכים לפתח חבירו לשאול בשלומו קודם שיתפלל תפלת שחרית, ולא יצא בדרך קודם שיתפלל, אבל טועם ועושה מלאכה קודם שיתפלל מוסף וקודם מנחה, אבל אינו סועד סמוך למנחה.

כיון שהגיע זמן מנחה גדולה לא יכנס למרחץ אפילו להזיע עד שיתפלל שמא יתעלף ויבטל מן התפלה, ולא לאכול אפילו אכילת עראי שמא ימשך באכילה, ולא לדון אפילו בגמר דין שמא יסתר הדין וימשך ויבטל מן התפלה, וכן לא ישב לפני הספר לספור אפילו תספורת הדיוט עד שיתפלל שמא ישבר הזוג, ולא ליכנס לבורסקי סמוך למנחה עד שיתפלל שמא יראה הפסד במלאכתו ויתעסק בה ויתעכב מן התפלה. ואם התחיל באחת מאלו לא יפסיק אלא גומר ואחר כך מתפלל תפלת מנחה...

אף על פי שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קמעא ואחר כך אתפלל, שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה, אלא מתפלל ערבית ואחר כך אוכל ושותה או ישן. ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו.

מי שהיה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן התפלה פוסק ומתפלל. ואם היתה תורתו אומנותו ואינו עושה מלאכה כלל והיה עוסק בתורה בשעת תפלתו אינו פוסק, שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה. וכל העוסק בצרכי רבים כעוסק בדברי תורה.

אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו, אבל פוסק הוא למלך עובד כוכבים שמא יהרגנו. היה עומד בתפלה וראה מלך עובדי כוכבים או אנס בא כנגדו יקצר, ואם אינו יכול יפסיק. וכן אם ראה נחשים ועקרבים באים כנגדו אם הגיעו אליו והיה דרכן באותן המקומות שהן ממיתין פוסק ובורח, ואם לא היה דרכן להמית אינו פוסק... (שם פרק ו)

כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום, אלו הן, כשיכנס אדם למטתו לישן בלילה מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני והמשקיע שינת תרדמה והמאיר לאישון בת עין. יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתצילני מיצר רע ומפגע רע ואל יבהלוני חלומות רעים ולא הרהורים רעים ותהא מטתי שלימה לפניך ותעמידני ממנה לחיים ולשלום, והאירה עיני פן אישן המות, ברוך אתה ה' המאיר לעולם כולו בכבודו.

וקורא פרשה ראשונה מקריאת שמע וישן, ואפילו אשתו ישנה עמו (קורא פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך יישן). ואם אנסתו שינה קורא אפילו פסוק ראשון או פסוקי רחמים ואחר כך יישן.

ובשעה שייקץ בסוף משנתו מברך והוא על מטתו כך, אלקי נשמה שנתת בי טהורה... ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים.

כששומע קול התרנגולים מברך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כשלובש בגדיו מברך מלביש ערומים, כשמניח סדינו על ראשו מברך עוטר ישראל בתפארה, כשמעביר ידיו על עיניו מברך פוקח עורים, כשישב על מטתו מברך מתיר אסורים, כשמוריד רגליו מן המטה ומניחם על גבי קרקע מברך רוקע הארץ על המים, כשעומד מברך זוקף כפופים, כשנוטל ידיו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים, כשרוחץ פניו מברך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שתרגילני לדבר מצוה...

וכל זמן שיכנס לבית הכסא אומר קודם שיכנס התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון עזרוני עזרוני שמרוני שמרוני המתינו לי עד שאכנס ואצא שזה דרכן של בני אדם, ואחר שיצא מברך ברוך... אשר יצר את האדם בחכמה...

כשחוגר חגורו מברך אוזר ישראל בגבורה, כשלובש נעליו מברך שעשית לי כל צרכי, כשמהלך לצאת לדרך מברך המכין מצעדי גבר, ומברך אדם בכל יום ברוך... שלא עשני גוי, שלא עשני אשה, שלא עשני עבד.

שמנה עשר ברכות אלו אין להם סדר אלא מברך כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו... וכל ברכה שלא נתחייב בה אינו מברך אותה. כיצד, לן בכסותו אינו מברך כשעומד מלביש ערומים... נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר זו בבית הכנסת, בין נתחייבו בין לא נתחייבו בהן, וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן, ולא יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה.

המשכים לקרא בתורה קדם שיקרא קריאת שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה נוטל ידיו תחלה ומברך שלש ברכות ואחר כך קורא, ואלו הן, אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה, והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך כל בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה.

בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה. ונהגו העם לקרא ברכת כהנים. ויש מקומות שקורין צו את בני ישראל, ויש מקומות שקורין שתיהן וקורין פרקים או הלכות מן המשנה ומן הברייתות.

ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם, ותקנו ברכה לפני הזמירות והוא ברוך שאמר, וברכה לאחריהם והוא ישתבח, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע.

יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים ואחר כך מברכין על שמע, ויש מקומות שקורין שירת האזינו, ויש יחידים שקורין שתי השירות הכל לפי המנהג.

חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה. ומה הן מאה ברכות אלו, כ"ג ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קריאת שמע של שחרית וערבית לפניה ולאחריה, וכשמתעטף בציצית... וכשלובש תפילין מברך להניח תפילין, ושלש תפלות שבכל תפלה מהן שמנה עשרה ברכות הרי שמונים ושש ברכות, וכשהוא אוכל שתי סעודות של יום והלילה מברך ארבע עשרה ברכות שבע בכל סעודה, אחת כשיטול ידיו תחלה, ועל המזון אחת בתחלה ושלש בסוף, ועל היין לפניו ולאחריו הרי שבע ברכות הרי מאה ברכות בין הכל... (שם פרק ז, וראה שם עוד וערך ברכות)

תפלת הצבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הצבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע. 

ומצוה לרוץ לבית הכנסת, שנאמר "נרדפה לדעת את ה'", וכשיצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט, וכשיכנס בבית הכנסת יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל, לקיים מה שנאמר "לשמור מזוזות פתחי".

בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אף על פי שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקים שם בתורה, והוא שיתפלל שם תפלת הציבור.

וכיצד היא תפלת הצבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו, וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה. 

וכן לא יהיה אחד מברך ברכת שמע והכל שומעים ועונין אחריו אמן אלא בעשרה, וזה הוא הנקרא פורס על שמע. ואין אומרים קדיש אלא בעשרה, ואין הכהנים נושאים ידיהם אלא בעשרה והכהנים מן המנין, שכל עשרה מישראל הם הנקראים עדה, שנאמר "עד מתי לעדה הרעה הזאת" וגו' והיו עשרה, שהרי יצאו יהושע וכלב... וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד...

שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, כיצד, בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין, במה דברים אמורים כשאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.

במה דברים אמורים בשאר ימות השנה חוץ מראש השנה ויום הכפורים של שנת היובל, אבל בשני ימים אלו שליח ציבור מוציא את היודע כשם שמוציא מי שאינו יודע, מפני שהם ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור, לפיכך אם רצה היודע לסמוך בשני ימים אלו על תפלת ש"ץ להוציא ידי חובתו הרשות בידו... (שם פרק ח, וראה עוד שליח צבור)

סדר תפלת הצבור כך הוא, בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש וכל העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעולמי עלמיא בכל כחן, ועונין אמן בסוף קדיש, ואחר כך אומר ברכו את ה' המבורך והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך לקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל.

והכל עומדין מיד ומתפללים בלחש, ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם, וכל מי שיגמור תפלתו עם הצבור יפסיע שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד במקום שהגיע אליו בעת שיפסיע.

ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל, והכל עומדים ושומעים ועונים אמן אחר כל ברכה וברכה, בין אלו שלא יצאו ידי חובתן בין אלו שכבר יצאו ידי חובתן.

ואומר קדושה בברכה שלישית, וכיון שהגיע שליח ציבור לקדושה יש רשות לכל אחד ואחד לחזור במקום שעמד בו בתפלה. וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע כל העם שוחין מעט, ולא ישחו יותר מדאי, ואומרים מודים אנחנו לך ה' אלקינו ואלקי כל בשר...

ואחר שישלים כל התפלה ישב ויפול על פניו ויטה מעט הוא וכל הציבור ויתחנן והוא נופל, וישב ויגביה ראשו הוא ושאר העם ומתחנן מעט בקול רם מיושב, ואחר כך יעמוד שליח צבור לבדו ואומר קדיש פעם שניה, והם עונים כדרך שעונין בתחלה, ואומר והוא רחום וכו', תהלה וכו', הוא עומד והם יושבים והם קוראים עמו. ואחר כך אומר ובא לציון גואל וכו' ואתה קדוש וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו' הקדושה והם עונין קדוש קדוש שלש פעמים, וחוזר וקורא הקדושה תרגום ואומר ותשאני רוח וכו', וקורא אותו תרגום ואומר ה' ימלוך לעולם ועד וקוראהו תרגום כדי להבין העם... ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים ובפסוקי רחמים ואומר קדיש וכל העם עונין כדרכן ונפטרין... (שם פרק ט, וראה שם עוד)

...ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים. (ציצית ג יא)

ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותן ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה. כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחברתה. (ברכות א ד, וראה ערך ברכות)

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב "עונותיכם הטו" וגו', וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם... (תענית א ב, וראה עוד ערך תענית)

בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות של מטר מתפללין על סדר זה, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע לבם... ואחר כך מעמידין ביניהן זקן חכם והן יושבין... ואומר לפניהם דברי כיבושין...

ושליח צבור מתחיל ומתפלל עד ברכות גואל ישראל, ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה, אומר אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני, אשא עיני אל ההרים וגו', ממעמקים קראתיך ה', תפלה לעני כי יעטוף וגו'. ואומר דברי תחנונים כפי כחו, ואומר ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו ומתחנן ואומר בסוף תחנוניו מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, ברוך אתה ה' גואל ישראל.

ומתחיל להוסיף שש ברכות שהוא מוסיף זו אחר זו, ומתחנן בכל אחת מהן בדברי תחנונים ופסוקים מדברי קבלה ומכתבי הקדש כפי שהוא רגיל, וחותם בכל אחת מהן בחתימות אלו. בראשונה הוא חותם מי שענה את משה ואבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, ברוך אתה ה' זוכר הנשכחות. בשניה הוא חותם מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, ברוך אתה ה' שומע תרועה. בשלישית הוא חותם מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, ברוך אתה ה' שומע צעקה. ברביעית הוא חותם מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה ברוך אתה ה' שומע תפלה. בחמישית הוא חותם מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, ברוך אתה ה' העונה בעת צרה. בששית הוא חותם מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלים הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, ברוך אתה ה' המרחם על הארץ, וכל העם עונין אמן אחר כל ברכה וברכה... (שם ד א והלאה, וראה שם עוד)

גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך מתפללין, שנאמר "אני בצדק אחזה פניך". (מתנות ענים י טו)

מורה נבוכים:

הנה כבר התבאר לך גם כן מאלו הדברים שאין כל מה שתמצאהו מן התארים המיוחסים לשם בספרי הנביאים ראוי לנו שנתפלל בהם ונאמרם, שהוא לא אמר, אלמלא דאמרינהו משה רבינו לא הוה יכלינן למימרינהו, אלא תנאי אחר, ואמר ואתו אנשי כנסת הגדול ותקנינהו בתפלה, ואז מותר לנו להתפלל בהם, ולא כמו שעשה הפתיים באמת, אשר המריצו בשבחים והאריכו והרבו דברים בתפלות חברום ומליצות קבצום, להתקרב בהם לבורא לפי מחשבתם, יתארו הבורא בהם בתארים, אילו יתואר בהם אחד מבני אדם היה חסרון בחקו, שהם לא הבינו אלו הענינים הגדולים והחשובים הזרים משכלי ההמון, ולקחו הבורא יתברך מדרס ללשונותם... וירבה התר זה אצל המשוררים והמליצים ואצל מי שיחשוב שהוא עושה שיר, עד שיחברו דברים קצתם כפירה גמורה וקצתם יש בהם מן השטות והפסד הדמיון מה שראוי לאדם שישחקו עליו לפי טבעו כשמעו, ויבכהו עם התבוננות איך נאמרו הדברים ההם בחק השי"ת... (חלק א פרק נט, וראה שם עוד)

ומכאן אתחיל להיישירך אל תכונת ההרגל והלמוד עד שתגיע לזאת התכלית הגדולה. תחלת מה שתתחיל לעשות שתפנה מחשבתך מכל דבר כשתקרא קריאת שמע ותתפלל, ולא יספיק לך מן הכונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ובתפלה בברכה ראשונה, וכשתרגיל על זה ויתחזק בידך שנים רבות תתחיל אחר כך כל אשר תקרא בתורה ותשמענה שתשים כל לבבך וכל מחשבתך להבין מה שתשמע או שתקרא... (חלק ג פרק נא)

ספר חסידים:

שורש התפלה שמחת לב בהקב"ה, שנאמר (דהי"א ט"ז) "התהללו בשם קדשו ישמח לב מבקשי ה'", ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכנור על כל תפלותיו וזמירותיו כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה. וכשיתפלל אדם צריך שיכוון לבו לפני מי הוא עומד... (יח)

...וצריך שיכוון אדם לבו לשמים בשעת עניית אמן, הוא א-ל מלך נאמן, ואסור לספר שיחה ולנהוג קלות ראש בבית הכנסת בעמדינו לפני מלכנו אדון כל הארץ יתברך שמו... ועל אותן היושבים בבית התפלה ומראין עצמן כעיפים ואינן יכולין לעמוד עליהן הכתוב אומר (ישעיה מ"ג) "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל", כל יומא לא לאי ובעידן צלותיה לאי. כל היום עומד בשוק לפני הפקיד או לפני לצנות אחד ואינו עיף ובשעת התפלה אינו יכול לעמוד...

אדם שאינו יכול להתפלל בכוונה בלא סידור שכתוב בו התפלה, וכן אדם שבע שאינו יכול לכוין ברכת המזון יקרא בספר שכתוב בו ברכת המזון, אבל אם לא התפלל בכוונה בהתפללו בלחש יכוין לבו כששליח צבור מתפלל ויאמר כל תיבה עמו, אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון קורין לחי"ת ה"א ולשי"ן סמ"ך... איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה כשמגיעים לנפשנו חכתה לא נמצאו מחרפים ומגדפים, אל תתמה על החפץ כי בוראינו אשר הוא בוחן לבות אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו, ואחרי שאינו יודע לדבר כענין מעלה עליו כאלו אומר יפה. וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות תפלתם וזמירותם מתקבל כריח ניחוח, וגם הקב"ה שמח עליו שמחה גדולה ואומר כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו, על זה נאמר (שיר השירים ב' ד') "ודגלו עלי אהבה", מעילתו עלי אהבה.

מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר ישמדך, והיה שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים, והראוהו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזרנו יענש בדבר. המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי לקיים שתי מקראות הללו "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מ"א ט'), "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים" (איכה ג'). ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים מלעיגין אותן וקורין אותו רישא דחזרי. (שם, וראה שם עוד)

וכל איש שאוהב את הצדקות, אוהב את התוכחות, אוהב את גמילות חסדים, מכניס אורחים ומתפלל תפלתו בכונה אפילו דירתו בחוצה לארץ אינו רואה דין חיבוט הקבר. (לב)

"ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים ק"ג), אפילו קרביים של בני אדם ובני מעים צריכים לברך את ה', לפיכך צריך לבדוק עצמו יפה כשהוא בא להתפלל, ואין נאה להביא בטן מלא צואה לפני הקב"ה לברכו. וצריך לנענע כל גופו בשעת התפלה, דכתיב "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים ל"ה). כתיב "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלקים" (קהלת ד') שלא יהיו רגליך מטונפות. וכתיב "הכון לקראת אלקיך ישראל", כשאדם בא לפני מלך בשר ודם לא יבא כאדם שבא בשוק אלא יתעטף להיות לפניו באימה וביראה ובכבוד, אנו שהולכים לפני אדון כל הארץ יתברך שמו על אחת כמה וכמה שיש לנו להתעטף להיות לפניו באימה וביראה... (נז)

ארחץ בנקיון כפי (תהלים כ"ו) זה המתפלל צריך לנקות ידיו במים ומברך על נטילת ידים על שם הכלי שנקרא אנטיל בלשון חכמים. (נח)

לעולם אל יבקש אדם מהקב"ה דבר שאינו ראוי, כגון שתלד אשתו לח' חדשים ויחיה הולד, או יהי רצון שאהיה בכרכי הים, אף על פי שיש יכולת ביד הקב"ה לעשות כן הרי זה תפלת שוא. אסור לקבוע בתפלתו שבח אחר (פירוש בעמידה), אבל כל היום כולו אם רוצה לומר שירות ותשבחות תבא עליו ברכה. (צה)

"יאחז צדיק דרכו" (איוב י"ז) יש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפלתו אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו אשר תמיד בוכה ומתחנן אף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים מקבל הקב"ה תפלתו ועושה חפצו.

אם שואל אדם דבר שהוא שבח לבוראו כגון על לימוד תורה או דבר אחר מחפצי שמים ושופך את נפשו עליו הקב"ה שומע תפלתו אף על פי שאין בידו מעשים טובים. (קל, קלא)

...ועוד למה כנגד יראת ה' ברוך ה' שלא ירוץ בתפלה כאלו שמח אם היה כבר מסיים אלא בכל תיבות יחשוב לתת בלבו כונה בכל מה שמוציא מפיו, הלא יש לך לחשוב אם יש לך דבר להתחנן ולבקש מאת המלך שהוא בשר ודם הירצך או הישא פניך אם תמהר דברים לפניו, ולא מבעיא שלא יעשה חפצך אלא שיאמר אין אתה אלא מתלוצץ ויגרש אותך מפניו, ואל תחשוב ממליך מלכים פחות מן המלכים אשר תחתיו. ואם באת להללו ולשבחו דע כשאתה מתאוה לשבח קול נעים ושיר של שבח אם היו מרצים וממהרים בלא ניגון ומי מקובל היה לפיכך אין לעשות במהרה אלא במשך ובקול נעים ובקול רם...

אמרו כשהיו מהלכים בעזרה היו הולכין עקב בצד גודל שלא יהיה כמשאוי מלאכת ה', ועל זה נאמר (ירמיה כ"ג) "ותהי מרוצתם רעה וגבורתם לא כן", לכן ברא הקב"ה קריאת הגבר ללמוד ממנו דוגמא, שנאמר (איוב ל"ה) "מעוף השמים יחכמנו", ואתה לא יתכן שאם אתה דובר לפני מלך בשר ודם לא ירוצו דברים. ואם תשורר להנאתך תמשך בקולך ואיך תרוץ לפני מלך מלכי המלכים, לכן תברכהו בקולך ואל תעשה כאלו חובה לך שיצאו מפיך, לא כן אלא כשתאמר דברי בקשות תאמר בדרך תחנונים, שנאמר (משלי י"ח) "תחנונים ידבר רש", כי כשאדם מתחנן לפני שליט אינו מריץ דבריו ועל כל דבר משים לב שלא יטעה בדבריו, וקודם שמתחנן לשליט או למלך עורך דבריו על הסדר שלא יגמגם ושלא ישכח ושלא ידלג אות, כך תעשה אתה...

ואם תצטרך לפרנסה אל תשים לבך רק לאותה ברכה כמו לברכת השנים, או אם יש לך חולי אל תשים לבך רק לברכת חולים, מפני שאומרים עליך למעלה זה פלוני סבור שאינו צריך אלא לזאת, לכך תכוין בכל הברכות, שהרי שמונה עשר יראת ה' להיות לפניו ביראה על כל הברכות, ואל תשים כוונת לבך רק לבקשות כי עיקר הכוונה לברכות ולשבח, לכן אמרו יכוין בכולם, ואם אי אפשר יכוין בברכת אבות או בברכת הודאה, שאם תכוין רק בבקשות אז יהיה למעלה שוטנים שאומרים אין ראוי לקבל תפלתו, שבכבוד מקום אינו חושש לבקש בכוונה ובדרך תחנונים, ואיך נעשה רצונו שברצון נפשו מכוין ולא בשבח. לכן טוב להתפלל ולכוין בשמחה ובכבוד להקב"ה להתפלל בכוונה שלא תדבר עם אדם קודם שתעמוד בתפלה, אלא אמור דברים המכניעים את הלב תחילה ברחמים. וכשתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכיך, כי ביותר הם מכינים את הלב, ואם לא תוכל להוסיף לפי שהקהל סיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת ככל מה שכתבנו בסדר התחינה תוסיף.

ואם לא תוכל להוסיף חקור לך אחר ניגונים, וכשתתפלל אמור אותן באותו ניגון שנעים ומתוק בעיניך באותו ניגון אמור תפלתך ותתפלל תפלתך בכוונה וימשוך לבך אחר מוצא פיך. לדבר בקשה ושאלה ניגון שמכין את הלב... (קנח)

אם ראית חסידים שלוקים דע לך שהיה להם לבקש על אחרים שלא ילקו... אם ראית מלך ושלטון שלוקח הרבה מס מהקהל לפי שהיה להקהל לרחם על העניים... או מחלוקת ביניהם או ביטול תפלות, וכתיב (דברים כ"ח) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך"... (ריא)

הנותנים אל החיים בעד המתים צריכים להודיע כדי שיתפללו על המתים, שהרי משה התפלל על עצמות יהודה, שנאמר (דברים ל"ג) "שמע ה' קול יהודה", ואף הנהנה מן החיים צריך להתפלל עליהם, שנאמר (תהלים ע"ב) "ויתן לו מזהב שבא ויתפלל בעדו תמיד כל היום יברכנהו", וכתיב (דברים כ"ד) "ושכב בשלמתו וברכך"... ועל שכבר מתו וכבר עברו י"ב חודש צריך להתפלל עליהם בכל חודש וחודש כי מהפכים אש של גיהנם... ולפני יום טוב ושבת ואחריו אותן שלא שמרו שבת ויום טוב כהוגן. (רמא)

...לכן יתפלל אדם שכל הנקראים בשמו יהיו בהם מדות טובות האלה... (רמד)

אחד היה רגיל להתפלל בכילה שהיתה מיוחדת לו בטהרה והיה נענה, אחר זמן היה מתפלל ולא נענה, והיה מתענה ולא הועיל שאל לחכם א"ל מתפלל ומתחנן אתה בספר שרשע כתבו, א"ל אני נתתי לכתוב לפלוני הסופר ושכרתי אותו לכתוב על קלף שלי יפה, השיב לו החכם כשהיה כותב לך היה לבו מלא טינא ועולה ואין קטיגור נעשה סניגור... (רמח)

בראשונה לא היו המתפללים לפני התיבה חוזרים לאחור אלא במקום שסיימו הציבור שם מתחילים, כגון הצבור אומר נאוה תהלה והעומד לפני התיבה מתחיל בפי ישרים, וכשהיו הפריצים ממהרים לומר הברכות ושבחות ולא במשך היה היורד לפני התיבה מתחיל למעלה, לפי שלא היה רוצה למהר נמצא כשהם סיימו הוא לא סיים. אבל כשהיו טובים לא היו ממהרים ואומרים כהוגן לא היה חוזר למעלה. ועתה שחוזרים למעלה עון הוא לפי שהן עושים כדי להשמיע קולם הנעים. ועוד טורח ציבור יש שלא לצורך כיון שאמרו הקהל במשך ולא מהרו מה צורך לחזור מה שכבר אמרו. אין ליורד לפני התיבה לומר אלא מה שמוציא את הרבים ידי חובתם, ואם הוא מתחיל למעלה בשביל להוציא חובת מי שאינו יודע היה לו להתחיל נשמת כל חי, אלא עושים כדי להשמיע קול הנעים, וירא שמים לא יעשה כן. מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות, שנאמר "רננו צדיקים בה'", ולא שאר רננות... ולא ישבח להקב"ה בדבר שאין רגילות להיות, כגון הקב"ה הוא עושה מן השמים ארץ ומן ארץ עושה שמים... ולכך סמך (צפניה ג') "ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית", וסמיך ליה (שם) "רני בת ציון הריעו ישראל"... (רנא)

כשאומרים סליחות בהשכמה היה אחד מן הקהל לאחר שמסיים יוצא מבית הכנסת וכשאומרים ברכות ושבחות לא היה אומר, אמר לו זקן אחד מה דעתך שהסליחות אתה אומר ובשבחות אינך חושש, אמר לפי שזה בכל יום, אמר לו מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, כי השבחות ברוח הקודש נאמרו והסליחות תקנו חכמים ונביאים. ושמע החכם שהיה סביביו אומרים הקרובץ במשך והפסוקים היו ממהרים, אמר להם הפסוקים הם יסוד הקרובץ שמהם נתייסדו, כשם שאתם מנגנים את הקרובץ במשך כך תעשו להפסוקים שלא יהיו הפיוטים עיקר ואשר ברוח הקודש טפל, לא שימהרו פסוק כאשר קצים בו ולטורח עליהם וכתיב (משלי ג') "ואל תקוץ בתוכחתו". (רנו)

"וקראתם אותי והלכתם והתפללתם" (ירמיה כ"ט), איזה תפלה שהיא בהליכה כגון הרוכב או כשאדם צריך ללכת יתפלל תפלה להושע מכל אויב ואורב בדרך. דבר אחר כשאדם נכנס בעיר ואינו יכול להתפלל בכוונה מפני בני אדם, מוטב שיתפלל בדרך או כשיודע שבבית אינו מקום שהוא טהור או שאינו נכון להתפלל שם אז ילך למקום טהור... יהודי ששלח גוי למרחקים יכול לבקש עליו שישוב לשלום, שאם לא ישוב חי שמא יעלילו על היהודים. (רנז, וראה שם עוד)

כתיב (קהלת ד') "טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח", טוב מעט בתפלה שנקראת משאת כפי כדכתיב (תהלים קמ"א) "משאת כפי מנחת ערב", טוב מעט תפלה בכוונת הלב ממלא חפנים, מתפלה מרובה בלא כוונת הלב. יותר טוב שיתפלל אדם בשבחו של הקב"ה מעט ואותו מעט שלא ירוץ ולא ימהר בו משבחות הרבה וימהר, כי עליהם נאמר (ירמיה כ"ג) "ותהי מרוצם רעה", וכתיב (ישעיה מ"ג) "ולא אותי קראת יעקב". כי הלוים אומרים שירה ומושכים בהם... (שטו)

החובל בחברו אף על פי שלא בקש החבול מן הנחבל שימחל צריך הנחבל שיבקש עליו רחמים, שנאמר (בראשית כ') "ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך". וכן אתה מוצא ברעי איוב (איוב מ"ב) "ואיוב עבדי יתפלל עליכם", וכתיב (שם) "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו". (שס)

...וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים, וכלב בן יפונה נשתטח על קברי אבות. (תנ)

ויש לילה שהנפשות יוצאות מן הקברות כגון בליל הושענא רבא יוצאות ומתפללות. וכבר הלכו שנים והחביאו עצמם בבית הקברות ושמעו שאחת קראה לחברתה נצא ונתפלל יחדיו, יצאו כל הנפשות והתפללו ובקשו רחמים כדי שלא יגזר מיתה על החיים... (תנב)

שאל אחד לחכם אדם שיודע בשם להרוג את האויבים ולהפוך את לב רבים להיות יראי שמים, אמר אם יודע שלא יצא צדיק ממנו כמשה, שכתוב (שמות ב') "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" צדיק עתיד לצאת ממנו... כתיב (ש"א א') "ואלקי ישראל יתן את שאלתך", אמר אם את שואלת בן ויהי צדיק וצדיקים יצאו ממנו יתן, ואם רשעים ולא צדיקים לא יתן שאלתך. שלתך כתיב חסר א', אם את מתפללת לך לטובה ולא לאחרים יתן ואם לאו אם את מבקשת נקמה מפנינה לא יתן. (תפד)

יהא אדם רגיל לומר יהי רצון מלפניך שלא נחטא לך ולבריותיך, ושלא יחטאו לך בריותיך ושלא יחטאו בני, ומחה כעב וכענן חטאתינו למען שמך הגדול. (תקנ)

ואם יבא אליך מי שאינו מבין לשון עברי והוא ירא שמים או אם תבא לפניך אשה אומר להן שילמדו התפלות בלשון שמבינים, כי התפלה אינה אלא בהבנת הלב, ואם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו מה מועיל לו, לכך טוב שיתפלל באותו לשון שהוא מבין. (תקפח)

כתיב בספר התשובה של רב סעדיה גאון בשביל שבעה דברים אין תפלתו של אדם נשמעת ואין עתירתו מתקבלת, וראיה לדבר ממשה רבינו, כיון שנגזר עליו שלא יכנס לארץ אף על פי שנתחנן לא נעתר פלול שלו, כמו שנאמר (דברים ג') "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", וכך נענה לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". והשנית המתפלל בלא כוונת הלב אין תפלתו נשמעת... והשלישית השונא את התורה ואינו מקשיב לדברי תורה אין תפלתו נשמעת... והרביעית מי שאינו משיב לדברי העני ואוטם אזנו מזעקתו גם הוא יקרא ולא יענה, והחמישית מי שעושק וגוזל ואוכל את האסור לו אין תפלתו נשמעת... והששי המתפלל בלא נקיות וטהרה אין תפלתו נשמעת, והשביעית אשר גברו עונותיו עצמו משובותיו והוא מתפלל בלי עשות תשובה. (תריב)

מי שמחטיא את הרבים וחלה אין מתפללים עליו שיתרפא, או מי שמונע את הרבים לעשות מצות, ואף מי שהחטיא את הרבים ומתו מקצתם וחלה אין מתפללים עליו שיעשה תשובה כי לא יועיל אבל מי שמונע לעשות זכיות יוכלו להתפלל שלא יעשה יותר, כן גם מי שמחטיא בשוגג, כגון שאין צדיק וחכם ביראת שמים ממנו אצלו אבל אם יש אצלו והוא מזהירו כבר מזיד הוא. (תרפח)

...ואם יש לו שונא ישראל שאינו מחטיא את הרבים ומריע לו יבקש מה' להושיעו ולהשלימו, כי יש ששונא את חבירו וחבירו תובע עלבונו ומתחנן על מיתתו אחר כך מתחרט זה אם מת, על כן ישלים עמו ויעשו אוהבים... ואם כבר עשה לו רעה שאינו יכול למחול לו אל ימהר להתפלל להעניש חבירו אלא ימוד את עצמו אם בדין מענישו... (תשנ)

יש מתפלל על אחרים ונענה ועל עצמו אינו נענה, והרי אמרו כל המתפלל על אחרים גם חפצו יהא נעשה, כאברהם שהתפלל בעד אבימלך וסמיך ליה ותלד שרה... אלא כך מצינו על ר' חייא שלא לקה פשתן בארץ ישראל משעלה ר' חייא, ונהפך שפשתנו לקה ובזכותו לא לקה פשתן של אחרים, והתפלל על אחרים ותפלתו נשמעה ועל עצמו התפלל ולא הועיל, שמא משום אין חבוש מתיר עצמו... (תשנג, וראה שם עוד)

כל הנביאים קודם שהיו מתפללים על ישראל היו ישראל מבקשים לנביאים שיתפללו עליהם והנביאים היו אומרים תעשו תשובה ונתפלל עליכם. והיו אומרים אם יש להם דיין שישפוט אותם או אומרים לנביא תהיה דיין ותשפוט, ואם שומעים לו אז מתפלל עליהם והקב"ה עונה אותן, וכל מי שאינו עושה בזה הענין אסור לעבור להתפלל בשביל ישראל. (תשנד)

בזמן שמתענין על דבר אחד כגון בתעניות ובה"ב אחר יום טוב ובין ראש השנה ליום הכפורים ויום הכפורים עצמו או בשביל גזירה או בשביל מגפה שמבקשים לצדיק גמור שיתפלל עליהם, צריך לצדיק לחקור איזו עבירה יש ביניהם ויאמר אם אתם חפצים שאתפלל עליכם נתקן אותו עון תחלה, ואם אינן נשמעין לו אל יתפלל עליהם, כי יותר עון הוא שיתפלל והעון בידם... ואותם צדיקים שלא הורגלו להתפלל לא יתפללו ביום הכפורים אם לא עשו כמו שאמרנו, ואם יתפללו יכולים להתפחד כל השנה כולה. אבל לחזנים לא יזיק כי הורגלו... (תשנה, וראה שם עוד)

...לכך אם יש איש רע מעללים או בעל מחלוקת וגורם מריבות ויודע להרים קול בנעימות ורוצה להתפלל להוציא רבים ידי חובתם או יודע לתקוע בשופר, אם יד הצדיקים תקיפה לא יתנוהו להתפלל או לתקוע בשופר לפי שאין קטיגור נעשה סניגור... (תשנח, וראה שם עוד)

מעשה באחר שאמר אני רוצה לשבת אצל הארון שתהא תפלתי יתר נשמעת, א"ל החכם הרי כתיב (משלי כ"ה) "אל תתהדר לפני מלך ומקום גדולים אל תעמוד, כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב", וסמוך ליה (שם) "אל תצא לריב מהר", וכשתשב אצל הארון יתקוטטו עמך היושבים, ומוטב לך לשבת ברחוק כדי שלא תהא מריבה ויותר תהא תפלתך נשמעת כשלא תגרום מחלוקת בבית הכנסת, ולא שמע לעצתו נגזר שנתגלגל הדבר שישב באבילות ולא ישב מעולם שם... (תשנט)

...וכן כשקורא את שמע לא יחשוב על אוהביו למען ירבו ימיכם ולא על אויביו ואבדתם מהרה, אלא לא יחשוב דבר. אבל כשמתפלל יכול לחשוב כגון ברכת רפאינו יחשוב על אותו חולה שיש לו בבית, או יוסיף אותו חולה שירפא. מי שקולו נעים ואין הקב"ה נהנה מקולו ראוי לו שלא בא לעולם, ואם הקב"ה נהנה עליו נאמר (שה"ש ב') "השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה"... (תשסח)

צריך אדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפילה אצל אדם רשע, מפני שכשעומד אצל אדם רשע בתפלה יהרהר הרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו... (תשע)

אחד היה חוטף מחבירו בראש השנה תפלות שכתוב בהם זכרנו והתפלל בהם, א"ל זקן אחד "ובוצע ברך ניאץ ה'" (תהלים י'), א"ל אם כן מה אעשה, אמר תבקש ממנו להשאיל לך התפלות והתפלל שנית כי התפלה הראשונה לא עלתה לך. (תשעב)

אדם המתפלל ונפלה בלבו שמחת אהבת ה' פתאום דע כי ה' חפץ לעשות רצונו, וזה שנאמר (שה"ש ז') "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"... אם בשמע קולנו נפלה בלבו השמחה או קודם שיסיים יהיו לרצון אמרי פי יש לבקש כך יהי רצון מלפניך שזאת האהבה תהא לעולם קשורה ונטועה בלבי ובלב כל זרעי, ואל יבקש אלא על האהבה ורצון ה'... (תשעג)

אם מהרהר אדם דברים בטלים בתוך התפלה ואינו יכול לסלקו מלבו ואם יהרהר אחר דברי תורה לא יהרהר אחר דברים בטלים, מוטב שיהרהר אחר דברי תורה להסיר דברים בטלים מלבו. ואם בתוך התפלה בא לו מטעה (טעם) אחד מדברי תורה והוא ירא פן ישכח אותו אם יהרהר לבו לתפלה מוטב שיהרהר לבו לתפלה ואל יהרהר אחר דברי תורה. (תשעו)

לא יצא אדם מבית הכנסת עד שיסיימו כל התפלה אלא אם כן צריך לנקביו או להקיא. (תשעט)

כל מה שאדם יכול לידע לעשות תקנה שיכוין לבו בתפלתו יעסוק לבו ויכוין, וכל מה שיעסוק ויוכל לעשות שלא יתלוצצו בו יעשה ויעסוק, שאם יהא יושב ועיניו סגורות יתלוצצו עליו לא יסגור עיניו לפי שלא יוכל לכוין. כמו חכם אומר לתלמידיו כשמתפלל אחד לפני התיבה אם מקצר התפלה ואני איני יכול לקצר אני עושה עצמי כמשתחוה במודים ועדיין לא הגעתי לשמע קולנו, וכשמתחיל ברוך כדי להוציא ידי חובת אחרים אני הולך לאחור כאלו סיימתי תפלתי כדי שלא יתלוצצו עלי, ועדיין לא סיימתי עד שכבר אמרו קדושה והקב"ה יודע שלא הלכתי אחורי אלא שלא יתלוצצו עליו ולא הייתי יכול לכוין והכל לפי לב האדם. (תשפד)

טוב לו לאדם שיתפלל ויקרא את שמע וברכות בלשון שמבין בו משיתפלל בלשון הקודש ואינו מבין בו, דכתיב (ישעיה כ"ט) "על אשר לא ידע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא ידעתי ספר ויאמר א-דני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", שמתפלל וקורא ואינו מבין מה שמוציא בשפתיו... ועוד ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו אל יתפלל, לפי שהתפלה צריכה כוונה... ואוי לו למי שירד לפני התיבה כדי ליטול שם, ואוי לצבור שיתפללו עליהם אותם שאינם ראוים והקב"ה מונע הטוב מאת הקהל ומעלה על כל מי שיסייעם כאלו גזלו את הטוב מן הקהל ועתידים ליתן את הדין... לכך אם איש שאינו מבין או אינו הגון יודע להרים קולו בנעימות ורוצה להתפלל להוציא את הרבים ידי חובתן לא יתנו להתפלל רע מעלים לפי שאין קטיגור נעשה סניגור, ומי שאינו מבין לא יתפלל לפי שהתפלה תלויה בלב, ואם הלב מבין וטוב יקבלו ממנו תפלתו ותפלתו זכה. (תשפה)

אם יש נכרי שעשה טובות ליהודים יכולים לבקש מהקב"ה שיקל בדינו, וכן יכולים לבקש על מומר שעשה טובה ליהודים, וכן אמר ר' יוחנן על חרבונא זכור לטוב לפי שדבר על המן. אבל נכרי רע וכן מומר רע אין לבקש עליו... ודוד שבקש על אבשלום להצילו מדינה של גיהנם כי גרמה של דוד היה... וגר המבקש על אביו ועל אמו לא יועיל להקל מדינם. ואם אביו ואמו של צדיק החטיאו את הרבים אפילו לבן אין לבקש להיטיב לנשמתן, דכתיב (משלי י') "ושם רשעים ירקב". (תשצ)

אדם צריך להיות מבפנים כבחוץ, שנאמר (תהלים ק"ג) "וכל קרבי את שם קדשו", שלא יהא בקרביו טנופת, לכך קודם שיתפלל וקודם אכילה ושתיה שהוא צריך לברך יעשה אדם צרכיו קודם שילך לבית הכנסת וקודם שיאכל. (תתיח)

כתיב "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים ק"ג), כשיברך להקב"ה צריך לברכו בקול רם, כי בקול רם כל הקרבים מתנועעים ונמשכים אחר הקול. (תתכ)

וכן כשאדם הולך להתפלל אל יגידו לו דבר מועט שמצטער בו או דבר שחוק או דבר שצריך להעמיק בו לפי שלא יוכל להתפלל בכוונה, וכתיב (משלי ד') "מכל משמר נצור לבך". (תתרז)

מעשה באחד שהיה מדלג בכל מקום שכתוב רשעים, כשהיו אומרים "שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד" (תהלים קמ"ה) לא היה אומר תיבת הרשעים, ונעשו כל בניו רשעים גמורים והמירו, כי אמר אני רשע ואיך אבקש רע לרשע, לכך לבסוף המירו בניו, לכך נאמר (קהלת ז') "אל תהי צדיק הרבה". ואם תאמר רחמנא לבא בעי וזה היתה כוונתו לטובה, לפי שהיו בעיר חסידים וחכמים והיה לו לשאול, והיו אומרים לו הלא דוד היה לו אבשלום ולא נמנע מלומר ואת כל הרשעים ישמיד, אמר להם תהלת ה' ידבר פי, והרשעים מה שהקב"ה חפץ יעשה בהם... (תתריג)

לפי שאות הף' מצויה בשמן של מלאכי חבלה כגון אף זעף שצף קצף לפיכך לא תמצא ף' בשום תפלה, לבד מתפלת מוסף שעל כרחך אתה צריך לומר מוסף יום פלוני הזה נעשה ונקריב לפניך. (תתשנד)

"וכל מאמצי כח איוב" (איוב ל"ו) אם יש עליו מלאך מליץ שמלאך מזלו של אדם מתפלל עליו קודם שיתפלל האדם זהו שוהיה טרם יקראו ואני אענה, כלומר אני אענה למלאך מזלו, ואחר כך כשמתפלל האדם על עצמו שומעין לו בעבור המזל שהתפלל עליו. (תתשנח)

...ומצינו שהמתים מתפללין על הבנים, שנאמר (שמות ט"ז) ותעל שכבת הטל פילול שכיבת שוכבי קבר, וכן מועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם או צדקה שנותנים עליהם... (תתשעא)

מבעלי התוספות:

הקול קול יעקב - אמר במדרש הידים לעשו שאין בו כח אלא בידים להזיק מקרוב, אבל הקול ליעקב בתפלה מכלה כל המרעין אפילו מרחוק. (בראשית כז כב)

רבינו יונה:

העיקר החמשה עשר התפלה, יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו, שנאמר (הושע י"ד) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו", קחו עמכם דברים, זה ענין הודוי, אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, זה ענין התפלה. ופרוש וקח טוב, מעשה הטוב שעשינו, כי אמרו רז"ל (סוטה כ"א) עברה מכבה מצוה, ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה אחרי אשר לא הגיה אורו לפני התשובה. (שערי תשובה א מא)

ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא... (שם מב)

ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם תמיד שיעזרהו אל התשובה, כמו שנאמר (ירמיה ל"א) "השיבני ואשובה כי אתה אלקי". (שם מג)

ועתה כי אין לנו קרבנות בעונותינו ובעונות אבותינו, אם חטא בהרהורי הלב או שעבר על מצות עשה, יקרא פרשת העולה אשר בתחלת סדר ויקרא ובתחלת סדר צו את אהרן, כי מקרא פרשת הקרבן יהיה לנו במקום הקרבת הקרבן, בין שנקרא בכתב בין שנקרא בעל פה... (שם ד ח)

ויתפלל כל יום כפי צחות לשונו על כל חולי בני ישראל שיתרפאו, ועל הבריאים שלא יחלו ושינצלו מכל נזק, ושיציל הקב"ה את בני ישראל מכל גוים ומרוחות רעות ומדקדוקי עניות, ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם, ושיתיר את כל אסירי עמו, ושיתיר את כל חבלי היולדות, ושישיב ליראתו כל האנוסים ביד גוים ועל חשוכי בנים שיתן להם זרע טוב וכשר, ועל אותם שיש להם בנים שיחיו ביראת השם, ועל כלם שישמור הקב"ה שארית עמו וינקום את נקמתם במהרה בימינו, ועל עם הקודש שישובו בתשובה שלמה ויקבלם ויחזירם בתשובה שלמה לפניו. ויקרא בכל יום בפרשת ועתה ישראל (דברים י') שכלה יראת שמים, למען יזכור תמיד את הבורא ולא יחטא. (ספר היראה בסוף)

תהא האשה זהירה להתפלל ערב ובוקר וצהרים, ובסוף תפלתה יהא עיקר תחנוניה על בניה ובנותיה שיהיו יראי שמים ושיהיו בניה מצליחים בתורה, כי עיקר זכותה של אשה לעולם הבא, שבניה עובדים להשי"ת ועושים רצונו ויראים אותו...

כשהיא נותנת צדקה תתפלל באותה שעה בידים נקיות שיהיו בניה יראי שמים ומצליחים בתורה ובמצוות, מפני שתפלתו של אדם נשמעת בשעה שהוא עושה מצוה...

כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת... ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו בניה מאירים בעולם בתורה ובמצות ותתפלל ותאמר יהי רצון שיהיו בני מאירים בעולם בתורה ובמצוות וביראת שמים, מפני שתפלה זו נאה להתפלל בשעה שהאירה נר של שבת, כענין שנאמר (משלי ו') "כי נר מצוה ותורה אור"...

כל הימים שהאשה הרה, תתפלל תמיד שיהא הולד ירא שמים וחכם לב ומצליח בתורה ובמצוות ותפתח ידה תמיד לעניים ותתפלל התפלה הזאת... (אגרת התשובה עט והלאה)

הוי מתפלל בשלומה של מלכות, זה הענין רוצה לומר שיש לאדם להתפלל על שלום כל העולם ולהצטער על צער של אחרים, וכן דרכן של צדיקים כמו שאמר דוד ע"ה (תהלים ל"ה) "ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב", ורוצה לומר שאין לעשות תחנוניו ובקשתו לצרכיו לבד, אך להתפלל על כל בני אדם שיעמדו בשלום, ובשלומה של מלכות יש שלום לעולם. (אבות ג ב)

רבינו בחיי:

ויעתר וגו' כי עקרה היא - הכתוב היה ראוי להקדים ולומר ותהי רבקה עקרה, ואחר כך ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא, ומה שהקדים התפלה יתכן לומר שהקדים העקר, ולמדנו שאין הכונה שתהיה העקרות סבת התפלה, אבל הכונה לשון הכתוב כי התפלה סבת העקרות,ולומר לך שלא נתעקרה אלא כדי שיתפללו שניהם על הדבר... ומכאן יש ללמוד עוד כח התפלה שהיא גדולה מאד ואפילו לשנות הטבע... (בראשית כה כא)

וגללו את האבן - מלשון ויגולו רחמיך על מדותיך, את האבן מעל פי הבאר - כי בכח תפלתם היו ישראל מגללין ומהפכין מדת הדין למדת הרחמים, והשקו את הצאן - שהיו ממשיכין רוח הקדש להאציל עליהם הברכה מלפני לפנים... (שם כט ג)

אלקי אבי אברהם - ...והנה יעקב היה מדבר בתפלה לא רצה להכנס לפנים מן החסד, כי כל מה שהוא לפנים מן החסד הוא דין וקו היושר, והוא היה ירא שמא יגרום החטא, ומפני זה התחיל אלקי אבי אברהם שהוא מדת החסד, וסיים בשם המיוחד שהוא מדת התפלה והוא מדת הרחמים, ועל כן סדר המדות בתפלתו על הסדר הזה, אלקי אבי אברהם זו מדת החסד, ואלקי אבי יצחק זו מדת הגבורה, ה' מדת רחמים, והוא בלשון שאנו אומרים בתפלה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב... ומזה היה רגיל הרב אבי הקבלה רבי יצחק בן הרב ז"ל לומר בתפלתו אלקי דוד ובונה ירושלים כדי שיזכיר בתפלתו המרכבה על שלמותה בארבעה אבות... ומה שלא הזכירו החכמים לדוד בכלל האבות כונתן היה כנגד ארבע חיות המרכבה, שהשלשה בלבד פירש הכתוב את מקומם... אבל פני נשר שהוא הרביעי לא הזכיר את מקומו כלל אם מן הימין אם מן השמאל או מלפניו או מלאחריו, כי היא המדה שראוי להסתירה, ועל כן הלכו חכמי האמת בדרך הזה שלא הזכירו האבות רק שלשה. (שם לב ט)

קטנתי מכל החסדים - מכאן שראוי לאדם שיתבונן בתפלתו חסרון עצמו ופחיתותו ואדנות האדון אשר הוא אליו לעבד, ושיתבונן ברבוי חסדי השי"ת וטובותיו עליו... ואחר שיתבונן בכל זה ישאל צרכיו. (שם שם י)

ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה - ...ללמדך שאין תפלתו של אדם שלמה כאותה שהוא מתפלל מתוך הצרה והדוחק, שהיא יותר מקובלת והיא העולה לפניו יתברך, וכן תמצא ביונה הנביא ע"ה שבאר הענין הזה, הוא שאמר (יונה ב') "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבא אליך תפלתי אל היכל קדשך", הבטיח הנביא שהתפלה שהיא מתוך הצער ועטיפת הנפש היא הנכנסת לפניו אל היכל קדשו יתברך. (שמות ב כג)

מה תצעק אלי - ...ועל דרך הקבלה מלת אלי כמלת לי הנזכרת בתרומה, וכמו שדרשו עליו בספר הבהיר ויקחו ליו"ד תרומה, והמלה תרמוז שאין התפלה והצעקה כי אם לשם המיוחד ולכך אמר דבר אל בני ישראל ויסעו ממטה למעלה ואז יקרע הים, אבל התחנה היא למדת הדין, והבן זה. (שם יד טו)

ומענין כונת התפלה הנה השם יתברך מרומם מכל תושבחות מתעלה על כל התהלות כענין שכתוב "ומרומם על כל ברכה ותהלה", ובלשון הקדיש לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא. אבל דעת חכמי הקבלה כי באחד יקראוהו ואליו יסכימו כל המהללים והכוונה על השם המיוחד כי הוא קרוב לכל קוראיו, ואימתי כשיקראוהו באמת, וכן הזכיר הרמב"ן ז"ל בפיוט שלו בשיר אקרא הלא תענה כי בושתי לשאול מן המלך. ועל הענין הזה שהוא בין הפרטים עצמו מספר ורבו הכתובים בזה הוא שהזכיר דוד ע"ה (תהלים נ"ה) "אני אל אלקים אקרא וה' יושיעני"... ואם תסתכל בתפלת שלמה תמצא שהזכיר בלשון תפלתו ה' אלקי ישראל ולא הזכיר אלקי ישראל, והוא שהתפלל ואמר ה' אלקי ישראל אין כמוך אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואמר עוד "ה' אלקים אלקי ישראל שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו, ועתה ה' אלקי ישראל יאמן נא דבריך", והודיענו בכל זה שהתפלה למדת רחמים שבמדת הדין...

ומעתה תוכל להבין על נקלה סוד הברכות בנוסח הלשון שתקנו ז"ל ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו, ולא אמרו קדשתנו במצותיך וציויתנו, כי מלת ברוך אתה יחזור לתשובה שהוא מלך העולם, והתפארת נקרא עולם והעולם הזה הוא אשר קדשנו וצונו במצותיו... ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד אלא צורך גבוה, כי כיון שהשם המיוחד המפורסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקודש, וזהו (תהלים ק"ד) "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו", ולכך יש להם כח לישראל להיות מחלישין או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם... (שם כ א, ועיין שם עוד)

לא תעשון אתי - ...ויש לפרש כשאתם עומדים בתפלה אתי לא תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם, שאם תעשו כן מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אלהי כסף ואלהי זהב. (שם שם כ)

ויעבור ה' על פניו ויקרא - ...וצריך אתה לדעת כי כל המבין שלש עשרה מדות ויודע פירושן ועקרן ומתפלל בהם בכוונה אין תפלתו חוזרת ריקם אלא אם כן היו בידו עבירות שמעכבות זה... ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפלה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה... (שם לד ו)

ואמר ויצאו ויברכו את העם, כלומר סמוך להקטרת הקטרת מיד לפי שבאותה שעה התפלה מקובלת יותר, וכך מנהגו של כהן גדול ביום הכפורים, היה נכנס לפני ולפנים להקטיר הקטרת ומניח המחתה בפנים ויוצא ומתפלל על צרכי העם בספוק מחיתן ומזונותיהם ובשאר הצרכים, ומזה אמר דוד ע"ה (תהלים קמ"א) "תכון תפלתי קטרת לפניך", הזכיר הקטרת יותר משאר הקרבנות לפי שהוא קרבן הנבחר והנרצה יותר גם התפלה באותה שעה יותר מקובלת. (ויקרא ט כג)

ויצעק משה - נצטער על אחותו והתפלל עליה, וטעם לאמר, כי התפלה היתה באמירה מוחלטת לא במחשבה, וזהו שאמרו רז"ל המתפלל צריך שיחתוך בשפתים, וטעם החתוך כדי שיצטיירו האותיות ברוח פיו של אדם בקול ורוח ודבור ותעלה התפלה מצויירת ברוח לפניו יתעלה. (במדבר יב יג)

...ועל כן יאמר שוחר טוב יבקש רצון (משלי י"א), מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא מבקש רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה ובארו לנו התועלת, הוא שאמרו המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה, שנאמר (איוב מ"ב) "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו", וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו שחייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג שגולה לערי מקלט "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מפני מה תלה הענין במיתתו של כהן גדול, לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש... וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא ע"ה שאמר (ש"א י"ב) "חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם", קרא מניעת התפלה חטא... והוא הדין בהפך שאם השתדל בדבר כנגד חברו ומסבב לו רעות שהנזק חוזר אליו וזהו שאמר "ודורש רעה תבואנו" (משלי י"א)... (שם טז א)

ויפלו על פניהם - להתפלל, ומכאן לנפילת אפים בתפלה. ודע כי ענין נפילת אפים בתפלה יש בו שלש כונות, האחד למורא השכינה, והשנית להראות צער והכנעה, והשלישית להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו. האחת למורה השכינה, כדי שיתלבש בזה בושת וצניעות, כי כסוי הפנים מדרכי הענוה והבושת, ולפי שכונת המתפלל שהשכינה כנגדו, וכענין שכתוב (תהלים ט"ז) "שויתי ה' לנגדי תמיד", לכך תקנו בטכסיסי התפלה כסוי הפנים... השנית להראות צער והכנעה, והוא כי הנופל על פניו מצטער ונכנע, וההכנעה מעקרי התשובה, ואז תפלתו מקובלת והקב"ה חושש על צערו וממלא שאלתו... השלישית להראות אסירת חושיו ובטול הרגשותיו, והוא כי הנופל על פניו מכסה עיניו וסותם פיו והוא מסכים במחשבתו שאינו רואה נזקו ותועלתו ואינו יודע דרכו ועניניו ואין בידו להפיק רצונו אם אין הקב"ה מסכים על ידו, וכאלו הרגשותיו בטלות ואסורות ממצא חפצו, ועיניו ושפתיו מסותמין לא יוכל לראות ולדבר כי אם בהפקת רצון השי"ת.

וזה דוגמת מה שמסכים עם לבו בכוון רגליו בתפלה כאלו רגליו כבולים אין חפצו תלוי בעצמו. והנה האומות מראים הכונה הזאת בכוון הידים בבקשת תחנונים, והן עצמן אינן יודעין למה הורגלו בכך, והטעם בזה הוא להראות בטול כח עצמו כאלו ידיו אסורות והוא מוסר אותו למי שמתחנן אליו. ולפי שתנועת הרגלים גדולה מתנועת הידים לקרב תועלתו ולדחות נזקו לכך נהגנו בכוון הרגלים ולא הידים... (שם שם כב, וראה שם עוד)

אשר לו אלקים קרובים אליו - רמז לנו משה בכתוב הזה על מעלתן של ישראל שהם מתפללים ונענים, כי כיוונו אל הכח העליון להשפיע כחו במדות בכל מדה ומדה הצריכה להם, ולכך הם נענים בכל פעם ופעם. (דברים ד ז)

ואתנפל לפני ה' - ...כי בכן הוציאו רז"ל תכסיס התפלה שתקנו לנו בשלשה ענינים, והם ישיבה עמידה נפילה, שכן מצאנום שלשתן בתפלתו של משה בהר סיני, ישיבה הוא שכתוב "ואשב בהר" וגו', עמידה שכתוב "ואנכי עמדתי בהר", נפילה שכתוב "ואתנפל לפני ה'"... ועל דרך הקבלה שתי תפלות היו, יאמר כי התפלל לשם המיוחד ארבעים יום וארבעים לילה ולא הזכיר התפלה מה היתה, והלשון שיזכיר "על כל חטאתכם אשר חטאתם" יבאר כי מה שעשו העגל וקצצו בו הכעיסו בזה לשם המיוחד. וכשיאמר בסמוך "ואתפלל וגו' א-דני אלקים" התפלל למדת הדין והזכיר התפלה מה היתה, והיא היא אותה תפלה שהזכיר בכי תשא "למה ה' יחרה אפך בעמך". (שם ט יח)

ולעבדו בכל לבבכם - דרשו רז"ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה... וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר. לשנות הטבע מיצחק, שנאמר (בראשית כ"ה) "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו"... וכשהתפללו בזה נשתנה בהן הטבע. להנצל מן הסכנה ממה שכתוב (תהלים ק"ז) "יורדי הים באניות וגו' ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו וגו' ויצעקו אל ה' בצר להם", וכתיב בתריה "יקם סערה לדממה ויחשו גליהם", ומכאן שהתפלה מגינה על הסכנה. לבטל הנגזר מחזקיה שהוסיף לו הקב"ה ט"ו שנה בכח התפלה, ואפילו מה שגזר עליו השי"ת אפשר לו להתבטל בכח התפלה, שכן אמר לו חזקיה לישעיה בן אמוץ כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים...

וכן תצטרך לדעת כי מימות משה עד אנשי כנסת הגדולה היתה התפלה בישראל בלתי מסודרת בתקון שוה לכלן, אבל היה כל אחד מתפלל ועושה מליצה לעצמו כפי ידיעתו וחכמתו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנו תפלה זו של י"ח כדי שתהיה מסודרת בפי הכל, וכך תקנוה בלשון פשוט מובן כדי שלא יתבלבלו הרעיונים בהנחת הלשון ושיהיו כל ישראל שוין בה בין חכמים בין טפשים. אמנם תקנו אותה בכוונה גדולה ובהשגחה יתרה במה שהיא מסודרת שלש ברכות של שבח לפני התפלה וג' לאחריה, וסדרו לנו באמצע י"ב ברכות שהן כלל כל צרכי האדם. וכל זה לא היה במקרה כי אם בעיון גדול מוכרח ומוצרך. ואם תשתכל בשם הגדול המיוחד המתחלת לי"ב צירופין והסימן בו ז"ה שמי לעלם תמצא שלשה שמות ראשונים כנגדם אבות וגבורות וקדושת השם, שלשה שמות אחרונים כנגד עבודה והודאה וברכת כהנים, ששה שמות האמצעים כנגד שש ברכות שהן אתה חונן השיבנו סלח לנו גאולה רפואה ופרנסה. ויש לך להוסיף פנים ואחור בששה הנשארים שהם קבוץ גליות משפט על הצדיקים בנין מלכות תפלה וברכת המינין אין בשם הזה כנגדו, כי היא כנגד מדת הדין, ואל הכבוד הרעים שהוא במזמור (תהלים כ"ט) הבו לה' בני אלים מוסף על י"ח אזכרות שבו, ותקנו אותה כדי שתהיה מדת הדין מתוחה כנגדה וכנגד האויבים. ונכלל עוד בזה הכנעת יצר הרע שבאדם שהוא מכלל האויבים והוא מחלק מדת הדין.

ואתה הבן זה המעט וראה איך עשו זה החכמים ז"ל בכוונה שש ברכות לצרכי בני אדם ושש לחזרת עטרה ליושנה ומלכות בית דוד למקומה, ועם ברכת המינין הם י"ג, וזה כנגד י"ג מדות לרמוז שכל טוב העולם ומלואו, בין בצרכי בני האדם בין בתקון העולם במלכות ש-די הכל משתלשל מן המדות. ועליך שתתפלל לעלת העילות יתברך המשפיע כחו במדות, כענין שנאמר (דברים ד') "אשר לו אלקים קרובים אליו". יאמר כי אין שום עם שיהיו המדות קרובות אליו כמוהו, ואימתי, "בכל קראנו אליו" לעלת העלות יתעלה. (שם יא יג)

גדול כח בית הכנסת שהוא דוגמת בית המקדש... והנה התפלה נשמעת שם יותר לפי שהכל מתקבצין שם, ואין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים... אמר ר' חנינא בא וראה שבחו וקדושתו של הקב"ה, שאף על פי שיש לפניו אלף אלפים ורבי רבבות כתות של מלאכי השרת שישרתוהו אינו חפץ אלא בשבחן של ישראל, שנאמר (משלי י"ד) "ברוב עם הדרת מלך", ואין עם אלא ישראל, שנאמר (ישעיה מ"ג) "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", בשביל שיספרו בעולם תהלתי יצרתים... (כד הקמח בית הכנסת)

ודע כי ענין היחוד הוא נקרא עבודה שבלב, כענין שכתוב "ולעבדו בכל לבבכם", ולפי שהמדבר ידבר דבריו ולפעמים יתכוין בהם ולפעמים שלא יתכוין לבו, לכך הזכיר לשון שמע, שהוא כולל שמיעת אוזן והבנת הלב, כלומר שיכוין את לבו בדבריו בענין היחוד כשהוא משמיע לאזנו. ולפי שאין כונת המיחד גלויה ומפורסמת אם פיו ולבו שוים, או אחד בפה ואחד בלב, ואי אפשר לו לאדם להעיד על חבירו אם כיון אם לא כיון, לכך תמצא עי"ן של שמע רבתי באותיות גדולות של מסורת, וכן דל"ת של אחד, והטעם לומר כי הקב"ה עד בדבר. ולכך צריך אדם להזהר הרבה בענין היחוד ושיפנה לבו מכל מחשבה גופנית... ודבר ידוע כי לא נברא גן עדן ומעלותיו כי אם לצורך אותם המיחדים שמו בכונה, כי המודה ביחוד הלא הוא כופר בע"ז, וגיהנם בשבעה מדוריו לא נברא אלא לעובדי ע"ז... (שם יחוד השם)

..."ויקרא אליו רב החובל" (יונה א' ו'), חכם גדול היה, "ויאמר לו מה לך נרדם" כמי שלבו בטוח ואין לו פחד כלל, ואם אתה בוטח בצדקתך מחוייב אתה לבקש רחמים ולהתפלל. "קום קרא אל אלקיך", הודיע רב החובל הזה כי מי שהוא בצער בעולם הזה או באתהו צרה, שיכול להנצל ממנה בתפלתו, כענין שכתוב (תהלים ל"ד) "צעקו וה' שמע". גם כל הצועק ומתפלל מתוך צרת החמס שיעשה לו חבירו השי"ת שומע צעקתו, ומכאן אמרו שרב החובל היה חכם בדבריו. "ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות" (יונה א' ז') מי שאינו מתפלל אולי הוא הגורם לנו את כל הרעה הזאת, "ויפול הגורל על יונה", כל אחד מהם יצא גורלות שהיה מתפלל, זולתי יונה... ומה שלא התפלל יונה עד עתה בראותו הסער הגדול בים שהיה הולך וסוער, לפי שלא רצה להתפלל עד שיהיה מקבל יסורין ברצון המקום על שגגתו אשר שגג בעולם הזה ויודע היה ובטוח שלא יענישהו השי"ת עונש מיתה אבל יעשה עמו נסים ונפלאות, ועל כן עיכב תפלתו עד היותו במעי הדגה...

ואמר "ותעל משחת חיי ה' אלקי" מתוך הצער והמצוק הגדול הזה המעוק אתה מעלה אותי. "בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי", מן הכתוב הזה למדנו, כי כל העומד בצרה ובצער גדול והוא זוכר את השי"ת ומבקש רחמים לפניו בכל לבו ובכל נפשו בכונה שלימה ובתשובה שלימה, השי"ת מרחם עליו ותפלתו תכנס אל היכל קדשו...

"וירע אל יונה" (יונה ג' ט') כשלא נתקיימה נבואתו, "ויתפלל אל ה'", ואין התפלה הזאת מטעם בקשת הרחמים כי אם מלשון פלילים, ששאל תפלה מלפני המקום... (שם כפורים א')

התפלה מגן לישראל מפני הצרות, וכן אמרו רז"ל לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, שאלמלא לא הקדים אברהם תפלה לצרה לא נשתיירו משונאים של ישראל שריד ופליט (סנהדרין מ"ד)... ובפירוש אמרו שהתפלה היא שעמדה לנו בגלות ובזכותה אנחנו ניצולין מחרבו של עשו, שנאמר (בראשית כ"ז) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו"... אמר לו יצחק אביו, כחך קשה משלו, עשו אם תופש את האדם הרי הוא בידו, ואם ברח אינו יכול לו, אבל אתה אפילו בורח לסוף העולם הקול קול יעקב, אתה אומר בבית הכנסת והוא בא מעצמו, הא למדת שזכות התפלה עומד מפני הצרות. (שם מטר)

ומה שאמרו רז"ל (מועד קטן כ"ח) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, אין להבין שיהיה הענין תלוי במזל וכפי משפטי המערכה ושלא תועיל תפלה בהם, שכבר מצינו שבאו שלשתן בזכות התפלה, אבל המאמר הזה בא להודיענו כמה גדול כח התפלה, כי כל מה שנגזר במערכת הכוכבים יכול הקב"ה לבטלו, כי גם חכמי הכוכבים מודים בכך, בטענה שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו. ובכל מה שנגזר ממקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו, וכענין שכתוב "רצון יראיו יעשה", כלומר ברצון בלבד, שהקב"ה ממלא כל רצונו בלא שישאל, אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה, כי שלשתן תלוין במזל, והתפלה על המזל. וכן מצינו שניתנו שלשתן בכח התפלה שהוא על המזל, בנים ניתנו לרחל, שנאמר "וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה" (בראשית ל'), חיי לחזקיה, שנאמר "שמעתי את תפלתך ראיתי את דמעתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה" (ישעיה ל"ח), ומזוני לאליהו ולאלישע, שמצינו שנתברכו המזונות להם ונצלו מרעב... (שם פרנסה)

"ה' אלקים צב-אות שמעה תפלתי האזינה אלקי יעקב סלה" (תהלים פ"ד), פסוק זה אמרו דוד ע"ה והיה מתחנן להקב"ה שישמע תפלתו, לפי שעם התפלה יתקרב אדם לבוראו, והנה דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות ריבה לפניו תפלות ותהלות מכל אשר היו לפניו וערך שלחן התפלה לכל באי עולם, וכיון שבא דוד באת תפלה לעולם, כי הוא החזיק יסודותיה והדריך בה לכל הבריות, ולימד דעת את העם איך יתנהגו בתפלה ובתחנה לפני אדון הכל...

כמה גדול כח התפלה, שהרי אמרו רז"ל (ר"ה י"ח) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, ובמסכת ברכות (י') אמר חזקיהו, כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר "הן יקטלני לו איחל" (איוב י"ג). ואפילו חלה ונטה למות ועשה דיתיקי יהיה זהיר בתפלה, שכן מצינו במשה רבינו ע"ה "ואתחנן אל ה'" (דברים ד')... ואמרו במדרש תנחומא (ואתחנן ד') לימד משה לכל באי עולם שלא יאמר אדם הואיל והוא חולה ומסוכן ועשה דיתיקי וחלק כל נכסיו לא יאמר לא אתפלל, אלא יתפלל, שאין הקב"ה מואס תפלת כל בריה, שהרי משה עשה דיתיקי והתפלל, שנאמר "ועריו נתתי לראובני ולגדי", וסמיך ליה "ואתחנן".

כשישראל מתפללים הקב"ה מצוי להם, שנאמר "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת" (דברים ד'),ועיקר כחן של ישראל אינו אלא תפלה, שנאמר "הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז), ואמרו במדרש (תנחומא בשלח ט') "אל תיראי תולעת יעקב", למה נמשלו ישראל לתולעת, מה תולעת זו מכה את הארזים בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך ישראל אין להם אלא תפלה, ובכח תפלתם מכין את העכו"ם שנמשלו לארזים ומתגברין ונוצחין.

ובפרק קמא דברכות אמרו, כל הרגיל לבא בבית הכנסת ויום אחד לא בא הקב"ה שואל בו... וזהו שמחזיק במצוה גדולה כזו, שהוא רגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד הטרידוהו עניני הרשות ולא בא, זה יורה שאין בטחונו גמור, לפי שצריך הוא לידע שהתפלה יש לה עתים, כענין שנאמר "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים ס"ט), ומי יודע אם היה עת רצון באותו יום שפשע ולא בא, ואלו היה בטחונו גמור על השלמות לא פשע יום אחד להניח התפלה ולעסוק בדבר הרשות...

אסור לו לאדם להפסיק בתפלה ולשיח באותן מקומות שאסרו חכמים לשיח בהן, והן בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק, בין אמן יהא שמיה רבא ליתברך....

התפלה צריכה דמעה, שכן אמר דוד "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש"... (שם תפלה)

וזה עיקר כונת התורה הן בתפלות בתעניות ובצדקות, הכל להכניע הנפש הבהמית ולהמשך אחר הנפש השכלית בעבודת השי"ת... (שם תענית)

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור, יזהיר שלא יפרוש מן הצבור בתפלה אלא שתהיה תפלתו עם הצבור, שלא תאמר טוב לי שאתפלל בביתי יחיד ביני לבין עצמי ותהיה נפשי יותר פנויה ומתבודדת ממה שתהיה עם הצבור, אל תאמר כן, לפי שזכות הרבים גדול, וכענין שאמרו ז"ל אין הקב"ה מואס תפלתן של רבים, שנאמר הן א-ל כביר ולא ימאס, ואולי היחיד חטא באותו יום או בשגגה או בפשיעה, וכשהוא מתפלל עם הצבור יהיה הכלל יותר שלם, ובזה ישתלם החסרון, ועם זה יתפשט השכר בכלל והברכה תחול על הרבים והיחיד הזה יטול חלקו בתוכם. וכן כתב מורי הרב ר' שלמה נ"ר כי התפלה הנענית אינה כי אם לקהל או בקהל או לאחד שיהיה במקום קהל... (אבות ב ה)

ספר החינוך:

לעבד את השם יתברך, שנאמר "אותו תעבד" ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כ"ג)... וכתב הרמב"ם ז"ל אף על פי שמצוה זו היא מהמצות הכוללות, כלומר שכוללות כל התורה, כי עבודת הא-ל תכלל כל המצות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו הא-ל להתפלל אליו, וכמו שאמרו בספרי "ולעבדו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שבלב, זו תפלה, ובמשנתו של ר' אליעזר הגלילי אמרו מנין לעקר תפלה בתוך המצות, מהכא "את ה' אלקיך תירא ואתו תעבוד".

משרשי המצוה, מה שהקדמתי הרבה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולתם וטוב לבבם וכושר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ב"ה אשר בידו ההסתפקות והיכולת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת. ומלבד ההודאה להם בזאת המדה ציום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו יש לנו זכות הדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבותינו, כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתנו אליו, "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכ"א). והאמיננו במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפוץ. ואמנם אין לנו בתורה בזאת המצוה זמן קבוע לעשותה, ומפני זה מספקים רבותינו בענין, הרמב"ם ז"ל כתב בחבורו הגדול שמצוה היא להתפלל בכל יום, והרמב"ן ז"ל תפש עליו ואמר, שהתורה לא צותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע, ולא תיחד זמן בדבר כלל. ותמיד יאמר ז"ל תפלה דרבנן, והוא כמספק יאמר, שהמצוה היא להתפלל ולזעק לפני הא-ל ב"ה בעת הצרה. גם הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שאין מנין התפלות ולא מטבע התפלה מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע ביום מן התורה, אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לא-ל בכל יום ולהודות לפניו כי כל הממשלה אליו והיכולת להשלים כל בקשה. ומן הדומה כי בהיות עקר מצות התורה בכך ולא יותר תקנו ז"ל למי שהוא במקום סכנה ואינו יכול לעמד ולכון בתפלה כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה לומר "צרכי עמך ישראל מרובים" וגו', כמו שבא במסכת ברכות... (עקב מצוה תלג)

מאירי:

ורבותינו ז"ל אמרו גם כן על מי שרוחו שפלה שאין תפלתו נמאסת, והביאו ראיה על זה מאמרו ע"ה "זבחי אלקים רוח נשברה" וגו', וכבר בארנו היות פסוק זה נאמר על בעל התשובה, שדרכו להתפלל ולזעוק תמיד אל השם על חטאיו, והיתה כונת זה החכם לומר שאין תפלת השב נמאסת בעזבו מדת הגאוה והגיעו אל מדת השפלות, לפי דרכנו למדנו מדבריו שאם היתה רוחו גבוהה אף על פי שמתפלל תמיד וצועק על חטאיו שתפלתו נמאסת ותשובתו נשאר מעל מפני שאין התשובה נמצאת עם המדה ההיא בשום פנים. (משיב נפש מאמר א פרק ה)

הששי בענין התפלה, והוא שראוי לבעל תשובה להרבות בתפלה תמיד ושיזהר בכונת הלב וזה מהוראת מי שהפליג בתשובה והוא שאמר דוד, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי", רוצה בו שאין תפלתי תפלת הפה לבד, אבל לבי ובשרי וגו'. וכן אמר "אודך בכל לבי", ואמר "אודה ה' בכל לבב", ועל זאת הכונה היה דוד המלך נמשך תמיד להיות תפלתו בלילה, להיות האדם יותר פנוי ויותר מוכן אל הכונה לסבת הפסק חברת בני אדם ממנו ולסבת נוח חושיו מרוב המוחשים... כל זה להיות תכלית הכונה רחוקה בעתות הטרדא זולתי למי שהוא כלו לה'. וכבר העידו זה בתלמוד ירושלמים, אמרו שם אמר ר' פלני מימוי לא מצינא כווני, חד זמן אתינא לכווני אמינא מאן עיל קמיה מלכא ברישא הפרכא או אלקפטרא (ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"ד)... יום אחד שיער בעצמו שיכוין את תפלתו ושם כל השתדלותו בזה, ובתוך התפלה נתערבבה מחשבתו לידע מי הוא הנכנס לפני המלך תחלה אם ההפרכא רוצה לומר הפחה, או אלקפטרא, רוצה לומר משנה המלך ויועצו, וזאת המחשבה ערבבתהו על מה שהגיע מן הענין ההוא לחוש, אם לחוש השמע אם לחוש הראות... (שם פרק יב)

...ואחר זה נעתק למדה המנוייה בדרכי התשובה והיא רוב התפלה, ואמר "חליתי פניך בכל לב", ואמר "חצות לילה אקום להודות לך" וגו', וזה מצד היות תפלת הלילה זכה מבלי ערבוב מחשבות וטרדות, והוא אמרו הנה גם כן קדמתי בנשף ואשועה, רוצה בו בעוד לילה, והוא אומרו גם כן קדמו עיני אשמורות, ואשמורות מלה נופלת על חלקי הלילה, וכבר אמרו ז"ל שלש משמרות הוי הלילה, ורצה בו שהוא לא ישן ומתענג כל הלילה כשאר מלכים, אבל קידם בהקצותו אף לשאר בני אדם... וכל זה להפלגת תפלת הלילה. ומזאת הכונה נהגו בימים אלו, רוצה לומר עשרת ימי תשובה לקום בלילות ולהוסיף בתפלות ובתחנונים בבתי כנסיות קודם שיעלה עמוד השחר, ולהתעורר בסליחות ובפסוקי דרחמי, ולהזכיר תמיד י"ג מדות בטוב כונה ובזכות תפלה... (שם מאמר ב פרק ח)

...וכמו שצריך לאדם לקבל מזון לצורך הגוף קבלה תמידית בכל יום, כן התפלה והלמוד בכל יום, ואולי היא הכונה באמרו (בכוזרי) הנה פרי היום לילו, שהוא עת הלמוד והתפלה המכוונת כמו שקדם. וכמו שהגוף צריך לקצת הנאות פעם אחת בשבוע כרחיצה וכיוצא בה, כן צוה ביום השבת להתענג בו בידיעת דרכיו, וכן נבאר אומרו (בכוזרי) פרי השבוע שבת. וכשם שצריך למשקים קלים בכל חדש כן צוה על ראשי חדשים להתעורר בקרבנות ובתפלות להנצל מכף המסית, והוא אומרו בנסח תפלה תשועת נפשם מיד שונא... (שם פרק ט)

...והוא שהחמירו והאריכו תמיד בכונת התפלה, אמרו ז"ל בכל לבבך, בשעה שמתפללים לא יהיו להם שני לבבות, הכונה אל המין השלם שבתפלות שלא יחשוב בה בחלק חוק הגוף כלל...

ולהעיר אל ההשתדלות בכונה בכל מיני התפלות אמרו על החסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת וכו', ולהסיר מלבבם כל מחשבה מבדלת, ואצלי הכונה גם כן באמרם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, הערה אל הכונה, והוא אצלי אמרם שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי... רוצה בו שהלשון הזר והבלתי שגור טבע הנפש להתערבב בדבר האדם בו, ואין הכונה מצויה בהתפלל בלשון ההוא, ואם התירו את התפלה בכל לשון, כבר העירו את הישן באמרם בכל לשון אשר אתה שומע, וכבר בא בזה פירושים אחרים גם כן להוציא מלב מכניסי רחמים על ידי סרסור, אשר כבר נסעדו בזאת ההגדה. אלא מה שבארתי נכון אצלי, והוא אם כן הערה אל הכונה בתפלה כמו שרמזנו. ואז ראוי להתמיד בתפלה ולקבוע עתים אם על צד החיוב אם על צד הנדבה, כאמרם ז"ל ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו, כל שכן במין התפלה המיוחד, ועל יד התפלה אי זה מין שיהיה יתרככו טבעיו ויכנעו רעיונותיו עד שישוב ורחם וישלים ענינו, עד שיתמיד השגחתו ית' עליו וידביקנה אחר שכלו ואחר טוב כונתו בתפלתו, שזהו הרצון הקדום, לא שישתנה רצונו בהעתירו מי שלא נעתר... ועל זה הצד ראוי לשבח מיני התפלות וההתמדה בהם כמו שהעירונו גם כן זאת הכונה בדרכי הקרבנות, וכבר אמרו (ברכות ל"ב ב') גדולה תפלה יותר מן הקרבנות, שכונת עבודות התפלות וההודאות הם זכרון השם תמיד ואהבתו ויראתו והאמנת מה שהוא הכרחי לכל בעל דת שיאמינהו אף כי הם מתוך ענינם יגיעו לו דעות מועילות משלימות, ונמצא יותר קרוב אל הכונה הראשונה מן הקרבנות... (שם פרק יב)

לשחר - לחלות, כי רוב התפלות בשחר לכן הושאל לתפלה לשון לשחר, או דבר שאדם מקדים לעשותו. (משלי ז טו)

מכסה - שמתפלל בפיו ובלבו מצייר לו גשמות או דבר המשולל ממנו. ומוציא - שמרצה בשבחים לה'. או שמדבר על מתחסד בגלוי וחוטא תחת מסוה זה. (שם י יח)

רלב"ג:

להשתחוות - אף שהיה מתפלל גם בעירו התפלה במקדש יותר נבחרת. (שמואל א א ג)

תפלתו - שיחשוב שהוא עבודה לה', מתועבת, כי בסורו מהתורה לא יתכן שתהא כוונתו בה ראויה. (משלי כח ט)

בעל הטורים:

על עין המים - ב' במסורת, כאן והנה אנכי נצב על עין המים (בראשית כ"ד), שטוב הוא להתפלל על המים, כדכתיב (שופטים ה') "מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה'", וכן התפלה נמשלה למים, דכתיב (איכה ב') "שפכי כמים לבך". (בראשית טז ז)

לשוח בשדה - היינו שיצחק תקן תפלת המנחה, ואז נזדמנה לו רבקה, והיינו דכתיב (תהלים ל"ב) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, דהיינו אשה, דכתיב (משלי י"ח) "מצא אשה מצא טוב". (שם כד סג)

סולם - בגימטריא קול, שקול תפלת הצדיקים הוא סולם למלאכים לעלות בו. וכן עלה המלאך בלהב הקרבן, והתפלה היא העבודה, לכך כל מי שמתכוין בתפלתו הסלם שלם בשליבותיו ויכולים לעלות בו. (שם כח יב)

ויקץ יעקב משנתו ויאמר - סופי תיבות צבור, לומר שאין תפלתו של אדם נשמעת אלא בצבור. (שם שם טז)

וזה שער השמים וישכם - לומר שבעלות השחר פותחין שער השמים והוא זמן טוב לתפלה. (שם שם יז)

ישעו - ב' במסורה, הכא ואידך "ישעו ואין מושיע" (ש"ב כ"ב), אותם שאין מכוונים בתפלתם וישעו בדברי שקר שאינם מכוונים בלבם מה שהם מוציאין מפיהם, עליהם נאמר ישעו ואין מושיע, אבל המכוונים בלבם למה שמוציאין מפיהם עליהם נאמר "אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נ"ח)... (שמות ה ט)

זכה - ג' במסורה, "ולבונה זכה", "ונתת על המערכת לבונה זכה" (ויקרא כ"ד), "ותפלתי זכה" (איוב ט"ז) זה שאומר הכתוב (תהלים קמ"א) "תכון תפלתי קטרת לפניך", שהתפלה דומה לקטורת, כשם שזה זכה כך התפלה צריכה שתהיה זכה. (שם ל לד)

כאשר צוה ה' את משה - כתיב י"ח פעמים וכנגדם תקנו י"ח ברכות, ואחד "כאשר צוה ה' (את משה) כן עשו", ותקנו כנגדו ברכת המינים. ויש בהם קי"ג תיבות, וכן בסופי הברכות, כמו ברוך אתה ה' מגן אברהם, ברוך אתה ה' מחיה המתים, ובו קי"ג תיבות וקי"ג פעמים "לב" בחומש, שצריכים כוונת הלב. (שם מ כא)

ואתם הדבקים - תגין על הקו"ף, רמז לק' ברכות שצריך לברך בכל יום. (דברים ד ד)

פתח - ג' במסורה, ב' בהאי ענינא ואידך "פתוח נפתחו שערי ארצך" (נחום ג'), לומר שאם תפתח לו ידך יפתחו לך שערי שמים כדי לקבל תפלתך, ואם לאו לא יפתחו לך... (שם טו ח)

הרקאנטי:

...ואף על פי שאני איני כדאי אני אכריע והוא האמת, כי בחצות הלילה ראוי להשתתף עם כנסת ישראל ולבקש רחמים עליה ועל בניה, כענין שהיא עושה למעלה, שנאמר "ופרשת כנפיך על אמתך", או הירא ממדת הדין כענין שנאמר "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך", הרומז למדת הדין. אמנם בקשת צרכיו בסוף הלילה שתינוק יונק משדי אמו, ועדין אבאר זה בגזרת הא-ל. ובקשה זו צריכה להיות בנפילת אפים כאשר נבאר עוד... (בראשית)

וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה', מכאן אמרו רז"ל כי אברהם אבינו תקן תפילת שחרית, שנאמר "אשר עמד שם", ואין עמידה אלא תפלה, וכן האמת, כי בה היא העמידה. ותפלת המנחה יצחק אבינו ע"ה תיקנה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר "ויפגע במקום". סוד הענין הוא נרמז בפסוק "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי". והנה סוד תפלת שחרית רומזת למדת חסד, על כן אברהם שהיה איש החסד תיקנה. תפלת מנחה רומזת למדת הגבורה הנקראת לרז"ל שדה של תפוחים, זהו לשוח בשדה, כלומר אצילות והמשכה לפעול בשדה. ואמר לפנות ערב כי היא פונה לקראת השכינה הנקראת מדת לילה, כאם לקראת בתה, ועל כן יצחק תיקנה, וזמנה מתחיל מו' שעות ומחצה ולמעלה, ואז זמן שחיטת תמיד של בין הערבים. ותפלת ערבית יעקב תקנה כי הרמז בה לשכינה הוא המשפיע אליה, ועל כן נתעוררו רז"ל בזמני התפלות ונתנו זמן צאת הככבים לתפלת ערבים והנץ החמה בקריאת שמע... (וירא ועיין שם עוד)

...ולפיכך דע כי שערי תשובה פתוחין מראש השנה עד יום הכפורים, כמה דאת אמר "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד", בסבת אהבת אברהם אבינו ע"ה נמשך חסדו לבניו, ועל אותם הימים כתיב "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", קרוב ודאי שאלמלא שהשערים הללו פתוחין רחוק היה דרך מאד, כי כל הבקשות שאדם מבקש מלפני השי"ת יתעלה לולי המקטרגין והמונעין שיש באותה הבקשה היתה בקשתו נעשית, בין שיהיה צדיק או חוטא. אמנם בהגיע המתנה או הבקשה ההיא דרך צפון ששם מעבר כל השאלות אותן הכחות מערערין ואומרים נעמוד לדין אליה, ואם אינו ראוי לא ישיג בקשתו, והיא צפונה שם להיות לצדיקים... ואלמלא עקידת יצחק אין אחד מכל הנבראים יכול להפיק רצון שאלתו מרוב דקדוק הדין במקום הזה. והיודע סוד זה יבין סוד ויהי כי זקן יצחק. (שם)

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו', כבר רמזתי לך כמה פעמים כי המדה אשר משם בקשתו נאצלת ולהמשיך שם הברכה מהבריכה העליונה, כדי שתהא בקשתו נעשית. ועל כן אמרו קצת החכמים כי כל הבאים להתפלל לפני השם על שאלת בנים צריכין לכוין לנצח והוד ומשם ממשיכין לשם הנכבד יתעלה. ועל כן הנצח וההוד נקראים צבאות כשאומר ה' צב-אות רמז לנצח, וכשאומר אלקים צב-אות רמז להוד, ועל כן צריך לכוין אליהם, כי מהם יבא השפע להצמיח ולהוליד כל מין ומין לפי ענינו. ועל כן חנה בהתפללה על בנים אמרה "ה' צב-אות אם ראה תראה"...

ובפסוק "והיא מרת נפש ותפלל על ה'" נרמז סוד גדול באמרה על ה' ולא אמרה אל ה', כי ידעת כי על ה' הוא א-היה, ונקרא בספר הזהר מזל העליון, וזהו מה שאמרו רז"ל כי הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל, כי ספר תורה עצמו משם שואב ומקבל. וזהו מאמרם עוד בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי אריכות ימי חזקיהו ולידת האמהות וחנה ואסוך שמן דאלישע יכחיש היות זה הדבר כפשטו, רק הפירוש בו לאו בזכותא תליא מילתא במדת הפחד והגבורה אשר שם הוא בית דין של מעלה, אשר הזוכה שם יזכה בדינו, כי שם מצרף הבקשות רק בשם א-היה, ולפיכך הרוצה להוליד בנים על ידי נס או הרוצה להשיג חיים או מזונות יותר על הנגזר לו ראוי לעלות עד שם... כי כל הרוצה להשיג דברים הללו לא יכול להשיגם על פי הדין. ודע והבן כי אף על פי שאנו אומרים שהרוצה להשיג חפצו יתכוין למדה פלונית, אין הכונה שיגיע עד שם ויעמוד, אלא ימשיך בכונתו עד המקור העליון אותה המדה אשר ממנה נולד כונתו, עד שיגיע השפע לאותה מדה שהוא מתכוין בה, ואז נמצא המתפלל מייחד הספירות זו בזו ועל כל פנים בקשתו נעשית... (תולדות)

ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם... גם פשט הכתוב רמז לנו רמז גדול, כי בתחלה קרא אל אלקי אבותיו אשר לו הגדולה והגבורה, ואחרי כן לתפארת ישראל שנאמר "ה' האומר אלי". דוגמא זה אמר פעם אחרת "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק", ואחרי כן אמר "האלקים הרועה אותי". והנה קרא לכל הכחות, ודבור קטונתי לכל הכחות הנזכרים ולעולם בהמשכת הכל ויחודו.

ודע והבן כי כפי הבקשה והמקום אשר הבקשה נאצלת משם תהיה כוונת המתפלל, כמו שאמרו רז"ל מפני מה אין ישראל נענין, לפי שאינן יודעין להתפלל בשם, ופירש החכם רבי עזרא ז"ל והוא הנכון, בשם הראוי לאותו ענין, ושלא תהא המחשבה זזה מייחוד הכל. והבן זה מאד, כי יש בכל ענין שם שמורה עליו, יש ממונה על הסליחה והתפלה והרחמים, יש ממונה על הדמעה, יש על הפגעים והצרות, יש על שאלת בנים, יש על המזונות, יש על הגבורה יש על החסד, ואם אין אדם יודע לכוין בתפלתו באותו השם הממונה על מה שצריך לו מי גרם לו שלא יפיק רצונו, סכלותו ומיעוט השגתו, וחושב בדעתו מחשבה רעה שהשם יתעלה מנע ממנו חפצו ורצונו, ואינו אלא סכלותו, כענין שנאמר "איולת אדם תסלף דרכו וגו' וחטאתיכם מנעו הטוב מכם". אמנם כשיהיה בקי בהן ובשמותיהן ויצטרך לבקש לפני השם בקשה או שאלה וישים דעתו וכוונתו אל השם הממונה על שאלתו, לא די שיפיק חפצו ורצונו אלא שיהיה אהוב למעלה ונחמד למטה... (וישלח ועיין שם עוד)

והיה כאשר ירים משה... אסור לו לאדם לשהות שלש שעות כפיו פרושות השמים, טעם האיסור שלא יטריח יותר מדאי וימשיך לרוב. ענין אחר מפני שאסור לבטל מנהגו של עולם, כלומר לבטל צנורי הכחות המשפיעים לאומות, סימן לדבר "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", רוצה לומר לעקור ולמנוע התפשטות הכחות העליונות רק מעט מעט ברצון ובתחנונים ובתפלה ובנחת ושמחה, כד"א "לא תחסום שור בדישו", וידעת כי השור הוא מהשמאל שנאמר "ופני שור מהשמאל", ואמר שלא לחסמו שלא יקטרג כשהוא דש ומכלה העולם, רק שלח תשלח את האם בתפלה שלא תחריב העולם, והבנים תקח לך וגו'... (בשלח)

ויקחו בני אהרן... אמנם כונת רז"ל בספר הזהר היא בענין אחר והוא סוד גדול ראוי לבארו לנו, ותבין בו אגב גררא מפני מה תלה הכתוב הקטורת בהטבת הנרות ובהדלקתן... ותבין כוונתם תחלה ואחר כך אביא לשונם בג"ה. כבר ביארנו למעלה בסוד התפלה והייחוד כי אין לבא לפני המלך יתברך ויתעלה בלעדי השכינה, סימן לדבר "אני בצדק אחזה פניך", כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, זהו שנאמר "בזאת יבא אהרן אל הקדש", וכן הוא בסוד הקרבנות כי התפלה במקום הקרבן. ודע והבן כי כל דבר הקרב לגבוה אז בהתקרבו צריך לכוין שתתייחד השכינה עם האבות העליונים בסוד ייחוד כונת התפלה, כאשר ביארנו בסוד הקפת המזבח ובאותו הסדר ממש, ואז יתעוררו האבות הראשונים העליונים להשפיע לשכינה לייחדה עמהם ייחוד גמור, והקרבן הוא לריח ניחוח, כי כמו שמכוין למטה כך נעשה למעלה... (שמיני ועיין שם עוד)

והיה אם שמע תשמעו וגו' כבר ידעת מאמר רז"ל ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. וכבר בארתי מעלתה כי על ידיה הוא חבור הספירות זו בזו, ומעטר המרכבות העליונות ומריק הברכות מראש עד הסוף. מוסף על זה לפי הפשט כל אדם שמתפלל מעיד על עצמו שיש לו אדון שהוא צריך לו לכל דבר ואין לו קיום בלעדיו, וההפך הפך, ועליו נאמר ואותי השלכת אחרי גויך. (עקב)

וטעם את דברי השירה הזאת עד תומם, ידוע לפי הפשט, ורמז באמרו עד תומם וגם באמרו דברי למה שכבר הודעתיך בסוד התפלה, כי צריך להביא הדברים בפועל ובדבור וכפי שלמותם למטה כך נעשה למעלה, כאלו לא היו נשלמים למעלה עד תומם למטה. (וילך)

ספר העקרים:

והראהו השי"ת כי בי"ג מדות הוא מנהג בריותיו ובהן ראוי לבקש מלפניו, וכמו שארז"ל "ויעבור ה' על פניו" וגו', אמר רבי יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה למשה ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. רוצה לומר שהראה הקב"ה למשה במראות הנבואה כי באלו הי"ג מדות ראוי להתפלל לפניו שהם תארים מתיחסים אליו מצד הדרכים שהוא מנהיג בהן בריותיו. והתארים שהם מצד פעולותיו כגון אלו לפי דעת הרמב"ם רשאי להללו בהם ולבקש מלפניו בהם, אבל התארים שהם מצד עצמו לא הותר להללו ולא להתפלל לפניו... (מאמר ב פרק כג)

...אבל המתפלל למלך או משתחוה לו מצד עצמו וכחו המיוחד לו מצד מה שיורה עליו שמו הוא מה שהוזהר עליו בדבור "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", וכן כתב הרמב"ן. ומכאן התבאר טעות המזכירים בתפלתם שמות המלאכים, כי שמות המלאכים אמנם הם להם מצד הכח אשר להם בעצמם, וזהו מה שהוזהר עליו בדבור "לא יהיה לך" כמו שכתבנו. ואמנם נפל הטעות בזה למה שמצאו קצת תפלות מיוחדות לקדמונים נזכרו בהם שמות מיוחדים וחשבו מתוך כך שהוא מותר להכניס בתפלה כל השמות, ואינו כן, כי לא הותר להזכיר שם מן השמות בתפלה אלא השמות המיוחדים לו ית' ולא שם אחר כלל... (שם פרק כח)

...אלא שהדעת האמיתי הוא שמכאן יש להוכיח שהוראות הכוכבים אינן הכרחיות, ושאף על פי שנראה קצתם מתקיימות כפי משפט האצטגנינים על האנשים, מכל מקום כבר אפשר שיבטלו מפנים רבים, אם בסבת הבחירה או איזה זכות או מצוה, כמו שאמרו רז"ל במסכת שבת (קי"ט) אין מזל לישראל, ופירש"י שם שעל ידי צדקה ותפלה וזכות ישתנה מזלו לטובה וכל שכן ברצון הא-ל יתברך... (מאמר ד פרק ד)

וראוי שנמשיך אל ההשגחה הדבור (הדבוק?) בתפלה. לפי שהתפלה אף על פי שאינה עקר מן עקרי התורה הנה היא ענף מסתעף מן ההשגחה, שקבלת התפלה יורה בהכרח על ההשגחה, כמו שביארנו. והוא דבר ראוי ומחוייב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפלה מועילה לו להצילו מרעתו, כי מי שלא יתפלל בעת צרתו הנה הוא אם מפני שלא יאמין בהשגחה, ואם שיאמין בה אבל יספק ביכולת השם על הצלתו, ושתיהן כפירה. ואם שיאמין בהשגחה ולא יספק ביכולת השי"ת על הצלתו שהא-ל יכול על כל דבר אבל יספק אם הוא ראוי לכמו זו ההטבה שתשמע תפלתו, וזה דבר ראוי ומחוייב על כל האדם שלא להיות צדיק בעיניו, אבל מכל מקום אין ראוי שימנע בעבור זה מלהתפלל לא-ל צרכיו, כי עושה זה הלא הוא לפי שהוא מאמין שהטוב המגיע לאדם מהשם הוא גמול מעשיו הטובים, לא חסד ה' ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון, שהרי הכתוב אומר (דניאל ט') "לא על צדקותינו וגו' כי על רחמיך הרבים", לפי שחסדי השי"ת ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור, לא על צד הגמול... ולזה לא תהיה התפלה ראויה אליו כלל (אל הכוכב), שאין פעולתו על צד הרצון, אלא להשי"ת שהפעולות המגיעות ממנו הן מגיעות על צד הרצון, ויש בידו כח לרצות ושלא לרצות, ולעשות דבר והפכו ולעשות חסד חנם הן שיהיה המקבל ראוי לכך או בלתי ראוי, אלא כשיכין עצמו על ידי התפלה בלבד, וזה דבר נתבאר בכתוב במקומות הרבה, ובפרט במנשה בן חזקיה מלך יהודה שהיה רשע גמור ולא היה מי שמרה והפליג בעול כמוהו לפניו ולאחריו, ואף על פי כן נאמר בו "ובהצר לו חלה את פני ה' אלקיו וגו', ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו" (דה"ב ל"ג).

ולמדנו שזה שני דברים, האחד שהתפלה היא נשמעת אף מתוך הצרה, כמו שהעיד הכתוב ובהצר לו וגו', וזה מורה על גודל הפלגת חסד הש"י על ברואיו שמדרך האנשים לומר מדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם, אבל השי"ת הוא חפץ חסד וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת ועת... (מאמר ד פרק טז)

...והתעוררות התפלה הוא מצד כח השכלי, וזה שאף אם נמצא הכתוב אומר (תהלים ה') "תאות ענוים שמעת ה'", שיראה שהתפלה היא מהתעוררות הכח התאוני, אינו כן, אלא מיד שיתחיל הכח התאוני להתאוות יתעורר הכח השכלי לחשוב מחשבות לבקש דרך שתושג בו התאוה ההיא, וכשישפוט שזה לא יושג אלא על ידי השם שהוא יכול על כל דבר ומשפיע חסד אפילו על הבלתי ראוים, אז יגזור שראוי להתפלל אליו יתברך, ולפי שהתחלה הראשונה היא מצד הכח התאוני ייחס הכתוב שמיעת התפלה אל הכח המתאוה. ולזה הוא מה שאמר הכתוב תאות ענוים שמעת ה' כאלו התפלה היא מצד הכח המתאוה, ואינו כן, אלא מצד הכח השכלי המעורר את האדם אל הטוב ולאהבה את השם, והכח המתאוה בהפך, ולזה סיים הכתוב "תכין לבם תקשיב אזנך", לבאר ששמיעת תאות הענוים אינה אלא אחר שיוכן הכח השכלי אל התפלה להדבק בשם. וכן נאמר לדניאל, "למן היום אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך" (דניאל י'), ובארו רז"ל (יומא ע"ב) מכאן שאפילו קבלת התענית קודם שיתענה תועיל לקבלת התפלה מצד הכנת הלב... אבל שיבחן האפשרות גם כן מצד המקבל אם יש בו הכנה לקבל החסד ההוא, שאם אין בכח המקבל שיקבל חסד גדול כזה שהוא דבר שאין בחקו לקבלו אין ראוי לבקש עליו רחמים. שמי שיתפלל לה' שימליכו על כל העולם כאלכסנדר, אף על פי שהדבר אפשר מצד הנותן, שהא-ל יכול על כל דבר, אחר שאין מחק המקבל שיקבל חסד גדול כזה והדומה לו אין ראוי להתפלל עליו, כי אין כל אדם ראוי למשול על כל יושבי הארץ, שאפשר שיהיה בהם איש יותר מוכן לזה ממנו, ולא ימנע השם טוב מן האחד בעבור זה, שחסדי השי"ת ימשכו מצד התפלה על המקבלים כפי מה שיהיה בכח לקבל. ועל זה אמר המשורר "גול על ה' דרכך" וגו' (תהלים ל"ו), כלומר שבחינת הדברים המועילים אל האדם וראויות המקבלים תלוי בחכמת השם ולא בזולתו. (שם פרק יז)

מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם, וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה, אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר, ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון. ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כשרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה, וכן שאמרו שלא תועיל התפלה להשיג טוב מה או להנצל מרע שנגזר עליו. ונמצא איוב טוען זה הדעת בשם הרשעים... "מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו" (איוב כ"א). הנה יבאר שדעתם היה שאין כשרון המעשה מועיל, וזהו אמרו מה ש-די כי נעבדנו, ושאין התפלה מועילה, וזה אמרו ומה נועיל כי נפגע בו. וזה להיותם חושבים אחר שנגזר על האדם רעה מה' אי אפשר שיתבטל בשום צד...

וזה הדעת אינו נכון, שהשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא, הנה הוא המונע הטוב מעצמו, שאם נגזר על איש מה על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה פלונית והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא, אף אם ימטיר השם מטרות עזו על פני תבל ארצו לא תצלחנה תבואותיו אחר שלא חרש וזרע, והוא המונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו. ולפי זה נאמר, שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשנשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע... ובעבור זה הוא שאמרו ששינוי השם יועיל לבטל הגזרה וכן שנוי המעשה, ומזה הצד הוא שתועיל התשובה לרשע, שעל ידי התשובה הוא נהפך לאיש אחר שלא נגזרה עליו אותה גזרה... ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה... ואף אם לא נדע איך תסכים ידיעתו מבלי שנוי עם התפלה, כמו שלא נדע איך תסכים עם מציאות טבע האפשר, לא מפני זה נכחיש מה שהעיד החוש שהשי"ת יהיה נעתר אל המתפלל לתת את שאלתו מאיזה מין שיהיה... (שם פרק יח)

אף על פי שהתפלה מצוה ממצות התורה, כמו שאמרו רז"ל בספרי, "ולעבדו בכל לבבכם" זו תפלה, ואמרו גם כן "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (אבות ב'), לא מפני זה נאמר שיהיה מתן שכרן של מצות שוה... מכל מקום אין ערכם שוה, כי כל אחת יש לה סגולה מיוחדת בפני עצמה ותועלת מיוחדת מצד היותה המצוה ההיא המיוחדת. ועל כן אני אומר שמצות התפלה עם היותה אחת ממצות התורה וראוי שיקובל עליה שכר כולל כעל כל אחת מהן... ומצות התפלה הסגולה המיוחדת אשר לה מצד עצמה הוא ענין כולל שהוא מועיל לכל הדברים, שהרי נמצא אותה שתועיל לרפואות החולים, כמו שהועילה לחזקיה "שמעתי את תפלתך וגו' הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה'" (מ"ב כ'). ותועיל להציל ממות, שהרי כשחטאו ישראל בעגל נאמר למשה "הרף ממני ואשמידם" וגו' (דברים ט') ונצולו בתפלת משה... ואם כן התפלה היא כמו הצרי הכולל ההוא מועיל לכל החליים ולכל הארסים הן חם והן קר, לא כשאר מיני התריא"ק שהם מועילים לחלאים פרטיים בלבד... וכן התפלה תועיל לכל הדברים, ואפילו לדברים הפכיים, שהרי משה אמר בתפלתו "זכור לאברהם" וגו' (שמות ל"ב), ואסף אמר "אל תזכר לנו עונות ראשונים" (תהלים ע"ט), נמצא שתועיל אל הזכירה ואל השכחה.

ולזה מה שבארו רז"ל (ב"ק כ"ב) שמה שנזכר בכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם" וגו' (שמות כ"ג), שהעבודה ההיא אינה עבודת הקרבנות שהיא במקום מיוחד, אבל היא עבודה שהיא בכל מקום. ואי אפשר גם כן שתהיה כעבודת העבד לאדוניו, שהשי"ת אינו מצטרך אל עבודת זולתו, ולזה תהיה העבודה הזאת בהכרח שיהיה האדם מזכיר שבחיו בכל מקום ומכיר שהכל בא מאתו ומבקש צרכיו ממנו בהיותו מתחנן לפניו ומודה שאין לו עוזר וסומך מבלעדיו, וזו היא העבודה אליו... (שם פרק כ)

יקרה בענין התפלה ספק גדול, והוא זה, כי מי לנו גדול ממשה אדון כל הנביאים, והוא התפלל להשם על כניסתו לארץ ולא נענה... והתשובה בזה שהתפלה מועילה לפני גזר דין על כל פנים, ואף לאחר גזר דין גם כן תועיל אם אין עמו שבועה. וכן אמרו רז"ל יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (ר"ה י"ג), כמו שיראה זה מחזקיה מאחר שנאמר לו "צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה", נאמר לו "שמעתי את תפלתך וגו' הנני יוסיף על ימיך" (ישעיה ל"ח), וזה היה לאחר גזר דין, כמו שאמרו רז"ל בברכות. אבל גזר דין של משה היה גזר דין שיש עמו שבועה... וזהו ההבדל שיש בין יחיד לצבור שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל על ידי התפלה. וזה יראה שהוא כן מקשר הפרשה... (שם פרק כא)

התיבות יש מהם שיורו על טוב הוראה גמורה ולא יורו על רע כלל, ויש שיורו הוראה גמורה על רע ולא יורו על טוב... ואשר יורו על טוב כמו ישר ונאמן רחום וחנון אלו ודומיהן הותר ליחסם לשם יתברך ולהתפלל לפניו בהם ואשר יורו על רע גמור כמו רשע עולן וכאלו לא הותר ליחס לשי"ת כלל אף כי להתפלל לפניו בהן. והתיבות שרוב הוראתן טוב לא הותר ליחסן להשי"ת אם לא שנמצא לנביאים שייחסום אליו יתברך, כמו חסיד, שאף על פי שרוב הוראתו טוב, אחר שנמצא שנאמר על החרפה בצד רחוק "פן יחסדך שומע" (משלי כ"ה), לא היינו מתירין עצמנו ליחסו אליו יתברך אם לא שנמצא הכתוב אומר "כי חסיד אני נאם ה'" (ירמיה ג'). ואולם התיבות שרוב הוראתן רע או דבר מגונה לא נתיר עצמנו ליחסן להשם דרך תפלה אף על פי שנמצא לנביאים ייחסום אליו יתברך, אם לא שנמצא אותם שייחסום לו דרך תפלה, וזהו כמו העצבון וקוצר הנפש... לא ניחס אליו יתברך דרך תפלה לומר התעצב עלי או תקצר נפשך אלי...

ובעבור זה הוא מבואר שאין כל אדם רשאי לסדר דברים כפי רצונו בתפלה, וכל שכן ליחס אליו שום תואר מעצמו, ועל כיוצא בזה נאמר "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים" וגו' (קהלת ט')...

והכלל בזה שהתפלה צריכה ג' דברים כדי שתהיה ראויה להתקבל, האחד שתהיה נאמרת במאמרים קצרים נאותים ומורים על כונת המתפלל, ולא ירבה דברים שהסכל ירבה דברים, ולא יהיה מי שנאמר עליו "כי בא החלום ברוב ענין" וגו' (שם), וצריך שיהיו הדברים הנאמרים ההם ערבים אל השומע ולא יהיו עליו לטורח, ולזה נתחברו השירים והפיוטים והבקשות העשוים במשקל אל התפלה להתקבץ בהם אלו הענינים כולם, ועוד נוסף עליהם שהם מסכימים לנגוני המוזיק"א כמו שהוא מגדר השיר שהוא מאמר מתיחס ונקשר קצתו עם קצתו, ומודיע כונת המדבר במלות קצרות וערבות ושקולות כפי נגוני המוזיק"א.

והשני שתסכים כונת הלב עם הנאמר בפה, ולא יהיה המתפלל ממי שנאמר עליהם "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו" (תהלם ע"ח)... והג' שיהיה הקול נמוך ומורה על ההכנע כאדם המתחנן לפני אדונו, שמאמר המשורר "שמע קול תחנוני בשועי אליך" שם כ"ח)... ולא יהיה ממי שנאמר עליו "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה י"ב)...

ואמנם אף אם ימצאו שלשתן איננו מחוייב שתקובל התפלה על כל פנים, שכבר יהיה המקבל כל כך רחוק מהשי"ת שיצטרך להרבות ולהפציר בתפלה כדי שתקובל, ועם ההפצר ורבוי התפלה אפשר שתקובל. ולזה תמצא ישעיה הנביא מאשים את ישראל על שלא היו מפצירין בתפלה, אמר "ואין קורא בשמך מתעורר להחזיק בך" (ישעיה ס"ד), שנראה שאם היו מחזיקין ומפצירין בו היה מועיל...

ופעם יהיה הדבר המבוקש כל כך גדול שלא יועיל רבוי התפלה עד שיעשה המתפלל אי זה פעל או פעולות מורות על ההכנעה והתשובה, אמר ישעיה "גם כי תרבו תפלה אינני שומע", ואמר עוד "רחצו הזכו" וגו' (ישעיה א')...

ויש מן האנשים מי שיספיק לו עשית התפלה בכונת הלב, אמר דוד ע"ה קרוב ה' לנשברי לב" (תהלים קמ"ה). ויש שיהיו במדרגה יותר גדולה, שאפילו מה שלא יתפללו עליו ינתן להם, והיא מדרגת יראי השם, אמר הכתוב "רצון יראיו יעשה" וגו' (שם). ומכל מקום צריך שיתפללו לפניו בפועל, ולפיכך סיים "את שועתם ישמע ויושיעם". ויש שיהיו במדרגה גדולה והם אוהבי השי"ת עד שאינן צריכים להתפלל אל השי"ת שהוא מעצמו שומר אותם, וזהו שאמר אחר זה "שומר ה' את כל אוהביו"... (שם פרק כג)

כל הפעולות והמעשים שאדם פועל אינו מחוייב שיגיע שלמות תכליתם כפי פעולתם בהכרח, שכבר אפשר שיעשה האדם כל מה שראוי ובאופן הראוי ולא יגיע אל התכלית המכוון, הלא תראה הרופא פעמים הרבה יעשה כל מה שראוי לעשותו ועל צד היותר טוב... ועם כל זה לא תגיע הבריאות המכוונת... וסבת כל זה מבוארת שהפועל הבריאות איננו הרופא לבד ולא החולה גם כן אבל הרופא והטבע... וכן התפלה פעמים הרבה יעשה אותה האדם כמו שראוי, ובעת הראוי, ובאופן הראוי ולא תקובל התפלה, ולא מצד המתפלל אלא שלא יסכים בזה רצון השי"ת, אם על צד העונש כמו שקרה בענין יונה, ואם על צד ההשגחה לטוב לסבה מן הסבות שנזכרו בפרק י"ג מזה המאמר... או שאין המקבל מוכן עד שירבה ויפצר בתפלה או שיעשה פעולות מורות על ההכנעה כתענית או לבישת שק כמו שבארנו, ואם שיהיה שם מונע אחר, כמו שאמרז"ל (שבת ל') שלא נתקבלה תפלת דוד שלא ימות בשבת בעבור שיגיע העת שימלוך שלמה בנו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימה, ואם בעבור שהשי"ת יודע שאין הדבר ההוא המבוקש טוב אל המתפלל, ועל צד ההשגחה עליו לא תקובל תפלתו... ולזה יהיה מבחר התפלה מה שהיה מתפלל החכם ואמר רבונו של עולם, עשה רצונך בשמים ממעל, ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה. אמר שיעשה רצונו בשמים בענין שיהיה נחת רוח מתחת ליראי ה', וזה שישדד המערכת לבטל הגזרה מעל עושי רצונו בענין שיהיה להם כח לינצל מצרתם, ואחר כך אמר והטוב בעיניך עשה, כלומר ובכל דבר שאני מתפלל לפניך אל תפן לדברי ולא לבקשתי לעשות מה שלבי חפץ או מה שאני שואל, שפעמים הרבה אני מבקש ומתפלל על דבר שהוא רע לי, לפי שאני מדמה וחושב שהוא טוב, ואתה הוא היודע יותר ממני... ומה שמוטל על האדם הוא לברך את ה' תמיד על הטובה ועל הרעה, ויכיר שהכל הוא לטוב לו, וזהו "על עמך ברכתך סלה".

ובעבור זה היתה התפלה היותר ראויה אל השי"ת לבקש רצונו בדברים כלליים לא בדברים מוגבלים פרטיים ודרך מיוחד, שהמתפלל בדרך מיוחד ודברים פרטיים הנה הוא כאלו רוצה להכריח הרצון האלקי למה שדעתו נוטה ובוחר, ואינו רוצה להכריח דעתו לרצון האלקי, וזה כאלו מטיל דופי בידיעת השי"ת ויכלתו, כאלו אין ביד השי"ת דרך אחרת לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו אלא הדרך שהוא בוחר לעצמו... (שם פרק כד)

...ובסבת זה הוא שאנו משתטחים בעת צרה על קברי הצדיקים מצד הרושם שנשאר בעצמות ההם מהרוח האלקי שהיו משכן לו, והם יותר מוכנים מזולתם להמצא על ידם השפע האלקי... (שם פרק לה)

מנורת המאור:

גדולה מילה שבזכותה הקב"ה שומע תפלתם של ישראל. וזכר לדבר, מה שאנו אומרים בתפלה "כי אתה שומע תפלת כל פה", ואינו שומע פה דגוים, אלא של ישראל בזכות המילה. פה בגימטריא מילה, רוצה לומר שומע תפלת כל מהול. וזהו ודאי, כי מאחר שישראל גלו בין העמים זמן רב, היו כלים לולי השי"ת שומע תפלתם ועונה להם בעת צרתם. (נר ג כלל א חלק א פרק ב)

צריך אדם ליזהר עצמו מעון ולבו מהרהור רע קודם שיתפלל ותהא נשמעת תפלתו, כדגרסינן בואלה שמות רבה (כ"ב ג'), צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל, וכן אמר איוב "על לא חמס בכפי ותפלתי זכה" (איוב ט"ז). אמר רבי יהושע הכהן בר נחמיה וכי יש תפלה עכורה, אלא כל שידיו מלוכלכות בגזל והוא קורא להקב"ה אינו עונה אותו, למה שתפלתו בעברה... אבל באיוב שלא היה בעמלו גזל היתה תפלתו זכה...

...זהו שאמר הכתוב "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו" (מ"א ח'), אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם, הנח את הכל ופנה לתפלתי ולתחינתי. אמר לו הקב"ה למה, אמר לו לפי שאני מעשה ידיך, ואם אני מתפלל לפניך מעט יהיה בעיניך הרבה, כמו שכתוב "ופניתי אליכם והפריתי אתכם" וגו' (ויקרא כ"ו), הדא הוא דכתיב "ופנית אל תפלת עבדך"...

וגרסינן נמי התם (ש"ר כ"א ד') "שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו" (תהלים ס"ה), אמר רבי יהודה בר שלום בשם ר' אליעזר מלך בשר ודם, אם בן עני צריך לומר דבר בפניו אינו שומע ממנו, ואם בן עשיר הוא, מיד שומע ממנו ומסלקו, אבל הקב"ה אינו כן אלא הכל שוין בתפלתם לפניו, האנשים והנשים, העניים והעשירים... ואם נתן צדקה קודם התפלה יותר היא נרצית, כדגרסינן בפרקא קמא דבתרא (י') ר' אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, אמר "אני בצדק אחזה פניך", ואם הקדימה בתשובה יותר היא מקובלת ומבטלת את הגזירה... (שם כלל ג פרק יב)

כל אדם ישתדל להיות זהיר בתפלתו ויאמר אותה באימה, ביראה, ברתת, בזיע, כמי שעומד לבקש על נפשו מלפני אדון העולם, וישים לבו בכפו כדגרסינן בפרק קמא דתעניות (ח')... ומצאתי במדרש חייב אדם לנענע עצמו בתפלה, על שם שנאמר (תהלים ל"ה) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", וכן מנהג החסידים... (שם פרק יג)

...ושוב מעשה באדם אחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל את בנו מאצלו ולא הפסיק את תפלתו, כשסיים אמרו לו תלמידיו, רבינו לא חשת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך, אמר להם תבא לי שלא חשתי, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שהביא הזאב את התינוק למקומו, אמר לו אביו מה עשה לך הזאב, אמר, הכניסני לתוך חורבה אחת ושמעתי בת קול שהיתה אומרת לא על זה שלחתיך אלא על בן פלוני, ולא הספיק הנער לגמור את הדבר עד ששמעו קול בכי צועקים בן פלוני נשכו הזאב. ואף על פי שנעשו הנסים כאלו לחסידים הראשונים לא יסמוך כל אדם על הנס וכשיהיה במקום סכנה גדולה יפסיק... (שם פרק יח)

חכמי התלמוד היו רגילין לומר אחר סיום התפלה כל אחד מה שהוא רואה בדעתו שהיה צריך בו יותר, ועכשיו יבחר כל אחד מה שיראה לפי דעתו ובלבד כשיתפלל בצבור שיקצר בהם שלא יטריח את הצבור... (שם פרק כ)

אור ה':

בתפלה. האמונה הנתלית במצוה הזאת היא שנאמין היותו יתברך נעתר לבקשת המתפלל התולה בטחונו בו על דרך האמת בלבבו, כאומרו קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ירצה שלא תהיה הקריאה בפה לבד, והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, ושיהיה מהכת שנאמר עליהם "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם", ואמר "כל אשר יקראוהו", הורה בזה כי עם היותו בלתי זכאי וראוי להשיג דרושו בזולת תפלה, הנה בתפלה מלבד שכר המצוה יתכן שישיבהו אחר שהוא תולה בטחונו בו על דרך האמת. והוא סוד הבטחון כולו. וזה שהוא יכלול מהפנות התורה אם ידיעתו, אם השגחתו האישית, אם היותו הפועל המשפיע ברצון. וכבר באו בזה תנאים מפורשים בקבלה. ואמנם נרמז השרש הזה בתפלת שלמה, אמר "וגם אל הנכרי", הודה שעם היותו בלתי ראוי מצד עצמו, הנה באמצעות התפלה יתכן שישיג מבוקשו, והנה אמר המשורר מעיד על זה, "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו"...

ונאמר שכבר התבאר גם כן בספורי התורה ובתפלת משה בעד ישראל ובתפלת אברהם בעד סדום ועמורה... ובמעשים שבאו בתלמוד על זה שבזכות תפלת הצדיק יתכן שיעתר לו השם יתברך גם אם יתפלל בעד זולתו, עד שרז"ל קבלו שגם בעד המתים שכבר מתו יעתר השי"ת בעד הצדיק וגם על הרשעים... (מאמר ג חלק ב כלל א פרק א)

עקדה:

עיון תפלה: אמרו רז"ל יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל (ברכות ל"ב), ולכן הקדימו פסוקי דזמרא, ובתפלה הקדימו אבות גבורות וקדושה כדי להישיר כונת המתפלל. הגדול - יורה שהוא סבת הסבות ואין דבר גדול שלא יוכל לבקש ממנו. הגבור - על יכלתו המוחלט, הנורא - שמשגיח ושופט, ואם כן לא ישאל דבר שלא כהוגן... (בראשית א א וראה שם עוד)

ותעל שועתם אל האלקים - כל עוד לא היו מכוונים לזעוק לבקש על הצלתם לא נזקק אליהם, וכשכוונו אליו מיד פנה אליהם. (שמות ב כג שער לד)

בעיניך א-דני - לחכמי הקבלה שם זה הוא השער שבו נכנס כל מבקש משער לשער לדבקה בו, שהוא סוף המעלות, וההיכל בו שוכן על סוד מקדש ה' כוננו ידיך, ולכן קבעוהו בתחלת שמונה עשרה, ולפעמים נקרא א-דני בכנוי לשון כל, לפי שלא יחסר בו כל, וממקום זה יפיק כל שואל רצונו, והוא הקרוב לקוראיו כבדניאל ט', והמוחל וסולח. (שמות לד ט)

...וגם בעבודות ובקרבנות היו למודים נצחיים, כי תכליתם העבודה הלבבית הנוהגת בפני הבית ושלא בפניו, כי על פי דברים אלו התורה נצחית, ועל זה אמרו בירושלים ברכות ריש פ"ד וכי יש פולחן בבבל, אלא זו תפלה... כי התפלה היתה מצויה עם הקרבנות, ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם, כבתענית כ"ז, ותועלת הקרבנות נדבקת בתפלות להקריב בעליהם אל ה', והתפלה יותר מסוגלת בזה, לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו, כמו שכתוב (הושע י"ד) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", ומשמשת שוגג ומזיד. וההודאה וההכרה בלב ובנפש מכפרת עוון, ואמר שם "ונשלמה פרים שפתינו", שהתפלה וההודאה ישלימו במקום הקרבן, ושלא יחשוב המתפלל כי תפלה ותחנה יסירו חטאו בלי תשובה, שגם הקרבן אינו מכפר בלעדיה, אם כן התפלות משובחות מהקרבן, ואין צריך לומר שמועילות במקומם כאשר הם בטלים.

והתפלה היא ודאי העבודה הלבית, כמו שאמרו תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה, ובתענית ב' איזהו עבודה שבלב, זו תפלה, ורק עליה אש המזבח תוקד בו, כי דברי התפלה צריכים חימום, והמזבח עצמו שהוא הלב מתלהב ועולה עמהם. ובאמת ראוי להקשות אחר שהתפלה היא בקשת הצרכים כמאמר חז"ל בברכות ל"ד, לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך ישאל צרכיו, ואלו ענינים זמניים, כמו שאמרו רז"ל בשבת י' על המתפללים, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, אם כן למה התפלה אחת מהמצוות, לרמב"ם מצות עשה להתפלל כל יום, דכתיב "ועבדתם את ה' אלקיכם", ועל הקרבנות נאמר אדם כי יקריב, ואם גם התפלה ראוי שאם יצטרך דבר יבקש עליו?

אמנם ענין התפלות כענין הקרבנות, שעקר כוונתם לתכליות הנמשכות מהן, ולא לעצמם, כי התפלה היא בקשת דבר בחוזק בטחון, ואם כן יחויב שתוקדם ההודאה שהוא יתברך נמצא ויעלו לעשות בקשתו, ומשגיח ורוצה בטוב מבקשיו. על כן צריך להקדים דברים אלו לתפלתו, וכן הקדים משה לתפלתו א-דני אלקים אתה החילות וגו'. והנה משורש המציאות יצא ענף ההשכל בו ית' ובמעשיו, ומשורש היכולת יצא ענף היראה והעבודה, ומשורש ההשגחה והרצון יצא פארות האהבה האלקית והענוה. והנה מהענף הא' תנץ הקדושה והטהרה בהצנע לכת, מהב' הזהירות לסור מרע והתשובה, ומהג' הזריזות בשלמות כל מעשה טוב, ומכולם יחד הדבוק האלקי. ועל טוב הבטחון אמר ירמיה י"ז, ברוך הגבר וגו' והיה כעץ שתול וגו'. וזהו עקר התפלה ועל כן אמרו בברכות ל"ב שחסידים הראשונים היו שוהים שעה א' ומתפללים וחוזרים ושוהים שעה, ולפי שהמון העם אינם בקיאים בכך הקדימו פסוקי דזמרא וקריאת שמע לתפלה, כי הם הענינים השרשיים לאילן זה וכוונות הכרחית.

וזה שאמרו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא, בהפך ענין התפלה שהיא דבור עם אלקים השומע דברים שבלב, וצריך שיוציא הדברים בפה בלבד. ואמר בברכות כ"ד המגביה קולו בתפלתו מקטני אמנה ומנביאי הבעל, וכן למדנו מחנה "רק שפתיה נעות", אם כן אין מענין התפלה להשמיעה לאנשים. אמנם המאמרים המלמדים אותנו בינה בשרשי האמונה ובסדר המעשים צריך להשמיעם לאזנינו, כמו שנאמר שמע ישראל...

אמנם מחויב שמעשיו הקודמים מסכימים לדברי התפלה, ואם לא כן יקדים התשובה והטהרה, כי לבקש מאלקים בבגדים צואים היא עזות גדולה, וכן בתפלת שלמה (מ"א ח') שהצרות יבואו בעד פשעם, ואין התפלות והצומות עיקר כמחשבת ההמון, כי אם השמיעה בקול ה' והכניעה.

ובעקר התפלה רמזו חז"ל במה שיסדו ג' ראשונות ואחרונות ותפלה באמצע על סדר ברכת כהנים המתיחסת אל מעשה הקרבן, כי שימשך מהחסד האלקי לגמול להם שכר חלף עבודתם, שהעבודה תכלול "בכל לבבך", החכמה והמדע, "ובכל נפשך" חיי הגוף, "ובכל מאדך" הנכסים, כי העבודה השלמה תתכן רק אם ישכיל לפני העבודה כי הוא ית' ראוי ליעבד, ומשם תתהווה הכונה השלמה בעבודה לפי השכל. והמעשה הנכבד יתכן רק אחרי הוצאות רבות על בית המקדש והקרבנות, וגם צריך למסור הגוף לשרת...

ומה שאמרו בשבת י"ב אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקים לו וכו', רחוק שתהיה כוונתם כי אין מלאכי השרת מבינים ארמית, כי הם ראשונים לכל מדע, אך כוונתם לזרז האנשים להזכיר בתורה ובחכמה עד שתוכר שלמותו בבואו להתפלל על יד סדור לשונו בלשון התורה הקדושה, ולא בלעז המשותף לנשים ולנערים. אמנם בחולה שהשכינה מראשותיו בתורת חסד ירחם עליו ולא הקפיד, כבגמרא שם... אמנם בתורת זכות וסיוע אין נזקקים רק לשואל בלשון התורה, ולכן היטיבו החכמים והחסידים הראשונים לייסד פיוטים נפלאים משבחות ה'.

ומה שאמרו בירושלמי ברכות פרק ה' ה"י א"ר חייא בר אבא מיומוי לא איכונית, חד זמן בעית כוינית והרהרית בלבי מאן ליעול קמי מלכא קדמאי אלקפתא או ריש גלות... א"ר מתניה מחזיק אנא טיבו לרישי דכד הוה מטי למודים כרע מגרמיה. ואם אנוסים בכך מדוע מפרסמים להכשיל הרבים? אלא מגזימים בכך לומר שאין צריך לומר כי הפונה לקיר ונראה משתחוה וכו' ולבו שוקע בעסקיו הזמניים שהוא מגונה, אלא אפילו המחשבה בענינים העיוניים מזקת מאד, וכבשבת ו' זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. ובהיות חכמים אלו תמיד בחיים המחשביים חשדו עצמם שלא כוונו בתפלה יפה ומחשיבים עצמם כמהרהרים בדברי הבאי, כך חשב ר' חייא בברכה השיבנו על מדרגות האנשים, ולשמואל קרה זאת בברכות חונן הדעת, שעיין בכוחות הנפש המוכנים אפרוחים, ובם יגביה האדם לעוף, ור' בון בעברו על "וקונה הכל" עיין בסדרי בראשית גבוה מעל גבוה, ור' מתניה היתה כוונתו מעוטה כל כך בעיניו עד שנדמה כאילו מעצמו כורע לפי הכוונה שהיתה ראויה להיות.

הנה עשה התפלה כונה תכליתית לקרבנות שהן מפנימיות הלב, ואין ספק שקרוב ה' לקוראיו באמת, וגם נחלת העולם הבא בה, כי ההצלחה הנפשית דבקה בהשכלות הנפשיות, והתפלה מזון הגוף והנפש.. (ויקרא ו ב שער נח)

...ובמה שנראה ביותר חוזק אהבתו להם הוא שנתן להם סדר המועדים הקדושים שיהיו עצורים לפניו כבנים הנקראים אל אביהם לפרקים ויגיעו על ידו לתועלת גדולה בהיות המועדים סימנים וציורים חזקים לכל שרשי התורה והאמונה... שאמרו בתפלה, "ורוממתנו מכל הלשונות", ופירושו "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת", ולפעולת האהבה אומרו "וקדשתנו במצוותיך" כמקדש אשה, ואחר כך על פעולת הרצון "וקרבתנו מלכנו לעבודתך", שהיא הקירוב והדיבוק השלם... (שם כג ב שער סז)

כפי שחויב שיהיה התכלית האנושי מצוייר ציור שכלי ביחידי סגולתו, כן חויב שימצא רושמו באופן שירגישוהו כל אנשי כללותו. וכמו שאמר במשלי ד' "עיניך לנכח יביטו" וכו'... וזה שאמרו בברכות ו' כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, עם שפשוטן של דברים על מקום התפלה, עיקר כונתם על המקום המושכל והמיוחד, שאברהם אבינו הראה שיש סבה אחת לכל הנמצאות, וקבע להם בה מקום מיוחד לתפלתם, וכן ראוי שיושם לכל מתפלל מקום קבוע מוחש ומורגש לישר אותו אל הכונה, וכן עשה אברהם כמו שכתוב "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה". וכל ישראל יכוונו למקום קדש הקדשים, ועל ידי זה לאביהם שבשמים, וזה שאמר דוד "ישלח עזרך מקודש", שיכון לבו אל הקודש.. (במדבר א א שער עב)

...וכן משפטנו עם אלקינו, בהיותנו בצלמנו כדמותינו נבא לבקש צרכנו בחק זכויותינו ובחוב הבא על כל הנמצאות להפיק רצוננו ולעבוד עבודתנו, וכשנחלשה זכות זו יבואו המבקשים בתחנונים וכאשר ננעלו שערי תפלה לסבות חסרונותינו נחזור אחר צדדים בלתי הגונים, יש נהנה בלא ברכה והודאה, ויש בגניבת הדעת העליונה, ויש חוטאים ביד רמה, ועל זה בא העונש... (דברים ג כג שער עא)

ארחות צדיקים:

...ואיזה נקרא קריאת אמת, זהו המפנה לבו מכל דבר שבעולם ומתקרב אל הקב"ה לבד, ושכלו הולך ומתחזק להדבק באור העליון, וישים מחשבתו בחשקו תמיד. וזה הענין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו, ומפני זה ירבה כל חסיד להפרד ולהתבודד ולא יתחבר עם בני אדם רק לצורך גדול. אבל אם התפלל בהנעת שפתיו ופניו אל הכותל ומחשב בעניני צרכיו, ויקרא בלשונו ולבו בענין ביתו, או שיחשוב להתכבד היאך קולו ערב, כדי למצא חן בעיני בני אדם לקבל מהם שבח, אז אין עבודתו אמת, והוא מאותם שנאמר עליהם "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם" (ירמיה י"ב). לכך אנו מתפללים וטהר לבנו לעבדך באמת, שנעשה כל עבודתנו באמיתות ונאמין בלב שלם ובנפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא עבור ממון או רמות רוח... (שער האמת וראה שם עוד)

אברבנאל:

נצב על ראש הגבעה - לרלב"ג כדי שיראו שבתפלתו מנצחים, או לכוון לבו עלה לראש הר סיני. ויחלוש יהושע - עוון ישראל היה גדול ויהושע עם התפלה לא הועילו להשמידו, והתפלה הועילה שלא נפלו מישראל ושיכופר עוונם. (שמות יז י ויג)

ד', הוראת המזל הפרטית תתבטל גם על ידי תפלה וזכות מאדם פרטי, כמו שאמר "בי חשק ואפלטהו" וגו'... (דברים ד כא)

ויפרש כפיו - הוא שאלת החסד האלקי. (מלכים א ח כב)

...וזכר ג' מיני תפלה, רנה שהוא שבח הא-ל, תפלה שישפוט עצמו כשהוא חוטא והמעטת כחו, ותחנה היא בקשת הצרכים. (שם שם מ)

לבקש תפלה - שבעת הכעס לא היו הנביאים רשאים להתפלל על העם, כמו שכתוב בירמיה "ואתה לא תתפלל" וגו', ובתפלה ובתשובה צריך האדם להתעורר קודם מעצמו ואחר כך יסיעוהו משמים. (דניאל ט ג)

ספורנו:

ותקרא שם ה' - הנה קריאת שם ה' היא התפלה אשר בה שבחו של הקב"ה במחשבת המתפלל או בדבריו כאמרם ז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום אחר כך יתפלל, כי בזה יכוין המתפלל לא-ל ית' כענין "שויתי ה' נגדי תמיד", וכן "קראתי שמך ה'"... אמר אם כן שכאשר התפללה סדרה שבח הא-ל יתברך שדבר אליה באמרה אתה א-ל ראי... (בראשית טז יג)

ושב שם - לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח, כענין אמרם רז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום. ועשה שם מזבח לא-ל - לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם, כענין אמרם מברך ברוך ששה לי נס במקום הזה. (שם לה א)

ויזעקו - זעקו מכאב לב על עבודתם, כענין "הילילי שער זעקי עיר". ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה - לא בשביל תשובתם ותפלתם אבל כמקנה על אכזריות המעבידים, כאמרו "וגם ראיתי את הלחץ". (שמות ג כג)

וישמע אלקים את נאקתם - ותפלת קצתם שהתפללו אז מצדיקי הדור, כאומרו "ונצעק אל ה' וישמע קולנו". ויזכר אלקים את בריתו - שאמר "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך להיות לך לאלקים" וגו', וזה יעשה בכל קראנו אליו, כמו שהעיד אחר כך באמרו "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' ואזכור את בריתי". (שם שם כד)

ויצעק משה אל ה' - שיסיר אותם הצפרדעים בלבד אשר שם לפרעה וישארו ביאור, ובזה הוצרך לתפלת צעקה דפלגא מן שמיא לא יהבי. (שם ח ח)

ואנוהו - אעשה נוה לשכנו בתוכנו, ובו אתפלל אליו בלבד ואעבוד כראוי למטיב ומריע, כאמרו "ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה", כי אמנם העבודה והתפלה מכוונים למצא חן... וארוממנו - בהשתחויה והכנעה ובהודיעי לכל שהתכלית המכוון לעשות רצונו הוא הטוב מכל התכליות בהיותו מרומם על כל ברכה ותהלה, כענין למדני לעשות רצונך כי אתה אלקי. (שמות טו ב)

ומטה האלקים בידי - להראות לעם בו את זמן תפלתו, כדי שיכונו לבם ויתפללו עמם, כענין המניפים בסודרים באלכסנדריאה של מצרים. (שם יז ט)

אל תבהל - להתפלל על הרגל לשונך. ולבך אל ימהר - מקודם שתכוין אליו לבך. כי האלקים בשמים - מתפשט בכולם על ענין אחד שהוא בלתי גשמי. ואתה על הארץ - במקום מיוחד כראוי לגשמי, ולא במהרה תוכל לכוון דעתך אליו, על כן יהיו דבריך מעטים - לא תאריך בתפלתך מהצורך, שמא תסור מהכוונה הראויה. (קהלת ה א)

מהר"י יעבץ:

אל תפרוש מן הצבור - ...אלא גם עם החסיד הוא מדבר, לבל יחשוב כי בדידותו תועילנו מחברתם, כי הוא דבק בבוראו והא-ל עושה רצונו כמו שכתוב למעלה, ולמה יתחבר אל האנשים המטרידים אותו מעיונו, אמר שלא יעשה כן, כי זכות הרבים גדול מעל שמים כמו שפירשתי למעלה. ולזה סמך זו המשנה לכאן. ובזה אזהרה גם כן שלא יפרוש האדם מן הצבור לבלתי סבול עול המסים, כי המצטער עם הצבור חולק עמהם בזכותם, כשהצבור מתקבצים להתפלל ולקדש את ה' אז היא עת רצון ומסתיר פניו ממומי הרשעים ואין דן אותם אלא לפי שעה, ונמצאו שלמיות המתפללים וזכויותם רבים ומבהיקים, לפיכך הפורש מן הצבור אף אם הוא חסיד הפסיד היותו נהנה מן הזכות הרב ההוא, וזהו (תהלים ק"ב) "ולא בזה את תפלתם", בלשון שולל ולא בלשון מחייב, וקבל תפלתם לא אמר, לומר כי אין עונות המתפללים מעכבים, ובתנאי שיהיו שומרים משמרת הקדש יראת המקום אשר הם מתפללים בו. והכונה בתפלת הכלל יהיו טובים באשר הם שם... (אבות ב ה)

המפרשים ז"ל פירשו אל תעש תפלתך קבע, משוי, כעבד ישאף צל ועבודתו למשא עליו. וזה הפירוש אינו נכון, ועוד היה ראוי לומר אלא בהמתנה וביישוב. ועוד הראיה שהביא אינה מן הענין. והנ"ל אף על פי שתהיה זהיר בקריאת שמע ובתפלה על תעש תפלתך קבע, רוצה לומר עיקר בהשגת בקשתך ולא תתלה כלל בכוונתך אלא תחנונים, כשואל על דרך חסד וחנינה, והביא ראיה מוחלטת על זה, כי חנון ורחום הוא, ומצד טובו הגדול הוא מרחם על בריותיו לא מצד זכותם אלא שהמתפלל מעורר הרחמים. אמרו ז"ל ירד ר' אליעזר לפני התיבה ואמר כ"ד רננות ולא נענה, ירד ר"ע ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה ונענה, והטעם כי ר' אליעזר הגדול היה לו זכות אבות ובטח בזכותו ובזכותם, ור' עקיבא לא היה לו זכות אבות ולכן היה מתחנן מצד טובו הגדול, ודבריו יוכיחו ונענה...

כלל כל דברי התנא, אמר שהיה זריז וזהיר בקריאת שמע ותפלה קיץ וחורף כזית שעלהו רענן לעולם, ולא ימנעהו קור וחורף וקוצר לילות הקיץ להשכים לבית אלקים, ועם כל זה לא היה בוטח על תפלתו כלל זולתי בחסד אלקים עולם ועד. ואומרו עולם ועד חוזר לחסד אלקים שאין לו תחלה וסוף, מה שאין כן זכותו שיש לו תכלית. וזה כי הבוטח בזכותו מגיע עד שמים, והעובד על מנת שלא לקבל פרס אין קץ למתן שכרו, כי הוא מושגח מאתו ית' פנים בפנים, וענינו מעל שמים...

הוי זהיר - כאשר חקרנו אלה הב' מצות מצאנו בהם ד' מעלות על שאר המצות, ב' על כולן וב' על רובן. א', כי כל המצות התלויות בזמן אין זמנן קצר כאלה, כי כל היום כשר למילה ולנטילת לולב ולהניח תפילין וללבוש ציצית, אמנם אלה למצוה מן המבוחר אין להם כי אם שעה אחת משיכיר בין תכלת ללבן. ולזה אמר הוי זהיר... הב', כל המצות אחר שידע שהוא עושה מצוה לדברי הכל יצא ידי חובתו, אף על פי שתהיה מחשבתו משוטטת בשאר צרכיו, אמנם באלה צריך כונה לבד היותו מכוין לעשות מצוה. הג', כי רוב המצות נעשות ביחיד, ואלה צריכין קהל ועדה, (ויקרא כ"ג) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולכן מי שנמנו חבריו להתפלל והוא אינו שם פגם גדול הוא לו... והד', כי המצות כולן צרכי הנפש וקשוטיה, כמו שהדברים אשר ברא בוראנו ית' בזה המציאות צרכי הגוף, אילו ימלא אדם ביתו כסף וזהב ולא יהיה לו מים או מלח אם הוא במקום שאי אפשר לקנותו ולא ימלא חסרונו אדם אחר יהיה חסרון גדול בביתו, כך האדם צריך להזהר בכל המצות כדי שתמצא נפשו כל הדברים הצריכים לה ולא תמצא חסרה. ואלה המצות הרמות והנשאות הם צורך גדול לנפש כמים וכתבואה שאי אפשר לחיות בלעדם, ולכן מי שפושע באלה פושע בנפשו פשיעה גדולה... והמבקש אין צריך לומר שלא יבקשם וירדפם, כי אפילו בעת שהכל רודפים אחרי המצות כמו זמן התשובה בכל שנה ושנה או קריאת שמע ותפלה בכל יום אז הוא ישן ונרדם, ולזה אמר הוי זהיר לפחות בקריאת שמע ותפלה.

מאי קבע? אמר ר' יעקב בר אידי א"ר אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי. ולפי זה יהיה הפירוש אף על פי שתהיה זהיר בקריאת שמע ותפלה אל תהי עליך כחק קבוע כעבד ישאף צל אלא תחנונים, כי המתחנן לפני אדוניו הוא לו כדבר חדוש, ואין תחנוניו עליו למשא. ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. הוא מה שפירשתי, כי לא יחשוב כי כונתו וזהירותו יכריחו לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, רק תהיה בלשון תחנונים, כי על חסדו ית' ישען... כך השי"ת ברא עולמו כדי להיטיב, ואתנו בחר לתת הטוב ההוא, על כן צוה אותנו במצותיו, ורצה הקב"ה לזכות את ישראל עיקר השכר בעבור חנינתו לא בעבור מעשינו, כי חנון ורחום הוא, על כן אל תעשה תפלתך עיקר להפקת רצונך. וזהו דעת מי שאומר מאי קבע, כל שאין תפלתו תחנונים... והוא פתח תקוה לבעלי תשובה, כי בחסדו הגדול נשענים...

והנה תחלה הזהיר על קביעות זמן התפלה, והוא בנוי עם תנאי הכוונה שזהו הזהירות, אחר כך על החסידות להתפלל בתחנונים, אחר כך אמר לפחות אל תהי רשע לבדך, כי כמו שהעושה המצות לעיני הבריות מקבל קצת שכרו, כך העושה עבירות ושנאוי מן החכמים מקבל קצת ענשו... ולזה אמר אל תהי רשע לבדך להתפלל בלא כוונה, כי בזה אתה רשע בפני עצמך כי בני אדם אינם מרגישים ברשע זה אלא אתה לבדך. (אבות ב טו)

אלקי - כתוב (תהלים קמ"ה) "קרוב ה' לכל קוראיו", והם הבוטחים בו ומאמינים כי אין ישועה כי אם מאתו, ואלו הם המרבים בתפלה. ואמר רבינו יונה כי המכוון לתפלת שליח צבור כאלו התפלל ב' פעמים ומובטח לו שתתקבל תפלתו. ומעשים בכל יום מרבותינו הקדושים שהיו מתפללים על עצירת הגשמים ולא היו נענים ביומם, והיו מתענים למחרתם ונענים. והמתפללין ואינם חוזרים ומתפללים אינם קוראים אותו באמת. ואתן לך משל, הגע עצמך שאבדת מרגלית טובה, אם אתה מסתפק היכן נפלה, בכל מקום אשר תבקשנה לא תטרח אחריה יותר מדאי, אבל אם ידעת שודאי לא נפלה כי אם במקום ההוא תבקשנה ותחזור ותבקשנה עד שתמצאנה. כך המאמינים כי אין ישועה כי אם מאתו יהיו נענים.

אקרא יומם - ואף על פי שלא תענה והיה ראוי שאשתוק מתפלתי בלילה, לא עשיתי כן אבל התחזקתי בלילה יותר מביום. (תהלים כב ג)

שמרה - יחתום תפלתו מענין פתיחתה ויתפלל על עצמו תחלה, ויאמר מה שכתבו קצת, כי התפלה תועיל לכל מחלה, כי היא עצמה נותנת הכנה למתפלל, כי המתפלל בוטח בהשם, ומעלת הבטחון גדולה מאד. (שם כה כ)

והתענג - ירצה ואם תרצה איזה דבר מטובות זה העולם העמק שאלה לבוראך, כי לא ימנע ממך אשר שאלו עיניך, וקרא התפלה תענוג לרמוז על איזו תפלה יאמר, והיא הנאמרה בכוונה גדולה עד שיתענג המתפלל בדבוק ההוא, כאומרו (שמות כ"ד) "ויחזו את האלקים" וגו', ותרגם איש האמת ע"ה והוו חדן בקרבניהון דאתקבלו כאלו הוו אכלין ושתין. והתפלה כחה כח הקרבנות... ואמר אחד מחכמי התלמוד (עיין ברכות ט') שיום אחד שכוון בתפלתו שלא פסקה שמחה ממנו כל אותו היום. וחסידים הראשונים היו מגיעים מתוך כך למדרגת רוח הקדש, על כן אמר והתענג. וכבר הורה בזה כי לזו הסבה יאחר השי"ת הצלחת הצדיק, כדי שעל ידי שאלת צרכיו יתענג וישא אל אלקיו פניו. (שם לז ד)

אל א-ל שמחת גילי - גילה אחר שמחה, ויתכן לומר עוד אז"ל (מ"ת וירא) שהתפלה חשובה כקרבנות ויותר על כן, והאמת כן הוא, כי לא תצטרך לדברים חוץ ממנה, וראינו הנביאים נמלטים אל עיר מקלטה תמיד בעת צרתם, ומשה רע"ה בעון העגל והמרגלים, וכל החסידים עד היום קוראים ונענים. ואם כן למה צונו בתורתו על הקרבנות? והתשובה כי התפלה תצטרך עיון רב וכוונה יתירה, ומי ומי הזוכים לכך, וכבר היו מונים חכמי התלמוד (ברכות ט') פעם אחת בכל ימיהם, ואותה הפעם אף לא בשלמות, אבל הקרבן היה תלוי במעשה ובתנאי שלא תהיה בו מחשבה פוסלת היה לריח ניחוח, והיו מובטחים שיקובל הקרבן יותר ויותר מן התפלה. לזה אמר אל א-ל שמחת גילי - כי שם אעשה הקרבנות בשמחה ובבטחה, לא כמתפלל שצריך לשפוך דמעה. (שם מג ד)

...ויש דרך אחרת בה נוכל להתקרב אליו ולהפיק רצון מלפניו, והיא התפלה, ובה קולא וחומרא מן הקרבנות. אמנם הקולא בב' דברים, הא' למהירותה, כי המתפלל יענה מהרה יותר מהמקריב קרבן, כי הוא יצטרך לדברים רבים ולזמן רב, הלא תראה משה רע"ה בעון העגל, שאמר (שמות ל"ב) "ועתה הניחה לי" וגו', נמלט מהרה אל עיר מקלט התפלה... הב', כי הקרבן לא יתקרב בכל מקום כי אם במקום מיוחד, והתפלה בכל קצוות הארץ, ואפילו במעי הדגה, והחומרא כי צריכה כונה גדולה, ומי ומי הראוי להתפלל תפלה ישרה, וכמה חסידים התפללו ולא נענו, ועם כל זה בצוק לב המתפלל הדבר ידוע, אבל יותר מובטחת עבודת הקרבנות להתקבל מעבודת התפלה, יען כי התפלה צריכה כונה גדולה, והיא תלויה במחשבה, והקרבן עקרו תלוי במעשה, והיה מתקבל לעולם... (שם נ ז)

..."ובכל מקום מוקטר מוגש" וגו' (מלאכי א'), קרא התפלה קטרת וקרבן, להגיד כי כחה כח הקרבנות, ולא יפול מקדושת שמו ית' אפילו כחוט השערה. ואולי שכיון באומרו מקטר מוגש על תפלת שחרית וערבית, ומנחה טהורה רמז אל תפלת המנחה, ולפיכך קראה הקטרה כי האדם טרוד באותו הזמן, וכיון שהוא עוזב את כלם ומתעסק בתפלה פעולתו זכה וטהורה יותר מתפלת שחרית וערבית... (שם)

...ועתה שגרמו עונותיהם ימלטו אל עיר מקלט התפלה, הנה נתבאר לנו ענין נכבד תודה לא-ל על פי התורה נביאים וכתובים. ואחשוב שלזה מסר דניאל עצמו על התפלה בחוצה לארץ, כי בהקרבת הקרבנות היה מודה במלכות שמים, אבל בחוצה לארץ אם לא היה מוסר נפשו עליה היה כמודה בע"ז, וראה זה הענין כי נכבד הוא, ומשה רע"ה רמז ענין זה המזמור בפרשת ואתחנן (דברים ד') "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם" וגו'. ויתר יצדק זה המאמר כשאנו בין האומות, ואמר (שם) "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו"... (שם ט)

האזינה - התפלות השלמות ב' מינים, הא', כי יתפלל המתפלל בכוונה שלמה. הב', שיתחלחל לפני הבורא, כאלו כל חייו תלויים בשאלה ההיא, וכאלו אם לא יענה אין לו עוד תקוה, וזו קרויה תחנה... ולזה אמר האזינה תפלתי, כי התפלה צריכה האזנה אל שתתקבל, אמנם התחנה בראיה לבד, ולזה אמר ואל תתעלם מתחנתי, שאם תראנה בידוע שתעננה... (שם נה ב)

אני - מב' טעמים ישמע הא-ל התפלה בעת צרה, הא', כשהמתפלל קורא לא-ל תמיד, קודם הצרות, אז"ל (ירושלמי תענית פ"ג ה"ו) אוקיר לאסיא עד לא תצטרך ליה, כי הקורא אל הא-ל ית' בעת צרתו לבד, עליו הכתוב אומר (ירמיה ב') "ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו". אבל הקוראו תמיד בעת צרתו יזכרו כל תפלותיו. וכתיב "ויעתר" (בראשית כ"ה) כי רבוי התפלות כדמיון קשירת חבל בחבל לדלות מים מבור עמוק, וכן כתוב (שמות ב') "ותעל שועתם" וגו'. הב', תפלת הרבים, כי מה לי הרבה תפלות מהרבה בני אדם או תפלות הרבה מיחיד בזמן מרובה. והנה אמר דוד כי בב' אלה ייחד בטחונו, הא' התמדתו בתפלה קודם הצרה, כאומרו "ערב ובקר וגו' וישמע קולי" כבר שמע קולי פעמים רבות, ועוד ב' כי תפלתי עתה בעת צרה היתה ברבים זכאים שהיו עמדי. (שם נה יט)

...וכבר הגידו לנו חז"ל (ברכות ו') כי בזכות התפלות אנו נצולים בגלותנו, כי הם תמורת הקרבנות, אשר בזכותם נחיה בארץ הקדושה. וכן דוד, בזכות תפלותיו וזמירותיו היה ניצול מאויביו. על כן התחיל שמעה אלקים רנתי - ולפי שהתפלה צריכה ב' תנאים עצמיים, א', הכנת המקום, כי ידוע שארץ ישראל מוכנת לעלות התפלות לשמים. הב' הכנת המתפלל, והיא כונתו הזכה והישרה, ומהמבואר שאלו הב' דברים נאחזים זה בזה, כי היושב במקום טהור וקדוש יושפע עליו רוח חן ותחנונים, ויכוין בתפלתו בקלות. ובהיותנו בארץ גלותנו אזלו ממנו שתיהם, אמר, כי התקון בזה ב' דברים, הא' מצד הרננות אשר תקנו לנו קדמוננו להקדים לתפלותינו, וכתב בספר האורה, כי כל דבריו דברי רשב"י, כי הזמירות מכינים מקום לתפלתנו שתתקבל, יען כי הם מגרשים ומסירים המטרידים, ומונעין אותן מליכנס לפני המלך ה' צב-אות, ולשון זמירות מלשון (ישעיה י"ח) "וכרת הזלזלים במזמרות", ועל זה אמר דוד ע"ה (תהלים קי"ט) "זמירות היו לי חקיך" וגו'...

והב' בהתבודד המתפלל, ובצוק לבו, וזה דומה לתלמיד שלא יתחדד הרבה, שיצטרך לעיין כפלים מאותו אשר הוא מחודד הרבה, ולכן לחסרון המקום יצטרך המתפלל להצטער הרבה, ומתוך צרת לבו יושפע עליו רוח חן, כאומרו "משגב לעתות בצרה". ומצינו בכמה מקומות שהשי"ת קרוב לנשברי לב, והנה יהיה זה, המקדים הזמירות ומצטער בתפלתו, שלם לענין תפלתו, כאלו היה בבית המקדש ממש (שם סא ב)

הנה מבואר כי המכניע עצמו ומתכוין בתפלתו מושך עליו חוט של חסד, כאומרו (ישעיה ס"ו) "ואל זה אביט" וגו' (אל עני ונכה רוח), נמצאת הכנעתו והשפלתו סבת רוממותו, כי המגביה עצמו הקב"ה משפילו וחבטו בקרקע. (שם שם ג)

כי היית מחסה - התפלה הראויה תועיל לבעליה ב' תועלות עצומות, הא', היותו ניצל מאויביו, כל אוכליו יאשמו, כי הוא תיק של קדושה, כאומרם (גטין ז') השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם. (שם שם ד)

אחסה בסתר כנפיך - ההשגה כפי הקורבה, נמצאת התפלה פדיון הגוף והנפש יחד, תחת אשר הערה למות נפשו וענה גופו, הא למדת שהגורע גופו כחו ונפשו בעבודתו ית' הוא המוסיף תוספת אין לו שיעור... (שם שם ה)

שומע תפלה - בב' דברים נבדלה התפלה מהקרבנות, הא', כי הקרבנות במקום מיוחד, והתפלה בכל מקום, והקרבנות באדם מיוחד, והתפלה מכל פה. והטעם בזה, כי התפלה תמשך מצד היותנו כלנו מעשה ידיו, וכל פועל ישתוקק למעשה ידיו, והקרבנות היא מעלה מיוחדת נמצאת בישראל לבד, והם ראיה ששכינתו בתוכם, ולזה אמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו, כי נתקבצו בציון. (שם סה ג)

תפלה לעני - לג' סבות יקבל ה' תפלות המתפללים לפניו, הא', להיותו עובר על מדותיו, עלוב ואינו עולב, הלא ידעת ענין ר"ע עם ר' אליעזר (תענית כ"ה), וכן כתיב (ישעיה ס"ו) "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח". הב', להיותו משבר תאותו לכבוד יוצרו, הג', להיותו מרבה בתפלה, ואז"ל (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה) כל המרבה בתפלה נענה, דכתיב (ישעיה א') "גם כי תרבו תפלה" וגו', ולזה אמר (שם ס"ב) "המזכירים את ה' אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו". לשלשתם כיון, הא', שהוא עני וכואב ושפל, עלוב בלתי עולב, כי יעטוף - שיסוג אחור ממה שתשאלהו נפשו, והג', שישפך שיחו - רבוי תפלה. וכיון שכן ה' שמע תפלתי - והשועה תבא אליך, כי כן דרכה, דכתיב (שמות ב') "ותעל שועתם". (שם קב א)

מדרש שמואל:

אי נמי אפשר שכיון במה שאמר אל תפרוש מן הצבור - שכשיתפלל האדם את תפלתו לא יסדר אותה בלשון יחיד על עצמו לבד, רק בלשון רבים, כאלו הוא מתפלל בעדו ובעד כל הקהל, ובזה תקובל תפלתו, כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה, כמאמרם ז"ל, וכן שמעתי בפירוש פסוק "וצומו עליו וגו' וגם אני ונערותי אצום כן"... (אבות ב ה)

...ועל ענין חשיבות התפילה אמר דוד המלך ע"ה "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", כי הנה בזמן שבית המקדש קיים על ידי הקרבנות היה נמשך אור ושפע עליון על הנשמות, ואמר דוד כמו חלב ודשן של הקרבנות שהיו קרבים על גבי המזבח, כן נפשי תשבע עתה מהשפע העליון במה ששפתי רננות יהלל פי, דהיינו התפלה שהיא במקום פרים. אי נמי הכונה ושפתי רננות - כל אדם ששפתיו הם שפתי רננות שמשבח תמיד לאלקיו, פי יהללנו לאחרים, ואני אוהבו ומכבדו אם זכרתיך על יצועי, כשאני הולך לשכב על מטתי אם אני זוכר ושמתי מגמת פני לקום, זה גורם לי לקום באשמורת שהיא קודם חצי הלילה, כי שלשה משמרות הוי הלילה, ובשתים אני קם להגות ולעסוק בתורה.

ואמר וכשאתה מתפלל - משום דכמה פעמים האדם מתפלל והוא אינו שם לבו, כי לבו בל עמו בלא חושב מחשבות, ונמצא שפיו ושפתיו הם המתפללים ולא הוא עצמו, ולזה אמר וכשאתה מתפלל וכו', כלומר שהתפלה היא בכוונת לבך, דהשתא אתה הוא המתפלל, לא למען זאת תעיין בתפלתך ויעלה על דעתך לומר כי ראויה תפלתך להתקבל כיון שהתפללת בכוונה, רק אל תעש תפלתך קבע, כלומר שראויה היא להתקבל וחוק קבוע הוא שתקובל, אלא חשוב שהוא רחמים ותחנונים, ואם לא יקבלוה אינך ראוי שתקובל, ואם יקבלוה הוא חסד מאתו ית' אף שלא היית ראוי.

אי נמי אמר הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה, דהיינו תפלת חובה, שהיא חוב מוטלת עליך ואם רציתה עוד להתפלל תפלת נדבה מעצמך וזה שאמר וכשאתה מתפלל שהיא משלך נדבה יותר על החוב המוטל עליך, לא תתפלל אתה שהיא תפלת נדבה תחלה ותעשה אותה עיקר ואחר כך התפלה שהיא חובה עליך, וזה שאמר אל תעש תפלתך קבע, כלומר שהיא תפלתך אותה שהיא נדבה לא תעשה אותה עיקר, אלא הוי מתפלל בתחלה תפלת חובה ואחר כך תפלתך שהיא נדבה תעשה אותה לתוספת רחמים ותחנונים לפני המקום, ואף אם לא תעשה אותה עיקר אף על פי כן הוא ית' יקבלנה וימלא משאלותיך, כי אל חנון ורחום הוא.

אי נמי השמיענו כי אין צריך לתפלה רק זהירות לא קביעות, כלומר שאם האדם רוצה לעשות עיקר וקביעות מן התפלה ולהיותו כל היום מן הבוקר עד הערב עומד ומתפלל בכל יום ויום ועושה תפלתו עיקר ותורתו טפלה ואוטם אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, וצריך האדם שיעשה תורתו קבע ותפלתו די לו זמנין תלתא ביומא. ועל כן אמר שמאי בפרק א' עשה תורתך קבע. ורבי שמעון השמיענו בכאן השלילה בתפלה, ואמר אל תעש תפלתך קבע להאריך בה כל היום אלא קצת רחמים ותחנונים לפני המקום, ונתן טעם לזה ממה שאמר הכתוב כי חנון ורחום הוא וגו', שאם הוא ית' לא היה רחום אפשר שהיית צריך לצעוק כל היום עד שיכמרו רחמיו עליך, ואין צריך לתפלה רק זהירות לקום בבקר בטרם יכיר איש את רעהו...

והנה יוצא לנו מכאן אזהרת הכונה בשעת התפלה, כי תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה, ובעונותינו רוב העולם חולים חולי זה ולא ידעו ולא יבינו כי כח הכונה והמחשבה הטהורה אין חקר לתבונתה... וכמו שאמרה תורתנו הקדושה, "ככל אשר אני מראה אותך", הוא מחובר עם מה שכתב למעלה "ועשו לי מקדש", והכוונה שיזככו המשכן התחתון האומנים במחשבות ובכוונות גדולות רוחניות עד שיהיה שוה ככל המשכן אשר אני מראה אותך, שהוא העליון... הבטיח השי"ת ואמר "וכן תעשו", ולזה מלא את בצלאל חכמה לחשוב מחשבות וכוונות טהורות.

אי נמי ואל תהי רשע בפני עצמך, כלומר כי אף שתפלת היחיד אינה מקובלת כתפלת הצבור, כענין שאמר הכתוב "פנה אל תפלת הערער", שהיא תפלת היחיד, פונה אותה אם היא ראויה להתקבל אבל תפלת הצבור לעולם לא בזה את תפלתם, אף על פי כן כשאתה מתכוין בתפלתך בהכנעה בכל לב ובכל נפש בדרך רחמים ותחנונים לפני המקום אף שהיא תפלת יחיד שאתה התפללת בפני עצמך ולא בצבור, ולא ירשיעוך לומר שאינה ראויה להתקבל אלא מיד יקבלוה, וזה שאמר ואל תהי רשע בפני עצמך... וזה כי הצדיק אפילו הוא יחיד השי"ת מקבל תפלתו, ואפילו טרם יקרא הוא ית' יענה, ועליו נאמר יעתר אל אלקיו... (שם ב טו)

ספר חרדים:

...והמתגאה כמה רעתו רבה, שהרי הוא מנודה מפי חכמי הגמרא, שאמרו בשמתא מאן דאית ביה... ודוק ותשכח שתפלתו של המתגאה נמאסת, והרי אמרו ז"ל שגדולה תפלה מכל מצות ומעשים טובים, ואם תפלתו נמאסת קל וחומר לשאר מצותיו ומעשיו הטובים... (הקדמה)

כל מגמתנו בכל תפלותינו ובכל עבודתינו בלמוד התורה ובמעשה המצות אל אדון יחיד ית' להמשיך ממנו שפע אל ט' ספירותיו, שהוא האור הלבן ולאור התכלת שמחובר ללב להשפיע אלינו. וזהו שאמרו במסכת ברכות, המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, למטה לעשר ספירותיו, למעלה רמז לאדון יחיד שממנו האור זורח. וחתימת תפלותינו עלינו לשבח לאדון הכל, הוא אדון יחיד כי יוצר הכל הוא... וזהו שצוה רבי אליעזר לתלמידיו, כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים. ובמסכת אבות אמר ודע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך... וכיון שיעלה האדם על לבו לפני מי עומד ועובד מיד ירתע ויחרד חרדה גדולה, לכך אמרו חז"ל כשיעמוד אדם להתפלל יהיה באימה ובפחד, וכן בתחילת לימודו, וגם בכל מצוה שיעשה... וכן אמר רשב"י כל פקודא דלאו היא ברחימו ודחילו לאו פקודא היא, שהיראה והאהבה בעת הלימוד והתפלה והמצות הוראה שנותן לב לפני מי הוא עומד ומשרת, ובלא זה הוא דבר בטל וכמאן דליתיה דמי. ומי שלא למד חכמת הקבלה ועובד את ה' בתום לבבו, אף על פי שאין מלאכתו שלימה מלאכת ה' תקרא בשומו על לב ברעדה אדון יחיד. אך אשר למד החכמה הוא מסוכן מאד אם לא ישמר כמפני חרב שלא יחשוב בלבו שיש גשמות בעצמותו חס ושלום, וזה שאמר הכתוב "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה"... (פרק ד)

כתוב כה' אלקינו בכל קראנו אליו, ופירוש בספרי בכל קראנו אליו, ולא למדותיו וכתוב בספר אלימה בעין כל הענין הוא כי המדות הם לבושים וכסאות לא-לוה, וכאשר אנו מתפללים ומיחדים המדות על ידי המצוה או תפלה הכונה לתקן המדות להכנים שיהיו כסא אליו ויתקרבו אליו ויתוקנו לקבל אורו ושפעו, וזהו עבודתו, שהוא ית' לא יקבל תועלת מהעבודה, שכל ישעו וחפצו להטיב לזולת, וכאשר ימצא התחתונים בלתי מוכנים לקבל טובתו לא יוטבו ממנו בסבת מיעוט הכנתם, ונמצא טובו בלתי מתפשט בהם ואין הגרעון מצד עצמו כי אם מצד התחתונים, כי בלי זה אין רצונו להטיבם, והגורם הכנתם לקבל הטובה ההיא יקרא עובד, כי העבודה היא התקרבות המכון והכנתם לקבל הטובה הנשפעות ממנו... (פרק ה)

להתפלל בכל יום בכונת הלב, שנאמר "ואותו תעבודו", וכתיב "ולעבדו בכל לבבכם", אף על פי שהיא מצוה כוללת כל תרי"ג מצות, שעבדיו אנחנו שהוציאנו מארץ מצרים מהיות להם עבדים, ותמורת עבודת פרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה נתן עלינו יתברך עול עבודתו תרי"ג מצותיו... מכל מקום מפי השמועה למדו דיש כאן מצוה פרטית, זהו שאמרו בספרי איזו היא עבודה שבלב זו תפלה... כיון דהקב"ה תלאה בלב ואם לא כיון בה לא יצא ידי חובתו, ועונשו גדול מאד, כדכתב רשב"י פרשת פקודי כד קריב קמא מאריה וצלו צלותיה ולא חייש על יקרא דמאריה טב ליה דלא איברי... (פרק א מ"ע מן התורה התלויות בלב)

אף על פי שמצות התפלה עיקרה בלב, כמו שכתבנו למעלה, גם היא תלויה בפה שצריך להוציא כל תיבה ותיבה בשפתיו ובדקדוק יפה ובקול נמוך כדי שישמיע לאזניו, וכתב הסמ"ק וידקדק בכל מלה ומלה כאלו מונה זהובים, ואם לא הוציא בשפתיו כלל לא יצא לדעת רוב הפוסקים. (פרק ד מ"ע מן התורה התלויות בפה)

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע לפני ה' בכנופיא על כל צרה שלא תבא על הצבור כגון דבר או חרב או מניעת מטר או ארבה או מפולת וכיוצא בהם, כדי שיעלו כל העם על לב שאין זה מקרה אלא גזרת מלכו של עולם על העונות, וישוב כל איש מדרכו הרעה וישובו הגזל ויבכו לפני ה' ולא יוסיפו לחטא, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם" היינו תרועה בפה, דהיינו תפלה וזעקה... (שם)

תפלה מצות עשה מן התורה, וכתיב "ועבדתם את ה'" כדכתיבנא, וכיון דנקט לשון עבדות למדו רז"ל דצריך שיהיו ידיו של אדם בתפלה זו על זו על לבו כעבד לפני רבו. וכתב רבינו אברהם בנו של הרמב"ם דהני מילי בשלש ראשונות ושלש אחרונות, אבל באמצעיות שהם שאלה צריך שיהיו ידיו פרושות כדרך השואל, דאשכחן בתפלת אברהם הרמותי ידי אל ה', ותרגמו ארימית ידי בצלו, ובתפלת משה "אפרוש כפי אל ה'"... (פרק ה במ"ע מן התורה התלויות בידים ובכל הגוף)

אמרו כשיהיה אדם עומד בתפלה יהיו עיניו למטה ולבו למעלה. צריך ליזהר שיהיו עיניו סגורות בתפלה מפחד שכינה, ובזוהר מאן דקאי בצלותא בעי לכוונא רגלוי ובעי לחפייא רישיה כמאן דיתב קמי מלכא ובעי למכסיא עינוי בגין דלא יסתכל בשכינתא... אמרו בפרק אין עומדין שיתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, ופרש"י כדי שיסתכל ברקיע ויכנע לבו ויכוין דעתו על דרך כי אראה שמיך וכו', וכתיב "עיני לשמיא נטלית ומנדעי עלי יתיב", והיינו קודם שיתחיל התפלה, דהא בתפלה צריך שיהיו עיניו סגורות כדאמרן. (פרק ב מדברי קבלה ומד"ס התלויות בעין)

כל הברכות שאומר אדם מצוה שישמיע לאזניו, ואפילו תפלת י"ח שאומר בלחש צריך שיחתוך בשפתיו וישמיע לאזניו אך לא יגביה קולו עד שישמע חבירו, כך כתבו המפרשים. (פרק ג מ"ע מדברי קבלה ומד"ס התלויות באוזן)

...כתיב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, כלומר לפי כוונתו בתפלתו, דהיינו מהללו שאם באים לו מחשבות מהעולם נראה כי הוא כסף מלא סיגים לא יטהר לבבו ורחוק הוא, לכן ישתדל באומץ להתרחק מהקליפות וליטהר ולידבק ביוצרו ית'... בן אדם הלא ידעת כי מלאכי עליון נרתעים ומתרעשים בהללם לפניו, וכן הגלגלים מתמוגגים ומתגעשים בשירם, ואיך לא תשא קל וחומר להיות כך בהללך לפניו יתברך, ואתה עשית הרע בעיניו והכעסתו... והרי המחשב בתפלתו בדברי העולם דומה למשתף אחר בעבודת אלקיו, וכן כל מצוה שבה פניה... (פרק ד דברי כבושין)

אמרו ז"ל בעת התפלה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר, והרמז לשכינה שיסיר כל מחשבה רעה או אפילו בלתי רעה מלבבו, ולא יכוין אלא לפירוש מה שמוציא בשפתיו ידמה האדם זה העולם לקיץ יפה ואחרי מות לחורף קשה, ואם לא יכין בקיץ ימות בחורף. עוד יש לפרש שלא יהא דבר חוצץ היינו הגוף, אלא כאלו איננו בעולם וידבק נפשו בנפשו כקאלאמיט"ה בברזל... (שם וראה שם עוד)

...אמר דוד המלך ע"ה תן לו משלו, מהדעת שחננך יכוין בתפלתו וכל ברכותיו לכן תקנו בתפלת י"ח אתה חונן לאדם דעת, שפוך נפשך בתפלה, כדכתיב "ואשפוך את נפשי לפני ה'", היינו שתטרח לכוין בהזכרת ה' בדבקות, והיינו ואשפוך את נפשי ולהסיר המסכים היינו לפני ה', ראוי לנו לפשוט הגוף מהנפש בעת התפלה, כדכתב רבי יונה, וללבוש מעטה תפילין וציצית וקריאת שמע ותפלה, כשתשתוק תהיה עמו דשמו עולה ה"ס, ובו תדבק כשתדבר עמו תהיה... (שם)

אלשיך:

ועיני לאה רכות - תודיענו התורה הקדושה כמה מעלות לנפש תדרוש ה' ותתחנן אליו, שכמה מעלות והשתדלויות היו שיקבל רק את רחל שהיתה ראויה לו, ויפה, ואהבה והתנה "ברחל בתך הקטנה", ובכל זאת קדמה לו לאה. (בראשית כט יז)

אל אהרן ואל בניו - שאין תפלת האב מקובלת כבהתפללו עם בניו, וכן בהשוכר מעשה באליהו שאיחר לבית המדרש על שהקים את האבות לתפלה, ולא הקימם יחד שאם כן היו נענים, א"ל מי כמותם בעולם הזה, א"ל ר' חייא ובניו וכו'. (במדבר ו כג)

על הצר הצורר - ולא אמר על הצרה, כי במקום לצעוק על הצרה, שאז יבוקר פנקסם והמקטרגים יקטרגו עוד יותר, מוטב לשוב תחלה ולהלחם קודם בצר הזה ולהכניעו על ידי וודוי וצום וכו'. (שם י ט)

ואתחנן - או מלמדנו בזה התפלה, שיראה תחלה לפני מי עומד בהתפללו ויכיר שפלותו בעמדו לפניו. ב' יזכר כמה עונות לו ואיך ישא פניו לבקש. ג', וגם אם צדיק תמים יהיה הלא אימתו תבעתהו בתפלה, ועל זה סדרו קדמונינו מסדרי תפלתנו "אשאלה ממנו מענה לשון", "היה עם פיפיות" וכו', ועל זה תקן עזרא הסופר ובית דינו להקדים ה' שפתי תפתח, ובזה ישקיף וירא לנפשו בתפלתו. וג' אלו סדרם כאן, ואתחנן - שנותן מתנת חנם, ה' - שיפן אל רחמיו ולא אל אשמתי, א-דני - שיפתח שפתי ויעלה תפלתי.

או כוונת הכתוב רק על סדר התפלה, ואתחנן - שיורהו מה יתפלל, את גדלך - ברכת אבות, שהוא גומל חסדים טובים בלי שום צפיית גמול, ואפילו מביא גואל לבני בניהם. וכל זה הראהו בסנה, שהוא מיצר בצרת ישראל, ובא לגמול להם... (דברים ג כג, וראה שם עוד)

ונצעק אל ה' - העצה למי שאינו יכול להמלט מיצר הרע יצעק וה' יצילהו מידו. (שם כו ז)

...וכאן אמר להם שנצבים כולם למעלה לפני ה', והוא דבר בחר ה' מאד מאד, ועל כן הקפידו בתפילת ימים נוראים שתהיה באהבת שלום לשתקובל תפלתם, והוא סוד גדול, כי בהתאחד הנפשות למטה יתאחדו שרשיהם למעלה. והנה יש בנפשותיהם שהיא מבחינת חסד או דין או רחמים, מעם בחינות העליונות, ועל ידי התאחדותם למטה יתאחדו שרשיהם למעלה ויהיה יחוד שהוא תכלית על עסק תורה ומצוה. (שם כט ט)

אשר יתפללו אל המקום הזה - ההמון המתכוונים לבית ממש, וסלחת כונתם מחוסר שכלם, ותשמע תפלתם השמים. (מלכים א ח ל)

כי תורם - מתפלל שיורם מיד סבת הבצורת, ולא כבימי דוד שנבוכו ג' שנים. והנה בחרב לא כולם חייבים הרג, ולכן אמר שם רק ושבו אליך מיד כשיתפללו ג' ראשונות בתפלה יושיעם, אבל ברעב האדון לא יזון עבדו גם על חטא קל, שלכן אמרו קשים מזונותיו כקריעת ים סוף, שצריך לשכך מדת הדין, ואינן מספיק ג' ראשונות עד שיתפללו ג' אחרונות "על חיינו המסורים בידך", ויזכירו זכות הארץ, "והתפללו אל המקום", ויותר טוב שתורם הדרך הטובה ותענם. (שם שם לו)

אל הנכרי - שבבית א' לא היתה בהם אמונה, ובא רק מפני ששמע ידך החזקה, ולא ידע שאלקים בשמים אלא חשב שהוא בבית הזה, וגם לא מעמך ישראל - לא בא להתגייר, ועל ידי שייענה במקומו ידע שהשגחת ה' מתפשטת בכל. (שם שם מא)

אל ה' אקרא - בעודו מתפלל ג' ראשונות וטרם שאל שאלתו כבר ענהו, כענין ר' חייא ובניו, וכמו שאמר "עוד הם מדברים ואני אשמע", לפני שצועקים. מהר קדשו - במדת הדין ואין מנכים לו מזכיותיו. (תהלים ג ה)

שומע תפלה - יש דברים שאין הקרבן מכפר אלא התפלה. (שם סה א)

יערב עליו שיחי - יותר משיח שרפי קדש, או ששגורה תפלתי בפי ואדע שהיא מקובלת. (שם קד לד)

כי יזעיקו - האדם בזעקו יפעיל מלאכים הנוטלים זעקתו וזועקים לפניו ית'. (איוב לה ט)

אל א-דני - שם זה יתייחס אל פי ה' כנודע לאנשי חן, ועל כן נתחיל בו תפלתנו, וכן דניאל שתחלה בקש שה' יפתח שפתיו, כמו שאמר לבקש תפלה. בצום - להורות על ההכנעה הגדולה בתפלה, ואתודה - קודם על עצמו ואחר כך יתפלל. ולא אמר הגבור שאין זכות להפוך מדת הדין למדת רחמים ולא להזכיר מדת רוגז. (דניאל ט ג)

רמ"ע מפאנו:

ובמערבא מתנו בעון בית עלי בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתפלה שהיא באה מעמקי הלב, סוף תקוניה נפילת אפים להצדיק המיתה על עצמו. וכן מצינו ביעקב אבינו שהיה מחולל בגלותו האחרון מפשעי הדורות שקדמוהו, ואמרו עליו שהיה קורא את שמע כשפגע ביוסף, ואינו ספק שסמך גם כן גאולה לתפלה ומיד שסיים תפלתו פיהו פתח בחכמה ואמר אמותה הפעם, כטעם נפילת אפים שהוא רז נגלה בכתוב... (מאמר חקור דין חלק א פרק כג, וראה עוד נפילת אפים)

...כי אינו דומה ב"י המתפלל בחוץ לארץ למי שמתפלל בארץ או במקדש, וכל שכן בגן עדן, וכן יש הבדל רב מה שלא נעלם בין עת רצון לעתות בצרה, כי מה יתרון לו לאדם בהיותו תחת השמש כפוף ונכנע למאורעות המוחשות יום יום בכל עתיו ורגעיו הנה ברובן כן חטא לו למנוע ממנו השגת שלמותו,ואף על פי שיעסוק תמיד בתורה ובמצות אין לך מצוה בעולם הזה שלא יהא שכרה משולם והותר אם יועיל זכותה להשיבו על כנו הטבעי בלבד כאשר בתחלה... (שם חלק ב פרק ו)

...והיינו דאמרי אינשי תפלה בלא כוונה כגוף בלי נשמה, שהוא מטמא טומאה חמורה, אף תפלה בלא כוונה מעוררת קטגוריא לפי שאין שכינה שורה על הפגום, וממילא יש רשות לחול שם בלתי טהור. (שם חלק ג פרק יד)

ובתאר שר הפנים זה שזכרנו יש בו פירושים אחרים שהן כבשונו של עולם, גם מה שבארנוהו כאחד מהם אמתי ומתישב לפי הפשט. והוא המכוון לרבי חייא רבא בירושלמי פרק היה קורא, שהיה מהרהר בתפלתו מאן עייל קמי מלכא קדמאי אלקפתא זה אכתריאל מן השלשה הכי נכבד, או ריש גלותא זה מטטרון הנקרא בן ירד על שם ירידת הגלות כנודע. אמר שזה היה עקר כוונתו להבחין אם היה גובר בתפלתו הדבור או המחשבה והכוונה הנכונה, ונזהר שלא לכוין יותר מזה כי היה חושש לעצמו מעיון תפלה. ורבי בון הוה מני דימוסייא הן הם פנות ההילכתא שהתפלה מתקבלת בהם. ושמואל הוה מני אפרוחים אלו כתות המלאכים המעלים אותה בכנפיהם. ואידך מחזיק טיבותא לרישיה דכי מטי למודים כרע מגרמיה, להוריד שפע שבע רצון לא בעמל ולא ביגיעה. והנה תקוני התפלה שזכרנו נקראו כתרים ולא עטרות, כי יש בעטרה מדת אחוריים והכתר כלו לפנים... (מאמר אם כל חי חלק א סימן ל)

...אלה איפא הם מלאכי השרת הנזקקין לכל התפלות לקשירת כתרים לרבם לא זולת, ואינן מכירים פני המתפלל בלשון ארמי אף על פי שחלק לו הכתוב כבוד בתורה נביאים וכתובים, וכל שכן בשאר לשונות שלא זכו לכך. ואל תשיבנו מדעת קצת מפרשים... כי דבריהם לא לרצון, למדנו לכל הלשונות זולתי המקודש לבדו שבו נברא העולם שאינן כדאי ליקשר בכתרו של חי העולמים אלא אם כן היה המתפלל עני בדעת שאינו מבין לשון הקדש ולפני ה' דווקא ישפוך שיחו, הבוחן כליות ולב ונחת רוח לפניו מן התפלה בלשון לועז בלב נשבר ונדכה יותר מתפלה בלא כוונה ואפילו בלשון הקדש. ופשוט הוא לפי שאי אפשר להמצא כונה בלא השכלת הלב למה שאדם מוציא מפיו. (שם סימן לא)

וזה חומר בתפלה מכל שאר המצות, שאם עשאן אדם על ידי עצמו אינם צריכות כוונה אבל על ידי אחרים צריכות כוונה למוציא שיקבל עליו להיות שלוחו, וליוצא שאם אינו מכוין לצאת איה חלקו במצוה ההיא. ועם זה סוגית הגמרא עולה כהוגן בלי שום מחלוקת, ואף על פי שקצת הפוסקים לא אמרו כן, לא בתפלות הלועזות בלעז ולא בכוונת המצות, הוא דידן ודאי עדיפא מדידהו בדבר הלמד מענינו. וכשהעני הזה מכוין בה בכל כחו כתיב "פנה אל תפלת הערער" שהוא יחידי ואין לו מסייעים, כדאמרן, אלא עיניו ישברו למרום וקדוש המביט אל עני ונכה רוח כשהוא מתפלל ממעמקי לבו וקולו לא ישמע לזולתו רק לאזני המתפלל ולמי שאליו מתפללים ברוך הוא כי נשגב שמו לבדו. ודוד המלך ע"ה אמר חנני ה' כי לא אחדל מהתפלל אליך אחרי היותך מתאוה לתפלתן של צדיקים, אלא אליך אקרא כל היום. (שם סימן לב)

ומהני קראי דחנה דגמרינן מנייהו במסכת ברכות הלכתא גברואתא לתפלה יש ללמוד גם כן הלכתא רבתי שראוי לנוח בשעת התפלה, כדכתיב בה רק שפתיה נעות, מיעט התנועה לכל שאר הקומה. לא נאמר כל עצמותי תאמרנה אלא בזמירות והלולים לשבחו של מקום, כדכתיב ה' מי כמוך, לא הותרה שום תנועה בשעת התפלה זולת מה שנהגו קצת פרושים לקיים בעצמם מפני שמי ניחת הוא בחתימת הברכות בלבד, ובניחותא.

והאר"י זצ"ל היה משבח אל כל המתפללים ערבית שחרית ומנחה שיכנעו זרועותיהם על לבם ימינא על שמאלא ולקיים בעצמם כל אחוריהם ביתה, שיהא הפרק האמצעי משתי הזרועות נגד פני המתפלל. והחכם בעל פרדס רמונים זצ"ל היה אומר לכוף את הגודל תוך פסת היד מאותו הטעם עצמו, דתנן במסכת יומא גבי פייסות אין מוציאין אגודל במקדש, והכל עולה אל מקום אחד לכלול הדין ברחמים, וירא שמים יצא ידי שניהם. (שם סימן לג)

ויש תפלות שאינן צריכות סיוע למעלת בעליהן, כגון פנחס בשטים, כי אמנם עלה בתפלתו לחיה ויחידה שלא נמסרו פניהם לשליח כמו שבארנו במאמר הנפש, לפיכך כתיב ויעמוד ויפלל ולא נאמר ויתפלל. וכל הפסוק חמש תיבות שבכל אחת מהן חמש אותיות שנתיחדו בתפלתו חמשה פרצופי הנפש כלולין זה מזה, ואל תתמה אם במשה נאמר ויתפלל כי נפשו של משה היא לבדה לפי גדלה וחשיבותיה תעורר בעליונים מה שלא יעוררהו פנחס בחיה ויחידה כוליה האי ואולי... אלא להרבות בכבודו של משה שהיה כל ימיו מתפלל ומוסיף דבקות נפלא הגבה למעלה מכל זולתו בעליונים ותחתונים, אבל פנחס כי מלאך ה' צב-אות הוא כתיב ביה ויפלל פועל יוצא שהוא קושר כתרים לרבו מדבוקן ותפלתן של שאר העם. (שם סימן לד)

מהר"ל:

ויזעקו וגו'... ויראה כי בא להגיד לך כי ג' דברים גורמים שהתפלה והשועה נכנס לפני הקב"ה הא', שהצועק מצטער הרבה על זה ונחשב לו לצער, והשני, שדבר שהוא צועק עליו הוא באמת קשה וראוי לזעוק עליו, כי לפעמים הצועק מצטער הרבה על דבר אחד ואין הדבר ההוא ראוי להצטער עליו ואין הצער שלו נחשב, ולפעמים להפך הדבר הוא קשה וראוי להצטער עליו מאד אלא שאין האדם מצטער עליו, ולפעמים יש שניהם ואין הקב"ה פונה אליו בעבור שהוא מרוחק מן השי"ת, כי אם השי"ת שונאו אף אם צועק בצרה גדולה אין הדבר נחשב בעיני השי"ת. וכאשר יש שלשתן הצועק הוא מצטער על הדבר וצועק על זה והדבר שהוא צועק עליו קשה והוא אינו מרוחק מן השי"ת התפלה מקובלת ונעשה בקשתו...

ועוד דע כי התפלה עד שתתקבל צריך ג' דברים, האחד שצריך האדם לכוין דעתו בכל לבו, והשני לא יהיו המקטרגין דוחין את תפלתו, שאם יש מקטרגים בתפלתו נדחה, והשלישי עת רצון לפני הקב"ה שישמע התפלה... (גבורות ה' פרק נד)

ובפרק קמא דברכות תניא ר' נתן אומר מניין שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, שנאמר הן א-ל כביר לא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי, אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור כאלו פודה לי ולבני מבין האומות. ורצונו גם בזה כי השכינה עם ישראל בגלותם כמו שאמרנו, ואף על פי שאצלו אין שייך שיעבוד חס ושלום, מאחר שהוא ית' עם ישראל בגלותם, הרי נאמר עליו ית' גלות מצד הזה כי שכינתו ית' עם ישראל, וכאשר יש קיבוץ עם אל השי"ת כאשר הצבור מתפללים דבר זה הוא יציאה מן פיזור ישראל אשר הם מפוזרים בין האומות, והוא נחשב פדיון מבין האומות כאשר הם מתאספים אל השי"ת לתפילתו... זהו יציאה מרשות האומות והתעלות מתוכם אל ה', וזה נקרא שפודה ישראל מן האומות... (נצח ישראל פרק י)

ובברכות פרק אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ובגמרא מנא הני מילי, וקאמר רב נחמן בר יצחק דכתיב עבדו את ה' ביראה וגו', מאי וגילו ברעדה, במקום גילה שם תהא רעדה. וביאור ענין זה כי המתפלל אל השי"ת מורה על שהאדם עלול מן העלה שהרי צריך האדם אל השי"ת, ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש להראות שהוא עלול מן העלה ושהוא צריך אל העלה בתפילתו.

ובברייתא קאמר אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ופליגי ברייתא אמתניתין דסבירא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. וביאר מחלוקת זה, כי כאשר האדם הוא עלול מן העלה יש לו ב' בחינות, הבחינה האחת כי במה שהוא עלול הנה הוא נבדל מן העלה וראוי שיקבל יראתו ופחדו עליו. והבחינה השניה כי אין ספק כי העבד יש לו צירוף אל אדון שלו. ולפי דעת שניהם התפילה מורה על שהאדם עלול אל השי"ת ונתלה בו, ולכך לתנא דמתניתין יש לעמוד מתוך יראה לתפילה שהעלה נבדל מן העלול, ולכך יש לעמוד מתוך יראה וכובד ראש, ולברייתא צריך לעמוד מתוך שמחה של מצוה מצד הבחינה השניה שהעבד יש לו צירוף אל האדון והוא עבד לאדון הכל, וזהו צירוף וחבור אל העלה ית', לכך יש לעמוד מתוך שמחה של מצוה, ששמח בשביל שהוא עבד מקבל גזירותיו ומצותיו עליו... (שם פרק כג)

...ומהו לשון תפלה, הוא מלשון פלל, וכדכתיב "ויעמוד פנחס ויפלל", ודבר זה מפורסם, ולשון פלל כמו שפרש"י על "ראות פניך לא פללתי", שהוא מלשון מחשבה... וכמו כן תרגם אונקלוס למחזי אנפיך לא סברית, ונקראו הדיינים פלילים מפני שהוא שופט במחשבתו דבר זה כך הוא ודבר זה כך הוא. וזהו לשון תפילין גם כן מלשון מחשבה, שהתפילין הם לאות ולזכרון בין עיניו, והזכרון הוא במחשבה, ולכך התפילין על הראש ששם המחשבה... ונקראת התפלה מלשון פלל שהוא לשון מחשבה, כי התפילה צריכה כוונה ומחשבה שיעשה השי"ת חפצו ורצונו, ודבר זה נקרא תפלה, שרצונו ומחשבתו חפץ ומבקש.

וזה שאמר מנין שהקב"ה מתפלל, מפני שהוא ית' הטוב האמיתי ורב חסד נקרא חפץ בחסד ומבקש הטוב, וזה שהוא יתברך מתפלל, רוצה לומר בקשת הטוב, והרי אין ענין התפילה רק בקשה, וזהו עצם לשון התפילה בכל מקום, רק אצל האדם בקשתו היא מהשי"ת, ואם לא כן מה מועילה בקשתו כאשר יבקש דבר. וקאמר שהשי"ת חפץ ומבקש בדבר זה שיהיה הרצון לפניו שיכבשו רחמיו את כעסו וינהג עם בניו במדת הרחמים ויכנס לפנים משורת הדין. ומה שאמרו לשון זה שהקב"ה מתפלל ולא אמרו שהקב"ה חפץ או מבקש דבר זה יתבאר בסמוך...

ולכך אמרו שהקב"ה מתפלל, כי התפילה היא בקשה גמורה מאד, שכך הוא כל תפילה בקשה גמורה לעשות הטוב, וזה תפלתו ית' שיכבשו רחמיו את כעסו וינהג עם בניו במדת הרחמים ולפנים משורת הדין, ובשביל זה נמצא בעולם הטוב, אף כי אינו מצד הדין ואין ראוי שיהיה נמצא בעולם דבר שאינו מצד המשפט רק שמצד שהוא יתברך הטוב הגמור מבקש שיפעול הטוב שכל אשר הוא טוב מבקש לפעול הטוב...

ועוד כי ראוי שיהיה דוקא בלשון תפילה, כי התפילה היא מגיעה אל עצמו של מתפלל, שהמתפלל הוא מבקש דבר שהוא חפץ בו ומגיע דבר זה אל עצמו, מפני שהשי"ת הטוב מבקש לפעול הטוב, נמצא כי דבר זה מגיע לעצמו כאשר הטוב מבקש לפעול הטוב, ולפיכך אמר שהקב"ה מתפלל, אבל העיקר כמו שאמרנו כי הבדל יש בין בקשה לבקשה, כי יש בקשה ואינו מתחזק כל כך בבקשה, לפי שאין הדבר שהוא מבקש כל כך יוצא מן הראוי עד שצריך להתחזק, אבל התפילה היא על דבר שאינו ראוי להיות נעשה מעצמו אם לא ההתחזקות, לפיכך נקרא תפילה, שהוא נאמר על מחשבתו וכוונתו שהוא לזה ביותר. וזה מה שאמרו בפרק ה' דברכות, ד' צריכים חיזוק, ואלו הן תורה ומעשים טובים ותפילה ודרך ארץ. ואמר שם תפלה מנין, שנאמר "חזק ואמץ" רוצה לומר מפני שהוא מבקש דבר שלא נתן לו השי"ת לפי טבעו, לכך צריך חזוק בתפלה, שהרי מבקש דבר שאינו ראוי לו. וכן מה שהוא יתברך חפץ בדבר שאינו לפי המשפט והוא לפנים משורת הדין, דבר זה נקרא תפילה... (באר הגולה ד בתחלה, וראה שם עוד)

פרק קמא דר"ה ויעבור ה' על פניו... כי השי"ת נמצא אל האדם כמו שהאדם נמצא אצל השי"ת, ואם האדם מעיין בתפלתו ואינו פונה מן השי"ת, כך השי"ת נמצא אליו גם כן לגמרי. ומה שאמר שנתעטף כש"ץ זה מפני כי העטוף של ש"ץ הוא שלא יהיה לו נטיה ימין ושמאל לשום צד, ואז הקריאה בכוונה לגמרי מתוך עומק הלב ואמתתו, ולא כך כאשר אינו מעוטף... 

שכך כתיב "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו", וכן "נפשם בהם תתעטף ויזעקו אל ה' בצר להם" וגו', וזה כי העני שהוא חסר הפרנסה והוא צריך מאד לפרנסה מסלק עצמו מכל דבר עד שאין לו שתוף לשום דבר, ואז קורא מאמתתו, וזה ולפני ה' ישפוך שיחו, כי מפני הצרה שהגיע להם סכנה מסלקים עצמם מכל דבר מבלי פנות המחשבה לשום דבר. וזה שרצו חכמים גם כן שאמרו שנתעטף כש"ץ וקרא לפניו שלש עשרה מדות, כי כאשר האדם מכוין לגמרי מבלי פנות ימין ושמאל, גם כן השי"ת נמצא אליו, ואז האדם דבוק בו ית' במדת טובו, וזהו מהות העטוף כאשר הקריאה בכונה... (שם באר ד)

...ואילו התפלה מתפלל האדם על עצמו, ויפה התפלה לאדם על עצמו מתפלת אחרים עליו, שכן אמרו ז"ל יפה תפלת החולה על עצמו מן תפלת אחרים עליו, וזה כי הברכה כמו שאמרנו היא תוספת, ולפיכך הברכה שייכת מן הזולת אשר הוא תוספת על אשר מברכין אותו, לכך אותו שהוא תוספת מביא תוספת והיא הברכה, ולא שייך ברכה מעצמו שהוא בעצמו אינו תוספת. וזהו אמרם אל תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, כי הברכה שהיא מצד הזולת, ומצד הזה הברכה בפרט, ולפיכך אף ההדיוט מביא הברכה. אבל התפלה היא בקשת צרכו במה שחסר לו, ויותר הוא נקרא צרכו מה שחסר אליו בעצמו ממה שמתפללים אחרים עליו, ולפיכך מצד הזולת ראויה הברכה יותר... (שם ד"ה פרק קמא דברכות אמר ר' ישמעאל)

...מדברי הכל נלמד, שצריך שתהיה תפלתו של אדם תחנונים, דהיינו כמו אדם שמבקש דבר מאת אחר דרך חנינה, ואם מתפלל דרך קבע וחוב אין זה עבודה גמורה, כי העבודה באשר האדם צריך אל השי"ת ונתלה בו ית' לגמרי, ודבר זה כאשר יחשבו כי כל אשר עושה לו השי"ת עושה דרך חנינה ורחמים עליו, ואם דעתו כאשר מתפלל לפניו כי ראוי שיעשה השי"ת בקשתו, הנה אין האדם נתלה בו לגמרי, ולפיכך צריך שתהיה התפלה דרך תחנונים ומבקש מהשי"ת דרך תחנונים, ואז האדם בודאי צריך אל השי"ת. ולפיכך אם התפלה עליו כמשא שנראה שהוא רוצה לצאת ידי חובתו בלבד, אין זה נחשב תפלה שהיא עבודה אל השי"ת המורה שהאדם נתלה בו ית'.

ומה שאמר ר"א העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים רוצה לומר כי כאשר התפלה בענין שהאדם צריך אל השי"ת לגמרי ונתלה האדם בו ית', אז השי"ת יעשה בקשתו, כי כך האמת, כי האדם נתלה בו ית', ואם תפלתו תחנונים יעשה השי"ת בקשתו. ולרבנן אף אם אין מדבר בלשון תחנונים אין תפלתו תחנונים, כי הלשון שהוא תחנונים אינו כמו הלשון שהוא קבע, ולפיכך אם אין תפלתו בלשון תחנונים גם כן דבר זה בכלל שעושה תפלתו קבע, כי עיקר תחנונים שמשפיל עצמו לפני השי"ת ומתפלל לפניו כמו עבד לפני אדוניו. ודבר זה אינו שייך במחשבה בלבד רק במעשה, שהיא התפלה עצמה דהיינו הדבור שישפיל עצמו לפניו, כי אין דומה מי שמשפיל עצמו במחשבה או שמשפיל עצמו במעשה...

ולרבה ולרב יוסף כל שאינו יכול לחדש בה דבר, ודבר זה נראה קבע כאשר הוא מתפלל תפלה אחת תמיד. ואומר אני כי הנוהגים להתפלל מתוך הסדור הוא תפלת קבע יותר, ואינו דומה למי שמתפלל בעל פה, כי דומה לתחנונים ביותר, אך מפני שבלא זה אין אנו מכונין בתפלה כל כך, ואם מתפלל על פה לא יכוין כלל יותר עדיף שיהיה לו הסדור.

ולאביי ולר' חנינא וכו' שאין מתפלל עם דמדומי חמה, והיינו בזמן שאין עיקר המצוה להתפלל, שאם מקדים התפלה נראה שרוצה לסלק מאתו עול תפלה ולכך תפלתו קבע. (דרך חיים אבות ב יג)

...ולכך כאשר נכנס לפני השי"ת בתפלה צריך לסלק הדברים הגופניים כלם, וכאלו האדם רוחני לגמרי, ולפיכך אמר כנגד זה ואל תעשה תפלתך קבע, להיות התפלה כמו משא על האדם מצד הגוף, לכן כתב בטור או"ח כי החסידים אנשי מעשה שהיו מתבודדין בתפלה עד שהיו מגיעין להתפשטות הגשמיות ולהתגבר רוח השכלי עד שהיו מגיעין קרוב למעלת הנבואה. ודבר מבואר הוא כאשר האדם עושה תפלתו תחנונים עד שהוא דבק בו ית' שבזה מסלק הגשמיות אשר הוא המפריד בין השי"ת ובין האדם... (שם שם יד)

...ונראה לפרש מפני כי תפילת היום היא עיקר, כדאיתא בפרק קמא דברכות (ו' ב') אמר רבי חלבו אמר רב הונא לעולם יזהר אדם בתפילת מנחה, שהרי אליהו לא נענה רק בתפלת מנחה... לכך אמרה אקרא יומם וגו', אבל בודאי תפילת הלילה היא קודמת, מפני שאין תפילת הלילה רק להוציא אותם מתוך הצרה והחושך, אבל תפילת היום היה שיתן להם השי"ת אורה להתגבר על שונאיהם כמו שאמרנו. אמנם לפי פשט הכתוב אקרא יומם ולילה ולא דומיה, נראה פירוש זה לפי פשוטו, כי מפני שכבר נמסרו להשמיד ולהרוג ולאבד, היתה צרה בודאי אבל צרה זאת היא לאבדם לגמרי, ולפיכך על זה ראוי להתפלל אל ה' יומם ולילה כמו שהיתה צרה זאת צרה גמורה ולא היה לצרה זאת הפסק, ולכך היו צועקים יום ולילה... (אור חדש הקדמה)

ובמסכת סוטה, אמר רב יהודה בריה דרב חייא כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת... כבר התבאר ענין התפלה כאשר השי"ת קרוב אל האדם אז בקשתו נעשית, וכדכתיב "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו' בכל קראנו אליו", ואין לך קרוב אל השי"ת כמו מי שלמד תורה מתוך הדוחק, שגובר בכח על הגשמי ודבק בשכלי, כי אין לך דבר שמקרב את האדם אל השי"ת יותר רק כאשר האדם פורש מן הגשמי, ולכך מי שהוא עוסק בתורה מתוך הדוחק, שדבר זה מורה שאין מונע לו מן צרכיו הגשמיים, ואם כן האדם הזה שכלי גמור ולכך תפלתו נשמעת, כי השי"ת קרוב אליו לגמרי... (נתיב התורה פרק ד)

...ואלו תפלת ישרים רצונו של השי"ת, אף שהתפלה שהוא מבקש מן השי"ת היא לתועלת שלו, כמו שהוא כל תפלה, ועם כל זה עבודה הזאת של הישר היא התפלה היא רצונו. ואין לשאול אי אפשר לומר שהתפלה היא עבודה אל השי"ת והרי עבודה זאת על מנת לקבל פרס, ואם כן למה נקראת התפלה עבודה, שכבר אמרנו כי כל ענין העבודה מורה שהכל נקנה אל השי"ת והוא שלו, וכן מורה העבודה של הקרבנות כמו שהתבאר, וכן התפלה שמתפלל לפניו כמו עבד שמתפלל לפני אדון שלו על צרכיו אשר הוא מבקש, ובזה נראה כי האדם צריך לו, ואם כן שהאדם נתלה בו ית' הוא שלו שכל אשר נתלה באחר הוא שלו. ולכך התפלה היא עבודה גמורה שמורה שהאדם נתלה בו ית' ולכך הוא שלו... וכל זה רמז ותפלת ישרים רצונו, כי הוא ית' רוצה בעבודה אשר העבודה מורה כי הוא ית' אחד והכל שלו, וזה מורה על השלמתו, ולפיכך מתאוה לתפלתן של צדיקים כמו מי שמתאוה אל השלמתו. ולפיכך אמרו כי העולם עומד על העבודה, כי אם לא היתה העבודה היה האדם עומד בפני עצמו, ואין לשום דבר קיום מצד עצמו רק מצד השי"ת, ובזה שישראל עבדים עובדים אל השי"ת בזה שייכים אל השי"ת, ולכך יש להם קיום ולא זולת זה. (נתיב העבודה פרק א)

...ומפני כך תפלת השכור תועבה, כי השכור כבר סר ממנו השכל עד שנעשה גופני, וכאשר מתפלל אל השי"ת לעשות צרכיו וכאלו הוא רוצה שהשי"ת יתן לו שאלתו למלאות תאותו הגופנית כמו שהוא עתה שכור בעל גוף בלא שכל, והרי תפלה הזאת בודאי תועבה היא אל השי"ת, כי ראוי שיתפלל האדם שיתן לו השי"ת צרכו כדי שיעבוד השי"ת וילמוד תורה ואז תפלתו בודאי רצויה אל הקב"ה, אבל השכור בעת אשר נטה אל ענין הגוף ביותר ומתפלל אל השי"ת שיתן אליו צרכו, והתפלה היא כמו שהאדם הוא בשעת תפלה שהוא בעל גוף לגמרי ויתן לו עוד שיהיה נמשך אחר הגוף לגמרי, ודבר זה הוא תועבה בודאי... ולכך האדם כאשר יתפלל אל השי"ת על צרכיו לא יהיה כונתו שיתן לו עושר וכבוד וכל הדברים אשר הוא צריך בשביל הנאת גופו, רק יתן לו השי"ת מה שהוא מבקש לעבוד השי"ת...

ויש שואלין על התפלה, אם ראוי האדם שיתן השי"ת אליו הדבר שהוא מתפלל, למה לא יתן אליו בלא תפלה, ואם אין ראוי אליו אם כן אף אם יתפלל ויבקש, וכי בשביל תפלתו יתן אליו? ועוד הקשו כי למה צריך להתפלל בדבור והרי השי"ת יודע מחשבות בני אדם ודי היה במחשבה, וכיוצא בזה מדברי שיבוש, עם קצת נזרקה בהם רוח חיצונים לסכלות דעתם. אבל דבר זה כי התפלה היא להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השי"ת שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה. והאדם הוא נחשב אדם מצד הדבור, ובזולת זה אינו אדם, וכאשר אין אדם מתפלל ומבקש בדבור אין כאן מקבל, כי כל מקבל מבקש לקבל מה שהוא חסר, ולכך צריך שיהיה מבקש חסרונו בדבור, ואז הוא מבקש חסרונו במה שהוא אדם חסר, ואין מוכן להשלמה מן העלה רק כאשר יוציא חסרונו אשר הוא חסר מצד שהוא אדם, ואז הוא מוכן לקבל השלמה מן העלה, ולפיכך צריך שיתפלל האדם אל השי"ת שהוא העלה בדבור. אבל כאשר הוא מתפלל בלבו בלבד לא נקרא שמוציא חסרונו מצד שהוא חי מדבר, רק אם הוא צדיק גמור והוא שכלי, אז השי"ת שומע אף שקורא אל השי"ת בלבו בלבד.

...אבל לא ישמיע קולו, וגמרא תניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר... לפי האמת פירושו כי התפלה היא שמאמין בו ית' שיעשה בקשתו והאמונה בו ית' הוא דבק במדריגה העליונה הנעלמת, וזהו עיקר האמונה, כי המאמין בו ית' אמונתו מגיעה עד המדרגה הנעלמת, וכמו שמורה עליו האל"ף שהיא ראשונה במלת אמן, גם כי האל"ף אותיות פלא שהיא לשון העלמה, והאמונה השלימה שהיא מקרבת באמונתו ית' עד המדריגה העליונה הנעלמת, וזה שמשמיע קולו בתפלתו אין מגיע אל המדריגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה, וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדריגה העליונה כי העליון הוא נסתר, ודבר זה ידוע למבינים, ולפיכך הוא מקטני אמנה. והמגביה קולו בתפלתו הוא מנביאי שקר, אשר הם דבקים בכחות הטומאה אשר אין להם מעלה הנעלמת וההסתר כלל והם נקראים כחות חיצוניים... (שם פרק ב)

ענין מחלוקת זו יש לבאר, כי למה האבות תקנו התפלה, וכי לא התפלל אדם ונח גם שאר צדיקים, וכי לא התפללו עד אנשי כנסת הגדולה? ודבר זה אין לומר. כבר בארנו כי התפלה היא אל השי"ת שצריך האדם שהוא העלול פונה אל העלה ונתלה בו, ולכך מתפלל אל העלה, ודבר זה מבואר. וזה שאמר ר' חנינה תפלות אבות תקנום, מפני כי האבות היו התחלה לכל העולם שלכך נקראו אבות ולא הצדיקים הראשונים, כי העולם כולו נברא בשביל ישראל, והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל, וכאלו האבות הם העלול הראשון מן השי"ת, אשר העלול צריך אל העלה ונתלה בו ית' כמו שהתבאר. ומפני כך האבות שהם התחלה תקנו התפלות, כי התפלה היא מה שמתחבר העלול אל העלה ית'. וכל אחד תקן כפי מדתו, אברהם תקן תפלת שחרית בהתחלת היום כי היה אברהם התחלה באבות, ותקן יצחק תפלת מנחה שהיא אחר חצות היום, והוא השלמת העולם, ודבר זה ידוע לחכמי אמת, ויעקב שהיה אחר כך תקן תפלת ערבית שהיא באחרונה, וגם הוא כפי מדתו של יעקב, ודבר זה כנגד מה שהעולם הזה הוא ביד השי"ת, ולכך תפלת ערבית בלילה, כי הלילה מורה שהעולם הוא ביד השי"ת, כי כמו שהאדם מפקיד נשמתו ורוחו אל השי"ת בלילה, כך כל העולם כולו ביד הקב"ה בלילה, וכמו שיבאר עוד...

ודבר זה המצוה בעצמה להתפלל עם הנץ החמה, וכדאיתא בפרק קמא דברכות יהודה בן תימא אומר ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום... כי הנץ החמה שהוא התחלת היום הוא זמן תפלה שיהיה האדם שהוא העלול מתדבק בעלתו הוא השי"ת שהוא ית' התחלתו, וכן תפלת המנחה עם דמדומי חמה, דהיינו השלמת היום, כמו שיתבאר. ומפני כי השי"ת הוא השלמתו של אדם גם כן לכך התפלה אליו בזמן המנחה שהוא השלמת היום כמו שהוא ית' השלמת העולם. ואחר כך תפלת ערבית שהיא בלילה שאז נחשב כי העולם ביד הקב"ה, ולכך התפלה ראויה בלילה...

ולמאן דאמר תפלות נגד תמידים תקנו רוצה לומר כי התמידים שצוה השי"ת להודיע כי העולם הזה הוא שב ומתקרב אל השי"ת, ואם לא היה שב אל השי"ת לא היה אל העולם קיום בעצמו, רק שהוא שב אל השי"ת, ולא נברא העולם שיהיה לעצמו. וכבר בארנו זה במקום אחר, איך העולם הזה כמו שהושפע מן השי"ת כך שב אל עלתו, כי הוא תולה בעלתו ובזה הוא שב אליו ית'. ולפיכך יש לאדם להקריב קרבן אל השי"ת, כי הקרבן הוא השבה והתקרבות אל השי"ת כמו שאמרנו למעלה. וצוה השי"ת להקריב בשחרית קרבן אליו, כי העולם שב אל השי"ת מצד התחלתו של עולם, וכן הוא שב אל השי"ת מצד השלמתו של עולם, כי סופו שהוא השלמתו הוא מתקשר ושב אל השי"ת, וזה ראוי שיהיה קרבן בשחרית וקרבן בין הערבים. ומזה הטעם עיקר התפלה עם הנץ החמה ועם דמדומי חמה דוקא שהוא השלמת היום, רק דחיישינן שמא יפשע...

ויש לך להבין אלו דברים, דלרבי יוסי שאמר תפלות אבות תקנום סבר כי התפלה היא הקירוב אל השי"ת מצד שהשי"ת הוא עלה לעולם והאבות הם התחלה לעולם, לכך הם ראשונים שהשי"ת עלה להם, ומר סבר כי הקירוב בזה הוא מצד כי העלול הוא שב אל עלתו זו היא הקירוב הגמור שיש לעולם אל השי"ת, ולכך כנגד קרבן תמידים תקנום. והדברים עמוקים עד שאי אפשר לפרש.

ובשביל שהאדם נברא לעבוד השי"ת ראוי שתהיה התפלה תכף ומיד כשעומד ממטתו ולא יפנה אל דברים אחרים בינתים, כי האדם כשעומד ממטתו כאלו החזיר לו השי"ת רוחו בקרבו כמו שתקנו בברכת המחזיר נשמות לפגרים מתים, ולפיכך התפלה יותר ראויה שתהיה מיד... (שם פרק ג)

ובפרק קמא דברכות אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו... אויביו נופלים תחתיו... הזהירו על קביעות מקום התפלה. ויש לך לדעת כי אברהם היה קובע מקום לתפלתו והיה לו הדביקות בו יתברך בקביעות ולא במקרה, דכתיב "אל המקום אשר עמד שם", ולכך היה השי"ת עמו תמיד בקביעות מבלי הסרה כלל, והיה דבוק בשכינה, ובעת צאתו למלחמה השכינה היתה לוחמת באויביו ותמיד השכינה היתה בעזרו, וכל זה מפני שהיה קובע מקום לתפלתו, רוצה לומר שתפלתו שהיא הדביקות שלו בו ית' הוא בקביעות ואינו במקרה, ודבר שהוא בקביעות אין לו הסרה כלל הפך המקרה שאין המקרה מתמיד. וכנגד האויב צריך האדם חוזק ותוקף שלא יסור הדביקות, ולפיכך אמר הכתוב על אברהם "נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך"... כי מצד המקום שהוא קובע מקום מיוחד לתפלתו מורה שיש לו מקום אצל השי"ת, ובדבר זה היה מיוחד אברהם כי הוא היה התחלה אל כל העולם, שכן אמרו בשביל אברהם נברא העולם, והיה כמו העיקר שהוא התחלה וראשון, והעיקר צריך אל מקום שעומד בו, ולפיכך אברהם שהיה התחלה לעולם יש לו מקום מיוחד אצל השי"ת שהוא מקומו של עולם, והדבר הזה ברור. ולפיכך אמר אלקי אברהם בעזרו, וזה כי כל דבר שיש לו מקום הוא חזק מאד, שהוא כמו האילן שיש לו שורש נטוע במקום אחד, וזה הקובע מקום לתפלתו יש לו נטיעה ודבוק אצל השי"ת לגמרי, ואז הוא ית' חזקו ותקפו וה' צורו אשר יחסה בו... והרי הוא מבואר כי המקום הוא תוקף הדבר מגין על הדבר שהוא מקום לו כאשר ידוע מענין המקום, יורה על זה שם מקום שהוא מקיים את אשר הוא מקום לו, ודבר זה יתבאר עוד. ויותר עמוק מזה כי במה שהמקום מיוחד אל הדבר שהוא מקום לו, ואי אפשר שיהיה מקום אחד מיוחד לשני דברים, כאשר ידוע מענין המקום שלא יכלול דבר אחר עמו, שכל דבר יש לו מקום מיוחד... וכאשר הוא קובע מקום לתפלתו השי"ת הוא מקומו המיוחד לו ואין אחר נכנס במקומו המיוחד לו, ולכך הוא ית' בעזרו.

ואמר עוד כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים לפניו, כי מצד הדביקות המיוחדת אשר יש לו עם השי"ת מסולק ממתנגד שלו, כמו שהוא משפט המקום שהוא מיוחד לו ואינו מקום לשנים, ולכך אויביו שהם הפכים ומתנגדים אליו נופלים לפניו. ודבר זה עוד עמוק, מפני שעל ידי קביעות המקום הוא מתדבק למעלה... (שם פרק ד)

משלימות עבודה הזאת שם א"ר חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים... אלא אימא שיעור ב' פתחים ואחר כך יתפלל. ופירוש זה, שאם יכנס שיעור פתח אחד אין הפתח האחד מורה רק על הסלוק מבחוץ בלבד, דהיינו שהוא מסלק עצמו מכל עסקי העולם, ואין זה התייחדות לגמרי עם השי"ת, שצריך אל זה שני דברים, האחד הסלוק מכל הדברים, והשני להתייחד עם השי"ת, אשר הוא מתפלל לפניו, ואין זה בלא זה, שאם אין מסלק עצמו מכל הדברים שהם בחוץ אף שהוא פונה להשי"ת ומתפלל לפניו, מכל מקום יש כאן עירוב המחשבה והוא מעכב הדביקות עם השי"ת, ואם מסלק עצמו מכל הדברים שהם בחוץ, עדיין צריך שיתחבר עם השי"ת...

וזה כאשר תבין המאמר שלפני זה, אמרו לרבי יוחנן איכא סבי בבל, תמה ואמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב אבל לא בחוצה לארץ, כיון דאמרו ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר, היינו דמהני להו... ויש לפרש כי המקום הוא מקיים את הדבר, כי כך תמצא כל הדברים הטבעיים אשר יש לכל אחד מקום כאשר הוא במקומו הוא מקויים, וכאשר יוצא מן המקום אשר הוא טבע אליו הוא נפסד ונאבד... וארץ ישראל הוא מקומם הטבעי אל ישראל, שנקרא ארץ ישראל, ולא כן שאר האומות כי לא נתן להם לנחלה עולמית מקום מיוחד... עד שאמרו לו כי הם מקדימים ומחשיכים לבית הכנסת, ואמר שדבר זה הועיל להם, וזה כי כאשר מקדימים ומחשיכים לבית הכנסת, וכאלו ביתם טפל אצל בית הכנסת לא תוכל לומר שאין זה מקומו, כי בית הכנסת ראוי בכל מקום, כי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', ומקום בית הכנסת בכל העולם. וכאשר משכים ומעריב לבית הכנסת עושה ביתו טפל ובית הכנסת עיקר, ולפיכך דבר זה הוא דמהני להו.

אמנם הפירוש הברור במאמר הזה כאשר משכים ומעריב לבית הכנסת גורם לו החיים, כי השי"ת הוא אלקים חיים, וכאשר האדם בא לביתו ראוי לו החיים, כדכתיב בקרא "כי מוצאי מצא חיים", ודבר זה נקרא כי מצא השי"ת, כי ההליכה לבית השי"ת להתפלל בעשרה נקרא זה שמצא השי"ת, כמו מי שנכנס לביתו של בעל הבית יאמר שמצא בעל הבית, ומפני שהוא אלקים חיים אשר מוצא אותו דבק בחיים לגמרי... (שם פרק ה)

משלימות העבודה הזאת, שיהיה מכיר ויודע כי הוא ית' עלתו והעלול מקבל מן העלה עד כי נפשו תולה בעלה, הוא השי"ת, וממנו ית' חיותו וכל אשר צריך אליו. ולפיכך אמרו בפרק קמא דברכות, א"ר יוסי בר חנינא משום ר"א בן יעקב אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, שנאמר "ממעמקים קראתיך ה'"... ואף על גב שהכתוב הזה נאמר על עומק הלב, כלומר שישפיל דעתו ומחשבתו מלפני השי"ת, לא עומק המקום, מכל מקום אי אפשר דבר זה בשום צד כאשר יש לאדם גובה מקום שאין לו גבוה הדעת גם כן... מכל מקום האדם צריך שיהיה לו מלפני השי"ת השפלות, ולכך לא יעמוד במקום גבוה ויתפלל, כי התפלה היא שהאדם הוא העלול והשי"ת הוא העלה, והעלה יש לה מעלה וגבהות והעלול הוא תחת העלה, ולכך אין שייך גבהות כאן כלל...

ואמר ר' יוסי בר חנינא משום ר"א בן יעקב המתפלל צריך שיכוין את רגליו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה... שדבר זה שיהיה מכיר עצמו שאין לו שום דבר מעצמו כלל, והרי יש לחשוב אף שהוא מקבל יש לו גם כן מעצמו דבר מה, אבל האדם יכיר שאין לו דבר מעצמו כלל, ולפיכך אמר שצריך שיכוין רגליו, כי השוואת הרגלים מורה על ענין זה שהאדם בעצמו כאלו אין יכול לפעול דבר, כי התחלת הכל הם הרגלים שמוליכים אותו אל אשר רצונו שם לעשות מה שירצה. וכך כתב גם כן שיש לאדם להניח ידיו גם כן כפותים על לבו עד שאי אפשר לו לעשות שום פעולה, ומעתה הכל כפות, הן רגליו הן ידיו...

אבל יש לך לדעת כי דבר זה שיש לו לכוין רגליו הוא דבר מופלג ועמוק בסוד העבודה הזאת. ובירושלמי יש מחלוקת רבי לוי ור' סימון, חד אמר כמלאכי השרת וחד אמר ככהנים, פירוש שהיו הולכים הכהנים כאשר עובדים בקרבנות עקב בצד גודל. כבר התבאר כי העבודה הזאת שהאדם הוא העלול מקבל מן העלה והעלול הוא נכנס לגמרי תחת רשות העלה, ועל זה אמר שצריך שיכוין האדם רגליו, כי הרגלים הם התפשטות עצמו אשר התפשט את עצמו כאלו הוא יוצא מן העלה כאשר יש לו התפשטות מה, כי מצד שהוא עלול אין לו התפשטות עצמו כלל לחוץ, וחלוק הרגלים הוא התפשטות במה, וזה הסרה מן העלה, ולכך החיות הנושאות כסא הכבוד רגליהם רגל ישרה... ובזה האדם נמשך תחת העלה לגמרי עד שנכנס תחת רשות העלה בתפלתו. ועל הידים אין להקפיד רק על הרגלים, כי הרגלים הם סוף האדם, וכאשר אין לו התפשטות מצד הרגלים שהם סוף האדם אין כאן התפשטות כלל, כי התפשטות הרגלים הוא יוצא מרשות העלה. והבן הדברים האלו כי זה הוא פירוש מה שאמר ר' יוסי בר חנינא.

ולמאן דאמר ככהנים, כי על ידי התפשטות עצמו של אדם נגלה הערוה, כי האדם הוא בעל ערוה כאשר יש לו התפשטות עצמו, ובזה בודאי מסתלק מן העלה, וצריך אל האדם שיהיה נכנס תחת העלה לגמרי בתפלתו, כי התפלה היא במחשבה ודבור ואינו על ידי מעשה הגוף, אבל מכל מקום התפלה היא לאדם שהוא בעל גוף... ולמאן דאמר ככהנים, אף כי התפלה היא בדבור ובמחשבה, מכל מקום היא לאדם, והאדם אי אפשר שיכנס תחת העלה לגמרי, כי אין זה מענין הגוף והגשם כאשר אין האדם שכלי רק גשמי שיהיה לגמרי תחת רשות העלה, ולכך יש לו להיות דומה אל הכהנים שהיו הולכים עקב בצד גודל, ולא היה כאן התפשטות עד שיהיה נמצא חלקו ערוה אשר הוא מצד הגוף.

גם יש לפרש כי הרגלים מורים על פחיתות כאשר ידוע מן הרגלים שהם בשפלות האדם, ולפיכך במקום קדושה צריך להסיר המנעל שהוא על הרגל... ולכך האדם בתפלתו שבא להתיחד עם השי"ת יש לו גם כן לכוין רגליו זה אצל זה מבלי התפשטות הפחיתות כלל כמו שהוא במלאכים... ופליגי בתפלה כאשר התפלה אינה רק הדבור אם יש לדמות למלאכים המופשטים מן הגוף, או לכהנים שהיה עבודתם על ידי גוף, וקיימא לן כמאן דאמר כמלאכי שרת...

ובפרק כ"ג אמר ר' שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאלו שכינה כנגדו, שנאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", וזה כי התפלה היא התחברות העלול עם העלה, ולכך יראה עצמו כאלו שכינה כנגדו, ודבר זה נרמז בכרובים שהיו פניהם זה כנגד זה... וידוע כי הזכר פונה אל הנקבה להשפיע לה, והנקבה פונה אל הזכר לקבל ממנו, ולפיכך ענין התפלה כאלו השי"ת נגדו ומבקש האדם ממנו להשפיע לו מה שמתפלל, כי אין ענין התפלה רק התחברות האדם שהוא העלול בעלתו ית', והתחברות העלול עם העלה הוא זה נגד זה, ולפיכך צריך שתהיה התפלה בענין זה גם כן.

ומשלמות הכונה בתפלה ההשפלה לגמרי עד שיחשב עצמו שאינו בריה כלל לגמרי, וזה אמרם בפ"ק דסוטה, א"ר חזקיה אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר... ודבר זה כי עיקר התפלה אל השי"ת מצד שהאדם הוא עלול ותולה בעלה המשלימה אותו כמו שאמרנו, ולפיכך כל שאין משים עצמו כבשר, ופירושו שכבר הלכה הצורה ממנו והוא כבשר שהלכה הצורה ממנו, ובזה האדם עלול מקבל לגמרי שסר צורתו, שעל ידי צורתו האדם הוא מה שהוא, וכאשר האדם עושה עצמו כבשר שהלכה הצורה ממנו נחשב כאלו אינו כלל, ואז תפלתו נשמעת...

ובפרק אין עומדין אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם, מנא לן ממשה... לפיכך נראה פשוט, כי המאריך בתפלה היינו אומר המלה בהמשכה ובעיכוב יתירה ומתוך כך הוא מעיין בתפלה... והשתא מפרש דהא כל שהוא מאריך בה אי אפשר בלא עיון, וקאמר דמפיש ברחמי אבל אינו מושך המלות... ועיון תפלה דקאמר שמזכיר עונותיו של אדם היינו נמי בהאי גוונא שמעיין בתפלתו על המלות שהוא מוציא, כי מי שמכוין אל המלות יראה שאין דבר זה הגון כלל, כי אי אפשר לפרש הסוגיא רק כך, והטעם כי התפלה היא תוחלת שהוא מקוה ומייחל אל מה שמבקש, והתוחלת שהוא ממושך מחלת לב, כי הלב שם החיים שמשים את האדם בפעל, והתוחלת היא התקוה שאינה בפועל, ועל זה אמר כי התוחלת ממושכה היא מחלת לב. והתפלה היא החיות של אדם ותוחלת ממושכה היא הפך זה. ואין ראוי והגון להאריך על ידי עיון להמשיך הלשון או להפסיק בין מלה למלה משום כונה שדבר זה לא רצו חכמים כלל, רק היכא דמפיש ברחמים, שדבר זה בודאי הגון וטוב... (שם פרק ו, וראה עוד קריאת שמע, ותפלה-שמונה עשרה)

ובפרק כל כתבי אמר ריש לקיש כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן... פירוש בכל כחו כמשמעו, ואין הפירוש בכל כחו היינו בקול רם, דאם כן היה לו לומר בקול רם, גם אין פירוש בכל כונתו, דלא אמר בכל כונתו, רק פירוש בכל כחו ולא בשפה רפה רק בחתוך שפתים לגמרי... כי אז נפתח לו דבר שהוא סגור כאשר עשה בכל כחו. וכן מה שאמרו העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו קורעין לו גזר דינו זה מפני שצריך קריעה לגזר דין, וכל קריעה צריך כח. ומה שאמר פותחין לו שערי גן עדן, לפי שהעונה אמן אחר המברך נכנס במעלה עליו, וכמו שיתבאר בסמוך, ולפיכך אמר פותחין לו שערי גן עדן, כלומר שפותחין לו שער חדש, והשכל מחייב זה...

ותבין כי דוקא גן עדן ראוי אל מי שעונה אמן, כי מי שיש לו אמונה חזקה בו ית' הוא כמו יתד תקוע במקום נאמן אשר אין לו שינוי כלל, כי זה הוא ענין אמונה בו יתברך, ומצד שהוא מאמין בו יתב' הוא תקוע במקום נאמן, ובזה ראוי שיכנס לגן עדן אשר שם ארזי לבנון אשר נטע השי"ת בחוזק, ושם יכנס בעל אמונה... (שם פרק יא, וראה עוד ערך אמן)

...מה שאמר כאן שאסור לספר בשבחו של מקום היינו אחר התפלה, שנראה שלא בא רק לספר בשבחו של מקום, ודבר זה אסור מטעם שאמרנו, כי שבחו של מקום אין העולם הזה מגיע אליו כלל, כי אין העולם משער החמשים, הלכך הוא נעקר מן העולם, אבל בתוך התפלה מותר, שלא בא לספר שבחו רק בשביל תפלתו. ואמרו לעולם יספר בשבחו של מקום ואחר כך יתפלל, כי עיקר התפלה מה שיש לעולם עלה, והאדם הוא העלול אל העלה, ובזה הוא מספר שבח השי"ת שהוא ית' עלתו... ולכך תקנו ג' ראשונות שהם שבח המקום בתחלה וג' אחרונות שהם שבח השי"ת בסוף, לומר כי הוא ית' שהוא העלה הוא התחלתו והוא ית' תכלית האדם, ולכך מה שהוא ית' נותן לו צרכו אין זה בשביל כי האדם נחשב לדבר מה, רק בשביל שבוראו שהוא ית' התחלתו ותכליתו והכל הוא למענו ית', ומצד הזה ראוי שיתן לו השי"ת צרכו... ועל פי זה יש שני קרבנות ביום, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, לומר כי הוא ית' התחלה אל האדם והוא ית' תכליתו, ולכך עיקר התפלה שנתקנה נגד התמידים הוא עם דמדומי חמה בבקר ובערב...

ובפרק נגמר הדין "היערוך שועך לא בצר", ריש לקיש אמר כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. ר' יוחנן אמר לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים מלמעלה. ופירוש זה כי המאמץ בתפלה עושה עצמו מדוכא ועלול ולב נשבר בשביל צרכו שהוא מתפלל עליו, ואין לזה שהוא נשבר ונדכה לגמרי שום צרים. ורבי יוחנן סבר שהאדם יבקש רחמים שלא יהיה לו צרים מלמעלה, וזה יותר טוב, כי קרובה תפלה זאת אל השי"ת שלא יהיה לו צרים, כי הוא דבר ראוי מצד עצמו. וכאשר האדם מתפלל שיתן לו השי"ת עושר אפשר שיהיו לו מקטרגים למעלה שאין ראוי לעושר, אבל כאשר מתפלל שלא יהיו לו מקטרגים שוב על הדבר שהוא מבקש אין מקטרגים. אבל שיתפלל ולומר למלאכים אל תהיו צרים לי זה אין ראוי, רק שיהיה זה דרך התפלה אל השי"ת. אבל אנו נוהגים לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים, ואין זה ראוי, כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו, ולא מצאנו זה. והא דאמרינן במסכת תענית שכאשר גזרו תענית היו יוצאים לבית הקברות כדי שיתפללו עלינו המתים רחמים אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו, רק שאנו הולכים לבית הקברות ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים גם כן ישראל, והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל, אבל לומר למלאכים הכניסו רחמינו זה אין ראוי. ואפילו אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו, ולפיכך יוכל לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך רק היא דרך תפלה ובקשה, וחס ושלום שיתפלל כך. ויש לומר כי מה שאנו אומרים הכניסו וכו' אין זה בקשה כלל רק שהאדם מצוה כך למלאכים שהם מכניסים התפלה להכניס התפלה לפני השי"ת...

ועל לשון הפייטנים קרא תגר הראב"ע ז"ל כאשר לא הלכו אחר דקדוק הלשון בפיוטיהם כמו שהאריך בפירושו לקהלת. ואני אומר כי לא חשו רז"ל לדקדוק הלשון כמו זה, כי בודאי המקרא הוא כמו שנכתב בלשון קודש, ובודאי לשון זה שהוא לשון קודש אין לצאת מן דקדוק לשונו אפילו בתנועה אחת. וכן בתפלה שאמרו ז"ל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכים נזקקין לו, בודאי בזה היו נמשכים אחר הלשון והדקדוק, אבל בפיוט שהוא כמו שירה ושבח שאומר האדם והוא לשונו של אדם לא נמנעו מלומר לשון כמו זה, אף שהוא יוצא קצת מן דקדוק הלשון, כיון שמובן הדבור כראוי, שהלשונות כולם כשרים לכך, כל דבור ולשון שהוא מובן לשמוע... (שם פרק יג, וראה שם עוד)

מהמתפללים עם דמדומי חמה, וזה מפני כי התפלה היא אל אלקי עולם, ולפיכך יותר ראויה התפילה בשעה שמורה כי יש אלקי עולם, והזריחה מורה שיש אלקי עולם אשר נתן השמש להאיר בעולם. וכן בערב יתפלל עם דמדומי חמה כאשר השמש מגיעה אל השקיעה, וידוע כי התפילה היא מפני שהאדם הוא עלול וכל עלול צריך אל עלתו, ולכך יש לו להתפלל לפניו להודיע כי הוא עלול ממנו וצריך אל עלתו שיתקים העלול מן העלה. ובהתחלת היום כאשר השמש עולה מורה שהעולם הוא עלול מן העלה, ולכך יש ליום התחלה, וכן הסוף מורה שהעולם הוא עלול ולכך יש לו סוף ושקיעה... (חידושי אגדות שבת קיח ב)

יצחק אבינו עקור היה וכו', ומפרש כי בשביל כך היו האבות עקרים שהשי"ת מתאוה לתפילתן של צדיקים. ודבר זה ענין מופלג, כי האבות הם אבות העולם ויסוד העולם, וכאשר האבות והיסודות קשורים בו הרי כל העולם קשור בו ית' כאשר ראוי, וזה שאמר שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהם יסודי העולם, כי התפלה היא התקשרות העלול בעלה, הרי כל העולם מקושר בו. ואף שאר צדיקים גם כן כך, ומפני שהם עיקר העולם ומתדבק העלול בעלתו ית' לפיכך היו עקורים. ודבר זה אינו שייך באחר כי אם בצדיק שהוא נחשב עלול בפרט בישראל שנקראו בנים למקום... (שם יבמות סד א)

ממדת רגזנות וכו', פירוש כי תפילת הצדיקים דבקה ברחמים הגמורים, ולפיכך מהפך התפילה של צדיקים מדת השי"ת מן מדת הדין לרחמים לגמרי, ולא כן שאר אדם אף על גב שהשי"ת עושה בקשתו ותפילתו אין מהפך אל ההפך ממדת הרגזנות למדת רחמנות. (שם)

ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת, פירוש כי נחשב גם כן תפילתו כאלו היה חנופה, ואין התפילה רק אם מתפלל מעומק הלב, ואין עומק הלב למחניף, כי אם מן השפה ולחוץ, ולכך אמר אין תפילתו נשמעת. (שם סוטה מ א)

העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת, כבר התבאר ענין התפלה כאשר היא נשמעת, וזה כי האדם הוא עלול מן העלה, וכל עלול הוא צריך אל העלה והוא תולה בו... וכאשר העלול הוא גשמי לגמרי אז הוא רחוק מן העלה, ואם הוא נבדל מן הגשמי לגמרי אז השי"ת קרוב אליו ומשלים בקשתו, ולא תמצא אדם שהוא כולו שכלי רק מי שלמד תורה מתוך הדוחק, שגובר בכח על הגשמי ודבק בשכלי הוא התורה, ומפני זה תפילתו נשמעת כי השי"ת קרוב אליו לגמרי כאשר בזרוע ובכחו מושל על הגשמי ואינו חש אל הדוחק. (שם מט א)

שערי דמעות לא ננעלו, פירוש מפני שהדמעות הם בטול והפסד כח האדם, ודבר זה לא ננעל, כי כאשר חרב בית המקדש שהוא הויות העולם ננעלו כל השערים שהם הוויות העולם, והתפילה היא הוויות העולם שהתפילה היא כסדר העולם, ואדם הראשון תיכף שנברא התפלל אל השי"ת, ולפיכך כאשר חרב בית המקדש שהוא הוויות העולם ננעלו שערי תפלה, אבל שערי דמעה שהם הפסד ובטול האדם ואינם הוויות העולם, אין ענינם אל בית המקדש, ולכך אף אם נחרב בית המקדש לא ננעלו שערי דמעה... (שם בבא מציעא נט א)

חרבי זו תפלה, וכן אמרו במדרש נמשלה תפילת צדיקים לחרב שקורעת בכח גדול, כך הוא תפילת צדיקים, ויותר מחרב, כי הגזירה שגוזר הקב"ה נמשלה לחרב ותפילת הצדיקים מבטלת וקורעת הגזירה מכל שכן שהיא נמשלת לחרב. ומה שהוצרך יעקב לתפילה שאם לא היתה התפילה לא היה מגיע אל מדריגת הבכורה, ומצד התפילה הגיע יעקב אל המדריגה העליונה, ועשו נתרחק, ולפיכך קרא את עשו אמורי. ויש לך להבין איך על ידי התפילה נעשה יעקב בכור, כי אף על גב כי עשו הוא ראשון ובכור מצד שנולד קודם, אבל יעקב ראשון מצד מה שהאדם נברא מן השי"ת היה יעקב כראשון מפני שהוא קרוב אל השי"ת, ולכך אמר אשר לקחתי בחרבי ובקשתי הוא התפילה, כי התפילה בזה הוא קרוב אל השי"ת... (שם בבא בתרא קכג א)

שלשה עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום... ועיון תפלה מפני כי התפילה צריכה כוונה יתירה מאד, ואי אפשר שלא יבא לפניו שום הרהור לפי גודל הכוונה שצריך שיהיה לו. (שם שם קסד ב)

לעולם יקדים אדם תפילה לצרה וכו', שאם מקדים תפילה ובאותה שעה אין לו צרים מלמעלה, ואז תפלתו נשמעת כאשר אין לו צרים למעלה, לכך יקדים תפילה לצרה. ור"ל סבר שאם מתאמץ בתפילה אין לו צרים, כי אם מתאמץ בתפילה מתדבק לגמרי בו יתברך, ואין המקטרגים מבדילים בינו יתברך ובין האדם שיהיו מחיצה עד שאין תפילתו נשמעת. ור' יוחנן אמר שיהיה מתפלל על זה עצמו שלא יהיו מקטרגים אליו בתפילתו, ואז אין מקטרגים עליו. (שם סנהדרין מד א)

ויש לך להבין עוד יותר באלו שני דברים אשר זכר כאן, האחד התלמידים והשני התפלה, כי אלו שניהם בפרט התלמידים שהם חכמי התורה, שהתורה היא ממקור העליון, והתפילה היא המקור הפנימית מגיע עד מקור הברכות העליונה, וכמו שהתבאר אצל "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". ואלו דברים עמוקים מאד, רק העמדנו על הדרך הישר, אשר ההולך בתמימות ביושר דבק במקור אשר לא יפסק כלל, והוא מקור התורה והתפלה, וכמו שרמזו (אבות פ"ה) אל שניהם יחד, יהי רצון שיבנה בית המקדש הוא מקום התפילה, ותן חלקנו בתורתך... (שם בכורות מד ב)

של"ה:

וגם העבודה שבלבנו היא התפילה במקום קרבן המקרב והמדבקים אותנו בו ית' צריך להיות תפילה בכוונה, ואז הוא גוף בנשמה. וגופניות התפלה היא סידורה כפי אשר סדרו לנו חז"ל באימה וביראה, ונשמתה היא כוונת סודות התפלה. ואמרו רז"ל מפני מה ישראל מתפללין ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, שנאמר "כי ידע שמי יקראני ואענהו"... ודעו בני יצ"ו שלא יעלו במחשבותיכם מה שאזכיר בקונטריסים האלה מסודות המצות והתפילות שירדתי לעומק הענין, כי אינו אפילו בערך טיפה בערך ים הגדול... (תולדות אדם)

...וזה לשון הטור או"ח סימן ס"ה, התפילה היא במקום הקרבן, דכתיב "ונשלמה פרים שפתינו", וכתיב "ולעבדו בכל לבבכם", וכי יש עבודה בלב, אלא איזהו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו התפילה, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים, ומעומד, דומיה העבודה דכתיב "לעמוד ולשרת", והשוואת רגלים ככהנים בעבודה, וקביעת מקום כמו הקרבן שכל אחד קובע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לבין הקיר ובינו לקרקע דוגמת הקרבן שחציצה פוסלת בינו לבין הכלי ובינו לרצפה. וראוי לו שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כמו בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה, ומכל מקום טוב שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות. ואחר שעשה דוגמת הקרבן עולה לריח ניחוח למקום שהקרבן עולה, והמלאך עושה אותה כתר לקונו. (מסכת תענית)

בענין הדיבור, אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים רק במתון ובאימה וביראה, ותראה שכל תיבה ותיבה שתזכיר יהיה בשפה ברורה לא חטופה, ותקרא אותה בנקודותיה ואל תטעה אפילו בנקודה אחת, כי בנקודה אחת משתנה התיבה לענין אחר... במחשבה ובכוונה אחת דברתי ושתים זו שמענו ענין הכוונה נחלקת לשנים נגלה ונסתר, והנגלה נקרא בשם מחשבה, והנסתר נקרא בשם כוונה. ענין מחשבה היא סור מרע ועשה טוב, סור מרע הוא שלא יחשוב שום מחשבת חוץ על עסק משא ומתן או ענין אחר, או אפילו להרהר בדברי תורה אסרו רז"ל בתוך התפלה, ויחשוב בלבו אם היה מדבר לפני מלך בשר ודם והיה מערב בדיבור בין דיבור לדיבור דברים אחרים זרים בודאי יתחייב ראשו למלך. הנה אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה מחשבה כדיבור, מ"ל אם מפסיק בדיבור אחר בין דיבור לדיבור או במחשבת חוץ כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין זהו סור מרע. ועשה טוב שיחשוב בכל תיבה פירושה, וקודם שיצא הדיבור מפיו יחשוב פירוש ביאורו.

והכוונה שאמרתי כוונתי בזה הוא שידע סודות התפלה ועד היכן הדברים מגיעים, ועל זה אמרו רז"ל מפני מה אין ישראל נענין מפני שאינן יודעים להתפלל בשם, אבל היודע ומשיג עליו נאמר "אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו", ותפילתו תהיה כתר על ראש הקב"ה. והנה מצינו רז"ל אמרו, "ולעבדו בכל לבבכם", איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר זוהי תפילה. עוד בדברי חכמים תפילה בלא כונה כגוף בלא נשמה, ואלו השני דברים הם שני ענינים, הראשון מה שקראו התפילה עבודה שבלב, זהו ענין המחשבה שאמרתי שצריך האדם לעבוד עבודה גדולה בלב ולהיות גבור כארי להתעורר שלא יעלה על מחשבתו שום מחשבת חוץ. ואם לא יוכל לפנות לבבו ממחשבות בשעת התפלה יבקש תחבולות ועצות, כגון שיחשוב שהבורא יתברך נצב נגד ומביט מוצא שפתי ובוחן מחשבת לבי ויחרד ויתמלא רתת וזיעה. וכל ההמצאות שיוכל לעשות להתגבר ולהוציא המחשבה זרה יעשה. ואחר כך יהיה גבור כארי להיפך לחשוב מחשבות ביאור המלות, וישפוך שיחו ורוחו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה השומע תפילות ויכול על כל היכולת. ובאמת לעשות כן היא עבודה גדולה להכניע הקליפות, הם הם המביאות ומפגלות המחשבה. זהו פירוש של רז"ל שקראו התפילה עבודה בלב, כי היא עבודה גדולה עבודת הקודש. וענין תפילה בכוונה שהיא הנשמה זהו סודות התפילה שהנגלה של התפלה שהיא חיי שעה, וכן סיפור שבחיו של הקב"ה והנהגת פעולות ית' הם דברים נגלים, אבל פנימיות עניינם וסודם הנוגעים ברומו של עולם זהו נשמת הדברים, סוד שרשי השמות, והשמות הם הספירות שאדון יחיד בהם והם בו סוד אחדותו ית', והקב"ה מתאוה לתפילה זו ועבודת התפילה זו היא צורך גבוה אשר הארכנו למעלה בחיבור הזה ויתבאר לקמן בפרק השני. הרי הנגלה מהתפילה נמשל לגוף, והכוונה מהתפילה להנשמה.

מצאתי כתוב בספר דרך חיים דף ס"ו יש עוד י' דברים שעוזרים על הכוונה והפכם גורמים בטולה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד. הראשון והוא הגורם הגדול שבכולם תורה, דע כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלקים ויתדבק אליו, ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו, ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו. אבל יקל עליו מאד, כי תכף ומיד ימצא השי"ת במחשבתו, כיון שהוא מוכן לכך כמו שאמר החכם המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו, אבל כשלא ירבה האדם העסק בתורה ובמצות ואין צריך לומר אם ירבה למעט העסק בם או שלא יעסוק בם כלל, ולא תהיה מחשבתו ביראת ה' כל היום אלא כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הנה בסבת זה יתרחק מהשי"ת, ולפי שאין אלקים כל מזימותיו כשיבא להתפלל לא יכול להתחנן ויקשה עליו מאד לכוין וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהשי"ת איך ידבק בו כרגע...

הב' חידוש, רוצה לומר שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפילה אם לא בכולם, והחידושים ההם יגרמו לו לכוין לבו, ואם אינו מחדש דבר בתפילתו יקשה עליו לכוין, כדתנן פרק תפילת השחר, העושה תפילה קבע אין תפילתו תחנונים, ומפרשי רבה ורב יוסף דהיינו כל שאינו יכול לחדש בה דבר בקשתו, והיינו לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר. והטעם בזה, כי אשר הטבע אומר והולך רגילתו. אך החדושים אי אפשר לאומרם אם לא ישים אליהם לב. וזה לשון ספר חסידים בסימן קנ"ה וכשתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים את הלב, ואם לא תוכל להוסיף בכלם לפי שהקהל יסיימו קודם תוסיף באחת או בשתים כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת.

הג' צורך, שיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ויתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאד, כגון בנו הנוטה למות או הוא עצמו שהכביד עליו החולי או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו יקשה עליו לכוין לבו, ולכן תראה קצת אנשים שלא יכונו בתפילתם, ועליהם נאמר "מה ש-די כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט א-לוה עליהם". בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים כי עשרו מצאו און להם וזרעם נכון לפניהם. לכן שנינו, עמדו בתפילה מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם כדי שיהא לבו שלם בתפילה... ולכן איש בריא ועשיר שה' הניח לו יקשה עליו מאד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלקיו הוא הנותן לו כח לעשות חיל, ולא כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה... ויחשוב בכמה שלוים ושקטים מפני שהעשירו עושר גדול ואבד העושר ההוא בענין רע, ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו... ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשי"ת שיתמיד ברכה ושלומו והצלחתו...

הד' לשון, כשיתפלל אדם בלשון שרגיל רוצה לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו יקל עליו לכוין, וכשיתפלל בלשון אחר אף על פי שיבין מה שיאמר לא יקל עליו כל כך. הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע"ז לפעמים שאומר אותה יותר מעשרה בלשון הקודש. ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו יעשה וישכיל עשו.

הה' נוע, המתנועע בתפילתו גורם בטול כונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכונה, ומה שאמר כל עצמותי תאמרנה וכו' היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפילה. ואם יש מי שאומר כן גם בתפילה נראה לי שאין לחוש בדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפילה גורם לכיון הלב. וראה בעיניך הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח.

הו' קול, המנמיך קולו מאד בתפילתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין אבל אינו מתפלל בכוונה, וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפילתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי, אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפילתו ולא היה יודע היכן הוא. אבל המדבר על לבו כחנה רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו יתנועע... ומדאמר (בזהר) "למשמע קליה" משמע אפילו הוא עצמו לא ישמע קולו...

הז' הכנה, שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו ויתחיל לחשוב בגדול מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו, ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו... ויחשוב בגירעות ופחיתות עצמו בערך בוראו כי במה נחשב הוא, ויחשוב שעתה אינו הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו ומן הדין הוא כדאי וראוי לעמוד לפניו, לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו, ואחר כך זה יקום ויתפלל...

הח' נכנס, כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס עליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל, ובזה יטעו רבים שכשמאחרים לבא לבית הכנסת הם נכנסים בשעה שהצבור קורים פסוק שמע או בשעה שמתפללים וגורמים ביטול כוונת הצבור המיחד שם יוצרינו וכוונת המתפללים אליו, ולכן ראוי ליזהר שלא להכנס לבית הכנסת בשעת היחוד ובשעת התפילה. וכן ראוי ליזהר כשאדם מתפלל ביחיד שיתפלל במקום שיהיה בטוח שלא יכנס עליו אדם אם יוכל.

הט' שכן, כשיהיו שכני האדם רוצה לומר היושבים אצלו מתפללים בכוונה יקל עליו לכוין לבו גם הוא, אך כשיהיו יושבים אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכונה יקשה עליו לכוין, ועל זה נאמר אוי לרשע ואוי לשכנו... ובספר החסידים סימן תשע"ב צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפילה אצל רשע, כשעומד רשע בתפילה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו... ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפילתו, וזה שאמר הכתוב "רחוק ה' מרשעים ותפילת צדיקים ישמע", כלומר אף על פי שרחוק ה' מרשעים תפילת צדיקים ישמע, ואף על פי שאלו בצד אלו.

הי' זמן, כשישהא אדם בתפילתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה שאלה לבדה לאט יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה או שהוא אינו מדבר במתון אלא בחפזון לא יכול לכוין, ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שהשיעור מהזמן ששוהין בתפילת הציבור בזמננו אינו מספיק לשיכול איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מלות התפילה ולקרותה קריאה שלמה, כי אני רואה בעצמי כי תודה לא-ל ממהר לדבר אני ולא עלג, ואיני מספיק לומר מלת התפילה עד שסיימו הצבור תפלתם.

סוף דבר בענין הכונה ביחוד ובתפילה ובברכות אני אומר שהאנשים נחלקים לשני חלקים, החלק האחד הם מיחדים את השי"ת ומתפללין אליו ומברכין אותו, והחלק השני הם אומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים ואומרים דברי התפלה ואינם מתפללים, ואומרים דברי הברכות ואינם מברכים. והנה החלק הראשון והתבוננתי בם והנם מעטים מאד מאד ונער יכתבם, והאנשים שהם מהחלק השני רבו מארבה, והלואי ולא אהיה גם אני כאחד מהם.

וכבר אפסיקא הלכתא דמצוות צריכות כונה בש"ע סימן ס', והתפילה צריכה כונה אף למאן דאמר מצות אינן צריכות כונה, כמו שמשמע ממה שאמרו ז"ל בפרק תפילת השחר ובפרק ערבי פסחים...

כשהתפילה היא שלימה בדבור במחשבה ובמעשה אז היא ממש במקום קרבן, ואם לאו היא תפילה פסולה כמו קרבן פסול. ובתקוני הזהר אמרו שהתפילה פסולה נמסרה לכלב, ונתקיים בה לכלב תשליכון אותה. ובראשית חכמה שער היראה פ"ח שכלב זה הוא מכת לילית, ונראה דעל זה בא הרמז "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", כי תפלתם היתה הגונה ושמע ה' תפילתם כמו שכתוב בפרשת שמות, "וישמע אלקים את נאקתם" וגו'. (עמוד השלום וראה שם עוד)

בזהר משמע שמעלה גדולה היא להרים ידיו בשעת תפילה ואצבעותיו זקופים, שכן כתב בפרשת יתרו... רוצה לומר כי עשר אצבעות נגד י' ספירות, ה' כנגד ה', כדתנן בספר יצירה, ובזה אתברך שמא קדישא... וכשאינו מתפלל כתב שם דאיסור גדול הוא לזקוף אצבעותיו, והפוסקים כתבו לכפות הידים זה על גב זה בשעת התפילה, וכן נוהגין, ומכל מקום נראה באיזה מקומות מהתפילה שמתעורר בהתעוררות גדול יזקוף אצבעותיו, והחכם יעשה בדעת...

כי בברכת שומע תפילה יכול האדם לשאול בה כל צרכיו מכל דבר שיהיה, בין של יחיד ובין של רבים ולהתוודות על כל מה שעבר עליו מיום היותו יכול לפרט ולהתוודות ולבקש עליו מלפני אלקיו בברכת שומע תפלה, כי הוא שומע תפילת כל פה בין ראוי בין אינו ראוי. וכתב בזוהר פרשת פנחס שטעם הוידוי הוא שהבעלי דינים המקטרגים אינם יכולים לקטרג עליו אחר שהקדים והודה על חטאיו. (עניני תפלה וקריאה בס"ת)

הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כתב הזוהר מכאן מאן דצלי צלותא דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות, ולא יחשוב הקב"ה בוחן לבות והוא ית' מבין כוונתיה, אלא צריך לפרוש, והטעם נראה לי כי התיבות של התפלה המתהוות מאותיות קדושות עולות למעלה ובוקעות רקיעים. (תורה שבכתב וישלח)

...כי כבר כתבתי בהקדמת שובבי"ם ת"ת שבפרשה זו רמזים וסודות לעמוד התפילה, על כן נדבר עתה מענין עמוד התפילה, אשר סביב רשעים יתהלכון, הם כתות של מחבלים העומדים למנוע את התפילה שלא תלך למעלה, וצריך התחכמות גדולה לזה. וא' מהענינים הוא פסוקי דזמרה שהם חותכין הקליפות ועושין דרך שתוכל התפילה אחר כך לעבר...

עוד מצינו תרי פסוקי דסתרי אהדדי לכאורה, כתיב "עבדו את ה' בשמחה", וכתיב "עבדו את ה' ביראה", על דרך הפשט נוכל לומר על התפילה שהיא עבודה שבלב, וארז"ל צריך ליתן עיניו למטה ולבו למעלה, וענין עיניו הוא שיזכור האדם בשפלותו הוא שיעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה רם ונשא, גם יזכור בעונותיו ואז יתמלא יראה ופחד ויעבוד ביראה. אחר כך ישים לבו למעלה יהרהר בגדולת הבורא ית' וביכלתו, וכי הוא ית' הא-ל הגדול הגבור והנורא סיבת כל הסיבות ועילת כל העילות, וכיוצא בזה, ואז יעבוד בשמחה, הרי עינים למטה מצדינו הוא ביראה, והלב למעלה מצדו ית' והוא בשמחה עוז וחדוה במקומו.

אמנם יש עוד פנימיים לדבר, כבר רמזתי למעלה והארכתי במקום אחר כי בין שמים לארץ מלא מקטרגים שלא מניחים לעלות התפלה, ורז"ל תקנו פסוקי דזמרה לחתך אותם שתוכל התפילה לעלות, ועל כן השח בין ברוך שאמר לישתבח שאז אין פסוקי דזמרה פועלים חוזרת התפילה מאותן מערכי מלחמה שהן הקליפות הלוחמות נגד התפלה. ומבואר בזוהר שהם שני כתות והם נקראו שני נשים זונות והם מחלת ולילית, למחלת יש תע"ח כתות כמנין מחל"ת, וללילית יש ת"ף כתות כמנין לילית, והם ממלאים כל חלל העולם. וכבר נתבאר זה בספר קול בוכים בפסוק "נשים בציון ענו". והענין שבודאי אף בחורבן היו כמה חכמים וחסידים גדולים שהיו מתפללין תפילות גדולות, אבל אלו ב' נשים ענו לציון, כי גבר קטרוגם ולא תועיל שום ענין להעלות התפילות, והיה מקויים "שתם תפילתי"... כי אלו הנשים לוחמות תמיד זאת עם זאת כי הם ב' הפכים, מחלת היא הכל מחולות ושמחה וממנה נמשכים אותן הלצים ובעלי משתה וטוב הרוג בקר, ולילית היא להיפך לשון יללה, וממנה נמשכין בעלי מרה שחורה ויגון ואנחה בר מינן, על כן הם לוחמים ביחד. ויש בזה תועלת לתפילת ישראל, כי מכח שהם טרודים ביחד אינם משגיחים כל כך על קטרוג ישראל, ואז אפשר לתפילה לעלות, אבל בזמן החורבן אז אותן האויבים שלו עשו שלום ביניהם, על כן סתם התפילה. והנה בכיבוש הארץ שלחו שני אנשים מרגלים, והם ברום מעלתם הכניעו אלו הקליפות של שתי נשים הזונות ההם, עד שבימי שלמה המלך ע"ה שהיתה הלבנה במילואה ונכנעו לגמרי לפני שלמה וישב שלמה על כסא ה', וזהו סוד "אז תבואנה שתי נשים זונות".

...ועל אלו ב' ענינים עבדו את ה' ביראה לבטל לילית, ועבדו את ה' בשמחה לבטל מחלת, והשמחה של התפילה היא ידיעת השמות, ועושה רושם למעלה עד שנעשה עטרה לראש הקב"ה וגורם למעלה יחוד שמו ית', ולזה מתאוה הקב"ה לתפילת צדיקים, כי עבודת התפילה היא צורך גבוה כמבואר במקומו בארוכה. וזהו לא שייך רק בארץ הקדושה שאז רוחניות התפילה עולה למעלה מעלה מה שאינו כן בארץ העמים שהוא מקום הקליפות, ומתלבשת התפילה באויר הטמא, אין שייך לומר הקב"ה מתאוה לה. ומכל מקום בשערי דמעות מכניע שהתפילה מקובלת, ובודאי לאחר שעלתה אינה נדחית ונתטהרה ונעשית עטרה. אמנם אין הקב"ה מתאוה לה מתחילה. זהו "וראית בשביה אשת יפת תואר", כי אין הקב"ה מתאוה להשמחה של עבדו את ה' בשמחה מאחר שאנחנו בארץ העמים...

ואז יתבאר המדרש שהבאתי. ואקדים מה שאמרנו במקום אחר בענין הקושיא אשר ראיתי בספר בית אלקים, שהקשה לומר הלא ברית כרותה היא שתפילת רבים מרוצה ומקובלת ואינה חוזרת ריקם, כמו שכתוב "הן א-ל כביר לא ימאס", הנה עינינו רואות שאינו כן, שהרי תפילת י"ח קבועה לכל ישראל, ומתפללים גם כן בכל יום כמה וכמה ברכות בתפלה המיוסדת על הגאולה, כמו ראה נא וכו' תקע בשופר גדול וכו'... ועדיין לא נושענו מהגלות המר הזה. ותירץ שם כמה תירוצים. והמחוור בעיני לענין הפשט כי מה שאמרו תפילת הרבים מקובלת אין הכוונה להיות נעשה ככל היוצא מפיהם מתפילתם, רק היא מקובלת שאינה חוזרת ריקם, ומתקיים מדוגמת התפילה, כגון בענין התפילה זו שאנו מתפללים על הגאולה אף על פי שעדיין לא היתה הגאולה האמיתית מכל מקום בכל יום ויום מתקיים מעין הגאולה, כי רבים קמים עלינו לולי ה' בעזרתה לנו כולנו אבדנו, כי אנחנו כשבה א' בין ע' זאבים.

אמנם לפי האמת לאמתו אני אומר שאין הכוונה כמ"ש שתפילת רבים אינה חוזרת ריקם, שהכוונה יהיה שהשי"ת עושה רצון המתפללים, רק הכוונה היא שהתפילה היא מרוצה ומקובלת להשי"ת כשאר המצות עשה, שאדם מקיים עושה סוכה ונוטל לולב וכיוצא בזה, הנה המצוה היא נחת רוח לפניו ית' ועושה בה רושם למעלה ושכרו שמור, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולפעמים אוכל פירות בעולם הזה, כן התפילה... ותפילת היחיד לפעמים היא חוזרת ואינה ריח ניחוח אבל תפילת רבים רצויה ומקובלת ונעשית עטרה ממנה והיא שמורה עד לעתיד ליתן שכר, אבל אין מן ההכרח שיעשה עתה השי"ת רצון התפילה... (שם בשלח, ועיין שם עוד)

...ועתה בגלות תקנו התפילות נגד התמידין והם גורמים יחוד שם ידו"ד. והנה האדם הוא ציור המשכן והמקדש, כמו שכתבנו בפרשת תרומה, ואם הוא דבוק בהשי"ת בקיום התורה והמצות ותפילות וברכות ושבתות והוא תמים שאין בו מום ממומי המדות הרעות, אז הוא קרבן לה', וכשאומר פרשיות הקרבנות ומזכיר העבודות ומתודה ומטהר מחשבתו, אז יש בכאן דיבור ומחשבה ומעשה, והמעשה הוא עקימת שפתיו שמזכיר פרשיות הקרבנות, ומצטער בלבו שלא יוכל לעשות מעשה הקרבנות ממש, אז הקב"ה מצרף זה למעשה, אבל בשעה שהיה בית המקדש קיים לא היה מועיל הזכרת הפרשיות הקרבנות, כי הדיבור אינו מעשה ממש, והוא מחוסר מעשה מאחר שיש כח בידו לעשות. ועוד דלא הוה עקימת שפתים להיות נחשב למעשה... אבל עתה בגלות כשמזכירין פרשיות הקרבנות ובצער גדול ומצטערין על העדר ושאין בידינו לבא לידי מעשה, אז הדיבור היוצא מפיו יוצא בעקימה, כלומר ביגון ואנחה, וזהו בעצמו אדם כי יקריב, אבל לעתיד כתיב "אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה", על כן לא יהיה די בדיבור רק אז יחפוץ זבחי עולה וצדק אז יעלו על מזבחך פרים, ועתה ונשלמה פרים שפתינו... ((שם נר מצוה אחרי מות)

רמח"ל:

ענין התפלה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו ויתקרבו לו ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו לא ימשך להם. והנה האדון ב"ה חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה ימשך להם שפע ההצלחה והברכה כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה, בזה העולם.

ואמנם עומק יותר יש בענין, והוא, כי הנה האדון ב"ה נתן לאדם דעה להיות מנהג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה, והעמיס המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כלם... והנה זה באמת מצד אחד ירידה לו ולענינו, אבל היא ירידה מצטרכת לו, וגורמת לו עליה אחרי כן, כמבואר בחלק ראשון. ואולם כמו שירידה זו מצטרכת לו לפי ענינו בעולם הזה, הנה מצד אחר צריך שלא תרבה יותר ממה שראוי, כי הנה כפי מה שירבה להסתבך בעניני העולם כך מתרחק מן האור העליון ומתחשך יותר.

והנה הכין הבורא ית"ש תקון לזה, והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו ית' וממנו ישאל כל צרכיו, ועליו ישליך יהבו, ויהיה זה ראשית כללי ועיקרי לכל השתדלותו, עד שכאשר ימשך אחר כך בשאר דרכי ההשתדלות שהם דרכי ההשתדלות האנושי, לא יקרא שיסתבך וישתקע בגופניות וחומריות, כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו ית', ולא תהיה ירידתו ירידה רבה, אלא תסמך על יד התקון הזה שקדם לה.

והנה היה מחסדו ית' לתת לאדם מקום שיתקרב לו ית', אף על פי שכפי מצבו הטבעי נמצא רחוק מן האור ומשוקע בחושך, והיינו שנתן לו רשות שיעמוד לפניו ויקרא בשמו, ואז יתעלה מן השפלות אשר לו בחוקו לפי שעה, וימצא מקורב לפניו ומשליך עליו יהבו כמו שכתבנו.

והנה זה חומר התפלה שאסור להפסיק בה כלל, מפני היות בה האדם בקורבה גדולה אליו ית', וכן סודר בה ההפטר בסופה, שילך לאחוריו שלש פסיעות, והוא שוב האדם אל מצבו התמידי, כמו שמצטרך לו בשאר כל זמנו...

אמנם עוד סידרו לנו מסדרי התפלה הסדר הראוי להשלים גם בעד עבודת הקרבנות החסרה ממנו עתה, והוא מה שמצטרך לפי חדוש כל יום מהימים, כפי חקות הזמן בכל חלקיו, ויבורר בפרק הבא לפנינו בסיעתא דשמיא. (דרך ה' חלק ד פרק ה א והלאה)

...ואמנם מצד היות הדבר הזה מצוה תמידית, עשו ממנו חז"ל תקון מתקוני התפלה, והוא להיות מתעטף בטלית להתפלל בו, והתקון הוא קבלת העול שזכרנו, להיות בכח זה תופס ואוחז במלאכתו ית' דהיינו תקון העולם. 

אך ענין התפילין הוא יותר גדול מן הציצית הרבה, והוא כי נתן הבורא ית' לישראל שיהיו ממשיכים עליהם המשך ממש מקדושתו ית' ויתעטרו בו, באופן שכל בחינותיהם הנפשיות והגופיות יתיחסו תחת האור הגדול הזה ויתוקנו בו תקון גדול... (שם שם פרק ו ו)

והנה אחר היות האדם מצויין בציצית ומעוטר בתפילין נתקנו לו סדרי התפלה לתקן כפי המצטרך, והכונה בכלל, להעמיד הבריאה כולה, כל העולמות במצב הראוי לשיושפע בם השפע העליון, ולהמשיך השפע מלפניו ית' אליהם כפי המצטרך.

ואולם כלל התפלה מתחלק לארבעה חלקים, הראשון הקרבנות, השני פסוקי דזמרה, השלישי קריאת שמע וברכותיה, הרביעי התפלה ומה שלאחריה.

הקרבנות - הכונה בהם בכלל, הוא לטהר העולם כלו ולהסיר ממנו כל מה שהוא עכוב ומניעה אל ביאת השפע העליון בו.

פסוקי דזמרא - הכונה בהם בכלל, לגלות אור פניו ית' על ידי התהלות שאנו מתהללים בו ומספרים בשבחו, שזה ענין תלאו הבורא ית' במעשה הזה דהיינו בהלול לפניו, והוא ענין "הבוחר בשירה זמרה".

קריאת שמע וברכותיה כבר בארנו ענינם בכלל, ומלבד מה שבארנו נכלל בהם עוד ענין אחר, והוא כי סדרי כונניות הבריאה והשתלשלותה כבר בארנו בחלק ראשון, שעולם הנבראים כלם משתלשלים ובאים מדרגה אחר מדרגה מן הכחות השרשיים עד הגשמיים. ואולם גזרה החכמה העליונה שלהיות הנבראים כלם מקבלים השפע מלפניו ית', יהיו תחלה מתקשרים זה בזה מלמטה למעלה, התחתונים בעליונים מהם, והעליונים בעליונים יותר, וכן על דרך זה עד הכחות השרשיים, והם יתלו בו ית' וישופע להם שפעו, ואחר כך יתפשט השפע מלמעלה למטה בכל מדרגות הבריאה כראוי, וישובו ויתיצבו כלם על מדרגותיהם לפעלם כפי מה שסודר להם. ואולם הברכות האלה של קריאת שמע סודרו על פי הרזים האלה, ובאותו השבח וההלול מתעלות מדרגות הבריאה מלמטה למעלה, עד התקשר הכל במדרגה היותר עליונה, ואז נקשר הכל ונתלה באורו ית', ונמשך השפע לכל הברואים, והוא מה שנעשה בתפלת שמונה עשרה.

והנה צריך שתדע, שסוגי ההשפעה העליונה, שתחתיה נכללים כל מיני ההשפעות ופרטיהם, הם שלשה, והם הנרמזים בשלש אותיות השם ב"ה, וחבורם ביחד להשלמת הבריאה כלה נרמז בה' אחרונה, וכנגדם שלשה הכנויים "הגדול הגבור והנורא", והממשיך אותם כראוי הוא זכותם של אברהם יצחק ויעקב, והממשיך ההשלמה היוצאת מחבורם הוא זכותו של דוד המלך ע"ה שמתחבר עם האבות ומשלים תקונם של ישראל.

והנה כנגד שלשה הסוגים האלה נתקנו שלש ברכות ראשונות של התפלה, ובהם נמשך השפע העליון בכלל, ואחר כך באמצעיות נמשך לפרטים כפי הצורך, ובשלש אחרונות מתחזק ומתישב במקבלים על ידי ההודאה שנותנים עליו, וזה כלל תקון התפלה כלה.

ואולם בימות החול נמשך הדבר כפי סדר זה, ובימות הקדש לא הטריחו חכמים את האדם ביותר משבע ברכות, כי הנה היום מקודש ומבורך בעצמו, ועוזר בהמשכת השפע, ודי שישתדל האדם על הכלל, והיינו שבע ברכות, שלש ראשונות על השלשה סוגים, וכן שלש האחרונות וכמו שכתבנו, והאמצעית על כלל קדושת היום שתתחזק ותאיר ותמשול, והיא העוזרת ומשלמת לכל הפרטים.

עוד צריך שתדע, שהנה כלל העולמות מתחלק לארבעה, והיינו עולם הזה בשני חלקיו עליון ותחתון, שהם החלק השמימי ונקרא עולם הגלגלים, והיסודי והוא הנקרא עולם השפל, ועל העולם הזה יש עולם המלאכים ועליו עולם הכחות העליונים שרשי הבריות שזכרנו ונקרא עולם הכסא...

והנה על פי סדר זה נתקנו חלקי התפלה, דהיינו שלשה חלקים בתחלה, לתקון שלשה העולמות, עולם הזה, עולם המלאכים, עולם הכסא. וזה בקרבנות, זמירות, וברכות קריאת שמע, אחר כך תפלה מעומד, והוא כנגד עולם האלקות, להמשיך ההשפעות לפי בחינותיהן, ואחר כך שלשה חלקים אחרים להמשיך משך השפע לעולמות זה אחר זה, ולבסוף, והיינו קדושה דסדרא, שיר הלויים, ואין כאלקינו, ואחר כל זה עלינו, והוא לחזור ולהמליך מלכותו ית' על כל העולמות אחר שנתברכו ממנו.

והנה נתחברו לזה עוד קצת ענינים פרטיים לעורר הרחמים ולהרבות הברכה, ומכלל זה ענין הוידוי, הזכרת השלש עשרה המדות, ונפילת אפים, והיינו כי הוידוי הוא לסתם פי המקטרגים, ולא יגרמו לו שתדחה תפלתו חס ושלום, הזכרת השלש עשרה מדות, זה כחם שיתפוס האדון ב"ה במדת רחמנות, ובשליטת רוממותו יעבור על פשע, ויחון אף בהעדר הזכות, ונפילת אפים אף היא כניעה גדולה לפניו ית' אשר כחה גדול לשתתפייס מדת הדין ויכמרו הרחמים הגדולים, והיה השפע נמשך ברבוי וברוחה...

וצריך שתדע, שהנה בסדרי ההנהגה היום יתחלק לשני חלקים, והוא הבקר, ואחר חצות שהוא בין הערבים, וגם הלילה מתחלק לשנים, וכמו שכתבנו למעלה. ואמנם בכלם צריך שתמשך הארה והשפעה לעולמות כפי בחינת חלק הזמן ההוא, ועל זה סודרו התפלות במנינם. והנה לשני חלקי היום תקנו תפלת שחרית ומנחה, והנה בבוקר שהוא זמן התחדש השפע כפי בחינת היום, תקנו הסדר בארוכה כפי כל המצטרך, אך לחלק השני של היום שנמשך אחר הראשון לא יצטרך אלא קצת השתדלות להשלמת הענין כפי חלק הזמן ההוא, ובלילה - להיות בענין יותר חדוש, מפני השתנות הבחינות, דהיינו בחינת הלילה שהיא יותר מתחלפת מהיום, ממה שהוא בין הערבים מהבוקר, על כן תקנו סדר - יותר בארוכה משל מנחה, והיינו בברכות הקריאת שמע, אך קצר משל הבוקר, כי על כל פנים כבר השפע נמשך ובא מהבוקר, ואולם לחלק השני של הלילה לא קבעו סדר לכל, שלא להטריח את הצבור, אבל הניחו הדבר לחסידים שיקומו וירונו כל אחד כפי ידיעתו, וכבר אפילו תפלת ערבית עצמה רשות היתה אלא שקבעוה חובה, כל שכן תקון חצות לילה.

והנה תראה כי השלש תפלות אבות תקנום, ומצד זה מוטל על כל ישראל לסדרן, ואולם תקון חצי הלילה האחרונה דוד נזדרז בו, וכמו שכתוב (תהלים קי"ט) "חצות לילה אקום להודות לך", והוא המשלים עם האבות תקונם של ישראל וכמו שכתבנו, אבל לא נקבע הענין להטילו על כל ישראל, כי אם על חסידיהם, להיותו במדרגה קצת למטה מן האבות.

והנה בימי הקדש נוספת תפלה כנגד המוסף, והיא בבחינת השפע הנוסף ביום ההוא כפי בחינת קדושתו וענינו. (שם חלק ד פרק ו י והלאה)

ענין מנהג אמירת פסוקים "מי א-ל כמוך וגו' ותשליך במצולות ים" וגו' ביום ראש השנה על הנהר הוא, כי הנה בראש השנה מחדש האדון ב"ה מציאות כל הנמצאים ומתכון לקבוע הטוב שבהם שישאר לנצח, ולדחות הרע שבהם, עד שתטהר הבריאה ממנו, ותהיה ראויה ליאור באור פניו לנצח נצחים. והנה ברחמיו ית' נושא העונות ועובר על הפשעים כפי מה שאפשר לפי נימוס צדקתו, למי שזוכה לה, וכל הרע שנתגבר בבריאה דוחה אותו ומעבירו מן המציאות, וענין זה נכלל בפסוקים אלה "מי א-ל כמוך וגו' ותשליך במצולות ים" וגו', ואמנם בהיות שמן הראוי תמיד להשתמש מדברי העולם הזה לעניני ההלול לפניו ית', כפי מה שנרמז מסתרי חכמתו ית' בצורת הנמצאים האלה וחוקותיהם, על כן הולכים אל המים, שמראים בצורתם ענין השתקעות השוקעים בה, ומראים על רז מרזי הנהגתו ית' שמשקע ומעביר הרע מבריותיו באופן שלא ישאר ממנו רושם כלל, וכמו שמבאר הנביא עצמו בדבריו, "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" וגו'. (מאמר החכמה)

...ותדע עתה שבשעת תפלה צריך לשים ידיו כפופות זה על גבי זה על לבו, וזה כי אז צריך לתת כסא להשורה עליו להיות בבחינת ידים אלה לצורך המעשה. ותדע שהחיק הוא נקרא היכל הלב, והיינו כי הלב עומד להנהגה והיכלו הוא החיק, ויש איזה אורות ראוים להמצא בהיכל ההוא כגון הריאה והמזרקים וכו', והנה על כן צריך להחזיק הידים על הלב לצורך בחינה זו של עשיה זאת. ועל כן אמר הרב הק' שטוב להסתכל באצבעות ולכוין אל"ף ה"י וי"ו ה"י כי זה החותם הנמצא תמיד לקשר השמים והארץ ותלוי בו כל עניני ההנהגה העיקרית, וזה סוד "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך", והיינו התפשטות בחינת הרקיע לפי האצבעות האלה... (אדיר במרום דף כא)

והנה התפלה היא חיי שעה שהוא תיקון כל הנמצאים בסוד כל ההנהגה הזאת, אך התורה היא חיי עולם כי היא מתקנת בסוד האורות הפנימיות להאיר לנצחיות. והענין כי תיקון התפלה היא במל' בסוד ההנהגה, והתורה היא בסוד הז"א ובסוד פנימיות האורות כנ"ל... (שם דף לא)

...ותדע שבעבור זה אמרו חז"ל המתפלל צריך שיחתוך בשפתיו, כי מה שנחתך בשפתיו זהו בחינת הקדושה שאין הס"א יכולה להתדבק לשם כלל. אבל יש בחינה היוצא מן הלשון בלא השפתים, דהיינו סוד התה"ו של המלכין קדמאין שיצא מן הלשון לבד, ובבחינה זאת יש שליטה לס"א, ולכן כשיגרמו העונות יסתלקו תיקון השפה העליונה מן הבריאה ואז הס"א יכולה לאחוז בו מסוד הלשון כנ"ל, והבן היטב. (שם דף נח)

ואפרש לך עתה ענין קבלת התפלה הזאת. הנה ענין העבודה או התפלה הוא כי הנוקבא נטעת מכמה מיני הבקשות של התחתונים, והם תיקונים המגיעים לכמה מאורות שבהם תלוים תשובת הבקשות ההם. אך נוקבא עולה בסוד כולם ומעוררת כל המאורות כמ"ש שהתעוררותה מגיעה לכל כי היא שורש לתחתונים ומגעת הדברים למעלה. והנה הנוקבא נקראת ע"ת, כי היא במאורות סוד העת לכל הדברים התלוים בזמן, בסוד "לכל זמן ועת לכל חפץ", ואלה הם הכ"ח עתים המוזכרים בספר קהלת, והם סוד מלוי הלבנה וחסרונה, והעתים האלה גורמין לכל הדברים בעולם אם לחסד אם לדין. אך בהגלות הרצון אז הכל חוזר לחסד ואין קטרוג יכול למנע הטוב, ואז נקרא עת רצון, כי העתים נקראים בכלל א' עת רצון, וזהו ממש כח סוף הרצון המחזיר כל הרע לטוב, כל דין לחסד. ולכן בהגלות זה העת התפלה תתקבל בלא שום מניעה, כי הלא אם לא ימצא זכות חס ושלום שלא יתגלה זה העת רצון כמה קטרוגים ימצאו בסוד חסרון הלבנה הנותן כח למקטרגים לקטרג. והנה בהגלות זה הרצון למעלה אז יגיע התעוררות בכל הקו המקושר בסוד זה מלמעלה למטה, והיינו מזל נוצר באבא, ויסוד שלו בז"א, וגלויו במצח בסוד הציץ, וזהו "והיה על מצחו תמיד". כי באמת א' מן התיקונים הגדולים של הכהונה והיותר עיקרי הוא זה הציץ המגלה רצון לצורך קבלת העבודה, ואנו מתפללים גם כן בכל יום "רצה ה' אלקינו בעמך ישראל ובתפלתם", והכוונה שיתגלה זה העת רצון ותקובל התפלה והעבודה והבקשות ינתנו, ועל זה אנו אומרים בקדיש גם כן "תתקבל צלותהון ובעותהון" וגו', כי צלותהון היינו השכינה הנטעת מן הבקשות, ובעותהון הם הבקשות אשר נתלו בה, ואנו מתפללין שתקובל למקום הראוי, והיינו קדם אבוהון דבשמיא, והוא אבא בסוד זה הציץ... (שם דף סד, ועיין שם עוד)

...ולכן צריך שתתגלה הגבורה שכחה יותר חזק להכניע הס"א, והגבורה תקיים בכח כל תיקוני החסד, ואז תכנע הס"א הכנעה לעולם שלא תשוב להתחזק עוד. וזהו ממש סוד תפלת שחרית ותפלת מנחה שתיקן אברהם ויצחק, כי אין תפלת המנחה אלא קיום תפלת שחרית לצרוך המשרתים... (שם דף סז)

...ותקון הלב בדרך זה הוא ענין התפלה, כי העיקר בתפלה הוא כוונת הלב, ובו ניתן הלב ולהקב"ה, כי הלא באותו הזמן מסירים ההבנה מכל ענין אחר ומישרים אותה אל הקב"ה לבד, כי צריך להסיר כל המחשבות, אך ענין התפלה עצמה הוא לבוא לשאול דברים מה ששואלין לפני המלך, ונמצא שהיא הסרת ההבנה משאר הדברים והישרתה אל המלך לקבל הדברים שמבקשים. ואפילו התורה איננה כך, כי אין הכוונה שם אלא לדעת, אבל כאן לוקחין למבט חסד הקב"ה, ונמצא שאליו היא הכוונה בכל השאלות ששואלים ממנו, ועל כן גורמת תיקון זה ממש שהלב העליון ילקח מהז"א ויהיה כלו פונה אליו ומנושא ממנו, ואז אין הס"א שולטת עוד ומסיר ממנו העצבון. ותדע עוד שהתפלה היא ממש גילוי מלבא לפומא, והוא כי לב היא מלכות בבחינת ההבנה והשגחה, אבל הפה היא מלכות בבחינת גלותה הצווי ומקבלין המשרתים... (שם דף סט)

הב' הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" (תהלים ק'), ואומר (שם ס"ה) "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה", וארז"ל (שבת ל') אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה. ועל הפסוק שזכרנו למעלה "עבדו את ה' בשמחה" אמרו במדרש (שוח"ט) א"ר כשתהיה עומד להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמיתי והיקר הנצחי... (מס"י פרק יט, וראה שם עוד)

כלי יקר:

התחת אלקים אנכי - לפי שרחל אמרה היה לך להתפלל עלי, ויעקב השיב לה וכי בעבור זה אמרת הבה לי בנים, משמע על כל פנים, וכי בטוח אני שיקבל ה' תפלתי, כי אולי יגרום החטא שיסכך ה' בענן לו מעבור תפלה, כי כל מי שנתקבלה תפלתו דומה כאילו עומד תחת אלקים ממש, ואין שום דבר חוצץ בינו לבין אלקים, אבל בזמן שאין תפלתו נשמעת דומה כאלו יש מסך מבדיל וחוצץ בינו לבין אלקיו, וענן זה הוא החומר האפל אשר על פיו יהיה כל ריב וכל נגע, כמו שכתוב (ישעיה נ"ט) "עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלקיכם"... מיד נתנה רחל אל לבה לפשפש במעשיה איזו עון גרם לה, ולא מצאה כי אם מדת הקנאה שהיתה בה... (בראשית ל ב)

ואתחנן אל ה' - פרש"י אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים... אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידין לעשות, כי מסתמא כל צדיק אינו מבקש שום הנאה גופנית כי אם כדי שעל ידה יהי לו מקום לקיים איזו מצוה. וזה דבר אמיתי ששורת הדין נותן שימלא ה' משאלות לבו יען כי אינו חפץ כי אם את אשר חפץ ה' בו... (דברים ג כג)

אור החיים:

...אכן מדברי ה' אשר דיבר לנח גילה דעתו לנח כי הדבר מוחלט בעיני ה' להשחית ולא נתן מקום לנח להתפלל, כאומרו "קץ כל בשר וגו' והנני משחיתם" בהחלט, מה מקום לו להתפלל, מה שאינו כן כשדבר דבריו לאברהם לא מצאנוהו שדבר כדברים האלה אלא נתן לו מקום להתפלל... וכן תמצא בדברו למשה בתוכחות על עון ישראל לא החליט הגזרה, ובזה מצא מקום להתפלל, וכמו שפירש במקומו, מה שאינו כן נח סתם ה' תפלתו... (בראשית ו יג)

ויזכור אלקים - מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפלה, כאומרו "וישמע אליה" וגו', עוד יודיע הכתוב כי ה' זוכר את חסידיו מבלי שיצעקו אליו, לזה אמר ויזכור וגו' ואחר כך וישמע וגו', לומר שקודם שהתפללה עלה זכרונה לפניו יתברך. (שם ל כב)

מן העבודה - לא שצעקו לא-ל שיושיעם אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו, ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו שועתם וגו' מן העבודה, פירוש מצעקת העבודה. וישמע ה' את נקאתם - פירוש הרמת קול כאבם. עוד ירצה על דרך אומרו "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה", כי אחת התפלות המתקבלות היא תפלה שמתוך צרה, וכן הוא אומר "קראתי מצרה", והוא אומרו ותעל שועתם וגו' מן העבודה, פירוש לצד שהיתה מצרת העבודה... ובזה ידויק עוד טעם ששינה הכתוב לשונו, שהתחיל לומר ויזעקו ותעל שועתם וגו', ושהיה לו לומר ותעל זעקתם וגו', אלא נתכוין לומר שהם זעקו מהצרה וגם שועו לה', כאומרו "ותעל שועתם"... עוד נוכל אומר "מן העבודה" ירצה שלא הגיעה השועה לפני ה' על ידי אמצעי אלא ביושר עלתה מן העבודה אל האלקים שלא על ידי בעלי כנפים יגיד דבר. (שמות ב כג)

הנה צעקת בני ישראל באה אלי - ...לצד שיש הדרגות בתפלות מהוגשות לפני הנעתר, יש מהם שמביאין אותם משרתי עליון ומשיגים אותם לפניו ית', ויש מהם שהם מעולים שיש בהם כח שאין צריכין אמצעי להגיעם לפני הבורא אלא הם מעצמם נגשים לפניו, לזה אמר "באה אלי", פירוש בלא אמצעי. (שם ג ט)

התפאר עלי - ...ואמר לו משה בא וראה ההשגחה הנכונה ושלימות החיבוב, שאעתיר לה' ואומר אליו בתפלתי כי יעשה הדבר בעת אשר אקבע לו הזמן... ואין מדה זו אפילו בעובד לכוכב ומזל. ואמר למחר, פירוש שיתפלל עכשיו ויאמר בתפלתו כי למחר יסיר וגו', נתכוון הרשע להגדיל הנסיון שיתפלל להסיר ולא יסיר עד למחר... (שם ח ה)

ויצמא שם - ...ונראה כי ה' ניסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה', כי זה עיקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש, ותמצא שנתחכם ה' על הדבר ולא נתן להם מן יום לחדש אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם. ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה' היו מריבין עם משה, וכשתקף עליהם הצמאון וילן על משה... הא למדת כי לא צעקו לה', וכן העיד הכתוב "על נסותם וגו' היש ה' בקרבנו", הוא למדת כי לא היו מצדיקים ההשגחה, וכן האדון ב"ה היה מכריחם לצעוק אליו ולהסיר המחשבה הרעה באמצעות תוקף הצמאון. וכל זה השכיל משה, ולזה לא התפלל אל ה', והיה מצפה לתקות האדון מהם...

וראיתי לתת לב איך עם ה' הרואים דברים המופלאים ונוראים במצרים ועל הים ובמדבר יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה', והלא הם המכירים תועלת הצעקה כי שמע את נאקתם במצרים. ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפלה על הדבר כל שה' ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צורכם, ואין זה אלא שאין ה' בקרבם, והוא הנסיון... (שם יז ג)

ועבדי כלב - צריך לדעת למה לא הזכיר אלא כלב ולא יהושע... אכן פירוש הכתוב הוא על זה הדרך, ועבדי כלב, וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא עקב, פירוש שכר אשר היתה רוח אחרת עמו, שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים, אף על פי כן זה היה לו סיבה תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו, מה שאינו כן כלב שנכנס בגדר סכנת יצר הרע... כי ביהושע לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל, כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו בסוד צדיק מושל ביראת ה', והבן. (במדבר יד כד)

...עוד נתכוון באומרו ולא ראה עמל בישראל כי הצדיקים כל צפצופם עושים בו נחת רוח לה' ואינם מיגעים אותו כביכול, ולזה אמר "ולא ראה עמל בישראל". (שם כג כא)

ואתחנן - עוד נתכוון לדייק ד' תנאים הצריכין לקבלת תפלה, א', שיתפלל כעני הדופק על הפתח, כדרך אומרו "תנונים ידבר רש". ב', שיבקש ממקור הרחמים. ג', זמן התפלה, כדרך אומרו "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". ד', שתהיה תפלתו מפורשת ולא תהיה סובלת פירוש בלתי הגון, וכמעשה שהובא במדרש בההוא גוי וישראל וכו', וילדה בהמתו של גוי ואנס ישראל להרכיבו על כתפו וכו'. והוא מה שנתכוון משה במאמרו כאן, ואתחנן לשון תחנונים זה כנגד תנאי א', אל ה', שבקש ממקור הרחמים, זה כנגד תנאי ב', בעת ההיא, הידועה לקבלת תפלה שהיא עת רצון, כי מי יודע עת הרצון כמשה... לאמר פירוש פירש מאמריו כמצטרך שלא יסבלו דבריו דבר בלתי הגון... (דברים ג כג)

הגר"א:

תוחלת ממושכה מחלה לב - הענין שאמרו רז"ל שקאי על עיון תפלה, ואמרו שם מאי תקנתיה, יעסוק בתורה (ברכות ל"ב), והיינו שתפלה היא חיי שעה, שאינה רק על העולם הזה, אבל תורה היא חיי עולם, שהיא דרך לעולם הבא, ובעולם הזה אפשר שלא יתן לו הקב"ה אף אם יתפלל, ולא יהיה אלא מחלה לב, ועל זה אמרו מאי תקנתיה יעסוק בתורה, שהיא חיי עולם הבא, ובודאי יבא לו תאותו ורצונו. (משלי יג יב)

זבח רשעים תועבת ה' - ...ואין רצונו יתברך שיביא האדם קרבן חטאת על רוע מעלליו... ותפלת ישרים רצונו - כי התפלה היא במקום קרבן שלמים וגם במקום החטאת, והתפלות שהן אינן אלא במקום קרבן וגם במקום החטאת אף על פי כן היא רצונו. (שם טו ח)

עבד משכיל ימשול בבן מביש - כי בישראל יש ג' דרגין, עבד ובנים ואחים... ועבדים הם העוסקים בתפלה ומצות, כרבי חנינא בן דוסא וחביריו, והם כעבדים לפני המלך, ובן הוא העוסק בגנזי אוצרות המלך, ואחים הם המשיגים בחכמה... (שם יז ב)

תחנונים ידבר רש - כלומר בתפלה שהיא תחנונים צריך האדם להיות בעיניו כרש, כמו שנאמר תפלה לעני וגו', ועשיר יענה עזות - הרב שמלמד תורה צריך להיות עז... (שם יח כג)

ולשון רכה תשבר גרם - והיינו שהקב"ה הוא ארך אפים, ומחמת זה אמרו לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, אך יש שני מיני תפלות, האחת שמבקש שהקב"ה יעשה למען רחמיו וחסדיו... כי אם היה בשבילנו היינו מתייראים שמא יגרום החטא, אבל כאשר הוא למען חסדיך אין אנו מתייראים כלל, כי חסדיך המה קיימים תמיד... והשניה שמבקש מהקב"ה שיעשה בשביל מצותיו וחסדיו אשר עשה, כמו שנאמר "קטונתי מכל החסדים" וגו', ולכן "ויירא יעקב מאד", שמא יגרום החטא. וזה שמבקש בשביל מצותיו המקטרגים מונעים, וזהו בארך אפים יפותה קצין - מחמת שהקב"ה מאריך אף מחמת זה יפותה, כי יתפלל אליו. אך אם יתפלל שיתן למענו, יהיו הרבה מקטרגים, לכן אומר ולשון רכה - כשמדבר תחנונים ורכות, והיינו שלא יתן בשביל מעשיו רק בשביל חסדי ה' המרובים, על ידי זה ישבר הגרם - שהם המקטרגים, שלא יהיה להם מקום לקטרג כלל. (שם כה טו)

תניא:

...אך מהות ועצמות נפש האלקית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים, כמו בשעת קריאת שמע ותפלה, שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חס"ד שלו לה', להעמיק דעתו בגדולת אין סוף ב"ה, ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה, שזהו ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא וברכותיה שלפניה ולאחריה, שהן מדרבנן הן הכנה לקיום הק"ש כמו שאמרנו במקום אחר, ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחב"ד שבמוח המקושרים בגדולת א"ס ב"ה. אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה הרי הרע חוזר וניער בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עולם הזה ותענוגיו... (ליקוטי אמרים פרק יב)

...והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה על ידי התגברות הנפש האלקית וכו' הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחינת אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, וכתיב "שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר", ואף על פי כן לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים, והריני קורא באהבתם שבתפלתם גם כן שפת אמת תכון לעד, הואיל ובכח נפשם האלקית לחזור ולעורר בחינת אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום על ידי הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגתה... (שם פרק יג)

והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור אין סוף ב"ה בעולם הזה הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה, כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור אין סוף ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה... ועכשיו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה שהוא רצונו ית' המלובש בהם... וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה הוא מתלבש גם כן בעשיה זו ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו ית' ובטל באור א"ס ב"ה, וגם במצות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וכיוצא בהן אף שאינן בעשיה גשמית ממש, שתחת ממשלת קליפת נוגה, מכל מקום הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו, וקיימא לן דעקימת שפתיו הוי מעשה, כי אי אפשר לנפש האלקית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש, וכל מה שמדבר בכח גדול יותר הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו, וזה שאמר הכתוב "כל עצמותי תאמרנה" וגו'...

זאת ועוד אחרת שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפלה וכיוצא בהן או מצות מעשיות הרי כל גידולו וחיותו מהדם שהוא מקליפת נוגה ממש שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם שהיו תחת ממשלתה וינקו חיותם ממנה, ועתה היא מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדושה על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה, שנתלבש באותיות אלו או בעשיה זו אשר הן הן פנימיות רצונו ית' בלי שום הסתר פנים, וחיותן נכלל גם כן באור א"ס ב"ה הוא רצונו ית', ובחיותן נכלל ועלה גם כן כח נפש החיונית, ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה שהיא כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחמרי... (שם פרק לז)

והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא על ידי תורה וגמילות חסדים היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, להיות דבר ה' ממש בפיו, וכמו שכתוב ואשים דברי בפיך, וימינו תחבקני בגמ"ח דחסד דרועא ימינא וכו'. אבל אדם התחתון צריך לילך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה היא בחינת תשובה עילאה ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת הלב בתפלה ובפרט בקריאת שמע וברכותיה, כדי לומר ואהבת וכו' בכל לבבך ובכל נפשך וכו' באמת לאמיתו... וגם אחר התפלה אומרים אליך ה' נפשי אשא, דהיינו לאתדבקא רוחא ברוחא כל היום וכו', וכל זה על ידי ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה בהעמקת הדעת בשתים לפניה ובפסוקי דזמרה כנודע. ומאחר שהתפלה היא בחינת תשובה עילאה צריך להקדים לפניה בחינת תשובה תתאה, וזה שאמרו רז"ל במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופרש"י הכנעה, והיא בחינת תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל...

ועכשיו בדור יתום הזה שאין הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה, אזי עצה היעוצה להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל, ומי שאי אפשר לו בכל לילה על כל פנים לא יפחות מפעם א' בשבוע לפני יום השבת כנודע ליודעים שהשבת היא בחינת תשובה עילאה, ושב"ת אותיות תש"ב אנוש, כי בשבת היא עליות העולמות למקורם וכו', ובפרט תפלות השבת וד"ל. (אגרת התשובה פרק י)

ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחינת תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' שתיהן ביחד, כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק ל"ד... ובצירוף עוד האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו ית' בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם. וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו וכו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו מחל לנו, ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל, והרי אפילו במדת בשר ודם כן שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו... (שם פרק יא, וראה שם עוד)

ועתה הפעם הנני יוסיף שנית ידי בתוספת ביאור ובקשה כפולה שטוחה ופרושה לפני כל אנשי שלומים הקרובים והרחוקים לקיים עליהם שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים שאין להם פנאי כל כך, רק אותם שיש להם פנאי או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול...

אך בשבתות וימים טובים שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה', ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז כמו שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים... גם הם ירדו לפני התיבה...

וכגון דא צריך לאודועי שבדעתי אי"ה לשלוח לכל המנינים מרגלים בסתר לידע ולהודיע כל מי שאפשר לו וכל מי שיש לו פנאי להאריך ולעיין בתפלה ומתעצל יהיה נידון בריחוק מקום להיות נדחה בשתי ידים בבואו לפה לשמוע דברי אלקים חיים, ומכלל לאו אתה שומע הן, ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב, ואין טוב אלא תורה וכו'. (אגרת הקודש א)

זורע צדקות מצמיח ישועות, הנה מה שאמר לשון זריעה במצות הצדקה, וכמו שכתוב בפסוק "זרעו לכם לצדקה" וגו' יובן על פי מה שאמרו רז"ל ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, דכתיב "אני בצדק אחזה פניך", פירוש כי גילוי אלקותו יתברך המתגלה במחשבתו של אדם וכונתו בתפלתו כל חד לפום שיעורא דיליה הוא בתורת צדקה וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וכו', כלומר שאור ה' א"ס ב"ה המאיר למעלה בעולמות עליונים בהארה רבה בבחינת גילוי רב ועצום עד שבאמת הן בטלין במציאות וכלא ממש חשיבי קמיה ונכללין באור ית' והן הן ההיכלות עם המלאכים והנשמות שבהן המבוארים בזוהר הקדש בשמותם למקומותם בסדר התפלה שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה, הנה משם מאיר האור כי טוב לעולם השפל הזה על יראי ה' וחושבי שמו החפצים לעבדו בעבודה שבלב זו תפלה, וכמו שכתוב "וה' יגיה חשכי". והנה ירידת הארה זו למטה לעולם הזה נקראת בשם חסד ה' המכונה בשם מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך וכו'.

והנה מודעת זאת שיש למעלה גם כן מדת הגבורה והצמצום לצמצם ולהסתיר אורו יתברך לבל יתגלה לתחתונים, אך הכל תלוי באתערותא דלתתא, שאם האדם מתנהג בחסידות להשפיע חיים וחסד וכו' כך מעורר למעלה, כמו שאמרו רז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אלא דלכאורה זו אינה מן המדה כי אם להשפיע לו חיי העולם הבא לבד נגד מה שהוא משפיע חיי העולם הזה, אבל לא להשפיע לו חיי הארת אור ה' ממש שיאיר ויגיה חשכו בעבודה שבלב זו תפלה, שהוא בחינת ומדרגת תשובה עילאה כנודע, שהרי היא למעלה מעלה מכל חיי עולם הבא, כמו שאמרו רז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים וכו'...

וככה ממש על דרך משל כל מעשה הצדקה שעושין ישראל עולה למעלה בבחינת העלאת מ"נ לשורש נשמותיהן למעלה הנקרא בשם כנסת ישראל ואימא תתאה בלשון הזהר, ושכינה בלשון הגמרא, הכלולה מכל מדותיו של הקב"ה ומיוחדת בהן בתכלית, וראשיתן היא מדת החסד, ועל ידי העלאה זו מתעורר חסד ה' ממש שהוא גילוי אורו יתברך לירד ולהאיר למטה לנשמות ישראל בבחינת גילוי רב ועצום בשעת התפלה על כל פנים... (שם ח)

...אך בקצרה באתי כמזכיר ומחזיר על הראשונות בכלל ובפרט אל המתנדבים בעם לעמוד על העבודה זו תפלה בקול רם להתחזק מאד בכל עוז ותעצומות נגד כל מונע מבית ומחוץ ביד חזקה כמשמעו, שהוא רצון יריאיו אשר למעלה מן החכמה והתבונה אשר נתן ה' בהמה לדעת לעשות את כל אשר צוה ה' בהשכל ודעת... (שם כב)

...על כן שליחותייהו דרז"ל קא עבידנא לגזור גזירה שוה לכל נפש שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל הש"ץ להתפלל התפלה עד גמר קדיש בתרא בשחרית ערבית ומנחה וכו', והעובר על זה בזדון ישב על הארץ ויבקש מג' אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה ושב ורפא לו... ולא על השוכח או שנזרקו מפיו כמה תיבות בלא מתכוין שאין צריך התרה כלל, ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. (שם כד)

להבין מה שאמר בשער היחודים פרק ב' דעל ידי תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה... והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכוונת התורה ובלא כוונה נדחית למטה לגמרי, כמו שכתוב בזהר פרשת פקודי דרמ"ה ע"ב גו רקיע תתאה וכו' דאקרין צלותין פסילאן וכו'... אך ההפרש בין תורה לתפלה שלא בכוונה מובן מאליו, כי לימוד התורה הוא מבין ויודע מה שלומד, דבלאו הכי לא מיקרי לימוד כלל, רק שלומד סתם בלא כוונה לשמה מאהבת ה' שבלבו בבחינת גילוי, רק מאהבה המסותרת הטבעית, אך אינו לומד שלא לשמה ממש להתגדל, דהא לא סליק לעילא מן שמשא כמ"ש בפרשת ויחי דרכ"ג ע"ב, והיינו משום שמחשבתו וכוונתו הן מתלבשות באותיות הדבור ואינן מניחות אותן לסלקא לעילא. והכי נמי בתפלה שלא בכוונה שמחשב מחשבות זרות, (אלא מפני שכוונתו לשמים לכך יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה)...

והנה תפלה פסולה עדיפא מתורה שלא לשמה ממש שהיא תחת השמש והתפלה היא גו רקיע וכו' אבל תורה סתם גרעא מהבל פיהן של תינוקות של בית רבן דסליק לעילא מפני שהוא הבל שאין בו חטא וסליק לעילא אף אם הוא שלא לשמה ממש מיראת הרצועה שביד הסופר...

להבין מה שאמר בפרי עץ חיים דבזמן הזה עיקר הבירור על ידי התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה, הענין הוא שעל ידי תורה ומצות מוסיפין אור באצילות וכו', פירוש אור א"ס ב"ה בכלים דאצילות על ידי תלמוד תורה בפנימיות דהיינו המשכות המוחין, ובקיום המצות בחיצוניות הכלים שהם בחינת נה"י שבי' ספירות ז"א שבאצילות, רק שמתלבשים בבי"ע בתורה ומצות הגשמים שבעולם הזה. אבל התפלה היא המשכת אור א"ס ב"ה לבי"ע דוקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה, מה שאינו כן בתורה ומצות שאין שינוי בקלף התפילין על ידי הנחתן בראש ובזרוע, וגם במצות שעשייתן הוא גמר מצות השינוי הוא על ידי אדם ולא בידי שמים, כבתפלה שהיא המשכת החיות מא"ס ב"ה שהוא לבדו כל יכול. והלכך כדי להמשיך אור א"ס ב"ה למטה אי אפשר בלי העלאת מ"ן מלמטה דוקא... (קונטרס אחרון, ועיין שם עוד)

...ועיקר העבודה בעיקבות משיחא היא התפלה כמו שכתב הרח"ו ז"ל בעץ חיים ופרי עץ חיים, מכל שכן וקל וחומר שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה בסדור שבחו של מקום ב"ה בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני קריאת שמע יוצר ואהבה לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחינת גילוי בהתגלות הלב בשעת קריאת שמע עצמה, שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת וגו' בכל לבבך וכו' הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ"ח מצות עשה... (שם)

נפש החיים:

כתיב "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם", וארז"ל בפרק קמא דתענית ובספרי איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. הנה האהבה שאמר שצריכה להיות בכל לב הוא פשוט כי היא ממצות התלויות בלב, וכן ענין האהבה בכל נפש שאמר, היינו אף גם למסור נפשו עליו ית"ש מעוצם נפלאת האהבה לו ית'. אמנם בפרשה זו חידוש הוא שחידשה שגם העבודה היא התפלה צריכה להיות בכל לב ובכל נפש... והנה מה שאמר בכל לבבכם על ענין התפלה הוא פשוט ומבואר כוונת הכתוב לב' ענינים, הא', היינו לפנות לבו מטרדת המחשבות ולהטותה אל הכוונה השלימה לתיבות התפלה בלבב שלם ומעומקא דלבא, כמאמרם ז"ל בברייתא ריש פרק אין עומדין, המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים, שנאמר תכין לבם וכו', וכדמשמע להו נמי התם מקראי דחנה "וחנה היא מדברת על לבה", מכאן למתפלל צריך שיכוון לבו... והיינו בכל לבבכם שתתמלא כל הלב רק בכוונת תיבות התפלה שאם יעלה בלבו איזה מחשבה אחרת הרי הלב חלוק בב' מחשבות.

והב', היינו גם לשרש מלבו בעבודת התפלה תענוגי העולם והנאותיו מכל וכל, ואך להסתכל כלפי מעלה ברוממות הבורא יתברך, כמו שאמרו (יבמות ק"ה) המתפלל צריך שיתן לבו למעלה עד שיהא כל כח לבו משוכה רק למעלה להתענג על ה' בלבד בתיבות התפלה... וכמו שאמרו בשמות רבה כ"ב אדם צריך שיטהר לבו קודם שיתפלל, (אמנם כל עיקר טהרת הלב היא רק למצוה ולא לעכובא גם לענין התפלה אף שנקראת עבודה שבלב)...

ולהבין ענין מה שאמר הכתוב "ובכל נפשכם" על עבודת התפלה צריך לבאר תחלה פירוש וענין הברכה כביכול לו ית"ש... (שער ב פרק א)

ולא זו בלבד שבתיבת ברוך אתה שפירושו הוא תוספת רבוי ברכה ושפע שייך זאת הכוונה, אלא שגם בכל תיבה ותיבה מכל נוסח התפלה שייך גם כן זאת הכוונה הקדושה, כי כל תיבה מהתפלה או של איזה ברכה היא העולה למעלה מעלה על ידי מארי קלין וגדפין דנטלין לה לפעול פעולתה בשרשה העליון המיוחד לה, והוא נעשה בזה כביכול שותפו של יוצר בראשית לבנות ולנטוע כמה וכמה עולמות... והמשכיל יבין מדעתו שלא לחנם הוצרכו לתיקון תחנה קטנה ותפלה קצרה כזו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קדשם והשגם נבואתם העליונה, ונהירא להו שבילין דכל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותקנו מטבע ברכות והתפלות באלו התיבות דוקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם אשר היא נצרכת מאד לתיקון רבוי עולמות וכחות עליונים וסדור המרכבה, וכמאמרם ז"ל העבודה צרוך גבוה, וזהו ענין אמרם ז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים...

ולכן קראו רז"ל את ענין התפלה דברים העומדים ברומו של עולם, היינו שהדברים עצמם הם תיבות התפלה עומדים ברום העולמות... והוא מעורר בקולו דלתתא את הקול העליון קול גדול הידוע בזוהר, וזה שאמר הקול קול יעקב, שלקול תפלת האדם מתעורר לעומתו הקול העליון, ולכן דרשו רז"ל (תענית ט"ז) על פסוק "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" ואמרו זה ש"ץ שאינו הגון, רוצה לומר שאין נמצא רק קולו לבד ולא גרם קולו לעורר גם הקול העליון עמו... ולזאת אף שקראו רז"ל את ענין התפלה עבודה שבלב, עם כל זה גמרו מקראי דחנה שצריך שיחתוך בשפתיו. (שם פרק י)

ומה שאמר "לפני חילו", רמז זה העיקר הגדול של ענין התפלה, שכלל כוונתה הוא לכוין רק להוסיף כח בקדושה, שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל עניניו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך, שישיג הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו, כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים, ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא, להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו ית"ש, ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל. ועינינו הרואות בנוסח תפלת ראש השנה שהוא מסודר מראשו ועד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שתתעלה כבתחלה קודם חטא אדם הראשון, וגם נוסח תפלת כל השנה, אף שלפי פשוטו הנראה רובו ככולו מסודר על עניני צרכי עצמנו, ודאי ברור לכל מבין וממקומו הוא מוכרע שלא כיונו אנשי הכנסיה הגדולה על הנראה מפשוטי פירוש המלות לבד. ותפלות נגד תמידין תקנום שהיו עולות כליל לאישים כולה לגבוה סלקא ולא היה בהם חלק הדיוט כלל.

ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפלתו על צרכי עצמו וצערו, בכל ברכה לפי ענינה, גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו, ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם, כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו ית"ש, להסיר מעליו צערו ויסוריו, כמו בענין רפואות גוף, הרופא משקהו סמנים חריפים, או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר, האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר, הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים, הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עונותיו...

אמנם תכלית הכוונה צריכה שתהיה רק צרוך גבוה, כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית' ואך למען שמו יעשה. וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר יש מקום גם כן לבקש לפניו יתברך על גודל הצער שלמעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל במשנה פ"ו דסנהדרין, אמר ר"מ בזמן שהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי... (שם פרק יא, וראה שם עוד בהגה"ה)

ולכן אמרו רז"ל (ברכות ס"ג) כל המשתף שם שמים בצערו כופלין לו פרנסתו. והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים ר"ל אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון ר"ל, כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן, והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו, אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה. וכאשר הרופאים קשרו השברים והניחו רטיה ותחבושת מסמנים חריפים, והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו, ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה, אין ערך כלל הצער שלעתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז. כן ממש על זה האופן הוא ענין העון רחמנא ליצלן, שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך, והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל... אבל הוא ית"ש אב הרחמן כביכול בצרתו לו צער, ומרוב רחמיו וחסדיו ית"ש שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו, ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער, ובזה מתעורר גם כן הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית תפלת האדם לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו, הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו, ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה, אז היסורין מסתלקין מעליו, ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו נגד ב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם, זדונות מתהפכין לו לזכיות.

והוא שדרשו רז"ל בחנה (ברכות ל"א) והיא מרת נפש ותפלל על ה', שהטיחה דברים כלפי מעלה, רוצה לומר שהגם שהיא עצמה היתה מרת נפש עם כל זה השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל על זה כלל, אלא שהטיחה דברי תפלתה לפניו ית"ש על הצער של מעלה הנעשה מחמת שהיא שרויה עתה בצער. ולכן אמרו שם שגם משה הטיח דברים כלפי מעלה... למעליותא הוא דדרשו הכי...

ואם בענין תפלת היחיד על צערו צריך שתהא כוונתו רק צורך גבוה לבד, כל שכן במטבע ברכות התפלה הקבועה וסדורה מאנשי הכנסיה הקדושים, ודאי ראוי שלא לכוין בהם כלל צרוך עצמו הנראה מפשוטם, אלא צרוך גבוה לבד, להמשיך תוספת ראוי ברכה וקדושה להעולמות מצד התחברותו ית"ש אליהם, כמו שכתבנו לעיל.

ואף שגם רז"ל אמרו (עירובין ס"ה) יכולני לפטור כל העולם מדין תפלה, שנאמר שכורת ולא מיין, ומה נאמר עתה בדורות הללו אשר כל איש הוא כשוכב בראש חבל ובלב ימים כל הימים מעול יגיעת הפרנסות, ולזאת אין איש שם על לב לפנות לבו ומחשבתו מבלבולי טרדותיו העצומים בהבלי זה העולם השפל, להכין עצמו לקראת אלקיו ית"ש, עם כל זה ודאי שכל אחד לפי שכלו והשגתו מחוייב לשית עצות בנפשו ולבקש תחבולות מלחמה מצוה, להמלט מבלבול המחשבות אשר לא טהורים שתתחונן דעתו עליו לעבודת התפלה כראוי, כי עבודת התפלה היא לנו עתה במקום עבודת הקרבן שהיה תלוי כולו במחשבתו של הכהן, שבמחשבתו היה יכול לפגלו, ועל ידי קדושת מחשבתו היה הקרבן מתעלה לריח ניחוח לפניו ית"ש. (שם פרק יב)

והעצה היעוצה על זה הוא כמו שאמר המגיד להבית יוסף באזהרה ב' שבריש הספר מגיד מישרים ז"ל, ליזהר מלחשוב בשעת תפלה בשום מחשבה אפילו של תורה ומצות, כי אם בתיבות התפלה עצמם, דוק בדבריו שלא אמר לכוון בכוונת התיבות, כי באמת בעומק פנימיות כוונת התפלה אין אתנו יודע עד מה, כי גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין, ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל, אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים, אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנסת הגדולה מתקני התפלה, שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים וכל מבין יבין, דלא איתי אנש על יבשתא שיוכל לתקן תקון נפלא ונורא כזה, לכלול ולגנוז במטבע תפלה קבועה וסדורה בנוסח א' התקונים של כל העולמות עליונים ותחתונים, וסדרי פרקי המרכבה, ושבכל פעם שמתפללין יגרום תקונים חדשים בסדור העולמות והכחות והמשכת מוחין חדשים אחרים, שמעת שתקנוה עד ביאת הגואל במהרה בימינו לא היה ולא יהיה שום תפלה בפרטות דומה לחברתה שקודם לה ואחריה כלל, דלבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא, כמו שכתוב בתקונים תכ"ב, ולכן אמרו רז"ל (חגיגה ט') מעוות לא יכול לתקון זה שביטל קריאת שמע או תפלה. והוא בלתי אפשר אם לא על ידי הנבואה העליונה ורוח קדשו אשר הופיע עליהם הופעה עצומה בעת תקון נוסח מטבע התפלה והברכות, שם הוא ית"ש בפיהם אלו התיבות ספורות וגנוזות בתוכם כל התקונים. לזאת מי הוא אשר עמד בסוד ה' על עומק כוונתו ית"ש איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם.

אלא העיקר בעבודת התפלה, שבעת שהאדם מוציא מפיו כל תיבה מהתפלה יצייר לו אז במחשבתו אותה התיבה באותיותיה כצורתה ולכוין להוסיף על ידה כח הקדושה שיעשה פרי למעלה להרבות קדושתם ואורם, שלכן נקראת התפלה דברים העומדים ברומו של עולם, שכל תיבה בצורתה ממש היא העולה למעלה מעלה כל אחת למקורה ושרשה לפעול פעולות ותקונים נפלאים, והיא סגולה נפלאה בדוק ומנוסה למרגילים עצמם בזה, לבטל ולהסיר מעליו בזה כל מחשבות ההבלים הטורדות ומניעות טהרת המחשבה והכוונה. וכל אשר יוסיף הרגלו בזה, יתוסף לו טהרה במחשבתו בתפלה, והיא כוונה פשטית. (שם פרק יג, וראה עוד שם בהגה"ה)

אמנם ביאור הכתוב הנ"ל בתחלת דברינו "ולעבדו וגו' ובכל נפשכם", שעבודת התפלה השלימה צריכה שתהיה עם הנפש, הוא ענין גדול ליודעים ומבינים קצת. וכאשר יתמיד האדם תפלתו בזאת המדרגה שיתבאר אי"ה, יתוסף לו טהרה על טהרתו. כי מצינו בכמה מקומות במקרא ובדברי רז"ל שהתפלה נקראת בשם נפש, כי כמה הלכתא גברוותי בעיקרי התפלה איכא למשמע מקראי דחנה, וכתיב בה "ואשפוך את נפשי לפני ה'", וכתיב "ברכי נפשי את ה'"... והענין שעבודת התפלה היא במקום עבודת הקרבן, וכמו שענין הקרבן היה להעלות נפש הבהמה למעלה, ולכן עיקר הכפרה היה תלוי בזריקת הדם הוא הנפש, וכן הקטרת האימורים עיקרם היה לכוונת העלאת הנפש, כן עיקר ענין התפלה הוא להעלות ולמסור ולדבוק נפשו למעלה, כי כח הדבור של האדם נקרא נפש, כמו שכתוב "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגם אונקלוס לרוח ממללא. וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו יוצא מפיו רוח והבל הלב, והדבור הוא עיקר נפש האדם שזה יתרון האדם מן הבהמה, אם כן כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו.

לזאת בעת עמדו להתפלל לפני קונו ית"ש יפשיט גופו מעל נפשו, היינו שיסיר כל רעיוני ההבלים הבאים מכחות הגוף שנחקקו ונתדבקו בנפשו, שלא תהיה עבודת תפלתו רק בהנפש ורעותא עלאה דיליה, והוא שקודם עומדו בתפלה צריך לבטל ולהסיר מעליו במחשבתו כל תענוגי הגוף והנאותיו וכל עניניו, עד שיוקבע במחשבתו למאס הגוף כאלו אינו בעל גוף כלל, ורק נפשו לבדה היא המדברת תפלתה. ובדברו כל תיבה שהיא כח וחלק מנפשו ידביק בה רעותיה מאד ליתן ולשפוך בה נפשו ממש לגמרי, ולהדביקה בשורש העליון של תיבות התפלה העומדים ברומו של עולם... ואז יחשוב כאלו הוא מסולק מזה העולם, והוא מבני עליה למעלה, עד שגם אחר התפלה יקשה לו מאד להפנות מחשבתו לעניני זה העולם, ויהא בעיניו כאלו נופל ומטפס ויורד מאגרא רמא לבירא עמיקתא, וכענין חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת גם אחר התפלה, והוא שכתב גם כן האריז"ל הטעם על זה כדי להשהות עוד המוחין וכו', והוא ענין מאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) המתפלל צריך שיתן לבו למעלה. וכמו כן תרבה ותתלהט אהבתו ית' בכח נפשו, עד שיהא חשוק ומתאוה באמת שבדברו עתה אותו הדבור הקדוש של איזה תיבה מנוסח התפלה תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי, ותתעלה להתדבק כביכול בו ית"ש... (שם פרק יד)

ומה שאמר ובכל נפשכם, ידוע פלוגתת רז"ל בכמה דוכתי בש"ס, לחד מאן דאמר תיבת כל פירוש כולו, ולחד מאן דאמר פירושו מקצת וכל שהו, וכן הוא הענין כאן שניהם אמיתים, כי כמה בחינות ומדרגות יש בזה, כל אדם לפי כח טהרת לבו ומחשבתו, שהאדם שכחו יפה בטהרת המחשבה והכוונה יכול לדבק את כל נפשו מגודל האהבה והתשוקה לו ית"ש, וכל אחד לפי כחו, וגם לפי ענין הכנת טהרת לבו אז, כי גם לא כל העתים שוות באדם בטהרת המחשבה, רק זאת ראוי ונכון, שעל כל פנים יראה שתהא כוונתו רצויה לדבק לו יתברך באהבתו וטהרת לבו מקצת נפשו בכל תיבה, לכן אמר הכתוב ובכל נפשכם דלהוי משתמע לתרי אפי כנ"ל כל אחד לפי כחו ומדרגתו והכנתו, ועיקר ההכנה לזה הוא לפי הנהגתו כל היום והלילה בתלמוד תורה ומצות...

והנה כל הנ"ל בענין התפלה, שעיקרה שפיכת הנפש לדבקה לו יתברך בכל תיבה היינו שפיכת כלל הנפש לו ית', בלא כונה והבחינה בבחינת הפרטים הכלולים בנפש. אמנם יש מדרגה יותר גבוהה בזה, והוא לכוון בבחינת הפרטים הכלולים בנפש, אלא שצריך חינוך להרגיל עצמו ממדרגה למדרגה, שאחר שכבר הורגל בתפלתו איזה זמן בענין שפיכות והתדבקות כלל הנפש, אחר זה יעתיק עצמו לכוין בבחינת הפרטים שנפשו כלולה מהם. (שם פרק טו)

כי ידוע שנפש האדם בכללה היא כלולה מג' בחינות פרטיים, והם נר"ן, שהם עצמם הג' בחינות, מעשה דבור ומחשבה, שזה כל האדם, וגם בכל תיבה יש ג' בחינות מעשה דבור מחשבה נר"ן והם אותיות ונקודות וטעמים שבה, כמו שכתב בהקדמת התקונים...

ולכן העובד האמיתי בכוונה רצויה, יכוין לשפוך ולדבק יחד בתפלתו כל הג' בחינות נפש רוח נשמה אשר נפשו כלולה בהם, שבעת שמוציא מפיו כל תיבה מהתפלה שיש בה כל הג' בחינות נר"ן באותיותיה ונקודותיה וטעמיה, יתעצם בטוהר לבו בעוצם התשוקה לקשר ולדבק על ידה ממטה למעלה בסדר המדרגות נפשו ברוחו, ורוחו בנשמתו, ויתעלו כולם לשרש אותה התיבה בעולמות העליונים... (שם פרק טז, ועיין שם עוד ופרק יז)

והנה אחר שכבר הורגל וסדורה לו תפלתו בהתקשרות הג' בחינות נר"ן שבכללות נפשו על ידי האותיות ונקודות וטעמים שבכל תיבה יתעצם בטוהר מחשבתו וכוונתו לדבק אחר זה כל הג' בחינות נר"ן בבחינת נשמתא לנשמתא ה"ל שהוא שורש נשמתו, על ידי צרופי האותיות של התיבה בשורש קדושתם העליון, וכשיתדבק בזאת המדרגה אז יוכל להחשב כאלו אינו בעולם כלל, וממילא יתבטל בעיניו מכל וכל, כי בחינה זאת היא נעלה ממדרגת האדם עתה כמו שכתבנו לעיל, ויכלול עצמו בשורש נשמתו בכלל שורש העליון של כלל נשמות ישראל יחד.

ולכן קבעו אנשי כנסת הגדולה לומר קודם התחלת תפלת העמידה הפסוק א-דני שפתי תפתח, כי מי שזוכה למדרגה זו בעת התפלה, הרי מהתקשרות המחשבה זו יוכל להיות גופו כאבן דומם וכאלם לא יפתח פיו, רק שהוא ית' יפתח שפתיו לדבר לפניו תיבות התפלה. ולכן אמר שם א-דני דוקא שהוא סוד כנסת ישראל הנ"ל... (שם פרק יח)

...אמנם עם כל זה ראוי לכל ירא ה' אמתי שעל כל פנים בעת עמדו להתפלל יבטל בטוהר לבבו כפי יכולתו והשגתו כל הכחות שבעולם וכל כחותיו כאלו אין שום מציאות בעולם כלל, ולהתדבק בלבו רק בו ית' אדון יחיד ב"ה, ועל כל פנים לפרקים, כי באמת לא כל העתים שוות בענין טהרת הלב, ובפרט בדורות הללו כמעט בלתי אפשר להתפלל בתמידות בזאת המדרגה הגבוהה, וכבר אמר ר"א יכולני לפטור כל העולם מדין תפלה. אף על פי כן העובד הטהור הרואה ומסתכל תמיד בטהרת לבבו על כל עניניו שיהיו לרצון לפני אדון כל ית"ש, יוכל להגיע שיתפלל על כל פנים לפרקים בזאת המדרגה.

ועתה מבואר כונתם ז"ל במאמרם שהמתפלל צריך שיכוין את לבו למקום, וכן מאמרם ז"ל באבות, וכשאתה מתפלל על תעש וכו' אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ב"ה, רוצה לומר שצריך ליזהר בנפשו מאד שלא לכוין ולשום מגמת לבו בתפלתו חס ושלום לשום ספירה וכח עליון לבד, כי הוא עבודה ללא אלקי אמת וקיצוץ נטיעות חס ושלום. אלא שגם ראוי ונכון שיבטל ברצונו ביטול גמור כל הכחות עליונים ותחתונים וגם כל כחותיו כאלו אינם במציאות... ולהדביק טהרת לבו בתפלתו רק למקומו של עולם הוא יחידו של עולם א"ס ב"ה הממלא כל העולם והעולמות כולם ולית אתר פנוי מניה, וכשיאמר ברוך אתה ה' אל יחשוב על הכבוד הנראה בלב הנביאים ומראה על הכסא, כי אם על ה' הוא האלקים בשמים ובארץ באויר ובים ובכל העולם שהוא אלקי האבות. (שער ג פרק יד)

ולא זו בלבד שבמצות מעשיות העיקר בהם הוא חלק המעשי, אלא שגם במצות התפלה שנקראת עבודה שבלב, ולמדוהו ז"ל בריש פרק קמא דתענית מהכתוב "ולעבדו בכל לבבכם", על כל זה העיקר שצריך האדם לחתך בשפתיו דוקא כל תיבה ממטבע התפלה, כמו שאמרו רז"ל בריש פרק אין עומדים מקראי דחנה, דכתיב בה "רק שפתיה נעות"... אלא גם לעכובא דיעבד, שאם הרהר תיבות התפלה בלב לבד לא יצא ידי חובת תפלה כלל, ואם עדיין לא עבר הזמן צריך להתפלל פעם אחרת...

וידוע בזוהר וכתבי האריז"ל שענין התפלה הוא תיקון העולמות והתעלות פנימיותם כל בחינת נר"ן שבהם ממטה למעלה, והוא על ידי התדבקות והתקשרות נפש האדם ברוחו ורוחו בנשמתו כמו שכתבנו לעיל. והם נקשרים על ידי עקימת ותנועת שפתיו בחתוך תיבות התפלה שהוא בחינת המעשה שבדבור, כמו שאמרו רז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה... והוא בחינת הנפש שבדבור, וההבל והקול שהוא הדבור עצמו הוא בחינת רוח שבה, וכוונת הלב בהתיבות בעת אמירתם הוא בחינת הנשמה שבדבור, לזאת לא יצא ידי חובת ענין התפלה במחשבה והרהור התיבות בלב לבד, כי איך אפשר להגיע להתקשר בבחינת הנשמה אם לא ילך בסדר המדרגות ממטה למעלה שיתקשר הנפש של הדבור, שהוא תנועת השפתים, ברוח של הדבור שהוא ההבל והקול, ואחר כך יתקשרו גם שניהם בנשמה שהיא המחשבה והכוונה שבלב, וכשהתפלל רק במחשבה לבד לא הועילה תפלתו ולא תיקן כלום. אמנם כשהתפלל בקול וחתוך אותיות הדבור לבד, אף על פי שלא צירף המחשבה וכוונת הלב אליה, הגם שודאי אינה במדריגה שלימה וגובה כראוי, ואינה יכולה לעלות לעולם המחשבה עולם הנשמה, כיון שחסר ממנה בחינת מחשבת האדם, עם כל זה אינה לריק חס ושלום ויוצא בה ידי חובתו, כי על כל פנים הרי העלה וקישר נפשו ברוחו, ועולם הנפש בעולם הרוח... (פרק ה)

וכן בענין שנתבאר למעלה בשער ג' בענין התפלה לכוין אותה למקומו של עולם ית"ש, כפי שנתבאר שם ענין מקומו של עולם. וכן ענין כוונת אחד דפסוק ראשון דקריאת שמע שנתבאר שם בפרק ע"א, הכל הוא רק למצוה ולא לעכובא, שגם מי שלא ידע בזה כלל כי לא הורגל בזה או שמוחיה לא סביל דא שלא ירד לעומקו או שירא לנפשו שלא יסתכן חס ושלום בהריסת כמה יסודי התורה שיכול לבא מזה חס ושלום למי שאין דעתו יפה בזה, אלא שהוא עובד אותו יתב' ומקיים ככל הכתוב בתורת ה' שבכתב ובעל פה ורבותינו הגדולים, ומאמין ומכוין דרך כלל בפסוק ראשון דקריאת שמע שהוא יתברך הוא אחד גם שאינו יודע ענין אחדותו יתב', ומכוון תפלתו דרך כלל לו יתב' בלא חקירה, גם כן נקרא עובד ה', כי אין כל הדברים האלו אמורים אלא למי שדעתו יפה, וכל שכן ליראי ה' וחושבי שמו אשר להם כח לעמוד בזה. (פרק ו)

...מה שאינו כן בכל המצות ואפילו מצות התפלה, שגם אם היו חס ושלום כל ישראל מניחים ועוזבים מלהתפלל לו יתברך לא היו חוזרים העולמות עבור זה לתהו ובהו, ולכן התפלה נקראת בדברי רז"ל חיי שעה, והתורה נקראת חיי עולם... שענין התפלה הוא הוספת תיקון בהעולמות בתוספות קדושה וברכה באותו עת הקבוע להם, ולכן אם עברה השעה שוב לא תועיל כלל להוסיף תת בהעולמות התוספת קדושה וברכה, אמנם ענין העסק בתורה הקדושה הוא נוגע לעצם החיות וקיום עמידת העולמות בל יהרסו לגמרי... ולא עוד אלא שגם כל עיקר ענין התפלה אינה תלויה רק בעסק התורה הקדושה, ובלתה אינה נשמעת חס ושלום, כמו שאמר הכתוב (משלי כ"ה) "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", ואמרו (בסוף סוטה) כל העוסק בתורה מתוך דוחק תפלתו נשמעת ואין הפרגוד ננעל בפניו, ובזוהר מקץ ר"ב ב' ועץ חיים תאוה באה, תנינן מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה ישתדל באורייתא דאיהי עץ חיים וכו'... (שער ד פרק כו)

רוח חיים:

על שלשה דברים וכו', רומז בזה גם כן לג' בחינות הנ"ל, על התורה בחינת דיבור, והעבודה שהיא הקרבנות בחינת מחשבה תלויה במחשבה של כהן, וכל עיקר היה צריך לחשוב להעלות נפש הבהמית למעלה, וכן בזמן הזה עבודת תפלה במקום קרבן... כי ענין התפלה היא מסירת נפש להקב"ה כענין הקרבן, כי בכל תיבה שמוציא מפיו הוא חלק מהנפש שלו וכמו שאמרו חז"ל עקימת שפתיו הוי מעשה, ועיקר עבודת התפלה צריך להיות בלב ונפש ולא בגוף בלבד, וכמו שכתוב (תהלים קמ"ו) "הללי נפשי את ה'", רוצה לומר שהנפש גם היא תתהלל... (פרק א ב)

ואל תהי רשע בפני עצמך, רצה לומר שלא תתפלל ביחידות בפני עצמך, כי אם תתפלל ביחידות יכול להיות שתהיה נקרא רשע חס ושלום, כי התפלה ביחיד צריכה כוונה יתירה ובאימה ויראה ומסירות נפש, ואם לאו תפלתו נדחית לבר, וזה אינו מצוי בעונותינו הרבים בזמנינו. אבל עם הצבור אף שלא תהיה תפלתו כל כך בכוונה שלמה עם כל זה אינה נמאסת, כמו שכתב בזוהר הקדש "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם", כי ערער פירוש יחידי כמו כערער בערבה, רוצה לומר שתפלת יחיד פונים אותה על כל צד בדקדוק וחיפוש בכל עולם ועולם דרך עליות אם היא ראויה לעלות אם לאו חס ושלום, אבל לא בזה את תפלתם, רוצה לומר תפלת צבור דאף אם אינה ראויה כל כך לעלות אין מדקדקין עליה כל כך בזכות הצבור ואינה נמאסת. ואמר הוי זהיר בקריאת שמע ותפלה להתפלל עם הצבור ולא תהיה רשע בפני עצמך לפרש מן הצבור... (ב יג)

הכתב והקבלה:

ויתפלל - שם תפלה נגזר מן פלל, שהוראתו חתוך פסק דין בין צדדי הטוענים, ועיקר שרשו שתי אותיות שממנו מלת פלה, שהוראתו ברירה והבדל בין הצדדים, כמו "אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל". ומזה נגזר שם פלל להוראת הברירה המחשבית, וזה כשיזדמנו לאדם ב' דברים מתחלפים או דבר וסותרו שבהשקפה ראשונה הוא נדון בנפשו אם לאחוז בזה או בזה, הנה בעודו נושא ונותן בשיקול דעתו אז עדיין מחשבותיו מעורבבות בו כל עוד שאין לזו על זו שום הכרעה, אמנם כשנותן אחר העיון הכרעה לאחת מן המחשבות אז יפול על הענין לשון פלל, כלומר שהפלה בין צדדי הטוענים העיוניים. ובא בכפל הלמ"ד להפלגה דהיינו ברירה מוחלטת שאין שם עוד איזה ספק וערבוב הרעיון...

ומזה נגזר שם תפלה, והיינו בקשה שיבקש האדם את בוראו שיהיה נזקק לדינו ויעשה לו פלילה בינו ובין רוע מזלו הנשפט אתו... ומסדר טענותיו ומציע זכיות שבידו נגד הצד שכנגדו, ולבו נכון ובוטח שתהיה הכרעת דינו לכף זכות כפי מה שהוא משער שטענותיו וזכיותיו טובים ונכוחים, כי כל תפלה היא בקשה שיש עמה טענה... היוצא לנו שהנרצה בלשון תפלה בקשת האדם מבוראו שיעשה פלילה בין האדם המבקש ובין המערכה הטבעית ומזלו הגרוע, שהוא צד שכנגדו. ובא שם תפלה בפעלים תמיד בהתפעל, והיינו התעוררות הנפש והתעלותה אל בקשת מעשה הפלילה מהשי"ת... (בראשית כ יז)

אפרש את כפי - נראה לי כי לשון פרישת כפים משמעותו גם כן תפלה, כמאמרם (ברכות ט"ז) "בשמך אשא כפי" זו תפלה, כי גב היד והרגל נקראו כף לפי שהם נכפפים, והכפיפה היא גם כן סימן הכנעה, לכן על הנכנע בנפשו ושפל ברוחו נאמר "כפף נפשי" (תהלים נ"ז), וההכנעה היא בעצמה התפלה... (שמות ט כט)

ואתחנן - היא בקשה בדרך תחנונים, והיינו בזמן שהמבקש משער את עצמו בלתי ראוי אל הדבר המבוקש על צד החיוב, ואינו מבקש להשיג מבוקשו רק על צד החנינה שיחוננו המתבקש ויתעורר במדת רחמיו למלאות שאלתו אף על פי שאינו ראוי לכך. וטעם תחנה כטעם תפלה, שענין תפלה עזיבת הדבר אל המתבקש שיעשה פלילה, וענין תחינה עזיבת הדבר אל המתבקש לעשות בו חנינה, דהיינו מציאת חן, שאם ימצא חן בעיני המתבקש הנה הוא מוותר נגדו אף על פי שאין הדבר עליו חובה. (דברים ג כג)

מלבי"ם:

והיה - המתפלל על ידי אמצעי צריך להאריך ולסדר זכויותיו וכן משמיע קולו כי המלאכים אינם יודעים מחשבות, והדור ההוא היו רגילים להתפלל על ידי אמצעים שלא היו מושגחים, ולכן תמה עלי על שאינה משמיעה קולה, ולכן חשבה לשכורה. (שמואל א א יב)

רנה - ספור שבחי המקום, תפלה - שפיכת הנפש והדבקות הרוח ופלילת הנפש להדבק בשורשה. תחנה - בקשת הצרכים. (מלכים א ח ל)

אמרי האזינה - כי תנאי התפלה השלמה הם ארבעה (כמו שכתב העקרים), א', יופי המליצה וקוצר המאמרים, על זה אמר אמרי האזינה. ב', שתסכים המחשבה וההגיון הפנימי עם הדבור החיצוני, על זה אמר בינה הגיגי. ג', שלא יתפלל על דברים בלתי נחוצים, על זה אמר הקשיבה לקול שועי, כי גדר מלת שועה הוא שצועק לישועה ומתפלל על הצרה שקרהו. ד', שיבטח בתפלתו על ה' לבדו ולא שעם תפלתו ישים מבטחו על עזרת בשר או אמצעיים, על זה אמר כי אליך, רק אליך אתפלל. (תהלים ה ב)

שמעה אלקים רנתי - הוא מה שמקונן בעת עניו בחלק הא'. האזינה תפלתי - מה שמתפלל בימי הצלחתו בחלק הב'. (שם סא ב)

שפתי רננות יהלל פי - שזה מזון הנפש, וכמו שכתב הכוזרי שכמו שהגוף הגשמי צריך הוא אל המזון ולא יחיה בלעדיו, כן מזון הנפש היא התפלה שתדבק אל שרשה הרוחני, וכמו שמזון הגוף הוא שלש פעמים ביום, כן ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. (שם סג ו)

האזינה ה' תפלתי - התפלה היא שפיכת הנפש והדבקה במקורה, ובזה מובדלת מן תחנה ויתר לשונות שמורים על בקשת צרכיו, אבל התפלה היא התרוממות הנפש מכל עניני הגשם, רק שבעת שיאזין ה' את התפלה אז דרכו להקשיב גם קול תחנונים מה שיחנן גם הגוף בעת ההיא לצרכו. (שם פו ו)

תכון תפלתי - גם בעת אעשה הכנה אל התפלה יהיה זה נחשב כקטרת לפניך, מוסיף עוד משאת כפי - גם מה שאשא כפי אל התפלה יהיה דומה בעיניך כמנחת ערב - שהיא הבאה באחרונה אחר כל גמר התפלות והעבודות. (שם קמא ב)

שם תפלה שרשו פלל, ומורה שפיטת כח הפנימי ושפיכת הנפש, זך הלב וטהרת הנפש התנשאות הרוח או בדידות המחשבה, דבקות הנפש בשרשה החלק בהכל להשיג שאלתו דבקות מחשבה טהורה, המושכת השפע מן הצנור העליון בהתקרב אל ה' בחשק ותשוקת אהבה וכוונה רצויה, ובזה נבדל מיתר לשונות כמו תחנה בקשה. והתפלה לא נמצא רק אל ה', לא מאדם לאדם... וכשיבואו תפלה ותחנונים נרדפים יחד תהי תפלה התפלה הקבועה והעקרית שבה מתפללים אל ה' מצד הנהגתו הכוללת, כמו י"ח ברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ואחר התפלה יאמר תחנונים שהם צרכי היחיד המבקש בעד עצמו דברים פרטיים...

כפי הנודע מחכמי חרשים על ידי התפלה עושים יחוד למעלה, ויש בזה שני ענינים, האחד להוציא יקר מזולל ולהעלות הברורין שהשכינה מתלבשת במט"ט, וזה הוא בימות החול, והוא בעולם היצירה ששם עץ הדעת טוב ורע. אבל בשבת העולה היא למעלה להתחבר עם בעלה להוציא נשמות חדשות ממקום עליון. וזה שאמר במדרש "לא יהיה בך עקר ועקרה", שלא תהיה תפלתך עקרה אלא תהיה עולה ועושה פירות... (הכרמל)

רש"ר הירש:

וכל שיח - שיח מציין את הצמיחה, גם צמיחה פנימית, לכן מציינת המלה גם את התפלה... (בראשית ב ה)

ויתפלל בעדך - שרש פלל קרוב לבלל, הבולל אינו מערבב חמרים זה עם זה, אלא מביא יסוד חדש לחומר, מחדיר אותו לכל חלקיו, ועל ידי כך הופך אותו לחומר חדש. זהו תפקידו של השופט על פי התפיסה היהודית, השקר והעוול מפרידים, השופט מחדיר את הדין, הוא האמת האלקית של המציאות, למקום שיש בו ניגוד וריב, ונמצא הוא שופט שלום יוצר אחדות.

בדומה לכך המתפלל כביכול, מפלל את עצמו, מחדיר את האמת האלקית לכל פנות ישותו והויתו, וכך קונה לעצמו אחדות ושלמות נפשית באור פני ה', נמצא התפלה היהודית עומדת בנגוד מוחלט לתפיסה ההמונית של תפלה, לא השתפכות מבפנים, לא בטוי למה שהלב רוחש כבר, לכך אנו קוראים "תחנה", "שיח" וכדומה, אלא החדרת הלב באותה אמת הניתנת ונקנית לו מהחוץ.

אין תפלה אלא עבודה שבלב, אין מתפלל אלא עובד על תקנת עצמו, להעלות את לבו למרום פסגת הכרת האמת והחפץ בעבודת ה', אלמלא כן אילו תפלה היתה רק ביטוי לרחשי הלב, כיצד אפשר היה לקבע לה זמן ונוסח, כיצד אפשר היה להניח, שהצבור כלו על כל פרטיו יהיו חדורים רגש אחד והוגים מחשבה אחת, בזמנים הקבועים מראש. יתר על כן, תפלה שכזאת היא אך למותר. רגשות והגיונות החיים בלבנו כבר, אינם זקוקים עוד לביטוי, פחות מכל זקוקים הם לביטוי קבוע ומנוסח. חויה עמוקה תמיד מוצאת לה ביטוי... מעתה, לא באו תפלות הקבע אלא לעורר את הלב ולהחיות בקרבו את אותם ערכי הנצח שעדין צריכים חיזוק ושמירה מעולה...

הנה שומעים אנחנו כאן מפיו של הקב"ה בכבודו ובעצמו שהמתפלל בעד חברו תפלתו מתקבלת, כבר עמדנו על שורש דבר זה בתפלת אברהם בשביל סדום. הקב"ה שומע את תפלת הצדיק או את תפלת הרבים כאשר הם משתתפים בצערם של אחרים, הרי הוא חס על הרשע כדי למנוע סבל מהצדיק, קל וחומר שכאן "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי י"ז), צר לו לאברהם אם אחר יענש בגללו... (שם כ ז)

צו את בני ישראל - ...אמונה כפולה טופחה על ידי כך בלב העם, מחד ידע כל יהודי שנקודת המשען של הווייתו, מחשבתו ומעשיו היא במקדש התורה, במרכז של כלל האומה, כי התורה מונחת תחת כנפי הכרובים שבמקדש ומשם היא יוצאת אל העם באמצעות הנציגות הלאומית של הכלל, ואין היהודי יכול למצא קשר עם ה' אלא על ידי התורה הזאת. ומאידך הנדר הלאומי הבא לידי ביטוי בקרבן תמיד פונה אל כל בני האומה, כי האומה נודרת בכל יום להתעלות אל ה' תוך נאמנות לתורה, וקיומו של הנדר הזה מוטל על כל אחד מבני העם, וגם היושבים בקצה הארץ נדרשים למלא אחריו. והנה כבר עברו אלפי שנים אחרי אותה תקנה, ובהתאם לצוואת המנהיגים המאוחרים הרי האומה כולה, הנפוצה בכל קצווי תבל, הפכה ל"מעמד" אחד, זמן התמיד, שהיה קרב בשעתו בירושלים, עודנו מעורר כל לב יהודי נאמן והרי הוא מכוון את פניו לארץ המוריה שבציון ובירושלים, באותה שעה הוא מבטא מחדש את נדר קרבן התמיד של שחרית ומנחה, שתורגם למלות תפילה. נדר זה מבטיח נאמנות לתורה, שהיא לנו למורשה מהר המוריה שבירושלים, ובעצם הנדר הזה אנחנו מתקשרים עם ה', ועם כל אחינו שבכל העולם. ביסודו של דבר אין זה אלא קיום רוחני של מצות "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו", ועוד יבא היום שנקיים מצוה זו בפועל ממש... (במדבר כח ב)

ולעבדו בכל לבבכם - כבר רמזנו שלשון "לעבדו ב" יוצא לשני ענינים. במשמעות אחת שפירושו לעשות את רצונו של אחר ביחס לדבר מסויים, לשמור ולעצב דבר על פי רצונו של אחר. במשמעות שניה פירושו לעשות את רצונו של אחר על ידי דבר מסויים, להשתמש בדבר כאמצעי למטרה הרצויה לאחר. על פי המשמעות הראשונה עבודת ה' בכל הלב מתקיימת על ידי תפילה, שהרי המתפלל מעצב את לבו על פי רצון ה' ובכך הוא עובד את ה', וכך אמרו חז"ל (תענית ב') איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה. ואמרו בספרי כאן שיש זהות של מושג בין תפילה שהיא עבודה שבלב לבין עבודת המזבח... כבר נתבאר מושג התפלה, המתפלל עובד עבודה לתיקון עצמו, והוא מחדיר אל לבו את האמיתויות האלוקיות המחכימות ומעדנות את הלב. תכלית התפילה היא לרומם את המחשבה, את הרגש ואת הרצון, כדי שאדם יהיה ראוי לקירבת ה' וה' ירצה בו. תכלית התפלה היא כתכלית הקרבן, שהרי אלו הדברים הנעשים על ידי המעשים הסמליים של הקרבן, ביטול דעתו ורצונו של האדם הסבור שהוא אדון לעצמו, קליטת הנפש בתחום הכח המנחה של מקדש התורה, שאיפת הנפש לפסגת המטרה המותווה על ידי התורה, וההיצמדות לאותה מטרה, מסירת כל הכחות הרוחניים והגופניים לאש-דת המזקקת והמחיה כדי לפרנס את הקודש עלי אדמות ולעצב כל חומר ארצי לרצון ה'...

תפילה היא מצוה מדאורייתא באופן כללי, ואילו החובה להתפלל שלש פעמים ביום, ולדעת רוב הפוסקים גם עצם החובה להתפלל בכל יום, וכן המטבע שטבעו חכמים לתפילות הן רק מדרבנן. אולם מוכח מן הפסוקים מספר דניאל (דניאל ו') שכבר בימים קדמונים התפללו שלוש פעמים בכל יום... (דברים יא יג)

ענני - אינו מבקש הצלה מידית כי אם סימן שנשמע. תפלתי - ותוך שלוה פנימית זו הוא מתנשא לתפלה, לשון דין, לשפט בקרבו על האמת, ולקבל מה' ההכרה הנכונה. תפלה בצורת בקשה אינה הבאת צרכינו לידיעת ה', כי אם הכרה שכל צרכנו יבואו רק מיד ה', ונדר להשתמש במוגש לנו על פי רצונו. (תהלים ד ב)

רגזו - המתפלל יכול לבטח רק אם מבקש בכל חייו קרבת ה' ולא רק בעת התפלה וירגזו ויפחדו בכל מעשיהם מפני חוסר שלמות... (שם שם ה)

אליך אתפלל - על ידי שפוט פנימי והכרת האמת והצדק ינסה לתקן את יחסיו אל ה'. (שם ה ג)

על זאת יתפלל - אחר שה' שולח היסורים רק כדי לעורר מחשבות האדם, יתפלל - ישתמש בנסבות אלו כדי להתפלל, לשפוט את עצמו. (שם לב ו)

תפלה לא-ל - אני מנסה להתרומם אליו לידיעת הבורא, שהוא מקור חיי. (שם מב ט)

תפלה לדוד - ולא תפלת דוד, אלא בעל משמעות כללית, המזמורים שנמסרו לעם משמעותם גם על מצב הכלל. במזמור זה נאמר כי לא ההצלה מצרה העקר כי אם התודעה על קרבת ה' בצרה. תפלה אינה הבקשה כי אם העבודה הפנימית להשגת הכרה חדשה, אמת ושפוט נכון. (שם פו א)

תפלה - נשפכת באופן חפשי מהרוח והרגש, רנה - נגרמת מבחוץ באופן בלתי חפשי. (שם פח ג)

תפלה לעני כי יעטף - כאשר מתחיל אדם להרגיש את עצמו חלש הוא מוצא צורך לבקש פורקן בשפיכת שיח לפני ה'. (שם קב א)

תפלת הערער - בעת הגאולה תשאר בזכרם הגלות, בה לא נשאר להם דבר זולתי התפלה. (שם שם יח)

"אל הנער הזה התפללתי" (ש"א א כ"ז), במלים אלו היתה חנה, אמו של שמואל הנביא, לדוגמה ומופת לכל המתפללים עלי אדמות. חנה הוכיחה עד היכן מגיע כוחה של תפילה. היא הראתה את דרכה השקטה של התפילה מלבו של אדם אל מושל העולמות, ואת היענותו של שומע תפילה, המטה אוזן קשבת לכל הפונים אליו בלב שלם...

בואו נא בני אדם שבורי לו ומרי הנפש, בזמן שהכל לועגים לכם ואיש אינו מבין לצערכם... בואו ולמדו מאמו של שמואל להביא את צערכם לפני כסא הכבוד, למדו מחנה להתעלות אל ה' בתפילה ובכיה ולהשיג הימנו מענה במהרה.

..."וחנה היא מדברת על לבה" (שם) ואמרו חז"ל מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו (ברכות ל"א). תפילתו של יהודי היא דיבור אל לבו. "התפלל" פירושו האדם הביא את עצמו בפלילים, היינו שפט את עצמו. המתפלל בוחן את לבו, מעוררו ומכוונו בדרך האמת, לפי רצון השי"ת, והוא מחנך את עצמו לדעת את הטוב והישר. המתפלל שופט את עצמו לפני האלוקים, והוא בחסדו מאזין לתפילתו הבאה לכווין את לבו אל הדרך הנכונה.

"רק שפתיה נעות" (שם שם י"ג), רגשות מופשטים, הלך נפש ללא תוכן מגודר, הללו אינם בגדר תפילה. מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו (ברכות שם). התפילה דורשת מחשבות מוגדרות המנוסחאות במלים ברורות... "ותדור נדר" (שם שם י"א), הגיגיו של המתפלל מולידים את הנדר, את ההחלטה שלא לשכוח לעולם כיצד נאבק לפני האלוקים כדי לקבל את המשאלה שעליה התפלל, שלא להסיח את הדעת מן העובדה כי ביקש את הדבר מה', ורק בזכות תפילתו נתן לו ה' אותו. בתור מתת אלוקים רשאי האדם ליהנות ממנו רק בהתאם לרצונו הקדוש, ורק התעלותו לרעיון זה והחלטה זו מקנה לו את הזכות שה' ישמע את תפילתו וימלא את משאלתו. ...חנה באה ללמדנו בזה, כי לא כיצורים לפני יוצרם, אלא כעבדים המשרתים בצבאות אלקים רשאים אנו להביע את תפילותינו ומשאלות לבנו לפני אדוננו, ורק בדרך זו רשאים אנו להתקרב אליו, כך תיהפך "שאלתנו" ל"שלתנו", השי"ת ימלא את כל החסר לשלמותנו. לאחר תפילה כזאת נהיה ראויים שיאיר לנו כפי שאמר עלי הכהן לחנה, "לכי לשלום ואלוקי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו". (במעגלי שנה א עמוד סג)

חכמי ישראל היו כה חדורים ומשוכנעים בהכרה הזאת, שקירבתנו אל הקב"ה מביאה אותנו לידי התעצמות דוקא ואינה גורמת חס וחלילה לרפיון, ושתוצאותיה הם התרוממות ותחיה ובשום פנים לא דכאון וחדלון, עד שברוח זו הורו לנו לזקוף קומתנו אף לעת התפלה ולא להתכופף בשעה שאנו מזכירים את השם. בדרשם כמין חומר מקרא שכתוב "ה' זוקף כפופים", לאמור, הזכירה בה' והמחשבה אודותיו, אין בה משום דיכוי והכנעה כל עיקר. אדרבה, מנו נשאב בששון מעינות של התרוממות הרוח, של חיזוק ועידוד.... (חלק ב עמוד קז)

ברם בעיניו של היהודי הנאמן, המשקיף על תמונת הפרטים הללו בעין בלתי משוחדת נראים פני הדברים אחרת לגמרי. התפלה, העבודה שבלב, נועדה מלכתחילה עבור האדם ולטובתו, אך בודאי שלא לצורך האלקים בשמים. יש בתפלה מעין כרוז המעורר את הגיגי האדם ורגשותיו, מעין תזכורת נמרצת לבני אדם שיתכוננו לעבודת ה' בפועל וברציפות ממש, להתחנך בכל סעיפי החיים להשקפות ומעשים שישמשו מכשירים מעולים לעבודת הא-ל, שיוליכו לקראת חיים שתוכם רצוף אהבת הבורא וכל מהותו משתקפת בשרותו. מכיון שכך, הנה בכל הזוטות הללו, שרבים מן התועים צוחקים עליהן ובזים אותן בלבם, בכל הפרטים המשובצים ומשולבים בחיי יום יום של האדם מישראל, דוקא בהם טמונה משמעות עמוקה והשפעה חזקה פי כמה, מאשר בתפאורה הססגונית של הפולחן החגיגי הרועש. היהודי האמיתי עומד על חין ערכם של הפרטים הקטנים האלו מתוך נסיונו האישי, מתוך שכבר עמד על השפעתם החיובית בגופו - ואיך ישית לבו ללהגי המלעיגים אשר מימיהם לא ראו אור? (שם)

ראשית: התפלות מרעננות בזכרוננו את סבלו של עם ישראל. הדחק והלחץ, הדכאון והניאוץ, האנחות, הצרות והיגון, מזדקרים בהבלטה רבה מתוך פיוטי ה"סליחות", כאלו שגרמו וגורמים לניוון מצבנו עלי אדמות. מחברי הפיוטים סברו, כי המצבים הללו מוכיחים על שפלות מוסריותנו ועל חיובנו לחתור לקראת תשובה וכפרה. אלמלי חיינו חיים לאור האידיאל הרם של תורת ה', אין ספק שהיינו המאושרים והמכובדים בקרב האומות. כל הצרות באו עלינו לא רק כדי למרק אותנו מעוונותינו, אלא גם לשחררנו מן האסון של האנושות... כדי שנטעום גם בעולם הזה מעין ריח גן עדן על ידי קירבת ה', המגינה עלינו והמברכת אותנו... (שם ד עמוד קסז)

העמק דבר:

וכל שיח השדה - ...דשיח משמעו תפלה קבועה המכונה עוד עבודה שבלב, וכדאיתא (ע"ז ח') ובתוספות. והענין דמראש הבריאה קבע הקב"ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע על ידי מפגיע של עבודה, היינו או קרבנות במקום הראוי לכך או תפלה בכל מקום, ומשום הכי נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה, שהם גם כן עבודת ה', היינו על שם הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם, פירוש דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר, מה שאינו כן עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה, דשארי מצות ועבודת ה' שכרם שמור לעולם הבא או בעולם הזה אוכל מפריו בעושר וכבוד וכדומה, מה שאינו כן קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה, כדאיתא (כתובות ז') למה נקרא שמו מזבח, שהוא מזין, וכן תפלה קבועה דמשום הכי נקראת (שבת י"ב) חיי שעה, וכן כל ברכות הנהנין באים לברך שפע אותו מין... (בראשית ב ה)

מנחה לה' - ידוע היה להם רצונו וכבודו ית' להתפלל על שפע ברכה במעשי ידי האדם אף על גב שכך הטבע נותן, על כן הביא מנחה והתפלל אז, שאז התפלה מוכשרת מצד האדם שמתדבק בה' ומצד הקב"ה שהוא מתרצה לקבל תפלת האדם. (שם ד ג)

וישע ה' אל הבל - היינו שקבל תפלתו והצליח עסקו, ותפלת האדם היא נפשו של אדם כמו דכתיב בש"א "ואשפוך את נפשי לפני ה'". (שם שם ד)

כי שמע ה' אל עניך - שמע ה' תפלתך בצירוף עניך, באשר ידע צרתך, משום הכי נתקבלה התפלה, ולא כתפלת שרה, שאם היא מתפללת גם בעד אחרים הקב"ה שומע תפלתה, כי כך סגולת אברהם אבינו וביתו, אבל את יש לך דין אומות העולם שהקב"ה שומע תפלתם מתוך צרה. (שם טז יא)

ויגש אברהם - ...והודיע הכתוב כל זה ללמדנו שאין לאדם להתפלל על איזה דבר רק בתוך תפלה קבועה שאז הוא עת רצון... ומשם הכי לא הקדים אברהם כאן שבח לתפלה כדין, היינו משום שהיה בתוך תפלה קבועה שיש בו שבח... ומכל מקום לא עמד לבקש עד שגמר הלויה ועמד בתפלת מנחה אז, ואברהם עודנו עומד ומתפלל ויגש לצורך השעה... (שם יח כג הרחב דבר, וראה שם עוד)

ה' אלקי - הקדים שבח לבקשה כדין, והא שלא התפלל תפלה קבועה וכמו שכתבנו לעיל י"ח כ"ב, חדא שעדיין לא נתקן תפלת המנחה עד שבא יצחק, ואברהם היה נוהג להתפלל בלי תקנה. ותו שהיה במקום רבים, ואיתא בברכות ספ"ה חצוף עלי מאן דצלי בבקעא. (שם כד יב)

ויאמר ברוך ה' - מכאן למדו בב"ר שמודים על בשורה טובה... הענין דברכה משמעו העיקרי אינו לשון הודיה בעלמא אלא לשון תוספת השפעה למעלה, כדאיתא בב"מ ט"ו דהקדש טעון ברכה מדכתיב וברכת את ה' אלקיך. וכן יסד מלכו של עולם ית', דברכת האדם פועל למעלה. אבל זה אינו אלא בהליכות עולם על ידי הטבע, מה שאינו כן אם בא בנס נגלה לשעה, ומשום הכי אין צריך תפלה להבא במקום שהישועה ברורה ומבוטחת, ולא כמו בהמקום שהישועה באה על ידי הליכות הטבע... משום הכי אליעזר שבא לידו הענין בדרך נס נסתר בהשגחה פרטית לכן בירך, מה שאינו כן יציאת מצרים שהיה בנס נגלה משום הכי לא ברכו עד שבא יתרו ובירך גם על זה... (שם שם כז הרחב דבר)

לשוח בשדה - כבר פירשו חז"ל שהיה מתפלל מנחה, ועל כן אין הפירוש שדה כמשמעו, שהרי אסור להתפלל בשדה... דבשביל שמדת יצחק היה עבודה שהוא שורש לפרנסה על כן קרא אותו מקום שהוא שער השמים שדה המסוגל לפרנסה... התפלל תחת אילן וכדומה ועינו ולבו היו לצד הר המוריה שנקרא שדה והתפלל אז על הפרנסה שבכלל זה הוא השגת אשה, שהיא צרכי האדם... (שם שם סג)

בחרבי ובקשתי - בתרגום אונקלוס בצלותי ובעותי, דתפלה קבועה שהיה בכל זמן משעה שתקנו אבותינו ג' תפלות ביום זה מיקרי צלותא, ומה שאדם מוסיף צרכי עצמו באותה שעה מיקרי בעותא... (שם מח כב הרחב דבר וראה שם עוד)

כצאתי את העיר אפרוש את כפי - בצפרדע ובערוב כתיב התם אעתיר ולא פירש המקום, והיינו משום שהיה בית הכנסת מיוחד לתפלה, כמו שכתבנו לעיל ה' כ"ב, והיה בעיר, ולא היה מקום לחוש מה שהעיר מלאה גילולי ע"ז, אבל כאן היה נדרש להעציר את המטר היורד מלמעלה שיחדלו מלירד, היה נדרש פרישת כפי משה למעלה תחת שמי הרקיע... על כן היה מוכרח לצאת מן העיר שהיא מלאה גילולים. (שמות ט כט)

מן השמים דברתי - ...להראות שאין אתם צריכים לאמצעי, והדבר מובן שכמו כן ישמע הקב"ה תפלת ישראל וכל השגחתו עליהם בלי אמצעי. (שם כ יט)

...וראוי לדעת עוד שלא נאסר אלא לעשות צורה ואם כן הוא דבר קבוע לכך, אבל יש עתים שמבקשים מן המלאך בעת שנשלח לשעה או לענין פרטי... שגם יעקב אבינו ביקש כן (בראשית ל"ב ל'), אלא שהמלאך אמר אליו שאין צריך לזה באשר הוא קרוב לה'. אבל אנו בעונותינו מבקשים ממלאכי מעלה שימליצו בעדנו, ואין זה אלא כבנו של מלך, שאף על גב שמן המלך אין מניעה שיהא בנו מבקש צרכיו ממנו, ואדרבה זהו כבודו ורצונו, ומכל מקום בשעה שאין הבן מרוצה לאביו בשביל איזה דבר אזי מבקש מגדולי המלכות שיפייסו עליו מן המלך, ויודע הבן שאם יהיה מרוצה ונקי מעון הרי תפלתו זכה לפני אביו יותר מכל גדולי המלכות, אלא שמעשיו הבדילו בינו ובין אביו... (שם כ בהרחב דבר)

ולא ילין חלב חגי - ...שהוא יום ברכה ומשיכת רצון והשפעה על ידי תפלה בשעת הקרבת הקרבן חגיגה, ועיקר תפלה הוא בשעת הקטרת האימורים כדכתיב בדהי"ב כ"ט "ובעת החל העולה החל שיר ה'" וגו', וזמן תפלה מיוחד ביום יותר מבלילה, כמו שכתוב לעיל כ"ב כ"ב בפסוק "יום צעקתי בלילה נגדך תבוא לפניך תפלתי", דביום שבלילה שלפניו צעקתי נגדך בתורה או בשיר אז ביום תבוא לפניך תפלתי... (שם כג יח)

ודבר ה' אל משה פנים אל פנים - בזכות השתחואות ותפלות של ישראל הוסיפו כח בגבורה של מעלה עד שנגדל השפע. (שם לג יא)

ויאמר אני אעביר כל טובי - הודיע לו ה' עת רצון לכל אדם באופן שלא יראה את כבודו אלא כאשר ישמע העברת טוב ה', היינו י"ג מדות רחמים וגם ישמע שם ה' לפני י"ג מדות אלו אזי ידע שבעת ההיא וחנותי את אשר אחון - מי שראוי לחנינה יחונן, ומי שמבקש רחמים ירוחם... כדעת מלכותא דארעא בטוב לב המלך אזי נותן אות הכבוד למיודעיו ולא שמוצאים בזה פרנסה וכדומה, רק שאותו אות הוא בא לחן ולחסד, היינו נשיאת כבוד, ועוד עושה באותו יום טובה, שמי ומי שבא לבקש רחמים על דבר הנצרך לו אזי מפיק רצון, וכן דרך ה' באותו עת רצון וחנותי את אשר אחון, למי שראוי להרים קרן כבודו אף על גב שאינו מבקש כלל, ומי שמבקש רחמים בצר לו יהיה ראוי או אינו ראוי מכל מקום על מבקשו כי צר לו משיג מדת רחמים... (שם לג יט)

...אבל נראה ענין הפרשה הוא, דהנה כשהיחיד נצרך לתפלה על איזה צרה רחמנא ליצלן וכדומה היה מביא עולה, ומתפלל אחר הודוי ורצוי דמים... אבל אם הצבור צריכין לתפלה מביאין קרבן עולה ונותנין ליחיד שיביא כדין עולת יחיד והוא יתפלל עליהם, וכן היה בשמואל הנביא א' ח' כשבקשו ממנו "אל תחרש ממנו מזעוק אל ה' וגו' ויקח שמואל טלה חלב אחד" וגו', ואחר כך ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל, וכן היה בבית שני בתענית כ"ג בחוני המעגל שאמר להם הביאו לי פר הודאה... הא למדנו שהצבור מביאין ומוסרין ליחיד שהוא גדול הדור להביא כמו יחיד, ונמצא דענין קרבן נדבה דומה לתפלת שמונה עשרה בזמן הזה, שבזמן שאיזה יחיד נצרך לדבר להתפלל לה' אם הוא בר הכי שמבין ענין תפלה לעמוד לפני ה' הרי זה מתפלל לעצמו, וכבר מבואר בב"ר נ"ג יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל, ואם לאו בר הכי הוא ילך אצל חכם כדאיתא בב"ב קט"ז, והטעם הוא דתפלת תלמיד חכם מתקבל יותר, וכדאיתא במסכת ע"ז י' מי שלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי", וסיפיה דקרא "תפלה לא-ל חיי", פירוש במה נמשך עליו חוט של חסד שנתקבל תפלה לא-ל חיי. אבל מכל מקום אין היחיד הולך ליחיד שבדור אלא לאיזה אדם חשוב שבעירו וכדומה, מה שאינו כן צורך כל ישראל היו מעמידין בתפלה אדם מסוים בדור, כידוע בפרקי דחסידי לענין תפלה לחוד... (ויקרא א ב)

ויחנך - קבלת התפלה ובקשה מיקרי חן וחסד, כלשון המקרא בספר ישעיה ל"ג ב' "ה' חננו לך קוינו", ואין קווי אלא תפלה, כדתניא במכילתא וספרי, ומשה רבינו בשעת העגל אמר בסמיכות לבו בטוח בה' שישמע תפלתו, משום שאתה אמרת "כי מצאת חן בעיני"... והנה אחר שיאר ה' פניו והכל יראו שאהוב אתה בעיניו ית' ממילא מובן שיבקשו בני אדם ממך להתפלל ברעותיהם, משום הכי הסמיך הברכה לזה ויחנך, שתקובל תפלתם גם עבור אחרים. (במדבר ו כה)

יען לא האמנתם - אלו השתמשו בתורה ובתפלה היה גם אהרן מתפלל, וכמו שאמר ה' ודברתם אל הסלע, ועתה כאשר לא נעשה כן הנה גם אהרן בכלל החטא, ואף על גב שאהרן לא בא לכעס מכל מקום נתרשלו ידיו במקום משה. להקדישני לעיני בני ישראל - אלו היו עומדים משה ואהרן בתפלה היה נקרא בזה ונקדשתי בתוך בני ישראל, הוא אמירה דבר שבקדושה ברבים כדאיתא במגילה כ"ג, והיו ישראל מאמינים במעלת תפלה ושאני קדוש בתוכם. (שם כ יב)

...אלא הענין בכל זה שהורו לנו חז"ל עיקר גדול בתפלה, דהליכות הפרנסה בטבע בהשגחה פרטית קבע הקב"ה שיקדימו עבודת התפלה שהיא המוספת כח כביכול למעלה, וכדאיתא בב"מ קט"ו, "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך", מכאן שהקדש טעון ברכה, ומשום הכי אפילו בזמן שרוצה הקב"ה להשפיע טובה בבירור, ואין השעה צריכה לעורר רחמי שמים, מכל מקום כך רצונו ית' שיתפללו מקודם, כי כך קבע מי שאמר והיה העולם ית'. וראיה ברורה לזה הוא מתפלת אליהו על הגשמים, שהרי הקב"ה הקדים הבטחתו לאליהו ואמר לו "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" וגו', ואליהו יתרה עשה והוריד האש וקידש שם שמים ברבים, אחר כל זה למאי נצרך אליהו לעלות על ההר ולהתפלל על הגשמים, אלא כך היא מדה ורצונו של הקב"ה שיהא מקדים תפלה להורדת השפעה ופרנסה שהוא הגשם, ואחר שכן הוא אין נפקא מינה אם מתפלל אדם גדול כאליהו או הדיוט ורש בישראל, כולנו בני אברהם יצחק ויעקב אשר השגחתו ית' עלינו ונושאי מדברותיו של הקב"ה. ולא נתייחדו גדולי הדור לתפלה אלא בזמן שנדרש רחמי שמים שיהיה השפעה... וכן נתייחדו צדיקים לעשות להם שנוי בהליכות הטבע כדי שירבה בתפלה, כדאיתא בחולין ס"א בעובדא דרחב"פ... וידוע דתפלת שמונה עשרה מיוחדת לחיי שעה, כדאיתא בשבת י'... (שם שם יג הרחב דבר)

כל בית ישראל - ובתרגום יונתן איתא שמשה היה בוכה ואמר ווי לי עלך אהרן אחי עמוד צלותהון דישראל, והיינו שכמו שכתבנו בשמות ו' כ"ו דלענין תפלה השייך להליכות הטבע היה אהרן עיקר בישראל יותר ממשה, ומשום הכי היו כל האנשים והנשים יודעים ומכירים טובו מה שאינו כן משה רבינו שלא היו מכיריו כי אם גדולי ישראל... (שם שם כט)

בקול ישראל - שהתפללו לבד הנדר, ותפלה הבאה מעומק הלב נקרא קול. (שם כא ג)

ולא שמע ה' בקולכם - שני אופני תפלות המה המתקבלים לפני ה', א', מי שאינו יכול לסדר תפלתו בלשון צח כמדבר לפני המלך, אבל מכל מקום כיון שצועק מנהמת הלב במרירות הקב"ה שומע תפלתו, ועל זה כתיב "אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני", פירוש הקול לבד בלי הצעת דברים המה תחנוני, ועל זה אמרו חז"ל בפרק חלק רחמנא ליבא בעי. ובזה האופן שמבקש רחמים במרת לב אמרו תפלה בכל לשון, ואיתא בסוטה ריש פ"ז משום דרחמי הוא, היינו המדבר במרת לב בעל הרחמים ית' שומע צרת נפשו, והרי זה כמו שבא לפני מלך בשר ודם שהדרך ארץ הוא לדבר בלשון המלך, מכל מקום מי שבא לצעוק רחמים ממרת נפשו אין מלך של חסד מקפיד עליו ושומעו בכל לשון שהוא מדבר, ונוח לפניו לפרש מרי שיחו... אבל יש תפלה שאינה באה במרת הלב כי אם בחין ערך שפתים בשביל אחר וכדומה, אז ודאי אינו מדרך ארץ כי אם בלשון הקדש, כמו הבא לפני מלך בשר ודם בזה האופן, וכאן היה שנים אפנים, והיינו דכתיב ולא שמע ה' בקולכם - היינו מרת נפשכם, ולא האזין אליכם - לשמוע דברים נעימים. (דברים א מה)

ותשבו בקדש ימים רבים - מכל מקום אף על גב שלא שמע הקב"ה תפלתכם מכל מקום הועלתם מחצה שישבתם בקדש במקום אחד הרבה שנים אשר ידעתם, וכל זה מוסר והדרכה לישראל גם כן לדורות שלא יתיאשו מן התפלה ואם לא תועיל כפי שמתפללים מכל מקום תועיל הרבה (שהועילה מחצה ולא נדו ונעו ממקום למקום כל הזמן). (שם שם מו)

בעזרך - בעזר ישראל בתפלה. ובגאותו שחקים - דזה שנדרש תפלה אפילו בזמן שהקב"ה רוצה להשפיע בלא זאת אינו אלא בזמן שהנהגה היא טבעית, ולא בזמן שבא בהנהגת נס ומדת תפארת, ואז אין צריך לעזר תפלה, אפילו בזמן שהקב"ה רוצה להשפיע בלא זאת אינו אלא בזמן שהנהגה היא טבעית ולא בזמן שבא בהנהגת נס ומדת תפארת, ואז אין צריך לעזר תפלה, והיינו דקאמר ובגאותו - בזמן שהקב"ה מנהג במדת תפארת הוא כנוי על השפעה נסית שאין צריך לעזר תפלה. (שם לג כו)

משך חכמה:

בחרבי ובקשתי - תרגם אונקלוס בצלותי ובעותי, צלותי הוא סדר תפלה הקבוע, ובעותי הוא בקשה אשר אמרו אם רצה אדם לחדש בתפלתו מעין כל ברכה שואל אדם צרכיו. והנה הנפקא מינה כי סדר תפלה שזו עבודה קבועה אין הכוונה מעכבת, ואם כוון לבבו באבות סגי, ובכוונה מועטת סגי, לא כן בחידוש שמבקש האדם צרכיו ומחדש בעי כוונה יתירה, ואולי נכלל זה בהא דאמרו פרק קמא דתענית אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו... שסדר התפלה שהוא בצבור אף שהוא בלא כוונה מתקבלת, לא כן הבקשה החדשה היא צריכה להיות בכוונה מופלגת... והנה חרב הוא בעצמו מזיק, שברזל שיש לו חדוד ממית בכל שהוא, אבל הקשת בעצמו אינו מזיק רק כח המורה, ותלוי לפי כח ורחוק המורה בקשת, לזה קרא לתפלה בשם חרבי, שהיא אף בלא כונה מרובה, ובעותי בשם קשתי, שהיא כמו קשת שהיא עד שמשים נפשו בכפו... (בראשית מח כב)

שפת אמת:

איתא בספרים כי תיבה שניצל בה נח היא כל תיבה ותיבה שבתורה ותפלה, ושצריך אדם לבטל עצמו אל התיבה שמוציא בפיו. ודודאי אנשי כנסת הגדולה שתקנו לנו סדר תפלה, אף כי פשוט נראה שכל אחד יבקש הצריך לו, וזה עיקר מצות תפלה אך כי אותן התיבות והאותיות מסייעין לאדם להתדבק בו ית' וכתב הרב בסידור על פסוק בחרבי ובקשתי, ותרגומו בצלותי ובעותי, ופירש כי חרבי הוא אותיות ותיבות של התפלה, ובקשתי הוא כח האדם שזה מועיל להעלות הדבורים כמו קשת, אבל עיקר התפלה הם האותיות כנ"ל. (נח תרל"ה)

בפסוק ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם וכו'... והנה בני ישראל הם מיוחדים בב' אלו דכתיב מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים היא עבודה זו תפלה, ומי גוי גדול אשר לו חוקים וכו' הוא בחינת התורה. וב' אלו השורש שלהם היה באברהם אבינו ע"ה, ויתכן שזה רמז ב' הגדולות, ואעשך לגוי גדול, לכן דרשו זה שאמר לאלקי אברהם כח התפלה בכל קראנו אליו, ותפלות אבות תקנום, שהוא התקרבות אל השי"ת, וזה עצמו ענין הקרבנות וזה נקרא תיקון הטבע והבריאה המתחדש בכל יום להיות דבוק לשרש... כי סדר הי"ח ברכות הם סדר קבוע גם בשמים שנפתח בכל יום אלה השערים, שעל זה תקנו י"ח ברכות, מכלל שמברכין בכל יום ברכות אלו על כן שנפתח תמיד מחדש אלה השערים, ופתיחה ראשונה בכחו של אברהם אבינו ע"ה... (לך לך תר"נ)

במדרש והיה ברכה, אני קובע לך ברכה בשמונה עשרה ושלך קודם לברכתי, מגן אברהם אחר כך מחיה המתים. וצריך ביאור. והענין הוא כי האבות המשיכו אלקותו ית"ש על כל זרעם אחריהם, כמו שאמרו ואעשך לגוי גדול שאומרים אלקי אברהם, ומצד זה יכולין בני ישראל להתקרב בתפלה אל הקב"ה. ואיתא במה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו, כי צריך כל אחד למצוא אלקותו ית' מצד התבוננות בדעת את גבורת הבורא ית"ש כפי יכולתו, ומצד מה שהשרישו אבותינו הקדושים בנפשותינו.. וזה שהקדימו אבות לגבורות, כי יותר פועל מעשה אבות מחלק שיכולין להתבונן בעצמינו... ואבות וגבורות וקדושת ה' הם ג' בחינות מעשה דיבור ומחשבה, להתבונן בדעת גבורת ה', ובדיבור הוא כח התורה שהיא שמותיו של הקב"ה, ובמעשה הוא מצד נפשות בני ישראל דברא כרעא דאבוה... (שם שם תרנ"ח)

ברש"י ויגש אברהם מצינו הגשה למלחמה וכו', ועם מי נלחם בכאן, אך הפירוש כי אברהם אבינו ע"ה מגודל ענותנותו כאמרו אנכי עפר ואפר היה קשה לו מאד להתפלל להבורא יתברך ולא מצינו שום דבר שהתפלל על עצמו, וכן כתוב בזהר הקדש על שלא ביקש על לוט, וזאת התפלה שהיה ברוב רחמיו נלחם עם עצמו אם להתפלל... (וירא תרל"ח)

בפסוק כי ידעתיו... וזה בחינת ג' תפלות שתקנו האבות עבודה שבלב זו תפלה, ותקנו ג' זמנים להיות מתעורר התשוקה בלבות בני ישראל להתדבק בהקב"ה שזה תכלית התפלה, וזהו "אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט", תקונים שנעשים בכל יום על ידי עבודה בתפלה. ועל זה איתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, פירוש למעשה אבותי שנטעו בו, שיזכה להתעוררות התשוקה הגנוזה בנפשות בני ישראל בכח האבות... (שם תרס"א)

ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אף כי לפניו ית' אין שינוי, רק הפירוש שהזמן מסתיר רצונו ית', אך בזמנים מקודשים בשבת קודש שיש להקב"ה נייחא מהבריאה ועל ידי שרצונו יתברך מתלבש אז בהזמן והטבע כדכתיב וירא וגו' טוב מאד, ועל ידי זה מזדכך הזמן, ולכך יכול כל אדם למצא רצון אמת אז, ולכן הוא זמן לבקשה, כמו שכתוב "יתפלל כל חסיד וגו' לעת מצא", שאף שלכאורה נראה כי בזמן ההסתר צריכין לבקש ולהתפלל, אבל באמת עיקר זמן התפלה הוא כשנמצא השעה לאדם, כמו שכתוב אין לך אדם שאין לו שעה, ואז קרובים לתפלה, ועל ידי התשוקה והרצון להיות נשאר אצלו ההארה לעולם יפיק רצון מה'. (חיי שרה תרל"ה)

בפסוק ויצא יצחק לשוח בשדה... ובמדרש תנחומא בפרשה זו אין לך מי שכיון דעתו אל התפלה כאברהם, דכתיב חלילה לך מעשות וכו'. והענין הוא כי אין מכוון התפלה כשחסר להאדם איזה בקשה, רק כמו שכתוב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, פירוש שיהיה בקשת האדם לעורר למעלה עת רצון ושיתפייס ושיתרצה הבורא יתברך אל התחתונים, ולפי שהאבות היה כל מגמתם לזה, פעלו כל אחד עת מיוחד להיות עת רצון לתפלה להיות פתוחים שערי שמים בג' זמנים הללו, וכל אחד כפי מדתו, אברהם אבינו ע"ה כתיב "וישכם", דאיתא הסימן לאהבת ה' מי שמקדים אהבתו ית' לכל הדברים, ובחינת יצחק הוא כמ"ש רק ביראת ה' כל היום, ובחינת יעקב הוא להיות דבר של קיימא, דכתיב "תתן אמת ליעקב"... ולפי שיעקב בחינת אמת תיקן תפלת ערבית, והיינו שההארה שמשיג האדם בכל יום צריך להיות נשאר אצלו בקביעות עד שיחזיר נשמתו בלילה מתוך אותה ההארה, ואז הוא דבר של קיימא... ובודאי כשאמרו חז"ל תפלות אבות תקנום הם הדרכים שיכולין לבא לתפלה על ידיהם, דיש מחשבה דיבור ומעשה בעבודת ה'... (שם תרמ"ז)

ויפגע במקום, תיקן תפלת ערבית, ויקח מאבני המקום אבנים הם אותיות שהתעורר על ידי התפלה שם אותם בראשו ולבו, לכך ויחלום... והנה בכל מקום יש אותיות התורה שבעשרה מאמרות נברא העולם, ועל ידי יגיעה בפה בתורה ותפלה מתעוררין כח האותיות שנברא בהם שמים וארץ... ובכח נפש איש ישראל לעורר הקדושה בעולם ובזמן ונתבטלו אל הצדיק. (ויצא תרמ"ג)

בפסוק והאבן גדולה על פי הבאר, והוה ליה לומר ואבן גדולה, ויתכן לרמוז כי האבן מכשול שהוא היצר הרע הוא נמצא בכל מקום אבל על פי הבאר הוא גדול ביותר, והוא שאינו מניח לפתוח הפה בתפלה שהיא עבודה שבלב, שהיא בחינת הבאר תורה שבעל פה שהיא תפלה, ועל זה מבקשין ה' שפתי תפתח, וכל מגמת היצר הרע לעכב התפלה כידוע לכל עובד ה', והאמת כי אין עצה להתפלה רק כפי עבודת האדם בכל מעשיו כך הוא יכול לפתוח פה בתפלה, לכן קראוה עבודה שבלב שתלוי בהשתוקקות הלב בכל היום בכל מעשיו... וביעקב כתיב ויגל דרשו כמעביר הפקק מעל פי החבית, הרמז כי הצדיק יודע ומבין כי זה האבן הוא טוב לשמירה מעולה, כמו שהחביות צריך פקק לשמור מהפסולת, והעומד בחוץ נדמה לו כאלו חס ושלום משמים מעכבין אותו ומשימין אבן על לבו, אבל הוא רק לטובה... (שם תרמ"ד)

ויפגע במקום... הענין הוא שצריכין אלה הג' תקונים בכל יום שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, והאדם צריך לקבל התחדשות היורד בכל יום ולהיות נמשך אחר זה ההתחדשות ולהחזירו בכל לילה, וזה ענין הג' תפלות והם בחינת נשמה ורוח ונפש, כי בשחרית צריכין להתקשר בראשית הכח הבא מלמעלה והיא מעלת הנשמה דכתיב ויפח באפיו וגו' ויהי לנפש חיה, אם כן תחלת הכח שהוא בדביקות עליון זה בחינת הנשמה, לכן נקרא עמידה שהוא תכלית העליות שאין למעלה ממנו, כי האדם הוא נקרא מהלך ממדריגה למדריגה, וכשבא לשורש העליון נקרא עמידה, וזהו שכתוב "וישכם אל המקום אשר עמד שם את פני ה'", כי הנה הנשמה עולה בכל לילה ונשמת הצדיק עומדת את פני ה', וכשהשכים אברהם אבינו ע"ה נתדבק באותו מקום אשר עמד את פני ה' כנ"ל. ומעין זה השאיר לכל בני ישראל מי שמשתוקק להדבק בשורשו מסייע לו זכות האבות שתקנו אלה השלשה זמנים, ובשחרית התפלה להתדבק בנשמה העליונה כנ"ל, ואחר כך להיות עובד כל היום בקדושה הנשארת בו, והיא תפלת מנחה בחינת רוח, רמז לדבר ורוח להולכים בה, שהיא עיקר בחינת האדם בעולם הזה, וזה שאמר ויצא יצחק לשוח כמו שכתוב לרוח ממללא, ותפלת ערבית היא בחינת הנפש שהיא הארה המתקשרת בגוף לעולם, לכן נקרא תפלת ערבית שמתערב בגוף האדם, ואפילו בשכבו נשאר בחינת הנפש, וכמו כן בקבר הנפש שורה על הגוף והוא נפשא דשלטא בלילה כמו שכתוב בזהר הקדש על פסוק "נפשי אויתיך בלילה". ויעקב שנכנס בעובי הקורה הוצרך לתקן מדריגה התחתונה ולכן תפלת ערבית זמנה כל הלילה שהיא נמצאת לעולם מקושר בגוף, ותפלות הראשונים יש להם זמנים מיוחדים כי נשמה ורוח הם עולין ויורדים ולפעמים מתגלים הארותיהם ולפעמים מתעלמים והארת הנפש לעולם נמצא באדם. (ויצא תרמ"ט)

בפסוק והנה באר בשדה, זה הבאר היא בכלל ובפרט כל איש ישראל והיא כחן של ישראל בפה... פירוש שהיצר הרע מתגבר ומתגדל ביותר על פי הבאר כענין שאמרו הגדול מחבירו יצרו גדול ולכן בעת התפלה מתגבר ביותר היצר הרע לבלבל במחשבות זרות, אך שצריכין לאסוף כל הכחות כמו שכתוב "ונאספו", וזו האסיפה שייך גם בכל פרט לאסוף כל הכחות ורמ"ח אברים, ג' עדרי צאן הוא בחינת מחשבה דיבור ומעשה, כמו שניתקן מצות מעשיות קודם התפלה, כמו שכתוב בזהר הקדש, ואחר כך מבקשין ה' שפתי תפתח, הוא פתיחת פי הבאר. (שם תר"נ)

איתא בגמרא... כי הנה אמרו חז"ל יעקב תיקן תפלת ערבית, פירוש מי שיכול לכוין לבו לתפלה כשהוא בצרה הוא מדריגה גדולה, כי התפלה לשם שמים צריך שלא יתערב בו כונה אחרת, ולכן זה סימן שכל האדם מבטל עצמו לשמו ית' וכשעומד לפניו בתפלה שוכח כל המבוקש שלו וכל הצרות נסתמו מעיניו, ובזה באמת כל הצרות בורחין ממנו, וזה ענין המענג את השבת כשבא שבת שהוא יום מנוח ושמחה לפניו במרום, צריך האדם לשכח כל הצער שיש לו, וזה הרמז צווחין אף עקתין בטילין ושביתין כשהם בטלים מתוך שמחת השבת בזה הם נשבתין... (שם תרנ"ד)

בפסוק שלשה עדרי צאן וגו'... וכמו כן בכח הג' תפלות שתקנו האבות כמו שאמרו אברהם תיקן תפלת שחרית וכו', והענין הוא כי בכל יום מתגלה הארה חדשה והכין אברהם אבינו ע"ה כח לקבל אותו הארה המתחדשת בכל יום, ואחר כך צריכין לאחוז בזו ההארה כל היום, ואז יש לה עליה אל השורש, וזה תפלת מנחה שנקראה על מנוחה, והשבת הנקודה אל השורש, וזה בכח היראה, ויעקב תיקן תפלת ערבית היא מדריגה גדולה מזה, כמ"ש אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי, והוא למעלה מסדר הנהגה הטבעיות, וגם נראה כי הג' עדרי צאן הם בחינת מחשבה דיבור ומעשה, ותפלת שחרית כתיב אל המקום אשר עמד, ועמידה היא בחינת מחשבה ושתיקה, כמ"ש עמדו לא ענו וכו', וביצחק כתיב לשוח בשדה בחינת דיבור, וביעקב כתיב ויפגע, במעשה, והוא בעל הקורה שנכנס בעובי הקורה בירור התערובות וזה תפלת ערבית. (שם תרנ"ו)

בפרשה והנה באר בשדה, שלשה עדרי צאן רומז לג' תפלות בחינת אבות, ונאספו שמה כל העדרים רומז לי"ב שבטים, שכל שבט נקרא קהל בפני עצמו. וזה רמז הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה, שהם בחינת חיי שעה, ולכן "וגללו והשקו הצאן והשיבו את האבן", שהתפלה פתוחה לפי שעה, לכן יש זמנים מיוחדים לתפלה, אבל קהלת יעקב הוא האסיפה הגדולה בחינת תורה וחיי עולם, כמו שכתוב "מורשה קהלת יעקב", והוא גולל כל האבן... (שם תרס"ב)

כבר כתבתי בשם מו"ז ז"ל על מה שכתוב "ויצר לו" הגם שהבטיחו הקב"ה רק יעקב רצה להיות נושע מצד התפלה, שבזה יש שייכות לאדם בזו הישועה לא מצד הבטחת הנס ע"ש... (וישלח תרס"ה)

בענין הפרשה המלוך תמלוך עלינו וגו'... ולכן הראה להם בחלום השני שמש וירח וכוכבים משתחוים לו, כפירוש הנהגת סדר העולם הכל תליא במזל העליון, שמש ירח כוכבים רומז לג' תפלות שחרית מנחה ערבית, וכל שורש התפלות לבטל שינוי הזמנים אל השורש, ולכן יש י"ח ברכאין למשוך חיות מחי עולמים, וזהו משתחוים לי, שהכל הסדר תלוי בכח שלמעלה מהטבע, וכל הכריעות והשתחויות בתפלה לחבר עולם הזה בחי עולמים, בכח ח"י חוליות שבשדרה, והכל כח יוסף הצדיק... והנה בחול יש ג' תפלות הנ"ל שהוא חיבור ב' העולמות, ובשבת יש מוסף והוא בחינת יוסף הצדיק, שבשבת מתגלה הנהגה עליונה למעלה מהטבע, וזה הרמז שהוא למעלה מג' בחינות שבימי המעשה. גם הג' תפלות בכל יום הוא לתקן הנפש רוח נשמה שבאדם לדבקם בשורשם, ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה לכן נקרא מוסף... (וישב תרנ"ג)

במדרש אחד באחד יגשו, ובזהר הקדוש ויגש אליו יהודה סמיכות גאולה לתפלה, דהנה עיקר עבודת האדם הוא בלב ובמוח, תפלה בלב, ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב זו תפלה, כי יש ב' לבבות לב חכם ולב כסיל, לכן צריכין עבודה בלב, והוא עבודת ימי המעשה... לכן בשבת קדש דיש נשמה יתרה המאירה לנפש האדם סט"א ערקית, ושבת הוא יום שמחה כמו שאמרו חז"ל ביום שמחתכם אלו השבתות, לפי שהנשמה מאירה באדם, והתפלה בשבת היא בחינת תפלה למשה, דיש תפלה לעני והוא תפלת ימי המעשה, התפלה מתוך המרירות והמלחמה, ויש תפלה מכח השתוקקות רצון הנפש להתדבק בבורא עולם, ותפלה זו היא בלי תערובות ולא יתערב בו זר, ולכן גם בכל תפלה צריכין לסמוך גאולה לתפלה, והקדימו פסוקי דזמרה דקריאת שמע וגאולת מצרים להתפלל מתוך שמחה, ואז סט"א ערקית כנ"ל, ואז נעשה גם הלב אחד, ועיקר האחדות לב ומוח בשבת קודש, יום החירו ומנוחה והארת הנשמה... (ויגש תר"ס)

שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל הלשונות שכתוב במכות ויצעק משה ויעתר וגו' הוא כי על ידי עשרה מכות ניתקנו עשרה לשונות של תפלה וכו', והוא כענין הנ"ל שהדיבור היה בגלות והיה צריך תיקון, לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה, כי על ידי יציאת מצרים נפתח פיהן של ישראל, וזה שאמר א' שפתי תפתח, וקבעוהו בין גאולה לתפלה, כי זה תכלית הגאולה להיות פתיחת פיהם של בני ישראל... (שמות תרנ"ג)

בפסוק וארא אל האבות... וכל הצרות שעברו על אבותינו במצרים היה כדי לבוא לבחינת התפלה, כמו שאמרו חז"ל שהיה חביב צעקתם לפניו ית' במרום, לכן חזרו על הים כדי שיצעקו, עיין שם במדרש השמיעיני את קולך, וכמו כן יש יציאת מצרים בכל יום והיא הכנה לתפלה, ולכן בכל יום יצרו של אדם מתגבר, וכן סמיכת גאולה לתפלה הוא כנ"ל, שעל ידי יציאת מצרים נפתח הפה. (וארא תרמ"ג)

וא"ע ורמב"ן מקשים על צעקת משה רע"ה... אך נראה כי מדרך הצדיק לצעוק אף על מה שנבטח, שמאמר השי"ת הוא אחר שלימות פעולותיו של האדם ותפילה וצעקה בכלל פעולת אדם השלם לאלקיו, ולזאת מה שיהיה נושע על ידי תפילה וצעקה הוא הישועה שנבטח עליו. ונראה שאין מבטיחין באמת רק למי שיודע זה שצריך צעקה גם אחר ההבטחה... (בשלח תרל"א)

במדרש מה תצעק... ואיתא במדרש בעשרה לשונות של תפילה, ביצור הוא א' מהן דכתיב בצר לי אקרא וגו', והפירוש כי בני ישראל בעת צרה פונים להשי"ת בטבעם, ולכן אף בצרה גדולה שאינם יכולים לצעוק גם כן הצרה בעצמה הוא לשון של תפילה, כי מוכנים הם לתפילה לעולם כנ"ל, ואיתא ויצעקו וגו' תפסו אומנות אבותם, פירש מו"ז ז"ל כי לא היה להם הכנה לתפלה מרוב צרה רק שתפסו מנהג אבותיהם בידיהם, ובזה עצמו מתגאין בני ישראל מה שלא נמסר להם הכח רק שיקבלו כל צרכיהם מהשי"ת על ידי תפילה וקול תורה, ועבודה זו תפילה והוא גיאות של אמת שנכלל בגיאות הקב"ה... (שם תרל"ה)

ברש"י ויקחו לי תרומה... ובזהר הקדש פירש ענין המשכן על תפלת האדם בכל יום, והוא שצריך האדם לברר השראת השכינה בכל דבר, כי ודאי מלא כל הארץ כבודו, אבל כפי אמונת האדם יוכל להרגיש השראת השכינה, ובבית המקדש היה הדבר בפועל, ועתה הוא על ידי אמונה כנ"ל, וכל התפלה על זה שמעיד האדם כי הכל מחיות השי"ת, וכפי מה שנתברר להאדם כן יוכל לברר בכל דבר, וכפי מה שאדם רוצה באמת לברר מלכותו ית' כן יוכל להטות כל הדברים אליו ית'... (תרומה תרל"ג)

כתיב מן המצר קראתי וגו' ענני במרחב, ופרשנו על הצעקה במצרים ועל השירה, דאיתא במדרש בני ישראל מתגאין בירושתם, ונצעק אל ה', וכמו שכחן של בני ישראל בפה להיות נושע מן המיצר ועל ידי הצעקה נגאלו ממצרים, כמו כן הבינו שעל ידי הצעקה יכולין לעלות ולהתקרב אליו ית', וזו השירה היא ענין במרחב, וכל מה שביקשו ישראל בשירה זו נתקיים בכל הדורות עד לעתיד... (פסח תרמ"ז)

בפסוק והנה מצרים נוסע אחריהם ויצעקו וגו', ובמדרש השמעיני את קולך וגו' כי באמת יציאת מצרים היתה הכנה לדורות, כמו שנצטוינו לזכור בכל יום יציאת מצרים, כי הקליפה רודפת תמיד אחר בני ישראל, ונעשה ביציאת מצרים הכנה להיות נושע תמיד על ידי זכירת מצרים בפה, כי עיקר כחן של בני ישראל בפה, וזה נגמר ביציאת מצרים להיות הפה מתוקן, וממילא השטר חירות בידינו בכח תורה ותפלה בפה... ונאמר להם כי הגאולה היה על זה שיהיו נגאלין בכל עת על ידי צעקה, שזה עיקר הבטחתן של ישראל להיות נושע בפיהם. (שם תרנ"ה)

בפסוק אל תשקצו את נפשותיכם וגו'... ולכן סומכין גאולה לתפלה, כמו שכתוב בטור או"ח שעיקר התפלה לקרב הנפש ולהוציאה מהתפשטות הגשמיות וכו', וזאת הוא בכח זכירת יציאת מצרים כנ"ל. ועל ידי מינים הטמאים ונטמתם וכו', שאינו יכול להפריד הנפש מהגוף על ידי איסורים הללו... (שמיני תרמ"ז)

במדבר וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו', י"ח פעמים נזדווגו משה ואהרן בתורה מול זה תקנו י"ח ברכות בתפלת שמונה עשרה, נראה שזה יסוד התפלה בחיבור הני שני אחים שבת אחים גם יחד, שהם כלים שהכין הקב"ה בעבור בני ישראל, כמו שכתוב שני שדיך, ועל ידיהם נמשך כל השפע. והנה משה רבינו ע"ה הוריד התורה מן השמים והוא עמוד הימיני להמשיך השפע מלמעלה, ואהרן הכהן הוא המכין ומקרב לבות בני ישראל להיות מוכנים לקבל השפע... ויתכן לומר שעל זה רמזו חז"ל לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים, לשקוד על דלתותי וגו', והם ב' פתחים אלו פתח למטה להיות מוכן לקבל, ופתח הנפתח למעלה להשפעת השפע... (במדבר תרנ"ב)

ואני תפלתי לך ה' עת רצון קבעוהו במנחת שבת שהיא עת רצון, והאמת כי בני ישראל מעוררין בתפלתם עת רצון כמו שדרשו חז"ל אימתי עת רצון, כשהצבור מתפללים, וזה שאמר ואני תפלתי לך וגו' עת רצון, שהתפלה גורמת הרצון, רק מכל מקום יש עתים שהקב"ה משתוקק לרצון זה שבני ישראל יגמרו רצון, וזה רעוא דרעוין שהקב"ה יש לו רצון שיעוררו בני ישראל עת רצון כנ"ל, ובשבת קודש יש להקב"ה נייחא מהבריאה על ידי בני ישראל שמעידין שברא עולמו בששה ונח בשביעי וזהו הרצון נותן חיות לכל השבוע... (חקת תרל"ד)

ואיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו... ואי אפשר להיות אוהב ה' רק על ידי ג' בחינות הללו, וזה הג' תפלות בכל יום שעיקר התפלות להיות בטל אליו ית"ש, וכמו שכתוב נשתחוה ונכרעה נברכה, שרומז לג' תפלות כמו שאמרו במדרש תנחומא תבא, והם ג' מיני הכנעות הנ"ל נפש שפלה רוח נמוכה עין טובה, על ידי שיודע ומאמין שהכל מהשי"ת ממילא יש לו עין טובה, ולהיפוך ד' דברים של בלעם הם התדבקות בעולם הזה והוא היפוך הברכה... (בלק תרס"ב)

בפסוק צו את בני ישראל וגו'... אבל באמת התחיל עתה בחינת לחם מן הארץ, היינו התקרבות מצד התחתונים לשמים, היינו צוה את בני עלי, והוא בחינת הקרבנות וכן תפלה שבמקום תמידין איתקן, והיא עבודה שבלב, פירוש על ידי השתוקקות בלב להתדבק בשורש עליון, אם כי עתה נפלנו אחורנית יכולין לחזור למקומנו הראשון... (פינחס תרל"ט)

בפרשת הקרבנות... וזה הכח ניתן לבני ישראל בהר סיני להעלות כל הטבע לשורשו, וזהו עבודת הקרבנות תמידין ומוספין, שהוא לקשר כל סדר הזמנים בשורשם, ועתה תפלות במקום תמידין, וכתוב תשמרו להקריב, כי בודאי עבודה זו אינה בכח אנושי רק כפי רוב התשוקה שמצפין בני ישראל כל היום לדבוק בשורש האחדות זוכין לסייעתא דשמיא להצליח בשעת עבודתם בעזר עליון. וכאשר אנו רואין בתפלת האדם שכפי היגיעה כל הימים לרבות הלילות בעבודת התורה ומצות, כך זוכין להתפלל, וכמו שכתוב "ה' שפתי תפתח", כי לאדם רק מערכי לב וכו'... (שם תרמ"ג)

צו את בני ישראל... והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע והיה תיקון העשויה בהר סיני, ובכל יום צריכין לזכור מתן תורה בדיבור ומעשה, ועתה תפלות במקום תמידין איתקין, שגם היא מלה דקיימא בעובדא, דעקימת שפתיו חשוב מעשה, וקריאת שמע הוא בחינת נשמע שמע ישראל, ותפלה בחינת נעשה, ובזמן המקדש היה בפועל ממש שעל ידי הקרבן תמיד נתקרבו ונתדבקו בשורש עליון... (שם תרנ"ח)

במדרש עשרה לשונות וכו', הם הדרכים ועצות לבוא לתפילה, כי תפילה עצמה אינה בכלל הלשונות, על שם שתכין לבם וכו' זה סימן לתפלה. וקשה כי זה עיקר התפילה ומה לשון סימן, אך כי ההכנה אמיתית היא גם כן מהשי"ת, וכתיב תכין וכו', זה הסימן אם הרגיש שהגיע לכוון לבו להיות נשפך לבו נוכח פני ה', זה עיקר התפלה באמת, וההכנות לתפלה הם הלשונות שכפי שאדם מכין עצמו להגיע לתפלה זו על ידי צעקה או מרירות זה ביצור, וכו'. וזה שאמר רש"י ובמדרש כי אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשים טובים וכו'. ושמעתי בשם הרב מקאצק ז"ל שהקשה ומי הקדימני ואשלם, ובאמת תמוה מאחר שצריך לבקש בודאי אין מגיע לו על פי הדין... ולהנ"ל אתי שפיר כי על כל פנים לבוא למקום תפלה ודאי הם דברים שם, וזה שאמר לתלות וכו' אף על פי כן מבקשין בתורת תחנונים, לומר שאינן ראוין לגשת מצד מעשים טובים רק על ידי תחנונים כנ"ל, וזה שאמר ואתחנן וגו' לאמר, שהוא ההכנה לתפלה כנ"ל. ובאמת מי שזוכה לבא לבחינת התפלה לשפוך שיח נוכח פני ה' אין תפלתו בודאי רק לשם שמים, ואף הבקשה שצריך לו אינו זוכר כלל, רק השי"ת מזמין בפיו לבקש הצריך לו, וזה שאמר "ומה' מענה לשון"... (ואתחנןתרל"א)

במדרש ומי גוי גדול וכו' אדם שקורא קריאת שמע וסומך גאולה לתפלה וכו'... וזה ענין תפלה אחר קריאת שמע, שכפי יחוד קריאת שמע, שנתברר אצלו ומעיד כי ה' אחד והוא מחיה כל כמו כן יכול להתדבק בתפילתו, דכתיב "אליו", שהתפלה לא"ס ית', וכפי ההתגלות כך נתקבל התפלה, וזה פירוש סמיכות גאולה לתפלה, כי פירוש גאולה מה שיודעין שגם בתוך כל הסתר וגלות מחיצוניות יש גם כן נקודה גנוזה ממנו ית', ועל ידי זה באה הגאולה... על ידי זה יכול להתפלל ולבקש גילוי גם עתה, כי כל תפלה היא רק על גילוי כבודו ית' כי בזה נכלל הכל... (שם)

במדרש סימן לתפילה אם כיון לבו וכו'... כי ודאי בלי כונה אינה תפילה כלל, רק הפירוש להיות מכוון ומקרב עצמו לתפילה שנתפעל ונשתנה על ידי זה התפילה, וזה שאמר "בכל קראנו אליו", כי השי"ת קרוב אל האדם כפי הקריאה והתקרב האדם אליו כן מתקרב כמים הפנים וכו', וזה סמיכות גאולה לתפלה, על ידי שיודע וזוכר שהכל מהשי"ת ומתבטל אל השורש ומקום החיות שמהשי"ת, וזה גאולה, שגאולת מצרים ושאר גליות יש לכל איש ישראל, ואף שהשי"ת גואל ומביא האדם למדרגות זו למעלה מזו, צריך האדם לזכור התחלות הכל... (שם תרל"ב)

במדרש דיני תפלה לא ישמיע קולו כו'... אף כי פשוט נראה שיש לאדם להתפלל בשעה שנצרך לבקשה, אבל באמת עיקר מעלת התפילה היא שיכון לתפילה עצמה לא לעשיות בקשתו, כי אף כשהאדם מבקש על איזה דבר מכל מקום בעמדו להתפלל יש לו לשכוח צרכיו ולהתפעל בשבחו של מקום, ויכול להיות נעלה בתפילתו על ידי שבקשתו גרם לו לבא לתפילה, וזה שאמר ביצור נקרא תפילה, בצר לי אקרא וגו', שכיון שעל ידי הצרה בא אל התפילה הוא מחובר להתפילה, ועל ידי זה נענה. והענין לסדר שבחו של מקום תחילה נראה כי לכאורה מה ענין תפלה מאחר שעל פי משפט ה' בא לאדם כל הסיבות, רק בהתבונן האדם גודל שבחו של מקום וגבורותיו והוא כל יכול, אף שהמשפט נותן להעניש להאדם, מכל מקום יכול להשתנות המשפט לטוב ברצון עליון, והוא דבר  שאינו מושג לנו רק כי הוא כל יכול, וזהו הענין בתפילת משה רבינו ע"ה, אף כי בודאי ידע והבין גם הוא כי אי אפשר שיבא לארץ ישראל, ועם כל זה לא הניח מלהתפלל, כאמרם ז"ל אפילו חרב וכו' לא ימנע מן הרחמים. והוא הוראת אמונה שאדם מאמין בהשי"ת כי לא יפלא ממנו כל דבר, ולכן על ידי סידור שבחו יכול להתעורר רחמים, וענין הזה נראה כי כן יסד המלך להיות במקום גדולתו יותר ענוה...

והנה התפלות שמסודרין בכל יום הם עדות שבני ישראל מעידין שהכל שלו ושאליו ית' יש לבקש כל דבר, ועל ידי זה מעוררין עת רצון ומתחדש חיות העולמות על ידיהם, כדאיתא במדרש עת רצון כשהציבור מתפללין. דכתיב ורצה בנו, פירוש שבני ישראל מעוררין רצונו ית' כדמיון בן חביב שבא לפני אביו מתעורר בו תענוג ורצון, וכמו כן כשבני ישראל נגשין אליו בתפלה מתעורר עת רצון, וזהו שכנסת ישראל משבחת עצמה "ואני תפלתי וכו' עת רצון". ולזאת כשהאדם כולל תפלה הצריכה לו בתפלה הקבועה בכל יום יוכל להיות נענה יותר... (שם תרל"ג)

במדרש דיני תפלה ערב ובוקר וצהרים וכו', ובגמרא לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, אף כי לכאורה נראה עיקר מצות התפילה שיבקש אדם כל הצריך לו בעתו, אך למדונו רז"ל כי התפלה הקבועה בכל זמן מקובלת וחביבה ביותר, והענין כי עיקר התפלה להמשיך חיות חדשות אל הטבע שהוא הזמן, וזהו ענין סידור שבחו של מקום, כי כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, ומעשה בראשית הן שבחו של מקום, רק שבתוך הטבע אינו נגלה מלכותו ית', והאדם צריך למצא הארות המתגלים לעתים ולסדר כל הנבראים להיות כולם מעידין על מלכותו ית'. והכל תלוי באדם כפי מה שמסדר מחשבות לבו וכל קומתו להיות מסודר בו שבחו של מקום ומלכותו ית' כן נמשכים אחריו כל הנבראים, ועל זה תיקנו חז"ל בכל יום ברכות והודאות ופסוקי דזמרה ליישר ולסדר כל מעשה בראשית, ועל ידי זה הבירור מתחדש שורש החיות שלמעלה מהזמן והטבע. לכן זמני תפלה כשנשתנה הזמן, ערב ובוקר וצהרים. והיא עצה סמיכות גאולה לתפלה, שזהו סידור שבחו של מקום הוא גאולה שנקודה חיות הוא בגלות תוך הטבע והזמן, וכשיוצא מזה הגלות על ידי עבודת בני ישראל שמהאי טעמא מזכירין בכל יום יציאת מצרים, שבכל יום יש התגלות ויציאה מן הטבע לכל עובד השי"ת, הגדול לפי גדלו והקטן וכו', והכל תלוי באדם. ועל ידי זה נפתח שער התפלה, כענין אם שמוע בישן תשמע בחדש. ואפשר לומר שזה גם כן ענין שבת וימי המעשה, כי בששת ימים עשה ה' שמים וארץ, הוא בחינת שבחו של מקום. וגם בעבודת האדם במלאכות ועשיות גשמיות... ושבת הוא בחינת תפלה והתחדשות ובאה הארה מעולם העליון, כי בכל שבת יש גאולה שהיא מעין עולם הבא, וכפי הסידור שבחו של מקום בחול כן בא לבחינת גאולה ותפלה בשבת. ואפשר זה הטעם שכתוב בפוסקים שבשבת אין קפידא לסמיכות גאולה לתפלה, כי שבת עצמה היא גאולה ותפלה כנ"ל... (שם תרל"ד)

מה שאמרו חז"ל המשמיע קולו מקטני אמנה, קשה מה יתרון אמונה שהשי"ת שומע קול בלחש או בקול שניהם שוים. ויש לומר הפירוש מה שסומך על מעשיו בגופו להשמיע קולו הוא מקטני אמנה, שצריך לידע שהכל בכח השי"ת שנותן לו כח להתפלל לפניו. (שם)

במדרש דיני תפילה... דהנה עיקר התפלה היא על התגלות כבודו ית', שיחזיר כבוד מלכותו בעולם כמו שיהיה לעתיד, ובאמת כל המצות ומעשים טובים הכל נקרא תפלה, כי הכל לרמז על זה הרצון שאנו מקוים להרבות כבודו ולהיות לנו דביקות בו ית', וזה שאמר ואני תפלה, וכן כתבו חז"ל עבודה שבלב זו תפלה, ועל דרך זה אמרו חז"ל יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, וכן הקדמת יציאת מצרים וקריאת שמע קודם התפלה הוא שיסדר אדם מקודם את המעט אשר יש לו מדביקות השי"ת, כענין שמוע בישן אחר כך תשמע מחדש, וקריאת שמע היא הדביקות שיש לכל איש ישראל חלק בו, אחר כך יבקש להרבות הדביקות כנ"ל. (שם תרל"ה)

תפלת משה רבינו ע"ה לכנוס לארץ ולא נענה, נראה שהיא להעלות כל תפלות בני ישראל אשר אינם יכולים לעלות, כל אותן התפילות הפסולות יש להם תקון ועליה על ידי תפלה זו, והכל במדה לאשר משה רבינו ע"ה מסר נפשו בעבור בני ישראל, וגם מה שביקש לעלות לארץ ישראל היה גם כן רק לטובת ישראל... (שם)

במדרש ואתחנן אל ה'... כי ענין התפלה בעולם אינו רק על הבקשה שאדם מבקש צרכיו, כי הרי אמרו חכמים עבודה שבלב זו תפלה, אבל הענין הוא כי בעולם הזה חסר השלימות בכל דבר קטן וגדול, וצריך לבא הגמר בישועת ה' על ידי תפלה לעורר פתיחת השורש שלמעלה מעולם הזה, אשר שם אין חסרון, וזהו ענין אמרם ז"ל יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל... שבודאי נמצא הארות גם בעולם הזה, כמו שכתוב "שאו מרום עיניכם וגו' מי ברא אלה", והלה הדברים צריך אדם לסדר כמו שתיקנו חז"ל פסוקי דזמרה וכל השבחים מחדש בכל יום מעשה בראשית, וכפי מה שאדם יכול להתבונן בעולם הזה בכבוד השי"ת אחר כך יתפלל על חסרון הבירור שיתברר באמת כבודו ית' כראוי כמו שיהיה לעתיד. וזאת היתה תפלת משה רע"ה אתה החלות, שעל ידי משה ע"ה נתגלה כבוד ה' בכל הנסים... לכן ביקש אעברה נא וגו' כדי לתקן הגמר גם כן... (שם תרל"ז)

במדרש ערב ובוקר וצהרים וכו', דכתיב בעת ההיא, משמע שיש עת מיוחד לתפלה, כמו שאמרו שערי תפלה פעמים פתוחים וכו', ועת ההיא הוא התקשרות הזמן בשורש עליון הנסתר, ונקרא "ההוא", והם זמני תפלה שגילה השי"ת לבני ישראל, דכתיב "מחדש בכל יום מעשה בראשית", וזהו ענין שאמרו חכמים יסדר שבחו של מקום אחר כך יתפלל, וסידור שבחו של מקום הוא בירור ההתחדשות שמבררין בכל יום על ידי הברכות וקריאת שמע שבחו של מקום שמחדש ומחיה את כולם, ועל ידי זה נפתחין שערי תפלה. והגם כי בכל עת צרה צריכין להתפלל להבורא ית' ונקרא תפלה לעני, כענין שאמרו שערי דמעות לא ננעלו אף לשפלים שאינם יכולים לסדר שבחו של מקום כראוי, אבל תפלה למשה היא לכוון פתיחת שערי תפלה כנ"ל. ובודאי לא היה תפלת משה רע"ה לשוא, אך היתה הכנה ומתנה טובה לבני ישראל בגלות ללמדם סדר תפלה, ועל ידי הכנה זו פתח כח לכל בני ישראל בגלות. כי הנה הפצרת משה רע"ה לכנוס לארץ היתה בעבור כי ידע אם הוא יכניסם לארץ לא היו באין לידי חטא וגלות כלל. וכיון שלא הכניסם לארץ הניח לנו סדר תפלה שהוא במקום הקרבנות, והוא כנ"ל לכוון פתיחת שערים עליונים כענין התמידין... (שם תרל"ח)

ברש"י אף על פי שיש לצדיקים וכו', הענין הוא כי ארץ ישראל בית המקדש ותפלה הכל א' דלית ליה מגרמיה כלום, ובאמת עיקר התפלה חשובה כשהיא באה מתוך הדעת... שכשזוכין לדעת האמת רואין שפלות האדם... והקדים התפלה איידי דחביבא ליה, שהרי בא בלשון תחנונים מטעם הנ"ל, שהגם שהוא היה שורש התורה, השתוקק לארץ ישראל שהיא בחינת התפלה, וזה עצמו ענין התפלה אתה החלות וכו', שמסתמא תפלה זו לכל איש ישראל, כאשר למדונו רז"ל מכאן דיני תפלה. והענין הוא דיש ב' מיני תפלה, א' בעת צרה, כמו שהיה במצרים שצעקו בני ישראל לה', וכן בכל נפש ישראל שצריך תפלה להוציא ממסגר נפשו לתקן נפש הבהמיות, ואחר כך כשזוכין לגאולה ולבא לבחינת הדעת, אז צריך להיות עיקר התפלה כנ"ל אדם ובהמה. וזה יש לומר ענין סמיכות גאולה לתפלה, כענין מה שכתוב במדרש בשלח בפסוק השמיעני את קולך, שכביכול השתוקק הקב"ה לשמוע צעקת בני ישראל אחר הגאולה, ועל ידי שלא צעקו הביא עליהם חיל פרעה כדי שיצעקו, מכלל שיש תפלה אחר הגאולה שלא מתוך צרה רק מתוך הגאולה דוקא... (שם תרמ"ג)

ואתחנן וכו' כי משה רע"ה היה בחינת תורה וארץ ישראל בחינת תפלה, ב' הכחות המיוחדים לבני ישראל, ועל ב' אלו נאמר מי גוי גדול אשר לו וגו' קרובים בחינת תפלה, כמו שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו", היינו שצריך להיות התפלה בכח התורה, ואשר לו חקים וגו' היא התורה, ועל ב' אלו כתיב אשרי תבחר ותקרב, בחירה שבחר בנו הקב"ה ונתן לנו התורה שהיא בחינת עצמות הטוב שיש בבני ישראל, ועל ידי שתחתונים אינם יכולים לעמוד בתפקידיו צריכין גם כן לבחינת תקרב אחר החטא, והוא על ידי תשובה ותפלה... על ידי שיש בעצם בבני ישראל דביקות וקריבות אליו לכן שומע הקב"ה תפלתם... (שם תרמ"ד)

במדרש רבה זו סידור שבחו של מקום אחר כך תפלה וכו'... כי הנה עיקר התפלה שקראוהו חז"ל עבודה שבלב הוא התפלה בעבודת הבורא ית' שצריך כל אדם סיוע ועזר מן השמים, וכל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, ונמצא עיקר בריאת האדם היה על זה לסדר שבחו של מקום כפי היכולת שבו, כדכתיב עם זו יצרתי וגו' תהלתי יספרו, ובהיותו מסדר שבחו של מקום כפי כחו אז שייך תפלה על היתר שאינו בכח עצמותו, ואז נקרא תפלת אמת בדבר שצריך העזר מן השמים, וזהו הרמז כיון לבו לתפלה, שהוא בדבר ובזמן שצריך באמת העזר מן השמים, ואז בודאי נענה. וזה היה תפלת משה רבינו ע"ה "אתה החילות להראות וגו' אעברה נא" וגו' שהיה דבר שאין בכחו בעצמו כאשר באמת לא היה יכול להגיע לזה ונענה בענין הראויה. ועל דרך זה נתקן פסוקי דזמרה וקריאת שמע קודם תפלה, וזהו ענין סמיכת גאולה לתפלה, גאולה הוא זה המעט דביקות שיש לכל אדם מישראל כפי מה שהוא שהקב"ה בחר בנו והוציאנו ממצרים לספר תהלות ה', ועל הנשאר מתפללים ה' שפתי תפתח וכו', וזה יסוד התפלה כנ"ל. (שם תרמ"ה)

במדרש נרי בידך וכו'... ונקודה התחדשות היורדת משמים בכל יום, על זה אמרו נרי בידך, ועל זה ניתקן כל ברכות השחר וקריאת שמע ותפלה בכל יום הכנה לקבל הברכה היורדת משמים בכל יום כנ"ל... (ראה תרל"ח)

בפסוק את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר וגו', כתבנו במקום אחר כי זה ראיה שכל שיכולין להושע על ידי צעקה, כמו שכתוב כחן של ישראל בפה, לא נחשב אונס, ובאמת בכלל ישראל בזמן המקדש היו נענים בכל עת, וזה שאמר 'בעיר', ובגלות נאמר "גם כי אזעק וגו' שתם תפלתי", לכן כתיב בשדה צעקה וגו' ואין מושיע, עכ"ז גם בשדה כתב צעקה שצריכין מקודם לצעוק, ועל זה נתקנו הג' תפלות בכל יום. ואיתא בגמרא הא יש מושיע וכו' ניתן להציל בנפשו של רודף, והיינו שעל ידי הצעקה יש הפלה לסט"א לגמרי, אכן צריכין מקודם להיות מוכן למסירות נפש, כי באמת על ג' עבירות אלו צריכין למסירות נפש... לכן התקינו קריאת שמע קודם התפלה, שעל ידי המסירות נפש בקריאת שמע יכולין להיות נושע בתפלה כנ"ל. (תצא תר"מ)

במדרש תנחומא היום הזה וכו'... אא"ז מו"ר ז"ל פירש שגם תפלה הוא ליתן הראשית בכל יום להשי"ת כמו ביכורים וכו'... (תבא תרל"א)

במדרש תנחומא ראה משה רבינו ע"ה שביכורים עתידין ליבטל תיקן ג' תפלות, כי הביכורים התעורר ההתחדשות בעולם על ידי שנתנו הראשית אליו ית' והעלו כל דבר לשורשו נתעורר להם התחדשות החיות מן השורש, שעל זה נאמר מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, לכן כתוב אחר כך ושמחת בכל הטוב, שזכו על ידי הביכורים להטוב הגנוז הנ"ל שבו נברא העולם. ועכשיו שאין לנו בית המקדש וביכורים צריכין לעורר הכל על ידי תפלה, כמ"ש אני מעיר השחר שהיא התעוררות שצריך כל אחד להביא התחדשות לעולם בכל יום... והנה בזמן בית המקדש היה מתקיים הכל במעשה, ועכשיו רק בבחינת נשמע, שהיא העבודה בתורה קרית שמע ותפלה לשעבד הגוף אל הדברים שמוציאים בפה... (שם תרמ"א)

במדרש אם שמוע תשמע... כשם שהמזוזה קבועה וכו' אם אתה עושה כן דע שאתה מקבל פני השכינה... היא הבטחה גדולה כי לעולם אין תפלה חוזרת ריקם, וצריך האדם להיות עומד אצל הפתח עד שנפתח לו, ויש זמנים שפותחין משמים כמו באלול ועשרת ימי תשובה שהם ימי רצון, ולפי מה שאדם דופק כל ימי השנה כך נפתח לו באלה הימים, אם כי ודאי כל השב פותחין לו עתה, אבל כל התפלות שלא היתה להם עליה כל השנה מתעלין גם כן עכשיו... (שם)

במדרש תנחומא התקין משה רבינו ע"ה... אבל בזמן שבית המקדש קיים היה למעלה מן הזמן, ולא מצינו מצות תפלה בפרטות בתורה רק בכאן ובשעת הבאת הביכורים היה בחינת סידור שבחו של מקום, ובסוף בוידוי מעשר היה בקשת צרכנו, דאיתא אין עומדין להתפלל רק מתוך שמחה של מצוה וביכורים היה שמחה של מצוה, דכתיב "והיה כי תבוא", והיה לשון שמחה. (שם תרמ"ח)

במדרש תנחומא... הענין הוא דכתיב נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה', וחז"ל דרשו בכל מקום שנאמר לפני ה', בעזרה, אם כן נראה כי על ידי התפלות זוכין להתגלות הארת בית המקדש, ובאמת משה רבינו ע"ה פעל זאת ולא על חנם התפלל הרבה תפלות אעברה נא ואראה וגו', רק שהכין אל הדורות שראה בתפלה ארץ ישראל כמו שהיה רואה על ידי ביאת בית המקדש במעשה, כך זכה לראות בכח הדיבור ותפלה, וכן הוא בכל ג' תפלות... ובאמת כשבא איש ישראל לבית המקדש נפתח פיו בתהלת ה', כמו שכתוב "וענית ואמרת", עניה הוא אל מה שמתעורר מן השמים בבואו לפני ה'. וכמו כן בהתעוררות פיהן של ישראל למטה בתפלה נפתח להם שערי בית המקדש... (שם תרנ"ג)

אתם נצבים היום כלכם, היום בכל יום על ידי הכנה לקבל עול מלכות שמים ובריתו, בזה יכולים להתאסף להיות אגודה... וכשנעשין אגודה אחת הם נצבים לפני ה', וזה בחינת התפלה אחר קריאת שמע שנקרא עמידה, וכן במדרש מביא כאן זמני התפלה, שבאלה הזמנים יכולין להתאסף להתיצב לפני ה'... (נצבים תרס"ב)

אמרו חז"ל בפסוק מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים... כי תפלה היא בקשת צורכי האדם לכן עונותיו מבדילין, ותשובה היא הביטול אליו ית', ובהסתלקות נגיעת האדם אין דבר מסתיר בפניו... (שבת תשובה תרנ"ב)

להושענא רבה מצוה ערבה אמרו חז"ל ערבה נגד אותן שאין להם טעם וריח, אם כן מה להם רק תפלה שקולן ערב לפני הקב"ה, וזה בחינת דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל, וכמו כן ערבה דומה לשפתים... לכן תקנו הרבה תפלות בהושענא רבה, והיא הכנה לשמחת תורה... (לסוכות תרל"ז)

חז"ל קבעו לומר הושענות בימים אלו... אמנם העיקר החן על אותן שיש להם טעם וריח, ואף על פי כן על ידי האגודה ביחד שמכניס עצמו לכלל ישראל ומדבק עצמו בערבה על ידי שיודע שיותר יכול להיות נושע בתפלה מבכח מעשיו, לכן הניחו חכמים כל המינים ואחזו רק בערבה, ועל זה נאמר אדם ובהמה וכו', שערומין בדעת ועושים עצמן כבהמה לפני הבורא ית'. (שם תרל"ט)

להושענא רבה מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה, כי הערבה היא אותן שאין להם טעם וריח רק תפלה, ועל זה כתיב פנה אל תפלת הערער, שהוא ער וריק מכל, ותפלתו מתקבלת ביותר, כדכתיב תפלה לעני כי יעטוף, ואיתא שהקב"ה מניח כל התפלות ומקבל מקודם תפלת העני... רק שבאמת כל הד' מינים אותן שיש בהם טעם וריח וכו' כולם נושעו על ידי הערער, ועל ידי שמשתתפין עמהם גם אותן הפחותים נתקבל תפלת כולם... (שם תרמ"ה)

בסוכות תקנו הושענות... אם כן מה שבחן של אותן הדומין לערבה, אך על כל פנים הם נקיים מן החטא רק הם ריקנין מן המצות, ונקרא תפלת הערער שמוכנים הם על כל פנים לקבל הברכה. (שם תרס"ג)

שם משמואל:

ונראה דהנה ידוע... תפלה זוהי השלמה ומירוק של צלם אלקים, כי ענין צלם אלקים הוא המחבר כל שלושת החלקים גוף ונפש ושכל, וצלם טמא הוא המחבר את כל אלה צלם הטומאה, ותפילה היא לשון חיבור, כמ"ש (בראשית ל') נפתולי אלקים נפתלתי, פירש"י נתחברתי, והוא מחבר עליונים ותחתונים, ועל כן על ידי התפלה שאדם מתדבק ומתחבר לצד הקודש נעשה מירוק וטהרת צלם אלקים, ואם היו מתאמצים לשבור את הקליפה הקשה והיו מקבלים עליהם את ארבעה דברים אלו היו מתמרקין בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים והיו זוכין למה שזכו אחר כך אחר המירוק במצרים... (נח תרע"ד)

והנה אף כי פרישה מן התורה ופרישה מן הקרבנות שתים הנה, מכל מקום הן תלויות זו בזו, כי בשביל פרישה מן התורה שבשכל נמשכה גם כן פרישה מן הקרבנות ותפלה שבלב, וכמו שכתוב (משלי כ"ח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ולהיפוך נמי, בשביל פרישה מתפילה שבלב נמשכת נמי פרישה מן התורה שבשכל, כמו שכתוב (שם י"ז) "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין"... ואיתא בספרים רמז (מגילה כ"ח) שמעתא בעא צלותא, היינו שתורה צריכה לתפילה, כי המוח והלב זה צריך לזה, ואם האחד מקולקל מקלקל נמי את השני... (לך לך תרע"ו)

וירא אליו... והיינו טעמא דבתפלה צריך לכוון כנגד בית קדש הקדשים, משום דתפלה הוא לשון חיבור, והחיבור יכול להיות רק באמצעות המקדש, ולכך צריך לכוון כנגד בית קדש הקדשים, ולכך לא מצינו אצל אברהם לשון תפלה קודם שנימול, דתפילה היא רק מצד חיבור בית המקדש, וזה נעשה רק אחר שנימול כנ"ל שנעשה בעצמו בית המקדש, ובזה יובן מה שמאריך התנחומא בפתיחה לפרשת וירא מענין תפלה, דעל ידי המילה נפתח פתח לתפלה. (וירא תרע"א)

בתנחומא ילמדנו רבינו היה רוכב על חמור והגיעה עונת תפלה וכו', אמר רבי יוחנן זאת אומרת המתפלל צריך שתהא דעתו מיושבת עליו וכו'. להבין סמיכות דבריהם למאמר הכתוב ואברהם זקן בא בימים הוא, דהנה תפלה היא להמשיך מעולם העליון לעולם הזה ולזה צריך ישוב הדעת, דישוב הדעת הוא למעלה משבעת ימי הבנין, ובזהר הקדש דאברהם סיב על ביומין שעלה עם הימים שלא נחסר לו יום אחד, וכולם היו שלמים והיה קיום להם... (חיי שרה תרע"א)

בספר יצירה המליך אות ס' בשינה... ויש לפרש דהנה התפלה נקראת קשת, כמו שפירש"י (ויחי) "בחרבי ובקשתי" היא חכמתו ותפלתו. ופירש כ"ק אבי זצללה"ה כי כמו הקשת כל כמה שהיא מתוחה ביותר לאחור היא מורה את החץ לפנים בכח גדול מאד עד שהחץ בוקע את האויר והולך למרחוק יותר, כן היא התפלה, כל כמה שהלב נרגש ומתעטפת עליו נפשו ביותר עד שהלב קטן מהכיל ומתפרצת התפלה מתוך לבו כחץ מקשת, אז תפילתו בוקעת ועולה למעלה למעלה ביותר...

ונראה דהנה כל התחינות והבקשות והתפילות שהאדם עורך לפני השי"ת אינן צריכות להיות בלחש, ומותר לאמרן בקול רם, והעד כל ספר תהלים שהיה דוד אומרו בכלי זמר אף שהוא מלא תפלות ובקשות, רק תפלת שמונה עשרה צריכה להיות בלחש, וע"כ צריך לומר הטעם מפני גודל מעלתה שהאבות תקנוה ואנשי כנסת הגדולה סדרוה והיא בוקעת ועולה עד גנזי מרומים מדבר בתחתונים ומרמזת בעליונים כידוע במקובלים, ולולא האבות ואנשי כנסת הגדולה שפתחו את השער לפני כל איש ישראל לא היה שום איש ראוי לפתוח את פיו בתפלה זו, וראשית דבר מתפללין ה' שפתי תפתח וגו' מפני שהיא בוקעת ועולה כל כך למעלה משורש קול ודיבור עד עולם המחשבה, על כן צריכה להיות בלחש. ובפשיטות יש לומר שבאשר בוקעת ועולה כל כך למעלה צריכה שמירה יתירה מן המקטרגים שלא יקטרגו שהוא אינו ראוי להתפלל תפלה רמה ונשאה כזו. אבל בציבור דכתיב (איוב ל"ו) "הן א-ל כביר ולא ימאס", שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים, תהיה איך שתהיה, לית לן בה. וכל זה בתפלת י"ח, אבל שאר התפלות שאין מעלתן כל כך גדולה כתפלת י"ח מותר להגביה קולו, ומצוה נמי אית בה לעורר הכוונה וכלשון הכתוב (איכה ב') "קומי רוני בלילה לראש אשמורות" וגו'... (חיי שרה תער"ב וראה שם עוד)

יש לדקדק בתפילת אליעזר שלא כתוב בה שום לשון מעשר הלשונות של תפילה אלא ויאמר, ונראה דהנה תפילה היא לשון חיבור, ועשר לשונות של תפלה הן לעומת עשרה הכוחות שבאדם, וכבר דברנו מזה, אך אליעזר שהיה עבד משכיל, ואמר כבר קללתו של אותו האיש בידו, מצא את עצמו מרוחק מאד, ולא הרהיב עוז בנפשו לדבק את עצמו בתפלה ואמר רק בלשון אמירה, שאמירה היא מרחוק בלתי חיבור... (שם תרע"ח)

ונראה לפרש על פי מאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצלל"ה שיעקב ועשו הם כדמיון עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע, ששניהם יש להם כח החיבור כטבע האמצעי, אלא שעץ החיים מחבר חלקי החיים לבד ועץ הדעת טוב ורע מחבר טוב ורע, כן יעקב חיבר השמים והארץ על ידי שהעלה את הארץ לשמים, ועשו השפיל את השמים לארץ. ויש להוסיף בזה ביאור על פי מה שביאר הוא זצלל"ה דברי הש"ס ריש בבא קמא (ג') מבעה זה אדם, שנאמר אם תבעיון בעיו. כי צורת האדם לחבר את העולם העליון והתחתון, והוא על תפלה, ועל כן נקרא על שם תפלה. אך אם הוא מחבר טוב ורע הרי הוא מזיק. ויש להוסיף בזה דברים, כי אדם מספרו מ"ה, כמספר שם הוי"ה ב"ה במלוי אלפין, והוא שם הכולל כידוע ליודעים על כן יש בו כח החיבור, והחיבור נעשה על ידי שהוא משתמש בעולם הזה רק לצורך עולם הבא, ומקיים (משלי ג') "בכל דרכיך דעהו", ומורה במעשיו שאין העולם הזה נפרד לעצמו רק הוא משמש לעולם הבא... בזה עצמו הוא מחבר עולם הזה לעולם הבא ועולם התחתון ועולם העליון. וכן בתפלה כשהוא מתפלל אף לצרכי עולם הזה אם הוא מתכוון כדי להשיג על ידו עולם הבא. ואם חס ושלום עושה להיפוך שהעיקר אצלו עולם הזה והוא משתמש בעניני עולם הבא ועולם העליון לצורך תאוות עולם הזה הרי הוא מחבר ומשפיל את העולם העליון לתחתון, וזהו אדם המזיק... (תולדות תער"ב)

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה... וברעיא מהימנא והנה סולם דא צלותא וכו'. ונראה דהנה תפלה נקראת חיי שעה ותורה נקראת חיי עולם, ואין הפירוש מפני שמתפללים על חיי עולם הזה, שהרי בה כמה בקשות על ענינים גבוהים, ולבאים בסוד ה' כל התפלה היא על ענינים רמים ונשאים, אלא הפירוש הוא שתכלית הכל היא לימוד התורה... אך לא כל לימוד תורה שוה ומעלתו רק לפי ערך הזדככות הלומד, וגם לפי הכשר ותיקון כל העולמות, שבתפלה ובמעשים טובים ובמצוותיה של תורה מתקנים את כל העולמות... ועל כן לעולם הבא שיהיו כל העולמות מתוקנים ושמים וארץ על מכונם לא יהיה עסק אחר לא תפלה ולא מצות מעשיות רק לימוד התורה והשגת התורה בלבוש הענין השייך לאותו עולם ובהשגה שיכול להשיג ולסבול עד רום כל העולמות. ובעולם הזה כל התפלות והמצוות והמעשים טובים הכל הם רק תיקון העולמות בכדי להגיע אל התכלית. נמצא שהתורה צריכה לתפלה ומצוות ומעשים טובים כדי שיהיו העולמות מתוקנים ושיהיה האדם עצמו מנוקה ומתוקן מכל שמץ פגם ודבוק בהשי"ת, ואז לימודו בתורה רם ונשא וגבוה מאד...

ומעתה נבא לביאור המדרש דהנה ענין סולם איננו ענין תכליתי רק הכנה כדי להגיע על ידו אל העליה, וכאשר הראו ליעקב אבינו ע"ה מראה הסולם, היינו שהראו לו את ההכנות המביאות אל השלימות, וזה שאמרו שזה מזבח... ומאן דאמר זה תפלה הוא נמי כנ"ל שהתפלה נקראת חיי שעה, שאף שהתפלה היא דביקות הנפש בשרשה ולא סילוק הפחיתות, מכל מקום איננה עוד התכלית, והכל הוא הכנה אל התכלית... (ויצא תער"ב)

ואפשר לומר עוד שזהו ענין שם יעקב וישראל, שהענין להציל העשוק מיד עושקו צריכין לעשות בתחבולות ועקבה... ואין לך עיקש יותר מזה שבא לעשוק מגבול הקדושה, אבל שם ישראל הוא על התרחבות והתפשטות גבול הקדושה... והנה שתי המדות האלו כמו בכלל כן הוא בכל פרט ופרט, ולעומת שם יעקב וישראל יש בכל פרט ופרט שני הענינים תפילה ותורה, שצריך כל אדם להיות נשמר מעושק הסט"א שרודפין אחר האדם לתפשו במזימות זו חשבו, והוא ענין תפלה להיות נושע מכל הקמים על האדם. אך תורה היא התפשטות גבול הקדושה, אם כן תפלה ותורה מקבילות לשם יעקב וישראל... (ויצא תרע"ז)

לפי סדר הדגלים מתיחס חודש זה לדן. והנה שם דן איתא במדרש (ע"א) והובא ברש"י, דנני וחייבני דנני וזיכני. ולכאורה למה להזכיר דנני וחייבני כלל. אך הפירוש, שזה שדנני וחייבני הביא לזה שדנני וזיכני. והיינו מחמת שחייבני מקודם ויעקב השיב לה "התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן", והיתה מרת נפש מאד, כי לא היתה לה עוד סמיכה על שום איש, שבה להתפלל אל שומע צעקתה מקרב ולב עמוק עד התכלית, ולעומת העומק תחת שבלבה עלתה תפלתה לעומק רום עד המזל העליון, שעליו אמרו ז"ל לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ומשם זכתה לבן זה, ואם כן מובן שלולא דנני וחייבני לא היתה תפילתה כל כך במרירות נפש... והנה כדמיון זה היה בימי היונים, שהיו ישראל נדכאים עד מאד ואפסה מהם כל תקוה בדרך הטבע, על כן היתה תפלתם מתכלית עומק הלב, ולעומתם עלתה לתכלית עומק רום ומשם נצמח להם הנס וזכו להארות גדולות מאד יום אחר יום... (חנוכה תרע"ד)

...אבל לעומת זה גרמה נפילת השר של מצרים הסתלקות המסך המבדיל בפני תפלת ישראל כנ"ל, והתפללו ונגאלו, והנה מדה זו נוקבת והולכת בכל הגליות, אף שכבר יש לישראל מציאות בפני עצמם ואינם עוד כעובר במעי בהמה, מכל מקום באשר מובלעים בין האומות יש כח ביד השר למנוע עלית התפלות. וכן נראה שדוגמתו גם באדם עצמו הוא מעכב את התעצמות המוח והלב בתפלה, וכל הקושי של התפלה מינייהו הוא, מה גם שרה של אדום שהיה עולה ואינו יודע כמה, וכמו שכתוב (עובדיה א') אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך וגו' והדברים עתיקים, וכמו כן בנפול האומה נפל גם כחן של ישראל עמן כמו במצרים...

וכדי להקל ענין זה מישראל עושה הקב"ה התגרות האומות זו בזו, וכמו בגשמיות שנים המתעצמים להפיל אחד את השני בהכרח שהמנצח נופל גם כן אלא שהוא על המנוצח, כן ברוחניות שר המנצח הוא גם כן בבחינת נפילה, אלא שהוא עדיין למעלה מן השר המנוצח, ובאשר לפי סדרן ומשטרן של המלחמות מה גם במלחמה גדולה פעם זה למעלה ופעם זה למעלה, ואפילו אותו שהוא למעלה גם כן הוא בבחינת נפילה, אינו יכול להיות כל כך מסך מבדיל בפני תפילת ישראל כנ"ל, ועל כן עולין תפילות ישראל ומעוררין את הגאולה...

וממוצא הדברים שבעת כזאת המסך מעבור תפילה נסתלק בצד מה ומחויב כל איש ישראל להתאמץ בכל עוז להיות תפילתו רחמים ותחנונים לפני המקום. וידועים דבריהם של האר"י ז"ל ובעש"ט ז"ל שבעיקבתא דמשיחא מתבקשים ביותר תקוני תפילה, על כן צריך כל איש העומד להתפלל לצייר בנפשו עד כמה גדלה מעלת תפילתו ועד כמה היא מתבקשת. ומחמת ציור זה בנפשו נקל עליו לכוון בתפילתו, ואל יפול לבו עליו מחת קושי הכוונה, שכן היא המדה שסמוך לאור הבוקר מתגבר החושך. (שמות תרע"ז)

ויש לומר שזה הענין נוהג בכל אדם פרטי שהוא עולם קטן, ויש בו כחות מכחות משונים, אלה מושכין לכאן ואלה לכאן, ובהתמזגות והרכבת הכחות יצא מעשה לפעלו, וכמו משטרי הכוכבים בכלל העולם הגדול כן סדר הכחות באדם עולם קטן. ובתפלה המתיחסת לשם א"ש וכמו כן בעשיית המצוה נעזרין בני אדם, שהשי"ת אומר לכחות המונעים משלימות האדם די, ומסתלקת מהם החיות וממילא מתגברין יתר הכחות לתורה ועבודה, וכמו כן חס ושלום להיפוך שבעוונות האדם נענש שמסתלקת החיות מן הכחות הטובים, וממילא מתגברין הכחות המונעין... (וארא תרע"ז)

והנה בהא דלא התפלל בתוך הכרך לפי שהיא מלאה גלולים, יש להבין למה מעכב זה בעד התפלה, מאי שנא מצואה דכתיב (דברים כ"ג) "והיה מחניך קדוש", ומכל מקום בכיסוי תליא מילתא, וגלולים מעכבים אפילו בתוך הבית בכל העיר, ועוד הרי אנו שרויין בין העמים עובדי ע"ז ולא מצינו שאסורה עלינו התפלה...

אך נראה דשאני תפלה זו של משה במכת הברד, באשר כל מכת הברד באה ממקום עליון הכולל כל הפכים, על כן לסלק זו המכה נמי היה צריך להגיע בתפלתו כל כך למעלה מכל הפכים, על כן היתה מזיקה לזה ע"ז אף שאיננה אתו בבית, אלא שהיא אתו בעיר שהיא כלל אחד... (שם תרע"ח)

...ונראה דהנה במדרש רבה "יונתי בחגוי הסלע וגו' השמיעיני את קולך", אותו הקול שכבר שמעתי במצרים. והפירוש שבמצרים היו ישראל נכנעים ונדכאים עד מאד ולא היו רואין לעצמם שום מקום הצלה בדרך הטבע, ופרעה הרשע עשה כרצונו והגדיל ושחט את בניהם ורחץ בדמם ואין אומר השב. ואף מן הבטחת הגאולה היו מתיאשים עד תום ארבע מאות שנה שהיה להם להמתין עוד ק"ץ שנה... והיו כאיש אובד עצות והיתה הצעקה יוצאת מתכלית עומק הלב. אבל איש מקוה לישועה אי אפשר שיהיה כל כך לבו מר עליו, ואף מי שיש לו ספק הצלה אי אפשר שיהיה כל כך לבו נשבר בקרבו, ושתהיה תפילתו בתכלית העומק כזה שהוא אובד עצות כמובן, ועל כן הצעקה שבמצרים אינה דומה לכל התפילות שהתפללו אחר כך, שכבר מלומדים בנסים מיציאת מצרים, ואי אפשר שתהיה התפילה שבירת עומק הלב כל כך, ולתפילה כזו שהיא כל כך מעומק הלב לזה היה מתאוה הקב"ה. והטעם שהיתה מתבקשת דוקא תפילה כזו, יובן על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה תפילה נקראת קשת, כי כמו הקשת כל כמה שמושכין אותו לאחור הוא מורה במרחק ביותר, כן תפלה כל כמה שהמתפלל מיצר ביותר היא עולה למעלה יותר... ועל כן לעורר קריעת ים סוף שהיא גבוהה מאד נתבקשה תפילה כזו.

וזה המשל שהביא המדרש רבה משל לבת מלכים שהיתה ביד הלסטים ועבר המלך והיתה צועקת בבקשה ממך הצילני... הפירוש שלא רצתה (אחרי שנשאת למלך) לדבר בקול תחנונים כמו אחר שראתה עצמה בלתי נדכאת כמאז, והיא בת מלכים שיש לה נפש גבוהה לא היתה יכולה להכנע כל כך, כן הדבר בישראל מצד מעלת נפשם לא נקל להיות כל כך נכנע והלב יהיה שבור כמו אז שהיו כאיש אובד עצות, מה עשה, גירה לפרעה לרדוף אחריהם... (בשלח תער"ב)

במדרש רבה דבר אחר שומע תפלה וכו', אבל הקב"ה אינו כן אלא הכל שוים לפניו, הנשים והעבדים והעניים והעשירים... שהכל שוין בתפלה לפני המקום. ויש להבין דמקרא מלא הוא (משלי ט"ו) ותפלת צדיקים ישמע, וכמה מקראות מפורשים ירימו בגאון קולם על מעלת תפלת הצדיקים מתפלת זולתם, ולא עוד אלא שאמרו ז"ל (יבמות ס"ד) אינה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע...

ונראה לפרש דהנה תפלה היא לשון חיבור עם השי"ת ואיתא בספרים הקדושים שנגזר מלשון צמיד פתיל בהיפוך אתוון. ויש להבין היתכן שיהיה לבשר ודם קרוץ מחומר חיבור עם השי"ת. אך יש לומר שהנקודה הפנימית שבישראל היא חלק א-לוה ממעל ובה יתכן לשון חיבור, ובאמצעות הנקודה יש לכללות האדם חיבור עם השי"ת. וממילא מובן אשר מעלת התפלה היא לפי מסת הזדככות החומר, שהרי החומר מפסיק ונקודה זו נקראת בתולה ואיש לא ידעה, ואיננו נקל כל כך לעורר נקודה זו מפני המסכים והחוצצים הסובבים את הנקודה ואין מניחין אותה להכנע ולהתחבט ולשפוך את שיחה לפני ה', אלא כשהחומר נזדכך מתעוררת הנקודה ונעשית נכנעה מאד ומתחבטת לפני רגלי קונה ומתחברת בתפלה, ואז מפיקה רצון מהשי"ת, ועל כן כתיב "ותפלת צדיקים ישמע", ואיננה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע, שזה מזוכך חומרו ביותר שהרי הוא מזוכך בתולדה בלבוש קדוש שהמשיכו לו אבותיו, ונקל לו לעורר את הנקודה הפנימית שבו. אך באם נדכא רחמנא ליצלן עד דכדוכה של נפש ונתעוררה הנקודה הפנימית שוב הכל שוין בתפלה לפניו.

ובזה הנני מבין מה שהגיד לי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ביחוד שכל אדם יכול להושיע את חברו בתפלתו, אלא בתנאי שצרתו של חבירו תגע בו עד נקודת הלב ובצרתו לו צר, אבל זה עצמו שצרתו של חבירו ידכא לארץ חיתו כמו צרתו ממש זה איננו דבר נקל, וצריכין להיות לזה איש בעל מעלה. (בשלח תרע"ו)

קיצור הדברים ששניהם סוברים שלרגל עומק הרע שהיה נשרש בלב יתרו באשר היה משורש קין קינא דמסאבותא, לא היה נקל כל כך להתהפך מן הקצה אל הקצה אלא בהארות גדולות מאד מאור השכל... אמר ר"י שסייעה בזה מלחמת עמלק, כי כמו שהוסר המכסה האבני מכלל העולם על ידי חרבו של יהושע, כן הוא באדם הפרטי על ידי חרב ומלחמה שהאדם עורך עם טבעו בתשובה בתפלה ובתחנונים ובצעקה, כמו שכתוב (איכה ב') "צעק לבם אל ה'" זהו חרב של ישראל... הוא קורע מעל לבו את סגור לבבו אוטם הלב וכיסויו, כי חרבו של יהושע שהסירה הקליפה מכלל העולם לא היתה חרב גשמית לבד אלא גם בתענית ובתפלה...

ור"א המודעי סובר מתן תורה שמע ובא הוא עשה טוב, שעל ידי מתן תורה שהיה בכלל העולם זה סייע ליתרו... ושני דרכים אלו הם בכל אדם הפרטי לקרוע סגור לבו, יש על ידי סור מרע ותעניתים תפילות ובקשות וצעקות כמו שכתב הרמב"ם (תשובה ב' ד') מדרכי השב להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים, ויש אשר נושע בלתי כל אלה אלא בועשה טוב, היינו שמקבל על עצמו לשקוד על דלתי התורה ולשעבד את כל חושיו וכל שכלו לתורה... (יתרו תער"ב)

אך טענת מרדכי אדרבה באשר קליפת עמלק שולטת בכל מה שתחת השמים, על כן אין עצה כי אם לאחוז למעלה מעולם הטבע, והיינו מסירת הנפש שזה דבר למעלה מן הטבע... והיא (אסתר) השיבה "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי", והיינו שמסירת נפשה לבד עדיין אינו מספיק, וכמו תפלת יחיד שאיננה בקול ומטעם הנ"ל, אלא כנוס את כל היהודים וצומו עלי ושיהיה כחה כח הציבור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כח הציבור הוא למעלה מהכלי, ולשון ציבור הוא מלשון צבורין ועומדים למעלה מן הכלי המגביל. ועל כן תפלת ציבור היא בקול, כי מאחר שאינה נגבלת בכלי על כן לעולם היא למעלה מהטבע שהוא תחת השמים, ותפלת ציבור היא למעלה מהשמים, וזהו שאמרו ז"ל (ברכות ה') שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, באשר כחם מגיע למעלה מהגבלת הטבע ומשליטות החיצונים שהם למטה מהשמים, וכאשר תהיה מסתייעת מכח הציבור אז חפץ ה' בידה יצליח, והסכים עמה מרדכי. (פורים תר"פ)

ולפי האמור יש לפרש המשנה... וכמו שאיתא בספרי הרבי מלובלין והמגיד מקאזיניץ שאפילו בתפילה לא יתפלל שהשי"ת יסיר את צערו, שבזה שכיחים מקטרגים, אלא יתפלל להסיר את צער השכינה, שבזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וגו'... (במדבר תרע"ג)

ענין תפלה בלחש בציבור קודם התפלה שבקול, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי דבר שהוא באתגליא יש לחיצונים אחיזה בו, ועל כן מקדימין להתפלל בלחש, ומאחר שנתקשר בהשי"ת על ידי התפלה שבלחש שוב אין לחוש... ולפי זה יש לומר דהנה כשאדם נצב להתפלל בודאי המקטרגים מקטרגים מי הוא זה שבא אל שער המלך ומטרידים ומבלבלים את מחשבתו, כידוע שבשעת התפלה שכיחים ביותר מחשבת חוץ ובלבול הדעת וצריך התחזקות גדולה וכולי האי ואולי. והעצה היעוצה לזה היא תפילת הציבור, לקיים "בתוך עמי אנכי יושבת", (ואפילו אם על ידי אונס מתפלל ביחיד מכל מקום מחשבתו תהיה נקשרת בתפלת הציבור ובשעה שהציבור מתפללים. ובהאר"י ז"ל שקודם כל תפלה יקבל עליו מצות ואהבת לרעך כמוך, וחד טעמא הוא). והנה תפלת הצבור היא בקול, ואף דבכל דבר שהוא באתגליא שייך עליו קטרוג ציבור עצמו הוא הגנה. ויש להמתיק הדברים על פי מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בשם כ"ק הרבי ר' דוד מלעלוב זצללה"ה דכשעשרה יחד מתפללים אפילו אם מלאך יבוא שמה נפשו יוצאה מגודל הפחד, משום דכל בי עשרה שכינתא שריא, ומה גם המקטרגים שחלה עליהם אימה ופחד ובעל כרחם ישימו יד לפה. אבל תפלת היחיד לעולם היא בלחש, והמשמיע קולו בתפלתו הרי זה מגונה, והטעם כנ"ל מפני שליטת החיצונים המקטרגים ומבלבלים. ואך גם המתפלל בציבור כדי להיות באמת נכלל בציבור לא דבר נקל הוא כל כך, והעצה לזה היא התפילה שמקודם בלחש שזה מכוון את לבו וזה מכוון את לבו... והתפלות פוגעין ומתאחדין זה בזה, ובאמצעות ההתאחדות על ידי התפלות שבלחש באין להתפלל תפלת ציבור בקול ושוב אין לחוש. (שבועות תרע"ג)

ולפי האמור יש לומר טעם שלא התפלל משה רבינו ע"ה עליהם... דלהתפלל על ישראל צריכין מקודם להחזירן למוטב, והנה בפרשת דברים טען משה עם ישראל להחזירן למוטב ולא חזרו, ועל כן לא היה יכול להתפלל עליהם, ובהכרח נפלו עליהם כחות חיצונים, וכל המחשבות של כל העדה נקבצו באו במרגלים והביאום למה שהביאום. (שלח תרע"ז)

נראה דהנה במדרש עשרה לשונות נקראת תפלה... ונראה כי הם כנגד עשרה כחות הנפש, היינו שתפלה היא לשון דיבוק וחיבור כמו שכתבו המפרשים, ולזה צריך שיהיו כל עשרה כחות הנפש בטלין להקב"ה, וזה שמדמה המדרש תפלה למקוה, דכמו שאדם הנכנס למקוה ונשאר אבר אחד מבחוץ לא עלתה לו טבילה, כמו כן בתפלה אם לא תהיה בכל עשרה כחות הנפש עדיין עומד מבחוץ, ואפילו מחשבות שהן מלבושי הנפש מעכבין... וכמו שכתוב בשולחן ערוך (או"ח צ"ח א') וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.

והנה זה אין כמעט בכח כל אדם זולת יחידי סגולה השרידים אשר ה' קורא עליהם, אך בשעת רצון למעלה, וידוע כי כמים פנים אל פנים, זה גורם להתעוררות הרצון גם באדם למטה, והנה רצון הוא למעלה מכל הבחינות, מכל כחות הנפש, ואז יכול כל איש ואיש לבטל כל כחות הנפש להדבק בתפלה. וזה שאמר המדרש שתפלה כמו מקוה, ושערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, מחמת שצריך שיהיה כולו בתפלה כדמיון המקוה כנ"ל...

והנה קרוב לזה הוא הלשון ואתחנן, שידוע שאין לו בעצמו אצל הקב"ה כלום רק מבקש מתנת חנם, והוא מכניע כל כחות הנפש כמו עני בפתח שעומד ומתחנן, ועל כן בכל לשונות התפלה לא התפלל משה רבינו ע"ה אלא בלשון תחנונים.

ובזה יובנו דברי המדרש (שמ"ר מ"ה ז') "וחנותי את אשר אחון"... ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא, אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו, ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה. ולכאורה יפלא למה יגדל שכר מי שאין לו כלום משלו ממי שיש לו ובא בשכרו שינתן לו אוצר גדול? ואמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהפירוש מי שאין לו, היינו שיודע שאין לו ובא רק בתחנונים. ולפי הנ"ל יובנו הדברים, דמאחר שיודע שאין לו כלום ומתחנן ומתחבט על כן הוא מתדבק יותר כנ"ל וביותר כח וביותר עומק, ועל כן הוא מקבל שכר יותר. (ואתחנן תע"ר)

ונראה לומר עוד דתפילה היא בשני אופנים, יש שהלב מתעורר בתפילה כמו שכתב (איכה ב') "צעק לבם אל ה'", כי מחמת צרותיו ומצוקות לבו מתפרצת התפילה מקירות לבו. ויש שהתפילה באה מחמת הדעת וההתבוננות שמתעורר להתפלל, ואף שלא תתכן תפילה אלא במוח ולב, מכל מקום זו באה מחמת מצוקות הלב ומעוררת את המוח לחשוב מחשבות, וזו באה מהתבוננות המוח והמוח מעורר את הלב שהוא הנפש להשתפך אל חיק אביה.

ויש לומר שמחמת מקור מוצא התפלה, אם מהמוח או מהלב, נולד ההפרש אם בלחש או בקול. כי הלב הוא חם ומתפעל ומוליד תנועה וקול, והמוח הוא קר ובלתי בעל תנועה ובלחש. ועל כן הקדושים והצדיקים היותר גדולים שהם בחינת מוח אין נראות מהם תנועות והתפעלות בתפילתם. ובאזנינו שמענו שהקדוש הרבי ר' בונם מפרשיסחא זצלל"ה היה מתפלל בלי שום תנועה, אלא היה עומד כמו עמוד של אבן ורק עיניו זולגות דמעות ושופעות בלי הפוגות...

ויש לומר שמעין זה נמי ההפרש בין התפילות הסדורות מאנשי כנסת הגדולה שהן תדירות, ובין תפילה הבאה לפרקים לאיש ואיש מחמת ילדי יום, כי התפילה התדירה בשמונה עשרה צריכה להיות מחמת התבוננות השכל והמח, כל ברכה וברכה כמה היא נחוצה ומה גודל החסרון בלעדה, ויתבונן ויעמיק בדבר עד שאין דעתו סובלת ומתפלל כנ"ל. ובזה אמרו ז"ל (ברכות כ"ח) העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים, מה גם שידוע שהתפילה הסדורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ומובן שזה כל איש ואיש לפי השגת שכלו. אך תפילת כל איש ואיש מחמת מצוקת לבבו מפני ילדי יום צרה ומצוקה חס ושלום היא תלויה בלב, ועל כן תפילה כזו באה בקול. אבל התפילה הסדורה כנ"ל שהיא במוח צריכה להיות בלחש, אלא מחמת שמצד התבוננות המוח נתפעל גם הלב, על כן באה תפילה זו גם בקול בחזרת הש"ץ התפלה, וכל זה הוא בציבור דוקא שנתאחדו מוח ולב דוגמא לחיבור שמים וארץ, והדברים עתיקים...

ויש לומר עוד דתפילת ציבור אף דתרווייהו בה בלחש ובקול, מכל מקום עיקר תפילת ציבור היא בקול שבה אמרינן קדושה, וכן התקיעות מעיקר הדין דאין תוקעין בלחש כי במוח ושכל אין דעתן של בני אדם שוות, על כן מצד המוח והשכל אפילו כשהם יחד אינן נעשין כאיש אחד, וציבור שהוא כאיש אחד אינו אלא מצד הלב שכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים... (שם תרע"ה)

ונראה דהנה במד"ר (ב' י"ב) ר' חנינא בר פפא שאל לרשב"נ מה דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, א"ל שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים וכו'. אמר ר' ענן אף שערי תפלה אינן ננעלים לעולם, דכתיב "כה' אלקינו בכל קראנו אליו". והנה בטעמו של רשב"נ דמחלק בין שערי תפלה לשערי תשובה יש לומר משום דתשובה נבראה קודם שנברא העולם, אם כן הרי היא מקמי סדר הזמנים ואיננה נופלת תחת הזמן, על כן לא יתכן לומר שתהיה תלויה בעת מן העתים, מה שאין כן בתפלה. (ודבר זה פשוט למבינים, שתשובה היא בה"א הראשונה שבשם הוי"ה ב"ה, והיא טרם התחלת סדר זמנים המתחיל מויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, אבל תפלה היא בה"א האחרונה, כמבואר כמה פעמים בזוהר הקדוש ובוידוי קריאת שמע שעל המטה בסידור האריז"ל שבביטול תפלה פוגם בה"א האחרונה). על כן יש עתים מיוחדות לקיבול תפלות, והיינו בעת רצון, שרצון הוא למעלה מן הטעם, ואז הוא הזמן להיות כל איש נענה בתפלה אף על פי שאינו כדאי.

ורב ענן אמר אף שערי תפלה אינן ננעלין לעולם שנאמר כה' אלקינו בכל קראינו אליו, ובודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא שיש הפרש בין מהות ואיכות התפלה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי... ולפי זה מובן שלאו כל תפלות המתפללים שווין, יש שהיגון שבלבבו עוד מצא מקום בקירות לבבו אלא שמצטער ומתפלל להוושע, ובאשר היא מוגבלת עדיין בתוך הלב, כן לעומתו עולה למעלה נמי רק בגבול ידוע. אבל יש תפלה שהלב קטן מהכיל את יגונו ותקצר נפשו בעמלו עד שכמעט אשתקיל מלוליה ומתפרצת התפלה למעלה מגבול וגדר הלב, תפלה זו עולה למעלה מכל גדר וגבול ומעוררת את הרצון העליון למעלה מן הטעם, כי הטעם הוא גבול וגדר הדבר, ותפלה שהיא למעלה מגבול וגדר הלב מעוררת למעלה נמי למעלה מגבול וגדר הרי היא מפיקה רצון למעלה מהטעם.

ולפי זה יש לומר דהא דאמר רשב"נ דשערי תפלה פעמים פתוחים ופעמים נעולים משום דזקוקה לעת רצון, מיירי בתפלה המוגבלת בתוך הלב, ורב ענן דאמר אף שערי תפלה אינן נעולים לעולם, מיירי בתפלה המתפרצת למעלה מגבול וגדר הלב, שתפלה זו אינה זקוקה לעת רצון, מפני שבכחה בעצמה לעורר ולפתוח את שערי הרצון, על כן לעולם שעריה פתוחים.

והנה במדרש (א') שתפלה נקראת בעשרה לשונות והעשירי שכולם הוא לשון תחנונים, ונראה דעשרה לשונות לאו כפולים במלות שונות המה, אלא היות ידוע שעשרה עמקי הלב המה, וכמבואר בהאריז"ל בעשרת ימי תשובה שאומרים בכל יום שיר המעלות ממעמקים כנגד עשר העמקים שבלב, שכל אחד עמוק יותר מחברו, ועל כן התפלה נקראת לפי עומק הלב שיצאה ממנו, וכל תפלה שיצאה מעומק מיוחד יש לה שם מיוחד...

ולפי זה יש לומר נמי דלשון תחנונים שהוא העשירי יוצא מתכלית עומק הלב, אחר שנתמלא הלב על כל גדותיו ואין לו עוד מקום להכיל, עד שנתפרצה התפלה בכח גדול מאד שתפלה זו עולה למעלה למעלה מכל גדר וגבול ופותחת בעצמה את שערי הרצון העליון, ואינה זקוקה לעת רצון כנ"ל. ולפי האמור תובן מלת ואתחנן שמורה על בנין התפעל, היינו שכבר נתמלא הלב בתחנונים עד שאינו יכול להכיל והתפרצה התפלה מתוך עומק הלב ביותר... (ואתחנן תרע"ז, וראה שם עוד)

ונראה מכאן שענין כוונת הלב לתפלה איננה כל כך ביד האדם, כי שכיחים הרבה בלבולים ומחשבות המפריעים מלכוון. ובזוהר הקדוש מכנה אותן המחשבות בשם נחשים ועקרבים הנושכין את כל הקרב אל הקודש, וזוהי מתנה מן השמים שיהיה ביכולתו לכוון, שאחר שהאדם מתאמץ בכל יכלתו ועושה כל מה שביכלתו לסלק ממנו כל מחשבת חוץ, אז מן השמים מרחמין עליו ומכינים את לבו שיהיה ביכלתו לכוון... והנה בודאי אין נותנין מתנה מן השמים שלא תהיה בה תועלת, ואם סוף כל סוף אין תפלתו נשמעת אם כן היתה המתנה לריק, על כן זה שכוון לבו לתפלה הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, אם כן היתה המתנה לריק, על כן זה שכוון לבו לתפלה הוא סימן מובהק שתפלתו נשמעת, דבלאו הכי לא היה אפשר לו לכוון. וזה שמביא מקרא דתכין לבם... (שם)

ויש לומר שזהו ענין הגאולה אחר קריאת שמע, כי ידוע שכל שליטת כחות החיצוניים היא מפאת ההעלם וההסתר, עד שהנבראים נראים לדבר יש וממשי נפרד, וביחוד ה' בקריאת שמע כמו שמגלה במחשבתו בהתבוננותו שאין מקום פנוי מהשכינה וכבודו מלא העולם, כן לעומתו מתגלה כבוד ה' ומסלק את ההסתר מכלל כחות החיצונים, ושוב אין עוד בכחם לשלוט נגד רצון השי"ת, וכל זה לעומת ההתפעלות ורגש הנפש שבאדם מן הדברים האלה, כן לעומתו מתפעלין ומתרגשין כחות החיצונים עד שנרתעין לאחוריהם מלשלוט כנ"ל.

והנה אמרו ז"ל (ברכות כ"ח) העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים, ובגמרא שאינו יכול לחדש בה דבר, ופירש"י שלשון קבע הוא כהיום כן אתמול בלי חידוש. ויש להבין אם כן אתה נועל דלת התפלה בפני רוב העולם שאינם יודעין לחדש חידושים בתפלה, ודי שמכוונים פירוש המלות וכולי האי ואולי, והרי מקרא מפורש "כה' אלקינו בכל קראנו אליו".

אך יש לומר דהפרש יש בין מוח ללב, דבידיעת המוח אם איננו מחדש בה דבר, אלא כידיעה של אתמול כן היום, נקרא קבע, אך בענין התפעלות ורגש הלב, אף שכבר עשה כן אתמול, מכל מקום איננה אותה התפעלות שמאתמול, שהתפעלות באה מחמת שיחם לבבו, והלא כבר נתקרר הלב בינתים, אם כן לעולם הוא חידוש התפעלות ואיננה אותה עצמה שמאתמול, ואינה דומה לידיעה שבמחשבה, שאותה מחשבה עצמה שנחקקה במוחו עודנה היא עוד היום, אם כן בלתי חידוש דבר נקרא קבע, אבל התפעלות ורגש הלב היא לעולם חדשה, על כן אפילו אינו יכול לחדש בה דבר נמי איננה נקראת קבע. וממוצא הדברים יש לימוד גדול לכל הבא להתפלל בנחיצות הרגש והתפעלות התפלה.

ולפי האמור יתפרשו דברי המדרש שאם קרא קריאת שמע ומתפלל מיד מובטח לו שתפלתו נשמעת, היינו לפי מה שהגדנו לעיל מענין קריאת שמע, וברכת הגאולה שנתבקש שיתרגש ויתפעל בהתבוננו בדברים האלה, ובאותו הרגש והתפעלות הוא סומך את תפלתו, מובטח לו שתפלתו נשמעת, באשר נקראה תפלה שיש בה חידוש דבר.

ויש לומר עוד היות ידוע שכל אויר עולם העשיה מלא כחות רעים והם המעכבים את התפלה מעבור השמימה, אך קריאת שמע וברכת הגאולה מסלקין את הכחות הרעים האלו על דרך שאמרנו לעיל, ועל כן כשסומך גאולה לתפלה מובטח לו שתפלתו נשמעת. (שם תרע"ח)

במדרש רבה ואם קרא קריאת שמע ומתפלל מיד מובטח לו שתפלתו נשמעת. נראה לפרש דהנה סדר העולם שיהיה האדם נצרך תמיד והוא חסר ויהי מתפלל לה'. וכן כתיב בתחילת סדר הבריאה (בראשית ב') "כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה", ופירש"י מה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים וכו', וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וכו'. ומה שיש מתפלל ואינו נענה זו היא יציאה מסדר הבריאה, ומטעם שכל אויר העולם מלא מזיקים כבמדרש, ורצונם תמיד לבלע ולהשחית, אבל רצון הקב"ה בעולמו דוחה את המזיקים, והוא כענין שאמר הכתוב (תהלים ק"ד) "תזרח השמש יאספון ואל מעונתן ירבצון", ועל כן מחמת התגברות העונות שגורמת הסתרת פנים של מעלה מתפשטים כחות המזיקים כענין שכתוב (דברים ל"א) "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות", ואז בכח המזיקים הממלאים את האויר לסתום בעד עליית התפילות, והוא הענן גדול המוזכר בריש יחזקאל, אך קריאת שמע מסלקת את המזיקין... (שם תרע"ט)

בתנחומא צפה משה ברוח הקדש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב... עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלש פעמים בכל יום... והנה בבכורים יש שלשה דברים, הבאה ותנופה והנחה וקריאה והשתחויה, וזה כנגד מחשבה דיבור ומעשה... ואם הוא בא בהשתחואה שהיא כפיפת קומה להשי"ת בזה מורה שהוא מבטל אף שכלו להשי"ת, ועל כן ביכורים מצוה חביבה מאד, שהיא מצוה הנעשית בכל ג' חלקי האדם, והם כנגד נפש רוח ונשמה, וענינה מורה על הענין שתכלית בריאת העולם היתה לזה, ועל כן כשראה משה רע"ה שביכורים עתידין ליבטל ביקש תקנה, ואף שהרבה מצוות בטלות בחורבן בית המקדש, נרגש יותר על ביטול מצות ביכורים, והוא לגודל מעלתה, ולכך התקין שלש תפלות, דתפלות אבות תקנום, וכל אחד ואחד מהם השיג מעלה יותר. דכל ענין תפלה היא ביטול והכנעה להשי"ת, כמו שכתב הרמב"ן (סוף בא). ואברהם אבינו ע"ה היה שכל, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר ס"א) שתי כליותיו נובעות חכמה והיו מחמת שאחד היה אברהם ויבטל הע"ז שהיו טעות מצד השכל, וקידש את שכלו במה שביטל כל השכל שלו להשי"ת, על כן זה שכרו ששכלו נעשה כולו קודש וכליותיו נובעות חכמה... ועל כן תיקן תפילת שחרית תפילת הבוקר, שהוא לשון ביקור שיבקר אדם בשכלו... ויצחק עלה למעלה עוד יותר שלא בלבד השכל אלא אף את הנפש הקדיש וביטלה להשי"ת, ויצחק הקריב את נפשו לה', ולכך נצרף ונבחן בפלשתים דקליפה שלהם היא ליצנות, והיא הקליפה בדיבור שהוא מכחות הנפש, ולכך תיקן תפלת מנחה מלשון מנוחה, ומנוחה מתיחסת לנפש, כמו שכתב המהר"ל ז"ל... ויעקב תיקן תפלת ערבית, כי הוא קידש עוד יותר שגם הגוף יתקדש ולא ראה טפת קרי מימיו, וזה שהקריב שלמים שלא מצינו רק ביעקב בראשונה... (תבוא תע"ר)

וזה שאמר המדרש תנחומא, צפה משה ברוח הקדש שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים ליבטל, עמד והתקין להם שלש תפילות. היינו כי בתפילה נאמר (ש"א א ט"ו) "ואשפוך את נפשי לפני ה'", היינו שנפש היא לשון רצון כמו שאמרנו כמה פעמים... היינו להפוך כל הרצונות מגשמיות לרוחניות עד לפני ה', ובזה שאדם מתפלל שלש פעמים בכל יום ויום ושופך את נפשו כנ"ל בזה מתהפך בעצם לאט לאט חשוכא לנהורא כנ"ל כעין מצות הביכורים. ותפילות אבות תקנום, היינו שהם הכניסו כל זה בכל ישראל, שיהיה בכחו להפוך את טבעו, מה שאין ביכולת שום איש לעשות זאת, ומשום זה ביקש משה רבינו ע"ה ומצא תקנה במקום ביכורים. (שם תרע"א)

ובזה יש לפרש מה שתיקן שלש התפילות, כי תפילה מלשון חיבור, כי בזה מעורר התשוקה שבאדם, ועל כן שורש התפילה הוא ז' ברכות, ג' ראשונות וג' אחרונות, והברכות האמצעיות באם אינו יכול יוצא בהביננו שהיא ברכה אחת הכוללת הכל, ושבת ויום טוב ומוסף לעולם ז' ברכות... והדיבוק שעל ידי התפילה מעורר תשוקה ואהבה מוסתרת שבלב האיש הישראלי הנטועה בו מן האבות הקדושים, וזה הוא תיקון החסרון בהעדר הביכורים. (שם תער"ב)

והנה אף שכל השביעיות כולן... על כן כשצפה משה רע"ה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק התרגש היות שיחסר לישראל מעשה מורגש שיורה על העיקר הזה לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות, עמד והתקין לישראל שלש תפלות בכל יום, היינו בכל עת השתנות שעות היום, כי תפלה היא דביקות ומשם שואב חיים לשעות הבאות, ואפילו בערב שהוא זמן ההסתר נמי הוא זמן תפלה, ואחרית היום איננה אחרית בהחלט אלא היא התחלה לשאוב ממנה חיים לשעות הבאות עד התפלה האחרת וחוזר חלילה, ואדרבה עיקר התחלת היום שישראל מחשבין מתחילה מבערב... (שם תרע"ו)

ונראה דהנה אמרו ז"ל (ברכות כ"ו) שתפלות האבות תקנום... ויש לומר דהנה לא מצינו לשון תפלה בצדיקים הראשונים בכתוב, לא באדם הראשון ולא בחנוך ולא בנח עד אברהם, ובאדם הראשון קודם החטא מצינו (בראשית ב') "ואדם אין לעבוד את האדמה", וברש"י שם וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וכו', אבל אחר החטא לא מצינו לו בכתוב ענין התפלה. ונראה כי לא דבר קל הוא לבשר ודם קרוץ מחומר עכור ממשכא דחויא לדבק עצמו בתפלה, כי תפלה היא לשון דביקות וחיבור, ואברהם אבינו היה הראשון שפתח את הפתח לתפלה. ומכל מקום זה רק בשחרית, שאז זמן התגברות החסדים ושהשי"ת מתקרב לנבראים, ומוחין מאירין, כמו שכתוב (איכה ג') "חדשים לבקרים", ובוקר לשון ביקור, והיינו שהאדם הוא בדעת שלימה... ובא יצחק אבינו ע"ה והוסיף שאפילו בשעת המנחה שעתא דדינא וצמצום נמי יהיה בכח האדם להתפלל ולדבק עצמו בהשי"ת, ובא יעקב אבינו ע"ה והוסיף ותיקן תפלת הערב, היינו שאפילו בזמן שהחושך כסה ארץ ותרעין סתימין... והוא דוגמא לאדם בעת שחשך מאור עיניו והעולם חשך בעדו ואין לו שום הארה מלמעלה, נמי יהיה ביכלתו להתאמץ ולדבק עצמו בתפלה למרות כל המסכים והבלבולים. ותפלה זו היא לעומת אברים ופדרים, שהדוגמא באדם שאין בו אלא גוף לבד בלי הארות השכל, נמי יהיה ביכולתו להתפלל, ואף שכל העולם ככותל לפניו יהיה בכחו לשבור דלתות נחושת ובריחי ברזל יגדע. ובאמת שתפלה כזו עולה למעלה למעלה, והיא נקראת תפלת העני, שהיא מקדמת לכל התפלות... וזוהי תפלת הערב שתיקן יעקב, ויש לומר שזה הפירוש שאין לה קבע, היינו שאין לה גבול וגדר למעלה לומר עד פה תבא ולא תוסיף, ולא בא לומר שזמנה כל הלילה לבד, דלמה לא קאמר עד השחר... (נצבים תרע"ז)

בש"ס (ר"ה כ"ו) מר סבר כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי, ומר סבר כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי. נראה לפרש על פי דברי הש"ס יבמות ק"ה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירש עיניו למטה להסתכל בשפלות עצמו, ולבו למעלה בגדלות השי"ת. ולי נראה לומר בלשון אחר, דהנה עינים הן כינוי לשכל... ולב הוא כינוי לתשוקה, כמו שכתוב (שה"ש ד' ט') "לבבתני", שפירש"י משכת את לבי, וזה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה היינו להתבונן בעין שכלו עד כמה ירד פלאים, ועד כמה הריחוק בינו לבין אור פני מלך חיים... והנה ידוע דלכל דבר הנמנע לגמרי מן האדם אינו מתאוה לו כלל, ואם כן המתבונן בעין שכלו כמה הוא רחוק ולאן הוא נוטה, תהיה בעיניו התקרבותו להשי"ת כדבר הנמנע יותר מלקבץ קצה המזרח למערב, ואם כן לא יתאוה לו כלל, ועל זה אמרו ולבו, דהיינו תשוקתו, למעלה, שתהיה תשוקת האיש להתקרב להשי"ת ולא יהיה זה אצלו בגדר הנמנע, כי הקב"ה רחוק וקרוב...

ובזה יש לפרש המאמר דכפוף ופשוט, דכמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי, להיות מלא בושה ואין לנו מצח להרים ראש לעומת גדולתו של הקב"ה, וכמה שפשיט אינש דעתיה טפי מעלי זהו להשתוקק עוד לאור באור החיים, שעל זה מורה הפשיטות סימן חירות, היינו שאין לו להתיאש חס ושלום בעבור התרחקו עד הנה... (זכור ברית תרע"ג)

בגמרא (ר"ה כ"ו) כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי... הענין מה שהשופר פועל יותר מתפלה, דתפלה היא עם כלי הדיבור שיוצא לחוץ ויכולה להיות איזו אחיזה לחיצונים חס ושלום, אך שופר הוא באין אומר ואין דברים רק קול פנימי, ולא יכולה להיות להם שום אחיזה חס ושלום כי בית הסתרים אינו מקבל טומאה, וגם דבראש השנה צריכין לעורר למעלה במקום גבוה מאד, ותפלה אינה יכולה לפעול כל כך במקום גבוה כמו שופר היוצא מפנימיות הלב, שעל ידי השופר נתעורר שופר עילאה. אכן פנימיות הלב שיפתח אצל האדם זה אינו בידו, דיש זמנים לזה שנפתחת פנימיות הלב, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ו) וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח... (ראש השנה תרע"א)

והנה תפלה היא המושכת שפע מלמעלה כמהותה כן המשכתה, היינו דהדיבור של תפילה יוצא מפנימיות הלב ומתלבש בה' מוצאות הפה, ופנימיות הלב היא כמעט רוחנית, אך הרוחני מתלבש בה' מוצאות הפה שהוא גשמי ממש, והוא רוחני בלבוש גשמי, על כן מושכת כדוגמתה השפעה מלמעלה נמי רוחני בלבוש גשמי כנ"ל, אבל אין בכוחה להמשיך מלמעלה רוחני בלי לבוש גשמי יותר ממהותה העצמית. אך שופר הוא הבל היוצא מפנימיות הלב בלתי נתלבש בה' מוצאות, וכלי השופר איננו מעצם הקול ואיננו מתאחד עם הבל הלב כמו שה' מוצאות הפה מתאחדים עם הבל הלב שהם הם האדם עצמו. אבל כלי השופר הוא דבר נפרד מהאדם וחשוב הבל כאילו הוא עומד בעצמו ברוחניותו בלתי מתלבש בגשמיות, על כן יש בכחו נמי להמשיך מלמעלה השפעה רוחנית בלתי מתלבשת בגשמיות, והיינו הך דמעלת השופר גדולה מן התפלה... (שם תרע"ו)

ויש לפרש דהנה ברש"י (ר"ה כ"ו) דשופר הוא תפילה, וזה צריך פירוש דאין אומר ואין דברים ומה ענין זה לשאלת צרכים?

ונראה דהנה שאלת צרכים היא בתרי אנפי, יש שהוא מתפלל להסיר ממנו צרותיו ברוחניות ובגשמיות והם כחות חיצונים הסובבים את האדם, ויש תפלה שיאיר ה' פניו אליו וישפיע עליו ברכות וטהרת הקודש, בקיצור להסיר ממנו את הרע ולהשפיע עליו טוב, ונראה ששני אלה נכללין במלכיות וזכרונות, מלכיות הם להסיר את החיצונים... וכן מלכות שמים לוחמת מלחמותינו עם כחות החיצונים בגשמיות וברוחניות, זכרונות הן מעוררים השפעת ברכות טהרה וקדושה.

והנה בראש השנה כתיב בכסה, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה היות כל תפלה היא בלחש, ונלמד זה מתפילת חנה... והטעם שתהיה משומרת מקטרוג החיצונים שבהם כתיב (מ"א י"ח כ"ז) "קראו בקול גדול", ואין להם שליטה אלא במה שבגלוי, ובראש השנה שהוא זמן קטרוג צריך שימור ביותר, ועל כן התפילה היא בשופר קלא פנימאה היוצא מהבל הלב בלתי נתחלק ונגלה בה' מוצאות הפה.

ויש לומר היות כללות התפילה הן שני ענינים כנ"ל, להסיר כחות הרעים ולהמשיך הטובות, שני ענינים אלו הם בקולות השופר, תרועה היא יבבא לב נשבר, בזה מעוררים שבירת כחות החיצונים וכעין אומרם ז"ל (נגעים פ"ב מ"ג) בית האפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, ופשוטה לפניה ולאחריה מעוררין השפעות הטובות כנ"ל, וזהו פירוש ובמה, בשופר, שבשופר מעוררים את התפילה שבכלל מלכיות וזכרונות. (שם תרפ"ה)

נראה דהנה מצינו שני מיני טהרות, אדם וכלים שנטמאו שיש להם טהרה במקוה צריכין להיות כולם תחת המים, אבל מים שנטמאו משיקן והן טהורין, אף שאין בהן אלא נגיעה כל שהיא למי המקוה. ובדוגמא זו היא תפלה, לשון חיבור, שצריך שיהיו כל חושיו וכל עשרה כחות נפשו דבקים בתפלה, ולעומת עשרה כחות נפשו יש עשר לשונות של תפלה, ואם איננו דבק בכל חושיו וכל כחות נפשו, הוא דומה לאדם שטבל במקוה וחלק ממנו חוץ למים, ומי הוא אשר ערב לבו שדבק בתפלה עם כל חושיו? אך באם היא עת רצון למעלה כמים פנים אל פנים מתעוררת באדם גם כן בחינת רצון, ורצון הוא למעלה מכל החושים וכולל הכל... ועל כן כמו מים שנטמאו כשמשיקן ואפילו בנגיעה לבד נטהרו, כן בתשובה נדבקת הנפש בשרשה וכאשר יש לה נגיעה בשרשה פורחת טומאתה... (יום הכפורים תרע"ג)

ר' צדוק:

...ובמגילה שם דרשו גדול וגדולות אתפלה, והכי נמי יש לומר גדולה ותפילה מסטרא דנוקבא כידוע דהיא דרגא דדוד המלך עליו השלום, ואני תפלה, והיא גדולה בזה, ועל כן זכתה להוליד חבקוק דגם כן מצינו בו תפלה לחבקוק דלא נמצא כן לשום נביא... (חלק א פוקד עקרים עמוד ל)

...ולא השליך על ה' יהבו כדוד המלך ע"ה שכל ימיו היה בתפילה להשי"ת שהוא ינחהו במעגלי צדק, דאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ואי אפשר כלל להתחכם נגד ערמומית היצר המתעה אם לא בתפלה להשי"ת שיראה לו דרך האמת וכנ"ל, דזהו שלימות מדת המלכות דלית לה מגרמה... (שם שם עמוד לה)

משמור ב' כלבים צועקים, כשהכל ישנים, דבמשמור א' יש בני אדם ניעורים ואין מניחים אותו, וכן תפלה טוב במקום שאין בני אדם כי הם מבלבלים אותו בפניות ומחשבת חוץ ושאר מחשבות זרות בא על ידם, וכמ"ש בדגמ"א כמה פעמים על פסוק "וכל אדם לא יהיה וגו' בבואו לכפר בקודש". ותפלה בצבור כשגם הצבור מתפללין אין דעתן עליו וכן הוא עליהם... וכך צריך להיות השינה בלבו מכל עניני עולם הזה, שאפילו על ידי הצעקה בתפלה ברך עלינו השנה וכיוצא לא ינערו רק יכוין הכל צורך גבוה כידוע, וכל עניני עולם הזה יהיו בטילים אצלו דכישן דמי. (חלק ב צדקת הצדיק כה, עמוד ז)

אין להתפלל במקום שאפשר להתבלבל באמצע אלא תפלה קצרה שלא יתבלבל בה, כי טוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה, וכן בכל ענין וזמן כשאין יכול לכוין כל התפלה ועוברי דרכים דרך המלך של עולם חלל שמאלי שבלב יפסיקוהו מעבודתו יתפלל תפלה קצרה על כל פנים בכונה. (שם שם לא, עמוד ח)

בתפלה הוא העיקר החשק והרצון להתפלל ולהתחנן וכמ"ש אל תעשה תפלתך קבע אלא רחמים וכו', שהוא עצמו מאמרם שילהי מנחות בקרבנות (שהתפלה דוגמתן), שלא תאמר אעשה רצונו וכו', תלמוד לומר לרצונכם תזבחוהו, דרוצה לומר כי אין הקרבן מצוה, וכמ"ש ולא צויתים וגו' על דבר עולה וזבח, וכן בכל מקום... וכן התפלה במקום הקרבנות שאין רצון השי"ת מבני אדם שיתפללו לפניו וישנוהו, רק הרצון שלהם להתפלל זהו רצונו ית', והבן זה. (שם מב, עמוד יא)

תפלה צריך לכל דבר אף על פי שנגזר מהשי"ת, הלא תראה באליהו שא"ל ה' הראה אל אחאב ואתנה מטר, ואף על פי כן נאמר אחר כך שעלה לראש הכרמל ויגהר וגו' שהרבה בתפלה עד שבא גשם, וחכמים דאמרו בראש השנה (ט"ז) דגזר דין הוא בראש השנה ויום הכפורים לא פליגי אאנשי כנסת הגדולה שתקנו סדר תפלות בכל יום. ומ"ש בגמרא כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי, כר' יוסי, רוצה לומר שמה שהם היו מתפללים ומרבים בתפלה לקרוע גזר דין זהו אליבא דר"י, והוא מאמר יגיעיי רוצה לומר שאמרו כן להלכה במכוון שרצונם היה כך שתפלתינו האידנא יהיה כר' יוסי, שיועילו אף לקרוע גזר דין דראש השנה. (שם סו, עמוד יט)

...ומי שהוא שקוע בדמיון אין יכול להחליף ולהוציא הדבר אמת המלובש תוך הדמיונות, רק מי שאינו שוקע הוא יוכל לברר הטוב מן הרע. וזה סוד העלאת מחשבות זרות שבתפלה הידוע בספרים שאמרו לגדולים, היינו לשאין שקועי בתאוה הם יכולים לעמוד על הדברי תורה ומוחין דגדלות הגנוזים בתוך מחשבות הבל שלו, ועל ידי זה מעלה אותה המחשבה זרה גם כן מאחר שעל ידה עמד... (שם רג עמוד פא)

עיקר מלחמת האדם עם יצרו הוא בדמיונות והרהורים שבלב ומוח, ועל זה אמרו בתיקונים (סוף תיקון י"ג וירש כ"א) מאן דנצח בקרבא יהבין ליה ברתא דמלכא דא צלותא. שהתפלה היא הכרת הנוכח וכעומד לפני המלך כמ"ש בעירובין (ס"ד), והיינו עמידת הלב והמוח, דהשי"ת יראה ללבב, ואם חס ושלום יארע לו איזה מחשבה זרה והרהור חיצוני הרי אינו עומד באותו רגע לפניו ית', והמנצח ליצרו לצאת מן הדמיון ומחשבת חוץ יהבין ליה וכו', שיהיה השי"ת נוכח עיניו בעת התפלה, וזהו סמיכה גאולה לתפלה, דגאולת מצרים היינו יציאה מדמיון כנ"ל. ואמרו (ברכות ד') איזהו בן עולם הבא וכו', ובתהלה לדוד מובטח לו שהוא בן עולם הבא כי תהלה לדוד היינו מכיר שבחי השי"ת שמכין מזון לכל חי, ובסדר א"ב שהוא סדר הבריאה כולה, שהכל מסודר מאת השי"ת. וזה נקרא מדת אמונה והרי זה מכלל הכנסת ישראל, ונכון יהיה לבו בטוח שהוא בן עולם הבא. אבל מי שיצא מדמיון זהו מדת אמת ומסמיך גאולה לתפלה שזוכה על ידי כן להכרת הנוכח על ידי תפלה שהוא יחוד אמת ואמונה קב"ה ושכינתיה, זהו בן עולם הבא בהוה והכרה גמורה ולא בבטיחות, כי אמונה פירוש בטוחות שמאמין בחי עולמים, אבל אמת הוא שמבורר לעין ואין צריך בטוחות. ומי שזוכה לזה לא שייך לומר מובטח אלא שהוא זה בן עולם הבא נרמז באצבע וניכר לעין.

ואמרו גאולה של ערבית לתפלה של ערבית, היינו כי ביום כשהשכל ברור ודאי אפשר שיזדמן לשעה שיכול לזכך מחשבותיו ולכוין בתפלה כראוי שלא יבטלו מחשבות זרות, אבל ערבית היינו זמן החשכות כאשר הוא ביסורין או בשאר דברים המונעין להשתדלותו רק שממילא מוחו ולבו עומדים על עמדם שלא יתערבבו בדמיונות זרות, זהו המבורר לעין לבן עולם הבא בחייו כי לא יכשל עוד... (שם רח, עמוד פד)

בעת התפלה ביותר הדמיונות גוברים באדם, וזהו עיון תפלה שאין אדם ניצול בכל יום (ב"ב קס"ד), והתוספות והר"ן בר"ה (ט"ז) הביאו על זה הירושלמי דפרק היה קורא אנא מן יומא לא כוונית וכו' כפשטיה. ובאמת על אנשים גדולים כאלה רחוק מלשמוע זה בפרט ר' חייא דאמרו עליו בב"מ (פ"ה) שאמר משיב הרוח נשיב זיקא וכו'. ויש לפרש לא כוונית לא הוצרך, דכונת הלב שייך בבעל דמיון ומחשבות שהלשון משולח לדבר אף שלבו בל עמו וצריך לכוין לבו, והוא לא הוצרך מעולם לזה, שמעולם לא היה במחשבתו דבר אחר רק השי"ת נוכח עיניו, ולא היה מדבר אלא כמדבר לפני המלך מלכי המלכים לעולם. ויומא חד בעי כוונית וכו', פירוש הוצרך לכך שהיו לו מחשבות מטרידים, ואולי היינו עובדא דב"מ (שם) דאליהו טרדינהו, עיין שם, ואז הוצרך לכוין הלב להעמיד מחשבותיו כראוי ולא הועיל, מאחר שמן השמים הטרידוהו. וכן אינך אמוראי שם היינו בעת שאירע להם טירדא מן השמים עד שהוצרכו כונה, אבל תמיד לא צריכי כונה כלל דממילא צעק לבם אל ה' בעת התפלה במי שאינו בעל דמיון. אבל בכל אדם כמעט אי אפשר לינצל כנ"ל, ועל זה תקינו בתחלה א-דני שפתי תפתח וכו', שהשם אדנ"י מורה על שכינתו ית' שבקרב לבות בני ישראל, ומבקשים שהיא תפתח הפה ולא שהפה ידבר מעצמו...

וטעם מצלי היכי דגרסי (ברכות ח') גם כן כי התורה מוציאה דמיון שהוא הפכו כנ"ל, ולהיות מחשבות זרות מן האוירים כנ"ל אות ר"ה אויר של ד' אמות של הלכה מכניס בלב מחשבת דברי תורה ומוציאה דמיון, מה שאינו כן מקום תפלה, התפלה אינה היפך המחשבות זרות, אדרבא אז מתגברים כנ"ל אין אוירו מוציא מחשבות זרות מלב. ושמעתי כי ד' אמות של הלכה יש לו קדושת ארץ ישראל, ואם כן אוירה מחכים כמו אויר ארץ ישראל, וחכמה הוא היפוך דמיון, כשזה קם זה נופל. ומסיר אזנו וגו' תפלתו תועבה (שבת י') פירוש תועבה נקראה כשמליאה מחשבות זרות ודמיונות והתפלה היא עבודה שבלב, ומאחר שהלב מלא מחשבת פגול הוא חס ושלום כמו ע"ז ותועבה, רק דהשי"ת צורו וגואלו כנ"ל. אבל אם מסיר אזנו משמוע תורה שהיא המצלת מדמיון והוא פושע בעצמו שלא לינצל אז חס ושלם תפלתו וכו', שאין השי"ת גואלו... (שם רט, עמוד פה)

כשרוצה לכוין כתב תר"י בברכות (כ"ה ב') בשם הקדמונים שיפשוט גופו מנשמתו ע"ש, פירש כן לבו למעלה (יבמות ק"ה), ובטור שו"ע סימן צ"ח נקרא זה התפשטות הגשמיות ושהוא קרוב לנבואה, ובאמת זהו מדרגת הנביאים... ומדרגת הנבואה היו מגיעים על ידי התפלה, כד"ש במגילה (כ"ז) אלישע דעביד ברחמי, והיינו על ידי הדביקות בהשי"ת והכרת הנוכח, ודבר זה כבר ניטלה, ומכל מקום אמרו בב"ב (י"ב) מן החכמים לא ניטלה, כי על ידי תורה גם כן נאמר באהבתה תשגה... ובזוהר שמות ו' ב' הטעם דלנביא הוא רק לזימנין וכו', והיינו כי התפשטות הגשמיות על ידי דביקות בהשי"ת בהכרת הנוכח זה אי אפשר כלל להיות בתמידות, וכמ"ש בברכות (ל"א) יכול יתפלל כל היום כולו, תלמוד לומר וזימנין וגו', שזה אי אפשר  כלל להיות כל היום בתפלה לפני השי"ת ואינו בכח אדם שבגוף כלל... ור"א בן דורדייא בע"ז (י"ז) הרבה בתפלה עד שיצתה נשמתו, היינו מכח רבוי התפלה, כי אין בכח אדם לסבול, כי זה נקרא עבודה שבלב מייגעת האדם, מה שאינו כן התורה נקראה לחם ומזון ועץ חיים שהיא הנותנת קיום לאדם על ידי שמחתו בחכמתו, ולכן נאמר בה "לא ימוש" וגו'... (שם רי עמוד פו)

תורה ותפלה צריכים שניהם ביחד לאדם ולא גרסי אלא היכי דמצלי (מגילה כ"ט), וכן להיפך (ברכות וח'), ואיתא ביבמות ק"ט כל האומר אין לי אלא תורה וכו', שעל ידי זה חס ושלום יבוא לשכוח שצריך להשי"ת, שזהו ענין התפלה, ההכרה שהוא חסר ומבקש להשי"ת שימלאנו... ועיקר רצון השי"ת בבריאת העולם היה רק לכבודו ולקילוסו ושיצפו לו, ואיתא (יבמות ס"ד) הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים... וכן התורה היא אור המאיר ובלאו הכי הולך בחשך אף על פי שמוצא גם בחשך אין בו שביעה, ולכן אמרו (ברכות ל"ב) המאריך בתפלה ומעיין בה וכו', ומאי תקנתיה יעסוק בתורה וכו', שהתפלה נקרא תוחלת ממושכה שאינו בטיחות גמור, אבל על ידי הדברי תורה כשהש"י מאיר שפעל מה שהתפלל זהו משען חזק ותאוה באה כאלו כבר באה אף על פי שעדיין לא באה, אינו תוחלת ממושכה מאחר שרואה בבירור ונכון לבו בטוח בה' שיושיעו... (שם ריא עמוד פז, וראה שם עוד)

מי שהוא חסר ומבקש השלמה אי אפשר שהקב"ה לא יענהו, וכמ"ש קרוב ה' לנשברי לב ואת דכא וגו', וכמ"ש בזוהר (ח"ג קצ"ה א') דתפלה דעני כלל כל צלותין ובקעי רקיעין, ואין עני אלא בדעת (נדרים מ"א), אפילו אין יודע איך להתפלל ולרצות לקונו ולכ"א בו ולפני ה' ישפוך שיחו, ושיחה פירוש מילי דעלמא ולא דברי תורה... היינו שמדבר בלא דעת וישפוך ולא במתון ובסדר רק שמתוך שבירות לבו שופך נפשו לה' ודברים בלתי מסודרים ושלא בדעת וזו מקובלת יותר... וכמו ששמעתי דכל אחד מישראל שחסר לאיזה דבר ומבקש גם בהפלגה... היה פועל בודאי רק שהוא מרוצה אחר כך בכל שהוא, וצריך לזה דעת שלא להתרצות ולחשוב עצמו שאינו חסר רק בישועה שלימה... והשי"ת מוכן לעזור לנשברי לב ומיד "ויבא את אשר שאל", ומלשון הגמרא (תמורה ט"ז) מיד מבואר דפועל תיכף. ואנו מבקשים רחמנא דעני לתבירא לבא ולמכיכי רוחא ענינא, דבאמת לזה גופה צריך סייעתא דשמיא להיות לב נשבר ושלא להתרצות בשום דבר רק בישועה גמורה... (שם ריג עמוד פט)

כשאדם מבקש על מעלה יש לו לבקש שלא יהיה יותר מגבולו, וכמ"ש שוא ודבר כזב הרחק ממני, פירוש שוא דמיונות של תוהו ודבר היינו דברי תורה כנ"ל אות קפ"ג מגמרא דתענית י', ואפילו דברי תורה רק שהוא למעלה מגבולו, והרי זה כוזב ופוסק הרחק, וסיים על זה ריש ועושר וגו' פן אשבע וכחשתי וגו', שכשיעלה במדריגות שאינם לפי ערך כלי קבולו יבוא לגיאות ולשקר חס ושלום, ועל זה ביקש יעבץ "אם ברך תברכני והרבית גבולי", הגבול שלי תשמור שלא לצאת מגבול... (שם ריד עמוד צ)

...אבל בית הכנסת ותפלה אין מועיל כלום כשכבר פגע ומכורך בהרהורים ומחשבות זרות, כי גם כל תפלתו תהיה כן מליאה מחשבות זרות, רק צריך לכוין את לבו להתרחק ממחשבות זרות, ואז על ידי תפלה יוכל לפעול להכניס בעומק הלב מחשבות קדושות ולהרוג הרע ממרחק כענין חץ שחוט לשונם, וזהו על ידי התפלה, וכמ"ש בתיקונים (תיקון י"ג וש"מ) דזריק ביה גירא בתר גירא, ותרגום אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי צלותי ובעותי, פירוש תפלה היינו סדור שבחיו של הקב"ה ובקשה הוא בקשת צרכיו כמפורש בברכות ל"א... 

אבל יעקב אע"ה נתחזק נגד האמורי שוא תוקף כח אלהותם המתגבר באוירים להכניס הרהורים ומחשבות בלב, שעל זה טיהר בני ביתו אחר כך, והניצוח הזה הוא בצלותי מקודם בחרב להרוג סביבותיו, דלעולם יסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, כמ"ש ברכות ל"ב, דלולי כן אי אפשר ליכנס לתפלה דבקשה כלל כנ"ל. ואחר כך בעותי ההורג מרחוק, שזה אי אפשר על ידי החרב שאינו הורג אלא מקרוב, אבל לנקות עומקא דלבא מקום שאין יד האדם שולטות כלל כענין ולבי חלל בקרבי, וקרא זה אמר דוד המע"ה שהוא דרגא דתפלה, כטעם "ואני תפלה", שלזה אי אפשר אלא על ידי ריבוי התפלות והבקשות לסייעתא דשמיא, כמ"ש (סוכה נ"ב) אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', וכל תפלה ותפלה הוא יריית חץ נגדו, ואתם שבכוונה היינו שכיון אל המטרה שהוא נקודת החויה שבעומק הלב שהוא מרכז הגוף... וזהו כוונת הלב שבתפלה שצריך אחר דברי תורה וקריאת שמע וספור שבחיו של מקום. (שם רכג עמוד צט)

...ותפלה הוא לשון חיבור כי כל תפלה הוא התחברות והתיחדות קוב"ה ושכינתיה דעל כן הוא בלחש, ועל ידי התפלה עצמה הוא לידת הנפש המחודשת, ועל כן היא נכתבת בספר שנעשה מזה התחדשות נפשות ולהיות דור אחרון ועם נברא יש מאין... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קצא)

ואברהם אע"ה הוא המתחיל בתפלה, ותיקן תפלת שחרית שהוא סמוך למיטתו קודם העסק בתורה, כי הוא התחיל בתפלה ועל ידי זה זכה אחר כך לתורה, כי כך הוא סדר ההשגה מתתא לעילא למתחיל כאאע"ה שנקרא תחלה לגרים בריש חגיגה ולא היה יכול להגיע מיד לתורה שהוא חלק ישראל לבד מורשה קהלת יעקב, ולא עשה כן לכל גוי אלא אחר שקדמתו תפלה שבזה יש שייכות לכל האומות כמש"נ בתפלת שלמה המע"ה בעד הגוים המתפללים בבית המקדש, כי הם אין להם חלק בחיי עולם רק בחיי שעה. אבל אברהם אע"ה אחר שזכה לחיי שעה דתפלה לא נח ולא שקט עד שזכה על ידי החיי שעה גם לחיי עולם, שממנו יהיה השתלשלות אומה הישראלית, ויעקב אשר פדה את אברהם. אבל לא היה עדיין אצלו בקביעות גמור עד שלא נולד יצחק, שהרי יצא ממנו גם כן ישמעאל... וממנו התחלת התורה בקביעות, דאורייתא מסטרא דגבורה נפקת, והוא תיקן תפלת המנחה שהוא התפלה אחר לימוד התורה, כי הוא זכה לתפלה על ידי התורה שקדמה לה, ועל כן הוא הראשון שנתפלל על בני, ובלשון ויעתר שדרשו בסוכה שמהפך כעתר מדת הדין למדת הרחמים, דכל תפלה צריך עת רצון כמש"נ ואני תפלתי וגו', וכמשז"ל עתים הם לתפלה, ובשעת מדת הדין שאינו עת רצון אינו נענה. מה שאינו כן בתורה שהיא למעלה מהשמש והזמן על זה נאמר קרוב ה' לכל וגו' יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה... כי על ידי זה הוא הדביקות באלקים חיים שאין שום דבר חוצץ.

ופסח נגד אברהם היה על ידי שועתם והתפלה דקודם מתן תורה, ואחר כך בקריעת ים סוף נאמר "ואתם תחרישון" ופירש בזוהר דבעתיקא תליא, והוא מזל העליון שאינו יכול להגיע לשם בתפלה, ועדיין לא זכו לתורה. וגם בני חיי ומזוני דלאו בזכותא תליא אלא במזלא כמ"ש במ"ק כ"ח א' אי אפשר להשיג בתפלה, ועל זה אמרו (פסחים קי"ח א') קשין מזונותיו כקריעת ים סוף. וכן (סוטה ב' א') קשה לזווגן כקריעת ים סוף, ואף על גב דמזוני הוא חיי שעה ונקבע בקשות על זה בכל התפלות, מכל מקום זהו למאן דקיימא ליה שעתא דאיברי בשעתא דמזוני או שמתפלל בעת רצון ונענה, אבל מי דלא איברי בשעתא דמזוני כר"א בן פדת בתענית (כ"ה א') זה תליא במזלא מזל העליון דהוא בעתיקא כנודע, ואין מועיל עוד תפלה רק על ידי התורה וקריאה באמת שהוא למעלה מהמזל, ועל ידה הוא התדבקות ישראל במקור חוצבם בראשית המחשבה היותר עליונה למעלה מעלה מכל השתלשלות דאצילות. ועל ידי חידושין דאורייתא יכולין להוריד שפע חדשה מן המזל העליון... (חלק ד מחשבות חרוץ עמוד קיז)

סימן לתפלה המקובלת הוא השמחה שלאחריה, וכמ"ש בשוח"ט (מ"ח) על פסוק משוש כל הארץ, שעל ידי הקרבן היה בשמחה, וכן התפלה שהיא במקומה וכן הוא אומר ושמחתים בבית תפלתי... (חלק ה רסיסי לילה ו, עמוד ה)

...ואיתא (ברכות ו') אין עמידה אלא תפלה, פירוש עמידה לפני ה' הוא רק בתפלה, דאורייתא אחיד בגופא דמלכא ונקרא איש אלקים בעלא דמטרוניתא, אבל תפלה היא מטרונה כמ"ש בתיקונים (סוף תיקון י"ג) בתרא דמלכא דא צלותא. ובני אדם מזלזלים פירוש מצד מדריגת בני אדם קדמאה היפך בני אלקים דשקועים בעולם הזה נמשך זלזול דחושבים כל עיקר תפלה היינו רק שאלת צרכיו בעולם הזה, הרי דעיקרה בצרכי עולם הזה ולא ברומו של עולם, אבל באמת כל עניני עולם הזה הם גם כן מהשי"ת, ועולם הזה ועולם הבא אין ב' ענינים נפרדים דשניהם נקרא עולם... כי התורה היא אור השי"ת שממשיך בעולם, וכד"ש (ברכות ח') משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה וכו' הלכה בלבד, דשם שופע אור השי"ת כמו בבית המקדש שהיה לו דירה בתחתונים. ותפלה היא בהיפך, כי אין תפלה אלא על חסרון שיש לו על זה הוא מתפלל להוושע, ונמצא הוא רק על ידי חשיכה ושפלת מארץ על ידי זה פיו נפתח בתפלה ומתעלה ויושב ברומו של עולם... (שם יא עמוד יא)

בתורה המדריגות הם כפי המעלות, שכל המעולה בחכמתו יותר מחבירו הוא הגדול, מה שאינו כן בתפלה אדרבא המדריגות הם כפי החסרון, וכמ"ש בזוהר (ח"א כ"ג ב') תפלה לעני דמעטפא כל צלותין, וכמשל ריב"ז דעבד ושר (ברכות ל"ד), כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר הוא יכול לפעול בתפלתו יותר, כי תפלתו יתר מעומקא דלבא, ועיקר התפלה הוא מצד החסרון ומבקש השלמת השי"ת, ואצל השי"ת אין שום חילוק בין גדול לקטן... ותפלה לשון דביקות דזהו שרש מלת תפל בלשון הקודש, היינו דעל ידי זה דבוק לגמרי, וממילא על ידי זה מאן דאיהו זעיר איהו רב (זח"א קכ"ב ב'), ודוד הוא הקטן המדריגה האחרונה כידוע, והוא נעים זמירות ישראל תכלית כח הפה בתפלה, כטעם ואני תפלה, הוא מלך ישראל שנאמר בו תשים עליך שהוא למעלה מהכל... (שם כו עמוד לד)

...ונראה דלשון שיחה הוא דבור שמן השפה ולחוץ, ולא ממעמקי הלב שזה נקרא דבור, ולכך תפלת יצחק אע"ה נקרא לשוח (ברכות כ"ו), כי אברהם אע"ה שהוא המתחיל בתפלה היינו דוקא בכוונה שלימה נקרא עמידה, כטעם מאמר רז"ל (סוטה י"ג ב'), מה להלן עומד ומשמש וכו', כי עמידה היא רק לעבודה, ויצחק בא והוסיף דגם תפלה שלא בכוונה היא תפלה, וזהו דרגא דידיה דמחוי להו הקב"ה בעינייהו (שבת פ"ט) איך מלא כל הארץ כבודו ממש לנוכח העין, ובהכרה ברורה כזו אין שוב נפקא מינה בכונת לבו... כי כאשר יש לו הכרה ברורה כזו זו כונה כוללות על כל מחשבותיו ודבוריו ומעשיו... ואין שום נפקא מינה בכונה כך או כך להשתדל על זה רק להניח הכל על השי"ת ולהשתדל רק בעיקר הכונה דשויתי ה' לנגדי תמיד, ממש לנגדי, ואזי ממילא כאשר מקיים גול על ה' וגו' ויכונו וגו'. ואז נקרא דבר שאין מתכוין ולא מתעסק בעלמא, דהרי מכל מקום צריך כונה כוללות כנ"ל, וצריך לידע שהולך להתפלל, וכמ"ש "ויצא יצחק לשוח", שבאברהם היה עמידה... וביצחק רק יציאה, אבל ביעקב גם יציאה לא רק ויפגע, ופגיעה היא כמו מקרה וכמתעסק בעלמא דגרע מדבר שאין מתכוין, שאף כונה כוללות אין כאן, והוא תפלת ערבית בחשכת ליל שאין שום אור בהיר כלל דרגא דידיה המבריח מקצה אל הקצה שכולו אמת ואין שום דבר מלבר... הוא רק לה' כי מטתו שלימה שאין פסולת כלל... (שם לא עמוד מד)

וקול דתורה שבעל פה וקול דתפלה כולה חד כנודע בשרשם, וכ"א (ברכות ח') לא מצלי אלא ביני עמודי דגרסי, רוצה לומר שמתוך החכמה וקול תורה שבעל פה נמשך קול התפלה, וכפי חכמת האדם בתורה שבעל פה נמשך קול התפלה, וכפי חכמת האדם בתורה שבעל פה כך כחו יפה בתפלתו, וקולות הללו הם תיקון לאכילת עץ הדעת. תורה שבעל פה נמשך מסטריה וממנו נמשך קול תפלה, כי תפלה דרבנן היינו דמצד השגת אין עוד מלבדו ממש דכולא חד מה מקום לתפלה, והתפלה היא רק מצד מדת מלכותו ית', שיש בורא ונברא והנברא מבקש מבורא. וכל חכמת תורה שבל פה הוא חכמת נברא להכיר שיש בורא, ויציאת השגה זו לפועל היא בתפלה, שמתוך שמשיג שיש בורא לא בהארה גמורה במדת יום שאין עוד מלבדו לגמרי, רק בדרך העלם, אז מעורר לבו לתפלה. וזה תכלית חכמה דתורה שבעל פה הנמשך על ידי אכילת עץ הדעת שהחשיך אנפי ב"נ, ולכך בראש השנה מרבין בתפלה לתקן חטאו דאדם הראשון אז... (שם רסיסי לילה מה, עמוד צג)

ר' ירוחם:

ענין הזכרת שבחו של הקב"ה היינו במה שישנן יחוסים וקשורים של הבריאה והבורא. וכל התפלה היא המשך ארוך של התבוננות במצב גדולת האדם וקשורו עם בוראו ית', והוא סוד של זה לקבל זה בדיוק. וענין הזכרת זכות אבות היינו במה שאנו ממשיכים במעשינו אנו כמעשיהם הם. זהו מה שאמרו חז"ל (ר"ה ט"ז) אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם... (דעת תורה דברים עמוד קטז)

ויוצא מזה יסוד גדול למעשה, הלא למדנו וראינו מכל הדברים שדיברנו, כי סוד הדברים הוא כי הכל תלוי במקום, כלום יתכן לצמוח אם לא במקום הגידול, וכן בכלליות הבריאה, וכן ומכל שכן בבחיר הבריאה הוא האדם הגדול, הנה כל גידולו בסוד המקום תלוי, ומקום גידולו הוא ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש ביחוד...

ולפי כל דברינו בביאור הסוד של מקום, כבר נבין בפשטות מאמר חז"ל שאמרו (ברכות ו') כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו אי עניו, אי חסיד וכו'. וכבר עמדו על מאמר זה כל המפרשים לשאול מאי כל כהאי ענין של קובע מקום, אשר על ידי זה יזכה לרב טוב כזה. אולם כפי כל המבואר בדברינו נפרש המאמר כפשוטו, כי גם תפילה בסוד המקום היא תלויה, אם כן ודאי כי קביעות מקום הוא עיקר גדול, וגידולו ושכרו מרובה ודאי. (שם דברים ב עמוד קלב)

...ותורה היא עיקר התבלין דמשכהו לבית המדרש, ותפלה על פי מה שכתבנו שאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, והשי"ת מוכן לעזור לכל אחד רק שהאדם יתפלל על זה, ואם היו עושין תשובה היה משה רבינו מוריד להם התורה והיה נהפך להם מי המבול למים דתורה... (פרי צדיק נח ב)

בתנחומא ריש פרשה זו, ילמדנו רבינו כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום... אך הענין שבפרשה זו מצאנו תפלה ראשונה שהתפלל אברהם אבינו ע"ה על סדום, שדורות הראשונים לא ידעו כלל ענין תפלה שיתפלל אדם לשנות הגזירה ונח ששמע שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם לא עלה על דעתו להתפלל לבטל הגזירה, ואברהם אבינו כיון שגילה לו השי"ת עונש סדום התפלל עליהם. ואף אברהם איתא בזהר הקדש שלא מצינו שהתפלל על בנים ורק ביצחק כתיב "ויעתר יצחק", ואף דאמר "הן לי לא נתת זרע", ההוא לאו בגין צלותא הוי. ואף שאברהם אבינו התפלל על סדום היה בשביל אחרים אבל להתפלל על עצמו לא עלה על דעתו. ותפלה הוא חלק ישראל, כמו שנאמר "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו", ואף שהתפלל שלמה המלך ע"ה וגם אל וגו' היינו שישמע השי"ת (תפלת הנכרי) מפני קידוש השם, כמו שנאמר "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך" וגו', ורק האבות שחדשו התפלה, וכמו שאמרו (ברכות כ"ו) תפלות אבות תקנום... ועיקר תפלה ביעקב, דכתיב "הקול קול יעקב", קולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות וכו' כמו שאמרו במדרש, וזה הקל קל ה' קול קל ו'... ואף שידע השי"ת שלא יפעול בתפלתו שלא ימצא אף עשרה צדיקים, מכל מקום הועילה תפלתו להציל את לוט, שממנו יצא דוד המלך ע"ה... ודוד המלך ע"ה שורש התפלה, שנאמר "ואני תפלה", והיה שליח צבור של כלל ישראל, ועל כן פתח המדרש תנחומא פרשה זו מענין התפלה. (שם וירא ה)

וישב יעקב, במדרש רבה כתוב בזעקך יצילוך קבוציך, תני כינוסו וכינוס בניו הצילו וכו'. ויש להבין בשלמא כינוס בניו יתכן אבל כינוסו איך שייך כינוס על נפש אחד. ויובן על מה שכתוב במשנה ר"ה כ"ז זה כיון לבו וזה לא כיון לבו... ולשון כיוון הוא ישרות הלב, והוא ליישר הלב שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני העולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים. ואיתא בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ד) א"ר חייא רובא אנא מן יומוי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה... והוא פלא שהאמוראים לא יכוונו בתפלתם, ובפרט ר' חייא רבה דאיתא (ב"מ פ"ה) ויש דוגמתן (של תפלת האבות) בעולם הזה, א"ל איכא ר' חייא ובניו וכו', והיאך יתכן שר' חייא יאמר שלא כיון בתפלה מימיו... מכל מקום יש לומר כונה אחרת בעומק דבריהם, והוא דמצינו (ברכות ה') באבא בנימין שאמר שהיה מצטער על תפלתו שתהא סמוכה למטתו, ופירש"י שלא לעסוק בתורה קודם התפלה, והתוספות פירשו שלא יעשה מלאכה... אך הענין דחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת כדי שיכוונו לבם, והיינו ליישר לבם שיהיה רק לב אחד לאביהם שבשבמים ולא יהיה בלבם שום דבר מעניני הגוף וזה מעלת החסידים. ומכל מקום מצינו מעלה גדולה מזו, על דרך שנאמר (שם ט"ז) ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, היינו שאינו נצרך שום הכנה רק מוצא לבבו מוכן ליראת ה' כל היום ויכול להתפלל תיכף. והנה ההכנה לתפלה במשנה איתא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ומייתא מקראי "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך"... והיינו שעיקר ההכנה על ידי יראת השם שיצייר בלבו שבא להתפלל ולעמוד לפני המלך. ובברייתא (שם ל"א) אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה, והיינו הך דברייתא דאין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך הלכה פסוקה... ויש לומר שזה שאמר ר' חייא רבה מן יומא לא כוונית והיינו שלא היה נצרך ליישר הלב ולכוון לבו לאביו שבשמים על ידי הכנה מדברי תורה או מיראה לשהות קודם התפלה רק היה משכים ומוצא יחול לבבו לאהבה וליראה, וכצלותא דר"א ונשכים וכו'. חד זמן בעי מכוונה שאירע שהיה צריך הכנה לתפלה לשהות שעה אחת קודם ונסתפק איזה הכנה יעשה, אם כמתניתין אם כברייתא, וזה שאמר והרהרית בלבי מאן עליל קומי מלכא קדמי אלקפתא או ריש גלותא, אלקפתא היינו תלמיד חכם... וריש גלותא הוא שבט מושל... ומצינו בגמרא המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שהוא מלא יראה והכנעה ופחד. וזה שנסתפק ר' חייא איזו הכנה יעשה שיכוין ויישר לבו לאביו שבשמים אם על ידי כובד הראש והכנעה ופחד שעל זה מרמז מדרגת ריש גלותא וכמתניתין, או שיעשה ההכנה לכון לבו מתוך דבר הלכה פסוקה...

וההבדל ביניהם הוא דאיכא תפלה לעני ואיכא תפלה למשה איש האלקים, והחלוק ביניהם הוא כעין מחלוקת ר"ח ור"ה (סוטה ה') חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא. תפלה לעני הוא אני את דכא, שהשי"ת מרכין שכינתו ושוכן בתוך לב המתפלל ובתוך אותיות התפלה, ועל דרך שאמרו (ברכות ל"ד) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל... והוא שהשי"ת הוא הבורא ניב שפתים שינובו שפתותיו ויהיה תפלתו שגורה בפיו... ועוד אמרו בירושלמי ומ"ר שם אם כוונת את לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך, והיינו גם כן שאף כונת וישרות הלב שלא יהא מפוזר בעניני הגוף, זהו גם כן עיקר הסייעתא מהשי"ת אחר הכנת האדם מצדו באתערותא דלתתא, וזהו אני את דכא, שהשי"ת שוכן בתוך תיבות התפלה, וזהו תפלה לעני.

ותפלה למשה איש האלקים הוא כשזוכה אתי דכא, שהשי"ת מגביהו עד ששוכן למעלה אצלו, וזה מה שאמר שמואל אנא מנית אפרוחיא, דדברי התפלה פרחין לעילא על ידי הדחילו ורחימו. ור' בון אמר שהוא לא זכה לזה רק שתפלתו תפלה לעני שהכל מהשי"ת הכיוון וישרות הלב וניב שפתים. והשי"ת שוכן בתוך תיבות התפלה, וזה שאמר אנא מנית דימוסיא, דהיינו תיבות התפלה שהם כשורות בנין כנ"ל שהשי"ת שוכן בהם... (שם וישב ג, וראה שם עוד)

...ומי שאינו בר הכי ואינו זוכה לדברי תורה, מכל מקום יש לו עצה בכו והתפללו לפני... וגם בתפלה זוכין לנפלאות מפלא עליון, שאומרים ברוך אתה הוי"ה כעומד לפני המלך, ושם הוי"ה כולל ט' ספירות כמ"ש וקוצא דיו"ד דלעילא רומז לכ"ע, וזוכין על ידי תפלה גם כן לנפלאות ואור כי טוב... (שם לחנוכה ט)

...מצינו ג' מיני תפלה, תפלה לעני, תפלה למשה, תפלה לדוד. תפלה לעני היינו שאינו מתפלל שיתנו לו מה רק מתנצל ושופך שיחו איך שהוא חסר מכל וכל. ותפלה למשה הוא מצד שהשיג גדולת השי"ת ובראותו גודל קדושתו ית' נעשה בעצמו שפל בתכלית השפלות... ותפלה לדוד שאמר על עצמו "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם", היינו שהיה סבור בדעתו שהוא גרוע מכל ורחוק מהקדושה לגמרי ומלא חסרונות נגד רצונו ית', כי עליו נאמר הגבר הוקם על, שהקים עולה של תשובה, והיינו שהיה יחיד שעשה תשובה ומוחלין לכל העולם כולו בשבילו, והיינו על ידי שמכניס הרהור תשובה בכל לבבות ישראל... והיה לבו נשבר בקרבו מחמת שהוא מלא חסרונות, ועל כן אמר שלבד שלא נחשב למאומה תולעת ולא איש עוד הוא חרפת אדם ובזוי עם, והתפלל "לב טהור ברא לי", טהור מכלל דאיכא טמא, והתפלל שיברא לו השי"ת בריאה יש מאין לב אחר לב טהור, והיה שפלותו מצד החסרונות... (בשלח א)

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון... למה לא יתפללו, והא איתה (יבמות ס"ד) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. אך בכל מקום שיש התגלות עתיקא אין מקום לתפלה ואתערותא דלתתא... (שם ח)

...היינו שכל אלו הדברים שמדברים בדברי תורה ותפלה המה פי ה' ממש, והענין הוא כדאיתא בספר נועם אלימלך על מנין שהקב"ה מתפלל, שנאמר "ושמחתים בבית תפלתי", תפלתם לא נאמר אלא תפלתי, והיינו שזה התפלה בעצמה שנפש ישראל מתפלל בכוונת הלב נקרא בעצם שהקב"ה מתפלל כביכול אלו הדיבורים כענין אם שגורה תפלתי בפי שהוא לשון שליחות, שהנפש מרגישה בעצמה שאלו הדבורים נשלחו לפיו מלעילא, ועל זה אנו אומרים קודם תפלת שמונה עשרה ה' שפתי תפתח, היינו שהנפש צריכה להרגיש שרק השי"ת פותח את שפתיו... ועל ידי זה באים לידי ושמחתים בבית תפלתי, שמרגיש בנפשו שהקב"ה מתפלל זאת, ומזה נולד השמחה כענין שמחתי מתוך יראתי... (שם שלח לך ה)

ואתחנן אל ה', במ"ר ריש פרשה זו אדם מישראל וכו' מהו שיהא מותר לו להתפלל בקול גדול וכו', כבר פרשה חנה "וחנה היא מדברת על לבה"... ובמקום אחר אמרו הקל קול יעקב קול תורה וקול תפלה, וכן אומרים בשמונה עשרה שמע קולנו וכו', הרי שתפלה יש להיות בקול... אמנם בודאי הוא שסתם תפלה להשי"ת אין להגביה קולו, והוא מקטני אמנה, אבל לפעמים כאשר צר לאדם מאד ולא יכול עוד להכיל הצער בקרבו מאיזה ענין שצריך לישועה אז הוא צועק מעומקא דלבא, והוא אין מכוון להגביה קולו לפני השי"ת, רק הצעקה הוא מקירות לבו שאין לו שום עצה... ותפלה בצעקה כזו מתקבלת לפניו ית' ואינה חוזרת ריקם... (ואתחנן ב וראה שם עוד)

עוד להלן במ"ר... אולם בודאי זה נשמע מיעקב אבינו ע"ה שיהיו מתפללים על כל צרה הממשמשת לבא שלא תבא עליו חס ושלום, אבל ממשה רבינו ע"ה למדנו שגם על דבר שהוא על פי תפיסת האדם לאחר יאוש חס ושלום אל ימנע עצמו מלהתפלל, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה, אף על פי שנאמר לו מהשי"ת כי לא תעבור את הירדן הזה היה מתפלל... והנה בחזקיה כשבא אליו ישעיה הנביא ואמר לו צו לביתך וגו', אמרו חז"ל שאמר לישעיה כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא שאפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע את עצמו מן הרחמים, ולכאורה מה היה צריך לומר שמקובל זאת מאבי אביו, הלא זה עצמו למדנו ממשה רע"ה... אמנם כי ממשה רע"ה אין ראיה שיועיל תפלתו רק שמחויב האדם להתפלל, אבל אין בירור שיתקבל תפלתו כמו שהיה באמת במשה רע"ה שלא הועיל בתפלתו זו, על זה אמר כך מקובלני מבית אבי אבא היינו מדוד המלך ע"ה שהוא פעל זאת שאפילו חרב חדה, היינו שכבר נגזר הדין על פי בית דין שלמעלה, עם כל זה יוכל להתהפך הכל לטוב מצד רחמי שמים, והיינו במעשה דבת שבע כשבא אליו נתן הנביא ואמר לו אתה האיש, היינו שהוא האיש שפסק על עצמו הדין, וכמו כן יצא הדין מבית דין של מעלה שאין לו שום תקוה חס ושלום, ועם כל זה פעל בצעקתו מפנימיות הלב כאשר הבין בלבו הריחוק הגדול שירחם עליו השי"ת להוציאו מצרתו אף על פי שאינו כדאי... (שם)

...אך הענין הוא כמו שדברנו למעלה שעיקר עסק הבאת ביכורים הוא להראות שמבטל עצמו עם כל הכחות שלו לשורש, ועל זה נאמר לשון "והשתחוית לפני ה' אלקיך"... ועל ידי הביטול הזה בא גם כן התחדשות בלב ובכל יום ויום נעשה כבריה חדשה עם התחדשות בדברי תורה... וזה מרמז בודאי על ענין תפלה בואו נשתחוה ונכרעה שהוא גם כן ענין ביטול להשורש לשפוך נפשו לפני ה'... (תבא ט)

חכמה ומוסר:

בערך חמשה רגעים קודם התפלה, להתבונן בפסוק "במה אדם וגו' כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת" וגו'. (חלק א לג)

כולם ישתדלו להתפלל כל התפלות בכונה רצויה, ומי שיזכה שלא יחסר אף כונת מלה אחת אשרי חלקו כי יקבל שכר כנגד כולם. וכל מי שיכוון, אף אם כולם יכונו, כל אחד יקבל שכר נגד כולם כמבואר בתומר דבורה. (שם)

והנה העצה היעוצה לזה היא עצת הרא"ש ז"ל באורחות חיים סימן כ"ט, "דע וכו' ודבריך במאזני צדק תשקול", ויחשוב על מה שידבר ומה שיעשה לשקול קודם במאזני שכלו איך ידבר ואיך יעשה, אך זה דבר קשה למיעוט ערכנו, על כן אמרתי ננסה נא בתפלה:

בג' ראשונות בלי נדר בדוקא, וברכה ראשונה בקנס מועט, על ודאי ולא על ספק, אם יחסר בודאי אף מלה אחת שלא יחשוב מקודם מה שיוציא מפיו ישלם קנס כל דהוא.

וכן בברכת המזון ובלא קנס.

וכן ישתדל בכל התפלה כנ"ל, ויהיה לו התפלה כלוח מפתח לכמה רעיונות ואקוה שיהיה מכל זה רב התועלת בע"ה... (שם פה)

ואלה הדברים צריך האדם לקבוע מקום בתפלה לזכור זאת, והאמת, נקל זאת לזכור בתפלה, כי על העיקר הזה נתיסדה תפלה בלשון רבים, ולהזכירו, להתקשר לכלל ולדאג על הכלל כולו, וכאמרם ז"ל לעולם לישתף אינש בהדי ציבורא (ברכות ל'), פירוש הציבור יהיה העיקר והוא הטפל. (שם צה)

הנה ידוע בכל הראשונים כי עיקר התפלה היא מוסר, כי הקב"ה אינו צריך להזכיר לו מה שמבקש, אם יצדק יתן לו בלא בקשתו, אך עיקר התפלה, להזכיר את עצמו, כי יש בורא עולם וכל צרכיו תלוים בו, ואם יצדק על פי התורה, יתן לו בקשתו, והדברים ארוכים. ויש לי ראיות הרבה על זה, וגם נוסח התפלה גופיה מעיד על זה, אמרתי לידידי הנ"ל ונתפעל הרבה... (שם קי)

...ואם כי עיקר עמל האדם הלא צריך להיות בש"ס ופוסקים, לדעת המעשה אשר יעשה האדם וחי בהם, אבל יש מקומות רבים לחזק אמונה, כמו בפסוקי דזמרה בשירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה ובברכות של קריאת שמע לפניה ולאחריה, אם יתבונן במה שהוא מדבר, ומכל שכן בשמונה עשרה של תפלה, כשהוא מבקש מלפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ויודע מה שהוא מדבר, יבין, כי התפלה בנויה על המוסר, היינו חזוק אמונה כמו שכתבו כל הראשונים המובהקים, והאמת יורה דרכו כי כן הוא, ותיכף בברכה הראשונה אשר על זה אמרו ז"ל לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין (ברכות ס"ג).

והנה כל הברכה מדברת בשבחו של הקב"ה, ומה להם להזכיר אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב בתוך שבחו של מקום, אלא על כרחך לעורר האדם להכיר בוראו, כמו שהכירו האבות מעצמם אף קודם שנתנה תורה, למה, כי ראו בחושם ארץ רחבת ידים לא תחסר כל בה מהצטרכות האדם... (שם קכט)

בביאור דברי המדרש (בר"ר ס"ג) ויעתר יצחק וכו' ששפך תפלות בעושר. ויקדים מאמרם ז"ל (ברכות ו') כל הקובע מקום לתפלתו וכו', מלבד מאמר רבינו יונה ע"ה ע"ז דברים ראויים לאמרם, נאמר בהם עוד מכוון. הנה יש בענין התפלה קושיא חזקה, איתא במשנה (אבות ב' י"ח) "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני" וכו', והנה זה סותר למה שקראו חז"ל לתפלה עבודה (תענית ב'), מה זה עבודה אם מבקש צרכיו, ובפרט שאמרו "עבודה צורך גבוה"?

ויש להטעים הענין כך. כי באמת קשה מה הוא ענין התפלה, הלא כלל גדול הוא בידינו כי האדם צריך לעבוד את הבורא בין בצער בין שלא בצער, ואדרבה משפט החכמים כל מה שיהיה להם יותר מניעות ישמחו להראות תוקף אמונתם, אם כן אין מקום להתפלל על עקתיה (צרותיו). ועוד הלא ודאי הקב"ה מרחם על האדם הרבה והרבה יותר ממנו, ותדע כי כל כח רחמנותו על עצמו הוא רק כח נטוע ממנו ית', אם כן הלא שבה הקישו של דוד המלך ע"ה (תהלים צ"ד) "הנוטע אוזן הלא ישמע" וכו'. אשר על כן באמת כל ענין התפלה הוא רק עבודה, והוא כי כל עיקר עבודת השי"ת עומדת על אמונת ההשגחה, ויען כי כל עניני תבל הם רק בסבה ומסובב, על כן קשה מאד הציור של השגחה, על כן באמת ענין התפלה הוא כדי לצייר לפניו שהכל מהשי"ת, ומשום זה צריך להיות מבקש רחמים ותחנונים וכו' ממש כעני המבקש בפתח, לקרב הציור. ועל כן ניחא הא שתפלה נקראת עבודה. ומה שמבקש צרכיו אינו אלא להזכיר את עצמו שהוא כל רגע ורגע בידו ית', והאמת מה שהוא טוב עבורו אינו יודע, וצריך לבטוח בהקב"ה שהוא יעשה לו מה שטוב לו. על כן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קל"א) "כגמול עלי אמו כגמול עלי" וגו'. ומשום זה אמרו ז"ל (עיין ב"ב קס"ד) שכל מי שאומר שתפלתו תקובל אינה מקובלת. כי החכם הלא אינו רוצה דוקא שיקובל. ועל כן אמרו (סנהדרין מ"ד) "לעולם יקדים אדם תפלה לצרה", כי בעת הצרה קשה לו להתפלל על זה האופן, כי בעת מרגיש צערו אז מבקש הוא בעד צערו ולא צורך גבוה.

וזה ענין "כל הקובע מקום" וכו', כי יש מקרה ועצם, כדומה מי שלובש בגד כבד בקור גדול ורוצה להפשיטו רק מוכרח להיותו עליו - הוא נקרא מקרה, מה שאינו כן בבגד שמתכבד בו ומקבל נחת ממנו. כן בזה אם ענין התפלה הוא על בחינת שמוכרח להתפלל, כמי שכפאו שד, זה ודאי מגונה. ולזה כיוונו חז"ל והזהירו "אל תעש תפלתך קבע" - בחינת מוכרח, אפילו שמכווין לרחמים ותחנונים, עם כל זה אין אצלו מקום מיוחד לתפלתו, כי אם יעבור הדבר שמתחנן עליו, שוב אינו צריך לתפלה ורוצה היה שלא היה לו על מה להתפלל. מה שאינו כן אם מבקש על זה האופן שכתבנו, אדרבה רוצה שיהיה לו על מה להתפלל, ואם כן יש אצלו מקום מיוחד על התפלה, היינו להכניס בלבו ציור ההשגחה הפרטית, ואינו רוצה לדחות אותה בשום אופן, כי זה תכלית עבודתו מן התפלה. ועל כן יצאו האבות לשוח בשדה, היינו מקום המקדש, כדי לקרב הציור יותר, כי שם מקום ההשפעה לעולם הזה, כמו שאמר הכתוב (מ"א ח') "והתפללו אליך דרך ארצם".

וזו שמחת הצדיק כשתקובל תפלתו, לא בעזר הצרה רק בחלקו הטוב אשר מצא חן בעיניו ית'. אשר על כן קבעו עיקר שמחת חנוכה על הדלקת השמן, כי אחרי ששמחת הצלתם העיקר על מצוא חן בעיניו ית', אם כן ענין השמן זה יותר מורה על מציאות חן, כאשר כבר דברנו בזה, כי מזה נודע שהקב"ה חפץ בעבודתם שהיא צורך גבוה..

וזהו הענין של אבינו יצחק ע"ה, כי בחינת עושר באמת נקראת כשהוא בטוח בדבר ואינו חושש על העדרו. ואבינו יצחק ע"ה היה מתפלל על זה האופן, ועל כן שפיר שפך תפלתו בעושר ולא בעוני, כי גם אם לא היתה תפלתו מקובלת הלא ה' יודע יותר הטוב לו, ותפלתו היתה ממש רק לצייר השגחה, וזה עושר ממש. (חלק ב א)

הנה אנשי כנסת הגדולה יסדו בתפלה "שירה חדשה שבחו גאולים", הלא זה מיותר, דמאי נפקא מינה אם חדשה או אינה חדשה. וגם הנאמר בתפלה "אלקי אברהם יצחק ויעקב", מאי זה שבח להשי"ת כי הוא אלקים?

והנה ענין התפלה הוא מוסר לייסר הלב לעבודת אלקים. "ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה". ומתחילה דברנו איך כי הישר לא ישונה, וכל מייסדי התפלה רצו לייסד עבודת השי"ת באדם, בקשר אמיץ בל ינתק, ורצו לנהל הענין ביסודות חזקות בל תמוט. והנה כבר דברנו שזה יסוד האדם - "ניט ער זוכט פרומקייט" (לא הוא מחפש דתיות) רק הכרחי. כי מי שעושה מצד שמבקש פרומקייט, כגון לאכול "שמורה" או "ישן", פעם ישמור ופעם כשהוא בדרך וכדומה לא ישמור, מה שאינו כן העושה מהכרח לא ישתנה בשום פנים. וכן כבר דברנו כי נקל להבין איך שהאדם מוכרח במעשיו להתנהג בצדק ויושר, וההכרח לא ישובח. והנה אנחנו יודעים, כי דבר שהאדם עושה מחמת ששומע לזולתו אולי יעשה רק לבקשת אוהבו, אבל אינו מחויב לעשות, מה שאינו כן הדבר שהגיע לזה בלא זולתו, זה דבר אמיתי בודאי. 

והנה אברהם אבינו ע"ה לא היה "פרום" (דתי) מתחילה, רק "קלוג" חכם-פילוסוף, כי הלא גדל אצל תרח עובד ע"ז, ורק רצה לחפש לפניו דרך שיהיה לו טוב באמת, והבין כי מה שהעולם סוברים טוב אינו טוב... והתחיל להתבונן כי בנין העולם בעל כרחך במכוון מהמכווין, ומי היה המכווין עליו, על כרחך הוא ית' מחוייב המציאות... ולכן הבין כי תכלית ההטבה להאדם המשכיל לאחוז בו ולילך בדרכיו ולעשות רצונו... (שם ב)

כל הקובע מקום לתפלתו וכו' (ברכות ו') מה זה דבר כל כך שבשביל זה אמרו ז"ל "אלוקי אברהם בעזרו"?

הענין, כי אין לך דבר שאין לו מקום, ואך כשמכירין את מקומו אז הדבר דבר הוא, למשל כזית מצה - במקומו, היינו בזמנו מצוה רבה היא, באין מקומו, היינו אחר זמנו, לא כלום הוא, וכן הרבה, וכן הוא במילי דעלמא, כל דבר יש לו מקום וגבול, למשל, מי שעושה גמילות חסדים עם אחרים, הנה כל אדם יש לו גבולו. יש שמלוה לו רק מעט, כי איננו בטוח אצלו רק על עשרה רובעל, ועל חמשים רובעל יודע בעצמו כי אין זה מקומו המוגבל להתחסד עמו.

והנה גדר התפלה כאלו עומד ממש נגדו ית' ומתחנן אליו כאשר יבקש איש מאת רעהו, כאמרם ז"ל (סנהדרין כ"ב) "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה נגדו". ולכן מי שיש לו ציור כזה בודאי ישמור מקומו המוגבל, ויתבייש לבקש דבר שאין זה מקומו, היינו, איך יאמר "חננו מאתך דעה בינה והשכל", אחרי שיודע שאינו עמל בחכמה... והנה מי שעומד במדרגה זו כבר הגיע למדרגה גדולה, ושפיר אמרו רז"ל אלוקי אברהם בעזרו, ואומרים עליו הי חסיד הי עניו. (שם ג)

...אבל התפעלות שכלי להיפוך, מי שהוא מתפלל ברעיון שכלי, כל יום יוסיף טעם כדד הזה שכל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם. ולכן אמר "בכל יום אברכך", היינו תוספות וריבוי קדושה, כמבואר בנפש החיים, וזהו בחייו, כי כשימות אין להקב"ה שבח בו, פירוש תוספת וריבוי קדושה על ידו... (שם לה)

...ושמעתי פירוש כי הכנה הגדולה נותנת קדושה בדבר, וכן בזה, ברוך הבא בבית המקדש בשם ה', בהכנה גדולה מקודם. פירוש הבא להתפלל אל ימתין לבא בהתבוננות היראה באמצע התפלה, רק מקודם התפלה ישב ויתבונן, ולכן נתקן אשרי מקודם. ולכן "כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ברכות ד'), כיון שהוא בא בשם ה' קודם התפלה דוגמת קרבן, אם כן ברכנוכם מבית ה'... (שם קלו)

כל הקובע מקום לתפילתו וכו' (ברכות ו'). הענין, כי המעלה אינה נקראת מעלה אם יעשה אדם דבר הנעשה על פי המעלה לבד, כי נקל לעשות דבר מה ששומע מאחרים, אבל העיקר הוא הדבר שהרגשו הטוב הביא לו המעשה מבלי שראה מזולתו, וזה אות כי קנה המעלה בנפשו קנין טבעי, כי פעולה יכול לפעול אף שאינו רוצה, אבל קנין טבעי אינו יכול להיות אם לא שכבר שרש מצבו את הרע וטבע בו טבע שני לטוב...

והנה ענין התפלה, אמרו הראשונים, הוא להפריד מלבו תאות עולם הזה, ולצייר בלבו ענינים רוחניים, כאילו עומד בשמים ולא בארץ. תפלה - לשון הפרשה מן העולם, ואם כן מי שלא קנה בנפשו אהבת הרוחניות ומתיקותה ולגנות עולם הזה ותאוותיו בתכלית הגנות בעת שהוא מתבונן בזה, אי אפשר לבא למדריגה הלזו, כי אי אפשר לו לגרש תאות העולם הזה ולקבוע אהבת הרוחניות, כי אין לו טבע זה, והתאוה היא בטבע. אבל חסידים הראשונים היתה להם מדרגה זו, כאמרם ז"ל (שם ל') שהיו שוהים שעה וכו' כדי שיכוונו לבם למקום, כי היה בלבם מקום לזה גם כן בטבע, שנשתרש בם אהבת עולם הבא, ובהתבוננותם גרשו מלבם טרדת עולם הזה, ונתדבקה מחשבתם בלבם במקום הקבוע להם בטבע בלבם. ולכן אמרו ז"ל "כל הקובע מקום לתפלתו", פירוש קובע בלבו טבע שני, אהבת עולם הבא ופרישה מעולם הזה, במחשבתו הזכה, שפיר "אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו הי חסיד", כמו חסידים הראשונים... (שם קמט)

הנה ידוע בכל הראשונים כי עיקר התפלה הוא על מוסר, כי הקב"ה אינו צריך להזכיר לו מה שמבקש האדם, ואם יצדק יתן לו בלא בקשתו, אך עיקר התפלה היא להזכיר את עצמו כי יש בורא עולם, וכל צרכיו תלויין בו, ואם יצדק על פי התורה יתן לו בקשתו. והדברים ארוכים... ועל פי זה והלא מוסר הוא התבוננות ביראה, ויראה הלא מצות עשה מן התורה, ולא עוד אלא שכל מצוות התורה יסודם יראה, כמבואר בראשונים באר היטב, ולא עוד אלא שמבואר בספר מעלות התורה שנכפלה מצות יראה בתורה נ"ב פעמים, לבד אשר בנביאים וכתובים. הרי בודאי יש לנו להפסיק לתפלה להתבונן ביראת אלקים, ומקיים מצות ביחד כמספר שהוכפלה, וגם יסוד כל התורה כולה. אלא שרשב"י וחבריו כבר יש להם יראה, והגיעו למדרגה היותר גדולה, יראה פנימית המושגת על פי התורה. אבל כגון אנו הצריכים עדיין ליראה, ולהתלמד מתפלה, מפסיקים בין לקריאת שמע בין לתפלה... (שם קנא)

שעורי דעת:

הנה ראוי להתבונן בתפלותינו שאנו מתפללים "עשה למען שמך", "למענך עשה ולא לנו", ומשה רבינו אומר בתפלתו "למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם"... ולכאורה תפלה כזו בלתי מובנת היא, האם יש צורך להזכיר להקב"ה את חשבונותיו, מה שדרוש לכבודו ית' בעולם?

אמנם כל ענין התפלה קשה להבין, וכבר הקשו רבים איך נוכל לשנות את רצונו ית'. אלא כך נסדרה הנהגת הבריאה שלפי מצב האדם ולפי מדת הכרתו בגדלות הבורא ובחסדיו המרובים והשענו עליהם חלה עליו ברכת ה' וחסדו. ולכן כשמעורר האדם בעצמו, על ידי תפלתו, את הידיעה והרגש, כי ביד ה' הנהו וממנו כל תקותו ורק עליו ישען, הרי הוא מגביר עליו בזה את חסדי ה', מתרומם הוא לאוצרות שפע הברכה, המשפיעים עליו ומשביעים אותו רצון. נמצא שהשנוי הוא בנו ולא ברצונו ב"ה, ובזה נבין ענין התפלות שאנו פונים בהן אל הקב"ה בבקשת חוס נא, רחם נא וכיוצא בזה. אבל תפלה כזו שהיא רק חשבון פשוט, כי אין כדאי לשמו יתברך ולכבודו שיתחלל חס ושלום, כי למה יאמרו הגוים איה אלקיהם, דבר זה, הנוגע לחשבונותיו של הקב"ה בהנהגת העולם, מה יתן ומה יוסיף אם נזכיר זאת לפניו?

ברם דברים אלה תמוהים בעינינו מפני שאנו מרגישים רק את הרושם שפועלת כל התעוררות בנפש האדם עצמו, ואנו יודעים, כי כל ידיעה המתבררת ומתחזקת אצלו פועלת את פעולתה על הלך מחשבותיו ודרכי חייו, אבל באמת, כל העולמות עם אלפי רבבות עניניהם מקושרים עם נפש האדם, שהוא המפתח של הבריאה, ועל פי מצב נפשו מתנועעים כל כחות ההשפעה מלמעלה למטה, כי אתערותא דלעילא באתערותא דלתתא תליא, ולכן כל רגש המתעורר באדם, מתעורר לעומתו רגש זה בכל העולמות העליונים מתחלתם עד סופם, אם הרגש הוא טוב, הרי רגש זה מתעורר וחי בכל הבריאה וסטרא דקדושא מתגברת, ואם מתעורר בו רגש רע חס ושלום הרי זה הרגש מתעורר וחי בכל העולמות וסט"א מתגברת. וזהו באמת גם כן ענין התפלה, כי כשמתעורר האדם בתפלתו ומתחנן אל ה' מתעורר רגש זה בכל העולמות וכל הבריאה מרגשת בצערו ורחמי עליון המושפעים בבריאה מתעוררים לחמול עליו.

ואם כי כל אדם בהתעוררות רגשותיו יש לו איזו השפעה על התעוררות כחות הבריאה בכללה בין לטוב בין למוטב, הרי ביחוד השפעתו גדולה בנוגע לשפע ברכת ה', או חס ושלום להיפך, המגעת אליו מלמעלה מהעולמות העליונים, אשר אתם מקושר שורש נשמתו.

וכמו כן גם תפלת "למה יאמרו הגוים" אינה הוראת חשבון, שאנו מצביעים עליו כביכול להקב"ה, כי באמת כלפי קוב"ה בעצמו לא שייך כלל הרצון שכבודו בל יתחלל, ובכלל אי אפשר שרגש המורגש לנו ימצא אצלו ית'... וכל מה שאנו מדברים משמותיו ית' הוא רק מעניני הרצון האלקי הניכר לפנינו בהנהגת הבריאה, ולכן כל החשבונות שאנו מזכירים בתפלותינו להזהיר על כבוד שמים, הוא רק כדי שעל ידי התעוררות רגש זה של בקשת כבוד ה' בנפשותינו, יתעורר אותו הרגש בשרשי ההשפעה של הבריאה, כי בהתברר לנו החשבון כי ענין זה יכול חס ושלום לגרום חלול שם שמים, ובהתעורר בנו הרצון ששם שמים בל יתחלל, הרי זה החשבון והרגש חיים וערים בכל העולמות... ומשם מגיע השפע העליון ופועל ששם שמים לא יתחלל... ולפי המדה שיתעורר זה הרגש באדם, לעומת זה יתעורר בכל חלקי הבריאה. וכל מה שיתרגש האדם יותר ויתחנן שיתקדש שם שמים ובכל לבבו יכסוף שיתרבה כבוד ה', באותו התוקף יתגבר הרצון בעולמות העליונים וישפיעו שפע הטוב, שימלא רצון זה הנמצא בהנהגת הבריאה העליונה ושנתעורר על ידי האדם... (חלק ב עמוד ח)

ועל פי מה שנתבאר נראה לי לחדש דבר שהוא בנוי על היסודות שנתבארו לנו מדברי רז"ל, אך בכל זאת לא הייתי מרשה לעצמי להגיד זאת, לולא מצאתי אחד קדוש מדבר דוגמת דברינו, הוא מהר"י גיקטליא בספר שערי אורה, שכתב בשער א' על הכתוב (משלי י"ט) "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", ה' יתברך ידיו פתוחות לכל, אבל הסכלות, שאין אדם יודע באיזה אוצר הוא הדבר שצריך, לכן חוזר ריקם. משל לאוצר שיש בו כמה חדרים כל חדר מיוחד לדבר בפני עצמו, וכשאדם צריך למיני מאכל ואינו יודע אותו החדר שהמזונות בתוכו, אפשר שימות ברעב והחדרים מלאים כל טוב וכו'. ועל דרך זה בעצמו השגת שמותיו הקדושים, יש שמות ממונים על התפלה, הרחמים והסליחות, מהם על הדמעה וכו' ומהם על המזונות והפרנסה, ואם אינו יודע להתכוון בתפלתו לאיזה שם, שהוא מפתח למה שהוא צריך, מי גרם לו שלא יפיק רצונו, סכלותו ומיעוט השגתו, ועל זה נאמר "אולת אדם תסלף דרכו" וגו'.

וראינו כי נסדרו אוצרות השפע שונה, ונתנה האפשרות לאדם להתרומם ולהגיע אל הכחות הרוחניים, המשפיעים כל אחד את השפעתו המיוחדת, ולהמשיך לעצמו מכל אחד ואחד את שפע הטוב כפי מה שהגיע אליו, ועל פי זה נראה להוסיף, כי גם מדת הקבלה מאוצרות ההשפעה וכחה שונה היא ואינה שוה לכל בני אדם, אלא כל אחד ואחד מקבל השפעתו אחרי ההתרוממות וההתעלות באופן מיוחד מאותו המקום שהגיע אליו. ולא רק הכחות הרוחניים הנבראים שונים הם לכל אחד לענין קבלת השפעתו מהם, אלא גם ההשפעה האלקית, הנאצלת ממנו ית' והפועלת בבריאה, שונה היא אצל כל אחד לפי מעלתו ומדרגתו, עד שאפשר להתבטא על זה כי כל אדם יש לו האלקים שלו, ולכן כשהאדם מתפלל לה' או מקריב אליו קרבן, שהם ענינים שנקבעו בטבע הבריאה, להמשיך על ידיהם את שפע הארתו ית', צריך הוא לדעת את אלקיו, אשר אתו הוא מקושר ושממנו מקבל השפעתו. ואף שאין כונתנו בתפלתנו רק אל ה' הנאצל, עלת כל העלות וסבת כל הסבות, שאין לנו בו שום מושג וציור ולית מחשבה תפיסא ביה כלל וחס ושלום להתפלל למדותיו, בכל זאת לפי חק הבריאה, שסדר הבורא ית', אור ההשפעה, המגיע אלינו על ידי תפלתנו לה', בא על ידי צנור מדותיו ית' שנקבעו בהנהגת הבריאה. ולכן צריך האדם לדעת את קשורו למדות הקב"ה ואת האלקות שהגיע עדיה ולהתקשר אתה, למען יוכל להוריד את ההשפעה הנכונה על ידי תפלתו וקרבנו.

והמשל בזה אם יהיה לו לאדם דבר אל המושל ויש לו קרוב ומכיר שר גדול וחשוב שהשפעתו גדולה מאד צריך הוא שיפנה אל אותו המכר... וכן הוא בענין התפלה, אם האדם מכוון את מדרגתו ומכיר את מקומו, את ה"שיעור קומה" שלו, ומתדבק אל אלקיו בתפלתו, תפלתו נשמעת והיא פועלת את פעולתה שימלאו משאלותיו, ואם אינו יודע לכוון את המקום הנכון, ששם יכול להגיע, לא ישיג את אשר היה בכחו באמת להשיג, ואם יפנה למקום שלמעלה ממדרגתו לא תתקבל תפלתו, כי שם לא יכירנה מקומה... (שם עמוד עז)

...תפלתנו אל ה' היא בבחינת עמידה מאחורי הדלת, באיזו מדה ומעלה שיגיע עדיה האדם, ועד כמה שלא יהיה זך ומזוכך, עדיין עומד הוא מאחורי הדלת, מאחורי מסך החומר המפסיק וחוצץ, משם הוא מתפלל אל קונו. אך המאמין הגדול בה' שמבוררת אצלו בבהירות מציאות השם והשגחתו, ישנן עתות כאלה בימי חייו, בהמצאו בצרה גדולה, ושאין לפניו מנוס ומפלט, וכל תקותו ותוחלתו היא אל ה' - שמתעוררים בקרבו רגשות אמונה וזורמים בו זרמים ממעל ומאירים ומזהירים הם את כל הויתו ומהותו. ובהרגישו ברור, כי ה' הוא בפנים ושומע את תפלתו, מתעורר בו רגש זה, שנמצא בכחות האדם, לא לפנות אליו בתפלה ובקשה כי אם יתעורר לדרוש ולצוות, וזו היא התביעה שתבע ה' ממשה, כי הוא, על פי מעלת רוחו ונפשו וזכות חמרו ועל ידי בהירות אמונתו, היה צריך להיות במצב מרומם כזה, שיוכל לצוות ולגזור, בעת שישראל נתונים בצרה כזאת, המצרים אחריהם, והים לפניהם, ואין שום מנוס ומפלט, לא עת היא להאריך בתפלה. ויאמר ה' מה תצעק אלי, גזור ואני אקיים, דבר ואני עושה!

בזה יאירו לנו דברי הגמרא (ברכות ל"א) "חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר ותתפלל על ה'"... מפליאים הדברים, היאך זה יערב אנוש להטיח דברים כלפי מעלה כלפי הבורא, חנה הטיחה דברים, משה הטיח דברים, ופנחס שפט עם קונו, כביכול, עם רבונו של עולם!...

אולם על פי דברינו, כשמוצאים אנו אותו הרגש באדם, יש כבר פתח ומבוא לפנינו לפתור ענין זה, ומרגישים גם אנו איך זה יארע כדבר הזה "הטחת דברים כלפי מעלה", על ידי ההתבררות הגדולה באמונת ה', בהרגיש את השגחת הבורא והכח והממשלה שבידו, ובהכיר טובתו ית' אז כאשר יראה את הרע והקטרוג השורר בעולם, יש שתתעורר בקרבו תלונה והטחת דברים והוא בא לשפוט אתו, הלא לתת בידך, והיכולת בכחך - למה תחריש!

וגם יובן לנו כי אפשר שיקשיב ה' וישמע לדבריהם, שהרי אין מטיחין אלא על ידי בהירות הידיעה שיש לפני מי להטיח, כשנתגלה לפנינו כח ורגש זה בקרב האדם רואים אנו כי כן הוא.

הנה כמה צריך להתפלא בר דעת אמתי, היודע לתפוס כל דבר בדעה זכה ושכל בריא מדברי חז"ל, עד כמה מעידה אמתות התורה בעצמה על האמת הגדולה שלה, למצא רגשות כאלה בכחות נפש האדם, שהם לכאורה בנגוד מהצריך והראוי להיות... כי כל מה שמבוררת יותר אצל האדם האמונה, אי אפשר שתצא ממנו איזה דרישה במפגיע מה' או צווי חס ושלום והטחת דברים או פלילות עם קונו, מי זה אשר יערב לבו לכך. אך חז"ל בחכמתם האלקית, בידיעתם שכל כח ורגש שבנפש האדם יש לו מקומו המיוחד בהנהגה, עם כחם שמדמים צורה ליוצרה, לא רק בנבואה שעל זה אמרו חז"ל גדול כחם של נביאים, שמדמים צורה ליוצרה, אלא גם בחכמת התורה, בכל חלקיה, על פי אמתתה מדמין צורה ליוצרה, בחדרם בנפש האדם פנימה ברבוא רבבות כחותיו, בחנו ומדדו כל רגש מהו למה הוא מתאים והולם ואיה מקומו המיוחד לו, ומצאו את הכח והרגש שיתעורר אצל האדם בהמצאו בצרה גדולה, ואין לפניו מנוס ומפלט להחלץ ממנה, כי על ידי בהירות והתבררות האמונה ודעתו קרבת אלקים והכרתו שיש בכחו ויכלתו להושיע, יוכל להיות בו רגש זה שעל ידיו יכול להתעורר ולהטיח דברים...

מובן, כי בדרך זו לאחוז בה וללכת על פיה יש סכנה גדולה, כי אם לא יצא אותו הרגש מנפש האדם על פי התבררותו באמונה הנמצאת בקרבו במדה השלמה, ומוצא הדברים לא מהד אמונתו בה' - הסכנה נוראה, כפשע בינה ובין המות. רואים אנו אצל משה שאמר אל ה' "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך". "ויאמר ה' אל משה עתה תראה" וגו', ודרשו חז"ל במלחמת פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמת ל"א מלכים... נורא הוא העונש שנענש משה בשביל שאמר לה' "הצל לא הצלת את עמך"... כי מכיון שהתביעה יצאה לא מהד הנכון של ברור האמונה - חוצפה היא כלפי שמיא.

ויש ללמוד מזה עד כמה צריך כל אחד לברר אצלו בהירות האמונה, שעל ידי התבררות האמונה אפשר לעשות ולפעול נפלאות, לצוות, כביכול, לפני ה' לבקע הים, ויבקע. ואולם יש לדעת כי לאחוז בדרך כזאת הסכנה נוראה, כי אם לא יעשה כה נכון בדיוק על פי התבררותו באמונה, סכנה היא להענש חס ושלום בעונש מר...

והדרך הישרה המובילה לזה היא, שלא להסיח דעת מהשי"ת, לזכרהו תמיד, לידע ולהרגיש, כי משגיח הוא על הכל, ולא רק לזכרהו, כי אם ללכת תמיד אתו ולחיות אתו בכל הענינים והעסקים הסובבים את האדם... (שם עמוד קצה)

ובאמת נמצא בזה גם ענין יותר עמוק, כי מתחלה קודם שיתפלל צריך האדם לצייר לפניו למי הוא מתפלל, ולזה דרוש שיספר בשבחו של מקום, היינו כי בזה שמברר לפניו ההכרה באדון העולם, דרכו והנהגתו ורצונו בעולמו שברא, שעל זה סובבות הברכות הראשונות, שבהן הוא מספר מגדלות ונוראות הבורא, וכי תכלית העולם הוא לגאולה העתידה ולחיי נצח אחרי התחיה, מרגיש הוא בזה גדלות ונוראות הבורא, וממילא יודע הוא ומרגיש לפני מי הוא מתפלל... (שם עמוד רי, וראה עוד תפלה-ראש השנה)

למדים אנו מזה עד כמה קשה לאדם להגביר השכל על הטבע, ומה מאד צריך הוא לעבוד בזה, כי תמיד הוא נמצא בסכנה שכל דבר קל וקטן יסב את לבו מהכרותיו השכליות וילך אחרי רגשותיו הטבעיים. והדרך הישרה להנצל מזאת הסכנה היא על ידי התפלה כשישים תמיד לבו לתפלתו אשר בה הוא מוצא יסוד האמונה בהשגחת הבורא ורוממות א-ל. ובהתחזק אצלו הכרתו בכח ה' ונפלאותיו וידע שהכל תלוי אך ברצונו ית', יתדבק ממילא אל ה' ויתרומם מעל רגשותיו וכחותיו השפלים המושכים אותו למטה ומעמעמים את כח השכל.

וזה שכשיעמוד להתפלל יצייר לו לפני מי הוא עומד, ואומר "ברוך אתה ה'", שהיינו הוא, שהוא מתיצב לפני המציאות וההויה האמתית, לא לשום כח אחר כי אם אל ההוה ומהוה את הכל בבאור הפשוט של השם ככתיבתו. אולם באשר ענין זה הוא למעלה מכח השגת אנוש לכן הוא מוסיף "אלוקינו", דהיינו לפי השגתנו במציאות הזאת. (עיין "כי כל בשמים ובארץ" ג', ששם באר רבינו כי השם אלקים מתיחס אל האדם לפי מידת הכרתו, ולכן אנו מתבטאים על זה באופן יחסי, "אלקינו" וכיוצא בזה). אבל באשר השגתנו באלקותו ית' פעוטה מדי לכן אנו סומכים דעתנו אל דעת אבותינו לפי התקשרות נפשותינו אליהם ואומרים אלקי אבותינו, כפי השגתם, ומפרטים "אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", כל אחד לפי השגתו המיוחדת, שהן ההשגות היותר עליונות לפי כח אנוש באלוקותו ית'. ולפי ההשגה הזאת אנו יודעים ומכירים כי הוא הא-ל הגדול הגבור והנורא א-ל עליון, עליון מכל ועל כל... ומכירים אנו שמשם מקורו ומוצאו של כל הטוב והחסד כי הוא גומל חסדים טובים וקונה הכל...

ואם יתרגל האדם להתפלל בברכה הראשונה בשום לב ובהרגשה הראויה ירכוש בקרבו מעט מעט האמונה האמתית ויתברר אצלו כי מתחלת הבריאה ועד נצח נצחים מתנהג הכל לפי רצונו ית' ולתכלית רצונו בבריאתו. ובברכה שניה כשהוא מספר גבורות ה' שאומר "מי כמוך בעל גבורות" יכוון שכל הגבורות שבכח ברואי מטה ממנו הם ותלויות רק ברצונו, ובזה יתרומם האדם מעל נטיותיו הטבעיות המניאות אותו מדרך ה' וממלוי רצונו ית'... (חלק ג עמוד מג, וראה שם עוד)

וכך הוא דרך התפלה, האדם כמו שהוא מתחיל להתפלל ומכוון את פירוש המלות, כלומר שומע מה שפיו מדבר, איננו עומד ומגרש בחזקה את הרגשות המפריעים, המתעוררים בעת התפלה, רק הוא עומד ומתפלל בפשטות, אני אומר בפשטות, גם בפשטות יש כמה מדרגות אבל כל אחד מתפלל בפשטות לפי מדרגתו כן הוא עומד ומתפלל ומתבונן בדברים הקדושים, התפלות והשירות הנשגבות שבהן הוא פונה אל הקב"ה בלשון "אתה", ואשר אין לך דבר שיכול לב יהודי לחשוב ולהרגיש, ולא ימצא בתפלות ישראל.

הן אמנם נפלא הדבר, כל רגש כל מכאוב כל שמחה כל עצב כל ענין אשר לב יהודי מכיל, כל מה שנפש בן ישראל דורשת, מוצא היהודי בתפלתו תפלת ישראל המזור לנפש ישראל.

ובהתפללו כך, כל כחותיו ועניניו יתפללו עמו, הכחות הטובים והרגשות העדינים יתעוררו ויתרוממו, ועמהן יתעלה כל האדם, כל כחותיו לפי מדרגתם, ויבא לידי התפעלות והתפשטות הנפש... (שם עמוד קה)

אפשר לבאר בזה דברי הגמרא ברכות ל"ד ב' מעשה בר' חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר"י בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז, אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה... אמרה לו אשתו וכי חנינא גדול ממך, אמר לה לאו, אלא הוא דומה לעבד לפני המלך ואני דומה לשר לפני המלך. ויש לבאר כי אמנם בנוגע לבחינה אשר בנפש האדם עצמו, כפי התדבקותו בה' הצטיין רחב"ד מאד, כי ריב"ז הלא היה בוכה שיש לפניו שתי דרכים, והיינו שהרגיש בנפשו המשכה גם לעניני העולם הזה, ועל ר"ח ב"ד אמרו חז"ל בכל יום בת קול יצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת כדי להחזיק את חייו. אולם בבחינה אחרת היה ריב"ז גדול ממנו, שהרי רחב"ד הלך ללמוד תורה אצלו והוא היה אב"ד ומלמד תורה לרבים, ולכן בנוגע לתפלה היה יכול רחב"ד לפעול יותר, כי לזה דרושה בעיקר ההתדבקות בה', וכמו שפירש רש"י שהוא כמו עבד שהוא רגיל בבית המלך, והיינו מפני ההתדבקות שהיתה בנפשו אל ה', שהיא מעלת נפש פנימית, אבל בכל זאת היה ריב"ז גדול ממנו, בהיותו בעל בית חרושת גדול של הרבצת תורה וחכמה... ורק בנוגע לתפלה שצריכים לזה להיות תמיד בהיכל המלך, היה יכול לפעול יותר רחב"ד, מפני שלא היתה עוד בנפשו תשוקה לעניני העולם הזה. (שם עמוד קיז)

רבינו ירוחם:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו'... השמיעונו חז"ל בזה כלל גדול, שכל הבריאה מחכה וממתנת על תפלה, ואף שהכל כבר היו מוכנים מכל מקום ליכנס בעולם המציאות לפועל עדיין צריכים לתפלה. (דעת תורה בראשית עמוד טז)

באמרם "תפשו אומנות אבותם" באו ללמוד ונמצאו מלמדים על כל סוד התפלה, מגלים לנו חז"ל סוד גדול בענין התפלה, הנה הכלל ישראל הרי התפללו כאן בעת צרה גדולה, מן המצר המוחלט, מוקפים מכל צד, הים סוגר השונא רודף והחיות מן המדבר ואין כל דרך להמלט, והאבות הקדושים כאשר הם התפללו, הלא חושבים אנו כי תפלתם הם היתה מתוך הרחבה והרוחה, לשם תפלה בעלמא, והאומנם כי התפלות של האבות באמת לא נמצא כלל כי התפללו מתוך צרות מיוחדות... אולם מגלים לנו חז"ל גודל טעותנו בזה. ידיעה גדולה לנו לידע כי האבות הקדושים אף במצבם הנוח התפללו תמיד מתוך תכלית הלחץ, לא פחות כלל מתפלתם של הכלל ישראל מתוך גודל לחצם שלהם על הים. כי סוד הדבר הוא, כי אצל הכלל ישראל תמיד הנם בבחינת "מן המצר", מעולם אין להם על מי לסמוך ולמישהו אחר לפנות כי אם לצעוק אל ה'. אומות העולם הם המונחים תחת מערכות הטבע, יש להם על מי להשען, לנו אין כלום, לנו אין טבע, כל הנהגת הכלל ישראל היא למעלה מן הטבע, ואם כן הלא באמת אין אתנו כל חילוק בין מצב של הרחבה והרוחה ובין מצב של לחץ וצרה, תמיד אנו תלויים על בלימה... (שם שמות עמוד קלד)

הנה רואים מזה יסוד גדול שבאמת תורה ותפלה הם בגדר אחד, שסוד שתיהם הוא שמקרבים את האדם ומכניסים אותו לפני ולפנים, וכמו תפלה כן תורה שתיהן נקראות עבודה, אלא שתלוי רק במדרגת התורה של העוסק בה. שאצל רשב"י וחבירו שתורתם אומנתם, היינו בתכלית מדרגת התורה לאמיתתה, הנה אצלם קרבה אותם התורה עוד יותר מתפלה, כי על כן אצלם ודאי אין מפסיקין מתורה לתפלה, כי מדרגת התורה עוד יותר גבוהה מאשר דרגת התפלה, אבל לר' יוחנן וחבריו אשר אצלם התורה כבר לא היתה בתכלית המדרגה לפי ערך רשב"י, ואצלם כבר התפלה היתה יותר מקרבת מאשר תורתם, ועל כן כבר מפסיקין מתורה לתפלה, כי היא יותר במדרגה מאשר תורתם, ואמר על כן הלואי שיתפלל אדם כל היום... (שם עמוד רמד)

ברם כל תמיהתנו נובעת מאשר שכחנו לגמרי כל ענין התפלה, אנו אומרים תמיד, שכשעוסקים בהפרטים שוכחים את כלל של הענין, וכשלא יודעים את הכלל, כשלא יודעים את נקודת הדבר, כבר יכולים לצייר עצמנו את הלומדות שיהיה לו בהדבר... הנה עיקר ענין התפלה הוא להכיר גדולתו ורוממותו ית' וגודל שפלותנו אנו, כי זקוקים אנו בכל דבר ודבר לא-ל ית' וכי מבלעדו אין לנו כלום, כל זה הוא כלל התפלה, וכשיודעים זה הכלל של תפלה הלא כבר אחרת לגמרי, כבר מבינים היטב כי תפלה אינה רק בקשות וכדומה, אלא שתפלה היא לימוד המוסר התבוננות בגדלותו ורוממותו ית' ושפלותנו אנו. בקצרה תפלה נקראת יראה, ואם כן הוא פשוט כבר ומבינים די היטב, כי "שבתי וראה" הוא עצם תפלה "אדם יסוד מעפר" הוא תפלה באמת וכמו כן הלומד סימן בשערי תשובה לר"י זה ממש תפלה, אלא שאנחנו איננו מוסמכים להחליט ולקבוע מה להכניס בנוסח התפלה ומה להשמיט, אבל אלה שיכלו וידעו מה לקבוע בתוך התפלה, אמנם הוסיפו גם דברי מוסר וגם דברי תורה, ואין זה כל הפסק כלל אלא אדרבה מעצמה של תפלה הם כולם, כי הן ממש אחת לפי הכלל של תפלה...

והנה הדרכי משה שם בטור הביא דברי מהרי"ל, שהיה נזהר לומר קרובץ, והיה כועס על הבחורים שהיו לומדים בבית הכנסת בשעה שאומרים הצבור קרובץ, והם לא שמו לבם לומר אותם. וכתב "ולי נראה דמטעם הפסק היה לו לכעוס דגרע טפי ממה שלא שמו לבם אל הקרובץ וכו', וכן נראה דאסור לדבר בדברי תורה בשעת קריאת שמע וברכותיה, כמו שאסור להפסיק בשיחה בטלה, דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד". הנה רואים שהיה מחפש למצא מקור וטעם לאסור דברי תורה בקריאת שמע, ואסר רק מטעם אחר, מפני דזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד, אבל זולת זה נראה שלא היה כלום איסור ללמוד בתוך התפלה, כי זהו היסוד שכלל התורה וכלל התפלה אחד הם. צורת הדברים היא יראה, ואם כן ודאי שתורה שתכליתה יראה הנה זה ממש כמתפלל, וכן המתפלל הוא כלימוד של מוסר, ואיך שייך שיהיה הפסק אחד בשני... (שם שמות עמוד רמו)

מזה נבין גודל ענין התפלה וסודה, אשר אמרו חז"ל (ברכות ל"ב) "גדולה תפלה יותר מן הקרבנות", קרבנות אינן מכפרין אלא על שוגג, ותפלה פועלת גם על מזיד. ותפלה נקראת עבודה, כן אמרו ז"ל (תענית ב') "ולעבדו בכל לבבכם - איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה"... מי יוכל להשיג רוממות התפלה, אמצעי ישר להתקרבות, להתאחדות, לשם המיוחד לבדו, ואם כי מצות תפלה היא רק מצוה דרבנן לכמה ראשונים, אבל פעולת סגולתה הלא אין כמוה, יתרה גם על כל מצות של דאורייתא, האומנם כי סוד כל המצות הרי הן ל"קריבה ואחדות", שהרי כל שמה "קרבן" על ענין זה נקראת, ותפלה הרי נתבאר כבר כי היא עוד יותר גדולה מן הקרבנות, הלא כבר די זה הרבה להכיר רוממות התפלה ומה מעשיה. (שם ויקרא עמוד רלא)

כוכבי אור:

הענין מה שאמרו בושים אנחנו, הוא דבר מבהיל להתבונן על מדרגתם אף בהיותם שקועים בחטא, ואדרבה החוש נותן שיהיה כן, כדומה במנהג העולם איש אחד עבר עליו רוח רעה וחירף וגידף גאון וחסיד אחד המפורסם בכל העולם גאונותו וחסידותו, וכאשר נח רוחו וניחם על מה שעשה וירצה להתנצל להגאון ולבקש ממנו מחילה, ודאי בשום אופן לא יכול לפעול אצלו מפני הבושה, לראות פני הגאון, ולומר לפניו אנכי חרפתי אתכם... על אחת כמה וכמה מפני המלך מלכו של עולם כאשר יקיץ האדם בדעתו בכל שער חשבון הנפש לבעל חובת הלבבות, א' מלך מלכי המלכים, ב', כל הטובות והחסדים שעושה עם כל אדם, הלא על פי השכל יש להאדם להתבייש ולהכלם לעשות תשובה ולומר חטאתי.

אך צריך לזה שתי הרגשות, א', העוולה והחוצפה והעזות לחטא נגד ה', ב', ההרגש של שויתי ה' לנגדי כי הלא כבודו מלא עולם... אך אנחנו אין לנו הרגש בשתי אלה, וכשאנו מתפללים או מתוודים הוא רק בדמיון, כמו שמבקש בקשה מאחד על ידי מכתב - שאינו כנגדו, ולא יבוש כל כך לבקש מחילה... ולכן דור המקדש אשר באמת היו להם שתי ההרגשות האלה, הלא בצדק אמרו בושים אנחנו לעשות תשובה... אבל באמת האדם צריך לכוף את טבעו וליכנס בבושה ולעשות תשובה... (חלק א עמוד קלא)

מכתב מאליהו:

הקריאה בשם ה', פירושה גם כן תפלה, למדנו גם כן דבר נורא מאד, שרק מי שהוא "נותן" אשר כל שאיפתו לחסד, הוא אשר תפלתו הגונה.

ויש בזה ב' טעמים, א', שמי שהוא "נוטל" הוא מגושם, ובהכרח יסבור כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה, היינו שהוא מחוסר אמונה מתוך גאותו, ואם כן הלא תפלתו מקולקלת ודאי.

הב', כי עיקר התפלה הוא שיתקדש שמו ית' על ידו, ואפילו אם על עניני העולם הזה יתפלל היינו למען שיסתייע מהם לרוחניות שיוכל להרבות קידוש ה' במעשיו, ומי שהוא נוטל לא ישאף בשום אופן להתחסד עם קונו ולקדש שמו, וממילא משוללת מאתו אפשרות התפלה המתוקנת. (חלק א עמוד קלט)

ולא עוד אלא שההדיוט מתפלל על הכלל, כמו שתיקנו חז"ל בנוסח התפלה, ומרבה בזה זכיות לכלל, וכל יחידי הכלל עושים כן, ומצליחים בזה אלף פעמים מאילו התפלל כל אחד על עצמו, כי עכשיו כוונתם טהורה מאהבת עצמם, וכל אחד מרבה הכלליות... (שם עמוד קנ)

ומה יעשה האדם להנצל מפח מוקש של הטעיות הללו, ומה יקרב אותו להכיר שהכל בא לו ישר ממנו ית' וכי אין כח ומציאות כלל בסבות? העצה היותר ברורה לזה היא התפילה, כי התפילה תקבע בנפשנו את ההכרה כי רק בבקשה ממנו ית' נוכל להשיג את משאלות לבבנו, ורק ממנו יגיענו הכל. ואמרו ז"ל (פסחים קי"ח), "קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", ופירש רשב"ם "כלומר נס גדול", ואין הכונה שהנס גדול וקשה לפניו חס ושלום, כי הכל שוה לפניו, אלא פירושו שמצדנו צריכים אנו להתבונן, ולהכיר את הפלא הנפלא והנס הגדול על פי השגתנו, וזהו מה שכתב שם הרשב"ם, ונפקא מינה למבעי רחמי, כי בבקשת הרחמים נכיר את גדולת הנס בדבר המזונות, אשר רוב בני אדם יטעו ויחשבום לענין טבעי, ונברר בתפילתנו לעצמנו כי אין טבע כל עיקר, והכל אך ממנו ית' בא לנו, מבלי סבה זולתו, ועל כן אך ממנו נבקש ונשיג. (שם עמוד קעט)

וצריך האדם לחפש עצות איך להקטין את החשש של התהייה על הראשונות, כי כל אשר יקטן חשש זה באמת, יכול לעומתו למעט בהשתדלות. ומהן... ב', להתפלל בכונה עד אשר יכיר לבבו כי הכל מה' הוא בא, ואם גם לא יצליח בהשתדלותו גזירת שמים היא, וכפי אשר תגדל ההכרה הזאת בלבבו יתמעט חשש התהייה... (שם עמוד קצג)

כתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", בחינת רצון היא מה שיוצא מתוך עבודת הלב, מסירות עצמו לגמרי, הקרבת כל הלב, דהיינו את האנכי כולו. ענין זה הוא בחינת הקרבן והתפלה וזוהי בחינת בית המקדש... (שם עמוד רכח)

...כאשר האדם מנקה את לבו ומתכונן ומבקש מאת השי"ת שיתן בלבו להבין וכו' ללמוד וכו' ולעשות ולקיים או שיתחנן לפניו ית' שישפיע ללבו שיהיה מיוחד אך לאהבה וליראה אותו ית' הרי תפלה זו עצמה היא הפתח כחודו של מחט שעושה האדם בעצמו, והיא היא בחירתו. (כשנסתכל, נבחין שהבחירה היא בשאיפה, האדם בוחר את אשר ירצה, אם את האמת המאשרת לבסוף, או את הנעים לפי שעה עכשיו. השואף מבקש ממי שבידו למלאות את חסרונו, הרי שהתפלה היא תולדת הבחירה)... (שם עמוד רמו, וראה עוד ביאורים לש"ע עמוד רנו)

...אך תפלה עליונה מאד היתה תפלת משה רע"ה, ודבקות עליונה כלולה בתפלות מבחינה זו. מצאנו שתיקנו חז"ל בנוסח התפלה "עשה למען שמך", "עשה למענך אם לא למעננו", ופירוש תפלה זו אינה חס ושלום שחסר להקב"ה ויצטער כביכול אם לא יעשה בקשתנו, כי הרי לא שייך אצלו חסרון כלל, אלא הכוונה שאנו מבקשים שיעשה למען שמו, למען גילוי שמו, פירוש כדי שיתגלה שמו וחסדו אלינו, ולא יחסר לנו בהכרת גילוי שלמות חסדו ית' על ידי דחיית בקשתנו. אכן מי שרעב ללחם ומתפלל על זה להשי"ת ומבקש עשה למענך - אם תפלתו היא באמת להשיג לחם כדי להשקיט רעבונו, אך כדי שיאות הקב"ה לבקשתו, לפי דמיונו, אומר שבהשגת הלחם יהיה קידוש ה', הרי אין זו תפלה הוגנת ואמיתית כלל, אלא רק כהערמה בעלמא.

עיקר גדר תפלה זו מושג רק כשעיקר שאיפת המתפלל היא באמת לגילוי כבודו ית', ושוכח וגם בטל אצלו רעבונו ללחם לעומת רעבונו לדבקות בו ית', אשר תגיענו בראותו חסדי ה' בנתנו לו את אשר יבקש. רק אם מרגיש כך בקרב לבו באמת, וזו היא תפלתו, אז זכה לגדר עליון של תפלה למען קדוש שמו, ותפלה זו מתקבלת... בבחינה זו היתה תפלת משה רע"ה, שבא להתפלל על קידוש שמו ית'. אם אמנם בכל נפשו ממש דבק בישראל, כאמרו "ואם אין מחני נא", מחייה ממש, שלא מצא שום אפשרות מציאות בעצמו בלי ישראל, אבל גם דבקותו לישראל היתה בשביל דבקותו השלמה בהקב"ה, משום שישראל הם המקדשים שמו ית' בעולם, וזהו כל מציאותם. ועל כן כשהתפלל "למה יאמרו מצרים" היתה תפלתו שלא יחסר בגילוי כבודו בעולם, ויתגלה בשלמותו גם על המצרים הפחותים. נמצא שתפלת משה רע"ה היתה תפלה עליונה לגילוי כבודו ית' בעולם בלא שום פגם כלל, ובזה זכה לישראל במחילת החטא ובמתן לוחות שניים... (חלק ב עמוד צ)

...וכן מה שאנו נוהגים להתנענע ולנגן בתפילה, כדי לעורר הכונה, ולכאורה שאנו משוים עמדנו בתפלה לעומת עמדנו לפני מלך בשר ודם, האם התנועות והנגונים בתפלתנו לא כחלול יחשבו חס ושלום?

אלא שעומק הענין הוא, שעיקר קדוש השם הוא ההשגה הפנימית הבהירה, וזה עולם עליון יותר, ונדחה מפני זה חילול שבעולם תחתון ממנו, כי במבט עולם העליון ההוא אין זה חילול כלל, כי שם מתחשבים רק עם הפנימיות, התכלית, וממבט התכלית דבר המביא לקדוש ה' הוא בעצמו קדוש ה'... (שם עמוד קפא, וראה עוד אברהם-תפלה)

האבות הקדושים הורונו ענין התפלה, וכבר אמרו ז"ל: "תפלות אבות תיקנום". ואם נתבונן יותר יתבאר לנו שהאבות למדונו את תוכן ענין התפלה על כל גדריה, עמקה והקיפה.

בתפלת אברהם אבינו על סדום נאמר (בראשית י"ח) "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע", ובבראשית רבה ובילקוט פירשו, הגשה למלחמה ולפיוס ולתפלה. וכן ברש"י: "ולכל אלה נכנס אברהם, לדבר קשות, ולפיוס ולתפלה". וכתב המהר"ל (בגור אריה שם) שכולם גדרי תפלה הם, שלש כוונות היו לו בתפלתו. "כי הדברים אשר דבר אברהם היו קצת קשים, והם עם זה פיוס... שאמר אולי יש חמשים צדיקים, וזה פיוס להקב"ה שיעשה בשביל הצדיקים, וגם היה מכוון בתפלה שהיה מתפלל שיעשה זה הקב"ה דרך תפלה". והוסיף שם המהר"ל, "ודע כי רז"ל במדרש הזה רמזו דבר נעלם מאד, כי כיוון אברהם נגד שלשה שמות, א-ל אלקים, ה', כי נגד שם אלקים שהוא מדת הדין דבר קשות, מלחמה, ונגד שם א-ל היא מדת החסד, דבר פיוס, ונגד ה' המיוחד אליו התפלה והרחמים... יש להתפלל דרך תפלה, והבן זה".

והדברים צריכים ביאור, כי בכלל יש להבין איך שייך בתפלה אופן של "מלחמה" כביכול, הרי לכאורה יש כאן חלול ה' חס ושלום בזה שטוען על משפטי ה', ועוד מהו גדר "דרך תפלה", ומה הענין העמוק שרמז אליו המהר"ל?

אך ביאורם של דברים אלו כך הוא, יש תפלה אשר בה מבקש האדם מהקב"ה למלאות חסרון, בין של עצמו ובין של אחרים, כי הוא מכיר שרק השי"ת הוא בעל היכולת למלאות משאלותיו. ובהכרה זו יכול לזכות שהשי"ת ימלא את בקשתו, כי מילוייה יהיה אמצעי לתוספת הכרה בחסדיו ית' ובכוחו וביכלתו, ובזה הרי מילוי הבקשה עצמה הנהו כלי לגילוי כבודו ית'. כך הוא גדר עניית התפלה. אמנם הקב"ה נותן לאדם את הדבר שבקש בתפלתו רק בזמן שהדבר המבוקש אינו סותר לחלקו בקידוש ה' ואינו עלול להפריעו בעבודתו. למשל, יש וחלקו בעבודת ה' הוא להיות בעל יסורים, ולכן לא תועיל תפלתו לבטל יסוריו, וזהו אופן התפלה שקראו ז"ל "תפלה" סתם, וזה ביאור מה שכתב המהר"ל שהתפלל שימלא ה' בקשתו "דרך תפלה".

ומהו גדר התפלה הנקראת "פיוס"? הוא שהאדם מתפלל למחילת עוונות בהרגישו שהם המפריעים את יחסי התקרבותו אל השי"ת ומונעים ממנו את השפעת טובו, כי אין נותנים כלים ואמצעים מהשמים על מנת לסייע לחוטא. וכן כתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות תשובה, שזהו גדר "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" וכו', שמונעים מהחוטא כל הטובות כדי שיאבד מהר ברשעו, אבל כשחוזר בתשובה ומבקש מהשי"ת שיחדש לו את השפעתו, ורצונו הוא שיתנו לו כלים חדשים, לאפשר לו עבודת ה', אז מתמלאת בקשתו, כי הוא יתברך לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ושתי בחינות אלו מוצאים אנו בתפלת אברהם בעד סדום. גדר תפלה סתם, שביקש שלא ימותו אנשי סדום בחמלתו עליהם בהיותם בריותיו של הקב"ה, ותפלה זו נובעת מההכרה העמוקה שהוא יתברך מקור החיים ואין עוד מלבדו שיוכל לעשות בקשתו, והוא "דרך התפלה" שהזכיר מהר"ל, כמבואר לעיל. ועוד נכלל בתפלתו גדר פיוס בהדגישו שאולי נמצאים שם צדיקים שיוכלו לחדש בסדום כוחות של תשובה, ובדרך זו יזכו להשפעת חיים מחודשת באופן המבואר לעיל.

ויש אופן שלישי של תפלה, שטוען הצדיק שהנהו סובל מהנהגת שמים שיש בה הסתר לחסדי ה', כי הכרתו בחסדיו ית' מופרעת על ידי זה, ורואה בזה כעין חילול ה' בתוך עצמו, ומרגיש שעבודתו סובלת מזה, ועל כן מחלה את פני ה' לשנות את ההנהגה, כי זולת זה אינו יכול להמשיך בעבודתו על טהרתה. אז, אם הצדיק הוא מאותם שנאמר עליהם "אבירי לב הרחוקים מצדקה", פירוש, שנוטלים בזרוע וזוכים במדת הדין, אפשר שיזכה במדת הדין במילוי בקשתו, כי יש הבטחה לצדיקים שלא יחסרו להם כלים לעבודתם, כמו שכתוב "ולא ראיתי צדיק נעזב". ובמצב כזה אפשר שישנה השי"ת את ההנהגה כדי לסייע לצדיק בעבודתו ולהסיר כל מכשול רוחני מדרכו. וזו היא בחינת תפלה של מלחמה, כי זוכה הוא בדין בזכות עצמו. וכוונה זאת גם היא היתה כלולה בתפלתו של אברהם אבינו על סדום, באמרו "האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך", חולין הוא לך וכו'. הרי ודאי שאברהם אבינו היה סמוך ובטוח שא-ל אמונה ואין עול וכל דרכיו משפט, גם אם לא יבינם לעומקם, ולא בא לטעון חס ושלום על צדקת הנהגתו יתברך, אלא בקשתו היתה כנ"ל, שלגבי השגתו את עוצם קדושת מידותיו יתברך יצא משהו לחולין על ידי איבוד סדום - "חולין הוא לך". וכמו כן יפריע לעבודתו החילול שיעשה בעיני אחרים, לכן ביקש לסלק את ההסתר הזה.

כשנתבונן בשלושה גדרים אלו נבין דברי המהר"ל שהבאנו לעיל, שדבור קשות הוא כנגד מדת הדין, ופיוס - נגד מדת החסד, ותפלה - נגד מדת הרחמים. כי דבור קשות שייך רק כשהצדיק זוכה בדין, ותפלה - גדרה נתינת כלים וסייעתא דשמיא למי שמשתדל בעבודת ה', וזהו גדר מדת הרחמים, ופיוס הוא תפלה לחדוש כלים לזה שכבר אבד הכל בחטאו, והיא במדת החסד הבלתי מוגבלת.

והנה לזכות בתפלה על פי הגדר השלישי - באופן של דבור קשות ומלחמה, אפשר רק כשהמתפלל עומד בדרגה עליונה של שלימות האמת, כשאין בבקשתו שום שמץ טענה כלפי הנהגתו יתברך, אלא רק שאיפה לראות בקידוש שמו יתברך. נמצא איפוא שתפלה באופן זה לא רק שאין בה מן החילול כלל, אלא הריהי גילוי גדול של קידוש ה', הבקשה כנה ועמוקה להסרת החילול.

אך מובן הדבר שסכנה גדולה כרוכה בתפלה מעין זה, כי אם תחסר למתפלל אף בחינה דקה במדת האמת של התפלה, יש כבר בזה חילול ה' ועלול הוא להענש קשות. וזהו הנאמר בילקוט איוב (תתק"ז):

"אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. ר' לוי אמר, שני בני אדם אמרו דבר אחד, אברהם ואיוב, אברהם אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, ואיוב אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, אברהם נטל שכר עליה, ואיוב נענש עליה, אברהם אמרה בשולה איוב אמר פגה".

ביאור הדברים: כי לאיוב נשארה נקודה של קושיא, אבל אברהם אבינו היה כולו קודש, ובאמרו האף תספה וכו' לא היתה אף נקודה כל שהיא של קושיא על הנהגתו ית', הוא היה כולו אך תפלה שיראה לו השי"ת את חסדי הנהגתו באופן שלא תהיה אצלו בחינת חילול והסתר חס ושלום, אלא שיוכל ללמוד מהנהגתו קדושת שמו יתברך, ויגל וירנן על רחמיו העצומים. והעיד השי"ת שאילו היו עשרה צדיקים בתוך העיר היתה תפלתו מתקבלת, וזה לאות על אמתת תפלתו, כי רק תפלה שהיא בשלמות האמת אפשר לזכות על ידה להשיג מבוקשו.

ולאור הביאור הנ"ל מתבארים לנו דבריהם ז"ל בענין זה בבראשית רבה (פרשה מ"ט):

"חלילה לך, חלול ה' יש בדבר..." וכן "נשבעת ואמרת שאין אתה מביא מבול לעולם, מה אתה מערים על שבועתך מבול של מים אי אתה מביא ושל אש אתה מביא, אם כן לא יצאת ידי השבועה", וכן "והם חובלים עלי דברים ואומרים אינו דן כשורה, פשפש דינא ואם טעיתי אתה הורינו, ועם עול פעלתי עם הראשונים לא אוסיף עם האחרונים".

והביאור הוא כנ"ל, שכוונת "מה אתה מערים" וכו' היא שיש כאן חשש של חילול ה' שביקש לסלקו, וכן הביאור במדרש להלן, כי חס ושלום לומר שהקב"ה יאמר אם טעיתי הוריני, אלא הכונה, אם נראה לך כטעות ואם כן מפריע לך בעבודתך, הוריני, פירוש, פרש לי, התפלל על זה. וידוע מאמרו של הגר"י סלנטר זצ"ל שתפלה על גילוי רוחני לעולם אינה יוצאת ריקם.

ובגדר זה נוכל להבין גם את ענין "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". כי ברור הוא שאין הכוונה שהצדיק גוזר דבר שהוא נגד רצון הבורא יתברך חס ושלום. אלא הענין הוא כאמרם ז"ל שיש צדיקים שכל העולם מתקיים בזכותם, שכל המתרחש בעולם אמצעי הוא שילמד ממנו הצדיק להתעלות בעבודתו הנשגבה. ואפשרויות אלו של למודי הצדיק הן הנותנות קיום לדור כולו, גם לשפלים שבו. כך מתפרש אמרם ז"ל שכולם חיים בזכות הצדיק, כלומר להיות כלים לצדיק, כגון שיוכל לראות את חסדי השי"ת העצומים שזן את העולם כולו בחינם. ובראות הצדיק הנמצא במדרגה גבוהה זו דבר שיש בו הסתר לכבוד ה', בדין שיבקש מהשי"ת שימנענו אף אם כרוך בדבר שינוי הנהגתו ית'. וזה שנקרא "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". אך מובן, שאם איש אחר שאינו בדרגה זאת יעיז לבקש דבר זה - לחטא יחשב לו. וזהו ביאור המדרש (ילקוט איוב תתקכ"ז):

"אמר הקב"ה שלא יאמרו בני אדם אף אנו מדברים בהקב"ה כאשר דבר אברהם והוא שותק לנו. אמר הקב"ה לא אחריש בדיו, לאברהם בלבד שתקתי, למה? שהוא שתק לי, אמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע וכו', ואחר כך אמרתי לו קח נא את בנך ושתק לי, אף אני אחריש לו אף על פי שאמר דברים קשים, שנאמר ודבר גבורות וגו', ומה גבורות דבר, דכתיב האף תספה, אמר אברהם שלא יאמרו אומות העולם כך הוא אומנתו להיות מאבד את הדורות באכזריות, דור אנוש, דור המבול, דור ההפלגה. אמר הקב"ה אני מעביר לפניך את כל הדורות ואם יעלה על דעתך עשיתי כהוגן למדני..."

והיינו שאברהם בגדולתו היה יכול להתפלל ככה, כי הרגיש בכל עומק הכרתו שאומות העולם יטענו שיש בזה חילול שם ה' ועל ידי זה הסתר חסדו בא לעולם, ומאהבתו להשי"ת לא יכול היה לסבול חילול ה' כזה. אולם בעקידה כשהדבר היה נוגע לעצמו - הוא שתק, וזה לאות שכל טענותיו היו רק למען גילוי שמו, ולכן הקב"ה החריש לו.

ובאותו אופן היתה טענתו של משה רבנו בסוף סדר שמות, "למה הרעותה לעם הזה", שאמרו ז"ל (מדרש רבה סוף פרשת שמות), באותה שעה בא משה והשיב דברים לפני הקב"ה, אמר לו למה הרעותה... בנוהג שבעולם בשר ודם האומר לחברו למה אתה עושה כן הוא כועס עליו, ומשה אמר לפני הקב"ה למה הרעותה לעם הזה? אלא כך אמר לפני הקב"ה נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול... ומעשה דור ההפלגה ושל סדומים... ומדת הדין היתה, העם הזה מה עשו... באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, מכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין". פירוש "בשביל ישראל אומר", שלא היה יכול לסבול הסתר כזה שעם ה' יהיו נתונים תחת שעבוד קשה כזה, וכך הוא דרכה של תפלתו הגדולה אחר חטא העגל, "למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם" וגו', כמו שביארנו כבר, ומניין אנו יודעים שמאהבת ה' באה תפלה זו? בראותנו שאם חטאו ישראל לא חסך דבורים קשים כלענה כלפיהם להוכיחם ולהדריכם בדרך ה', כאמרם בריש דברים רבה:

"דבר אחר, מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כ"ח), אמר הקב"ה כביכול למשה, הוכיחנו אחר ישראל, והוכיח את ישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם וכו', להקב"ה אמר למה יחרה ה' אפך בעמך".

והיינו כנ"ל, שבלמדו זכות על ישראל נחשבת לו גם טענה זו עצמה למצוה גדולה, כי הוכיח סופו על תחלתו שהוא כולו אמת וקדושה ואינו מבקש דבר אחר בעולם זולתי רוממות כבודו ית' וקידוש שמו מסוף העולם ועד סופו. כך הוא גדר "מלחמתם" של צדיקים בתפלתם אל הבורא יתברך. (שם עמוד קפג והלאה)

כתב הרקנטי בפרשת העקידה:

"דע כי ביום הכפורים נעקד יצחק אבינו ע"ה, ואז בקש אברהם אבינו ע"ה שיפתחו לו שערי בינה ותשובה לכפרה לישראל באותו היום... ולפיכך דע כי שערי תשובה פתוחין מראש השנה ועד יום הכפורים... דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, קרוב ודאי, שאלמלא שהשערים הללו פתוחין רחוק היה הדרך מאד, כי כל הבקשות שאדם מבקש מלפני ה' ית' לולא המקטרגין והמונעים שיש באותה בקשה, (פירוש שיש קטרוג בעצם הבקשה, וצריך ביאור), היתה בקשתו נעשית בין שיהיה צדיק או חטא, אמנם בהגיע דרך צפון, (היינו במדת הדין), ששם מעבר כל השאלות, אותן הכחות מערערים ואומרים נעמוד לדין עליה, ואם אינו ראוי לא ישיג בקשתו, והיא צפונה שם להיות לצדיקים, שנאמר וצפון לצדיק חיל חוטא, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ודאי (החוטאים נקראים בני אדם שחטאו כאדם אביהם, והצדיקים נקראים בני איש - הלבו"ש), ואלמלא עקידת יצחק אין אחד מכל הנבראים יכול להפיק רצון שאלתו מרוב דקדוק הדין במקום זה"...

ביאור דבריו הקדושים, כי אם מביטים על ענין התפלה מבחינה עליונה טמון בה קצת חילול. גדר מצות תפלה הוא שהאדם צריך לבקש על כל צרכיו, אכן כשהאדם מבקש מאת הקב"ה פרנסה, רפואה וכדומה, יש בעצם בקשתו מעין חילול ה', כי איך יעיז לספר להקב"ה מה חסר לו ומה יהיה טוב עבורו, כאילו שמסופק בזה שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, הרי מה שטוב עבור ה' ברוב חסדו לא ימנענו ממנו.

אולם ביאור הדבר הוא כי הורשינו וגם נצטווינו להתפלל על כל צרכינו, כי מה שנדמה בעינינו כטוב עבורנו - הרי בין כה וכה נעשה כל ההשתדלויות האפשריות להשיגו, ואם לא נפנה בתפלה אל מי שהיכולת באמת בידו, נפנה אל רשות אחרת, כגון הטבע או בני אנוש. אך מובן שיש בזה מעין חילול גם כן, כי בתפלתו ובבקשתו האדם מראה את הרגשתו כאילו השי"ת מונע ממנו דבר שהוא טוב עבורו לפי הבנתו, ואינו נותנו לו אלא בבקשו ממנו. ולכן רמז הריקנטי בהזכירו שיש דינים ועכובים על עצם ענין התפלה. אך גם מראה החילול הזה אפשר להסיר על ידי גילוי נקודה זאת של התבטלות לעומת הנהגתו יתברך על אף כל תמיהותיה המדומות, אותה נקודה פנימית שאברהם אבינו הנחילה לנו על ידי נסיון העקדה, היינו שנדע שכל בקשתנו היא רק לפי מה שאנו מבינים כטוב לנו בהשגתנו המוגבלת, אולם אנו מתבטלים בפני רצונו, ובטוחים שיעשה את הטוב האמיתי. האיש הישראלי בהראותו את עצמו מוכן לקבל את כל מה שישלח לו השי"ת ולקיים את רצונו ית' באהבה מתוך כל ההסתרים שיסובבוהו, מראה בזה שנקודת העקידה עדיין ערה בלבו, ובזה יכול גם לזכות למילוי בקשתו, ולסלק מעליו את הדינים והמקטרגים.

עיקר התפלה הוא בכוונת הלב, שבה מתעוררת נקודת האמת שבלבו ומצטרפת לתפלתו. והמתפלל בלא כוונה אף על פי שחייב להתפלל כדי שלא תשתכח תורת תפלה אבל לזכות בדרך תפלה כזאת קשה מאד. אשרי המכוון בתפלתו, כי על ידי זה זוכה שתפלתו תתקבל והרבה סייעתא דשמיא תלוי בזה. (שם עמוד קצב)

רגילים לחשוב שישנה, ויכולה להיות רק אמת אחת, כך הוא אולי בעולם המדע והטכניקה, אולם בעולמות הרוחניים כל עולם יש לו אמת בפני עצמה, מה שנחשב לאמת בעולם התחתון, עלול להחשב לשקר בעולם שלמעלה ממנו, כי כיון שאינו מתאים למציאותו של עולם העליון כבר נכנס לגדר השקר בעולם ההוא... (ראה שם עוד וערך אמת)

לבבו של אדם לא יראה את האמת שהיא למעלה ממדרגתו, בה במדה שמדותיו (אם רואה אם גאוה או תאוה וכדומה) כבשו את שאיפת לבבו, לא יבחין באמת המנוגדת להן... מזה יתברר לנו גדר המעשה. כשיגיע האדם לנקודת החיזוק שבמדרגתו (הנקודה העליונה של מדרגתו), אם לבבו דבק באמת אשר הכיר, ודאי שהשגתו תתבטא במעשה, והמעשה בהכרח יפעל להחליש את המדה המתנגדת לה, ולכן הערפל תולדת המדה שחוצץ בפני הכרת האמת, יתפזר לאט לאט, עד אשר קרני האור של המדרגה הבאה יזהירו קצת אל לבו, ואז אם שוב יתרכז לאחוז באמת שהשיג עתה, כבר הגיע להכיר האמת שהיתה מקודם חוץ למדרגתו...

יש דרך אחרת לעלייה, והיא דרך התפלה. התפלה מביאה את האדם לידי דבקות בלמעלה ממדרגתו, כי על ידה נפתחת בפני האדם דרך להגיע אל למעלה מאפשרות אחיזת ההשגה. הן אי אפשר להשיג את עצמותו ית', כל השגתנו מצטמצמת בהנהגתו - היינו במדותיו ית'. אך בתפלה הרי אנו פונים ישר אליו בעצמו, באמרנו "ברוך אתה ה'", אדרבא, נזהרין מלפנות אל המדות. והיינו מה שכתב המהר"ל ז"ל שהתפלה מגיעה אל הבחינה העליונה הנעלמת... אולם בתפלה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו ית', כי הלב בדבקותו יכול להגיע אל מה שאין השכל מגיע בהשגתו.

נוסיף להסביר כיצד יגיע אדם אל למעלה ממדרגתו על ידי התפלה. "קרוב ה' וגו' לכל אשר יקראוהו באמת", וכאשר השי"ת מתקרב אל הקורא אליו, שם יש פגיעה, (רש"י: פגיעה היינו תפלה), זו היא הדבקות. נמצא שאין הדבקות נעשית על ידי האדם לבדו, אלא שמלמעלה באים לעומתו עד שנשלמה הפגיעה. דבקות זו היא המענה אשר יענה ה' לקוראיו, ונבאר, הרי האדם נברא לעבודת ה', ואין בכל הגשמיות שלו אלא רק כלים שישתמש בהם לצורך הרוחניות, ואם כן גם בתפלתו עיקר בקשתו צריכה להיות רק לצרכי רוחניותו, וגם מה שיבקש בעניני העולם הזה יבקשנו כסיוע לעבודת ה', ואם כן, הלא תוכן התפלה אינו אלא בקשת לבבו להתקרב אל ה' ולידבק בו, וההתקרבות מלמעלה היא היא המענה.

אמרו רז"ל (סוכה ה') שמעולם לא עלה משה למעלה מעשרה ולא ירדה שכינה למטה מעשרה (טפחים). רמזו בזה לאי אפשרות עירוב הרשויות של העולם הזה והעולם העליון. אבל קיימת נקודה אחת בה נוגעים העולמות זה בזה, והיינו בתפלה. כי ההתקרבות שעל ידי שאיפת האדם ומענה השי"ת היא היא גדר הדבקות בין למטה ולמעלה. ומגיעה דבקות זה עד כדי כך שהגורמים החומריים הגדולים ביותר לא יפסיקו את האדם ממחשבתו בדבקות לבבו, ולא ירגיש בגורמים ההם כלל. זהו גדר אומרם רז"ל בענין תפלת שמונה עשרה, שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. פירוש, שיגיע לדבקות כזו אשר אף ענין של פקוח נפש לא יפסיק את כוונתו, ולא ירגישנו כלל. זהו גדר התפלה אש תזכה להענות בדבקות.

אמרו רז"ל "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת, ומתפללים שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת" (ברכות ל"ב). ופירש הרש"ז זצ"ל שקודם התפלה היו מתבוננים ומכינים את לבבם אל התפלה עצמה, (בלשוננו: לומדים מוסר ומתרכזים אל האמת בלבבם). ואחר כך, הנה מפאת גודל רושם דבקותם, לא יכלו לשוב למטה אלא לאחר שהייה מסויימת, כל כך גדלה דבקותם. (נעריך נא לעומת זה, את סילוק השכינה אצלנו בסוף תפלת נעילה ביום הכפורים, ועד כמה, תיכף אחרי התקיעה, תפלת מעריב היא בחפזון ובלי כובד ראש).

אפילו הכנה לתפלה גורמת התקרבות והענות ממנו ית'. הוא מה שכתוב "טרם יקראו ואני אענה", פירוש שהם עדיין לומדים מוסר להתבונן לשאוף אל הדבקות, והשי"ת כבר מתקרב לעומתם מלמעלה ומתדבק בהם. ואם יכירו בכל עניני העולם הזה כי המה כלי הכנה להתבונן בהם לשאוף אל הדבקות בו ית', אז השי"ת מתקרב אל ההכנה ההיא, זוהי השראת השכינה במעשי ידינו, גדר "השוכן אתם בתוך טומאותם". עדיין לא יצאו מתוך הטומאה, עדיין לא הגיעו לשלמות השאיפה, אבל לומדים מוסר ומתבוננים בביטול היש של העולם הזה כמטרה עצמית, ומכינים את עצמם לשאוף אל הרוחניות בלבבם - גם אז השכינה מתקרבת אליהם ושוכנת בם.

ויש שנענה בתפלתו, או אפילו רק בהכנתו אליה, עד שעושים לו נסים גלויים. נפרש את הענין, הן העולם הזה מוגבל בכל עניניו, גם הזמן והמקום הגבלות הם. (אי אפשר לנו להגיע ממקום למקום אלא אם נעבור כל השטח שביניהם, ובהמשך זמן מסוים). ההגבלות הללו הן אשר אנו קוראים "טבע", ואנו חושבים כי יש בהן ממש, ואי אפשר להתעלות למעלה מהן. אולם האמת היא כי ההגבלות האלה קיימות רק לצרכי עבודת ה', ולפעמים אפשר תתמעטנה או גם שתסתלקנה לפי שעה, כאשר דורשת זאת עבודת גדולי צדיקי הדורות. אך טעות גדולה טועה מי שרוצה להתגבר על ההגבלות שאינן רצויות לו על ידי השתדלותו לבטל הגבלות אחרות, כלומר על ידי נצלו תחבולות המדע והטכניקה וכדומה, ומתעלם מתוכנן הרוחני שהוא תכליתן האמיתי. סוף סוף דרך זו מביא אל החורבן. גזירת ההשתדלות "בזיעת אפיך תאכל לחם" - קללה היא, אלא צריך לדעת שכל ההגבלות הללו לצורך הרוחניות הן, לצורך נסיון בעבודת ה', וכשיתעלה הצדיק הגדול להדבק ברוחניות, עד שלא יהיה לו עוד צורך בהגבלות, ואדרבא, הן תפריענה לו בעבודה הרוחנית - אז תתבטלנה מאליהן, ונמצא שעלה על מדרגת בעלי נסים, שאין הטבע עומד בפניהם. זו היתה בחינת נסי יציאת מצרים וכן במשך כל הדורות באלו שהיו ראוים לנסים.

כשהמובחר והשלם שבצדיקים מגיע למדרגת הדבקות שבתפלה, או אפילו רק אל ההכנה השלמה אליה, לא תעמודנה בפניו גם ההגבלות של זמן ומקום והכל בא ממילא אל המצב הנצרך לעבודתו. זהו גדר קפיצת הארץ שנאמרה ביעקב אבינו ע"ה: "אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי", שהוא מסוגל לתפילה בדבקות מכמה טעמים - ולא התפללתי. יהיב דעתיה למיהדר וקפצה לו הארץ" (רש"י ריש ויצא). הוא רק הכין את עצמו לשוב למקום התפלה החשוב, וממילא שוב לא היה עכוב כלל, כי לעבודתו הרוחנית כבר לא היה צורך בהגבלת מרחק המקומות, אלא אדרבא, היה צריך שיהיה שם, וממילא היה שם, כי כל כלי נברא כפי הצורך לרוחניות בלבד.

והראו בזה ליעקב אבינו ע"ה כי בתפלה בא השי"ת לעומתו ומתקרב אליו, וכך מתהווה הדבקות, ועל כן בקפיצת הדרך הזאת בא הר המוריה לקראתו. וכבר הקשה הרמב"ן זצ"ל במה נשתנתה קפיצת הדרך הזאת מהא דאליעזר עבד אברהם, והענין הוא כי כך גדר התפלה והכנתה, שהרוחניות באה לקראת הצדיק המתכונן לשאוף אליה, וממילא גם ההגבלה, הכלי להשגת הרוחניות, משתנית במצב זה.

אבל יש עוד להתעמק בענין זה. כתב הרמח"ל זצ"ל שבהארת אורו ית' אין שינוי לעולם, כי לא שייך באורו ית' כל צמצום והגבלה, אלא שההגבלה היא במקבל, כי חלונות לבו של אדם עכורים המה, וכל שירבה לנקותן יכנס בהם האור יותר. וצריך לבאר לפי זה את ענין הענות התפלה, שהקב"ה מתקרב מלמעלה ממדרגת האדם הרי לעולם לא חסר מצד הארתו ית' וההכנה לקבל הארה יותר גדולה צריכה לבא מצד המקבל. אבל הענין כך הוא, טמטום הלב הוא מחיצת הברזל המפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים... כך נבקעת מחיצת טמטום הלב, על ידי מעשה המצוות ועבודת ה', האדם כורה מצדו והלאה, ומרגיש בכל הדרך את עלייתו ממדרגה למדרגה, ובתפלה, זוכה שכורים ומנקים כנגדו מלמעלה, ואינו מרגיש כלל איך ובאיזה אופן חלף ועבר עובי הטמטום. הוא מתפלל "וטהר לבנו" וכו', והקב"ה מטהר, פירוש מקטין את עובי הטמטום בשיעור שלמעלה ממדרגת האדם, והיא בחינת קפיצת הדרך הנ"ל.

זהו עומק הענין אשר על ידי תפלה אפשר להביא את משיח צדקנו, וכאמרם רז"ל בר' חייא ובניו (ב"מ פ"ה), כי ענין הגלות וטמטום הלב הם היינו הך... (חלק ג עמוד סג והלאה)

בברכת אהבה רבה אומרים: "ויחד לבבנו לאהבה וליראה" וכו' ויש לעיין בזה, איך יתכן להתפלל על בחירה? הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!

וכן "ותן חלקנו בתורתך", שפירושו, שחלקנו בבריאה יהיה אך בתורה, שלא יעניין אותנו דבר מחוץ לתורה, האם תתכן תפלה על כך?

נתבונן נא בגדרי התפלה: אמרו רז"ל (ברכות ה'), שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין לחברו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר (איוב י"ח) "טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ".

ועיין שם רש"י, שמבאר איך מרומזת התפלה בלשון 'נפשו', "ומה היא הנפש, זו תפלה, שנאמר ואשפוך את נפשי לפני ה'". הרי שמהות הנפש היא תפלה. וביאור ענין זה: כל שאיפה הרי היא ממילא תפלה, כי כך היא תכונת האדם, ששאיפתו החזקה מתבטאת בפנים לבבו - וגם בשפתיו - בתפלה. וכבר אמרו ז"ל גנבא אפום דמחתרתא רחמנא קרי, (הגנב על פתח המחתרת קורא לה'), כל אדם שואף ומתפלל תמיד - או אל השי"ת או אל כחות הטבע המדומים.

ב', ואני תפלה (תהלים ק"ט ד'), ועיין שם רש"י "ואני מתפלל אליך תמיד", בלי הפסק כלל, ואז כל אנוכיותי תפלה.

ג', ואתפלל אל אלוקי השמים, ואומר למלך אם על המלך טוב... אשר תשלחני אל יהודה... ואבננה" (נחמיה ב'), ולא פירש תפלתו לה' כאשר פירש בפרק א'. וכתב הרמ"ע מפאנו זצ"ל, שמה שאמר למלך זו היתה תפלתו, כי בדברו למלך כיוון להקב"ה. פירוש: כאשר דבר עם המלך ועשה לכאורה מעשה השתדלות על פי דרך של סבה ומסובב, לבבו היה מלא אך בתפלה להקב"ה. גם כשאדם עושה מעשה, לא יספיק בתפלתו, כי יבחין את המעשה כדבר צדדי, בבחינת קללת אדם הראשון, "בזיעת אפיך תאכל לחם", שצריך להשתמש בהשתדלות כדי להסתיר את מעשי השי"ת, אבל אין ההשתדלות גומרת לעצם הענין, ורק בתפלה פועלת בשלימות, על כן כל מהותו תמיד תפלה, כשעוסק אדם בתורה או במצוה, אם כוונתו לשם שמים, הרי זו היא השאיפה התמידית לדבקות שהיא התפלה המעולה, ומעשה עולם הזה בא רק בעקבות התפלה כדי לצאת ידי השתדלות.

ד', בתפלה יכול הצדיק לעלות להשגה עליונה מאד, ואפילו לבחינה שלמעלה מהבחירה, הן כתב הרמ"ק בריש תומר דבורה, שהחוטא עושה את העבירה על ידי כח שנותן לו הקב"ה באותו רגע ממש. ואם נתעמק נבחין שכאילו הוא ית' עושה המעשה על פי בחירת האדם, וכאילו צמצם יכלתו למען בחירת האדם, והאדם, כביכול, מכריח את הקב"ה להוציא לפועל את רצונו. נמצא שהוא ית' סובל עלבון גדול, כביכול, על ידי חטא האדם... ככל שיתעמק הצדיק בתפלה יותר יתמעט הפירוד שבינו לבין בוראו ית' ויראה כי עצם בחירתו נקודה דקה מאד היא, ובטלה במעשי ה' שהם המזכים לו את הכל ממש, עד שהוא מתפלל להשי"ת אפילו על עצם הבחירה.

התפלה באופן זה היא עצם הבחירה עצמה, הנקודה הדקה של חלקו של האדם במעשה הבחירה, וכל השאר הרי הוא אך מעשה ה'. זהו ענין התפלות על התורה, היראה והאהבה שהתקשנו בהן בראש דברינו.

אנו למדים איפוא, שהתפלה היא מהותו ובחירתו של האדם, ועלינו להעריכה כראוי לה. הבה נתחזק, ותועיל לנו התבוננות זו להעלות את תפלותינו היום-יומיות אל דרגת תפלת אמת! (שם עמוד סח)

עיין בספר נפש החיים (שער ב' פרק י"א) שמבאר שהתפלה צריכה להיות על צער השכינה, שמצטערת על הצרכים שחסרים לנו מחמת קלקול מעשינו, ולא נכוון לצרכי עצמנו. איתא בזוהר "דצווחי ככלבא הב לן בני, הב לן מזונא, הב לן סליחה ומחילה". הרי בקשה על סליחה תהיה כנביחת כלב, אם הכוונה היא שנקבל רק עבורנו. אולם מצד שני, ידועים דברי הגרי"ס זצ"ל שאנו צריכים להתפלל על צרכי הגוף, שאם נתפלל רק על צרכי השכינה יהיה השקר ניכר מתוך מעשינו, ותפלתנו מזוייפת מתוכה. אך בעונותינו הרבים נתמעטו הלבבות, והבטחון התמים נתדלדל, וגם כשנתפלל על צרכי הגוף יהיה קרוב בפה ורחוק מהלב רחמנא ליצלן, והתפלות מחוסרות כוונה. ואף על פי כן חייבים אנו להתפלל, כדי שלא תבטל תורת תפלה. במצב כזה ראוי להשתדל לכוון על דרך המוסר, היינו להתבונן בהתעוררות שבתפלה, ומוטב לנהל את המחשבה בכיוון הרוחני, כי מזה נתעלה יותר, ואז נזכה בע"ה שירגיש לבבנו גם בחינת בקשה, ועל ידי שנתרומם במחשבות אלה נתקרב אל ה' וישמע ה' את תפלתנו. (שם עמוד עג)

אתה ה' - אף ששאר הברכה הוא בלשון נסתר, פותחים ב"אתה" משום שבתפלה אנו פונים אליו בעצמו כביכול, דהיינו לעצמותו יתברך, נמצא שמבחינה זו דרגת התפלה היא למעלה מכל שאר הענינים שבעולם, כי על ידה מרגיש האדם דבקות כביכול אל עצמותו יתברך, שאי אפשר להשיגה כלל במחשבה, ומטעם זה כתב המהר"ל בכמה מקומות, שהתפלה היא מגיעה עד המדרגה העליונה הנעלמת. אך שאר הברכה מדברת מהנהגתו יתברך, ולכן היא בלשון נסתר. ואמרו רז"ל "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" (יבמות ס"ד). פירוש שהוא יתברך מקבל תפלת הצדיק בהופעת רצון רב כל כך כאילו שואף ומתאוה אליה, וענין זה הוא מדה כנגד מדה, שהצדיקים מתאוים לידבק בו בתפלה... (שם עמוד פב, וראה שם עוד פירושים)

תפלת הצדיק עבור הרשע, שעל ידה שואף הצדיק לעשות חסד עם הרשע, גילוי כבוד ה' יתברך גדול ונשגב, כי כל בחירה טובה הינה גילוי כבודו יתברך, ובחינה במעשה של חסד במסירות כזו הינה גילוי עוד יותר נעלה, ומאחר וסבת הגילוי הזה היוו חטאי הרשעים, שכן הם גרמו לצדיק להתעורר לתפלתו ולחסדו, באים הם לידי תיקונם בזה, כי גרמו לגילוי במקום ההסתר שנעשה על ידם, ושוב אין צריכים הרשעים לתיקון בדרך של עונש, כאשר הקב"ה ממלא את בקשת הצדיק ומציל את הרשעים מרעתם, נוצר שוב גילוי גדול מהכרת טובה הרבה לקב"ה ששופע לבו של הצדיק בראותו את חסדי ה' הבלתי מוגבלים. בדרך זו מועילה תפלת הצדיק בעד חבירו, כיון שהוא נעשה כלי לעליית הצדיק בגילוי מדת החסד והכרת טוב לקב"ה. כך הועילה תפלת רבי מאיר על שכניו הבריונים שיעשו תשובה, פירוש שהקב"ה יעלה את נקודת הבחירה שלהם... (שם עמוד פו)

...ועוד חידוש למדנו במשנה שם (מכות י"א), "משנגמר דינו מת כהן גדול, הרי זה אינו גולה"... "אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו חוזר במיתתו של שני". ומפרשת הגמרא, זה שנמשח בימיו מאי הוה ליה למעבד (פירוש, הרי עדיין לא היה כהן גדול כשהרג זה)? ומתרצת, היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש.

לכאורה תמוה, וכי ימות משום שלא התפלל שיטעו הדיינים בדין? אולם הביאור הוא, שאם מתפלל הצדיק עבור הרשע, והחטא מגיע על ידי זה לתיקונו כמבואר לעיל, הרי בדין שמים כבר נפטר החוטא מעונשו, ואינו זקוק עוד לתיקון על ידי גלות, במצב כזה מסבבים מן השמים שיראו בית דין איזו זכות בעד הרוצח, כי זהו גדר "אלקים נצב בעדת א-ל", שהקב"ה נותן בהם דעת ומנהל את הכרעתם אל האמת הפנימית המוחלטת הידועה אך למעלה... (שם עמוד חפ)

וכן הוא בנפש, הכרות פנימיות שהשיג לבו של אדם עלולות להטשטש, ולכן עצה טובה היא לקשר אותן עם סימנים חיצוניים, בכגון זה אמרו רז"ל (ברכות ו') "כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו", כי על ידי קביעת המקום זוכר הוא רשמי כל התפלות שהתפלל במקום ההוא, ובכולם נעזר להעמיק את דרגת פנימיותה של תפלתו הנוכחית, וגם לשמור עליה מטשטוש רשמי הלב בעתיד.

מצינו אצל האבות הקדושים שהשתמשו בדבר חיצוני, כגון מקום, להתעוררות לעבודה פנימית. אברהם אבינו ע"ה ממנו לומדים עיקר ענין קביעת מקום לתפלה... יצחק אבינו ע"ה היה רגיל להשתמש, לשם התעלות רוחנית בתפלתו, בהתעוררות הבאה מרשמי המקום המקודש. עיין רמב"ן בפרשת חיי שרה על הפסוק "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי (בראשית כ"ד ס"ב), ויתכן שהיה יצחק הולך תמיד אל המקום ההוא, כי הוא לו מקום תפלה בעבור הראות שם המלאך"...(שם עמוד קכט)

הדרך הראשונה של חינוך, היינו שיחנך האדם את עצמו לעסוק באמונה גם באופן חיצוני. ירגיל את עצמו לומר תמיד בכל הזדמנות "ברוך ה'", "אם ירצה ה'", "בעזרת ה'" וכדומה. וכן ידקדק לקיים מצות תפלה, גם אם עדיין מתפלל בלי כוונה, כיון שהתפלה היא ביטוי האמונה בהקב"ה, ואף שתפלתו עדיין חיצונית, עוסק הוא על כל פנים בביטוי דברים של אמונה. (שם עמוד קסא)

ויש מבחינות אלו של התבטלות גם בעבודת התפלה, הן כתב המהר"ל שהתפלה מגיעה לנקודה העליונה הנעלמת, כלומר שעל ידי התפלה אפשר לאדם להתדבק בבחינות שמעל הסתר העולם התחתון. ולכן נאמר בגדר התפלה "עיניו למטה ולבו למעלה" (יבמות ק"מ), עיניו למטה - זהו גדר ביטול היש דלמטה, שיתבונן האדם שהבלי העולם הזה הבל המה, ועל ידי זה יהיה לבו למעלה, בהתדבקות ברוחניות עד הבחינה הנעלמה, שהיא בחינת החכמה העליונה וכנ"ל. כן ראינו לעיל שיזכה גם בגלל התבטלותו על ידי יסורים שיהיה לבו דבק למעלה, למקום שאין השגת שכלו מגיעה אליו. (שם עמוד קמא)

נפרש דברים אלו יותר. נוסח הברכה הוא "ברוך אתה ה'" וכו'. ופירשו הראשונים ז"ל שה' הוא מקור הברכות. ביאור הדבר, כל התפשטות הגילויים בבריאה באה ממנו ית', וברכה היא ריבוי והתפשטות הרוחניות הזאת, וממילא מתרבה על ידי זה גם הגשמיות ככלים לרוחניות. אבל ריבוי הגשמיות בלי ריבוי תוכנה הרוחני אינה ברכה אלא קללה לאדם, שנעשה משועבד לגשמיות כעבד, ואינו יכול להשתחרר ממנה, ומבטאים אנו בברכתנו שה' הוא מקור הברכות, מקור התפשטות הרוחניות בבריאה, וממילא כל הכלים באים ממנו ית'. ועיין ב"נפש החיים" שער ב' פרקים ב'-ד' שכתב שאין כוונת מלת ברוך שבח ותהלה לה', אלא תפלה ובקשה לתוספת וריבוי השפעתו בעולם. ויש להבין מדוע לא נאמר שתוכן הברכה הוא רק שבח לה' שמכירים בו שרק הוא מקור הברכות ולא אחר?

כך הוא הסבר הדברים. הנה כל מה שירגיש האדם לחסרון - ישאף למלאותו, ובמקום שאיפה - שם תפלה למילוי השאיפה, כי כשמרגיש האדם את עצמו חסר, בהכרח פונה הוא אל המקור לקבל משם צרכו ולהשלים חסרונו. לכן הנמצא בחשכת עולם הזה וטועה וחושב, למשל, את העשיר למקור הכסף, ממילא פונה אליו להשלים חסרונו. אך המאמין, היודע כי המקור האמיתי לכל הוא השי"ת, ממילא פונה אל השי"ת למלאות חסרונו. הרי שהרגשת החסרון בהכרח תביא את המאמין לידי תפלה, ומאידך גיסא, כל עוד שאין האדם מרגיש את חסרונותיו עד כדי שאיפה למלאותם ולפנות אל השי"ת בתפלה - עדיין לא חש בחסרונות לאמיתם, ולפי המבואר לעיל, אי אפשר להכיר את שבחו ית' באופן ישיר, אלא רק מתוך הכרת שפלות וחסרון עצמינו. לכן השבח האמיתי לבורא ית' הוא, אם נבוא בהכרת חסרוננו עד לבחינת תפלה, להרגיש את הצורך למילוי חסרוננו ולפנות בתפלה אל המקור האמיתי והיחידי למילויים, ולהכיר בזה את גודל חסדיו ית'. זהו הגדר האמיתי של אמרנו "ברוך" - הכרת שבחו על ידי תפלה ובקשה לריבוי שפעו ית'. (שם עמוד רעג)

האדם שאינו מוצא סיוע לעבודת ה' בכל המקרים הקורים לו, זה לו לאות שהוא רחמנא ליצלן ביד יצרו לגמרי. אין לו עצה אלא להתפלל אל השי"ת שיגביה נקודת בחירתו, דהיינו שיתבטלו ממנו שאיפותיו הרעות, ובחירתו מעתה תהיה בענינים יותר גבוהים, וייעשה ער ורגיש לסייעתא דשמיא התמידית שהשי"ת משפיע לו בכל עת ובכל רגע. תפלה כזו הנובעת בכנות מן הלב, מתקבלת בודאי, כדברי הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שגם בזמננו, שננעלו שערי התפלה, בדוק ומנוסה הוא שתפלה על רוחניות לעולם מתקבלת...

...נפל להו (לאנשי כנסת הגדולה) פתקא מרקיעא, דהיה כתיב בה אמת וכו', אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתה, מסרוהו (ליצר הרע של ע"ז) ניהליה וכו'... שראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של ע"ז שבו ראו סיבת החורבן, והיו מוכנים לוותר תמורת זה על השכר הגדול הכרוך במציאות יצר הזה וכיבושו... מכל מקום לא התענו עד שנפלה להם פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה "אמת". ההסבר הוא שלולא זה לא היו בטוחים ששאיפתם לבטל יצר הרע של ע"ז הינה טהורה ואמיתית לגמרי. אילו נשארה בפנימיותם נקודה דקה אחת של התקרבות לע"ז או אילו מקור רצונם היה הנוחיות, להקל מעליהם את קושי מלחמת היצר, יודעים היו שלא תהא תועלת בתפלתם, כי רק תפלה אמיתית מתקבלת. אך כאשר הודיעו להם מן השמים ששאיפתם אמת היתה, רק אז היו יכולים להתחזק בתפלה ובתענית.

קל וחומר לפעוטים כמונו, עד כמה צריכים אנו לחיזוק שתהיה תפלתנו להגבהת נקודת הבחירה - דהיינו לביטול השאיפות הרעות - אמיתית. ואף אם נגיע לזה שתפלותינו לצרכים גשמיים תהיינה אמיתיות, עדיין ספק הוא בתפלותינו לעזר ה' ברוחניות. אכן, כיון שבעונותינו הרבים בכל הכלים הניתנים לנו אנו מבחינים רק את צד ההסתר, לכן רק התפלה פותחת את עינינו ולבנו שנתחיל לראות את צד הגילוי, התפלה היא עיקר בעבודת התשובה שלנו, ובלעדה תחסר לנו התחלה. אם כן, בנפשנו הוא להתאמץ בעבודת התפלה, שתהיה תפלה אמיתית לבטול ההסתר ולפתיחת שפע רוחני בעזרת השי"ת. (שם עמוד רעז)

לשם מה ניתנה לאדם הרגשת אנוכיות חזקה כל כך? ברור ששאיפה אדירה זו נצרכת לנו כי רק על ידה יהיה לנו כח הדחף להגיע אל דרגות גבוהות בעבודת ה'... אבל כלי מסוכן הוא זה, ואם לא משתמשים בו כהוגן יש בכחו לדחות האדם לגמרי מעל בוראו חס ושלום. כדי להרגיל את האדם להשתמש באנוכיותו אך ורק לעבודת ה' ולטובת זולתו נתנה לנו התורה את המצוה הכוללת "ואהבת לרעך כמוך", דהיינו יתרגל ללמוד מאנוכיותו את צרכי זולתו, ומרגשי עצמו ילמד להימנע מלפגוע ברגשי חברו... וגם ישתדל להשיג מדרגה עוד נעלה מזו, דהיינו לרצות בעד חברו כל מה שרוצה בעד עצמו...

מובן שדבר זה דורש התהפכות מן הקצה אל הקצה מטבעו והרגלו של האדם. השער הראשי שבו יתקרב האדם ליכולת ההשתנות הזאת הוא עבודת התפלה. בתפלה מכיר האדם את בוראו שהוא המשפיע לו כל חיותו, וגם את אנוכיותו, ולומד להכניע את עצמו לפניו ית'. הרי אמרו ז"ל שתפלה היא במקום הקרבנות (ברכות כ"ו), וכבר נתבאר במקום אחר מה שכתב מהר"ל שעבודת הקרבנות היא להורות ביטול כל הויה אחרת כלפי הויתו ית' היחיד והמיוחד...

לימוד התורה מאידך גיסא, לכאורה נראה שעלול הוא להגדיל את אנוכיות האדם, שהריהו מתגדל בידיעותיו החדשות, וכל שכן אם זוכה לחדש חידושי תורה הרי לכאורה לא ימלט מהתפאר בהם בלבבו... אין עצה אחרת אלא שמוכרח הלומד לצרף ללימודו את עבודת התפלה כדי שירגיל את עצמו להתבטל אל השי"ת ולהכיר שה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ושהאדם "לית ליה מגרמיה כלום". וכבר ידוע מכל גדולי הדורות שלעומת גדולתם בתורה גם תפלתם הבקיעה שחקים. ומי לנו גדול מר' עקיבא שעליו אמר משה רבינו ע"ה (מנחות כ"ט) "יש לך אדם כזה בעולמך ואתה נותן תורה על ידי?" ואמרו עליו בגמרא (ברכות ל"א) "אדם מניחו בזוית זו מוצאו בזוית אחרת... מפני כריעות והשתחויות". מעוצם דביקותו בתפלתו. ודי בזה לבייש את אותם החכמים בעיניהם, שחושבים את עצמם כה גדולים בתורה עד שמותר להם להקל בעבודת התפלה... (חלק ד עמוד לג)

...וישנן מצות שאי אפשר להשיג את פנימיותן אלא במדרגה גבוהה מאד, אחת מהן היא התפלה.

"מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כ"ח). אם תפלה היא רק שמבקשים מה' מה שרוצים, קשה להבין פסוק זה, כי מה ענין תורה לתפלה. אבל אם תפלה היא דבר התלוי במדרגה, היינו לתת ביטוי לשאיפה לעלות בעבודת ה', ולבקש ממנו לשמור אותו מן המפריעים מעבודתו ית' ושיזכה לסייעתא דשמיא כדי שיוכל לעובדו בלי עיכובים - אז אפשר להבין שלא תיתכן בלי תורה. וכן כתב מהר"ל בספר נתיבות עולם (נתיב העבודה פ"ב), כי אם אין האדם שואף לתורה ולמצוות באמת בכל לבו, איך יתכן שיתפלל על סיוע לרוחניות. הרי אין אדם מתפלל אלא על מה שהוא מרגיש שהוא חיוני לו ונחוץ לו ביותר. ואדם המסיר אזנו משמוע תורה הרי זה לאות שאין לו חשק ושאיפה לתורת ה', ואיך תהיה תפלתו תפלה מאחר והוא אינו שואף לרוחניות.

אבל למה תפלתו "תועבה"? ביאר מהר"ל (שם) כי זה שלבו רחוק מתורה, ודאי שתפלתו אינה אלא על עניני הגוף, ותפלת המגושם תועבה היא בהכרח, כמו שתפלת השכור תועבה (עירובין ס"ד), כי השיכור אבד שכלו ונשאר רק גופו, וגשמיות לשם גשמיות היא שקר ורע, ונמאסת לפני הקב"ה. גדר התפלה הוא הדביקות בו ית', היינו הרצון העז להתבטל אל רצונו ית', וזה יתכן רק אם תפלתו על הגשמיות היא בגדר סיוע לרוחניות כנ"ל. אבל אם מבקש מאת השי"ת שיתן לו תאוותיו ורצונותיו הפחותים, כמה זר ומוזר הוא זה, וכמה מאוס הוא לבקש דבר נבזה כזה מאתו ית', שהוא קדוש בתכלית הקדושה. ובכן מסיים המהר"ל, בודאי תפלה כמו זו תועבה היא להקב"ה, והוא כביכול מסיר אזנו משמוע אותה כמו שהאדם מסיר עצמו מלהביט בדבר המתועב אצלו.

ולפי זה מיושבת קושיא יסודית בענין התפלה. כי הנה הרבה נבוכו בזה, למה צריך האדם להתפלל אל ה', לכאורה אם המבוקש טוב לאדם, הרי השי"ת רוצה בטוב ויתן לו גם בלי תפלה, ואם רע לו איך יתן לו על ידי התפלה? על שאלה זו עונה מהר"ל (שם) "כי התפלה להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השי"ת שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה". הכונה לפי המבואר לעיל, שאם האדם מרגיש חסרונו בעבודת ה', ושואף לסייעתא דשמיא, ושאיפה זו היא היא תפלתו, אז יתן לו ה' מה שהוא מבקש, כי השאיפה החזקה היא ה"פתח של מחט" שעל ידו יהיה ראוי לסייעתא דשמיא.

הנה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן ק"א ב') שהאדם "לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש". ולומדים זאת מתפלת חנה, כי כל המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, וכל שכן שלא יגביה קולו (ברכות ל"א). הטעם למה צריך לבטא תפלתו בדיבור ולא די בכונת הלב, אף על פי שהשי"ת יודע מחשבות לבנו, כתב המהר"ל (שם) כי "האדם הוא נחשב אדם מצד הדיבור... וכאשר אין האדם מתפלל ומבקש בדבור אין כאן מקבל... ולכן צריך שיהיה מבקש חסרונו בדבור, ואז הוא מבקש חסרונו במה שהוא אדם חסר". ביאור דבריו ז"ל, כי היות האדם גשמי, כל מה שנאמר רק במחשבה איננו אמת אצלו. הרי אנו רואים שכל חסרון שהאדם מצטער עליו באמת, הוא מוציאו בפה. האדם מגודר כ"חי מדבר", ועל כן פנימיותו אינה מאומתת אלא בדיבור.

אבל קשה, אם כן, למה לא גם ישמיע קולו, ומה שייך זה לחסרון אמונה? על זה כתב מהר"ל דבר עמוק, וביאר "כי התפלה הוא שמאמין בו ית' שיעשה בקשתו, והאמונה בו ית' הוא דבק במדריגה העליונה הנעלמת... וזה שמשמיע קולו בתפלתו אין מגיע אל המדרגה העליונה הנעלמת, כי המשמיע קול הוא נשמע ונגלה, וכל דבר שהוא נגלה אינו דבק במדרגה העליונה כי העליון הוא נסתר... ולפיכך הוא מקטני אמנה". והנה כבר ביארנו שגדר "המדרגה העליונה הנעלמת" אצל מהר"ל הוא הפנימיות הצרופה והטהורה והנה אף שאין הפנימיות אמת אצל האדם אלא אם כן היא יוצאת לפועל באיזה אופן בדבור או במעשה, כנ"ל, ביאר כאן מהר"ל שכל יציאה לחוץ שהיא יותר מן המוכרחת סותרת היא לפנימיות. גדר האמונה והדבקות הפנימית הוא שהאדם עם השי"ת לבדו, ואם עבודתו ניכרת לאחרים מיד היא נפגמת, כי הרי האדם עצמו יודע מזה ואי אפשר שזה לא ישפיע על דרגת ה"לשמה" שלו.

נמצא שהאדם תפוס בין שתי הקצוות. לא יבטא כלל, חסר הוא באמיתת הרגשתו, יבטא יותר מדי, נפגמה טהרת כוונתו. אבל כך הוא גדר העבודה בעולם הזה, האדם יכול רק להשתדל להתקרב צעד אחר צעד לעבר השלמות ולעולם לא יגיע אליה...

כך הוא גדר מצות התפלה, מצוה הדורשת לקיומה האמיתי המדרגה היותר גבוהה שאפשר להשיגה בעולם הזה. (שם עמוד ס)

סוד קבלת תשובה כזו על ידי הקב"ה טמון הוא בכח התפלה. כבר אמר אא"ז גאון ישראל זצ"ל בכתביו שאף שלאחר החורבן ננעלו שערי תפלה, בדוק ומנוסה שעדיין ישנה תפלה אחת שנענית בכל עת ובכל מצב, והיא תפלה לסייעתא דשמיא ברוחניות. ועוד כתב הוא ז"ל (במכתביו שבאור ישראל סימן י"ד) שזוהי העצה היחידה לבקע טמטום הלב. זהו ה"פתח כחודו של מחט" שבו הולכים לקראת השי"ת... (שם עמוד עז)

הנה כבר ביארנו מאז שגדר "תמה זכות אבות" הוא כשהאדם נראה כל כך רחוק מהשי"ת עד שלכאורה אין לו שום שייכות פנימית למדותיהם של האבות הקדושים ע"ה, ואפילו במצב כזה אל יפסיק אדם מלשאוף אל השלימות, כי אין שום מדרגה בעולם שלא יגיעו שם רחמיו ית', וזהו גדר הזכרת מדות הרחמים שהיא תפלה מעומקא דליבא משפל המדרגה, שיעזרנו השי"ת להתנער מהעפר ולהגיע לשלמות עליונה. ויש הבטחה ממנו ית' שתפלת הציבור בענין זה לעולם אינה חוזרת ריקם... (שם עמוד פב)

האדם עלול תמיד לעליות וירידות במצבו הרוחני, והיינו מה שקראו ז"ל "גדלות דמוחין וקטנות דמוחין", וכן "ימי אהבה וימי שנאה". העצה היא שבהיות האדם במצב גדלות דמוחין יתפלל מעומקא דליבא לסייעתא דשמיא, היינו שיעזור לו השי"ת כשתגיע שעת קטנות.

אבל האדם הוא בעל גאוה וחושב כי בעצמו יעשה הכל ואינו צריך לתפלה, ובהיותו בשעת גדלות דמוחין יחשוב כי כך יהיה תמיד ובעצמו יעמוד בחיזוקו וכדומה, ובכך בהגיע זמן הקטנות הוא נופל חס ושלום. וזהו מה שטענו חז"ל נגד עם ישראל "כפויי טובה בני כפויי טובה... כשאמר הקב"ה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו', היה לכם לומר תן אתה" (ע"ז ה'), פירוש, שהיה להם להתפלל שיעזור להם ה' שלא ירדו ממדרגה זו לעולם. ולמה באמת לא התפללו על כך, מפני דק שבדק של חסרון הכרת הטוב, "שלא היו רוצים להחזיק לו טובה".

אין לנו אלא ללמוד מזה שלא לחשוך את תפלותינו, כמו שאמר הגרי"ס זצ"ל שאף שאמרו ז"ל שבזמן הזה שערי תפלה ננעלו, היינו תפלה לצרכים גשמיים, אבל תפלה לסייעתא דשמיא ברוחניות תמיד נשמעת, ובדוק ומנוסה הוא, רק בזה ננצל לכשיגיע זמן קטנות דמוחין. (שם עמוד רכו)

אבל הדרך השניה היא דרך התפלה, דרך "קונה עולמו בשעה אחת". שהיא דרך ישירה להתקרב אל השי"ת אף על פי שעדיין לא תוקן טמטום לבנו, וכמפורש בגמרא (ע"ז י"ז) במעשה דר"א בן דורדיא שזכה לתשובה ולדבקות עד שיצאה נשמתו בבכיה וכו' ויצאה בת קול ואמרה ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא. הוא זכה לזה על ידי בקשת רחמים כדאיתא שם... "הניח ראשו בן ברכיו וגעה בבכיה ומת", כלומר, הוא בא לידי ההכרה שהוא בעצמו צריך לבקש רחמים ובא לידי תפלה אמיתית פנימית, עד כדי דמעות ועד כדי מסירת נפש. חידוש גדול למדנו בזה, שאם נתעורר להתפלל באמת על ההתקרבות אליו ית' שיבטל כל טומאותינו וטמטום לבבנו, ונגיע לידי זה על ידי התעוררות כי הננו עם השי"ת תמיד, וקרוב הוא אלינו, ורק אנו צריכים לבקשו באמת, נזכה לבחינת קפיצת הדרך רוחנית - מעל כל מחיצות הטמטום המעכבות - לדבקות בו באמת, וככל שנתייחד בזה יותר נצליח יותר בעזרת השי"ת... (שם עמוד רסא)

כבר ביארנו כמה פעמים שאין אחד יכול לפעול על חברו בענין הבחירה עצמה אלא רק בענין נקודת הבחירה. ובדרך זו פעל רבי מאיר על שכניו הבריונים על ידי תפלתו עד שחזרו בתשובה (ברכות י' א'), היינו שבתפלתו זיכה להם סייעתא דשמיא להגביה את נקודת בחירתם עד שלצער תלמידי חכמים כבר לא היה בשטח בחירתם, ודבר זה אפשרי רק אם המשתדל פועל לגמרי לשם שמים, כי אז נעשה השני כלי לעבודה טהורה זו של המשתדל, ובזה זוכה להגבהת נקודת בחירתו. ובאופן זה פעולת תפלת כהן גדול כלפי הרוצח בשגגה לפוטרו מגלות, היינו שבזכות זאת מקבל הרוצח סייעתא דשמיא שתעזרנו לתקן את חטאו גם בלי צורך לגלות. אבל אם חסר בלשמה של המשתדל לא יצליח בזה... וזהו גם גדר "כל העמלים עם הציבור יהיו... לשם שמים"... (שם עמוד רעא)

הרבה פעמים אנו מתפללים וגם עושים תנועות כאילו מתפללים בדביקות, אבל באמת הכוונה הנכונה ממנו והלאה, איך לא נרגיש את חומרת ענין תפלה כזו אשר בשקר יסודה. כמה יש בה מן הזלזול וכמה היא פוגמת עיין זוהר (יתרו סז): דארים ידוי לעילא ולאו... בצלותין... אתלטייא מעשרה שולטנין ממנן... (מי שמגביה ידיו למעלה... ולא בתפלה... יהיה מקולל על ידי עשרה שליטים הממונים... להגביה אותה תפלה... לתת יקר לשם הקדוש... ולהוריק ברכות למטה לברך מי שמברך אותו... ואם הוא לבטלה, אותם עשרה מקללים אותו ברמ"ח קללות ורוח טומאה שורה על אותן ידים, כי דרכה להיות שורה על מקום ריק... ולא יראו פני ריקם.

הרי שבתפלה בלי כונה אדם מביא על עצמו קללה חס ושלום ולא ברכה, כי הרמת הידים ושאר תנועות חיצוניות שאינן מתאימות לפנימיות הרי הן שקר והיינו קללה. ואם אין אנו מרגישים כל זה הרי זה סימן שאנו מטעים את עצמנו. (חלק ה עמוד קמט)

ואם נאמר אם כן מה נעשה אנו שאנו דור חיצוני, דור של ערב רב, ומה תקוה יש לנו? אין זה קושיא כי אדרבה זהו עיקר העבודה, לשאוף ולטרוח ליכנס מחיצוניות לפנימיות שזוהי התכלית - גילוי אור מתוך חושך. ועיין זהר ויגש (ר"י):

לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אישתמע, ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר, וסימנך והקל נשמע, קל בלא וא"ו נשמע, דא היא צלותא דהיא בחשאי... קל בלא וא"ו דא היא צלותא דלתתא דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא ביה.

דבר נורא מלמד לנו הזהר, שעיקר תפלה היינו צלותא תתאה, היינו דוקא מתוך הפחיתות והגשמיות, (והיא "קל בלא וא"ו", כי וא"ו היא התחברות בין ה"א תתאה לה"א עילאה דשם הוי"ה, והיא כנגד עולם היצירה המחבר בין עולם העשיה (ה"א תתאה) ועולם הבריאה (ה"א עילאה). וקל בלא וא"ו היינו שחסר לאדם התחברות זו והוא מרגיש חסרונו). וזהו ענין התפלה - הבעת השאיפה לעלות מתוך הגשמיות לרוחניות. דוקא קל בלא וא"ו - שאינו שלם (על כן צריך להיות בלחש מפני הבושה בחסרון), אבל איהו אזל לאיתחברא לוא"ו - ששואפת לשלימות - היינו תפלה. (שם עמוד קצג)

כתב הרמ"ק ז"ל בענין אמירת השמות של קבלה מעשית, שאינם מועילים אלא אם כן האדם הוא במדרגה שהענינים המתגלים בבחינת השמות ההם הם גלויים לו בלבבו, כי אז יש לו דביקות אל השמות ההם, היינו שהגילויים שבשמות ההם נמצאים בו במציאות. ושמעתי זה גם בענין אמירת י"ג מדות הרחמים, שדייקו במה שכתב רש"י בפרשת כי תשא (ל"ג י"ט): ...הוי מלמד את ישראל לעשות כן. כי המדות האלה צריכות להיות מציאות בתוכנו (באופן המבוארים בספר תומר דבורה לרמ"ק), ורק אז מועילה קריאתן. וכן איתא בילקוט ישעיה על "כל הנקרא בשמי" וגו' (ישעיה מ"ג ז') "וכי אפשר לו לאדם ליקראות בשמו של מקום, אלא נקרא המקום רחום... אף אתה הוי מרחם ועושה מתנת חנם"... אלא על כרחך שאין קריאה אלא אם היא מציאות בתוכנו, וחיצוניות שהיא רק "כאילו" אינה כלום. (שם עמוד רלד)

אז"ל הקובע מקום לתפלתו וכו' (ברכות ו'). מקום היינו מקיים, כנ"ל, מצוות במעשה פועלות בפנימיות, ופנימיות האדם נראית במעשים שהוא עושה, אפילו דקות הפנים מבצבצת במעשיו. כל דבר שהוא מכובד אצלנו קובעים לו מקום, שזה המקום נשמר אך בשבילו... אם התפלה קבועה בלבו, בהכרח יקבע לה מקום למעשה, ולהיפך, הקפדה על מקום קבוע תפעל על פנימיותו להגדיל ערך התפלה בלבו, והיינו בחינת מקיים.

עיקר התפלה הוא הרגעים של דביקות שאנו יכולים להפיק ממנה. דביקות זו לא תעלה בידינו בלי קביעות.

...קביעות מקום לתפלתו בין בחיצון בין בפנים היינו דביקות, וכל דביקות היא התבטלות אל השי"ת. אברהם אע"ה התבטל לפני ה' בענוה (אנכי עפר ואפר) ובחסד, ומי שרוצה ללכת בעקבותיו זכותו תעזור לו. אברהם אע"ה הקפיד על קביעות מקום תפלתו, "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (בראשית י"ט כ"ז). כל שעושה את עצמו מקום לגילוי כבוד ה', הקב"ה נעשה מקומו מקיימו... ואם בחייו הוא השיג אפילו מקצת דמקצת של התבטלותו וחסדו של אברהם אבינו, כשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו...

ועוד שם (ברכות ז') וא"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, כל הקובע מקום לתפלתו אויביו נופלים תחתיו. למה יש לו אויבים? כדי לעוררו להיכנס יותר לפנימיות. אם הצליח לבוא לידי דביקות והתבטלות, אויביו בטלים כי אין התנגדותם עוד נצרכת לו... שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו (ש"ב ז' י'), כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו כי אין שליטה לסטרא אחרא על מי שמתבטל אל ה'. (שם עמוד תכו, וראה שם עוד)

ובזהר פרשת בלק (קצ"ה): רבי אבא פתח תפלה לעני כי יעטוף וגו' (תהלים ק"ב)... מאן חשיבא מכלהו, הוי אימא תפלה דעני, תפלה דא קדים לתפלה דמשה וקדים לתפלה לדוד, וקדים לכל שאר צלותין דעלמא... דעני איהו תביר לבא... ומסכנא עביד תדיר קטטה בקב"ה, וקב"ה אצית ושמע מלוי... וקב"ה אתייחד בלחודוי באינון תורעמין בההוא צלותא דכתיב ולפני ה' ישפוך שיחו.

עני זהו עני בדעת. זוהי תפלת הרחוק שדיברנו עליה למעלה. אף שתפלתו עדיין יש בה מהתרעומת נגד הקב"ה, הקב"ה מחשיב מאד את פנייתו אליו. וכמו שתפלת הרחוק משלימה את תפלת הציבור, כן תפלת דור עיקבתא דמשיחא משלימה לתפלות כל הדורות, ולתפלתם ה' וכל מלאכי מרום מחכים... (שם עמוד תכח)

באות ב' "שהתפילה מגעת למעלה מאפשרות ההשגה", ושאלת מה תועלת בזה אם לא נשיגה. אך יש השגת הלב שהיא למעלה מהשגת המחשבה. אי אפשר להשיג את עצמותו ית' במחשבה כי מחשבת האדם ציורית היא ולא נשיג בה מה שלמעלה מעולמנו... אבל השגת הלב בדבקות היא, (ולא כשהשגת השכל שמקפת את המושג מכל צד), ועל כן אף בבחינה שלא יגיע השכל בשום פנים שייך בה דבקות הלב אם יש ללב מבא לבחינה ההיא. וזהו אשר בתפילה אנו פונים אל עצמותו ית' אף שלא נדע בשכלנו רק שהוא נמצא והוא המנהיג אבל לא יותר אודות עצמו, ובזה לבבנו מתדבק אליו ממש ולא רק בבחינה שאנו מבחינים מפעולותיו. ומה גדולה ונפלאה היא תוספת הקדושה של בחינת הדביקות ישר בו ית' כנ"ל, ומתעלה ומתקדש מאד מאד מי שידבק בו ית' באופן כזה אשר אין אפשרות להתקדש למעלה מזה על ידי אופנים אחרים כלל. (שם עמוד תקכח)