(ראה גם: בינה, דעת, חכמה, שכל)
כתוב, כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, כיון שאמר כי אם לבינה תקרא, למה (כתוב אחר כך) לתבונה (תתן קולך. ומשיב) אלא הכל הוא כמו שאמרתי, (אשר בזמן שבינה מנקת לבן ובת נקראת תבונה. שואל) איזה מהן היא עליונה, בינה, היא עליונה מתבונה, בינה היא אב ואם ובן, כי י"ה הן אב ואם, ובן ביניהם (שהוא ו', כלומר שבינה היא אותיות בן י"ה), תבונה היא כולה כלל של הבנים, (שתבונה היא אותיות בן ובת ו"ה, וי"ה אינן נזכרות בה, מזה נשמע, שבינה היא עליונה מתבונה), כי לא נמצא אב ואם אלא בבינה, ובתבונה (לא נזכרו י"ה, כי תבונה היא ו"ק דבינה)... (האזינו אד"ז פז, ועיין שם עוד)
דבר אחר ויתן אל משה, הדא הוא דכתיב (משלי ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, גדולה החכמה וגדולה ממנה הדעת והתבונה, הוי כי ה' יתן חכמה, אבל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה. ר' יצחק ור' לוי חד מנהון אמר למה הדבר דומה, למלך שהיה לו בן, בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו, מה עשה בנו א"ל איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך, מה עשה נתנו לו, ולמה על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו, הוי כי ה' יתן חכמה, וכל מי שהוא מחבבו יותר מפיו דעת ותבונה... (שמות מא ג)
בג' דברים הללו נברא העולם, שנאמר (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, (שם) בדעתו תהומות נבקעו, ובג' דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת, ובג' דברים הללו נבנה בית המקדש, שנאמר (מ"א ז') בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת, וכן כשיעמוד הקב"ה לבנותו לעתיד לבא בג' דברים הללו נבנה, שנאמר (משלי כ"ד) בחכמה יבנה בי ובתבונה יתכונן... וכל הבינה שהיתה בבצלאל משל ש-די היא, הוי ואמלא אותו רוח אלקים, בחכמה, שהיה חכם בתורה, ובתבונה, שהיה מבין בהלכה, ובדעת, שהיה מלא דעת בתלמוד. (שם מח ו)
...ובשלשה כוללו, ואלו הן בחכמה ובתבונה ודעת, שנאמר (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו... ובשלשתן עתיד ליתן שלש מתנות טובות לישראל, שנאמר (שם ב') כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ושלשתן כפולות נתנו למלך המשיח, שנאמר (ישעיה י"א) ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו'. (פרק ג)
ובתבונה - מבין דבר מלבו מתוך דברים שלמד. (שמות לא ג)
ומלת תבונה גם בינה מגזרת בין, והיא הצורה העומדת בין צורת הדעת ובין צורת החכמה כנגד הנקב האמצעי במוח הראש, כי החכמה כנגד הנקב האחרון, והדעת המתחברת בנקבי המוח על המצח מההרגשות... (שמות לא ג)
עוד יש לפרש בשלשה מדות הללו שכולם מעלה אחת והכל חוזר אל החכמה, אמנם יש בהם הפרש, כי המשיג הדברים הרחוקים מן העיון בדרך קבלה שקבלו הוא הנקרא חכמה, וזה שאמר "ולא למדתי חכמה" (משלי ל'), כלומר שצריך למוד, והמשיג הדברים הקרובים מצד העיון הוא הנקרא יודע, כאמרו (שמות ב') "וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים", והמשיג הדברים הבינונים שאינם קרובים מן העיון ולא רחוקים נקרא תבונה... (כד הקמח פסח א')
...כמאמר שלמה המלך ע"ה "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ג'), אמר כי החכמה תבא מאת הא-ל יתברך לפי שמפיו, רוצה לומר ברצונו הדעת שהן המושכלות הראשונות, והתבונה שהיא ידיעת הוצאת התולדה מההקדמות, כי שנים אלו נמצאו באדם ולא נדע איך נמצאו בו ומהיכן באו לו, אבל ניכר שעל צד החנינה והחסד נמצאו באדם, כדי שעל ידם תגיע הידיעה וההשכל לאדם... (מאמר א פרק טז)
וכמו שביארנו כי אלה הג' שהם מקרא משנה גמרא הם נגד שלשה חלקי השכל שנקראים חכמה דעת ותבונה, שהתורה היא חכמה, והמשנה היא הדעת, שבמשנה הוא יודע להבחין בין דבר לדבר וזה נקרא דעת, ולכך קבעו הבדלה בחונן הדעת, והתבונה הוא הלימוד שמוציא ומבין דבר מתוך דבר, והכתוב שאמר "ואמלא אותו וגו' בחכמה ובתבונה ובדעת", דמשמע הדעת הוא יותר שחשב אותו באחרונה, מפני כי עיקר התבונה שמוציא דבר מתוך דבר הוא לקנות הדעת, ובודאי מי ששנה המשנה הגיע אל ההלכה שהיא במשנה על ידי התבונה, ולכך נזכר זה אחרונה, אבל לענין ההשכלה הלימוד הוא יותר במדרגת ההשכלה, וזה מבואר. ומפני כי נתן השי"ת לאדם חכמה ודעת ותבונה ועל ידי שלשתן הוא אדם שלם, ולכך אמרו לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, ושליש במשנה, ושליש בגמרא... (תפארת ישראל פרק נו)
ואמר אחר כך מרבה ישיבה רוצה לומר כשהוא מרבה להשיג בישיבת חבירים מרבה חכמה, כי אחר שזכר התורה זכר החכמה, כי התורה שזכר היינו שהוא ידע משפטיה ומצותיה על בוריה, אבל החכמה הבנת טעמי התורה והשגת המצות דבר זה הוא חכמה, ובחכמה הוא ענין אחר, והיא מעלה נוספת, ומעלה זאת גם כן לנשמה. ואחר כך אמר מרבה עצה מרבה תבונה, פירוש הוא מרבה להעמיק בתורה להיות מבין דברי תורה דבר מתוך דבר, ודבר זה נקרא נבון, וזה עוד מעלה נוספת... ואלו שלשה שהם החכמה והתבונה והדעת הם לנשמה כמו שידוע... (דרך חיים ב ז)
תטה לבך לתבונה - תבונה היא בין בחכמה ובין בבינה כאשר יבין הדבר על בוריו נקרא תבונה, ולהבין הדבר על בוריו צריך הטית לב, כי הלב מבין, לכך אמר תטה לבך לתבונה, והיא התבונה של חכמה, והיינו להבין הדבר שקיבל מרבותיו על בוריו. (משלי ב ב)
לתבונה תתן קולך - כי כמו שיש תבונה בחכמה, כנזכר לעיל, דהיינו להבין החכמה על בוריה, כן יש תבונה בבינה, הוא להבין דבר הבינה על בוריה, כלומר איך תלויה זה הבינה בזה הדקדוק של החכמה, כמו "ומן הצאן" למעט את הנוגח, מן הוא"ו יתירה, זה המיעוט נקרא בינה, והיא נכללת בחכמה, ותבונה היא לידע מפני מה מן הו"ו יתירה ממעט הנוגח דוקא. (שם שם ג)
שם תבונה כולל התבונה הכללית אשר כבר התבונן על כל הדברים בכלל שהיא מבדלת בהם בין האמת והשקר בעניני האמתיות, וזה הוא כפל הלשון בפסוק "כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך", כי הבינה היא ההבנה החלקיית בחלקי הענינים מה שמתבונן מעט מעט ומוסיף דעת להוציא דבר מדבר, וצריך שיקרא אל הבינה ולהזמינה אליו לשום לבו לכל דבר בינה לשקוד עליו להבין טעמו. והתבונה היא ציור התבונה הכללית שכולל כל הדברים, שאי אפשר שיקרא אל התבונה כי רחוק מן האדם להבין כל תעלומה בכלל רק יתן קולו לתבונה, כקורא מרחוק להשיג מה שיש ביכלתו להשיג מהתבונה הכללית. (הכרמל)