(ראה גם: אמונה, דרך התורה, פילוסופיה, פרנסה, תורה-כללי)
ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. (דברים ד ו)
ראה תורה-כללי משפטים תקמג.
ודברת בם, עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהיה משאך ומתנך אלא עליהם, שלא תערב בהם דברים, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ושמרתם את מצותי ללכת בהם ולא ליפטר מתוכם, וכן הוא אומר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. (ואתחנן לד)
תנו רבנן, ואספת דגנך מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל, ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך... אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן. (ברכות לה ב)
...באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית... וחכמת יוונית מי אסירא והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג מאי דכתיב עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, אלף ילדים היו בבית אבא חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא, שאני של בית ר"ג דקרובין למלכות הוו. דתניא... של בית רבן גמליאל התירו להן חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות. (סוטה מט ב)
...ללמדו אומנות (חייב האב) מנלן, אמר חזקיה דאמר קרא ראה חיים עם אשה אשר אהבת, אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. (קדושין ל ב)
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וגוררת עון... (אבות ב ב)
ר' אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה... (שם ג יז)
שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה... (מנחות צט ב)
שאלו את ר' יהושע מהו שילמד אדם את בנו יוונית, אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה, דכתיב והגית בו יומם ולילה, והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה. רבי בריה דר' חייא בר ווא בשם ר' יוחנן מפני המסורות. רבי אבהו בשם ר' יוחנן מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה. שמע שמעון אמר בגין דו בעי מלפה בנתי הוא תליה ליה ברבי יוחנן יבוא עלי אם שמעתיה מרבי יוחנן. (פאה ג א)
דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב לשמור את דרך עץ החיים, דרך זו דרך ארץ, ואחר עץ החיים זו תורה. (ויקרא ט ג)
בלולה בשמן זו התורה שצריכה לבלול במעשים טובים, כההיא דתניא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, והיא למנחה, שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליצרו בזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא. (במדבר יג טו)
דבר אחר מהי לא בשמים היא, שמואל אמר אין התורה מצוייה באיסטרולוגין שאומנותן בשמים, אמרו לשמואל הרי אתה איסטרולוגי וגדול בתורה, אמר להן לא הייתי מביט באיסטרולוגיה אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, אימתי כשהייתי נכנס לבית המים. (דברים ח ו)
רבי יהודה בן אילעי אומר כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל עושין אותו עיקר בעולם, דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל עושין אותו טפל בעולם הזה. משלו משל למה הדבר דומה לאיטרטיא שהיא עוברת בין שני דרכים, אחת של אור ואחת של שלג, אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור, ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצנה, כיצד יעשה ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצונן. (כח י)
א"ר שמואל בר אבא מכיר אני חוצות הרקיע כשם שאני מכיר חוצות נהרדעא, וכי שמואל עלה לרקיע, אלא על ידי שיגע בחכמתה של תורה למד מתוכה מה שיש בשחקים. (מזמור יט)
...לכך נאמר מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי, מהו לי, שלא עסקתי בספרים אחרים אלא בה, וכן שלמה אומר (קהלת י"ב) עשות ספרים הרבה אין קץ, ואומר (משלי כ"ה) דבש מצאת וגו'. התורה משולה לחבית מלאה דבש, אם נתנה לחבית רביעית מים יצאה כנגדה רביעית דבש מתוכה, כך הם אם נכנסת דברים אחרים בתוך לבך יצאו דברי תורה, לכך נאמר כי לעולם היא לי. (מזמור קיט)
...ואף על פי שכל העולם כולו של הקב"ה לא נטל הקב"ה חלק בעולמו שברא אלא את ישראל בלבד, להודיע לבריות שכל מי שהוא עוסק בתורה מתוך הצער ומכל שכן אם הוא עוסק גם כן בדרך ארץ עם התורה נותן לו הפירות בעולם הזה והקרן שמורה לו לעולם הבא. (פרק ב)
ראה חיים עם אשה, בני רבי בשם עדה קדושה אמרו קנה לך דברי אומנות עם דברי תורה, מאי טעמא ראה חיים זו תורה, עם אשה זו אומנות. ולמה קורין אותה עדה קדושה שהיו משלשין את היום שליש לתורה, שליש לתפלה שליש למלאכה, ויש אומרים על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ. (קהלת פרק ט, תתקפט)
הפרק האחד עשר בחכמה, יש מתלמידי החכמים מי שחשב שאין ראוי שיתעסק האדם בעולם הזה במאומה זולתי בדרישת החכמה... ומצאתי כל מה שתארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה, כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן, ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים יהיה נמאס ובלתי נחשב ודבריו אינם נשמעים... והתבונן עוד כי בני לוי לא היה חלקם מן התבואה אלא אחד משלשה עשר, כי הם שבט מבין שלשה עשר, ונתן להם המעשר כדי שיעדנו את מזונם. ואלו נהגו בני אדם כמו שאמרו אלה היתה החכמה בטלה בהכרת הזרע על ידי אי הנשואין ואלו עסקו בחכמת בנין העולם לבדה יזניחו חכמת הדת והתורה אשר לא נתחבבה עליהם זו אלא כדי להיות סעד לחכמת התורה, ויהיו כולם יחד טובים, כאמרו (משלי כ"ב) "להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך". (מאמר י פרק יד)
והכת השלישית אנשים שהלכו בדרך הגדר השפל שבפרישות והוא שפרשו מן העולם בלבותם ובמצפונם והשתתפו עם אנשי העולם בנראה מגופיהם בישוב העולם כחרישה וזריעה והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא ית' עמדו על צורת נסיון האדם בעולם הזה ומאסרו בו וגרותו והנזרתו מעולם הרוחניות אליו, ונפשותם מואסות בעולם ובהונו ונכספות לעולם הבא מצפים אל המות והם נזהרים ממנו, הכינו צדתם לעת נסיעתם וחשבו במה שמגיעים אל בית מרגועם קודם העתקתם ולא לקחו מהעולם אלא פחות ממזונותם ולא הניחו ממנו מה שהוא טוב להם באחריתם כפי יכלתם אלא לקחו ממנו צדה ושנאוהו. והכתה הזאת קרובה אל הדרך השוה הישרה התוריה יותר ממה שזכרנו קודם... (שער ט הפרישות פרק ג)
וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך עד שיהיו בעיניך בתכונת התענוגים האסורים עליך פן תעזוב תורתך ותניח חובתך... וכפי בינתך השמר לך ושמור נפשך ופרוש מכל אשר יפרישך ממצות האלקים בלבך ובמצפונך אם לא תוכל להפנות לעניני אחריתך מפני טרדתך בצורך מזונך ומחיתך בעולמך ועסקך בו כמו שזכרו רז"ל על הרבה מהם שהיו טורחים בענין עולמם עם הפרישות ממנו, כמו אבא חלקיה שהיה משתכר לחפור באדמה, ושמאי במלאכת הבנין, והלל שהיה חוטב ומתפרנס מן העצים, ואל תמנעך פרישותך בלבך מהתעסק בזה מפני שאתה מכוין בו לעבודת האלקים כאשר הקדמנו. וכאשר תוכל להניח עסק העולם תניחהו בעבור עבודת הבורא, ואל יספיק לך מה שאמרנו בעת שלא תוכל בעבור צורך ההזמנה למזון, כי המשקיף על מצפונך יעזרך לקיים מחשבתך בעבודתו כמו שאמרו רז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר... (שם פרק ה)
אשר תאחוז בזה - לגמול טובא לנפשך באורח תגריא, ואף מדין ספר אורייתא לא תשבק חולקך. (קהלת ז יח)
ראה חיים עם אשה - ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס עם תלמוד תורה שבידך הוא חלקך להתפרנס בעולם הזה ובעולם הבא שיגיעת שניהם משכחת עוון. (שם ט ט)
גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו...
כיצד, היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מן התורה שבכתב ושלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר... במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסק תמיד בתורה שבעל פה... ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו. (תלמוד תורה א י)
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב. (שם ג י)
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך".
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד ע"ה אומר "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי". (שמטה ויובל יג יב)
ראה עוד תורה-כללי מורה נבוכים פתיחה.
ואם תשאל ותאמר מאין לנו מן הכתוב שכל החכמות נכללות בתורה ונמשכות ויוצאות ממנה, הנה שלמה ע"ה באר זה בתוך רמזי דבריו, והוא אומרו (שיר ד') "נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון", המשיל התורה לכלה... ולמדך שלמה המלך ע"ה בכתוב הזה שכל החכמות הנמשלות לנופת כלן נוטפות משפתי הכלה. ומה שהמשילן לנופת לפי שכל החכמות חוץ מחכמת תורתנו כלן יש בהם תערובת וסיג כנופת הזה שכולל הדבש ושעוה, אבל חכמת תורתנו הקדושה היא הדבש הגמור הנקי מן השעוה ומכל פסולת... (בראשית ה א הקדמה)
"ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה" (משלי ד'), שלמה המלך ע"ה למד דעת את העם בכתוב הזה שיקנו חכמת התורה ראשונה לשאר החכמות, ואמר בראשית שאר החכמות קנה חכמת התורה, זהו שאמר ראשית חכמה וגו' ובכל קניניך קנה בינה, אחר שקנה האדם החכמה הזאת יצטרך עוד לקנות בינה כדי שיבין דבר מתוך דבר, כי אין שלמות החכמה מבלעדי הבינה... והוצרך שלמה המלך ע"ה להודיענו בכאן שיצטרך האדם להקדים לנפשו חכמת התורה כולה תחלה לשאר החכמות, מפני שאלו התעסק בשאר החכמות תחלה יטו את לבבו מדרך החכמה ויולידו בו דעות נפסדות, אבל כאשר הוא מתעסק בחכמת התורה תחלה הוא עושה עקרו ותחלת יסודו ממנה הרי הוא רשאי לבנות על היסוד ההוא בנין שאר החכמות, שאין כח בהן מעתה להפסיד דעתו ולבלבל מחשבתו, לפי שחכמת התורה נמשלת לכסף צרוף... שאם לא למד חכמת התורה תחלה ולא ראה בתורה באור האותות והמופתים והנסים הגדולים והמפורסמים קרוב הוא להמשך אחר הטבע ולהאמין קדמות העולם, כי לכך נקרא הטבע בשם הזה, כי יטבע האדם ביון מצולתו וירד לבאר שחת אם לא יזהר בו כמי שבא במצולות ים ולא ידע לשוט וטובע... וישתבש בדרך האמונה לאמר בנסי המדבר שהם היו ענינים טבעיים אין בהם נס... וכדי לעקר שרש הדעת הנפסדת הזאת ולקבוע בלב אמונת המופתים הגדולים ההם באה חכמת התורה שיתחייב האדם להקדימה לשאר החכמות, והאירה את עינינו והודיעה אותנו כי המדבר ההוא לא היה כשאר המדברות... (במדבר לג א הקדמה)
...ועל חכמות אלו היה מזהיר ישעיה לישראל ואמר להן (ישעיה נ"ה) "למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה", יאמר להם אתם שוקלים כסף ומפזרים ממון לקנות חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונית בהן, או למה אתם יגיעים ומאבדים כחכם ומכלים ימיכם בדברים שלא תשבע נפשכם מהם, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, היא התורה הנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמתי ושיהיה לכם לשבעה... ומכאן שאין להתעסק לבד בשאר החכמות אלא בעקר שהיא תורתנו, צא ולמד משמואל שלא היה מתעסק בהם אלא במקום האסור לדבר שם דברי תורה, והוא מקום בלתי טהור... (דברים ל יב)
...ואחר ששאל זה בדרך התימה ונשאר הענין מסותר ונעלם, ובקש ולא מצא, אמר "כל אמרת א-לוה צרופה" (משלי ל'), כנגד המשא שהזכיר שהיא הנבואה ולמעלה מן המחקר, יאמר אין ראוי שתתעסק בחכמת המחקר או בשאר החכמות זולתי בחכמת התורה והמצות, לפי שהחכמות האלה מבלתי ידיעת חכמת התורה מביאות את האדם אל החקירה הנמנעת שאסרה לנו התורה, והיא חקירת מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור. ועל כן המשיל תורתנו לכסף צרוף שאין בו סיג, לומר כי שאר החכמות הן כסף אבל לא כסף צרוף, כי יש בהן סיג, והסיג שבהן הוא שהן מולידות דעות נפסדות באמונה. והענין הזה בעצמו הזהיר שלמה בספר קהלת, אמר "ויותר מהמה בני הזהר" (קהלת י"ב), והוא חוזר למעלה, "דברי חכמים כדרבונות", יאמר הזהר פן תתעסק בחכמות ביותר מהם, כלומר ביותר מדברי חכמים, לפי שבשאר חכמות "עשות ספרים הרבה אין קץ", כמו הקץ לדברי רוח... (כד הקמח פסח א)
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וגו', דרך ארץ בכאן הוא עסק סחורה שהוא מתעסק בו במה שיתפרנס. משכחת עון - הוא עון הגזל, כי מצד אחד עוסק בתורה ורואה בה "לא תעשוק את רעך ולא תגזול", ומצד אחד הוא מתעסק במה שיתפרנס ומעתה אינו בא לידי גזל. ואמר "יפה תלמוד תורה" לפי שתלמוד תורה מתקיים עמו. ואף על פי שאמר "עם דרך ארץ" ולא אמר יפה דרך ארץ עם תלמוד תורה, אין להבין מזה שיהיה דרך ארץ עיקר... אלא בודאי תורה עיקר לדרך ארץ, שכן אמרו בברכות פרק כיצד, דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי וזה וזה נתקיימו בידם. ועוד אמרו ראה חיים זו אומנות, עם אשה זו תורה, וזה ראייה שהתורה עיקר. ובמסכת נדרים אמרו התורה נקנית במיעוט דרך ארץ. ועוד יכלול יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שכל אחד ואחד מהם יפה, לומר יפה תלמוד תורה ויפה גם כן לחזר אחר דרך ארץ, כי את הכל עשה יפה בעתו, שיהיה אדם רודף אחר פרנסתו, שאם לא יצטרכו הבריות לכך יהו בועטין מתוך ריבוי השלוה ויוצאין מקו העבודה ולא יהיה משגיחין בדרכי השי"ת כלל... ואל תקשה עלי מאנשי המן שהיו מן התחתונים והיו ניזונין בלא יגיעה, כי ההשפעה היתה בת יומה, ומן הים זכו אל המעלה ההיא, כי דבקה נפשם במה שראו על הים והיו ראויין להיות כמלאכי השרת... (אבות ב ב)
אם אין תורה אין דרך ארץ וכו', כלומר אם לא היתה תורה, לא היה לו לאדם שלימות דרך ארץ. ודרך ארץ שבכאן הוא המוסר בהנהגותיו של אדם, איך יתנהג עם הבריות ועם עצמו גם כן במדותיו, ומצות התורה מלמדות את האדם מוסר ודרך ארץ, שיבקר את חבירו חולה, ושינחמהו מאבלו וכו' לפי שהכל בתורה, ובתורה ימצא אדם איך ראוי לו שיתנהג. ובא המוסר הזה לעורר את האדם שאף על פי שיש לו מוסר ודרך ארץ, וכל מדותיו חשובות בהנהגותיו, שלא יספיק לו זה בלבד בלא תורה, שאם אין לו תורה אין לדרך ארץ שלו שלימות, לפי שהתורה עיקר.
אם אין דרך ארץ אין תורה, כלומר אם אין לו לאדם מוסר אין שלמות לתורתו, ובא מוסר זה לעורר שאם יש לאדם תורה שהוא העיקר, אף על פי כן לא יתרשל מן המוסר, ולא יספיק לו שתהיה לו תורה בלבד ושלא יהיה לו מוסר, לפי שהמוסר שלימות תורתו, שאם היה בעל תורה והיה מרבה לאכול בשר ולשתות יין... הרי תורתו מאוסה ובזויה בעיני הבריות, ואין צריך לומר שאין לה שלימות... (שם ג יז)
פרפראות לחכמה, כלומר לחכמה האלוקית. ולשון פרפרת הוא לפתן שאדם אוכל בו את הפת, וכשם שהפרפרת טפלה אצל הפת והפת עיקר, כך תקופות וגימטריאות טפלין לחכמת האלקית וחכמת האלקית היא העיקר. וכשם שהפרפרת סבה להעיר את הכח הניזון ולהרבות לאכול את הפת, כך תקופות וגימטריאות מעוררין את הכח השכלי ומביאין אותו להרבות בידיעת האלקית. ודבר ידוע כי שבע חכמות כולם הן הן סולם לעלות לחכמת האלקות שהיא השביעית, שכולם מתאימות כאחד נכללות בתורה, ואין עיקר כל המצות שבתורה והתכלית שלהן אלא להגיע אל החכמה הזאת השביעית האחרונה, כי שאר החכמות אין החכם השלם משתמש בהם כי אם לרקחות ולטבחות ולאופות, ואלו הן חכמת ההגיון, וחכמת המספר, וחכמת המדות, וחכמת הטבע, וחכמת התכונה, וחכמת הניגון וחכמת האלקות... שם שם יח, וראה שם עוד)
...ומפני זה אמרו ז"ל כל מי שעושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל עושין אותו עיקר לעולם הבא, דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל עושין אותו טפל לעולם הבא. ובא הנה מלת דרך ארץ על כלל שאר המעלות, והכנה בכל זה להיות התורה קבע ושאר הענינים עראי, כל שכן בטרדת הענינים הנזכרים שאין לעשותם עקר מצד שאם ישים השתדלותו בהם ימנע המצא בו מה שיבוקש ממנו. כי הטרדא צרת הלמוד לא תדור עמה בשום פנים, וכבר אמרו ז"ל לא מעבר לים היא, לא תמצא לא בסחרנין ותגרים. ומשלי הערב אמרו דרך צחות רחוק עם כבדות האדם לתפוש שני צבאים במרוצה אחת. המשל בזה, שעם היות באדם מסך מבדיל בין הראות והנראה ומחיצות מונעות, רחוק בהשתדלותו להשיג שלמות חכמה עם השיגו שאר ההנאות כשלמות העושר ושאר ההנאות, ודמה השלמות לצביים לרוב קלותם עד שילאה האדם בהשיגו את האחד ואיך יתחרה את השנים... (משיב נפש מאמר ב פרק ט)
אחר שהתבאר לך היות בעלי החכמות חולקים זה עם זה בהנחותיהם, מעתה ראוי שנעשה בכל דבר שורש מן החוש ולא נחוש לדברי כלן אלא למי שנמצא החוש מסכים עמו. ואחר שהחוש מעיד כדברי התורני מהמצא טבע האפשר, ומהגעת ההודעה מן הא-ל בדברים פרטיים אישיים על ידי הנביאים ומן ההשגחה הפרטית באישים מיוחדים כמו שהיה זה באבות בכל עניניהם כפי הקבלה הנמשכת בידינו עד היום וביציאת מצרים ובאישים אחרים מיוחדים הכתובים בספר הנביאים דלא נחוש למי שיכחיש זה, שלא נכחיש מה שנמצא בחוש בעבור עיון הפילוסופים כמו שלא נכחיש היות הגלגל מתנועע תנועה סבובית על שני קטבים נחים, אף על פי שהטבעי מצד עיונו יכחיש זה... (מאמר ד פרק ג)
ולענין פרדס החכמה שכתבנו היה ויכוחם קרוב לזה, שהנחש יפתה כי העיון הפילוסופי ישיג ויוכל לשפט האמת בחכמת האלקות בשלמות, והאשה אמרה שהוזהרו שלא להסתפק ממנו כי אין ידו משגת למעלה מהטבע כלל. וניצח אותה במה שהוכיח בו מציאות סבה ראשונה וכו', ונתפתתה לקבל גם את החלק הרע והמכחיש שבו, ונפקחו עיניהם לראות דברים שתחלה לא היו חשובים בעיניהם לרום מעלתם בבחינה מדומה. והודיעו שעל ידי ההישרה האלוקית שיפרסם ישית איבה בין הכח הדמיוני ומצות התורה המרחיקות מהטובות המדומות... (בראשית ג א שער ט, וראה שם עוד)
ואז תשכיל - שאין השכל אמיתי כי אם בתורת אלקים לא ביתר החכמות המחקריות, ואם כרסו מלא לחם ויין רשאי להשכיל בעיון החיצוניות. (יהושע א ח)
הוי כל צמא לכו למים - ...ואני אוסיף שהתורה משקיטה התלהבות החקירות השכליות והספקות הבאות מהם באמונותיה ודעותיה כמים, וכך תרכך ותעזר לעכל הדעות האלוקיות הקשות, וכיין משמחת, ואם יעבור אדם הגבול ישתכר, וכן בדעות במופלא ממך... (ישעיה נה א)
רובץ בין המשפתים - כשהוא חונה רובץ בין שתי החבילות הנתונות למשא על שני צדיו... וזה לא יתכן זולתי לחמור חזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו. וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך הארץ והנהגת המדינות כראוי לחכם שלם במדות ובמושכלות. (בראשית מט יד)
רק השמר לך - אף על פי שאמרתי שראוי שתהיו נחשבים חכמים בעיני האומות השמר לך מדעות חכמיהם המכחישים מציאות הא-ל ית' ויכלתו והשגחתו, וחשבו הם להביא על כל זה ראיות שכליות. פן תשכח את הדברים - והטעם שהזהרתיך מאד להשמר מזה הוא שיש לחוש פן תשכח מה שראו עיניך הגשמיים בסיני ועיניך השכליים גם כן בפירוש התורה, אשר בה הראית לדעת הפך לעדותיהם במופתים שכליים. (דברים ד ט)
יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, בחון דברו יפה, שלא אמר הזהר בדרך ארץ עם התורה, שהיה נראה שישוו בקצת, אבל אמר יפה, כלומר ואף על פי שהתורה חמדתו של עולם, ויעלה על דעתך שלא תצטרך עמה לדבר אחר, אינו כן, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כענין התכשיטים המייפים את הכלה ומחבבים אותה בעיני בעלה. ולענין פירוש דרך ארץ נחלקו המפרשים, ר"מ ז"ל ורוב המפרשים פירשו מלאכה, והרב ישראל כתב אם כן וכל תורה שאין עמה מלאכה הוא נתינת טעם, וכיון שכן היה ראוי שיאמר 'שכל' תורה. והנכון בעיני כי דרך ארץ בכאן המדות החשובות כשמח בחלקו וענו ושפל. והר"י הקשה לפירושו מלשון "שיגיעת שניהם" כי מה יגיעה יש במדות הטובות, וסמך על דברי הרב ז"ל. ואמר שיגיעת טעם ליפה תלמוד תורה, ואומרו וכל תורה הוא תוספת ביאור. ורואה אני את דברי הרב ישראל, כי איך יהי התוספת ביאור והוא ענין אחד. ועוד למה שנה התנא לשונו, בתחלה קרא למלאכה דרך ארץ ואחר כך מלאכה? ומה שהקשה מלשון "שיגיעת" אין לך עמל גדול כהשתעבד האדם עצמו למדות החשובות... ופירוש הדברים נמשך יפה, כי יגיעת תלמוד תורה וקניית המדות צדקו יחדו בהרחיק האדם מן העבירה, הא' מצד השמים, והב' מצד הבריות, נמצא צדיק כי טוב.
אחר כך הזהיר על בטול מלאכה ואמר כי רעתו רבה יותר מחסרון דרך ארץ, כי דרך ארץ יש סיוע לשכח העון אבל חסרונו לא יגרום עון, אבל המלאכה אינה כן כי בטולה תבטל התורה, כי סופו להחניף את הבריות ולחמוס ונמצא בטל מה שלמד, כי לא המדרש הוא העיקר.
דבר אחר יש אנשים בטבעם נוטים אחר העבירות, ויש אחרים נקראים ישרים, אמר כי התורה עם דרך ארץ משכחת העון אף על פי שהוא נזכר בלב האנשים, וכשאין מלאכה עם התורה גוררת עון בלב הרחוק מטבעו. וסמך המשנה הוא למה שרבינו הקדוש דבר ביראת שמים באומרו הסתכל וכו', ראה בנו לעשות סמיכות ליראת שמים דרך ארץ ומלאכה, ואף אם המלאכה נמבזה ונמס, להיותה יסוד ושורש ליראת שמים ראוי לאחוז בה ולאהוב אותה ולהתגדר בה... ובימי רבי היה חשק התורה כל כך חזק שיספיק למנוע האדם מן העבירה, על דרך (משלי ב') כי תבא חכמה בלבך להצילך וגו', אמנם אחר מיתתו יצטרך לדבר אחר והיא המלאכה, ולזה אמר "שיגיעת שניהם", גם כי בימיו היה מספיק לבעל תורה כל צרכו, ועתה יצטרכו להתהלך אחר טרפם... (אבות ב ב)
אם אין תורה אין דרך ארץ... והנראה לומר כפשוטו מנהגו של עולם, זריעה קצירה שכיבה קימה בנין בתי אכילה שתיה ויתר מנהגו של עולם, יאמר כי לא ברא השי"ת אלה הדברים כלם על מה שהם עליו זולתי שיהיו נושאי התורה כי היא קדמה לעולם, כאמרו (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו... (שם ג כא)
אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ לפי ששני דברים הללו עומדים כנגד דברים הרבה, וכמו שמצינו שלא אבדה הארץ אף גם זאת בהיותם עובדי ע"ז ועוברים על כל מצות התורה רק בעזבם לימוד התורה, וכל עוד שהיו עוסקים בתורה היה הקב"ה עובר על פשעיהם. וגם דרך ארץ והוא קירוב דעת ואהבת הבריות זו בזו והשלום שביניהם גם זה עומד למגן על האדם על עבירות רבות, וזה שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו', כי שתיהם אלה משכחת העון לפניו ית', שעל התורה ועל השלום עובר על כל פשעים, כי שתים אלו מכסים עליהם. אי נמי אמר כי יש באנשים עושים מלאכתם עיקר ותורתם טפלה, ויש אוחז בזה ובזה שוה בשוה חצי לה' וחצי במלאכתו, ויש עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפלה, ועל הראשון אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אף על פי שעושה הדרך שהוא המלאכה עקר ותלמוד תורה טפלה אל הדרך ארץ, ואל זה מורה אומרו תלמוד תורה "עם דרך ארץ" ולא אמר דרך ארץ עם תלמוד תורה, כי קטן נתלה בגדול, ואמר יפה הוא דרך זה וטוב מהעושה מלאכתו עיקר ואינו עושה תורתו אפילו טפלה... אמנם אינו דרך האמתי, אבל מי שעושה את שניהם שוה בשוה זה טוב מן הראשון, כי משכחת עון, וזה שאמר שיגיעת שניהם משכחת עון, כלומר שיגיעת שניהם שוה בשוה יותר מהיופי יש בו והוא שמשכחת עון. וטוב משניהם התורה שיש עמה מלאכה, שהתורה עיקר והמלאכה טפלה, וזה שאמר וכל תורה שאין עמה מלאכה, כלומר שאיננה היא העקר ועמה מלאכה טפלה אל התורה, אף על פי שישוה את שניהם, ואמרנו כי מדה זו משכחת עון, מכל מקום סופה בטלה וגוררת עון, אף גם שכל זמן שלא יתבטל ישכח עונות אחרים סופה בטלה וגוררת עון.
אי נמי אמר וכל תורה שאין עמה מלאכה לדחות עוד חלוקה אחרת, שאם ילמוד כל היום כלו מן הבקר עד הערב ולא יעשה מלאכה כלל שנראה מדבריו הראשונים כי מדה זה תהיה טובה מכל השאר, והשמיענו שאין הדבר כן, שאם יעסוק בתורה כל היום וכל הלילה ואינו עוסק במלאכה כלל אין זו מדה טובה, כי לא יהיה לו מה יאכל וסופו להתבטל מהתורה וללסטם את הבריות למצא טרף לביתו, וזהו גוררת עון, ועל כן טוב מכולם התורה עיקר והמלאכה טפלה, ועם זה לא יתבטל לעולם מלמודו...
וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, הכוונה שהזהיר לאדם שילמוד התורה על מנת לשמור ולעשות, כי מעשה המצות תקרא מלאכה, ובפרט אם היא התמדה, וזה שאמר וכל תורה שאין עמה מלאכה, כלומר שכשלומד אותה אין כוונתו לעשות מלאכה ולקיים את כל דברי התורה רק כוונתו ליקרא רבי או חכם ואין כונתו בלמידת התורה כדי לידע המצות כדי לקיימם... איש כזה תורתו סופה בטלה לפי שהיתה שלא לשמה... (אבות ב ב)
ואל תאמר לכשאפנה אשנה, לפי שאמרו רז"ל כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, והכוונה עם מלאכה שצריך ללמוד בתורה ושתהיה לו מלאכה להתפרנס ממנה ולא יצטרך לבריות. ואמרו עוד שצריך לאדם שיעשה עיקר מתורתו ומלאכתו טפלה, וזה שאמר התנא פה אל תאמר אעשה מלאכתי עיקר ותחלה אעשה מלאכתי כדי שיהיה לי במה שאתפרנס, ואחר שאשלים מלאכתי ואפנה ממנה כל הזמן שישאר פנוי לי מן היום אשנה משנתי, שהרי אתה מכניס משנתך בספק... (שם שם ה)
וכתב הרב ר' ישראל כי הורה לנו דרך הלימוד כי ראוי לאדם להקדים תחלה לימוד התורה והגמרא והלכותיה עד אשר ישקע בלבו וידע כלליו ופרטיו ודינו ומשפטיו, ולזה אמר תחלה הוי שקוד ללמד תורה ואחר כך ילמוד החכמות החיצונות כדי לדעת תשובת התועים וינצחם בטענותיהם, ועל כן אמרו ז"ל מנעו בניכם מן ההגיון, ולא אמרו מנעו עצמכם לפי שהבנים לא רוו צמאון שכלם בתורה ובגמרא, ואם ילמדו מיד ההגיון והוא הקדמה ללימוד שאר החכמות אולי ישתבשו בסברתם ויצאו מהרה מן הכלל. וכן אמרו ז"ל ארור אדם שילמד את בנו חכמת יונית, ולא אמרו ארור שילמוד חכמת יונית מהטעם שזכרנו. (שם שם טז)
ואמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שעל ידי יגיעה בהם לא בא לידי לשון הרע וניצול, ואמר זאת על השרידים שתורתם קבע ומלאכתם עראי, ועל המון העם שמלאכתם עיקר על אלו אמר עם דרך ארץ, כי דרכו דרך הארץ ולא דרך שמים שהיא לטפל רק במעט מלאכה להרויח מזונו, כמו שאמר אחר כך וכל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. אמנם על ידי יגיעת התורה יחד עם יגיעת דרך ארץ משכח עון אשר עשה, שלא יגרור לו עוון אחר, כי על ידי זה מתיש כח החומר המחטיא, וגם מקנה כל גופו קדושה. ועל שתורתו אומנותו אמר שאין לו לסמך על הנס הגלוי, אלא יעסק מעט ויתברך, ולא יגרום לחלול השם שיאמרו על העוסק בתורה כי ירעב ללחם ואיה פירותיה בעולם הזה... (ויקרא יג א)
הגדלתי והוספתי חכמה - בחכמת התורה וגם הוספתי בה סייגים ולא יכול להזיק אם עתה אתנה לב לדעת חכמה - חכמת התורה ואתה גם הוללות וסכלות - חכמה חיצונית בערך לחכמת התורה. ברב חכמה רב כעס - מה שנתחברתי אל החכמה הזרה, ויוסיף מכאוב - שהמעמיק בה ירד לסברות רעות. או יכעוס אל שלא מצא ישוב על פי הזרה לתורת ה', כי אם נגדיות בלי סוף. (קהלת א טז)
ופניתי - עשיתי כל זה בכונה תחילה להראות שכל מה שעשיתי הבל, ואין יתרון לאדם תחת השמש בעולם הזה כי אם בעולם העליון. וכל זה ראיתי בהתעסקי באלו, כי רק תורת ה' חכמה באמת, והחיצונית הוללות, וטובות העולם הזה סכלות. כי מה האדם שיבא - לדון עקרי האלוקות וחידוש העולם על ידי חקירת שכליות, משל לילד שגדל בלי נשים וספרו לו כי הילד נמצא ט' חדשים בבטן אשה בלי אור ואויר, הלא יאמר כי הוא שקר מוחלט, וכן אם נדון ממה שאחרי הבריאה על הבריאה ולפניה, כי הוא טבע מחודש... (שם ב יא)
לא תסולה - על דרך הסוד אמר כי התורה בערך לשאר החכמות ככתם אופיר זך ובהיר. (איוב כח טז)
רבן גמליאל וכו', ויש לשאול במאמר זה כי לפי הנראה היה לו לומר יפה תלמוד תורה כאשר עמה דרך ארץ, ולא תורה עם דרך ארץ, כי עשה עיקר דרך ארץ. ועוד כי יגיעת שניהם משכחת עון, אם הדבר תולה ביגיעה אם כן יהיה יגע בתלמוד תורה בלבד ולא במלאכה? וכמה תלמידי חכמים היו שלא היו בעלי מלאכה? ועוד... מכל מקום בארנו לך למעלה בסוף הפרק שלפני זה, כי מפני שהיו דברי רבי במעשה האדם אשר הם מעשה המצות האלקיות והמדות שהם מביאים את האדם לחיי עולם הבא, ולכך בא הבן אחריו לתת מוסר לאדם בדרך ארץ שהוא הנהגת העולם שהם הכנה אל ההצלחה, כמו שכתוב יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכו'. ודבר ידוע כי דרך ארץ שהוא צריך אל הנהגת העולם הוא קודם מן המצות בצד מה, דהיינו כי האדם צריך קודם לדרך ארץ ואחר כך אל התורה, כמו שיתבאר בסמוך. אבל מדריגת דרך ארץ למטה מן מעשה המצות שהם המעשים האלקיים אשר הם למעלה מן דרך ארץ שהוא לצורך הנהגת העולם. ולכך ראוי שהיו דברי רבן גמליאל שמדבר בדרך ארץ אחר רבי.
ופירוש זה המאמר, כי רבן גמליאל בא לומר כי אף הדברים שהם מילי דשמיא כמו התורה אל יאמר האדם די לי בעשייתם ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ולפיכך יעלה על דעתו שלא יפנה אל הנהגת העולם לעשות מלאכה, אבל צריך שיעשה האדם מילי דשמיא כפי הסדר הראוי, ולכך אמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שלא ישנה סדר הראוי רק שיהיה קודם דרך ארץ ואחר כך התורה, וזהו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שדרך ארץ קודם. כמו שביארנו בהקדמה כי קדמה דרך ארץ לתורה. ודבר זה נמשך כפי היצירה של אדם שתמיד החכמה והשכל באים אחר הדברים שאינם שכליים לגמרי, וכך ראוי שיהיה אדם נוהג גם כן, שמתחילה ילמד דרך ארץ שאין זה ענין שכלי, ואחר כך יקרב אל התורה השכלית, וזה "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
ומה שאמרו "שיגיעת שניהם משכחת עון", כבר התבאר בסוף פרק שלפני זה, וזה כי האדם כאשר הוא שלם מבלי חסרון הוא מסולק מן החטא, כי החטא הוא חסרון באדם, ולפיכך אין ראוי שיהיה נמצא החטא באדם כאשר הוא שלם. והאדם כאשר הוא שלם בדרך ארץ וגם בתורה הנה אינו חסר דבר ומסולק מן החטא שהוא חסרון. אבל אם אינו בדרך ארץ או שאינו בתורה הרי הוא חסר תורה או דרך ארץ, ואחר חסרון עוד נמשך חסרון. אך מה שאמר "שיגיעת שניהם", דמשמע שתולה ביגיעה במה שעמל ויגע, נראה שרצה לומר כי ראוי שיהיה האדם עמל בשני חלקים אלו אשר יש באדם, כי יש באדם גוף ונפש, והתורה היא שלימות הנפש, ודרך ארץ מה שהאדם צריך לצורך גופו לפרנסתו ושאר דברים. ואמר כי כאשר האדם עמל בשני דברים דהיינו בדרך ארץ שהאדם עושה להנהגת גופו מה שצריך לו, ומה שהאדם עמל לשלימות נפשו שהיא התורה כמו שהוא דרך ארץ להשלים גופו, ואז לא נמצא העון, כי עמל שניהם להשלים את עצמו והעון לחסר את עצמו, ולכך יגיעת שניהם דוקא, כאשר האדם עוסק בדבר שהוא להשלים את עצמו לגמרי, ודבר זה משכחת העון שהוא חסרון לעצמו. אבל אין משכחת ממנו לעשות המצות, שגם המצות הם השלמת עצמו. אבל אין לפרש כמשמעו כי מפני שהוא יגע בשני דברים אלו משכחת עון, אם כן אפילו אם יגע בדרך ארץ בלבדו או בתורה בלבד גם כן יהא משכחת עון...
הנה הוא האדם שעמל להשלים עצמו ולא יבא לידי חטא ועון, שדבר זה הוא הפסד עצמו. אבל אם עוסק בתורה בלבד, מאחר שאינו עוסק להשלים עצמו דבר שהוא צורך גופו גם כן, אפשר שימצא חטא ועון כי צריך לעסוק בהשלמתו של אדם שהוא כולל הגוף והנפש, וזהו האדם שהוא מחובר מגוף ונפש ומשלים עצמו בתורה סוף סוף הוא אדם חסר כאשר חסר מה שצריך להשלים גופו, ואחר הדבר החסר ימשך חסרון, ומכל שכן אם אינו עמל בתורה שהוא השלמת נפשו...
ויש לך להבין בחכמה, כי אלו ב' דברים שזכר, דהיינו העמל בדרך ארץ והעמל בתורה כנגד ב' יצר הרע שברא הקב"ה, יצרא דערוה ויצרא דע"ז, ועל ידי שהאדם עמל בדרך ארץ לצורך גופו מסלק יצרא דערוה, ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דע"ז, והדברים האלו עמוקים מאד בחכמה ואין להאריך כאן יותר אבל רמזנו עליהם להבין מעט מדבריהם. והנה עולה הכל לענין אחד, ואמר כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה, רוצה לומר מפני שהוא אדם חסר, כי אין לו מלאכה המשלמת את האדם, ואם אין עם התורה מלאכה דבר זה חסרון לאדם מה שראוי לו, וכל דבר שהוא חסר בעצמו אין קיום לו. ואמר שגוררת עון, וזה כי הדבר החסר ממה שראוי נמשך אחריו עוד חסרון, והוא החטא, שאין חסרון יותר מזה. ואצל תורה שיש עמה מלאכה אמר שמשכחת עון, רוצה לומר אפילו עון ששייך לבא משכחת ממנו, ואם אין עם התורה מלאכה אפילו עון שאין שייך לזה גוררת ממקום אחר. ולכך אמר שסופה בטילה וגוררת עון כמו שהוא לדבר שהוא חסר. ואם כי היו הרבה חכמים שלא היו להם מלאכה היה להם משא ומתן שהוא כמו מלאכה, או שכל כך חשקה נפשם בתורה שהיה קיום לתורתם. (דרך חיים ב ב)
כל המקבל עליו עול תורה וכו', גם זה המאמר נסמך בכאן לומר כי על ידי התורה יש לו דביקות עם השי"ת, ומפני כך אמר המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, יש לך לדעת כי ההנהגות אשר הם בעולם הם שלש, כי ההנהגה שצריך האדם לנהוג לפי מנהגו של עולם לחרוש ולזרוע ושאר צרכיו אשר המה צריכים לפי הנהגת סדר העולם וטבעו, והאדם הוא משועבד להנהגת הטבע, ועוד יש הנהגה בלתי טבעית, והיא הנהגה האנושית אשר מתחדשת מן הבחירה ועל ידי זה הנהגה הנימוסית שהיא על ידי המלכות מה שירצה ומה שלא ירצה וגוזר גזירתו על האדם, והיא הנהגת הנימוס, והאדם הוא משועבד גם כן להנהגה הזאת. והנהגה השלישית היא הנהגה אלקית שסדר השי"ת בעולם, איך יהיה נוהג על ידי התורה שנתן השי"ת, ובזה הנהגת העולם על ידי שלשה דברים, הנהגה האחת מה שצריך אל הטבע, והשנית בלתי טבעית והוא כפי מה שגוזר המלך והוא הנמוס, הנהגה השלישית הוא הנהגת השי"ת בסדר אלקי למעלה מן הטבע ולמעלה מן הבחירה. ואמר כאשר האדם מקבל עליו עול תורה אז הוא עם השי"ת, ואז מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי הנהגה השלישית הזאת היא הנהגה אלקית עד שהאדם עם השי"ת, ואז הוא יוצא מן עול מלכות ומן עול דרך ארץ, שאלו שניהם הם מצד עולם הזה, ואשר הוא משועבד אל השי"ת אי אפשר שיהיה משועבד אל המלכות ואל הטבע...
כלל הדבר, אשר מקבל עליו עול תורה שהיא אלקית הוא יוצא מן גזירת הטבע ומן הגזירה הבלתי טבעית והיא אנושית. וכמו שאמרו אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה... כי מפני שעוסק בתורה מתעלה על העולם הגשמי, כי השכל מתעלה על העולם הגשמי, ומפני זה הוא בן חורין מן הנהגת העולם הטבעי ומן המלכיות, שכל מדריגתם מצד עולם הזה. והעוסק בתורה הוא יוצא ממדריגת עולם הזה, ולפיכך אמר כאן שמעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. כי אף על גב שאי אפשר לאדם בלא פרנסה, וצריך הוא למלאכה כדי לעסוק בתורה, מכל מקום אין עליו עול דרך ארץ, כי פרנסתו מגעת לו בקלות אשר מקבל עליו עול תורה, כי אז הוא אל השי"ת לגמרי, ומתעלה מן עולם הזה, אבל אם פורק מאתו עול תורה אז הוא נוטה אל העולם הזה הגשמי, ולכך נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ אשר הם מושלים מצד העולם הזה... (שם ג ה, וראה שם עוד)
אם אין תורה אין דרך ארץ וכו', ויש להקשות אם כן אי אפשר שיהיה נמצא אחד, שהרי התורה אי אפשר שתמצא שצריך דרך ארץ קודם, וכן להיפך... ויש לפרש מפני שאמר למעלה ר"ע שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, ורוצה לומר שמן הרע נמשך הרע, ולפיכך סמך אחריו דברי ר"א בן עזריה שההפך הוא גם כן, כי אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה...
ופירוש אם אין תורה אין דרך ארץ רוצה לומר דרך ארץ היינו המלאכה שהאדם עושה כדי שימצא פרנסתו, וכל דבר שהוא צורך העולם הן משא ומתן וכל סדר הנהגת העולם שיש לאדם לנהוג בעולם, הכל נכלל בכלל דרך ארץ. ואמר שאם אין תורה אין דרך ארץ, כי דרך ארץ שהוא לפי הנהגת עולם אין לזה קיום אם לא נמצא בו התורה, וכמו שתמצא בכלל העולם שאם לא היתה התורה לא היה קיום לעולם, כמו שדרשו ז"ל בפרק ר"ע שלכך הוסיף ה"א בששי לומר שכל מעשה בראשית תלוים ועומדים עד ששי בסיון, שאם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזרו לתוהו ובוהו. וכן הוא באדם הפרטי, שאין לדרך ארץ שהוא הנהגת העולם קיום באדם אם לא על ידי התורה, כי התורה היא השלמת הנהגת עולם הזה הטבעי, ואין דבר עומד בלא הדבר שמשלים אותו. ולפיכך אמר אם אין תורה שהוא השלמת דרך ארץ, כי דרך ארץ הנהגת סדר עולם, והתורה היא הנהגה אלקית שהיא למעלה מהנהגת העולם הזה, והנהגת התורה היא משלמת הנהגת העולם הזה הטבעי עד שעל ידי שניהם תישלם ההנהגה לגמרי אשר ראויה לאדם, ולפיכך אמר אם אין תורה אין דרך ארץ, כי לדבר החסר אין קיום. ואם אין דרך ארץ אין תורה, כי לא נתנה התורה לעולם הזה רק כאשר המקבל בשלימות, ולפיכך אם אין דרך ארץ שזה כאשר יש בו הנהגת העולם בשלימות, אין תורה, כי צריך שיהיה קודם המקבל בשלימות...
פירוש אם אין תורה רוצה לומר שאם הוא אדם שאינו מוכן לתורה כלל, בודאי אדם שהוא כזה אין בו דרך ארץ בודאי, אבל אם הוא ראוי לתורה ואפשר שתהיה בו תורה, לא יאמר על זה אם אין תורה, כי צריך בודאי שימצא קודם דרך ארץ, שהיא המדריגה התחתונה ואחר כך העליונה. ולפיכך אפשר שימצא באדם כמו זה דרך ארץ אף כי אין בו תורה. וכן מה שאמר אם אין דרך ארץ אין תורה, פירושו אם הוא אדם שאינו ראוי כלל לדרך ארץ אז לא ימצא בו תורה.
ואפשר לפרש מה שאמר אם אין דרך ארץ אין תורה כמשמעו, שצריך שיהיה בו דרך ארץ קודם, כי דרך ארץ שהיא הנהגת סדר עולם הוא קודם לחכמה אלקית, ואם לא ימצא הקודם לא ימצא אשר הוא יותר עליון במעלה, שהרי דרך ארץ קודם לגמרי אל התורה, וכמו שמצינו בבריאת עולם שהרי כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה. ודבר זה בודאי, כי הנהגת סדר עולם קודם התורה שהוא הנהגה אלקית. אבל מה שאמר אם אין תורה אין דרך ארץ רוצה לומר כמו שאמרנו, כיון שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד שקבלו ישראל את התורה, הנה אם אין תורה אין דרך ארץ, רוצה לומר שאין קיום לדרך ארץ שכבר קנה, כי הכל בטל לגמרי, אף דרך ארץ שקנה... (שם ג יז)
...ומה שאמרו (חכמי אומות העולם) נקראת חכמה גמורה, שהרי אין מחלק בין חכמת ישראל ובין חכמת האומות, רק כי לישראל נתן חכמה מפיו, וכמו שאמרו "אשר חלק מחכמתו ליראיו", ואצל חכמת האומות "אשר חלק מחכמתו לבשר ודם", אבל שם חכמה עליה, רק שאין חכמתן חכמה אלקית נבדלת מן הגשמי לגמרי. ואם כן מזה נראה כי יש ללמוד חכמת האומות, כי למה לא ילמד החכמה שהיא מן השי"ת, שהרי חכמת האומות גם כן מן השי"ת, שהרי נתן להם מחכמתו ית'. ואין סברא לומר כי אף שהחכמה היא חכמה גמורה מכל מקום אין לו לסור מן התורה, כדכתיב "והגית בו יומם ולילה". ויש להביא ראיה אל סברא זאת ממסכת מנחות, שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו שאלמד חכמת יונית, קרא עליו המקרא הזה, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", צא ובדוק איזה שעה שלא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. ואם כן מוכח דחכמת יונית אסורה ללמוד, מפני שכתוב והגית בה יומם ולילה. אבל נראה דחכמת יונית דהתם איירי חכמה שאין לה שייכות אל התורה כלל, כמו חכמה שהיא במליצה או משל, אבל החכמות לעמוד על המציאות וסדר העולם בודאי מותר ללמוד. והכי מוכח דפירוש חכמת יונית היינו מליצה ולשון ערומים, דבפרק מרובה אמרינן, באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יונית. של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית מפני שקרובים למלכות. ומדאמר 'לספר' שמע מינה שהוא שייך אל הלשון... ועוד כי למה היו קוראין אותו חכמת יונית אם היא לעמוד על המציאות שהוא בעולם הלא החכמה הזאת היא חכמת כל אדם.
אבל קשה הא דאמר במדרש לא בשמים היא, אמר שמואל אין התורה מצוייה באצטרלוגין שאומנתם בשמים, אמרו ליה והלא אצטרלוגין אתה וגדול בתורה, אמר להו לא הייתי מביט באצטרלוגיא אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה, בשעה שהייתי נכנס לבית המים. ואם כן לא הותרו לאדם ללמוד החכמות אלא בשעה שהוא פנוי מן התורה ואי אפשר לו לעסוק בתורה כלל.
והטעם כי כבר אמרנו ההפרש שיש בין התורה ובין שאר החכמות, כי התורה היא חכמה אלקית לגמרי, שהיא משפט השי"ת, ומאחר שהתורה היא משפט אלקית ולא תמצא מעלה זאת בשמים, כי השמים הם גשמיים, וכל אשר בני האדם עוסקים בהם אין החכמה הזאת חכמה אלקית נבדלת, ולכך לא תמצא התורה במי שכל חכמתו היא בשמים. ולפי זה אף שאר חכמות כמו חכמת הטבע שהם מעיינים במציאות עולם הזה הגשמי אסורים.
אבל בפרק הישן אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה תלמוד אגדות וכו' עד תקופות גמטריאות שיחת מלאכי שרת וכו', ואם כן כל אלו מותר ללמדם ומצוה ללמדם. ומה שאמר לא הייתי מביט בה אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים יש לפרש, כי חכמה זאת חכמת חוזה בכוכבים, אשר חכמה זאת אינה לעמוד על מציאות עולם וסדר שלו, אלא מחכמת מהלך הכוכבים והמזלות בודאי מחוייב ללמוד. וראיה לזה בפרק כלל גדול אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו", א"ר שמואל בר נחמני מנין שמצוה לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", איזה חכמה שהיא לעיני כל העמים הוי אומר זה החושב תקופות ומזלות. ורצו בזה כי תקופות ומזלות אשר הם בשמים פעל ה' ונקראו השמים מעשה ידיו, שנאמר "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך", וזה כי מן השמים יכול האדם להכיר מהם מעלת הפועל אשר פעל אותם, ועל גודל כחו ועל חכמתו כאשר מתבונן במהלך שלהם ובסדר שלהם. ולכך האדם מחויב עליו לדעת ולהכיר את בוראו...
אמנם עדיין צריך עיון, שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון כמו שהתבאר למעלה, וגם זה אין ראיה דשם אמר כשהוא לומד מפיו ויש לו התחברות וחבור אל הרב שמקבל ממנו שאינו הגון, ולכך אסור, אבל מן החבורים שחברו אין שייך זה. מכל מקום צריך עיון ללמוד בחבורים שלהם אשר הם דברים נגד תורת משה רבינו ע"ה בחדוש העולם ובידיעות השי"ת ובהשארת הנפש ועולם הבא אם יש לעיין בהם, כי אולי יש לחוש כי נופת תטופנה שפתי זרה, שמדברים דברים לפי שכלם לא מן הקבלה כלל רק לפי חקירתם, ויש לחוש באולי יהיה המעיין נמשך אחר דבריהם וראייתם... כאשר רואים לפחיתות שכל האדם אשר שכל האדם קצר להשיג הדבר על אמיתתו.
אך אמנם אם דעתו כמו שאמרו "ודע מה שתשיב לאפיקורס", ואם לא ידע דבריהם איך ידע להשיב על דבריהם, ואם כן צריך לדעת דבריהם, ודבר זה בודאי מותר אם כוונתו ללמוד דבריהם כדי שידע להשיב לאפיקורוס, כי דבר זה אזהרה רבה ויתירה, ומנו זה עם דברים גדולים. ולענין זה מותר ולא נחוש שיהיה נמשך אחר דעתם אם תחלת כונתו לסתור דבריהם, אך לעשות דבר זה להביא דבריהם לפרש בהם דברי תורה, ולהם אין חלק וזכרון בתורת משה, והרי שם רשעים ירקב... (נתיב התורה פרק יד)
ראה עוד תורה-כללי נצח ישראל פרק לא.
ראה תורה-כללי דברים כב יג.
ואמר נפש יקרה תצוד, שמראה לו שהיא נצרכת לישוב העולם ולעבודת ה' וטוב תורה עם דרך ארץ, ואמר "נפש יקרה", כענין ובמצותיך תרדוף נפשי, ואמר יקרה כי התורה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה... (משלי ו כו)
אמר לי תא אחוי לך היכא דנשקא ארעא ורקיעא אהדדי... ויש לבאר דהענין כך הוא, שההוא טייעא הוא היצר הרע, ואמר ליה לרבה בר בר חנה תא ואחוי לך דרך שתנחול ב' עולמים, העולם הזה והעולם הבא, והיינו שיעסוק בפרנסה, וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, דכתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. וזהו היכא דנשקא ארעא ורקיעא אהדדי. שקיל לסילתאי אתנחתא בכוותא (בחלון) דרקיעא אדמצלינא, והיינו כי מן השמים הוא הפרנסה, ואמרו חז"ל מה יעשה אדם ויעשיר יעסוק באמונה... אלא יתפלל למי שהעושר שלו, וזהו "אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתא", אף על פי כן לא היה לי די מחסורי... אמר האי גלגלא דרקיעא דהדר, כי בני חיי ומזוני במזלי תליא וגלגל חוזר בעולם, נטר עד למחר ומשכחת לה, שהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם. (קול אליהו בבא בתרא עד)
לשמור את דרך עץ החיים - ...דרך זו, המוליכה אל עץ החיים, קרויה בתנא דבי אליהו ובויקרא רבה (ט' ג') "דרך ארץ", היא דרך התרבות, דרך החכמה הסוציאלית, המחנכת את האדם למוסר ולסדר בחייו החברתיים בארץ. וכך שנה ר' ישמעאל בר רב נחמן, כ"ו דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב "לשמור את דרך עץ החיים", דרך זו דרך ארץ, ואחר כך עץ החיים זו תורה. התרבות פותחת את חינוך האדם, ואילו התורה משלימה אותו, שכן התורה מחנכת את האדם השלם. עלה התאנה והחגורה החלו בחינוך האדם, הם הם גילויים ראשונים של תרבות, ותרבות המשועבדת למוסר היא שלב ראשון בתשובה אל ה'. דרך ארץ ותורה ירדו כרוכים בישראל, האדם השלם והיהודי השלם הם זהים בבית ישראל, אך בדרך ההתפתחות של האנושות הכללית קודמת התרבות לתורה... משום כך רוח ישראל נוחה מכל תרבות, ובלבד שהיא מביאה לידי הכרת האמת ולידי עשיית הטוב, אולם אם התרבות משועבדת לחושניות, רק תגדל על ידי כך ההשחתה. אך השימוש לרעה בדרך ארץ לא יבטל את ברכת התרבות, שכן "אם אין דרך ארץ אין תורה" (אבות ג'), משום כך יחבב היהודי את כל האמת והטוב שבתרבות. בהופעתו ייראה כבן תרבות, יפגין שיהדות היא דרגה עליונה של אנושות. אך מאידך "אם אין תורה אין דרך ארץ", אם התרבות איננה מביאה לידי תורה, אלא מבקשת למלא את מקומה, הרי אין היא הדרך המוליכה אל עץ החיים, אלא הדרך אל ההשחתה. (בראשית ג כד)
את משפטי תעשו - ...עוד נאמר בתורת כהנים בייחס ללימוד תורה, "ללכת בהם - עשם עיקר ואל תעשם טפלה, ללכת בהם - שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים בעולם, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל אלמד חכמת אומות העולם, תלמוד לומר ללכת בהם, אינך רשאי ליפטר מתוכן". נראה שהמשפט הפותח מאמר זה בא להוציא טעות מלבנו, לבל נבין מהמשך הדברים, שעלינו להתעלם מכל חכמה הנלמדת מחוץ ליהדות, שחובה עלינו להתנזר מכל מדע שאיננו נוגע במישרין לדברי תורה, שהרי פתח ואמר "עשם עיקר ואל תעשם טפלה", נמצא שהרשות נתונה לעסוק גם בתחומים אחרים של ההכרה, אלא שעלינו לעשות את התורה עיקר, ההכרה הנלמדת מדברי תורה תהא לנו בגדר נתון קובע ומוחלט, שאר החכמות יהיו רק מדעי עזר, יש לעסוק בהן, רק אם יש בהן כדי לסייע ללימוד תורה, והן משתעבדות לה כטפל לעיקר, ואילו אמיתה של תורה תהא לנו בגדר נתון ללא תנאי, היא קנה המידה לכל התוצאות המתקבלות בתחומים אחרים של מדע. רק דבר שהוא מתאים לאמיתה של תורה יהא בעינינו אמת, כל משאנו ומתננו לא יהא אלא בהם, כל קליטתנו ויצירתנו הרוחנית תצא מנקודת המבט של התורה ותנוע במעגלותיה, ונמצא שלא נקלוט דברים שאינם מתאימים לה, לא נקבל דברים היוצאים מהנחות אחרות ונערב אותם חלילה בדברי תורה. התורה לא תהא שוות-ערך בצד מדעים אחרים, כאילו גם היא מדע במניין כל המדעים. אל יעלה על הדעת שיש חכמה ואמת יהודית - ויחד אתה ובאותה מדה של חשיבות וסמכות יש גם חכמות ואמיתות לא יהודיות. וכשקלטנו די צורכנו מדברי תורה, נפנה באותה רוח גם לחכמת האומות, וכך נציג ברוחנו חלילה מדע בצד מדע, אמת בצד אמת, וכך נהיה ריקים מכל אמונה והשקפה אחידה, ונאבד מחמת הפיצול של ידיעתנו והשגתנו. אלא כשם שאנחנו בטוחים שתורה היא משמים, וכל המדעים שנתגלו בידי אדם אינם אלא חכמת לב אנוש, והם כוללים מסקנות רק על פי הבנתו המוגבלת ביחס לטבע הדברים, כן בטוחים אנחנו שיש רק אמת אחת, ורק מדע אחד ישמש לנו קנה מידה, לעומתו כל שאר המדעים תקפים רק על תנאי, ורק על פיו נעריך את כולם. ונמצא, שגם בשעת עיסוקנו בתחומים אחרים, לא נעזוב את יסוד התורה ומטרותיה, כל עבודתנו הרוחנית תהא מקודשת לדברי תורה - "ואינך רשאי ליפרש מתוכן". (ויקרא יח ד)
ודברת בם - עשה אותם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר למדתי חכמת ישראל, אלך ואלמד חכמת הכנענים (ספרי).
לימוד התורה יהא עיקר עיסוקנו הרוחני. אל נעסוק בתורה בדרך אגב, אל נלמד תורה מנקודת המבט של מדע אחר ולצורך אותו מדע, כמו כן נישמר שלא נכניס לתחום התורה רעיונות זרים שהתפתחו על יסוד הנחות אחרות, אלא נזכור תמיד את מעלתה היתירה של התורה הנבדלת משאר כל ההכרות המדעיות בעצם מקורה האלוקי. אל יעלה על דעתנו שהיא מבוססת על הכרה אנושית גרידא, והיא שוה אפוא בערכה למדעים אנושיים אחרים, כבר ביארנו בפירוש ויקרא י"ח ה', מאמרים אלה אינם דורשים מאתנו להתעלם לחלוטים מכל ההכרות המדעיות שנרכשו וטופחו בחוגים אחרים, אלא הם מניחים שאדם בקי בהכרות אלה, אך הם מורים לנו שאין לעסוק בהן אלא מנקודת המבט של התורה, שכן רק בדרך זו הם יביאו לנו ברכה, ואם נתעלם מנקודת מבט זו סכנה נשקפת לרוחנו ולהכרתנו. (דברים ו ז)
הקנינים שמחוץ לתורה, שאנו מתייחסים להם באותה מדת חשיבות כמו לתורה, סופם שידחקו את רגלי התורה ויאפילו עליה. סופנו שנגיע לפרשת דרכים, בה יהיה עלינו להחליט ולבחור לנו את הדרך בה נלך, אם בדרך של יתרונות גשמיים, תענוגות, כבוד, תוך הזדהות והתידדות עם אנשים הרחוקים מן התורה, או אם בדרך התורה האוסרת עלינו יתרונות ותענוגות מסויימים, ואשר על ידה נמצא את אושרנו האמיתי רק בשלוה הפנימית הנובעת מן הידיעה, כי עשינו את רצון ה'. לא בכדי חזרה התורה כמה פעמים ואמרה "כי לא תשתחוה לא-ל אחר, כי ה' קנא שמו א-ל קנא הוא" (שמות ל"ד י"ד). לא לחנם ה' מתרה בנו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שם כ' ג'). כל אימת שאנו מקדישים תשומת לב שוה לתורה ולערכים אחרים מחוץ לתורה, הרי אנו מחדירים בקרבנו מתחרים לאהבת ה' ולהתמסרותנו לה', וכך אנו מקפחים את אחידות מחשבותינו, את שלות נפשנו ואת טוהר חיינו.
וכיון שהפיצול המחשבתי קונה לו שביתה בחיי ההורים איך יוכלו הבנים להתחנך לעבודת ה'? הלא שיעורם הראשון יהיה, שלא לברך על התורה תחילה. ההורים ישמחו, אם בניהם לא יהיו בורים ועמי הארצות גמורים. די יהיה להם אם הבנים ירכשו מעט תודעה יהודית ויהיה להם מושג מה בחומש ובסידור התפילה. הם לא ימריצו את בניהם לשקוד על התורה ולחיות רק על פיה, ולא עוד אלא יקפידו על כך, שלא ילמדו "יותר מדי" תורה, כי ידיעת התורה מהווה מתחרה לאותן ידיעות, המבטיחות יתרונות ונכסים גשמיים. במיוחד חוששים הם, פן יתחילו לדקדק במצוות ויתנגשו עם השקפות הוריהם. ונקל איפוא, לשער עד היכן יגיע דור צעיר "מתקדם" זה.
לא ברכו בתורה תחלה" אמרו חז"ל (הסבה שהביא לחורבן), ופירשו המפרשים שאין מברכין לעסוק בדברי תורה והערב, ואשר בחר בנו. פירוש הדברים שניגשו ללימוד התורה, כדרך שניגשים ללימוד דברי חול, להבדיל, הם לא ראו בתורה את "תורתי אשר נתתי לפניכם". הם לא ייחסו לה חשיבות מיוחדת, באשר ה' נתן אותה לפניהם, אלא ראו בה מדע ככל מדע אחר. אך לא שמו אל לבם, כמה תקלות ושיבושים יוצאים מלימוד תורה בלי רוח נכונה, בלי השקפה הולמת ובלי השראה העליונה, כאשר לימוד התורה חסר רוח הברכה. (שם ג עמוד ס)
...מי יוכל למנות את כל מיני וסוגי ההתרחקות מה', אשר התרחקו ישראל מה' בכל הזמנים? מי יוכל לתאר את אלף הצורות והאופנים, שבהם מתגלם ה"הבל" הזה, המסית ומדיח מלשמור אמונים לה'? פעמים הוא מופיע בדמות "הקניית השכלה", או בדמות "התקדמות במקצוע" וכיוצא באלו פיתויים. הצעירים הולכים בעקבות הקשישים, התועים מדרך ה' והמטיפים לעזיבת מצוות התורה, המגבילות את האדם מלהתקדם בחיים. "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" (תהלים ק"ו), "והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג'), כל הדברים האלה אשר קסמו לצעירים בחידוש שבהם כבר היו עתיקים מאד, כפי שמעידים הכתובים האלה. מאז ומתמיד היו "הבלים" בצורה זו או אחרת, תמיד היו פיתויים חושניים חולפים ותענוגות ארעיים, שהתעו אותנו להתרחק מה', אשר הוא מקור האושר האמיתי והנצחי ואשר בו מתברך האדם. נתפתינו לרדוף אחרי פיתויי ההבל, עד כי היינו בעצמנו להבל, ועל כן לא זכרנו את ה' ואפילו לא שאלנו "איה ה'".... (שם עמוד סח)
...והיינו דכתיב בתהלים מ"ד "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך", ופירשו חז"ל בריש מס' ראש השנה דקאי על שוקדי התורה באהבה עזה, ואלו שהגיעו לכך התורה מסייעת להם להבין ולהשכיל בחכמות אחרות כדי לעמוד על דברי תורה בענינים הנדרשים לזה, וזהו דקאמר בנות מלכים המה חכמות מלכי אומות העולם ביקרותיך, המה מייקרים אותך, דמי שהוא חכם בתורה וממנה משיג חכמות חיצוניות הוא והתורה מתייקרים בעיני חכמי אומות העולם. וכך היו אחי יוסף שהיו באמת חכמים מזה שעמדו על עיון התורה... (בראשית מה טז בהרחב דבר)
בן פורת יוסף - שגדל בחכמה יותר משאר בניו, והיה כזה עד שנמכר, ואחר כך לא חכם עוד עד שיצא מבית האסורים, וגדל עוד הפעם פתאום בחכמת הטבע עלי עין, עד שפירשו חז"ל הא דכתיב בשלמה "ויחכם מכל האדם וגו' וכלכל" זה יוסף שהיה מכלכל את העולם, הרי שהיה מצוין בחכמה אלא שלא היה שוה מקור חכמתו כחכמת שלמה, דשלמה בא מכח חכמת התורה... אבל יוסף שכח חכמת התורה, כמבואר ברבה פרשה ע"ט על הפסוק כי נשני אלקים וגו', אלא שניתן לו חכמת הטבע בשפע רב, שזה נקרא בנות... (שם מט כב)
...וכבר נתבאר ריש פרשת תצוה שהמנורה בכלל מרומז להאיר על חכמת התורה בפלפולה של תורה והחקירה והעיון, והנה ששת קני מנורה עם הנר האמצעי הן המה שבע חכמות חיצוניות הטפלים לתורה, ושהתורה צריכה להם להתפרש בכל פרטי שיעורין וכדומה המגיע לבאור התורה. ועל זה מצויר גביעים - המורה על השקאה שהתורה משקה בחכמות, והחכמות משקים הדעת לדעת ולהבין דקדוקי דבר ה', כדאיתא בכורות ח' שר' יהושע עמד על דבר נפלא בחכמת הטבע על ידי דקדוקי תורה, והגביעים משוקדים ללמדנו שכל זה אינו בא אלא על ידי שקידה, והלא על זה הציור אמר ה' לירמיה שראה מקל שקד לאמר כי שוקד אני וגו'. ובאו שלשה גביעים שההשקאה מועלת גם לידיעת התורה ודקדוקיה, גם הנוגע למעשה המצות, גם לכשרון דרך ארץ והליכות עולם... (שמות לז יט)
ראה עוד תורה-כללי בראשית יח כ ובמדבר ח ד.
בפסוק וישלחהו מגן עדן לעבוד את האדמה וגו', דכתיב אדם לעמל יולד, ואמרו חז"ל אשרי מי שעמלו בתורה, דגם מקודם כתיב לעבדה ולשמרה, רק שהיה עמלו בתורה בלבד, ועתה הוצרך להיות בצירוף של עבודה גשמיות, וזהו ענין תערובת טוב ורע שעתה אחר החטא אינו יכול לבא לשום השגה בלתי קדימת תיקון הגוף, לכן אמרו עתה תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ואמרו חז"ל לשמור דרך עץ החיים מכאן שדרך ארץ קדמה לתורה, וזה נעשה אחר החטא, אבל מקודם היה כולו רק תורה, כמו בשבת שאין צריך לשום מעשה ובירור רק כולו תורה, לכן דרשו ויניחהו בגן עדן הוא מנוחה של שבת, שבימי החול צריך להיות העבודה על ידי הגשמיות... ומכל מקום יש בתערובת זה מדרגות הרבה, שיש מי שדי לו במעט מלאכה כענין רובו רע ומעוטו טוב, ואמרו חז"ל חסידים הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, היינו אף שהוצרכו גם כן למלאכה כמו שכתוב "ואספת דגנך", ואמרו הנהג בהם מנהג דרך ארץ, הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, ומכל מקום צריך להיות העיקר התורה והמלאכה טפלה. ואמרו תורתן ומלאכתן, שיש דברי תורה מיוחדין לכל איש ישראל, וכמו כן מלאכה ותיקון המעשה מיוחד לכל איש ישראל, וצריך האדם להבין ולהכין עצמו להשלים ולהוציא מכח אל הפועל הארה המיוחדת אליו על פי תיקון מעשים שלו... (בראשית תרל"ד)
במדרש עבד משכיל וכו', על ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לברוך וכו'. ענין השכלת אליעזר הוא על פי המשנה המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ולא אמרו מעבירין ממנו מלכות ודרך ארץ, שהרי אמרו חז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, רק עול דרך ארץ אמרו, שצריך האדם שלא יתערבבו על ידי העסק ולא יתקשר בכל העסקים אשר לא לה' המה. וכן בעול מלכות דאיתא מאן דכפית באתרא אי אפשר לו לקבל עול מלכות שמים, ומאן דכפית דייקא, אבל מי שזוכה הגם שהוא באיזה עבדות או בדרך ארץ מכל מקום אינו כפות ומשועבד לזה, והוא נקרא עבד משכיל, זה גם שהיה עבד אף על פי כן השכיל העבדות בחכמה, וידע והאמין כי הקב"ה נתן לו זה העבדות... ומצא שכל וחכמה בהעבדות שלו... (חיי שרה תרמ"ט)
הקדמת פרשת יתרו לקבלת התורה, כענין אמרם ז"ל דרך ארץ קדמה לתורה, והוא ענין עבודת האדם להשי"ת מתוך השכל והכרת האמת שמכירין טובת הבורא ית' על כל ברואיו וחסדיו המרובין, ואחר כך זוכין לתורה שהיא עבודה עליונה כפי רצון השי"ת באמת. והמשל הכל עובדין למלך, אבל העומדין לפניו הם עובדין אותו על פי קיום שליחותו ורצונו, וזה ענין ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, ואיתא אם אין דרך ארץ אין תורה ואם אין תורה אין דרך ארץ, ופירשנו כי קודם החטא היה מוכן להיות תורה קדמה לדרך ארץ, שהיו בני ישראל מיוחדים לקבל התורה כמו שהיא למעלה אש דת, שהיה ניתקן כל העשיה לגמרי... ורק אחר החטא בעגל ירדנו ממדרגה זו, וניתקן אחר כך בדרך ארץ קדמה לתורה, שכיון שנשאר פסולת בעולם צריכין מקודם לתקן המעשה והגוף על ידי מדות והכנעות כנ"ל ואחר כך זוכין לתורה. וכבר כתבנו כי עמלק הרשע ימ"ש היה שורש חטא העגל, וזה המשך הקדמת יתרו למתן תורה אחר מלחמת עמלק... (יתרו תרמ"א)
בפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכו'... ואיתא כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וזה הוא בימי המעשה שצריכין להשתתף בחינת כל מלאכתך, אבל בשבת הוא בלי מלאכה ואף על פי כן יש לה קיום, ואדרבא הוא מקיים כל הימים, וזה העדות על השבת, כמו שאמרו קדשו במן, כי גם שם היה מלאכת הלקיטה, כמו כתוב ויצא וגו' ולקטו, כדי שיהיה מלאכה עם התורה כנ"ל, ובשבת אל יצא וגו', וזה שרמזו חז"ל שבת יעשה כולו תורה. (יתרו תרמ"ג)
בענין שמיעת יתרו אצל קבלת התורה כמו שאמרו יתרו שמע ואיתבר ואתכפיא. וזה היה גמר יציאת מצרים וגאולה שלא היה שפחה תירש גבירתה, כי באמת כל החכמות שבעולם הם רק להיות הכנה לחכמת האמת חכמת התורה, כמו שכתוב הן יראת ה' היא חכמה, איתא הן בלשון יונית אחת, פירוש שחכמת התורה היא יחידית, שכל החכמות הם ניצוצי החכמה העיקרית, ובאמת קיום הכל בחכמה, כמו שכתוב בחכמה יסד ארץ, אבל היא חכמה המתלבשת בטבע, וחכמת התורה היא אחדות עצם החכמה, כמו שאמרו חז"ל כשרואין חכמי אומות העולם מברכין שנתן מחכמתו לבשר ודם, וכשרואין חכמי ישראל מברכין שחלק מחכמתו ליריאיו, שהוא דבקות בו ית' כמו שאמרו חלק ה' עמו. ובאמת התורה היא שכל פשוט נפרד מחומר, אך אנחנו בעולם הזה שמוטבעים בחומר איננו יכולים להרגיש זו החכמה, רק באמצעות חכמות המורגשות, אבל בני ישראל כשעמדו על הר סיני שהיו כמלאכים זכו לקבל עצם החכמה... ולכן העוסק בתורה הוא בן חורין, שהדברים שבתורה הם עצם החירות כנ"ל, וזה שאמר אנכי ה' אלקיך, כמו שרמזו בגמרא אנכי, אנא נפשאי כתבית יהבית, פירוש שהם דברי אלקים חיים, ולכן על ידי עסק התורה באים לחירות, כמו שאמרו במשנה, המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזה שעל ידי קבלת אלקותו ית' יש יציאת מצרים, וזהו העברת עול מלכות, ומבית עבדים הוא העברת עול דרך ארץ, כמו שאמרנו לעיל שכל הנהגת הטבע נקרא בית עבדים. והנה בשעת יציאת מצרים וקבלת התורה היתה הגאולה בכלל, ולכן נתבטלו כל חכמות לחכמות התורה, ולכן יתרו שמע ואתכפיא. ובפרט יש גאולה זו בכל נפש ישראל, שבכח התורה יכול איש ישראל לזכות לחירות להיות הדעת שליט על הטבע והגשמיות. שזה עיקר הגאולה... (שם תרנ"ד)
במדרש וכי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו', עץ חיים היא וגו', כי חיי עולם נטע הוא תורה שבעל פה, המשכת כח התורה במעשה, וזה שאמר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם וכו', שזה יותר יגיעה מתורה, כמו שכתב בזהר הקדש תרומה דקיימא בעובדא לא בא רק בטורח גדול והארה יתירה. והוא היגיעה לחבר שניהם מעשה גשמי עם הקדושה שהיא חיות הפנימיות... וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל על שהיה קשה לישראל לכנוס לארץ ישראל שהיה עבודה רבה כנ"ל, שבמדבר היה רק תורה ובארץ ישראל היה יגיעת שניהם כנ"ל בחינת תורה שבעל פה. (קדושים תרל"ב)
בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך... ויש לומר עוד שענין נר חנוכה היות היונים רצו לבטל מישראל את חכמת התורה שהיא שכל אלקי שכל הנבדל שזה נקרא שכל במוחלט, ולהמשיכם לחכמות חיצוניות שהן השכל הגופני, ובערך שכל התורה הן כערך החומר לגבי הצורה, וכבר דברנו בזה. וכאשר ישראל מסרו נפשם נגד היונים, זכו לעומתם לשכל הנבדל שכל התורה, כי מכל דבר שאדם בורח בא לעומתו בקדושה, ועל כן היה אז הנס בנרות ושמן המנורה, כי שמן הוא חכמה, והרוצה להחכים ידרים, וסימנך מנורה, והיינו שהיו מראין להם מן השמים שזכו לחכמה נבדלת שהיא נרמזת בשמן זית זך כתית למאור, זך בלי שמרים, שהוא שכל נבדל בלי פסולת... (חנוכה תרע"ז)
בש"ס שבת בתלתא אמר להו מצות הגבלה... שלהיות הלב בלי השתוקקות כלל אי אפשר, ולהיות שני מיני השתוקקות יחדיו גם כן אי אפשר אלא או זו או זו. ואינו דומה למוח שיכול לסבול שני מיני השכל יחד, חכמת התורה ושאר חכמות, והראשונים ז"ל למדו כל שאר החכמות לצורך חכמת התורה כמו שאמרו בספרים הקדושים. אבל תשוקת הלב אינה כן... (שבועות תרע"א)
ראה עוד תורה-כללי לך לך תרנ"ד ומשפטים תרמ"ב.
וזה שטענו כלום כפית עלינו וכו' למעלה משכלינו, והשיבו הראשונות ישמיענו ז' מצות וכו', כי שבע מצות בני נח הם כמו דרך ארץ שקדמה לתורה, ופירוש דרך ארץ הוא כפי שכל בני אדם ותורה היא למעלה משכל בני אדם. ולכך ההתחלה דאברהם אבינו היה על פי שכלו עד שזכה לתואר אזרחי, וזכה דשני כליותיו היו נובעות תורה. וכשאדם משתדל בשכלו ורצונו כל מה שיכול, אז השי"ת מדריכו בדרך ילך אף למעלה משכלו ורצונו... (חלק ג דובר צדק עמוד צ, וראה עוד תורה-כללי)
...ואחר כך אמר "ובן אדם יחזיק בה", היינו מי שלא זכה כל כך ומוכרח להיות עוסק במלאכה לפרנסתו, וכמו שהנה אחר הקלקול הרעותי את מעשי וקפחתי וכו', ומכל מקום הוא בכלל תופשי התורה, שכשיש לו פנאי פונה עצמו לדברי תורה, וזה צריך שמירה שלא ישכח חס ושלום ויקלקל, וזה ושמרתם - דא שמור, ומכל מקום בשבת יעשה כולו תורה, כמו שאמרו דאף לפועלים שטרודין מאד בימי המעשה עד שפטרום מברכת הטוב והמטיב, מכל מקום מוקי בפסיקתא מה שאמר לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה לפועלים. ועל זה אמר ובן אדם יחזיק בה, שעל כל פנים יחזיק בקדושת השבת, ואז יועיל לו לימי המעשה שיהיה המכוון במלאכתו לשם שמים, לגדל בניו לתלמוד תורה, וכשיהיה לו זמן פנוי בחול יפנה תיכף לדברי תורה... (פרי צדיק צו ה)
איתא במדרש פרשת תרומה (רבה ל"ג ז') "ויקחו לי תרומה וגו' כביכול לי אתם לוקחים". הענין הנה כתיב "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט), לכאורה אין לו באור, אבל יובן היטב בדברינו. איתא עוד במדרש "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, למדתך תורה דרך ארץ, שביקש הקב"ה בבקשה תנו לי תרומה". בא וראה כמה גדולה הדרך ארץ שנמצאת בתורה בדרך העברה, והבל היא כל חכמת הדרך ארץ המתגלגלת בעולם. ולדוגמא אראה לך מחזה אחד ומיניה תקיש על השאר. הנה מובן כי כל ענין הדרך ארץ הוא מפני שהאדם הוא ביקר גדול במה שהוא אדם, ונמצא בו מעניני החכמה, על כן יש להוקיר אותו ולכבדו ולקבלו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות ובשארי הכבודים, ומכל שכן לדרוש טובתו בפניו ושלא בפניו. ומעתה אראה לך מופת אחד, תראה פלא. הנה אנשי העולם המובהקים בדרך ארץ, ומה גם להפיץ דרך ארץ גם לאחרים, ואם כן הלא הם היו צריכים להיות מקושטים בה כבעדי זהב. אך תראה כי הם רחוקים ממנה מאד, כרחוק מזרח ממערב. בימים הקדומים כאשר מלכי ארץ לא היו מלומדים בהנהגת המדינה בחסד היו מוכנים בשביל כבוד מעט להפקיר אלפים ורבבות אנשים למיתה וליסורים קשים במלחמה, אולי ינחלו מעט כבוד יותר. הלא זה מקור הדרך ארץ, להוקיר האדם ולכבדו בשביל שהוא האדם היקר - למה תפקירנו בשביל רצונך? ומכל שכן רבים. וכל חכמתם מקדם היתה לגנוב לבב זולתם ולרמות רעיהם השלמים אתם. הלא זהו הדרך ארץ, להכיר היושר האמיתי ולכבד אף קטן כי כן הוא היושר, ואיה היושר לרמות אנשים רבים? הרי לך מופת כי כל חכמת העולם בדרך ארץ בין רגלים תרמס, שקר יסודה. ומינה תקיש על השאר.
ועתה נראה הדרך ארץ הנמצא בתורתנו בדרך העברה. מדרך העולם, בעל הבית אשר יש לו פועלים הרבה והם מתפרנסים ממנו, אם לפעמים יצטרך הבעל הבית לדבר קל מן הפועל לא יבקש ממנו בתחנונים אלא בדרך גזירה, ראובן, תן לי זאת וזאת. כי יודע הוא שהדבר שנוטל ממנו לא בא אליו אלא ממנו, מבעל הבית. והנה הפועל בשכרו הוא בא, ואליו הוא נושא את נפשו, לא כן האדם אצלו ית', כי "מי הקדימני ואשלם", ועם כל זה כשנצטרך השי"ת למעט זהב לתרומה ביקש בבקשה ובתחנונים. היש דרך ארץ גדול מזה? ולא עוד אלא שהיה צריך זאת למשכן, והמשכן היה לטובת האדם, להשכין שכינתו בתוכם...
ומעתה יש עלינו לדעת כי לשוא נבקר בהיכלי בני אדם לחפש דרך ארץ וחכמה ולחבק חיק נכריה. בזוית אחת בתורתנו נמצא מה שלא נמצא בכל העולם. ועל כן כמו שהאיש החכם אשר השלים חוק למודו בין חוקרי גדולי העולם כמו בפאריז וכדומה, איזה ערך יהיה בעיניו לפוליטיקה של עיר קטנה, כן לאיש המשכיל לא ישוו בעינו אף למאומה הנהגות העולם ודעותיו המהובלות, בין מסכלות הקניני בין מסכלות העדרי אשר הם נגד החכמה והתבונה. וצריך לחשוב תמיד כי הרי הוא מלומד בין ראשי חוקרי העולם, ומה תשוה בעיניו הנהגת הפתאים... (חלק ב רנ)
מי שהולך בדרך התורה אין לשער כמה יוכל להיות בעל מעלה בין במילי דעלמא בין במילי דשמיא, כי באמת יש בתורה כל ההנהגות והמדות והמעלות והחכמות. כי כבר יבאר הכוזרי עד היכן גלוי לכל הערת כל החכמות בתורה, ומה הנעלם. ואין כוונתי פה לבאר זאת ואין כאן מקומו. אבל כוונתי לבאר הפסוק בואתחנן (דברים ד') "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". הקשיתי, אטו בשביל העמים יש לשמור ולעשות התורה? הלא בשביל הקב"ה יש לשמור ולעשות. אבל הפירוש כך הוא, הן ידוע כי לקיום התורה צריך האדם להיות גם חכם במילי דעלמא, כמו שכתב הגר"א ז"ל על הדיין שצריך להיות יודע בהוויות העולם. וגם אמרו ז"ל (חולין נ"ז) על ר"ש בן חלפתא שעסקן בדברים היה, ואות לזה שלמה המלך שידע הכל וחקר הכל. ואם כן שמא תאמר כי דרך האשכנזים הוא דרך התורה, מקודם לילך בגימנזיה ובאוניברסיטה כדי להתחכם להיות איש בקי במילי דעלמא ואחר כך יתכשר ללמוד תורה, לכן אמר משה רע"ה "ושמרתם ועשיתם", "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (אבות ה') גם במילי דעלמא להתחכם להיות איש בדרך ארץ, גם כן תמצא בה. וזהו "ושמרתם ועשיתם", וזה יביא אתכם לדעת גם חכמת העמים להיות חכם זולת חכמת התורה גם בחכמת העמים, גימנזיה ואוניברסיטה, "כי היא חכמתכם ובינתכם" גם "לעיני העמים" אשר הם לומדים בבתי ספר שלהם, ואתה תתחכם מן התורה. (חלק ב רפט)
ובכל הדברים ובכל הענינים אנו פוגשים תמיד הפח יקוש הזה אשר נבוכו בהם רוב בני אדם ואינם יודעים בעצמם את סבת תשוקתם ודרישתם לזה. למשל מתעוררת תמיד בינינו דרישה ללמוד לשון המדינה שאנו מתגוררים בה, כעת השפה הגרמנית (בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה), והנה באמת עצם הדרישה הזאת, ידיעת לשון המדינה, אין בזה שום עול, יען כי דבר זה יכול להועיל לנו תמיד למשאנו ומתננו עם בני הארץ אשר זה נחוץ לנו תמיד. אבל אופן הדרישה לא טוב בעיני. כי חלוק גדול הוא באיזה אופן דורשים, חלוק גדול הוא בין ראוי הדבר ובין דחוף הדבר! ובאמת עלבון גדול ודאבון לב הוא לנו הדבר הזה. הן כשנכנס אלי נכרי המדבר בלשונו המשונה, שאיני מבין ממנה אף מלה אחת, אינו מתבייש מאומה ואינו בא לגמרי במבוכה יען כי זאת היא לשון עמו. ואנחנו הלא יש לנו שתי לשונות, אחת, לשון יהודית המדוברת בינינו, ואחת עולה על כלנה, היא לשון הקדש, לשונות כל כך נאות ועדינות מלאות ענין בדיוקן ונמוקן וטעמן. ואף על פי כן אנו מתביישים בלשוננו ודוחקים את עצמנו ללמד לשונות זרות. באנו לרוסיא - אנו לומדים שפת רוסיא, היום באשכנז - שפת אשכנז, למחר באנגליה - שפת אנגלית. אמנם יש לנו להצדיק את עצמנו כי אנחנו הגרים בכל הארצות ואנו צריכים לכך בכדי חיינו במשא ומתן ויתר עסקינו וקשה לנו בכל פעם לפנות אליהם על ידי מליץ, ויותר טוב לנו לדעת בעצמנו לשונם. אבל האם בעבור זה נתלהב כל כך ונצעק ללשונם הידד. אין זה כי אם בעבור שאנו רואים עוד את עצמנו חסרים בחסרון ידיעת לשונם, עוד לא נתבררה אצלנו כראוי מה היא השלמות האמיתית ומרגישים עוד את עצמנו חסרי השלמות ונפרש כפינו לאל זר אשר לפי טעותנו ישלים זה הדבר אותנו. אבל טעות היא זאת, בשכלנו כבר הגענו למדרגה זו שאנו מבינים היטב קנות הדבר הזה ומבינים אנו מה היא השלמות האמיתית, אבל הטבע וההרגל הם המה הפועלים עלינו פעולתם המטעה.
לכן עלינו להתרגל להגביר השכל על הטבע, לפתח את עצמנו שהכרותינו שאנו מכירים בשכלנו תהיינה מוחזקות ומקויימות אצלנו במדה שלמה ולא נחוש ואל יתנועע לבבנו מפני כחות הטבע כלל, ואז נשתלם ונשלם. (חלק ג עמוד מח)
...נמצא בין לר"א בן עזרא בין להרמב"ן עיקר חטא כלל ישראל במעשה העגל היה במה שטעו לרדת ממדרגתם הגבוהה למדרגת הטבע, אם גם בכוונה לשם שמים, בכדי שיוכלו עמוד בעבודת ה', על פי מחשבתם שלא יהיה עוד משה עמהם.
וזהו מערמת היצר תדיר, שאומר לאדם לקחת מדרגה פשוטה יותר (למשל מה שמדמה בבחינת תורה ודרך ארץ כי כשיעמוד בה בנסיון יקדש שם שמים). וכבר ביארנו שכזה היה חטא אדם הראשון - ירידה לשם עליה. וקשה מאד התשובה לחטא זה, שיש בה מבחינת אחטא ואשוב. ושורש חטא זה מערמת היצר, להשפיל את האדם ולהשליכו מטה מטה. ויכול האדם להכיר את ערמת היצר בזה, כי עם כונתו המדומה לשם שמים ילך שלוב יד גם רצון התאוה. וכן אמרה חוה "כי טוב העץ למאכל ותאוה הוא לעינים", (היינו הרצון הרע), "ונחמד העץ להשכיל" (הוא הדמיון לעלות על ידי זה להשגות יותר עליונות, וכן כל אדם בירידתו ל"תורה ודרך ארץ" המדומה, תחת מסוה דמיונו לשם שמים רובצת תאות העולם הזה. (חלק א עמוד רעז)
אבל ביאור הענין הוא שבמעשים נמצאים שלשה גדרים:
א', מלאכה, ככל מעשה טרחה הדורש התרכזות ויגיעה, יש בכוחה להרחיק מהאדם את מחשבות התאוה, כאמרם ז"ל "משכחת עוון". אבל מצד שני הרי תוכנה הוא בדרך כלל גשמי, ועל כן ממילא מרחקת היא גם את הפנימיות הרוחנית ומבטלת את האדם מתורה.
ב', תורה ודרך ארץ, ביאורים שונים ניתנו למושג זה, אך הקולע ביותר הוא זה של הגאון ר' חיים מוואלאזין ז"ל, שפירש מתי יפה תורה עם דרך ארץ? כשהדרך ארץ גם היא תורה. וזה לשונו שם, "רבא אמר (ברכות ל"ה) לתלמידיו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תיטרדו במזונייכו כולא שתא, וחלילה לומר שיפנו לבבם אך לחיי שעה כל היום ויתבטלו ממש מתלמוד תורה, אך באמת גם בעוסקם בחיי שעה כוונתם ומחשבתם לן בעומקה של הלכה"... ועוד מצינו לחז"ל (במדבר רבה י"ג) שאמרו, "בלולה בשמן זו תורה שצריכה לבלול במעשים טובים, כההיא דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, הוי למנחה, שאותה שעה הוא עושה נחת רוח ליוצרו, בזמן שאדם עוסק בתלמוד תורה והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא". פירוש, שעל ידי זה שומר את עצמו מן החטא. ובזה מתקרב האדם למדרגת לשמה, כי הכל נעשה עבודת ה' טהורה... (חלק ב עמוד נח)
ואוסיף לבאר, כי ברור לי שתבינו אותי ותדעו שכונתי בזה לבירור האמת. הנה, בבעיה עיקרית זו, הוא תוכן ההפרש שבין שיטת החינוך של פרנקפורט לשיטת החינוך של הישיבות.
פרנקפורט - התירה את המדע והכניסה את הלמוד באוניברסיטה לכלל ה"לכתחילה" שבחינוך. המחיר ששלמו בעד זה היה שנתמעטו מספר גדולי התורה בין חניכיהם, ואפילו מאלה שלמדו תורה בישיבות ליטא ופוילין ואת המדע באשכנז, רק מעטים מאד מהם, (ממש נער יכתבם ואולי פחות אפילו מזה) אשר נהיו ללומדים גדולים. אמנם הרויחו בזה אשר מספר המקולקלים אצלם היה קטן מאד, ואם כי בעצם טהרת ההשקפות בנוגע לאמיתותה הגמורה ממש של שיטת התורה הקדושה, במקום שהמדע סותרתה, היה לקוי קצת על ידי איזה שותפות משונה, דאפשר לצרף סתירה ממשית בלב אחד, מכל מקום כמעט כולם נשארו מקיימי מצוות במסירות נפש, וכמה מהם זהירים מאד אפילו בדקדוקי המצוות.
אבל שיטת הישיבות להעמיד למטרה יחידה לגדל גדולי תורה ויראת שמים כאחד, ובשביל זה אסרו את האוניברסיטה לחניכיהם, כי לא ראו שום עצה איך לגדל גדולים בתורה, אלא אם כן ירכזו את כל מגמת חניכיהם אך לתורה בלבד. אמנם, לא נחשוב שלא ידעו מראש כי בדרך זה חס ושלום יקולקלו כמה, מאשר לא יוכלו לעמוד בקיצוניות זו, ויפרשו מדרכה של תורה. אמנם זהו המחיר אשר ישלמו בעד גדולי התורה ויראת שמים אשר יתחנכו בישיבותיהם. כמובן, שהם עומדים על המשמר לעשות מה שאפשר לתקן את אשר לא יוכלו להשאר בני תורה, אך לא בדרך אשר תמשוך אחריהם את השאר. למשל אלה שהוכרחו להניחם לצאת, ראו במקצת שישארו חנוונים או שאר ענינים שאינם מקצוע אשר איננו צריך הכנה וגם אין מושך את הלב של התלמידים. אבל אלה אשר חפץ לבבם היה ללמוד מקצוע, וכל שכן אשר בחרו במקצוע אקדמי לא טפלו בו כלל, שלא לקלקל את האחרים משום תיקונו של זה. ושמעתי שסמכו את זה לאמרם ז"ל "אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה, אמר הקב"ה בזה אני חפץ" וכו'. וגם מזכירים את דברי הרמב"ם ז"ל "ימותו אלף סכלים ויהנה ממנו חכם אחד".
ומעתה צורת הבעיה שלנו אחרת היא לגמרי, אם גם נתיר לבנות מוסדות על פי שיטת פרנקפורט להציל את הנחשלים, אבל אנו צריכים לדעת מראש כי במדינה שנשכין בה חינוך זה לא יתרבו בה ישיבות בטהרת השקפותיהן, ולא יקל לחנך במדינה ההיא גדולי תורה מצויינים, ואם נחפוץ לחלק איזו מדינה, ולצפונה יבנו ישיבה בטהרתה ולדרומה מוסד אקדמאי עם יראת שמים וקצת תורה, אנו צריכים להתיישב אם יש לנו תקדים לזה, ואם חס ושלום, לא נקלקל יותר מאשר נתקן. (צריך לדעת כי מוסד כמו... לא יפסיד כל כך לישיבה בדור זה כמו מוסד אקדמאי עם יראת שמים, והטעם מובן, מפני שהבחור השייך קצת לישיבה בדור זה, כבר הוא ירא שמים כל כך שלא ילך ל... מכל שכן שאי אפשר לכאורה להתיר להעמיד מוסד כזה בו במקום שעומדים בו ישיבה וכולל, ובשכנות ממש, בריחוק מהלך 5 רגעים, ומה גם בצירוף הדעות, בלי מחלוקת המבדלת זה מזה, וכל שכן שהישיבה היא כמעט היחידה במדינה בגודלה וטיבה.
נתבונן נא עוד יותר. מה יהיה לאחר גמר המחזור הראשון, ומן הסמינר יצאו כאלה שהם מורים טובים עם דרגה אוניברסיטאית ועם יראת שמים וקצת תורה (פירוש עם סמיכה להוראה מהישיבה וכו'), האם לא יהיה נסיון גדול אף לבעל כשרון המצויין הלומד בישיבה כי ילך לו בדרך זו, והאם נוכל לבטוח כי בנינו ממש יוכלו לעמוד בנסיון זה?...
ואזכיר בכאן מה שכתוב בזהר הקדש. הנה העלאת ניצוצות הקדושים (פירש הר"צ הכהן, ניצוצות הקדושים היינו האפשרויות שיש ברחוקים להחזירם למוטב על כל פנים מקצתם, והיינו על דרך אמרם ז"ל בעמון ומואב, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות ונעמה) הוא דבר גדול מאד, אבל מכל מקום הרי צריך האדם להוריד את עצמו אל הניצוצות, ואסור הוא אם לא על פי הנבואה מאת ה'. ומביא הזהר ראיה נפלאה מהושע. הרי מה שנשא הושע אשת זנונים וילדה לו בני זנונים היה לשם תיקון הדור. והיינו בירור ניצוצות הקדושה דשם, ומכל מקום לא היה עושה הושע כזאת אם לא שנאמר לו מפורש בנבואה. נפלא הדבר מאד אשר הזהר מביא דוקא ראיה כזו, וכן מנח, (דבודאי לשמה קא עביד) "וישת מן היין וישכר ויתגל" וכו', עיין את דברי הזהר פקודי (רמ"ה) דבור המתחיל היכלא קדמתא וכו'. (וביאור מה שכתב שם שירותא גו מהימנותא, היינו דשלא לשמה היא ההתחלה, ומתוך שלא לשמה היינו העלאת ניצוצות ודוקא מתוך אספקלריא שאינה מאירה היא התחלת הנבואה עיין שם. ומכל מקום זולת שלא לשמה במעשה קדושה כל שאר אופני העלאת הנצוצות אסורים). (חלק ג עמוד שנו)