(ראה גם: אלקים-הגשמה-תאר, תורה-מדות שהתורה נדרשת)
ויאמר ה' אל משה ואהרן, יש פרשיות כולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים פרט, אלה הדברים אשר תדבר כלל, זאת חקת התורה כלל, ויקחו אליך פרה אדומה פרט... כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט... (בא פרשה טו)
...וכן הוא אומר והנוגע בהם כנוגע בבבת עינו, רבי יהודה אומר בבבת עין אינו אומר אלא בבת עינו כתיב כביכול כלפי מעלה, אלא שכינה הכתוב. כיוצא בו ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו, אלא שכינה הכתוב... (בשלח שירה פרשה ו, וראה שם עוד)
איסי בן יהודה אומר חמשה דברים יש שאין להם בתורה הכרע, שאת, ארור, מחר, מחושקים וקם, שאת מנין, הלא אם תיטיב שאת, או שאת ואם לא תיטיב. ארור אפם כי עז, או כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור ארור. מחר אנכי נצב על ראש הגבעה, או צא הלחם בעמלק מחר, משוקדים כפתוריה ופרחיה, או במנורה ארבעה גביעים משוקדים. וקם העם הזה וזנה, או הנך שוכב עם אבותיך וקם, אלו חמשה דברים יש בתורה שאין להם הכרע. (בשלח ויבא עמלק פרשה א)
אם זרחה השמש עליו, וכי השמש עליו בלבד זרחה, והלא על כל העולם כולו זרחה, אלא מה שמש שלום בעולם אף זה אם יודע הוא שבשלום עמו והרגו הרי זה חייב. כיוצא בו ופרשו השמלה וגו', ומחוורים הדברים כשמלה. כיוצא בו על משענתו, על בריו... (משפטים פרשה יג)
מיין ושכר יזיר, והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא שדברה תורה שתי לשונות. כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה וזביחה היא שחיטה, קמיצה היא הרמה הרמה היא קמיצה... אלא שדיברה תורה שתי לשונות... (נשא כג)
והתניא איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה אין להם הכרע, שאת, מחושקים, מחר, ארור וקם. (יומא נב א, ראה לעיל מכילתא בשלח)
רבי אלעזר אומר יכול יגישנה במערבה של קרן או לדרומה של קרן, אמרת, כל מקום שאתה מוצא שני מקראות אחד מקיים עצמו ומקיים דברי חבירו ואחד מקיים עצמו ומבטל דברי חבירו, מניחין את שמקיים עצמו ומבטל חבירו ותופסין את שמקיים עצמו ומקיים חבירו... (סוטה יד ב)
תא שמע דא"ר יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא, התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר, התורה אמרה בתער, והלכה בכל דבר, התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר... (שם טז א)
...ורבנן סברי דברה תורה כלשון בני אדם... (גיטין מא ב)
...אמר ליה ההוא מינא לר' ישמעאל בר' יוסי כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה', מאתו מיבעי ליה, א"ל ההוא כובס שבקיה אנא מהדרנא ליה, דכתיב ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, נשיי מיבעי ליה, אלא משתעי קרא הכי הכא נמי משתעי קרא הכי... (סנהדרין לח ב)
אשר יקלל את אביו ואת אמו, אין לי אלא אביו ואמו, אביו שלא אמו אמו שלא אביו מניין תלמוד לומר אביו ואמו קילל דמיו בו, אביו קילל אמו קילל, דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. (שם סו א)
רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן, ורבי יש אם למסורת סבירא ליה, והאמר רב יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן, רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ור"ש ור"ע כולהו סבירי להו יש אם למקרא... (מכות ז ב)
...דברה תורה לשון הואי, ערים גדולות ובצורות בשמים... (חולין צ ב)
אמר ליה לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן. (שם קלז ב)
א"ר חנינא בא וראה כמה קשה הוא אבק לשון הרע שדברו הכתובים לשון בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה, ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, ולאברהם אינו אומר כן אלא למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי... (פאה ד ב)
א"ר יצחק דיברה התורה בכל לשון, והאיש משתאה לה (היה צ"ל אליה)... (ראש השנה ט ב)
וערכו, יכול מאה יכול מאתים א"ר עקיבה כל ששמועו מרובה ושמועו ממועט תפשתה המרובה לא תפשת תפשת את הממועט תפשת. (יומא יג א)
תני ר' ישמעאל בשלושה מקומות הלכה עוקפת למקרא ובמקום אחד למדרש, התורה אמרה בספר, והלכה אמרה בכל דבר שהוא בתלוש, התורה אמרה בעפר, והלכה אמרה בכל דבר שהוא מגדל צמחים, התורה אמרה במרצע והלכה אמרה אפילו בסול אפילו בקוץ אפילו בזכוכית... (קידושין יא ב)
שלשה דברים זה בצד זה מה שאמר זה לא אמר זה, כיוצא בו אתה אומר ותאמר הכר נא אמרה תמר, צדקה ממני אמר יהודה, ולא יסף עוד לדעתה אמר רוח הקודש. כיוצא בו באנו אל הארץ אשר שלחתנו אמר יהושע, עלה נעלה אמר כלב, אפס כי עז העם אמרו מרגלים... (סוטה פרק ט)
ועתה ארור אתה, אמר רשב"ג בג' מקומות דברו הכתובים בלשון מועט, ועתה ארור אתה, ואם בריאה יברא ה' (במדבר ט"ז), ואנכי פציתי פי לה' (שופטים י"א). (בראשית כב כג)
אנכי ה' אלקיך, הדא הוא דכתיב השמע עם קול אלקים, המינין שאלו את רבי שמלאי אמרו לו אלוהות הרבה יש בעולם, אמר להם למה, אמרו לו שהרי כתיב השמע עם קול אלקים, אמר להם שמא כתוב מדברים אלא מדבר... חזר ר' לוי ופירשה א"ל השמע עם קול אלקים כיצד, אילו היה כתוב קול ה' בכחו לא היה העולם יכול לעמוד... (שמות כט א)
זאת חוקת התורה, (תהלים י"ב) אמרות ה' אמרות טהורות אריב"ל מצינו שעיקם הקב"ה שנים וג' תיבות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו, (בראשית ז') מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ומן הבהמה אשר לא טהורה היא. א"ר יודן אף כשבא ליפתח בסימני בהמה טמאה לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה, (ויקרא י"א) את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא... (במדבר יט ב)
א"ר יודן בר"ס גדול כוחן של נביאים שמדמים את הצורה ליוצרה, הדא הוא דכתיב (דניאל ח') ואשמע קול אדם בין אולי, וא"ר יודן בר"ס אית קרייא חורן דהוא מחוור יתיר מן דין, (יחזקאל א') ועל הכסא דמות כמראה אדם. (קהלת ב כד)
ויעל עשנו כעשן הכבשן, איזה כבשן, יכול ככבשן הזה, תלמוד לומר וההר בוער באש, אם כן מה תלמוד לומר כבשן, אלא לשכך את האוזן מה שיכולה לשמוע, כיוצא בו אריה שאג מי לא יירא (עמוס ג'), וכי מי נתן כח וגבורה באריה לא הוא, אלא הרי אנו מכנין אותו מבריותיו כדי לשכך את האוזן מה שיכולה לשמוע... (יתרו יג)
אמר רבי יוחנן כל מקום שפקרו המינים תשובתן בצדן, נעשה אדם, ויברא אלקים את האדם, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, וירד ה' לראות את העיר... (בראשית פרק א, יג, וראה שם עוד)
אלה תולדות נח נח, כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ויש לו לעולם הבא, מתיבין והכתיב ואלה תולדות תרח תרח... אף היא לא תברא דכתיב ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, בשרו שיש לאביו חלק לעולם הבא... (שם פרק ו מח)
...ויעש משה נחש נחושת, מכאן שנתנה תורה בלשון הקדש, וכשם שנתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקדש... (שם נב)
...מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו שאתה יכול להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמית, תלמוד לומר מות יומת מכל מקום. הכה תכה, אין לי אלא בהכאה הכתובה בו, וכ' פתוח תפתח אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מנין, תלמוד לומר פתוח תפתח מכל מקום... (שמות פרק כב, שנא, וראה שם עוד)
אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי וגו', מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מב' מקראות, דברי ר' ישמעאל, תנא וכפטיש יפוצץ סלע, מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות, אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אינו משמיע שני דברים כאחד, אבל מי שאמר והיה העולם אמר עשרת הדברות בדבור אחד, שנאמר אחת דבר אלקים... לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך שניהם בדבור אחד נאמרו, מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדבור אחד נאמרו... (תהלים סב, תשפג)
ומולדתך אשר הולדת, משמעו לשעבר והוא משמש להבא, כיוצא בו והיה הבכור אשר תלד (דברים כ"ה) ממשמעו להבא והוא משמש לשעבר, שאין קורא בכור אלא גדול שבאחים הוא שמצוה עליו ליבם או לחלוץ. ויש במקרא מזה הרבה להודיע רחיבות הלשון וצחותה, שהבא משמש מקום שעבר ושעבר משמש מקום הבא. דבר אחר ומולדתך אשר הולדת משמש מקום אם, כלומר אם הולדת אחריהם... (בראשית מח ו)
אלו אמר לא יעשה בהם אשר יאכל לכל נפש הייתי אומר את שהוא אוכל נפש לא יעשה בהם ואת שאינו אוכל נפש יעשה בהם, תלמוד לומר אך הפסיק הענין, דברי ר' יוסי הגלילי. כיוצא בו אתה אומר אין בארון רק שני לוחות האבנים (מ"א ח'), יכול שלא היו בו שני לוחות אבנים, תלמוד לומר רק הפסיק הענין, דברי ר' יוסי הגלילי... (שמות יב טז, וראה שם עוד)
להיות לו לעם סגולה, למה נאמר, לפי שהוא אומר ישראל לסגולתו (תהלים קל"ה) ואין אנו יודעים אם ישראל עושין למקום סגלה ואם המקום עושה להן סגלה לישראל, תלמוד לומר ישראל לסגולתו, כיוצא בו אתה אומר ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה (בראשית י') ואין אנו יודעין אם רסן היא הגדולה ואם נינוה היא הגדולה, תלמוד לומר ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים (יונה ג')... (דברים יד ב, וראה שם עוד)
ויאמר נרפים אתם נרפים, לשון כעס וזירוז, כי כל לשון הנשנה בפסוק הוא לשון זירוז. (שמות ה יז)
וכיון שכבר ביארתי כי המשוכל והכתוב והמקובל מסכימים לשלול הדמיון מכלפי ה', אפרש את המלים הללו הגשמיות, ואומר שהם עשר, ראש, כאמרו "וכובע ישועה בראשו" (ישעיה נ"ט), ועין, כאמרו "עיני ה' אלקיך בה" (דברים י"א)... הלשונות הללו וכל הדומה להן מפעולות הלשון והתרחבותה, שמניחה כל אחד מהן על ענין ובאורן ממה שאנו מוצאים שלא בענין הבורא, וכבר נדע כי הלשון כך היא אמתתה ודרכה, שמרחיבה ושואלת וממשילה, כמו שמרחיבה ואומרת שהשמים מבטאים כאמרו "השמים מספרים כבוד א-ל" (תהלים י"ט), ושהים מדבר כמו שאמר "כי אמר ים מעוז לאמר" (ישעיה כ"ג)...
ואם יאמר אדם ומה התועלת בהתרחבות הלשון כל ההרחבה הזו וגרמה לנו ספקות הללו, היתה מסתפקת במלים ברורות ופוטרת אותנו מן המעמס הזו. ואחר כי אלו הסתפקה בבטוי אחד היה מתמעט השמוש, ולא היה אפשר לדבר בה כי אם על מקצת המטרות, לפיכך התרחבה כדי שתמלא כל חפץ, וסמכה על מה שבשכל ובכתובים ובמסורת, ואלו באנו לתארו במלים כפי דיוקן צריכים היינו לעזוב שומע ורואה ורחום וחפץ עד שלא נבטא כי אם האנוכיות בלבד... (מאמר ב פרק י)
...ולא הטעה את כולם אלא מיעוט ידיעתם את הלשון, והוא שאחד מהם מצא שהלשון אומר "נפש כי תחטא" (ויקרא ד')... ולפיכך סברו כי הפעולות מיוחסות לנפש דוקא, ולא ידעו שהוא אומר "ונפש כי תגע בכל טמא" (שם ז')... ואינו אלא הגוף. ומוצא אחר ראה שהלשון אומר "יבא כל בשר להשתחות לפני" (ישעיה ס"ו), וכל הדומה לכך, וסבר כי העשיה לגוף, ולא הבין מה שמצא, כי הדברים והכוונה היא לנפש... כללו של דבר לא ידע מי שיחס את הפעולות לנפש לבדה ומי שיחסם אל הגוף לבדו ומי שיחסם אל העצמים לבדם את חוקי הלשון והרגליה, מפני שדברה שכאשר הפעולה נעשת בשלשה דברים או בארבעה או בחמשה מיחסת אותו פעמים לראשון לבדו, ופעמים לשני לבדו, ופעמים לשלישי לבדו, כפי שאנו יודעים שהדבור נעשה בחמשה כלים, פה ולשון ושפה וחיך וגרון, והרי הלשון אומרת "פי יספר צדקתך" (תהלים ע"א), "ולשוני תהגה צדקך" (שם ל"ה)... וכל אחד מן החמשה שהזכירה הרי הארבעה האחרים עמו, ולפיכך כאן פעם הזכיר את הנפש לבד, או הגוף, או העצמות או העור, וכוונתה בכך הכל... (מאמר ו פרק ה, וראה שם עוד)
...או שהשכל דוחה אותו, כאמרו "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד'), והרי האש ברואה וזקוקה לחומר, ופעמים נכבית, ואין השכל מקבל שיהא הוא כך, ולכן מוכרח שתהא מלה נסתרת בלשון, שנקמתו כאש אוכלה... (מאמר ז פרק א)
...ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג') כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר... (בראשית א א)
וה' המטיר... מאת ה' - דרך המקראות לדבר כן, כמו נשי למך, ולא אמר נשי, וכן אמר דוד (מ"א א') קחו עמכם את עבדי אדוניכם... (שם יט כד)
וברוח אפיך - היוצא משני נחירים של אף, דבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההוא שיוכלו להבין דבר, כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו... (שמות טו ח)
הכבשן - ...ומה תלמוד לומר כבשן לשבר את האזן מה שהיה יכול לשמעו נותן לבריות סימן הנכר להם, כיוצא בו (הושע י"א) כאריה ישאג וכו', וכי מי נתן כח בארי אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמע... (שם יט יח)
אשה אל אחותה - כן דרך המקרא לדבר בדבר שהוא לשון נקבה, ובדבר שהוא לשון זכר אומר איש אל אחיו... (שם כו ג)
ואל אראה ברעתי - ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב, וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכינוי ולתיקון לשון. (במדבר יא טו)
אשר בצאתו מרחם אמו - אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב... (שם יב יב)
ופרשו השמלה - הרי זה משל, מחוורים הדברים כשמלה. (דברים כב יז)
אלקים קדושים - ברוב מקומות לשון שררה הוא ברבים, כמו אדוני יוסף, ושם זה שם שררה הוא. (יהושע כד יט)
ויאמר - כל מקום דכתיב ויאמר ויאמר הוא לדרוש, הקב"ה אמר לגבריאל וגבריאל לכרוב כדי שיצטננו הגחלים ותקל הגזרה. (יחזקאל י ב)
מאה שנה - ומנהג הלשון להקדים המספר הרב על המעט, והפך הדבר כמו שני יעקב. (בראשית כג א)
אשר יולד לו בפדן ארם - עשתי עשר נולדו לו שם, כי בנימין נולד בארץ כנען, והכתוב כתב על הרוב, ורבים אראה לך עוד כמוהו. (שם לה כו)
אותי ואת שר - אמר אותי פעם שנית כי כן דרך הלשון... (שם מא י)
גם אנחנו גם אתה - דרך לשון הקדש להוסיף גם ראשון... (שם מג ח)
יתר שאת ויתר עז - כפול כדרך כל הנבואות. (שם מט ג)
...וכבר אמרתי כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים, כי הגמיאיני השקיני, וזכור ושמור, ושוא ושקר... שוים בטעם... (שמות יא ה)
ומושב בני ישראל - חשבונות רבים יש במקרא לא ידענו למי הם סמוכים, והנה אזכיר מקצתם, ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום, ואבשלום לא היה בן ארבעים... (שמות יב מ)
...ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה, רק הוא כמשמעו, על כן לא נוציאנו מידי פשוטו... (שם יג ט)
אז ישיר - משפט לשון הקדש לומר לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז... (שמות טו א)
נאדרי - היו"ד נוסף כיו"ד אכזרי, ואמר פעמים ימינך ה' כטעם כי הנה אויביך ה', והטעם כי פעם אחרי פעם פעמים אין להם מספר תעשה ככה שתרעץ ימינך את האויב. (שם שם ו)
ואת שני בניה - דע כי אנשי לשון הקדש שומרים הפעלים במתכנתם בכל הבנינים ואינם חוששים לשמור שמות בני אדם, על כן אל תתמה שאמר גרשום בעבור שגר שם, כי הנה קין בעבור קניתי ואינו נכון בדקדוק... (שם יח ג)
ויאמר - ...דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים, והנה פירושם וכבר היה כך וכך, כמו ויצר ה' אלקים, וכבר יצר... (שם יט ט)
...וכל הלשונות בנויות על מתכונת דמות אדם שהוא מורכב מהנשמה שאינה גוף ומגוף שהוא מורכב מד' שרשים, והנה כאשר נדבר האדם לאדם בדברי אדם בלשון שהוא יודע יבין דבריו, ודמותם במתכונתם, ואם רצה לדבר על שפלים מבני אדם יצטרך להגביה מעלתם ולשומם כדמות בני אדם עד שיבין השומע, על כן שמו ראש לארץ, וראש לעפרות תבל, ופה, ותפתח הארץ את פיה... והנה הכל בדברי משל כי אין לים לב. ועוד כי ישימו אבר מן הגוף כדמות כל הגוף ואמר מות וחיים ביד לשון, ורבים ככה. וכאשר יבקש האדם לדבר על נכבדים ממנו שהם מהעולם העליון מוריד מעלתם עד שידמה לאדם כאילו הם דמות אדם כדי שיבין השומע... (שם שם כ, וראה שם עוד)
אם אדוניו - מצאנו אנשי לשון הקדש חולקים כבוד בתורת השמות, אבל לא בפעלים, אמרו אדון גם אדונים, והוא לשון יחיד, "מיד אדונים קשה"... ולשון המדבר אדוני שאל, ואסור לאמרו בלשון רבים שלא יתערב עם השם הנכבד... (שם כא ד)
המבעיר - ...וזאת הדרך צחות בלשון הקדש לאמר מלה שוה והוא משני טעמים, כמו "בלחי החמור חמור חמורתים", "רוכבים על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם"... (שם כב ה)
...דע כי מנהג התורה לדבר על ההוה, כמו בת היענה, למה שינה הכתוב לומר ככה ותהיה הבת כוללת כל המין, וכזה לא מצאנו, דע כי בשר יענה יבש כעץ ואין המנהג שיאכלנו אדם רק הבת כי היא נקבה וקטנה יש בה מעט ליחה... (שם כג יט)
ואף גם זאת - לשון צחות, והאחד יספיק, וכל המקרא כך, וכן "הרק אך במשה"... (ויקרא כו מד)
על עדת בני ישראל - אחד מעדתם, וכן ויקבר בערי גלעד, ורבים כמו הם. (במדבר א נג)
נשאתי את ידי - כלשון בני אדם כי השמים למעלה. (שם יד ל)
דם ואש - בארץ, ותמרות עשן בשמים, כן דרך לשון הקדש לבאר קודם פרטי השני ואחר כך לשוב לא'. (יואל ג ג)
מרשה - אולי עיר הנביא, ולא שומר התנועות גם בשמות כמו השולמית על יושבת שלם הוא ירושלים. (מיכה א טו)
כוש - ...ומה שאמרו חז"ל שהזכירו בשם גנאי שלא תשלוט בו עין הרע רחוק מאד, והנכון שהוא שם איש. (תהלים ז א)
כשמן תורק - ...ותמצא שם שהוא פעמים זכר ופעמים נקבה. (שיר א ג)
אם אתה לו שמעני - ...ובא הכפל לנחץ הענין, כמו סורה אדני סורה אלי... כלם רידוף הענין וכן על דעתי "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח", שעורו אם מחוט ועד שרוך נעל אקח מכל אשר לך... (בראשית כג יג)
והיו המים - ...ואין צריך למדרשו, שכבר מצאו בעלי הלשון שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק או בעבור מיצוע ארוך שיבא ביניהם, וכמוהו "והיה ערכך מבן עשרים שנה וגו' והיה ערכך"... (שמות ד ט)
ויעשו - כן עשו - ...ודרך הכתוב לכפול ולאמר כן עשו לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו... (שם יב כח)
אז ישיר - ... וכן... ומשה יקח את האהל, כי איננו לשון הוה שלא לקחו אלא פעם אחת, אבל דרך הוא לומר עתיד במקום עבר, וכן יאמרו במקומות רבים ההפך, והטעם כי מנהג הלשון שהמספר יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ וירמוז למעשה, פעם יעמוד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בעניין הווה ועומד עליו בתחלתו, ויאמר ישיר ישראל כאלו משוררים לפניו וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר, והכל לאמת הענין, ולכן רוב כשיבא זה יהיה בענין הנבואות. (שם טו א)
ימינך ה' - ...והוא כפול כדרך הנבואות, ודרך האמת ידענה המשכיל מן הפסוקים הראשונים שפירשתי, וכך אמרו היתה ידו אחת משקעתן וידו אחת מצלת אותם, כי הכח מציל... (שם שם ו)
ואת דמו ישפוך אל יסוד מזבח העולה, הוא הנזכר, אבל דרך הלשון להזכיר השם במקום הידועה... ולרבותינו בהם מדרשים, כי תורת ה' תמימה אין בה חסר ויתור. (ויקרא ד כה)
...אבל מה שכתוב בתורה כבר אמרו רז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובאמרו אין מקרא יוצא, ולא אמר מקרא נדרש כפשוטו, למדנו כי אף על פי שיש לתורה שבעים פנים אין כל אחד מהם מכחיש הפשט, ואולי הפשט אחד מן הע', ואם כן אין רשות לשום חכם לפרש בו פירוש שיכחיש את הפשט שאמרו רז"ל, הוא פשט המפרשים האומרים מקרא זה חסר ד' או ב' תיבות, או חציו נוסף ללא צורך, אלא מקרא כמות שהוא. ובאמת יש פסוקים הרבה שאנו צריכים להוסיף בהן תיבה אחת או שתים כדי להבין פשוטו, ולא מפני חסרון המקרא אלא מפני חסרוננו שאין אנו מבינים לשון הקודש אלא כענין שידמה ללשון שאנו שקועים בו בגלות בעונותינו, ואם תבין זה תן לבך במה שאמר הכתוב "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", ואז"ל מאי עין לא ראתה, ר' יהושע בן לוי אומר זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. רבי שמעון בן לקיש אומר זה עדן שלא ראתה עין מעולם. ואם תאמר אדם היכן דר, בגן, ואם תאמר גן זה עדן, הרי הוא אומר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. נכנס ר' יהושע בחדרי חדרים והפליג לדבר עד שהוצרך למשול הדומה במראיתו לדבר שבקש לרמוז אותו, והיה יכול לומר גן, כי הגפן אשר ממנה היו הענבים שהיין משומר בתוכו אין ספק כי בגן הם, אבל נתכוין לדוגמא, ועל כן אמר יין המשומר בענביו. ורבי שמעון בן לקיש נכנס לפנים ממנו ותפס לשון הפסוק ולא הוצרך לדמיון ולמשל, ושניהם צדקו יחדו... (האמונה והבטחון פרק ט)
...ואין כפל לשון, כי אין בכל התורה כפל ללא צורך. קל וחומר מלשון קצרה, שהרבה מקומות יש בתורה שמוציא דבר מגונה מפיו כדי לתפוש דרך קצרה, זולתי מקומות מעטים שמאריך בלשונו תיבה או שתים או יותר כדי שלא יוציא דבר מגונה מפיו. ולמדנו בזה שני דברים, האחד שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו כל היכא דכי הדדי נינהו, והשני שאם יצטרך להוסיף בדברו יותר מט' אותיות אין לו לחוש, והרי הוא מוציא דבר מגונה מפיו בהיתר... ואינו צריך להוסיף יותר מח' אותיות, אבל אם רצה להחמיר עד י"ט תבא עליו ברכה. ואם בלבך רמז לי"ו בתורה לתפוש דרך קצרה, איך יתכן להיות בה דבר ולשון ללא צורך. ובאמת צריכין אנו לומר כי יש בתורה על כל פנים כפל לשון ללא צורך. שאם לא כן לא היה נמצא הכפל בדבור בני אדם הממהרים לדבר עד שכופלים דברים פעמים ושלש, וכי לזה הענין אם יהיה הכפל במקום אחד ללא צורך בשאר המקומות יהיה כפל לצורך ענין. וגם המקום ההוא האחד אין ראוי לומר עליו שהוא ללא צורך, לפי הטעם שכתבתי בו, והוא בעבור שימצא הכפל בלשון בני אדם, נמצא כולם לצורך, על כן אמרתי כי יהיה ה' מבטחו ברכה שניה היא, ג', והיה כעץ שתול על מים, ד' ועל יובל ישלח שרשיו... (שם פרק יז)
...ולכן ראוי לנו להודיעך היסוד שהתורה בנויה עליו, וכפי היסוד שתראה שהיא עליו כך תבנה אמונתך ותשען עליה. ונתחיל ונאמר כי יסוד היסודות כולם לדעת כי כאשר השי"ת אין לו ראש וסוף וגבול כלל כן תורתו התמימה המסורה לנו אין לה אצלנו סוף וקץ, וכן אמר דוד "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". ומה שתצטרך שאין הסכמית בלשונותיה כאשר חשבו קצת גאוני הדורות העוברים, שאילו תאמר כי לשון התורה מוסכם כשאר הלשונות נמצאינו כופרים במתן תורה, שהרי כולה נתנה מפי הגבורה. וכבר ידעת כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים. ואם תאמר שהיא הסכמית במלה אחת, וכולה מן השמים חוץ מאותה מלה, הרי אמרו חז"ל כל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ ממלה אחת, זהו כי דבר ה' בזה. ואם היתה התורה הסכמית בלשונותיה כשאר הלשונות, שנאמר עליהם כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, אז היתה כשאר הלשונות ונמצאו האותיות שהן אבני קדש נשפכות בראש כל חוצות נתונות בהרות בהרות כהות לבנות, ונמצאת התורה נקנית מאין נשמה, ואז לא היינו מצטרכים בתורה למלא וחסר, כל שכן לפרשיות פתוחות וסדורות, וקל וחומר לאותיות לפופות עקושות ועמוקות ומנוזרות, ואף כי לתגי האותיות וכתריהן, כי כל זה היה הבל וריק. ומה יאמרו על הקבלה שבאה כי ספר תורה שחסר בו אפילו אות אחת פסול, ואם האותיות לא ניתנו אלא לענין ולעיקר, ולא לחשבון המערכה, מדוע תולדות השמים מלא בכל, תלדת ישמעאל חסר בכל, תולדת יצחק מלא וחסר תלדות עשיו חסר ומלא... ואם אינו עיקר באותיות מלאות וחסרות למה יפסל ספר תורה בכתוב אלה תלדת השמים חסר, כאשר הוא תלדת ישמעאל חסר? אבל דע והבן והאמן כי כל אות ואות שבתורה כמה תלי תלים תלויים מקווצותיה...
והנה כלל אני מוסר לך כי זהו היסוד לאמונה ולחכמה. דע כי אילו תאמין על מרגלית אחת שיש לה סגולה לפעול פעולה נפלאה בטבעה ובכחה ואינך יודע מהות אותה הפעולה, לעולם תהיה דואג ונאנח עד שתשיג מהות אותה הפעולה, ואם אינך מאמין שיש באותה המרגלית כח וסגולה לפעול פעולה גדולה או קטנה, לא תהיה חושש לה ולא תחפש אחריה ולא תשיג לבך אליה. וכן הדבר ממש בתורה אם תאמין שאינה כפשטה לבד אבל יש לה מלבד הפשטים דרכים נוראים ומעלות נפלאות תהיה תמיד רודף אחריה ודואג על מה שלא תשיג ושמח במה שתשיג. וכן אמר ית' "כי לא דבר ריק הוא מכם", וכן דרשו ז"ל ואם רק הוא מכם... (מאמר על פנימיות התורה, וראה שם עוד)
הקדמה ראשונה, להודיעך כי הספר חברו שלמה לעת זקנותו ברוח הקדש, וקרא שמו של הקב"ה שלמה, כשמו כן הוא... וצפה בו כל מה שעתיד להיות מבנין המקדשים והגליות, וסתם הגלות בתוך זכרון כי לא להזכיר בלשון שיר... והזכיר בנין כסאו של הקב"ה ומראהו ומעשהו וקומתו ותבניתו וכמה מעלות שיש בו. והזכיר כל המאורעות שאירע לישראל מיציאת מצרים אשר מאותו זמן ולהלן נקראו עם ה'... ואמר שיר השירים השיר נאמר בדרך משל ונמשל. עיקר צריך אדם לפרש אותו השיר ולהעמידה על מכונותיה, ויש בו דברים הבאים לקשר המשל וליחסו לא לעניין ולא לצורך אחר... ודע כי כן יש בספר הזה משלים שלא יתכן לפרש פרטן בשום ענין, כמו "הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו", אלו והדומה להם אין עלינו לדקדק בהם רק לפרש כי הוא לשון ומשל לגודל ימי הנחה הבאים, הסתיו לימי הגלות היוצאים...
הקדמה שניה, להודיעך קושט אמרי אמת יש בספר הזה מלות אשר אין להם ספר להורות הענין, ועליהם יסוד הבנין והמשל, ויש מהם קבלנו פירושם, ויש מהם מצאנו באגדות ומדרשים מפוזרים בדברי חכמים, אשר הם בורות עמוקים שאינן מאבדין טפה, וכל דבריהם לב פנימי מבלי קליפה. והמלות האלה "מעצי הלבנון", "כריח לבנון", "אתי מלבנון", "ונוזלים מן לבנון", וקבלנו כי הוא חכמה, וכוונת חז"ל היה זה באמרם "מעצי הלבנון" בעצת התורה המלובנת בדברים... ומצאנו מספר האותיות שבעים, רמז לע' שמות הנאצלים מן החכמה, מספר החכמה גימטריא שבעים ושלש, והשלש כבר נודע עקרם. כל מה שאמרנו הוא סמך וסעד לדבר מלבד הקבלה... (שיר השירים הקדמה, ועיין שם עוד)
הנה נתתי לכם - כמו הנני נותן, וכן "השדה נתתי לך"... או פירושו כשבראתי אותם לכם נתתים כי בעבורכם נבראו הפירות והטוב שבעשבים לאדם... (בראשית א כט)
הרבה ארבה - מקור, ובבא המקור על הפעל הוא להגדיל הענין. (שם ג טז)
אלה תולדות נח - ...שלשה נח בפסוק אחד והיה מספיק באחד, אמרו כי הוא דרך צחות לשון הקודש. (שם ו ט)
ויזכור אלקים - אין שכחה ואין זכרון לפניו יתברך כי לשון זכרון הוא אחר השכחה, אלא דברה תורה בלשון בני אדם להבין השומעים. (שם ח א)
ויאמר - אמר שלש פעמים ויאמר כן הוא מנהג הכתוב במקומות, ובא כן לחזק המאמר כמו שכתבנו רבים בספר מכלול בחק הדקדוק... (טז ט)
אלי לא תלך - חסר וי"ו, ויש בו דרש... ולא נוכל לתת טעם לכל החסרים והמלאים כי רבו. (שם כד לט)
מציד בני - כאלו אמר מצידך, אלא כן הוא מנהג הלשון. (שם כז כה)
ויירא ויצר - כפל הענין במלות שונות לרוב יראתו... (שם לב ח)
ויותר יותם - ובכל זאת כתב ע' (שנהרגו ע' והיו רק ס"ט) שדרך הלשון לא לפחות מהמספר הכולל, כמו "ארבעים יכנו" ועוד. (שופטים ט ה)
הוא והיא - מנהג הלשון להזכיר הזכר תחלה והראשון עקר, וקרי היא והוא שהיא העקר אך הכתיב להיפך, כי היא אכלה בזכותו. (מלכים א יז טו)
חגרו - לשון רבים הוא על הפרט ולשון יחד על הכלל. (ישעיה טו ג)
חננו - ...ודרך הלשון לשנות מנוכח לנסתרים. (שם לג ב)
הריו בגבעותיך - דרך הכתוב לדבר בנכח ושלא לנכח. (יחזקאל לה ח)
שמעו עמים - שבטי ישראל, ומנהג הכתוב לשנות מנוכח לנסתר. (מיכה א ב)
ותמנע היתה פלגש - ראיתי שוחר טוב ותמנע מחובר גם לפסוק העליון (הקודם), שכן בדברי הימים "צפו וגעתם וקנז ותמנע ועמלק"... (בראשית לו יב)
סמים ולבונה - לפי הפשט בתחלה כלל קח לך סמים, ופירש מה הם... וסמים אחרון הן הם הסמים ראשון שבפסוק, וכן דרך מקראות כולל ומפרש וחוזר ואומר הרי לך כלל שאמרתי לך. (שמות ל לד)
אמר הכוזרי, כן אני רואה בחלקי דבריהם מה שסותר מה שאתה מספר מכללותיהם, מהוצאתם פסוקי התורה אל פנים שמרחקת אותם ההקשה, ותעיד הנפש כי לא היה הכונה להם מהגדות ומעשים רבים ממה שמרחיקה אותם השכל.
אמר החבר, הראית מה שיש להם מהדייקות והדקדוק והבירור מבלי יתור וחסור במלה כל שכן בענין... אבל נאמר אחד משני דברים, יכול שהיו להם סודות נעלמים ממנו בדרך פירוש התורה, היו אצלם בקבלה בהנהגת שלש עשרה מדות, או שתהיה הבאתם לפסוקים על דרך האסמכתא, שהם שמים אותה כסימן לקבלתם... (מאמר ג סח והלאה)
וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה... והואיל והדבר כן הוא כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק, כעסוני בהבליהם, כאשר שש ה' וכיוצא בהן... (יסודי התורה א יא)
זה שנאמר בתורה "ופרשו השמלה" לשון כבד שנושאין ונותנין בסתרי הדבר... (נערה בתולה ג יב)
כבר ידעת אמרם הכוללות למיני הפירושים כולם התלויים בזה הענין הוא אמרם דברה תורה כלשון בני אדם, ענין זה כי כל מה שאפשר לבני אדם כולם הבנתו וציורו בתחלת המחשבה הוא אשר שם ראוי לבורא יתעלה, ולזה יתואר בתארים מורים על הגשמות להורות עליו יתעלה נמצא, כי לא ישיגו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם בלבד... (חלק א פרק כו)
...וזאת היא הסבה בדבר התורה בלשון בני אדם כמו שביארנו, להיות המוכנת להתחיל בה וללמוד אותה הנערים והנשים וכל העם, ואין ביכלתם להבין הדברים כפי אמתתם, ולזה הספיקה עמהם הקבלה בכל ענין אמתי שהאמנתו נבחרת ובכל ציור מה שיישיר השכל אל מציאותו לא על אמתת מהותו... (שם פרק לג)
...ועל הכל נאמר דברה תורה בלשון בני אדם, אמנם הכוונה בכולם לתארו בשלמות לא בעצם הענין ההוא אשר הוא שלמות לבעלי הנפש מן הנבראות, ורבים תארי פעולותיו המתחלפות... (שם פרק נג)
ודע כי לכל נביא דבר אחד מיוחד בו, כאלו לשון האיש ההוא כן תביאהו לדבר הנבואה המיוחדת בו למי שיבינהו. ואחר זאת ההקדמה תדע כי ישעיהו ע"ה נמשך בדבריו הרבה מאד ובדברי זולתו מעט, כי כשהגיד על נתיצת עם או אבדן אומה גדולה יספרהו בלשון שהכוכבים נפלו, והשמים אבדו ורגזו והשמש קדרה והרבה מכיוצא באלו ההשאלות... וכן כשיגיד הנביא על אבדן אנשי מקום אחד פעמים יחלוף מקום אנשי המקום ההוא מבין כלו, כמו שאמר ישעיה "ורחק ה' את האדם", והוא רוצה לומר אבדת ישראל, ואמר צפניה בזה "והכרתי את האדם מעל פני האדמה ונטיתי ידי על יהודה", ודע זה גם כן. ואחר אשר ספרתי לשונם בכלל, אראך אמתתו ומופתיו... (חלק ב פרק כט, וראה שם עוד)
כבר התבאר ונגלה מאין ספק שרוב נבואת הנביאים במשלים, שהכליל בה זאת פעולתו רוצה לומר הכח המדמה, וכן צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והנחמות מעט, שהנה יבא מהם בכתבי ספרי הנבואה, וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמא או יובנו כמה שתורה עליו המלה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים יחדו ענינים מרוחקים, וכבר בארו ואמרו דברה תורה בלשון הבאי, רוצה לומר הגוזמא, והביאו ראיה ממאמר ערים גדולות ובצורות בשמים, וזה אמת... וזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כלם... ואין מזה הכת מה שכתבה התורה בעוג "הנה ערשו ערש ברזל" וגו'...
וכן עוד צריך שיתבוננו מאד הענינים הנאמרים על צד ההשאלה, מהם מה שהוא מבואר נגלה לא יסופק על אדם, באמרו "ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה", שזה מבואר ההשאלה, וכן אמרו "גם ברושים שמחו לך" וגו', תרגם יונתן בן עוזיאל אף שולטניא חדיא לך עתירי נכסין שמחו, מענין המשל, כחמאת בקר וחלב צאן וגו'. ואלו ההשאלות רבות מאד בספרי הנבואה... וכן צריך שיובן אמרו "נפתחו השמים" וגו', וכן "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"... כל זה על צד הדמוי... (שם פרק מז)
ויאהל אברם ויבא - היה לו לכתוב ויבוא אברם ויאהל אלא "ויאהל" דהכא אינו לשון תיקון אהל, אלא לשון סתירת אהל. יש הרבה מלות בלשון הקדש כתובות בענין אחד ויש להם שני פירושים זה להפך מזה, כגון "והרים את הדשן", "ועשית סירותיו לדשנו" ועוד הרבה. (בראשית יג יח)
ויעשו כל בני ישראל - אמרו לעשות כן לדורות, דוגמא "ויעשו כן החרטומים" דגבי כנים. (שמות יב נ)
לכהנו לי - וי"ו יתרה, כמו וי"ו "חיתו שדי", "בנו בעור", פירוש לכהן לי. (שם כח א)
דמו בנפשו הוא - סרסהו, בדמו נפשו, לכך נאמר "וכסהו בעפר", דוגמא "קדוש היכלך", כמו היכל קדשך. (ויקרא יח יד)
וכבר כתבתי כי בהכפל האזהרות במצוה הוראה קצת בחומר המצוה, שהשם חפץ בטובת בריותיו והזהירם וחזר והזהירם עליה כדרך בני אדם יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך רב, ואם אמנם שמצינו גופי תורה נאמרו ברמז, הכל בטעם נכון. (נשא מצוה שסב)
...ובאור המאמר, כי כיון שאנחנו בעלי חושים והרגשות אין בנו כח להשיג הענינים השכליים רק בציורי הענינים המורגשים אשר אנחנו מוטבעים בהם, מפני זה היתה כונת התורה לכתוב המלות והענינים כפי כח הבנת השומע כדי שיתישב הענין על לבו בתחלה מדרך גשמותו מתוך המלות הגשמות, ואחרי כן יתחכם וידקדק להבין שכל זה אינו כי אם על צד ההקרבה והמליצה, והמשכילים מבקשי ה' ית', יפשיטו קליפות המלות ההם וגשמותם ויבינו הפנימי שיש בתוכה ושהם מלות נאמרות בחכמה, ואילו לא היה ספור התורה בדברים גשמיים הקרובים לשכל ההמון רק בדברים שכליים וענינים שכליים לא היו מבינים ההמון לא המלות ולא הענינים, ומפני זה נתן הספר בענין שיועיל לחכם ולסכל וכל אדם יחזה בו כפי כחו וחכמתו ומדרגתו. יועיל לסכל שיתישב הענין בלבו ומחשבתו כי יש לו בורא נמצא שהוא חייב בעבודתו, ויועיל לחכם שיבין המלות ההם מצד החכמה, ועל זה יהיו הכל שוים בדעת מציאות הבורא ית'... (בראשית א כז)
ורפא ירפא - כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן (ירמיה כ"א) "רפאנו את בבל ולא נרפתה", אבל בהקב"ה מצינו ברפה, והוא שכתוב (שם י"ז) רפאני ה' וארפא... והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על צער וטורח והוא שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת אין שם צער כלל... (שמות כא יט)
...ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים, הענין הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות, כענין המצוה שבתפילין, שהזכיר בו הכתוב "והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך", ולולא הקבלה לא היינו עומדין על עיקר מצוה זו מה היא... (ויקרא כג כד)
...כי בספר התורה שאינו מנוקד יוכל האדם לקרא ואם ככה את עושה לי בקמ"ץ תחת השי"ן, כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה, כי משמעות כל מלה ומלה לפי הנקוד ואין משמעותה עם הנקוד כי אם ענין אחד, ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים... (במדבר יא טו)
...ונראה לי לפרש עוד "א-ל נערץ בסוד קדושים רבה", כי רבה תרגום של גדול, וכאלו אמר א-ל רבה, ושיעור הכתוב הא-ל הגדול נערץ בסוד קדושים. ואל תתמה בזה איך יכניס לשון תרגום בתוך לשון עברי, כי מנהג הכתובים בכך, כענין "ושהדי במרומים" (איוב ט"ז)... (כד הקמח קדושה)
יבושו - כתב רד"ק שדרך הפסוק לשנות מנסתר לנוכח, והוא זרות גדולה שראוי לישבה, ואם לא נדע טעם מספיק הוא מחסרון ידיעתנו. ונראה לומר שאמר יבושו על בני ישראל, (ותחפרו) ועבדתם על בני יהודה שמדבר אליהם. (ישעיה א כט)
והתברכו בו - בישראל, דרך הנבואות לשנות מנוכח לנסתר. (ירמיה ד ב)
וטעם ראה ראיתי - אמנם ראיתי, וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל כמו "עלה נעלה"... (שמות ג ז)
וכל גשמיות שנמצא כתוב בתורה הכל משל וחידה לדברים דקים רוחניים מאד, ואם תאמר אם כן מי הכניסנו בתגר זה לא נלמוד חכמה זו כלל, יש לו חסרון גדול הוא שודאי אין ראוי להסתכל במלך כשהוא ערום אלא כשהוא לבוש בגדי תפארת, כמה דאת אמר ה' מלך גאות לבש, גאות הם רמז לעשר ספירותיו... (פרק ד)
...ועוד נמצא דבר בדבריהם נראה זר מדקדוק הלשון, והוא בפרק קמא דקדושין שם יליף כי אשה מתקדשת בכסף, דכתיב ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה פירוש כאשר יצאה מרשות האדון אין כסף, אבל יש כסף לאדון אחר, והוא האב כשיוצאה מרשותו יש כסף שמקבל האב קדושיה, ואז אינה ברשות האב עוד. ואמר שם ומנלן למדרש הכי, דתניא וזרע אין לה אין לי אלא זרעה, זרע זרעה מנין, תלמוד לומר וזרע אין לה, עיין לה... והנה יש קצת אנשים אומרים כי דרש זה זר מן דקדוק הלשון כי כאן המ"ם היא שורש ולא יתכן בה יו"ד כי משקלו על משקל ברך באר ועוד, כי כל אין שהם בכתוב הם מלאים יו"ד. אמנם גם בזה דבריהם הם לפי הדקדוק כי אין הראיה הזאת רק שפירש המלה של אין כמו מאין יבא עזרי, ולא תאמר כי היו"ד של אין בשביל הצירי שתחת האל"ף, ואין גזרת המלה מגזירת מאין אתם, ולכך הביא ראיה, שהרי מאן בלעם אין בו יו"ד, ואם לא היה במלת אין היו"ד שורש לא היה בו יו"ד בשביל הצירי, כמו שאין יו"ד במלת מאן, ולא נקט מאן רק בשביל שווי המלה... ולכך דרשו אין לו עיין עליו בחפוש, שהרי הלשון משמע איה תמצא זה אף אם תחפש, לכן דרשו אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, שהרי לשון זה משמע איה הוא זה שראוי שיהיה כאן, ולא יאמר לשון זה אלא אם יש כסף במקום אחר... והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק והם דברים נגלים שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד, שכן אמרו בפרק ב' דיבמות אין מקרא יוצא מידי פשוטו...
שאין ספק כי הדבור הקדוש הוא מתחלק לכמה פנים ולכמה דברים כי הדבור הקדוש הוא מן השי"ת לפי השכל ואין הדבור של השם יתברך שרוצה וחפץ בו מבלי טעם ושכל, שאילו היה כך הדבר שהוא מצד שהוא רוצה וחפץ אין מתחייב מזה דבר אחד, שהרי ענין זה דרך רצון וחפץ בלבד אבל דבור של הקב"ה שהוא התורה אינו כך, רק מצות התורה הם מתחייבים לפי החכמה, ומהדברים המתחייבים לפי החכמה נמשכים עוד דברים ומתחייבים מהם עוד דבר חכמה. ודבר זה ידוע לכל משכיל, לכך התורה אשר דבריה מושכלים נמשכים ומתחייבים מזה דברים הרבה מושכלים. וזה ענין התורה התמימה אשר כתוב אחד מתחלק ומתפשט לכמה טעמים, יש רחוק מפשוטו ויש קרוב מפשוטו... וכן הוא בתורה השורש הוא אחד הוא פשט הכתוב וכי הפשט מתחייב דברים הרבה לכל צד, והם הדרשות, והאדם הוא חושב כי הדרש הוא מחולק בפני עצמו, ואינו יוצא מן פשט הכתוב, ואין הדבר הוא כך כלל, כי היורד לעומק דברים חכמים ימצא דבריהם נמשכים מן הפשט ומתחייבים ממנו... (באר הגולה ג)
המחנה האחת - ...ומכל מקום נראה לי שצריך לתת טעם למה נקרא בלשון זכר ולשון נקבה, מיד זה אחר זה ואין זה בלא טעם. ונראה לי כי כאשר ידבר על דבר אחד לא על עיקר הדבר יקרא לשון נקבה, וכאשר ידבר על עיקר הדבר ועצמו ידבר עליו בלשון זכר, ואין דבר בעולם שאין לו דבר שהוא עיקר ודבר שאינו עיקר הדבר, ולפיכך ידבר על השמש בלשון נקבה כאשר אינו מדבר מאמתת עצם השמש, וידבר עליה בלשון זכר כאשר מדבר מאמתת השמש... (גור אריה בראשית לב ט)
ראה עוד תורה-כללי במדבר יד א.
ובאמת יש להקשות לפום ריהטא על דרך הנ"ל מה שארז"ל דברה תורה כלשון בני אדם כדי לשבר האזן, ולדידי הוא להיפך שבו יתברך השמות אמיתיים ודברי לשון בני אדם הם הנקראים כך דרך שאלה. אמנם הפירוש הוא כך, התורה היא מדברת אלו התוארים באדם כאלו היה לשון בני אדם בעצמם ולא בשאלה, ובאמת אינם לשון בני אדם אלא לשון קודש, והיה להתורה להזכירם באדם בענין אחר, ועל זה השיבו כדי לשבר את האוזן.
עוד יש לי לפרש מאמרם בזה בענין אחר והוא רמז נפלא, הנה מבואר בזוהר והפרדס האריך בענין האצילות שהאציל הא"ס היה בגין לאשתמודע אלקותו, כי לולי זה לא היה באפשרי לידע בו שום ידיעה לרוב העלמו שהוא בתכלית ההעלמה אם לא באמצעות אצילתו הזה שהוא אדם הקרוב אצל עצמו ומה שאמר דברה תורה וכו', ענין דיבור תורה רוצה לומר מציאות הגילוי הזה היה לשבר את האזן בלשון בני אדם שיבינו וידעו אלקותו על כן נאצל האצילות שהוא האדם באמת כדפירשנו, ואז סוד אלוקותו ית' המתגלה בקצת גילוי בהנהגתו בהשגחתו בכח סיבת כל הסיבות עילת כל העילות ואשתמודע לבני אדם והמשכיל יבין... (בית אחרון)
ועל פי אלה הסדרים מתנהג העולם באמת, ועל אלה הדרכים והענינים הוא שירמזו הכתובים במליצותיהם, כענין שנאמר "וירד ה' לראות" וגו', "ויבאו בני האלקים להתיצב" וגו' (איוב א')... ואחרים כאלה הכל נאמר על דרכי ההנהגה הזאת, כפי הסדרים שסידר, ואותם המלאכים המופקדים להשגיח על עניני העולם ולהעמיד עליהם יקראו "עיני ה'", ובהגלותו ית"ש על אחד מבתי הדינים לשפוט ענין מהענינים, כגון ענין בוני המגדל בזמנו, נאמר וירד ה' לראות וגו', וכן כל כיוצא בזה.
ואולם צריך שתתבונן שאין הדמיון באלה הענינים עם מה שנעשה במלכות הארץ, אלא בסדרים, אך באופן העשות הדברים, אין הדמיון אמיתי, כי בגשמיים נעשים כפי מה ששייך בהם, בהשגתם ובכל עניניהם, וברוחניים כפי מה ששיך בהם, בהשגתם ובעניניהם. (דרך ה' חלק ב פרק ו ג)
בצדק - בגמרא שלפעמים אומר חסורי מחסרא, או תני כך, אל תאמר חס ושלום שהוא דבר זר, אלא הכל בצדק. אין עקש - דבר עקום, ונפתל - ערבוב דברים זרים יחד. (משלי ח ח)
...אמנם יש לבאר כי חז"ל הרגישו בכאן ענין אחד אשר יאמר כי הוא זה, דידעו כי חוקי הלשון כך המה כמבואר למדקדקים אשר בסדור המשפטים המנהג להקדים הסבה שהיא בבחינת סבה וטעם אל המשפט המתאחר, כמו שכתוב (בראשית כ"ב) "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת וגו' כי ברך אברכך". והנה כאן בשמות כל השבטים הזכיר הכתוב תחלה את הסיבה ואחר כך את המסובב, היינו שנכתב תחלה הטעם והסבה, ובעבור טעם זה נקרא שמו כן, כמו שאמרה, "שמע ה' כי שנואה אנכי ותקרא שמו שמעון"... וכן בשמות כל השבטים נכתב תחלה הסיבה ואחר כך המסובב. ואם כן היה קשה לחז"ל מדוע בראובן נשתנה הסדר, והכתוב הזכיר תחלה את שמו ראובן ואחר כך הסיבה... לכן יפה חקרו ודרשו חז"ל כן על ראובן ולא חקרו כן בכל השבטים... (קול אליהו ויצא)
למינהו - ...וזה לשון הגר"א, למינהו נכתב ה"א וי"ו כי רבותינו דרשו על ישקני מנשיקות פיהו, כנשיקת חתן וכלה, ואמר כן בעבור תוספת ה"א וי"ו, אלו נאמר פיו היה נשמע מנשיקת זכר, ואלו נאמר פיה היה נשמע נשיקת נקבה, עכשיו שנאמר פיהו נשמע נשיקת זכר ונקבה, וכן רמז כאן למינהו בה"א וי"ו על מין זכר ונקבה. (בראשית א יא)
וחיתו - ...ויותר נראה ע"ד הרוו"ה לומר שהוי"ו לכנוי על דרך דקדוק לשון ארמי בריה דפלוני, וטעמו חיתו של ארץ... (שם שם כד)
ויחל נח - ...כי חיבור הפעלים זה אחר זה ויטע וישת יורה על תכיפת הפעולות באין שיהוי בינתים, כי אז לא היה העולם באותו מצב שהוא עתה כי היה אז במדרגה היותר שלם. (שם ט כ)
בן לשרה - ובפסוק י"ד אמר בהפך ולשרה בן, כי הנראה מדרך הלשון להקדים תחלה את העיקר והחשוב ולאחר את הטפל... (שם יח י, וראה שם עוד)
...דע שאין בלשוננו סימן מיוחד לבינוני והוה, לכן המנהג כאשר ירצה לספר הבינוני ידבר פעם בלשון עתיד ופעם בלשון עבר... ושלא כדעת המדקדקים האחרונים שנותנים סימן מיוחד לזמן ההוה, וקראוהו בינוני פועל... שאין בלשון הקדש סימן מיוחד לזמן ההוה בעבור שאין לו מציאות באמת, כי הוא בין הקודם ובין המתאחר מבלי גבול, והעברי לא יסמן כי אם שני גבולים הנמצאים באמת העבר והעתיד, ומה שיקראו האחרונים בינוני פועל קראוהו הקדמונים שם הפועל... (שם שם כא)
אוציאה - לדעת המחברים הה"א נוספת, ואיננו כן כי יש הבדל גדול בין אוציאה בה"א ובין אוציא את בני ישראל הנכתב בלא ה"א, והוא יש שני מיני עתיד, האחד עתיד החלטי, והוא שיודיע בו המדבר עשיית הדבר בהחלט, הב' עתיד רצוני או בקשי והוא שיודיע בו המדבר רצונו וחפצו על עשיית הדבר. העתיד ההחלטי יבא בלא ה' בסוף, כמו אוציא את בני ישראל, אמנם העתיד הרצוני והבקשה יבא בה"א לבסוף, כמו אבואה אל אשתי... (שם יט ה)
...כי מאחר שהוא מדרך לשון עברי כאשר אמרנו להקדים תמיד המתואר, ואז כיון שנתייחס השם העיקר שוב אין צריך התארים הדבוקים לייחס, אולם אם יבואו התוארים לפני השם אז נחשוב כל חלק וחלק למאמר בפני עצמו, והפעל מוסב על כולם כמו כאן כאלו יאמרו באנו אל אחיך, אולם לא כן הוא רק באנו אל עשו... (שם לב ז)
נאדרי בכח - לדעת בעלי הלשון היו"ד יתירה כמו רבתי עם, ולדעתי אינם יתרים לגמרי כי היו"ד יורה בכל אלה להיותם שמות תוארים ולהורות שהענינים הם קובעים וקיימים ונתחזקים במתואר בו. ואם יאמר המגביה לשבת המשפיל לראות היה משמעותו גם על שעה חדא, אמנם על ידי תוספת היו"ד ידענו שישיבתו בגובה וראייתו בשפלים הוא תואר תמידי אליו ית'... (שמות טו ו)
אימתה - אימתה קשה מאימה, וכן עולתה בצרתה ישועתה ודומיהם, וכן הוא משפט רוב השמות תוספת ה"א בסופם להפליג ענינם, אור אורה, ישע ישועה... (שם שם טז)
וידי משה כבדים - בכל מקום נאמר בידים לשון נקבה, ידים שופכות וגו', והיה ראוי לומר כאן כבדות לא כבדים, ויתכן לפי שבהרמת הידים התכוין משה בתפלתו להשפיע טובה וישועה והיו ידיו בבחינת משפיע לכן אמר בלשון זכר שהוא המשפיע. (שם יז יב)
...לכן נראה לי אחרי שמצאנו בהרבה מקומות שיבא מאמר בתוך מאמר אחר לתוספת ביאור, ונקרא לבעלי הגיון מאמר המוסגר, והסימן לזה הוא כשיבא בסוף מאמר המוסגר טעם מפסיק יותר מאשר לפניו, כמו "ויתן אל משה (ככלותו לדבר אתו בהר סיני) שני לוחות העדות", שהזקף קטן במלת סיני הוא מלך השני, והרביעי שבמלת משה אינו אלא מלך הרביעי, לכן כל המאמר ככלותו לדבר אתו בהר סיני הוא מאמר מוסגר, ומוסיף ביאור זמן נתינת שני הלוחות... (שם כב ג, וראה שם עוד)
...ואם נשכיל על לשון המקרא יראה בעליל כי דעתם האמיתית מיוסדת על אדני חכמת הלשון, והוא ממה דאמר קרא "ואל משה אמר", כי כבר ידענו משפט הלשון בכל המאמרים הבאים על דרך ספור בשמרו הסדור בקדימה ואחור כפי הזדמנו הענינים אז ישמשו הכתובים בפועל עתיד עם וי"ו בראשו המהפך עתיד לעבר, והוא נקרא עבר המסודר, אמנם כאשר ירצה לספר ענין אשר התחיל ונזדמן קודם ענין שסופר לפניו, אז ישמשו המקראות בפעל עבר לבד, ולעולם בקדימת השם אל הפועל, והוא נקרא עבר המוקדם, כמו "וה' פקד את שרה", היה קודם שריפא את אבימלך... (שם כד א)
...וזהו ההבדל שבין לשון שלשה ושלשת, כי לשון שלשה יפול על המספר מצד כמות האחדים הנפרדים שהם שלשה, וככה ארבעה וחמשה וכל הבאים על דרך זה, אכן שלשת יפול על המספר מצד כמות האחדים המתדבקים בשילוש להיותם כמו אחד במספר, ולכן באמרך שלשה ימים הכונה ימים המנויים בשלשה, ובאמרך שלשת ימים הנה הימים במספר השילוש המאוחד, שילוש של ימים, ולכן לא יפול לשון זה על הסירוגין כי אם על הרציפה שלשת ימים רצופין. (שם כט ל)
...ויראה כשהנספר הוא מצורף ומחובר יחד, כמו ימים ושנים, שהם באים זה אחר זה השני מיד בסור הראשון בלי הפסק בינתים, אז יבואו העשיריות בלשון יחיד, כמו זה שלשים יום, ולכן בתרומה שמדבר מצווי מלאכת המשכן שבמחשבת המצוה המספר מצורף, לכן יבוא שם בלשון יחיד, עשרים קרש, אמנם כאן שמדבר מעשיית מלאכת הקרשים שיש על כרחך הרחק זמני בין תשלום קרש לחברו שיתמהמה האומן בעשייתן ולהיותן נפרדות בזמן לכן אמר כאן בלשון רבים קרשים, אף שהוא במספר עשיריות. (שם לו כג)
...וכאשר נחקור על עיקר דבריהם יראה בעליל שדבריהם אלה מיוסדים על אדני הלשון, כי כל אחד מהפעלים בלשון עברי יש לו פי שנים בהוראתו, הא' פעולה עצמית, והב' פעולה מסבבת, והוא כשיש כח באדם למנוע את חברו מפעולה ולא ימנענו, כמו "מה תצעק אלי", שפירושו תניחם לצעוק, ולפי זה מלות "לא תשכב" יש לפרשו באחד משני פנים אלו, אם פעולה עצמית, והוא הבא על הזכר, ואם פעולה סבובית, והוא המביא זכר עליו שלא ימנע את חברו מלפעול, ובדרך זו הוא דומה להפעיל, וזהו שאמרו קרי ביה לא תשכיב... (ויקרא יח כב)
כאשר קאה - מלת קאה שהטעם בה מלרע קשה מאד בדקדוק. יש בינוני המורה על העתיד הקרוב לבא, כמו "הנך שוכב עם אבותיך"... ומלת קאה כאן מן המין הזה, וטעמו כאשר היא עתידה להקיא עוד מעט... (שם שם כח)
ובא השמש וטהר - לרז"ל שפירשו וטהר יומא יהיה לשון טהר הפסק והסרה... יש שני מיני עתיד נבדלים זה מזה, וזה אמנם כשהיה שם מקום לוא"ו, המין האחד הוא המהופך לעתיד על ידי וא"ו שבראשו, כגון ופקד, והמין השני הוא זמן העתיד עם וא"ו בלתי מהפכת כמו ויפקד, הראשון הוא עתיד מוחלט, והשני לשון צווי. "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו" הוא צווי לא עתיד, "ושבו אליך והודו את שמך" הוא עתיד... (שם כב ז)
אספה לי - צווי בתוספת ה"א ולפי שאין זה צווי מוחלטת כי אם צווי רצוני למלאות רצונו של משה לכן בא בתוספת ה"א, דמוה לתוספת במלה "ואתה צוויתה" (במדבר יא טז)
בבואכם - ...כי השמוש בלשון עתיד יורה על השלמת זמן הענין, והשמוש במקור הוא מוכרע בין לעבר בין לעתיד, ואם תטיל אות ב' בראשו יורה על התחלת זמן הענין, ועם כ"ף בראשו יורה על משך זמן הענין. כי באמרך לחברך כי תבא אל העיר ועשית, הרצון בו אחר כלות ביאתו שמה, רוצה לומר אחר שסר מעליו שם ביאה. ובאמרך בבואך העיר ועשית, הרצון בו בכניסתו מיד ולאלתר, ובאמרך כבואך העיר הרצון בו במשך זמן הביאה, כל עוד ששם ביאה עליו לא מיד ולאלתר ולא אחר זמן... כן דרך מליצת העברי, ברצותו לספר המאורעות הקדומות להעמיד עצמו בזמן מוקדם להם ולספר המאורעות כאלו הוא עומד עליהם ורואה אותם באים ושבים לפניו, אלא שלעולם יקדים בתחלת הספור מלת ויהי להודיע שהדברים כבר עברו, ובאופן זה המאמר מורכב מעבר ועתיד, וזה טעם כל ויאמר, וידבר, ויקם, וילך ודומיהם שכולם מורכבים מעבר ועתיד... (שם טו יח)
אעברה בארצך - השמות הכוללים המורים על קבוץ יחידים רבים כעם, צאן וזולתם פעמים מצאנום קשורים עם פעל בלשון יחיד, ופעמים עם פעל בלשון רבים... אם שידבר בבחינת היותם אישים הרבה איש נבדל מחבריו ואז יבא הפעל בלשון רבים, "ובקשתם משם" ואם שדיבר בבחינת היותם כגוף אחד הכולל חלקים הרבה ואז יבא הפעל בלשון יחיד, כי עם הכלל כלו ידבר... (שם כא כב)
גם שניהם - ...כי מלת גם אף שהוראתו בכל מקום על התוספת והרבוי, מכל מקום יורה גם כן על הפחת והחסרון, וכבר מצאנו שרשים המורים על דבר והפוכו, כמו שם אור שיורה גם כן על החושך, כמו "הללוהו כל כוכבי אור" (תהלים קמ"ח), פירש"י כוכבי לילה... (דברים כג יט)
והאדם ידע - כבר בארתי באילת השחר שדרך הלשון להקדים את הפעל אל השם, וכל זה במאמרים שהם מסודרים ורצופים אחד אחר חברו בזמן, אבל כשבא לדבר מענין שכבר עבר קודם לזמן ההוא יקדים את השם אל הפועל, ועל כן כתב רש"י ז"ל והאדם ידע קודם החטא. ושם בארתי עוד שיקדים את השם לפני הפעל כשרוצה לדייק את השם, שעל כן אמרו חז"ל שעד אברהם לא הוה זקנה, דכתיב ואברהם זקן, רוצה לומר רק אברהם זקן ולא אחר... (בראשית ד א)
וה' המטיר - ...וכל מקום שהקדים את השם אל הפועל מורה שהיה המעשה הזו קודם לכן, רוצה לומר וכבר המטיר ה' גפרית ואש, רוצה לומר קודם שעלה השמש, כי תיכף שהוציאו את לוט מן העיר התחילה המהפכה... (שם יט כד)
כי ברך אברכך - תוספות המקור על הפועל מורה התמדת הברכה, שבכל עת יברכהו בברכות חדשות. (שם כב יז)
ופרעה חולם - סדר הלשון תמיד להקדים את הפעל אל השם, והיה לו לומר ויחלום פרעה, וקדימת השם מורה איזה דיוק בהשם, רוצה לומר חלום השרים לא הועיל לו מאומה, אבל עתה פרעה חולם בעצמו, וזה הועיל לו. (שם מא א)
ומשה היה רועה - הקדמת השם לפני הפועל מורה שזה נמשך מהקודם, שכאשר זכר ה' את בריתו והסכים לגאלם נמצא אז משה שהיה מוכן לדבר הגדול הזה... (שמות ג א)
אל משה ואל אהרן - התבאר באילת השחר שדרך הלשון שאות היחס יבא כפול עם כל שם ושם, וזה דוקא בששניהם שוים, אבל מקום שא' עיקר והשני טפל יבא אות היחס רק על השם העקרי... (שם יב א)
ובשל מבושל - ...והנה כפל המקור על הפועל או כפל הפועל יורה לפעמים על השנות הפעל כמה פעמים ולפעמים יציין כל שנעשה הפעל אף אם נעשה קצת ממנו, כמו שכתוב במכילתא (משפטים פי"ח) אם ענה תענה אותו, אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט, רבי אומר שאינו חייב עד שיענה וישנה, שמר אמר, שכפל הפועל מורה כל ענוי אף קצת, ומר אמר שמורה על השנות הפועל... (שם שם ט)
שאור לא ימצא - ...ודרך הלמוד הזה מוסד על הכלל המבואר אצלי שדרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, דהיינו שדבר שיש בו חדוש יותר יכתב באחרונה, ומפני שיש סברא ששאור הוא פשוט יותר לאיסור ויש סברא שחמץ פשוט יותר לאיסור... וממה שכתב שאור באחרונה ידעינן ששאור יש בו חדוש יותר מאחר שאינו ראוי לאכילה, וממילא כשכתב שאור לא ימצא ידעינן דכל שכן שעל חמץ עובר... (שם שם יט)
ומלתה אותו - כבר בארתי שזה בנוי על ההבדל שיסדתי בלשון בין העתיד הגמור הבא בוי"ו החיבור ובין העבר המהופך לעתיד על ידי הוי"ו, שהעבר המהופך לעתיד מורה על פעולה עשויה ונגמרת, ואין נעשית רק פעם אחת, והעתיד הגמור מורה על פעולה נמשכת, ואם היה אומר ותמול אותו היה הצווי שימול תמיד ואם חזר הבשר צריך לחזור ולימול, אבל כשכתב ומלתה אין צריך לימול רק פעם אחת. (שם שם מד)
ואלה המשפטים - מבואר אצלנו שכל הפרשיות והדברות המחוברות בוי"ו החבור הם שייכים זה לזה או נאמרו רצופים... (שם כא א)
שש שנים יעבד - כבר בארתי שכל מקום שמקדים את המספר מורה שבא המספר בדוקא, שהיה יכול לומר ועבד שש שנים... (שם שם ב)
בגפו יצא - ...וכבר יסדתי יסוד מוסד בכללי הלשון שכל מקום שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור אינו צווי אלא הרשאה, והשתא לר"ע שיש איסור לבן חורין בשפחה, מה שאמר אם אדוניו יתן לו אשה אינו צווי אלא הרשאה... אבל לר"י שבן חורין מותר בשפחה אין צריך קרא לרשות... (שם שם ג)
אם בעל אשה הוא - ומבואר אצלנו בכללי הלשון, שאחרי מלת אם שבא על החלוקה יקדים תמיד את הדבר העקרי שהוא יסוד החלוקה, ומאחר שעיקר החלוקה פה הוא בין ישראלית לכנענית... אם כן היה לו להקדים את המלה שהיא העיקר בחלוקה, והוה ליה לומר אם אשה כנענית יתן לו... (שם)
לכרמך לזיתך - ...הוא על פי היסוד שכל מקום שכפל אות היחס מורה שכל אחד ענין בפני עצמו, וממה שכתב לכרמך לזיתך ולא לכרמך ולזיתך מורה שכל אחד יש לו זמן מיוחד. (שם כג י)
ויש הרבה שרשים שראשם מ"ם ועיקר שרשם בלעדה, כמו מדנים מן דין, ממזר מן זר... וכן בשמות שהתי"ו שורש היא נוספת לרוב, כמו תהום מן המה, תכן מן כן...
התי"ו הנוסף בראש האות לסימן השם יורה לרוב על רוב הכמות או האיכות, והשם שיש בו סימן השם ונוסף עליו נו"ן האמנתי"ו, כמו תופיני יבא לפעמים להקטין הענין, ומצאנו נ"ן האמנתי"ו שנוסף על השם להגדיל הענין, שבתון, עצבון. וכפל עי"ן ולמ"ד הפועל מורה על חוזק הדבר, ירקרק, אדמדם...
המ"ם הנוסף בראש השמות כמו משכן, מקדש, מרכב, מקום, יציינו המקום המיוחד אל איזה דבר... וכן תציין המ"ם את הכלי שבו יעשו איזה פעולה, כמו משקל, מקטר, מבטח, רוצה לומר דבר העשוי לשקול בו ולהקטיר... (אילת השחר פרק א)
או יתפוס הפועל להורות על השיעור, כמו שכתוב האוכל מנבלתה, כשיעור אכילה, האוכל בבית והשוכב על השיעור...
יש פועל עובר ופועל ממשיך, ובהרבה פעלים יש להסתפק אם הוא עובר או ממשיך, ובמצות רבות גלתה התורה שהוא פועל ממשיך על ידי שכפל המקור עם הפועל, עזב תעזב, הקם תקים...
יש פעלים רבים שמיוחדים לאבר מיוחד או לשם מיוחד ובפעלים האלה אין צורך להזכיר את האבר או הדבר שבו יעשה הפעל אם לא לאיזה דיוק, כמו וילך ברגליו, לא על סוס... ראה בעיניו, שבא לדייק שראה בעיני עצמו.
הפעלים שנאמרו בציוי המצות בלשון רבים נשקיף בהם לפי הענין אם דרך שיעשה להכלל נפרש שמוסב על הכלל כמו "ועשו לי מקדש", ואלה שדרך להעשות על ידי כל יחיד בפני עצמו נפרש שרוצה לומר כל אחד ואחד, כמו "ועשו להם ציצית"... ומצות שנאמרו אל הכלל בלשון יחיד נאמרו על הבית דין, כמו "וספרת לך"... (שם פרק ב)
יש הבדלים בן הקל והנפעל, שבהקל מביטים על הפועל, ובהנפעל יביט על שתעשה הפעולה לא על הפועל, ואף שלא כיון הפועל בפעולתו רק שנעשית מאליה, כמו ימצה, מעצמו...
וכן בנין התפעל מורה על ג' דברים, א', שיעשה הפעולה בעצמו, ב', על פעולה מתדמה, ג', על התמדת הפעולה...
בנין הפעל יבא על שתי תמונות, לפעמים הה"א בקמ"ץ ולפעמים בשורוק, ויש הבדל ביניהם, שההפעל בשורק מורה על פעולת פועל, וההפעל בקמץ מורה שנעשה מעצמו או מציין פועל ממשיך, שמצד המשכת הפעולה לא ישקיף עוד על הפועל.
וכל הפעלים העוברים או העתידים שם הפעל בכחם, וכשמזכיר הפעולה אין צריך להזכיר השם. וכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל כמו יקריב קרבן דרשוהו חז"ל... וכן כשמוסיף הפועל על השם כמו טומאתו אשר יטמא... (שם פרק ג)
ולפעמים בא המקור לפני הפועל להראות החיוב במאמר שיש לטעות שהוא רשות... והמקור הקודם לפני הפועל הבא בשלילה מורה לפעמים שהפועל היה ראוי להיות ולא היה, "בוש לא יבושו". (שם פרק ד)
הוי"ו הבא בראש העבר פעמים היא מחברת ופעמים היא מהפכת העבר לעתיד, ובעלי הלשון נתנו סימן, שאם בא אחרי פעל עתיד היא וי"ו מהפכת, ואם בא אחר פעל עבר היא מחברת. ויש מקומות שאם נשקיף על עיקר המאמר מדבר בעתיד, ואם נשקיף על פעל פרטי שבא לפניו במאמר בא לפניו פעל עבר, וכיון שהוא לשון מסופק פירשו חז"ל בזה תמיד גם הכונה השניה שאינה וי"ו מהפכת, כמו "השעיר אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת", דרשו כינוי עשהו על הגורל, והוא פעל עבר...
העתיד יבא על שני פנים אם יש מקום לוי"ו, א' העבר המהופך לעתיד על ידי הוי"ו שבראשו כמו וסמך ושחט, ב', העתיד הגמור עם וי"ו החיבור, כמו "ואעשך לגוי גדול". ויש הבדל ביניהם, שהעתיד עם וי"ו המהפכת הוא העבר הנמצא בזמן עתיד, רוצה לומר שמדבר על שיהיה הדבר נגמר ונשלם בעתיד. אבל העתיד עם וי"ו החיבור יכוין לומר שיפעול בעתיד לא על שיהיה הדבר נגמר ונשלם, ועל כן בא עתיד זה לרוב בגלות רצון ובקשה ומורה התחלת הפעולה והמשכתה, והעתיד עם וי"ו ההיפך מציין התשלום והגמר...
ולפעמים יהיה העבר עבר שכבר נשלם קודם לכן, ונמצה דמו, מכבר קודם שיקטיר... ויש עבר הבא במקום עתיד המורכב, "ומולדתך אשר הולדת אחריהם". ויבא עתיד במקום עבר להורות על ההוה או התמידות, "אשר ישכב עליו הזב" רוצה לומר בקביעות, או להורות שעוד הדבר קיים.
ובמאמר התנאי דרך הלשון שהפעל הראשון הסמוך למלת כי יבא בלשון עתיד, והפעלים הבאים אחריו בין הבאים לפרש את הפעל בין המגבילים לו בחלוקה יבואו בלשון עבר או הוה לפי כונת המדבר... (שם פרק ה)
לפעמים יקדים התואר אל המתואר, שני תולעת, תולעת שני... על כן כשיבואו שני שמות ותואר ביניהם לא נוכל להכריע אם התואר שייך אל השם הראשון או השני, כמו אביב קלוי גרש, יש לפרש אביב קלוי, ויש לפרש קלוי גרש, אולם כלל בלשון שהתואר צריך שיהיה סמוך אל המתואר והמלות שבאים לבאר את התואר יבואו לבסוף...
ושני שמות הסמוכים השם הראשון עיקר, גחלי אש שם גחלים עיקר, ושם אש מתאר שם גחלים ושהיו בוערים, ושהאש תהיה בטלה על גבי הגחלים... (שם פרק ז)
המדקדקים כתבו כי במספר פחות מעשרה יבא שם הנמנה בלשון רבים, ובמספר יותר מעשרה יבא שם הנמנה בלשון יחיד, ואחרי העיון ראיתי שהגם שבמספר למטה מעשרה דבריהם נכונים, הנה במספר למעלה מעשרה אין הכלל נאמן, ולחז"ל היה להם כלל בזה, שבכל מקום שבא שם הנמנה במספר למעלה מעשרה בלשון יחיד מורה על שיווי הנמנים והתדמותם זה לזה....
ויש הבדל בין אם בא המספר בתחלת המאמר ובין אם בא בסופו, שאם בא המספר אחר הפעל יהיה לפעמים עד ולא עד בכלל, אבל אם יקדים את המספר, כמו "שבעת ימים מצות תאכלו", צריך שבעה ימים שלמים ולא אמרינן מקצת היום ככולו... (שם פרק ט)
העברי יציין את המאמר התנאי בא' מחמשה פנים, א', במלת כי, ב' במלת אם, ג', במלת אשר, ד' הפועל הבינוני עם ה"א הידיעה שטעמו כטעם אשר, "המקריב את זבח שלמיו לה'", ה' המקור עם שימוש ב' או כף, "בבואכם אל הארץ". ויש גדרים והבדלים בין כל שימוש בלשון.
מלת כי יבא בתחלת המאמר התנאיי, ומלת אם יבוא בפרטי החלוקות, למשל, "אדם כי יקריב קרבן, אם עולה קרבנו, ואם מן הצאן" וגו', עד שמזה נדע קישור הפרשה, שכל מקום שמתחיל במלת כי הוא ענין חדש, וכל הנאמר אחריו במלת אם הם פרטי הפרשה ולמדים זה מזה... כי מלת אם הוא מלת החלוקה, מה שאינו כן מלת כי דומה עם מלת כאשר ומציין הודאי, ועל כן בא בראש המאמר והפרשה, ומלת אם בא בפרטי החלוקות, וכל מקום שבאה מלת אם יש שם חלוקה וספק ואפשריות. ומה שכתב "ואם תקריב מנחת בכורים" הוא זרות, והיה לו לומר וכי תקריב...
ויש הבדל בין מלת כי שבראש המאמר התנאי ובין מלת אשר, שמלת כי הוא מלת התנאי, ומלת אשר היא מלת הצירוף, וכל מקום שהתולדה של התנאי הוא פעולה חוץ מהנושא באה מלת כי, וכל מקום שהתולדה חוזרת לגוף הנושא עצמו באה מלת אשר, כמו "אשר יאכל כל דם"...
וכל ארבעה שמושים אלה מורים על הרשות לא על החובה, לבד השימוש החמישי שהוא הה"א הנלוה על המקור יבא בא' מג' פנים, לפעמים יציין התמדת הזמן, כמו "בבואם אל אהל מועד", ב', להורות על התכיפה, "בבואכם אל הארץ", ג', אם פעולת התנאי הכרחי בין מצד עצמו בדרך העולם בין מצד חיוב התורה...
וכלל במלת אשר צריך שיכתב תמיד סמוך אל השם שהוא מצורף עמו בלא הפסק, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה", וכל מקום שיוצא מן הכלל היא מלת הטעם לא הצירוף, כמו "המזבח סביב אשר פתח אהל מועד", דרשו שמלת סביב תואר למזבח... (שם פרק יא)
דרך הלשון שבמאמר המסודר יקדים את הפעל אל השם תמיד, וכל מקום שהקדים את השם אל הפועל יכוין לבאר איזה גדר בהשם "הכהן ומלק", בעצמו של כהן...
וכן במשפט הנאמר דרך הפוך וסתירה אל המשפט שלפניו, אם יסוד הסתירה של החיוב והשלילה הוא בין השמות יקדים את השם, "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". וכן ממה שהקדים את השם "קרבן ראשית תקריבו" ולא אמר והקרבתם קרבן ראשית, מבואר שאינו ציוי בפני עצמו רק שלילה של המשפט הקודם...
ולפעמים יקדים את השם ללמד שהפועל לא בא בדוקא ושעיקר הוא השם לבד, "שדך לא תזרע", עיקר האזהרה על השדה לא על הזריעה, כי גם הבלתי זורע רק מקיים אסור...
וכל זה במאמרים שהם מסודרים ורצופים אחד אחר חברו בזמן, אבל כשבא לדבר מענין שכבר עבר קודם לזמן ההוא, יקדים תמיד את השם אל הפועל, כמו שפירש"י על "והאדם ידע"...
ושני פעלים הבאים על פועל אחד דרך הלשון שיבוא שם הפועל בין שני הפעלים, "ויגדל הילד ויגמל", ובמקום שבא השם אחר שני הפעלים הוא זרות בלשון ודרשוהו חז"ל. (שם פרק יב)
הלמ"ד המשמש עם המקור מורה על פי הרוב על ההכנה אל הדבר, "ויצאו ללכת ארצה כנען"... המקור עם הלמ"ד יורה לפעמים על המחשבה בלבד, ולפעמים יורה על המחשבה והמעשה כמו להרגו בערמה, והרגו... והמקור בלמ"ד שנקשר אל פועל מורה מיעוט וגדר, "לא תלמד לעשות", אבל תלמד להורות, וכן בא להגביל הפועל הראשון, "כי תחל לזנות" בל נפרש כי תחל בעניני חול זולת זנות. (שם פרק יג)
הכתוב לא יוסיף תואר על שם העצם רק לצורך. וכן כל מקום שבאו שני תוארים על דבר אחד בהכרח שתואר אחד אינו מספיק...
ובכל מקום שמפרש הטעם בסוף המאמר, כמו "עולה היא", "מנחה היא"... יש בו תמיד שני דרושים, א', על היתור כי בכל אלה המקומות מבואר בגוף הענין שמדבר מדיני עולה או מנחה או צרעת וכדומה ולמה הוסיף הודעה שנית. ב', מלת היא גם כן מיותר שבהרבה מקומות ישמוט מלת היא והדרושים שדרשו חז"ל בזה נחלקים לפנים רבים... (שם פרק יד)
מתפארת הלשון שלא יחזיר את השם בכל פעם, רק אחר שנזכר בפעם הראשון, אם הוא שם הנושא יסמוך כל הפעלים עליו, ואם הוא שם הפועל ירמזהו על ידי כינוי, כמו "ושחט אותו". פעמים דרשו שכפל השם לדייק הדבר, דוקא אותו השם לא דבר אחר, ופעמים רבים דרשו שהשם הנשנה אינו השם הראשון ממש... וכענין זה דרשו גם כן שהשם הנשנה בא לרבות דבר אחר הדומה לזה...
ולפעמים החזיר את השם שנית לחלק המאמר ולעשות משפט אחר, והוא אם הזכיר תחלה איזה תנאי ורצה ללמד שבדיעבד אין התנאי מעכב כפל השם למען יקרא הפועל עם השם שאחריו כמאמר בפני עצמו בלתי נתלה מהקודם, כמו "אביב וגו' תקריב את מנחת בכוריך", הוסיף מנחת בכוריך כמאמר מחולק בפני עצמו, לאמר תקריב מכל מקום אף שאין בו התנאים אביב גרש...
והשם שבא שני פעמים וצריך לבא בסמיכות יבא בפעם הראשון בסמיכות ובפעם השני יבוא בה"א הידיעה, כי בתחלתה יבאר מהותו על ידי סמיכות, ואחר כך כבר נודע ובא בידיעה ולא בהפך, ועל כן מה שכתב "ועלתה יבמתו אל הזקנים וקראו לו זקני עירו" הוא שלא כמשפט הלשון... (שם פרק טו)
המדקדקים כתבו שלפעמים יכפול הפועל ליפות המליצה, ואין כן דעת חז"ל, כי כל כפל אף במאמרים המליצים יש להם תמיד טעם ודרוש, וכל שכן בדיני ההלכות...
לפעמים נשנה הפעל ללמדנו שבא באופן מדויק ולא בשלוח... ולפעמים נשנה הפעל בצוים ללמד שיעשה הציווי בכל אופן, וזה אם בפועל הראשון נזכרו איזה תנאים ובא הפועל שנית מלמד שאף שאין שם תנאים הנזכרים בכל זאת יעשה את הפועל בדיעבד... ולפעמים כפל את הפועל לחלק המאמר לשני משפטים, כמו במה שכתב "על הכליות יסירנה", הוסיף פעל יסירנה לבל נמשיך את המאמר אל פעל והקריב, רק נחלק אותו לשנים...
ולפעמים כפל הפועל שני פעמים בשני משפטים והיה די בפועל אחד כדי להקיש שני המשפטים זה לזה... וזה אחד מיסודות ההקש ששני דברים שחבר הכתוב באזהרה אחת יש להם דימוי זה לזה, והבלתי דומים לא יחבר הכתוב כאחד, כמו "כל חלב וכל דם לא תאכלו", מקיש דם לחלב... (שם פרק יז)
פועל הבא על שני נשואים יבא לפעמים בלשון יחיד ולפעמים בלשון רבים... ויש בזה כלל שכל מקום ששני הנשואים שוים במעלה ובהפעולה בא הפעל בלשון רבים, וכל מקום שהא' עיקר במעלה או שהוא המתחיל או העיקר בפעולה יבא הפעל בלשון יחיד...
וכשמזכיר דין אחד על כמה דברים יבא הפעל בלשון רבים, ואם בא בלשון יחיד מורה שהם מצטרפין זה בזה "והיה בעור בשרו לנגע צרעת" מלמד שכולם מצטרפין.
וכל האיסורין שנאמרו בלאוין בפני עצמן אין מצטרפין, כמו חלב ודם נותר ופיגול, אבל אם חשב כמה איסורים וחזר וכלל כולם באזהרה אחת מצטרפין... (שם פרק יט, וראה שם עוד)
ולקח מדם הפר - ...אי סלקא דעתך מדם הפר ואפילו מקצת דם, והאמר ר"י המקבל צריך שיקבל את כל דמו של פר, שנאמר ואת כל דם הפר ישפוך, אמר שמע מינה מאי מדם הפר, דם מהפר יקבלנו, וקסבר גורעים ומוסיפים ודורשין. רוצה לומר כיון שאי אפשר לומר שהמ"ם הוא מ"ם הקצתית, על כרחך הוא מ"ם המקום, וכאלו כתוב ולקח דם מהפר. והוא דבר נהוג מאד בלשון במקום שאין לטעות, כמו שכתב הרד"ק במכלול שהעברים לא הקפידו בסידור התיבות זו לפני זו, והכניסו אות השימוש או מלת ענין זו בזו אף על פי שהמלה הראשונה או אות השימוש ענינה היותה באחרונה, כמו "ותשקמו בדמעות שליש", שהוא כמו ותשקמו דמעות בשליש, "ותשם בפוך עיניה", ותשם פוך בעיניה... (ויקרא ד ה)
ונעלם דבר מעיני הקהל - יסוד מוסד שכל מקום שנזכרו שני נשואים ואחריהם פעל נשוא, אז הפעל מוסב תמיד על הנושא האחרון, וכאן שנזכרו שני שמות, עדת ישראל וקהל, בודאי פעל "ועשו" מוסב על השם האחרון שהוא הקהל, לא על השם הקודם שהוא עדת ישראל, וזה שאמרו בספרא (הוריות ג') הורו בית דין ועשו (בית דין בעצמם), יכול יהיו חייבים תלמוד לומר הקהל ועשו... (שם שם יג)
ונפש כי תחטא - דע שאחרי העיון במקרא ראיתי כלל חדש במאמרים התנאים, שכל מאמר תנאי שהמשפט הראשון של התנאי מורכב מכמה תנאים לא יבא לעולם מלת אם בינתים, רק אחר שהזכיר התולדה של התנאי ומתחיל תנאי חדש אז יתכן שיבא מלת אם, למשל, "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון" (שמות כ"א), שהמאמר התנאי הזה מורכב מארבע תנאים, א' שאנשים ינצו, ב', שיגפו אשה הרה, ג', שיצאו ילדיה, ד', שלא יהיה אסון, לא יתכן שיבא מלת אם בינותם, רק אחר שגמר תולדת התנאי שהוא ענש יענש אז יתכן שיבא מלת עם על חלוקה חדשה שיזכיר... (שם ה א)
להרע או להטיב - נציע שלשה יסודות הטבעים בטבע הלשון, א', שדרך הכתובים לדבר בדרך לא זו אף זו, דהיינו שהדבר שיש בו חידוש יותר יבא לבסוף, שדרך הדבור שיעלה מושגיו או מאמריו מן הקל אל החמור, מהפשוט או שיש בו איזה חידוש, וכל מקום שתמצא שני משפטים או נושאים שידומה שהמשפט הראשון יש בו חידוש יותר עד שלא היה צריך לומר את השני יש בו דרוש תמיד... ב', כל מקום שנזכר טוב ורע ביחד ויכוין על הטוב והרע ההחלטי, יזכיר טוב קודם רע, "עץ הדעת טוב ורע"... ולא יצאו מכלל זה רק במקום שהרע אינו רע החלטי רק בערך הנפעלים, כמו "לא נוכל דבר אליך רע או טוב", שהרע שלא תלך הוא רק בערך אליעזר לא בערכם... ג', דרך העברי לציין חילוק הנושאים המחולקים על ידי מלת או או על ידי וי"ו המחלקת, וכבר בארנו שבכל מקום שאין מקום לטעות יציין החילוק על ידי וי"ו המחלקת, ורק במקום שיש לטעות שהוא וי"ו המחברת אז יבא מלת או, כמו "והביא את קרבנו כשבה או שעירת עזים", ובמקום שאין לטעות ובכל זאת באה מלת או ידרשוהו חז"ל... (שם שם ד)
...כי לפי חוקי הלשון צריך שמספרים הסדוריים יבואו בשיווי או כולם בלא ה' או כולם בה', ואם יבא אחד מן המספרים הסדוריים משונה מחברו יש בו דרוש, כמו שאמרו "יום הששי", שכל מעשה בראשית היו תלוים עד ששי בסיון... (שם שם ז)
ונתן אותו לכהן - כבר בארנו כי כל מקום שבאו שני פעלים זה אחר זה באופן שהפועל השני משלים וגומר את פעולת הפועל הראשון יבא הפועל השני בלא כינוי, וכן הוא תמיד בפועל "ונתן" שבא אחר פועל הקודם לו, כמו "והשיב את אשמו ונתן (אותו) לאשר אשם לו" (במדבר ה'), ומדוע אמר פה ונתן אותו, דרשו חז"ל שבא למעט... (שם שם טז)
והשיב את הגזלה וגו' ושלם - כבר בארתי ששני פעלים הבאים על פועל אחד אם שני הפעלים רצופים זה אחר זה יכתב שני הפעלים ביחד והפועל יכתב לבסוף, אבל אם הפעלים מחולקים ובלתי שייכים זה לזה יכתב הפועל בין שני הפעלים... אם היה כתוב והשיב ושלם את הגזלה הייתי אומר שיעשה שני הפעלים ביחד שישיב וגם ישלם תשלומי כפל, אבל אחר שכתב "את הגזילה" באמצע שני הפעלים מבואר שהם מחולקים, והשיב את הגזלה עצמה כשהיא בעין, ואחר כך אמר שיוכל לשלם גם דמיה... (שם שם כג)
משחת אהרן ומשחת בניו - כבר יסדנו שמצאנו לפעמים ששם הנסמך לסומכים רבים יבא כפול על כל סומך, ולפעמים לא יבא רק פעם אחת, ודעת חז"ל שכל מקום שהענינים מחולקים יבא השם כפול, ואם כן ממה שכתב פה "משחת אהרן ומשחת בניו" דריש ר"ש שבא לחלקם שכדאי אהרן לעצמו ובניו לעצמם... (שם ז לה)
לכפר בקדש - הלמ"ד שבא על המקור המקושר עם פעל אחר תנאי תהיה לפעמים למ"ד התכלית, "בגשתם אל המזבח להקטיר", ולפעמים תורה על באור התנאי, "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה", ולא נוכל להכריע מצד הלשון אם הוא למ"ד התכלית או למ"ד באור התנאי, וכמו שכתב הרד"ק במכלול המקור יורה על המחשבה ולפעמים על המחשבה והמעשה, כמו "להרגו בערמה"... ומזה צמחה המחלוקת בין ר"א ור"ש (ספרא וזבחים ס"ג) במה שכתב לכפר בקדש, אם פירושו שהובא על תכלית לכפר בקדש אף שלא כפר, או שהוא למ"ד התנאי ופירושו שהובא וכפר בקדש... (שם ו כג)
דבר אל בני ישראל - כבר ביארנו שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילים "דבר אל בני ישראל", אם כן בכל מקום שהתחיל דבר אל בני ישראל בא לאיזה מיעוט... (שם יב ב)
תזריע וילדה - דע שהעתיד יבא על שני פנים אם יש מקום לוא"ו, המין הא' הוא העבר המהופך לעתיד ע"ל ידי הוי"ו שבראשו, כמו "וטמאה שבעת ימים", הב' עתיד גמור עם ו' המחברת. ויש הבדל ביניהם שהעתיד עם וי"ו המהפכת הוא העבר הנמצא בזמן עתיד, רצוני שאז ידבר על הפעולה העתידה כאילו נשלמה בזמן העתיד, אבל העתיד עם וי"ו החיבור ידבר על הפעולה העתידה לפי שיפעול אותה לא לפי שכבר נגמרה... (שם)
וזאת תהיה טמאתו בזובו - אם תעיין במקרא תראה שכל מקום שבאה התחלת באור ענין שאין לו המשך אל הקודם בא בלא וי"ו החבור, ואחר שלפי דרוש חז"ל פסוק זה אין לו המשך אל הקודם שתחלה דיבר מטומאת הזיבה ופה ידבר מאיכות טומאת הזב, היה לו לומר זאת תהיה בלא וי"ו החבור, מזה הכריחו חז"ל שגם פה ידבר בדרך הדרוש גם מטואת זיבה... (שם טו ג)
לעשות אותו לה' - מבואר אצלנו בכל הספר שכל מקום שבאה מלת אותו יש בו דרוש, כי היה יכול לומר בכינוי לעשותו... (שם יז ט)
לא תקרבו לגלות - המקור הנקשר אל הפועל הקודם בלמ"ד יורה לרוב על המחשבה, ולפעמים בא במקום המחשבה והמעשה... (שם יח ו)
יערכנו - כבר ביארתי שיש הבדל בין הכינוי יפקדו יפקדהו ובין הכינוי יפקדנו, שכינוי נו פורט הדבר יותר, רק אותו לבדו... (שם כד ח)
את ממכר אחיו - עם העיון ראינו כי רוב השמות שנתלה בהם מ"ם האמנתי"ו יציינו את המקום את הכלי שבו יעשה איזה פעולה, וזה ההבדל בין השמות שקל קדש... שמציינים את הדבר עצמו, ובין השמות משקל מקדש שמציינים דבר העשוי לשקול בו ולהקטיר ולבטוח ולהתבצר בתוכו, כמו שמות מרכב משכב מושב שמציינו הכלי המיוחד אל הפעולה, וכן יש הבדל בין שם מכר ובין שם ממכר, שם מכר מציין דבר המכירה בבלי אמצעי, אבל שם ממכר כבר יכלול דבר שיעשה בו פעולה זו בכל אופן וכולל אף המתנה, מענין מסירה מרשות לרשות שבהרחבה יבא גם הוא בלשון מכירה... (שם כה כב)
ואם המר ימיר - מבואר אצלינו שהמקור הנלוה אל הפעל בא לרבות כל אופן שתעשה הפעולה, כי המקור מופשט מן הזמן ומן הגוף, ומרבה יורש לר"מ ואשה לר"י... (שם כז י)
כי תצא למלחמה - כבר בארתי שבדבר שהוא חובה ומוכרח להעשות ידבר בדרך המקור עם שמוש הב' או הכ', ואם יציין התנאי במלת כי מדבר מדבר שאינו חובה... (דברים כ א)
כי ימצא חלל - על דברים הרגילים יתפוס לשון הויה "כי יהיה נגע", ולשון מציאה מציין דבר הבלתי מצוי. (שם כא א)
ומכר לא תמכרנה - כפל המקור לפני הפועל הבא בשלילה מורה שלא יעשה שום דבר מן הפעל... (שם שם יד)
ואיש - פירשתי שבמקום בו מקדים השם לפעולה לא בא הדבר כסדר הזמני. (שופטים כא א)
...ותורשה לנו כאן הערה כללית על לשונות ההגשמה שבמקרא, החוקרים התפלספו על לשונות אלה כדי להרחיק את האדם מן ההגשמה, וקרובה הסכנה בסופו של דבר, שגם אישיותו של הא-ל ב"ה הולכת ומטשטשת, אילו היתה זו כוונת התורה, היתה נמנעת בנקל מביטויים כאלה, אולם, הסכנה השניה גדולה מן הראשונה. לשונות ההגשמה שבפרשה זו שומרות על שנים מעיקרי האמונה, חירות הא-ל וחירות האדם... האמונה באישיותו של הא-ל חשובה מחקירות שוללי ההגשמה. (בראשית ו ו)
שני גוים ושני לאומים - תורת ההקבלה ו"כפל ענין" וכו' שיטת פירוש נוחה היא, אך נראה בעינינו כי אין היא הולמת גם דיבור רציני של אדם, קל וחומר שאין היא ראויה לדבר אלקים... (שם כה כג, וראה שם עוד)
אשר בצאתו מרחם אמו - הכינוי של בצאתו חוזר אל מת, ואילו הכינוי של אמו ושל בשרו חוזר אל "אדוני", ונמצא שהוא פונה כאן אל הנוכח בלשון כבוד ומזכיר אותו בגוף נסתר, וכעין זה "אדני יודע" (בראשית ל"ג). בפניות מסוג זה שכיח הדבר, שגוף נוכח וגוף נסתר באים זה בצד זה... (במדבר יב יב)
שבעים - הראש בסוף פסחים כתב בענין נ' יום דספירת העומר וכו' שדרך הכתוב כשמגיע לסכום עשיריות מונה בחשבון עשיריות ואינו משגיח על חסרון אחד, וקשה מתענית כ"ט א' על הפסוק "מקץ ארבעים יום", נכי חד הוו, ועוד מקומות כאלו שדייק במספר. (בראשית מו כז)
מה שמלאכת המשכן הזכיר אותה בפרטות שנית בפרשת ויקהל פקודי כתב הרמב"ן שהוא דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה... (ויקהל תרע"ד)
אך נראה דהנה ישראל נקראו עברים... והנה ידוע דלמעלה למעלה מהטבע אינו נופל תחת הזמן, ועל כן נמצא הרבה בדברי נביאים עבר במקום עתיד מהאי טעמא, כי עין הנביא היא למעלה למעלה מהטבע, וצופה ומביטה על העבר ועל העתיד כאחד, אחר שנגזר הדבר ההוא מאת אדון כל... (שם תרע"ו)
ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים ותתן לנו וכו' מועדים לשמחה, ולמה לא אומרים ונתת, שהוא לשון עבר מוחלט... ולפי דרכנו יש לומר, דהנה צריך להבין למה יש בלשון הקודש שני מיני הוראות על לשעבר, היינו זה שהוא לשון לשעבר במוחלט כמו ונתת, וזה שהוא להבא אלא שהוא"ו מהפכתו, דמה שהוא"ו מהפכתו הוא מורה נמי על עתיד, ויש בו שתי הוראות, וזה כלל גדול בדקדוק... ומצאתי בזוהר הקדש כל מה דאתמר ביה ויהי הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, ויתפרש יפה לפי דברינו... (שמיני עצרת תרע"ז)
אך ההבדל דפרשת הטהרה כתב בלשון יחיד לנפש לא יטמא וגו' ואף דכתב ואמרת אליהם בלשון רבים, מכל מקום לא כתיב לא יטמאו, אך פרשת טהרה זכו שהוקבע בכל אחד בלשון יחיד, ואיתא בזהר הקדש בקדמיתא אנכי ה' אלקיך וכו' בלישנא יחידאי, והכא וכו' בלישנא דסגיאין, אלא תא חזי מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קוב"ה בלבא חדא ברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני... ועל ידי זה זכו שנאמר להם בלשון יחיד, ואז נקבע לעולמי עד... מה שאינו כן בפרשת קדושים דכתיב בלשון רבים. וכן ההבדל כאן שפרשת טומאת מת נאמר בלשון יחיד, שנקבע להם לעולמי עד עד סוף כל הדורות הטהרה שהיא יראת ה' טהורה עומדת לעד, מה שאינו כן פרשת לא יקרחו קרחה וגו', וכן אשה זונה וחללה וגו' זה כתב בלשון רבים, שזה לא זכו במעלה כזאת שיהיה נאמר בלשון יחיד... (אמור ב)
אבל גם זה צריך לדעת, גם הלשון אשר בה מתארת התורה את חטאי גדוליה היא לפי הערכתה זו, עד שהחשוב בהערכה זו כמו גנב תקראו התורה גנב סתם.
נראה נא דוגמא אחת מפורשת. כתוב במעשה עכן (יהושע ז'): "ויאמר ה' אל יהושע חטא ישראל וגם עברו את בריתי... וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו, וגם שמו בכליהם... חרם בקרבך ישראל, לא תוכל לקום לפני אויביך עד הסירכם החרם מקרבכם."
אם לא היינו יודעים איך היה המעשה, בודאי היינו חושבים שאם לא כל ישראל, על כל פנים רובם חטאו, או לכל הפחות חלק מסויים מן העם, שלשים אחוז, עשרים אחוז... אבל למעשה איך היה? הכתוב מודיע לנו שרק עכן עשה עבירה מכל קהל ישראל, רק איש אחד בלבד לקח מן החרם, איך יתאים זה עם מאמר ה' "חטא ישראל" וגו'? אלא ודאי שצריך לחפש את חטאם בהבחנות הכי דקות בלב, לפי מדרגתם. והענין הוא שעל ידי מעשה עכן נתגלה חסרון דק מן הדק במדרגת דבקותם של כלל ישראל בהשי"ת...
הרי לנו דוגמא לתיאור חטא על פי קנה מדת התורה הקדושה... (חלק א עמוד קסב)