(ראה גם: תורה-כללי)
א"ר אחא יפה סיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, פרשתו של אליעזר שנים וג' דפים הוא אומר ושנה, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא... (בראשית ס יא)
וכן כל הספרים הקדושים יש בהן חכמה ובינה ודעה למה נכתבו ונקרא שמו ועל מה הנייה נכתב, כיצד, הראשון של תורה נקרא שמו ספר בראשית, ולמה נקרא שמו בראשית, אלא שידעו כל הדורות הללו קודם לעולם ובעצתו הטובה ברא את העולם וכל בריותיו בלא עצות אחרות והוא בכבודו מושל בעולמו, וטעמים הרבה למה נכתב... (פרק כ)
אמר ר' הושעיה בן לוי יבא עלי אם נסתכלתי בדברי הגדה מימי, פעם אחת נסתכלתי ומצאתי כתוב בהן מאה ושבעים וחמש פרשיות נאמרו בתורה דבור ואמירה וצווי כנגד מאה ושבעים וחמש שנותיו שלאברהם. ומה טעמיה עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, מהו באדם, בזכות מי שכתוב הוא האדם הגדול בענקים. וכן מאה וארבעים ושבע מזמורות נאמרו בספר תהלים כנגד שנותיו שליעקב, ומה טעמיה, (תהלים כ"ב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל. וכן מאה ושלש ועשרים הללויה שעונין אחר הקורא את ההלל כנגד שנותיו של אהרן, ומה טעמיה, הקב"ה נקרא קדוש, שנאמר ואתה קדוש, ואהרן נקרא קדוש, שנאמר (תהלים ק"ו) לאהרן קדוש ה'... (בראשית כה ז)
...ואם יבא אדם ויוציא מקראות הללו מפשוטן ופרשם שלא על תחיית המתים ויאמר כבר מצאנו הלשון אומר על שפל שהרים ה' קרנו כאלו הקימו מן העפר, כאמרו "מקימי מעפר דל" (תהלים קי"ג), ואומר על אדם פשוט שניתנה לו גדולה, כאמרו "יען אשר הרימותיך מן העפר" (מ"א ט"ז)... נבאר לו כי מחשבתו זו טעות, מפני שאין רשות להעמיס על הפסוק כל הסבר שהוא סובל אלא באחת מארבע סבות שהקדמנו, אבל אם לא היתה אף סבה מהן הרי הפסוקים כפשוטן. ואלו היה מן הראוי לבאר כל פסוק בכל באור שיסבול ללא הכרח לא היתה נשארת לנו מצוה שמעית כלל, כי כולן סובלים באור אחר. ואציע מזה פרטים אחדים ואומר, כי מה שאמרה התורה "לא תבערו אש" (שמות ל"ה), אל תריקו צבאות למלחמה ביום השבת, כעין מה שאמר "כי אש יצאה מחשבון להבה" וגו' (במדבר כ"א)... ואלו היה זה ראוי במצות כי אז יהיה ראוי גם בספורים, ויהיה מה שאמר התורה "ויבואו בני ישראל בתוך הים" (שמות י"ד) יסבול לבארו שהם נכנסו בתוך גדודי הצבא... (מאמר ז פרק ב)
וישב יעקב - אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה, שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתישבו וסדר מלחמותיהם איך הורישו את החרי, פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני, וכשבא לנח האריך בו, וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם, ומשהגיע אצל אברהם האריך בו... (בראשית לז א)
כי לא דבר רק הוא מכם - ...דבר אחר אין לך דבר ריקן בתורה שאם תדרשנו שאין בה מתן שכר, תדע לך שכן אמרו (בראשית ל"ו) "ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש" וגו', לפי שאמרה איני כדאי להיות לו אשה הלואי ואהיה פלגשו, וכל כך למה, להודיע שבחו של אברהם שהיו שלטונים ומלכים מתאוים להדבק בזרעו. (דברים לב מז)
...וספר הכתוב כל אלה כי רצה להודיע יחוס אברהם משם ותולדות חם להודיע העמים שזכה אברהם בארצם בעון אבותם, ולכן ספר גם ביפת והפלגה להודיע סבת שנוי הלשונות ופזורם בקצוי הארץ לזמן מועט אחרי אדם הראשון. ועוד להודיע חסדי השם ושמרו הברית לנח כי לא כלה אותם. והרב אמר במורה הנבוכים כי זה יאמת לשומעים חדוש העולם, וגם זה אמת... (בראשית י ב)
ויעבור אברם בארץ - אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו, כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו בכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו. ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים, ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיה שצוה לברוך "והיה ככלותך לקרא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת"... (שם יב ו)
...ורבותינו הזכירו מזה בפסוק "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", אמרו נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, חגר יעקב כלי מלחמה כנגדן, כמו שכתב רש"י שם, אבל הכתוב יקצר בזה כי היה נס נסתר, כי אנשים גבורים היו וכאלו זרועם הושיע למו, כאשר קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים ולא הזכיר מלחמת עשו עם החורי כלל... (שם לד יג)
...אבל אומר לך דבר שהוא אמת וברור בתורה כי הנסים הנעשים על ידי נביא שיתנבא כן מתחלה או מלאך נגלה במלאכות השם יזכירם הכתוב, והנעשים מאליהן לעזור צדיק או להכרית רשע לא יזכירו בתורה או בנביאים... (שם מו טו)
ואקברה שם - ...ושמא זהו מה שאמר הכתוב "מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך", כלומר בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתה, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה, אבל דרך של עתיד מתה, והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם... (שם מח ז)
וישמע הכנעני - ...וספר הכתוב כי שמע השם תפלתם ונדרו נדר לה' ושלמו אותו כי הרגו אתהן עתה בימי משה... והשלים עוד בכאן לספר כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו, ויקראו שם הערים חרמה, והוא מה שנאמר בספר שופטים... "ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותם ויקרא את שם העיר חרמה", ושם נשלם הנדר הזה, אבל השלים הכתוב להזכיר הענין בכאן... (במדבר כא א)
ועוד התורה מאירת עינים אפילו בספורים ומעשים שבה, שכלם חכמה גדולה ושרש אמונה, שהרי אתה יודע מפשטי הכתובים שעמרם אבי משה ראה לוי, והוא ראה יעקב, ויעקב למד תורה מפי שם בן נח, כי הנה בן חמשים שנה היה יעקב כשמת שם בן נח, והוא שהכריז על עם גדול ועצום ורב בין החרטומים ומכשפים והוברי שמים ואומר בפרסום אבי הגיד לי כי אבי אביו ראה בריאת העולם, שהמבול כמו בריאת העולם הוא, ומי שמודה במבול על כרחו מודה בחדוש העולם, ועוד שהיה שם נח שראה את אדם הראשון(?)... (תורת ה' תמימה)
ועוד התורה מאירת עינים בעתידות, ואנו יודעין שאין כל הנביאים ולא ספר דניאל מפורשים בגלות הזה ובאחרים שעברו עלינו ובגאולה עתידה יותר מתורת משה רע"ה שהיא תורת ה' תמימה, כלומר שהיא שלמה בכל, בחכמה ובכל דבר ולא יחסר כל בה, כמו שאמר פסוק לא תחסר כל בה... (שם, וראה שם עוד)
אמר החבר, הטעם הברור הוא, שכותב המקרא לא הרגיש לנסתרות, אבל כתב המפורסמות הגלויות, ולא העתיק מיהושע מחכמתו שקבל מאלקים וממשה דבר, אבל זכר יום עמידת הירדן ויום עמידת השמש ויום המילה בעבור פרסומם אצל ההמון, וכן מספורי שמשון ודבורה וגדעון ושמואל ודוד ושלמה לא זכר מחכמתם ולא ממה שהיה להם מהמעשים בתורה דבר, אבל זכר מדברי שלמה סעודותיו הגדולות ועשרו הגדול, ולא זכר מכל חכמותיו הנפלאות חוץ מ"אז תבאנה שתים נשים זונות" (מ"א ג'), בעבור שהיה הדבר מעמד ההמון, אבל חכמתו עם מלכת שבא וזולתם לא זכר, כי לא היתה כונת הכתוב לזכור כי אם הדבר המפורסם בהמון אשר נשאוהו העם. אך הדברים המיוחדים אשר היו מנשאים אותם היחידים כלם אבדו ממנו, אלא המעט מהם, והמליצות הצחות מהנבואה שערבו לבני אדם לשמרן ליקרת עניניהן וצחות דבריהן... (מאמר ג סג)
אחת מהם זאת ההקדמה, והיא שכל מה שזכר במעשה בראשית בתורה אינו כלו על פשוטו כפי מה שדמו ממנו ההמון, שאילו היה הענין כן לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה, ולא היו החכמים ממריצים מליצות בהעלימו ומניעת הספור בו בפני ההמון, כי הפשוטים ההם מביאים אם להפסד דמיון גדול והרכבת ידיעות רעות בחק הא-ל ית', או לבטול גמור וכפירה ביסודי התורה, והנכון לעזוב ולהרחיק בחינתם בדמיון לבד והנטיה מן החכמות, ולא כמו שיעשו הדרשנים והמפרשים הענינים, אשר יחשבו כי ידיעת פירוש המלות היא החכמה... (חלק ב פרק כט)
יש כאן דברים שהם סתרי תורה גם כן, כבר נכשלו בהם רבים וצריך לבארם, והם אלו הספורים אשר ספר בתורה, אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם, בספרו הסתעף המשפחות מן נח ושמותם ומקומותם, וכן בני שעיר החורי וספר המלכים אשר מלכו בארץ אדום וכיוצא בהם. וכבר ידעת אמרם שמנשה הרשע לא היה מרבה מושבותיו הפחותים רק בדקדוקי אלו המקומות. אמרו היה יושב ודורש בהגדות של דופי, היה אומר לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע, ואני אודיעך כלל אחד ואשוב אחר כן אל הפרטים כאשר עשיתי בטעמי המצות. דע כי כל ספור שתמצאהו כתוב בתורה הוא לתועלת הכרחית בתורה, אם לאמת דעת שהוא פנה מפנות התורה, או לתקון מעשה מן המעשים עד שלא יהיה בין בני אדם עול וחמס. ואני אסיר לך הספק כאשר היתה פנת התורה שהעולם מחודש, ואשר נברא תחלה היה איש אחד ממין האדם והוא אדם הראשון, ולא היה באורך הזמן אשר מאדם עד משה רבינו רק אלפים וחמש מאות שנה בקרוב, ואילו בא להם זה הספור לבד היה האדם מסופק בדבר כי נמצאו אז בני האדם מפוזרים בקצוות הארץ כלה ומשפחות חלוקות ולשונות חלוקים רחוקים מאד. והוסר הספק הזה ביחסו כלם וזכרון הסתעפם, וזכר שמות המפורסמים מהם פלוני בן פלוני ולשונותיהם, ולהגיד מקום שכנם, והטעם המביא להתפזרם בקצות הארץ, והטעם המביא להחלק לשונותם...
וכן ענין ספור המבול וספור סדום ועמורה ללמוד מהם ראיה על הדעת האמתי, והוא אך פרי לצדיק אך יש אלקים שופטים בארץ... (חלק ג פרק נ, וראה שם עוד)
...ועל כן חייבה החכמה שתתחיל התורה בחדוש העולם להגיד לעמו כח מעשיו, ומפני שכל שרשי האמונה נסמכים ונשענים על אמונת החדוש, כי החדוש מופת על ההשגחה וההשגחה מופת על גודל הנבואה ועל אמיתת עונש ושכר, וכל העקרים הגדולים האלה מתבארים מן הפרשה הזאת, הודיענו תחלה כי העולם מחודש, נברא יש מאין אחר שהיה ראשיתו תהו ובהו... וצוה עליו במצות עשה ובמצות לא תעשה, וכל זה עדות ומופת גמור על ההשגחה ועל הנבואה כי ידבר ה' את האדם ויצוה עליו לעשות מה שירצנו וימנע ממנו מה שירחיקנו. ועם זה נתבאר השכר והעונש לצדיק ולרשע... הא למדת שכל העקרים העצומים האלה נמשכים מאמונת חדוש העולם וכל התורה כלה מיוסדת ובנויה עליהם, וכל אחד ואחד מחייב את חברו... (בראשית הקדמה)
...ודע כי כל האריכות הזה שהאריך הכתוב בתולדות חם הכוונה להודיענו כל האומות שיצאו ממנו שזכה בהן אברהם היוצא מבני שם, ומזה האריך הכתוב בתולדות חם ובתולדות שם להודיע שאין הכונה והבחירה בשבעים אומות ובשאר התולדות כי אם להוציא מהם הסגולה הנבחרת אברהם וזרעו... (שם י א)
זכרון תרועה - ולא באר לנו הכתוב במה תהיה התרועה אם בשופר אם בחצוצרות, וכן טעם התרועה למה ועל מה גם לא באר שהיום הזה הוא יום הדין וסתם הכתוב בשתי מלים אלה זכרון תרועה וסמך על הקבלה כי לא מסרה הכתוב אלא לחכמים, והם קבלו שהתרועה הזאת בשופר מגזרה שוה דתרועה תרועה... ומה שבאה פרשה זו סתומה יותר משאר פרשיות המועדים הוא מה שידוע בעניני תורתנו הקדושה אותם שהן מפנות הדת ומעקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמלות מועטות... (ויקרא כג כד)
...ומצינו שאיסור הדם נזכר בתורה שבעה פעמים, וכן דרך התורה בדברים החמורים להזכירן פעמים רבות כענין שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות כלן והיא נזכרת בתורה י"ב פעמים, וכן ענין יציאת מצרים... (דברים יב כג)
ויתכן לפרש הנסתרות לה' אלקינו, כי מפני שהזכיר בפסוק של מעלה ויתשם וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, וגלות הנדחים ארוך ביותר והקץ סתום ונעלם ונסתר, לכך סמך מיד ואמר הנסתרות לה' אלקינו, כלומר אין לנו בו שום ידיעה כי הוא ענין נסתר לה' אלקינו לבדו. והנגלות לנו ולבנינו כלומר כשיהיו אותן הנסתרות נגלות לנו ולבנינו עלינו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ולמדנו הכתוב הזה כי תורתנו קיימת לעולם לא תבטל בזמן מן הזמנים, ואפילו בזמן המשיח, וקיום תורת משה שוה בכל זמן בין בזמן הנסתרות שהוא הגלות בין בזמן הנגלות שהיא הגאולה... (שם כט כח)
אמרי - ספורי התורה, וירבו לך - שמישרים מאד לשלמות המדות והמושכלות. (משלי ד י)
ראה תורה-כללי מאמר ג פרק כד וכה.
...ולפי שהתורה מתנשאת ומושלת על הטבע המפורסם וכן אוהביה ויודעיה חויב לה שתעמיד בראשונה ענין הטבע בהנהגה הכוללת כשריר וקיים, ומה שהתורה לא דברה בענינים אלו בשלמות וברור כספרי הפילוסופים הוא לגודל מדרגתה, וספורים אלו קטנים מערכה, ורק רומזת עליהם. והתורה מגמתה להשלים האנשים בדעות אמיתיות בא-ל, בעניני הנבואה וההתבוננות בהנהגת המציאות, מה שלא תשיג יד הפילוסופיה על כל פנים ורק באלו יגיע האדם להצלחתו. והיוצא ללמד חכמת הטבע הוא ככהן העוזב עבודתו ללמד מלאכת חרש כדי שיבין בנין בית המקדש. וזה שאמר שלא היתה צריכה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם. (בראשית א א הקדמה)
כפל ספור אליעזר להודיענו זריזותו לסבב כל דבריו, הן במה ששינה קצת דברי אדוניו והסתיר קצתם, לומר שהעקר ששלחו כי מחשיב את משפחתו, לא שאינו חפץ באחרים כלל, וכל זה מלמד רק על ידי כפל הפרשיות. ומעורר את כל עבדי אבות שהוא החלק המעשי שבאדם לעבוד הבן האהוב הוא השכל להשיג שלמותו. וקצר בתורה בדיני הממונות והאריך כאן שהם דרכי האמונה בהשגחה והגעת חפצי אוהביו. (שם כד לג)
עיון זה יועיל לנו להבין קושי מספור התורה במלאכת המשכן הקמתו ופריקתו מה שהיה רק לשעה, ומצוות רבות המיוחדות רק לאנשים מעטים כדיני הכהנים, ומה גם עתה שגלינו ימים רבים מאדמתנו ונשארו רק מצות מעטות שהן חובת הגוף, ומשה אמר להם "שימו לבבכם לכל הדברים וגו' כי לא דבר רק הוא מכם וגו'", כי אלו המעשים עם שכוונתם להועיל במעשה רק לאנשים מיוחדים ובזמן מיוחד, עקר הכוונה בהם להיות בספר חכמה ולמוד אלקי שיעיינו בו וישכילו בעניניהם... והנה בזאת המדרגה מהמעשה שיש בו למוד וחכמה התיחדו היחידים והחכמים, והבוערים בעם עושים המצוה בלי כונה... (שמות כח א שער פו)
...וכן התורה, אם כי גם חיצוני דבריהם הם ענינים נפלאים והכרחיים, היא רומזת בהם לענינים דקים ועמוקים נפשיים שהם קדש קדשים. ובקבלת דבר זה יסורו כמה ספיקות מלב הסכלים. ונאות שדברי המלחמות שאנו עוסקים בביאורם ממין זה, ידברו בענינים הכרחיים לחיים הזמניים ונותנת בהם הסדר הנכון ביותר, וירמזו לחיים השכליים שבה ירשו הלוחמים שם ההצלחה האמיתית... (דברים כא י, שער צג)
ראה עוד תורה-כללי בראשית ב ח.
ראה תורה-כללי בראשית ב ד.
ראה תורה-כללי גבורות ה' פרק טז ופרק סט.
אמר יהודה בן בצלאל זלה"ה הדבר אשר נבוכו בו הרבה מבני אדם הוא מה שלא נזכר בתורה עולם הבא אשר הוא העיקר שהיה ראוי שיהיה נזכר במה שהוא תכלית האחרון... אמנם אנחנו בארנו בהקדמת חבור גבורת ה', ובארנו תשובת שאלה זאת באמת ובאמונה בב' פנים אמיתיים (ראה תורה-כללי שם), ובמקום הזה נוסיף באור ונאמר כי אלו האנשים בשאלה זאת חשבו כי אל הנבואה הקרוב ורחוק הוא בשוה ויפול בגדר הנבואה על דבר שהוא קרוב לאדם, ואין הדבר כך, כי אף אם השכל משיג הדבר אשר הוא נעלם מאד אבל בכח הנבואה לא יפול ולפיכך כאשר היה רוח הקדש שורה על הנביאים היה להודיע הדברים אשר הם אתו במציאות, אבל דברים אשר אינם אתו במציאות והם עולם אחר לא שלטה הנבואה בזה... ובסנהדרין צ"ט א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך... הנה המאמרים הגדולים האלו באו לבאר כי אין השגת הנבואה רק לדבר שהוא בעולם הזה כמו ביאת משיחנו, אף שהוא מדרגה עליונה בעולם הזה יפול דבר זה בכח הנבואה, אבל דבר שהוא לעולם הבא אשר העולם הבא נבדל מעולם הזה ואין לו יחוס אל עולם הזה, לא יפול זה בכח הנבואה כלל... ואולי יאמרו כי אף אם לא יפול בנבואה אפשר שיאמר זה השי"ת לנביא שעל ידי התורה ומצותיה יזכה לעולם הבא, דבר זה גם כן אינו, כי לא היה הדבור בא לנביא רק דבור שהוא ראוי אל הנביא מה שהיה שייך וראוי בנבואה, אבל דבר שאינו ראוי לנביא כמו שהוא ענין עולם הבא דבר זה לא יבא לנביא כלל, לכך לא בא בתורה ענין עולם הבא ותחיית המתים רק ברמז בלבד... (תפארת ישראל פרק נז)
כי תורתנו שתתעלה דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות וכל אות ואות מגדת הלכות ונפלאות כאשר יסד בה האדון בחכמה רבה בשבעים פנים וד' אפנים ול"ב נתיבות וכל נתיב בכמה שבילין, וצא ולמד מאמרם ז"ל בפסוק שלשת אלפים וגו', והכל במקרא מועט, אלא שיש לך לדעת שיש דרשות ודקדוקים בתורה שהם חובת כל אדם נברא להכירם, והם דברים שיש בהם הלכות, ויש שאין בהם חובת כל אדם. ואל יקחך לבך לדבר לפני האלקים למה יעשה כה לעבדיו להעלים מהם תעלומות חכמה ולא הודיע כל דבר בכתב מפורש, הנה תשובתך לנוכח עיניך, כי הם דברים שלא יכילם ספר... (שמות לא יג, וראה שם עוד ותורה-כללי)
...כבר ראינו לעיל שפרשת הבריאה שבתורה איננה מגלה לנו סודות טמירים, המופלאים מתחום הבנתנו, אלא היא עוברת מהר מן הפסוק הראשון - שמים וארץ נבראו בידי ה' - אל תחום הארץ שלנו. וגם שם אין היא מגלה היאך הכל נברא, אלא היא מציינת את עצם העובדה, שכל הרבגווניות שבארץ, על ניגודיה והסדר השולט בכולם, הכל נברא בידי ה' ונבדל לתחומיו והושם בו חוק ומשפט... (בראשית א ו)
...והנה אפילו נאלצנו לגזור כדעת הרמב"ן "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא את אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו... גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה מפני הרעב עוון אשר חטא" וכו', הרי אין בכל זה כדי להביא אותנו במבוכה. אין התורה מציגה את גדולי ישראל כאידיאלים בתכלית השלמות, אין היא מאליהה אדם, ואין היא אומרת על איש הנה לפניך האידיאל... אם התורה רוצה לצייר לנו דמות, שנוכל ללמוד מדוגמתה, הרי אין היא מציגה בן אדם, שיסודו מעפר ואפר, אלא הקב"ה מציג את עצמו לדוגמה, והוא אומר הביטו אלי עשו כמעשי, לכו בדרכי... התורה אינה אוסף של מעשים טובים, היא מספרת מעשים שהיו לא מפני שהם מעשים מופתיים, אלא מפני שהם מעשים שהיו.
אין התורה מעלימה את השגיאות השגגות והחולשות של גדולי ישראל, ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להיפך, דמותם גדולה ומאלפת, בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו, והוא למעלה מהישג ידינו, ללא תאוה וללא מאבק פנימי, היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה, ואין הם יכולים להיות לנו למופת. טול לדוגמא את מידת הענוה של משה. אלמלא ידענו שהוא עלול גם לכעוס, היינו סבורים שמידת הענוה טבועה בו מלידה, ולא לנו ללמוד הימנה, רק משעה שאמר שמעו נא המורים, הרי במקום שנמצא את ענותנותו, שם נמצא את גדולתו, הוא קנה את הענוה ביגיעה רבה, בשליטה עצמית ובעידון עצמי, וכולנו מצווים להידמות אליו, שכן כולנו מסוגלים לכך... (שם יב י)
והנה סיפורי התורה נבדלים היטב מסיפורי בני האדם הללו ייבצר מהם, כמעט, להשמר מפניות אישיות, ולא יסתפקו בתאור העובדות כהוויתן הפשוטה. משתפים עצמם בחויות הגיבור, ומבקשים לתת ביטוי לרגשותיו ולהלכי נפשו וגו'. איה המספר, אשר בהעלותו חזיון שכזה היה מוותר על תאור הרגשות העזים, שפיעמו את הנפשות הפועלות, הייאוש, הפחד, החלטת הגבורה, הלב הרוטט בשעת העשייה, זעקת האימה אל ה', חרדת הציפיה האיך יפול דבר וכו' וכו'. אבל דבר ה' יביא את העובדות כמות שהן, אל שכלו של האדם. מה היו רגשותיהן של הדמויות, יוכבד ומרים ברגע כזה, לבו של כל אדם בעל רגש יגיד לו זאת, אך באשר לעובדות דבר ה' ישרטט אף את גווני הגוונים הדקים ביותר. ברגעים כאלה אין האדם פועל מתוך הכרה מלאה, יודע הוא את מעשיו וגם רצונו משתתף בהם, אולם תוקפו של הרגע מתגבר עליו עד שהיא כנשמע בעל כרחו לכח עליון... (שמות ב ד)
הענין מה שנזכר בסוף הספר הזה שהוא גמר תורה שבכתב, כי משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרה והוא התחלת בחינת תורה שבעל פה, נזכרת כאן הטענה של בני יוסף ונאמר למשה רע"ה "כן בני יוסף דוברים", כמו שנאמר בבנות צלפחד, דאיתא ברש"י (פרשת פנחס) שראתה עינם מה שלא ראה עינו של משה, ואשרי ילוד אשה שהקב"ה מודה לדבריו. יש לומר בזה, כי באמת נזכר בדברי חז"ל (סוף תענית) שביום שהותרו שבטים לבא זה בזה קבעו יום טוב, מפני שכן הדין נותן שיהיה אהבה ואחדות בין השבטים. אמנם בני יוסף דייקא מפני שהיה חביב להם ירושת הארץ תבעו זאת לצורך שעה שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ולצורך שעה דברו כהוגן. ולטעם זה יש לומר שנאמר כאן בלשון "זה הדבר" בנבואת משה, שזה יורה שאין למשה רע"ה שום שייכות לענין זה ונבואתו זה הדבר בעצם שכינה מדברת מתוך גרונו ועוברת על ידו. והיינו כי דבר שהוא רק לצורך שעה הוא מכח תקנת חכמים שמכין ועונשין שלא על פי תורה רק שהשעה צריכה לכך, וזה אין לו שייכות לבחינת משה רע"ה שהוא שורש תורה שבכתב לדורי דורות בלי תוספות וגרעון ולא ישתנה לעולם, רק שאז היה רצון השי"ת לצורך שעה להסכים על ידם, ולכן נזכר ענין זה בסוף תורה שבכתב... (מסעי טו)
והנה המבין דבר יבין מפשטות שיטות התורה שבכתב והתורה שבעל פה, כי ראשית חכמה מוסר, הנה התורה בראשיתה התחילה לספר חטא עץ הדעת מיציר כפיו של הקב"ה, ולכאורה למה פרסמה התורה החטא, הלא מצינו גבי עכן אמר הקב"ה וכי דילטרין אנכי, אבל להודיע לאדם, כי בריאת האדם היתה בבחינה שהאדם היותר גדול, יכול להכשל חס ושלום כמו האדם השפל, על כן צריך האדם זהירות יתירה שלא יכשל בחטא, והוא מוסר... (חלק א רנה)
ועתה נתבונן בינה לשמוח בחלקנו במתת גורלנו בנתינת התורה, עד שמהדברים הנראים פשוטים יש לנו למודים מושכלים מכהים חכמת אנשים היותר גדולים, כמו לבן ועשו, ושניהם גלו ערותם בשביל חמדת הממון, ולמדנו התורה דעת באלה הסיפורים בדרך העברה, למודים נפלאים בכחות הנפש, להכיר סכלות היצר, כי מעשי תעתועים המה גם במילי דעלמא, וגם להודיע כמה גדול כח התשוקה להוציא דבר לפועל ולקרב הרחוקות, והראנו נפלאות עוד כי זה הוא "חמה" שצדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונין בה, שכם - היתה התשוקה הגדולה שלו גוררתו להביא עליו מות ואבדון עולם, וצדיקים המוציאים לפועל כח התשוקה ההיא לחשוק חכמה, מתרפאין בה בזה העולם, כמו שמצינו ביעקב אע"ה שהחזיק את לבן בידו, וגם את עשו בידו, עשה עמהם בחכמתו מה שרצה כחומר ביד היוצר, וכך אמרו במדרש, "לבן דהוא רבהון דרמאי יהביתיה בחפתי", פירש בידי. ואילו למדו לבן ועשו מוסר היו נצולים מכל הנטיות האלה... (שם רנו)
...ועדיין לא די לנו בזה, אלא מכיון שאחרי ארבעה דורות נמצאה תמנע מבני החורי בת אלופים, שהיתה רחוקה מדרכו של אברהם אבינו, ואף על פי כן היה שמו כל כך גדול בגויים, עד אשר היה חשוב בעיניה להדבק בזרעו, אפילו להיות פלגש לאליפז, האריכה התורה בזה והודיעה לנו למען הרבות כבודו בעינינו... שלא רק בדורו כבדוהו בני אדם, אלא אחרי ארבעה דורות היה גדול שמו בגויים, כדאי הוא ללמדנו ולהודיענו ידיעה זה, אשר אינה כלה בנו אלא מתחזקת ומתגברת בכל הבריאה וכולה אומרת לו גדולה וכבוד.
ועד כדי כך התחשבה התורה עם רגש זה, שאף על פי שגופי תורה נתנו ברמיזה, לא חסה כאן להאריך ולהוסיף פרשה שלמה אודות משפחות החורי... וזה רק כדי להגביר את אותה הידיעה הידועה ומבוררה כבר באשר כל מה שתתגבר יותר תתגבר בזה סטרא דקדושא בכל העולמות וכל צנורות ההשפעה יקבלו כח יותר גדול לתת כבוד לצדיק... (חלק ב עמוד יא)