(ראה גם: ציצית)
כל הצבעים הנראים בחלום סימן טוב הם, לבד מצבע התכלת, שהוא אוכל ומכלה תמיד, והוא האילן שבו המות, (דהיינו הנוקבא שהיא עץ הדעת טוב ורע), והוא שורה על עולם התחתון, (דהיינו עולם הזה), ומשום שהכל שורה מתחתיו, הוא אוכל ומכלה אותם.
ואם תאמר (היא הנוקבא דז"א) שורה גם כן בשמים ממעל, (דהיינו בעולם האצילות), וכמה צבאות הם בבי"ע המתפשטים בהנוקבא, ועם כל זה הם חיים וקיימים, ואיך אתה אומר, שאור התכלת, שהיא הנוקבא דז"א אוכל ומכלה כל מה שמתחתיה, תא חזי, כל אלו הצבאות של מעלה (דהיינו בג' עולמות בי"ע שלמעלה מעולם הזה), הם נכללים באור התכלת עצמו, ואינם מתחתיו, אבל התחתונים מעולם הזה אינם כן, אינם נכללים באור התכלת עצמו, כי הם דבר הגס, שהעולם עומד ושורה עליו, (כלומר שנאחז בו ומתקיים על ידו כהאור בהפתילה כנ"ל, וזולתו לא היה העולם מתקיים), ועל כן אוכל ומכלה אותם, ואין לך דבר למטה בעולם התחתון שלא יכלהו משום שאור התכלת מכלה כל מה שמתחתיו... (בראשית ב רסז, ועיין שם עוד)
ותכלת זה הוא תכלת של ציצית, תכלת זה הוא כסא סוד תפלה של יד, (שהוא המלכות), תכלת זה הוא כסא (הדין), שדנים בו דיני נפשות, (דהיינו המלכות מצד דין הקשה שבה, משום שיש כסא שדנים בו דיני ממונות, (שהו"ס דין קשה, ותכלת היא דין הקשה שבמלכות), ועל כן כל הצבעים יפים לחלום חוץ מצבע תכלת, שהוא כדי שידע שנשמתו עולה בדין, וכשהנשמה עולה בדין נידון הגוף לכליה, וחלום ההוא צריך לרחמים רבים.
ותכלת זה הוא כסא שכתוב בו, כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכתוב, ונגה לו סביב, משום שעושים בו כריכות לציצית, (ונגה מאיר לו), וכשהנגה מאיר לו חוזר לצבע כרתי, (שנראה בו יותר לבנונית שז"ס כוכב הנגה המאיר לפנות בקר). משעה ההיא והלאה מתחיל זמן קריאת שמע, כי נשתנה צבע התכלת ממה שהיה, (דהיינו לצבע כרתי, שהוא דין רפה). ומשום זה אסור לדון דיני נפשות בלילה, משום שצבע תכלת ההוא שולט בזמן ההוא, ונתנה רשות לחטוף נפש בלי משפט, (דהיינו שיש אז כח לס"א לבלבל דעת השופטים)...
כשבא הבוקר ונתעורר הימין שלמעלה יוצא אור ההוא ומגיע עד התכלת הזה, ומשתנה ממה שהיה, ואז (הימין) שולט עליו, ומתדבק בו כסא אחד קדוש (של רחמים), משעה ההיא והלאה הוא זמן קריאת שמע. (תרומה רל)
ותכלת, אמר ר' יצחק תכלת הוא מאותו הדג שבים גינוסר, (שהוא ים כנרת), שהוא בחלק זבולון, ונצרך גוון הזה למעשה המשכן להראות גוון הזה.
פתח ואמר, ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, רקיע הזה נברא ביום השני, (שהוא קו שמאל), כי מעשה זו של הרקיע הוא מצד שמאל, וביום השני שהוא צד שמאל נברא בו הגיהנם, שהוא יוצא מתוך התוך של אש השמאל, ובו נצטבע בים צבע התכלת, שהוא כסא דין, (דהיינו המלכות כשהיא בבחינת דין)... (שם תכה)
כל הצבעים טובים (אם רואים אותם) בחלום חוץ מתכלת, משם שהיא כסא, (דהיינו המלכות) לדון עליו דיני נשמות. (הרי) מדרגה הזו, (שהיא המלכות), היא לבנה, (שאתה אומר) שמקבלת (מן היסוד שנקרא בן חור שפירושו לבן, דהיינו חסד, ומשיב), אלא בשעה שעומדת לדון דיני נפשות (מפני עונות התחתונים), אז היא בצבע תכלת, וכבר העמדנוהו.
בשעה שאדם רואה צבע הזה, (דהיינו תכלת), נזכר האדם לעשות כל מצות אדונו, כמו נחש הנחשת, שבשעה שהיו רואים אותו היו יראים לפני הקב"ה ושומרים את עצמם מכל חטא, ובשעה שיראה הזו עלתה עליהם מיד נרפאו, מי גרם אותם לירא את הקב"ה, הוא אותו הנחש, אותה הרצועה שהסתכלו בה, אף כן תכלת כתוב בו, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', שהוא מיראה ההיא שלו, ועל כן היתה התכלת במשכן.
אמר ר' יצחק, זה שאמר אדוני שתכלת היא כסא הדין, (וכשהמלכות) היא בצבע הזה, היא כסא לדון בו דיני נפשות, (לפי זה) מתי (המלכות) היא ברחמים. אמר לו בשעה שהכרובים, (שהוא סוד זו"ן) מחזירים פניהם זה לזה, ומסתכלים פנים בפנים, כיון שהכרובים מסתכלים פנים בפנים ואז מתתקנים כל הצבעים, ומתהפך צבע התכלת לצבע אחר, ומתהפך צבע ירוק לצבע זהב... (שם תפא)
עתה ביאר בישיבה מי שביאר, שהלבנה הקדושה (שה"ס מלכות) היא בצבע לבן, (שה"ס אור החסד) וכל הצבעים נוצצים בה ונרקמים, (דהיינו גם אור החכמה), והוא כאותו היופי והלבן של השמש ממש, (שה"ס ז"א), ובים ההוא של המלכות בתוך שבעים שנה יוצא דג אחד, מוציאה ממנו צבע תכלת, והיא לוקחת צבע הזה ומתקנת אותו ומתכסה מבחוץ בצבע ההוא.
ולא משום שצבע התכלת הוא לבוש שלה (על כן היא מתכסה בו מבחוץ), שהרי כתוב שש וארגמן לבושה, (אבל התכלת אינה ראויה ללבשו), אלא צבע זה (הוא רק) כיסוי מבחוץ (על המלכות), כעין זה היה במשכן, שכולו ביופי ומעשה רוקם בפנים, ואחר כך ופרשו בגד כליל תכלת, (מבחוץ). מהו הטעם, הוא משום שתחת ים הזה, שהוא המלכות, יש מצולות ים, (שהם הקליפות) הכלולים מדכר ונוקבא, ויש להם עין הרע להסתכל, וכשמסתכלים (בהמלכות, דהיינו שרוצים להמשיך הארת חכמה ממנה ממעלה למטה כדרך הקליפות), אז מוכן לעיניהם צבע תכלת, (שה"ס הדינין כלולים ממנעולא, שעל ידו מסתלק אור החכמה), ואין עיניהם יכולות לשלוט (בהמלכות, וזה רק מבחוץ, אבל) היא מתתקנת בפנים בכל הצבעים מרוקמים, (שה"ס לבן אדום ירוק), כראוי (להמשכת החכמה), והם מתפשטים לד' צדדי העולם...
כעין זה אדם הלובש ציצית נעשה בכל יום תמים, (בחינת תם של המלכות מקבל) בד' כנפים (של הבגד המתתקנים כראוי, (בחינת ים הוא מקבל מן המלכות) בתכלת ההוא (של הציצית, שה"ס) הדג של ע' מדרגות שבים, אשר צד הרע, כשמסתכל באדם הזה לא יוכל להזיק אותו בעין הרע, (כלומר שלא יוכל להמשיכהו לרשות שור המועד כנ"ל, כי התכלת מעכב עליהם כנ"ל בדבור הסמוך), ואז הוא תם-ים עם ה' אלקיו ממש בתקון אחד, (כי גם המלכות מתתקנת ומתכסית בחוץ עם צבע התכלת כנ"ל), היא למעלה והוא מלמטה... (שלח קכד, ועיין שם עוד)
ולמדנו אסור להסתכל בשכינה, משום זה יש תכלת (בציצית), משום שתכלת הוא כסא לבית דוד (שהוא המלכות) ותקון שלו, וזה הוא כדי לירא מפני ה', לירא ממקום ההוא, ועל כן וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ותכלת, הוא כסא שדנים בו דיני נפשות כמו שהעמידוהו, שכל הצבעים טובים לחלום חוץ מתכלת, שהוא כסא העולה בדיני נפשות. (שם שכח ועיין שם עוד)
כעין זה והיה כל הנשוך וראה אותו וחי, למה, אלא שמעלה (לפני) עיניו ורואה הצורה של אותו שנשכו היה מפחד והתפלל לפני ה', והיה יודע שזה הוא עונש לרשעים, כל זמן שהבן רואה הרצועה של אביו הוא מפחד מאביו, ניצל מן הרצועה ניצל מכל. מי גרם לו להנצל, הוא מה שראה בעיניו אותה רצועה. נמצא שאותה הרצועה גרמה לו להנצל, ועל כן וראה אותו וחי, ראה הרצועה שהכה אותו והיא גורמת לו להנצל, אף כאן, וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ודאי, ואם לא הרי הרצועה, (דהיינו התכלת), שזה יגרום לכם שתשובו אל העבודה שלי תמיד, ואז ועשיתם.
ולא תתורו אחרי לבבכם, (שראיית התכלת) תמנע מכם דרכים אחרים, ודאי לא תתורו ולא תעשו רעות, ועל כן עולה על הציצית מראה תכלת. תכלת זה דומה לכסא הכבוד, מה כסא הכבוד עושה את האדם שילך בדרך הישר לטהר אותו, כן תכלת זו עושה את האדם ללכת בדרך הישר ודאי שלכל אדם יש לפחד ממקום זה ללכת בדרך הישר... (שם שלא)
מצוה זו היא מצות ציצית, כלולה תכלת ולבן, שהם דין ורחמים באש, (אש) לבנה אינה אוכלת, תכלת אוכלת ומכלה את הכל, ותאכל העולה (היינו אש) לבנה מימין, (ואש) תכלת משמאל. עמוד האמצעי (דהיינו קו האמצעי המיחד ימין ושמאל), הוא יחוד בין שתיהן, והוא אש ירוקה, ומשום זה העמידו בעלי המשנה מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן, (דהיינו שיבחין בין דין לחסד, כי אז יתדבק בחסד, שה"ס קריאת שמע). ומשום זה התקינו פרשת ציצית לקרות אותה ביחוד. (שם שלה)
ותאנא, תכלת זו היא סוד דוד המלך, (דהיינו מלכות), וזה החוט של אברהם, (דהיינו בחינת המסך דקו ימין בסוד נקודת החולם ששם הוא נמתק בבינה), שזכה בו לבניו אחריו. מהו תכלת, היינו תכלית הכל (כי תקונה, הוא תכלית כל העולמות). ר' יהודה אומר היא נקראת כסא הכבוד, (שהוא מלכות)...
והיא (התכלת), היא חוט אחד ורשום בצבעיה, והצבע שלה יוצא מדג אחד ההולך בים כנרת, ונקרא כנרת, על שם (המלכות), ועל זה כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, (אשר כנור הוא סוד המלכות), כי היא ודאי כנור של דוד המנגן מאליו למלך הקדוש העליון (שהוא ז"א), ומרקיע עד הכסא (שהיא בינה).... (שם שמ, ועיין שם עוד)
שהיא (המלכות הנקראת תכלת), היא התכלית של יו"ד ספירות, ובו ותכל כל עבודת אוהל מועד, (להיותה תכלית הכל. ותכלת) היא לשון כלה, זה שאמר ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, והעמידו חכמים, כי כלת כתוב, (מלשון כלה, ועל כן נקראת השכינה תכלת), והיא אור התכלת אשר בנר, האוכל חלבים ועולות...
מצבע תכלת זה יראים העליונים והתחתונים, המחנות של הים יראים מפניה, והמחנות של הרקיע שהוא תכלת יראים מפניה, המחנות של תכלת של אש הגיהנם, (דהיינו תכלת דסטרא אחרא) יראים מפניה, (פירוש, כי בעת שמגולה אור התכלת שבמלכות שה"ס הארת החכמה, מתגלים עמה דינים קשים מאד המפילים אימה ורעד על כל החיצונים)... (פנחס רע"מ רנב, ועיין שם עוד)
ר' מאיר אומר וראיתם אותם לא נאמר ואלא וראיתם אותו, מגיד הכתוב שכל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאילו הקביל פני שכינה, שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד... (שלח קטו)
דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות, חוט של תכלת ורצועה של תפלין... אלא חוט של תכלת מאי היא, דתניא היה ר"מ אומר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא. (סוטה יז א)
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית, יציאת מצרים גבי ציצית, יציאת מצרים במשקלות, אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית, וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. (בבא מציעא סא ב)
...ושמואל אומר בי"ת אסור בחותם אחד, מח"ג מותר בחותם אחד, בשר יין תכלת אסורין בחותם אחד. (ע"ז לט ב)
ראה עוד ציצית מנחות לח א והלאה.
אמר ליה אביי לרב שמואל בר רב יהודה הא תכילתא היכי צבעיתו לה, אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה (ומרתחינן ליה), ושקלינא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא (מוך) ושדינן ליה לההוא ביעתא וקלינן ליה לאודרא. שמע מינה תלת, שמע מינה טעימא פסולה, ושמע מינה דבעינן צביעה לשמה, ושמע מינה טעימה פסלה... תנו רבנן תכלת אין לה בדיקה ואין נקחית אלא מן המומחה... ותכלת אין לה בדיקה, והא רב יצחק בריה דרב יהודה בדיק ליה מייתי מגביא גילא ומיא דשבלילתא ומימי רגלים בן ארבעים יום ותרי לה בגוייהו מאורתא ועד לצפרא, איפרד חזותיה פסולה, לא איפרד חזותיה כשרה... (מנחות מב ב, וראה שם עוד)
דבר אחר מלך הכבוד, כל הכלים שבמשכן היו מכוסים בעור תחש מלמעלן, ובארון כתיב (במדבר ד') ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, וכל כך למה, כדי שיבא הארון מסויים. דבר אחר מלך הכבוד, אמר חזקיה מה נשתנית תכלת משאר מיני צבעונין שצוה האלקים להיות בציצית, מפני שתכלת דומה לעשבים, והעשבים דומים לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לקשת, והקשת דומה לענן, והענן דומה לכסא, והכסא דומה לכבוד, שנאמר (יחזקאל א') כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו'. וחלק ליראיו תכלת שהוא מעין כבודו, שנאמר (במדבר ט"ו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, הוי ויבא מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו. (במדבר יד י)
...ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז מצוה בלבן... אמר רבי מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים... והרקיע דומה לכסא הכבוד ומתוך שהוא רואה אותו זוכר את קונו, שנאמר (שמות כ"ד) ויראו את אלקי ישראל. (שלח טו)
...הצובע ציצית לעצמו אם לנסות בה הרי זו פסולה, צבעה אפילו ארבעה וחמשה פעמים פסולה, שאין צובעין תכלת אלא בחלזון. חלזון למה הוא דומה, בריאתו דומה לדג, וגופו דומה לרקיע ואינו עולה אלא לשבעים שנים, לפיכך דמיו ביוקר. המוצא תכלת אף על פי שהיא שזורה פסולה שאין לוקחין תכלת אלא מן המומחה.
דבר אחר והדרך (על בניהם) זה תכלת שבציצית שישראל מתכסין בו, שנקראו בנים למקום. ומפני מה תכלת מן גוון, רבי חזקיה אמר ואית דאמר משום ר"מ תכלת דומה לעשבים... א"ר חזקיה אם לובשין ישראל ציצית ותכלת לא היא עכורין, שאם היו מסתכלין באותן הציצית כאילו שכינה שרויה ביניהן, שנאמר (במדבר ט"ו) וראיתם אותו וזכרתם, וכאילו עסוקין בכל המצוות, שנאמר את כל מצות ה'... (מזמור צ)
תכלת, איזו היא תכלת, זה צמר הצבוע כפתוך שבכוחל, וזו היא דמות הרקיע... לפי כך צוה הקב"ה את ישראל להניחו על טליתותיהן, וכאלו הן מסתכלין בכסא הכבוד, ומתיראין ממי שאמר והיה העולם... ומעשה באחד שביקש להיכנס בשוק שלזונות, והפכה הרוח את ציציתו על פניו ויצא והלך לו. אמרו לו מה ראית, אמר להן כבודו של הקב"ה ראיתי.
ר' יהודה בירבי אילעאי אומר למה הזהירה תורה על התכלת, מפני שהתכלת דומה לספיר, ומטה האלקים ספירינון היה, לומר לך שכל זמן שישראל מסתכלין בתכלת הזו, יהו נזכרין כל אותן האותות והמופתים שעשה הקב"ה במטה הזה. וחכמים אומרים למה הזהירה תורה על התכלת, מפני שהתכלת דומה לספיר, והלוחות היו שלספיר, לומר לך כל זמן שישראל מסתכלין בתכלת הזו, הן נזכרין מה שכתוב בלוחות ומקיימין אותו...(במדבר טו לח)
א"ר שמעון בן אלעזר למה נקרא שמה תכלת, על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם, דבר אחר תכלת על שם שנתכלו המצרים על הים. (שלח לך)
ותכלת - צמר צבוע בדם חלזון וצבעו ירוק. (שמות כה ד)
פתיל תכלת - על שם שכול בכורות, תרגומו של שכול תכלא, ומכתם היתה בלילה וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב. (במדבר טו מא)
ותכלת - אמר יפת שהוא כדמות שחרות כי הוא תכלית כל הצבעים והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם. ואנו נסמוך על רז"ל שאמרו שהוא ירוק והוא צמר. (שמות כה ד)
...אבל הזכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהוא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות ה', וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע וכו', והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם ראו כולם בגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת. (במדבר טו מ)
תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע, והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה, וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית, אף על פי שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בחשור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית.
כיצד צובעין תכלת של ציצית, לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי, ומרתיחין אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין, ואחר כך מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי, ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן כדרך שהצבעין עושין, ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע, וזו היא התכלת של ציצית...
כיצד בודקין אותה עד שיודע אם נצבעה כהלכתה אם לאו. לוקחין תבן וריר של שבלול ומי רגלים שנתחמצו ארבעים יום ושורין התכלת בכולן מעת לעת, אם עמדה בעינה ולא כהתה כשרה, ואם כהתה לוקחין בצק של שעורין שמעפשין אותו למורייס ונותנין את זו התכלת שנשתנית בתוכו ואופה הבצק בתנור ומוציאים התכלת מן הפת ורואין אותה אם כהתה ממה שהיתה פסולה, ואם הוסיף עינה והושחרה יותר ממה שהיתה קודם האפייה כשרה... (ציצית ב א, וראה שם עוד)
...וזה ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו... (שלח לך מצוה שפו)
...ומזה יודע לך כי המצוה הזאת היא שלימות כל האדם, ויוצא האדם אל פועל השלמות שהוא כללי. ומצות תכלת ולבן כנגד מצות עשה ולא תעשה שעל ידם יוצא האדם לפועל השלימות הגמור, וידוע כי מצות עשה על ידם קונה האדם הזכות והטוב, וזה שאמרו בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה מצות ציצית, כי הזכות הוא לבן. תכלת כנגד לא תעשה, ועל ידי לא תעשה אין קונה האדם על ידם זכות כלל, שאם לא אכל חלב או לא בא על הערוה לא קנה בזה זכות, רק אין עבירה בידו שיש על זה עונש, ותכלת מורה על העונש, כמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת שלח לך שהוא מלשון שכול תרגום תכלא. וזה אמרם תכלת דומה לכסא הכבוד, אשר כסא הכבוד מורה על דין, שהקב"ה יושב על כסא דין לשפוט את העוברים, וזה שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", כי על ידי שיראה האדם הציצית שהם בבגדו שמורה על יציאת האדם לפעל בכלל... (נתיב העבודה פרק טו)
זימנא חדא הוה אזילנא בספינתא... בא לבאר במאמר הזה גם כן אשר הים הוא מיוחד שיוצא ממנו כל דבר שהוא יקר, וכן נמצא בו התכלת, כי התכלת הוא יקר... ויותר מזה שהרי תכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד, ולכך ציוה בתורה לעשות תכלת בבגד, כי הבגד בעצמו הוא כבוד ויקר האדם... (חידושי אגדות בבא בתרא עד ב)
...ובפרשת שלח לך בע"ה יתבאר בענין זה גם ענין תכלת של ציצית, כדמסיק בילקוט פרשת האזינו, אמר משה הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם וכו', וכן לענין הים אמר (ירמיה ה') "האותי לא תיראו נאם ה' אשר שמתי חול גבול לים" וכו', וזה טעם התכלת לזכירת כל מצות ה', כי על ידי שיסתכל בתכלת הדומה לים יהיה נזכר למעשה הים שאינו פורץ גדרו ועומד בגזירת השי"ת, כך יעשה גם הוא, ועל ידי שיסתכל בים הדומה לרקיע יהי נזכר גם למעשה הרקיע שאינו משנה מדתו וממנו יראה וכן יעשה בקל וחומר, ועל ידי שיסתכל ברקיע הדומה לכסא כבוד בעיניו יראה מקום חוצבו ויהיה נכסף לחזור ולהתדבק שם, כי הנשמה נכספה אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה... (שמות כח לא)
...ואם כן בודאי צבע צריך להיות בציצית ששקולה נגד כל המצות לרמוז למצות עשה, והלבן שבציצית רומז שיהיה נקי מעבירות לא תעשה, כמו שנאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ואמרו חז"ל (שבת קנ"ג) אלו ציצית, רוצה לומר הלבן שבציצית נגד לא תעשה, וצבע התכלת שבציצית נגד מצות עשה, ומחמת שידע הקב"ה שיהיו דורות שלא יהיה להם תכלת נתן הקב"ה להם לזכרון המצות עשה מצות תפילין... (אבות ג א)
תכלת הוא הצבע המראה אל הגבול (הת כל ה) של אופקנו ואל מה שמעבר לתחום ראייתנו, הווה אומר אל הנסתר, אל האלוקי, צבע התכלת על חומרי הבגד מהווה איפוא את היסוד האלקי שנתגלה לעיניו, את צבע ברית ה' עם האדם ואת סימן ההיכר של היסוד האלוקי המתחבר עם האדם הטהור, חודר את כל תחומי חייו ומעצב אותם. (שמות כה ד)
ונתנו עליו כסוי -...והנה ראשית השינוי הוא בארון הקודש, שבכל כלי שרת היה בגד תכלת למטה וכסוי עור תחש מלמעלה, ובארון הקודש להיפך. והענין דבגד תכלת מורה על הנהגה למעלה מן הטבע כעין כסא הכבוד, ועור תחש נעשה לשמירה בדרך מחול וגשם וכדומה. מעתה נבין דכל כלי שרת כל אחד מורה על פרט, כמו השולחן על מלכות... וכל אלו אף על גב שמקורם למעלה בקודש ובהשגחה פרטית על כל מתנשא בישראל, מכל מקום לפי הנראה לעין אדם באו בהשתדלות האדם להגיע לכך, משום הכי הבגד תכלת למטה ועור תחש למעלה. מה שאינו כן הארון להיפך כליל תפארתו נגלה לעין כל שהוא למעלה מטבע אנושי, והארון נושא את נושאיו, מכל מקום גנז הקב"ה גם בו הליכות הטבע, משום הכי בא עור תחש למטה ובגד כליל תכלת למעלה. (במדבר ד ו)
פתיל תכלת - ...ובא בזה ללמדנו דתכלת דומה לכסא הכבוד, ובא להזכיר דכל השתלשלות חיי האדם שנגד זה באו חוטי לבן מין כנף באו ממקור העליון סיבת כל הסבות ית' על כן חוט של תכלת פותל חוטי לבן. (שם טו לח)
והתכלית נקרא תכלת, כי תכלת מעורב שחור עם לבן, והוא גוון שבין שחור ולבן, וכשנתחבר שחור ולבן כמו הכתב שהוא בחינת שחור על גבי לבן, בודאי תחתיות האות הדבוק וקרוב להנייר שהוא לבן במקום הדיבוק והקירוב שם הם מעורבים שחור עם לבן, בבחינת תכלת, ותחתיות האות הוא הסוף והתכלית, כי כשהסופר כותב ומעמיד הקנה והעט עם הדיו על הנייר בודאי הדיו רחוק מהנייר מעט, עד שהסופר מעמיק העט עם הדיו בתוך עומק הנייר, ואז נדבק שחרות הדיו בעומק בקירוב גדול. נמצא שהקירוב הוא סוף ותכלית... כי כן הדבר שהתכלית הוא סוף המעשה הוא במחשבה תחילה וקרוב להמחשבה כנ"ל. (נראה לענ"ד לפרש, כי סוף המעשה הוא בחינת שחרות, ותחילת המחשבה הוא בחינת לובן העליון כידוע, נמצא שסוף המעשה שהוא התכלית שהוא במחשבה תחילה וקרוב להמחשבה הוא בחינת תכלת, שהוא חיבור שחור ולבן, והבן). (יח ז)
בענין לבן ותכלת הוא בחינת טהרה וקדושה, כי התכלת בחינת קדושה והוא מעין הציץ של כהן גדול, דכתיב עליו קודש לה' והוא גם כן על פתיל תכלת, והלבן דרגא שלמטה בחינת טהור, וקרח שאמר כולם קדושים נטל טלית שכולו תכלת. (שלח תרמ"ז)
בפסוק ונתנו וכו' פתיל תכלת וכו', ענין לבן ותכלת הוא בחינת אספקלריא המאירה ושאינה מאירה, דאיתא תכלת היא לסמא עיני הרשעים וסט"א, ועל זה נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה שניתן לבני ישראל כענין שאמרו בני ישראל מונין ללבנה, והיא הארה הבאה מתוך החושך. וזהו פירוש אספקלריא שאינה מאירה, שבאופן זה הוא מאיר אור הגנוז לצדיקים בלבד, וזה שאמר והיה לכם לציצית לכם, ולאחרים מחשיך ועיני רשעים תכלינה, ולבני ישראל מתהפך נהורא תכלא לחוורא, והיה, שנעשה הויה חדשה ומתהפך לציצית... וזה המצוה להיות נכרך לבן ותכלת, ורמזו חז"ל מתחיל בלבן ומסיים בלבן... והוא סוד התכלת, כי באמת התכלת הוא מדת הדין כדאיתא דביה דנין דיני נפשות, ורמז התכלת למיתה, אבל באמת מיתת הצדיקים כדי לחיות אחר כך חיים אמיתיים, וכמו שכתוב כי אעשה כלה וגו' ואותך לא אעשה כלה, וכן הוא כל מדת הדין לבני ישראל מתהפך למדת הרחמים, ולכן לילה לאו זמן ציצית רק ביום דמתהפך תכלתא לחוורא... (שם תרנ"א)
עוד בענין לבן ותכלת דכתיב ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, דרשו חז"ל למי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה, ולבן רומז לל"ב נתיבות חכמה, והוא התפשטות החכמה לל"ב נתיבות, ותכלת הוא התדבקות בעצם החכמה, וכמו שכתבנו במקום אחר כי לבן תיקון הגוף להיות כלי לקבל הנשמה, ותכלת הארת הנשמה פתיל תכלת דביקות הגוף בנשמה, כי ל"ב נתיבות מתפשטין בכל הבריאה גם בגוף האדם... (שם תר"ס)
שושנת יעקב צהלה ושמחה... אך כשעשו תשובה מאהבה נעשו זדונות כזכיות, ומזה היתה השמחה, וזהו תכלת מרדכי, דתכלת כל הגוונים משתנין לה, ואז נעשה מהכל זכיות והבן. (פורים תרע"א)
להבין למה נגנזה התכלת, כי ודאי לא בא זה במקרה חס ושלום, הענין כי לבן הוא אהבה ותכלת יראה כנודע, היינו שהחוט שבלבן מושך אהבה לאדם מהיכל אהבה, והתכלת מושכת יראה לאדם, וכמו שאמר זקיני זצוקללה"ה מקאצק, דהרבי זצוקללה"ה מברדיטשוב פתח היכל האהבה עד שנמצאה אהבה גדולה בין החסידים, ואחר כך בראות צדיקי הדור שמאהבה ההיא נפל גם למטה ונתרבתה גם אהבת חיצוניות, נמנו וסגרו את ההיכל...
ולפי זה נוכל לומר שזו מצות התכלת על הלבן, למען שהיראה שעל ידי התכלת תעצור את האהבה המשוכה על ידי הלבן שלא תצא לחיצוניות, ולפי זה יובן מה שמצוה להקדים הלבן לתכלת, שבכל מקום היראה קודמת לאהבה. ולהנ"ל ניחא מה שנגנזה התכלת על פי מה שכתוב בסידור הרב בהערה לתיקון חצות, כי מצד חורבן ירושלים ירא שלם לא שכיח שתפול אימה ויראה על האדם, וכמו כן אחר החורבן נגנזה התכלת בחינת יראה, והבן. (שלח תע"ר)
ונראה לפרש... והנה אברהם במה שאיחה את כל באי עולם היה שכרו דביקות אלקים מדה במדה, ואולי יש לומר שזכו בניו למצות ציצית שהלבן שבה רומז לאהבה כבזהר הקדש, היינו להתקשר בהשי"ת באהבה כמדת אברהם אע"ה, אך במה שלא רצה שיתדבק אליו משלל סדום היה שכרו ששום דבר רע לא יוכל להתחבר לבניו, וזוהי מצות תכלת שבציצית, שמראה תכלת מפחיד את החיצונים כידוע, ועוד שתכלת רומזת ליראה והיא מושכת יראת שמים על האדם, ולעומת שהאדם יש עליו יראת שמים מתירא שוב דבר חיצוני לדבק באדם, והוא ממש מקביל לעומת מה שלא רצה שיתדבק אליו דבר שאינו ראוי לו. (שם תער"ב)
יש להתבונן במצות ציצית, שלבן ותכלת איתא בספרים שהם אהבה ויראה, וידוע שצריך להקדים יראה, וזהו השער לה' צדיקים יבואו בו, ולמה המצוה להקדים לבן לתכלת... דהנה ידוע שמדתו של אברהם היא אהבה ומדתו של יצחק היא יראה, ואם כן לכאורה היה צריך להיות לבן בזכותו של אברהם ותכלת בזכותו של יצחק, ולמה אמרו שתכלת נמי בזכותו של אברהם. אך אית יראה ואית יראה, יש יראה שהיא מחמת דאיהו רב ושליט, וזו נקראת יראת שמים, וכמו ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור פירוש יראת שמים כמו שמים שעמדו מגערתו, לא מחמת תקות שכר ויראת עונש. ויש יראה שלא יאבד כל הונו ורכושו ברגע אחד, היינו הונו ורכושו הרוחני הוא הדביקות והחיבור שיש בינו לבין קונו. שודאי אם עושה מעשים בלתי נרצים להשי"ת הרי על ידי זה יפסק החיבור והוא שוטה המאבד מה שנותנים לו. והנה יראת שמים כנ"ל היא מדת יצחק, אך היראה שלא יאבד את הדביקות היא נצמחת מכח האהבה והדביקות, ומי שהוא אוהב ביותר יש לו יראה זו ביותר, והיא מדתו של אברהם. ובדוגמא זו היה טעמו של אברהם אבינו ע"ה שלא רצה ליקח מרכוש מלך סדום אף שעל פי הדין המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו, מכל מקום אמר אברהם (בראשית י"ד) "ולא תאמר אני העשרתי את אברם", פרש"י שהקב"ה הבטיחני לעשרני... שהעושר הבא לו מהשי"ת הוא רק טוב וברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, וידוע שעצב הוא מסט"א ואין לה שום אחיזה בברכת ה', אבל רכוש סדום שהתהוותו היתה מסט"א בודאי יש בו עדיין אחיזה לסט"א, על כן לא רצה לקבלו. מה גם שידוע עוד שעשירותם של הצדיקים היא כלי לדביקות והאהבה שבין הנותן להמקבל... ועל כן בזכות שאמר אם מחוט שהוא יראה שלא יקלקל את האהבה זכו בניו לחוט של תכלת, וממוצא דבר שתכלת היא יראה שלא תקלקל את האהבה, על כן מצוה להקדים לבן שהוא אהבה שהיא היא המולידה את היראה. (שם תרע"ד)