תמורה

(ראה גם: קרבן)

 

לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש... (ויקרא כז י)

ספרא:

ולא ימיר אותו, הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה, ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה, אמרו לו הקדש עושה תמורה ולא הולד ולא התמורה עושה תמורה. טוב ברע או רע בטוב, תמימים בבעלי מומים ובעלי מומים בתמימים... בהמה בבהמה, לא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה, בהמה בבהמה ולא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה ולא בהמה בהם... (בחקותי פרק ט, וראה שם עוד)

תלמוד בבלי:

א"ר יהושע שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה, ואין לי לפרש, א"ר עקיבא אני אפרש, הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו, אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו... (פסחים צו ב)

קדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהן משם פיגול נותר וטמא... ואין עושין תמורה, מאי טעמא דאיתקש תמורה למעשר בהמה, ומעשר בהמה איתקש למעשר דגן, ובמעשר דגן כתיב בני ישראל... (זבחים מה א)

הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים, לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים... הכל לאיתויי מאי, לאיתויי יורש, ודלא כר' יהודה... (תמורה ב א, וראה שם עוד)

אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א"ר יצחק א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה לוקה, לא עשה בו מעשה פטור, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה חייב... (שם ג א)

ממירין מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן, ומן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים ...מן התמימים על בעלי מומין מן בעלי מומין על התמימים, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב, ואיזהו טוב ברע בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן... ממירין אחד בשנים ושנים באחד, אחד במאה ומאה באחד, ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, מה הוא מיוחד אף היא מיוחדת. מנא הני מילי, דתנו רבנן בהמה בבהמה, מכאן שממירין אחד בב' וב' באחד, אחד במאה ומאה באחד, ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד, שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות ולא בהמות בבהמה... (שם ט א, וראה שם עוד)

חומר בקדשים מבתמורה וחומר בתמורה מבקדשים, שהקדשים עושין תמורה ואין תמורה עושה תמורה, הצבור והשותפין מקדישין אבל לא ממירין, ומקדישין עוברין ואברים אבל לא ממירין. חומר בתמורה מבקדשים, שהקדושה חלה על בעלת מום קבוע, ואין יוצא לחולין לגזוז וליעבד. ר' יוסי בר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין... (שם טז ב, וראה שם עוד)

הרי זו תחת זו תמורת זו חליפת זו הרי זו תמורה, זו מחוללת על זו אין זו תמורה... (שם כו ב, וראה שם עוד)

יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית ויש בקדשי בדק הבית שאין בקדשי מזבח, שקדשי מזבח עושין תמורה וקדשי בדק הבית אין עושין תמורה... (שם לא א)

משנה תורה:

כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר, שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ואף על פי שלא עשה מעשה... ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה, שנאמר "ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש", מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה, שהצבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אף על פי שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש, ואפילו המיר בשבת לוקה ארבעים, ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הצבור, הואיל ויש לו בהן שותפות הרי זה לוקה ואין התמורה קודש.

אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הרי זה עושה תמורה ולוקה. כיצד, המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה. אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו, הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה... (תמורה א א, וראה שם עוד)

התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו הרי זו תחת זו, או הרי זו חליפת זו, ואין צריך לומר אם אמר הרי זו תחת חטאת זו או תחת עולה זו שהיא תמורה. וכן אם אמר הרי זו תחת חטאת שיש לי בתוך הבית או תחת עולה שיש לו במקום פלוני הרי זו תמורה, והוא שיש לו. אבל אם אמר על בהמת חולין הרי זו תחת עולה או הרי זו תחת חטאת לא אמר כלום, וכן אם אמר הרי זו מחוללת על זו אינה תמורה... (שם ב א, וראה שם עוד)

כיצד דין התמורות ליקרב, תמורת העולה תקרב עולה, ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום תרעה הנקבה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה עולה. תמורת החטאת תמות כמו שביארנו בפסולי המוקדשין, תמורת האשם תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה, תמורת השלמים כשלמים לכל דבר טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. תמורת התודה כתודה אלא שאינה טעונה לחם, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין. תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות יום ארבעה עשר אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויביא בדמיה שלמים, ואם המיר בה אחר חצות הרי התמורה עצמה תקרב שלמים. תמורת הבכור והמעשר אינם קריבין לעולם, שנאמר בבכור "לה' הוא", מפי השמועה למדו הוא קרב ואין תמורתו קריבה. ודין המעשר כבכור תרעה עד שיפול בה מום ותאכל.

תמורת הבכור לכהנים ותמורת המעשר לבעלים, וכשם שאין פודין בכור ומעשר שנפל בהן מום כמו דביארנו בהלכות איסורי מזבח כך אין פודין תמורתן...

כל התמורות שהיו בעלי מומין קבועין מתחילתן הרי אלו יפדו ואינן יוצאין לחולין לכל דבר כדי שיהיו מותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן, שהקדושה חלה בתמורה על בעלת מום קבוע, שנאמר "או רע בטוב", ורע האמור כאן הוא בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן, ואף על פי כן כתוב בו "יהיה קדש"... (שם ג א, וראה שם עוד)

ספר החינוך:

משרשי המצוה שרצה השם ברוך הוא להטיל מורא בלב בני אדם בכל עניני הקדש, וכמו שכתבתי בבנין הבית הקדוש וכליו בסדר "ויקחו לי תרומה", כונתנו בחומר הגדול הראוי לנו לנהג בקדש, ועל כן כדי לקבע בלבנו מוראת ענין הקדש צוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו שתהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קדש, כי הוא בא במעשיו להפקיע קדושה, תהיה להפך שתתפשט יותר ותתפש הכל... (בחקתי מצוה שנב)

הכתב והקבלה:

לא יחליפנו - סתם חליפה הוא מגרוע למשובח ממנו.... אמנם ענין התמורה הוא בהפך, שסתמה ממשובח לגרוע, כמו "כבודם בקלון אמיר"... ולרבותינו (תמורה ט') לא יחליפנו בשל אחרים, ולא ימיר אותו בשל עצמו... מפשטן של דבריהם יראה דלשון חליפין הוא בשל אחרים, וכונתו שתצא בהמת הקדש לחולין, ולשון המרה הוא בשל עצמו, וכונתו שבהמת הקדש תשאר בקדושתה, אמנם כשנדייק היטב בדבריהם יראה שאין כונתם בזה להחליט, הא', דכמה מקראות יורו דלשון חליפה גם בשל עצמו, כמו "ויגלח ויחלף שמלותיו", וכן לשון תמורה בשל אחרים, כמו "וזאת התעודה בישראל על הגאולה ועל התמורה"... (ויקרא כז י)

מלבי"ם:

לא יחליפנו ולא ימיר - יש הבדל בין חליפין לתמורה, המחליף הוא בבחינת הדבר שהדבר חולף ממקומו ואחר בא תחתיו, כמו "ויחלף שמלותיו", אבל התמורה היא בבחינת האדם הממיר לבד לא בבחינת הדבר, ובא לרוב על נושאים הגיוניים, "כבודם בקלון אמיר", שהכבוד לא נעשה בו שינוי רק הממיר השיג קלון, ולפי זה שם תמורה יתכן יותר אם עושה שניהם קדש, ושם חליפים אם רוצה לעשות מקודש חול, שבזה נעשה חילוף בדבר עצמו שהקדושה חולפת מן הקדש לנוח על החול. לא כן הממיר לא נעשה שינוי בקדש, רק בבחינת האדם שרוצה שתנוח הקדושה על החול גם כן. אולם לפי האמת שאי אפשר להוציא קדש לחול, גם מה שכתב "לא יחליפנו" היינו שיהיו שניהם קדש, רק משמע שהחליפים בשל אחרים והתמורה בשל עצמו, שההקדש שברשות חברו חולף ועובר אל בהמה שלו, אבל כשממיר בשל עצמו שלא נעשה חליפה והעברה, לא בבחינת הדבר ולא בבחינת הרשות יפול לשון תמורה... ובזה תבין דברי הספרא שמוציא צבור מן לא יחליפנו ושותפים מן לא ימיר, כי בצבור לא משכחת גם חליפים, שלא יצויר חליפים בשל אחרים רק אם אמר כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר וזה לא מצינו בצבור, אבל בשותפים משכחת חליפים מדעת שותפו, אבל לא יצדק תמורה, כי תמורה רק בשל עצמו, וכשיש לו שותף וממיר בחלק שותפו ברשותו הוא מחליף ההקדש מרשות אל רשות אחר ונקרא בשם מחליף לא ממיר, ועל כן מלשון לא ימיר ממעט שותפים... (שם, וראה שם עוד)

רש"ר הירש:

לא יחליפנו - הוראת היסוד של "חלף" הוא שינוי מקום במשמעות פעילה "וחלפה רקתו" (שופטים ה'), לנקוב נקב מפולש, במשמעות סבילה "וחלפת משם" (ש"א י') לעבור למקום אחר, ומכאן בדרך כלל להיעלם ולהעלים... אך כל מחלף ומחליף מעביר את הרע ונותן במקומו את הטוב... היפוכו של דבר הוא "המיר", המורה תמיד על המרת טוב ברע, כך "ההמיר גוי אלהים" (ירמיה ב')... כל החלפה, גם של קודש רע בחולין טוב איננה לאמיתו של דבר אלא המרת טוב ברע, משום כך הלשון המשותפת הכוללת את שתי אלה היא "ואם המר ימיר", והשם הכללי של כל המרה שבניגוד לדין הוא תמורה... (שם וראה שם עוד)