(ראה גם: אדם-מדות, צדיק, שלימות)
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח. (בראשית ו ט)
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים, וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל ש-די התהלך לפני והיה תמים. (שם יז א)
ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים. (שם כה כז)
תמים תהיה עם ה' אלקיך. (דברים יח יג)
אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. (תהלים קיט א)
תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך. (משלי יא כ)
למה אומר הכתוב זכר תמים, האם נתחים נתחים רוצים להביאו, שאומר תמים, מהו תמים, הוא כמו שכתוב, התהלך לפני והיה תמים, מתי היה תמים, היינו בשעה שנמול כי זכר לא יהיה ולא ניכר אלא באותו מקום שנקרא תמים, ומי הוא, זהו אות הברית, שבו ניכר הזכר מן הנקבה, כמו שכתוב איש צדיק תמים היה, (שצדיק הוא יסוד שבו נופל לשון תמים), משום זה אומר הכתוב זכר תמים, שניכר בו אותו אבר הזכרות שלא יסרסו אותו.
ואם תאמר הרי כתוב נקבה תמימה, כן הוא ודאי, כמו שנקרא היסוד צדיק תמים, כן נקרא הנוקבא צדקה תמימה, משום שמקבלת ממנו הכל (ועל כן נקראת תמימה כמותו, אמנם עיקר השם תמים הוא בזכר)... (ויחי תשס)
דתנינן, מהו איש תם, הוא כתרגומו שלים, כי הוא שלם מכל, שלם לב' צדדים לעתיקא קדישא ולז"א, (כי הוא קו האמצעי המכריע ומשלים ב' קוים ימין ושמאל שבבינה הנקראת לפעמים עתיקא קדישא, ולב' קוין שבז"א), כי שלם לחסד עליון ולגבורה עליונה, (דהיינו ב' קוין ימין ושמאל שבבינה), והוא משלים לזה ולזה, (לבינה ולז"א)... (תרומה תתקי)
פתח ר' אילאי ואמר, תמים תהיה עם ה' אלקיך, מה בין תם לתמים, באברהם כתוב התהלך לפני והיה תמים, יעקב שנשלם יותר כתוב בו ויעקב איש תם, למה נקרא איש תם, משום שלא נשאר בו פסולת כלום, כי היה בו פריעה... (שלח קיז, ועיין שם עוד)
...אברהם לא נצטוה על פריעה, וכאשר נכנס (דהיינו כשמל את עצמו) נכנס לאותו תם, ולתוך המדרגות שלו שנקראים יחד ים, והיינו תמים, (שהוא אותיות תם ים), אחר כך נתעלה אברהם ונכנס לפנימיות ונקשר עם ימין העליון...
תמים תהיה עם ה' אלקיך, ודאי, כמו שהוא תמים כלל אחד, (שהים כלול מתם כנ"ל), אף אתה תהיה עמו תמים, עמו ודאי, (כלומר עם ז"א שכולו חסדים מכוסים, והחכמה שבשמאל שה"ס תם אינו נגלה בו מטרם שנזדווג עם המלכות בסוד בעלה דתם), במה נעשה האדם תמים, דהיינו שהיה תם ים, בכלל אחד, תם כמו שאמרנו, (אשר ים כל אלו) מדרגות הקדושות (של המלכות הנקראת תם) נקראות ים, ואינן מתפרשות ממנה לעולם, אף אתה כעין זה, תסיר ממך כל המדרגות הנכריות, (שה"ס ג' קליפות הטמאות), ותתקשר בתמים, שתהיה בך מדרגות הקדושות שהן סוד ים, ומדרגה הקדושה ת"ם, (שתהיה ראויה) לקבל (אחר כך) הא', שה"ס יעקב, (ויעשה הצירוף אמת כנ"ל), האדם צריך להיות בכל יום תם ים כעין זה ממש... (שם קכב, ועיין שם עוד)
תמימה, מהו תמימה, הוא כמו שלמדנו, שור תם שור מועד, שור תם פירושו דין רפה, שור מועד דין קשה, אף כאן תמימה דין רפה, שהוא גבורה תחתונה, (דהיינו מלכות), זו היא תמימה, גבורה עליונה, (דהיינו גבורה דז"א) זו היא יד החזקה והקשה... (חקת יט, ועיין שם עוד)
תמים תהיה עם ה' אלקיך, כשאתה תם חלקך עם ה' אלקיך, וכן דוד אמר ואני בתומי אלך פדני וחנני, ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. (שופטים קעג)
רבי אומר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר התהלך לפני והיה תמים... אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והיה תמים אחזתו רעדה, אמר שמא יש בי דבר מגונה, כיון שאמר לו ואתנה בריתי ביני ובינך נתקררה דעתו... אמר רבי יצחק כל המתמים עצמו הקב"ה מתמים עמו, שנאמר עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם. א"ר הושעיא כל המתמים עצמו שעה עומדת לו, שנאמר התהלך לפני והיה תמים, וכתיב והיית לאב המון גוים. (נדרים לא ב)
תמים היה בדורותיו, בר חטייא אמר כל מי שנאמר בו תמים השלים שניו למדת שבוע, (בראשית ל ח)
ויהיו חיי שרה מאה שנה, יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהלים ל"ז), כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים, בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' שנה לחטא. דבר אחר יודע ה' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, אמר רבי יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. (שם נח א)
זה שאמר הכתוב עם חסיד תתחסד עם גבר תמים תתמם... ר' יהודה ורב נחמן, ר' יהודה פותר קרא באברהם אבינו, בשעה שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות, בשעה שבא בתמימות הקב"ה בא עמו בתמימות... אימתי בא בתמימות בשעה שאמר אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה... ר' נחמיה פתר קרא במשה, בשעה שבא בחסידות הקב"ה בא עמו בחסידות... אימתי בא בתמימות בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה... (ויקרא יא ה)
אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, ואם בניו אשריהם בעבורו הוא על אחת כמה וכמה. הקב"ה לא בקש מאברהם אלא שיהיה תמים, שנאמר (בראשית י"ז) התהלך לפני והיה תמים, וכן אמר משה לישראל (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלקיך, לפני ה' אלקיך אין כתיב כאן אלא עם ה' אלקיך, ואם היית תמים הרי אתה עם ה' אלקיך, למה שאף הוא תמים, שנאמר בו (שם ל"ג) הצור תמים פעלו. ישראל תמימים והתורה תמימה, שנאמר (תהלים י"ט) תורת ה' תמימה. לכן נאמר אשרי תמימי דרך. תמימים וחסידים היו דור המדבר, וכן היה רבי אליעזר אומר, אמר להם הקב"ה אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח... בתמימות קבלו ישראל את התורה, אמר להם (ויקרא ז') כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, ולא אמרו לו למה אלא קבלו עליהם... ואף על פי שקבלו עליהם לא אמרו לו מה שכרנו שנעשה אותם, לכך נאמר אשרי תמימי דרך וגו'. (מזמור קיט)
טוב רש הולך בתומו, כל מי שהולך בתומו בעולם הזה עתיד להנצל מדינה של גיהנם לעתיד לבא, שכן מצינו בנח (בראשית ו') איש צדיק תמים היה, ואברהם שהלך בתום שנאמר (שם ט"ז) התהלך לפני והיה תמים זכה לקנות שמים וארץ, שנאמר (שם י"ד) ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ, שמים שזכו בניו לקבל התורה שנתנה מן השמים, וארץ לפרות ולרבות כעפר הארץ, וכל כך למה בשביל תמימות שהיה בו, וזכה ונזדמנה לו שרה. וכן יצחק שהלך בתום נזדמנה לו רבקה, יעקב שהלך בתומו נזדמנה לו רחל ולאה בלהה וזלפה... וכל כך למה בשביל הצדקה שהיו עושין עם העניים בתום, והעלה עליהן הקב"ה כאלו היו עושין צדקה עמו. (פרשה יח)
ואף משה כך אמר לישראל, מבקשים אתם שיהא הקב"ה עמכם תפשו מדת אברהם, שהתמימות יפה לפני הקב"ה, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, כמו שהוא תמים, שנאמר הצור תמים פעלו, ותורתו תמימה, שנאמר תורת ה' תמימה, אמר דוד הואיל וכך התמימות יפה לפני הקב"ה אף אני פותח ומקלסו, שנאמר אשרי תמימי דרך... (שוחר טוב קיט)
אומות העולם נקראו תמימים וישראל נקראו תמימים, אומות העולם נקראו תמימים, ותמימים כיורדי בור (משלי א'), וישראל נקראו תמימים (שם כ"ח) ותמימים ינחלו טוב. (ישעיה מו יב)
שבע מעלות הצדיקים הם בגן עדן בז' חופות נפרדו אלו מאלו כפי מעלתם... המעלה הג' היא מעלת אותם הנקראים תמימים ההולכים בעולם הזה בתמימות לבם ואינם מהרהרים אחר מדותיו של הקב"ה, והשתדלו במעלות הראשונים בצדק ביושר בתוך לבבם ושמרו דברי התורה והמצות, כנגדם למעלה אותם המלאכים הנקראים תרשישים, וראש המעלה הזאת אלעזר בן אהרן הכהן המשרת בחפה הזאת בהיכל שלישי שבגן עדן... (בראשית)
מאן דנטר אות ברית קודש אתקרי איש תמים, אבל מאן דאתעסק באורייתא אתקרי אדם בדיוקנא דההוא דלעיל דכתיב כתפארת אדם לשבת בית. (לך לך)
בימי אברהם אבינו היו כל דורותיו עובדי ע"ז והיו משליטים בדעת הטומאה וכו', בזה נצטוה אברהם אבינו ע"ה התהלך לפני והיה תמים, ותרגומו שלם, כי לא נקרא אדם שלם בעוד שהחיצונים שולטים בו, כי אז נמשל כבהמות נדמו שאין בו השגחה פרטית... (שם)
וצריך שתדע כי הכונה והתועלת במצות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה ויצדיק כל אחד מהם את חבירו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו. והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באמרו (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ואמר (בראשית ו') "תמים היה בדורותיו", ואמר (תהלים ט"ו) "הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו", ואמר (שם ק"א) "אשכילה בדרך תמים מתי תבא עלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי". ואמר במי שאין תוכו כברו (מ"א י"א) "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיו", ואמר (תהלים ע"ח) "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו" וגו'... (הקדמה)
תמים - שלים בעובדין טבין. (בראשית ו ט)
והיה תמים - והוי שלים בבשרך. (שם יז א)
בתם לבבי - בקשטות לבבי. (שם כ ה)
והיה תמים - אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר ה' אברים, ב' עינים ב' אזנים וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך ויהיה מנין אותיותיך רמ"ח כמנין אבריך. (בראשית יז א)
איש תם - אינו בקי בכל אלה, כלבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם. (שם כה כז)
תמים תהיה - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. (דברים יח יג)
תמים - בלבו, ותמים תאר השם מפעלי הכפל. (בראשית ו ט)
והיה תמים - שלא תשאל למה המילה. (שם יז א)
איש צדיק תמים - יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להנצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק כי הצדיק הוא הזכאי בדין... (בראשית ו ט)
והיה תמים - מצוה אחרת עוד בענין הזה, כטעם "תמים תהיה עם ה' אלקיך" אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים" וגו', והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף, הוא היכול לעשות ולבטל, ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף, ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים, אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא א-ל והוא א-ל ש-די עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה, כפי שיתהלך האדם לפניו... (שם יז א)
וטעם תמים תהיה עם ה' אלקיך - שנייחד לבבינו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו רוצה לומר אורים ותומים, ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם... וזה טעם אונקלוס שלים תהא בדחלתא דה' אלקך, שלא תהיה חסר ביראתו, כי תמים הוא השלם בדבר כמו שה תמים שאין בו מום ושום חסרון, וזו מצות עשה. (דברים יח יג)
תמים - שלם בלי שום דופי, ובדרש שנולד מהול. (בראשית ו ט)
הולך תמים - בדרך תמים, או הולך בתמימות, והענין אחד, התמים הוא המתעסק בעולם הזה בתמימות שלא יעמיק במחשבתו בתחבולות עולם הזה... (תהלים טו ב)
תמים תהיה - לשון שלמות, אל תאמר אהיה ירא יראה אחרת עמו, כמו שמצינו בגרי אריות שכתוב עליהם "את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים" (מ"ב י"ז), ונמצאת עמו חסר ביראה, אלא תהיה ככלי מלא תם ושלם מענין אחד, כלומר שלם תהיה עמו בכל מעשיך ובכל מחשבותיך... (דברים יח יג)
איש צדיק תמים - והזכיר הכתוב בצדיק הזה שלש מעלות של שבח שהיו בהפך מבני דורו, האחת שהיה צדיק במעשיו לא איש חמס, השנית שהיה תמים והוא השלם בכל מדותיו... (בראשית ו ט)
...ודע כי נקרא תמים מי שתוכו כברו ופיו ולבו שוים, ומפני שאברהם אבינו ע"ה היה שרש האמונה וראש כל המיחדים, וענין היחוד צריך שתהיה עדות הלב והפה שוים, על כן הזכירו השי"ת "והיה תמים", הוא הדין בכל שאר עבודות השי"ת יצטרך האדם שיהיו פיו ולבו שוים, שיצדיק כל אחד לחברו ויעיד עליו ולא יחלוק עליו בשום ענין... ועל כן באה מצות עשה שבתורה שנאמר (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", והוא השבח הגדול האמור בכל הצדיקים איש צדיק תמים... וכבר הודיענו דוד ע"ה כי בעל מדה זהו הוא לפני השי"ת קיים נצחי לעולם הוא שאמר (תהלים מ"א) "ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם"... (שם יז א)
...מה הוא תמים, שנאמר "הא-ל תמים דרכו" (ש"ב כ"ב), אף אתה היה תמים, שנאמר (דברים י"ח י"ג) "תמים תהיה עם ה' אלקיך"... כי מי שהוא תמים והוא שתוכו כברו יודע שעיקרי האמונה נטועים בלבו חקוקים במחשבתו. והנה מדת התמימות מעלה גדולה באדם ושורש עצום לכל שאר המדות החמודות, והיא מדה נזכרת אצל אבות העולם והנביאים והצדיקים, והיא מכלל המדות אשר בהם יזכה האדם לגור באהלו של מקום ולשכון בהר קדשו, הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים ט"ז) "ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק"... וכבר הודיענו דוד ע"ה בפסוק אחר כי בשכר התמימות יזכה האדם להיותו קיים נצחי לעולם לפני השי"ת, הוא שאמר (שם מ"א) "ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם". (כד הקמח אמונה)
כיון שמדת החנופה משימה את האדם תועבת ה', ראוי לאדם שיתרחק ממנה שלא יחלל שפתיו בדבריו להצדיק רשע או להרשיע צדיק, ושיהיו כל דבריו כנים אמתיים, וכל אמרי פיו צדק, ושיעשה כל מעשיו באמת ובתמים, כי אין האדם זוכה לחיי עולם לתת לו מהלכים בין העומדים אלא במדת התמימות, היא המדה אשר בה נשתבחו הצדיקים ואבות העולם... (שם חנופה)
ויעקב איש תם, ספר הבהיר אין תם אלא שלם, שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, ומתרגמינן שלים תהא, והרמז למה שנאמר תתן אמת ליעקב... (תולדות)
צדיק - במעשה, תמים - במושכלות. (בראשית ו ט)
והיה תמים - וקנה השלימות האפשר למין האנושי השכל וידוע אותי בידיעת דרכי ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך, כי אמנם פעולת כל נמצא תורה על צורתו... (שם יז א)
תם וישר - התנהגות בתמימות לא מחוסר חריפות שכל כי אם מפאת היושר. (איוב א א)
בספר משלי "כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים יותרו בה ורשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנה". שלמה המלך ע"ה בא לבאר מעלת היושר ומעלת התמימות וההפרש אשר יש בין שתי המדות האלו, כי בכל מקום נזכרו ביחד, כדכתיב "תום ויושר יצרוני", "שמר תם וראה ישר" וכן הרבה. ושניהם הם נאמרים על אשר אינם יוצאים מן הראוי, וההפרש אשר ביניהם, כי הישר מצד שכלו וחכמתו מתבונן לעשות הישר, והתמים הוא שהולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות, רק הולך בדרכו בתמימות. ויעקב היו לו שתי מדות, שהרי נקרא יעקב איש תם, והיה נקרא ישורון גם כן, כי דברים של עצמו היה נוהג בתמימות, דהיינו הדבר שהוא מגיע אל עצמו, ודברים המגיעים אל אחרים, בזה אינו ראוי התמימות, ובזה שייך שהיה מתבונן בשכלו לעשות הישר והראוי, האחד מצד עצמו ותמימות דרכו, והשני מצד ששכלו הוא בוחר הישר.
ואמר כי ישרים, דהיינו מי שבוחר לעשות הישר תמיד, ישכן ארץ, כלומר שיש לו הקיום, וזהו ישכנו ארץ, כי הארץ יש לה הקיום ביותר מכל היסודות, כדכתיב "והארץ לעולם עומדת", והדבר הזה נראה בארץ כי כל היסודות נעים, כי יסוד האש מתנועע וכן יסוד הרוח וכן יסוד המים, ואין הארץ מתנועעת רק נחה, ומפני כך יש קיום יותר לארץ מכל היסודות... והישר גם כן אינו נוטה אל הקצה, ומפני כך ישרים ישכנו ארץ, כלומר שיהיה להם הקיום הנצחי, כי כך ראוי להם אשר הם ישרים.
והתמימים גם כן אינם יוצאים אל שום קצה רק נשארים בתמותם ואינם יוצאים בתחבולה מן התמימות גם כן, הם יותרו בה כפי מדתם שהם נשארים בתמימות ואינם יוצאים חוץ, כך יהיו נשארים בארץ שהוא מקום האמצעי. ואף אם יבא פורעניות לעולם הם נשארים, ושתי אלו מדות שהיו ביעקב, תם וישורון, גרם ליעקב שלא מת..
והפך התמים הוא הבוגד אשר בוגד בתחבולותיו, ואלו אין ראוי להם הקיום, ולכך "רשעים מארץ יכרתו ובוגדים יסחו ממנו"...
ויראה שלכך תי"ו של "תמים תהיה עם ה'" גדולה, לרמוז על המדריגה האחרונה שמגיע אליו מי שהוא תמים ויש לו הקיום הנצחי, ואין שולטים בו מתנגדיו... ויותר על זה כי השי"ת מקיים אותו עד שהוא נצחי לגמרי... ואלו שני דברים נרמזים בלשון זה, "תמים תהיה עם ה' אלקיך", כי כאשר הוא עם ה' יוצא מיד אשר רוצים לשלוט בו, וכאשר הוא עם ה' מקבל הקיום הנצחי מן השי"ת...
כי מי שיש בו מדת התמימות שאינו יוצא חוץ מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל, ולפיכך בעל המדה הזאת אינו סר מן השי"ת, כי כל מי שהוא מתחכם יוצא בחכמתו חוץ לתמימות מה שהוא בעצמו, דבר זה הסרה מן השי"ת, כאשר יוצא בתחבולות חכמתו, וזה בודאי הסרה מן השי"ת... ולפיכך אצל אדם הראשון קודם שחטא והיה עם השי"ת לא היה בו תחבולות חכמה יתירה, והנחש שהיה ערום היה מרוחק מן השי"ת... כי בודאי יצא שכרו בהפסדו, כי החכמה הזאת היא התחכמות שיצא מן התמימות וגרם לו המיתה, והיה הסבה אל הדבר הזה הנחש שעליו נאמר "והנחש היה ערום", שמזה תראה כי כמו שהתמימות היא החיים, וכל זמן שאדם הראשון היה תמים היה חי ולא מקבל מיתה...
כמה גדול התמימות, ולכך אמרו בנדרים, א"ר יצחק כל המתמים עם הקב"ה מתמים עמו... וטעם שניהם הוא, שאלו מיוחדים שיהיה השי"ת נוהג עמהם מדה כנגד מדה, הן לטוב הן לרע, וזה כי מצד שהוא תמים הוא עם השי"ת, כדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ומאחר שהוא עם השי"ת מצד שהוא תמים, גם כן השי"ת הוא עמו... וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן השי"ת אליו, ואינו מתחכם מדעתו, ואדם כמו זה אינו ברשות עצמו רק הוא עם השי"ת, וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שכאשר תהיה תמים אין אתה מתחכם בתחבולות שלך שהם מעצמך, כי כאשר הוא משכיל השכל הוא מן השי"ת, אבל הערמה והתחבולה הוא לאדם מצד עצמו, ובשביל כך אינו עם השי"ת...
ומפני כך אמרו כי סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו, שזהו מתעלה להיות עם השי"ת, וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה גם כן דביקות בו ית' מצד האהבה, שאהבה מצד השכל בלבד, אבל האדם שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו, וכאלו האדם מצד עצמו אל השי"ת, ולפיכך התמימות ראוי למעלה זאת שתהיה עומדת לו השעה ולהיות מתרומם מעלה מעלה... (נתיב התמימות פרק א)
ובפרק ר"ע אמר רבי חמא בר חנינא מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו'... אמר ליה אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן "תומת ישרים תנחם"... והרי לך כי השיב רבא לאותו מין כי ישראל הליכתם בתמימות בלי מחשבה חיצונית ואין סומכין על זה, כי הליכת התמים התמימות מנהיגה אותו אל הטוב מצד שהליכתו של תם ישרה, והיושר נמשך אחר הטוב בעצמו, אבל מי שהליכתו בתחבולה, ודבר זה הליכה עקומה, ודבר זה מוליך אותו אל הרע, שאל יחשוב אם ילך בתמימות ולא בתחבולה ובערמומיות שלא יגיע בהליכתו זאת אל הטוב, דבר זה אינו, רק התמימות מנהיגה אותו אל תכלית הטוב. וזה שאמר "הולך בתום ילך בטח", ודוד המלך אמר, "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", כלומר שזהו מאושר ומקוים, כי אשרי הוא מלשון אשרינהו וקיימינהו, כי מאושרים הם אותם שהם תמימי דרך שאין מגיע להם מכשול בהליכתם שהיא תמימה.
ובמדרש אשרי תמימי דרך, אמר דוד ואהיה תמים עמו ואשתמרה מעוני, וכתיב שמר תם וכו', הולך בתום ילך בטח זה אברהם, שנאמר התהלך לפני והיה תמים... בארו בזה, מה שאמרנו כי מצד התמימות שבו הולך בתורה שהיא תמימה, מפני כך אשריו, ודבר זה מופלג בחכמה מאד, ותוכל להבין מיעקב, כי יעקב איש תם היה לו י"ב שבטים שהם נקראים שבטי תם בכל מקום, שתראה זה כי תולדות השבטים של יעקב הוא בזכות התמימות שבו, ולפיכך היתה מטתו של יעקב בלא פסול רק תמים כולו, וכולם היו מתברכים מן השי"ת, והכל בשביל שנקרא יעקב איש תם, ולפיכך אשרי בניו אחריו.
בבכורות אמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך, אימתי לא יהיה בך עקר ועקרה, בזמן שבבהמתך, אמר ר' יהושע בן לוי לא יהיה בך עקר, שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים, ועקרה, שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום, ואימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה. פירוש אלו שני דברים שלא יהיה ביתך עקור מן התלמידים, ולא תהיה תפלתך עקורה היינו שלא יסולק ממך המקור העליון, הוא מקור התורה שנקרא מקור עליון, ומקור התפלה שהוא ית' משפיע צרכי עולם הזה. כאלו אמר שלא יסולק מאתו המדריגה השכלית ולא יסולק מאתו צרכי עולם הזה שהוא צרכי הגוף, כאשר יעשה עצמו כבהמה, דהיינו שיהיה תמים ושלם. וכמו שדרשו בפרק קמא דחולין, אדם ובהמה תושיע ה', אלו בני אדם שמשימים עצמם כבהמה. ובזכות התמימות זוכה לאלו שני דברים, כאשר תבין ותדע בחכמה כי התמימות מגיעה עד מקור הברכה, והוא שכתוב "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ואמרו בספרי תמים תהיה עם ה' אלקיך, כשאתה תם אתה עם ה' אלקיך, כי עד השי"ת מגיע התמים, ואז דבק במקור הברכה שאינו פוסק... (שם פרק ב)
כל המתמים וכו', דבר זה ענין מופלג מאד, איך המתמים עצמו מלמטה, כלומר שהוא תמים בכל דרכיו, ומצד הזה אשר אינו מתחכם, רק כפי אשר ברא השי"ת אותו הוא נוהג בתמימות, לכך גם השי"ת נוהג בתמימות ואין באים עליו פגעים שהאדם צריך לשמור מהם. וכל זה מפני כי כאשר הוא תמים מלמטה, הוא דבק בתמימות מלמעלה, כי התם הוא הולך ביושר, והיושר שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, ואין הפסק עליו כאשר התבאר במקום אחר, כאשר מתמים לכך עצמו מלמטה מתמים עמו גם כן מלמעלה, ולא כן כאשר הולך בעקום, כי דבר זה יש לו הפסק, רק היושר אין לו הפסק.
ואמר כל המנחש לו נחש, וזה הוא הפך המתמים עצמו, כי זה הולך בתמימות מבלי שהוא מתחכם ומערים על ענין העולם, לומר כי זה ויגיע לי דבר זה, רק הולך בתמימות, וכך השי"ת הולך עמו בתמימות ואין פגעים באים עליו, וכן להפך אם הולך בנחשים ואינו הולך בתמימות לכך יש לו נחש שבאים עליו פגעים מן עליונים, וצריך שיהיה נשמר מהם, והכל הוא כפי הנהגת האדם שאם הוא הולך בתמימות הוא נצל מן הפגעים הרעים ומקרים רעים, וכאשר הולך אחר הניחוש אז מתחדשים עליו פגעים ומקרים זרים, כי התמים מתדבק להקב"ה, וזה מפני כי התמים אינו יוצא לשום צד במחשבתו לסור מן השי"ת, כי זהו ענין התמים...
ודע עוד כי מי שהוא תמים הוא עם השי"ת לגמרי, מפני שהוא מקבל הנהגתו מן השי"ת כפי מה שהוא נוהג העולם ואינו מתחכם בדעתו ומעצמו על דרכי ה', רק מקבל עליו הנהגת השי"ת. ולפיכך אמרו בפרק ערבי פסחים (קי"ג ב') מנין שאין שואלים בכלדיים, שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלקיך" וגו', ופירוש כי השואל בכלדיים על ידיעות העתידות על ידי אצטגנינות אין נחשב זה תמים כאשר רוצה לדעת העתידות על ידי אצטגנינות, ואילו השואל את הנביא על העתידות בודאי אינו יוצא מן התמימות, וזה מפני כי הנביא מתנבא מן השי"ת, ודבר זה הוא ראוי ואין יוצא מהנהגת העולם, אבל השואל בכלדיים אין דבר זה מן השי"ת, וכאלו רוצה שיהיה תחת המזל כאשר ידרש אחר המזל, ודבר זה מוכח שאינו תמים עם השי"ת, ומפני כך אמרו כי סופו של התמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה מצד תמימותו שהוא מתעלה להיות עם השי"ת. ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה גם כן דביקות בו יתברך מצד האהבה, ודבר זה מצד השכל, אין זה שהוא תמים גמור, שהאהבה מצד השכל בלבד, אבל האיש שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו, וכאלו האדם מצד עצמו אל השי"ת... והדברים האלו עמוקים מאד, אף שנראים נגלים לכל. ואין להאריך בזה.
ואמר כל שאין מנחש מכניסין אותו במחיצה שאין המלאכים יכולים לכנוס שם, ודבר זה ידוע ממה שהתבאר למעלה. ומה שאמר הכתוב (במדבר כ"ג) "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", כי יעקב חלקו התמימות, כמו שאמר הכתוב (בראשית כ"ה) "ויעקב איש תם", וכבר התבאר כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד, דוקא תם מצד שהיה לחלקו התמימות, ובמחיצה זאת אין המלאכים יכולים לכנוס... (חידושי אגדות נדרים לב א)
איש צדיק תמים היה - לפי שדור המבול השחיתו התעיבו בשלשה מיני השחתות, ע"ג וגילוי עריות וגזל, על כן הקדים לומר שנח היה גדור בשלשתם, כי איש צדיק, היינו שלא היה גוזל משל אחרים, תמים היה היינו שהיה גדור מעריות כי נולד מהול והיה תמים... (בראשית ו ט)
ותמימים - הם ההולכים בדרך תמים ואינם בעלי שכל ואין דרכם לצאת למלחמה, לכן יותרו בה - והיינו הישרים הם העובדים את ה' בשכל ובאומד דעתם ומדותיהם... ותמימים הם העובדים בתמימות ואין יודעים לעשות רע, ואינם סומכים על שכלם כלל, והם הולכים תמיד בדרך המיצוע כפי אשר כתוב בתורה, הם "יותרו בה", שלא יצאו כלל מן המיצוע. (משלי ב כא)
...ואמר ישרים ותמימים, כי ישרים הם ההולכים בעין שכלם, ולכן יכול להשגיאם ולהטעותם, אבל תמימים הם ההולכים בתמימות ועושים מה שכתוב בתורה, ולא ישענו על בינתם, ולכן לא יטעם ולא יוכל להשגיאם, והם ינחלו את הטוב מהם... (שם כח י)
תמימות תהיינה - מהראוי לומר שלמות תהיינה, כי ההפרש בין שלם לתמים הוא, שלם מורה לפי הנחתו הראשונה בפרטות על מציאות הדבר כללו בבחינת כמותו, שהוא במלואו ואינו חסר כלום, ושם תמים מורה בהנחה ראשונה על מציאת הדבר כלו בבחינת איכותו, דהיינו שלא חסר כלום מן האיכות המבוקש בו, ששולל משיהיה מחולק או משונה, מענין שלמות הכמות, "כי לא שלם עון האמורי", שחסר עדיין ממספר העונות הצריך לשיהיה ראוי להאבד... מענין שלמות האיכות שהונח עליו שם תמים אמר צדיק תמים... אבל לפי ההוראה הכוללת בהם יש הרבה מקומות ישמש שלם במקום תמים ותמים במקום שלם... (ויקרא כג טו)
תמים - שכבר התבאר שגדר התמימות הוא שיעשה כל מעשיו שלא לשם פניה חיצונית מאהבת עצמו, למשל שיעשה צדק בעבור שמקוה להשיג על ידו כבוד או ריוח, שזה דומה כסוחר שעושה מסחר להרויח בו... אבל התמים הוא מי שעושה הצדק שלא בעבור פניה חיצונית ורק מאהבת הצדק בעצמו ולשם ה' בלבד. ואמרו חז"ל תמים בדרכיו צדיק במעשיו, ודרכיו הם דרכי הנפש... (בראשית ו ט)
הולך תמים - בין אדם למקום הולך בתמימות, שעושה הכל לשם שמים בלי פניות. (תהלים טו ב)
תמים דרך - מתנהג תמיד על פי החכמה ואינו סר אף פעם אחר התאות ויצרי הלב הוא המרוצה בעיני ה', והעומד עדיין במלחמה עם יצריו ולבו אינו הולך על חוקי החכמה הוא באמצע. (משלי יא כ)
תם דרך - שדרכו תמימה בטבע ואינו נוטה לחסרון ולתאוה. (שם יג ה) תם וישר - תם הוא שאינו משקיף על טובת עצמו ואינו סר מהיושר גם אם טובת עצמו מנוגדת. (איוב א א)
...ויען שבדרך ההרחבה יקרא תמים גם מי שנראה בחיצוניותו שמתמיד בצדקו ובכל זאת יוכל להיות שאינו תמים בלבו ואין תוכו כברו, שלבו מלא פניות ותכליות זרות שבעבורם יעשה הצדק, יאמר "תם לבב", שזה נקרא תמים באמת שהתמימות נשרש בלבו ונפשו. והבחינה לזה הוא שמתהלך בתם לבבו בקרב ביתו שאין שם רואה להתפאר נגד בני אדם במעשיו והולך בדרך תמים עם ה' ואנשים לעשות הצדק והטוב באשר הוא טוב בלי כונה ופניה זרה לטובת עצמו כלל. (הכרמל)
תמים היה - תמים קשור בדרך כלל עם "הלך", ו"דרך", וזו עיקר הוראת "דרך", התפתחות האדם להשלמת אישיותו הוא, התקדמותו ההדרגתית משלב אל שלב. איננו שם לב לאישיותו הוא... מי ששומר על טהרתו גם בסיפוק הרצונות הגשמיים הרי הוא תמים דרך... התמים מאחד את כל שאיפותיו ושולט בהן מלבו פנימה, רצון מוסרי אחד שולט בכל שאיפותיו, פיתוי חיצוני לא יפקיע אותן משלטונו, ושלמותו המוסרית לא תפגם. (בראשית ו ט)
והיה תמים - משורש תמם, הוראתו בדרך כלל, לחדול מהיות, ומכאן גם לחדול מעשות משכלתה המלאכה, משהושלם הדבר עד גמירא. ומכאן גם ביחס למצבים, דבר מושלם שאין בו חסר או יתר. והנה אפשר היה לפרש, שתמים הוא רק מושג יחסי, הוא מציין את מידתו של האדם ביחסו אל הקב"ה, כך "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים י"ח), התמים שואף רק לעבוד את ה', הנקל לבריות להערים עליו שכן כל דעתו נתונה רק לעבודת ה', ואף על פי כן "הולך בתם ילך בטח" (משלי י'). אולם, במשמעות זו תמים הוא טוב רק באופן יחסי, ואפשר היה לדבר גם על "תמים לעזאזל", ואילו כאן מוכח שתמים הוא טוב באופן מוחלט... הוה אומר הוא שולט בעצמו מבחינה חיובית ושלילית, מידת התמימות ממלאת את כל התחום שניתן לה מידי ה', וחדלה בקצה הגבול. התמים מקיים בעצמו "לא תוסיף ולא תגרע"... (שם יז א, וראה שם עוד)
שה תמים - ...תמים, התמסרות מוחלטת של האדם בכל יישותו, בכל יחסיו, היא תנאי יסודי לכל קרבן ולכל קירבה אל ה', וכך נקבע כבר בברית אברהם כתנאי קודם, "התהלך לפני והיה תמים". (שמות יב ה)
תמים - העמדת הישות תחת ממשלת חוק ה'. (תהלים יח כו)
במדרש יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, ורש"י פירש שני חיי שרה כולן שוין לטובה, והוא מדת השתוות שכתב בספר חובת הלבבות והוא מעלה גדולה להיות אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו, ויש נסיון לעני ויש לעשיר. ושרה בתחלת ימיה עברו עליה כמה זמנים קשים ברעבון ולקיחתה לפרעה ואבימלך, ובסוף ימיהם היה להם כל טוב ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינוים האלה... (חיי שרה תרנ"ו)
במצות ספירת העומר כבר כתבנו במקום אחר שעל אלה הימים נאמר יודע ה' ימי תמימים, דרשו חז"ל כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, וכמו שאמרו במדרש אימתי הם תמימים כשעושין רצונו של מקום, כי התמימות הוא הדביקות בהשורש שזה עיקר מצות העומר לתת הראשית להקב"ה, ונמשך ברכה ודביקות להשורש על ידי הפרשת הראשית עד סופו... (אמור תרמ"ד)
בפסוק לא נחש ביעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל, ואיתא בגמרא נדרים כל מי שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לכנוס שם. והוא מדה במדה, על ידי שאינו רוצה לחקור בשכלו ומאמין בהנהגת הבורא ית' לכן מגלין לו הכל מהשמים... פירוש דלכל הדברים יש שורש בעולמות העליונים בקדושה, ולזה זוכין תמימי דרך, כדכתיב "יודע ה' ימי תמימים", דורש במדרש כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, שמעלין הכל אל השורש, ואז נקרא תמים, כי חלק שלמטה הוא רק מחצה... והלימוד של אברהם אע"ה לבטל עצמו אל השורש להיות רוח נמוכה ונפש שפלה להמשך אחר רצונו ית', כמו שכתוב "תמים תהיה עם ה'", לכן שמח בחלקו ויש לו עין טובה, והרשעים היפך זה כל השביעה שלו למלאות תאות לבו ומבקש תחבולות לצאת מגזירת עליון בכח מכשפות וקוסמים שהוא היפך התמימות... (בלק תרנ"ב)
בפסוק תמים תהיה וגו', דכתיב לא ימנע טוב להולכים בתמים, דבכל דבר יש פנימיות והוא חיות שבא בכח התורה שנקראה טוב, ועל זה נאמר "מה רב טובך וגו' צפנת לחוסים בך נגד בני אדם". פירוש שהקב"ה ברא עולם הזה בבחינת הטבעיות, וזה חלק האומות שיש בטבע גם כן כמה מיני חכמות וכישופים, אבל תכלית בריאת כל אלה הענינים היה שבני ישראל ילכו בתמימות, כמו שכתוב "לא כן נתן לך ה' אלקיך", פירוש שגם שרואין ומבינים כל עצות האומות, כמו שכתוב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, להניח כל אלה החכמות ולהיות תמים עם ה', ועל ידי זה זוכין להתגלות טוב הגנוז שהוא הפנימיות, וכפי מה שיהיה נמצא זאת התמימות והבטחון בו ית', כך היה נמצא נביאים בישראל... וזה הדרך נשאר לעולם... (שופטים תרמ"ד)
כי אתה בא וגו', עיקר התמימות היא להיות בכל דבר שלמטה דביקות בחלק שלמעלה, ואיש ישראל צריך להיות כל מעשיו למטה כמו שנעשה למעלה, וכן במילה כתיב התהלך לפני והיה תמים, דיש ערלה בבחינת עולם שנה נפש, וכמו הערלה בגוף שהיא יותרת שאין דוגמתו למעלה בשורש העליון בקדושה, ולכן הוא מום וחסרון בגוף ובהסרת הערלה נעשה תמים, כמו כן יש בעולם דברים יתרים שאין בהם שורש בקדושה למעלה. לכן נקרא כשפים שמכחישין כח שלמעלה, פירוש שהם דברים שאין בהם שורש, ואם תאמר מהיכן באה יותרת זה, בודאי כל זה נעשה על ידי חטא הראשון שנמשך הערלה בעולם שנה נפש, אבל בני ישראל חלק ה' עמו ניתן להם המילה והתורה ללמדם איך שיהיו כל מעשיהם למטה מתאימים לשורש שלמעלה, לכן ניתן להם ארץ ישראל ובית המקדש... (שם תר"ס)
הנה בנח כתיב תמים היה בדורותיו, ובאברהם אחר כל הנסיונות כתוב בו התהלך לפני והיה תמים משמע שעדיין לא היה תמים, והרי נח שלא הגיע למעלתו, כי אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, ומכל מקום נקרא תמים, ולמה לא נקרא אברהם תמים? ובפשיטות יש לומר לפי דברי אבות דרבי נתן (ב') שנח נולד מהול... ובדמיון זה היה ההפרש שבין נח להאבות, שנח היתה לו הקדושה מתולדתו, וכל עבודתו היתה רק לשמור עצמו שלא יפגמוהו בני דורו, ועל כן כתיב ביה תמים היה לשון עבר, שמעולם היה תמים, ואינו מפרי מעשיו כלל, והרבותא שלו וכל עבודתו ועשייתו היתה במה שהתאמץ שלא ימשכוהו בני דורו אליהם. אבל אברהם כל מה שהיה לו היה הכל מפרי מעשיו, שהרי תולדתו היתה מתרח שבא על אשתו בימי נדתה, כבכתבי האר"י ז"ל, אלא שהוא בעבודתו משך עליו קדושה עליונה מאד... ועל כן יובן מה דכתיב ביה באברהם "התהלך לפני והיה תמים", לשון ציווי, שהוא בעצמו יעשה זה שיהיה תמים בענין המשכת הקדושה עליו... (נח תרע"ד)
ונראה דהנה בפרשת מילה נאמר לאברהם אע"ה התהלך לפני והיה תמים, ומשמע שעד כה לא היה תמים, אף אחר כל צדקותיו ומסירת הנפש על קידוש השם, ואם הוא לא היה תמים עד כה מי יקוה להיות תמים? והלא מקרא מלא הוא (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", והרי כי כל איש מישראל יכול להיות תמים. ונראה הפירוש דהנה אברהם מדתו חסד קו ימין וידוע כי שמאל דוחה וימין מקרבת, ואברהם היתה מדתו לקרב כל באי עולם ולא לדחות ולרחק. ומכל מקום שלימות האדם שיהיו בו כל המדות יחדיו, במקום שצריך לקרב יקרב ובמקום שצריך לרחק ירחק, ואז נקרא אדם שלם, והיא מדריגת תמים כבתרגום "שלים", ועל כן אברהם אע"ה עד המילה שהיה ענינו תמיד לקרב ולא לרחק עדיין לא נקרא תמים עד מצות המילה, שהוא ענין דיחוי פסולת ולא לקרב ולהכניעו לקדושה אלא לדחות לגמרי, וזה שמאל דוחה, ועל כן במצות מילה נשלם ונעשה תמים שמעתה יש לו שתי המדות יחדיו... (לך לך תרע"ו)
ויש לומר הטעם דכל שהוא בעל שינוי אינו נקרא תמים, על פי דברי רש"י (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלקיך התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות וכו', אז תהיה עמו ולחלקו. והיינו כי העושה על פי הוראת השכל בהכרח ישתנה לפי מצב השכל, והשכל בלתי אפשר שיהיה מאיר לעולם בהשואה אחת מפאת גוף האדם המורכב, אבל כשהוא עושה בתמימות, כענין שאמר הכתוב (תהלים קל"א) נפשי כגמול עלי אמו, וכן הכתוב אומר (שם כ"ב) עליך השלכתי מרחם, וכשאדם קובע לעצמו בחינה זו יכול להיות כל עת בהשואה אחת, כי בחינה זו איננה משתנה בשינוי גוף המורכב, והוא שלם גם מצד הגוף שהרי איננו נצרך להוראת השכל... וזוהי צורת תם חקוקה בכסא, כי כתיב (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, ואמת היא דבר שאינו משתנה...
ועל כן בנח דכתיב ביה תמים הפירוש הוא שהיה נמשך אחר השי"ת בתמימות, ועל כן לא פעל אצלו שינוי הדורות... (חיי שרה תרע"ג)
והנה ענין תמימות הוא האמונה אף בלתי הוראת השכל, כי אם השכל מחייב שכן הוא שוב לא נקראת אמונה ותמימות. והנה במדרש לעיל שאמרה שרה אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה, הרי שהיתה בה מידת התמימות, אף שהיה הדבר מוזר מאד בעיניה, ולא מצינו שאמר לה בשם ה' שאמר לו צא וכבוש את הדרך לפני בניך, מכל מקום באשר היה אברהם מוחזק אצלה לנביא לא הרהרה אחריו מצד מדת מדת התמימות שבה, ועל כן איתא במדרש יודע ה' ימי תמימים זו שרה, שהיתה תמימה במעשיה, ועל כן כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים שהם בלי השתנות... (שם תרע"ה)
ונראה, דהנה בזהר הקדש שמעלת תם יותר ממעלת תמים, והר' יוסף גיקטליא בפירושו להגדה שמעלת תמים הוא ביותר. אבל קשה ממה שכתוב ויעקב איש תם, וידוע שמעלת יעקב הוא יותר ממעלת אברהם, וכדברי המדרש (ב"ר ס"ג) שכל עצמו לא ניצול אברהם מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב... הלא אמרו צורת תם חקוקה בכסא, הרי שגם במעלתו הגדולה קראוהו תם. ועל כלם יקשה מדברי הזהר הקדש שכתב להיפוך.
ונראה שכל דברי חכמים קיימים, דהנה ידוע ששני עולמות הן, עלמא עלאה ועלמא תתאה, ושניהם למעלה למשכיל, ודוגמתם גן עדן העליון וגן עדן התחתון... והנה האדם נברא דוגמתם מחובר, נשמה לעומת עלמא עלאה ומשכנה בשכל שבראש, וגוף דהיינו הנפש וכל מדותיה לעומת עלמא תתאה ומשכנה בלב, ותעודת האדם באשר הוא מורכב מעלאה ותתאה לחבר את שני העולמות עלאה ותתאה, ואין הכוונה לחבר אותם במחשבתו לבד, כי אין זה מספיק, אלא לעומת שהוא מחבר את בחינת הראש והשכל שבו שהוא דוגמא לעלמא עלאה לבחינת הלב ומדותיו שהוא דוגמא לעלמא תתאה, והיינו שהשכל ישכיל מה שראוי להשכיל ומאיר ללב, והלב ישתוקק ויקבל מהארות השכל ולא יפנה אל רהבים והבלי עולם הזה, דוגמתו נעשה חיבור וצירוף עלמא עלאה ותתאה. והנה האיש הזה נקרא תמים לשון רבים, שני מיני תמימות, תמימות הראש והשכל ותמימות הלב ומדותיו. וזהו שכתב הגיקטליא שתמים הוא יותר במעלה מתם, שתם יתכן בבחינת הראש והשכל לבדו, או בבחינת הלב ומדותיו לבדו, אבל תמים הוא בכפלים, היינו ששניהם כאחד טובים.
ויש עוד בחינה למעלה מזה, והיא ביטול לגמרי לרצון השי"ת עד אשר לא יתכן עוד לומר ששונה היא בחינת הראש והשכל מבחינת הלב והמדות זה להאיר וזה לקבל הארה, אלא ענין שניהם אחד להיות נמשך לכל אשר יהיה רצון השי"ת, ומאחר שפעולת שניהם היא אחת נקרא נמי תם בלשון יחיד, לא תמים בלשון רבים, כי אין כאן אלא בחינה אחת, וזו היתה בחינת יעקב אע"ה, דבזהר הקדש שהיה כולו לשמא דקב"ה והפירוש כנ"ל בחינת ביטול... ומעתה דברי הזהר הקדש שמדבר מיעקב, על כן אמר שמדריגת תם היא יותר במעלה, והיינו תם זה שנאמר ביעקב, והגיקטליא מדבר מסתם לשון תם... (שם תר"פ, וראה שם עוד)
אך הנה יש להבין במה היה להם לזכות באותם הימים, כי עדיין לא ניתנה להם התורה, וידוע דכל הזכות הכל תלוי בתורה, מה גם לזכות למדרגה גדולה כזו... אך נראה דעל ידי תמימות זוכין להדבק בהשי"ת, כמו שכתוב (דברים י"ח) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", ופירש"י אז תהיה עמו ולחלקו, דעל ידי מדת תמימות זכו נמי האבות כמו שנקראו תמימי דרך, כמו שבמד"ר (ויקרא ב') "אשרי תמימי דרך" שהם הצדיקים הראשונים שקיימו את התורה עד שלא ניתנה, ומפורש כתוב (בראשית י"ז) "התהלך לפני והיה תמים", ובזה היתה תלויה אז כל שלימות להיות תמים עם ה', וכמו דכתיב בהו (ירמיה ב') "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", וכן אחר כך כשנאמר להם שישובו ויחנו על פי החירות קבלו מאמר השי"ת בתמימות ולא אמרו היאך נקרב אל רודפנו, אנו צריכין לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, ובזכות זה עלו ונתעלו עד שנעשו ראויין לגמר הגאולה בקריעת ים סוף, כמו שהיתה אמנם הכוונה האלקית.
והנה העושה כפי מאמר השי"ת בתמימות ואינו מתחכם אלא הולך בתום ובבטחון אי אפשר שתבא לו מזה שום רעה, ואף לא שום מגור ופחד לשעתו, וכמו שכתוב (משלי י') "הולך בתום ילך בטח"... ועל כן אם עדיין היו עומדים ישראל בתמימותם כמו שהיו ביום א' וביום ג', אף שראו המצרים נוסעים אחריהם ביום הששי ואפילו השר של מצרים, היה ראוי שיהיה לשחוק בעיניהם, אחר שכבר ראו בעיניהם מכת בכורות ששבו כרגע פגרים מתים, והיה להם לבטוח בהקב"ה שבודאי כן יהיה גם כאן, ועל כן כשראם משה שהם ביראה ובפחד מפני המצרים ופגמו במדת התמימות, מה גם כשאמרו המבלי אין קברים במצרים שנתנו שאור בעיסה כמו שכתב המכילתא, נתירא מאד פן חס ושלום נתקלקל הענין, שהרי אינם ראויים לגמר הגאולה עתה מצד הדין... וזה שאמר לו הקב"ה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", שעדיין יש תיקון ושיזכו אף במדת הדין ולא נצרך לעורר חסד ורחמים אלא יסעו לתוך הים וימסרו נפשם, ובזה יתוקן הדבר ויחזרו לתמימותם, ושוב יזכו לגמר הגאולה בדין כמו שהיתה הכונה בראשונה. (בשלח תער"ב)
להבין הענין שאזהרת טומאת מת ניתנה דוקא לכהנים, הנה בחטא הראשון מעץ הדעת היתה הסיבה של חוסר תמימות, דתמימות היא שלא יחקור אחר העתידות אלא יקבל כל מה שיבא עליו מאת השי"ת ולהאמין שהכל הוא לטובה, כי כאשר אמר הנחש לחוה כי יודע אלקים וגו' והייתם כאלקים, היה לה לחשוב שבודאי השם הטוב לא ימנע טוב להולכים בתמים, ואם לא הרשה לנו, אם כן אף שהוא כן הלא זה רצון הבורא יתברך שלא להיות כאלקים. וכן במה שראתה כי טוב העץ וגו', מה בכך, מה לה לחקור אחר מאמר השי"ת, אך מחמת שחסרה לה מדת תמימות, דתמים אינו מהרהר ואינו חוקר כנ"ל, ותמים עם ה' הוא ולחלקו, כמו שפירש"י, וממילא אין שייך בו מיתה, כי ענין המיתה באדם כתב האר"י ז"ל כי מתחברין עמו כחות הטומאה עד שהנשמה מחמת שאינה יכולה לסבול את הטומאה היא מסתלקת, וזה שהוא עם השי"ת ולחלקו אין שום רע יכול לקרב אליו, כדכתיב (תהלים ה') "לא יגורך רע", אבל אחר שלא היתה בהם התמימות שוב נתנו מקום לכחות הטומאה לקרב אליהם וגרמו מיתה, ויעקב אבינו שהיה איש תם לא מת, וההיפך מאותיות תם הוא מת...
ויש לומר עוד שמטעם זה בשעת קבלת התורה נעשו ישראל חרות ממלאך המות, שהרי אמרו נעשה ונשמע, שעל זה אמרו ז"ל (שבת פ"ו) אנן דסגינן בשלימותא, ופירש"י התהלכנו עמו בתום לב, וכשעשו העגל אבדו התמימות כמובן, כי באם היתה בהם תמימות לא היה השטן יכול להטעותם כלל. והנה תעודת הכהן היא לחבר את העולמות, התחתון בעליון, ולמשוך השפע מעולם העליון אל התחתון, ולזה נתבקשה מדת התמימות להיות עמו ולחלקו, וזהו שושבינא דמטרוניתא, וכן היא מדת אהרן הכהן שהיתה גם כן תמימות, וזה שאמר (דברים ל"ג) "תריבהו על מי מריבה", פירש"י נסתקפת לו לבא בעלילה... היה אהרן יכול לומר אני לא חטאתי, אלא שתק וכבש כחו וכו', כי אחר שרצה השי"ת שימות היה נכון וישר אצלו שיהיה כן, ולכך נבחר להיות כהן גדול... ואחר שמדת הכהן היא תמימות מובן מדוע מוזהרין על טומאת מת, באשר הטומאה היא היפוך מדתם...
והנה בעומר כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, ובמדרש רבה, אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובספרים הקדושים כתוב שהספירה מגביהה את הנפש הבהמית של האדם, ובאמת להגביה את הנפש הבהמית אין דרך רק על ידי תמימות, ולפי זה תמימות קאי על השבועות וגם על האדם, וזוהי כונת המדרש רבה (שם) אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען... והיא פליאה דאת בריתי תשמור כתיב במילה, ולהנ"ל ניחא, דעל ידי מצות העומר נעשה תמים כמו במילה דכתיב תמים.
והנה זוהי העצה היעוצה ויסוד מוסד לתכלית היהדות להיות בתמימות ושלא לחקור ולהרהר אחר שום דבר, אך איך שהוא יבין האדם שכן הוא טוב, ואז הוא לחלקו של השי"ת וטוב לו. ובאמת אם האדם הולך בתמימות ומקבל עליו באהבה כל מה שבא עליו מהשי"ת בזה הוא מסלק מעליו כל המקטרגין ונושע מכל צרותיו, וזה שרמזו ז"ל בע"ז (ט"ו) מאחר שקבלת עליך את הדין דימוס פטור אתה. (אמור תע"ר)
אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם וגו'... וממוצא הדברים שמלחמת ישראל היתה להוציא את הניצוץ הקדוש מבין האומות ואחר כך ממילא נופלים כשבלים אחרי הקוצר, ויש להבין איך הוציאו ישראל את הניצוץ הזה. ויש לומר דהיות ידוע שהניצוץ הקדוש מתאוה להתדבק בכלל הקדושה כדמיון המחט שנמשך אחר האבן השואבת, אבל כל זה הוא באם ישראל זכאין ובתוכם מופיע שם ה', אז הניצוץ הקדוש ממילא נמשך ונדבק בהם. ונראה דמסוגלת לזה ביותר היא מדת התמימות, כמו שכתוב (דברים י"ח) תמים תהיה עם ה' אלקיך, וברש"י, אז תהיה עמו ולחלקו. ובזה יש לפרש הא דברש"י (דברים) דאם לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, דבאם לא שלחו מרגלים ואחזו במדת התמימות אז היו לגמרי עמו וחלקו של השי"ת, ואז ממילא בלי שום פעולה היה הניצוץ הקדוש נמשך אליהם בקל והיו האומות נופלים ממילא... וזה שאמר "אך בה' אל תמרודו", והיינו שיאחזו במדת התמימות ולא יחקרו אחר העתידות אלא יהיו רצונם ודעתם בטלים לרצון ה', וכל שחפץ ה' לעשות אתם יהיה מקובל ורצוי בעיניהם, ואז ממילא לא יהיה לכם ממה להתירא...
ויש לומר ששבת הוא תיקון לחטא זה, דהנה אמרו ז"ל שיהיה כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה. ושמעתי מפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמדה זו נוהגת בכל עניני אדם ואפילו מי שיש לו חולה בתוך ביתו רחמנא ליצלן, אם אפשר לו להתאפק שלא יצטער ויהרהר בעגמת נפשו, בודאי יתרפא... והיינו שזוהי מדת התמימות, שישליך על ה' יהבו, ובאשר רצון ה' שלא לחרוש ושלא לזרוע ולא יעשה מלאכה בודאי כן טוב וכך יפה, ולא תהיה המניעה ממלאכה כאילו ידיו אסורות אלא שיהיה בדעתו שבאמת אין צריך לו וכך טוב לו... וזה עצמו הוא בכל הענינים המעיקים לאדם שיהיה תמים עם ה' ולא יחקור אחר עתידות אלא ימסור עצמו לרצון ה', ומה שטוב בעיניו יעשה, שאין לך טובה ממה שטוב בעיני השי"ת... ואז ממילא צווחין אף עקתין בטילין ושביתין, כי כל קיומם הוא מחמת שיש בהם ניצוץ קדוש המחיה אותם, וכאשר האדם נעשה עמו ולחלקו ית"ש נמשך מהם ממילא הניצוץ הקדוש ונתדבק בו. ויש לומר שמזה נמשכת ברכת שבת ומינייהו שתא יומין מתברכין משום שכל חלקי הקדושה והניצוצות נמשכין אליו, וכענין כי לחמנו הם כנ"ל. (שלח תרע"ז)
ויעקב איש תם, ותמימות הוא היפך החכמה, והיינו שאין לו חכמה מצד עצמו כלל, כי מכיר דהכל מהשי"ת וסגי' בתמימותא שלא לחקור אחריו ית' כלל, כי הלא אנו מכירין שאין לנו מצידנו שום כח ושום חיות כלל, ומאן דיהיב חיי יהיב כח וחכמה וכל השייך לכחות הנפש. אבל דעת דרע הוא שאין מחבר התבוננות עצמו עם חכמת השי"ת דעל כן אסתרס ולא עביד פירין, שהרי אינו מחבר חכמה ובינה כלל, רק אדרבא חושב בינתו לדבר נפרד ומתחכם נגד השי"ת, וזהו שורש וראשית גוים מלגאו, ועל ידי זה נמשך כל ע' אומות מלבר שהם ע' כחות שונים ונפרדים הנמשכים מצד חכמת עצמם בלא הכרה שהכל מהשי"ת... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמוד קעח)
לתת לפתאים ערמה, פתי הוא כמו תם שאינו יודע לרמות ופיו ולבו שוים ואין בו עצות וישובים, וכמו שכתוב פתי יאמין לכל דבר, רק תם הוא הטוב שבפתיות שצריך ממנו לעבודת ה' לפרקים... ובתחלה טוב התמימות, כמו שנאמר נעשה והדר נשמע, אנן דסגינן בשלימותא בתמימותא, ואחר כך כשנכנס דברי תורה באדם נכנס ערמומיא שהוא היפך התמימות, וכן יעקב אבינו איש תם מקודם שהיה עדיין במדריגת יעקב, כדאיתא בב"מ על פסוק ולבית יעקב חטאתם, דאין רוצה לומר תלמיד חכם, ואחר כך כשלמד בבית המדרש של שם ועבר והגיע למדריגת תלמיד חכם היה אחיו של לבן ברמאות... (פרי צדיק שמות ליקוטים דף קכא)
ובספר דרך עץ חיים לרמח"ל ז"ל כתוב: "שתים הנה העבודות היסודיות הצריכות לאדם, ליטהר מטומאת החומר ולהמליך את השכינה על אבריו, התמימות והחיזוק, ונאמר התמימות בתחלה, כי היא סבה לחיזוק". וכפי שבארנו הנה כי תמימות אינה, כפי שרגילים להבין, מצוה פרטית של "תמים תהיה עם ה' אלקיך", אבל כללית היא ויסודית, תמימות היא הכלל היותר גדול להיות שלם שבשלמים. "התהלך לפני והיה תמים", זהו השיא, רום הפסגה להיות שלם, לצאת מהמציאות של היעדר וחסרון ולהכנס למציאות של מציאות, למציאות של שלמות. יותר משתי מציאויות אלו אין, והסוד הוא שתקונו של האדם הוא דוקא בהיותו באותה המציאות של שלמות, חייב הוא להיות שלם, חייב הוא לצאת מהבכח אל הבפועל. והנה להכנס למציאות של מציאות, למציאות של שלמות, לזה מוכרחים כמובן להכניס בקרבו דברים של מציאויות, ולהתמלאות מהן, כי מי שאינו מתמלא ממציאות השלימות בהכרח הוא כי ישאר חסר... ומה המה הדברים המציאותיים? הנה מגלים לנו חז"ל סוד גדול, שהאמצעי הישיר להוציא אל הפועל, סוד המציאות האמיתי, הסוד האמיתי של שלימות הוא התורה הקדושה, האכילהו לחם זהו תורה... (דעת תורה שמות עמוד שלא)
רמח"ל ז"ל מבאר בדעת תבונות (דף ט"ז) שנמצא שמצב השלימות אשר להאדם הוא שנבחן ראשונה, והוא דרך וזמן שתהיה הנשמה היא לבדה שולטת ומושלת לגמרי בלא שיהיה שום שליטה לגוף כלל, וכאילו אינו כי כולו יהיה משועבד וכפוף לגמרי תחת ממשלת הנשמה בטהרתה עד שאינו אפילו בשם יען רק המראות שלו אך לא שליטה. וזה פשוט כי שליטת הגוף אינו אלא חשכה ואופל לנשמה כי הרי אין ענין הגופניות אלא הסתר הארה ומשהו ממנו מעכב כי אי אפשר לשליטה אפילו קטנה לגוף שלא יחסר כנגדה איזה אור וכח מן הנשמה, על כן הזמן שתהיה הנשמה בכל גבורתה שלא יחסר כל בה ממה שראוי לה לשלימותה הוא הזמן ודאי שאין לגוף שום שליטה. הרי באמת כי אין הפכים גוף ונפש באמת מאוחדים לגמרי, "פלג גופא" אין לגוף קיום בלי נפש, העונגים שלו הם אותם עונגים שהנפש מתענגת עליהם. ומה לנו עוד, הלא אדם הראשון קודם החטא היה עם גופו בגן עדן, ואז בודאי היה אחד ממש יצירה אחת, הגוף בטל לגבי הנפש, וכאילו אינו, כי כולו יהיה משועבד וכפוף לגמרי תחת ממשלת הנשמה. גוף ונפש הנם על דרך מה שאנו מחלקים חכמה בינה דעת... אולם כשהבורא ית' רצה לברא את האדם באופן שיהיה חסר, היינו שתוכל להיות מציאות נפרדת של הגוף, ותוכל להיות שליטה של הגוף לבד, כי על כן אמנם נברא האדם במתכונת זו, ואנו מקווים כי בתכלית הכל שוב יהיו מאוחדים הגוף והנפש באופן של "פלג גופא", וזה מבואר הוא.
בזה נבין מה שחז"ל מדגישים כל כך את סוד התמימות עד שבה נשתבחו האבות, "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמות" (חולין ה'). כשנאמר "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואחר כך "והעלהו שם לעולה" ולא הרהר אחר מדותי... מה החיוב בזה שלא להרהר?
חז"ל אומרים (שוח"ט תהלים קי"ט) הקב"ה לא ביקש מאברהם אלא שיהיה תמים, שנאמר והיה תמים, וכן אמר משה לישראל תמים תהיה עם ה' אלקיך, לפני ה' אין כתיב כאן אלא עם ה' אלקיך, אם היית תמים הרי אתה עם ה' אלקיך, למה שאף הוא תמים, שנאמר "הצור תמים פעלו", וישראל תמימים והתורה תמימה, שנאמר "תורת ה' תמימה", בתמימות קבלו ישראל את התורה, אמר להם כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו ולא אמרו לו למה, אלא קבלו עליהם... באו לים ואמר להם לירד וירדו, וכן למדבר ויצאו, אמר להם לקבל התורה וקבלו ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, הוי אשרי תמימי דרך. הרי שומעים אנחנו איזה עסק עשו חז"ל מתמימות, ומהו ענינו?
ולפי דברינו הוא מבואר היטב, הסוד של גוף ונפש הוא בבחינת פלג גופא, ואין לגוף שום שליטה, משועבד וכפוף לגמרי לנפש. שניהם הם אחד ממש, אם כן מה שייך לשאול למה. מה שייך לשאול מדוע, ידו של אדם לעולם אינה שואלת על מה ולמה, מצווים על היד להרים והיא מרימה. כשגוף ונפש מאוחדים אין מקום לשאלות, כי כל מה שזה רוצה גם זה רוצה... "לא הרהר אחר מדותי", "משימים עצמם כבהמות" זוהי תכלית השלימות, וזוהי מהסוד של "חד הוא", שמאוחדים לגמרי, אחד ממש, ואז ודאי אין שאלות. לשון תמימות הוא מלשון תאומים, מתאים. כשגוף ונפש מתאימים כשהנשמה בשליטתה לגמרי, מובן שאין מקום לשאלות ולהרהורים...
דוד המלך ע"ה אמר "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", חשבתי ללכת לאן שבקשתי, ואשיבה רגלי - פתאום אני מוצא עצמי בבית המדרש. נוכל להבין זאת מהצד שכנגד, אצלנו כל האברים והגידים כפופים להנהגת הרצון מחוברים הם עם הרצון, ולכן הם פועלים והולכים בהצד ההוא. אצל דוד המלך ע"ה היו כל האברים והגידים מאוחדים עם הנשמה הקדושה, אחד ממש, עד שמעצמם הלכו אחרי השכל... (שם עמוד שלח, וראה שם עוד)
והיה תמים, שיהיה שלם בכל הנסיונות (רש"י בראשית י"ז א'), נמצא שזהו ענין תמימות, שבכל המצבים הוא באחדות ובתמימות, וזהו סוד אחד, היינו שמהאחד הגמור נתהוה ענין הריבוי וההפכים, ומשום כך מברכים על הרע דיין האמת, ועל הטוב מברכין הטוב והמטיב, ואחר שכן אין זה האחד הגמור, ואין זהו תמימות, ולעתיד לבא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואז מברכים גם על הרע הטוב והמטיב (פסחים נ'), מפני שזהו אחד הגמור, והיינו ענין תמימות כאשר דברנו בשלימות הגמור, ואם כן אין הפכים וכמו שמבואר בספר דעת תבונות על ענין הנשמה והגוף, שהנשמה בתמימות ובאחדות והגוף בריבויים, ואם אין הפכים והיינו שיהיה שלם בכל הנסיונות, אז יהיה תמים היינו שאין הפכים. (דעת חכמה ומוסר ג קג)
והנה אם מצד מדת הישר לבד כבר עומדים במצב נורא כזה, במצב הכרח המעשים כאלו בטבע ללא כל היכי תמצא כלל של היפוך ולאו, מעתה אם כן מה גדול כבר המדה של תמימות. הלא מצינו מאמר הכתוב (תהלים ל"ז ל"ז) "שמר תם וראה ישר", הנה כי תמימות היא המדה הכי גדולה, ומצינו עוד אמרו (דברים י"ח י"ג) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו. הנה במדת התמימות לא רק שאין מציאות להיפוך ול"לאו", ולא רק שאין יודע מן הרע, אלא במדת התמימות לא עולה אף על הדעת מהיכי תימצא של לאו, אין בו אף מקום הרהור כל דהוא של היפוך דבר... (דעת תורה במדבר עמוד לג)
כתוב בתורה "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים י"ח). כדי לקיים ציווי זה עלינו לדעת מהי מעלת התמימות באמת, כי הרבה טועים לחשוב שהתמים הוא אדם שאינו פקח, והוא בטלן ונותן לאחרים לרמותו. אם נעיין בביאורי חז"ל בענין זה נמצא את ההסבר האמיתי והעמוק למדת התמימות.
רש"י מפרש (שם): "התהלך עמו בתמימות... ולא תחקור אחר העתידות... ואז תהיה עמו ולחלקו", ומהר"ל (נתיבות עולם נתיב התמימות) כתב:
והתמים הוא זה שהולך בדרך הישר מעצמו בלי שום התבוננות רק הולך בדרכו בתמימות ולא שמתבונן בשכלו לעשות הישר... שאין לתמים רק מה שנתן השי"ת אליו ואינו מתחכם מדעתו... אינו ברשות עצמו רק הוא עם השי"ת.
ובמקום אחר שם כתב מהר"ל:
וכאשר הוא עם ה' מקבל הקיום הנצחי מן השי"ת... ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים וגו'... וסימן לזה כי תם היפך מן מת, כי מי... שאינו יוצא חוץ מתמימותו ואינו מתחכם בתחבולה כלל... אינו סר מן השי"ת...
ביאור דבריו שהאדם נקרא תמים כאשר כל פעולותיו נובעות מעצם מהותו ורק נפשו הזכה והטהורה היא המכוונת את דרכיו. אמנם השכל הוא מן המתנות הגדולות שניחון בהן האדם, אבל עלול הוא לטעות והוא משוחד מנגיעות המדות והרצונות כידוע... מי שעומד בנסיונותיו ומצליח ליישר את שכלו על פי מדת האמת נקרא צדיק.
אבל התמים הוא זה שהרים את עצמו למדרגה עליונה אשר בה האמת נעשית לו כטבע שני. איש כזה אינו צריך להיוועץ עם שכלו כי לבו ונפשו נעשו אמיתיים, והוא כבר "הולך בדרך הישר מעצמו" כמש"כ מהר"ל, ומאחר והוא אמיתי והקב"ה חותמו אמת נמצא שהוא תמיד "עם הקב"ה", ואין לו ענין כלל להתחכם לדעת עתידות כי בכל מה שנותן לו ה' הוא שבע רצון, ומכיון שהוא דבוק עם ה' מקבל קיום נצחי מן ה'.
וידוע שיעקב היה "איש תם" והיינו שקנה מדת התמימות בשלמותה. ואמרו ז"ל שאיקונין של יעקב קבועה בכסא הכבוד (ב"ר פ"ב ב'). וממשיך מהר"ל (שם):
כי יעקב חלקו תמימות... כי מפני מדה זאת זכה יעקב כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד... כיון שאמר צורת תם... מוכח כי מצד התמימות זכה לזה... המלאכים סובבים את הכסא... אבל מעלתו של יעקב מגיעה עד עצם הכסא. ומפני זה היה יעקב יכול למלאך... כי שרית עם אלקים וגו'... בהאבקו עמו... מלמד שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד... לפי ששניהם מגיע כחם עד כסא הכבוד... אמנם יעקב היה יכול למלאך מפני שהוא לפנים... ואילו המלאך אינו כן.
והנה כסא הכבוד הוא בחינת כבוד שמים. כל מטרת האדם בעולם הזה היא להביא לידי גילוי כבוד שמים, שהוא תכלית הבריאה. ובענין זה גדול האדם מן המלאך, כי האדם מקדש בעצמו שם שמים, בעבדו את ה' בבחירתו, בעמדו בנסיונות במעשיו ובמסירות נפשו, ולכן מי שזכה לקדש שם שמים בתמימות ובשלמות, וזכה להעמיד י"ב שבטי י-ה שהם יסוד כלל ישראל, צורתו חקוקה בכסא הכבוד, פירוש מי שרוצה לדעת צורת קידוש ה' בעולם יסתכל בצורת יעקב אע"ה...
וממשיך שם מהר"ל עוד: ומפני כך אמרו כי סופו של תמים שיהיה עומד לו השעה להיות מתרומם מעלה מעלה... להיות עם השי"ת... ולא כן מדת האהבה, אף שמדת האהבה גם כן דביקות בו ית' מצד האהבה, שהאהבה מצד השכל בלבד, אבל האדם שהוא תמים הוא מצד עצמו, כי התמים אינו פועל בשכלו וכאילו האדם מצד עצמו אל השי"ת.
ומש"כ מהר"ל שהאהבה מצד השכל בלבד אין כוונתו שהאהבה היא רק בשכל, כי הלא ידוע שהאהבה היא מרגשי לב האדם. אלא כוונתו שאפשר להוליד אהבת ה' על ידי התבוננות שכלית, כמש"כ הרמב"ם (בהלכות יסודי התורה ד' י"ב):
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו ויראה חכמתו של הקב"ה... מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב את המקום ב"ה...
זוהי אהבה הבאה מצד הבנת האדם בשכלו. אבל יש מין אהבה גבוהה מזו שקוראה מהר"ל "אהבה תמימה", שאינו תלויה בהבנה שכלית כלל, אלא שהאדם מעצמו מצד התקרבותו אל ה', נמשך אל ה' באהבה.
הרי שיש אהבה שאינה באה מתמימות, וגם יש "מרמה" שהיא באה דוקא מתמימות. כבר ביארנו למה נסיונותיו של יעקב אע"ה איש האמת באו דוקא בענינים שנראים כהיפך האמת...
יעקב אע"ה נצטווה בפירוש להשתדל לקבל הברכות מאביו בערמה, אף שזה סתר לגמרי למדתו העיקרית. סכנה של חילול ה' היתה בדבר, כי אם עשו הרשע יוכתר כראש משפחת אברהם אין חילול גדול מזה. צו אלוקי היה זה והתמימות עצמה דורשת לציית לו... בלתי אפשרי היה להסביר לעשו למה הוצא מכלל ברכת ראשות המשפחה, כי לא היה מסוגל להבין זאת, ועל כן כלפי עשו אין מוצא ונשאר הענין כ"מרמה", אבל כלפי יעקב עצמו בא כל הענין מתוך תמימות גמורה בלי פגם של תחבולה כלל.
ובאמת הבדל יסודי זה בעבודת ה' בין התמים והשכלי רואים אנו בחיי יום יום בהבדל שבין אלו שנתחנכו על ברכי התורה ויראת שמים בלבד מקטנותם, שאמונתם היא פנימית ונובעת מנפש טהורה השרויה כל ימיה בתורת ה', ובין אלו שחונכו על יסוד חכמות חיצוניות או נובעת מהכרת שכלם ולא "מעצמם", כמש"כ מהר"ל, ותמיד מתלבטים הם בקושיות וספקות ובירורים שכליים בעניני אמונה. לתמימות בעבודת ה' אינם זוכים. והסיבה לזה היא שהחכמות החיצוניות בדרך כלל משרישות באדם גישה שכלית לכל דבר, ומלמדות לאדם שלא לקבל שום דבר עד שמבינו בשכלו, וזה בניגוד לדרך התורה. כי למי שהולך בדרך התורה ברור בלי שום ספק שמה שנתברר למשה רבינו ולרבי עקיבא ולכל גדולי הדורות בעניני אלקות וחיובי האדם יש לו ערך רב יותר ללא שיעור וללא דמיון ממה שנתברר לי הקטן בשכלי הפעוט והנגוע... (חלק ה עמוד קי והלאה, וראה שם עוד)