תפילין

(ראה גם: קריאת שמע, תפלה)

 

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים... והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. (שמות יג ט)

וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך. (דברים ו ח)

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם. (שם יא יח)

זהר:

המצוה העשירית היא להניח תפילין, ולהשלים עצמו בצורה העליונה, שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. פתח ואמר ראשך עליך ככרמל, מקרא זה העמדנו ונשנה, אבל ראשך עליך ככרמל זהו ראש העליון, תפילין של ראש, של מלך העליון הקדוש הוי"ה באותיות רשומות. כל אות ואות (שבשם הוי"ה), היא פרשה אחת (בתפילין, וכך) השם הקדוש חקוק (בפרשיות התפילין), בסדר האותיות כראוי, ולמדנו, כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, אלו הם תפילין של ראש, שהם השם הקדוש לפי סדר האותיות... (הקדמה רלז, ועיין שם עוד)

והתפילין הן אותיות השם הקדוש ממש, ועל כן ראשך עליך ככרמל אלו התפילין של ראש, ודלת ראשך, היא אותה תפלה של יד, (שהיא מלכות), שהיא ענין כלפי מעלה (ז"א), וגם כן יש לה שלמות כעין של מעלה...

מלך אסור ברהטים, שהוא קשור ואחוז באותם הבתים (של התפילין), כדי להתאחד באותו השם הקדוש כראוי, ועל כן מי הוא מתתקן בהן הוא נמצא בצלם אלקים, מה אלקים מתיחד בו השם הקדוש, אף הוא מתיחד בו השם הקדוש כראוי, זכר ונקבה ברא אותם, (היינו) תפילין של ראש ותפלה של יד. (שם רמב, ועיין שם עוד)

ותנינן שיש בתפילין סודות עליונים ודוגמות שלהם, ויש בו (במחזה ולמטה ששם המלכות) שלש מרכבות בדומה לעליונים הקדושים, שהן סודות שלש האותיות של שמו הקדוש יה"ו. ארבע פרשיות שולטות על ארבע (אותיות שמו הקדוש), ועל כך הוא סוד הש' שלש שלש כתרים וש' של ד' כתרים, (שפירושן) ג' מלכים שולטים בגוף, (היינו מחזה ולמטה שהם כנגד ש' דג' ראשים), ותפילין שעל הקב"ה למעלה, שהם תפילין של ראש ותפילין של יד והם ד' פרשיות שהם כנגד ש' דד' ראשים... (חיי קצב, ועיין שם עוד)

ולמעלה מן הלב, הם ארבע פרשיות של מוח הראש, אבל הקב"ה שליט עליון עליהם, מלך הכל. (פירוש תפילין של יד נבחן לבחינת הלב, שהיא מלכות כנ"ל, שבה נוהג גילוי חכמה כנ"ל, אבל תפילין של ראש נבחן לבחינת מוח שה"ס ז"א, שהוא מלך שליט בחסדים מכוסים שמקבל מאו"א עלאין, בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין הארת חכמה יכולה להגלות במקומו. וזה שאמר אבל קב"ה שליטא עילאה מלכא מכלא, שבארבע פרשיות של ראש הקב"ה שה"ס ז"א הוא השולט ואין גילוי הארת חכמה נוהג שם)... (שם קצד)

ועתה ישראל מתחזקים בה, (בבאר מים שה"ס הנוקבא) בסוד שמקימים מצות התורה, דהיינו שבכל יום ויום מתחזק האדם בציצית, שהיא מצוה, והאדם מתעטף בו, וגם כן בתפילין שמניח על ראשו וזרועו כראוי, שהם סוד עליון, כי הקב"ה שורה עם האדם המתעטר בתפליו ומתעטף בציצית, והכל הוא מיד אמונה העליונה, (דהיינו הנוקבא), כלומר שנעשית מתוקנה על ידי המצות שהאדם עושה.

ועל כן, מי שאינו מתעטף בציצית, ואינו מתעטר להתחזק בתפילין בכל יום הוא דומה שהאמונה אינה שורה עליו, והוסר ממנו יראת רבונו, ותפלתו אינה תפלה כראוי, ומשום זה היו מתחזקים האבות באמונה העליונה משום שבור העליון סוד אמונה השלמה שורה בה, (דהיינו תקון הנוקבא). (תולדות קד)

והיה לאות וגו' ולטוטפות וגו', מצוה זו היא מצוה הנקראת באופן אחר, שאינה נקראת מצוה אלא קדושה. ואלו הם תפילין, תפלה של יד ותפלה של ראש, שהם תקון פאר ויופי של המראות העליונים, ועל כן נקראים טוטפות, כמש"א ישראל אשר בך אתפאר.

וכתיב כי נער ישראל ואהבהו, הוא ישראל זוטא, (דהיינו ז"א במוחין דקטנות). וכתוב שמע ישראל, הוא ישראל סבא, (שהוא בינה במוחין דגדלות, שהוא יופי של המראות, למעלה (בבינה), ולמטה (במלכות, ומפרש איך באים המוחין דיש"ס למטה ואומר), יוסף, (שהוא יסוד דז"א, שהוא הנושא של מסך דחירק שבקו אמצעי), עולה למעלה, (לבינה), ומתעטר שם, (בב' מראות לבן ואדום שבב' קוין דבינה, על ידי הכרעתו בב' קוין דבינה בסוד תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא וכנ"ל), ומטרם (שעלה לבינה נקרא) נער, ובסוף (אחר שנתעטר במוחין דבינה נקרא) צדיק, כמה יפות בו המראות לראות, וזה סוד ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, הוא יפה בשני צדדים, (שהם ימין ושמאל), בשתי מדרגות, (שהן חכמה וחסדים), בשתי מראות, (שהן לבן ואדום), למעלה (בבינה) ולמטה (בזו"ן כי אחד שמכריע בבינה יורד ומכריע בזו"ן).

כתיב ועשית הישר והטוב, הישר הוא תפלה של יד, (שהיא המלכות להטיבה, דהיינו) להמשיך לה בתפלה של ראש (שהוא ז"א), שיתיחדו כאחד, ותפלה של יד מקדימים (להניחה) לתפלין של ראש, וצריך שלא יהיה פירוד ביניהם כלל.

מי שמתעטר בתפילין עומד בסוד כעין העליון, שהוא עומד בב' סודות האלו שאמרנו ביוסף, שנקרא נער ונקרא צדיק, (דהיינו) בסוד עבד נאמן, ובסוד בן יחיד, ואלו הם, תפלה של יד (שה"ס נער ועבד נאמן), ותפלה של ראש, (שה"ס צדיק ובן יחיד), ושניהם הם כלל אחד.

ארבע פרשיות שבתפילין הם בד' בתים בתפלה של ראש כן הם כולם בתפלה של יד בבית אחד, כי בתפלה של יד, (שהיא המלכות), אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מלמעלה, מז"א, וכיון (שמקבלתם בבת אחת על כן אין לה אלא בית אחד, אבל ז"א מקבלם בזה אחר זה, על כן הם בד' בתים). וזה סוד כל הנחלים הולכים אל הים (שהנחלים שהם השפע מז"א, הולכים אל המלכות שנקראת ים), ומשום שמקבלתם מלמעלה (מבינה), היא נקראת תפלה ומתקדשת מקדושתם ונקראת קדושה, (כי מוחין דבינה נקרא קדושה) ונקרא תפלה, ואז נקראת המלכות מלכות שמים השלמה.

ד' פרשיות כבר בארנו הסוד שלהם בכמה מקומות. אבל פרשה ראשונה קדש לי כל בכור, (שהיא חכמה), זו היא סוד עליון הכולל כל ד' בתים, (שהן חו"ב תו"מ), בסוד אור העליון, (שהוא חכמה), היוצא מאין, (שהוא כתר, הנקרא אין כי ד' הפרשיות שהן חו"ב תו"מ כל אחת כולל את כולן, ויש בכל אחת חו"ב תו"מ).

וכל אלו הארבע חו"ב תו"מ נרמזו כאן, (בפרשה א' קדש, כי קדש היא קדושה העליונה, שהיא סוד חכמה העליונה, (הנקראת קדושה), שמשם התקדש הכל בסוד הגניזו העליונה, הנקראת קדש. לי, היא בינה, שהוא סוד עולם העליון, היכל הפנימי, כל, הוא סוד החסד מכל מקום, בין למעלה ובין למטה, (דהיינו ת"ת מבחינת החסד). בכור, זהו בן בכור, שכתוב בני בכורי ישראל, (דהיינו ת"ת). ובן בכור הזה, כולל כל הצדדים, וכל המראות, (דהיינו שכולל עמו גם המלכות), ובזה כולל הכתוב כל הארבע, (חו"ב תו"מ), בסוד החכמה העליונה, (שהיא פרשה ראשונה). אבל זה הוא בדרך כלל, לדעת שהכל כלול בזה, אבל בדרך פרט כל אחת בפני עצמה (הוא כנגד ספירה מיוחדת). וזה הוא פרשה ראשונה הכולל שאר הפרשיות.

פרשה השניה, והיה כי יביאך וגו', זו היא בינה, כי בפרשה זו יש יציאת מצרים, שהיתה מצד היובל, (שהיא בינה), ועל כן התחלה שלה והיה, כי מלה זו היא ביובל, ומשום זה השם שלה היא והיה, כי אין (לשון) והיה, (שהוא לשון עתיד), אלא במקום זה (בבינה, שפירושו), שהוא עתיד להיות נמשך למטה ולהאיר את המאורות, (שהם זו"ן), ולהמצא במדרגה התחתונה, שהיא מלכות, והכל בסוד אחד. ומשום שהיא מאירה בדרך נסתר אינה נקראת בגלוי בשם הזה והיה, אלא שנמסר לחכמים לדעת, ועל כן נרשם הבינה בשם הקדוש במלה זו (והיה)...

פרשה השלישית (שהיא) שמע, היא סוד הימין הנקרא חסד עליון, (פירוש הדעת, שהוא קו האמצעי המכריע בין ב' הקוין חכמה ובינה הוא נחלק לימין ושמאל, שהימין שבו הוא חסד עליון, הנקרא ת"ת, והשמאל שבו הוא דינים, ונקרא מלכות. ופרשה ג' היא כנגד החסד שבדעת, שהוא ת"ת, ופרשה ד' היא כנגד הגבורה שבדעת, שהיא מלכות).

שהוא (דהיינו הדעת), מייחד יחוד כל לד' צדדים, (בסוד ג' קוין ומלכות המקבלתם), והקב"ה מסדר בו סדר כל העולם, (שכל העולם מתקיים על ידו). וזהו המתפשט בכל הצדדים, ואפילו לתוך תהומות התחתונים, (דהיינו בסוד דעת המתפשט) לתחתונים, ובו ברא הקב"ה את העולם כשהתעטף בעטוף של אור, וזהו המייחד את היחוד, (כי הוא קו האמצעי המייחד ב' הקוין ימין ושמאל שהם חכמה ובינה, ומשום זה), שמע סמוך אל והיה, כי והיה היא בינה (ושמע היא דעת המכריע בין חכמה ובינה)...

פרשה רביעית היא סוד דין הקשה, (דהיינו המלכות שהיא השמאל של הדעת, שכתוב בה) השמרו לכם, (שהיא לשון דין), אלו (הם ד' פרשיות של) תפלין של ראש (שהם בד' בתים), ותפילין של יד (הם גם כן) כעין זה. (ד' פרשיות אלא) שהם בבית אחד, וכבר הערנו בהם שכולם הם סוד אחד.

הקשר של התפלין של ראש הוא בצורת ד', ועל זה כתוב וראית את אחורי, ועל כן הקשר הוא לאחור, ושם נקשר הכל בקשר אחד. (פירוש כי הקשר רומז על מוחין דאחורים הנמשכים מקו שמאל מטרם שנתחבר עם הימין, שה"ס חכמה בלי חסדים, שאינה יכולה להאיר, אבל במוחין דגדלות שעל ידי קו האמצעי התחבר השמאל עם הימין והחכמה שבו התלבשה בחסדים שבימין, נמצאת החכמה דקו שמאל שהיתה באחורים יכולה עתה להאיר לתחתונים כיון שהתלבשה בחסדים. וזה סוד וראית את אחורי, כי ראיה ה"ס חכמה, שמקורה היא בקו שמאל בסוד האחורים. ועל כן הקשר הוא בצורת ד' מלשון דלה ועניה, כי מטרם שהתלבשה בחסדים היתה דלה ועניה).

והיא (המלכות), כשמניחה אלו תפלין של יד להתקשר (בז"א), יש קשר אחד, (דהיינו הקשר של תפילין של יד שהוא בצורת י'), הוא סוד של ברית הקדוש, (דהיינו היסוד שהמלכות מתקשרת בו), וסוד זה הוא כמו שנתבאר בכמה מקומות, והכל סוד אחד. אשרי הם ישראל היודעים סוד הזה. וצריך האדם להניחם בכל יום, להיות בצורה העליונה, ועליו כתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ברוך ה' לעולם אמן ואמן. (בא רלא, ועיין שם עוד)

דתניא מה שכתוב, ישראל אשר בך אתפאר, אתפאר ודאי, מה פירושו, הוא משום שבשביל ישראל למטה, שמעלין מ"ן, הקב"ה מתפאר למעלה, ומה פאר שלו, שמניח תפילין, (פירוש על ידי המן שישראל מעלין יוצאים מוחין לז"א שנקראים תפילין), שמתחבר בהם (צבעים) להתפאר, (כי ד' פרשיות ה"ס ג' צבעים לבן אדום ירוק, והם מתחברים בסוד ג' קוים להאיר בכל השלמות). (בשלח שפח)

ובסוד היחוד הזה העירונו בו, שיחוד הזה הוא כעין תפלין של ראש ותפלין של יד, בתפלין של ראש יש ד' פרשיות, כך למדנו, וכאן (בשמע ישראל) ג' שמות, (ה' אלקינו ה'). שם בתפלין של ראש יש ד' פרשיות כל אחת ואחת בפני עצמה, וכאן ג' שמות, מה בין זה לזה.

אלא אלו ד' פרשיות, הרי העירו בו (שפרשה) אחת (קדש) היא נקודה ראשונה העליונה, (דהיינו חכמה וקו ימין, ופרשה אחת, והיה כי יביאך) הוא סוד עולם הבא, (שהוא בינה וקו שמאל, ופרשה) אחת (שמע), היא סוד הימין (של מוח הדעת, ופרשה) אחת (והיה אם שמוע), הוא סוד השמאל (של מוח הדעת, כי הדעת שהוא קו אמצעי, כולל חכמה ובינה שהם ימין ושמאל, אלו הם סוד תפלין של ראש). וכאן בסוד היחוד (של שמע ישראל), ג' שמות והם כמו אלו ד' פרשיות הוי"ה ראשונה היא נקודה עלאה ראשית הכל, (שהיא חכמה וקו ימין), אלקינו, הוא סוד עולם הבא, (דהיינו בינה וקו שמאל), הוי"ה אחרונה, הוא כלל של ימין ושמאל ביחד בכלל אחד, (דהיינו הדעת, שהוא קו האמצעי, הכולל ימין ושמאל), וזהו (גם כן) היחוד של תפלין של ראש, (הרי ששניהם שוים הם), וזה הוא יחוד הראשון, (דהיינו שמע ישראל וגו', שהוא יחוד העליון הקודם ליחוד התחתון, שהוא ברוך שם כבוד מלכותו וגו').

תפלין של יד הן כלל של כל אלו (ד' פרשיות יחד, שאינן נתונות בד' בתים מיוחדים כמו תפלין של ראש, אלא כולן בבית אחד). וזה הוא סוד (היחוד של) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, (שהוא יחוד התחתון של המלכות). כאן (ביחוד התחתון), הוא הכלל של תפלין של ראש, (שהוא חב"ד דז"א), שנכללו בתפלין של יד, (שהיא המלכות)...

וכולם (שהם חכמה בינה ז"א) כלולים בתפלין של יד הזו שהיא מלכותו, שלוקחת הכל בתוכה, ובמלכותו זו נכללים העולמות כולם, לזון אותם ולכלכל אותם בכל מה שצריכים, ועל זה לעולם ועד, (שיורה), שמכלכלת לכל העולמות.

וזה הוא היחוד של תפלין של ראש, (שהוא ז"א), ושל תפלין של יד, (שהוא המלכות), וכמו שהוא סוד היחוד של התפלין, כן הוא יחוד הכל. וזה הוא ברורו של הדבר, והרי סדרתי יחוד הזה לפני המאור הקדוש, (שהוא ר"ש), ואמר לי כי בד' אפנים הסתדר היחוד, (שהם חכמה בינה ימין דדעת ושמאל דדעת), וסדר זה הוא ברור מכולם. וכך הוא ודאי, וכולם הוא סוד האמונה (שהיא המלכות המקבלתם), אבל סדר (יחוד) התפילין הוא יחוד העליון (של ז"א) כראוי. (תרומה תרנג, ועיין שם עוד)

אמר לו, ודאי, וכך הוא, חשן ואפוד הם כנגד אורים ותומים, וזה סוד, תפלין וקשר של תפלין, שהם כנגד ב' אלו. פתח ואמר, וראית את אחורי ופני לא יראו וראית את אחורי, הרי למדנו, שהראה לו הקב"ה למשה, קשר של תפלין. ופני אלו תפלין ממש, (ומפרש), ופני, הם תפלין שהם סוד עליון, שם הקדוש, אחורי, הוא סוד קשר של תפלין, והרי נודע בין החברים, שזה, תפלין, מראה המאירה (שהוא ז"א), וזה (קשר של תפלין), היא מראה שאינה מאירה, (שהיא המלכות)... (פקודי קפד)

(והיינו) שצריכים בתוך סוד התפלין להצניע שערה אחת של עגל, שתצא לחוץ ותהיה נראית כי חוט השערה הזו אינו מטמא, חוץ אם השערה ההיא מתחברת ונעשית כשיעור, אבל פחות מזה אינו מטמא, ושערה ההיא צריכים להכניסה בתוך קדושה העליונה שלנו ולתת לה מקום כדי שלא יקטרג עלינו בקדושה שלנו.

(ומקצת) שערה תצא לחוץ (מן התפילין), שתהיה נראית, כי כשהס"א רואה אדם ההוא בקדושה העליונה, והחלק שלו משתתף שם, אז לא יקטרג עליו ולא יכול להרע לו למעלה ולמטה, שהרי נתן לו מקום, ואם לא נותנים לו חלק בקדושה הזו הוא יכול להרע לו למטה, עולה ומקטרג עליו למעלה ואומר, פלוני שהוא מקדש עתה כך וכך עשה ביום פלוני וכך הם חטאיו עד שמגיע הדין על אדם ההוא ונענש על ידו... (שם שלא, ועיין שם הפירוש)

עוד פתח ואמר, שימני כחותם על לבך כחותם וגו', שימני כחותם, כנסת ישראל (שהיא המלכות), אמרה זה להקב"ה, שימני כחותם, מה הוא חותם, זה הוא חותם הטבעת של אמת, כחותם על לבך, זה הוא חותם של תפילין, שהאדם מניח על לבו, כחותם על זרועך, זו היא יד כהה, (דהיינו מלכות), שמניח על הזרוע ההיא, ומי היא, היא יצחק, (קו שמאל דז"א), וכנסת ישראל אומרת שימני כחותם, חותם היתה צריכה לומר, מהו כחותם, כאלו התפלין של ראש (שנקראים חותם), שמהן בא שבת, (דהיינו מוחין), לכל הגוף, ועל כן התפלין הן בזרוע ועל הלב, ובזה נמצא האדם שלם כעין של מעלה...

כי עזה כמות אהבה, מה כי עזה כמות, אלא שאין עוד דבר קשה כזה בעולם, כפרידת הנפש מן הגוף (בשעת מיתה), כשצריכים להפרד, כך היא אהבת כנסת ישראל להקב"ה, שאינם נפרדים לעולם, ומשום זה תפלה של יד, (שהיא המלכות), מתקשרת בזרוע, (שהיא קו שמאל דז"א), לקיים מה שכתוב שמאלו תחת לראשי. (מצורע לו, ועיין שם עוד)

מי שמניח תפלין כשמניח תפלה של יד צריך להושיט זרוע שמאל שלו, (שבו השפעת החכמה כנ"ל), לקבל את כנסת ישראל, (שהיא המלכות), ולקשור קשר עם יד ימינו, כדי לחבק אותה (עם חסדים שבימין, ותתלבש החכמה בחסדים), לקיים מה שכתוב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, שיתראה האדם כעין שלמעלה, ולהתעטר בכל, (בין בחכמה בין בחסדים), ואז האדם שלם בכל, בקדושה העליונה, והקב"ה קורא עליו ישראל אשר בך אתפאר. (שם מב)

קדשים תהיו, ר' אבא פתח, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, תא חזי, בכל עמי העולם לא רצה בהם הקב"ה חוץ מבישראל בלבד, ועשה אותם עם יחיד בעולם, וקרא אותם גוי אחד כשמו, והעטיר אותם בכמה עטרות וכמה מצות להתעטר בהן, ועל כן (נתן להם) תפילין של ראש ותפילין של יד, לעטר בהם האדם כעין של מעלה, (כי תפילין של ראש שלמעלה הם מוחין דז"א, ותפילין של יד למעלה הם מוחין של המלכות), ושתמצא שלמות אחת בכל, (דהיינו למעלה ולמטה).

ובשעה ההיא שהאדם מתעטר בהם ומתקדש בהם (בתפילין), נעשה שלם, ונקרא אחד. כי לא נקרא אחד אלא כשהוא שלם, ומי שהוא פגום לא נקרא אחד. ועל כן הקב"ה נקרא אחד בשלמות הכל, בשלמות האבות, (שהם חג"ת), ובשלמות כנסת ישראל, (שהיא המלכות), ומשום זה ישראל למטה נקראים אחד, כי כשהאדם מניח תפילין ומתכסה בכסוי של מצוה, (שהוא הטלית), אז מתעטר בעטרות קדושות כעין של מעלה ונקרא אחד... (קדושים כ)

אחר כך עולה (המלכות למדרגות עליונות, דהיינו למדרגות דז"א), אף כך האדם מתעלה אחר כך בתפלין אל מדרגות עליונות (דז"א), ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך, עמו ודאי, ודאי בשעה אחת וברגע אחת, (המלכות) מתתקנת למעלה, (תחילה בתם ים, ואחר כך בזווג עם ז"א), כן האדם מתתקן למטה, (תחילה מתתקן בציצית, שהיא מדרגת תם ים, ואחר כך בתפלין שהוא מדרגת ז"א). (שלח קכו)

קם בבוקר, מברך כמה ברכות, מניח תפילין בראשו בין עיניו, רוצה לזקוף ראשו רואה שם הקדוש העליון אחוז ונרשם על ראשו, ורצועות תלויות מצד זה ומצד זה על לבו, הרי מסתכל בכבוד אדונו, פושט ידיו, רואה יד השניה מתקשרת בקשר של שם הקדוש. מחזיר ידיו ומסתכל בכבוד אדונו. מתעטף בעטוף של מצוה, בארבע כנפות כסותו, ארבעה מלכים יוצאים לפני ארבע דהיינו ד' עדי אמת של המלך, (שהם ד' ציציות) תלויות מארבע כנפות, ותלויות בהם כענבים באשכול. (שם שלח)

תפלין הם (בחינת קו) שמאל, זה שאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, בימינו זה תורה, ובזרוע עוזו זו תפלין. ד' פרשיות שבתפלין הן (ד' אותיות הוי"ה). אדנ"י הוא היכל לד' אותיות (שהם ד' פרשיות, בארבעה בתים של התפלין, הקשר של תפלה של יד, הוא צדיק ח"י העולמים, (שהוא יסוד), שהוא הקשר של שניהם, (של הוי"ה אדנ"י). בזרוע השמאלית, הקשר (של תפלה) של ראש הוא עמוד האמצעי, (דהיינו ת"ת), שמתיחדים בו למעלה הוי"ה אהי"ה שהם חכמה ובינה, (כי ז"א עולה ומיחד חכמה בינה הנקראות הוי"ה אהי"ה ונעשה שם דעת). (פנחס רע"מ רפט)

הש' של תפילין היא הלכה למשה מסיני, שכתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, והעמידו, מהו שם הויה, הוא תפלין של ראש, והיינו ש' ש' של התפלין (הנראות עליהם מב' הצדדים מבחוץ), ב' שינין הן שש מאות, ש' ש' הן שש מדרגות (חג"ת נה"י שבז"א, ששי"ן הימנית היא חג"ת, ושי"ן השמאלית היא נה"י). ועם שבעת ענפים שבב' שינין, (כי שי"ן הימנית יש לה ג' ראשים, והשמאלית יש לה ד' ראשים, וביחד הם ז' ראשים ז' ענפים), הרי שלש עשרה, וביחד הם תרי"ג, (כי ז' ענפים ושש מדרגות הם י"ג, והגימטריא של ב' שינים הוא שש מאות). ואין לך מצוה שלא תהיה שקולה כנגד כל התורה, (ועל כן נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך)...

והיו לטוטפות, טטפת היא אותיות טט פת, טט (הוא בגימטריא) ח"י עולמות שהוא צדיק, (דהיינו יסוד), כנגדו הוא מטטרון, (כי יסוד מתלבש במטטרון). פת, היא תפארת, (שהוא אותיות תאר פת). מטטרון הוא הסוס של תפארת, (כלומר שהת"ת רוכב עליו), כי (במטטרון) מתלבשות כל הספירות, (שפעם מתלבש בו ת"ת ופעם יסוד, ופעם מלכות, ופעם שלשתם מתלבשים בו). וכך הוא להם כמו גוף לנשמה, וכשהקב"ה מסתלק ממנו, נשאר (מטטרון) אלם, שאין לו לא קול ולא דבור... (שם רצא)

בתוך כך הנה נזדמן רעיא מהימנא אל הזקן ואמר, זקן זקן, תפלין וציצית ופרשת מזוזה הן ג' מצות הכלולות בקריאת שמע, וקריאת שמע היא מצוה רביעית, (שהם כנגד חו"ג תו"מ, כי ציצית ותפלין הם חסד וגבורה, וקריאת שמע היא ת"ת המיחדם, ומזוזה היא מלכות). וציצית נזכרת ג' פעמים, (כנגד ג' קוין), ובתפלין נזכר ב' פעמים אות, (שהוא יסוד, כנגד ב' קשרים, קשר תפלה של יד וקשר תפלה של ראש). ובציצית צריכים להדגיש היטב הז' של תזכרו, (כי ז' זו רומזת למלכות, שהיא ספירה הז')... (שם רצה)

אשרי הגוף שכך הוא רשום בהשכינה והקב"ה על כנפי מצוה, (דהיינו בי"ג חוליות שבמצות ציצית). ורשום ברצועה של תפלה של יד על אצבע האמצעית בג' כריכות, שהיא כמו החוליא כרוכה בג' כריכות על האצבע, (שהוא גם כן כנגד ג' קוין, כמו בחוליא דציצית, והם י"ד חוליות). ורשום בקשר של תפלין הכולל ב' קשרים, (קשר דתפלה של יד וקשר דתפלה של ראש שהם גם כן משולש). ועולים חמשה עשר משולשים, כי שני קשרים בקשר אחד, (נחשב למשולש, ועל כן הם י"ה משולשים. פירוש י"ג חוליות שבציצית הם י"ג משולשים, ועם משולש אחד של רצועה של יד על אצבע האמצעית הם י"ד משולשים, ועם המשולש שבקשר דתפלין הכולל ב' קשרים בתוכו, שהוא כמו קו האמצעי הנחשב למשולש, משום שכולל בתוכו ב' קוין הם ט"ו משולשים)... (שם רצט)

וצריכין ישראל לתת (טבעת) קדושין (מן החתן) אל הכלה, בקשר של תפלה של יד, שתהיה (השכינה) קשורה (לז"א), ולעטרם בתפלה (של ראש, שה"ס להמשיך להם מוחין דג"ר), שהוא פאר, שנאמר פארך חבוש עליך, וג' כריכות של הרצועה (על האצבע האמצעית), שהיא כנגד ג' קדושות שהם קדוש קדוש קדוש קדושה לך ישלשו, וצריך לברך אותם בשבע ברכות, שהם שבע ברכות דקריאת שמע בשחרית, שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה... (שם שלו)

מצוה ששית (של המלכות), היא תפלה של יד להניח בזרוע שמאל, (שהיא גבורה), ומצד הגבורה היא הה' של יד כהה (שהיא המלכות, ועל כן צריכים להניח התפלה של יד שהיא המלכות בזרוע שמאל, שהיא גבורה דז"א). ומכתר עד הגבורה הם ה' ספירות, והם (בחינת) תפלין של ראש דעמוד האמצעי, (שהוא ז"א כי מכתר עד גבורה היא בחינת תפלין של ראש, שהם ז"א, ומגבורה ולמטה הם תפלין של יד, שהם המלכות), והיא המלכות) היא קשר של ג' רצועות שהן נצח הוד ויסוד. (דהיינו שהיא הקשר של ב' רצועות של ראש שהן נצח והוד, והיא הקשר של רצועה האחת של תפילין של יד שהיא יסוד ונמצא שהיא קשר של ג' רצועות... (שם תתמט)

והבת, (דהיינו מלכות), היא תפלה של יד כה"ה, י' היא קשר שלו, ה' עליונה אימא, היא תפלין של ראש על ראש התפארת. התפלין שלו (דהיינו מוחין שלו) הוא כסדר י"ה ו"ה, שהוא קדש לי, והיה כי יביאך היא ה', שמע היא ו', והיה אם שמוע (היא ה' אחרונה וסדר זה הוא לתפלין של ראש ז"א). אבל בעולם הבא, (שהיא בינה, התפלין שהם המוחין שמקבלת) הסדר הוא הויות באמצע, שהם ה' ה', (דהיינו י' בתחילה שהוא קדש, וו' בסוף דהיינו שמע, והויות) דהיינו והיה כי יביאך והיה עם שמוע, ה' ה' באמצע), ועל זה אמר הנביא בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, כי אני ה'... ומשם זה העמידו בעלי המשנה שיש מקום בראש להניח ב' זוגות תפילין, וזה זוכה לב' מצות, שהעמידו עליהם, לא כל אדם זוכה לב' שולחנות.

י' חכמה ה' בינה (הד' פרשיות דתפלין של ראש, הי' שהיא קדש) היא חכמה, ה' (שהיא והיה כי יביאך) היא בינה, ו' (שהיא שמע) הוא עמוד האמצעי, ה' (שהיא והיה אם שמע), היא מלכות הקדושה. הראש הנעטר בד' אותיות אלו, הוא כתר, שהוא ההקף של הראש, המקיף (את התפלין שהם המוחין) ומכסה אותם. קריאת שמע היא אהבה, חסד השקולה לתורה שניתנה מימין. התפלין (נקראים) עז, והם משמאל שהוא גבורה, עמוד האמצעי (שהוא תפארת) כולל הכל, (שכולל חסד וגבורה) כנפי מצוה, שהם ציצית, שבהם תכלת ולבן, הם נצח והוד. מזוזה (שבה) רשום השם שד-י הוא צדיק, (דהיינו יסוד, והשכינה היא השער שבו המזוזה, (שעליה כתוב) זה השער לה'.

ועוד ש' (של ג' ראשים) היא ג' רצועות, (ב' רצועות שבתפלין של ראש, ואחת של תפלין של יד). ד' היא הקשר של תפלין (של ראש) שמאחוריו. י' היא הקשר של תפלין של יד, (שהם אותיות ש-די), ומשם זה ש-די הוא מבחוץ (על התפילין) והיה היא מבפנים, שהיא ד' פרשיות שבהם. ש' של ד' ראשים רומזת לארבעה בתים של התפלין. ש-די הוא אות שלו (של ז"א), ועולה בגימטריא מטטרון.

ועוד י' חכמה היא קדש לי, ה' בינה, היא והיה כי יביאך, ו' היא שמע שבו שש מלות, הרומזת לשש ספירות, שהם ששה ענפים של האילן, שתפארת כולל אותם. ה' אחרונה היא והיה אם שמוע, שהיא מלכות, אלו הם המוחין של הראש, (שהראש) הוא כתר, (שה"ס כ' בסוד הכתוב) אין קדוש כהוי"ה וגו'...

ש-די רומז לרצועות ובתים וקשרי התפלין מבחוץ, (כי ש' דשדי רומזת לג' רצועות, ב' של ראש וא' של יד, ד' דש-די רומזת לד' בתים דתפלין של ראש, וכן לקשר של ד' שבאחורי הראש, י' דש-די רומזת לקשר תפלין של יד). אף כך המזוזה הויה מבפנים והשם ש-די מבחוץ...

התפלין של רבון העולם הוא כתר, ומה הוא כתר של רבון העולם, הוא הוי"ה שהוא י' דהויה היא חכמה, ה' בינה, ו' היא תפארת הכולל שש ספירות (חג"ת נה"י), ה' אחרונה היא מלכות, (דהיינו עשר ספירות). ומשום זה ומי כעמך כישראל, כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כהוי"ה אלקינו בכל קראינו אליו, (וכן הכתוב אין קדוש כהוי"ה), ארבעה פסוקים אלו כולם רשומים בכ', והסוד של אות כף היא י' י', ושהוא י' י' מן (השילוב) יאהדונה"י (שבתחילה ושבסוף שהסו"ה) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, (דהיינו) כף מן כתר, הכלולה מעשר ספירות הכלולות מעשר ספירות (דאור ישר), שהן ממעלה למטה, ומעשר ספירות (דאור חוזר) שהן ממטה למעלה... (שם תתבע, ועיין שם עוד)

תאנא בסוד העליון בספרא דצניעותא ג' חללים של אותיות רשומות (שהם יה"ו דהוי"ה), מתגלים בגלגלתא דז"א. ולמדנו ג' מוחין הם, (חכמה בינה דעת), הסתומים באלו החללים, (החללים הם כלים, והמוחין הם האורות המתלבשים בהם). ומתחילת מוח העליון הסתום דעתיקא קדישא, (כלומר מהתפשטות הראשון של מוחא סתימאה דא"א, שהתפשטות זו נקראת אבא ואמא עלאין) שנמשך במוחין של ז"א ההוא, נמצאים ד' מוחין, (שהם חכמה בינה, וימין דדעת שה"ס ת"ת, ושמאל דדעת שה"ס מלכות). ואלו ד' מוחין נמצאים (בראש ז"א), ומתפשטים בכל הגוף, והם ד' פרשיות שבד' בתים של התפלין, שהקב"ה מניחם.

ומשום כך צריך האדם להניח (תפלין) בכל יום, משום שהם השם הקדוש העליון, באותיות רשומות (שהן י"ה ו"ה דהיינו ד' מוחין הנ"ל בסמוך), שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך, ולמדנו שם הויה ממש ואלו הם התפלין שבראש.

ר' יצחק אמר היינו שכתוב, קדש לי כל בכור, זו היא ספירה הכוללת וסותמת כל אלו האחרות, (דהיינו ספירת החכמה, שכוללת בתוכה כל הספירות), המשכת אור שלמעלה, סתומה בה. וזו נקראת פטר כל רחם, שהיא פתיחת כל המשכת הרחמים ואור העליון.

אמר ר' שמעון (וספירת החכמה הזו), סתומה בהי' של שם הקדוש (הוי"ה), וזו היא בית אחד של התפלין, שהוא קדש לי כל בכור, בכור סתם, הוא מוח העליון, חכמה.

הבית השני (של התפלין) הוא והיה כי יביאך ה'. א"ר יהודה הוא מוח, ששעריו יוצאים לחמשים שערים, (דהיינו בינה, המתפשטת לחמשים שערי בינה). אלו שערים הרבים הם כנגד הרבה פעמים שכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך ה' ממצרים, והרבה פעמים נזכר זכר יציאת מצרים, והם חמשים (פעמים), כנגד חמשים (שערי בינה, כי יציאת מצרים היתה בהארת הבינה)... (ואתחנן לח, ועיין שם עוד)

הבית השלישי (של התפילין הוא) שמע ישראל, שהוא ישראל סבא עם ואהבת את ה' אלקיך. תאנא ר' שמעון, זה הוא סוד עליון, שישראל העליון (שהוא ז"א), נתעטר מצד אבא, ומה הוא, הוא אברהם, ונתעטר מצד אמא, ומה הוא, הוא יצחק...

הבית הרביעי (של התפילין הוא) והיה אם שמוע וגו' השמרו לכם וגו', וחרה אף ה' וגו' (שכל זה מורה) על דין חזק, ודין קשה הוא שיוצא מצד אמא עלאה, (כלומר שהיא בחינת השמאל שבדעת הכלולה מאמא עלאה שהיא גבורה). ולמדנו, אף על פי (שאמא) אינה דין, הדין יוצא מצדה, שהיא גבורה עלאה, (כלומר קו השמאל שבבינה, שהוא שורש כל הדינין דשמאל). ואם תאמר והיה אם שמוע אינו דין, (שהרי כתוב בו גם כן ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' ואכלת ושבעת, ומשיב) אין ספירה בכל ספירות המלך שלא תהיה כלולה מדין ורחמים, כל שכן גבורה שנכללים בה טוב ורע, (ועל כן כתוב בוהיה אם שמוע גם טוב, אבל בכלל היא דין קשה).

ואלו ארבע (פרשיות, שהן חכמה בינה ימין דדעת ושמאל דדעת), לוקח אותם הו' (שהיא ז"א) ומתעטר בהם, (דהיינו שנעשו לו מוחין). ואלו הם התפלין שמניח הקב"ה, למדנו ו' זו (שהיא ז"א) עולה (אל הבינה), ומתעטרת בעטרותיו ואוחז לזה ולזה, (דהיינו לקו ימין שהוא חכמה שלה, ולקו שמאל שהוא בינה שלה). ומתעטרת בכולם... (שם מו, ועיין שם עוד)

ר' יצחק אמר, ש' הרשומה בג' קשרים, (דהיינו בג' ראשים), וש' של ארבעה קשרים רומזת לג' ורומזת לארבעה, ג' הוא זה שאמרנו, (דהיינו ג' אבות חג"ת), ארבעה (כוללת גם המלכות), שיהיו מרכבה קדושה ביחד. כי (המלכות) היא כלל של התקון העליון, (כי מלכות משלמת את ז"א). ומכאן מתפרשים ונמשכים המדרגות התחתונות בדרכיהן ברצועותיהן. (כלומר שב' שינין הרשומים בצדי התפלין הם ש' דש-די, שאחת מורה על חג"ת לבד, ואחת מורה חג"ת ומלכות. וד' וי' דש-די נמשכים ברצועות התפלין, שקשר של ראש הוא ד' וקשר של יד הוא י'). והן תלויות בשערות הראש, שתלויות בהן ונמשכות מהן כל אלו מדרגות האחרות, (שהן ד' י' דש-די), עד שנקשרים במקומם... (שם נד)

תנינן הו' (שהיא ז"א), לוקח (אלו המוחין) העליונים (חב"ד), שאמרנו, והם התפלין שמניח הקב"ה משום זה, צריך האדם להתפאר בהם, (כי התפלין נקראים פאר), עליהם כתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך, שם הוי"ה ממש, (שהם המוחין חכמה ובינה שהם י"ה וימין ושמאל דדעת שהם ו"ה). ואלו הם תפלין של ראש. תפלין של הזרוע היא שמאל הנקרא עז, (בסוד הכתוב נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, שימינו זה תורה, וזרוע עזו הוא תפלין, והמלכות) יורשת מן עז (שה"ס קו השמאל), זה שאמר והיה לאות על ידכה עם ה' (יתרה). והיא הה' שהעמדנו, (דהיינו המלכות). אשרי חלקם של ישראל, ועל כן ה' אחרונה, (שהיא המלכות) לוקחת התפלין שהיא שמאל, (כי המלכות נבנית מקו שמאל, על כן לוקחת התפלין שבזרוע השמאלית.

למי הם אלו ארבע (הפרשיות) שהן גוף אחד, שעל כן כלולים בבית אחד, ומי הם, הם תפארת נצח הוד יסוד, (דהיינו ד' הספירות שמחזה ולמטה דז"א), והם ה' של ידכה, (שהיא המלכות), שכולם, אחוזים (במלכות), כדי שתתברך מהם, ועל כן היא כלולה מכל (ד' הספירות שמחזה ולמטה דז"א).

א"ר חייא אם כן, הרי כתוב וראית את אחורי, ולמדנו שזה קשר של תפלין, (וכיון שכתוב בה ראיה, משמע שהיא מלכות, ואתה אומר שתפלין של יד הם מלכות). אמר לו הרי כבר העמדנו (שתפלין של יד ה"ס המלכות המתקשרת בי' שהוא יסוד דז"א, והקשר של ד' היא המלכות דאחורים, שמבחינת מחזה ולמעלה דז"א מטרם שקבלה החסדים דיסוד דז"א, שאז היתה דלה וריקה מאד, מחמת שהחכמה שבה אינה מאירה בלי חסדים. ופירוש הזה) יפה היא וכולו בירורו של הדבר, ועל כן מזו (מתפלין של יד) תלויה רצועה אחת למטה, (שזה מורה) שממנה תלוים התחתונים ונזונים ממנה, ועל כן נקראת אות, (על שם שהיא דבוקה ביסוד), כש"א זאת אות הברית, וכתוב והיה לאות על ידכה בה' (יתרה), וכבר העמידוהו. (מה שאינו כן ממלכות דאחורים שהיא קשר של ד' אין התחתונים יכולים לקבל ממנה להיותה חכמה בלי חסדים, ועל כן היא נקראת גם כן יבשה, בסוד ד' דאחד). (שם נה)

ובסוד היחוד אשר הערנו בו, היחוד (דקריאת שמע) הוא כמו (היחוד) דתפלין של ראש ותפלין של יד, בתפלין של ראש יש ד' פרשיות וכבר למדנו אותן, וכאן (בקריאת שמע) יש ג' שמות (הוי"ה אלקינו הוי"ה) שם ארבע פרשיות שכל אחת ואחת היא בפני עצמה, וכאן ג' שמות, מה ההפרש בין זה לזה.

אלא אלו ארבע פרשיות הרי העירו בהן, שאחת (דהיינו קדש) היא הנקודה הראשונה, (דהיינו י' דהויה שהיא חכמה), ואחת, (דהיינו והיה כי יביאך) היא סוד עולם הבא, (שהוא בינה), ואחת, (דהיינו שמע), היא ימין (דדעת), ואחת (שהיא והיה אם שמע), היא שמאל (דדעת. אלו הם סוד תפלין של ראש. וכאן בסוד זה (דקריאת שמע) היחוד הזה של ג' שמות העליונים (הוי"ה אלקינו הוי"ה) הם כעין אלו ארבע פרשיות, הוי"ה הראשונה היא נקודה עליונה ראשית הכל, (דהיינו חכמה), אלקינו ה"ס עולם הבא, (דהיינו בינה), הוי"ה האחרונה היא כלל ימין ושמאל (דדעת) ביחד בכלל אחד, ואלו הם סדר תפלין של ראש, וזה הוא יחוד הראשון (שבקריאת שמע).

תפלין של יד הן כלל של כל אלו ד' פרשיות ביחד, (דהיינו בבית אחד), וזה הוא סוד (יחוד הב' שבקריאת שמע, שהוא) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כאן, (ביחוד הב'), הוא הכלל של (ד' פרשיות) התפלין של ראש הנכללים תוך התפלין של יד (בבית אחד, כלומר שיחוד ברוך שם כבוד מלכותו דומה ליחוד ד' פרשיות דתפלה של יד)... (שם פו)

והחברים יושבי הדרום העמידו בסודות שלהם ארבעה בתים של התפלין באופן זה, קדש לי כל בכור (בכור) סתם הוא כנגד כתר עליון על הכל, (שהוא נקרא בכור), והיה כי יביאך הוא כנגד חכמה, שמע ישראל ואהבת הוא כנגד בינה, והיה אם שמוע הוא כנגד חסד. אחר כך כלולים כולם (בתפלין אשר) בזרוע שמאל, הנקרא עז, שכתוב ובזרוע עזו, ואין עז אלא תורה, ואין עז אלא תפלין.

והדברים אינם מיושבים אצלנו, מה הטעם, הוא משום שהכתר העליון כולל הכל, והוא אינו בחשבון (של ד' הפרשיות). ועוד, והיה כי יביאך תלויה ביציאת מצרים, שהוא אותו מקום שנמצא בו חירות לעבדים, (דהיינו בינה), ועל כן אין דרכם (של חבירנו יושבי הדרום) מתוקן. אלא אנו מתחילים מחכמה, (שקדש לי כל בכור הוא חכמה ולא כתר), וכך הוא, והקב"ה (שהוא ז"א), מניח אותם (התפלין). ארבעה פרשיות הם למעלה וארבעה למטה. ארבעה הם במקום המוח, (דהיינו שהם ארבעה מוחין דז"א), ארבעה הם במקום שהלב שורה, (שהוא המלכות), משום שזה נקשר בזה, (שז"א נקשר במלכות).

וצריך האדם להתעטר בהם, משום שהם שם הקדוש העליון, (דהיינו הוי"ה), שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו', וכל מי שמתעטר בעטרה הקדושה העליונה הזו, נקרא מלך בארץ, והקב"ה מלך ברקיע, זה שאמר מלך אסור ברהטים. כמו שהקב"ה הוא מלך למעלה, הוא גם כן מלך למטה... (שם קעג)

כי ימצא איש נערה וגו', מצוה זו היא לדון במפתה חמשים כסף. זה שאמר כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, אלו הם ישראל, שמצד השכינה הם נקראים בת... רבנן וכל בעלי הישיבה (אמרו), איש, אלו הם ישראל מצד הקב"ה (שנקרא איש), ותפשה, בקשר של תפלין, ותפשה, בכנפי מצוה, אשר לא אורשה, היינו בת יחידה שהיא הנשמה, (שעל ידי קשר של תפלין וציצית תופסים ישראל את הנשמה שלהם)... (תצא כה)

ראש השנה הוא זרוע שמאל, שהוא יצחק, ששם (דנין) דיני נפשות, (מי יחיה ומי ימות), ועקדת יצחק היתה שם, שעקד אותו אברהם. הקשר של תפלין של יד הוא דומה לעקדת יצחק, (שזה וזה הם לקשר הגבורות בחסדים). אשרי הוא הבן הנעקד באביו ונקשר בו לעשות מעשהו בתורה ובמצות, ואשרי העבד הנקשר תחת רבו לעשות רצונו, שהוא במקום בן מלך...

כמו שתפלין של ראש הן (מוחין) דבינה על תפארת, שהוא עץ החיים, שבאצילות, ומלכות היא תפלין של יד, כך למטה בעץ החיים דבריאה מצד כסא העליון, (שהוא בינה דבריאה) הוא תפלין של ראש של מטטרון, ותפלין של יד שלו הם כסא תחתון, (דהיינו מלכות דבריאה), וזהו שאמר עליו הנביא כסא כבוד מרום מראשון... (שם קלו, ועיין שם עוד)

א"ר שמעון בן יוחאי בשעה שהאדם משכים בבוקר ומניח תפלין בראשו, ותפילין ברושם קדוש בזרוע, ומתעטף בעטוף של מצוה, ובא לצאת משער ביתו, ד' מלאכים קדושים מתחברים עמו, ויוצאים עמו משער ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת, ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורת המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לפנים היקר של המלך, רוח הקודש שורה עליו מכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר. (זהר חדש תרומה א)

אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו, ומשם זה אסור לעם הקודש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו (ביום טוב ובחול המועד), משם צורה זו שאנו עושים, (דהיינו התפילין שאנו מניחים)...

רב המנונא סבא אמר כך, אלו (המקבלים מג"ר דישסו"ת הנ"ל), הם ימים הנקראים טובים, והם תפלין של ראש, שהם תפלין שהקב"ה מניח אותם, (כלומר שהם המוחין דז"א הנקראים תפלין), ועל כן נקראים טובים, משום שהם מאירים בראש הקדוש העליון, (שהוא ז"א).

ובכל מקום, ימים טובים הם תפלין של ראש שהקב"ה מניח אותן, חולו של מועד, שלא נקרא יום טוב, הם תפלין של הזרוע, (שה"ס המלכות), כי אין ללבנה (שהיא המלכות) כלום מעצמה, אלא (ממה שמקבלת) מאורו של יום טוב (שהוא ז"א)... (שם שיר השירים קצז)

וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו, בחול, (מניחים) התפילין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים, (שה"ס הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת). בשבת ומועד שהם ימים טובים, ותפלין דמארי עלמא ממש, (שה"ס הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם), אנו מעבירים אותה הצורה (דהיינו התפלין שלנו), ומניחים תפילין דמארי עלמא, (שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר לישסו"ת). אשרי הם העם הזה שבידיהם החותם העליון של המלך.

מי שמניח תפלין צריך לשמוח, ועל כן כתוב ושמחת בחגך, שצריכים לשמוח בתפלין דמארי עלמא, ושמחה זו היא במועד ובחול המועד, (שה"ס) תפלין של ראש, ותפלין של הזרוע (דמארי עלמא)... (שם שם רז, ועיין שם עוד)

וכשאדם יוצא מפתח ביתו, יוצא בתפלין, שהן בכלל זכור, ועמהן ציצית שהן שמור, ובשער ביתו פוגש במזוזה שהיא בכלל זכור, והציצית (שבבגדו) משלימה עם כלל שמור...

תפלין שלמעלה, (דהיינו תפלין של ראש), הן בכלל זכור, תפילין של יד, הן שמור, וכלולים זה בזה, (ועל כן) עשיה, (שה"ס מלכות), לא כתוב אלא בציצית, (דהיינו ועשו להם ציצית), שהיא שמור, (שה"ס מלכות), והכל הולך כאחד. (שם רות תסה)

מכילתא:

והיה לך לאות וגו' כרך אחד של ארבע פרשיות, והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפילין ביד תן תפילין בראש, מה בראש ארבע טוטפות אף ביד ארבע טוטפות, תלמוד לומר והיה לך לאות על ידך כרך אחד של ארבע פרשיות, יכול כשם שביד כרך אחד כך בראש כרך אחד, והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפילין ביד תן תפילין בראש, מה ביד כרך אחד אף בראש כרך אחד, תלמוד לומר לטוטפות לטוטפות הרי ארבע טוטפות אמורות. או יעשה ד' כיסין של ארבע פרשיות, תלמוד לומר וזלכרון בין עיניך, כיס אחד של ארבע פרשיות.

על ידכה, על גובה של יד, או אינו אלא על יד כמשמעו, והדין נותן, הואיל ואמרה תורה תן תפלין ביד תן תפלין בראש, מה בראש על גובה של ראש אף ביד על גובה של יד, רבי אליעזר אומר על ידך על גובה של יד... תלמוד לומר והיה לך לאות על ידכה, לך לאות ואינה אות לאחרים. ר' יצחק אומר... ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא אמרתי אלא דבר שהוא מכוון כנגד הלב, ואי זהו מכוון כנגד הלב, זה גובה של יד.

על ידכה זה שמאל, אתה אומר זה שמאל או אינו אלא ימין, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים...

והיה לך לאות על ידך, כל זמן של יד ביד תן את של ראש בראש, מכאן אמרו מצות תפלין שהוא נותן נותן של יד ואחר כך נותן של ראש, וכשהוא חולץ חולץ את של ראש ואחר כך של יד.

בין עיניך, על גובה של ראש, אתה אומר גובה של ראש או אינו אלא בין עיניך כשמועו, תלמוד לומר בנים אתם לה' אלקיכם וגו', מה בין עיניכם האמור להלן על גובה של ראש, אף בין עיניך גובה של ראש...

והיה לך לאות, שומע אני אף הנשים במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים יכול אף תפילין נהגו בנשים כבאנשים, תלמוד לומר למען תהיה תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה... מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין, אשתו של יונה היתה עולה לרגלים, טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפלין.

למען תהיה תורת ה' בפיך, מכאן אמרו המניח תפילין כאלו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפלין.

ושמרת את החקה הזאת למועדה למה נאמר... אם למדת על מזוזה שהוא נהוג בקטנים כבגדולים יכול אף תפלין ינהגו בקטנים כגדולים, תלמוד לומר ושמרת את החוקה הזאת לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפלין, מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפלין הרי הוא עושה לו תפלין.

מימים ימימה למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה לך לאות, שומע אני אף הלילות במשמע, והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפלין מצות עשה, אם למדת על מזוזות שנוהגת בלילות כבימים יכול אף תפלין נוהגין בלילות כבימים, תלמוד לומר מימים ימימה, בימים אתה נותן ולא בלילות. דבר אחר מימים ימימה למה נאמר, לפי שהוא אומר והיה לך לאות, שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע, והדין נותן... תלמוד לומר מימים ימימה, יצאו שבתות וימים טובים... דבר אחר מימים ימימה, יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאין אתה נותן, יצאו שבתות וימים טובים. רבי יצחק אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפילין קרויין אות, לא יתן אות בתוך אות... דבר אחר מימים ימימה, מגיד שאדם צריך לבדוק את התפילין אחת לשנים עשר חדש, נאמר כאן מימים ימים, ונאמר להלן ימים תהיה גאולתו... בית שמאי אומרים אינו צריך לבדקן עולמית, שמאי הזקן אומר אלו תפלין של אבי אמא. (בא פרשה יז)

והיה לאות וגו' בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפלין, קדש לי, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע, מכאן אמרו מצות ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד, ד' פרשיות של ראש הם ד' טוטפות, ואלו הן קדש לי, והיה כי יביאך, שמע והיה אם שמוע, כותבן כסדרן, ואם לא כותבן כסדרן הרי אלו יגנזו. (שם פרשה יח)

...דבר אחר מימינם זו מזוה שעתידין ישראל לעשות, ומשמאלם זו תפילין. (בשלח פרשה ו)

תלמוד בבלי:

א"ר אבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, בימינו זו תורה, שנאמר מימינו אש דת למו, ובזרוע עוזו אלו תפילין, שנאמר ה' עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל, אין דכתיב את ה' האמרת היום, וכתיב וה' האמירך היום... אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי, א"ל כי מי גוי גדול, ומי גוי גדול, אשריך ישראל, או הנסה אלקים, ולתתך עליון, אי הכי נפישי להו טובי בתי, אלא כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלקים בחד ביתא, ולתתך עליון בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה (בבית אחד). (ברכות ו א)

והסירותי את כפי וראית את אחרי, אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין. (שם ז א)

אלמה א"ר אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, שהרי נאמר בהם פאר, שנאמר פארך חבוש עליך. (שם יא א)

רב משי ידיה וקרא קריאת שמע ואנח תפילין וצלי... רב כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה דאמר עול מלכות שמים תחלה ואחר כך עול מצות. אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה להקדים קריאה לקריאה, קריאה לעשיה מי שמעת ליה... שלוחא הוא דעוית (שאיחר להביא לו תפילין). אמר עולא כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. ואמר רבי יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. (שם יד ב)

מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה... (שם יז ב)

והתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, ואם עושה כן עובר משום לועג לרש חרף עושהו, התם תוך ארבע אמות הוא דאסור, חוץ לארבע אמות חייב. (שם יח א)

תנו רבנן הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס... וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן מפני שעשאו בית הכסא קבוע. איבעיא להו מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים, רבינא שרי, רב אדא בר מתנא אסר, אתו שיילוה לרבא, אמר להו אסור, חיישינן שמא יפנה בהן, ואמרי לה שמא יפיח בהן.

תניא אידך הנכנס לבית הכסא קבוע חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ומניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים ונכנס, וכשהוא יוצא מרחיק ד' אמות ומניחן, דברי בית שמאי, ובית הלל אומרין אוחזן בידו ונכנס, ר"ע אומר אוחזן בבגדו ונכנס... ומניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא. ולא יניחם בחורין הסמוכים לרשות הרבים שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד. ומעשה בתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכין לרשות הרבים ובאת זונה אחת ונטלתן ובאת לבית המדרש ואמרה ראו מה נתן לי פלוני בשכרי, כיון ששמע אותו תלמיד כך עלה לראש הגג ונפל ומת, באותה שעה התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים, ובאין עוברי דרכים ונוטלין אותן, התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס. אמר רבי מיאשה בריה דריב"ל הלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח... ובלילה עושה להן כמין כיס טפח ומניחן. אמר אביי לא שנו אלא בכלי שהוא כליין, אבל בכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח...

תנו רבנן לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל, ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי. (שם כג א וב)

א"ר יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפיליו ואחר כך נכנס, ופליגא דר' חייא, דא"ר חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו, ועד אימת, אמר רב נחמן בר יצחק עד זמן ברכה. תני חדא צורר אדם תפיליו עם מעותיו באפרקסותו, ותניא אידך לא יצור, לא קשיא הא דאזמניה הא דלא אזמניה...

בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה מהו שיניח אדם תפיליו תחת מראשותיו, תחת מרגלותיו לא קא מיבעיא ליה שנוהג בהן מנהג בזיון, כי קא מיבעיא לי תחת מראשותיו מאי, א"ל הכי אמר שמואל מותר אפילו אשתו עמו... תיובתא דשמואל תיובתא. אמר רבא אף על גב דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותיה, מאי טעמא כל לנטורינהו טפי עדיף. והיכא מנח להו, אמר ר' ירמיה בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. והא תני רבי חייא מניחן בכובע תחת מראשותיו... (שם, וראה שם עוד)

אמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי שתלה תפיליו. מיתיבי התולה תפיליו יתלו לו חייו... לא קשיא הא ברצועה הא בקציצה, ואיבעית אימא לא שנא רצועה ולא שנא קציצה אסור, וכי תלה רבי בכיסתא תלה, מהו דתימא תיבעי הנחה כספר תורה, קא משמע לן. (שם כד א)

דתניא בית שיש שבו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי לא שנו אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי. (שם כה ב)

אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, א"ל אנא תפילין מנחנא. (שם ל ב)

ולבני מערבא דבתר דמסלקי תפילייהו מברכי אקב"ו לשמור חקיו לאפוקי מאי... (שם מד ב)

תנו רבנן איזהו עם הארץ... רבי יהושע אומר כל שאינו מניח תפילין. (שם מז ב)

המניח תפילין בחלום יצפה לגדולה, שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. (שם נז א)

...כי מנח תפילין אדרעיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, ארישיה לימא ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין. (שם ס ב)

מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל... ור' שמעון בן לקיש אמר מפני שקושר בה תפילין. (שם סב א)

כיון דאמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה, קל וחומר מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה, הלכך מדכר דכיר להו. (שבת יב א)

מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם, כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו... (שם יג א)

ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא, לתפילין, תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך, מן המותר בפיך, אלא לעורן, והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן, הא נמי הלכה למשה מסיני הוא, דתניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני נכרכות בשערן ונתפרות בגידן, אלא לרצועות, והא"ר יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני, נהי דגמירי שחורות, טהורות מי גמירי. (שם כח ב)

א"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים, מאי היא, אביי אמר שלא יפיח בהן, רבא אמר שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק, ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו מה זה בידך, אמר לו כנפי יונה, פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה, לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים... (שם מט א)

לא יצא האיש... ולא בתפילין... (שם ס א)

דאמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין, מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל... ולא בתפילין, אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא, אלא אפילו למאן דאמר שבת זמן תפילין הוא לא יצא, דילמא אתי לאיתויי ברשות הרבים... (שם סא א)

והרי תפילין דמחופה עור, ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין ברחוק ארבע אמות ונכנס, התם משום שי"ן, דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ואמר אביי ד' של תפילין הלכה למשה מסיני, ואמר אביי יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני. (שם סב א)

אמר רב הונא כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור... בעא מיניה מר בריה דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור, א"ל אם יבא אליהו ויאמר, מאי אם יבא אליהו ויאמר, אילימא אי דאית ליה עור אי דלית ליה עור... (שם קח א)

מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף על פי שיש בתוכן מעות... (שם קטז ב)

אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין. (שם קיח ב)

תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרו מי ילך, אמר להם ר' יהושע אני אלך, הלך רבי יהושע ותלמידיו, כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ד' אמות... ואמר להן בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני, אמרנו כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה... (שם קכז ב)

תניא ר"ש בן אלעזר אומר... וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם... (שם קל א)

...ושמן על ראשך על יחסר אלו תפילין. (שם קנג א)

המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, ר"ג אומר שנים שנים, במה דברים אמורים בישנות אבל בחדשות פטור. מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן, ובסכנה מכסן והולך לו... אמר רב שמואל בר רב יצחק מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין, הניחא דראש, דיד מאי איכא למימר, כדרב הונא דאמר רב הונא פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו ומסלקן מראשו וקושרן בזרועו... הכא נמי מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי תפילין. תנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת, בין עיניך זה קדקד, היכא, אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס... ומאן שמעת ליה שבת זמן תפילין, ר' עקיבא, דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה, ימים ולא לילות, מימים ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד... והתניא ר"ע אומר יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים, תלמוד לומר והיה לך לאות על ידך, מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות. אלא האי תנא הוא דתניא הניעור בלילה רצה חולץ רצה מניח, דברי רבי נתן, יונתן הקיטוני אומר אין מניחין תפילין בלילה. מדלילה לתנא קמא זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין, דילמא סבירא ליה לילה זמן תפילין הוא, שבת לאו זמן תפילין הוא... אלא האי תנא הוא דתניא מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים... אלמא קסברי מצות עשה שלא הזמן גרמא היא... (עירובין צה א והלאה, וראה שם עוד)

...והאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב קשר של תפילין הלכה למשה מסיני הוא... אמר רב חסדא אמר רב הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחת של ראש או שתים של ראש ואחת של יד... (שם צז א)

א"ר יהושע בן לוי כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין אין כותבין. תנו רבנן כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת אינן רואין סימן ברכה לעולם, ואם עוסקין לשמה רואין. (פסחים נ ב)

שבעה מנודין לשמים אלו הן... ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו... (שם קיג ב)

רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפילין ביומא טבא, אמר ליה אביי והא אנן תנן כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו, הכי קאמר כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב. אמר אביי תפילין הואיל ואתו לידן נימא בהו מילתא, היה בא בדרך ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו, היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו... (ביצה טו א)

פושעי ישראל בגופן מאי ניהו, אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין. (ראש השנה יז א)

תניא א"ר חנניא בן עקביא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקין במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה, לקיים דברי ר' יוסי הגלילי, שהיה רבי יוסי הגלילי אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה. (סוכה כו א)

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין... (שם כח א)

תנו רבנן קטן היודע... לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין... (שם מב א)

דתניא תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי, וחכמים אומרים אינו מברך אלא שחרית בלבד... אמר רב מרי ברה דבת שמואל חזינא ליה לרבא דלא עבד כשמעתיה, אלא מקדים וקאי ועייל לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך, וכי אצטריך זימנא אחרינא... ומנח תפילין ומברך... דרבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי. (שם מו א)

והיכא מנח להו (לאפר) אמר רבי יצחק במקום תפילין, שנאמר לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר. (תענית טז א)

שאלו תלמידיו לרב אדא בר אהבה במה הארכת ימים, אמר להם... ולא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין... (שם כ ב)

אין בין ספרים לתפלין ומזוזות, אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית... הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין... תפלין ומזוזות מאי טעמא, משום דכתיב בהו והיו, בהוייתן יהו. (מגילה ח ב)

...ויקר אלו תפילין, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש. (שם טז ב)

העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה, נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות, ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים... דתנו רבנן תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני, ואמר רבא בתפרן ובאלכסונן, אמר רב פפא מתניתין דעבידא כי אמגוזא (כאגוז). (שם כד ב)

אבל אסור להניח תפילין, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, מכלל דכולי עלמא אסור. מנודה מהו בתפילין, תיקו. (מועד קטן טו א)

תנו רבנן אבל ג' ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משלישי ואילך ושלישי בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר"א, ר' יהושע אומר אבל ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין, משני ושני בכלל מותר להניח תפילין, ואם באו פנים חדשות חולץ... (שם כא א)

...דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא. (שם כה א)

דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות, חוט של תכלת ורצועה של תפלין... (סוטה יז א)

תנו רבנן איזהו עם הארץ... וחכמים אומרים כל שאינו מניח תפילין. (שם כב א)

כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, כמאן כר"י הגלילי. (שם מד ב)

א"ר יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות... אמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין. (גיטין מ א)

ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן העובדי כוכבים יתר עד כדי דמיהן מפני תיקון העולם... האי תנא הוא דתני רב המנונא בריה דרבא מפשרוניא ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין, שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה... (שם מה א)

א"ר יוחנן ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר, רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה, במתניתא תנא ארבעים קופות של שלש שלש סאין... (שם נז ב)

ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מנלן, גמר מתפילין, מה תפילין נשים פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ותפילין גמר לה מתלמוד תורה, מה תלמוד תורה נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות. ונקיש תפילין למזוזה, תפילין לתלמוד תורה איתקיש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה... (קידושין לד א)

אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר. (בבא מציעא כט ב)

...דתניא היה נושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו אם היו תפילין רוצצות אסור ואם לאו מותר, באיזו משאוי אמרו, במשאוי של ארבעת קבין. תני רבי חייא המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו מפני שהוא נוהג בהן מנהג בזיון, אבל קושרם על זרועו במקום תפילין. משום דבי שילא אמרו אפילו מטפחת שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפילין, וכמה (יהיה במשאוי ויהא אסור להניחו על הראש לר' שילא), אמר אביי אפילו רבעא דרבעה דפומבדיתא... (שם קה ב)

תפלין איקרי נכסי, דתנן המקדיש נכסיו מעלין לו תפלין. (בבא בתרא קנא א)

והתניא לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר אינו צריך, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. (סנהדרין ד ב)

דאמר רב חסדא האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר ביה תפילין אסור למיצר ביה פשיטי, אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי. (שם מח א)

...האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. (שם פח ב)

...עמד ר"י בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם והללו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם. (שם צב ב)

ואמר רב פפא האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר... ולית הלכתא כוותיה דרב פפא דהא נקיט חפצא בידיה... תלמיד חכם לכתחלה בתפילין. (שבועות לח ב)

ומאי וזה אשר הרים יד במלך, אמר רב נחמן שחלץ תפיליו בפניו. (שם קא ב)

...ואיתקש כל התורה כולה לתפילין, מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין... אמר רב חזינן להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא, ולית הלכתא כוותיה. (מכות יא א)

...אלא שנעשו גרים גרורים ומניחין תפילין בראשיהן תפילין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם מזוזה בפתחיהם, כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג אומר להן על מה באתם, אומרים לו על ה' ועל משיחו... וכל אחד מנתק מצותו והולך... (ע"ז ג ב)

וכן היה ר"ש בן אלעזר אומר מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו, נשאת למוכס והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו. (שם לט א)

בעי רבי זירא תפילין מהו שיחוצו, אליבא דמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא לא תיבעי לך, כיון דלילה חייצי יום נמי חייצי. כי תיבעי לך למאן דאמר לילה זמן תפילין, מאי, מצוה דגופיה חייץ או לא חייץ. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אמי, א"ל תלמוד ערוך הוא בידינו תפילין חוצצות. מיתיבי כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן פטורין מן התפלה ומן התפילין... והתניא אם הניחן אינן חוצצות, לא קשיא הא דיד הא דראש, מאי שנא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו, דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו, תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין. (זבחים יט א)

ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זו את זו, אפילו כתב אחד מעכבן. (מנחות כח א)

והתניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס... דתניא ר' ירמיה אומר משם רבינו תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב ואין צריכות שירטוט, והלכתא תפילין לא בעי שרטוט ומזוזה בעיא שירטוט, ואידי ואידי נכתבות שלא מן הכתב, מאי טעמא מיגרס גריסין. (שם לב א וב, וראה שם עוד)

תנו רבנן יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות, תלמוד לומר ולזכרון בין עיניך, זכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות, הא כיצד כותבן על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד, ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא. וצריך שיהא ריוח ביניהם דברי רבי, וחכמים אומרים אינו צריך. ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת. ואם אין חריצן ניכר פסולות. תנו רבנן כיצד כותבן, תפלה של יד כותבה על עור אחד, ואם כתבה בארבע עורות והניחה בבית אחד יצא, וצריך לדבק שנאמר והיה לך לאות על ידך, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אינו צריך...

תנו רבנן כיצד סדרן, קדש לי והיה כי יביאך מימין, שמע והיה אם שמוע משמאל... אמר רב חננאל אמר רב החליף פרשיותיה פסולות... (שם לד ד, וראה שם עוד)

ואמר רב חננאל אמר רב תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני. אמר אביי מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני. ואמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, וצריך שיגיע חריץ למקום התפר, רב דימי מנהררדעא אמר כיון דמנכר לא צריך. ואמר אביי האי קולפא דתפילין (קלף) צריך למיבדקיה דדילמא אית בה ריעותא ובעינא כתיבה תמה וליכא...

א"ר יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני... תנא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן... אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלא (עור של בתים) קיימת כשירות...

אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף איפסיק ליה רצועה דתפילי, א"ל מהו למיקטריה, א"ל וקשרתם כתיב, שתהא קשירה תמה. א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למיתפריה ועיילי לתפירה לגאו, אמר פוק חזי מה עמא דבר...

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, אמר ר"נ ונוייהם לבר (השם או הצד השחור)... אמר רב יהודה קשר של תפילין צריך שיהא למעלה כדי שיהו ישראל למעלה ולא למטה, וצריך שיהא כלפי פנים כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור.

אמר רב שמואל בר בידרי אמר רב ואמרי לה אמר ר' אחא אריכא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב מנשיא אמר שמואל, תפילין מאימתי מברך עליהן, משעת הנחתן... אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה. אמר רב חסדא סח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך, והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילה של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים. תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. (שם לה א וב)

תנא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד... אמר רבה רב הונא אסברא לי אמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך, כל זמן שבין עיניך יהו שתים.

תנו רבנן תפילין מאימתי מברך עליהן, משעת הנחתן. כיצד, היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן, וכשיגיע זמן ממשמש בהן ומברך עליהן. ועד מתי מניחן, עד שתשקע החמה, רבי יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק, וחכמים אומרים עד זמן שינה, ומודים חכמים לר' יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה שוב אינו חוזר ומניחן... (שם לו א, וראה שם עוד)

תנו רבנן ידך, זו שמאל, אתה אומר שמאל או אינו אלא ימין, תלמוד לומר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים... ר' נתן אומר אינו צריך, הרי הוא אומר וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין, וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל היא... רב אשי אמר ידכה כתיב בה"י כהה... אחרים אומרים ידך לרבות את הגידם... תנו רבנן אטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו... תנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת, בין עיניך זו קדקד, היא, אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. (שם לו ב)

דתנו רבנן על ידך זו גובה שביד, אתה אומר זו גובה שביד או אינו אלא על ידך ממש, אמרה תורה הנח תפילין ביד והנח תפילין בראש, מה להלן בגובה שבראש אף כאן בגובה שביד. רבי אליעזר אומר אינו צריך, הרי הוא אומר והיה לך לאות, לך לאות ולא לאחרים לאות... (שם לז ב, וראה שם עוד)

תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד. (שם לח א)

דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרניא ספר תורה תפילין ומזוות שכתבן צדוקי כותי עובד כוכבים עבד אשה וקטן מומר פסולין, שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה... (שם מב א)

תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן, ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך... רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם. (שם מג ב)

אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה... ואמר ר"ל כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני ותחייני. (שם מד א)

ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה, ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין... (חולין ט א)

חזייה דלא הוה מנח תפילין, אמר ליה מאי טעמא לא מנחת תפילין, אמר ליה חולי מעיין הוא, ואמר רב יהודה חולי מעיין פטור מן התפילין. (שם קי א)

הכל חייבין בתפילין לאיתויי מאי, לאיתויי קטן היודע לשמור תפלין, דתניא קטן היודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין. (ערכין ב ב)

אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מטה מוצעת וסנדליו ותפליו... (שם כג ב)

תלמוד ירושלמי:

ר' חייה בשם ר' יוחנן מה טעם אמרו אדם לובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל, כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה משלם. רב אמר קורא את שמע ולובש את תפיליו ומתפלל... א"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי, מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים. עובדא הוה בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה וכפר ביה, א"ל לא לך הימנית אלא לאילין דברישך הימנית (לתפילין שבראשך האמנתי שחשבתי אדם כשר הוא זה שתפילין עליו כל היום). ר' ינאי היה לובשן אחר חולייו ג' ימים לומר שהחולי ממרק... רבן יוחנן בן זכאי לא הון תפילוי זעין מיניה לא בקייטא ולא בסיתוא, וכך נהג ר' אליעזר תלמידו אחריו. ר' יוחנן בסיתוא דהוה חזיק רישיה הוה לביש תרויהום, ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה... כד הוה אזיל מסחי (להתרחץ) כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן, א"ר יצחק עד יעקב תרמוסרה היה לובשן, וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין לה...

באי זה צד הוא מברך עליהן, ר' זריקן בשם ר' יעקב בר אידי כשהוא נותן על יד מהו אומר ברוך אקב"ו על מצות תפילין, כשהוא נותן על הראש מהו אומר ברוך אקב"ו על מצות הנחת תפילין, כשהוא חולצן מהו אומר ברוך אקב"ו לשמור חוקיו. (ברכות יג ב)

ר' אבהו בשם רבי אלעזר הנותן תפילין בלילה עובר בעשה, ומה טעם ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימים, ימים ולא לילות, ימימה פרט לשבתות וימים טובים... אית דבעי מימר נישמעינה מן הדא והיה לך לאות את שהוא לך לאות, פרט לימים טובים ושבתות שכולן אות. תמן תנינן נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין, נשים מניין, ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם, את שהוא חייב בתלמוד תורה חייב בתפילין, נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבין בתפילין, התיבון הרי מיכל בת כושי היתה לובשת תפילין... ר' חזקיה בשם ר' אבהו אשתו של יונה הושבה, מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים... (שם יד ב, וראה שם עוד)

מעשה בי ר' ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו, אמר לו בני הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה... (שבת כ ב)

אמרין יש בספרים מה שאין בתפילין ומזוזות, שהספרים נכתבין בשני דפין ותפילין ומזוזות אינן נכתבים אלא בדף אחד. התיב רבי יצחק בריה דרבי חייה כתובה, דרבה (גדולה מזו) שהספרים נכתבין בשתי עורות ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא בעור אחד... תולין בספרים אין תולין לא בתפילין ולא במזוזות, ספרים שכתבן כתפילין וכמזוזות אין תולין בהן, תפילין ומזוזות שכתבן כספרים תולין בהן...(מגילה י ב)

תפילה ומזוזה מי קודם, שמואל אמר מזוזה קודמת, רב חונה אמר תפילה קודמת. מה טעמיה דשמואל שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות, מה טעמא דרב חונה שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים. מתניתא מסייעה לשמואל תפילה שבלת עושין אותה מזוזה, מזוזה שבלת אין עושין אותה תפילין למה שמעלין בקודש ולא מורידין. (שם לד א)

...איתחמי ליה בחילמא וא"ל לא תיבזי בני מריך, דין עבד חדא חובא ואזל בה, ודין עבד חדא טיבו ואזל בה, ומה חובא עבד ההוא חסידא חס ליה לא עבר חובה מן יומוי אלא פעם אחת הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. (חגיגה יא א)

אי זהו חסיד שוטה, ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו, עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו. (סוטה טז א)

תפלה ארבעה כלים, התיר קציצה הראשונה ותקנה טמאה טמא מת וכן שניה וכן שלישית, התיר את הרביעית טהורה מטמא מת אבל טמאה מגע טמא מת. חזר לראשונה והתירה ותקנה טמאה במגע וכן שניה. התיר את השלישית טהורה, שהרביעית במגע ואין מגע עושה מגע. (כלים יח ח)

הכדור ואמום והקמיע והתפילין שנקרעו הנוגע בהן טמא ובמה שבתוכן טהור. (שם כג א)

אלו שהם צריכים שיבואו בהן המים... ותפלה של ראש בזמן שאינה חוצה (שהקשר חוצץ שאין המים נכנסים)... (מקואות י ד)

רצועות התפילין עם התפילין מטמאות את הידים, ר"א רצועות תפילין אינן מטמאות את הידים. (ידים ג ג)

תוספתא:

העושה תפילין לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה, וכשהוא מניחן אומר אשר קדשנו במ"ו להניח תפילין, מאימתי מניחן בשחרית, לא הניחן שחרית מניחן כל היום... וכן היה ר' מאיר אומר אין לך אדם מישראל שאין מצות מקיפות אותו, תפילין בראשו ותפילין בזרועו ומזוזה בפיתחו וארבעה ציציות מקיפות אותו, ועליהן אמר דוד שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך. (ברכות פרק ז)

מכילתא דרשב"י:

למען תהיה תורת ה' בפיך לרבות גרים ועבדים משוחררים. דבר אחר למען תהיה תורת ה' בפיך להוציא את הנשים, מה תפילין מיוחדת מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות, כך כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות... והיה לך לאות על ידך שומע אני אף קטנים במשמע, תלמוד לומר ושמרת, לא אמרתי אלא למי שיש בו דעת לשמר, מיכן אמרו תינוק שיודע לשמר את תפיליו חייב בתפילין. (שמות יג י)

מדרש רבה:

והיה כי ישאלך בנך מחר, הודיעהו נסים שנעשו לכם במצרים כשהקשה פרעה לשלחך, שנאמר ויהי כי הקשה פרעה וגו', עשה אותו סימן בידך ובראשך, שנאמר (שמות י"ג) והיה לאות על ידכה, משל למלך שעשה לבתו שמחה גדולה שהיתה נתונה אצל שונאים, א"ל אביה עשי אותה שמחה שעשיתי לך עטרה לראשך שלא תשכחי אותה... (שמות יט ט)

מה לך לוקה בפרגל, על שעשיתי סוכה... על שהנחתי תפילין... (ויקרא לב א)

יפול מצדך וגו' ר' יצחק אמר היד שהיא שולטת על מצוה אחת זו מצות התפילין, כתיב בה יפול מצדך אלף, שנמסר לה אלף מלאכים לשמרו, אבל הימין שהיא שולטת במצות הרבה ורבבה מימינך... (במדבר יב ג)

דבר אחר שמאלו תחת לראשי זו ציצית, וימינו תחבקני אלו תפילין. (שיר ב יז)

...הנך יפה במזוזה, הנך יפה בתפילין... (שם ד א)

שעלו מן הרחצה, רב הונא אמר שלא הקדים אחד מהן תפלין של ראש לתפלין של יד, שאילו הקדים אחד מהן תפלין של ראש לתפלין של יד לא היה משה משבחן, ולא היו עולין משם בשלום... (שם שם ה)

מה יפית בתפילין ומה נעמת בסוכה. (שם ז יב)

כחותם על זרועך אלו התפילין, המד"א וקשרתם לאות על ידך. (שם ח ד)

מדרש תנחומא:

שלש שבועות שנשבע בפירוש לישראל על אחת כמה וכמה... והשלישית נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו (ישעיה ס"ב), בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו, ובזרוע עוזו אלו תפלין, שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן. (נח יא)

והיה לך לאות על ידך, זו קיבורת, בין עיניך זה קדקד, היכא, אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוח התינוק רופס. וד' פרשיות של תפילין אלו הן, קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך ה', שמע ישראל, והיה אם שמוע. ובית שיש בו תפלין וספר תורה אסור לשמש בו את המטה עד שיניחם כלי בתוך כלי. א"ר גלימא אקמטרא ככלי בתוך כלי דמי. תפלין שביד ארבע פרשיות ואלו כולן בכרך אחד, וארבע פרשיות אלו כלן על תפלין שבראש בארבע טוטפות, ומנין שהן ארבע, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, הרי חמשה, הא למדת טוטפות ד' בראש וטוטפת אחד ביד. יכול ביד ד' תלמוד לומר לאות על ידך. וביד היכא מנח לה, יכול על גב היד כשם שתפלין שבראש על גב הראש, תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, מכאן אמרו צריכה שתהא שימה כנגד הלב.

יכול אף בלילות כן, תלמוד לומר מימים ימימה, ימים ולא לילות. יכול בשבתות וימים טובים כן, תלמוד לומר מימים ימימה, יש ימים שאדם נותן ויש ימים שאין אדם נותן, אלו הן ימים שאין אדם נותן שבתות וימים טובים. יכול יהא תפילין בימין, תלמוד לומר על ידכה, ואין ידכה אלא שמאל, שנאמר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים... ומנין שהוא בכרך אחד, והיה לך לאות ולא לאחרים. ושיעור רצועה של יד, אמר רמי בר אבא ארשב"ל עד אצבע צרדה, ומה צרדה אצבע אמצעית, ופותיה הרצועה כאורך שעורה. ומצוה להניח תפלין של יד תחילה, ומברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפלין, וחוזר ונותן של ראש ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות תפלין. ואם סח בין תפלה של יד לתפלה של ראש עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ואם ביהא שמיה רבא מברך או בקדושה פסק בין תפלה של יד לשל ראש וענה קדושה או יהא שמיה רבא מעורכי המלחמה אינו חוזר אלא חוזר ומברך על של ראש, מפני שכל תפלה טעונה שתי ברכות, אם ברכן כאחת עולות לזו ולזו, אם הפסיקן ביהא שמיה רבא או בקדושה בטלה ברכה ראשונה וחוזר ומברך שתיהן, ואינו צריך לומר בשיחת חולין שהיא עבירה גדולה... (בא יד)

מסכת תפילין:

אין כותבין תפלין לא על עורות בהמה טמאה ולא על עורות חיה טמאה אבל כותבין על עורות נבלות וטרפות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן, נקבו במקום הכתב פסולים, במקום הריוח כשרים. עשאן ווין זיינין זיינין ווין, פשוטים כפופים כפופים פשוטים... או ששינה אותיותיהן או שכתבן עברית או שעשאן כמין קמיע הרי אלו פסולים... התפילין מקבלת טומאה, מזה ושונה ומטביל, רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך הוא להתירה, נפלה לתוך המים ושהתה כדי שתמחק צריכה בדיקה. רצועות תפילין לוקחין מכל מקום, רשב"ג אומר כל עור שנעשה בו מלאכה אסור. אין לוקחין תפילין אלא מן המומחה, ואם אין שם מומחה נותן זוג אחד ובודק, לא שיתן לו פרשיות המוכר אלא שיטול הוא לעצמו ויבדוק...

היוצר חולץ של יד ומניח של ראש, הנחתום חולץ של ראש ומניח של יד ואם היה אופה בשתי ידיו חולץ אף של יד...

כך היה ר"א עושה מצות תפילין קבע, כך היה ר"א אומר גדולה היא מצות תפילין שכך אמר הקב"ה לישראל, והגית בו יומם ולילה, אמרו ישראל לפני הקב"ה, רבון העולמים וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה, אמר להם הקב"ה בני הוו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם ואני מעלה עליכם כאילו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך...

שוחר טוב:

ננתקה את מוסרותימו, אלו תפלין של יד, ונשליכה ממנו עבותימו אלו תפלין של ראש. (מזמור ב)

אמר רבי חנינא אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העכו"ם שש מצות, כגון סוכה ולולב ותפילין. (מזמור כא)

תנא דבי אליהו רבא:

תדע לך שכן הוא, שהרי כשהיו ישראל במדבר מה נאמר בהם (במדבר ט"ו) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, אמר הקב"ה למשה מפני מה חלל זה את השבת, אמר משה לפניו, רבונו של עולם איני יודע, א"ל הקב"ה למשה אני אומר לך כי בכל ששת ימי חול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חלל זה את השבת, באותה שעה א"ל הקב"ה למשה משה צא וברור להם מצוה אחת שיהיו נהוגים בו בשבתות ובימים טובים זה מצות ציצית... (פרק כו)

מדרש אגדה:

אבל השולחן הוא בצד שמאל שנאמר והשלחן תתן על צלע צפון, רמז על אותם שנמשכים אחר יצר הרע שהוא נתון בשמאלו של אדם, ומזה ציונו הקב"ה שיתן התפילין על צד שמאל, כדי לשבר את יצר הרע. (שמות כה יד)

מדרשים:

על ידך חסר בר מן חד, והיה לאות על ידכה מלא, למה, שכל המקבל מצות תפילין כאלו קיים חמשה חומשי תורה. (מדרש חסרות ויתרות בא)

ילקוט שמעוני:

והמים להם חומה, בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל והקיפם ושמרם כחומה, והיה מכריז לימין הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקב"ה, ולשמאל היה אומר הזהרו באלו שהן עתידין להניח תפלין בשמאל... ולשאחריהם היה אומר הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפילין וכנף ציציותיהן מאחריהן. (שמות פרק יד, רלד)

ילקוט ראובני:

כשם שהשכינה שורה בד' חיות שבמרכבה על שני כרובים כן המניח תפילין מרכבה להשכינה, והשכינה שורה עליו בד' פרשיות על שני אברים המיוחדים שלו, והם המוח והלב, המוח מכאן והלב מכאן, וזה סוד הכתוב האומר כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה. (בא)

תרגום יונתן:

ושמרת את החקה - ותינטור ית קיימא הדא דתפילי לזימנא דחזי ליה ביומי עובדא ולא בשבייא ובמועדיא וביממא ולא בליליא. (שמות יג י)

ויחמון כל עממי ארעא ארום שמא דה' חקיק בזמן דתפילין עלך וידחלון מנך. (דברים כח י)

תרגום אונקלוס:

והיו לטטפות - לתפלין. (דברים ו ח)

רש"י:

על ידך ולזכרון בין עיניך - רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע. על ידך - יד שמאל, לפיכך ידכה מלא בפרשה שניה לדרוש בה יד שהיא כהה. (שמות יג ט)

ולטוטפות - תפילין, ועל שם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם (יחזקאל כ"א) "והטף אל דרום", (מיכה ב') "אל תטיפו", לשון דבור, שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו. (שם שם טז)

רמב"ן:

והיה לאות על ידך - שיעורו והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, למען תהיה תורת ה' בפיך, ופירוש הכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד למען שתהיה תורת ה' בפיך לשמור מצותיו ותורותיו כי הוא אדוניך הפודך מבית עבדים. (שם שם ט)

ולטוטפות בין עיניך - אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון "והטף אל דרום", ענין מושאל מן "והטיפו ההרים עסיס", יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור יזל כטל על שומעיו. אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש טוטפות, כמו שאמרו "לא בטוטפת ולא בסנבוטין", ואמר רבי אבהו אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן, והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו, ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא אמר טוטפת בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו.

והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה, והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפת מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו. ובפרשת שמע והיה אם שמוע שנצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות, דכתיב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך והיו לטוטפות בין עיניך", ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה.

ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה, ודרשו בו שהוא שמאל שהלב נוטה לו, ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב "בעבור זה עשה ה' לי", כי כמו "זה א-לי ואנוהו", יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה. והנה האות כאות המילה והשבת, ובעבור שהכל בכל הוא האות על יד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד, כענין שאמר הכתוב "אחותי כלה", בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות, וכתיב "שמאלו תחת לראשי", ואמר "ולזכרון בין עיניך" שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהיא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר לזכירה. ולשון "בין עיניך" שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות... ולפרש זה חזר ואמר ולטוטפות לבאר שאין המצוה בין העינים למטה אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות. ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו...

ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת כל דור לעיני כל רשע או כופר יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון... (שם שם טז, וראה שם עוד)

שלש מצות נתנו לישראל שכל אחת ואחת מהן נקרא אות, ואלו הן מילה ותפילין ושבת... תפילין נקראו אות, שנאמר "והיה לאות על ידכה"... ואין תפילין דוחין את השבת אבל נדחין מפני שבת, וטעם להיות כל זה, רצוני לומר שתהיה מילה דוחה שבת ושבת דוחה תפילין ידוע בדברי רז"ל (שבת קלב א ,ומנחות לו ב). ואני לפי עניות דעתי דרך פשט אבאר דבר וארמוז טעם מפני מה מילה דוחה שבת בתוך פירוש ענין תפילין. וטעם תפילין להיות נדחין מפני אות השבת לפי דעתי, מפני שהתפילין אות ה"א שניה של שם בן ד' אותיות, כמו שאני עתיד לכתוב, באות הה"א נברא העולם כמו שכתבתי, על כן יש בו ב' טעמים שיהיו נדחין. הא' לפי שמורה על מלאכה ומעשה, וזה הטעם מספיק גם ליום טוב שהן דוחין את התפילין. והטעם הב' הוא אחר שהשלים מעשה בראשית מניח הה"א וקבעה ביום הששי, זה שנאמר "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי". וכנגדה יש לנו לחלוץ תפילין מפני השבת. וזה הטעם יספיק למה שאסרו לטלטל כל דבר שמלאכתו לאיסור.

ענין אחר, מילה דוחה את השבת מפני שהיא קבועה בגופו של אדם ואין הפסק לקיומה, והשבת יש לה הפסק במוצאי שבת. והשבת דוחה את התפילין שכבר התחילה השבת בשעה שאין מצות תפילין נוהגת, והיא בלילה... (האמונה והבטחון פרק כא)

שלש מצות אלו שנקראת כל אחת ואחת אות, אף על פי שהאות מלשון ונתתם לי אות אמת, יש ב' מהם שנוכל לפרשו מלשון אות ממש, רצוני לומר מלשון אותיות הכתובות בספר, והן תפילין ומילה שנאמר בהן "והיה לאות על ידכה", רוצה לומר תעשה אות א' על יד שמאלך, והוא קשר העשוי כמין י'. וכן יש לומר שיש במילה אות ממש... ואולי יקשה לך מפני מה אין מניחין תפילין בלילה, ויעלה על לדעתך לומר כי יותר היה ראוי להניחם בלילה ולא ביום, כי התפילין כנגד ה"א שניה של שם, וכתבתי כי הלילה כנגד מדת הדין ואם כן היתה ראויה מצות תפילין בלילה ולא ביום. טעם הדבר מפורש בדברי רבותינו ע"ה, גזירה שמא יפיח בהם ויישן בהם. ולפי דברינו אנו אומרים כי התפילין זכרון ליציאת מצרים, כמו שכתבתי, והאות היו"ד לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. ויש בהן זכרון כשאין מניחין אותן בלילה למה שכתב "ועבר ה' לנגף את מצרים וראה וגו' ועל שתי המזוזות וגו' ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף", שאין ספק כי המשחית הוא מדת הדין, כדכתיב "וה' הכה כל בכור בארץ מצרים", ובפירוש אמרו (ב"ר נ"א) כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו. וכשאין מניחין אותם בלילה יש בהן זכרון הענין הזה. וכשמניחין אותם ביום זכרון ליציאת מצרים שיצאו בבקר. ואף על פי שהיא כנגד מדת הרחמים, שאין נמנעים ביום מן המצות שהם כנגד מדת רחמים, אבל כשהכתוב קובע זמן עשיית מצוה אין ספק כי יש לאותה מצוה ענין הראוי לאותו זמן הראוי לאותה סבה לקיים בה העולם.

ונשוב לדרכנו ונאמר כי תפלה של יד היא כנגד אות ה"א ב' של שם. ומה שנאמר ולטוטפות בין עיניך, כי הראיה מכח הה"א והשמיעה מכח הוא"ו. ובספר יצירה י"ב פשוטות ה' ו' ז' ח' וכו'. יסודן ראיה שמיעה וכו'. בכאן רמז תשעה אספקלריאות. כיצד ה' ד' טטפת, כמו שאמרו טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, הרי ט', כנגד ט' אספקלריאות שמתוכם נתנבאו הנביאים חוץ ממשה רבינו ע"ה. ידכה רמז אל ה"א שניה של שם. וכבר כתבתי כי ה"א נקראת לב, והיא חכמה שנתנה לשלמה, ונגד הה"א הזאת השניה הם תפלה של יד ותפלה של ראש ה' בתים, אחד של יד וד' של ראש כמנין ה', וכשהוא מניח תפילין מניח של יד תחלה ואחר כך של ראש, וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך של יד, כמו שארז"ל "והיו לטוטפות בין עיניך" וכו' יהיו שנים. ועוד יש לנו לתת טעם אחר, שכן כתיב וקשרתם לאות על ידך תחלה, ואחר כך והיו לטטפת בין עיניך, וטעם הדבר מפני שתפלה של יד היא כנגד האות עצמה, והתפלה של ראש הוא הזכרון הנמצא מכח האות, והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. והאות גורמת לזכרון, ואין הזכרון גורם לאות, ועל כן ראוי להיות האות קודמת ומתאחרת בשעה שחולצן, שאם אין אות במה יהיה זכרון. וראויות היו להיות זו את זו אלא שיש טעם בדבר. והטעם הזה תלוי במה שאמרו הקב"ה מניח תפילין... (שם פרק כב ועיין שם עוד)

ולפי שעיקר גופו של אדם הוא לבו לכך הוקבע האות להיות כנגד הלב, והזכרון בין העינים הוא כשאדם רואה אות שנעשה על אודות דבר, אז הוא זוכר את הדבר ההוא. וראיה לדבר ההוא שכן אמרו שאין מצות תפילין נוהגת אלא ביום, רוצה לומר בשעה שיכול לראותם. וכן יתכן לומר שהתפלה של ראש הוא כנגד מה שאמר הכתוב אשת חיל עטרת בעלה וגו', וכתיב ורחוק מפנינים מכרה, רמז בכאן התעלות המדה למעלה למעלה בחדרי חדרים, ועל כן אמרו רז"ל תפלה של ראש אין עושין אותה של יד...

ומפני שתפלה של יד ושל ראש הם מענין אחד אף על פי שהם שתי מצות, לכך אמרו רבותינו ז"ל שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה. ועל דרך הפשט יתכן לומר כי הוא בעבור שהא' נקרא אות והב' נקרא זכרון ואין לשוח בינתים. וזה שאמר הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא ר' אליעזר אומר אלו תפילין שבראש. הבנתי מתוך דברי ר' אלעזר הרב מגרמיזא כי הוא נאמר על שי"ן של תפילין, שהיא רמוזה בפסוק זה בראשי תיבות "שם ה' נקרא", זהו כדעת אונקלוס, ובספר הבהיר אל"ף ראש, יו"ד שני לו, שי"ן כולל כל העולם. לדעת הרב צריכין אנו לפרש זה המאמר בענין שהוא פנימי יותר מן התפילין כמו שמורה עליו ה"א יו"ד.

וטעם הנחתם בשמאל לפי שכח תפלה של יד מצד שמאל, ויהיה זה הטעם שהאתרוג בשמאל. ואיננו נכון לפי דעתי. וטעם להניח תפלה של ראש במקום המוח ששם כח הנשמה. והראוי לומר כי טעם הנחת תפלה של יד בזרוע שמאל לפי שהיא כנגד ימינו של הקב"ה, ואין לומר כן באתרוג לפי שהם באים לרצות על המים. וזהו ודאי קבלת כח, ועל כן נוטל לכל אחד ואחד ביד הראויה לו... (שם ועיין שם עוד)

ובכלל "והלכת בדרכיו" להניח תפילין, כמו שאמרו רז"ל מניין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו", אין ימינו אלא תורה, שנאמר מימינו אש דת למו, ואין עוז אלא תפילין, שנאמר "ה' עוז לעמו יתן", וכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין של ראש. ענין תפילין ד' בתים של ראש, הראשונה קדש לי כל בכור, מורה על ראשית חכמה. השניה להתבונן על יציאת מצרים, מורה על בינה. השלישית שמע מורה על אהבת חסד. רביעית והיה מורה על מידת הדין הקשה. וזהו שהקב"ה מניח תפילין, לפי שהוא כלול ומוכתר על מידת הדין הקשה, ובעבור כי הספירה הראשונה סובבת ומעמדת הכל ונקראת כתר, אמרו חז"ל בתפילין דמרי עלמא מה כתיב, ומי כעמך ישראל. (תרי"ג מצות)

כוזרי:

...והוא נושא התפילין על מקום המחשבה והזכרון מהראש, ואוצל מהם רצועה מגעת אל ידו כדי שיראה אותה עם השעות. ותפילין של יד על מבוע הכחות, רצוני לומר הלב... (ג יא)

משנה תורה:

ארבע פרשיות אלו, שהן קדש לי, והיה כי יביאך ה' שבספר ואלה שמות, ושמע, והיה אם שמוע, הן שנכתבות בפני עצמן, ומחפין אותן בעור ונקראין תפילין, ומניחין אותן על הראש וקושרין אותן על היד. ואפילו קוצו של אות אחת מארבע פרשיות אלו מעכב את כולן מן התורה עד שיהיו נכתבות שלימות כתיקונן.

עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות. שנים הן בכתיבתן ושמונה בחפויין וקשירת רצועותיהן. ואלו הן השנים שבכתיבתן, שכותבין אותן בדיו ושיהיו נכתבין על הקלף.

כיצד מעשה הדיו... זהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות, ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשרים. אם כן מה מיעטה ההלכה שנאמר למשה מסיני שיהיו כתובים בדיו, למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן...

שלש עורות הן גויל וקלף ודוכסוסטוס, כיצד, לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, וזה הוא הנקרא גויל. ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעביו לשנים כמו שהעבדנים עושין עד שיהיו שני עורות, אחד דק הוא שממול השיער ואחד עבה והוא שממול הבשר, ועבדו אותו במלח ואחר כך בקמח ואחר כך בעפצא וכיוצא בו, זה החלק שממול השיער נקרא קלף, וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס.

הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל וכותבין במקום השיער, ושיהיו כותבין התפילין על הקלף וכותבין במקום הבשר, ושיהיו כותבין המזוזה על דוכסוסטוס וכותבין במקום השיער. וכל הכותב על הקלף במקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול...

אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים, אבל כותבין על גבי עור בהמה וחיה ועוף טהורים, ואפילו נבלות וטריפות שלהן, ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני הזוהמא, שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה.

גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן, ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אף על פי שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין, שהכותי על דעת עצמו הוא עושה לא על דעת השוכר אותו...

הלכה למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט, אבל תפילין אינן צריכין שרטוט לפי שהן מחופין. ומותר לכתוב תפילין ומזוזה שלא מן הכתב שהכל גורסין פרשיות אלו. אבל ספר תורה אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.

ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו, כתבן כותי או ישראל מומר או מוסר ביד אנס או עבד או אשה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו, שנאמר וקשרתם וכתבתם, כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב...

הכותב ספר תורה או תפילין או מזוזה ובשעת כתיבה לא היתה לו כוונה וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן פסולין, לפיכך הכותב את השם אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו...

במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין בהן אפילו אות אחת, אלא אם שכח אפילו אות אחת גונז מה שכתב וכותב אחרת...

אין כותבין תפילין ומזוזה אלא בכתב אשורית... וצריך להזהר בכתיבתן כדי שלא תדבק אות באות שכל אות שאין העור מקיף לה מארבע רוחותיה פסול. וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול... (תפילין פרק א, וראה שם עוד)

כיצד כותבין את התפילין של ראש, כותבין ארבע פרשיות על ארבע קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחין אותן בארבע בתים שהן מחוברין בעור אחד. ושל יד כותבין אותן הארבע פרשיות בארבע דפין על קלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו ומניחו בבית אחד.

וצריך להזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן. ושלשת הפרשיות הראשונות כולן פתוחות, ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמע סתומה.

וצריך להזהר במלא וחסר עד שיהיו ארבעתן כתובות כמו שהן כתובות בספר תורה בדוק, שאם כתב החסר מלא פסול עד שימחק היתר, ואם כתב המלא חסר פסול ואין לו תקנה. ואלו הן החסרות והמלאות שיש בארבע פרשיות אלו...

וצריך להזהר בתגין של אותיות והן כמו זיינין זקופות שיש להן תג כמו שהן כתובין בספר תורה, ואלו הן האותיות המתויגות שבארבע פרשיות אלו. פרשה ראשונה יש בה אות אחת בלבד והיא מ"ם סתומה של מימים עליה שלש זייני"ן. פרשה שנייה יש לה חמש אותיות וכל אחת מהן ה"א, ועל כל ה"א מחמשתן ארבע שיני"ן, והן ה"א של ונתנה, וה"א ראשונה וה"א אחרונה של הקשה, וה"א של ויהרג וה"א של ידכה... ואם לא עשה התגין או הוסיף וגרע בהן לא פסל...

הכותב תפילין בכתב ידו או שלקחן מן המומחה או משאר אדם ובדקן והחזירן לעורן לעולם אינו צריך לבדקם פעם אחרת, ואפילו לאחר כמה שנים, כל זמן שחיפויין שלם הרי הן בחזקתן ואין חוששין להן שמא נמחקה אות מתוכן או שניקבה. הלל הזקן היה אומר אלו משל אבי אימא. (שם פרק ב, וראה שם עוד)

שמונה הלכות יש במעשה התפילין כולן הלכה למשה מסיני ולפיכך כולן מעכבות ואם שינה באחת מהן פסל. ואלו הם, שיהיו מרובעות, וכן תפירתן ברבוע, ואלכסונן ברבוע עד שיהיה להן ארבע זויות שוות, ושיהיה בעור של ראש צורת שי"ן מימין ומשמאל, ושיכרוך הפרשיות במטלית, ושיכרוך אותן בשיער מעל המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן, ושיהיו תופרין אותן בגידין, ושעושין להם מעבורת מעור החפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה, ושיהיו הרצועות שחורות, ושיהיה הקשר שלהן ידוע כצורת דל"ת.

כיצד עושין תפילין של ראש? לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו וכגבהו ואם היה גבהו יותר על רחבו או פחות ממנו אין בכך כלום, ואין מקפידין אלא על ארכו שיהא כרחבו, וחופרין בו שלשה חריצין כדי שיעשה לו ארבע ראשים, כגון זה, ולוקחין עור ומרטיבין אותו במים ומשימין בו את העץ ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ ומכמשים אותו והוא רטוב מכאן ומכאן עד שעושין בו דמות שי"ן שיש לה שלשה ראשין מימין המניח תפילין, ודמות שי"ן שיש לה ארבעה ראשים משמאל המניח.

ומניחין את העור על העץ עד שייבש, ואחר כך חולץ העור מעל גבי האימום של עץ ונמצא העור שיש בו ארבעה בתים פנויין, ומכניסין פרשה בכל בית ובית, ומחזירין מקצת העור מלמטה ותופרין אותו מארבע פנותיו, ומניחין מן העור שלמטה מקום שתכנס בו הרצועה כמו תובר, והוא הנקרא מעבורת.

וכיצד עושין תפילין של יד? לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו ויהיה גבהו כאצבע או יתר על זה מעט או פחות מעט ומחפין אותו בעור רטוב ומניחין את העור על האימום עד שייבש, וחולץ את העור ומניח את ארבע הפרשיות במקום העץ, ומחזיר מקצת העור מלמטה ותופרו מארבע פנותיו ומניחין מן העור תובר מקום הרצועות.

כיצד סדור הפרשיות? בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמע בבית ראשון שהוא על ימין המניח, ושמע סמוכה לה, והיה כי יביאך בבית שלישי סמוכה לשמע, וקדש לי בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר הזה, כגון זה. ואם החליף סדור זה פסולות.

תפלה של יד כותבם בארבעה דפין בעור אחד ארוך כספר תורה על סדורן בתורה כגון זה. אם כתבן על ארבע עורות והכניסן בבית אחד יצא ואינו צריך לדבקם.

כשהוא גולל הפרשיות בין של ראש בין של יד גולל אותן מסופן לתחלתן עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל פרשה ופרשה מתחלתה עד סופה.

וכשמכניסין את הפרשיות בבתים שלהם כורכין אותן במטלית, ועל המטלית שיער ואחר כך מכניסין אותן בבתיהן, ושיער זה צריך להיות שיער בהמה או של חיה טהורה ואפילו מנבילות וטריפות שלהן, וכבר נהגו כל העם לכורכן בשיער זנב העגלים.

כשתופרין את התפילין אין תופרין אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן. לוקחין הגידין שיש בעקב בהמה או החיה טהורים והם לבנים, ואם הם קשים מרככין אותן באבנים וכיוצא בהן עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן ובהן תופרין התפילין ויריעות ספר תורה. כשתופרין התפילין תופרין אותן ברבוע, והלכה רווחת שיהיו בכל צד שלש תפירות עד שיהיו הכל שתים עשרה תפירות בין של יד בין של ראש. ואם עשה התפירות עשר או ארבע עשרה עושה, וכל התפירות יהיה החוט שלהן סובב משתי רוחות. וצריך שיגיע החריץ של תפילין של ראש עד מקום התפר, ואם היה החריץ ניכר כדי שיהיו ארבעה ראשין נראין לכל, ואף על פי שאין החריץ מגיע למקום התפר כשרות, ואם אין חריץ ניכר פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית, ומנהג פשוט להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ וחריץ משלשתן.

וכיצד עושין הרצועות, לוקחין רצועה של עור רחבה כאורך השעורה ואם היתה רחבה מזו השיעור כשרה. ואורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר ותמתח שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטבור או למעלה ממנו מעט, ואורך רצועה של יד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח רצועה אחת על אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור, ואם היו הרצועות ארוכות יתר על שיעורים האלו כשרות.

ומכניס רצועה של ראש בתובר שלה ומקיף במדת ראשו וקושר קשר מרובע כמין דל"ת, וקשר זה צריך כל תלמיד חכם ללמדו, ואי אפשר להודיע צורתו בכתב אלא בראיית העין, וכן בשל יד קושר קשר כמין יו"ד. ותהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר כדי שירחיב ויקצר בעת שירצה לקשור על ידו.

הרצועות של תפילין בין של ראש בין של יד פניהם החיצונים שחורים וזו הלכה למשה מסיני, אבל אחורי הרצועות הואיל ומבפנים הן אם היו ירוקות או לבנות כשרות, אדומות לא יעשה שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו, ולא יהיה אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה, אם ירוקה ירוקין ואם לבנה לבנים. ונוי הוא לתפילין שיהיו כולן שחורות הקציצה והרצועה כולה.

העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו נבלות וטרפות שלהן. ואם עשה מעור טמאים או שחפה תפילין בזהב פסולות. ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה, אבל בעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר. ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה.

אין עושין התפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין בעור כמו שאמרנו. לפיכך אם חיפן הכותי או תפרן פסולות, והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן.

תפלה של ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכן רצועה של תפלה של ראש אין עושין אותה לתפלה של יד. במה דברים אמורים כשלבשן אבל תפילין של ראש שלא לבשן אדם מעולם אם רצה להחזירן ליד מותר. וכיצד עושין, טולה עליה עור עד שתעשה אחת וקושרה על ידו.

תפילין שנפסקו התפירות שלהן, אם היו שתי התפירות זו בצד זו או שנפסקו שלש תפירות אפילו זו שלא כנגד זו הרי אלו פסולות, במה דברים אמורים בישנות, אבל בחדשות כל זמן שפני טבלן קיימות כשרות. ואלו הן החדשות כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין והוא חזק ואינו נכרת הרי אלו חדשות, ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק הרי אלו ישנות.

רצועה שנפסקה אין קושרין אותה ואין תופרין אותה אלא מוציאה וגונזה ועושין אחרת. ושיורי הרצועה פסולין עד שיהא ארכה ורחבה כשיעור או יתר עליו. ולעולם יזהר להיות פני הרצועה למעלה בעת שקושר אותן על ידו ועל ראשו. (שם פרק ג, וראה שם עוד)

היכן מניחין תפילין של ראש, מניחין אותן על הקדקד שהוא סוף השיער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופס בו. וצריך לכוין אותם באמצע כדי שיהיו בין העינים, ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגולגולת.

ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקיבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה תפלה כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך. המניח תפלה של יד על פס ידו או של ראש על מצחו הרי זה דרך צדוקים. העושה תפלתו עגולה כאגוז אין בה מצוה כלל. איטר מנח תפילין בימינו שהוא שמאל שלו, ואם היה שולט בשתי ידיו מניח אותה בשמאלו שהוא שמאל כל אדם, ומקום קשירת התפילין ומקום הנחתן מפי השמועה למדום.

תפלה של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה. וכיצד מברכין, על של ראש מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ועל של יד מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין. במה דברים אמורים כשהניח אחת מהן, אבל אם הניח שתיהן מברך ברכה אחת והיא להניח תפילין. וקושר של יד ואחר כך מניח של ראש. וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד...

תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן ואפילו חולץ ולובש כמה פעמים ביום, וכל המצות כולן מברך עליהם קודם לעשייתן, לפיכך צריך לברך על התפלה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתן, שקשירתן זו היא עשייתן...

זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה, שנאמר "מימים ימימה", חוקה זו היא מצות תפילין. וכן שבתות וימים טובים אינן זמן תפילין, שנאמר "והיה לאות", ושבתות וימים טובים הן עצמן אות. ומאימתי זמן הנחתן משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו עד שתשקע החמה.

מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר, ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין את הכל שלא יניחו תפילין עליהן בלילה, אלא יחלצו אותן משתשקע החמה. וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמה עובר בלאו, שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו' מימים ימימה...

כל הפטור מקריאת שמע פטור מתפילין. קטן שיודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין כדי לחנכו במצות. חולי מעים וכל מי שלא יכול לשמור את נקביו אלא בצער פטור מן התפילין. וכל הטמאים כולן חייבין בתפילין כטהורים. מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן. כהנים בשעת העבודה והלוים בשעה שאומרים השיר על הדוכן וישראל בשעה שעומדים במקדש פטורין מן התפלה ומן התפילין.

חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד.

תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו. לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי, אלא אם הניח עליהן סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי. וכיצד הוא עושה, מניח ראשו בין ברכיו והוא יושב וישן...

בית שיש בו תפילין או ספר תורה אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין. אבל אם היה הכלי השני מזומן להם אפילו עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין. ואם הניחן כלי בתוך כלי מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן, ואפילו אשתו עמו במטה.

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא. אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.

אף על פי שמצותן ללבשן כל היום בשעת תפלה יותר מן הכל, אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד. וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים, שנאמר "ה' עליהם יחיו". (שם פרק ד, וראה שם עוד)

המוצא תפילין בשבת ברשות הרבים כיצד הוא עושה לובשן כדרכן, מניח של יד בידו של ראש בראשו ונכנס וחולצן בבית, וחוזר ולובש זוג שני וחולצן עד שיכניס את כולם, ואם היו הרבה ולא נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש הרי זה מחשיך עליהן ומכניסן במוצאי שבת. ואם היה בימי הגזרה שמתירא לישב ולשומרן עד הערב מפני הכותים מכסן במקומן ומניחן והולך... (שבת יט כג, וראה שם עוד)

נאמר בבגדי כהונה "על בשרו ולבשם", מלמד שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים... לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילין של יד שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת, ואם רצה להניחם בשעת העבודה מניח. (כלי מקדש י ו)

שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני נוטל כל המטלטלין וכל הקרקעות והבגדים... והתפילין עם שאר ספרים הכל בכלל הנכסים, אבל ספר תורה יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים... (זכיה ומתנה יא טו)

האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו... ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפלין... (אבל ד ט)

ספר חסידים:

אדם שהתפילין שלו או ספריו בתיק לא ינערם חוץ אלא יתפשם בידו ויוציאם. (רעג)

מעשה בחסיד אחד שהיה נושא תפילין וציצית כל היום וכשמת שמעו שבני מעלה הספידו עליו ואמרו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שהיה מזכה את אחרים... (שסג)

רבינו יונה:

ומצות תפילין ומצות מזוזה מצות עשה הן, והנן בכלל קבלת מלכות שמים,כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל. ותוכל להתבונן מזה על עונש המבטל המצות האלה כי הוא שובר עול, מנתק מוסרות... (שערי תשובה ג כב)

...ותמיד ימשמש בתפליו, בשל יד ואחר כך בשל ראש, למען יזהר להיות בנקיות, כי תפילין צריכין גוף נקי שלא יפיח בהן ושלא יישן בהן. וצריך לברך כשימשמש זמן גדול אחר הנחתן, דקימא לן כרבנן דבי רב אשי דכל אימת דממשמשי בהו מברכי (סוכה מ"ו), ומפי מורי הרב רבי שמואל ברבי שניאור שמעתי דאין צריך לברך משום משמוש אלא כשהן נעקרות ממקומן והוא מחזירן למקומן... (ספר היראה)

...והמקיים מצות תפילין סופו לקיים כל התורה לפי שהוא מקבל עליו במצוה זו עול מלכות שמים, ומתוך כך תבא בלבו יראת שמים לבלתי יחטא, שנאמר (שמות י"ג) "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך", ואמרו חז"ל המניח תפלין וקורא קריאת שמע, זו היא קבלת עול מלכות שמים שלימה, וכל העולם נברא כדי לקבל עליהם עול מלכות שמים. ומי שאינו מניח תפילין יש עליו קרוב לשלש מאות עונשין בכל שנה, והמניחן בכל יום יש בידו זכיות לאין תכלית. ואמרו חז"ל פושעי ישראל בגופן כגון קרקפתא דלא מנחא תפילין מעולם. (אגרת התשובה ה)

רבינו בחיי:

בהמולו - ושלש מצות בתורה הן שנקראו אות, ואלו הן מילה שבת תפילין, ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה, ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן, כי קיום כל דבר על פי שנים עדים, ועל זה יצטרך שילכו ב' עדים עמו, ולפיכך חייב אדם להזהר במצות תפילין ואז יהיו ב' עדיו נמצאים עמו, והם מילה ותפילין לא יסורו ממנו... וביום שבת שהוא פטור מתפילין מילה ושבת נמצאת בו... (בראשית יז כד)

והיה לאות על ידכה - על דרך הפשט הה"א לרמוז על ה' בתים שבתפילין, של ראש ד' בתים ושל יד בית אחד. ודע כי תפילין של יד נקראת אות, שנאמר והיה לך לאות על ידך, ותפילין של ראש נקרא זכרון, שנאמר ולזכרון בין עיניך, וידוע כי הדבר הנעשה לאות מזכירים אותו תמיד, ואם כן האות הוא סבת הזכרון, ועל כן אמרו רז"ל כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך של ראש, ולכך אמר הכתוב "והיה לאות על ידכה", הקדים תחלה תפילין של יד, ואחר כך ולטוטפות בין עיניך, וכשהוא חולץ תפילין חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד, לפי שאם יחלוץ תפילין של יד תחלה כמו שהניחם תחלה איך ישארו תפילין של ראש שהם הזכרון ואין זכרון אלא באות... האות הוא סבת הזכרון אבל הזכרון אינו סבת האות...

ועל דרך הקבלה תוספת הה"א היא ה"א אחרונה שבשם, והיא מדת הדין של מטה, והיא החכמה שנתנה לשלמה ונקראת לב, והוא שאמר (מ"א ג') "ונתת לעבדך לב שומע" וגו'. ולכך תפילין של יד מצותן כנגד הלב, והיא המדה הנקראת כלה. ותפילין של יד בית אחד ממה שכתוב (שיר ד') "אחותי כלה", שהיא מתאחדת וכלולה בל"ב נתיבות פליאות חכמה. וכדי לרמוז הה"א הזאת באו בפרשה והיה כי יביאך חמשה ההי"ן מתויגות בתגין כמין זיינין ד' זיינין על כל אחת, והן ה' של ונתנה לך, ושתי ההי"ן של הקשה, וה' של ויהרג, וה' של ידכה. וכל המלות מורות על מדת הדין. ואין זה במשפט ספר תורה אלא במשפט תפילין של יד בלבד.

ואחר כך מניח של ראש והם ד' בתים כנגד החכמה שהיא ראשית, ויורה על זה לשון קדש שהוא מלשון קודש, (תהלים קל"ד) שאו ידיכם קדש, נאדר בקדש שהוא החכמה וכן לשון זכר. והיה כי יביאך שמדבר ביציאת מצרים כנגד בינה להתבונן ביציאת מצרים, וזהו שכתוב וחרה אף ה', וזה סוד מצות תפילין, החכמה והבינה הגדולה והגבורה כנגד ד' פרשיות שבתפילין. גם שי"ן של ד' ראשים. והתפארת הם התפילין עצמן וזה סוד המאמר שהקב"ה מניח תפילין. והנצח וההוד כי כל הרישי"ן של ג' ראשים וה"א אחרונה הוא קשר של תפילין, וזהו שאמרו "וראית את אחורי" הראהו קשר של תפילין. והיות הרצועות מקיפות את הראש ירמזו להמשכת השפע עד ה' אחרונה שהוא קשר הכל. והיות הרצועות מגיעות עד הטבור ירמוז להמשכה עד הקו האמצעי ומשם ולמטה, והיותם שחורות מהלכה למשה מסיני ירמוז לעומק השגתם. וטעם הנחתם בראש כי הוא מקומם הראוי ושם כח הנשמה, וכל מה שיש בתפילין של ראש יש בתפילין של יד ביריעה אחת ובבית אחת והורות שה' אחרונה כלן כלולות בה והיא כוללת כל המדות של מעלה והקשר שבו רמז לצדיק. וטעם הנחתן בשמאל להורות על קבלתה מן השמאל.

וצריך אתה לדעת כי תפילין של יד ושל ראש שתי מצות ושתיהן מענין אחד, והראיה שהן ב' מצות מה שאינם מעכבות זו את זו כלולב ומיניו עם האתרוג, וכן אמרו רז"ל תפילין של ראש אינה מעכבת של יד, ושל יד אינה מעכבת של ראש, הרי לך שהרשות בידך להניח אי זו מהן שיש לו. ולפי ששתיהם רומזות ענין אחד אמרו רז"ל כשהוא מניח שתיהן ביחד אין לשוח ביניהם והוא שאמר שח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו וחוזרים עליה מעורכי המלחמה. ודבר ידוע כי כיון ששתיהן רומזות ענין אחד היה ראוי ששתיהן מעכבות זו את זו, כלולב ואתרוג, ומה שאינן מעכבות זו את זו מבואר הוא כמו שאמרו רז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין ואמרו בספר הבהיר משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כלי נאה, פעמים נוטלו בראשו פעמים נוטלו בזרועו. ומטעם זה אין תפילין של ראש ותפילין של יד מעכבות זו את זו. ונתבאר לך מזה כי הנחת תפילין בשמאל ירמוז למדת הדין המקבלת מן השמאל, וענינו דומה לאתרוג בשמאל... (שמות יג טז)

...וכנגדן באדם עולם הדבור, והוא הראש שהוא משכן החכמה, ושם השכל שופע על המוח, כי הצדיק השלם מרכבה להקב"ה וכמו שהיו אבות העולם, ושכינה שורה עליו במצות תפילין שבראשו ובזרועו כנגד המוח והלב שהם כנגד שני הכרובים. ומכאן תוכל להתבונן דוגמת המניח תפילין וכמה גדול כחו. (שם כה ט)

ויראו ממך - ...ויש לך להתעורר בכאן כי נרשם בכאן אות שי"ן שהיא הלכה למשה מסיני, והוא כאלו אמר וראו כל עמי הארץ כי שי"ן עליך ויראו ממך. ועוד חלוף השם הגדול באת ב"ש עולה במספר שי"ן, והוא שי"ן רבתי של שיר השירים. ועוד כי ש' ימים של הנחת תפילין הם בשנה, יצאו שבתות וימים טובים שהן ס"ה ימים. ואם תשכיל עוד בטעם שי"ן של תפלין תמצא השי"ן רמז לשכינה ולנשמת האדם, ושי"ן של ד' בתים ירמוז לשכינה המקפת והממלאת לכל העולם וחוץ לעולם ומשפעת כח בד' חיות המרכבה, והרצועה שיש בה כמין דל"ת רמז לארבע רוחות העולם המתנהגים על ידי השכינה ומעלה ומטה גם כן, ועל כן הרצועות מחוברות ומתפשטות והולכות למטה, ונתבאר בזה כי כל השפע בא לעליונים ולתחתונים מאת השכינה, ומאין בא השפע אל השכינה, מן החכמה והבינה. צא ולמד שהוא כן מתוך יצירת האדם שנוצר בחכמה מופלאה כי אות שי"ן רשום באפיו אשר שני הנקבים מכוונים כנגד המוח שהוא מקום החכמה והבינה, וענין האבר הזה החתום באות שי"ן שהוא בית קבול ילמד דעת את העם... (דברים כח י)

...וכן במצות תפילין אין משימין אותם בגובה של ראש ממש אלא למטה מעט, מקום שמוחו של תינוק רופס, וכל הענינים האלו מדרך הענוה והשפלות... (כד הקמח גאוה)

...וכן דעת רז"ל שהשכינה דבקה בישראל צריכה לפעולה, והיא מצות התפילין, כי מצות התפילין אות היא שהשכינה דבקה עמנו ושהיא מקפת כל הקצוות, וכדי שתהיה הדעת הזאת רשומה בלבבות נצטוינו לעשות בזה פעולה שתהיה הזכרון לאותותיו ולמופתיו אשר הגדיל לעשות עמנו, ושנניח אותו זכרון בשני איברים מיוחדים שהם שרשי המחשבה ועיקרי כל הפעולות, והם הלב והמוח, ושיהיו רצועות התפילין מקיפות את הראש ולכך נקראו התפילין טוטפות, שהוא לשון פאר ותכשיט... וכדי להודיע על גודל הפלגת הדבקות הוצרכו חכמי האמת לומר שהקב"ה מניח תפילין, ילמדו דעת את העם כי כשם שאנו עמו וצאן מרעיתו מתפארים בו בסיפור יחודו ונפלאותיו ומופתיו שעשה עמנו במצרים, כן הוא ית' מתפאר בנו ומספר ייחודנו שאנחנו גוי אחד בארץ מיוחד לחלקו... ואם כן פעולת התפילין כדי לאמת הדעת ההיא, שהשכינה דבקה בישראל, ולכך תמצא שיש במצות התפילין רמז לשכינה, והוא השי"ן שאמרו עליה חכמי האמת, שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני.

יש מתרשלין במצות תפילין שאינן זהירין בהנחתן, מפני שחושבין שהתפילין צריכין קדושה וטהרה יותר מדאי, ואין לאל ידם להתקדש ולהטהר כל כך שיהיו ראוים להניחם. והנה הם טועים במחשבה זו וחוטאים חטא גדול שלא בכונה אלא בתמימות לב, שהרי מצינו ספר תורה מקודש וחמור יותר מן התפילין, וכל אחד ואחד מישראל עולה וקורא בתורה, וראוי הוא לכך, ואין אדם מישראל נמנע מזה מפני קדושת ספר תורה... כי כיון שהוא נזהר ממה שהזהירו רז"ל שלא יישן בהם, ולא יפיח בהן, ולא יכנס בהן לבית הכסא, וכן יזהר שלא יניחם כשיש לו חולי מעים, די לו בכך ועשה בזה הזהירות הראוי... והוא עובר בהן אם אינו מניחן, כי מאחר שאין לו טענה שיוכל להפטר אינו נמלט מאחת משתים, או שיהיה פושע במצוה, או שיהיה מורד...

אבל מיום שגברו הצרות ונתדלדלו הדורות וגזרו שמד שכל מי שיניח תפילין יפצעו את מוחו הוצרכו ישראל להתרשל במצוה זו מפני הסכנה, ולא מסרו עצמן עליה כמצות המילה, ועל כן היא מרופה בידם היום... וכיון שביד האדם לקיים מצוה זו אין לאחד מישראל שימנע מזה על המחשבה שהזכרתי למעלה, כי כל אדם ראוי להניח תפילין כל זמן שהוא בריא וגופו טהור מן החולי והמדוה, ואין צריך על כל פנים שיהיה לו גוף נקי כאלישע בעל כנפים... וכל ישראל ראוים לכך, כי כל העדה כולם קדושים...

התפילין הם תפארת למי שמניחן, וסימן אדנות הם, תפארת למי שמניחם, הוא שכתוב ביחזקאל (כ"ד י"ז) "פארך חבוש עליך", ולכך אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר, סימן אדנות הוא שכתוב "ויראו ממך"... ולכך היתה הנחת תפילין בגבהו של ראש, מקום שמלכי ישראל נמשחים שם בשמן המשחה, ועל זה דרשו רז"ל בכל עת יהיה בגדיך לבנים זו מצות ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר, זו מצות תפילין, נתנו החכמים רמז לתפילין כשמן על הראש, והוא המקום בראש שמלכי ישראל נמשחים שם, והוא מקום הנחת תפילין בראש, מקום שמוחו של תינוק רופס. 

ומה שמכסים התפילין במטלית ובשער ובגידין, יש בזה רמז וסימן לתחיית המתים שעתידים מתי ישראל לחיות ולעמוד בלבושיהן בשערן ובגדיהן והעור מלמעלה, כשם שהתפילין מחופין בעור... וזה רמז לכל מי שהוא ירא שמים ומניח תפילין שהוא זוכה לתחיית המתים... (כד הקמח תפילין)

ספר החינוך:

...ומכלל המצות שצונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה היא מצות התפילין להיותן מונחות כנגד אברי האדם הידועים בו למשכן השכל, והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכון כל מעשיו ביושר ובצדק... (אמור מצוה שכד)

משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות עליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו הא-ל תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכן בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו יגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע פן יקום עליה ויהרגה, אחר היותה בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקדש וצוה להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחנו, והתפילין בידנו ובראשנו, והכל להזכירנו למען נחדל מעשק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו... (ואתחנן מצוה תכב, וראה שם עוד)

מאירי:

...וכדי להתעורר בדבר בכל חלקיו צוה לקבוע בשל ראש ארבעה בתים כנגד ארבעה חושים אשר בראש, ובשל יד בית אחד, כולל גם כן כל מה שכללו הארבעה בתים אשר בראש, ולא צוה אלא בבית אחד, כנגד חוש המשוש. וכבר נודע היות חמשת החושים כלם צריכים בלמוד החכמה... והורה בענין תפלין הערה לשעבד כל חושיו וכל חלקי שכלו וכל ראשי אבריו להאמין באשר ידריכו בהאמנתו דרכי התורה כהאמין מה שידריכו דרכי המחקר להאמין בו, והוא אצלי התחברות ענין יציאת מצרים עם אמונת הייחוד... (משיב נפש מאמר ב פרק ב)

הרקאנטי:

והיה לאות על ידכה ולזכרון בין עיניך, יש לך להתבונן על סוד התפילין וכונתם ארבע פרשיות שבראש רומזים לארבע ספירות חכמה בינה גדולה גבורה, והפרשיות מורות עליהן, הראשונה קדש לי כל בכור מורה על ראשית שהיא חכמה, ואמרו עליה בספר הזוהר ודא איקרי פטר כל רחם, פתחא דכל שמיכותא ויסודא דלעילא, והיא הנרמזת ביו"ד של שם המיוחד, הרי מתאחד התפארת באין סוף על ידי חכמה הנקראת ראשית בסוד קדש לי כל בכור. שניה להתבונן על יציאת מצרים מורה על בינה, מפני שיציאת ישראל ממצרים מורה על שיחרור עבדים אשר הוא ביובל, והיובל הוא בשנה הג', והרמז בו לבינה שיש לה ג' שערים והיא רמוזה בה"א הראשונה של שם המיוחד. והתבונן בתנועת הה"א שאין בה רק הוצאת הרוח, כד"א ביום הניח ה' לך מעצבך. וכשתבין זה תדע כי במדת הבינה יצאו ישראל ממצרים, ואז נפתחו שערי הבינה, ועל כן תמצא יציאת מצרים בתורה נ' פעמים, זהו הכתוב בפרשה זו "כי בחוזק יד הוציאנו", כי הבינה היא חוזק היד, כי שואבת ממנה היד השמאלית...

שלישית שמע מורה על אהבת חסד, רביעית והיה מורה על מדת הדין הקשה שמזהרת על העונשין, ובאלו הארבע ספירות מתעטרת תפארת ישראל ומניחן הנרמז באות וי"ו של שם המיוחד, זהו סוד "כי שם ה' נקרא עליך", שם ה' ממש, ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש.

אמנם הארבע פרשיות שבזרוע הם רמז לתפארת נצח והוד יסוד, ובהם מתעטרת כנסת ישראל הנרמזת בה"א שניה של שם בן ארבע אותיות, והרמז בהם "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", לאדם ולאשתו הרמז בהם להקב"ה ושכינת עוזו. ולפיכך נקראו תפילין של ראש קדושה חמורה, ותפילין של יד קדושה קלה, והשח ביניהם כמקצץ בנטיעות, אף כי אין מעכבות זו את זו, אין ייחוד שלם עד שיניח שתיהם. ונכתב ידכה מלא רמז לספירה החמשית הנרמזת בזרוע השמאלית הנקראת יד כהה, מלשון "ולא כהה בם", רוצה לומר שהיד השמאלית היא מונעת הטובות בדין מן הרשעים. ענין אחר הה"א רומזת לכנסת ישראל היא הה"א השניה של שם בן ארבע אותיות. והיה פירוש הפסוק והיה ה' לאות על ידך. ענין אחר ידכה הם שתי תיבות, יד כה, וכבר פירשתי מלת כה הרומזת לכנסת ישראל כי תפלה של יד רומזת שם. מכל הענינים האלה תוכל לדעת טעם הנחתה בשמאל.

ספר הזוהר והיה לאות על ידך, הא אוקימנא על ידכה דא הוא שמאלא... ולשון תפלה של יד מפרשין כי בעבור שאין לה כח קיום מצד עצמה רק על ידי שפע התפארת הבא לה דרך הצדיק על כן נקראת תפלה מלשון "היאכל תפל מבלי מלח", כאילו אינה פועלת בפני עצמה רק על ידי ברית מלח, ולפיכך מלכות בית דוד נקראת ברית מלח, סימן לדבר ואני תפלה, ועל כן נקרא תפלה עבודה, כאומרם אי זו היא עבודה שהיא בלב, בלב ממש, עבודה ממש כד"א "עובד אדמתו ישבע לחם". והטעם שאין מניחין תפילין בלילה, אף כי תפלה של יד רומזת אליה, גזירה שמא יפיח בהן או הוא כטעם פטור תפלת ערבית שלא יתבוננו לה לבדה. ובשבת ויום טוב אין להניחם כמו שאמרו יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמן אות, מפני שבה"א הרמוזה בתפלת היד ברא העולם והיא מורה על המלאכה ועל המעשה, והטעם הראשון מספיק אף לפטור שבתות וימים טובים, כי השבת לזכור ושמור, והמועדים לשמחה ולששון, ותפלה של יד בית אחת שנאמר אחת היא יונתי תמתי... (בא, ועיין שם עוד)

מנורת המאור:

ואלו השלש מצות, תפילין וציצית ומילה, הן מיישרות להשיג אמתת מציאותו, ואין אדם יכול להשיגו כי אם מצד פעולותיו הבאים ממנו, שהם נחלקים לשלש מעלות זו למעלה מזו. הראשונה, היא נקראת עולם העליון, והוא עולם השכל, שהוא מציאות השכלים הנבדלים. והשניה, היא עולם האמצעי, והוא מציאות הגלגלים עם הכוכבים שבהן. והשלישית, היא נקראת עולם השפל, הכולל מה שתחת גלגל הלבנה. ואלו השלש מצות, תפילין וציצית ומילה, הן מראות להסתכל ולהתבונן בהם לאלו השלשה עולמות.

מצות תפילין לאות מציאות שכלים הנבדלים שבעולם השכל, לפיכך צותה התורה להניחם בראש ובזרוע כנגד המוח והלב שהם משכני השכל. על כן אמר בפרשת יציאת מצרים "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורה ה' בפיך" (שמות י"ג), והתורה היא מעולם השכל והמלאכים... ועל כן מצוה זאת נקראת קדושה, ויש בה פרשיות של עול מלכות שמים, וכלי תשמישיה נקראים כלי תשמישי קדושה. ולפי שרומזת לעולם שאינו נראה לעין, על כן עיקר המצוה, שהיא הכתב, אינה נראית לעין, אלא תשמישיה, שהיא העור, ועל כן היא חוץ מגופו של אדם כמו עולם השכל, אלא רצועותיה שהן נקשרות בה רומז להשגות השכל הנקשרות באדם השלם. וגם אמרו שיהיו מגיעות רצועות הראש עד טבורו, שהוא אמצעות גופו של אדם, לרמוז שהשפעת עולם השכל במצות בוראו באה עד טבור העולם לאפוקי מלבן של אומרים שהשגחת המשגיח מגעת עד גלגל הלבנה ולא יותר. (נר ג כלל ג חלק ה פרק ג)

אברבנאל:

ולא צוה להניח התפילין על היד עצמה ולא על של ימין שלא לעכב העבודה, וכן אם נניחם בין העינים עצמן יעכבו הראיה. וצריך לדעת שהן שתי מצות שאינן מעכבות זו את זו, והם מענין אחד ועם כן אסור לשוח ביניהם. (שמות יג ט)

והקדימה התורה תפילין של יד שהן נגד היד החזקה ושהלב נכבד מהמוח, וציוה בכל ג' אותות לזכר יציאת מצרים ללמד הבנים כדי להמשיך הקבלה מיציאת מצרים המשרישה בלבנו אמונת הידיעה וההשגחה האלקית. (שם שם טז)

רמ"ע מפאנו:

וזה סוד התפילין במקום הלב ומקום המוח, כי כשאבדנו השלמות העצמי הוצרכנו לדוגמתו מבחוץ, ועל זה נאמר שימני כחותם על לבך, בארנוהו במאמר אם כל חי.. (מאמר חקור דין חלק ב פרק טז)

מהר"ל:

והיו לאות על ידך וגו', וכן כתב בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע, למדנו שאלו ארבע פרשיות נכתוב בתפילין, שמפני כי ביציאת מצרים עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות מורים לך כי שם ה' הוא השם המיוחד אשר עושה גדולות ונפלאות השם הזה נקרא עליהם, שמפני שהשם הקדוש נקרא עליהם לכך עשה עמהם נפלאות, לכך יש לכתוב דבר זה בתפילין והיו התפילין מקושרין על האדם להורות כי שם הגדול והקדוש נקרא עליהם, שהרי עשה עמהם נפלאות. והיינו דכתיב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", ואמר ר' אליעזר אלו תפילין שבראש. פירוש כי תפילין מורים לך כי הם מיוחדים לשם המיוחד שהרי בתפילין נזכר יציאת מצרים, שהוציא אותם על ידי נסים, והשם המיוחד דוקא פועל נוראות, ולפיכך ויראו ממך, מפני גבורותיו ונוראותיו. ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, כי תפילין על הזרוע שישראל דבקים בהקב"ה, ולפיכך כתיב בהם וקשרתם.

וזה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש, כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה, ומזה הצד אין יראה כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שמקום שיש חבור אין יראה, אבל תפילין של ראש ששם אין קשור רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם, שנקרא אלקי ישראל ובמה שהוא אלקיהם הוא נבדל מהם. ובזה הצד יש יראה שראוי להיות ירא מן אלקי ישראל אשר לו הגבורה, והבן זה.

ואלו ארבע פרשיות פרשה ראשונה שהוא יתברך הוציא את ישראל כמו שנזכר בפירוש בפרשת קדש. ופרשה שניה שלא תאמר אף על גב שהוא בחר בישראל והוציאם ממצרים זהו מצד החסד והטוב שהטיב הוא יתברך לישראל, ואין זה דבר מוכרח להיות בדין, וכאשר הרג בכורי מצרים בשביל זאת היציאה שהוציא אותם הרי שגם הכרחת הדין והחיוב מצד השי"ת נותן זה, שאם לא כן רק מצד הרחמים ומצד החסד לא היה ראוי שיהרוג בשביל זה בכורי מצרים, ומאחר שבדין הוא יותר קיים נצחי דבר זה, כי דבר שהדין נותן אין השתנות לו.

ואחר כך פרשה שלישית שהוא יתברך נקרא אלקי ישראל ומייחד שמו עליהם, כדכתיב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. פרשה רביעית כי השכינה היא בישראל תמיד ומחמת שהשכינה בישראל מנהיג אותם לטוב אם ישמעו ואם לא ישמעו בהפך זה מנהיג אותם, וזה נזכר בפרשה והיה אם שמוע, ופרשה זאת הוראה גמורה שהשכינה עם ישראל ואינם נמסרים למערכת השמים. וזה ענין ארבע פרשיות שהם בתפילין.

ועוד כאשר תדע כי אלו ארבע פרשיות שהוא יתברך התחלת כל הנמצאים לפיכך אמרה תורה קדש לי כל בכור פטר רחם... וכן כל הדברים שהם ראשית הם קדושים בשביל שהוא יתברך גם כן ראשית הכל... וזה מורה גם כן שמאתו יתברך נמצא הכל, שאם לא כן ולא היה הכל נמצא מאתו חס ושלום היה דבר מה קדמון כקדמותו ולא היה הוא יתברך ראשית הכל... וכמו שמאתו הכל נמצא כך היכולת בידו להפסיד אשר ירצה, לכך היה מפסיד התחלת וראשית מצרים, וזה נזכר בפרשה שניה. וכאשר הוא יתברך מאתו הכל ויוכל להפסיד את הכל כמו כן הוא יתברך מסדר ומאחד הכל, כמו שנזכר בפרשה שלישית שמע ישראל וגו', כי במה שהוא יתברך אחד הוא מאחד ומסדר ומקשר החלקים זה בזה עד שהם אחד קשורים קצתם בקצתם. והנה מאתו סדר מציאות העולם. ופרשה רביעית והיה אם שמוע מורה שהוא יתברך מנהיג הכל, כמו שזכר בפרשה רביעית איך מנהיג אותם אם יעשו טוב והפך גם כן אם יעשו רע חס ושלום. ואלו שתי פרשיות שמע ישראל שמורה שהוא יתברך אחד והוא מאחד כל הנמצאים במה שהוא יתברך אחד, וכמו שהוא מסדר את מציאותם ומאחדם כך מסדר הנהגתם, ובשביל כך אלו שתי פרשיות סתומים ביחד בתפילין...

ואלו ארבע פרשיות הנזכרים בארבע פרשיות כלם הם על ישראל, שהשי"ת התחלת הנמצאים וראשון הוא התחלה לישראל שהם נקראים בני בכורי ישראל, וכל הנמצאים הם נבראו בשביל ישראל, ולפיכך הכה השי"ת התחלת מצרים שהם הבכורים בשביל ישראל כמו שנזכר בפרשה שניה. ומה שהוא יתברך מאחד ומקשר את הנמצאים הוא גם כן על ידי ישראל המקבלים אלקותו ואחדותו, דכתיב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ועל ידי שישראל שהם אחד קשור הנמצאים עד שהם אחד, כי כולם מצורפים לישראל שהם עם אחד בארץ, וכן הנהגת העולם הוא על ידי ישראל, לפי שעל ידי דרישת ישראל והנהגת ישראל מנהיג הכל, וזה ידוע. לכך ראוי ישראל לפאר תפילין של ארבע פרשיות. והבן הדברים האלו מאד מאד.

וצוה להניח אלו פרשיות בראש וביד כי שם ה' נקרא על ישראל, וכאשר תבין דברי אמת תדע כי תפילין של ראש על הנשמה שהתחלת כחה בראש, ותפילין של יד תכלית כח הנשמה והראות פעולתה שהוא בעל חי מתנועע כי התנועה חיות האדם. ולשנים אלו, הראש והזרוע כח התנועה דהיינו התחלת כח התנועה הוא מן המוח, כי התחלת כח התנועה הוא במצח, לכך כאשר ירצה האדם בתנועה מתנועע במוקדם מן הפנים תחלה כי שם כח התנועה, וכמו שכח התנועה במקודם מן הראש כך הזרוע מן האדם מקבל כח התנועה, נמצא כי המוח התחלת כח התנועה והזרוע הוא מקבל כח התנועה, לכך צותה התורה להניח תפילין בראש ובזרוע, להיות שם ה' על הראש ששם התחלת כח התנועה במה שהוא חי, ועל הזרוע כלי מקבל התנועה. אמנם הנחתן ביד שמאל ולא בזרוע ימין כי יד הימין קודם ואחר כך השמאל. ומאחר שיש תפילין על הראש ששם התחלת התנועה אין תפילין על הימין, כי אם בשמאל שהוא סוף וגמר, נמצא כי זרוע שמאל גמר קבלת כח התנועה ושלימות הדבר בגמר שלו, לכך בזרוע שמאל דוקא שם ינתן התפילין שהם שם ה' עד שיהיה שם ה' על התחלת התנועה שהוא החיים ובגמר. ויש ארבע בראש ובית אחד בתפילין של יד, וזה כי כח התנועה שבאדם ראוי יותר להיות עליו שם ה' מן הכלי שמקבל כח התנועה, ולפיכך בתפילין של ראש כל פרשה מחולקת לעצמה, כי החלוק מורה על שמקבל שם ה' בבירור לגמרי, וזהו מורה על קדושה יתירה, אבל הזרוע שהוא כלי המקבל כח התנועה אין ראוי למעלה זאת כמו בראש, ולפיכך הבית הוא אחד כי חלוק הבתים לפי שמקבל הקדושה לגמרי קבול מבורר וניכר, ולכך כל בית ובית מיוחד וניכר בפני עצמו, אבל ביד אף על גב שהוא מקבל שם ה' אין קבלה לשם מבורר כל כך, ולפיכך אין שם חילוק בתים ואין זה קבול גמור, לכך כל הבתים נכללו כאחד, לומר כי שם קבלת שם ה' קבלה בלבד לא בבירור, ולפיכך תפילין של ראש יותר קדושים מתפילין של יד.

ותבין מה שאמרו חכמים המניח תפילין מאריך ימים, וזה מפני כי הנחתן על הראש ועל היד שהוא מקבל כח התנועה שהוא החיים לכך מאריך ימים. והכל לפי הענין מפני שכל דבר הוא ניכר ומבורר על ידי החכמה, ובחכמה מבדיל בין דבר לדבר עד שהוא ניכר ומבורר, ולכך התפילין שמונחים על המוח שהם החכמה והדעת כל בית ובית בפני עצמו, כי הקדושה לשם מבוררת גם כן וניכר, אבל על הזרוע אין שם חלוק בתים מפני שאין הבירור וההכרה רק מצד החכמה ולא בזולת זה, ולכך על הזרוע הם בית אחד ואינם מחולקים.

ועוד דע, כי תפילין של ראש מפני שהם על התחלת כח התנועה והחיות, ובכל התורה בא לשון חיות בלשון רבים ולא יתפרדו לומר לשון יחיד, והטעם כי צריך שיתפשט החיות לכל האברים וכאלו היה החיות רבים, ומזה הטעם עצמו תפילין של ראש בתים מחולקים, כי מן המוח מתפשט החיות ומתהלך לכל הצדדין, והתפילין שמניח לשם גם כן בענין זה יש להם רבוי בתים, והם אחד כמו החיות שהוא אחד, ובכחו הרבוי לכל האברים, כמו שהתבאר, אבל התפילין המונחים על הזרוע והוא הכלי המקבל כח התנועה ואין זה דרך רבוי, לכך תפילין של יד בבית אחד, והבן זה היטב.

ועוד מצד אחר ראוי שיהיו תפילין של ראש מחולקים, כי התפילין של ראש מונחים על מקום מחולק בין ימין לשמאל, לכך התפילין של ראש מחולקים לארבע בתים שנים בימין שנים בשמאל... ובפרשת קדש כתיב ולזכרון בין עיניך ובפרשת והיה כי יביאך כתיב ולטוטפות בין עיניך, והטעם שכתוב בפרשת קדש ולזכרון בין עיניך הוא כמו שכתוב בפרשה זאת זכור את היום הזה אשר יצאתם, כי אצל קדושת הבכור שייך מדת זכירה והבן זה מאד... (גבורות ה' פרק לט)

בפרק קמא דברכות אמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין... ביארו בחכמתם איך ישראל הם ראשון אל השי"ת מחוברים דבקים בו יתברך, ואמרו שהוא מניח תפילין, פירוש זה כי כל שלימות אשר יוצא לזולתו כמו שיאמר שהשי"ת השפיע כל הנמצאים במה שהשלימות ההוא יוצא לזולתו הוא מעלה עליונה ושלימות יתירה מן השלימות אשר אינו יוצא אל זולתו. וזה שאמר הכתוב אל יתהלל החכם בחכמתו וכו', פירוש כי אין ההלול במה שימצא באדם שלימות בעצמו כמו שהוא חכם גבור עשיר, שכל אלו שלימות אינו יוצא לזולתו... לפיכך אמר שהקב"ה מניח תפילין, פירוש מה שיש לו יתברך ההוד והשלימות שיוצא לזולתו מה שהשפיע כל הנמצאים דבר זה נקרא תפילין, שהתפילין מקושרין במניח אינם דבר עצמו. וכמו שהתפילין באדם מורה על מעלה יתירה של אדם שהשי"ת נקרא עליו, כי זהו ענין התפילין כמו שנתבאר. וזהו ענין המעלה היתירה הנוספת על האדם עצמו להיות השי"ת נקרא עליו, ולפיכך התפילין הם נוספים על המניח דבוקים בו, ומעלה יתירה זאת נקראת פאר, כי הוא פאר בודאי, לכך אמר השי"ת מניח תפילין והוא תוספת המעלה במה שהוא משפיע הנמצאים, ודבר זה נקרא הנחת תפילין, לפי שהיא קדושה ומעלה נוספת שהיא יוצאת לזולתו.

ושלימותו יתברך מצד הנמצאים שני דברים, האחד שהוא סדר את הנבראים בחכמה, השני שהוא יתברך פועל אותם כרצונו, ולפיכך אומר שמניח תפילין בראשו כי בראש החכמה והוא הפאר שיש לו יתברך במה שכל הנמצאים מסודרים בחכמתו. והתפילין ביד במה שהוא מפואר בנמצאים מצד הפועל אשר פעל בהם, וזהו מיוחס לזרוע שהוא יתברך פועל, דכתיב אצל פעל השי"ת "ובזרועך הנטויה". אמנם עיקר הפירוש כי כל פאר ראוי לראש שהוא הדבר הנכבד באדם, ולפיכך קרא הכתוב המלבוש שהוא לראש פארי המגבעות, ולפיכך התפארת שיוצא אל זולתו הוא בודאי פאר ראוי שיהיה פאר זה על הראש, ופאר הזה מצד שהוא מפואר בנמצאים שהם שלו, ותפילין של היד מצד שהוא מפואר מפני פעולותיו, ודבר זה מבואר.

ועוד לפי שבהיכלו כלו אומר כבוד, ולא תאמר כי הכבוד חס ושלום אינו כבוד והדור גמור בכל, ולפיכך תפילין בראש ותפילין בזרוע לומר שהכל כבוד כי הראש הוא התחלה ושם מונחים התפילין על הראש, והזרוע הוא תכלית התפשטות שלא תמצא דבר שהוא מתפשט מן האדם כמו הזרוע, כדכתיב ובזרוע נטויה, לכך קאמר שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרוע, שהכל הוא כבוד מן השלימות שיוצא לזולתו יתברך. ואף כי הדברים יותר עמוקים ונפלאים מאד בסתרי החכמה מכל מקום דברים אלו אמיתיים ברורים גם כן למי שמבין, וכמו כן באדם גם כן התפילין בראש ובזרוע שהשם יתברך הוא כבודו ותפארתו בכלו, ולפיכך שם ה' בראש והתפשטות שלו בזרוע. רצה לומר כי כבודו עליו בשלימות בכולו, וכמו שנתבאר לך למעלה בפרשת תפילין, ועוד יש לך לדעת כי התפילין שהם לישראל על הראש ועל הזרוע, הראש ששם השכל שהוא מהות האדם כי עיקר האדם הוא השכל, והזרוע שבו כחו לכן נקרא זרוע על שם הזרוע והכח, וכדכתיב ובזרועך הנטויה, ודבר שהוא כחו הוא עיקר מציאותו כי חזקו וכחו הוא כח מציאותו, כי אשר אין לו כח מציאותו חלש. ומפני כי השם נקרא על ישראל על מהות שלהם ועל מציאותם, לכך התפילין הם על הראש ועל הזרוע. 

ומזה תבין למה התפילין של ראש הם ארבע בתים ותפילין של יד בית אחד, וזה כי המהות יש לו בחינות מחולקים לפי מה שהוא, אבל המציאות הוא אחד, ולפיכך כל הארבע פרשיות בבית אחד, וכן בתפלין דמארי עלמא. ואם כי הוא יתברך מהותו ומציאותו אחד לא כמו שהוא בכל הנמצאים, מכל מקום הם בחינות מחלקים, יש תפילין של ראש ושל זרוע, כי ישראל הם עלולים מן השי"ת מאמתתו וממציאותו ולפיכך יש תפילין של ראש ושל יד...

וקאמר בתפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, פירוש כמו שאמרנו כי שלימותו יוצא לזולתו, מהו השלימות אשר כתיב בתפילין, האף אמנם כי כל הנבראים הם לכבודו יתברך, אין דבר שהוא ראשון אל הכבוד כמו ישראל, ושאר כבוד הם טפלים נמשכים אחר זה, כי אינו מדבר רק בכבוד שהוא הכבוד העליון על כל שהוא ראשון דבק בו יתברך... (שם פרק מד, וראה שם עוד)

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראש הרוגי ביתר... וכל ענין של ביתר עם הנטיעה הזאת להראות הדביקות עם השי"ת שהוא חוזק ותוקף האדם, כי אין העיר גורמת רק החבור והנטיעה עם השי"ת. ולפיכך התפילין הם על המוח ששם שורש החיות וכנגד הלב שגם שם שורש החיות עד שיש להם נטיעה עליונה עם השי"ת. וכאשר הגיע העונש נחרבו, ולכך נמצא בראש הרוגי ביתר דוקא תפילין, כי התפילין ראוי לאנשי ביתר כפי מעלתם ומדריגתם כי הם על המוח ועל ידי התפילין נקרא שם ה' עליו כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ומה שאמר ארבעים סאה קצוצי תפילין הוא דבר עמוק, ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה אשר כל מקוה הוא מים חיים, והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר ה' עליהם יחיו. ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים כי ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך והוא החיים... (נצח ישראל פרק ז)

ויש לפרש עוד כי מה שאמר לא סבר מר בכל עצב יהיה מותר רצה בזה כי האדם הזה אשר הוא חמרי גשמי אין ראוי אליו השמחה כי השמחה שייכת אל הנפש הנבדלת ואין האדם נבדל במעלתו רק הוא חמרי גשמי, ומפני שהוא חמרי גשמי אין ראוי לו השמחה ובעצבות שלו יש לו מותר, והיינו כי כאשר בדעתו שהוא בעל חומר חסר אז השי"ת ממלא חסרונו. ועל זה השיב תפילין מנחנא, כי התפילין הם מורים על שיש לאדם גם כן מדריגות השכל שהוא נבדל ולכך ראוי אל האדם התפילין דבר שיש בו קדושת אלקים, שהרי התפילין הם קדושים, ואם לא כן שיש באדם מדריגת השכל הנבדל לא היה ראוי אל התפילין, ולכך התפילין הם על הראש ששם הנשמה הנבדלת והשכל, וכן התפילין של יד הם נגד הלב ששם הנפש, ולפיכך אמר תפילין מנחנא... כי התפילין אשר הם לאדם הם מצד שיש לאדם הנשמה והשכל ומצד הזה ראוי לו השמחה ודי בזה. (שם פרק כג)

...ונקראו הדיינים פלילים מפני שהוא שופט במחשבתו דבר זה כך הוא, ודבר זה כך הוא, וזהו לשון תפילין גם כן מלשון מחשבה, שהתפילין הם לאות ולזכרון בין עיניו, והזכרון הוא במחשבה, ולכך התפילין הם על הראש ששם המחשבה, שיהיה מחשבתו תמיד כי הוא ית' לו לאלקים, וכן הם כנגד לבו שיהיה לבו אל השי"ת תמיד... (באר הגולה באר ד ד"ה ועתה שמים אור בהיר בשחקים)

בפרק קמא דברכות אמר רב אבין אמר ר' יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין, שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו... ואין זרוע אלא תפילין, שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגו', וקאמר שם בתפילין דמארי עלמא מאי כתיב, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ... והתמיה להם בזה כי למה צריך אל תפילין. ועם שהדברים האלו עמוקים ודברים נראים מכל מקום לדעת כל עמי הארץ עד היכן משלחים ידם, לכך נגלה כמו אצבע ונכסה מה דאפשר.

דע כי במאמר הזה באו להודיע ההפרש שיש בין ישראל לשאר האומות. וראוי לך לדעת כי כל הנבראים נבראו לכבודו ית', וכמו שתקנו חכמים "שהכל ברא לכבודו" ית'. וביאור ענין זה, שהנמצאים כולם הם לכבודו יתברך ויש מהם כבוד אל השי"ת ביותר, ודבר שהוא כבודו נקרא לבוש של הקב"ה, כי הכבוד אצל הזולת ואין שייך כבוד רק אצל אחרים שרואים כבודו, ועל ידי המלבוש הוא נראה אצל אחרים, לכך הכבוד נקרא מלבוש... אמנם הכבוד והפאר שיש לו מן ישראל הוא גם כן תכשיט כבוד אל השי"ת, ואינו כמו הכבוד משאר הנמצאים, רק הפרש יש כי כמו החלוק שיש בין המלבוש ובין התפילין, כי המלבוש הוא כבודו של בעל המלבוש והמלבוש נבדל מבעל המלבוש, אבל התפילין הם כבוד ופאר דבוק בו בעצמו, והם תכשיט שלו, שלכך נקרא טוטפות ולטוטפת בין עיניכם, וכדתניא במסכת שבת לא תצא אשה בטוטפת, ופירשו שם איזו טוטפות אמר ר' אבהו המקפת מאוזן לאוזן, הרי כי הטוטפות הם תכשיט על הראש. ומפני כי ישראל נקראו בניו, ונתבאר למעלה כי זה השם להם לפי שהם נבראים ממנו בעצם ובראשונה, לכך נקראו בני בכורי ישראל כמו שנתבאר למעלה באריכות. ושאר הנבראים טפלים אל הבריאה הזאת, כמו שאמרו ז"ל בשביל ישראל נברא העולם, ולכך במה שהוא יתברך עילה אל ישראל בראשונה ויש דביקות העטרה אל אשר הוא עלול ממנו בעצם ובראשונה, כי אין עילה בלא עלול, ולפיכך מצטרפים אליו ישראל בלי פירוד כלל, ובלי ריוח בין הדבקים, ולפיכך הכבוד הוא מישראל, אשר הם עלולים ממנו בעצם ובראשונה מצטרפים אליו לגמרי, ולא כן הכבוד שהוא משאר הנמצאים עם שכלם הם כבודו, מה שהם עלולים ממנו, וכל אשר הוא עלול מן השי"ת הוא כבודו ית', מכל מקום אינם נבראים בעצם ובראשונה מאתו, ואין כאן דביקות גמור אליו יתברך, ולכך הכבוד הזה נקרא מלבוש שאין המלבוש אף שהוא כבוד של הלובש אין הכבוד הזה דבוק בו אבל הכבוד מישראל במה שהם עלולים ממנו בעצם ובראשונה אין כאן פירוד כלל, ולפיכך הכבוד הזה שהוא מישראל שהם עלולים בעצם נקרא תפילין שהם תכשיט כבוד דבוק בבעל התפילין...

וענין התפילין האלו שהם על הראש ועל הזרוע כי מצד ב' דברים הכבוד אל השי"ת מן ישראל, האחד מצד מהות האומה בעצמה, כי מהות שלהם ביותר משובח, שהם עם אחד וכל התוארים שהם תוארים משובחים לישראל ומצד תפארת מהותם הם כבוד אל השי"ת, והוא התפילין דמארי עלמא, הב' מצד שהוציא אותם אל פועל המציאות כי המהות ענין בפני עצמו, ולפיכך מצד מהותם אשר יש להם מהות משובח ומפואר יש כבוד אל השי"ת אל חכמת הפועל לכך יש מישראל פאר וכבוד לחכמת השי"ת, וכן מצד כחו וגבורתו אשר הוציא אותם אל הפעל... ולפיכך יש כאן כבוד מישראל מצד מהות שלהם שמורה על חכמתו יתברך שסדר מהות שלהם בשלימות, וזה שאמר שיש לו תפילין של ראש, ויש לו יתברך תפילין על היד, לפי שיש מישראל פאר ממציאות ישראל בפועל על אשר המציא אותם לפועל, וזהו על הזרוע, כי הזרוע בו הוא כח ממציא לפעל...

ויש בתפילין של ראש ד' בתים מפני כי התפילין של ראש מורים על המהות ויש לו בחינות מחולקות כמו שיש בכל פרשה דבר מיוחד, מי כעמך ישראל או הניסה והם בחינות מחולקות, וכל בחינה ובחינה מיוחדת אבל המציאות בפעל הוא דבר אחד ואינו מחולק, ולכך התפילין של יד המורים אשר המציאם לפעל והמציאה בפעל הוא דבר אחר, והרי דבר ברור כי המהות יש בו בחינות מחולקות, ושם המציאות בפעל יכלול הכל בשוה מבלי שיש חילוק מצד המציאות שנופל על הכל בשוה, ולפיכך תפילין של ראש הם מחולקות ושל יד הם ד' פרשיות בבית אחד כי אף על גב שהמהות מחולק שם המציאות יכלול הכל מבלי חילוק כלל... (שם)

וכדי שתדע ענין התפילין האלו והם הכבוד שיש לו מן הנמצאים, דע כי התפילין אשר המצוה הזאת נתן השי"ת לישראל הוא מפני שיש בישראל מעלה מיוחדת מצד שהוא ית' שמו נקרא עליהם, והוא ית' יחיד באלקותו, כמו שכתוב בתפילין שמע ישראל וגו', והוא כל יכול כדכתיב יציאת מצרים בתפילין המורה על יכלתו, ושלימות מעלת הקב"ה הוא תפארת לבנים, כדכתיב עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, שהבנים מתפארים במעלת אבותם ונקראו פאר, כי ראוי שיהיו ישראל מתפארים ומרוממים במעלת וברוממות השי"ת. והתפילין הם על האדם על הראש, כי הראש שבו השכל וזה מורה על המהות כי המהות הוא שכלי ועל היד המורה על המציאות בפועל, כי היד מורה על כח הפועל, ומצד אלו שני דברים שם ה' נקרא עליהם, הן על מהות שלהם שהוא משובח בתכלית השבח, לכך נקרא שם ה' עליהם הן על המציאות בפעל נקרא שם ה'. ועוד במה שהתפארת הזה שהוא מצד השי"ת נוסף על האדם מה שהשי"ת הוא מתיחס אל ישראל, כמו היחוס שיש לאב אל הבן. ודבר זה תוספת כבוד על ישראל, ולפיכך נזכר בתפילין גדולת ורוממות הקב"ה, ודבר זה קשור על ישראל שהדבר הזה הוא תוספת כבוד ומעלה על ישראל.

אמנם מה שהתפילין הם על הראש, דבר זה כי הכבוד הזה הוא תוספת כבוד לפי שהוא מצד השי"ת, לא מצד האדם עצמו, וראוי שיהיה כבוד זה שהוא תוספת על הראש, שדבר זה נקרא תוספת וכמו שהראש הוא בתכלית הגובה כך הזרוע הוא תכלית פישוט האדם, וכדכתיב ובזרוע נטויה, שאין מתפשט יותר מן הזרוע ואילו קנה היד בכל תשמישי האדם מקרב קנה היד אליו אבל הזרוע היא נטויה לעולם, וכמו שהראש הוא תכלית הגובה כך הזרוע הוא תכלית התפשטות. ושני דברים אלו הדבר שהוא מונח עליו הוא תוספת, לפיכך התפילין אשר הם מורים כי שם ה' נקרא עליו, ודבר זה הוא פאר נוסף על האדם ראוי שיהיה מונח על מקומות אלו דוקא.

ויש עוד טעם לזה בסוד המצוה הזאת שראוי שיהיה הכבוד בכולו, רצה לומר שיהיה כולו כבוד, וכאשר הפאר הזה על האדם בראש ובזרוע, אז האדם כולו כבוד, כי הראש מפני שהוא הראש הוא התחלה והזרוע הוא תכלית וסוף במה שסוף התפשטות האדם הוא בזרוע, כמו שהתבאר למעלה, וכאשר הפאר הזה הוא על ראשו והוא גם כן על זרועו, אז הכבוד מן התחלה עד תכלית, ואז האדם כולו כבוד ומפואר בזה, כי שם ה' נקרא עליו, וזה ענין מצות תפילין של ישראל שהם על הראש ועל הזרוע... (שם)

דאמר ר' יוחנן כתפילין כך מנעלין, מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל. מה שמדמה מנעלין לתפילין, מה ענין אלו שני דברים ביחד, אבל הטעם הוא, כי התפילין הם על האדם ואינם כמו מלבוש שמכסה בו גופו, אבל התפילין הם עליו קשורים באדם, וכן המנעלים אינם דומים למלבושים רק הם קשורים באדם. והתפילין הם על האדם כמו כתב ופאר, והמנעלים הם הפך זה קשורים באדם באבר השפל, דהיינו למטה מן הרגל, כמו שהתפילין הם פאר וכתר... וזה שאמר מה תפילין בשמאל לפי שהשמאל קרוב אל האדם ביותר... (חידושי אגדות שבת סא א)

בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית... פירוש מצות ציצית באה על הגוף שיהיה גופו תחת עבודת השי"ת, ואלו תפילין של ראש שיהיה נשמתו תחת עבודת השי"ת, עד שגופו ונשמתו משועבדים אל השי"ת, כי הציצית מלבוש גופו, והתפילין מונחין על המוח ששם הנשמה. ועוד הכתוב רוצה לומר שהאדם יש לו לעשות תמיד שיהיה שם ה' נקרא עליו בכל מעשיו, כי התפילין הם הדבוק שהאדם מתדבק בו יתברך, שהרי תפילין קשורין עליו תמיד, וכן מצות ציצית היא המצוה שבבגדו שמתכסה בו שיהיה האדם דבק בו יתברך בכל, שהבגד שהוא שייך גם כן לאדם יהיה של מצוה, וזה האדם דבק בבוראו כאשר על ראשו תפילין וציצית בבגדו, ושהם דברים השייכים אל האדם ובזה האדם דבק בו יתברך... (שם קנג א)

הראהו קשר של תפילין, דע כי משה אמר הראיני נא את כבודך, הכבוד הזה הוא מדריגתו ומעלתו ית', וכבר ידעת כי שם התפילין הם פאר וכבוד ויקר, שכך נקרא בפסוק "פארך חבוש עליך", וכן נקראו יקר, כמו שדרשו ז"ל במסכת מגילה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" זה תפילין, ואין חלוק בין כבוד ויקר. ולכך כאשר אמר לו הראיני נא את כבודך, השיב לו הקב"ה לא תוכל לראות את פני, פירוש פנים הוא הכרת אמיתת כבודו ית' שבו נבדל מזולתו, והוא עצם כבודו, אבל אחורים הוא נקרא קשר תפילין, פירוש כבודו ית', אבל אין זה אמיתת הכבוד, כמו שהאחור אין בו הכרה אמיתית רק ההכרה האמיתית היא בפנים. והכבוד שאין אמיתת הכבוד נקרא קשר תפילין, לפי שהקשר הוא אחורי הפנים... לפי שהכבוד כל שהיא יתואר שהיא קשר בבעל הכבוד אין הכבוד כל כך כמו שהכבוד יתואר שאינה קשורה בו לפי גודל הכבוד מתפשט כבודו בזולתו... (גור אריה שמות לג כט)

ענין תפילין חיוב מצות עשה של תפילין הוא להניח בראשו ובזרוע כל היום וכך היו עושין חכמי התלמוד, וכשנכנסו לסעודות קבע חלצו והניחו על השלחן עד זמן ברכה, וחזרו והניחו. ונתבטל משום שתפילין צריכין גוף נקי. אך ראיתי בני עליה גם בזמן הזה שמלובשין בתפילין כל היום. וכתב ר"ח בשער הקדושה ואם אי אפשר לאדם ללובשם בתוך היום מפני חשש נקיות גופו לפחות בשעת התפילה ראוי ללובשם, כי בשעת התפילה ראוי להתפלל בנקיות הגוף... ולכן ראוי שכל תפילה תהיה בעטיפת ציצית ותפילין חוץ מתפילת ערבית, וכבר נתפשט המנהג בארץ ישראל ללבוש תפילין אפילו בתפילת מנחה, וכן ראוי לנהוג, וכן נוהגין תפוצת ישראל בכל מלכות ישמעאל, על כן צריך ליזהר בזה.

כתב אבא מרי ז"ל בעמק הברכה סימן ט"ו וטוב ליקח מים לרחוץ מקום הנחת תפילין קודם הנחתן, לפי שהן דבר שבקדושה צריך אתה לקדש את עצמך, וכבר ידעת אמרם ז"ל תפילין צריכין גוף נקי וכו'...

ומיד אחר קשירת תפילין של יד על זרוע יניח תפילין של ראש קודם גמר כריכת הרצועה על זרועו, ואחר כך משלים הכריכות סביב לזרוע, והטעם כתב א"ח סימן כ"ה. ואנחנו יושבי ארץ ישראל וכן היושבים בכל מלכות ישמעאל הנמשכים אחרי קבלת הזוהר נוהגין להניח תפילין של יד מיושב כמבואר בזוהר ובשאר מקובלים, שתפילין של יד נגד מלכות שעליה נאמר ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, בסוד אשה היושבת תחת בעלה. ותפילין של ראש מעומד מפני כבודו של מלך, שהוא כמשל עולם הזכר, על כן כורכין רצועות סביב הזרוע שבעה כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה מאת המלך. ועל פי זה נתפשט המנהג בארצות האלה לעשות הכריכות של רצועות תכף אחר הנחת של יד על הקיבורת קודם הנחת של ראש, על כן לא ישים רצועה של יד על התיתורא של יד כלל, מאחר שמסובב הרצועה ז' פעמים על הזרוע...

ואגב מבואר שהרצועה שאנו כורכין באצבע היא טבעת הקידושין שהזכר נותן לה, ומכאן היה אומר מורי ע"ה שאין ראויה לכרוך הרצועה על האצבע עד שיניח תפילין של ראש שהוא סוד הזכר, שאם עדיין לא בא הזכר קידושין מהיכן. וכן מנהג רוב ישראל... (מסכת חולין, וראה ועיין שם עוד)

רמח"ל:

אך ענין התפילין הוא יותר גדול מן הציצית הרבה, והוא כי נתן הבורא ית' לישראל שיהיו ממשיכים עליהם המשך ממש מקדושתו ית' ויתעטרו בו, באופן שכל בחינותיהם הנפשיות והגופיות יתיחסו תחת האור הגדול הזה ויתוקנו בו תקון גדול, והוא מה שאמר הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" וגו', ותלה ענין זה במצוה זו בכל הלכותיה ופרטותיה.

ואמנם שני אברים ראשיים נמצאים באדם, ובהם הנשמה מתגברת תגבורת גדול, והם המוח והלב, וצוה הבורא ית' שימשך האור הזה אל המוח תחלה על ידי תפלה של ראש, ויתוקן בו המוח והנשמה שבו, ויתפשט אחר כך על הלב על ידי תפלה של יד שכנגדו, ויתוקן גם הוא בו ועל ידי זה נמצא האדם כלו בכל בחינותיו נכלל תחת המשך הקדושה הזאת ומתעטר בה, ומתקדש קדושה רבה. ואמנם פרטי ענינים שונים נמצאים בתנאי המצוה בכל חלקיהם כלם, ענינים מצטרכים להשלמת התקון הנרצה בכל חלקיו, כפי מחלקות בחינותיו של האדם.

והנה נצטוינו להתעטר בעיטור זה כל הימים חוץ מימי הקדש, שהם עצמם אות לישראל, ומצדם מתעטרים ישראל בעיטוריהם בלי השתדלות אחר, מה שאין כן שאר הימים שאי אפשר להשיג העיטורים אלא בהשתדלות הזה, וגם אחר ההשתדלות עצמו אין מעלת העיטור המושג בו כמעלת העיטור הנמשך מאליו בימי הקודש, אלא פחות ממנו הרבה. אמנם הדברים כלם בכל גבוליהם משוערים מן החכמה העליונה כפי מה שהוא היותר נאות. (דרך ה' חלק ד פרק ו ה)

ונחזור לענין התפילין שכתוב בהם והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך, כי הנה כבר שמעת הקשר שבין העינים והלב, כי בעשיית העינים בסוד ש"ס כנ"ל אז הכבוד של הל"ב נאמר בו וכבודי לאחר לא אתן, והנה ע"כ התפילין עצמן שהם האור של העינים יורדין עד כנגד הלב ועושין שם תפילין של יד, ובאמת הם תפילין דראש לרחל כנודע, והנה תבין ענין בחוזק יד הוציאנו וגו', כי בהיות התפילין מאירים אז נאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, וזה כי בהיות התפילין ממשיכין האור אל העינים כראוי יפקחו העינים ויאירו ואז אין שטן ואין פגע רע, אבל בשעה שאין העינים נפקחים שהוא חסרון הארת התפלין גובר השטן, ונקרא שהקב"ה כביכול ישן בסוד עורה למה תישן, והוא בעבוד סיתום העינים... והנה מגיע הדבר בגלוי במצח ובעינים ובהעלם בלב כי הוא פנימי, אבל גם הוא מקבל התיקון מן התפילין כנ"ל, ולכן נאמר והיה לך לאות על ידכה לך לאות ולא לאחרים לאות, כי איננו דבר מתגלה כמו התפילין שבראש, והיד שהיא הגבורה נתקנת באור זה של התפילין המאיר שם ואז יש בה כח להושיע ישראל, ובסוד זה יצאו ישראל ממצרים, וזהו כי בחוזק יד, שהוא סוד החוזק וההתגברות של הגבורה שנעשה בהארת התפילין ובכח זה יצאו מן הגלות. וזה סוד ידכה יד כהה, כי הגבורה הוא סוד כהה, בסוד ותכהין עיניו מראות, והוא מפני התאחז בה עשו, ובס"ז היה הגלות חושך, אך בהתעורר האור של מ"ה והוא סוד התיקון בסוד התפילין ומגיע למטה עד זאת היד זהו נקרא חוזק יד, ובתיקון זה יצאו ישראל ממצרים כנ"ל.

והנה כן תראה שלילה לאו זמן תפילין כי אז הוא סוד השינה, ואז צריך הסתלקות האור מן העינים, ותראה שגם האבל פטור מן התפילין וכן ט' באב, כי הכל המה בסוד חשכת העינים, ובסוד המיתה הבאה מן השבירה... ותדע שהתפילין נקראים פאר, והוא ממש ענין התיקון הזה שאמרנו, כי הנה כתיב לתת להם פאר תחת אפר, והוא כי זמן הגלות להיותו זמן האבל לא יש כח התפלין ועל כן יש האפר במקום התפילין,והם ה"ג מנצפ"ך שעולין פ"ר... (אדיר במרום דף פח)

כלי יקר:

והיה לאות על ידכה, ארז"ל יד כהה להורות שהנחת תפילין ביד שמאל, וטעמו של דבר כי השכל והחומר הם כצרות זו לזו, כשזה קם זה נופל, וכאשר יענו את החומר כי ירבה הכח השכלי. וטעם עינוי מצרים הוא כדי להביא את חומר ישראל בכור הברזל, ועל ידי זה יתקומם ויתגבר השכל, ויעידו על זה זקנים עם נערים, כי בעוד היות האדם נער ובער וכח חומרו בתקפו אז כח שכלו חלש, וכאשר יבא בימים וכח חומרו הלוך וחסור יתגבר שכלו, ולפיכך האומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה לא בעבור החכמה שאל על אלה, שהרי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה נגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה, ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל שם היד כהה. וכשהוא אומר כאן והיה לאות על ידכה כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב. ואמר בשל ראש שיהיו בין עיניך, כי עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה נינהו, על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאות השי"ת ויכלתו ועל ידי זה ישובו מאון.

דבר אחר לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכח יגבר איש כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה' עשתה זאת המחזיק בידו... ועל כן צוה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כח ליד כהה זו, זה שאמר "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים", היינו יד ה' הימנית החזקה אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם, ובה הוציאנו ה', ובהיות פניו כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה, ולהורות נתן בלבם שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם כי אם בעזר השי"ת.

ומה שנאמר והיה לך לאות על ידך, ובשל ראש לא הזכיר לך, לפי שהם אות גם לאחרים, שנאמר (דברים כ"ח) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", ואמר מר אלו תפילין שבראש. ומה שמניחין של יד תחילה ואחר כך של הראש ובהסרתן מסירים של ראש תחלה, לפי ששלשה סרסורי עבירה הן, העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים, ואם כן בשל יד הרוב כי שם הלב והיד, ועל כן המקום ההוא צריך שמירה מן החטא ביותר מבשל ראש, על כן יקדים לתקן המקום ההוא... (שמות יג טז)

אור החיים:

והיה לאות על ידכה - רז"ל אמרו ידכה יד כהה שהיא יד שמאל. וצריך לדעת מדוע לא בחר ה' ביד ימין לעשות בו המצוה כי הוא המשובח. ורבותינו אמרו להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת, אלא שנראה לי לתת טוב טעם כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שאמר כי בחוזק יד. כי יש לך לדעת כי האדון ב"ה יש במדותיו ב' בחינות, האחד תקרא יד הגדולה, והאחד תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא הצד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו. והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זכרון ביד כהה שלנו שהוא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד, ונכון. והגם שמצינו שאמר בהרבה פעמים יד הגדולה זו הסכמת מדת הרחמים למדת הדין, אבל עיקר המשפט יד החזקה יתכנה. (שם)

הגר"א:

והיה לך לאות על ידך, פעם אחת שאל הגאון רבינו חיים מואלאזין זצוק"ל את רבינו הגר"א ז"ל אם להניח תפילין דרבינו תם, והשיב שאין צריך, וא"ל בצחות לשונו בשלמא אתם אינכם רוצים לילך ד' אמות בלא תפילין על כן אינכם רוצים להניח תפילין דר"ת כדי שלא יתבטל מתפילין של רש"י ז"ל, אבל אני מה בכך אם אניח של רבינו תם כדי לצאת כל הדיעות, והשיב אם תצטרך לצאת כל הדעות תניח כ"ד זוג תפילין. נפק דק ואשכח, היינו שיש דעה שלישית של רבינו בחיי שסובר כרבינו תם, אך שר"ת מתחיל להניח הפרשיות בתוך הבתים מימין והוא מתחיל משמאל לימין הרי ג' זוג, ועוד יש מחלוקת בין הפוסקים אם הפרשיות יהיו עומדים או מונחים, הרי ששה זוג, עוד יש מחלוקת הפוסקים אם לכתוב במקום שער או במקום בשר הרי י"ב זוג, ועוד יש מחלוקת בפתוחות וסתומות הרי כ"ד זוג. (דברי אליהו בא, וראה שם עוד ס"ד ספקי שיטות)

תניא:

...וגם יתבונן איך שאור אין סוף ב"ה הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין הוא רצון העליון הוא מלובש באותיות וחכמת התורה או בציצית ותפילין אלו, ובקריאתו או בלבישותו הוא ממשיך אורו ית' עליו, דהיינו על חלק א-לוה ממעל שבתוך גופו ליכלל וליבטל באורו יתברך, ודרך פרט בתפילין ליבטל וליכלל בחינת חכמתו ובינתו שבנפשו האלקית בבחינת חכמתו ובינתו של א"ס ב"ה המלובשות דרך פרט בפרשת קדש והיה כי יביאך, דהיינו שלא להשתמש בחכמתו ובינתו שבנפשו בלתי לה' לבדו, וכן ליבטל ולכלול בחינת הדעת שבנפשו הכולל חו"ג שהן יראה ואהבה שבלבו בבחינת דעת העליון הכולל חו"ג המלובש בפרשת שמע והיה אם שמוע, והיינו כמו שכתוב בש"ע לשעבד הלב והמוח וכו'... (ליקוטי אמרים מא)

רוח חיים:

הגה"ה, שמעתי מאדמו"ר נותן טעם לשבח על אשר התפלה של ראש מפורדת לארבעה בתים והתפלה של יד מחוברת יחד, והטעם כי בראש יש ד' חושים, ראיה שמיעה ריח דיבור, וכולן מפורדות, אזנים לשמוע עינים לראות הלשון מדבר האף מריח. וכן בו ית"ש יש בחינות אלו, בסוד ספירות עליונות, וכן בגוף האדם יש ד' חושים כמאחז"ל (ברכות ס"א) לב מבין כליות יועצות טחול שוחק וחוש המישוש, אמנם כולן בחיבור אחד הן מבחוץ וכן בחינותה הללו בסוד הספירות, ומצינו בכתוב (דברים י"א) עיני ה', וכן (ישעיה ה') באזני ה' צב-אות... וכן רבים, הכל בסוד ספירות העליונות, והכתוב הוא כדי לסבר את האוזן על דרך משל ודמיון... לכן בשל ראש מופרדים נגד הד' חושים המפורדים, ובתפלה של יד מחוברים נגד הד' חושים אשר בתוך הגוף והמה בחטיבה אחת, וכל אחד מטהר חוש אחד. ואמרז"ל הני תפלין דמרי עלמא מה כתיב בהו, כי ממשיך שפע ברכות מספירות העליונות. (אבות ב א)

הכתב והקבלה:

ולטטפות - יש מפרשים אותו תכשיט וקשוט, פארך חבוש עליך מתורגם טוטפתך, וכן אמר ברעיא מהימנא, תפלין פארא שפירו ועל דבר זה איקרון טוטפות, כד"א ישראל אשר בך אתפאר. וגלתה התורה בזה תועלת הנפשי שימשך לאדם מתפלה של יד והיה לאות על ידך, ירצה שיהיה לאדם אות וסימן על ידו להורות בו היותו עבד מלכו של עולם, ובתפלה של ראש יורה גודל אהבתו ודבקותו בה', עד שיתקשט לעיני כל ויתפאר היותו עבד לאלקי עולם. ויש מפרשים טטפות הבטה וראיה, כבארמי "ועיניו מטייפין", על שם וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך זו תפילין, ומזה "הטף אל דרום" (יחזקאל כ"א)... שענינם מראה וחזון הנבואה. ולי נראה דמלת טטפות נרדף למלת אות והוראה אחת לשתיהן, אות הוא מענין "יאותו לנו האנשים" (בראשית ל"ד) ענינו התרצות, ותרגם יאותו יטפסו... והוא עצמו מלת טטפות בהתחלפות סמ"ך הארמי לתי"ו בעברי כפי הנהוג, והמכוון במלת לאות ולטטפות ענין רצוי הנפש לקבל עליה כל הצויים הנאמרים בפרשיות אלה. בהנחתם על יד נגד הלב יתרצה לשעבד תאות ומחשבות לבו ולהנהיגם כמצות רצונו ית', ובהנחתם על הראש נגד המוח יהיה לטטפות ולרצוי נפשי לשעבד הנשמה שבמוחו עם כל כחותיה לעבודתו ית'. ולדרך הלשון להכפיל הפ"א והלמ"ד עצמו או הפ"א והעיי"ן להורות על המשך הפעל ההוא על השנותו והתמדת חזרת פעולתו, כמו מטלטלך מגזרת ויטילו את הכלים... (שמות יג טו)

...ומזה נבא לכלל דעת ולהבין למה לא קבעו מסדרי הברכות אות הברכה על מצוה זו בלישנא דקרא על מצות טוטפות, ובחרו בלשון תפילין. וכבר נאמרו פירושים שונים על שם תפילין, זה יאמר שהוא לשון ויכוח ופלילים ושרשו פלל, וזה יאמר שהוא לשון חבור משרש תפל, והיותר נראה שהוא מלשון פלא, שענינו הפרשה והבדלה, כמו "כי הפלה ה' חסיד לו", ולפי זה אין בשם תפלין הלמ"ד דגושה, וחירי"ק הפ"א תנועה גדולה. ובכונה תקנו נוסח הברכה בלשון תפלין לשון הפרשה והבדלה, כדי שבאמירת הברכה נקבל עלינו התכלית המכוון בהנחתו להיותנו פרושים ומובדלים ממחשבות הרעות וממעשים המגונים ולא נסור אחרי עינינו ואחר יצר מחשבות לבבינו... (דברים ו ח)

מלבי"ם:

והיה לך לאות ולטוטפות - כבר התבאר בכל מקום שבאו שני דברים בסדר אחד הסדר מעכב תמיד... כי צריך להקדים תפילין של יד שמורה הכנעת התאות וכבישת היצר קודם לתפילין של ראש שמורה על המחשבה והעיון, כי כן סדר מלחמת היצר לכבוש את האויב הפנימי ואחר כך ישא למרום עיניו אל קדוש ישראל... (שמות יג ט, וראה שם עוד)

...ובאו מילה ותפילין על ג' חלקי הנפש, והנפש הצומחת שממנה התאוה הבשרית נגדה בא אות המילה, ותפילין של יד נגד הלב לשעבד כחות נפש החיונית, ותפילין של ראש על המוח לשעבד העיון והמחשבה שהם כחות נפש המשכלת... (במדבר טו מ)

רש"ר הירש:

והיה לך לאות - בדומה לעיל י"ב י"ג "והיה הדם לכם לאות" שם היה הדם לכם לאות, ביטוי למסירותנו ולמסירות בתינו לייעוד שקיבלנו עלינו, וגם כאן תהיה עובדת הגאולה מגולמת באות, מוטבעת ונתונה על ידינו ותבטא הן הודאתנו בעובדה זו, והן נכנותנו הנובעת מכן להעמיד את ידנו לרשות ה' קוננו. מסקנה ראשונה מגאולתנו היא היות ידנו קנויה לה', לנו לא היתה יד בגאולה זו, רק יד ה' היתה חזקה בשבילנו, רק הודות ליד זו זכינו מחדש ביד שלנו, שבמצרים לא היתה ברשותנו, אולם בתנאי זה חזרה אלינו, כיד שנשתמש בה עם שיחרורה בידי ה', לעבודתו.

קבלת חז"ל מלמדת שיש להניח אות זה לא על היד, אלא על השריר השולט בכל אבר היד. מסקנה זו היתה מתקבלת ממילא, היות ואות שקושרים ליד וחייבים לשאתו תמיד, מפריע לפעולת היד, גם ההקבלה לאות שעל הראש תוכיח זאת, מקומו של זה נקבע על ידי הביטוי "בין עיניך", שפירושו מקום הפדחת, בו מקבל העין הוראות פעולה ממרכז המחשבות, מה להלן (תפילין של ראש) בגובה שבראש, אף כאן (תפילין של יד) בגובה שביד (מנחות ל"ז ב'). סיבה נוספת למיקום בגובה שביד ניתנה שם ברוח "הצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו') והיה לך לאות, לך לאות ולא לאחרים לאות. מכאן שיש לשאתן במקום שרגיל להיות מכוסה. (שמות יג ט)

ולא שתו איש עדיו עליו - עולה על הדעת השערה נועזת, יש רק דבר אחד, שעליו נאמר לנו שהוא בבחינת תכשיט לאומה הישראלית, הוא נקרא טוטפת, דהיינו תכשיט למצח, וגם סתם פאר, ואדם מוריד אותו מעליו לאות אבל. שמא יש לחשוב כאן על העדי הזה היחיד, שהוא בבחינת תכשיט לאומה הישראלית? הם קבלו את התפילין מיד עם יציאת מצרים... יקשט כל איש ואיש את ידו ואת ראשו למען תעודה זו, תעודה אשר תתפרש בפרטי תוכנה רק בחורב, וכאן בחורב נוכחו לדעת כי אינם ראויים לתעודה זו שניתנה להם בשעת יציאת מצרים. היש דבר טבעי יותר מהרגשתם, שבהיותם מתאבלים על חוסר בשילותם הרוחנית והמוסרית, אינם ראויים להניח את התפלין על ידם ועל ראשם?... (שם לג ז)

...קבוצת קדש והיה כי יביאך מציגה בפנינו את עובדת יציאת מצרים ואת המסקנה הנובעת מכך לענין היותנו קנויים לה' לבדו, כי ה' מנהיג את גורלנו. שתי הבחינות של הנהגתו נתגלו לנו בשעת הגאולה והן מפורשות בפרשיות אלה, קדש מורה שה' מציל, והיה כי יביאך מורה שה' שופט. קבוצת שמע והיה אם שמוע מציגה את עובדת מתן תורה ואת המסקנה הנובעת מכך לתפקיד חיינו. שמע - הכניעה לה' על ידי חיים המוקדשים ללימוד מצותיו ולקיומן, והיה אם שמוע תכלית שלומנו, לטוב ולמוטב, במילוי התפקיד הזה של החיים. נראה ברור שהיחס שבין קדש לבין שמע דומה ליחס שבין והיה כי יביאך לבין והיה אם שמוע. קדש מורה על היותנו קנויים לה', ואילו והיה אם שמע מפרש את משמעותו של דבר זה לפעילותנו בחיים. והיה כי יביאך מורה שה' מנהיג את עולמו במשפט, ואילו והיה אם שמוע מפרש את משמעותו של דבר זה לעתידנו שלנו.

לייעוד זה, הנובע מיציאת מצרים ומן התורה, יבנה כל אחד בית להגשמתו, והבית הזה יהיה מרובע, כי האדם הפועל בחירות מוסרית הוא הבונה את ביתו לתורה, והבית הזה, שאנחנו בונים לתורה בפעילותנו יעמוד על גבי תיתורא, הבסיס שלו יהיה על הארץ, כי לא בניגוד לארציות, אלא על הארץ ובכל הכחות הארציים מבקשת התורה להתגשם. ולבסיס זה תהא מעברתא, כי אנחנו בני האדם נדרשים לשאת את התורה. הבית שאנחנו בונים לתורה איננו מחוצה לנו, בנפרד מאישיותנו, אלא הוא מבקש להתאמת בנו ובתוכנו, אנחנו בעצמנו חייבים להיות מקדש לה'...

הבית של תפילין של יד הוא אחד ואיננו מתחלק לתאים, וארבע הפרשיות על ייעוד חיינו מונחות שם במדור אחד וכתובות על קלף אחד. כנגד זה הבית של תפילין של ראש כולל ארבעה מדורים וכל אחת מארבע הפרשיות מונחת שם בתא מיוחד. המניע למעשינו הוא אחיד במהותו, אך המחשבה השוקלת והקולטת תעריך את יסודותיו הרעיוניים זה אחר זה וזה בצד זה...

לאחת מהשיני"ם האלה עוד נוספת יו"ד על בסיס השי"ן, וכך נוצרת שי"ן של ארבעה ראשים, ונמצא ששתי אותיות מצטרפות כאן לאחרת, שין, שהיא אות הכח והעוצמה והמעשים, ויו"ד, שהיא אות היסוד לכל הוויה (היה), שתי אלה כאחת ההווייה האינטנסיבית והכח האקסטנסיבי מתחברות ל"יש" ול"שי", כי ה' הוא ה"יש" הנמצא האמיתי בה"א הידיעה, והוא העליון המוחלט, ואנחנו מביאים לו שי כביטוי של הודאה. אחרים מתייחסים אליו רק במורא, ואילו אנחנו מביאים לו בתפילין שי כביטוי של הודאה, ואנחנו חשים בעצמנו הווייה מההוויתו, כח מכוחו, "כל סביביו יובילו שי למורא" (תהלים ע"ו).

אמיתות התפילין מניחות את היסוד לכל הווייתנו ורצונותינו, ובקשרנו אותן לראשנו ולידנו הרי אנחנו מטילין את עולן על רוחנו ההוגה ועל כוחנו המבצע, כביכול, אנחנו קושרים את רוחנו ואת ידנו לחובות הנובעות מהן. במשמעות זו אנו מניחין אותן על קידמת הראש ששם משכן המחשבה, תוך שאנחנו מאחדים את קבוצות יציאת מצרים ואת קבוצות התורה משמאל ומימין, אנחנו קושרים אותן בקשר של קיימא ומהדקים אותן למשכן הזכרון שבאחורי הראש, ומשם הן גולשות כלפי מטה, ימינה אל הגופניות החושנית ושמאלה אל הרצון המוסרי הנעלה יותר. ועל ידי כך אנחנו מבטאים שכל ישותנו הגופנית והמוסרית אחוזה גם היא בקשר ההקדשה של הראש ההוגה והחושב.

האמיתויות שנתפסו ונשתמרו ברוח מאצילות קדושה על כל ישותנו האנושית, והן הן האמיתות המונחות על לבנו והמשפיעות מן הלב על כל מעשי ידינו. הן קושרות את כח עשייתנו המבצעת לעבודת החיים המוטלת עלינו. עבודה המוקשת לאמת האלוקית ולרצון האלקי, ודבר זה בא לידי ביטוי בתפילין של יד הקשורות לזרוע.

אמיתות התפלין שבראש הן אמיתות היהדות שכל יהודי מודה בהן בגלוי, שהרי ייעודו ההיסטורי הוא לייצג אותן בעולם ולשאת אותן בעולם, ועליהן נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (להלן כ"ח)...

אולם כמניע המנחה את מעשינו הן מצויות רק בתודעת לבנו, איש יהודי איננו מדבר על עקרונותיו ואיננו מתפאר בם, מעשיו מוכיחים על דיעותיו, אך העיקרון שלו, מקור החיים של מעשיו, הוא מקדש החבוי בסתר לבו, ולו דומיה תהילה. התפילין של יד מונחות לו במקום מכוסה, ועליהן נאמר "והיה לך לאות על ידך", לך לאות ולא לאחרים לאות... (דברים ו ח, וראה שם עוד)

העמק דבר:

למען תהיה תורת - תועלת של הנחת תפלין לאותו הענין הוא כדי שיהא תורת ה' בפיך, דתפילין הוא מעין תורה, וכמו שהתורה ועיונה מדרכתו לאדם להיות נאמן לאלקיו, כך תפילין עושה מעין זה לכל אדם מישראל, ומכאן תניא במכילתא שכל העוסק בתורה פטור מתפילין, וכבר כתבו הראשונים דלא שיהא חס ושלום פטור ממצות עשה זו, אלא תכלית המצוה וטעמה אינו נצרך למי שעמל בתורה, ומכל מקום גם הוא חייב במצוה הקבועה לכל אדם.

כי ביד חזקה הוציאך - שלא תתפלא למה הצריכנו הקב"ה כל כך מצות ותחבולות לבטחון ואמונה בהשגחתו ית' על זה נותן טעם משום שהנך רואה ויודע שדבר זה אינו מתקבל ברצון לפניך עד שבעל כרחך היינו על ידי מכת הדבר שהוא ביד החזקה הוציאך ה', והיינו משם שלא היו נוחים לקבל על עצמם השגחתו ית'... ובדבר שקשה על האדם לקבל נדרש הרבה פעולות להשריש הדבר בלב שמכל מקום כך הוא. (שמות יג ט)

והיה לאות - עתה ביאר הכלי זיין של ישראל שהוא חוזק יד שיש לכל אחד מישראל, ואמר שהתפילין כמו שיש בהם כח התורה לשעבד הלב והמוח למלכות שמים, ככה יש בהם מעין כח התורה, שהוא חרבם של ישראל להגן מכל צרה כאשר כבר ידעו מזה על פי שאמר משה בביאור "אלקי אברהם", וכמו שכתבנו כבר, אבל זה אינו אלא ביחידים הראויים לעמל תורה ועתה כשבא לקיום כלל האומה נתן מצות תפילין שהוא מעין זכות עמל תורה, ובאו שתי מצות תפילין של יד ושל ראש, כמו תורה שבכתב ושבעל פה, תורה שבכתב כולה שמותיו של הקב"ה והזוכה לעמוד עליהם מתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, כך הנושא תפילין של ראש נאמר בו וראו כל עמי הארץ וגו', כדאיתא פרק הרואה נ"ז ר"א אומר אלו תפילין שבראש. וכמו תורה שבעל פה שבחה הוא שיהא חמוקי ירכיך בסתר, כדאיתא במסכת מועד קטן, כך תפילין של יד הוא מכוסה... ולפי זה הטעם הא דציותה תורה להקדים תפילין של יד לשל ראש, משום דתחלה יש לשעבד הלב ואחר כך המוח, היינו תחלה הרצון ואחר כך השכל...

אבל באה פרשה שניה וביאר הכתוב שהתפילין יש להם כח התורה במקצת לענין מלחמה והגנה שבא על ידי שני כחות, התורה שבכתב ושבעל פה, משום הכי כתיב בתפילין של ראש לטוטפות, דמשמעו תכשיט, והיינו כמו תורה שבכתב דכתיב ביה וראו כל עמי הארץ וגו', הכי נמי נאמר בתפילין של ראש, ותפילין של יד הוא כמו כח תורה שבעל פה, ולפי זה הטעם הקדים תפילין של יד לשל ראש, משום דכמו החרב שאין התיק לתכשיט אלא בזמן שהסייף מונח בו, מה שאינו כן תכלית הסייף אפילו בלי תיק תכליתו שוה אלא שאין לו תפארת לנושאיו כשהוא בלי תיק, כך תכלית תורה שבכתב אינו אלא בזמן שמאמינים בתורה שבעל פה, ויודעים ממנו אם מעט אם הרבה, אבל בלא זאת אינו מועיל כלל, מה שאינו כן תכלית תורה שבעל פה אפילו אינו מביט בתורה שבכתב מועיל הרבה למלחמתן של ישראל, אלא שאינו לתפארת. משום הכי ציותה התורה להקדים תפילין של יד לשל ראש, ללמדנו דעת דאי אפשר לתורה שבכתב בלי תורה שבעל פה כלל...

ותדע עוד דלפי טעם הזכרון והשתעבדות היה ראוי גם לאטר יד להניח תפילין של יד על שמאל דכל אדם כדי שיהא מונח נגד לבו, ובא הטעם השני והכריע טעם הראשון, והדעת נותנת על זה שכך ראוי להיות, שהרי הידיעה שהתפילין הוא חרב לה' ולישראל הוא בעצמו מביא השתעבדות למלכות שמים, שהרי אפילו חרב הגשמי שביד הגבור אינה מסוגלת לשמרו כל כך מכל פגע ואסון אם לא כשהיא באה מכח המלוכה, ואם כן מוכרח הוא גם כן לזכור השתעבדות למלכות, וכל שכן חרב הרוחני שאינו בא אלא מכח עבודת מלכות שמים ית', הדבר מובן אשר בלי השתעבדות לעול מלכות שמים אין התפילין אלא מזכיר עון להתפש בם חס ושלום. ולא נדרש לכתוב בתורה שהתפילין בא לזכירה מיוחדת בלב ובמוח אלא בשעה שהאדם מישראל שפוי מכל צרה ואינו נדרש לשום הכנה, ואז מכל מקום בא כח התפילין להזכירו שממשלת קונו ומשרתו עליו... (שם שם טז)

משך חכמה:

אהי-ה - יעוין מה שכתבתי בפרשת ברכה ששם אהי-ה שתי פעמים כ"א הן כנגד כ"א שמות שבתפילין של יד וכן הם בתפילין של ראש, ובצירופן יש מ"ב הוא השם הנורא שהיודעו אימתו מוטלת על הבריות, וכל זמן שבין עיניך יהיו שתים ותפילין דמארי עלמא שכתוב בהן אהבת ישראל ומעלתו אם הכבוד השי"ת הוא בגלוי ומקויים "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", וזה תפילין שבראש, שאז שם מ"ב בשלמות, אבל כשההשגחה היא בהסתרת פנים אז נתגלה רק תפילין של יד שאינו נראה לרבים כמו שכתוב והיה לך לאות ולא לאחרים לאות, ואז הוא בבחינת "שמוני בניך כחולדה הדרה בעקרי בתים", וזה אמר אה-יה אשר אהי-ה זה שמי בהנהגה הנסיית, שאז וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ובשעה שאין בגלוי אז רק אהיה שלחני וגו', שאין נראית רק תפילין של יד. (שמות ג יד)

והיה לאות על ידך - אות נאמר על ענין האמנתו להבא, כמו מה האות, וזכרון הוא על העבר, כי בידיעת עקרי הדת ואשר הושגו לקדמונינו הוא זכרון על עקרי הדעות שהשיגו על ידי יציאת מצרים בהשגחה ובייחס עמנו בפרט ובשכר ועונש, ולרפיון יד האומה לבלי התיאש מן התקוה העתידה כי הראשונות לא מזכירו, כי יוסיף ה' לגאול עמו הוא ענין יציאת מצרים, שהוציאם בהיותם בתכלית השפלות במצב הגשמי והעדר מעלות החכמה והרוחני, ובכל זאת שמר בריתו וגאלם גוי מקרב גוי, וזה אות כי לא ישכח ה' עמו ויביאם לתכלית מועיל לעת קץ, וזה והיה לאות על ידכה יד כהה, רוצה לומר כשתתמוטט ידן של ישראל שיקוו אל הנועד על ידי נביאיו, ולזכרון בין עיניך הוא בעלות על הרעיון התבוננות וההתפלספות לתור להרהר על אמיתיות המקובלות, אז אותן ענינים אשר לא היו בדמיון והיו בפרסום גדול יהיו לזכרון, כי הקבלה אמיתית ולזה בא אכילת פסח לזכרון... (שמות יג ט, וראה שם עוד)

מוהר"ן:

כי צריך כל אדם לפשפש את עצמו בכל עת אם הוא דבוק בהשי"ת, והסימן של דביקות הוא תפילין, כי תפילין הם סימן על הדביקות. ואי אפשר לבא לבחינת תפילין אלא שיעלה את הדיבור ויתקנהו, כי הדיבור שהוא רוח פיו של הקב"ה שהוא בחינת מלכות פה הוא בחינת ים, שכל הנחלים הולכים לתוכו... (לח א וב, ועיין שם עוד)

וציצית ותפילין הם בחינת גדלת מאד, כי תפילין הם בחינת הגדלת השכל הנ"ל, (כי תפילין הם בחינת מוחין כידוע, היינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השי"ת בכל יום כנ"ל)... (נד ג)

...על כן על ידי המגינים הנ"ל שמכניעין תאוה זו, על כן הם עושין על ידי זה בחינת תפילין, מוחין כנ"ל, כי הם מעלין ליחות הגוף מבחינת החתים בשרו, ועושין מזה מוחין בחינת תפילין, כי תפילין הם התנוצצות המוחין, ועל כן נקראו התפילין יקר, כשרז"ל (מגילה ט"ז ב') ויקר אלו תפילין, כי התפילין נעשין על ידי תיקון תאוות ניאוף, שהיא בחינת אשת איש נפש יקרה תצוד כנ"ל, ועל כן נקראין התפילין פאר כי נעשין על ידי תיקון הגאוה וההתפארות שמביאין הגרים כנ"ל, וזה בחינת (שמות ג') "ומשה היה רועה", משה הוא הדעת בחינת מוחין תפילין, הוא רועה דקדושה היפך רועה זונות, וזה בחינת שבעה רועין דקדושה, בחינת משה היה רועה, בחינת תפילין שי"ן של ג' ראשים שי"ן של ד' ראשים, שהם בחינת שבעה רועים הנ"ל, וזה בחינת ש-די של תפילין, זה בחינת הצמצום שצריך כל אחד ואחד לצמצם את מוחו ושכלו שלא להניח את המוח לצאת חוץ לגבול שיש לו... (תנינא ה ז)

שפת אמת:

במדרש אחד באחד יגשו וכו'... ובאמת כל השבטים היו הכנה לדורות עבור בני ישראל שיוכלו לחבר הכל אל השורש על ידי אלה הי"ב עמודים שכל שבט הוא דרך וצינור מיוחד כמו שכתבנו במקום אחר, וזהו גם כן רמז הי"ב תפירות שבתפילין שנמצא בקדמונים שרומז אל י"ב שבטים, והיינו שהם חתרו דרכים לתפור ולחבר התחתונים לעליונים... (ויגש תרמ"ז)

הרב המגיד ז"ל כתב על מה שאין מניחין תפילין בש"ק כי הרשב"ם פירש לטוטפות וכו' כפשוטו כמו כתבם על לוח לבך לזכור את אחדותו ית' ויציאת מצרים תמיד, אך בחול אינו יכול לבוא לזכירה זו אם לא על ידי מצוה גשמית, אבל בשבת קודש יכולין בלא זה לקיים מצוה זו. כי באמת זאת עיקר מצות תפילין לקשר החכמה והמוח אל הגוף, כמו שכתוב לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו וכו', וכתיב "למען תהיה תורת ה' בפיך" וכו', כי ידוע שכל הפנימיות רוחו של אדם מתאסף אל הפה, והבל זה כולל כל האדם, וזה עצמו היה ביציאת מצרים שהיה מקודם הדיבור בגלות, ועל ידי יציאת מצרים היו יכולין להביא המחשבה והחכמה אל הדיבור... ובשבת מתעוררת יציאת מצרים כמו שאומרים זכר ליציאת מצרים, ובחול צריכין לעורר הגאולה על ידי מצות התורה במעשה גשמי... (בא תרל"ה)

בפסוק והיה לאות על ידך וגו' כי על ידי המצות האלה שנקראו אותות ניתקן גוף האדם ויכול להאיר בו אור הפנימי שבאדם שהוא חלק כל איש ישראל בתורה... כי עיקר ההסתר בעולם הזה הוא הזמן, שכל ימי המעשה הם התלבשות הארה עליונה בימים התחתונים, אבל שבת הוא עצמו אות ואין בו הסתר... אכן עיקר הפירוש על בני ישראל עצמם כמו שכתוב לך לאות, כי הגוף מלבוש להנשמה, ועל ידי אותות אלו מחלישין כח הגוף והנשמה מאירה, לכן אמרו חכמים בחידותם הקורא קריאת שמע בלא תפילין כמעיד עדות שקר, כי בני ישראל מעידין בכל יום על הבורא ית' כמו שכתוב אתם עדי, וצריך להיות עדות ברור בלי התערבות עניני עולם הזה המבלבלים לאדם, לכן אינו יכול לברר עדות זה בלי מצות תפילין, והוי כמעיד עדות שקרא, וזה שאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך", שיהיה עדות אמת... אבל בשבתות וימים טובים מתרוממין נפשות בני ישראל הם עצמם אות ממש, כמאמר כנסת ישראל יהיה בן זוגך, והיינו הארת נשמה יתרה... (שם תר"מ)

במצות תפילין כתיב לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' ובמצוה זו כתוב קשירה, אם כן הוא התקשרות המעשים לבטלם להקב"ה ועל ידי זה זוכין לתורה, ואיתא בזהר הקדש פרשה זו דבמצרים קישר פרעה את העבדים שלא יוכלו לצאת לחירות. וקשר רשעים אינו מתקיים, אכן כאשר הקב"ה קירב אותנו להיות לו לעבדים, נתן בנו מצות הללו שנוכל לקשר על ידם הכחות והמחשבות אליו ית', וזהו מצות קשירה בתפילין ובציצית, ועל ידי הקשירה להיות תחת עול מלכותו זוכין לתורתו, וכתוב "תהיה תורת ה'" לשון הויה חדשה, כשבני ישראל מתוקנים כראוי מתחדש התורה ממש בפיהם של ישראל, ועל ידי שמבטלין עצמם להתקשר אליו ית' ונעשין בני חורין משיעבוד הסט"א יכולין להתדבק בעבודת ה'... ובימי המעשה התיקון על ידי התפילין שמקשרין המעשים אליו ית', ובשבת קדש שיש ביטול כל המעשים לגמרי זוכין לתורה בלי מצות תפילין, דביטול כל המעשה הוא יותר מדרגה מקשירת המעשים. והענין שבפנימיות בני ישראל יש נשמות טהורות וקדושות, רק שהמלבוש צריך תיקון על ידי המצות, ובשעת התפילין ובשבת יכולין לעורר הפנימיות והשפעת הנשמה יתירה שבאה בשבת, ובחול בשעת התפילין יכולין גם כן לעורר הארה מזה... (שם תרמ"ה)

בענין מצוה הראשונה שנצטוו בני ישראל... והם בחינת תפילין של יד ליישר הלב, ועל זה מבקשין ודבק לבנו במצותיך, ותפילין של ראש הוא בחינת והאר עינינו בתורתך, ועל ב' אלו כתיב עבדי אתה וגו' אשר בך אתפאר הוא תפילין של ראש... שתפילין של יד הם ליישר הלב, ואז זוכין להארת תפילין של ראש. ובודאי פרשיות אלו שציונו השי"ת לקשר ביד ובראש הם אותיות ושמות השייכים לנפשות בני ישראל, רק שאינם יכולים להיות נגלים בגוף, צריכין להתדבק בהם בכח אלה המצות... וזה שאמרו חז"ל המניח תפילין כקורא בתורה, דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, פירוש התגלות הארת האותיות בנפש ישראל הוא ממש כקורא בתורה, וגם דרשו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין, ונראה כי התפילין הם מתקנים נפשות בני ישראל להיות מוכנים לתורה, כמו שכתוב למען תהיה תורת ה' וגו', דאיתא התקן עצמך ללמוד תורה... (שם תרמ"ח)

במצות תפילין לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, תורת ה' בפיך, הם שלשה תיקונים במעשה דיבור ומחשבה, שנתן לנו הקב"ה מצות איך לתקן מדות ומעשים להבדילם מהבלי עולם ולקשרם בתורת ה', ובתפילין עצמם יש בחינת בתים וד' פרשיות וכ"א אזכרות כידוע שהם ג' שמות אהי-ה והוי"ה ואדנות, והבתים הם במעשה, וכתיבת הפרשיות כתיבה כדיבור, והשמות הם במחשבה, ובכח זו המצוה יכולים לתקן מעשה דיבור ומחשבה, והם בחינות נפש רוח נשמה. ואמרו חז"ל הוקשה התורה כולה לתפילין, כדכתיב למען תהיה תורת ה' וכו', ועל זה כתיב אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, ואין עוז אלא תורה, ואין עוז אלא תפילין כידוע, והם מסילות בלבבם, כמו שאומרים לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו, פירוש התורה נעלמה מעין כל חי, אבל הקב"ה נתן לנו מצות לסייע לנו למצא על ידיהן דרכים ומסילות בלב להתקרב אל התורה, ועל ידי התפילין יכולין להתחזק ולדבוק בתורה, ובודאי אלה הפרשיות דכתוב בהם "אנכי מצוך היום", "מצוה אתכם היום" מתחדשין ממש בכל יום, אבל האדם צריך להכין עצמו לקבל אלה הדברים. ועל זה כתיב ושמרת את החוקה, פירוש החקיקות ורשימות שהקב"ה חקק באיש ישראל, וזו החקיקה צריכין לשמור בכל יום, מימים ימימה, ואלה הפרשיות צריכין לקיים בכל יום במעשה התפילין, ובדיבור ומחשבה בקריאת שמע, והתפילין נקראים אות זה עצמו בני ישראל יכולין לקבל אלה ההארות המתחדשין בכל יום כאשר חכמים הגידו תפילין צריכין גוף נקי, ובני ישראל שנתן לנו הקב"ה מצוה זו בודאי להם גוף נקי, ובאמת כפי מה שאדם מטהר עצמו להיות נקי כך מאירין בו האותיות האלה... ובאמת המצוה בעצמה מתקנת נפש האדם להיות מוכן לזה... שעל ידי התפילין חל שם שמים על האדם, ומתגלה בו צלם הפנימי. ובאמת בקבלת התורה נגלה זה הציור ועל ידי החטא נסתר מהם, אכן על ידי התפילין נשלם זה הצלם ונעשה עד אמת על הבורא ית'... ואיתא בגמרא פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין, והוא כמו שאמרנו שעל ידי התפילין נשלם גופן של בני ישראל... (שם תרנ"א)

בפסוק והיה לאות וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך וגו'. פירוש על ידי יציאת מצרים נתעלה בני ישראל לצאת מן הטבע להיות כלים לזה להתדבק בהקב"ה... ולכן על ידי התפילין שמתעורר בהם גאולת מצרים יכולין להתדבק בו ית' ולהיות תורת ה' בפיך. ואמרו חז"ל הוקשה כל התורה לתפילין, שעל ידי יציאת מצרים זוכין לתורה, ואין היקש למחצה, ויש 'למען' בתורה שהוא לשון נפעל, כמו "למען אשר יצוה", פירוש שעל ידי תורת ה' בפיך זוכין להארת התפילין... שעל ידי התפילין זוכין לאור תורה, ועל ידי התורה זוכין להארת התפילין. (שם תרנ"ד)

בענין מצות תפילין למען תהיה תורת ה' בפיך... והנה פרשיות אלו שבתפילין הם נגד חמשה חומשי תורה, ד' פרשיות בשל ראש, ושל יד כמו משנה תורה שכולל כל הספרים שמקודם, והוא חיבה יתירה שנתן לנו הקב"ה להיות כל איש ישראל ספר תורה בחיקו, והוא באמת שטר חירות... (שם תרנ"ו)

בפסוק והיה לך לאות וגו', כי גלות מצרים היה הכנה למתן תורה שהוא מהג' מתנות שזוכין על ידי יסורים, אכן בזכירת יציאת מצרים יכולין לבא לתורה בלי יסורים, וכמו כן בשבת קדש שהוא זכר ליציאת מצרים הוא יום מנוחה שזוכין לתורה בלי יסורים, ולכן אין צריך תפילין בשבת קדש, ובאמת נטע וחקק הקב"ה אותיות התורה בנפשות בני ישראל, אך שצריכין להוציא אלה האותיות מכח אל הפועל להיות תורת ה' בפיך, ולזה מסייע מצות תפילין ושבת, וכפי יגיעת האדם בכל יום לשמור ולהשתוקק בכל יום להוציא אלה הרשימות מכח אל הפועל... אז רוח ה' דובר בו... והוא כשנעשה באמת רשימה באדם על ידי העדות לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, הרמז שיעשו הדברים רשימה ואות בנפש האדם, ולזה רמזו חז"ל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כמעיד עדות שקר בעצמו, פירוש תפילין אות ופילול, וכשאין הדברים עושין בו רושם אינו עדות אמת, כי אין העדות בפה בלבד, רק להיות אתם עדי בעצם הנפשות, ומצות תפילין ושבת מסייעין לזה כנ"ל... (שם תרנ"ז)

בפסוק והיה לאות על ידך ולזכרון וכו' אחז"ל המניח תפילין כעוסק בתורה, והתפילין שהם זכר ליציאת מצרים מביאין חירות לאדם, דאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה, וכן המניח תפילין, ובאמת עיקר החירות בהתעוררות כח הנשמה באדם ועל ידי התורה מאיר הנשמה באדם, וכמו כן על ידי התפילין... וכיון שעל ידי התפילין מאירין נפש רוח נשמה באדם, שזה רמז הבתים ופרשיות ושמות שבהם בחינת נפש רוח נשמה, אז יכולין לומר ה' אלקינו ה' אחד... (שם תרס"ג)

ונקראו בני ישראל צבאות ה'... אבל עתה האמת נעדרת והיא עלמא דשיקרא ולכן בני ישראל צריכין סיוע לעדות זה להעיד על הבורא ית"ש, ולכן נתן לנו הקב"ה מצות תפילין ביד ובראש לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו והמוח שבראש, כדי שנוכל להעיד עדות אמת... (שם תרס"ד)

במדרש עלית למרום וגו'... ויתכן לפרש שהוא מצות התפילין שהם בתים מיוחדים להיות שורה הקדושה בתוכם, והשמות שבפרשות התפילין הם מושכין קדושה לאדם כדאיתא בזוהר הקדש פרשת חיי שרה ועשו לי מקדש ושכנתי הוא רזא דתפילין, ובאמת רשימות אלו הם נרשמים בפנימיות נפשות בני ישראל, כמו שכתוב שימני כחותם, אך על ידי התפילין מצא מין את מינו, ולכן בשבת קדש איתא שהם בעצמם אות ואין צריך לתפילין, שבשבת קודש יש התגלות הארת קבלת התורה מעין מה שהיה לבני ישראל קודם החטא... (תרומה תרמ"ח)

וכמו כן שבת יש בו מעין הלוחות הראשונות... ובימי המעשה שולט השכחה ולכן צריכין לתפילין לזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך, שיהיה בהם הויה שלא לשכוח התורה, ועל זה רמזו שהוקשה כל התורה לתפילין, שמצות תפילין מסייע להיות התורה שלומד דבר של קיימא, ובשבת אין צריך תפילין הוא עצמו אות של זכירה... (תשא תרנ"ז)

ובמדרש יסובבנהו בדגלים... וכמו כן יש מזה בכל יום בחינת ציצית ותפילין, נרננה בישועתך הרמז על תפילין שמביא שמחה כמו שאמרו בגמרא תפילין קמנחנא, שהוא השגת הדעת במוח האדם... (במדבר תרמ"ג)

בפרשת נזירות כל ימי נזרו קדוש הוא... וגם מצות תפילין כל יום איתא בזוהר הקדש שמתגלה ציור האדם על ידי התפילין, ובמדרש הדעת מתחלק בד' מקומות, עיין שם, ורמז לד' פרשיות שבתפילין שהוא התפשטות הדעת בד' מקומות, ודרשו חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש, ותפילין של יד הוא ביטול הגוף, שעל ידי זה יכול להתגלות כח הנשמה כמו בנזיר על ידי הפרישה... (נשא תרמ"ז)

לפרשת ציצית... ורמז התפילין שורש הקדושה שזכינו לכנוס לשערי קדושה, והוא תקון הנשמה שגאלנו הקב"ה משערי טומאה והכניסנו לשערי קדושה, ועל ב' אלו כתיב ישלח עזרך מקודש הקדושה בחינת תפילין ומציון יסעדך בחינת המצות שהציצית רומז עליהם... (שלח תרנ"ג)

בענין מלחמות מדין, שדרשו חז"ל שניך כעדר הקצובות, שכולם מתאימות שלא הקדימו תפילין של ראש לשל יד... ועתה התחיל התורה בבחינת התעוררות התחתונים, וב' אלו הם התפילין של יד ושל ראש, של יד הוא לחבר התחתונים לעליונים, ועל ידי הקשירה לשעבד הכח והלב אליו ית' זוכין אחר כך להארה הבאה מלמעלה, והוא בחינת תפילין של ראש שדרשו חז"ל שם ה' נקרא עליך זה תפילין שבראש, וכן כתוב וקשרתם וגו' והיו לטוטפות, משמע כי תפילין של ראש הוא הארה הבאה מלמעלה... (מטות תרמ"ו)

בפסוק אחרי הכותו וגו', כבר כתבנו בשם מו"ז ז"ל כי קודם איבוד אותן הרשעים לא היה יכול לפרש אלה הדברים, וביאר עוד דקליפת סיחון מלך חשבון הוא מחשבות הרעות היפוך בחינת תפילין של ראש, ועוג באדרעי היפך תפילין של יד לשעבד הכח והלב אליו ית'. ונראה שכמו בפרט כל אדם אחר והיה וגו' לאות על ידך וגו' בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך, שצריכין מקודם לקשור היד והמוח, ובודאי יש במקום הזה עיכובים שעל זה נתן לנו הקב"ה סיוע במצות התפילין, כמו כן בכלל לא היה יכול להתגלות באור התורה שבעל פה עד שהכה משה רע"ה אלה הקליפות... (דברים תרמ"ו)

בפרשת היראה... אך מי מכסה אור הגנוז בנפשות בני ישראל על זה כתיב ומלתם וגו' ערלת וגו', ועל זה ניתן כל המצות לעורר על ידן זה האור הגנוז, והקב"ה נתן לנו מצות תפילין של יד נגד הלב למול ערלת הלב להתגלות פנימיות הלב, ותפילין של ראש להסיר הקישוי עורף שמכסה האור של הנשמה שבראש. ופירוש לא תקשו עוד, כי מה שניתן בטבע להיות עורף מול פנים כמו כן להיות ב' לבבות הוא במדה שיכול הטוב לגבור על הרע, אך שלא יוסיף על כל פנים האדם להקשות עורף בתוספות... (עקב תרמ"ז)

 

שם משמואל:

ויש לומר עוד שלעומת כל אלה יש בכל איש פרטי בכל יום ציצית קריאת שמע ותפילין ותפלה. ציצית לעומת הקליפה המושכת לגילוי עריות, כבש"ס מנחות מ"ד באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו. קריאת שמע היא יחוד השי"ת לעומת הקליפה המושכת לע"ז, תפילין שבראש ושבזרוע שהן חיבור העליונים והתחתונים כבזהר הקדש והוא ידוע למבינים, והוא היפוך שפיכות דמים, ועל כן מצינו ענין תפילין רק ביעקב שבמקלות היה מכוון סוד התפילין כבזהר הקדש, כי הוא דוגמתו, ובשבת דאין מניחין תפילין יש דוגמתן שבת דהוא יעקב, וממוצא הדברים שבכל ג' אלה מסלקין שלש הקליפות הטמאות ובאין לעומתן בקדושה... (וירא תרע"ד)

ויש לומר דזהו ענין שני האותות שצריכים להיות באדם מישראל, היינו אות ברית מילה ואות תפילין, שאות תפילין הוא השראת הענין האלקי למטה, שתפילין הן קדושה, וכענין אמרם ז"ל (גיטין ס"ח) שמא דמארך עלך. ואמרו ז"ל (ברכות ו') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש, ובזוהר הקדוש שהוא דוגמת בית המקדש, הרי שאות תפילין הוא דיבוק העליונים בתחתונים ממעלה למטה, אות ברית מילה הוא הדיבוק של האדם למעלה אחרי שהוסרה ממנו הערלה המושכתו למטה לבאר שחת... (תולדות תרע"ה)

במדרש רבה כמה בארות חפר אבינו יצחק בבאר שבע... אך תפילין הן אור אלקי מלך אסור ברהטים בד' בתי דתפלי, ובזוהר הקדש שתפילין הן דוגמת בית המקדש שהיה מלא את כבוד ה'. ויש לומר דציצית ותפילין שבזהר הקדש מקבילים לדגלים ותורה, שדגלי מדבר לא מצינו להם אחר שנכנסו ישראל לארץ, וכבר אמרנו הטעם שכל ענינם היה מחמת עברם במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון מושב החיצונים בגין לכתתא ראשייהו כבזהר הקדש, על כן היו נצרכים להטיל אימה ופחד על הכחות החיצונים... וארבעה הדגלים לארבע רוחות העולם ענין אחד להם לד' ציציות, וחמשה ספרי תורה ותפילין נמי ענין אחד להם שתורה היא מושכת אור אלקי לתוך האדם, ובש"ס קידושין (ל"ה) הוקשה כל התורה לתפילין, כמו שכתוב למען תהיה תורת ה' בפיך, אם כן דברי המדרש והזוהר מותאמים, אלא שבזהר הקדש חשב שניהם כאחד ציצית ותפילין, ובמדרש הדבר שנוי במחלוקת, זה אומר דגלים וזה אומר תורה... (שם תרע"ו)

וכן יש לומר נמי בהא דאמרו ז"ל ויקר אלו תפילין, וכן הוא אומר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש. והדברים צריכין פירוש, כי בפשיטות אינו מובן מה ראיה היא זו שיקר אלו תפלין, כי ויקר פירושו כבוד ולא מורא, אך יש לומר דידוע שהכחות החיצונים רודפים להשתאב בגוף האדם, ותפילין שבראש מטילים אימה ופחד על כחות החיצונים ומתרחקים, וזהו פירושו של וראו כל עמי הארץ וגו', דהיינו כחות החיצונים, ובאמת שכמו שהם ברוחניות כן שונאי ישראל בגשמיות... וכשנחלשו אלו נחלשו אלו, כמאמר הכתוב (ישעיה כ"ד) "יפקוד ה' על צבא המרום במרום, (ואחר כך) ועל מלכי האדמה על האדמה". והנה מובן שפחד התפילין על כחות החיצונים אינו יראת העונש אלא יראת הכבוד, על כן שפיר הביא מקרא זה לראיה שיקר שהוא לשון פאר וכבוד הוא התפילין שבראש.

והנה מניעת התאחדות ישראל בנפש היא מפאת כחות החיצונים, וכמו שאיתא בספרים הקדושים פירוש שנאת חינם שהסט"א נקרא חנם, והיינו שנאה הבאה מכח הסט"א שנדחקין לתוך כלל ישראל ונקראה חנם. ועל כן מחמת תפילין של ראש המרחיקין את הכחות החיצונים מתוך כלל ישראל, מסלקת שנאת חנם... ועל כן כשהתפילין מבריחין את כח החיצונים שוב מתאחדין ומתאגדין כל ישראל כאיש אחד חברים, וענין אחד הוא עם מילה, אלא שזה בגוף וזה בנפש, ושני אלה הם היפוך "מפוזר", שפירושו איש מאחיו הן הגוף והן בנפש כנ"ל... (פורים תרע"ז)

וראית את אחורי ופני לא יראו, פירש"י הראהו קשר של תפילין.וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דתפילין הוא לשון מחשבה, כמו שכתוב "ראה פניך לא פללתי" (בראשית מ"ח), וקשר של תפילין הוא התקשרות המחשבה בהקב"ה, וכידוע מענין תפילין שאסורין בהיסח הדעת, ועל כן משה רע"ה שהיתה לו דביקות תמידית בהשי"ת קשר של קיימא זכה לראות קשר של תפילין של מעלה.

ובדרכו ז"ל יש לפרש עוד באופן אחר, דהנה בש"ס ברכות ו' הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו, א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו'... הנה מפורש דכמו דתפילין דידן הן אות וזכרון יחודו ומצותיו ית"ש, כן לעומתם למעלה מלמשכיל תפילין דמארי עלמא הן אות וזכרון למעלה את מעלת ואחדות ישראל ושהם עלולים ראשונים מהשי"ת דבקים בו ובתורתו בלי אמצעי, על כן כתיב בהו "ולתתך עליון" וגו'.

וענין קשר של תפילין דידן שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהוא התקשרות המחשבה בהשי"ת בלי הסרה, וכענין תפילין שאסורין בהיסח הדעת, יש להוסיף בזה דברים, כי אותיות קשר להיפוך מאותיות שקר, וידוע שכל דבר שאינו מתקיים נקרא שקר... והיפוך משקר הוא דבר שיש לו קיום נצח, בלתי משתנה, וכמו שכתוב בקריאת שמע ואהבת וגו' ובכל מאדך, וברש"י בכל מדה ומדה שמודד לך... ועל דרך זה יובן למעלה למשכיל ענין קשר של תפילין דמרי עלמא, שמורה על קיום דביקות השי"ת בעמו ישראל בלי שום הסרה יהיה איך שיהיה... כי החטא במקרה, והמקרה לא יתמיד וסוף כל סוף ישובו כל ישראל אחד מהם לא נעדר לאור באור החיים, כי ישראל הם משורשים בהשי"ת, וזה נקרא קשר של תפילין דמרי עלמא, ובאמת ששורש נכבד זה הוא רחוק מהשגת בשר ודם ושכל אנושי, אך משה רע"ה בשביל שהפקיר את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו עבור ישראל... ועל כן זכה להשיג את שורש הנכבד זה, וזהו וראית את אחורי, כבתרגום ותחזי ית דבתרי, היינו שורש ישראל שהם עלולים מהשי"ת בלי אמצעי, וזהו נקרא קשר של תפילין. (תשא תרע"ט)

והנה בתקוני הזהר הנ"ל דאות תפילין הוא נגד היו"ד שבשם אד', היינו דתפילין של יד שנאמר בהן וקשרתם לאות, ושהאות הוא מה שהאדם מקושר לעולם העליון, על כן פועל במעשיו גם כן בעולם העליון הן לטוב והן למוטב, באמצעות הקישורין, ויובן לפי זה מה דשבת לאו זמן תפילין, דתפילין מורין שהאדם כמו שהוא למטה מקושר למעלה, וממילא בשבת שנשמתו שבה לשרשה והוא בעצמו עודנו שם, וזה הוא יותר ויותר ממה שמורין התפילין שהוא למטה ורק נקשר למעלה, ובאשר הוא בעצמו שמה בודאי פעולתו יותר פועלת בעליונים באשר הוא בלתי אמצעי. וכעין זה שמעתי מפי כ"ק אבי האדמו"ר הטעם דשבת לאו זמן תפילין, דשבת הוא כנגד משה רבינו ע"ה, וכאמור ישמח משה במתנת חלקו, ומדרגת משה רע"ה היתה בלי אמצעי, ולכן הוא גבוה ממצות מעשיות שהן תפילין שהקישור על ידי אמצעות המעשה, ובשבת אין צריך לאמצעי. (ויקהל תע"ר)

במכילתא (בשלח י"ד) והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, מימינם זו מזוזה שעתידין ישראל לעשות ומשמאלם זו תפילין. יש לפרש דהנה בקריעת ים סוף היו שני ענינים אחד שנדחה החומר, והיינו שאין הגוף והחומר של הישראלי מושל כל כך על כחות הנפש שלו, והשני שעוד עלו לרום המעלות עד שראתה שפחה על הים וכו', ואלו הן שתי המצות מזוזה ותפילין, כי מזוזה היא שלא יהיה ביכולת הרע לקרב אל הבית, ותפילין הן להתקשר בהשי"ת... (פסח תרע"א)

ולפי האמור יובן ענין שתי האותות שבכל אדם... דכל מאן דאתגזר ונטר האי ברית הוא כאבדה המתבקשת מכלל ישראל בהאי סימנא, כי הוא נרצה מצד הכלל, ואות תפילין הוא לשעבד את הדעת להשי"ת, ובזה נתבקש להיות נרצה גם מצד הפרט, וכן שבת במקום אות תפילין ששבת מעין עולם הבא שהוא בפרט כנ"ל, ובאשר האדם יש בו שני האותות הוא סימן מובהק כאבדה המוחזרת בסימנים, והאומנם שכולם כפולות, אות ברית הוא מילה ופריעה, וכן תפילין הוא של יד ושל ראש, וכן שבת דליליא ודיממא, כי כלולים זה בזה והדברים עתיקים. (אמור תרע"ד)

בענין שמיטין ויובלות... דהנה אמרו ז"ל דצריך כל איש תמיד לשני אותות אות מילה ואות תפילין או אות שבת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד משום דהאדם הוא כאבדה המתבקשת, ואבידה מחזירין בסימנים, ושני סימנים הם כמו סימן מובהק דהוא דאורייתא, וזהו ענין השני אותות, כי אות הוא סימן. ונראה להוסיף בזה דברים כי מה שהאדם הוא כאבידה המתבקשת ואינו אובד בהמון גלי ים העולם הזה חס ושלום הוא מחמת שברית כרותה בין השי"ת וישראל, ובספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ורגליו, והיינו ברית הלשון וברית המעור שהם מכוונים, והם שני האותות מילה היא ברית המעור, ותפילין הן ברית הלשון, שטוטפות הוא לשון דבור, וכן יש לומר שתפילין שהוא לשון תפילה, כבמשנה מנחות ל"ח תפלה של יד ושל ראש, ותפלה הוא לשון דיבור, ובתיקון פגם שני בריתות אלו או לכל הפנים המשתדל ומתאמץ בתיקונם הוא כאבידה המתבקשת. (בהר תרע"ה)

בגמרא (ברכות י"ד ב') כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. ביאור הדברים, דהנה זבח הוא קרבן מבעלי חיים ומקרב גם כן נפש האדם להשי"ת... והנה קריאת שמע היא אהבת השם ועול תורה ומצוות רק במחשבה ודיבור, ותפילין הן גם במעשה, היינו שתפילין של יד מקשרין את הלב, ותפילין של ראש מקשרין את המוח שיהיו מעצמם נמשכין אחר רצון השי"ת שלא יצטרך אדם ללחום עם כחות המחשבה וכחות הלב לשעבדם לעשות רצונו ית' רק להיות בטבעם כן, כמאמר הכתוב (תהלים ס"ג) "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", ועל כן הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו הקריב קרבן מבעלי חיים לבדם לא מן הצמחים... (שלח תע"ר)

ונראה לפרש דהנה האדם הוא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם הגדול נמצא דוגמתו באדם הפרטי, ודוגמת עליונים ותחתונים שבעולם הגדול יש באדם ראש וגוף, הראש הוא דוגמא לעולם העליון והגוף לעולם התחתון, וכן נמי השכל שבראש הוא דוגמת החמה המאירה לארץ והלב שבגוף הוא דוגמת הלבנה שמקבלת מאור החמה. השכל הישר הוא מאיר לאדם ומשכילו לדעת המעשים הנרצים והראויים מבלתי ראויים והלב צריך לקבל השכלת השכל ולהיות נמשך אחריו ולא יתאוה ולא ישתוקק אלא מה שהשכל מחייבו, ואי אפשר להיות אדם שלם בלתי שני אלה, כי באם השכל משכיל לדעת את הראוי והלב איננו נמשך אחריו הוא גרוע עוד יותר מאילו לא השכיל כלל...

ולעומת השלימות בשתי בחינות אלה באה מצות קריאת שמע, הראשונה פסוק היחוד להיישיר את שכל האדם ובענין רעיון האדם ביחוד ה' אין לכחות הלב חלק בו והוא מתיחס רק לשכל, וזה שמע ישראל שהוא לשון הבנה שהיא בשכל, ואחר זה באה מצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו' להיישיר את הלב להיות דבוק באהבה ומשתוקק למה שראוי על פי הוראת השכל שהשכיל בפסוק היחוד...

והנה דוגמת אלו, היינו פסוק היחוד ופרשת ואהבת, הן תפילין שבראש ותפילין של יד, כמו שאנו אומרים שתפילין של ראש הן לשעבד את השכל והמחשבה להשי"ת, ותפילין של יד הן לשעבד את תאוות הלב ותשוקתו אליו ית"ש, ועל כן סומכין תפילה של ראש תיכף לשל יד, להורות על הענין הנ"ל... ולהורות ששתיהן צריכי ואינן נגררין זו אחר זו... (שופטים תרע"ח)

ר' צדוק:

וידוע דאור מקיף הוא מדרגת הכתר, פירוש שורש הנעלם של מקור הולדת המחשבות איך הם נולדים מאמתות רצון השי"ת, ואם הוא דבוק שם בהשי"ת אז אורו מקיפו וכל מחשבותיו ורצונותיו הנמשכים מזה הוא בלתי לה' לבדו, וזהו התפילין שהוא גם כן לבוש ואור מקיף רק שהוא בקשירה ודביקות לגמרי, וידוע דבחיצונות הכתר הוא משלים מנין הי' ספירות ובפנימיות הדעת יורש חלקו, ומי שזוכה לאור מקיף המקושר ודבוק עם מחשבות המוח על ידי תפילין של ראש ורצונות הלב על ידי תפילין של יד נגד הלב, אז זוכה לדעת שהוא מדת משה רבינו ע"ה, שהיה נקי לגמרי מכל דמיונות ומחשבות זרות כנ"ל אות ר"ד. וזהו תפילין צריכין גוף נקי שיהיה נקי לגמרי מכל תשוקות של עניני עולם הזה... (חלק ב צדקת הצדיק רכ, עמוד צו)

וזהו ענין קדושת התפילין שהוא התקשרות כל כחות שבמוח ובלב לעבודתו ית', וזהו הקשר של תפילין שמן העורף, שהוא התקשרות התפילין שבראש, היינו דביקות כל מחשבות מוחו להשי"ת גם למעלה מהשגת חכמתו, ואפילו נוטל את נפשך, ועל זה נאמר "וראו כל עמי הארץ וגו' ויראו ממך", כי על ידי זה שם ה' נקרא עליו, להיות שמו נשאר לעולמי עד... (שם ישראל קדושים עמוד קג)

...וכמ"ש בריש פרק אין עומדין חזיה דקא בדח טובא, אמר ליה תפילין מנחנא, פירוש דקרקפתא דמנח תפילין היינו הדביקות בשורש הנעלם כמו שנת"ל, מצידו היא השמחה הגדולה, ולכן נקרא תפילין אות, וכן שבת, דשניהם אות אשורש הנעלם שהוא ההבדלה בין ישראל לעכו"ם, כמו אות הברית. ורצועי דתפילין אמרו בזוהר בראשית כ"ח ב' ואתחנן רס"ה א' שהם כתנות עור דאדם הראשון, פירוש דמאחר שנאמר עליהם ויעש ה' נמצא גם המשכא דחויא הוא מעשה השי"ת, והוא נמשך משורש הנעלם דהתקשרות דהשי"ת עם ישראל, דהיינו קשר של תפילין שמשם תלויות הרצועות, והיינו דהוא משכא דחויא עילאה הנז"ל שיונק מאחוריים דאהי"ה שהוא קשר של תפילין, כי לישראל שדבוקים באמת בהשי"ת משכא דחויא שלהם הוא משכא דחויא עילאה שמהשי"ת ממש... (חלק ג דובר צדק עמוד קלה)

והקשיות שלהם הוא רק מצד הנגלה לזולת בלבד, אבל הם עצמם פנימיות קשיותם גם כן דבוק בהשי"ת, ועל זה הוא קשר של תפילין שהוא בעורף, דהוא אות על קשיות עורפם דגם כן דבוק בהשי"ת. ועל כן נשים פטורות מתפילין, דנשים דעתן קלות ואין בהם קשיות עורף. ומקום קשר של תפילין הוא נגד מוח הדעת דבו הוא עיקשות דאומות העולם יודעים רבונם ומתכוונים למרוד... מה שאין כן ישראל עקשותם הוא למסור נפשם להשי"ת...

...ודרשו רז"ל ספ"ק דמגילה זו תפילין, שנתגלה התקשרות קשיות ערפם בהשי"ת, וזהו כי שם ה' נקרא עליך על דרך שאיתא (ב"ב ע"ה) עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה... ויהיו חטאיהם מסודרים כשנים הללו דגם מה שעשו נגד רצון השי"ת אין חטא, וכאלו השי"ת כביכול מבטל רצונו מפני רצונם... וזהו דשם ה' נקרא עליך, שזהו ענין תפילין "את ה' האמרת וה' האמירך", כי תפילין דמרי עלמא כתיב בהו ומי כעמך ישראל וגו' (ברכות ו'), וקשר של תפילין הוא התאחדות גמור על דרך והיו לבשר אחד, ובזה ממילא גם קשיות העורף קשור בהשי"ת, וזה נקרא יקר, כי השגה זו בעולם הזה הוא דבר יקר מאד, ועל כן מצות תפילין רפויה בידינו (כמ"ש שבת ק"ל), כי צריך גוף נקי כאלישע בעל כנפים, היינו נקיות מתאות גופניות, כי אם יתגלה אור קשר זה ללב ממולא מתאות יפרוץ בעבירות וכל רע בחשבו כי מכל מקום מקושר בהשי"ת, ועל כן אי אפשר אלא במי שנקי מתאוות, וזהו בעל כנפים, הם אהבה ויראה תרין גדפין, דהיראה שורפת כל תאות רעות שבלב, והאהבה מכנסת כל כחות תאותיו להשי"ת... (חלק ד ליקוטי מאמרים עמו קפא, ועיין שם עוד)

וי"ל גם על זה לפי מה שכתב בעשרה מאמרות (חקור דין ח"ה פ"ג) דקרקפתא דלא מנח תפילין פירוש בעלמא, ולאו דוקא רק הוא הדין אם מצוה אחרת בזויה עליו. אך לדעתי לא משמע כן, דמאי שנא דנקט תפילין מכל מצות, ונראה משום דלשון בגופן היינו במצוה שבגוף, ואין מצוה אחרת בגופו ממש, דציצית הוא בבגדו, ואף דאיכא מילה אם לא מהלוהו בקטנותו אביו ובית דין ועתה אין רוצה למול את עצמו יש לומר כיון דזו צערא דגופא מה שאין רוצה הוא לפי שאין רוצה לחבול בעצמו, ולא משום שמצות בזויות עליו, על כן אמרו רק בתפילין דכשישנם לפניו ואין מניח הוא משום דבזויות עליו, כיון דאין בזה לו הפסד ממון ולא צער בגוף ולא טרחא כל כך... (חלק ה תקנת השבין עמוד קנא)

ואחר כך אמר מצות תפילין, ויש בזה שינוי, שבפרשת שמע והיה אם שמוע כתוב וקשרתם בתפילין של יד והיו בתפילין של ראש, וכאן בפרשת קדש והיה כי יביאך כתב לשון והיה על תפילין של יד ושל ראש, והיינו דתפילין של יד שמורה על מעשה הפעולות שיהיו כרצון השי"ת זהו מצד ישראל, ועל כן כתוב וקשרתם, מה שאינו כן תפילין של ראש שמורה שקשורים בשורש בכ"ע זה כתוב בלשון והיו שבא מצד השי"ת, וזהו רק בפרשת שמע והיה אם שמע עול תורה ומצות שאחר מתן תורה, מה שאינו כן בפרשיות אלו שנאמרו קודם מתן תורה כתיב בשניהם והיה, שהכל היה מצד השי"ת שביררם לחלקו, ובכל ד' פרשיות תפילין נזכרו הבנים, והיינו כיון שהם קשורים בשורש כמו שהאדם מוליד אדם ובהמה בהמה כן ישראל מוליד ישראל... ובפרשת קדש כתיב והיה וגו' ולזכרון בין עיניך ולא כתיב ולטוטפות, דטוטפות לשון כלילא, וזה זכו אחר כך דתפילין של ראש הם כתר על הראש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש, מה שאינו כן בפרשת קדש כתוב והיה לך לאות וגו', ודרשו לך לאות ולא לאחרים לאות, דשם מיירי בשאינו יודע לשאול, והוא אינו זוכה שיהיה השל ראש כתר להיות וראו כל עמי הארץ וגו' אלא לזכרון שמורה גם כן קשירה בהשי"ת... רק יזכה לזכרון שהיצר הרע דרכו לשכח, והיינו שיזכה לביעור השאור שבעיסה, ועל ידי זה יזכה למען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו שיזכו לאחר מתן תורה לפרשת שמע והיה אם שמע, דשם כתיב וקשרתם, שעל ידי ההשתדלות במעשה ופעולת הידים שעל זה מורה תפילין של יד יזכו והיו לטוטפות כתר על הראש ויזכו להיות נגלה לכל בשר וראו כל עמי הארץ וגו'.

ואחר כך בפרשת והיה כי יביאך אחר שאמר להם פרשת קידוש בכורות שקשורין בשורש ושם מיירי בתם ששואל על כל פנים מה זאת, אף דכתוב גם כן והיה, שאין בזה השתדלות מצד האדם דנאמרו קודם מתן תורה, מכל מקום כתיב ולטוטפות שיזכו למדרגת כתר על הראש שקשורים בשורש, וזה כח משה רבינו שהכניס הקדושה בישראל כאמור...

ואמר "למען תהיה תורת ה' בפיך" וגו', היינו שעיקר זכירת יציאת מצרים לזכור ולידע שהכל מהשי"ת, ואף דברי תורה היא תורת ה', ואף שאמרו (ע"ז י"ט) ולבסוף נקראת על שמו, מכל מקום צריך לידע שהכל אף ההשתדלות שעל זה מורה תפילין של יד הוא גם כן מהשי"ת, וכמו שנאמר בפרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך ביציאת מצרים והיה גם על תפילין של יד... (פרי צדיק בא לסעודת פדיון הבן ב)

...וכן תפילין שמעתי מרבינו הקדוש זצוק"ל רמז במה שכתוב (ב"מ כ"ט) תפילין בי בר חבו וכו', ושם חב"ו מרומז בתפלה בתיבות יחד מארבע כנפות, שאות שקודם אות אחרונה הוא חב"ו, ראשי תיבות "חיל בלע ויקאנו", מרמז דתפילין תיקון לפגם זה, אך תפילין צריכין גוף נקי, והיינו שהגוף יהיה באמת נקי שבאם לאו מה יועילו התפילין אם יהרהר בהם דברי שטות, ושבת הן גופן אות, והוה כמו שכל ישראל הולכין בתפילין כל המעת לעת ואף בלילה שאינו זמן תפילין כיון ששובתין ממלאכה שרגילין בה הם כמניחין תפילין, ועל כן שמירת שבת תיקון לפגם זה, ובאמת אז לא ניתן להם עדיין תורה ותפילין, שאף שנאמר להם פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך, מכל מקום לא היה אפשר לקיים מצות תפילין כיון שלא היה להם פרשת שמע ופרשת והיה אם שמע, וזה העיקר, שישראל קשורים ביחוד ה' ובאהבה ועול תורה ומצות וגם במצות תפילין נאמר והיה כי יביאך, אך הועיל להם הזכות שעתידין לקבל התורה ולקיים מצות תפילין... (שם בשלח ז, וראה שם עוד)

ואמר אחר כך ואתמר במשריין דס"מ ונחש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אות תפילין ואות שבת וכו' ואות ברית כלהו שקולי. זכר כאן תפילין ושבת, וגמרא נדרש מפסוק זה אלו תפילין שבראש, ואף שרואין אנו שאף מי שהולך בתפילין אין אומות העולם יראים ממנו, אך איתה מהרב זצוק"ל שדקדק בלשון הגמרא תפילין שבראש צריך להיות בפנימות המוח ולא אמרו אלו תפילין של ראש, אך בגמרא (שבת מ"ט) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכו', ראהו קסדור אחד ורץ מפניו ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו וכו', ולמה לא נתיירא ממנו הקסדור ולמה רץ אחריו? וגם אלישע למה נטלן מראש ואחזן בידו והוצרך לנס? אך הענין הוא על פי מה שאמרו (פסחים ח') שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והיכי דשכיחא היזקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר וגו'. ובאמת מה שאל שמואל איך אלך, כיון שנצטוה מפי הקב"ה לילך הלא ביד ה' להצילו או להפיל פחדו על שאול. אך זה היה שאלתו דלפעמים רוצה השי"ת שימסור עצמו ואין עושין לו נס, ולפעמים עושין לו נס, ולפעמים ירצה השי"ת שיעשה פעולה שינצל על ידה... וכן הענין באלישע שהבין שרצון השי"ת שיעשה סיבה להנצל, וזה שנטלן בידו ואמר שהם כנפי יונה, ואם לא יעשה לו נס עשה במסירת נפש... (שם צו ח)

במכילתא והמים להם חומה, מימינם זו מזוזה, ומשמאלם זו תפילין. לא אמר בשביל מזוזה שעתידין ישראל לעשות, אך כאן פירש שהמים נעשה חומה והגנה ועל ידי המים זכו שיוקבע בהם קדושת מזוזה וקדושת תפילין... ומצות מזוזה היא בחינת אור מקיף, וזה על ידי אמונה, וכאן נאמר וייראו העם את ה' ויאמינו בה', יראה ואמנה, על ידי האמונה שהאמינו שה' אחד זכו לקדושת מזוזה לבחינת אור מקיף, והמים נעשה חומה מימינם קדושת אור מקיף ועל ידי היראה זכו ומשמאלם זו תפילין שזכו על ידי נס המים ליראה להיות גבור הכובש את יצרו כקדושת תפילין של יד לשעבד תאות ומחשבות לבנו לעבודתו ית"ש... (שם פסח נג)

חכמה ומוסר:

השתוממתי שאסור לחלוץ תפלין בפני רבו ובסדור הגר"א גם לא בבית הכנסת ובבית המדרש שלא יראה כמסלק המורא בבית המלך, הרי שעקר הלבישה היא להשיג על ידה מורא שמים, וניחא בברכות ל' באביי שהוכיח לרבו רבה דבדח מהפסוק וגילו ברעדה, (כמה צריך אדם להתאזר במדת גבורה), וא"ל רבה אנא תפילין מנחנא, אם כן מצויר לפניו עול מלכות שמים ואין לחוש פן עבר על מדת וגילו ברעדה, אוי לנו שאין מקיימים חס ושלום מצות תפילין. (חלק א רב)

...והנה נתפעלתי היום בקריאת שמע מה שלא נתפעלתי זה כמה שנים, כי אנחנו רואים כי אין אנו מקיימים מצות תפילין אף פעם אחת, והוא כי מקרא מלא נאמר (דברים ו') "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", פירוש שלא תהיה בלב אהבה אחרת רק אהבת השי"ת, כנאמר בחובת הלבבות באשה שמתו שבעת בניה, אמרה אני משבחת לה', שאין בלבי אהבה אחרת רק שלך. וכן "בכל נפשך" למסור את נפשך ובכל מאדך ממונך... ושמא תשכח זאת, הנה תעשה לך אות לבל תשכחם, תקשרם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך... והנה אם לא יעשה העבד קניפל (קשר) ולא יזכור זכרון הדבר שבשבילו נצטוה לקשור הקניפל הרי זה שבר עול אדוניו מעליו. ונמצא כי אין אנו מקיימין מצות תפילין, כי הם זכירה ואות על מה שלמעלה, ואנו קושרים הקשירה ואין אנו זוכרים הזכירה אשר בשבילה נצטוינו לקשור התפילין...

היוצא מדברינו, כי מפאת חסרון יראה הפנימית האדם אינו עומד על כונת מצות תפילין וחסר לו כל זכרון הקשירה, ואשר זהו באמת חיצוניות כי הלא כתוב מבואר היטב כי הכונה על הזכירה, והבן מאד לעשותם. (חלק ב רצג)