(ראה גם: תפלה-כללי-מוסף)
ותפלת שבת היא צדקה לעני, כמו שבארוה בעלי המשנה, שמש בשבת צדקה לעניים. (פירוש: הז"א מכונה שמש, ובשבת יש לו זווג פנים בפנים עם הנוקבא כמו או"א עלאין, ואז מקבלת גם בחינה ג' של הנוקבא שהיא המלכות שלה את שפעה)... ועל כן צריך האדם לעשות עצמו כעני בשער המלך בתפלת העמידה של כל ששת ימות החול בשביל השכינה, ומתעטף בטלית כמו עני, ויהיה בתפלין כאביון בשער המלך... (בראשית קפט, ועיין שם עוד)
ואם תאמר למה נתמנה מקרא זה (ואני תפלתי וכו' לאומרו) בתפלת מנחת שבת, יפה הוא להיות בשבת בתפלת המנחה ולא בתפלת חול, משום שבחול בשעת המנחה תלוי דין בעולם ואין הוא עת רצון, אבל בשבת שכל רוגז הוסר והכל נכלל יחד, (שהדין והחסד הם אחד), ואף על פי שהדין נתעורר הוא להתבשמות, (כלומר כדי לגלות המתיקות שבו בלבד), ועל כן נצרך מקרא של יחוד ליחד כל המדרגות כי כשיש יחוד הדין מתחבר ונכלל ברחמים, והכל מתבשם, ואז כתוב עת רצון, עת רצון יורה שהכל (הדין והחסד) כלול יחד, והדין מתבשם בזמן ההוא, ובכל דבר יש שמחה. (תרומה תקמז)
תפלת השבת של עם הקדוש, ג' תפלות נמצאים ביום הזה כנגד ג' שבתות, (שהם בינה ז"א ומלכות, ושולטים ביחד), והעמידוהו, וכולם אחד, וכיון שבא העם הקדוש לבית הכנסת אסור לעסוק אפילו בצרכי בית הכנסת אלא בדברי תשבחות תפלה ותורה וכראוי להם.
ומי שעוסק בדברים אחרים ובדברי העולם, זה הוא אדם שמחלל שבת, אין לו חלק בעם ישראל, שני מלאכים ממונים על זה ביום השבת, והם משימים ידיהם על ראשו ואומרים, אוי לפלוני, שאין לו חלק בהקב"ה, ועל כן צריכים להשתדל בתפלות ושירות ותשבחות לאדונם ולעסוק בתורה.
יום הזה הוא יום של הנשמות שנתעטר צרור ההוא של הנשמות (שהוא הבינה), ועל כן משבחים בתשבחות התשבחה של הנשמה, והיינו נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו ורוח וכו', ואין תשבחה אלא מצד הנשמה והרוח, ויום הזה עומד (בבחינת) רוח ונשמה ואינו של הגוף.
התשבחה של מדרגה אחרת עליונה, שהיא סוד היום, השמש הקדוש, (שהוא ז"א) שהוא אור של יום, היינו (ברכת) יוצר אור, שהוא סוד אור המאיר, שממנו נזונים ומאירים כל אלו הצבאות והמרכבות וכוכבים ומזלות, וכל אלו השולטים על העולם.
השבח של עולם הבא, (שהוא בינה), ביום הזה היינו א-ל אדון, ושבח הזה הוא בסוד כ"ב אותיות עליונות הקדושות המתעטרות באבות, (שהם חג"ת), ובמרכבה העליונה הקדושה (שהיא בינה)...
כששבח זה עולה למעלה ששים מרכבות עליונות (שבג"ע) שאמרנו מזדווגים ולוקחים השבח ההוא מן עם הקודש, ומעלים אותה להתעטר בה בכמה מרכבות עליונות שהממונים וכל הצדיקים שבגן עדן, כולם מתעטרים בשבח הזה וכל אלו המרכבות וכל אלו נשמות הצדיקים כולם עולים בשבח הזה עד סוד הכסא, (שהוא המלכות).
כשהשבח מגיע לכסא הקדוש, הנה השבח הזה (שאומרים) כל ישראל, עומד שם, עד הזמן שאומרים קדושה עליונה של מוסף, (דהיינו כתר יתנו לך וכו'), ואז יש עליה לאלו שלמטה (לעלות) למעלה, (דהיינו שהמלכות שהיא הכסא עולה לאמא שהיא בינה, וז"א עולה לאבא, שה"ס נקודה עלאה), כדי שהכל יתאחד למעלה למעלה, (באו"א) להיות כולם אחד, (ואז נמצא שהשבח הזה אל אדון שכבר עלה עם המלכות לבינה אומרת אותו הבינה למלך העליון שהוא חכמה). זו היא תשבחה העולה על כל התשבחות.
מכאן ולהלאה סדר התפלה כבשאר הימים, עד ישמח משה וכו', דהיינו שמחת מדרגה עליונה (שהוא ת"ת, הנקרא משה, וה"ס יעקב, שהוא) עיקר האבות, (שהוא קו המכריע המיחד חו"ג, המכונים אברהם ויצחק), שהוא שמח בחלק ההוא שלו, (שהוא המלכות), כשהכסא (שהיא המלכות), עולה אליו ולוקח אותה ומתחברים יחד, וזה הוא שמחת תורה שלמעלה שהיא תורה שבכתב, (שהוא ת"ת) השמח בתורה שלמטה, שהיא תורה שבעל פה, (שהיא המלכות), ומתחברים זה בזה.
כיון שנתחברו יחד, צריך האדם לכלול בשמחה ההיא את עם הקודש, (ולומר) ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו', אלקינו ואלקי אבותינו רצה במנוחתנו... (ויקהל רז, ועיין שם עוד)
עיין עוד תפלה-כללי תרומה תקמז, ויקהל קנב ותי.
תנו רבנן יום טוב שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים מתפלל שמונה ואומר של שבת בפני עצמה ושל יום טוב בפני עצמה, ובית הלל אומרים מתפלל שבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, רבי אומר אף חותם בה מקדש השבת ישראל והזמנים... תנו רבנן שבת שחל להיות בראש חודש או בחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ואומר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו, רבי אליעזר אומר בהודאה, ובמוספין מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע, רשב"ג ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בר ברוקא אומרים כל מקום שהוזקק לשבע מתחיל בשל שבת ומסיים בשל שבת ואומר קדושת היום באמצע. (ביצה יז א)
ויכל אלקים ביום השביעי, א"ר חנינא משכני רבי ישמעאל ב"ר יוסי אצל פונדק אחד, וא"ל כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת, רבי ירמיה ור' אחא אמרי ר' יוחנן מקשי, כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת, אתמהא, ולא צריך מקשי דהא חמריא הוו סלקין מן ערב לצפורין, והוו אמרין כבר שבת ר"ח בן דוסא בעירו, ואי בעית מקשיא על הדא קשיא, דאמר ר' חנינא משכני ר' ישמעאל ברבי יוסי אצל פונדק אחד ואמר לי כאן התפלל אבא של אחר שבת בשבת, א"ר אסא אף על דא לא הוי צריך למקשיא, דהא ר' הוה יתיב ודרש והוה אמר לאבא יודן אמוריה אכרוז קומי דצבורא יצלון דחולא עד יומא קאים. (בראשית י ט)
אמר רב ואיתימא ר"י אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו, דאמר רב המנונא המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו. כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר. (בראשית פרק ב, טז)
טוב להודות לה', במזמור אתה מוצא שבע אזכרות טוב להודות לה', כי שמחתני ה', מה גדלו מעשיך ה', וגו', מכאן סמכו שבע ברכות שמתפללין בשבת, דבר אחר כנגד שבעה קולות שכתוב במזמור קול ה' על המים, דבר אחר כנגד שבע קולות שבמתן תורה, שנאמר ויהי קול השופר ויהי קולות וברקים וקול שופר, והאלקים יעננו בקול, וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר, ויענו כל העם קול אחד, וכן דוד אומר שבע ביום הללתיך. (תהלים צב, תתמג)
ובשבתות ובימים טובים מתפלל שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אמצעית מעין אותו היום. בשבתות חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת, וברגלים חותם בה מקדש ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב חותמים בה מקדש השבת וישראל והזמנים... ואם היה שבת חותם בה מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. (תפלה ב ה)
בלילי שבתות חוזר ש"ץ אחר שמתפלל בלחש עם הציבור ומתפלל בקול רם, אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין שבע, וכן הוא אומר, ברוך אתה וכו' א-ל עליון קונה ברחמיו שמים וארץ, מגן אבות בדברו... אלקינו ואלקי אבותינו רצה במנוחתינו ואומר קדיש ונפטרין כל העם.
ולמה תקנו חכמים זה, מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבתות ויהיה שם מי שנתאחר לבא ולא השלים תפלתו וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה, לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר ויצא עמהם...
בשבתות וימים טובים כשגומר שליח ציבור תפלת שחרית בקול רם אומר קדיש ואחר כך תהלה לדוד וכו', ואומר קדיש, ומתפללין מוסף בלחש ואחר כך מתפלל מוסף בקול רם כדרך שעשה בשחרית, ואומר קדיש אחר תפלת מוסף והעם נפטרין, ואין אומרין קדושה ותחנונים אחר תפלת שחרית כשאר הימים, אלא אומר אותה קודם תפלת המנחה. כיצד קורא תהלה לדוד ואומר סדר היום דברי תחנונים ואומר קדיש ומתפללין מנחה וחוזר ומשמיע תפלת מנחה בקול רם ואומר קדיש. (שם ט י והלאה)
...ונגד ג' אלו קבעו בתפלה "ולא נתתו לגויי הארצות", כי השבת אות לבני ישראל ולא לאפיקורסים, שאינם מקבלים עול תורה ומצות, "ולא הנחלתו לעובדי פסילים", ואין להם נחלה בתורה, כבאיכה רבתי פ"ב חכמה בגוים תאמין תורה בגוים אל תאמין, "וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים", כי מי שלא בא לשמירת ב' השבתות לא יבא למנוחה ונחלה. ושמירת ב' השבתות הראשונות מחייבות לשומריהם הדבוק האלוקי, וזה שאמר ביני ובין בני ישראל כחתן אצל כלה, שכבר נתקדשה לו בשבת הראשונה ושם להם אות על כך במה שלא ירד המן בשבת, ונכנסו לחופה בסימן השבת השניה במעמד מתן תורה, ונגד זה תקנו בתפלה "אתה קדשת" וכו' והיחוד הגמור היא השבת הג' בו תדבק האומה עם אלקיה, ונגד אלו הב' תקנו "ישמח משה" לשמחת נשואין, ו"אתה אחד" ליחוד... (שמות לה ב שער נה)
...אשר זהו טעם אחד מהטעמים מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת, ישמח משה, אתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת אתה בחרתנו לערבית לשחרית ולמנחה, ויש לומר מפני ששבת נקראת כלה והקב"ה נקרא חתן, תקנו אתה קדשת על שם הקדושין שנותן החתן לכלה ואחר כך ישמח משה על שם שמחת החתן בכלה, ואחר כך מוסיף על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה, או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות כעין סעודת מצוה, ואחר כך אתה אחד על שם שמתייחד החתן עם הכלה. (מסכת שבת)
...וצריך לומר ג' פעמים באי כלה באי כלה שבת מלכתא, וצריך לכוון גם כן במזמור הכ' ב' פעמים כלה, שנאמר הבו לה' כבוד ראשי תיבות למפרע כלה, הבו לה' כבוד שמו גם כן ראשי תיבות למפרע כלה כנגד ב' פעמים בואי כלה שעולים כמנין קול, כדי לעורר ת"ת הנקרא קול בסוד הזיווג, וסימן קול דודי דופק, אחר כך ילך לבית הכנסת ויכוין במלת ברכו כשאומר החזן והוא עונה ברוך ה' המבורך לעולם ועד לקבל נפש יתירה של שבת, והם ה' תיבות כנגד נפש רוח נשמה חיה יחידה, ודי בזה. (שם)
שם שם לו חוק ומשפט - וזה שאומרים בשבת באהבה וברצון, שקבלוה במרה בלי כפיה (כפיית הר כגיגית) כבמצות שבהר סיני. (שמות טו כה)
ראה ערך שבת חלק ה עמוד תכט.