(ראה גם: דורות הראשונים)
...גם בשביל שעיקר למודנו בפלפול שאינו אמתי ואינו הלכה למעשה, איך יגרום למוד הזה את המעשה רק הרה עמל וילד שקר, ולפיכך הקלקול בלימוד שלנו הוא הסבה בעצם וראשונה שמתמעטים גם המעשים בארצותינו מידי יום יום עד שלא נמצאים עוד אנשי מעשה. ואם באנו לספר כל דבר ודבר בפני עצמו היה זה שלא מן הראוי כי אף בתלמיד חכם אחד אמרו כסהו כלילה, כל שכן הדבר שהוא תקלת רבים. אך הדבר הנראה לעינים שבמדינות גדולות וקהלות הרבה עוברים בני אדם איסור יין נסך ונעשה אצלם כהיתר גמור, וימצאו אנשים אשר נקראים בשם רב אשר לא די להם שאין מוחים אלא אף יושבים במסבת עוברי עבירה, ויש שעושה את עצמו כשוגג ומוטעה ורואה ומעמעם, ומהם שאינו חושש כלל ולקביל אלפא חמרא שתי, ואומרים הלא עיקר איסור זה משום שגזרו עליו משום יין שנתנסך לע"ז וכבר אין העכו"ם עוד עע"ז רק מנהג אבותיהם בידיהם... (דרשה על המצות)
...והקצבה שנותנים לרב או מה שמקבל מן הקידושין אפשר כי זה שכר בטלה בשביל כך הוא משועבד ללמד אחרים ואינו עוסק במלאכה, ואין כאן איסור מה אני בחנם אף אתם בחנם... אמנם נראה דבמי שנתמנה לשום שררה על הצבור מותר בדבר זה, דהיינו דבר שהוא מן הקהל, דהא אמרינן כיון שנתמנה פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני שלשה... ובדור הזה הלואי שלא יחמירו על עצמם ולא יקילו גם כן יותר מדאי, עד שהבעלי בתים חושבים כי זהו עצם הלומדים ליהנות משל אחרים, ואף יש להם לשאול, ובזה הורידו והשפילו כבוד התורה עד לארץ, אך אין לחוש בדור הזה אשר בעונותינו לא נמצא תלמיד חכם בו. (דרך חיים ד ו)
...ועל דורנו הזה נאמר "מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין", כי כאשר בנערותו ובבחרותו אין לומד תורה שתהיה התורה אצלו, כי גרסא דינקותא לא משתכח ובעת זקנתו כאשר האדם רואה עצמו שהוא ערום בתורה ואין דבר עמו אז בודאי מבקש שתהיה התורה נמצאת אתו ולא נמצא אצלו דבר. וכל זה הגיע לו כי בעת ילדותו הלך אחר הבחורים ללמוד מה שהוא נכסוף אליו, ולערב שהוא לעת זקנתו כאשר ימצא עצמו חסר מכל ומה שהיה ראוי אליו שיהיה לעת זקנתו מלא חכמה ותורה, כי היה מוסיף ומאסף חכמה על חכמה תמיד, ולא עשה זה רק אסף רוח בחפניו... (נתיב הזריזות, וראה שם עוד)
...לכך יש לדאוג אל הדור כמו שעינינו רואות כי דור הזה גובר בו מדה הרעה הזאת על הכל, ואשר הוא יוצא עוד מן המדה הרעה הזאת היא שנאת חנם, היא הקנאה שהיא בלב, כי הלב רע יש לו קנאה כאשר יש לחבירו שום טובה ושום מעלה, הפך לב טוב שהוא שמח במה שיגיע מן הטוב לחבירו, וזה מקנא בו אינו רוצה שיהיה לחבירו אותה מעלה והמדה הזאת רעה מאד. (נתיב לב טוב פרק א)
שופטים ושוטרים - ...לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו דומה כאלו התנה עמו בפירוש על מנת שיחניף לו, וכן עושים, ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק, כי הדיין צריך להשוות כל הדינין שלא יאמרו לו אתמול פסקת כך וכך לקרובך או למיודעך או לבן עירך ועכשיו אתה משנה בדין כזה. (דברים טז יח)
...והוא סוד אומרם ז"ל בעקבות משיחא, כוונתם בזה כי לצד שאנחנו מבררים כל תפיסת הקליפה מהקדושה, כשיגיע הבירור לסוף דבר שהוא העקב, וכינו התכלית לעקביים כי הוא סוף אברי האדם, ולזה תמצא כי בזמנים הראשונים היו מתבררים מהקליפה נפשות גדולות, וצא ולמד מהאדם הגדול בענקים אבינו ועטרת ראשינו הוא אברהם גר צדק ראשון שבגרים ושרה אמנו ורות המואביה, ובדורות אחרונים שמעיה ואבטליון אונקלוס הגר, והם היום הגם שמתגיירים להיות שספו תמו ניצוצי הקדושה מתוך הקליפה ולא נשארו כי אם בעקבות, גם כח המברר בבחינה עצמה קטנה, והוא סוד אומרם ז"ל בזהר דנגעו רגלין ברגלין, כי כל בחינה תברר בחינתה... (בראשית מט ט)
...וביאר עד מתי יהיו ישראל בגדר ב' דברים אלו, כל הלילה, שהוא זמן הגלות הנמשל ללילה, עד הבוקר שהוא זמן שיריק עלינו כבודו. והזמן הוא אחר עבור ת"ק לאלף הששי, לפי מה שקדם לנו מדבריהם ז"ל, כי יומו של הקב"ה אלף שנה, והמשכל יהיו ת"ק ראשונים מדת לילה, ות"ק שניה מדת יום. והודיע ה' כי עד הבקר כשיגמור ת"ק שנה בגלות עד הבוקר שהיה העליה, ובוקר זה אין אני יודע אם בוקר של אלף הה' או בוקרו של אלף הו', כי באלף הד' גלה כבוד ישראל בעקב"ו, לזה גלה ה' סודו ביד עבדיו הנביאים כי הוא לבוקר ב', והוא אומרו "היה זרועם לבקרים", לב' בקרים, לזה אמר "עד הבוקר" הידוע, שהוא ב' ולא בקר הבא ראשון בגלות... ולצד מעשיהם הרעים עכב ויעד בוקר ב', ולזה נתכוון באומרו "ה' חננו לך קוינו" וגו', פירוש קוינו להיות הגאולה בבוקר א' שלא לעכב עד בוקר ב', אבל על כל פנים היה זרועם לבקרים כשיעברו שנים.
ואומרו "ואש המזבח תוקד בו" יודיע הכתוב כי באור בוקר תעשן אף ה' ואש מפיו תאכל על אשר ענונו בני עולה ויסרונו ביסורי נקמה, ובפרט בני מערב הפנימי, אין לך כוס מר שלא הטעימו תמיד ולא ירחם לבם לאחר הכה ה' זה כמה ימים והשפיל גאון יעקב... גם המזבח יגיד אל בחינת הדין כי יתעוררו הדינים ויתגברו, והוא סוד אומרו "תוקד בו"... ואומרו "ומכנסי בד" ירמוז למה שהרגו האומות מהאנשים הנגשים אל ה' המכניסים אמונת ה' ואחדותו בלב ישראל, והם הם יקירי א-ל עליון אשר אין דבר מפסיק בינו לבינם... ואומרו "והרים את הדשן", כנגד מה שהריעו בבחינת היסורין והעינויים אשר צררו אותנו, ואם באת לראות הוא יותר מגלות מצרים... ועכשיו בא להטיב להוציאנו מהגלות ולהטיב אותנו, לזה ילבש בגדים בחינת ההטבה, כי לא יעכב קיבוץ גלויות עד כלות עושי רשעה, אלא תיכף ומיד יקבץ נפוצותינו ויוציא אותנו ממחנה האנשים הרשעים "אל מקום טהור", היא ארץ ישראל הטהורה, כי ארץ העמים היא טמאה, גם ירמוז באומרו מקום טהור מקומו של הקב"ה הוא הנקרא טהור כביכול... ואומרו "בבקר בבקר" ירצה לפי מה שהקדמנו כי זמן הגאולה היה ראוי להיות בבקר ראשון של שנת הת"ק לאלף החמישי, ולסיבת העון נתעכב עד בוקר ב', ואמר הכתוב כי לא מפני זה יזכו האומות ולא יביא עליהם מה שהיה צריך לבא עליהם בבוקר ראשון לו יהיה שישראל לא זכו ליגאל אף על פי כן לא ימלטו האומות מהצרה שהיתה עתידה לבא עליהם...
עוד ירצה כי כאשר יעריך ה' את העולם לנקום נקמתם והמריעים לא יעריכנו בפני עצמה, אלא יקטיר עליה המובחרים והשלמים שבאומה שיקראו בשם חלב השלמים, שבזה תגדל מעלתם של האומה לנקום נקמה גדולה מאויבים... (ויקרא ו ב)
הלא גם בימינו מעידים כל הסימנים על הצורך בחנוכה חדשה אמיתית. וכלום קרה אי פעם שחנוכה כזאת היתה נעדרת בהיותה נחוצה לעם? הלא אותה סכנה שיצאה מאנטיוכוס, אחזה גם בימינו בקירות ההיכל והבית, ושוב קורא המקדש ומייחל לעוז רוחם של החשמונאים, שיקום ויציל אותו ואת הדור הבא מפני סכנת היוונות המאיימת על החיים היהודיים ועל האמת היהודית. אמונת השקר היונית מעלה את האדם, על חולשותיו ומגרעותיו, לדרגת אליל, כך שהוא מתפלל אל עצמו. אמונה זו רואה בגינוני ונימוסי החיים את קנה המידה למוסר ומצוה. כך שבמקום להעלות את האדם אל האלקות הורידוהו לשפל המדרגה של אלילות חשוכה הסוגדת ליופי הגשמי. השקר הזה דבק גם בימינו באדם ובכבודו, ולא פסח גם על היהודי, בנסותו לשלול ממנו את תורתו בכל מיני אמצעי כזב. דוקא מנהיגי ומורי הקהילות, אשר מתפקידם להיות חומת ברזל מסביב למקדש ה' ולשמרו מפני כל רוח זרה, הם הם אשר נתפסו לשקר הזה (סוררי הריפורמה). דוקא הכת השלטת בהיכל ה' היא שעזבה את תורת ישראל, כמו "בימים ההם בזמן הזה" בבית המקדש, כאשר אותה כת ניצלה את השפעתה ואת זכויותיה המיוחדות שהוענקו לה מטעם השלטונות, כדי לדחוק את רגלי המסורת מבית המקדש, מתחום החינוך וממוסדות הקהילה ולהרחיק את משפחות ישראל ממצות התורה על ידי איסור קיומן.
מעשה שטן כה הצליח בידי המתמרדים בתורה, עד שאפילו שלומי אמוני ישראל עומדים מזועזעים ורפי ידים וכל ידיעתם על ערך התורה ומצוותיה טושטשה עד כדי כך, שגם שומר התורה אינו מעיז לעמוד בפרץ למען מצות ה'. ובמצב נואש כזה, לא תהיה לנו חנוכה חדשה? הלא הגיעה השעה שתתנשא רוח ישראל בעוז ובאומץ להלחם למען זכויות העם, למען טהרתו וקדושתו, כדי שבבתים אשר בהם ידליקו שוב הנכדים את נרות החנוכה יוכלו להצביע על עבר לא רחוק בו "באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך"... (במעגלי שנה א עמוד רו)
אי העין שתהא מסוגלת להשקיף על פני חזותם הרוחנית של היהודים במדינתנו (תקופת הריפורמה באשכנז) מבלי לחוש בדמיון המפתיע של ימינו לתקופה המתוארת בדפים האחרונים של קורות ירושלים הקדומה. אי אפשר להתעלם מן העובדה, כי אורבת לנו שוב סכנת טשטוש ואבדן המושג "עבודת הבורא" בתפיסה יהודית, משום שגם האידנא מצויים בתוכנו "שרים ורוזנים" בני השכבה העליונה, הפועלים יד ביד עם "כהנים ונביאים" מטיפוס מפוקפק ביותר, שכל כוחם ביומרה להטיף את "דבר האלקים" ולהעניק לעבודת ה' אופי אלילי חס ושלום. בקיצור: להרחיק את התורה מן החיים, לגמד את היהדות ולצמצמה במסדרת של פולחן וטקסי ראוה, להחדיר בעם היהודי את מחלת השכחה העצמית ולשלול מאתנו כליל את ההכרה המשמשת בסיס ליחסנו כלפי שמים.
בתופעה הקרויה "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", יש משום ניגוד קיצוני לחזוניו של נביא האומות, בלעם הרשע, האומר בשיר תהלתו לעם סגולה: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". מוקד הסכנה אינו נעוץ בחיים בסביבה נכרית, לא ב"עירוב" בגוים, כי אם ב"התערבות" בערבוב העצמי, שכחת העצמיות והיסח דעת מכל החובות האישיות. עוגן ההצלה אף הוא אינו מצוי ביחסם הדוחה של הגוים, כי אם ב"גוים לא יתחשב" בזה שישראל לא יחשיב את עצמו כגוי בקרב הגויים, ותשאר בו הכרתו הבריאה אודות קיומו ותפקידו המיוחד בחיי האנושות.
אמנם שאון גלי העמים משליך את האומה הזאת בכל עת אל זוטו של ים, כקונכיית פנינים זערורית המטולטלת בכל סופה וסער, ועובדה זו עשויה אגב, לשמש כלקח די מאלף בשביל כל רודפי ההתבוללות בעמים שילמדו מאותות הזמן את האזהרה החד משמעית, כי דבר ה' השולל כל אפשרות של מיזוג ישראל בעמים לנצח לא התבדה ולא יתבדה לעולם. אמנם צריכה כל דחיה ומהלומה כואבת שאנו סופגים מידי הגוים, בשליחות הבורא, לשמש לנו כתזכורת מועילה, שאנו לא נשיג בשום פנים זכויות אזרחיות על אדמת ה' באמצעות נטישת מצותיו, וכי הכרתנו המתמדת תושג אך ורק עם שיבתנו ושיבת האנושות כולה אל בורא עולם.
אך שוא יפצה פיהם של אנשי הפלג השמאלי בעמנו, כאילו אין תוקפו של החוק האלקי יפה אלא לתקופות של הסגר ומגבלות בלתי טבעיים, וכן אין ממש בדברי יריביהם הקיצוניים מימין, העונים אמן רק על היפוכה של טענה זו, בהיותם סבורים שהתורה והמצות אי אפשר שיתקיימו רק בתנאים של בידוד והתבדלות. לא החוק האלוקי, כי אם אנו בני העם היהודי איננו מסוגלים כנראה לעמוד ביחודנו כי אם באותם תנאים קשים, שכן לעומת כל חופשה והקלה שניתנת לנו, בו ברגע שמסירים מעל ידינו את האזיקים והכבלים, הרינו חפצים מיד לנתק מעלינו חיש מהר את כל קשרי חובותינו כלפי אבינו שבשמים במדה שהדבר נוגע לנו. ברם, אי אפשר לומר שתופעה כזאת הנה הכרחית. אדרבה, כל עוד שההכרח הזה נראה בעליל הרי הוא גופו מוכיח באיזו מדה רחוקים אנו מגובה ייעודנו, ועד כמה קלושה בקרבנו הרוח הנכונה, רוח האמת, אשר בכוחה לשמור עלינו גם בתוך תנועת העמים, גם בהיותנו משתתפים פעילים בענינים אנושיים של העמים, כיהודים נאמנים המפגינים את יהדותם ברוב גאון ושם שמים מתקדש ומתאהב על ידם... (שם חלק ב עמוד מז)
...לא בתי כנסיות, לא היכלי תפלה, כי אם תפלה, כי אם בתי מדרשות, בתי אולפנא ואכסניות של תורה הם הם קדשי ישראל הנעלים ביותר. צאו לישובי ישראל הנידחים (בתקופתו של רשר"ה) וראו מה לומדים הצעירים? מה יודעים המבוגרים? בואו אל הערים פנימה, מה יודעים המורים? מה הם מלמדים את חניכיהם? איה כל אותם מאות ואלפים בני תשחורת בחורים ואברכים שהגיעו לפרקם, אשר בימי אבות אבותינו עוד ישבו לרגלי רבותיהם ושתו את דבריהם בצמאון מאין דוגמתו, שהתורה היתה להם כאויר לנשימה ומאור לעינים, היכן הם?... (שם עמוד קלה)
תורה לשמה? בין כתלי בתינו תצלצנה סימסאות מסוג אחר: "אם תלמד בשקידה תצטיין בידיעותיך ואז תוכל להרויח כסף, לגרוף הון ולרכוש כבוד ויקר"... סיסמא אחת "אם תפתחי את השכלתך ותכשירי את נפשך לקליטת רגשות עדנה יהיו לך מהלכים בגינוני נימוסין אף בחוגים המשכילים, תוכלי לבא גם בחברת לא יהודים, מבלי שירגישו בך כי יהודיה את". סיסמא שניה, "כאשר בדרך לקריירה לא נרתעים מפני שום דבר כי אם מפני מה שעלול לקשור את האדם לעמוד הקלון של החברה האנושית, או אז אפשר לעשות קריירה להגיע למעמד חשוב ולרכוש מוניטין בשווקי הכלכלה וכיוצא בהם". סיסמא שלישית: "כאשר נפזר מכספינו לצדקה ונגמול חסדים, יעלים הקב"ה עיניו מלבדוק כיצד ואימתי הרוחנו את כספינו, גם הבריות יכבדו אותנו ויביטו בעין יפה על ברכת העושר שנפקדנו בה". סימסא רביעית: "אם נשווה לעניני קהלתנו צורה מסודרת ומטופחת וגם לסדרי הפולחן שלנו, כי אז נהיה מכובדים אף בעיני הממשלה ובעיני אחינו משאינם בני ברית"...
היתכן שעל יסודות נפתולים כאלו ומניעי רצון ומעש כה עלובים יתחנך נוער יהודי, יתחנכו אנשים ונשים שרוח המצוה הישראלית ספוגה בלשד עצמותיהם ואין להם בעולמם כל שאיפה מלבד "לתת", לחיות למען הזולת, לנשום חיים לשם הקב"ה ומקדשו בלבד, לפעול ללמוד וליצור רק למענו?... (שם עמוד קסח)
...אמנם תקופתנו נוהגת ביתר רכות כלפי ישראל. הקרבנות הדרושים לשמירת היהדות הם יותר קרבנות מרצון מאשר ויתורים כפויים מאונס, הצמצום הנדרש הוא ריסון עצמי מרצון, ואולם דוקא משום כך אין הנסיון קטן יותר וערך הנאמנות איננו פעוט יותר כי אם להיפך. זירת המאבקים עברה מן השטח הציבורי של העמים המארחים אל תוך ההיכלות ומעון המשפחות פנימה... אמנם נכון הדבר, כי אורח חייו של העולם הלא יהודי חדור כבר עתה, ביודעין ובלא יודעין רעיונות מן היהדות, וחוד הניגודים בינינו וביניהם הוקהה במדה מסויימת. אך אין בעובדה זו כדי לאשר, ולו במדת מה, את ההנחה, כאילו הסכנה האורבת לקיום האמת היהודית במאבק הרוחני ובחיים המעשים הוחלשה קצת. יש מקום איפוא, לשבח בהחלו את כל יחיד שהוא המחזיק מעמד יציב כיהודי אמיתי... (שם חלק ד' עמוד קצט)
אולם הזמנים השתנו, שדה הכיבושים של היהדות בתקופתנו התרחב אמנם במדה ניכרת כלפי חוץ, יותר מאשר בכל תקופה אחרת. ברם, כלפי פנים הפסידה היהדות עתה הרבה יותר מאשר הפסידה אי פעם. נכון שהנסיונות והסכנות הקודמים נעלמו, אבל ההווה הביא אתו סכנות חדשות ונסיונות אחרים, קשים פי כמה וכמה. הקושי שבהם נעוץ בעיקר בזה, שהם דורשים מהיחיד להיאבק בדד ובכחות עצמו, מאחר והכלל בתור שכזה איננו משתתף במאבק. יש להיאבק בלי הרף, מכיון שהסכנה והנסיון אורבים לנו בכל נשימה ונשימה, בחיים הפרטיים, בחיי המשפחה, ובחיי הקהל. כל צעד של יהודי נאמן כרוך בגירוי מסוכן להנאות ובפיתוי של רווחים אסורים, פיתויים של "חכמת החיים", על כל צעד ושעל עלינו להיאבק עם אחינו התאבים לפתות אותנו לגרות יצר הרע בנפשנו וגם ללעוג לנו... (שם עמוד רא)
...ההיסטוריה חוזרת איפוא, על עצמה, המחולות סביב לעגל הזהב נמשכים במלוא העוז, כמאז ומקדם. אך להוותנו חסר לנו אחד כמשה, המחונן באומץ רוח לקחת את עגל הזהב ולהוכיח בפומבי את חוסר ערכו ואפסיותו, להראות קבל עם ועולם עד היכן מגעת אי יציבותו, בכך שייהפך לעפר ואפר אחר שנגמר יומו האחד עלי אדמות - ובגללו כפר העם בא-ל חי, ברבונם הנצחי בעבר ובעתיד... (שם עמוד רג)
אל תפנו אל האובות - כתב הר"ש אלגזי דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט אור האלקות על כל בשר וראו כי אין עוד מלבדו, האור הזה כבר הבקיע ובא והטומאה כליל תחלוף ונתבטלו כחות הטומאה ואין אחד שבידו לקסום וכו', ואין מאמינים עוד בכך חוץ משוטים, וכן מובא בתפארת ישראל סנהדרין פ"ז מ"ז... (ויקרא יט לא)
ונראה שזו המדה המהלכת בכל הגלויות שהחוצפה היתירה של האומות שמחרפין ומגדפין באמרם כל היום איה אלקיך זה מושך את לב בני ישראל נמי לבלתי היות נכנעים לדעת התורה, וכמו במצרים שסמוך לעת הגאולה התגברה העזות והחוצפה של פרעה ביותר, וממנו באו דתן ואבירם לעזות, כי לפני האור התגבר כח החושך, ולשון הזהר הקדש הוא קדרותא דצפרא. וכן בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא בין האומות המחרפין ומבזים את התורה, כידוע בזמננו אלה. ולדעתי בזמננו ענין זה היא מלחמת גוג ומגוג שהיא קליפת המרידה, כאמרם ז"ל (ברכות י') כלום יש עבד שמורד ברבו, וממנה מסתעפת גם העזות והחוצפה בלב פריצי עמנו... (בא תרע"ח)
ויש לומר עוד דיעקב מדתו אמת... ויש לומר נמי שטרם נתגלה מדת האמת מתעוררת ומתחזקת מדת השקר, כענין קדרותא דצפרא המוזכר בזוהר שקודם שמאיר היום מתגבר החושך, ועל כן קודם מתן תורה ויבא עמלק, וכן קודם ביאת המשיח יתגבר השקר בעולם, וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו ועל כן מתחזק ומתגבר השקר מאד אפילו בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת, וצריך כל איש חיזוק גדול מאד שלא יתפס בפח השקר, כי עת רעה היא, היינו שליטת קליפה זו הנקראת רעה, כמו שכתוב בזהר הקדש, וזה נסיון גדול בזמנינו אלה ולאו כל אדם זוכה לעמוד בנסיון, והעצה היעוצה לזה להיות תמיד בזכרונו שניתן נסיון זה לפניו ובאשר יזכור באותו רגע כי עתה הוא מנוסה בזה נקל לו לעמוד בנסיון... ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו מדת השקר, כמו שמטבע האיש להתמלא רחמים כשרואה את חבירו נלכד בפח הגשמי וליסטים שובים אותו למכרו למרחקים, כי טבע הישראלי להיות דבק במדת האמת... (בחקותי תרע"ג)
אך נראה על פי דאיתא בכתבי האריז"ל שאמר לתלמידו הרח"ו שבדור היתום הזה אף דבר קטן שישראל עושה בכונה לשם שמים חשוב אצל השי"ת הרבה יותר ממה שהיו עושים גדולות בדורות הראשונים. וזה הפירוש רני עקרה אף שנראה שהוא כעקרה שהדור הלוך וחסור מכל מקום רבים בני שוממה אף שהם באמת דלים במעלתם אבל הם חשובים אצל השי"ת כרבים וגדולים מפני שהם בני שוממה, שהם בדור הזה דור יתום... (תצא יב)
...וכמו שאמר רבינו הק' זצ"ל ששמע מהרבי ר' בונם זצ"ל שאמר דאף שהמוחות מהדורות מתמעטין בכל פעם יותר, אבל הנקודה שבלב נזדכך והולך בכל פעם יותר. ואחר כך שמעתי מרבינו הקדוש שראה הדבר מפורש בכמה מקומות, והיינו שבדור יתום הזה כשיש בלב איזה הארה אמיתית אפילו מעט חשוב לפני השי"ת יותר מאור גדול בדורות ראשונים, שלפי קטנות המוחין של הדור יתום נחשב הרבה... וכן הנמכרים לעבדים ולשפחות מה שנזכרים מהשי"ת אפילו מעט חשיב אצל השי"ת יותר ממדריגות גבוהות של אחרים, וזה הוא הנהורא דנפיק מגו חשוכא... (תבא טז)
...כי זהו עיקר קליפת גוג ומגוג זה לעומת זה נגד משיח בן דוד כמו שכתוב יתיצבו מלכי ארץ על ה' ועל משיחו וגו', והוא בחינת מינות, וכמו ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה שמזמן התגלות עסק הבעש"ט הקדוש בעולם זהו התנוצצות בחינת משיח רק בכל דור ודור יש בקליפה זה לעומת זה מבחינת גוג ומגוג, ועל ידי זה נתרבה המינות בעולם. וזה פירוש הפסוק אשור לא יושיענו, היינו שיש תקוה לחזור להקדושה גם מנפילה זו מבחינת מינות, והוא על ידי כח זכות של אברהם אבינו ע"ה שהשריש בנו כח האמונה כמו שנאמר "והאמין בה'" וכמו שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה", שעל ידי האמונה שנמצא בנפשות ישראל בפנימיות יוכל כל נפש ישראל להחיות נפשו מני שחת... (ראש השנה טו)
מצינו כלל גדול בתלמוד, דבר שהצורך מביא להקל בה, אף בדבר שמותרין מן הדין, מכל מקום כיון דבידים עשו הקולא, ראו חכמים לתקן כמה חומרות הרבה יותר מן הדין כי היכא דלא ליזלזלו בה. מצינו ביומא ב' ולמה נקרא שמה לשכת בית האבן שכל מעשיו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה, מאי טעמא, כיון דטבול יום כשר בפרה, דתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה להוציא מלבם של צדוקים וכו', תקינו לה רבנן כלי גללים כלי אדמה כלי אבנים שאינם מקבלים כלל טומאה כי היכא דלא ליזלזלו בה...
ומעתה יש לנו להבין, שבמקום שלומדין כתב ולשון, ובדור שיש הרבה מינות בעולם ובמקום שכבר ראינו בעינינו אפיקורסות ומינות, עד שהם החריבו הבית, מי לא יבין מהגמרא הנ"ל, שיש לעשות בה הרבה חומרות של יראה ומוסר, כגון להשגיח שהתפלה תהיה על צד היותר טוב, ללמוד מנה יפה בכל יום בספרי מוסר ולחזק אמונה בהשכל ודעת בדור החדש, ולשרש מלבם את הדעות הנפסדות שישתרש בם מספרי הלצים אשר יום יום ירבון כחול הים, מכלים גוף ונפש גם יחד. ואיה שוקל ואיה סופר אשר ישקול ויספור החומרות והזהירות שצריך להיות צופה מרחוק שלא יבואו, חס ושלום, להיות מזנות ותולות בבעליהן. כי הישיבות משנים קדמוניות מוחזקות שיוצאים ממנה אנשי שם, לא כן זה כמה שנים בעונותינו הרבים ומכל שכן בשכבר גברה יד הפריצי ישראל להחריבה בודאי יתחזקו עוד לחללה כדרכם הרעה, ובדור היתום הלזה, אין דורש ואין מבקר בעסקים שנים, ונמצא כי יצאו משם בחורים מלאים כל רעה במינות ואפיקורסות, ויהיו מזנות ותולות בבעליהן, הלא תלמידי ישיבה הקדושה המוחזקת מכבר בקדושתה הם וגם הם קדושים המה, וישחיתו רחמנא ליצלן שארית הפליטה.
סוף דבר המדקדק היטב בדברינו אלה מתלמוד ערוך שכתבתי למעלה, משבת ומיומא, יבין כי אין לנו בדור היתום הלזה אשר רבו גאונים בכל עיר קטנה וכפר קטן, אין מי שיוכל לנהל ישיבה כזאת רק כמו גאון כהרמב"ן ז"ל אשר היה גאון באמת ובעל מוסר גדול וחוקר גדול ודעת רחבה והיה יכול להתוכח לפני מלך ושרים, הוא יכול לחסום פי הפריצים בעם ולהפוך לבבם לטוב. לא כן אף אם לו היה גאון באמת, אך אם אינו בעל מוסר גדול בהשכל ודעת, על דרך הפדגוגיה אינו מוכשר כלל להישיבה, ומוטב שלא העליתי, וידינו אל תהי בה. (חלק א רמג)
דברנו כמה מההכרח בדור הזה להשריש בנפשו כאלו עומד במדבר ושלא להביט כלל על דרכי העולם. כי הדור הזה נופל הוא הרבה מדור אנוש, כי דור אנוש עובדי ע"ז היו בדרך טעות כי השי"ת סילק השגחתו מן העולם, אבל האמינו בבורא, ועתה רחמנא ליצלן נשכח שמו ית' מן העולם, והראינו לדעת מן מכתבי עתים - עתונים - אשר לא יזכר שם השי"ת ורק הכל כאילו במקרה הוא. על כן ההכרח להשריש היראה על ידי לימוד המוסר בטעם, אף שאחר כך לא ישאר הטעם כולו אבל ישאר טעם הטעם כאלו יראה אחר כך הטעם... (חלק ב כו)
בשים לב אל המצב הנורא השורר בעולם, כי דרך ה' רד מאד, דרכי התורה שממו, האמת נעדרת, ואפלה נוראה על פני תבל שוכנת. לא נדבר אודות רגשות העונג הנפלא מהבנת עומקה של תורה, מהפלפול האמיתי בדרכי התורה, לא נדבר אודות חסר הנועם והעונג מהרגש הנכון באמונת ה', מהכרת גדולתו ורוממותו ית', אשר זה כמעט אפס בעולם, אבל גם האמונה הפשוטה, שקוראים אותה "אמונת נשים" גם זה כבר אינו נראה, פשוט כמעט כבר חדלו מלדרוש דעת הדינים המצויים מאת ההורים והמורים, היושבים על מדין, משלח בשר על ידי עכו"ם כמה וכמה מילים בלי שום חותם, אמירה לעכו"ם בשבת וכהנה רבות, לגמרי פסקו להתענין בזה, לדעת דרך הדין, אפילו בשאלות החמורות ענינים התלוים באיסור כרת רחמנא ליצלן לא ידרשו דעת בזה.
הלא מאמר חז"ל "עתידה תורה שתשתכח מישראל" הולך ומתקיים בנו ממש, ואך בטוחים אנו בהבטחה שהבטיח לנו ה' "לא ימושו מפיך" וכו'... (חלק ג עמוד קמה)
ידוע כי טבעי האנשים בדור הזה המה חלושי כח, מכל דבר קטן עלולים לבא חס ושלום למחלה כבידה, ואם כן הרבנים יקילו הרבה עתה בעניני תעניות. וכי נשאל מאין לנו הדבר הזה כי טבעי אנשים חלושי המזג. כדומה אם נראה איש אשר דרכו והנהגתו בכל איזה רגעים לטעום איזה דבר מעט וכן הוא תמיד, בלי ספק כי נחשיב אותו לחולה גדול... והננו רואים במיני עופות אשר זה דרכם כל היום ללקוט גרגירים ולאכול, האם תתאונן הצפור על חלישותה? ואם כן מנין אנו יודעים כי דורנו המה חלושי המזג, התשובה היא כי זאת נדע כאשר נתבונן מדור הראשון אשר אכלו רק לחם לשובע, ובכל זאת היו גיבורי כח לא חלו ולא נסעו למרחצאות, ומזה נוכל להבין כי באמת הדור הזה המה חלושי המזג.
כן אנכי אומר, אם נרצה לידע כמה גדלה מחלת הנפש, אנחנו צריכים להתבונן על דורות הראשונים, ומזה נוכל לידע מצב הדור בחולי הנפש רחמנא ליצלן...
סיבת התחלפות הלזה הוא כי בימים ההם היו כולם יראים את ה' ושומרים כל התורה והיו נזהרים אף מעון שוגג, ומי שבא לידו דבר עבירה בשוגג היה דואג על זה מאד, והיה מחפש עצות כדי שיכופר לו, וכן היה עוון שוגג לבושה ולחרפה וכלימה בפני כולם, לא כן הימים האלו אשר האדם רומס ברגלו אלפי עבירות של מזיד וקרוב למזיד, ובמה נחשב חטא שוגג לחפש על זה עצה, וכן לא ישיגוהו שום בושה וכלימה על עבירת השוגג... (חלק א עמוד מא)
בשעה שיצאה מטעם ממשלת רוסיא גזרת גיוס הצבא על בחורי ישראל אמר שגזרה זו ברחמי שמים יסודה, כי כידוע עשתה "ההשכלה" בימים ההם שמות בשורות בחורי הישיבה כמה וכמה מהם נלכדו בצפרניה בקסם השוא שקסמה ומדוחי החן שרמזה וקרבה להולכים בעקבותיה. צורבא מדרבנן בהגיעו לגיל שמונה עשר תשע עשרה כרגיל היה מתחיל לדאות על כנפי הדמיון ולתאר לעצמו את האושר הגדול וה"חירות" הנפלאה לכשיזכה להשכלה ולהצצה לתוך העולם הגדול וכו'. ובעקב התפשטות הדמיון הנ"ל וההזיה רבו מאד חולי הישיבה שהפילה ההשכלה. ועכשיו שיצאה גזרת הממשלה להתגיס בעל כרחם נתקטעו רגלי העריקים לשדות ההשכלה... דמיונות השוא נגוזו ונתפזרו כחלום אתמול וכל בחור בישיבה בהגיעו לפרקו פרק "כל יוצאי צבא" הנה נח מסערות דמיונו ובעל כרחו היה פונה לעסקי שמים, לרחמי ה', והיה מתענה ופורש מתאוות ההשכלה ונשאר יושב באהלי שם עד כי גדל כחו לראות באמיתת אור התורה ודרכיה... (שם עמוד קסה)
הנה חטאם של סדום מבואר בכתוב (יחזקאל ט"ז) שהוא על אי צדקה, שלא עשו חסד, ולא הניחו לאורחים לבא ממדינות אחרות. ומסתמא כי מסדום לעמורה היו יכולים לבא, ומדברי רש"י שבכאן משמע גם שעד ג' ימים היו יכולים להשתהות, אלא שיותר מזה לא היו מניחים להתעכב. והנה כשנתבונן היום במצבנו אנו, האם לא נראה כתמונה זאת בכל המדינות? בלי דרכון וויזה הלא אי אפשר להכנס לשום מדינה, וגם שומרים שמו על כל הגבולות. מלפנים לא היו כל הענינים האלו של דרכונים, היו יכולים לילך ממדינה למדינה בלי שום רשיון מיוחד, כל זה נתחדש היום והכל מפני חששות של אבטלה. כאמריקה היום כן האמריקה של העת ההיא סגרה דלתיה לגמרי, ומפני מה? מפני שהיה שם רב טוב והרבה סחורה וכולם רצו לשם, מפני שהיתה ארץ שמנה חששו פן יבואו כולם בתוכה, ועל כן עשו חוק הגירה להצריך את כל הבא בתוכה לרשום עצמו, ועד ג' ימים יכולים להשתהות ולא יותר. והרי היום הנה זה כן בכל העולם, והוא כל כך פשוט אצלנו שכן צריך להיות. כל זה מהרשעות היותר נוראה, שמתיראים שמא גם לזולתינו יגיע איזה חלק, פן ואולי יגרום זה איזה חסרון לי. זוהי באמת מדת סדום, זוהי משפלות האדם. כל עיקר הטענה והפחד של חוסר עבודה בשביל התושבים מכבר, זהו נגד אמונה, כל זה נובע בעיקר מרשעתו המרובה של האדם, ומי יודע אם לא מפני זו הרשעות שסגרו דלתותיהם לפני האורחים באו למשבר הגדול השורר כעת בכל העולם כי כן היתה חטאת סדום אחותם וענשה המרובה. (דעת תורה בראשית עמוד קכח)
ואם בחקתי תמאסו - וברש"י מואס באחרים העושים. הנה זה מהפליאות הנוראות באמת, יבא זמן ומצב, אשר סר מרע משתולל (ישעיה נ"ט), וברש"י שם, מוחזק שוטה על הבריות. לדאבוננו כן אנו רואים, איש כי ינצור לשונו מדבר רע, יחזיקו אותו ממש למשוגע, לאינו מן הישוב, בעיני הבריות הוא כמשולל מן העולם, מדברי לשון הרע ורכילות ודברים בטלים, שאין שגעונות ופראות יותר מזה, מתענגים בדמי אחיהם ובבזיונותיהם, המה הנחשבים לבעלי תרבות! המה הבעלי ישוב! אוי ואבוי לתרבות כזאת ולישוב כזה. אינו לומד, וממילא אינו עושה, כשרואה אחרים עושים, מתנהגים כבני אנשים באמת, גם זה אינו יכול ממש לסבול, ממש מאוס בעיניו כל טוב, הוא סוד גודל המרידה כי אינו חפץ לא בה' ולא בכל מי ההולך בדרכיו. נורא! (דעת תורה ויקרא עמוד רפג)
כיום בדורותינו הכה אפלים, אף עם כל מיעוט גדולתנו, הננו צדיקים גמורים. אדמו"ר הסבא ז"ל מקלם היה מגיד, כי בקדשים לפי הדין אין פסול כי אם במחשבה פסולה, אבל בלי מחשבה כלל אין פסול. ואם נאמר, שסוף כל סוף הידור מצוה אין כאן, אבל לעניננו גם הידור מצוה באמת יש לנו, האם מילתא זוטרתא היא מה שבאים ממרחקים מעבר לימים וממדינות שונות, מתוך קושיים הרבים ללמוד בישיבה? הלזאת לא תקראו הידור מצוה? בן ישיבה כיום, המתייגע היטב על תורתן של הגדולים אשר מדורות שלפנים ולפני פנים, ועם כל יגיעתו ועדיין אינו עומד על דבריו של אותו הגדול, אבל סוף כל סוף יתכן והנהו יותר גדול מן אותו הגדול עצמו. באמת כי אין ספק בזה, אלא שאי אפשר לדבר על זה כל כך, מן הדברים האלה עלולים עוד להתהוות בעלי גאוה... אולם הלא ודאי כן הוא הדבר. בחושך נורא כזה, אשר לא יודעים אנחנו מה שאנחה אחת בדורנו אנו יכולה לפעול למעלה ראש. כיום הנה בני ישיבה ודאי יתכן כי הם גדולים יותר מאלה הגדולים אשר מדור שלפנים.
(אמר המו"ל מצאתי כדברים האלה בספר שבחי ר' חיים ויטל ז"ל... דע כי גדולת הנפש אינה תלויה כפי מעשה האדם רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאד בדור הזה שקול ככמה מצוות בדורות הראשונים, כי בדורות האלו הקליפה גוברת מאד מאד עד אין קץ)... (דעת תורה במדבר עמוד קמז, וראה שם עוד)
אמר הכתוב (תהלים צ"ב ג') "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", בדורות הראשונים, עת שמשו כל המאורות, הנה ראו את החסד, ונוח להם. "ואמונתך בלילות" - בחשוכי הדורות אשר אורות החסדים כבר נתקדרו ונתאפלו, אין כבר עצה אחרת כי אם באמונה בכל הקושיים והצרות של הדור, בכל הכבדות והוא זחול יזחול ויעבור בכל התוקף והגדלות. ובמה, באמונה, בתכלית פשטות האמונה, והיא גדלותו בה כלול הכל לא פחות מהדורות הרשונים, והאמונה הנה באמת האור הכי כולל, סוף ותכלית כל החכמות והחקירות... (שם עמוד קנ)
אחת מקללות הזמן, אשר האדם צריך מאד מאד ליזהר מלנפול בתהומה, היא השפלת הערכין ובזות הנכבדות, והם ביותר מן תכסיסי היצר ותחבולותיו, להפיל את האדם בשאול מטה בפחת המעשים ופח הפשעים, על כל קודש לרמוס ובעקבים לדוש...
לפנים בישראל היה בעיניהם תואר ארץ ישראל וזכרונה כזכרון דבר של קודש קדשים, זכורני כשהייתי ילד בן שש, וכשבא אורח מארץ ישראל, איש משולח לאסוף כסף בעד קופת רבי מאיר בעל הנס, ולא ידענו אפילו טיבו של האיש ההוא, והיה די לנו כבר כי אמרו עליו בהעיירה כי מארץ ישראל בא, והיו מכנים וקוראים אותו בשם "יהודי של כותל מערבי". לא אוכל לצייר לכם את ההדרת הקדש בהבטתנו עליו, היינו ממש מנשקים כנפי בגדיו כמנשקים דבר שבקדושה...
ועכשיו? למכאובינו שוררת בישראל מהפיכה גמורה של חילול וזלזול בכל קודש בכלל, ועל קדושת הארץ בפרט. אמנם כל תעמולותיהם ומטרותיהם של החילוניים כהיום, הם בעיקר לעשות ארץ ישראל כשאר ארצות, התורה כשאר חכמות העולם, החוקים והמשפטים של התורה כשאר סדרי החיים. הקטנת כל דבר ודבר ללא חשיבות, כל "תרבות" זמנינו נבנה על יסוד זה שאין גדלות. אודות מה ואודות מי אינם מדברים כהיום... ואמנם לשמירה גדולה צריכים להיות זהירים מזה, כי כל אלה הם מן הדברים שהנאחזים בהם אין להם חלק לעולם הבא. אמרו בגמרא (סנהדרין צ"ט) תנו רבנן כי דבר ה' בזה וכו' זה האומר אין תורה מן השמים, רבי אליעזר המודעי אמר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וכו'... אין לו חלק לעולם הבא...
אדם הדר בסביבה של מחללי שבת, רואה הוא חנויות פתוחות בשבת, פעם ופעמים אם ודאי שלא יתפעל מהם, והוא לא יחלל חס ושלום את השבת, אבל ודאי כי ההרגש במעלת הקדושה של השבת כבר תחלש אצלו... לפנים היו בישראל תקופות אשר הרבה חדלו עצמם מלעלות לארץ ישראל, כי היו סבורים שאינם בגודל הדרגה לנסוע שמה, כי איך אפשר לילך ולבא בפלטין של מלך. היום צריכים ליפחד מאד לא להמשך אחרי הדרים שם ומזלזלים בקדושתה, כבר נעשתה הארץ לא יותר מן סתם אחת הארצות שבעולם...
והנה הדר ונמצא ממש בארץ ישראל, ודאי אין ספק כי חלים עליו הרבה דינים מצד המצאו בארץ, הלא רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו, הרי מכל שכן שאיש מארץ ישראל קדושה בו יותר מאבניה. וזה באמת אחד מן הטעמים דאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ... איש מארץ ישראל אם הנהגותיו ומעשיו לא יהיו יותר טובים מאשר בני חוצה לארץ, הנה הלא את ארץ ישראל הוא מחלל, וזה כבר בחינה של המחלל את הקדשים חס ושלום... צריכים להתחזק ולהשמר כי ארץ ישראל לא תתהוה לנו כסתם ארץ בעלמא, היא נחלת ה' ותכלית התורה... (שם דברים ב עמוד רי, וראה שם עוד)
בראותנו כי לקח ה' ממנו את כל ה"שלא לשמה", כי סגר לפנינו רחמנא ליצלן כמעט דלתות כל הישיבות הקדושות (אחרי חורבן אירופה), וכי תופשי התורה נסיונותיהם קשים ומרים המה, הלא נראה כי לקח הסולם מלפנינו, ולמה? זה לאות כמה ירדנו פלאים בתורה ועבודת ה', ושוב אין תועלת לנו בסולם, כי לא נוכל לעלות אפילו דרגא אחת. ולעומת זה רבו צרותנו למעלה ראש, וכל שאיפותינו להסתדר בחיי העולם הזה של עונג ונחת מוטלות ככלים שבורים לפנינו, הלא זאת אומרת ברור לנו, כי רק אחת היא דרכנו - לשום דעתנו "לשוב" ואז הוא ית' יעלנו... (חלק א עמוד כט)
בדורנו היתה בנו יד ה', אויב קשה כהמן החריב מדינות שלימות של אחינו בני ישראל - חלק גדול מכלל בית ישראל עזבונו בעונותינו הרבים, רוב יראי ה' ספו תמו, ומיודעי התורה נשארו רק אחוזים אחדים למאות, שבר השי"ת את שארית התורה לעינינו. הלא עלינו להתעורר הרבה ולשנות את כל השקפותינו ודרכינו ומעשינו ולשוב אל ה' בחזקה, והוא ירחם את שארית הפליטה. (שם עמוד סד)
דבר אחד פשוט, בלי שום חידוש ארשום בכאן, שימו לבבכם בנים חביבים, ושמעוני היטב. לא ככל הדורות דורנו, דור חורבן הוא, בעוונינו, האם נבין מהו דור חורבן? לא. לא נבין ולא נשיג, גם לא נאמין כי אפשר הוא. אבל... הרי כן הוא באמת. העושר שהיה לנו חרב ואיננו. למרות אשר ציור העבר העשיר עודנו כמו חי לנוכח עינינו, אינו אלא עבר המתרחק והולך, אבל בהוה - הרי איננו. ההוה ריקן? אותו העושר הרוחני, אותו אויר הישיבה, אותה השאיפה האמיתית, אותה הלומדות, אותה יראת שמים, אותה הלבביות - הלא כל אלה אינן עוד עמנו, אינן! קדושינו הלכו למנוחות עולם, למקום אשר לא ישיגם עוד החורבן. אבל הלא הקדושה הצטרפה עמהם, במותם, גם הלבביות מתה עמהם - הלכה שכינה מקרבנו. בנינו לא יראוה אצלנו, ואם נספר להם מאת אשר ראינו אנו, מאת אשר בו חיינו, אך סיפור יהיה אצלם ולא מציאות, אנו הלא ראינו עדיין את גילוי השכינה שבלבבות, אבל הם איך יראוהו?
אמנם, הבה נחפש נא בלבותינו! הבה נתבונן ונברר - האם באמת מתה האידיאליות לגמרי? או אולי עודנה מפרכסת בנו? אולי, עדיין אפשר להחיותה? אולי עוד אפשר להשיב את הקדושה אל פני תבל? אבל! אם כזאת נרגיש, עוד לא מתנו! ואם נחיה בנו את השאיפה אל החיים - הרי חיים הננו. ובאמת, נחשוב נא, למה השארנו בחיים? למה הצילנו ה'? האם, למען נמית את שארית חיי הקדושה אשר בקרבנו? האם לשכח ולשכח את החיים אשר ראינו? או כי חיה נחיה, למען הזכיר והחיות את הקדושה בתחתונים? אנו - שארית הפליטה... שארית... הניצלת מן הכל אשר חרב! ויהי אחר החורבן... מה הלאה לפנינו? האם להמית גם בנו את ניצוצות החיים הגדולים - ניצוצות חיי הרוח? לא! לא! לא בשום אופן! לא אלף פעמים! אלא את כל נפשנו ניתן בעד הצלת הרוח! כל חיינו יהיו אך ורק בנין הנחרבות, אך ורק תחיית המתים לבד! אין לנו ענין בכל אשר זולת זה. הן אנו ראינו עדיין את גדולת הקדושה, מי ישוב ויחיינה אם לא אנחנו?! אין אחרת לפנינו, אין אשר ישוה בעינינו, אחד הוא לבבנו, וכולו שואף אך אל תחיית חיי הרוח. לא ימות רוח התורה בדורנו בשום אופן! ואם גם גדל החורבן, נגדל כולנו יחד את הבנין לעומתו. נדע נא ברור, כי אם נמסור את נפשותינו עליו כדבעי, גם בנינו יראו עוד את הקדושה כאשר ראינו, וגם המה ידעו עוד את גילויי השכינה בלבותם, עוד יכירו את רוח ישראל סבא שבישיבה, עוד יטבלו בו, עוד ינשמו בו, ועוד יחיו בחיים אשר חיינו! אם כן ראויים לנו החיים... מסירות נפש אמיתית נדרשת! אמיתית! לא מליצית ולא מדומה. הבא נבנה את עצמינו, נבנה את בנינו, נבנה מוסדות לתורה, נבנה ישיבות, נשיב לב אבות ובנים אל התורה, נעבוד קשה, וה' הטוב יצליח בידינו... (שם עמוד ע)
יש ג' גדרים של סדר, א', יש סדר לשם סדר, כי הרואה נהנה במערכות מסודרות. ב', יש סדר לשם תוצאותיו, שידעו היכן למצא כל דבר וכדומה. ג', יש סדר לשם התאחדות הפעולה, כגון במכונה שכל חלק צריך שיעשה פעולתו במקומו כדי שיצא תכליתם בין כולם. וכשם שהחלקים בפירודם לא יפעלו, כך אי אפשר להם לשמש בערבוביא, והחיבור צריך להיות דוקא בסדרם הנכון.
ברוחניות נדרש הגדר השלישי, פירוד של יחידים, וכן פירוד של אגודות אגודות, מונע התכלית, אבל גם הערבוביא לא טובה. אלא כל יחיד צריך להתפתח על פי המדות והכלים החיצוניים המתאימים לו, ובתוך חוג אנשים המסוגל לו, ואף על פי שדרכי היחידים ושל החוגים משונים זה מזה, צריך שכל הדרכים יובילו למקום אחד, לשלמות. ואם בסביבה אחת מתחילים בעבודה על פי מדה ידועה אחת, ובסביבה אחרת על פי אחרת, כגון מוסר וחסידות הרי כדי להגיע לשלמות צריך שסוף סוף ילמדו זה מזה, וילמדו כל המדות, כל אחד על פי דרכו.
וכן תכלית הבריאה יושג על ידי צירוף עבודת כל הפרטים בדורותיהם על פי מצביהם ומדותיהם המשונים זה מזה. ומכל מקום יש אופי המשותף לבני דור אחד לבדם, ("דורו של חזקיהו", "דורו של ר' יהודה בן בבא"). נמצא שהתאחדות הפרטים צריך להיות בהדרגה וסדר מדוקדק, אשר בתוכו יש חוגים בתוך חוגים, המחולקים זה מזה ומכל מקום משלימים זה את זה.
דבר זה למדנו מדגלי מדבר, שהיו חונים איש על דגלו, "שהיו ניכרים ראובן לבדם" וכו' (ילקוט תרפ"ד) היינו שידעו להתאחד על פי כוחותיהם וסביבתם כראוי בדקדוק, והיה חשבון מדוקדק בשכינותם זה לזה, (עיין רמב"ן במדבר ב' ב' בשם המדרש - יהודה מלוכה, יששכר תורה, זבולון עשירות... כי סוף סוף צריכים כולם להשלים זה לזה ולהצטרף לתכלית אחת. וסידור זה הוא בעצמו שמירה לבל יטעו ויתחלפו הפרטים, ותשמר האחדות... (שם עמוד צב)
ואיך מדרגתנו? מעולם לא שמענו שיאמר אדם "נשיחה נא בלשון המשוגעים". ובעניני אמונה, למשל, אף על פי שלמדנו, "לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר ולא לגבורים המלחמה" - אף על פי כן כשאנו מדברים מדבר הפרנסה אנו אומרים "פלוני יש לו כח מצויין לסחור ולהרויח", וכן במלחמות "שר הצבא הזה כח האסטרטגיה שלו גרם הנצחון" וכדומה. אבל עיין תרגום על פסוק "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", שפירש שגם העצה והמחשבה מה' הן, ובמלחמות איתא (ע"ז ב') "ומלחמות אני עשיתי". והאמת כי מה שאנו חושבים לסבה אינו אלא מסובב, שהשי"ת מכסה בו את הסבה האמתית - רצונו ית'. נמצא שהחושב את הטבע לסבה בפני עצמה הריהו מהפך את המציאות כקערה על פיה. האמנם נרגיש בשעת מעשה שאנו מדברים בלשון המשוגעים? הרי כאן ע"ז טמונה שלא נרגיש בה להתחרט עליה ולשוב. (שם עמוד קסה)
גדר הנסים הוא שהקב"ה מראה בגלוי את השגחתו באופן אשר כל בעל לב יכיר כי אין זה מקרה טבעי אלא יד ה' נגלית כאן. על כן כשם שיש נס הבא לטובתנו בעולם הזה, כן יש נס המתגלה ביסורינו, כאשר השי"ת מראה השגחתו בגלוי בסייעו לשונאינו...
ודבר זה אנו רואים בחוש בדורנו. בנוהג שבעולם שהמצויינים ביותר בכשרונותיהם וכחותיהם והמלומדים ביותר בטכסיסי הנהגת המדינות הם הנעשים למנהיגי המדינות כל אחד בפרט אשר הצטיין בו. אבל האם אפשר הוא בדרך הטבע שיקרה אשר חבורת אנשים ריקים מכל הכנה אשר מזדמנים אחורי הריחיים באיזה מטבח או מרתף לשתיית שכר, כולם בני בלי שם, ופתאום ימצא כי הנה הנם חבורה שלמה של מסוגלים לממשלת מדינות, וכולם אחר כך כחדא ינהגו אומות שלמות? ודבר זה ראינו בצורר הרשע וסיעתו ימח שמם... הלא זה ממש השגחה גלויה ונס ליסרנו ולפקח את עינינו.
והנה נראה הרבה בני אדם אשר לא יכירו את ההשגחה הגלויה שמראים לנו מן השמים בחבלי משיח, אלא אדרבא יבעטו ביסורין ומלאים קושיות כרמון להקשות על השי"ת והנהגתו, ומתוך זה מתפקרים עוד יותר לומר מקרה הוא וחס ושלום לית דין ולית דיין. וענין זה סכנה הוא אפילו למצוינים ביותר המאמינים בה' ובהשגחתו, כי מתוך היסורין אפשר חס ושלום שיפלו להרהר אחר מדותיו ית'. וזהו שאמרו ז"ל (סנהדרין צ"ח) אמר עולא ייתי (משיח) ולא אחמיניה (ולא אראנו), ופירש מהר"ל שחשש שמא מתוך חבלי משיח יהרהר אחר מדותיו יתברך.
אמנם צריך האדם בראותו חבלי משיח שיתחזק הרבה ללמוד מן היסורים הללו לעזוב את כל דרכיו ומחשבותיו והשקפותיו בעניני חיי העולם הזה וישיב את לבבו לגמרי לעבודת ה', כי בזה יקרב את קץ הגאולה, וזהו אשר ירצה השי"ת שנלמד מחבלי משיח. (שם עמוד רג)
זה לשון הילקוט (שה"ש ב' על פסוק מדלג על ההרים), "דבר אחר קול דודי, כיון שישמיע קול השופר, כ' זועות באים לעולם, י' מקומות נהרגין, וי' מקומות נשרפין, (לא חסרו לנו כבשונות ולא חסרו כלי זיין להורגים), מלמד שאין הפתח (של הגאולה הפנימית) נפתח כולו כאחד, אלא אליהו ז"ל בא לעיר א' ונעלם מחברתה, ומדבר עם האיש ונעלם מחברו". ועיין מהר"ל (נצח ישראל כ"ח) "פעמים הרבה היה אליהו מגיד לא' דברים ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאלו הדברים היו מעצמו, ואינן אלא דברי אליהו שהגיד לו". מה זה היה לנו שלא נראה ולא נדע? קול השופר חזק מאד בכל העולם כולו זה עשיריות שנים, תרועות מלחמה וחורבנות, והריסות יסודות העולם הזה כולו אינן פוסקות. מה זו קומוניזם? מהו זה הערבוב והשבוש שבכל הכלכלה כולה על פני כל הארץ לאין מרפא? ואחר כך גזירות כלליות עלינו של הריגות ושריפות - וטרם נשמע בקרבינו את אשר אליהו ידבר? אבל הרי טרם אשר נטה את אזנינו לשמוע לדבריו להסתכל באשר יראה לנו לא שייך תשובה ואי אפשר לזכות במשיח כלל...
האם עדין לא נראה שהשעה האחרונה מתקרבת ובאה?
האם עדיין נשחק בצעצועי התינוקות ונחבק אלילים וע"ז פעוטה, הבל הבלים ולא נעזבם? האם לא ידענו בני אדם שחבקו ונשקו לע"ז עד שיצאה נשמתם ועודם דבוקים לפסיליהם?
כלום לא נראה בעינינו את נקמת השטן הס"א, כי אך הראה לנו את טוב לבם (!) של העמים (שעת פקידה היתה, ואילו זכינו ונשאנו לבנו באמת אל אבינו שבשמים, כי אז הוכרחו לעמוד בהבטחתם, כמפורש בתורה (דברים א') "ראה נתתי לפניכם את הארץ", וברש"י שם, "אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, שאלמלא שלחו מרגלים לא הוצרכו לכלי זיין), והאמננו בהם למרות דברי הכתוב בגדר התשובה "אשור לא יושיענו" וגו' (הושע י"ד). ובכן מה היה? כל העמים מתכנסים יחדיו לגזור עלינו גזירות מה שלא היה כמותו לעולמים, (מי יכול למסור אותנו בידי מרצחים אם ה' לא יעזבנו?).
אמנם אם אנו מדמים כי עוד חזון למועד האם לא נטעה? כל יעודי משיח נתקיימו כבר, מעמיד מלך קשה כהמן, גזירות, שריפות והריגות, רעב וחוסר כל - הכל נתקיים לעינינו, מלכות הרשעה מתפשטת - מתקיים, ומתאספים גוים כולם נגדינו - האם יש עוד פנאי לדחות את שימת לבינו לשמוע אל דבריו של אליהו?... (שם עמוד רט)
והנה עת צרה היא ליעקב כעת, המטלת עלינו חובות הרבה. אלה שבמדרגתם נקודת בחירתם לפי שעה היא באהבת ישראל לבד, עושים את מצותם במסירות נפש אידאלית בכל לב ובהתחזקות עצומה. אבל מה עושים אנחנו? אנו, אשר לפי מדריגתנו החיזוק הרוחני בתורה ובמצות עם פנימיות הלב הוא הנדרש ממנו, ומה עושים אנחנו? האם נכונים אנו להתחזק תדיר בתורה ובתפלה חזוק עם פנימיות הלב ממש? מי יודע אם לא זהו אשר חסרונו עדיין מעכב בפני תשועת ה' כי תמהר לבא? חיזוק פרטי וחיזוק כללי, איש לרעהו יאמר חזק, העסק בתורה במסירות נפש, והשתפכות הלב בתפלה, אלה המה אשר נזכה בהן לפני אבינו שבשמים וימהר להושיענו. (שם עמוד רכח, נכתב בתש"ח)
...ובדורינו בעונותינו הרבים גרוע עוד יותר, שכבר אין מרגישים אפילו ב' רשויות, אלא רשות אחת ממש, היינו רשות הס"א לבד ותו לא חס ושלום... (שם עמוד רלט)
ועיין תרגום יונתן נח ז' י"א... בשעה שהעלה הקב"ה עליהם את התהומות... נוטלין את בניהם ונותנים אותם על התהום וכובשין עליהם. ובאגדת בראשית פ"ד מוסיף, היו להם בנים מרובים והיה כל אחד ואחד מהם נוטל את בנו ונותנו על התהום וכובש עליו טלאין שלא יעלו עליהן את המים, ושוב היו המים מתגברים והיו נוטלין את בניהם אחרים ונותנים על התהום, ראה רחמם - ורחמי רשעים אכזרי.
ביאור המאמרים התמוהים הללו כך: כל אשר ישתדלו בני אדם בהתפתחות העולם הזה הנה ישובו על ראשם צרותיהם במדה מרובה יותר, ותחת אשר עליהם לראות שהם נטבעים בהתגשמות, מחפשים עצות להתפחות הגשמיות יותר, ומקווים שעל ידי זה יגיעו לחיי עולם הזה מאושרים. וכשרואים שגם זה אינו מחפשים עצות אשר לכל הפחות לבניהם יהיה אושר בעולם הזה. פלא הוא עד כמה בני אדם לא יבינו כי הולכים הם אל החורבן. וגם בדורנו כשרואים בחוש שהמצאת מכונות לתעשיה הביאה חסרון עבודה לרבבי רבבות בכל מדינה, והגבהת "דרגת החיים" הרבה את הדאגות ואת הדוחק, ובכל מחקריהם בכלכלה לתקנה יקלקלוה עוד יותר, אף על פי כן כולם חושבים כי עוד מעט ויתפתח העולם לטוב ולשלימות הגשמית, ואם גם לא יצליח בדור זה יהיה האושר ודאי לדור הבא, ובדרך זה יגדלו את בניהם לידבק בגשמיות ולפתחה. וזהו שהיו שמים את בניהם לסתום את מעינות התהום שלא יטבעו במימיו, ואינם רוצים לדעת כי אין בזה תיקון גם לבניהם, ואפילו אם יעלו טלאים עליהם טלאי על גבי טלאי, לא יוכלו לעמוד בפני החורבן שבטומאה. נמצא שרחמנותם שמרחמים על בניהם בדרך זה אכזריות היא כי עוד יקרבו את חורבנם.
אמנם החיים המאושרים בעולם הזה אינם באים אלא על ידי ההסתפקות בעולם הזה והשאיפה הגדולה לרוחניות, וזהו אמרם ז"ל (אבות ו' ד') כך היא דרכה של תורה וגו' אשריך בעולם הזה. (שם עמוד רעג)
והנה הורידו לנו מן השמים בדורות האחרונים דרך חדשה בדרכי הלמוד, הוא העיון בדרך ההבנה והעמקות. זהו, אשר הורו לנו מן השמים, דרך קצרה ושהנאה בה קרובה, משום סכנת שנאת העמל והיגיעה הרבה. באמת, היראה צריכה לבא תמיד קודם האהבה, ואם כן צריך היה להקדים את הכרת החובה להרגשת ההנאה (שהיא תולדת האהבה. אבל בדורות פריקת עול חס ושלום, הורידו לנו מן השמים גאונים וגדולים מיוחדים, שהורו לנו את הדרך הישיר אל ההבנה העמוקה אשר בה אפשר להגיע בקצרה אל אהבת עיונה של תורה והנאתה, עוד טרם השגת חובת עול התורה (מצד הכרת יראת שמים וגדולת נותן התורה)... (שם עמוד שיז)
בבחינה הזאת גם לבחינת הגאוה צפוי קץ, והיינו כשהרע יבטל את עצמו לבסוף. ואין ספק לכל עין בוחנת שלכיוון זה מובילים מאורעות זמננו. הרי ראינו בחוש לאן הובילה גאות האדם בעבר הקרוב, וכן בהווה רואים אנו איך נסתלקה מהעולם שאננות החיים ובטחונם החומרי. עוד מעט יתברר לכל שהעולם הזה כבר שבור לרסיסים ואין עוד מוצא לתיקונו. וכך מציב אותנו שבר גאון האדם בפני ברירה איומה ומבעיתה, או לאבד כל תקוה לתיקון מכל וכל ולטבוע בתהום היאוש, או לבא לידי הכרת אמיתות הרוחניות, ובמקום היאוש הבהמי לשום את ביטול היש בפני הדר כבודו ית'. ובזה תבוא מהות האדם לידי בירור, כי מי שאבדה ממנו הנקודה הפנימית הוא יאבד ביאושו, או יאבד עצמו לדעת חס ושלום מתוך צער אבידת העולם הזה. אך מי שיש בו מהנקודה הפנימית, בחינת "לא מאסתים וגו' לכלותם", הרי הנקודה ההיא תבוא לידי התגלות דוקא מתוך היאוש מהעולם הזה, ותאיר בו יותר ויותר עד שיבא לתשובה שלמה ויגאל לשמחת עולם.
הרי שהחורבן והגלות והגאולה, הפורענות והנחמה, התשובה הסליחה והשמחה, כולם מאוחדים בתוכנם - הכל ענין אחד ממש. גם בחורבן טמון גרעין התשובה והגאולה, ובידינו כל אחד כשלעצמו כאיש הפרטי ככל הצבור, להצמיחו ולהפריחו שיעשה פרי. (חלק ב עמוד נב)
כמה ערכים משונים ומסולפים שוררים ברחובותינו, כמה משפילים ומבטלים בעלי הערכים ההם את ההשקפות האמיתיות! עוד כמה משתדלים להשפיע עלינו. יסתכל נא האדם בתוך תוכו ויראה כמה משינויי הערכים חדרו בלבו, והיינו בחינת גלות מצרים שלו.
דור עקבתא דמשיחא דורנו, דור של חוצפה יסגי, דור שיש בו מנשמות הערב רב (שהיו גרים מצריים). גם מתן תורה (בחינת פנים בפנים, דהיינו בירור גמור) לא הועיל לערב רב, ועדיין נשאר בהם מרשמם הקודם. ואנחנו שוב בדור של השפעתם, ומה הן ההכנות שאנו עושים להתחזק ולהתאמץ לצאת בבר לבב מהנסיון הנורא הזה?
חיזוק גדול נדרש שיאפשר לנו לצאת מתחת השפעת התלוצצות והשקפות הרחוב, נכין את האיתערותא דלתתא שלנו לזכות לגילויי יציאת מצרים בדורנו אנו, כדי שיחיש ה' לנו את גאולתו השלמה במהרה בימינו. (שם עמוד רלג)
לו היינו מתקנים את נפשנו, ודאי שהיה צורך לעסוק אחר כך בתקנת הכלל, אבל עדיין לא התחלנו בתיקון עצמנו. רק אדם שמרגיש בעצמו טהרה וזכות ושאיפה לקדש שם שמים על ידי מעשי עצמו, אז כשהוא מרגיש בלבו שאיפה לעסוק בתיקון הכלל, צריך הוא לזכות את הרבים.
אמנם, דא עקא - דורנו הוא דור חיצוני, דור עקבתא דמשיחא של נשמות ערב רב (כדברי הגר"א זצ"ל), שהפנימיות ממנו והלאה. השאיפות בדורנו הן חיצוניות בלבד, שאיפות של שלא לשמה, שאיפות להנאות ולכבוד. אין חושבים באמת וברצינות לא על תיקון עצמי ולא על תיקון הזולת. לכן אנו צריכים בדרכי העבודה שלנו להשתמש בשלא לשמה כדי להגיע בע"ה אל הלשמה, להתקרב אל למוד התורה בהתמדה ובהעמקה על ידי הרגשת נעימות ומתיקות הלימוד, ולחנך את עצמנו ליראת העונש - לו תהא גם חיצונית - על ידי התבוננות בענשי שמים ובצרות הרבות שפגעו בנו, בדורנו האומלל. כמו כן צריך לנצל את עבודת זיכוי הרבים, ללמד את התלמידים ולהשפיע תורה ויראת שמים ברבים, בתור סיוע של שלא לשמה, כדי ליצור לעצמו הכרח ללמוד בעיון ובהעמקה, ולקנות יראת שמים. הצעיר צריך לשאוף להיות גדול בתורה ויראת שמים, כדי שיוכל בבוא הזמן להשפיע על הכלל ולהרביץ תורה ויראת שמים ברבים. בדורנו היתום הזקוק לזה במדה כה מרובה, צריכים אנו לנצל את כל ההרגשות והחשבונות ואת כל העצות והתחבולות לעלות ולהתעלות למעלות גדולות. ואז השי"ת יעזרנו שמתוך שלא לשמה נבא אל לשמה - לגדלות אמתית וליראת שמים פנימית טהורה. (חלק ג עמוד לב)
אותו קל וחומר של חז"ל לגבי בניית עזרת הנשים, על אחת כמה וכמה חל הוא על דורנו בו שולט יצר הרע שלטון בלי מצרים. בימינו הרצון הוא אשר מכוון את השכל, בני אדם חיים לפי רצונם הפורק עול ושואף לתאוות, ומפתחים תאוריות ושיטות שונות ומשונות, פרי שכלם החולה, כדי להצדיק את דרכיהם. מקיימים בתי ספר ומוסדות חינוך מעורבים, מתוך מחשבה מסולפת שבחיים כאלה היצרים יותר מרוסנים, והם אינם מרגישים בטעותם הנוראה שההרגל לטומאה אינו הצלה ממנה, אלא אדרבא, בזה שוקעים הם יותר בתוך הטומאה, ונתונים לגמרי ברשות היצר הרע. זאת רואים בחוש, שהרי אם נפריד אותם, ירגישו שלקחו מהם את כל תוכן חייהם, בפרט לאור האמור לעיל, שהיצר הרע מתחדש ומתגבר בכל יום, לא שייך להשלים אתו, כיון שהיצר ימציא להם חידושים אחרים שבודאי יכשלו שם, כי לא הורגלו כלל במלחמת היצר, ויורידם מטה מטה לשאול תחתית חס ושלום. (שם עמוד מב)
זו היא עצה נפלאה בבחינת שלא לשמה. ישנם דורות בהם אין מוצאים את אופני השלא לשמה הפשוטים, בקשת כבוד, ממון וכדומה, כמו בדורנו שהוא דור של עקבות משיחא, שבו אין נותנים כבוד וממון לחכמי התורה, כפי שאמרו רז"ל על העת ההיא: "אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו" (סוטה מ"ט). אבל גם בדור כזה שייך דרך של שלא לשמה, והיא לברר ולחפש את הדרך האמיתי אל אושר העולם הזה, עד שמגיעים למסקנה שאין מאושר בעולם הזה אלא רק זה המוסר עצמו ללמוד תורה... (שם עמוד מח)
כל אופני דרכי הלימוד שבכל הדורות הם בבחינת פלפולא דמהדר את התורה לכל דור. בדורנו דור עקבות משיחא, נתגלה לנו על ידי גדולי הדור, "דרך ההבנה" בהלכה ובאגדה, שמאירה אפילו לפחותי מדרגה ולקטני ערך. וזוהי בחינת קבלת התורה שבדורנו. הרי אמרו רז"ל שכל הנשמות עמדו במעמד הר סיני, וזה היה כדי לתת לכל דור כח מיוחד לקבל את התורה, המגלה את התורה לאמיתה בדור ההוא. דוקא במצב של הסתר, כשנתמעטו הלבבות, מתגלה דרך הלמוד שעל ידו אפשר לחדש חידושי תורה, והעמל בתורה ומחדש חדושים מרגיש שהתורה נעשית שלו ודבק בה... (שם עמוד נה)
יש להתבונן בענין חורבן מקומות התורה, מסירת גדולי התורה והיראה, משפיעיה ועוסקיה בידי צר. הרי דבר זה ממעט ופוגם בהשפעה הרוחנית של הדור, ולמה הם באים? בשלמא יסורי וצרות הגלות באים לכפר ולמרק עונות, אבל חורבן הרוחניות - איזו תועלת בו?
כעין שאלה זו מצאנו בדברי רמח"ל (באגרות רמח"ל אגרת ג'): "כאשר אנו יודעים שכל מה שהקב"ה עושה לישראל הכל הוא להטיב להם, ואיך נצייר בדעתנו שיהיה טוב לישראל מה שאין מניחים אותם אומות העולם ללמוד תורה?"... וכתב שם שזה בא לתקן חטא מחשבת ע"ז, שנאמר על זה "למען תפוס את בית ישראל בלבם" (יחזקאל י"ד)...
ביאור דברי הרמח"ל הוא, כיון שחטא מחשבת ע"ז הוא חטא פנימי, שהרי עצם המחשבה נחשבת לחטא, אף התיקון צריך להיות מדה כנגד מדה, תיקון פנימי, בלי סיוע מבחוץ כלל, ואף בניגוד לחורבן הרוחניות שמבחוץ... כשאדם נמצא במצב שהרוחניות בשפל המדרגה רחמנא ליצלן, שאסרו למוד התורה, וכל הסביבה היא מנוגדת לרוחניות, אם גם אז מתעלה להתדבק ברוחניות - באמונה בהשי"ת ובתורתו, אז בודאי עבודתו פנימית היא להשי"ת. על ידי עבודה פנימית זו יכופרו החטאים שבפנימיות...
נוסיף להתבונן במצב דורנו, ובדרכי ההשגחה עמו. איתא בכתבי הגר"א ז"ל שדור עקבתא דמשיחא יהיה דור חיצוני, כלומר דור שמושגיו שטחיים וחיצוניים. וזה הן לצד הרע, שהמעשים הרעים לא ינבעו מתוך אפיקורסות עיונית ופילוסופית כמו בדורות הקודמים, אלא מחמת הרדיפה המופרזת אחר החומריות ואחר הנוחיות, ומתוך רצון לפריקת עול כללית - נאכל ונשתה כי מחר נמות. והן לצד הטוב - שעניני הרוחניות שבדור יהיו לוקים בשטחיות, ונובעים בעיקרם מסבות חיצוניות של הגררות אחרי הסביבה הטובה. וצריך עמל ועבודה רבה לעלות ממדרגת החיצוניות, ולחתור לקראת רכישת הפנימיות.
הנה הסיוע והכלים לרוחניות ניתנים לכל דור לפי צורך הדור, ולכאורה צורך דורנו הוא שיהיו סיועים של סבות "שלא לשמה" ללמוד תורה ועבודת ה', כלומר, שבן תורה, הלמדן והעוסק ברוחניות, יהיו מכובדים ומנושאים בעיני המון העם, כדי שתוכל להתקיים ולהתחזק רוחניות הדור. והנה פלא - נראה את ההפך מזה, שכבוד התורה ויראת שמים הם בשפל המדרגה רחמנא ליצלן, וה'שלא לשמה" שכרוך ברוחניות נתמעט מאד בדורנו, לעומת הדורות הקודמים, ומדוע זה? מה היא התקוה בלי ה"שלא שלמה", הרי אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ'). לעולם - היינו שזוהי הדרך היחיד להגיע אל ה"לשמה".
בירורם של הדברים הוא, בודאי, דרך העליה הרגילה היא בסיוע של השלא לשמה... אבל יש דורות שהם במצב שאי אפשר להשאיר להם את דרך העליה ההדרגתית מן החיצוניות אל הפנימיות, כי יש סכנה שבמקום שיעלו מן החיצוניות אל הפנימיות ישקעו בחיצוניות, בשלא לשמה, ולידי לשמה לא יגיעו. בדור הזה, הנוהר אחר החיצוניות והשקוע בגשמיות, ברורה הסכנה מאד שישארו גם עובדי ה' שבדור דבקים בחיצוניות המעשים ויסתפקו בשלא לשמה הכרוך בענינים רוחניים. גם כאן דרוש ניתוח, אף על פי שהוא נתוח מסוכן, כי רק זו היא העצה המצילה מאבדון על ידי השלא לשמה. לכן הקטינה ההשגחה העליונה את השלא לשמה של למוד תורה וקיום מצוות, כדי שאלה אשר יזכו להתחזק בעבודת ה' לא יטעו בחיפושים אחרי הדרך לרכישת ערכים פנימיים של תורה ויראת שמים.
נורא הענין לדורנו - דור עקבתא דמשיחא, דור חיצוני. אנו רחוקים מהערכים הפנימיים של אמונה ובטחון, יראת שמים צרופה, טהרת הלב ואהבת הבריות זכה. רואים אנו שמשמים הקטינו את השלא לשמה של כבוד התורה, והקטינו את הגורמים של רב גדול ושל סביבה משפיעה. כל המקומות בגולה אשר שם תורה ויראה פרחו ושגשגו נעקרו ונחרבו. גדולי התורה אבדו ואינם. המוני תלמידי חכמים בני הישיבות קדשו שם שמים ונסתלקו. האם לא נראה כי נתוח מסוכן עבר על דורנו, כי נתמעטו האפשרויות שנוכל לעלות על ידי עזרת החיצוניות אל הפנימיות. ומה גדולה הסכנה אם לא נחפש את הדרך לעורר את פנימיות הלב לדבקות בהשי"ת על ידי למוד תורה במסירות ובהתמדה, והתמסרות לעבודת המצות והתפלה, בלי עבודה זו של חתירה לקראת הפנימיות לא נשיגנה.
גדולי המוסר והחסידות בדורות האחרונים גילו צורך מיוחד בלמודים של עבודת הלב שמביאים לידי פנימיות, למוד המוסר, עבודת התפלה והתעמקות בדרכי העבודה, כי בדורנו, כאשר נתמעטו הלבבות, אין עצה אחרת, אלא מוכרחים להתחיל מבפנים, לעמול בהתבוננות מוסרית ובתפלה עם פנימיות, כי הסכנה גדולה שנטבע בחיצוניות... (שם עמוד קלג והלאה)
בזה טמון הסוד שהגלות מעולם לא פגמה בנפש כלל ישראל, כי אף שהחניפו לשוביהם, לא פעלה זאת עליהם כלל, בתוך לבם ראו במצבם רק גזירת המקום ולא יותר. והאויבים עצמם שפלים ונבזים היו בעיניהם...
כך היה בדורות הראשונים. אך בדורות האחרונים, כשנתמעטו הלבבות, ולעומת זאת גדל ערך האויבים בעינינו, התחלנו לחוש את בזיונם כדבר שיש בו ממש, וחתרנו ללכת בדרכיהם, ונעשה לנו קשה ביותר לסבול עול גלותם. יש שטעו לראות בגישה זו כביכול הרמת כבוד ישראל, והתביישו מאבותיהם "רוקדי מה יפית", אבל האמת היא לגמרי להפך. הראשונים היו גדולי הרוח מאד, ולא הגיעו ללבם כלל תעלולי האויבים השפלים. רק אחרי ששפלנו אנו, נתגדלו אויבינו בעינינו, ואז שפלנו עוד יותר והתחלנו לחוש את עול הגלות באין מרפא חס ושלום. זה בדיוק כמאמר הכתוב "ונהי בעינינו כחגבים" - ואז ראינו כי - "וכן היינו בעיניהם"...
זוהי גבורת הרוח הדרושה בגלות לראות באור ההשקפה הרוחנית העלאית את המלאכה - העבודה הרוחנית הרבה שבתוך חושך הגלות, ולעמוד בנסיונותיה, ואז מתעלים אנו על ידה, והופכים את החושך לאור. (שם עמוד קנו)
ובאמת גם בדורנו אנו מוצאים בחינת מנוחה וביטחה נפשית בארץ ישראל יותר מבכל הארצות. בעינינו ראינו, שבשעה שבכל הארצות חרדו בשנים האחרונות מפחד מלחמת עולם חדשה, חס ושלום, ורבתה המנוסה ממדינה למדינה, למקום שנראה בטוח יותר, לא יצאו מארץ ישראל אלא אוהבי תענוגות עולם הזה שחפשום במקומות אחרים, אבל מפחד מלחמה לא ברח איש, כי הפחד לא שלט בארץ ישראל. ותהי לפלא, שהרי לכאורה יש לחשוש הרבה יותר בארץ ישראל מבמקומות אחרים.
והננו רואים עוד דבר פלא: בארץ ישראל בוטחים בנסים, שנוכל לעמוד אפילו נגד ריבוי שונאינו, ואפילו כאלה שלא זכו לאור האמונה, והמה תועים בדעות, אם כן בטחון זה מנין? אלא זו היא מברכות הארץ אשר ברכה ה'.
אמרו רז"ל "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ספרי ר"פ עקב), "אוירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנ"ה), דבר זה גם כן הוא מהבחינה הנ"ל, שהעוסק בתורה בארץ ישראל זוכה לסייעתא דשמיא מרובה והשפעה מיוחדת, וגם אוירת הביטחה בכל המצבים היא המסייעת, בדורנו אנו רואים בחוש כיצד צעירים העוסקים בתורה מתפתחים בארץ ישראל, הם עולים בלמוד, מצליחים לרכוש ידיעה בש"ס כולו, ומשיגים הרבה יותר מאשר משיגים בחינוך התורני בשאר הארצות... (שם עמוד קצה)
...והנה גם את עם ישראל הקיאה הארץ, ומכל מקום רואים אנו כי עתה השיב ה' בני ישראל רבים לארץ הקדושה ומתישבים בה. איך נבין את זאת? כיון שלעולם לא שייך "נתמלאה הסאה" בישראל, כי הובטח להם שלא תבטל מהם לגמרי תורה ועבודת ה' חס ושלום, וגם כשגלו אינה הקאה, ואפילו הרבה חס ושלום טועים מדרך האמת, מכל מקום הם קיימים אפילו בארץ הקדושה בתורת כלים של בני התורה עובדי ה', שלא יסופו ממנה לעולמים, (כלים בשני אופנים, או כמסייעים או כיוצרי הנסיונות, וד"ל).
מעתה האם נדע את ערך הישיבות ותלמידיהם? אנו מושפעים מהכמות, מסתכלים כמעט על פי מבט הרחוב, וחס ושלום היינו בעינינו כחגבים בשביל שכן היינו בעיניהם. אבל ידיעת האמת אינה גאוה - אנו הכל ממש, תכלית הבריאה בדורנו, דור יתום, אנו חיילותיו של הקב"ה, לחיילים עול מיוחד, לנו - עול התורה. אף פגימה קטנה של ביטול תורה אפילו במחשבה - מחרבת, אפילו ביטול ערך למוד התורה בלב - מהרס, ואף הקלה קטנה בהנהגת התפלה אצלנו הוא בגדר חורבן בית המקדש חס ושלום. עלינו לדעת - לנו נמסר כל התיקון... (שם עמוד רא)
...הננו רואים שיהודים רבים מתכנסים בארץ ישראל, בטל כאן שעבוד העמים, והארץ נותנת את פירותיה. אך מאידך גיסא אנו רואים שמתקיים "חוצפא יסגא" וכו', פורקי עול מלכות שמים מושלים בכיפה, ומתגאים על כבוש ארץ ישראל וישובה ב"כחי ועוצם ידי". איך יש להבין כל זה - ישוב ארץ ישראל, ושלטון יהודי בה בלי שלטון התורה? ומהו ענין "חוצפא יסגא" בסוף הגלות?...
זהו עיקר הגלות - גלות הקדושה הנדחקת ומושפלת על ידי הטומאה, ובזה הוא הנסיון הגדול - אם נתחזק באמונה ובעבודה הרוחנית, ולא נתפעל מכל הסובב אותנו ולא נגרר אחריהם כלל...
מאז חורבן הבית, גדל והולך כח הגאוה של המלכות הרביעית. בגלות זו ההסתר והחושך, שבאו בעטיו של חטא אדם הראשון, הולכים וגדלים, ההשקפות החומרניות מתגברות ומאפילות על הרוחניות. מדי דור בדור מתפתח המדע, מתרבות האפשרויות לניצול עולם הזה לתועלת האדם, וכתוצאה מכך מתרבה גאות האדם, כאילו הכל בידו ניתן. השקפות אפיקרסיות על עליונות כח האדם הולכות ומציפות את כל העולם כולו, עד כדי יציאה בריש גלי במלחמה כנגד האמונה והמאמינים בה' ובתורתו. זהו עיקר תוכן הגלות של המלכות הרביעית, ולכן עלינו לדעת שזהו הנסיון שבו צריכים ישראל לעמוד בגלות זו.
סוף גלות זו היא התקופה הקרויה בפי חז"ל "עקבות דמשיחא", שבה "חוצפה יסגא" (סוטה מ"ט). אז גלות השכינה היא תחת יד חצופי ישראל, הן נשמות "ערב רב" המעורבות בישראל, אשר שורש טומאתם העיקרי הוא החוצפה כלפי שמיא - מדת עמלק. זה לשון הגר"א (בביאורו לתיקוני זוהר חדש דף ע"ז ע"ב): "ערב רב שבישראל הן עמלקים, כמו שכתב בזוהר". ומובא בזוהר, שב"ערב רב" ישנם כחות של חמש אומות, ראשי תיבות ער"ב ר"ב, והעיקר שבהם הוא עמלק ע האות הראשונה. השלטון על העם הקדוש נמסר בידי ערב רב, כמובא בהגר"א (שם), "הערב רב שהן רישא דעמא קדישא בגלותא בתראה, שנאמר - היו צריה לראש, וכמו שכתב ברעיא מהימנא". בכח גאותם ושלטונם מנסים הם להשפיע בהשקפות טמאות אפיקורסיות של "כחי ועוצם ידי", ועומדים בחציפות ובעזות כנגד האמונה, התורה ועבודת ה'.
זהו הנסיון שלתוכו הוטל עם ישראל ב"עקבות דמשיחא". ה' יתברך משיב יהודים רבים לארץ ישראל ושולטים בה, ופורקי עול התורה מתגאים כאילו הם עשו ופעלו זאת בגבורתם, וככל שתגדל גאותם תגדל חוצפתם, ויגבר רצונם להשליט את האפיקורסות חס ושלום. זהו נסיון האחרון של גלות השכינה, הנסיון הקשה ביותר. אם נכיר את הנסיון הזה בכל הקפו, נדע את התפקיד שהטילו משמים על תקופתנו - להתחזק נגד הדעות החומריות הכוזבות, ולהכיר כי טעות גמורה היא בידי אלה הטוענים כאילו שאנו עשינו את שלנו, באנו לארץ ישראל, נלחמנו עליה, והננו שולטים בה - וה' יתברך כבר יעשה את שלו ובמשך הזמן ירבו אמונה ויראת שמים. אולם עלינו להכיר כי הם מחליפים את מה שבידי ה', ואינו בתחום בחירתנו כי הרי "ה' איש מלחמה", וידיו פעלו כל זאת, במה שמוטל עלינו לעשות, ואינו בידי שמים, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"... (שם עמוד רז וריז)
...וכשנסתכל בעולמם של האומות כולם, הלא נראה שינוי נורא. באה התרכזות כל האומות כולם בשני מרכזים מתחרים זה בזה, באה האפשרות לכל צד מהם לאבד את כל העולם כולו בבת אחת, באה הדאגה מחורבן כללי, שלא יבא, כי הכל רואים שהדרך ילכו בו הוא אשר יוביל אך אל החורבן לבדו, ואין עצה ואין תבונה. באה גם שנאת יהודים גלויה בכל העולם מקצה, ובאותה שעה של מהומה ושערוריה, בתוך אותו ים השנאה אשר יטביענו בו מתוך כל זה דוקא נולד ההיפך - שהם בעצמם יאמרו לבסס את ישראל באדמת הקודש. האם כך הוא מהלך העולם? האם זהו דרך הטבע?
ועוד כמה נסים ראינו? היתה ארץ ישראל כמו בצבת אחוזה, צבת אותו רשע וסייעתו, ימח שמם וזכרם. ופתאום ברגע האחרון של סגירת הצבת, והנה נהפך הגלגל משני הצדדים בקוקז ואל עלמיין. האם גם זה במקרה? האם גם מגפת הדבר מקרה? ואם כל אלה יעידו כי בנסים ינהיגנו ה', הלא אך בנו הוא לעמוד בנסיון, אשר בו הכל תלוי. אם נתרפה מראות מעשי ה' במבט רוחני, ולהתקרב אליו ואל תורתו ועבודתו לעת כזאת, הלא ימצאנו עון חס ושלום. יהי ה' בעזרנו להתאמץ ולהתחזק ולא נטרד חס ושלום בבלבול דמוחין. (שם עמוד שנ)
מה שאנו בו עכשיו בארץ הקדושה קשה להגדירו כעת כאתחלתא דגאולה, אבל על כל פנים חסדים גדולין מן הקצה אל הקצה הם, מקצה היסורין של חורבן ששת אלפי אלפים מאחינו (יגדור ה' את הפרצה) אל קצה השני - התישבות עמנו במדינתו בארץ הקדושה. מזה צריך ללמוד ולקבוע אמונה בלב, אוי למי שיבא ליום הדין ועדיין סומא הוא מלראות דבר מוחשי כזה. (שם עמוד שנב)
כך היא דרכה של העולם הזה, ככל שמרבים בקנינים ובמכשירים טכנולוגים, ומקווים שסוף סוף יוכלו ליהנות מן העולם הזה ולחיות בו חיים שקטים בלי טורח ובלי מפריע, ובלי להתחשב בכל תכלית רוחנית, לעומת זה מתרבים בעולם פחדים ודאגות מכל הסוגים, עד שאין אף רגע אחד של בטחון ושלוה אמתיים. הנה אנו בעינינו ראינו מה שאמרו ז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה. השקט ובטחה יבואו לעולם רק כשיחדלו בני אדם לחטוף קנינים מדומים וישאפו לקנינים אמתיים - נפשיים. (חלק ד עמוד כב)
וכן מצאנו בדין שמים, "צדיקים נתפסים בעון הדור" (שבת ל"ג), וכן "כיון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין" וכו' (ב"ק ס'). וכתב הרש"ז שאין הכונה שהמשחית מעניש יותר מהנגזר, אלא כיון שהדור מקולקל יש צורך שעה לדון את הצדיק בכל חומר הדין אף על עבירות קלות שהוא עשה, אולי יראו אחרים ויקחו מוסר וילמדו קל וחומר על חטאי עצמם. הרי אנו בעינינו ראינו איך הוציאו להורג, בתוך המון רבבות ישראל, צדיקים וקדושים גדולי הדור ועמודי התורה הי"ד, ולא עביד קודשא בריך הוא דינא בלא דינא (ברכות ה'), אלא שהשעה היתה צריכה לכך, להעניש בכל חומר של מיתות משונות רחמנא ליצלן עבור חטאים דקי דקים של צדיקים, כדי שהנותרים ישמעו וייראו ויפחדו מתוקף הדין כנ"ל... (שם עמוד פו)
עכשיו אנו נמצאים בדור עקבות דמשיחא, גלות השכינה שולטת בכל העולם, ולדאבוננו גם בלבבנו. הכל ירדו לחיי העולם הזה, הכל גסות וחיצוניות שקר וצביעות, חסר גם שמץ משהו של אמת ושל פנימיות. הרי במצב כזה ברור שסדרי החלקים שבבריאה עומדים להשתנות, וכבר הגיעה לעולם בחינת הרחמים הגדולים של שלש המקראות הנ"ל שנתעוררו על ידי תפלת משה ואליהו. אבל מובן שצריך על כל פנים מיעוטא דמיעוטא דנקודת אתערותא דלתתא גם מצדנו, דהיינו תשובה לכל הפחות בבחינת תשובה של שיטת ר' יהושע, שהקב"ה מעמיד עליהם מלך קשה כהמן והם חוזרים וכו' (סנהדרין צ"ז).
וכבר כתב הר"א קרלינר ז"ל "אהובי אחיי תאמינו לי והוא מלא בכל הספרים, אשר מה שהיו צריכים הצדיקים הראשונים להשיג בכמה ימים וחדשים אפשר כעת לתקן בשעה אחת, מחמת שכעת העולם הוא יותר בשפלות בבחינת רגל, חס הקב"ה על עולמו ומוריד קדושתו למטה" (בית אהרן דף פז). פירוש, שבמצב של שפלות נותנים נסיונות קלים יותר והבחירה הטובה קלה יותר כידוע. ואם כן רק נקודה דקה אחת נדרשת ממנו, וכל שכן מחבורה שלמה של בני תורה, שבנקב חודו של מחט דק שבדק ממש - אם הוא רק נקב מפולש מעבר לעבר - אפשר לזכות בעושר רוחני עצום, חלק דור ודורות ממש, מה שאין לשער כלל מראש. (שם עמוד קח)
אנו משתוממים על החורבן הנורא שפקדנו בדורנו, ואנו שואלים לעצמנו על מה עשה ה' ככה, מה חרי האף הגדול הזה. אבל נתבונן נא. כל התקופה שקדמה לחורבן היתה זמן הקלת שעבוד הגלות מעל עם ישראל, עוד לפני מאה וחמשים שנה היה כלל ישראל כמנודים ומתועבים בין יושבי תבל, ורק בדורות האחרונים התחילו הגוים להקל עולינו ולהתחיל להשוות את זכויותינו ודינינו למצבם הם. וכך התחילה תקופת האמנציפציה. ובשנים האחרונות כבר התחילו לדבר אודות ארץ ישראל ועל אפשרות נתינתה לנו למקום מושב ומנוחה. אותם הגוים אשר מלפנים היינו אצלם ללעג ובוז ונחשבנו בעיניהם כפחותים שבפחותים, והרי גם אצלם ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ועם כל זאת נתן ה' בלבם לחשוב שיתנוה לנו.
ברור הוא שתקופת האמנציפציה היתה מזומנת מאת השי"ת לשמש לנו הכנה לביאת המשיח, ולצורך זה הוקל עול הגלות מעלינו. כי ההכנה לימות המשיח דורשת מאתנו עבודה רוחנית רבה כדי להגיע למדרגת הגאולה, ומצב של צרות תכופות והשפלות תדיריות אינו מסוגל להשגת דחף העלייה הנדרש. נמצא שההארה החדשה הזאת וההקלה במצבנו באו כדי שנשתמש בהן לצורכי הקדושה. וכיון שהפכנו את המטרה ובמקום להכיר את הרמז מלמעלה להתכונן לגאולה מתוך שמחה והרחבת הדעת, השתמשנו במצב החדש להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם, הרי ארבה לנו הסכנה הידועה של הכנה לקדושה שאינה באה אל תכליתה, כמו שביארנו לעיל. (וזה שלא היה החורבן אלא עכשיו אף שתהליך ההתבוללות היה הולך וגובר כבר זמן ארוך, הוא מפני שהקב"ה מאריך אפו ואינו מביא את הפורענות אלא לאחר שנתמלאה הסאה ואין עוד תקוה שההשפעה תביא לידי תיקון, וכן מצינו במקדש ראשון שעמד זמן רב ועדיין היו בו עשרה נסים אף לאחר שהעמיד מנשה צלם בהיכל).
ואם לאחר החורבן הנורא ממשמשת ובאה שוב תקופה של חסד, אל לנו לשנות באיולתנו אלא נכיר את הרמזים מלעילא ונאחוז בהארה לשוב בתשובה גמורה. (שם עמוד קכד)
בעקבות המשיח - בסוף הגלות לפני ביאת המשיח (רש"י סוטה מ"ט), שהיא תקופתנו בלי ספק - אנו מוצאים דבר מוזר. עיקרו של עם ישראל, מבחינת לומדי תורה ואנשי מעשה, נמצא בארץ ישראל. אבל לעומת זאת, מכמה בחינות גבר כח הסיטרא אחרא בארץ ישראל הרבה יותר מאשר בשאר ארצות, כידוע. איך הוא זה? אלא הענין הוא שהנקודה הפנימית נתקטנה עד כדי כך עד שקשה להגיע אליה כלל אם לא בארץ ישראל. הרי אנו מרגישים בחוש כי "והשבות אל לבבך" - השגת נקודת האמת שבלב, נקודת לשמה, שהיא עיקר עבודת המוסר - הרבה יותר קל להגיע אליה בארץ ישראל מאשר בחוץ לארץ. אף במקומות המסוגלים לכך ביותר מצד הסביבה, זה מחסדי הבורא ית', שהוא רוצה לקיים בנו, גם בדלותנו, את האפשרות להגיע אל השלימות.
ומצד שני, "זה לעומת זה עשה האלקים", היצר מתגבר בארץ ישראל הרבה יותר מאשר בחוץ לארץ להרפות בנו את לימוד המוסר מכל וכל. לכאורה זה פלא, אבל כל מי שעינים בראשו ומשתדל בענינים אלה רואה את זאת בחוש ממש.
אשרי מי שמתגבר על כל הקשיים ומתאמץ להשיג שלימות בעבודת ה' בארץ ישראל, שאינה תחת השפעת שרי האומות, ו"תמיד עיני ה' אלקיך בה", הסייעתא דשמיא שישיג יעלהו למעלה מכל המשוער, אשרי הזוכה בזה ובבא. (שם עמוד קכט)
והנה עדים אנו בדורנו לתופעות איומות, שהרציחות מתרבות למעלה ראש, דם האדם נעשה הפקר ממש ואיש את רעהו חיים בלעו. ולדאבוננו הגדול גם מבפנים לחומת התורה לא נמלטנו מזה לגמרי, כי תחת מסווה של "מצוות" יורד אחד לחיי חברו, מביישים ברבים ומספרים לשון הרע, שכל אלו הם מאביזרייהו דרציחה כידוע. וגם התוצאות הנוראות לא אחרו מלבוא. הן החיים מתמוטטים, והמנוחה ושלות החיים נסתלקו לגמרי, ועוד שמקצה תבל עד קצהו רצים וטסים המוני בני אדם בממדים ובמהירות שלא היו כמותן מעולמים. הם חושבים בדעתם שעושים כל זאת לשם הנאה, או לשם מה שקוראים "בידור", שהוא באמת פיזור הנפש, דהיינו בלבול הדעת. אנו צריכים לדעת, לפי עומק דעת תורתנו הקדושה וסודותיה, שמה שבני אדם בהמוניהם מיטלטלים ממקום למקום בלתי הרף אינו אלא מקללת קין "נע ונד תהיה בארץ", כך הן תוצאות הציביליזציה המודרנית שהתייצבה על דרך הכחשת התורה, הבהילות גוברת, השחיתות והרציחות מתרבות, איש נשמר מאחיו ואין בטחון, ומנוחת הנפש מסתלקת, ומבחוץ סכנת מלחמות איומות שבכוחן להרוס ולהחריב את כל חיי העולם הזה חס ושלום, סכנות הממלאות את כל האויר, כל נשימה ונשימה ממש. (שם עמוד קעא)
דורנו, דור עקבתא דמשיחא, חלקו הוא תשובה, כדכתיב "והתודו את עונם ואת עון אבותם", וכן "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים" וגו'. אחר שעבר עלינו מה שעבר אין לנו אלא לשאוף לתקון הכלל ממש. עכשיו שריחמנו ה' והגיענו לארץ ישראל והניח לנו כאן קצת קיבוץ שארית הפליטה, איך לא נחשוב על תיקון הכלל, איך לא נקבל על עצמנו להתמסר במסירות נפש לתשובת הכלל, ולבנין הרוחניות בכל שכבות עם ה'. לעולם לא נשלים עם המצב שחלק ניכר של עמנו סר מדרך התורה, אלא נשתדל בכל מאמצינו להשיב לב בנים אל האבות כמאמר הנביא.
ודאי על פי דרך הטבע נראה שתקוה זו רחוקה היא מאד וכמעט שאין סיכויים להצלחה במשימה נועזה זו. אבל כבר ביארנו לעיל שנצחון התכלית הרוחנית לעולם אינה תלויה בטבע אלא במלמעלה מן הטבע. הגר"א ז"ל אמר שכלל הוא ברוחניות "עקשן יצליח". וכן פירש הגר"ח ז"ל ברוח חיים שעשרה נסים שנעשו בבית המקדש באו להראות שמצליחים ברוחניות שלא כדרך הטבע.
יש סדק קטן בחומת הטבע שאינו נראה לעין, ודרכו הנס נכנס, הסדק הזה הוא הנכונות למסירות נפש.
בעקבות דמשיחא חוצפא יסגא (סוף סוטה). והענין, כי כשמתקרב הקץ מרגיש הסיטרא אחרא שימיו ספורים והוא משתדל בשארית כחותיו להפוך הקערה על פיה, כמו שאנו רואים לדאבוננו בימינו התגברות כל מיני כפירה עם חוצפה בלי גבול. והוא כמו שמצאנו בספרים שבשעת יציאת הנשמה יש לפעמים התגברות אחרונה של היצר הרע המסית את האדם לכפירה גמורה וחירוף וגידוף רחמנא ליצלן, אשר על כן תיקנו בנוסח צידוק הדין מסירת מודעא לבטל מעיקרא דיבורים כאלה, כידוע.
עלינו להתחזק בעצמנו נגד גל זה של כפירה בידענו שאינו אלא שגעון זמני וסימן מובהק להתקרבות הגאולה במהרה בימינו. (שם עמוד רסו)
מה תועלת בגלות, הרי הדורות פוחתים והולכים, ואיך יבוא התיקון? אבל האמת היא שככל שהדורות מתקטנים והסביבה מתרחקת יותר מתורה, הקידוש השם שבכל נטיה קלה לתורה ולעבודת ה' מתרבה ומתגדל עד אין שיעור. (עיין בספר חסידים תתקמ"ה ובברית עולם להחיד"א ז"ל שם שמביא מה שהקשה ר"ח ויטל ז"ל לרבו האריז"ל שרואים שקדושת התנאים והאמוראים הוא דבר מבהיל ולא יוכל אדם בדורנו לעשות אחת מאלף. והשיב לו הרב ז"ל שעתה גברה מאד הסטרא אחרא והמעט שעושים עתה חשוב לפניו ית' כהרבה שעשו הראשונים, והוא כנ"ל).
ור' צדוק הכהן ז"ל כתב (בספר פוקד עקרים) שאף שהלבבות מתמעטים הנקודות הפנימיות מתקבצות מכל דור ודור, ובמאמץ קטן מצדנו נוכל לגמור את הבנין ולהביא את התיקון. (שם עמוד שא)
כל מדינה ומדינה ועם ועם מצטיין במדות שונות לטוב ולמוטב, וישראל שגלו ביניהם למדים מהם... כי המדות השונות הן לתכלית גילוי כבודו ית' בפנים שונות... וכשאנו רואים בזמננו שהקב"ה חוזר ומערב את כלל ישראל ובין בארץ בין בחוצה לארץ יהודים ממדינות שונות גרים ביחד, צריך להבין שזהו גדר צירופי שמות. כי רק בהצטרף כל השמות - פירוש כל הגילויים יוצא הגילוי הגדול. ומכאן ראיה שאנו עומדים סמוך לימות המשיח, כי ראינו שהשי"ת חוזר ומערב את מדות כלל ישראל, והיינו לשם צירופי הגילוים שזהו ההתקרבות לתכלית הנ"ל.
אנו דור יתום, יתמי דיתמי אנן, נתמעטו הגדולים ולמי נפנה לעצה ולתושיה. אבל עדיין יש קצת עצה כל זמן שיש רבים עוסקים יחד בתורה. ושמעתי בשם הרש"ז ז"ל שרבים הם כמו אדם גדול. וגם זה קצת בבחינת צירופי שמות, כי בכל יחיד גילוי מדה אחרת במקצת, וזהו גדר הציבור שתיקנו לתפלה... (חלק ה עמוד רעו)
משה רע"ה בקש "הראיני את כבודך" (שמות ל"ג) מיד אחר הסליחה למעשה העגל, כי בסור חרון האף אז מתגלים רחמים מרובים ביותר.... וזהו גם מה דאיתא בילקוט סוף מלאכי "אין עושים תשובה אלא מתוך צער וטלטול... ואין עושים תשובה עד שיבא אליהו". והיינו שרואים קצת מחסדי הגאולה קודם הגאולה ומההיפוך יתעוררו, ובגדר זה היא הגאולה בדור שכולו חייב, כמו שכתבנו במקום אחר, שהקב"ה יגלה להם אורו של משיח קודם ביאת המשיח - פירוש נסים נסתרים אבל בולטים מאד שיעוררו גם הלבבות הרחוקים מאד שבדור שכולו חייב. וזהו גם גדר הגאולה של אחרית הימים, דאיתא בזהר (ואתחנן ער) "זמין קב"ה בסוף יומייא לאהדרא לישראל לארעא קדישא ולאכנשא לון מגלותא, ומאן אינון סוף יומייא, ההוא דהיא אחרית הימים. בהאי אחרית הימים ישראל סבלו גלותא... ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים... ודא היא כנסת ישראל בגלותא". (הערה: והנה בענין "אחרית הימים" עיין בניצוצי הזהר שם, שמרמז לאימא קדישא ספירת בינה, והיינו מזלא עילאה עתיקא, בחינת ההנהגה שלמעלה מזכות וחובה, ויסורי החורבן של זמננו הם בודאי למעלה מכל ענין זכות וחובה והם ממזלא עילאה כמש"כ הזהר). וגם כאן הכוונה שבאותה אחרית הימים בה סבלו כל כך בגלות, באותה אחרית הימים יחזירם הקב"ה לארץ הקדושה, והיינו שוב היפוך ההנהגה כנ"ל, ובבחינה זו היא מה שראינו עכשיו היסורים הנוראים רחמנא ליצלן, ואחר כך הנסים הגדולים בארץ ישראל. אוי למי שאינו מתעורר מההפכיות! ורצה השי"ת שאפילו הרחוקים המרובים כל כך בדור יתום זה ילמדו, על כן שם לנו ההנהגות ההפכיות האלה. (שם עמוד שה)
אנו בדור עיקבא דמשיחא, דור אחרון, חוצפא יסגי, שליטות נשמות הערב רב, חיצון שבחיצון - מה נוראים הנסיונות!
מדברים הרבה על פנימיות, אבל מה היא האמת? לא נשארה לנו אלא החיצוניות. וגם בזה אנו יכולים להנצל, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. אוי למי שיבטל חס ושלום גם את החיצוניות, במה יוכל לעמוד בנסיונות הנוראים של דורנו? (שם עמוד שכב)
ארץ ישראל היא אחת המתנות שניתנו על ידי יסורים (ברכות ה'). למה?
הזוכה להתיישב בארץ ישראל, אם הוא אך אדם רוחני קצת, זוכה למדרגות גדולות (כי "אוירא דארץ ישראל מחכים" היא מציאות רוחנית כמו שבארנו במקום אחר), ויש חשש שירגיש התגדלות וזה יקלקל את הכל, על כן השי"ת ברחמיו שולח לו יסורים כדי להכניעו ובזה יקנה את המתנה.
ובדורנו בארץ ישראל יש כעין הרחבה, יש מדינה והשערים פתוחים והרבה יהודים באים לכאן, ורוב העם מתרפאים בזה על כל פנים מסכנת ההתבוללות ההולכת וגדלה כל כך ל"ע בחוץ לארץ. הרי זו סייעתא דשמיא, מאידך יש סכנת "כחי ועוצם ידי" והחופשיות מתגברת רחמנא ליצלן. אבל כנגד זה יש סכנת המלחמה הסובבת מכל צד רחמנא ליצלן הבאה ללמד על "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" וגו', השי"ת ישיב את לבבנו אליו. (שם עמוד שכט)
כבר כתבתי לך בני החביב יהושע נ"י כי דורנו הוא דור אשר נסיונותיו עצמו, ממש כמעט בבחינת נסיונותיו של אברהם אבינו בתחילתו. הרבים נהפכו למינות ויש אשר למינות הדוחקת את יחידי הסגולה יראי ה'. כמו במדינה האדומה אשר תתפשט ותתרחב בשנים האחרונות עד למכביר. יש לחשוב אולי היא ממלכת גוג ומגוג, שהרי נאמר בגמרא שהמלכות תהיפך למינות, ומי יודע עד כמה עוד תתפשט. צריך הכנה גדולה לעמוד בנסיונות כאלה ולקדש שמו ית'... (שם עמוד תקכ)